לזכרון של בעלי, אבינו ואחי, שרגע פייבל גרייבסקי ז"ל, אשר כה פעל
ועשה כדי לראות בוצאה לאור מחדש של כתבי אביו, פנחס גרייבסקי ז"ל, ולא נסתייע בידו, כי נלקח מאתנו.
נפטר בירושלים, ג' באייר תש"ן ומנוחתו כבוד בהר הזיתים.
יהי זכרו ברוך.
דברי הקדמה / מאת פרופ' יהושע בן־אריה 🔗
לפני מספר חדשים פנו אלי בני משפחת גרייבסקי וסיפרו לי כי בכוונתם לרכז ולהדפיס מחדש את כתביו המפוזרים של אביהם, פנחס בן־צבי ז“ל, אשר חלק מהם הפך להיות נדיר ביותר. עודדתי אותם מאוד במפעלם זה, שכן חשיבותם הרבה של כתבי פנחס גרייבסקי ידועים לכל העוסק בתולדות היישוב היהודי ה”ישן" בירושלים ובארץ־ישראל. עם זאת, הצעתי כי נקיים פגישה של מספר אנשים המכירים היטב את כתביו של גרייבסקי כדי שנחשוב יחד מהי הדרך הנכונה לעשות זאת.
בהתיעצות שנתקיימה בנדון בבית המכון לחקר ארץ־ישראל ויישובה של יד בן־צבי בירושלים, נטלו חלק פרופסור י' ברטל, מר יוחאי גואל מנהל ספרית יד בן צבי, ד“ר גדעון הרמל, פרופסור יעקב וורמן, הח”מ, מר אריה גרייבסקי בנו של פנחס גרייבסקי, נכדו עו"ד יאיר גרייבסקי ומר שמעון ברמץ, מנהל ההוצאה שלקחה על עצמה להדפיס את הכתבים.
בהתייעצות צוין בפני המתכוונים להוציא לאור את הכתבים מחדש, כי חשוב מאוד להקפיד על שני דברים: א) שצילום הכתבים ייעשה בצורה מאורגנת ומסודרת לפי נושאי חוברותיו וכתביו של גרייבסקי. הומלץ כי הסדרה תתחיל בחוברותיו הנודעות "זכרון לחובבים הראשונים,, וכי החוברות תצולמנה במדויק לפי סדר הופעתן ותוך הקפדה על שמירת הצורה המקורית, פרט לתוספת של מספרי עמודים רצים, שיוספו לחוברות בסוגריים מרובעים בשולי כל עמוד של החומר המודפס מחדש, כדי לאפשר הכוונה נוחה במפתח שיוכן לספר. ב) הובהר למוציאים לאור, כי חשוב ביותא שכל קובץ חדש של כתבי גרייבסקי אשר יראה אור, ילווה במפתח מפורט. בחוברותיו של גרייבסקי מצוי חומר רב־ערך ביותר, אך כיוון שלחוברות אין בדרך כלל תוכן ענינים ובתוכם קיים מעבר מנושא לנושא ומאישיות לאישיות, הכרחי שבקבצים החדשים המודפסים יהיו מפתחות מפורטים.
עדיין נשאר צורך לרכז אוסף מלא של כל חוברות ה“זכרון לחובבים הראשונים” אשר הודפסו על־ידי פנחס גרייבסקי, תוך קביעת הגירסה שיש לצלם, שכן לעתים הדפיס מספר גירסאות מחוברותיו. לשם כך נקבעה פגישת עבודה בארכיון הציוני, בה השתתפו ד"ר גדעון הרמל, מר יוחאי גואל ואנשי הארכיון הציוני, אריה ויאיר גרייבסקי, ובה הוצבו שלושת האוספים שנמצאו בידי שלושת הגורמים. בפגישה זו אף הוחלט על הגירסה השלמה והמתאימה ביותר להדפסה. ריכוז חוברות זה נמסר להוצאה לאור והכרך המוצג בזה הוא פרי החלטת אותה ישיבת עבודה.
כאן המקום להודות למוציאים לאור אשר קיבלו את שתי העצות שנתנו להם, המוצאות ביוי בקובץ הנאה המתפרסם בזה. באשר למהותם וחשיבותם הרבה של כתבי גרייבסקי, חשוב לחזור ולהפנות את הקוראים לדברי ההקדמה של יצחק בק ז“ל בספר “מגנזי קדם”, אשר ראה אור בהוצאת יד בן־צבי על־ידי “המרכז לחקר תולדות ארץ ישראל ויישובה של יד בן־צבי והאוניברסיטה העברית”. בקיאותו הרבה של יצחק בק ז”ל בכתבי גרייבסקי ובתולדות היישוב היהודי הישן בירושלים נותנים משקל מיוחד לדברי הקדמתו שם.
לדבריו של יצחק בק ז"ל, ברצוני רק להוסיף הערה אחת והיא שעל הקוראים המעיינים ומשתמשים בכתביו של גרייבסקי לזכור, כי אלה נאספו, נכתבו והודפסו בשנות ה־20 של המאה הנוכחית, והם עוסקים בעיקר בנושאים מתקופה שקדמה לזמן ההדפסה בעשרות רבות של שנים. על כן, אין לראות בכתבים אלה מקור ראשוני היסטורי אלא מקור מאוחר יותר. עם זאת, חשיבותם עדיין רבה מאוד שכן הם נדפסו בתקופה הקרובה לזמני ההתרחשויות יותר מזמננו אנו בלמעלה מ־60 שנה.
לסיום, לא נותר לי אלא לקוות ולאחל כי ההוצאה לאור של הכרך הראשון – המכיל את עשר החוברות הראשונות מפרסומיו של פנחס גרייבסקי “זכרון לחובבים הראשוניים” – תיהפך להצלחה, שבעקבותיה יוכלו המוציאים לאור להמשיך בביצוע מפעלם. “יגבירו חילים ויאדירו” ושכר מפעלם יהיה חיזוק והגברת לימוד תולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל, החוזר ומתחדש בארץ אבותיו.
פרופסור יהושע בן־אריה
ראש המכון לחקר א"י ויישובה
יד יצחק בן־צבי
חוברת א 🔗
אבי ז"ל
"אין עושין נפשות לצדיקים
דבריהם הן הן זכרונם"
(ירושלמי, שקלים, ב.ח.)
שנה שנה, ביום הזכרון של אבי ז"ל, מורי, החכם הגדול והאיש המיוחד – מעלים אנו, בני משפחתו, את זכרו ומספרים עליו לנכדים ולנינים, לצעירים אשר לא הכירוהו ולבני הדור אשר עודם זוכרים אותו ואת פועלו למען ירושלים, אשר כה אהב.
הוא הרבה לצטט את ה“ירושלמי”: “אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונם”. המוטו שלו היה: “אין שמירה לתעודות אלא בהדפסה!” ואכן הרבה להדפיס.
אבי, ר' פנחס, נולד ב“חצר הכולל” בירושלים העתיקה בי“ד באדר תרל”ג (1873), לאביו ר' צבי ב“ר פנחס ולאמו מרת חיה רחל בת הרב שלמה לייב. דיין ומורה בירושלים. הוא נפטר בי”ג באדר תש"א (1941). הוא, אביו, אמו וחלק מבניו ובנותיו ומשפחותיהם, שוכנים כבוד למנחת עולמים בהר הזיתים בירושלים.
באחת השיחות שנתקיימו ברדיו ביום הזכרון שלו, ובה השתתפו הד"ר גדעון הרמל, בני גד בן־ארי ואני – צוין כי ר' פנחס לא היה איש עשיר בכסף וכי את חוברותיו הרבים הדפיס באמצעיו הדלים. על כך העיר בני גד ואמר: “אכן, משפחתנו דווקא עשירה בנכסי דלא ניידי… על הר הזיתים”, הרבה קברים! ואני הוספתי ואמרתי: אבא היה עשיר השמח בחלקו. ביתנו היה עשיר באהבה, אהבה לזולת ואהבה לירושלים, אותה אהב ללא מיצרים.
הוא הרבה לכתוב, ורבות נכתב עליו. ביתנו שימש מקום עלייה לרגל לצעירים ולשאינם כל כך צעירים, ובין הבאים זכורים לי דוד תדהר, זאב וילנאי ז"ל ואחרים.
ממכתב אשר כתב לפני שנים רבות לאחי גרשון ז“ל, אשר שימש בקודש בקהילת קרדיף, בדרום וויילס, למדתי כי אבא ז”ל לא למד ב“חדר”: “כד הוינא טליא…”, הוא כותב, “הייתי הולך למלמד פרטי לא רחוק מביתנו בחצר אור החיים”. מאוחר יותר היה חניך מצטיין בישיבת “עץ חיים” ותלמידו של משה נחמיה כהנוב. פעם סיפר לשרגא אחי כי באותה תקופה שהיה חניך ישיבת “עץ חיים”, היה רא"מ לונץ – שהיה כידוע סגי נהור – מרגיש בו באבא בלכתו ברחוב היהודים וקורא לו בשם חיבה: “בוא פנחס’ל, בוא ונלמד יחד דף גמרא”.
ר' שמואל סלנט, רבה הראשי של ירושלים אז, חיפש בין תלמידי הישיבה צעיר מתאים שישמש עוזר ומזכיר ליחיאל מיכל פינס, ובחר בפנחס גרייבסקי. משנת 1896 שימש מזכיר בית־החולים “ביקור־חולים”, והיה חבר באגודה ליישוב ארץ־הקודש בירושלים בלשכת בני־ברית. מספר פרסומיו הינו רב ביותר: הביבליוגרף גצל קרסל ז“ל כתב באחת מרשימותיו על אבא ז”ל, כי מספר הערכים, המאמרים והמחקרים אשר פרסם בעצמו וכתב בעתוני ארץ־ישראל ובעתונות חוץ־לארץ הגיע ל־600!
כרך ראשון זה שאנו מביאים בפניכם, קוראים יקרים – ואנו מקווים בכל לב כי אחריו יבואו עוד – הורתו ולידתו היתה קשה וארוכה. עוד בשנת תשי“ב מצאתי במחסן של ביקור־חולים (שם אבא עבד בהיותי נער) ספר “כמעט” גמור, שאבא הכין בערוב ימיו ולא הספיק לסיים. אפילו שם נתן לו: “דיוקנאה דירושלם”. הראיתי הדפים של ספר זה למר דוד גאון ז”ל והוא שמח עליו במוצא שלל רב. לאחר שערך את הספר והדפסנו ממנו אלף עותקים, לקחתי כרך אחד לנשיא, יצחק בן־צבי ז“ל, אף הוא ידיד לאבי המנוח, והגשתי לו בכבוד הראוי. בעוד אנו שותים תה במעונו אשר בצריף, שאלני בקול הבס העמוק שלו: “נו, היכן אתה עומד עם הספר?” ועד שעמדתי על דעתו סיפר: “ביאליק רצה להתעשר… הלך ונעשה מו”ל, הוה אומר: מדפיס. לימים אמר: תחילה הייתי מדפיס. אחר כך נהייתי מפסיד ולבסוף מספיד!”
בקיץ 1975 הוסכם ביננו – אחי שרגא פייבל ז“ל, אני ובנו של שרגא, יאיר – לבין הנהלת יד יצחק בן־צבי, שמוסדם ידפיס מחדש את כתבי פנחס גרייבסקי ז”ל. ואכן, בשנת תשל“ז יצא לאור, בהוצאת יד בן־צבי, הספר “מגנזי קדם” – תעודות ומקורות מתוך כתבי פנחס בן־צבי גרייבסקי, אשר נערך על־ידי יצחק בק, והותקן והושלם על־ידי פרופסור משה שרון. יצחק בק ז”ל היה מומחה לכתבי גרייבסקי. זכורני, כי במוצאי שבת אחת בא אלי יצחק ז"ל ובידו חוברת קטנה “ככף יד איש” ושאל: “הכר נא – של אביך?” על הלוח היה מודפס: כל החפץ בה יפנה לפנחס גרייבסקי – העיר העתיקה ירושלים.
היה זה לוח של יחיאל מיכל פינס. שתינו קפה ושוחחנו על ירושלים ועל חוברותיו של אבא ז“ל. הייתי גאה להראות לו את אחד־עשר הכרכים שאספתי מחוברות אבי. בקורטוב של גאווה אף אמרתי לו: " נראה לי כי יש לי כמעט כל החוברות…” אז הרים את עיניו ואמר לי בשקט: “לי יש כפליים ממה שיש לך ועדיין אני רחוק!”
יצחק בק נפטר בשעה שקרא את ההגהות הראשונות של הספר “מגנזי קדם” שהכין. בהקדמה לספר נוסף שערך יצחק בק על כתבי פנחס גרייבסקי ולא זכה להשלים [הספר מצוי בספרית בן־צבי וטרם פורסם]. הוא כותב על אבא ז"ל כדלהלן:
"הוא, פנחס גרייבסקי, נולד גדל והתחנך בעיר העתיקה כשהוא ספוג רוחה ואוירתה, אורה וזיוה, ספוג אהבה אל בתיה וחצרותיה אישיה ומוסדותיה, אבניה ומצבותיה. מתוך אהבתו הגדולה לירושלים נעשה לסופרה. עודנו רך בשנים החל למשוך בעט סופרים ונעשה שופרה של ירושלים. הוא ראה מטרתו בחיים כמלקט ומשמר למען הדורות הבאים. הווי חייה ותולדותיה מעשיותיה ואגדותיה, כתובותיה ומצבותיה, תמונות אישיה רבניה וחכמיה, בניה ובנותיה. הכל בעיניו נמצא כשר ראוי להנצחה למען הדורות הבאים… הוא לא ראה את עצמו כהיסטוריון אלא כאיש המלקט זעיר פה זעיר שם גרגיר לגרגיר, אבן לאבן ומביא אותם לבית הגנזים למען יעמדו וישמרו לדורות לאור ולעדות ליום בו ישאלון ובניכם מחר את אבותם לאמר: “מה האבנים האלה?” והגדת לבנך ביום ההוא… כה חיו אבותינו, כזה וכזה עשו.
באחת מישיבות מערכת הארץ, בעת שמר מ’ח' נאמן קבל על שמפריזים בהבאת דברי ג' (גרייבסקי) (ולמעשה, כמאתיים קטעים משלו נתפרסמו בהארץ), ענהו המשורר יהודה קרני ואמר: “את גרייבסקי מדפיסים כמות שהוא, וכמה שיביא, ואפילו יכפיל את התוצרת שלו תמיד נדפיס הכל מפני שבדבריו יש ענין רב” (מפי יעקב הרוזן).
אחר מות יצר בק נוצר חלל. אחי שרגא כבר היה חולה, ולמרות מחלתו הקשה נרתם לעבודה ועשה ימים כלילות; אני עזרתי כמיטב יכולתי וניגשנו להדפיס מחדש את כתביו של אבי ז“ל. נועצנו בפרופסור יהושע בן־אריה מיד בן צבי והיו לו כמה פגישות עם מומחים בנושא של ירושלים. בפגישות השתתפו גם הד”ר גדעון הרמל, פרופסור יעקב וורמן מהאוניברסיטה העברית, מר שמעון ברמץ, המדפיס, יאיר גרייבסקי, אני ואחרון חביב, גואל יוחאי מספרית יד בן־צבי. כולם יעמדו על הברכה, העצה וההכוונה. סיכמנו כי תחילה נדפיס שני כרכים של “זכרון לחובבים הראשונים” ככתבם וכלשונם ללא שינוי, ורק בתוספת מפתח עניינים ומפתח שמות אשר יקלו על הקוראים. בחרנו למשימה זו את ליטל רבינדב, אשר עשתה עבודה יסודית, טובה ויפה, ועל כך תבוא על הברכה.
עטיפת הספר המיוחד הזה עשה מנחם, בן־זקוניו של אחי שרגא גרייבסקי, בבחינת קנקן נאה לתוכן.
אריה בן פנחס גרייבסקי
זכרון
לחובבים הראשונים
וטובי עסקני הצבור בירושלם
לתקופת מאת השנה
לבסוס הישוב האחרון של עדת האשכנזים בירושלם
- חברת א. –
מאת
פנחס בן צבי גראייבסקי
דפוס הר"ש צוקרמן ירושלם.
מקדש
לזכרון החלוצים
והבונים הראשונים
הגאון רבי ישעיה ברדקי ז"ל 🔗
רב ומנהיג ראשי בירושלם
אחרי פטירת מר חותנו הגאון רבי ישראל משקלוב ז“ל בעל “תקלין חדתין” ו”פאת השלחן" ראש מיסדי הישוב בקדש – מלא הוא את מקומו בתור נשיא וראש לעדת האשכנזים בירושלם, ויהי גם סגן קוּנסול אוסתריה וחכם באשי רשמי בירושלם.
השולטן עבד אל מג’יד עטרוהו בתואר חכם באשי ושלח לו כתב הורמנא ע"ז מעיר הבירה המכיל בו: פירמן (מאמר המלך) משולטן עבד אל מג’יד, חדש מוחרם שנת 1257 (למספר המושלמים) על אדות רבי ישעיה ברדקי והוא חכם באשי גם וואַכיל של היהודים, הפירמן הזה נותן קיום הוועכלה הגז' של רבי ישעיה ושלא יתנגד לו שום אדם ולא למנוע ולא לערער בכל הענינים הנוגעים אל הוואכלה שלו הנזכרת ".־
וזה הגיע לו ע"י בית המועצה האויסתרית בעיר הבירה, הציר האויסתרי בקושטא פעל הדבר הזה, כי היה חשוב מאד אצל קיסר אויסטריה.
פעם תקפה מחלה עזה את קיסר אוסטריה וישלח אליו לחלות בעדו אצל כותל המערבי. ר' ישעיה היה מונע את עצמו מלהתפלל אצל הכותל, נזהר היה מאד לגשת אל הקדש פן ישלח ידו בין אבניה ויבא במקצת גיפו אל הקדש פנימה, אבל הפעם עבר על מנהגו ויעתר רבי ישעיה אל ה' אצל כותל המערבי, ותפלתו נתקבלה, מצב בריאותו הוטב, והקיסר – במכתבו לרבי ישעיה – הביע לו תודתו ושמחתו, וכתב לו שהרגיש הקלת חליו, רפואתו ועזרתו מקדש, מאותה שעה ואילך שערך תחנתו ושפך שיחו בעדו לפני אדון כל". –
משרתו הרשמית נהג ברמה, ככל ראשי העדות והדתות השונות (פאטריארכין). בלכתו לבקור־רשמי, בלוית חכמי העדה והמתורגמן, הלך לפני ה“קוס” אימאין, מלובש רשמי, ובידו מטה גדול וגולת כסף בראשו ופחדו נפל על כל סביביו, ולא העיזו עוד המעיזים הפראים להציק כל כך את היהודים, שהיו נרמסים תחת רגליהם רב יותר מהבהמה; לא העיזו עוד ה“פראים” להשליך יהודי זקן על רקק מים לדרוך ולעבור עליו. מאז קבל המשרות הרשמיות ידעו הפראים כי יש קונסול בישראל וחכם באשי בירושלם גם אצל “אבו אל בורניטא” בני עדת האשכנזים, עמד בפרץ ותבע את עלבון עדתו כחוק.
יותר משלשים שנה עמד בראש העדה בתור רב פעלים ורב להושיע. המשורר ד“ר לודביג אויגוסט פרנקל, בהיותו נירושלם בשנת תרט”ו, מתאר את רבי ישעיה בספרו “ירושלימה” בדברים האלה: “איש בא בשנים, פניו כשלג חורו, עטוי מעיל פולניה, גבה קומה, זקנו ארוך ופאות שער רקתו יורדות על פי מדיו. עינים יפות ומאירות נוצצות בברק, מדברותיו בשפת עבר”.
ומר חותנו הגאון הנז' בהקדמתו לספר “פאת השלחן” מתארו בתואר הרוחני: “בתי הצעירה מרת שיינדיל ת' נתתי אותה לאיש חשוב ות”ח הוא חתנו הרב החריף ובקי ירא ה' מרבים, המפו' כבוד מוה“ר ישעיה נ”י מעיר הק' ירושלם ת“ו”.
עוד בהיותו בפינסק עיר מולדתו כבר היה מפורסם לגדול הדוק בתורתו ויראתו, הרביץ תורה ברבים והעמיד תלמידים מובהקים, בהם גדולי רבני ישראל.
ובהשארו אלמן עם שני ילדיו (שמואל עקיבא ובת אחת) עלה בדעתו לנסוע לאה"ק, נסיעה קשה היתה לו, ביחוד מהאסון שקרה לו בדרך, שספינת־התורן נשברה וכל נוסעיה נפלו המימה. בהיות רבי ישעיה שחיין מצויין וגבור, חטף את ילדיו על כתפיו והתאמץ בכל כחו לשחות בים הסוער עדי הגיעו שלום אל החוף יחד עם שני ילדיו. זה היה קרוב לחוף עכו.
בשנת תקפ"ג כבר היה “חתנא דבי נשיאה” וישא אתו במשא הקדש לתורה ולתעודה ובבסוס הישוב בירושלם, וידאג גם לנגועי אחינו בגליל. כן מוצאים אנו את רבי ישעיה ברדקי לשליח־מצוה להוליך את כסף העזרה, שנים עשר אלף גרוש לנגועי הרעב, ויחד עם הרב ר' אריה נאמן ושלוחי צפת דאו כעל כנפי נשרים להצילם בעוד מועד.
מקום מושבו היה ב“החצר” הנקראת עד היום על שמו “חצר רבי ישעיה” בעיר העתיקה ע“י ישיבת “אור החיים”. את החצר הזאת קנה חותנו הרב ר' ישראל ז”ל בפקודת הפקידים והאמרכלים באמשטרדם ליסד בה בית־מדרש לקהלת הפרושים.
זקני ירושלם מספרים לנו: פעם אחת קבל רבי ישעיה הודעה רשמית כי אחד הנסיכים הגדולים מאוסתריה יהואַ לביתו לבקרהו. – רבי ישעיה חכה עליו ואתו עמו כל טובי העיר, והנסיך התאחר לבוא וזמן תפלת המנחה הגיע. ואך החל להתפלל התפרצו השמשים ויודיעו כי הנסיך הולך ובא, הקהל חרד לקראתו אבל רבי ישעיה ידע “לפני מי הוא עומד” המשיך תפלתו בהתלהבות ובהשתפכות הנפש, כדרכו תמיד, הנסיך נשאר עומד ברגש כבוד, עומד ומביט על החזיון הזה, חזון ישעיהו, ויהי בעלות המנחה נגש הנסיך אל רבי ישעיהו בהתרגשות ובחרדת קדש ויאמר לו כי שמח הוא מאד שזכה להיות נוכח בתפלה זכה וטהורה כזו, ולא ישכח לנצח את הענג הרוחני הלזה.
באור ליום י“ח חשון תרכ”ג נפטר לבית עולמו. לכבודו פתחו אז את “שערי העיר” (שהיו סגורים בלילה) וכל גאוני וגדולי הספרדים והאשכנזים ערכו מספד כבד מאד.
(זקני ירושלם הזוכרים את רבי ישעיה מספרים לנו על אדות ההלויה, את הדברים הבאים: ראשון למספידים היה הגאון הישיש מקוטנא בעל “זית רענן”, וכשגמר את הספדו והגאון ר“מ אוירבך מקוליש התחיל להספידו, התעורר פתאום הגאון מקוטנא, קם מכסאו ויתחיל שוב פעם להספידו ביותר התלהבות ובקול חוצב, הדבר היה לפלא בין אלפי המשתתפים וישתוממו עליו מאד, וכששאלוהו אח”כ על פשר דבר ענה ואמר כי ראה “עמודא דנורא”…)
הוא היה מלא עגות צדק נח ואהוב בין הבריות, משכיל בכל דרכיו ומצוין במעלות יקרות ובכל המדות הטובות שמנו חכמים, היה שוקד על התורה והעבודה ובאהבתּה שגה תמיד עד כי לא עבר עליו חצות לילה בשנה; מנע א“ע מהנאת עוה”ז וחי חיי צער והסתפק בפת חרבה.
במותו לא השאיר אחריו כלום במה להחיות את ביתו ובני ביתו שעמדו אז על פרק הנשואין. –
ורק כתבים רבים השאיר. מהידועים לנו: חדושים על סדר קדשים. הובא זכרונו בשו“ת מהרי”א (הנקרא יהודה יעלה להגאון האדיר מוה“ך יהודה אסד זצ”ל) חלק או“ח סי' ק”ע.
הרבה ממכתביו מלאי חמר וענין נמצאים בידי רבנים באונגריה.
בנו הרב ר' שלמה ברדקי ז"ל, עדין ויקר מגדולי הת“ח שבירושלם היה חתנו של הגאון רבי שמואל סלנט ז”ל, וכל ימיו שרת בקדש בתור חזן־ראשי בבית הכנסת הגדול בית־יעקב שבחורבת ריה"ח (בכהונה זו מכהן נגדו החזן הירושלמי הידוע מר ישראל ברדקי הי"ו).
מדי דברי בביהכנ"ס הזה נזכרתי מה שזקני ירושלם מספרים לנו: רבי ישעיה ברדקי נתכבד בהנחת האבן הראשה הסוגרת את את הכפה. בעבודה זו שדרשה אז מהירות רבה לרגלי סבה ידועה, השתתפו כל גדולי העדה, עולים ויורדים על דבי הסולמים הדבוהים כשבידיהם אבני עקאד עם טפיחי־חברון ובפיהם – הלל וקול זמרה, וכשהניח רבי ישעיה את האבן הראשה הריע כל העם תרועה גדולה מרוב שמחה, ורבי ישעיה דרש דרוש נלבב לכבוד היום שנושאו היה הפסוק בעזרא: “ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים” וכו'.
עוד ישנם משרידי זקני ירושלם הזוכרים את הגאון הזה, הארי שבחבורה, בעמדו על הבמה בכל הדר גאוניותו ויפיו, הדרת הפנים והזקנה, דורש ונושא מדברותיו הנשגבות ולפעמים גם הנלהבות. “אהבת התורה וקדושת ירושלם ויושביה” סובלי יסורי ארץ־ישראל, היו יקרים לו מכל יקר, לא נשא פנים למי שהוא וישלם לכ“א כמעשהו כשהדבר היה נוגע לכבוד ירושלם וליושביה. בנידן זה מספרים את הספור הזה: אחד מעולי הגולה רב ות”ח גדול בבאו ירושלימה דרש בשבת הראשונה לפני הקהל ויטיח דברים כלפי הקהל הירושלמי האוכל ושותה בשר ויין כבני אדם ממש, תחת אשר חשב למצא פה מלאכים… רבי ישעיה שמע את הדבר ויחר אפו על האורח הזה, ובשבת השניה דרש הוא לפני הקהל ודרשתו היתה כעין תשובה אי־ישרה לדברי האורח, את דבריו בנה על הפסוק “על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים” וכו'. אחרי הדרשה נגש אליו האורח ובקש סליחה על דבריו שפגעו בכבוד יושבי ירושלם.
שם הגאון רבי ישעיה ברדקי ז"ל נשאר לזכרון־כבוד בזכרונות ירושלם העתיקה.
הר“ר זלמן צורף ז”ל 🔗
כי שם “ר' זלמן צורף” אקרא, הבו גודל לשמו ולמעשיו. הוא הוא הראש והראשון שבסס את הישוב האשכנזי במאה העברה בירושלים. הוא הוא ש“הציל את החורבה מידי הישמעאלים” (כן חקוק על מצבת קבורתו בצלע הר הזיתים אצל “יד אבשלום”). הוא הוא שסכן את עצמו לטובת הישוב, וסוף סוף נפל חלל ממכת חרב של אחד הישמעאלים בליל סגריר ששמר את צעדיו בלכתו מביתו לבית הכנסת. אותו פרא, רצה להנקם בר' זלמן על שהשיג רשיון רשמי לחצר החורבה, ארב לו והתנפל עליו פתאום מאחוריו והכה בחרבו על ראשו, ולמחרת היום מצאו שוטרי הממשלה את הרוצח טבוע בבור שמן השומשמין אשר בחנותו, בקצה רחוב היהודים, ובידו החרב אשר נעץ בר' זלמן. מכל הסימנים ניכר היה, שהוא הנהו הרוצח. מן החקירה נודע גם כן, כי עוד קודם לדקירה ירה הרוצח על ר' זלמן מביתו, והכדור חלף עבר על יד ראשו של ר' זלמן. בעלי הותיקין מצאו את ר' זלמן צורף מתבוסס בדמו כל עוד נפשו בו, ובהיותו מטבעו גבור ואמיץ בגופו נרפא אמנם ממכתו, אבל לא ברוחו, כי נאבד ממנו כח זכרונו, וימת מות ישרים, יהי זכרו ברוך!
הרב ר' אברהם שלמה זלמן צורף היה תלמיד חכם גדול ועסקן צבורי ממדרגה ראשונה, ויחד עם הרב ר' מנחם מנדיל ז“ל, ־ תלמיד מובהק של הגר”א מווילנא, ־ ירו את אבן הפנה לבנין הישוב, ועל ידם ובהשתדלותם הנמרצה הלך הישוב הלוך וגדול.
ר' זלמן צורף לא השתמש בתגא ואכל מיגיע כפו, כי היה אומן במלאכת צורפות, איש בעל מרץ ומעשה. עוד בהיותו בעירו קידאן הצטיין בחבתו העזה לארץ הקודש, ויעורר את חבריו לעלות אתו. אחרי תלאות ומצוקות הגיע לעכו, לצפת, ואחרי כן למשאת נפשו לירושלים. ובידו עלה לכונן את הישוב האשכנזי במתי מעט, בעשרים נפש. את “מנינם” מלאו בתינוק וספר תורה בידו.
הרא“מ לונץ ז”ל מספר לנו, כי ה“תינוק” הזה – שאותו צרפו למנין –היה בגדלו – ר' אברהם ליפשיץ ז“ל. לונץ מתאר לנו את ר' זלמן צורף בדברים אלה: הוא היה איש גבה הקומה וגבור אמיץ בגופו בעל רוח כביר ללחום בעד רעיונו גם נגד גדולים ותקיפים ממנו, וחפצו הצליח בידו להגשים מחשבותיו הטובות – ובעמדו לפני “מוחמד עלי” מושל ארץ מצרים, אשר משל אז גם על סוריא ופלשת – נוסע לכתחילה לתכלית זו בשנת תקצ”ו לבירת מצרים – נאות לו המושל למלאות בקשתו. ויתן על ידו כתב הדת ו“מאמר רשמי”, כי הרשות בידי האשכנזים להחזיק את החורבה ולבנות בה בתי מעון, בתי כנסיות ובתי מדרש ושום איש לא יוכל למחות בידם.
ומיד בשובו ירושלימה נגש אל העבודה, ורבים התנדבו לפנות ערמות עפר, האשפה והזבל, ולבנות הנהרסות, ובח' שבט תקצ"ו חנכו את בית המדרש “מנחם ציון” לאמור: זה ינחנו מעמלנו ומעצבון רוחנו
ומני אז החלה החורבה להתפתח, וקמה לתחיה.
לבנים בית הכנסת הגדול “בית יעקב” היו צריכים אז רשיון מיוחד מקושטא. ובענין זה השתדל כבר בנו העסקן הצבורי ר' מרדכי סלמן ז"ל, כרעיה־ראבוהו1, מצוין בכל מעלותיו של אביו, חכם וגדול בתורה (הגאון רבי אליהו מגריידיץ ז"ל כותב עליו: הרב הצדיק רבי מרדכי) ורב פעלים כאביו. גם הוא התפרנס מיגיע כפו, מעבודה, מסחר ונדודים ולא נהנה מן הצבור, וכל עבודותיו לצבור היו שלא על מנת לקבל פרס. מבחרותו עזר לאביו בכל פעולותיו, ותמיד נמצאהו יד ביד עם אביו בעבודות הצבור והנהגתו.
ביחוד יפה כחו של ר' מרדכי צורף בתור יוצר תכניות ושות לתורה ולעבודה, לחרשת ולישוב חקלאי באופן מצוין ונפלא, ועם זה היה תמיד גם המוציא לפועל והשתדלן בעצמו לגשם את תכנותיו ועצותיו. (הר“א רבלין במחברתו: מכתב מר' מרדכי צורף לאביו ר' אברהם שלמה זלמן ז”ל משנת תר"ה).
ר' מרדכי צורף נפל חלל במגפת החלי רע בחשון תרכ"ו בירושלם אחרי שעבד בכל מרץ להצלת אחיו הנגועים במחלה.
מצאצאיו של ר“מ צורף כדאי להזכיר את בנו הר”ר יואל משה סלמן ז"ך, שהיה כאביו וכזקנו מצוין ככל מדותיהם ומעלותיהם.
הוא היה מראשוני המיסדים את ישוב היהודים מחוץ לחומת העיר העתיקה בירושלם. מיסד נחלת־שבעה, ושא שכונות היהודים. הוא הוא שהיה הראשון והעקרי בכח ובפועל במיסדי המושבה הראשונה פתח תקוה, מיסד הדפוס השני בירושלם, והליטוגראפיה הראשונה. מוציא לאור את “הלבנון”, ואת עתונו השבועי “יהודה וירושלם”.
ויהי גבאי בבית החולים הצבור, בקור חולים הוספיטל ומנהיג ירושלם והישוב עד יום מותו בשנת תרע"ג.
ובנו מר חים סלמן, סוחר נכבד, ממלא מקומו בעבודתו הצבורית, והחקלאות, והנהו גם סגן ראש העיריה בירושלם.
הרב ר' אליהו מני ז"ל 🔗
רב פעלים ואיש האשכולות הזה הופיע בירושלם בשנת תרי“ז (בבגדד, עיר מולדתו, כנוהו בשם “קדוש וחסיד”) מזלה של חברון ארץ האבות שעמדה אז בשפל המצב, גרם לה שאחרי שבת הרב מני בירושלם כשנתים ימים חלה, והרופאים יעצוהו לנסוע חברונה, ולמן העת ההיא קבע בה את דירתו. ובראותו את עניותה ודלותה של העיר המסכנה הזאת נגש תכף אל עבודתו להרימה משפל מצבה החמרי והרוחני לתקן בה תקונים, וליסד בה מוסדות ומפעלים. ועוד טרם עטרוהו בעטרת הנשירות ועטרת הרבנות, שלא חפץ בה כלל, כונן בה מהכסף ששלחו לו מארץ בבל והודו, בית כנסת, תלמוד תורה ישיבה, ויעשירנה עושר חמרי ורוחני. ומני אז קבלה פנים של צורה, כבוד צבורי, ־ ואף אחרי פטירתו של הראב”ד הרב הגאון ר' משה פירירה ז“ל בשנת תרכ”ח שמו כל בני העדה את עינהם בהרב מני ושומו לרב עליהם. ובקושי נעתר להם, ויקבל את משרת הרבנות, ולא את “השמלה”, לא לבש “גלימא דרבנן” ולא סלסל ברבנותו, ועטוף באדרתו השחורה והפשוטה עבר גם בשוק, ויעל אליהו בסערת עבודתו הצבורית מעלה מעלה עד כי גם המושלמים ופקידי המלכות הכירוהו והוקירוהו ויכרעו ברך לפניו בראותם בו איש אמת, חכם נעלה ורב־הפעלים, ופעמים רבות בהיות ביניהם דין ודברים בחרו בני חברון האדוקים המפורסמים, להגיש את תעצומותיהם לפניו מלכת בתי דינם.
במשך ארבע עשרה שנה לא לקח הרב מני שום שכר מאת העדה עד בוא עליו ימי הדחק והלחץ.
רגיל היה הרב מני להיות נחבא בסתר אהלו, לא יצא מפתח ביתו החוצה, נזיר ומופרש מחברת אנשים ומעניני העולם. אך בכל עת הגיע המקרה להוציא דבר לטובת הכלל, בכל פעם שבאה העדה במצור ובמצוק, כתת את רגליו גם למרחקי ארץ, ובמסעותיו להודו ובומביי הביא ברכה ורב טוב לבני עדתו.
מן המודיעים ולפנים הודיע אז: פעם עלה על לב הרב מני לקנות מאת הממשלה את המצודה השוממה אשר ממול למערת המכפלה בחברון, ולהקים שם בית תפלה, ויסעד משקה להוציא משם את פקודת הואלי, וגבירי דמשק מלבד השתדלותם בפני הואלי נדבו את כל הכסף הנדרש לדבר המקנה, אך מפני סכסוכים שקמו בין פחת ירושלם ופקיד חברון בענין הזה לא יצא הדבר לפועל.
בכל חסידותו ופרישותו היה הרב מני מחבב את העבודה והמדעים, ובניו כלם גדלו על דרכי התורה וההשכלה, והיו שופטים עורכי־דין וסופרים בבתי פקידות הממשלה.
ארבעים שנה שפט את ישראל בחברון, נהג את עדתו בצדק ומישרים, נלב“ע ביום ד' י”ז תמוז תרנ“ט ויגדל המספד בחברון גם המושלמים קראו לאבל ול”בטול מלאכה", ופקידי המלכות כלם באו לחלק לו הכבוד האחרון.
הרב ר' נטע נטקין ז"ל 🔗
בזכרונות הקדומים מוצאים אנו את הרב המצוין הזה, עסקן חרוץ אי נלאה, שעשה לו שם בתורתו ובעבודתו: עסקן במצות, מרביץ תורה, דואג לחנוך בני־ישורון, לבתי עניים – צנועים, אלמנות ויתומים, וחבר להבונים הראשונים בישוב הארץ, בכחו ובהשפעתו נקנו מגרשים ונבנו בתים וחצרות בירושלם החדשה, וכמו כל אותם “הבונים הראשונים” כן גם הוא גר תמיד בית שכור, באחד הבתים הפשוטים ברחוב היהודים, הבונים הראשונים דאגו תמיד לאחרים ולא להם לעצמם, ובמותם לא עזבו לאחרים חילם ולא השאירו אחריהם כלום אפילו קבא דמוריקא, וזו תהלתם ותפארתם.
והרב ר' נטע נטקין ז“ל היה אחד מאלה, לבד יחוסו הוא בעצמו היה לו גם יחוס משפחתי: נכד להגאון בעל שאגת אריה וחתנא דבי נשיאה חתן הגאון רבי זונדל סלנט ואחר כך חתן הגאון רבי ישעיה ברדקי ז”ל.
מלפני כשבעים ושלש שנים עלה לאה"ק מעיר פאריץ מחוז מינסק וימצא חן בעיני ראשי הרבנים הספרדים והאשכנזים בכלל שקידתו בתורה ובעבודה, בהיותו מחונן בלב־טוב התמסר לכל דבר טוב ומועיל ויהי עסקן במצות, עוסק בצרכי צבור באמונה, חונן ונותן משלו לעניים ובתי אבות צנועים וידאג בעדם להטיב מצבם בחומרי ובמוסרי ־ ־
ויהי גם “שליח מצוה”, וכנסיעותיו, ביחוד באמיריקא, הביא ברכה ותועלת לדברים טובים ומועילים שעל ידם התבב הישוב, בכבוד גדול נתקבל שמה, חשבוהו לאדמו"ר וצדיק, ועל כפים נשאוהו, ירושלם נתכבדה בשדרים כמו אלה –
בנסיעותיו הראשונות נסע מטעם הכולל המאוחד: הספרדים והאשכנזים גם יחד.
פרק גדול מיוחד במינו ישנו בנסיעתו נויארקה, והוא: “סדור הקהלות”, בכחו הגדול והשפעתו הכבירה לתורה ולתעודה, סדר שמה עיני הקהלות שנתבססו בתפארת ישראל, בכל הודם והדרם, בחותם תכנית עברית.
גם לעת זקנותו התנדב לנסוע שוב לארצות הברית לחזק מעמד הכולל, ולמרות מה שהפצירו בו ראשי רבני ירושלם לבלי להסתכן בנסיעתו זו, נסע בכל זאת, מרוב אהבתו וחבתו להישוב בקדש, רבות יגע ולא חשך עמל מנפשו בעבודתו הכבירה הזאת, עד שתקפתהו מחלה ששמה קץ לחייו בעיר ניוארק, וימת בה בחדש טבת תרמ"ח עוד טרם הגיע לשנות השבעים,
הר“ר ישראל בק ז”ל 🔗
משפחת “בק” ידועה היא “בעולם הדפוס” ועתיקה היא הירושלם. וכמו “האב” ר' ישראל בק בצפת כן גם “הבן” ר' ניסן בק בירושלם הועילו הרבה לקדמת מצב הישוב בארץ, רבות פעלו ועשו לטובת אחינו היושבים בקדש. זה בצפת וזה בירושלם.
השם בק – ראשי תבות: בנן קדושים – הוא שם משפחה של מדפיסי ספרי ישראל. ראש המשפחה ר' גרשון בק היה חי באיטליה בתחלת המאה הט“ז. בנו ר' יעקב בק (נקרא גם כן וואחל) הדפיס בעיר לוירונה את מדרש תנחומא (1592) ואח”כ בא לפרג והדפיס סדור “שבת יוצרות” עם פ"י מנהג פולין. יעקב בן יהודה בק היה מדפיס בליבלין.
ור' ישראל בר' אברהם בק בא מברדיטשוב לאה“ק בשנת תקצ”א ויתישב בצפת. ובהיותו אומן יד ובעל כשרון ביחוד במעשה הדפוס וכלי אמונתו בידו: מכבש דפוס של עץ וגם אותיות (אותיות דפוס סלוויטיו נעשו על ידו) נגש תיכף אל העבודה להוציא ספרים שונים ויכונן “בית דפוס”, ועל ידו שתי מחלקות: ליציקת אותיות וכריכת ספרים, ויעסק שלשים פועלים עברים. המלאכה היתה יפה מאד לפי ערך הטכניקה של הזמן ההוא, וכל התיירים שעלו בעת ההיא לצפת בקרו את הדפוס ויהללו את מלכותו. גם איברהים פחה, שהוקיר אותו מאד, בקר את הדפוס, ובכל פעם בבואו לצפת התאכסן אצלו.
לאות רצון ותודה נתן לו במתנה כפר אחד בסביבות צפת הוא הכפר גירמק הסמוך למירון, ובו ישב הר' בק עד סוף שנת תקצ“ט. וכאשר היה השר ר' משה מונטיפיורי ורעיתו בצפת בסיון תקצ”ט נתכבד להיות סנדק אצל אחד מבניו שנולד לו בהכפר הזה (יהודית צד 163).
ומדי יום ביומו היה בא העירה לפקח על עסקיו ועל צרכי הצביר לדאג לשלום העדה ושלום “החולים”, כי ידע גם ברפואה והיה נותן סמי מרפא חנם לכל החולים, יהודים ושאינם יהודים, ושמו הטוב יצא לתהלה גם עד בירות ועכו ויהי לממלא מקום קונסול וואלאכיה.
בימי “השוד והבזה” נהרס גם דפוסו, החריבוהו עד היסוד ואת כל אותיותיו ומכשיריו נפצו לרסיסים, הוא התיאש מכל אשר לו ויתמסר לרחם ולהושיע את האומללים בתוך המהומה והמבוכה הנוראה, ויחד עם הפליטים בא ירושלימה כל עוד נפשו בו והתישב בה בשנת תקצ“ט, והשר ר' משה מונטיפיורי ז”ל הופיע לו כמלאך מושיע וישלח לו מלונדון מכונת יד עם אותיות לעז להרחיב בזה המלאכה בירושלם ולתת עבודה בדפוסו לאיזהו משפחות מאחינו. הספר הראשון שנדפס על ידו בירושלם בשנת תר“א הוא ספר “עבודת הקדש” להגאון ר' חיד”א ז"ל.
בהקדמת הר“י בק לספר עבודת הקדש הזה רואים אנו כי מקיירא עלה ירושלימה. והדבר היה ככה: הוא נסע במלאכות יושבי צפת וטבריה קהירה בירת מצרים, להשתדל לפני שרי הממשלה לגבות את יתר תשלומי הנזקין ולהשיבם ליהודים. ירחים אחדים עסק שם בענין הזה אך קשה היה להוציא הדבר אל הפעל, ובינתים נדע לו מהעלילה הנתעבה עלילת הדם שהעלילו על אחינו שבדמשק, לכן חדל מלעסוק בגבית תשלומי הנזקין ויחל לעסוק בדברי פדיון שבוין דמשק וישלח מכתבים להשר ר' משה מונטיפיורי ז”ל, ועי"ז נשכח דבר תשלומי הנזקין.
בית הדפוס הזה עמד על תילו כל ימי חיי הר“י בק וגם כשנתים אחרי כן, עד שנת תרל”ז.
מכבש הדפוס שנשלח מהשר מונטיפיורי ז“ל נמצא עד היום בבית הדפוס הגדול של ר' שמואל צוקרמן נ”י – תלמידו המובהק של המדפיס ר' ישראל בק ש"ל – רבים מעונינים בו ובאים לראותו.
יחד עם הר“י בק עלו אז ירושלימה רבים מילידי וואלין תושבי צפת, ועדת החסידים החלה להתבסס בארץ ובראשה הרב הצדיק רבי אהרן משה מגזע צבי ז”ל מבראדי שבא אז ירושלימה, ועל צבאו חסידי ילידי וואלין, ויהיו לעדה ולמקהלה גדולה. – בשנת תר"ה נפרדו מכולל צפת ויהיו לכולל מיוחד, הוא כולל וואלין עד היום הזה.
בשנת תרכ“ג החל הר”י בק להוציא לאור העתון החבצלת ע“י מר חתנו הרב החכם הנעלה מר ישראל דוב פרומקין ז”ל שהקדיש בו כל כחותיו ועבד בו בחרף נפש לטובת ירושלם וקדמתה, על ידו נוסדה חברת “עזרת נדחים” במטרה נשגבה ונעלה, על ידו נבנו הבתים הראשונים, בתי מעון בעד אחינו עניי התימנים בצלע הר הזיתים בפאת דרומית מזרחית, עוד נשוב לדבר בו בופעולותיו הנשגבות, בפרק מיוחד בשם פרומקין וירושלים.
נכדו של הר' בק הסופר־הלוחם מא אלעזר רוקח ז"ל היה מעוזריו וסופריו.
יותר מארבעים שנה הופיע העתון הזה “זקן העתונים העברים בכל העולם” עתון החבצלת בירושלם.
הר“ר ניסן בק ז”ל 🔗
אחד מטובי בניה־בוניה של ירושלם העתיקה והחדשה היה הרה“ח מא ניסן בק, בנו של הר' בק הנ”ל איש נכבד ונשוא פנים. חכם ובעל כשרונות יקרים ומדות נעלות. נכבד גם בעיני הממשלה מדבר צחות בשפת המושלים, ואמיץ לב לדרוש משפט עמו ואחיו משרי הארץ וגדוליה, רבות פעל ועשה בחמשים שנה, שנות עבודתו הצבורית בתור ראש עדת החסידים, בטרם עוד נתפוררה זו לכוללים שונים. ובהיותו חבר נכבד לראשי העדה הכללית, השתדל הרבה לטובת העדה ויתקן בה תקינים רבים ונעלים שהנחילוהו כבוד ויקר. הוא שאף תמיד למלאות ידי אחינו בעבודת השדה, קנין ומסחר, וכל מלאכה מבית ומבחוץ, והרי אחד המכתבים מאת השר המנוח ר' משה מונטיפיורי על הנושא הזה.
“שיל”ת“. פה ק”ק לאנדן גראווענאר געהט פארק לעהן. יום ה' ג' תשרי תשרי התרלה“ה לברי”ע.
רב ברכות שובע שמחות על ראש הרב וכ' מו“ה ניסן באק דרוקער נ”י בעיה“ק ירושלם תוב”ב, כן הגיעו לידי שורותיו היקרות אשר העריך לפני למלאות בקשתו על דבר עבודת השדה, קנין ומסחר בבית ובחוץ בארץ הקדושה, ואני לא אחרתי להביא את מכתבו לפני אנשי הועד ה"ה שלוחי מקהלות אחינו בני ישראל היושבים בארץ אנגלטיררא למען יבחנו את דבריו הנאמים ברוב דעת וחכמה.
הבוחר בציון ישפיע עליו ועל ביתו כל טוב ותהי השנה הזאת שנת גאולה, ישועה ונחמה לנו ולכל בית ישראל כאות נפש מוקירו המעתיר בעד טוב עמו. משה מונטיפיורי.
בהשתדלותו נבנה בית הכנסת הגדול והמפואר “תפארת ישראל” לעדת החסידים בעיר העתיקה. שהוא לגאון ולתפארת בעירנו, ארבע עשרה שנה עסק בבנין הנשגב הזה שחלו לו עכובים שונים. רבות עמל ידע וטרח בנסיעותיו, עד כי הצליח לגמרו בשנת תרל“ג, ועד היום נקרא בית הכנסת הגדול הזה על שמו, וכמו כן השכונה שמחוץ לשער שכם שנוסדה על ידו בשנת תרל”ט נקראה על שמו “בתי ניסן בק”, אותו הרחוב של השכונה הזאת קרא וקבע אז מר ניסן בק, בשם “רחוב מונטיפיורי” ראשי העדה לא עשו דבר גדול וחשוב בלי שיהיה הוא נוכח באספתם.
מעניינת מאד השיחה, שהיתה בין ר' ניסן בק ובין הקיסר של אוסטריה פראנץ יוסף בבקרו את ירושלם בשנת תרכ“ט. זה היה ביום החמישי 14 בנובמבר, יום של בקורים אצל היהודים. הקיסר ביקר לראשונה בבית הכנסת העתיק המיוחס לרבן יוחנן בן זכאי. שם קבלו את פניו שבעה אנשים מנכבדי שתי העדות ובראשם החכם באשי הרה”ג דוד חזן ז"ל, ומתוך שלא שמע גרמנית היה הר' ניסן בק למליץ ביניהם. הקיסר שאל שם את ה' בק:
הנכון הדבר, האדון בק, כי בית כנסת זה הוא של ר' יוחנן בן זכאי? על זה השיב ה' בק:
־על הבנין הנוכחי אין אנו יכולים להגיד, אבל היסוד שלו היא בודאי מימיו.
– כן נכון הדבר! השיב הקיסר – עתה נתישבו לי כמה שאלות…
בבית הכנסת הזה הרכין הקיסר את ראשו לפני הרב החכם באשי הרה“ג ר' דוד חזן ז”ל, והלה ברכהו.
משם הלכו לבקר בבית הכנסת “תפארת ישראל” שעמד אז באמצע בנינו, והגג שלו לא נבנה עוד. בבוא הקיסר למקום הבנין הרים את ראשו, באחזו בידו במגבעתו, ויביט למרום הבנין למעלה.
– מי הוא הארדיכל של הבנין? שאל הקיסר את ה' באק.
– אני, הוד רוממותו! – השיב ה' בק.
– הלמד האדון בק את המקצוע הזה?
– כן, הוד רוממותו, בחדרי הפרטי…
בת צחוק עברה על שפתי הקיסר.
הקיסר התענין גם במקורות הכסף של הבנין, ושאל את ה' בק: אם הכל נקבץ מכסף נדבות?
ה' בק ענהו על זה: כן, הוד מלכותו. הכל מכסף נדבות, אבל בהיות אוסטריה ואונגריה, סובלות דוחק ורעב לא יכולנו עד עכשיו לבקש מאחינו אלה את עזרתם. הבנין עומד לפיכך באמצע, אכן עכשיו, בזכות דריכת רגלי הקיסר במקום הזה נקוה, כי גם הגג יבנה כבר בקרוב.
(הקיסר נתן אחר כך את נדבתו הפרטית לגמר הבנין אלף גולדין).
בעזוב הקיסר את בית הכנסת “תפארת ישראל” בדרכו לבקורים אחרים, אמר לה' בק: אולי יטייל גם ה' בק עמנו? וזה היה אות שהוא מזמינו להלוות אליו בטיולו. בק הסכים. מבית החולים הרוטשילדי הלך הקיסר לבקר אצל הכותל המערבי. מן הכותל המערבי שם הקיסר את פניו אל הר הבית. ר' ניסן בק אמר לבקש רשות פרידה מאת הקיסר הואיל ועל פי דין אסור לו ליהודי לדרוך בהר הבית, אבל הקיסר חזר על בקשתו.
– יטייל נא עמנו האדון בק!
באק השיב אז לקיסר, כי בתור יהודי אסור לו לבקר במקום הזה. הקיסר רצה להבין מדבריו אלה, כי ליהודים אסור לבקר בהר הבית על פי חוק הרשות, או מחמת פחד מהתושבים המושלמים ויען ויאמר:
– אבל, אל נא יפחד, האדון בק!
בק באר אז את דבריו, כי לא משום פחד כי אם הדת היהודית אוסרת על היהודי להכנס במקום הקדוש הזה.
אם כן, תודה! – השיב הקיסר ויתן לו ידו ויפרד מעמו.
בח' כסלו תר"ן נפטר לבית עולמו בירושלם זקן ושבע ימים בן שבעים ושבע שנים.
הרב ר' שלמה פח ז"ל 🔗
משפחת פח עתיקה היא בירושלם, יד ושם לה ביסוד הישוב של עדת האשכנזים בירושלם. ראשון למשפחה הזאת היה הרב ר' שלמה פח ז“ל מווילנא, הוא היה החלוץ הראשון שבא ירושלימה במחצית המאה העברה. ובבואו התישב ו”החזיק" בחצר העתיקה חצר “אור החיים” ועד היום מחזיקים בחצר הזאת בניו ונכדיו, הוא היה השד"ר הראשון של עדת האשכנזים בירושלם, ורבות פעל, רבות עשה לטובת וקיום העדה. – מתוך הכתבים המונחים לפנינו מאותה התקופה, תקופת הרת הישוב רואים אנו כי היה נאמן וגזבר העדה.
בשנת תקפ“ק פנו אליו ראשי העדה ובראשם הרב הגאון ר' מנחם מנדיל ז”ל שיסע בשליחות מצוה לעיר הבירה להשיג הרשיון לבנין החורבה וזה מה שמספר לנו הרי“ד פרוטקין ז”ל בזיכרונותיו: כעשרים וחמש שנים אחרי החלו האשכנזים במתי מספר להאחז בירושלם עה"ק, החזיקו בחורבה ר' יהודה החסיד על פי עדות זקני המחמדים אשר העידו בפני הממשלה כי בשנים הקדמוניות החזיקו אשכנזים בחירבה הזאת, אחרי קנוה בכסף מלא. אבל רשיון לבנותה ולחזר בדקיה לא ניתן למו, כי לדבר כזה דרוש היה רשיון מאת הממשלה הראשית בקושטא, ומאמר מיוחד חתום מאת הוד מלכותו השולטן. ובימים ההם עת הקטור לא נתן עוד בים דרך, ובאניות תורן רעועית ומסוכנות, או דרך היבשה, עשו נסיעתם לעיר הבירה, לא על נקלה עצרו כח להשיג רשיון כזה, והרב ר' שלמה פח התנדב לשליחות מצוה זו; קבל עליו הנסיעה הקשה הזאת להשיג הרשיון וישיגו.
ובעברו דרך צפת לרגלי מסעו לקושטא, במלאכות משלחיו בירושלם, מלאו גם ראשי עדת צפת את ידיו בשליחות מצוה, לעשות אתם אות לטובה בעיר הבירה. להכירם בדרך רשמי לעדה בפני עצמה, וזה הדבר: בצפת החל ישוב האשכנזים עוד קודם. ובשנת תקפ“ג כבר היתה בה מקהלה גדולה מאחינו אלה, וזכיות רבות ונעלות מזכיות המקהלה הקטנה בירושלם היו לה, אבל תלויה היתה בדעת עדה הספרדים, העדה הבכירה והמוכרה מאת הממשלה, ויבקשו ראשיה עצות לצאת מרשותה ולהיות למקהלה בפני עצמה. ובהזדמנות זו השתמשו בהשד”ר הנכבד הזה. וימלאו את ידו בשליחות מצוה זו.
מצד אחד נאמנים עלינו דברי הרי“ד פרומקין ז”ל – איש האמת וחותמו אמת – באמרו לנו כי השליח הנכבד הזה הצליח בשליחותו להשיג הרשיון וישיגו, ואחד מנכבדי ירושלם ספר לי כי בתוך הכתבים העתיקים לבית פח ראה מכתבי תודה והכרה מאת ראשי העדה להשגת הרשיון, ־ אבל מצד השני רואים אנו כי הרב ר' זלמן צורף ז“ל הוא הוא שהשתדל להשיג הרשיון, ולא מקושטא כי אם ממצרים, ולא מהשולטן כי אם מהמושל מחמד עלי באשא, וזה היה בשנת תקצ”ו.
נוסח הכתבים, “כתבי השליחות” שנמסרו להרב ר' שלמה פח ז“ל מראשי העדות הנ”ז נתפרסמו אז ע“י הרי”ד פרומקין ז“ל. כתב השליחות מירושלם הוא: מר”ח אדר תקפ“ג, ומצפת: כ”ב אדר תקפ"ג.
ובנו הר“ר יצחק פח ז”ל – מזקני ירושלם ונכבדיה – נשא גם הוא בעול הצבור, וכאביו הרב ר' שלמה ז“ל פעל גם הוא “גדולות ונצורות” לטובת ישוב האשכנזים ועריה (הרי“ד פרומקין ז”ל בזיכרונותיו) וישא ויסבול יסורי א”י ככל החלוצים הראשונים, אבל יחד עם זה היה מחונן באמץ לב, כח ועוז כוננו בבתי נפשו, יודע היטב עם המעיקים והמציקים – פראי האדם – ויוכל להם. ויהי יד ימינו ונאמן ביתו של הגאון רבי ישעיה ברדקי ז"ל.
חכמי ורבני העדה ובראשם הרב הגאון רבי שלמה סוזין ז“ל ראש הרבנים לא”י כבדוהו והוקירוהו. מונח לפני מכתבים משנת תקפ“ז שערכו אליו בתוארים מופלגים ונעלים מאד. – ויהי חשוב מאד בעיני השר המנוח ר' משה מנטיפיורי ז”ל, ודברים רבים בעניני הצבור והישוב יצאו על ידו באופן נעלה, והשר היה שבע רצון.
הכרתי את ר' יצחק פח, וכמו חי הנהו נצב לפני בזקנו הלבן, במלבושיו היפים והנקיים, מלבושי ארץ הקדם. וצניף חבוש לראשו כצניף חכמי הספרדים בזמן ההוא. הוא – לא התרברב כלל, ועד ירחים אחדים לפני מותו נהנה מיגיע כפיו. נפטר בח' שבט תרמ"ו בשנת התשעים ושש לימי חייו.
וכמו אביו כן גם הוא היה ה“מחזיק” בחצר “אור החיים” שבה היתה מלפנים הישיבה של הגאון מוה“ר חיים בן עטר זצ”ל וישמור אותה מכל משמר, התאמץ בכל כחו וכספו להחזיק את החצר העתיקה הזאת לתורה ולתפלה.
הרב ר' מנחם מנדיל ז“ל – תלמיד הגר”א – כותב באחד ממכתביו משנת תקע“ו, בדבר החצר הזאת: “כעת קבעתי דירתי בירושלם עה”ק וקבעתי ישיבה, והזמין לי הקב”ה מקום הישיבה בישיבתו של הרב הגאון מוה“ר חיים בן עטר ז”ל ומתפללים אנחנו שם כל השבוע לבד שבת, כי עפ“י דת הגוים אינם מניחים ס”ת בלתי רשיון המלך". –
באחד הבתים של החצר הזאת נולד הרי"צ פח (בשנת תקמ"ט) גודל וחונך בו, ובו היה גר כל ימי חייו עד שמת בו (בשנת תרמ"ו).
בבית הזה נרצחה באחד הימים לעיני השמש אשתו הראשונה באופן אכזרי ־.
פראי האדם, מאותו הזמן, הגנבים והרוצחים, ידעו כי בביתו נמצא כלים יקרים ואבנים טובות לפתוחי־חותם, ובעזבו הפעם את ביתו חדרו לתוכו ויכנסו בו, אשתו כנראה עכבה על ידם ויתנפלו עליה וימיתוה, שחטוה, רצחו אותה באופן נורא ואיום.
ועד היום הזה עוד מתקים בה בית־המדרש “אור חיים” לתורה ולתפלה בהנהגת נכדו מר מרדכי וויינגרטן, נ“י ובהיותי בילדותי ממתפללי בית המדרש הזה על יד מר אבי הרב ר' “צבי מסלונים” ז”ל גרייבסקי (ר' משה מונטיפיורי מזכירו בספרו “משה וירושלם” בתור סוכן חברת דרך החיים) ראיתיו יום יום, והרבה שמועות שמעתי ממנו ע"א אותה התקופה “תקופת הרת הישוב”.
ועד כמה סבלו אז אחינו, מן התושבים תושבי הארץ אשר לא שמעו לקול מושל, ויהיו עשוקים ורצוצים ונרמסים, רואים אנו מאחת העובדות ששמעתי ממנו, וגם הרב ר' יעקב גולדמן בזיכרונותיו מביאה בשמו: הפעם הלך אחד מבני התושבים ברחוב העיר עם חמורו עמוס משא לעיפה. ויפגע בזקן נכבד אחד ויצו עליו הפרא לכרוע ברך ולשים גוו כחוץ לעוברים, וכרגע נמלאה פקודתו ויפרוק את משא חמורו – באמרו כי נכמרו נחומיו עליו בהיותו יציר האלקים – ויעמוס על הרב – בהיותו “כופר בנביא” אין לרחם עליו – וגם הוא ישב ממעללו עד באו למחוז חפצו, ושם העניק לו מכות חדרי בטן בשכרו וישלחהו כל עוד נפשו בו. הרב מהר לבא לביהכנ“ס ויברך “ברכת הגומל” וישמח כי עזרהו ה' להנצל מיד מבקש נפשו”.
באגלי דמעות בעיניו היה מספר לנו את תלאותיהם ומצוקותיהם של אחינו החלוצים הראשונים שסללו בחרוף־נפש את דרך הישוב בקודש.
אוצר כתבים ומכתבים עתיקים נשארו אחריו באמתחתי. הרבה מהם נמסרו אז, ע“י בניו, להרי”ד פרומקין ז“ל והוא אמר לנו אז ה”החבצלת" שנה שש עזרה גליון 18: “עוד נשוב לדבר אי”ה אודותם ונוציא לאור מכתבים עתיקי ימים מפיצי אור על ראשית היושב באה“ק במאה החולפת”.
לצערנו לא נתפרסמו כי אם שני הכתובים הנז'.
איש ירושלם 🔗
איש היה הירושלם ורבי יוסף ריבלין שמו, תם וישר וירא אלקים, למדן, דרשן, מטיף, נואם־נעים וגם מושך הרבה בעט סופר. בעל נפש עדינה היה האיש, רחמן וטוב מטבעו ומתכונת נפשו האצילה ויהי לתפארה לאחיו הארץ־ישראליים, לבנו עמו ולכל בני האדם, הן בני ברית והן שאינם בני ברית. הגדולים שבהם: ראשי הדתות השונות, הפחים (מושלי ירושלים התורקיים), הקונסולים דארצות־נכר וגדולי שרי המלוכה שבקרו את ירושלים הבירה כפעם בפעם – כבדוהו והוקירוהו מאד, וראו בו את העסקן הצבורי הבא בשם הישוב העברי הירושלמי.
כמו־כן ניכר היה בחיצוניותו הנאה, בהדרת־פניו ובשיחתו היאה.
את כל עתותיו וזמניו הקדיש רבי יוסף ריבלין רק לטובת ירושלם וכל קדשיה, מפעליה, מוסדותיה, שכונותיה ופרוריה. תמיד שאף והגה ברעיון של ישוב חקלאי עברי על הרי יהודה השוממים וסביבותיהם העזובות. מעולם לא חדל ולא התעיף מלעורר את ידידו ומכריו להתאגד לאגודה אשר תדאג לגאולת הקרקע והוא היה הראשון שבראשונים שהוציא מכיסו את ההוצאות הראשונות לאותן הנסיעות במקומות השוממים ורחוקים מישוב אדם, לסלול דרך לישוב עברי חדש.
שלשה אוהבים ואהובים היו אז בירושלים שעבדו יחד בעצה ותושיה ובונה טהורה למען התפתחות הישוב ופריחתו, הרי הם: ר' יוסף ריבלין, גדול העסקנים, ר' יואל משה סלומון, עורך “יהודה וירושלים”, ור' יחיאל מיכל פינס, ־ זכרונם כולם לברכה. שלשה אלה שאהבת עמנו הפזור בכל קצוות־עולם ואהבת ארצנו שעמדה בשוממותה קשרו אותם בקשר ידידותי אמיץ, ־ הצטיינו בעבודתם לובת הצבור, עבודת הישוב בקודש.
ורבי יוסף ריבלין בתור מזכיר העדה היהודית וסופרה, היה איש־סורם ונאמן־ביתם של הרבנים הגאונים רבי מאיר אוירבאך ורבי שמואל סלנט זצ"ל, ודברים רבים שעמדו ועומדים גם היום ברומו ל היושב בקדש יצאו על ידו הוא, בהשתדלותו והשפעתו הכבירה בהיותו עובד ביתרון הכשר דעת באמונה ובתום לב.
עבודתו הצבורית של ר"י ריבלין היתה מאז ומתמיד צנועה ענותנית, שלילת הקולניות הסוערת והרעשנית, עבודה תמה לשעתה ולדורות.
כ“שמחה בציר” (כך הוא שמו של אחד ממאמריו הנלהבים של המנוח על סמני החקלאות הראשונים בישובנו החדש) – כן היתה שמחתו תמיד בעת שזכה לראות חנוכת אחת השכונות שנתכוננו על ידיו אחת אחרי רעותה.
גדול הוא יחסו של רבי יוסף ריבלין המנוח לירושלים העתיקה וביחוד החדישה, ־ והרבה, הרבה יש לירושלים בירתנו להודות לאיש רב־פעלים זה שעבד בלי הפוגות ובלי לאות לטובתה ולטובת בנינה.ץ אכן צדקו ועדי השכונות שכנוהו בשם המיסד העקרי של הישוב בירושלים אשר אחרי הרמב"ם לא זכה לתואר בלתי שכיח זה איש זולתו!
כארבעים שנה רצופות עסק ר“י ריבלין ז”ל בצרכי צבור באמונה, במעשי חסד וצדקה, בהנהגת העיר ובנין הארץ.
אפס, לא רק עבור ירושלים בלבד עבד ופעל המנוח והקדיש את כל חייו כשהתחילו ביושב מוצא לא היה ר' יוסף ריבלין מן הנכשלים ועומדים מרחוק וכמו כן היה אחד מהמעטים הראשונים שנוכחו בחשיבות יסוד מושבה חקלאית והשתתף בפועל וברוח ביסודה של אם־המושבות שלנו, היא פתח־תקוה שהשנה מלאו יובל שנים לקיומה. ישנם – מן הזקנים שבדור – היודעים כי ר' יוסף ריבלין היה גם הראשון שהשתתף בהוצאות הנסיעה הראשונה מירושלים לכפר “מלבס” הערבי, המקום שכיום עומדת עליו פתח־תקוה רבתי.
בקצור: לא היתה שום פעולה חשובה, שום עבודה לשם בנין שום יסוד שכונה חדשה וכדומה, אשר עזרתו הפעילה לא נמשכה כחוט השני מרצה אחד למשנהו. הוא היה בונן ומיסדן של אחת־עשרה שכונות ירושלמיות העומדות כיום לתפארה; החל מ“נחלת־שבעה” ו“מאה־שערים” וכלה ב“עזרת ישראל”! וזה חוץ מפעולותיו ה“צדדיות” חשובות־הערך של ר' יוסף ריבלין. אחת מפעולות אלו מזכיר לנו מר רחמים מזרחי (בנו של אחד החברים היהודים הראשונים בעירית ירושלים) ב“חוברת הזכרון” לכבוד ר' יוסף ריבלין ז“ל שיצאה לאור למלאת שלשים שנה למות העסקן הזה; פעולה זו היא: הצלת ה”כותל־המערבי" ליהודים, שריד מקדשנו היחיד שיהודי כל העולם נוהרים לראותו ולהתפלל לפניו. שלפיה היו צריכים לעבור כל מי־השופכין של העיר ררך הרחבה אשר ליד הכותל־המערבי! רק הודות לעבודתו המהירה של ר“י ריבלין והשתדלותו לפני הפחה מושל ירושלם, התוו מיד תכנית אחרת לתעלת מי השופכין, וה”כותל" ניצול מחרפת עולמים.
ולא היחידי במשפחתו היה ר' יוסף ריבלין שהתמסר כל־כך לטובת ירושלים וישוב ארץ־ישראל. ירושת אבות היא לו: אבי זקנו הראב“ד הראשון בירושלם, הגאון ר' הלל בהרבה ר' בנימין ריבלין ז”ל, מגדולי תלמידי הגר“א, עלה לאה”ק יחד עם העולים הראשונים בשנת תקע“א. ואחריו בנו הרב הצדיק ר' משה ריבלין ז”ל, הידוע בכל רחבי רוסיה בשם ה“מגיד משקלוב”.
ועליתו בשנת תר“א לא היתה עליה פשוטה של איש החפץ לבלות שארית ימיו באה”ק לבד, כי אם עליה – שעל ידה באה גם תועלת גדולה לתקונו וחזוקו של הישוב הצעיר. לנטוע נטע שלום בעיר השלם. הלא היא כתובה בזכרונות של מר לונץ לקורות עדת האשכנזים בירושלם.
מעשי אבות ירשו בנים!
ובכל זאת: מעט מאד עשו עוד לזכר רבי יוסף ריבלין ז“ל. זה העסקן הגדול ב”הא" הידיעה. ארבעם שנה עבד לטובת הכלל ולטובת ישוב זה, שהודות לעבודתו הפוריה הנז' הולך ופורח עתה; עמוס היה ר"י ריבלין כל ימיו בעבודת הישוב, בעבודת הכלל כבעבודת הפרט, לא דאג לביתו ולבני ביתו ולא עזב לאחרים חילם, היה גר תמיד בבית שכור, קטן ודל. – ובמותו לא השאיר אחריו כלום, רק שם טוב וזכרון טוב. – ואחרי כל זאת אין זוכרים אותו כמעט יותר, ־ אבל מעשיו יזכירוהו ויחיוהו תמיד!
יהי זכרו ברוך!
רבי עזריאל זליג הויזדורף ז"ל 🔗
הוא היה עסקן ציבורי בחסד עליון!
עסקן מיוחד במינו, עסקן חרוץ אי נלאה לטובת הכלל והפרט, חבר פעיל במוסדות הצבורים הצדקה והחסד. הרבה כחות השקיע ביסוד “בית היתומים דיסקין” בירושלם, בהנהלת בית החולים הצבורי “בקור חולים הוספיטל” ובעוד מוסדות ומפעלים צבורים. הוא היה הגבור, גבור הרוח, שלחם תמיד עם המשלחת ויוכל לה. –
הוא הוא שעמד תמיד לימינו של הכהן הגדול, רב הפעלים והחסד ד“ר אלברט כהן בעצה ותושיה ביסוד בתי החסד והחנוך בירושלם, מעם שרי בית רוטהשילד בפריז. ויהי מן “השלשה” שנמסרה להם ההנהלה וההשגחה. הוא, ואתו עמו: ד”ר נימן, ומר אלטאראס, יליד איטליה, סוחר נכבד ועסקן, ־
ממכתביו של ד"ר אלברט כהן אליו רואים אנו עד כמה התחשב אתו ועם פעולותיו הנשגבות, וכל שרי בית רוטהשילד כבדוהו והוקירוהו והתחשבו אתו ועם דבריו.
הראשון ממשפחת “בית רוטהשילד” שבא לאה“ק בשנת תרי”ג, היה הברון גוסטף די רוטהשילד. הוא בא אז במלאכות מר אביו ר' יעקב רוטהשילד מפריז. לתכלית הקמת בתי החבד והחנו בירושלם, ובבאו הזמין אליו את הר“ז הויזדורף להודע על ידו ע”ד המצב הנוכח ותקותו לעתיד. דבריו והצעותיו נתקבלו על לבו והתחשב בהם, ויבקש ממנו לכתוב לו הכל בשתי עתקות, ־ כפי שהגיד אח“כ ד”ר אלברט כהן למר הויזדורף, נמסרה עתקה אחת לאמו הברונית בתיה רוטהשילד, בעלת נפש עדינה ויקרת רוח.
מענין מה שבנו הרב ר' חיים הויזדורף נ“י מספר לנו בזיכרונותיו למר אביו ז”ל: כאשר ראו בני לויתו של הברון (הוא בא בלוית גדולי היחס, ראשי צבא מדינת צרפת) איך משים הוא אל לבו לעניני היהודים באה“ק, ומצטער הנהו על שפלותם ועניותם, אמר לו אחד מהם בדרך צלוק: “הלא אביך עשיר גדול הוא, בקש ממנו ויקנה את ארץ ישראל בעד היהודים”. ויענה הברון גם הוא במילי דבדיחותא: למה לנו לקנות את הארץ הלא מתחלתה נתונה היא לנו במתנה”.
הר"ז הויזדורף היה חשוב בעיני שרי הקונסולים האויסטרי והפרוסי, שנים רבות נשא משרת־כבוד בקונסולית האוסטרית, ויהי המליץ והשתדלן גם יחד, איש הבינים בין ראשי העדות והקונסולים.
וכר נרחב היה לפניו להטיב עם אחיו בשעת דחקם ולחצם, ולהצילם מכל רע, ־ עמד תמיד על עשוקים בלא משפט ויתבע עלבונם.
באותה התקופה, לפני כששים שנה, קרו מקרים תכופים של עלילות ובלבולים לרבים וליחידים, ביחוד אלה מאחינו פליטי רוסיה ופולין שלא היתה להם חסות של ממשלת חוץ, כמעט היו בכל רע. והר“ז הויזדרוף, העסקן והשתדלן, השתדל תמיד בעדם בבתי הקונסולים, שהיה להם הכח וההשפעה על הממשלה המקומית, ויהי להם לגואל ומלאך מושיע. בתור הכרת תודה על עבודתו בהקונסוליה בלי שום קבלת פרס (הר"ז הויזדורף לא ידע, ולא היה חפץ לדעת, משכר עבודה ותגמולה) נשלחה לו תלבושת רשמית מקומה בחוטי זהב לאות כבוד ויקר, גם אותו כבוד מלכים היו טמונים בביתו, והוא לא השתמש ולא התהדר בהם כי אם פעם, לבקשת ידידיו, הצטלם בנסעו לחו”ל על דבר שכונת “בתי מחסה” שהוקמה על ידו והשתדלותו על מרום הר ציון בירושלם. שכונה־שאין כמוה בגדלה וביפיה. ומאז קבל עליו התפקיד הגדול הזה התפטר מכל עבודותיו הרשמיות והבלתי רשמיות, ויתמסר בכל כחו ומוחו, ובכל רגשי נפשו אל הקמת השכונה היפה הזאת, וזו היא גולת הכותרת לכל פעולותיו היקרות.
השכינה היפה הזאת עומדת על מגרש גדול ויפה על הר ציון, על יד החומה הדרומית המזרחית, נשקפה אל הר הבית; המראה היפה מחלונות מגיע עד הרי מואב. יותר ממאה בתים נמצאים בה, בית כנסת גדול בית הכנסת אירחום וכו'.
עפ"י השתדלותו באה השכונה הזאת תחת חסות ממשלת אויסטריה, בימים ההם היה הדבר נחוץ, ־ והגנרל קונסול, הגרף פצימאני. הקונסול הראשון לממשלת אויסטריה בירושלם, קבל עליו בחפץ לב להגן ולהשגיח עליה. וממנו ראו וכן עשו יתר הצירים להגן על זכות ורכוש נתיניהם, ־
מטבעו היה איש טוב, בעל לב־טוב, תורני, מופלא בתורה, ואיש מדעי, (הרב הגאון הר“ש סופר ז”ל כתב עליו בשנת תר"ו: הבחור המופלג השלם ירא ה' מרבים, משלשלת היוחסין, בן גדולים וטובים) על שולחנו היו סמוכים תמיד עניים בני תורה, עולים חדשים ומחוסרי עבודה. לא פעם הסיר הבגדים מבניו והלבישם ליתומים גלמודים, באמרו: לכם ישנו “אב” שידאג בעדכם ־.
לפני כשמונים שנה, בשנת תר“ז, בא מארץ מולדתו גרמניה, ירושלימה, משאת נפשו מנעוריו, נסיעתו מטריעסט נמשכה שני חדשים, וכמה סבל היהודי היחידי הזה בנסיעתו זו! זהו מה שהיה מספר לנו: סער גדול היה בים והאניה חשבה להשבר, ויגש אליו רב החובל וישאל ממנו להתפלל אל ה', והפציר בו עוד כי יתקע בשופר כאשר עשה פעם אחת הנוסע הקדוש (וזה היה ר' ברוך סופר). במקרה היה נמצא אצלו “שופר” שמסר לו ה”ר זלמן צורף בטריעסט להוליכו ירושלימה, ויתקע בשופר, והים נח מזעפו. –
בירושלם מצא אז את הנכבדים מארץ מולדתו: הרב ר' יוסף שורץ, ר' יוחנן צבי שלנק ור' משה זכס, שקרבוהו ונתנו לו מהלכים בין יקירי ירושלם וחשוביה,
ביום כ“ה סיון תרס”ה נפטר האיש היקר הזה בעוני וחוסר כל, ולא השאיר אחריו כלום, כי אם שם טוב וזכרון נצח בחומת ציון וירושלם.
רבי משה בן בינישטי ז"ל 🔗
בבאנו לדבר על “זכרוניה הקדומים” בירושלם, חובתנו היא להזכיר בכל כבוד ויקר את רב־הפעלים הזה, רב להושיע. אשר לא היה כמוהו מלפנים. עמוד התווך אשר כל כולל הספרדים היה נשען עליו. באהבתו לעניים, ובדאגתי למחסורם היה הרב בן בינישטי “מיחוד במינו”, דגול מרבבות בני ישראל. לשכנו דרשו כל עניי העדה לקבל חלוקתם עולת חדש בחדשו; אליו פנה כל נקשה ורעב, וממנו קבלו העניים עזר לשכירות בתיהם, תמיכה לנשותיהם בעת לדתן, סעד בעת חליים, וישע בכל עת צרה. ממנו נמצא לחם לרעבים, ולחם עוני לחג המצות, בו נעזרו אלמנות ויתומים, מידו נתנה עזרה להכנסות כלות־עניות. הוא היה ראש המשתדלים לבנין בתי תלמוד תורה, ובתי מושב לאלמנות והוא החזיקם וינהלם בחכמתו ובכח סבלנותו הנפלא מאד. במענה רך היה משיב לכולם אמרים נכחים, לא רגז ולא התקצף אם הקשה מר לב לשאל ממנו דבר אשר לא יוכל עשותו, דבר עמו דברים נחומים ויאמץ את לבו בתקוה לעתיד. מבקר עד ערב ישב הרב הזקן הזה על כסאו בביתו מוקף עניים רבים ושומע לבקשותיהם השונות. משתתף בצערם ומשתדל להטיב עמהם.
משרה צבורית כזאת אם כבדה היא וקשה בכל עיר ועיר אשר בה עניים למכביר, הנה תכבד שבעתים בעיר גדולה כירושלם, ובעדת הספרדים העתיקה והעניה שהכילה בה אז – מלפני כיובל שנים – יותר מארבעת אלפים נפש המתפרנסות אך מצדקה וחסד, ואת המשרה הנכבדה והכבדה הזאת נשא הרב המנוח ז"ל על שכמו שנים רבות וימלאה באופן מאד, נעלה ובלי שום קבלת שכר והכרת תודה. ברח מן הכבוד. מצוין היה האיש היקר הזה במעלותיו ומדותיו הנעלות, נקי כפים ובר לבב מאין כמוהו, ולענותנותו אין די באר.
מילידי סלוניק היה ומגדולי עשיריה. בשנת הקפ“ט בא ירושלימה ויגר בה עד שנת תקצ”ב, וישב סלוניקה לרגלי מסחרו. וידור נדר כי אם יעלה הונו לסך מסוים יעלה ציונה להשתקע בה. בשנת תרי“ט נמלא לו הסך, והאיץ באשתו לעלות ירושלימה לקיים את נדרו. בשנת תר”ג בא לשכון כבוד בירושלם. ובשנת תרכ"ב נעתר לבקשת רבני הספרדים לשאת את משא הקדש על שכמו, ותהי משרת “גזבר העדה וגבאי עניים” על שכמו, וכל עניני הצדקות בכולל הספרדים היו נחתכים על פיו.
בשנת תרל"ד דרשה הממשלה הטורקית מאת “כולל הספרדים” סך מסים של “מס” שהיה חייב לה בעד שנים אחדות. ובהיות אוצר הממשלה ריק, הביאה את הרב בנבינישטי פקיד הכולל אל בית האסורים, למען אלץ אותו שישלם את הכסף. ראשי עדת הספרדים מהרו להודיע את הדבר הזה במברק להברון ליונל די רוטשילד, ובהתחשבו תמיד עם כבוד העדה ופקידה החשוב, פקד חיש במברק אל מר ווילרו לשלם מאה לירה שטרלינג לפקיד הכולל לעזר תשלום המס.
מונח לפנינו אחד המכתבים מאת ראש יועציו של הברון השר הנכבד מאיאר סנילל, שבו אנו רואים עד כמה לקח חבל בתלאות ירושלם, ונפשו אותה לראות בתשועת אחיו האומללים מחונני עפרה.
במכתבו זה, מיום הרביעי לירח יאנואר שנת 1878, כותב אליו המאיאר סנילל:
אדוני! למענה על מכתבו מיום התשעה עשר לירח דצמבר להברון רוטשילד, נפקדתי להודיע לכבודו כי בית המסחר וואלירו וחבריו בירושלם. הופקד לשלם לכבודו סך עשרים לירא שטרלינג. ובשלחו לכבודו את הסך הזה, מבקשו הברון כי יואיל ללכת הלאה בדרכי מפעליו היקרים ונכבדים, לעשות את עניי ירושלם לעובדים ופועלים, ע"י אמצעי הטבת מצב החנוך הנהוג עלי חלד, ועל ידי מלאכת יד, עד אשר יברו במצב אשר יעצרו כח להושיע את עצמם, ולא תהיינה עיניהם נשואות אך לצדקה לבד למקור חייתם, הנני אדוני וכו'.
יש לו להברון הזה גם בית על שמו בתלמוד תורה לעדת הספרדים שעבור בנינו נדב אז מאתים ליט“ש, לבד תרומותיו ונדבותיו הגדולות שהיה שולח כפעם בפעם לירושלם ולחברון, צפת וטבריה. בשנת תרל”ח שלח לירושלם מאתים ליט“ש ולחברון מאה. בשנת תרל”ח עוד מאה לירא לחלק לעניי ירושלם.
שנים אחדות לפני פטירתו הופקד לאחד הדיינים מבית דין של הרב הגאון “ראשון לציון”. ואח“כ היה ראש אב בית דין באחד מארבעה בתי דינים אשר לעדת הספרדים. בשבעה עשר לחדש טבת תרמ”ה גוע ויאסף אל עמיו בן שבעים וחמש שנים, ויגדל המספד בירושלם.
הרב משה בן־בינישטי לא הניח איש תמורתו שיוכל למלא מקומו, לא קם כמשה. משרותיו נתחלקו לשלשה ועדים, כל ועד בן שלשה אנשים, וכלם לא עצרו כח למלאותן באותה הדייקנית והסבלנית של הרב המניח ז"ל.
ר' בן־ציון ליאן ז"ל 🔗
(קטע ע"א “מגנזי ירושלם”)
בין החלוצים הראשונים בזמן ובמעלה, שעשו להם יד ושם במפעליהם כלפי פנים וכלפי חוץ; בין אלה העסקנים הצבוריים והבנינים הראשונים, בוני חרבות ציון וירושלים. מתנוסס לתפארה שם ר' בין ציון ליאן ז"ל. כבר עברו יותר מארבעים שנה מאז נפטר האיש הזה, בכל זאת עוד לא נשכח שמו, וכבני ברית כאינם בני ברית מזכירים אותו בכבוד וביקר, בהיותו כל ימיו חבר אקטיבי בכל דבר טוב ומועיל. הממשלה המקימית כבדה אותו והתחשבה בו, ויהי גם “חבר” בבית מועצת הסוחרים מצד קונסול אנגליה.
הוא היה יליד רוסיה. שנת תר“ג בא ירושלימה, ויהי בין הראשונים אשר שלחו במסחר ידם, וה' אתו. הצליח בכל דרכיו ורכש לו הון ועושר, בתים ואחוזות. שלשה אלה היו אז מן הסוחרים הגדולים בירושלים: ר' בן ציון ליאן, ר' פישל הכהן לפין, ור' נתן גרינגרט, ושלשתם התמסרו בכל לבם, ובכל רגשי נפשם לעבודה הצבורית, להרמת קרן ירושלים בחמר וברוח. ויהי מר ליאן אחד מן המיסדים ועומדים בראש חברת “מאה שערים” שהתנהגה בצדק ומישרים. וזה היה בש' תרל”ח. בתור חכם הרואה את הנולד ודואג לטובת הקהל, בראותו כי הישמעאלים “בעלי הבתים” בעיר משתמשים, לרגלי הגדלת הישוב, להעלות משנה לשנה את שכירת הבתים על הדרים, התעורר יחד עם הרב הגאון ר' זלמן בהר“ן ז”ל2 לקנות כברת ארץ מחוץ לחומה, לבנות שמה שתים לשבת, למאה בעלי בתים; והיא היא השכונה הגדולה שכונת “מאה שערים”.
ועל אותו המגרש השמם, על אותם הסלעים הלוהטים מחום השמש, ישבו תמיד שני אלה, הרב זלמן ור' בן ציון ליאן והשגיחו על העבודה והמלאכה בחפירת הבורות, ולא פעם התעפרו בעצמם בעפרה של המקום; לא פעם השתתפו גם הם עצמם באותה עבודה. פעם עבר על פני אותו המגרש השמם קונסול אוסטרי, השב מן הציד חגור נשק מכל צדדיו, רוכב על סוס דוהר, ובראותו את שני הנכבדים האלה עצר את סוסו ואמר להם: “גד אנכי לכם. חבל על כספכם שאתם משקיעים בקנית האדמה הזאת, שאתם משקיעים בקנית האדמה הזאת, שאתם משתרעים עליה עכשיו בחבה עזה כל כך. אבין לרוחכם, אבל לא איעצכם לעשות את הצעד הזה כי לא רק שתאבדו את כספכם אלא גם את נפשכם אתם מסכנים, המקום הזה יותר מדי נורא, יותר מדי “פראי”. אדוני, איש לא יענה לקול קריאתכם בשעה שיקר מקרה התנפלות”.
והחובבים האלה לא נרתעו ולא רפו ידיהם, ויחד עם חבריהם: ר' משה צבי לוינזון ור' יוסף ריבלין – המשיכו את עבודתם, והצליחו להקים על תלה השכונה הזאת, וכל אותן השכונות והפרורים בירושלים החדשה.
ויהי ליאן גם הגבאי הראשון “בית יעקב” בביהכ"נ הגדול וכמו כן עמד בראש “חברה קדישא” לכוללות אשכנזים פרושים, משתתף בכל דבר טוב ומעיל בגופו ובממונו, הוא היה הראשון שלקח לבנו מר יוזיל ליאן מורה ערבי ולמדו לשון ערבית עד שחבר קונטרס קטן בעברית – ערבית ללמוד ערבית, ואיש לא נתן בו סרה, מסחרו היה על פי רוב עם הערבים. וכמה פעמים היה יושב עם סוחרים ערביים בבית־קפה ושותה נרגילה וקהוה עמהם, דבר שלא העיז אף אחד לעשות בימים ההם, גם על זה לאַ הרהרו אחריו ולא דברו בו סרה כי על כן היה זה “ר' בן ציון ליאן”.
זקני ירושלים מספרים לנו: בשעה שהביאו בפעם הראשונה לבית מסחרו מנורות גאז נומר 1 ונומר 2 (גדולים מאלה לא הובאו אז) כבדו את ה' ב“אורים” והביאו מן המנורות ראשונה לבתי המדרש, וכל העם היה מביט ומתפלא עליהן, ואלפי הזהרות הזהיר איש את רעהו לבלי נגוע בהן מפני “חשש דלקה”. ורק את השמש למד הסוחר איך להדליק, ואיך להגדיל או להקטין הלהבה.
ר' בן ציון ליאן נפטר ממחלת הטפוס בח' סיון תרמ"ג, בכבוד גדול הובל לקברות, ויספידו עליו מספד מר כי היה אהוב ורצוי לכל.
השר אנטוניוס קטפגו
בספרי הזכרונות לדברי ימי הישוב בארה"ק, מלפני כמאה שנה, בשנת תקפ"ז, מוציאים אנו את האיש הנעלה הזה, מחסידי אומות העולם, שהגן על פלטת יהודא יושבי הגליל, ויהי להם למלאך מושיע. ונכון מאד להזכיר אותו לתקופת “מאת השנה” בכבוד ויקר.
עם ישראל עם מכיר טובה הוא, דבור הוא המדותיו של הקב"ה: איננו מקפח שכר שיחה נאה על אחת כמה וכמה פעולות חשובות. והננו מיחדים לו בזה פרק מיוחד לזכרונו.
השר אַנטוניוס קטפגו היה אחד מנכבדי הנוצרים יושבי עכו, קונסול רוסיה ואוסטריה בעיר הזאת. איש רודף צדקה וחסד וחובב כל בני אדם, ביחוד הצטיין באהבתו הנאמנה לעם ישראל ואל אחינו האשכנזים יושבי הגליל, ויהי להם למשען ולפוקד צדק. ומלבד אשר דבר תמיד טובות עליהם לפני עבדאלה פחת עכו, עוד עשה לטובתם כל אשר היה לאל ידו־. מר לונץ בזיכרונותיו מספר לנו כי, “גם כסף הלוה לקהלת הפרושים אשר בצפת בעת דחקה, וגם לקהלת הפרושים הקטנה שנוסדה בשנת תקע”ב בירושלם אשר לא יכל לעזור להם בכח משרתו, עזר להם ע“י שמו הטוב, ושלח למענם מכתבים לאוהביו ולמיודעיו שבירושלם להגן עליהם ולעזרם בעת דחקם. היהודים הכירו את טובתו וחסדו עמהם, וכאשר הלכו בשנת תקפ”ז המשולחים מצפת וירושלם לעיר ליטא: הרב ר' שלמה זלמן שפירא מירושלם, והרב ר' שלמה זלמן כהן מצפת הודיעו אז לזקני ווילנא וחכמיה את חסדו של השר הזה עמהם. ובשובם הביאו לו מכתב תודה וברכה, וגם שיר ותפלה הנכתב מאת עדת הפרושים יושבי ליטא ורוסיה הלבנה בגלל החסד אשר הוא עשה עם אחיהם יושבי ארה"ק. המכתב והשיר חוברו מאת המשורר הנודע אדם הכהן ונדפס בספרו “שירי שפת קודש” המתחיל:
שיר
מזמור לתודה
להדר כבוד השר הנכבד איש חמודות ורב־יקר
אנטאניוס קאטיפאגו
הנציב המוצב על חוף ים עכו מקסרי רוסיה ואסטריה ונסיכי ממלכות אחרות ליועץ (קונסול) ומשגיח על עם מדינותיהם הבאים שמה.
מנחה היא
הובלה לו מאת היהודים עדת הפרושים היושבים מדינות ליטא ורוסיה הלבנה. בשנת שיר החסד לפ"ק.
והחרוז האחרון מסיים ואומר:
שיר
מזמור לתודה
להדר כבוד השר הנכבד איש חמודות ורב־יקר
אנטנאיוס קאטיפאגו
הנציב המוצה על חוף ים עכו מקסרי רוסיה ואסטריה ונסיכי ממלכות אחרות ליועץ (קונסול) ומשגיח על עם מדינותיהם הבאים שמה.
מנחה היא
הובלה לו מאת היהודים עדת הפרושים היושבים במדינות ליטא ורוסיה הלבנה. בשנת שיר החסד לפ"ק.
והחרוז האחרון מסיים ואומר:
אנטאניוס רב הפעלום! מו יִגְמְלֶך?
אנחנו לא נוכל רק השה נִשְיֶך;
אך לגמול צדקתך קצרה ידנו;
אם לא יד שדי תשב לך כהנה,
אך הוא ידיו רב לו אך הוא יעשנה,
כתר נא כמעט! – הנה אלהינו!!
מענין: גם קהלת הקראים – בני מקרא – שרו לו ארבע שנים אחרי כן, “שיר ידידות” ו“שיר שבח תודה” בעברית ובתרגום ערבית.
הודות לאחינו מר ש. שמשוני שצלם השירים האלה מעצם הכתבים שמצאם בקהיר בידי נכדו של קטיפגו מר גורדו בק, מזכיר החבר המלכותית לגיוגרפיה בקהיר. וכעת נמצאים בידי ד"ר קטופגו בירושלם.
מר שמשוני ספר לי כי בידי מר גורדי בק נמצאים כל אותם המכתבים שנשלחו מיהודי ירושלם למר קטיפגו. ונשתדל לפרסמם. –
________
– א –
שיר ידידות
אשריך שר אנטוניוס
הן צדיקים כמוך
גם אתה כהם תתענג
וכאור השמש בגבורתו
אשריך קאטאפאגו
על רוב שלום יתענגו
אף כתמר תפריח
אורך צור יזריח
נטע נעמן אתה
אשר פריו יתן
ועליהו לא יבול
היית לאור עמים
כעץ שתול על פלגי מים
בעתו ממגד שמים
כל אשר יעשה יצליח
למלכי עמים שליח
טוב שם משמן טוב
לב טהור ברא לך
על כל הנברא
גם לישע ישראל
יצא בעולם טוב שמך
צור על כן המו רחמיך
בצלם אלי לישע יצאת
בעת צרתם נמצאת
ואם אינך זרע יעקב
כה אמר אחיך
מאב ומאם אחים
לא תופר האחוה
זרע יצחק אתה
ישראל, גם מאז גם עתה
והיה לאות על מצח
לעד, לא תופר עד נצח
נפלאתה אהבתך
עמדת בעדם
מלאך מליץ היית
מה יקרו רעיך למו
השר שופט צדק
בפרץ, והחזקת סדק
אמריך מה נמלצו
מה מאד נמרצו
ידיך רב לך –
הרבית השמחה למו
כאשר הם הופיעו
במנחת זכרון זאת
פתחת להם טוב ידיך
הרבית את חסדך
באמת במגלת ספר
הנותנת אמרי שפר
וגם אנחנו בני מקרא
הודות טוּב לבך
מארץ מרחקים
ועתה פה עיר עכו
עוד נוסיף על אלה
ושכלך הפלא ופלא
לשמע אזן שמענוך
בעינינו ראינוך
סינייור קאטאפאגו
ולא הוגד החצי
טוב עם אלהים
מינך גאה לאדנות
מאשר שמענו נמצאת
על השמועה הוספת
ואנשים לתושיה כפלים
גם למלכות שמים
שמחה בבוויץ / ניסע מעיר ירושלם / ביום ט' לכסלו
אדמת קדש היא / השתחוה שם עלי אפים /שנת תקצ“א פ”ק
ועתה פה עכייא / לאדון מנחתו הובאה / והסימן הלא חכם
יפן אל מנחתו / כי ממקור הלב הוצאה / א’ת’ה' מ’ד’נ’י’א’ל' כ’ל'
מגיברנייא של טברייא מעיר / יוופאטורייא הנקרא גוולווא / סתום לא עממוך
– ב –
אנטוניוס שר / סינייור מרע סר / פקיד הקסר / אדון ניכולאי
מגן על עמו / אלהיו עמו / אשירה לשמו /בנעים מלולי
שר קאטאפגו/ איש נאמנו
מבחר שלוחים / מעשיו נכוחים / מכניס אורחים / נדיב איש תמים
עבדי שר שמחה / קבל בשמחה / לחם הפחה / האכיל מטעמים
נחת שלחנו / מלא טוב דשנו
ברך יה חילו / תרצה פעלו / שלם גמולו / אלפי רבבה
שקט שאנן / צלך יתלונן / דשן רענן / ינוב בשיבה
כן ירבה זרעו / יפרוץ קנינו
סופר פירקוויץ/ של שר באבויץ / ונחמו רופאו / בנפש ברה
דורשים טובתו / עוז הצלחתו / ירעיף ברכתו / אל חי מהרה
יפתח אוצרו / הטוב מעונו
יברך אותו / ואת צלעתו / עקרת ביתו / מבחר הבתים
ואת כל בניו / מחמדי עיניו / עומדים לפניו / כשתילי זיתים
ובנותיו יפות / סביב שלחנו
לוי איש הדר / ואלכסנדר / יוסף כסדר / אנשי תושיות
סוסו קאטינה / גורא כפנינה / מגאשי הנה / אחיות צביות
שמחת כל זרעו / יראה בעינו
מאל המבורך / הבלתי נערך / הן כן יבורך / ירא אלהים
יאר אל עליון / ביחד בציון / על בר לב רעיון / פניו נגוהים
יתן כלבבו / יפיק רצונו
ככתוב, הנה כי כן יבורך גבר ירא ד': יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא, אמן.
לבד שיר מיוחד שיר “תהלת ישרים”, השיר הידוע, להדר כבוד אחינו השרים הגדולים, רמי היחס ונשיאי ישראל, אבני נזר שהתנוססו בארם צובה, השרים לבית פוג’וטו שנתכבדו בתואר הכבוד: גנרל קונסול לממשלת רוסיה על חופי ים התיכון, וברוב אהבה וחמלה “אהבת אחים” ו“חבת ציון” הופיעו כמלאכי רחמים והגינו על אחיהם בקדש בעזרתם והשפעתם הכבירה, הלא הם כתובים בספר “שירי שפת קדש” לאדם הכהן: מנחת מרחשת היא אשר רחש לב אחיהם בני ישרון, עדת הפרושים במדינות ליטא ורוסיה הלבנה, וכבר הזכרנו אותם ודברנו בהם ובפעולותיהם בפרק זכרונות קדומים.
ואחד משלשת האחים הנז' השר רפאל פיגו’טו, היה גם קונסול אוסטרי בעכו, והשתדל לפני פחת עכו, וגם לפני הולי בדמשק לטובת היהודים בירושלם.
מענין המכתב מאַת הולי של דמשק, חאג' מצטפה, להשר הנז' שנכתב ביום 8 אב שנת 240 לספירתם, גוף המכתב הזה, בשפת טורקית היה נמצא בידי הרא“מ לונץ ז”ל, ותרגם אותו בעברית:
לכבוד פאר האמה היהודית והעדה הישראלית ידידנו מר רפאל קונסול אוסטריה, יהי' סופו טוב.
קבלנו את מכתבכם בנוגע להתנצלותכם על אשר לא שלחתם את מתורגמנים לקבל פנינו בחאן אלמינה ביום שבת. התנצלותכם נתקבלה ברצון משום שאנו יודעים מקדם ומעכשיו אהבתכם ונאמנותכם לנו, גם בקשתם בנוגע להיהודים תושבי ירושלם ה' ישמרה, עבור למלאות רצונכם נצוה להמתסלס שלנו בירושלם שיסעד אותם ויתן להם הגנה יתירה ושמירה מעולה. והיה ידוע, ביום 8 אב שנת 240 –
וולי דמשק חאג' מצטפה.
הערה:
לרגלי סבות נפלו שגיאות אחדות בקטעים האלה, גם לא באו לפי סדר הזמנים. –
כל זה יתֻקן בהוצאה השניה בהוספות פרקים מהחובבים והבונים הראשונים.
מגנזי ירושלים
בקרוב יופיע קבץ גדול שיכיל בו את הרשימות שנתפרסמו בעתון “הארץ” בשם “מגנזי ירושלים” –.
ע"ד טיב הרשימות ומהותן, התכבדנו בחות דעתם של גדולי סופרי עמנו, חובבי ארצנו. במכתבים הבאים לקמן:
– א –
תל־אביב, כ“ב שבט, תרפ”ז.
לכבוד מר פנחס בן צבי גרייבסקי
ירושלם.
אדוני היקר.
כל שעה שאני קורא ב“הארץ” את רשימותיו הנחמדות “מגנזי ירושלים” אני מהרהר בלבי ואומר: ירבו כונסים כמותו! ואין זו סתם מליצה לשם הנמוס הרגיל, אלא דברים כהויתם: אני נהנה מכל פרק ופרק של “גנזיו”. ועל הנאה זו אני מברך אותו בכל לב.
תחזקנה ידיו, והלואי שישמש מופת לאחרים.
בכבוד רב ובידידות
א. דרויאנוב
____________
– ב –
ירושלם י' איר תרפ"ז.
אדוני היקר!
הנה הגיע אדוני ב“גנזי ירושלם” שלו למעלה משבעים, ומתעורר בי החפץ לברכו על פעולתו זו, שישנה מצד אחד לחבב את ירושלם ואת זיכרונותיה על קהל הקוראים, ומצד שני היא גם מרבה את ידיעת הארץ ומעוררת גם אחרים לעסוק בחקירות אלו. אשר על כן טוב ונכון כי כבודו ימשיך את עבודתו בלי ליאות לאורך ימים ושנים.
בדרישת שלומו הטוב וכבוד רב
ר' בנימין.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.