מכתב בשם משרד הברית של פועלי ציון

לונדון, י“ז בכסלו תרפ”א

בשם הברית העולמית של פועלי־ציון אנו מקדמים בברכה את ועידת הפועלים בארץ־ישראל. אנו מברכים את הנסיון החדש מלא־התקווה לאחד את כל הכוחות הנפרדים והנפלגים של המעמד העובד בארצנו.

הצרכים הפנימיים של העבודה העברית בארץ־ישראל מחייבים את האיחוד, ומתוך הכרה עמוקה אנו מוסיפים, שכל תנועת־העבודה, לא רק בארץ, אל גם בחוץ־לארץ, תובעת ברגע הזה את התאחדותם הסידורית ופעולתם המשותפת של כל קיבוצי־הפועלים העברים בארץ ובחוץ־לארץ, השואפים לגאולה שלימה, לאומית וסוציאלית של עמנו בארצנו.

על הפועל העברי בארץ – החלוץ הנאמן של העבודה העברית בעולם – הוטלה עכשיו אחריות כבדה וקשה. העליה הגדולה, שאליה ציפינו וייחלנו בערגת־צער שנים רבות, החלה. אלפי פועלים מבקשי־עבודה נוהרים מכל ארצות פזורינו והריסותינו לארץ, וההסתדרות הציונית, תחת לגבר חיילים ולרכז כל מִרצה ואונה בהרחבת העבודה היישובית והאדרת כוח־הקליטה של ארצנו, מנסה מתוך חדלון־אונים לחסום את דרך העליה ומפחיתה את שטח פעולתה היישובית בארץ. כל חלקי הישוב הבלתי־עמלים הם נעדרי־כשרון ומושללי־רצון לפגוש את העליה, וכל נטל העבודה נופל על הסתדרויות הפועלים, העומדות כדרכן תמיד על משמרתן וממלאות במסירות והתמכרות בלי־גבול את חובתן לעולים החדשים. כמעט בלי כלי־עזר וסעד מצד ההסתדרות הציונית ומוסדותיה הרשמיים מרחיבות הסתדרויות הפועלים את מרכזי העבודה הכבושים וכמו יוצרות יש מאין מקומות־עבודה חדשים, מסדרות ומחנכות את מאות העולים במקצועות־עבודה, שעד הנה לא עסקה בהם יד יהודית, וכך הם מרחיבים ומבצרים את ישובנו העובד בארץ.

אך גם פעולה זו נתקלת במכשלה הממארת של פירודים מפלגתיים וקרעים סידוריים, המוציאים כוחות עבודה לבטלה וזורעים קינאה ושינאה בתוך מחנה הפעולים. והעולים החדשים, ואִתם יחד כל המסתכלים לנעשה בארץ, משתאים במבוכה וצער להתחרות המעליבה השוררת בקרב מוסדות העובדים והסתדרויותיהם בכר־פעולה משותף, והם תוהים ושואלים: קרעים ופלגות אלו לשם מה ועל שום מה? מחנה החלוץ העובד אך דרך אחת לו, אך מטרה אחת נגד עיניו ומגמה אחת בעבודתו בארץ: ליצור ישוב עברי עובד, שאין בו עושקים ונעשקים, עמלים שמקפחים פרי עמלם ובטלנים החיים על יגיע זרים, אלא חברת עובדים שווי־זכויות ובני־חורין, המבקשים לעמנו גאולה שלמה וגמורה בתוך גאולת העבודה וחיי־העבודה. תנועת הפועלים היהודים בגולה נפלגה ונקרעה לאסוננו לגזרים, כי מתנכרים לעם וכופרים בעתידנו הלאומי פרשו זמן רב את רשתם, רשת הטמיעה, על המוני העובדים. האינטליגציה היהודית היתה קרועה בנפשה ונקלעת בכף הקלע של החיים הזרים והתרבות הנוכרית, והאדם והיהודי שבתוכה היו מתרוצצים ומתאבקים בלי־חשך. השאיפות הסוציאליות היו יונקות ממקורות זרים והתנועה הלאומית היתה ריקה מתוכן חברתי ועקרת רצון־יצירה. וכשנולדה תנועת פועלי־ציון, שאיחדה ומיזגה את הסוציאליות והלאומיות והטיפה לציונות סוציאליסטית, עמדה לפני מלחמה קשה מבפנים ומבחוץ. הלאומיות הבורגנית ראתה בציונות הסוציאליסטית את המפלצת האדומה, והסוציאליות המתבוללת – את הסכנה השובינסטית.

ציונות סוציאליסטית זו, שהיתה נתקלת בגלות בלאומיות העקרה של בעל־הביתה הציוני ובסוציאליות המתנכרת של האינטליגנט המתבולל, היתה לרעיון השליט והמַפרה של חלוצי העבודה העברית בארץ־ישראל. בחיי העובדים בארץ חדלה הציונות הסוציאליסטית מהיות תורה מופשטת וערטילאית הנדרשת לכמה פנים. היא נתגלמה ונתגבשה במפעל חייהם, בעבודתם הישובית וביצירתם התרבותית של העובדים. היא היתה למגמה היסודית המדריכה את פעולתם וחייהם יום יום, ואיחדה מדעת ושלא־מדעת את כל החלוצים שעלו לבנות בעבודתם את הארץ, בין אלה שבאו במחשבה סוציאלית תחילה ובין אלה שעמדו על הסוציאליות מתוך הגיון חיי העבודה ונסיון הישוב. בחיי הפועל העברי בארץ באה הציונות הסוציאליסטית לביטויה העמוק והנאמן ביותר, לביטוי החי במעשים ובמפעלים. חלוצי העבודה בארץ־ישראל הטביעו ביצירותיהם את חותם הגאולה הסוציאלית על מפעל תחייתנו הלאומית, ובדוגמאות מופתיות של ישובי עבודה, שערכם הסוציאלי אינו פחות מחשיבותם הלאומית, הוכיחו שלא זו בלבד שאין הציונות והסוציאליות סותרות זו את זו – אלא להיפך, אחוזות הן זו בזו כצורה בחומר.

ההתמזגות הפנימית, האורגנית, של שתי המגמות הראשיות בחיי העם העברי בימינו, שהתחילה בתנועת פועלי־ציון בחוץ־לארץ והגיעה לידי שלמותה בחיי העבודה העברית בארץ־ישראל, הכשירה את הבסיס הטבעי להתאחדות הסידורית של נושאיה, להתאחדות העובדים בארץ־ישראל. הכשרה זו, כשם שהיא מאפשרת – כך היא מחייבת ותובעת את האיחוד הזה.

הציונות עומדת עכשיו על פרשת דרכים: איך תיבנה הארץ ועל ידי מי תיבנה – זוהי השאלה הגדולה המחכה עכשיו לפתרונה. התשליך התנועה הציונית את כל יהבה על הרכוש הפרטי שיבוא לגאול את הארץ, בזכות העבודה הזולה הבלתי־עברית, ויסתום את הגולל על מיטב תקווֹתינו, או תקרא את העם להתנדבות לאומית בנפש וברכוש לגאול את הארץ ברשות האומה ובעבודתה? התוסיף הציונות לחסום את דרך העליה ותכזיב את תוחלת־הניחומין האחת שנותרה להמונינו ההרוסים, או תחגור את כל אונה ומרצה להגביר העלייה ולהאדיר העבודה בארץ? היצמח בארצנו ישוב של פקידים ומשגיחים על יגיע נכרים, או תקום חברת־עובדים? התתגבר הציונות של רוכלים וסרסורים או תנצח הציונות הסוציאליסטית – ציונות העבודה?

באיחוד הפעולים בארץ והתקשרותם את חבריהם הפועלים בעולם, השואפים כמוהם להגשמת הציונות הסוציאליסטית – תלוי הפתרון לשאלות אלו.

תנועת הפועלים היהודית בארצות הגולה היא כבר עכשיו הכוח הציבורי והמדיני המשפיע ביותר בעמנו. האגודות המקצועיות של פועלינו בארצות אחדות, כגון אנגליה ובאמריקה, יש להם גם כוח כלכלי עצום. ארץ ישראל עברית עובדת לא תצויר בלי השתתפותם של המוני הפועלים באונם, בהונם ובהשפעתם החברתית לטובת הארץ ובתוך הארץ. התאחדות המעמד העובד בארץ־ישראל והתקשרותו עם הברית העולמית של פועלי־ציון לפעולה משותפת בתוך התנועה הציונית ומחוצה לה, לפעולה ציונית־סוציאליסטית בתוך ארץ־ישראל ובשביל ארץ־ישראל, בתוך תנועת הפועלים היהודית והבינלאומית, בפעולה חינוכית וסידורית בקרב ההמונים העובדים, להדריכם ולהכשירם לתפקיד ההיסטורי הגדול המוטל עליהם בבנין ארץ־ישראל עובדת, לסידור עליית־עבודה ולהגברת ההתנדבות החלוצית, ליצירת מוסדות כספיים משותפים באמצעי הפועלים וברשותם, להאדרת המפעלים הקואופרטיביים של העובדים בארץ ישראל, למשיכת המוני הפועלים לתוך ההסתדרות הציונות ולעמוד על משמרת העבודה והתוכן הסוציאלי העממי של התנועה – זה הוא לדעתנו הציווי המוחלט, גזירת השעה שהציונות הסוציאליסטית גוזרת עכשיו על כל הנאמנים לה.

בתנועת הפועלים החלוצית בארץ־ישראל צפון הכוח המוסרי הרב שיש בו כדי להפיח רוח חיים חדשה, רוח העבודה היוצרת והגואלת, בתנועת הפועלים היהודית בעולם כולו, והקריאה שתצא מתוך העובדים המאוחדים בארץ לכל פועלי ישראל להיחלץ לבנין ארצנו – תמצא הד כביר ותלבּה את הניצוצות היוקדים בלב ההמון העברי שלא ניתק מעולם את קשריו הלאומיים ולא התכחש לתקוות העם.

אנו עומדים לפני גיוס כוחות לעבודת הארץ, ואין ראוי ומסוגל לעמוד בראש הגיוס מחלוצי העבודה בארץ. בוועידה הכללית של פועלי ארץ־ישראל אנו רואים התחלה מעודדת של גיוס אנשי העבודה ואיחודם, ואנו מקווים שבוועידה זו תיִברא החזית המאוחדת של הפועלים העברים בארץ ובחוץ־לארץ, השואפים להקמת כנסת־העבודה העברית בארץ־ישראל.