ברור לי: אות הזמן באמנות השירה היא פשטות הביטוי. בטוי פשוט, לאמר: בטוי פרפוריה הראשונים של האמוציה הלירית, בטוי מידי, בטרם הספיקה לכסות על עריָתה במחלצות משי ועדיי זהב; בטוי הנקי מספרותיוּת, הנוגע ללב באמִתו האנושית, המשובב נפש ברעננותו; אשר יש בכוחו להחרת בזכרון, ללוותנו בחיי יום-יום ולרון מתוכנו לפתע.

האין פשטות הבטוי הזו, או למצער החתירה אליה, מציינת את רוב היצירות השיריות בני-זמננו, את הרוסים (בלוק, אכמטובה, יסנין), את הצרפתים (ז’אם, פוללפור, שארל ויללדראק). עד כי בעיטה בחרוז וב“בית” הקדושים עד כדי יראה מריתמוס מוסיקלי שגור?

כשדפדפתי בספר שיריו של בס (“אדם”, הוצאת “הדים”) חשבתי: "אל אלהים! איכה הצליח להתחמק מאות הזמן? תלישות מקרקע בזמן תגונה כתלישות מקרקע המקום. לא נוח לנו ברחבי הנצח, פינה נבקש לנו להתגדר בה.

יש לו לבס סונטות מרודדות, מראות-נוף מצוירים ביד בטוחה; עשירת צבעים הפאליטרה שלו, רק “צבע הזמן” חסרה היא.

ולטמקין (“נטפים”, הוצאת “כתובים”) שבילו הוא, דמותו עולה מבין דפי ספרו, דמות איש של צדי הדרך, של תוגת בין-השמשות, של רחמי אח. אף צליל אחד מזויף לא יצרום את האוזן, ואולם גם הוא, אם כי פחות מאשר בס, מתנכר לאות הזמן.

ואז אתה נוטל את “לאבא-אמא” (שלונסקי, “לאבא-אמא”, הוצאת “כתובים”) ואתה קורא, וחוזר וקורא, ונכון “לסלוח” לו לשלונסקי את תעתועיו, בגלל כשרונו להיות כל כך בן לתקופתו.

דומה עלי, כי אין פה מקום לקושיה: פשטות הביטוי ומבול דמויות והשאָלות – הא כיצד? כי כן יכולות ההשאָלות (ולא רק בלהטי הלשון של חרטומי-ארצנו הדברים אמורים) יכולות ההשאלות להיות תוצאה בלתי אמצעית של ראית-עולם שירית, לאמור: העין ערוכה כך ולא אחרת, והאמוציה מגיחה מרחם בלבושה זה. דוגמת ילדים “בני-מזל”, הנולדים בכתונת.

פשטות הביטוי לא תמיד מזוּוגה עם יכולת הביטוי, הגם שהיא תמיד מכפרת על מיעוט היכולת (למשל, בשירי אלישבע). ואף היכולת יש אשר תיכשל באי פשטות. וזה לא יכופר. אמנם קשה דרכה של פשטות. מכאן אורבת לה פרוזאיוּת ומכאן – גנדרנות. הופכת היא את כל השגותינו הרגילות על פיהן. הכרת צדקתה באה לנו בלי אמצעי, מתוך קריאת-הפתעה בעקבות יעקב אבינו: “אכן, יש תפארת בטוי חדשה במקום הזה ואנכי לא ידעתי!”.

תרפ"ז