לתקופת מאת השנה

לבסוס הישוב האחרון של עדת האשכנזים בירושלם

 

חוברת ב    🔗

הרב ר' אריה ב“ר ירחמיאל מרקוס ז”ל    🔗

או כאשר כנוהו כאן: רבי אריה נאמן

אחרי אשר אבדה לירושלם – ביום א' ר“ח אדר תקפ”ז – מורה ומאירה, נשיאה וקברניתה, הרב הגדול ר' מנחם מנדיל פרוש מתלמידי הגר“א ז”ל, מיסד ומחולל העדה האשכנזית, עדת הפרושים, מנו ראשי העדה את בנו הרב ר' נתן נטע לראש העדה, ואת הסוכנות והגזברות נתנו על שכם הרב ר' אריה נאמן, ושניהם מלאו את תפקידם באמונה. – הרא"מ לונץ בזכרונתיו:

צעיר לימים היה ר' אריה נאמן בבאו “ירושלימה”. משאת נפשו.

מהמכתבים העתיקים המונחים לפנינו מאותה התקופה, תקופת הרת הישוב, רואים אנו כי הוא עלה לאה“ק בבחרותו, מווילנא, בשנת תקע”ו,¹ יחד עם העסקן הגדול והחובב הנעלה הרב ר' שלמה זלמן שפירא מוואלוזין, שלקחו להיות לחתן לבתו, חיה ביילא.

הוא הוא “החכם שפירא השולַמי” הנזכר ב“שירי שפת קדש” להמשורר הנודע אדם הכהן.

עיין בחוברת הראשונה “זכרון לחובבים הראשונים” צד 31.

ר' אריה נאמן היה מסור בכל לבו ובכל רגשי נפשו לטובת ירושלם וכל קדשיה; עסק וטרח הרבה לקיום הישוב והתפתחותו, לתקונו והרחבתו, יתאמץ בכל כחו לבסס את הישוב על יסודות חזקים, בחמריותו ורוחניותו. ויהי ממנהלי המוסדות והמפעלים הצבורים. כי לא לבד “הסוכנות והגזברות” כי אם כל עניני העיר היו עמוסים עליו, וברצון ובסבלנות גדולה נשא את עול הצבור על שכמו, כי אהבת הארץ בערה בלבו. טרח עמל ויגע כל ימיו לטובת הכלל והפרט; השתתף בצערם של העניים שסבלו יסורי א"י, והציל נפשות רבות מיד שאול. (עיין פרק כ"ג “מגנזי ירושלם”). הרבה כחות השקיע בבנין בית הכנסת הגדול “בית יעקב” בחרבת ר' יהודא החסיד עד שזכה לראות את בית מקדש מעט הזה בשכלולו. בסכמה ובמסירות נפש הביאו אבן על אבן ונדבך על נדבך. אין לשער ואין לתאר הצרות והתלאות שסבלו אז בהחרבה הזאת, מהשכנים הרעים שהעיקו והציקו אותם באופן נורא – גם אחרי השגת הרשיון הרשמי. –

ידועה היא העובדא מה שר' אריה היה מספר ב“שמחה” לעת זקנתו: בצאתו הפעם מחצר החרבה, וגשם שוטף נתח ארצה, פגע בו אותו הזקן הצורר, ראש משפחת הבאשיטי, ובחששו על מנעליו הירוקים שלבש באותו יום – יום אידו – שלא יתלכלכו, צוה עליו במפגיע כי ישאהו על כתפו לביתו, לחצר הבאשיטי, וכן עשה. כי ידע מראש שאם יסרב אז ישיג חרפות ומכות. – היהודים סבלו אז פחדים ואימת מות על כל מדרך כף רגל. וישאו ויסבלו בסבלנות גדולה ובבטחון גמור לה', הבוחר בירושלם, שסוף סולף יזכו להתישב ולהאחז בארץ.

הוא היה איש תמים ונאמן, חובב הארץ ושואף לעבודת החקלאות, וכאשר חפץ היה השר מונטיפיורי, בשנת תקצ“ט, לעזור לאחיו יושבי אה”ק כי יתפרנסו מעמל כפיהם. ושאלת “עבודת האדמה” עמדה אז על הפרק, היה הוא מן הראשונים שפנה אל השר בדברים האלה:

“ואנוכי נתתי את לבי לתקוע את יתדי בג’בל טור (בראש הר הזיתים, ששם היתה אדמה למכור) ובעזר ה' וברצון השר משה, אנכי אעבוד את האדמה שמה, ואנכי אחל לתקן ולהכין כל הדברים הנדרשים, עם אחד מאחינו הפורטוגיזים אשר כבר נסה לשלוח ידו בזה, זה חמש שנים, ובחודש הבא נחל להכן תבן ושאר דברים הנדרשים לעבודת האדמה.” – יהודית אשת ר' משה מונטיפיורי, רשמה את המכתב הזה בספר הזכרון שלה, לאות כי יקר המכתב בעיניה.

המכתב הזה הכתוב בתמימות מוכיח לנו עד היכן היתה מגיעה חבת הארץ, והשאיפה לעבודת האדמה אצל החובבים הראשונים.

גם הוא היה בין אותם העסקנים הגדולים “החובבים הראשונים” שהתאמצו להשיג קנית אדמת יריחו, ליסוד המושבה הראשונה בא"י. הממשלה העמידה אז – בשנת תרלב – לממכר פומבי. ואחד מעשירי הארמנים עמד אז על דרכם, ויפנו בזה אל הבטריק הארמני שקבלם בסבר פנים יפות ובכבוד גדול,² ורבי אריה איש בעל הדרת פנים, מלובש כאחד החכמים הגדולים של הספרדים, בתלבושת בני קדם, הוצג אז לפניו בתבור ראש העדה האשכנזית.

הבטריק אמנם הבטיח למלא את בקשתם. אבל סבה אחרת היתה בזה שבטלה את הקניה כולה. ויריחו נשארה סוגרת ומסגרת מפני בני ישראל. (הר’י ילין בספרו זכרונות לבן ירושלים).

מפני כובד הגלות הוכרח גם הוא להתחפש במלבושי הספרדים ומצנפותיהם. בדבר התלבושת המיוחדה הזאת, תלבושת בני קדם, פרסמתי פרק מיוחד ב“גנזי ירושלם” פרק ע"ט, וזו העתקתו:

אחינו החדשים מקרוב באו, אין להם כל ידיעה וכל מושג שהוא על דבר התלבושת הזאת, שאחינו החלוצים הראשונים היו מוכרחים ללבוש. מוכרחים היו בבואם אל הארץ להסיר את הבגדים האירופאים וללבוש: קפטן, ג’ובה, תרבוש ולֶפה, וכל יתר הבגדים מאותה התלבושת “תלבושת ארץ הקדם”.

וזה דבר התלבושת:

בתקופה הראשונה ליסוד הישוב האשכנזי בירושלים הוכרחו בני עדת האשכנזים, אנשי ליטא פולין וכו', שבאו לארץ הקודש להתחפש במלבושי הספרדים ומצנפותיהם למען ינצלו מקנאת הישמעאלים שהיו עונים את ה“פרנקים” בשנאה כבושה מכבר. את היהודים האשכנזים כנו הערבים בשם “שכנזי”, בניגוד ליהודים הספרדים שראו אותם “יהוד” לאמור" יהודי. ואוי ואבוי היה לאותם בעלי “אבו אל בורניטו” – בעלי הכובעים – אם פגעו בהם הישמעאלים, מיד קראו אחריו מלא: שכנזי! רדפוהו באבנים, בזוהו, קללוהו והכוהו! ובפני בעל “תרבוש” היו מרכין ראשם, הפקחים שבהם היו מיד בבואם משליכים מעליהם את בגדיהם והיו לובשים" קפטן ארוך ורחב, מאריג צר גפן או חצי-משי, ועליו חגורה גדולה ורחבה, אזור-בד. ועל הקפטן מעיל עליון, מה שהיו קורין “ג’ובה”, ארוך ורחב, עם שרוולים רחבים, ועל ראשם “לפה” מבד שחור, הכרוכה סביב לתרבוש האדום בכריכות רבות. ועל צוארם סודר ארוך לבן.

עוד ישנם מזקני ירושלים, הזוכרים את בעלי התלבושת הזאת, אם כי לא היו זקוקים לה כבר, ורק מפני הרגלם נשארה עליהם, הלא המה: ר' מוני קרמר, ר' יצחק פח, ר' יצחק פרג, ר' יהושע בלנק, ר' יעקב הסופר, ר' זלמן הקטן, ר' שלמה ליבריכט, ור' יצחק לקיין.

ותלבושת הנשים אף היא היתה מיוחדה במינה" שמלת ארג מגוון. והעשירות – ברקמת זהב, ראשן כוסו במטפחת של צמר או משי סביב לפחדתן עד אחורי אזניהן. ובצאתן החוצה נתעטפו בסדין לבן. ועד היום עוד ישנו המנהג אצל החסידים שהכלה בהכנסה לחופתה מחויבת היא להתעטף בסדין לבן.

הרב ר' יעקב גולדמן מספר לנו בספרו “בני אשר” דבר ה“סדין” הזה: "בבואה (חמותו הרבנית) עם בעלה מאונגרן, ותגיע עד שערי ירושלים והיא לבושה מלבושים אירופאים. עמדה וקרעה בגדיה כדין. ותאמר: אינני נכנסת להעיר הקדושה בלבושי חול אלה, כי אם יביאו לי סדין לבן להתעטף בו כל גופי. כי כן התעטפו אז נשי בנות ישראל בירושלים בצאתן החוצה, ואך אז בהביאו לה הסדין והתעטפה בו נכנסה העירה.

ומכל עמלו בחיים לא השאיר אחריו כלום אפילו קבא דמוריקא, זולת מעט ספריו שהגה בהם בעתותיו הפנויות. ביום א ג לח' אדר תרל"ז נפטר לבית עולמו. ומנוחתו כבוד על מקום הר הזיתים אשר על פני ירושלם מקדם.

וחתנו כבנו הרב ר' איזינשטיין ז“ל – הנקרא ר' אברהם ר' אריה’ס – היא נשיא וזקן לכל ממוני כוללות האשכנזים; יושב ראש במוסדות הצבורים לתורה עבודה וגמ”ח. הרבה עמל ויגע להרמת קרן הישוב בירושלם וחוצה לה.

ששים ושלוש שנים ישב בארצנו הקדושה ובעסקנות צבורית באמונה ובתום לב.

גם הוא היה מהעולים הראשונים. בן עשרים ושלש שנים היה בצאתו מעירו הקטנה דרהיטשין פלך הורדנא, בלוית הרב הגאון ר' חיים כהן, שגם הוא היה בין העולים. שלשה ירחים ארכה להם נסיעתם, ויהיו נעים ונדים באנית תורן “בלב ים סוער בין שודדים ורודפי אניות” עד שבאו כל עוד נפשם בם, צפתה. ויתמנה הר"א לדיין שמה. בימי הרעש נהרגו אשתו הראשונה בניו ובנותיו, וישאר הוא ובתו הקטנה, בדרך נס נצולו שניהם, ויחד עם שארית הפליטה מאחינו באו ירושלימה.

עפ“י בקשת ראשי העדה נסע בשליחות לערי אונגריה לחזק המעמד בירושלם. – בימים ההם עוד היו בני האונגרים נספחים אל עדת הפרושים. אך בש' תרכ”א יסדו וקבעו להם כולל מיוחד לעצמם בשם “שומרי החומות” ויעשו צעדים חשובים בבנין הישוב.

בשובי ירושלימה התמסר לתורה ועבודה למד בשקידה עצומה ויחד עם זה שם לבו לתקוני העיר.

הוא היה ראש וראשון ממיסדי קופת גמ"ח באותה התקופה.

הר"י גולדמן כותב בזכרונותיו:

ספרו לי זקני ירושלם, כי בטרם נתפרדו הכוללות לפרורים לפי מספר המחוזות שבארץ הצפון ויתר ערי מושב בני ישראל, היתה קופת גמ“ח להעיר, שכספה עלה עד ארך אלפים וחמש מאות לירא צרפת, ובימים ההם לא היו בתי בי דואר מסודרים עדנה, ומכתבים מאירופא באו לארץ סוריא רק פעמים ושלש במשך השנה, ודבר משלוח הכסף ירושלימה היה קשה מאד, ויהי מנהג פקידי כסף רמבעה”ג די בכל אתר ואתר לשלוח כל הנאסף תחת ידם עירה ווילנא, ומשם נשלח קונסטנטינופולה, ושד“ר יצא מירושלים³ אחת בשנה ויבא קאנסט⁴. ולקח צרור הכסף בידו ויביאהו ירושלימה והעניים שלא יכלו חכות עד בוא הכסף היו מתפרנסים מקופת הגמ”ח, ובבוא השד“ר והביא הכסף ונתנו הממונים חלק הלוים לאוצר הגמ”ח שהתרוקן; וכה היה חוזר חלילה. ואם קרא הפעם כי מת הלוה וחלק אין לו עוד בהחלוקה, ודאגו הממונים למלאות חסרון חלקו באוצר הגמ“ח באופנים שונים, והיו הדבר נוהג והולך עד זמן תרט”ז שאז נבנו קירות ביהכ“נ הגדול בית יעקב, וכסף לא היה לכלות בנין התקרה, ולדברי האדרכל אז, היה נחוץ להשלים המלאכה למען לא ימוט הבנין, ותהי עצת כל גדולי העדה לקחת כסף הגמ”ח בהלואה ולכלות הבנין, ועצה להשיב הכסף למקומו לא מצאו, ובכן בא הקץ על הגמ"ח בפעם אחת.

בשנת תרכ“ו כשנוסד ונתכונן המוסד הגדול והחשוב בית “ועד הכללי” נבחר הר”א לעמוד בראשו במטרתו הנשגבה: לאחד כל האשכנזים להיות עדה שלמה; לאחר כל הכוללות חסידים ופרושים גם יחד. לדאג לשלום העיר בחמריותה ורוחניותה. וידאג הועד גם להכלל וגם להפרט, בו נכללו כל הצדקות השונות. ואחת לשלשה חדשים הוציא ספר החשבון מההכנסה וההוצאה. וישרת כל ימיו במשרה זו באמונה ונקיון כפים ובלי שום פרס כערכה, וכל עניני הועד היו נחתכים על פיו, וישא ויסבול תלאותיו ומצוקותיו מבית ומחוץ. – ⁵

ויהי גם מהמיסדים בהנהלת ראש וראשון וחברת גחש"א.

התיסדותה של החברה הזאת, “חברה קדישא לכוללות אשכנזים”, הוציאה את האשכנזים מעבדות הספרדים לחירות, ומשעבודם לחפש גמור –

בהקדמת ספר החברה מזמן ההוא – הנכתב בידי הרב החכם מר יעקב ספיר ז“ל – יאמרו המיסדים: הרבה היינו נבוכים ונסבכים עכצש”ת בעניני בית עלמין, שהוגדר בעדנו במניעות הידועים, ואין להעלות על הכתב. והיינו מוכרחים להתנפל לפני אחינו חו“ר הספרדים לקנות מהם מקומו של אדם בכסף מלא, וכן מצבת אבן…”

מהדברים המעטים האלה יבין הקורא את כל התלאה אשר מצאה את דת האשכנזים מ“המניעות הידועים”.

בשנת תרכ"ה השתדל לבנות בית במרומי הר הזיתים והיה לבני החבר להנפש בו, ולמחסה משרב ומטר עת יאלצו לחכות לחפירת הקבר, לפעמים שעות רבות.

וכן כל אותם הימים אשר היה הרב הגאון מהר“מ אויערבאך זצ”ל הראב"ד לקהלות האשכנזים בירושלים, היה הרב ר' אברהם דיין מצוי בבית דינו, בלי שום קבלת פרס.

פרנסתו היתה מהתמיכה הקצובה לו מכולל גרודנא, משלש חצרות של נכרים שהוחזקו בידו להיות שוכרם ומשכירם, ומדבר מועט אשר קצב לו בית הועד בסוף שנותיו, להיות אחד משומרי משמרת השעורים והתפלות אשר הן לחובה על בית הועד הכללי כפי תקנותיו.

בראשונה היו לו אוהבים ומכבדים רבים בחו“ל אשר תמכוהו בימין צדקם להקל לו ישיבתו באה”ק, אך ברבות הימים הלכו ונתמעטו, זה ירד מנכסיו וזה נפטר לבית עולמו. ויהי לעת זקנתו דחוק ומעונה מאד, והיתה אשתו מוכרת לאט לאט את ספריו ואת כלי ביתו ומפרנסתו. (הר"י ריבלין בזיכרונותיו).

ביום ו' לח' אלול תרמ"ו נפטר האיש היקר הזה. לא השאיר אחריו כלום, אף פרוטה אחת.

חברת גחש"א קבלה הוצאות קבורתו על עצמה, ולתכריכיו אמרו לתת מבית הועד הכללי, ותמאן אשתו ותאמר: אין רצונה שיהיה אותו צדיק קבור בתכריכים שאינם שלו, ותאמר כי תעבוט את הכרים והכסתות אשר היה הנפטר ישן עליהם ותקח בד לתכריכים.

כן היו “חייהם” של הממונים והעסקנים הצבורים בירושלם.

הרב ר' שלמה זלמן בהר“ן זצ”ל    🔗

תנו כבוד לזכרון גאון הירושלמי ורב הפעלים הזה, שהיה לסגולה ולברכה, לכבוד ולתפארת בארץ. –

הרב המנוח היה אחד מיקירי קרתא קדישא, חונך בירושלם. עסק וטרח הרבה לטובת הישוב הירושלמי בפרט ולטובת הישוב הארץ ישראלי בכלל. הוא היה מהמיסדים של השכונה הגדולה “מאה שערים” ועוד שכונת רבות המתנוססות ביפין מסבוב ירושלם, הוא היה גם ממיסדי המושבה “פתח תקוה”, והוא השתדל לפני נדיב ידוע והשפיע עליו לקנות את גן ה“אתרגים” בכפר “כיטין”.

“היה אדם גדול בתורה וביראה, הוא היה עני ואת תורתו לא עשה קרדום לחפור בו, כל ימיו חי חיי צער ועני, הרביץ תורה ברבים ויותר משלש מאות תלמידים העמיד בירושלם.”

“במותו אבדה העדה הירושלמית החסודה, אחד מבניה היותר חשובים והיותר נכבדים”.

זהו מה שנתפרסם ב“האור” ביום כ“ז אדר א' אתתמ”א לגלותנו (תר"ע) ע"י העורך בעצמו מר אליעזר בןיהודא.

חמש וששים שנה זכתה ירושלם באוצר כלי חמדתה. – כלי חמדה שאין לנו תמורתו. –

תלא כל עט סופר לתאר אף אחת מני אלף ממדותיו הטובות והיקרות. השתדלותו לטובת העניים, האלמנות והיתומים, והתמסרותו להרחבת הישוב בבנין הבתים בשכונת היהודים סביבות ירושלם.

יום יום היה מכתת את רגליו – הוא הלך תמיד רגלי – לאותן השכונות שנבנו על ידו והשתדלותו הנמרצה. וגם באותם הימים שישב בהם בתענית ובהפסקות; באותם הימים שהיה חולה וחלש, היה יוצא את העיר: למאה שערים, לבית יעקב וכו' להשגיח על העבודה. יום טוב היה לו אותו יום שזכה לראות בו גמר בנין בית באחת השכונות. הוא בעצמו היה עוזר לפעמים בעבודת הבנין “עבודת הקדש” היה קורא לה, לא פעם היינו מוצאים את ר' זלמן יושב בחום היום על אחת האבנים הבוערות, במדבר השמם. בזמן חציבת האבנים בחפירות הבורות ותלמודו בידו, בחיקו נשא תמיד גמרא קטנה. כל ימיו לא פסק פומי מגרסא, תני ומרני, בביתו היתה תמיד שובה של בחורים מבחירי בני ציון היקרים, ורובם ככולם מופלגי תורה.

לבד גאוניותו היה מצוין במדות טובות ויקרות, בעל מזג טוב, צנוע וענו, טוב ומטיב לבריות. אבל יחד עם זה היה קנאי גדול, ויהי נגד ה“שקולה”: חשש על ילדי בני ירושלם שלא תשכח תורה מפיהם; לבו היה חרד על פרחי בני ציון שלא ישארו עמי הארצים, בורים וחפשים גמורים. –

עוד נשוב לדבר בזה בספרנו "בתי תלמוד התורה והחנוך בירושלם.

בזכרונות של הרב ר' יעקב גולדמן נ“י אשר אתו ב”כתובים" רשום: “הרב ר' זלמן זה היה ממיסדי “מאה שערים” “בית יעקב” ועוד חברות שנוסדו אז לבנין בתים. ואשר בנו כמעט בלי כסף ומתוך עוני בעד העניים. ונחלאות החברות היו רשומות על שמו, ומידו גבתה הממשלה הווירקו וכו‘, והפחות היו מחלקים לו כבוד בדעתם כי עשיר גדול הוא בעל נחלאות ובנינים רבים. – ואנחנו נדע כי היה עני גדול, ומחייתו היתה מסחר האתרוגים, ושתי אגודות היו שסחרו באתרוגים, אגודת ר’ בייניש סלנט ואגודת הר”ז הלז, ורק בזמן קלוף האתרוגים היה יושב ביפו, ובכל השנה היה עוסק בעניני בתי החברות. מעולם לא ראיתיו לבוש בגד עליון, ורק קפטן לבן חגור בחגור דק היה שמלתו, הסתפק במועט, ופעם א' בזמן המחלוקת ביפו בשנת תרס“א פניתי אליו בשם עדת יפו בענין זה, כי היה הר”ז עסקן צבורי ביותר במלא מובן המלים, ולא היה כל ענין צבורי שלא פנו אליו ושלא התענין בו.

ואני ידעתי כי מתפלל הוא “ותיקין” וכי אח“כ לא אשיגו, רוח הצבורי ישאנו אל אשר איש לא ידע, וכלן באתי לביתו תומ”י אחר תפילת ותיקין ואמרו לי כי טרם בא, כי גומר הוא שעורי למודיו הפרטיים תומ"י אחר התפלה, ובעוד כחצי שעה בא. ותגש לו זוגתו כוס קהוה (לא קהוה רק קליות חטה טחון) שחור, מבלי חלב כלל. והכוס עמד לפניו ושפתיו מרחשות שעורי הלמודים עד שנצטנן כמעט, וישתה בחפזון ויקם וילך עמדי אל המקום שבקשתיו לילך עמדי, ונשהה עד חצות היום ולא אמר רעב אנכי, רק אמר עלי ללכת לאספה פלונית.

ולא לזה כונתי בספורי אני' רצוני לספר כזאת: היו היה ד“ת קשה וגדול לא' מבני ראשל”צ לפני הגאון הרב דיפו, הרנ“ה ז”ל, ויצרף אליו שני רבנים מירושלם והא' היה ר' זלמן שלנו, ועסקו בהד“ת יותר משבוע ופסקו הדין, וירצה האיש לשלם לר”ז ולא קבל בשום אופן, והאיש טוב לבב ויודע כי ר“ז זה עני גדול הוא, וישלם לו על ידי 5 נאפ' זהב ויתן לי דמי נסיעה כי אסע ירושלימה ואנסה בכל מין עצה לתתם להר”ז, כלום לא עלה בידי, וכל נסיונותי לא הועילו אפילו בלכתי סחור סחור. – ובדעתי כי בנו הרב ר' חיים (צדיק ות"ח גדול, וכבר נפטר מעוני) חולה, נסיתי למסר לו, ובקושי ובדרך עקלקלות קבלן בתור מתנה לו ממנו בזכות אבותיו. –

וזה שסח לי אחד מתלמידיו:

הפעם למדו סוגי' עמוקה והר“ז פלפל בה בחריפות נורא, והקשה קושיה עצומה שגם היא לא ידע לתרצה, ויהיו מעמיקים בה עמוק עמוק בכבד ראש. והנה בא שליח, לומר הפחה מבקש כי האיפנדי יבוא אליו תומ”י, והר“ז ידע כי אמנם נחוצה היא הליכתו, ויאמר: אתם תתפלפלו כאן ואני אתפלפל עם הפחה. ולקח לו גמרא קטנה וורשבית ויתנה בחיקו ויאמר עדי יגיע תורי להכנס לפני הפחה ואשב בהמסדרון ואעיין בעניני. וילך לו. ובשובו הביא עם הגמרא פלפול חדש נפלא ועמוק שישר כל ההדורים והקושיות באופן מפליא”. –

הוא היה בנו של אותו גאון, צדיק וחסיד, הרב ר' נחום זצ“ל שהיה אבד”ק שאדייק. הופיע ירושלימה בשנת תר"ה ונפטר במחלת החלירה בשנת תרכ“ו. הר”י ספיר מספר לנו כי היה “חונן לדל ורחמן לאביון מפיק לרעב נפשו, מעולם לא אכל פתו לבדו ואחרי יום תעניתו לא טעם דבר עד שהביא בידו עני על שולחנו, או שהוליך לחמו לאביון בטרם יטעם הוא”. –

ירושלם אבדה כלי חמדתה זה ביום כ“ה אד”ר תר"ע. כשבעת אלפים איש באו לחלק לו הכבוד האחרון. כל ילדי בתי תלמוד התורה של הספרדים והאשכנזים וחניכי בית היתומים הלכו לפני המטה. וגם רבים מאינם בני ברית ושרי הממשלה באו לחלק לו הכבוד האחרון.

החלוץ לבית יהודא    🔗

אחד מאצילי בני ישראל מעדת-הספרדים בירושלים, עדין ויקר-רוח, למדן ומוקיר רבנן היה הרב ר' בנימין יחזקאל לבית יהודא ז"ל – אביהם של האחים החכמים והסופרים מר יצחק יחזקאל יהודא והפרופ' אברהם שלום יהודא.

משפחת “יהודה” היא משפחה עתיקה בבגדד, עשירה ונכבדה, ויחס לה וקרבת משפחה עם בית ששון, העשירים הידועים בהודו ובאנגליה.

ר' בנימין יחזקאל יהודא עלה עם הוריו ירושלימה לפני כשבעים שנה בהיותו בן תשע שנים, ויגדל הנער לתורה ולעבודה, וכל ימיו נחשב בין נכבדי ירושלם. בו התאחדו תורה וגדולה במקום אחד.

בשני דברים הצטיין על כל מדותיו היקרות: ב“חבת הארץ” וב“גמילות חסדים”. הוא היה הראשון מן החלוצים לרכוש אדמת ארץ ישראל, ולפני כחמשים שנה התנחל עם יתר בני משפחתו וגיסו מר יהושע ילין (אביו של ר' דוד ילין) נחלה בכפר מוצא הסמוך לירושלים, ולא חשך מנפשו כל עמל וכל תלאה לגאולת הארץ. ויהי גומל חסד לכל נדכא וקשה יום, ביחוד שם לבו אל העניים המצניעים לכת וידאג למחסורם. הוא היה אב ופטרון להרבה מאות תלמידי חכמים והשתדל להשיג בעדם עזרה מיוחדה מקרוביו העשירים בהודו ובבבל. הוא היה המנהל של ישיבת “חסד אל”, השיג את כל הכסף הדרוש ללומדיה. דאג גם לבתי-מעון בשבילם. והוא עצמו התפרנס ממסחרו אשר סחר בתוצרת הודו.

עדין ואציל היה בטבעו. לא התערב בעניני הכתות והמפלגות השונות, לא קבל שום משרה צבורית, ורק עזר בכל כחו ומאדו לגאולת הארץ הוא היה אומר: “כל יהודי חייב לגאול ד' אמות בארץ ישראל ולהעמיד דור דעה בארץ, דור של תורה ועבודה וגמ”ח".

משאת בנימין: הוא היה מן הראשונים, ראשון בקדש שהתנדב לתת לאחינו פליטי ארץ תימן בעלותם לאה“ק, חלק מקרקעותיו ונחלותיו ב”מוצא" למען יבנו להם בתים למושב ולעבודה.

גיסו ר' יהושע ילין ז“ל מספר עליו בספר זכרונותיו: “בשנת תרט”ז עלה הרב החסיד הגביר מר שלמה יחזקאל ז”ל מעיר בגדד (במדינת בבל) על כל בני ביתו לשכון בעירנו. נסיעתו היתה דרך היבשה, ברכיבה על גמלים מהלך של ארבעים יום. לבד משכורות הגמלים שלם למנהל השיירה חמשה ועשרים כירי זהב (בערך מאה וארבעים פרנק) עבור כל יום שבת, למען תנוח בו כל השיירה. הוא היה מעודו יושב אוהל ועוסק בתו“ע. אביו אשר היה סוחר בהודו בעיר “כלכותה” הורישו על חלקו נחלאות בתים של ערך חמשה ועשרים אלף לירא שטרלינג, שמהכנסת שכירותם היה חי חיי עושר וכבוד ברוחה, ומפריש חלק הגון לדברים של צדקה ומעשים טובים, בבואו ירושלימה הקדיש מיד חדר אחד בביתו לישיבת עשרה תלמידי חכמים שישבו כל הימים ללמוד תורה, וגם הוא בעצמו היה יושב תמיד ולומד אתם יחד. וקבע להם פרס תמידי שיספיק להם די פרנסתם”.

בתור למדן תלמודי ואיש מדעי מסור להכתב והקבלה הקדיש זמנו וכחו, עוד מלפני כארבעים שנה, לעשות תבנית המשכן וכל כליו באמנות מצוינה לפי הכתובה והמסורה, מלאכת-קדש יפה ומלבבת, נחמדה ונהדרה. בעזרת האמנים העברים בירושלם ואחד מהם המורה והמצייר מר פרחיה גביזון מבני ציון היקרים.

הוא הוא שהניח את “האבן הראשה” ליסוד בנין בית הכנסת לבני כולל חב"ד בעיר העתיקה, בחדש מנחם אב תרל“ט, שנבנה מטעם הגביר המרומם סי' שאקי וקרובו אליהו דוד ששון מבומביי אשר נדב לזה מאתים לירא שטרלינג לזכר נשמת אשתו המנוחה לאה בת פרחי ז”ל.

הרב ר' מאיר קמייקין ז"ל    🔗

בין כל אותם האישים “אישי-ירושלם” יחידי הסגולה, בעלי הישוב הישן, אשר עמדו למופת בצדקותיהם ובמפעליהם לטובת הישוב בקדש. בתורה עבודה וגמילות חסדים התנוסס כאבן נזר הרב ר' מאיר קמייקין או כמו שנקרא בירושלם: ר' מאיר אניקסטר, מגדולי עיר קראקינובי היה, הוא היה חתן הרב בגאון ר' משה מישל ראב“ד שמה. יותר מעשרים שנה הרביץ שם תורה ברבים ומסור גם לעבודה וגמ”ח. בשנת תרכ“ב עלה ירושלימה, ובהיותו ידוע ומפורסם לאיש אמונים ורב הפעלים הושמה עליו תיכף בבואו משרת מנהל כולל ווילנא וזאמוט ותהי ההנהלה ביתרון הכשר ודעת. הכולל הזה “כולל ווילנא” נחשב תמיד לראש וראשון בזמן ובמעלה לכל יתר הכוללים. כל עמלו ומגמתו היה להטיב לזולתו. – אמונתו ותום דרכיו נתנו עליו משרות רבות בכסף צדקות שונות ב”עיר הצדק" ויהי ה“נאמן” על רוב כסף הצדקות אשר בציון, ובהיותו ידוע ומפורסם בעולם לנאמן ותמים, נשלחו על שמו אלפי כסף וזהב מנדיבי עמנו ברוסיה ובאמקירא, ויהי דיקן בחלוקת הכספים לפי רצון וחפץ המנדבים; ואלה הכספים שנשלחו על דעתו, חלקם בצדק, בתום ויושר.

ותפקיד מיוחד היה לו להרב ר' מאיר אניקסטר ז“ל: סוכן לכסף הקדשים מבית תלמוד התורה וישיבת “עץ חיים” וכל כספי ההכנסה וההוצאה נכנסו ויצאו על ידו. וישרת בכהונתו זו משנת תרל”א עד יום פטירתו א' תמוז תרמ“ה. בחמש עשרה שנים האלו השתדל לטובת הת”ת בכל כחו ומוחו ובכל רגשי נפשו ויחד עם זה הגה בתורת ה' וישם לילות כימים בלמודו. מקום תורתו ותפלתו היה בבית הכנסת החדש בחורבה ששם היה גם ביתו, בית קטן וצר בלא אור ואויר, על יד ביתו של ידידו ואוהבו מרן הגאון רבי שמואל סלנט ז"ל, שגם הוא ראש הרבנים לעדת האשכנזים, גר באותה החורבה בשני בתים קטנים וצרים חשוכי אור ואויר. – כדאי לבני דורנו זה לבוא ולראות כיצד ואיך גרו אז רבני ירושלם, ראשיה ומנהליה. –

ואשת חבר כחבר. גם אשתו החשובה של הרב ר' מאיר, מרת ליפילה היתה עסוקה תמיד במצות: דאגה לאלמנות ויתומים, להאכילם להלבישם; דאגה לאורחים שיחא להם אש“ל בכבוד, ביחוד הצטיינה במצות “ציצית”, בעד כל ילדי הת”ת ויתר בני הנערים, דאגה שיהא להם “ארבע כנפות”. והיא בעצמה טוה חוטי הציצית, וכבר ידעו בני העיר כי לגבי ציצית, צריכים לפנות אל ליפילה, הלא היא נותנת “ציצית” חנם, ובעין יפה. –

אבל כבד היה לירושלם במותו, ויבכו לאיש שאין לו תמורתו.

לא נשאר אחריו כלום אף פרוטה. כי אם ספרי החשבונות המדויקים.

הרב ר' יעקב ברלין ז"ל    🔗

מי מכם לא שמע את שמעו הטוב של “הנציב מוואלוזין” ולא נהנה מאור תורתו של הרב האי גאון זה, רבן כל בני הגולה הגאון רבי נפתלי צבי יהודא ברלין ז“ל, ריש מתיבתא רבתא בוואלוזין, ובמה ינעם לכם לדעת כי אביו הרב ר' יעקב ברלין ז”ל היה גם הוא מהחלוצים הראשונים, ובבאו לא טמן ידו בצלחת ויהי מעסקני הצבור הירושלמי ו“ראש המדברים” בכל צרכי העדה. במשך היותו בירושלם עבד באמונה את עדת כולל פרושים שלא ע“מ לקבל פרס כי אם בכונה רצויה לשמים, בשנת תרט”ו בא לשכון כבוד בירושלם, וילך מישרים בדרכה של תורה ודרך ארץ גם יחד. הרבה דברים טובים, בתורה ועבודה וגמ“ח, נתכוננו על ידו והשתדלותו הכבירה. והוא הוא אביהם של המדקדקים הירושלמים בעל “הקוראים” שנתחנכו על ידו בקריאה מצוינה, נפטר בי”ד מרחשון תרכ"ה.

החובבים הראשונים לא אמרו צר לנו המקום בירושלם, הסתפקו בחדר צר ואפל. – מעונו היה בחרבה, מתחת בית המדרש הישן מנחם ציון, כדאי לבוא ולראות “החדר” שבו גר העדין היקר הזה. אבי “הנציב” בישראל.

ועוד אחד ומיוחד מהחלוצים הראשונים שבא זמן רב קודם לו – בשנת תק"ץ – הוא הרב החכם מר נחמן נתן קורונל ז"ל בעל המחבר “זכר נתן” ויתר הספרים הנודעים לשם.

נולד באמשטרדם בשנת תק“ע. ובהיותו בן עשרים שנה נשאו לבו לעלות ירושלימה. בכבדות רבה עלתה לו נסיעתו. ויסע לצפת ויקח לו משם אשה, וכל יסורי א”י שסבלו בימים ההם כל יושבי א“י: רעש ביזה ומגפה סבל גם הוא ולא רפו ידיו, (אחד מילדיו נהרג בצפת בימי הרעש), וישא ויסבול יסורי א”י וישאר תושב ירושלם, לתורה ולתעודה, וירכש לו ספרים רבים ויקרים וגם כתבי יד יקרי ערך, שבהם היו כל מעינו תמיד. רבים מהם הוציא לאור, הוא היה צנא מלא ספרא, והצטיין בבקיאותו ורוחב ידיעתו. –

בהיותו בוינה לרגלי הדפסת ספריו, נתכבד מאת המלך פרנץ יוסף קיסר אוסטריה באות כבוד זהב “לחכמה ומלאכת מחשבת”.

בן שמונים שנה היה במותו – נפטר בירושלם בכ“ח מנ”א תר"ן – כל ימיו חי חיי עוני ולחץ כחיי הירושלמים בירושלם.

בנו הנכבד מר בן ציון קורוניל ז"ל היה אחד מן הסוחרים הגדולים בירושלם.

עוד נשוב לדבר בו, ועל כיוצא בו, בספרנו “המסחר בירושלם בתקופה הראשונה”.

עולי אונגריה    🔗

כמו הגר"א בליטא כן גם בעל “חתם סופר” באונגריה העיר בלב תלמידיו אהבת ציון וירושלם, וישלחם אל ארץ הקודש במבחר שנותם, להתישב בה ישיבת קבע.

מענין: רובם ככולם של התלמידים המובהקים האלה, שעלו ירושלימה בחבת הקודש, לא יצאו עוד מירושלם וחוצה לה, והיו “שומרי החומות” בפנים החומה. המה יסדו את “כולל אונגארין” העשיר כיום בשכונה הגדולה המכילה בה כשלש מאות בתים יפים ומרוחים.

שלשה מהם, גדולי התורה היו מנהלי ומשגיחי בית המדרש “דורש ציון” בתקופה הראשונה: רבי יצחק אופלטקה, רבי יונה משה מנדלסון ורבי משה אהרן בומגארטין, (אבי הסופר ר' דוד בומגארטין ז"ל). זה האיש משה היה הראשון בקודש שבא ירושלימה בשנת תקצ“ד. ויקבע דירתו ברחוב חברון סמוך להר הבית, הוא היה הראשון שסכן א”ע ובא לגור לבדו באותו הרחוב העזוב והשמם, לייסד שם את בית המדרש “אהל משה” לתורה ולתעודה לזכר נשמת רבו הגאון רבי משה סופר זצ“ל, ובזה משך רבים לבוא לגור שמה. עוד שנים מהם, שני צנטרא דדהבא, עלו אז לאה”ק רבי הפעלים ורבי הצדקה, גדולי התורה, הרב ר' פנחס הכהן והרב ר' שמעון רייטש, שניהם הצטיינו בפעולותיהם ובמעשיהם לחזק הישוב בק', שניהם שאפו אל הרחבת הישוב והתפתחותו.

בשנת תרל"ו התעוררו אחינו בני האונגרים, המצוינים והנלבבים שבהם, ויסדו להם חברה בשם “עבודת האדמה וגאולת הארץ”.

בספר התקנות הכתוב והחתום המונח לפנינו, אני רואים כי החברה נוסדה ביום כ“א סיון תקל”ו, מיסדיה היו: דוד מאיר ב“ר טוביה גוטמן מאונגארין, אליעזר ב”ר שלמה ראב, יוסף לבית טרייוויש בהר“ח ז”ל, שלמה ב“ר אברהם ז”ל יעלייוע, אברהם ב“ר משה הורביץ, ובראשם מרן הגאון רבי מאיר אוירבאך ז”ל. ותקנות קבועות שני כאן. “שמונה עשרה תקנות”. תקנה ד' אומרת: החברים צריכים לשלם לקופת האגודה חמש עשרה רו“כ לשנה, היינו רו”כ במוקדם ורו“כ אחד בכל חדש, ואם תתרבה קנית האדמה במשך השנה מחויבים כל חברי האגודה לתת עד 25 רו”כ לשנה. ותקנה ה' אומרת: לכל חבר צריך להיות לכל הפחות ששים דונם בשלשה מינים: עידיות בינונית וזבוריות, עפ"י גורל. – תקנה ו': אחרי כי מטרת אגודתנו ליסד הישוב בארץ על ידינו שנעבוד האדמה בעצמנו ונמצא בה לחמנו בזיעת אפינו. על כן כל אחד הנספח לאגודתנו חובתו הוא לבוא לגור הוא וביתו על אדמתו אשר יאחז בה או הושיב שם אחד מאחינו אשר ימלא את מקומו בכל ההתחיבות לפי תקנות, ובהסכמת ראשי האגודה שיכירוהו כי הנהו מוכשר לממלא מקומו. –

ואחר “החתום” כתוב הדר: “דברי עטרת ראשנו גאון עוזנו, הרב הגאון הגדול מרא דקהל אשכנזים בעה”ק ת“ו מ”ו מאיר אויערבעך שליט“א, את אלה הח”י תקנות אשר תקנו בני החברה הרוממה המכונה בשם “עבודת האדמה וגאולת הארץ” נתבקשתי מאת היקרים האלופים המסובלים, המנהלים לעמוד בין בתרי אמריהם ולהגיד להם אם מצאו חן בעיני, וראיתי את פועל ידיהם, ואשר בלב ונפש התחברו יחד, חברים כאיש אחד, לכונן להם קאלאניעס וגאולה תהי' להם לשבת על אדמת קודש, לעבדה ולשמרה, ואען ואומר, כי עברתי בין בתרי אמריהם בכל אשר שמתם לב לסקל המסילה, וראיתי באמת ובצדק כל דבריכם דבר דבר על אופניו, הטיבו אשר תדברו, כל הח“י תקנות כולם אהובים וברורים וישרים המה לכל מוצאי דעת, ח”י ח“י יורוך כמונו אם תפיקו רצון מאת ה' והאל הטוב יגמור בעדכם לטובה, ויהי נועמו עליכם, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיכם, ויגן בעדכם וכצנה רצון יעטריכם, ויפרוס עליכם סוכת שלומו לכל אחב”י אשר לאל ידם לעשות חיל בעבודת אדמת הקודש, וגאולה תתנו לארץ, ואתעריתא דלתתא יתעורר לעומתכם הבטחת הקב“ה “והארץ אזכור”, כעתירת ידידכם המחכה לישועת ה' בב”א ומברך אתכם מקרב ולב, יברך אתכם ה' בשלום, הבעה“ח פה עה”ק ירושלם תוב“ב, כ”ח סיון תרל“ו לפ”ק.

מאיר בהגאון המנוח מו“ה יצחק איצק אויערבאך זלה”ה

מלפנים אבד“ק קאליש כעת בעה”ק תובב"א –

ראשי בני האגודה הזאת נגשו אז לקנות מקום “סנברה” וכל הסביבה – כפר אצל חברון – אך לא התסייע להם מילתא, סבות ומכשולים עמדו נגדם והפריעם. (לא כאן המקום לדבר על זה) ויפנו אל הדרך העולה “אמלבש” פתח תקוה כהיום.

בני גאולת הארץ הסתפחו אז אל הקניה הזאת, ויחד עם רבי יואל משה סלמן, מחולל הישוב החקלאי בא"י, ואתו עמו חברו בדעה ובמעשה רבי יהושע שטמפר, ראשי העסקנים ביסוד המושבה, עבדו במרץ, סבלו כל יסורי הישוב החדש, התגלגלו תחת מסכות ומצוקת הערבים, לא נבהלו מכל אסון ופגע, ויתאזרחו בה.

ותהי פתח תקוה למה שהיא עתה: עטרת תפארת המושבות שביהודא, ואבן פנה לכל הישוב הארצי ישראלי.

מצאנו נכון לתת בכל חוברת וחוברת מהחובבים הראשונים גם פרק מבעלי התקופה האחרונה מ“גדולי המעשים ורבי הפעלים, עסקני הצבור ובוני הישוב” ואחד מהם ראשון במעלה.

הרב ר' יצחק אייזיק בן טובים ז"ל    🔗

בבואנו לדבר על פרשת דברי ימי החובב הנעלה הזה, על תכונתו ופעולותיו עלינו לערוך ספר מיוחד – ועוד יבוא זה. – לעת עתה הננו מסתפקים בקוים ושרטוטים מאשיותו ועסקנותו בתור חובב עמנו וארצנו. כאבן נזר התנוסס בין טובי חובבי ציון העסקנים המצוינים בישראל, הוא היה רב הכשרון ורב הפעלים, טוב ומטיב לכל. אמרתו היתה: לגמול חסד ולהיטיב עם בני אדם". ובכל מקום שאתם מוצאים את ר' יצחק אייזיק בן-טובים שם אתם מוצאים פעולות חשובות ומעשים כבירים לתפארת המקום ותפארת האדם.

חובב וידיד נאמן ומסור בכל לבו למוסדות ירושלם היה המנוח. וכשעלה בפעם הראשונה לירושלם יחד עם השיירה הראשונה של חובבי ציון מרוסיה, בראשות הגאון ר“ש מוהליבר ז”ל, שעלתה לירושלם לחוג בה את חג השבועות בשנת תר“ן, היתה ראשית מעשהו לקרב את לבות חובבי-ציון אל המוסד המרכזי “הועד הכללי כנסת ישראל” ויחד עם חברו בעסקנות של חבת ציון ועבודה לטובת ירושלם והישוב, הרב החכם המצוין הרי”מ פינס ז“ל ומזכיר הוה”כ העסקן הגדול הר' ריבלין ז“ל – פעלו על חברי השיירה של חובבי ציון, שביניהם היו: הגרש”ט, ד“ר יוסף חזנוביץ, ר' מיכל מיידנסקי מיקטרינסלב, רש”פ יעקובזון, ועוד אנשים מפורסמים, שיבקרו את בית הועד הכללי כדי להוכח ממעשיו ופעולותיו. חברי השיירה פרסמו אז מכתב בשם: “שאלו שלום ירושלם” שבו מדובר נכבדות על הועד הכללי ויתר מוסדות ירושלם, על ציון ומקראיה וכו', ועל הםכתב חתומים כל חברי השיירה של חו“ץ, והוא נדפס אז בעתונות ועשה רושם טוב בכל העולם, ובודאי יבוא גם זמנו של המכתב החשוב ורב-הערך הזה להתפרסם בין יתר כתביו וזכרונותיו של המנוח רי”א בן טובים ז"ל – לזכרון.

זכרוני: פעם אחת באו צירי יפו לפני הגאון החכם, סבא קדישא דארעא קדישא, רבי שמואל סלנט ז“ל לתקונה של אותה העיר. ויהי “דבר שמואל” לאותם הצירים: מה לכם לדאוג, רבותי, אם רק נמצא ביניכם ר' יצחק אייזיק בן-טובים אזי בטוח אני שהכל יסודר אי”ה, וכל השערים יפתחו לכם, ולא עברו ימים רבים ועל ידו נפתחו השערים הגדולים: “שערי תורה ושערי עבודה ומלאכה”, בית מקלט למהגרים ולפועלים שדאג להם בחמר וברוח.

זמן רב עבד בועד חובבי ציון ביפו יחד עם ידידו הרי"מ פינס, מענין מאד כל אותם המכתבים “התשובות לשאלות” המלאים ענין וחמר יקר לישוב הארץ.

אותן האספות הסוערות על המהגרים פליטי רוסיה, והמגורשים שנגזר עליהם לגרשם מן הארץ – באיזה מין מרץ, באיזה מין התלהבות עבד הרב המנוח ז"ל ביום ולילה, כמלאך מושיע הופיע אז להאומללים האלה, וידאג להם דאגת אב-רחמן.

מכובד ואהוב היה גם בקונסוליה הרוסית, במשך זמן רב היה חבר שופט בבית המשפט של הקונסוליה הירושלמית הנ"ל, וכל הקונסולים הרוסים כבדו והוקירו אותו על כשרונותיו וידיעותיו הרבות בעניני דין חק ומשפט, ודבריו עשו תמיד רושם גדול.

אין לך דבר חשוב, טוב ומועיל ביפו ובירשלם שלא השתתף בו המנוח ז"ל: הוא הוא שהניח את אבן הפנה לכל אותם הדברים הטובים בחיים החמריים והרוחניים של הישוב הישן-חדש. וכמו שדות עבודתו הצבורות, כן שדות עבודתו-הרוחנית מלאים פרחים ושושנים, וכאיש גבורתו על שדי עבודת הצבור כן מתאנו אותו כזקן יושב בישיבה: לומד ונותן שעורים שונים, דורש ומטיף בפה מפיק מרגליות, זכורני את ההספד שנשא המנוח בשפת עברית נמלצה וצחה על מות הברונית קלרה די הירש בלשכת אגודת “בני ישראל” בירושלם במעמד קהל רב, את ההספד והאזכרה ערכה אז אגודת בני ישראל הידועה בירושלם והדברים עשו רשם נמרץ. תורתו היתה סלת נקיה, הבל על כל אותו החמר היקר, חומר התלמודי והספרותי, שנשאר בכתב יד ספון וטמון עדיין, ולא ראה אור, ובודאי יבא היום שבו יודפסו כתביו החשובים לזכות בהם את הרבים.

ענג רוחני היה תמיד להיות במחיצתו וליהנות מחכמתו, באורו. ופרושיו על הכתב והקבלה ערוכים בהגיון וסגנון נעלה. ומראים לו עד כמה היתה ידיעתו גדולה ורחבה מאד בספרות העברית והתלמודית, הוא היה למדן חכם, ויראת ה' איצרו.

אחד הקוים הבולטים באפיו ותכונתו של המנוח, היתה זריזות ומהירות במלאכתו. ואפילו לעת זקנה וחולשת בריאותו עשה כל דבר בזריזות והתלהבות, ושקידתו על התורה והעבודה ביחוד. בשנות חייו האחרונות השכים והעריב לבית הכנסת, לתפלה בצבור, ולמד שעורים רבים מבלי שעצרוהו לא גשם וקר ולא רוח סערה וסועה, הוא שמר וקיים כל מצוה קלה כחמורה בדיוק וחבה, ומסירתו היתה למופת.

עטו היתה עט סופר מהיר ושנון, ועד שעתו האחרונה לא הרפה את העט מידו וכתב ורשם במהירות וזריזות כאדם צעיר, וכזקני ת"ח שכל זמן שמזינים דעתן מתישבת עליהם, הוא היה בקי וידע בהויית העולם, נסע להרבה ארצות והכיר את העולם הגדול, את התבל ומלואו ושיחתו שהיתה מתובלת באפיזודות וספורי מאורעות ונסיונות חיים היתה נעימה ומושכת את הלב.

זכרון לבית הורביץ    🔗

בגמר החוברת הזאת הובל ירושלימה ארונו של ר' מאיר הורביץ ז"ל מפרחי בני ציון היקרים.

ובתור “זר פרחים” על ארונו הנני להעלות זכרונו וזכרון מר אביו הרב הגדול בתורה בחכמה וביראה, מגזע היחס והמעלה, רבי ישראל הלוי איש הורביץ ז“ל. בנו של הרב הגאון “הצדיק המפורסם” מוה”ר מאיר הורביץ ז“ל אבד”ק בריינסק.

הוא היה איש המעלה, משרידי הדור הישן, תורה וחכמה בו התלכדו. וה' חננו בלב טוב ובמדות טובות ונעלות, ויהי אהוב ורצוי לכל, בין גדולי סוחרי קניגסברג נמנה בימי נעוריו. ולעת זקנתו אוה את העיר הקדושה למושב לו. ויהי כאן עוסק בצרכי צבור באמונה, ימים רבים נהל את כולל הורדנא בצדק ובמישור ויעש בו תקונים נעלים. וייסד חברת גמ"ח, ובהשתדלותו נאסף באוצרה כחמשים אלף גרוש. – הוא היה גס ממיסדי חברת עזרת נדחים ומראשי מנהליה, שכעתה הביאה רב טוב לירושלם לחמריותה ולרוחניותה – ורוב עתותיו הקדיש לטובת העניים, והיה משביל אל דל במלא מובן המלה.

וגם הוא נפל לקרבן על מזבח הישוב מחוץ לחומת ירושלם, הוא יצא את העיר לגור בשכונת “בית יעקב” ויהי באחד הלילות התפרצו בביתו גנבים, ערבים שודדים ורוצחים, ובהיותו גבור, אמיץ לב, ויאחז באחד מהם וקרא לעזרה. אבל אחד השודדים הכהו על ראשו במוט ברזל ויפול מתבוסס בדמו. הובל לבית החולים, בקור חולים, וכל עמל הרופאים לא הועילו, וימת מתוך מכאוביו בליל ד' כ“ח איר תרמ”ט.

רבים התאבלו אז על אבדן נפש יקרה כזאת.

וברא כרעה דאבוהו.

המנוח ר' מאיר הורביץ ז“ל היה עדין ואציל, מבחירי בני ציון, סמל היופי, הטוב והמועיל. למדן וסוחר, משתתף בבנין הישוב. לרגלי פרנסתו היה מוכרח לעזוב את ירושלם היקרה לו ולנסוע לאמריקה, ויהי שם לסוחר ועתונאי. מעורר חבת ירושלם בלב אחינו שמה, עוזר ותומך את ירושלם וכל קדשיה; מקרב את בני ירושלם ודואג בעדם למסחר ומלאכה. מעזבונו נוסד גמ”ח ביפו לסוחרים ובעלי מלאכה, תחת הנהלת העסקן הצבורי מר בצלאל הכהן לפין הי"ו.

המנוח היה חתנו של הסוחר והבונה הראשון בירושלם מר בן ציון ליאן ז“ל. אחד מן ה”חובבים הראשונים" שבא ירושלימה בשנת תר"ג. שכבר בובר בו בחוברת הראשונה צד 29.

שלום לעפרו!

יצא לאור    🔗

החרש והמסגר בירושלם

ידבר בו על האומנים ובעלי המלאכות הראשונים

מראשית התפתחות הישוב האחרון בירושלם

החפץ ב ובכיוצא בו ובכל אותן החוברות השונות שיצאו עלידי יפנה אלי על פי כתובתי:

פנחס בן צבי גראייבסקי

ירושלם העתיקה, רחוב היהודים

הערה: מי שיש לו להעיר על כל מה שפרסמתי בחוברת זו וביתר החוברות, הן ב“תקונים” והן ב"תוספות במאורעות ועובדות נכונות מהתקופה הראשונה; וכך תעודות ומכתבים היסטורים, מקורים, שיש להם יחס וקשר אל בסוס הישוב והתפתחותו מתבקש להתחשב בזה ולהודיעני.

 

חוברת ג    🔗

החוברת הזאת מֻגשה לכבוד הגברת

מרת לאה שיף תי' בנויארק,

אשת הגביר הנדיב הנכבד מר צבי המכונה הררי שיף נ"י

הד“ר פישל הכהן לאפין ז”ל    🔗

הגאון הצדיק, נר ישראל, ר' ישראל סלנטר זצ“ל, כותב באחד ממכתביו (כ“ד טבת תרל”ט): “לידידי היקר המופלג יר”א וכו'” כמר פישל יחי' לברכה. מכתב כבודו הגיעני, נעימים דבריו כי מחבב יסורי א“י. יחדש השי”ת נעוריו, ויצליחהו בכל אשר יפנה לטובה, רווח ברור בא לפנינו מישיבתו באה"ק אשר לא יערכנה זהב ופנינים וכו'. –

ר' פישל הכהן לאפין ז"ל עמד ביחסים קרובים וידידותיים עם גאוני הדור ההוא ובראשם עם הגאון הצדיק הזה.–

* * *

יליד הורדנא היה מיושביה ונכבדיה, מפורסם בכל הסביבה בצדקת פזרונו וחסדיו העצומים; רחום ומוקיר רבנן, דגול מרבבה במדותיו ובמעלותיו, בעל נפש עדינה ורוח יקרה. נאמן בדבור ובמעשה.–

וכשנבנתה בימיו מסלת הברזל הראשונה בהורדנא נמסרה לו קבלנות הבנין ומזה נתעשר, ויתן מעשר מכל.–

בשנת תרכג עלה ר' משה פישל הכהן לאפין עם אביו ר' אריה ליב ועם כל בני ביתו ירושלימה.

הוא הביא עמו שלשה בנים שעמדו עוד בגיל של חנוך.⁶ מלבדם השאיר ברוסיה שני בנים גדולים: ר' שלמה ור' יעקב לאפין. הראשון היה רב פעלים ועסקן גדול בצדקה וחסד. בנו של השני היה אחד המנהלים הראשיים של הברון הירש במושבותיו בארגנתינה.

זה היה מעין מאורע בחיי הישוב אז. כי ר' פישל לאפין לא עלה ירושלימה בגפו להתפרנס שם מ“מעות יחיד” מקרובים וידידים בחו"ל, כדרך העולם אז, אלא הביא עמו רכוש גדול שעלה לשמונים אלף רובל במזומן, מלבד עושר רב בכלי כסף וזהב ואבנים טובות ותכשיטים. ירושלם הכתירה אותו אמנם מיד בשם-כבוד מיוחד: “ר' פישל נגיד”, ובשם הזה נקרא כל ימיו בפי כל יושבי ירושלם.

עם בואו ירושלימה נכנס ר' פישל בעבודת בנין הישוב לא רק בתור גבאי ועסקן אלא גם בתור מנדב ראשון בכל דבר טוב ומועיל, עשרו נתן לו את האפשרות להרבות בצדקה וחסד גם לפרט וגם לכלל. הוא פזר לאביונים והאכילם על שלחנו, ממציא כסף לעניים ולסוחרים בשעת דחקם, וגם הרים נדבות גדולות לבנין הת"ת והישיבה “עץ חיים” שהיה בין גבאיה ומנהליה עד יומו האחרון. וכן נתן סכומים הגונים לבית החולים הצבורי “בקור חולים הוספיטל” שהיה בו גבאי ראשי, ולבנין בית הכנסת הגדול “בית יעקב” בחרבת ר' יהודא חסיד, כמו כן היה חבר פעיל בעוד מוסדות שונים שבעיר.

הוא בנה החצר הגדולה ברחוב חברון ששמשה אחרי כן ל“תלמוד תורה” ובית-כנסת לאחינו עדת הגורזים הי"ו.

בחצרו שבעיר העתיקה, שקבלה את השם “חצר ר' פישל נגיד” מסר את הבית העליון לבית כנסת. ושמה למדו בני ישיבת “דגל תורה” שהיתה בירושלם בימים ההם, ואחרי כן בני ישיבת “תורת חיים” בתחלת יסודה.

בספר “המסע” לארץ הקדושה בשנת תרמ“ב שיצא ע”י מר יעקב בכרך כתוב בין המוסדות שהיו בירושלם בעת ההיא:

בית התמחוי. יסדהו הג' הנדיב ר' פישל לאפין. בכל יום ישיגו העניים שתי ארוחות וביום השבת שלש ארוחות שלמות, גם תבשיל גם לחם ויין.

בית גמילות חסדים. יסדהו הג' הנדיב ר' פישל לאפין בבית מדרשו. מעמד אוצרו ארבעת אלפים רו"כ.

* * *

בכתבים העתיקים שבנו הר' אליעזר לאפין ז"ל השאיר אחריו, רשום ששם אבי אביו של ר' פישל לאפין היה כן גם ר' פישל, והיה מלומד בשפות ויועץ למלך פולין בהיותה ממשלה בפני עצמה.

כמו כן רשום שם, מפי זקנים, כי מוצא משפחת לאפין מספרד, ונקראה מקודם לאפעש.

ר' משה פישל הכהן לאפין נפטר בירושלם יב טבת תרמ"ט.

ה“ר משה יצחק גולדשמיט ז”ל    🔗

יליד ירושלם היה. מגזע ישרים באמשטרדם אשר עלו מלפני כתשעים שנה לאה"ק, על ברכי התורה גודל, ויהי ממבחרי בניה ומטובי פועליה הדבקים במדת קונם להיות פועלי אמת שפעולתם אמת.

עד שנת העשרים למד בישיבה ואחר כן יצא למסחר וישא ויתן באמונה, ויהי סמל הסדר והמשטר, צדק ואמון רוח.

בשנת תר"ל הופקד מאת הפקידים והאמרכלים באמשטרדם לפקידם בירושלם ועריה. וכל עניניהם נכנסו ויצאו על ידו בדייקנות נמרצה, וימלא את תפקידו באמונה וברחמים גם יחד.–

והרב ר' עזריאל הילדסהיימר ז"ל הפקידו לראש ועד המקומי על בנין בתי מחסה אשר אחדים מהם הוחלו להבנות לפניו, על ידו נבנו כמעט כל אותם הבתים אשר ישיתו פאר וכבוד לירושלם.

הוא היה גם רוח החיה בועד בנין בית החולים שערי צדק, הוא קנה את המגרש ויעש לו גדר, חפר ובנה בורותיו, וגם בראשית ימי הבנין עמל ויגע רבות למאד, לפעמים גם במסירות נפש. –

לבו היה מסור בשנותיו האחרונות גם אל דבר נשגב ונחוץ מאד לירושלם בימים ההם והוא: מקוה כשרה טהורה ונקיה לרוח העת החיה, הוא עמל ויגע להטות לב נדיבים לשום לב למלא את החסרון הזה אשר היה חסר אז בירושלם, וצור מכשול היה, אם מעט ואם רב לטהרתו של ישראל; עמלו לא נשאר מעל, דבריו עשו פרי, הכסף שהיה דרוש לדבר הגדול הזה נאסף, וחבל שלא זכה האיש מורם מעם הזה לגמור בעצמו את המצוה אשר החל לעשות.–

חשוך בנים היה והנחיל לו במפעליו הישרים ובמעשיו הטובים, יד ושם-טוב מבנים ומבנות. שם עולם אשר לא יכרת.

נלבע י' סיון תר"ס.

נכונים מאד דברי החכם הנעלה הרי“ד פרומקין ז”ל בהספדו עליו: איש כזה בצביונו ובתכונותיו, בכשרונו הנעלה ובחפצו האדיר, בפעולתו הנאמנה ובשקידתו עליה, לא הניח כמוהו בירושלם.–

הר“ר מאיר שיינבוים ז”ל    🔗

גם הוא וגם בנו מתו על שדה הישוב והבנין בירושלם.

בשנת תר“י עלה רבי מאיר שיינבוים ירושלימה, משאת רוחו ונפשו. גאוני גדולי אונגרן העידו על ה”בחור" כי חשוב ויקר הוא.

ויהי מתושבי ירושלם ומעובדיה, וכל כך יקרה וחביבה היתה לו “עיר קדשנו החרבה והשוממה” עד שחשש לצאת מן החומה ולחוץ. אף פעם לא נסע ליפו. ועד יום מותו – ג' סיון תר"ג – ישב בקדש לפנים מן החומה באחד החדרים בשכונת בתי מחסה, שהתמסר לבנינה ושכלולה בכל כחו ובכל רגשי נפשו. – הוא היה מן הראשונים שקנו את המגרש היפה הזה המתנוסס על הר ציון בכל הודו והדרו, עכובים ומכשולים שונים היה להם, והרבה צרות ותלאות סבלו עד שהשיגוהו.

פעם אחת ב“יום הקדוש” היה מוכרח רבי מאיר שיינבוים ז"ל לרדת אל “המחכמה” בדבר גמר הקניה הזאת. –

עבודתו המצוינה בהקמת השכונה היפה הזאת הפיקה רצון מאת ראשי הועד הכללי בפ"פ ויבחרו בו להיות אחד מראשי הועד המקומי לבנין והנהגת הבתים האלה, שנבנו בעזרת נדיבי אשכנז ואונגרן, ועד יום מותו מלא את תפקידו באמונה, ובכל כך אהבה וחבה הרבה יותר מאדם העושה בתוך שלו, וסוף סוף נפל קרבן על מזבח עבודתו. וזה היה באחד הלילות, ליל סגריר, ליל חשך וגשם שוטף, רבי מאיר לא היה יכול לישן, חשש על תעלה אחת שנסתמה והמים ישטפו אל הבתים, קפץ ממטתו וימהר ללכת לפתוח התעלה. עבד במרץ, הצטנן ויפול למשכב, ואחרי שלשה ימים מת.

ובנו העדין היקר ר' ישראל חיים שיינבוים ז"ל נרצח במבחר שנותיו בשכונת מאה שערים.

הדבר קרה לפני כיובל שנים. הישוב מחוץ לחומת העיר היה אז קטן ודל, בשכונת “מאה שערים” עוד טרם הוקמו השערים.

מארבע שורות בתיה התישבו רק באחת מהן. ודריה הוכרו לגבורי הרוח, החלוצים הראשונים מ“מאה החברים” שהתנדבו לצאת מקיר העיר וחוצה להתישב “בכרם כדכוד” השמם.

על ידם החל הישוב לצמוח וילך הלוך והתפתח. אבל כמה סבלו באותה התקופה, כמה קרבנות הקריבו על מזבח אהבת הישוב, ו“הרצח במאה שערים” הוא אחד מהם. וזה מה שספר לנו הר' זלמן רבלין, בנו של אחד הבונים הראשונים הרב ר' יוסף רבלין, מיסד ומחולל השכונות והפרורים בירושלם החדשה.

ויהי בליל השבת ב' לחדש ניסן תר“מ, ור' גדליה האופה עומד ומקדש על היין, התפרץ פתאום אל ביתו אחד מן הערבים השחורים עטוף ב”עבאיה" וישאל ל“שומר” – שומר מיוחד “מערבי” היה לשכונה לשמור את יושביה מגנבים ושודדי לילה. – ר' גדליה ובני ביתו נבהלו ממנו, כי פניו הזועפים, עיניו הבוערות ומעמדו הפראי העידו עליו שוד ורצח ויפול לבם. ר' גדליה אמר להוליכו אל השומר, אבל הפרא הזה כבר נגש אל השלחן הערוך, זלל וסבא מכל הבא בידו.

ר' גדליה עומד וחרד לשרתו ואשתו התחמקה ויצאה אל השכנים ותקראם לעזרה.

השכנים נאספו ויפגשו ב“שומר השכונה” כשהוא רץ בבהלה וצועק עליהם:

"מהרו והתחבאו, כי רוצחים אורבים לנו מאחורי השכונה בשורה המערבית.

הם נסו לעצור בשומר, והוא באחת: – אבודים אנחנו, הם רבים מאתנו, ואין דרך להמציא עזרה, כי גם אם שלוחינו יצליחו להגיע עד שערי העיר העתיקה לא יועילו כלום, יען כי שערי העיר סגורים בלילה.

אבל השכנים לא הרפו בשומר, ויקחוה עמם לבית ר' גדליה, ויהי אך ראה אותם הערבי האורח, התנפל על השומר ויהרגהו בסכינו הארוך אשר הוציא מתחת מדו, ואחר החל להכות בנאספים על ימין ועל שמאל ויפצע רבים מהם.

מהומה גדולה פרצה בשכונה. הנשים והילדים הרימו קול צעקה ויללה בוקעת שמים, והגברים נאספו להגן על החיים, מהם עמדו להלחם עם הערבי בבית ר' גדליה, ורובם יצאו החוצה לפגוש במתנפלים הרבים אשר כבר נכנסו אל תוך השכונה.

לקול הצעקות ולמראה האנשים שהסתדרו בהגנה, ברחו הערבים אשר באו להתנפל במספר גדול. היהודים הצליחו לתפוס את הערבי הרוצח, אבל בהאבקם עמו הספיק להרוג שנים מגבורי השכונה וטובי שכניה. ואחד מהם הוא ר' ישראל חיים שיינבוים ז“ל. בן ל”ה שנה, יחיד להוריו הנכבדים, ואב למשפחה: האחים שיינבוים ירושלם.

קרבן הישוב החדש⁷    🔗

היה זה לפני כיובל שנים, בליל ח' אדר שני תרל"ה. בחשכת הלילה, ליל סגריר, הלכו ארבעה אנשים לאט לאט, נושאים מטה ביתית, ועליה: איש פצוע קשה, נאנח מכאביו הנוראים, הדם שוטף ושותת מבעד חתוליו.

כפעם בפעם התעכבו נושאי המטה על המקום, ואחד מהם, אמיץ=הלב, רבי יואל משה סלמן, נגש אל החולה, בדק את “הדופק”, החליף את התחבושת, הטיף לתוך פיו מעט קוניאק, הרגיע את החולה, בדברים נעימים, ורמז לנושאים ללכת, למהר וללכת עד שבאו לשער העיר העתיקה בירושלם “שער יפו”.

אז, באותה התקופה, עוד היו שערי העיר העתיקה סגורים. אין יוצא ואין בא.

הנושאים העמידו את המטה לאט לאט על הארץ, ואחד מהם נגש אל השער בקריאה, בצעקה, בדפיקה; בדפיקות רבות, אך אין עונה. רבי יואל משה נגש בעצמו אל השער. והוא ידע כבר, כי הכסף “יפתח שערים”, ואחרי כן נכנסו העירה ובאו ישר אל בית “בקור חולים” ר' אליה מלוצין, מנהל הבית אז, הזמין מיד את רופא הבית דר. שרגא פופליס ואב החולים, האחות הרחמניה והרוקח הצעיר עזרו על ידו בהגשת העזרה המהירה, ואחרי שחתלו את החולה וחבשוהו נשאר שוכב בבית החולים.

מאין באו האנשים הרחמנים האלה? מאיזה מקום הביאו את הנפצע המסכן הזה? זה מה שיש ברצוני לספר כאן:

המה באו מנחלת שבעה.

שכונת “נחלת שבעה” היא השכונה הראשונה משכונות ירושלם החדשה שמחוץ לחומה. אדמת השכונה הזאת נקנתה מלפני כיובל שנים, על ידי החלוצים הראשונים “שבעת הגבורים” מגרי העיר העתיקה, רובם מילדי הארץ. זה שמה וזה זכרה של השכונה עד היום “נחלת שבעה”.

על שם שבעה החברים הראשונים: ר' מיכל הכהן, ר' חיים הלוי, ר' בייניש סלנט, ר' ליב הורביץ, ר' יואל משה בהר“מ, ר' יוסף רבלין, ר' יהושע ילין. – לפי סדר חתימתם בספר הפרטי כל הראשון, המונח לפנינו, מיום ד' ג' איר תרכ”ט. ועוד נשוב לדבר בהם, בכל אחד בפרט. כל אחד מאלה יש לו פרק חשוב בעבודת הישוב.

רוב גרי העיר העתיקה אמנם שחקו=לעג אז על אמיצי הלב האלה אשר יצאו מקיר העיר וחוצה, ולבנות בתים, במקום הנעזב והשמם הזה. ובאמת סבלו החלוצים האלה, אשר התישבו במקום הזה תלאות רבות. חייהם היו תלואים להם מנגד מפחד גנבים ושודדים. מכל העברים–מדבר שממה, אין חנות ואין ממכר, אין רופא ורפואות, וגם חובש אין.

הרוח החיה בשכונה החדשה הזאת היה-ר' יואל משה סלמן. הוא חזק את לבם ואמץ את רוחם, ויבאו גם אנשים אחרים לגור שם, מי בשכר מועט ומי בחנם אין כסף. ובאחד הלילות שמע ר' משה צעקות מאחד הבתים שהיה גר בו ר' משה ליב טפר. ר' משה קפץ ממטתו ויזרז את בני ביתו אחריו. בתנועה והמולה שהקימו בכוונה נגשו אל אותו הבית שממנו נשמעו הקולות והצעקות, ומצאו את הדלת שבורה, והשודדים – שני ערבים שחורים וחרבותם בידיהם, – בשמעם קול צעדים בתנועה והמולה, מהרו לברוח מן הדלת השניה, שגם היא היתה כבר פתוחה, נעלמו ואינם. השכן המסכן שכב על מטתו מתבוסס בדמו, אשתו התעלפה, הילדים צעקו מרה: אבא, אמא!

המסכן נפצע על ידי פראים, בפצעים נוראים. רבי יואל משה סלמן מהר להצלתו בעוד מועד. הוא מהר להביא את הרופא דר. סנדרצקי. ועל פיו הובל הנפצע באותו לילה לבית החולים “בקור חולים” בעיר העתיקה.

בפנקס “נחלת שבעה” רשום, בכתב יד של הר“י רבלין: הוצאות שעלו על ר' משה ליב טפר שרצחוהו בביתו בליל ח' אדר שני תרל”ה: להרופא סנדרצקי 21,30 גרוש, בעד כתיבת קובלנות להקונסולים 23,3.

(הם דרשו מאת הקונסולים, שישתדלו אצל הממשלה המקומית לבלי לסגור עוד את השערים בלילה, אחרי שהישוב החל להתפתח מחוץ לחומת העיר, והממשלה אמנם הזדקקה לדרישה הצודקת הזאת).

כזה וכזה “אכלה חרב”, עד שהתכונן והתבסס הישוב החדש מחוץ לחומת העיר.

הד“ר אברהם פראסט ז”ל    🔗

ירושלם אבדה בו כלי חמדה שאין לה תמורתו, למדן ועסקן צבורי מיוחד במינו; חבר פעיל בכל דבר טוב ומועיל. במותו לא היה יכול איש אחד למלא מקומו, ומשרותיו הצבוריות נתחלקו לכמה אנשים וכלם לא עצרו כח למלאותן באותה הדייקנות והזריזות של העסקן הזה.

צעיר לימים היה בעלותו ירושלימה, בן שש עשרה שנה. ובהיותו חריף ושנון, ונצר ממשפחת הרבנים הפולנים לבית לוי לקחהו הגאון הצדיק רבי נחום זצ“ל לחתן לבתו ואחרי כן, לרגלי פטירתה של אשתו הצעירה, היה לחתנא דבי נשיאה הרה”ג המפורסם רבי משה ריבלין זצ“ל בעל ה”מגיד משקלוב".

הוא היה מתלמידיו המצוינים של הרב הגאון מקוטנא ז"ל ויהי מגדולי הלומדים בירושלם, לא פסק פומי' מגרסא, תני ומתני, טוב ומטיב לרבים נותן שעורים חריפים למופלגי בני ציון היקרים בשכונת “מאה שערים” שהיה ממיסדיה דואג לקיומה והפרחתה. וכמו כן בשכונה “בית דוד” שנבנתה על ידו והשתדלותו.

ויהי מן החובבים הראשונים להרחבת הישוב והתפתחותו; חבר פעיל בבנין השכונות החדשות, וממיסדי חברת “נחלת ישראל” ברמה. ויחד עם חברו בדעה ובמעשה הגאון החובב רבי יצחק צבי רבלין יבדל לחיים, והר“ר ישראל רובינשטיין ז”ל כוננו את החברה הזאת אשר שמה מוכיח על תעודתה: להתנחל באה"ק לעבוד את האדמה ולשבוע לחם. בתקנות וחוקים ישרים.

ואולם יותר היה עסקן במצות של גמילות חסדים כי בעל נפש עדינה וטוב לב היה מאין כמוהו ולא יכל לראות בצרתו של חברו מבלי עשות כל מה שביכלתו להושיעהו⁸ ומן הפרט בא אל הכלל ויהי גבאי הראשון לחברה קדישא. ולא לנשיאת כתר הגבאות ולמושב ראש ב“סעודת ז' אדר” כי שררה זו עבדות היא שנתנה לו, כמעט בכל לילה ולילה נדדה שנתו מעיניו, כי הוא בעצמו לוה את הנפטרים אל בית עולמם, ולא עצרהו הגשם והשלג, וכל מעשיו בזריזות. –

שנים רבות עבד בבית החולים הכללי בקור חולים הוספיטל בתור רוקח⁹. וכשנתגדל הבית לקח אחר מקומו, והוא היה ממונה על הנהגת ספרי בית המרקחת וספרי החולים, וספרי ההוצאה והכנסה של הבית בכללו. ועבודתו זו עשה בזריזות וכשרון רב עד יום מותו או יותר נכון עד שעת מותו. כי המות הפסיקהו באמצע מלאכתו, ביום כ"ח כסלו קטפהו המות פתאם בדמי ימיו כי אך בן חמשים וארבע שנים היה במותו.

זה היה ביום ד' חנוכה, תרנ“ו. הקהל היה שמח, גשמים מרובים ירדו לברכה וימלאו הבורות בעיר, וירוו השדות בשדה. ויקונן הרי”מ פינס ז"ל ויאמר:

יש אשר בתוך עצם שמחת החיים יבוא בעל המגל והפריע את השמחה. הפרעה כזו הסבה בכל העיר דבר מות איש חשוב ומצוין כזה. – בתור למדן ובעל מדות תרומיות הוקירהו הרימ"פ וכבדהו. כמוהו כן כל רבני ירושלם וגדוליה. ויהי אהוב וחביב לכל יודעי שמו.

הד“ר חיים ווקסנר ז”ל    🔗

מטובי העסקנים בירושלם.

האיש היקר הזה היה סמל הטוב והחסד, הצטיין בטוב לבו ויקרת רוחו, בתום ויושר אשר כתומם התלכדו ובאו בו. הוא היה שקדן גדול בתורה, ירא ושלם, גומל חסד עם כל דורשיו. שנים רבות היה גבאי ראשי בבית החולים הכללי “בקור חולים הוספיטל” וימלא את משרתו בשקידה רבה, בצדק באמונה, וברחמים רבים.

ויהי גם אחד המנהלים בכולל ווילנא–ממלא מקומו של הרב ר' מאיר אניקסטר ז"ל. הוא היה עדין יקר ונכבד שלא הניח דוגמתו במעלותיו המצוינות, וראשית חכמה יראת ה' היא אוצרו, ביראת ה' טהורה, והאמת נר לרגליו. –

במותו אבדה ירושלים אחד מנכבדיה וטובי עסקניה שעבדו לא לשם קבלת פרס כי אם מתוך הרחמנות הנובעת מעמק הלב.–

נפטר בעצם שנותיו בשנת חמשים לימי חייו. ביום כ“ב אד”ש תרמ"ו. רבים בכו אז על אבדן אדם כשר הזה, ועד היום נזכר שמו בכל כבוד.

הר“ר שיימא מוואלקוויסק ז”ל    🔗

בל“ג בעומר שנת תרנ”ו עלתה נשמתו למרומים.

הוא היה נקי הדעת, וזריז במלאכת שמים.

יותר משש עשרה שנה עסק האיש הזה במצות בקור חולים, חבר פעיל בהנהלת בית החולים הכללי בקור חולים הוספיטל בירושלם.

מיום שנתמנה לשרת בקודש בתור גבאי, היה לבו ונפשו נתונים להמפעל היקר, וינהלהו בתבונת כפיו בלי שום טובת הנאה, זולת ההנאה הבאה ללב בעקב מעשה הטוב, ולא חשך מנפשו להרבות תועלת הבית, ותהיינה עיניו פתוחות תמיד בחמלה רבה על השוכבים בו למלא את כל מחסורם, עד כי דאג להם בצואתו היקרה. כי מלבד הסך שש מאות פראנק שהניח להם ברכה עוד דבר בה נעימים באזני שומרי החולים להוסיף ולהתנהג עם המדוכאים האלה בחמלה ורחמים. האיש היקר הזה בן שבעים ושש שנים היה במותו. כפועל נאמן כלה תעודתו על פני חלד.

בנו ר' יצחק נ“י הקדיש את ביתו בשכונת “ימין משה” בעד ת”ח עניים לשבת בו שלש שנים חליפות.

* * *

ממלא מקומו היה הרב הגביר הנכבד איש אמת ואיש אמונים מוה"ר שמעון אלעזר כהנא ז"ל. ויקבל עליו משרת הגבאות בתוך הבית הזה לשאת בעולה עם חבריו, ופקח עיניו על מוצאיו ומובאיו ועל כל המעשה שם, וכהן חותם בראש כאשר לו יאתה.

על פי הגדולות והנפלאות אשר הראה בכולל גראדנא מיום אשר מפתחות אותו הכולל נמסרו בידו, כי בכשרונו המצוין בהנהגה, עלתה בידו להרים את קרן הכולל בכבוד ולחזק אשיותיו באופן נעלה. היה היה בהנהלתו לברכה גם לבית החולים הזה.

הר“ר משה וויטנברג ז”ל    🔗

יליד וויטבסק היה, מתושביה וסוחריה, איש עשיר ורב אוצרות. בר אוריין ובר אבהן, קרא הרבה ושנה הרבה, ופקח גדול במילי דעלמא.

בשנת תרמ“א עלה ירושלימה הוא ואשתו – בנים לא היו לו – ויצב לו מצבת עולם, יד ושם בציון וירושלם בבתים ובחצרות אשר קנה ובנה בפנים העיר וחוצה לה, והקדישם בחייו “הקדש עולם” בערכאות ממשלת הארץ כי לא ימכרו ולא יגאלו, ומנה אפוטרופסים רשמים: ר”י שלנק ומר יצחק שריון הי"ו. והכנסותיהם תהיינה: תשעה ושלשים למאה לקרוביו, ואחד וששים למאה להחזקת ישיבה ולבתי חסד שונים.

ישיבה מיוחדה ישנה בשכונת “שערי משה” היא שכונת בתי וויטנברג המכילה למעלה מארבעים בית, שבה לומדים עשרה ת"ח הנתמכים מפּרי עזבונו, לבד תמיכות מיוחדות להכנסת כלה וכו'.

מענין מה שמר שריון ספּר לי בדבר החצר הגדולה של הר“מ וויטנברג בעיר העתיקה סמוך לשער שכם: החצר הזאת שנשאה עליה שם “לוקאנדא” היתה שייכת לאחד הנוצרים עמנואל קליס ובעוד נשאו ונתנו אתו לקניתה, קפץ הדיר לאטין¹⁰ ויקנה אותה ממנו, הר”מ וויטנברג הצטער מאד על הדבר הזה ויאמר להוציא החצר מהקופצים האלה בכל מחיר שהוא. ויתן ראשית כל חמש מאות נאפ“ז להתורגמן של הדיר, להטות אליו את בעלי הדיר באלף נאפ”ז ריוח שהוסיף להם על המחיר שנתנו המה לבעל החצר, ותהי החצר לר' משה וויטנברג ז"ל שגם אותה הקדיש הקדש עולם כנז',

ברם זכור לטוב מר בן יהודא שהרבה השתדלות להוציא החצר מיד הקתולים

ויהי איש הבינים והמתורגמן בזה

גם בבית החולים הצבורי “בקור חולים הוספיטל” עשה לו יד ושם וזכרון עולם באחד הבתים היפים שבנה על חשבונו בשנת תרמ"ח, ובית משה יקרא.

יוסף נבון ביי    🔗

משפחת “נבון” עתיקה היא בירושלם. רבים מרבניה וגאוניה שרתו בקדש במאה העברה בתור “ראשי הרבנים”, שעמדו בראש העדה לתורה ולתעודה, ובראשם הגאון הצדיק רבנו אפרים נבון זצ“ל מחבר ספר “מחנה אפרים”: תשובות וחדושי דינים. נפלא בחריפות ובקיאות. וברא כרעא דאבוהו, הגאון הצדיק רבי יונה נבון זצ”ל, מחבר ספר “קרית מלך רב” על הלכות הרמב“ם ושו”ת. משרת-קודש זו עברה מאב לבן עד הרב הגאון מורנו ר' יהודא נבון ז“ל, שמפני חולשתו וזקנותו מסר את מקומו להרב הגאון רבי אברהם חיים גאגין ז”ל ונשאר בתור “רב זקן”.

מענין מאד נוסח המצבה שלו:

“אבן מקיר תזעק בחבליה, למלכי יהודה ושריה על הארץ מתחת איש נבון, קל מן שמיא נודו אילנא, ממיוחד ממנו פנה המלמד לאדם דעת הן נבון די יהודה ועוד לקרוא, הוא זיוה הוא הודה הוא הדרה עמד בפרץ ירושלים ודעת לנבון, הרב הגדול מבצר עוז ומגדל בין מלכי קדם, בן מגדולי יהודה המכונה מורנו לבית נבון, חשך השמים חושך ואפלה כ”ג כסלו קול יללה שנת עלה ר“ש חרה לפני ובעצבות לב רוח נכאה לב נבון. תנצב”ה".

ונצר מגזע המשפחה הרוממה הזאת, שיחסה יחס גזע עתיק יומין מאצילי בני ישראל גולי ספרד: רבנים חוקרים חכמים וסופרים, עסקני הצבור ופקידים גבוהים במלכות טורקיה הוא מר יוסף נבון ביי, מילידי ירושלם ונכבדיה, נדיב ואיש טוב הלבב, זה בא לו בירושה מאבי זקנו מר יוסף אמזלג הנדיב הגדול הידוע, ומדודו מר חיים אמזלג מי שהיה סגן קונסול אנגליה ביפו.

בהיותו בן י“ג שנה שלחהו אביו מר אליהו נבון אפנדי, לצרפת לגמר את חוק למודיו, ועד שנת י”ז נשאר בביה“ס במרסליה. בשובו ירושלימה התמסר לעבודת הצבור וישוב הארץ, בתור בעל מרץ ובעל מעשה מחונן בכשרונות נעלים הצליח בעבודתו, ויהי גם מ”מ קונסול פורטוגל. הוא ראה כי א"י המברכה מונחת עניה, לא פוריה ועזובה, ויחליט להשיבה לתחיה.

בתור אחד מחברי הועד הנכבד של חברת,עזרת נדחים“, יחד עם גיסו החכם והעסקן הגדול הרי”ד פרומקין ז“ל שדאגו לטובת התימנים בעת בואם¹¹ לבנות להם בתים, התנדב מר נבון לתת להם חלק מנחלתו אלפים ושלש מאות אמות קרקע. (גם הרב ר' בנימין יחזקאל ז"ל לבית יהודה התנדב אז לתת חלקת שדה מנחלתו בכפר "מוצא לכונן שמה מושב לתימנים). אבל שני המגרשים האלה לא היו אז מתאימים לישוב התימנים, והיו מושבם בצלע הר הזיתים. ותמורת מתנתו של חלקת השדה בנה להם בית ועליה מכספו. הבית הראשון נבנה מכסף הרב ד”ר סלפנדי בדירקהיים, הנאסף על ידו מנדיבי בני אשכנז, השני מה' נבון, והשלישי מה' יוסף הלוי קוקיא, ראש קהל אחינו הגורזים בירושלם וחבר נכבד לועד “עזרת נדחים”. שלשה אלה היו עושים ומעשים גם יחד. משלשה אלה החלה שכונת התימנים להתפתח בבתים ובעליות.

הרבה שכונות שונות נבנו על ידו והשתדלותו: בית יוסף בית יהודא, סוכת שלם וכו'. ועל כלם עולה “ראשון לציון” המהוללה. שמעלת יוסף נבון ביי היה אחד ממיסדיה של מושבה זו.

וכעטרת תפארת לכל מפעליו היתה מסלת הברזל מיפו לירושלם, הנמצאת כעת בכל הפרחתה. הוא הוא היוצר של קו הרכבת יפו – ירושלם. והוא היה בעל התכנית של בנין חוף יפו והשקאות השרון לנטיעות תפוחי זהב עוד לפני שנים הרבה, ולקח חלק בתכניתן של הרבה קונצסיות.

מענין יהיה לתת כאן את העתקת הפירמן של שולטן עבדול חמיד שנתן ליוסף נבון ביי כדלקמן:

פתשגן הפירמן

מהשולטן עבדול חמיד לאחינו יוסף נבון אפנדי

בענין הקונצסיה של הרכבת יפו-ירושלם

במועצת שרי המלכות שלי העליונה והמיוחדת, נחקרה ההסכמה, עם פנקס-הקבלנות שעובדה בידי מועצת העבודות הצבוריות, ונמסרה לשׂערנו העליון בידי שר המסחר ועבודות הצבוריות יחד עם המזבטה של משרד הטנזימט במועצת הממלכה, בנוגע למתן הקונצסיה לנתיני יוסף נבון אפנדי למשך שבעים ואחת שנה על מנת לנצל ולבנות ולהשתמש בקו הצר של רכבת שתצא מיפו ותלך ירושלימה ושתהא לו גם הזכות, במשך ארבעת השנים הראשונות של הקונצסיה לנצל שני קוים נוספים היוצאים מנקודה רצויה מן הקו העקרי ומגיעים אחד לשכם והשני לעזה.

ההסכמה עם פנקס=הקבלנות הנ"ל בהיותם מתאימים לתכנית שלהם עם התקונים שנוספו בידי מועצת הממלכה והמתאימים גם הם לנחיצות החוקית – הוצאתם לפעל נתנת בזה ואחרי שנמסרו לקיום שלי, הרשות העליונה נתונה להם.

בהיות שמן הראוי ליצור אמצעים בכדי להרבות קוי רכבות בכל רחבי ממלכתי מפאת יתרונם הגדול והטובות שהם עלולים להביא למען הקל את ההובלה ולהצלחתה של הממלכה – נתן כאן מתן האידרה שלי הרצופה פה ליוסף נבון אפנדי בענין הקונצסיה הנמסרת לו לנצל את הרכבות הנ"ל באותם התנאים המוסכמים ולמשך הזמן הנזכר ונכתב ונרשם במשרד הדיואן המלכות שלי.

בכדי שהאירדה שלי תצורף להוצאתה השלמה שלה לפועל על פי תוכן ההסכמה ופנקס הקבלנות הנ“ל, נחקק ונמסר כאן מטעם הדיואן שלי הפירמאן הממלכתי הזה ואליו מצורפות גם כן ההעתקות המקוימות והחתומות על ידי משרד הדיואן הממלכתי של אותה ההסכמה ופנקס הקבלנות הנ”ל. נתן בקושטא ביום י"ז לחדש ספּר 1806.

מענין הוא הפירמן הזה לא רק מנקודת מבט היסטורי של בנין הארץ, אלא בתור מדת גבורה של אחד מאחינו שהיה מן הראשונים לקבלת קונצסיות בארצנו, יהא הדבר הזה לדוגמא חיה לעיננו, שמר רוטנברג נתן לה צורה כל כך בולטת בזכות החשמל. אבל עוד רב היום ומרובות האפשריות לעתיד, בשדה פעולה זו בארץ ישראל.

אחינו הנכבד יוסף נבון בי נמצא כעת בפריז, עוד מלפני כעשרים שנה היה נשיא שמה לאגודת כללית של השלום והיה גם המנהל והעורך הראשי של העתון הגדול מהאגודה הזאת.

וככחו אז כן כחו עתה מסור הוא בעתו ובעטו להישוב הארצי ישראלי–.

זכרונותיו מא“י מתפרסמים עתה בשורת מאמרים בעתון “התחיה” בפריז, היו”ל ע"י טובי אחינו בני ארצות המזרח וביחוד מסלוניקה.

למזכרת חיים בירושלם

הרב הישיש הנכבד, ענף עץ אבות, נין ונכד להגר“א זצ”ל

מוה“ר מרדכי דוב קרמר הי”ו

בהרב הג' מוה“ר יצחק צבי בה”ר אברהם אבא ז"ל

יד ושם לו בשכונת “כרם” בירושלם

– נלב“ע פעיה”ק י“א אב תרס”א –

ואשתו הכבודה מרת פעשע פייגל תי'

בהרב ר' משה עזריאל, בהרב הגאון ר' גושי ז“ל אבד”ק וורבלאוו.

ובניהם היקרים, חובבי עמם וארצם:

מר יחזקאל, מר ישעיהו ומר משה הי"ו

שלום להם מעיר השלם.

יובל לשכונות: משכנות ישראל ובית דוד    🔗

ספר הזכרון של “משכנת ישראל” – שכונה השוכנת על גבעה נחמדה במערבה של ירושלם – מספר לנו, כי בשנת תרל"ז לאמר: לפני “יובל” שנים ממש, עלה בידי השכונה להקים בשכונה זו ששה עשר בתים גדולים וטובים, ובתוכם בית המדרש הגדול “משכני עליון”, המתנוסס עד היום הזה.

בית המדרש הזה חונך ברוב שמחה בחול המועד פסח תרל“ז. ומביתו של הר”ר יוסף רבלין, עסקן החברה, ששם נתאספו הרבנים הגאונים מקהלות אשכנזים וחכמי הספרדים הובאו שלשה ספרי תורה לבית המדרש בשירים וזמירות ישראל: “מה ידידות משכנותיך”, “רצית ד' ארצך” ועוד.

הרי“מ סלמן מספר לנו, כי בשעת חדוה נגש הגביר הנכבד מר דוד גוטמן ז”ל אחד החברים לשכונה זו ומבחירי המשתדלים “ליסד אבן פנת עבודת האדמה על הרי ישראל”. ויברך את ראש הרבנים הגאון רבי מאיר אויערבאך בברכת “מזל טוב” בחרדת קודש. ויענהו הרב: יתן ד' ונזכה לברך איש את רעהו בברכה הזאת במהרה בחנוכת בית המדרש הראשון אשר נדרתי בעזרת השם לבנות מכספי בקולוניה הראשונה אשר יזכני ד' לכונן על הר קדשנו, מיושבת מאחינו בני ישראל יראי ה' ותופשי התורה. וכל הקהל הנוכחי ענה: “אמן”.

אנשי הועד של השכונה הזאת היו אז: יוסף רבלין, בנימין בייניש סלנט, יואל משה סלמן, מנחם מנדיל ממינסק, נטע צבי סגל, יעקב מן ויעקב בהר"ש.

ואנשי הועד של השכונה “אבן ישראל” הסמוכה לה: הרב מאיר מייזיל מחסלביץ, יוסף רבלין, יהושע ילין ומר דוד גוטמן – אחד מה“שלשה” שקנו נחלת “פתח תקוה” – והר' שכנא מסובלק (שנבחר למבקר החשבונות).

הרב הגאון ר' מאיר אויערבך ז“ל השתתף תמיד בנדבותיו הפרטיות בכל ענין צבורי של הרחבת הישוב והתפתחותו. לבנין עזרת נשים לבית הכנסת “ישועת יעקב” בשכונת מאה שערים נדב מכספו חמשים לירה טורקית, וחמש מאות גרוש לעשית הבימה. הוא היה תמיד ה”חבר הראשון" בכל שכונה. בכל פרוור ובכל קנין שדה וכרם, וכמו כן הרוח החיה ברעיון עבודת האדמה ובעבודת בנין הארץ. הוא קנה את החצר הגדולה הנקראת עד היום על שמו “חצר הרב מקוליש”, שהיא בקצה רחוב היהודים בדרום. הוא גם היה הראשון שקנה מן הנכרים את המגרש הגדול במרכז ירושלם החדשה וימכרהו אחר כך לרבי דוד רייז, אשר בנה עליו עשרה בתים יפים בעד עניי עדת האשכנזים, לשבת בם שלש שנים חליפות חנם, ויקראם בשם “בית דוד”. זוהי חצר גדולה ורחבת ידים המוקפת מארבע רוחותיה, וממעל לה בית כנסת¹² ולמטה בית טבילה. נבנה בשנת תרל"ז, והשנה ימלאו חמשים שנה.

רבות פעל ורבות עשה הרב הגאון הזה במשך ימי שבתו בקדש. שמונה עשרה שנה, משנת תר“כ ועד תרל”ח, העמיד תלמידים הרבה לתורה ולתעודה לישוב הארץ ועבודת החקלאות בפעל ובמעשה.

עטרת הרבנות בירושלים¹³ היתה הולמתו. בו נמצאו כל המעלות, המדות והסגולות. שהועילו לרוממהו על גובה המשרה אשר לה הופקד, להיות ראש ומנהיג העדה האשכנזית בימים ההם (ר' אליעזר ריבלין במאמרו “חכמי ירושלים”, בה“דביר”.)

ר' אהרן ב“ר יצחק שאייר ז”ל    🔗

נפלאה היתה אהבתו הגדולה לארצנו הקדושה ועניה, ועל מזבחה הקריב את כל הונו הרב –.

יליד פרנקפורט היה האיש הנפלא הזה, ממשפחת שאייר הרוממה. מנעוריו גודל על ברכי התורה והיראה, והיה בקי בחדרי תורה כאחד הגדולים אשר בארץ. מסחרו היה בשטרי גורלות לממלכות שונות. עד חצי היום ישב על התורה ועבודה ואח"כ יצא למסחר. והיה זהיר ברבית ואבק רבית. ויהי הצנע לכת עם אלקיו.

וזה מה שמסר לנו הרי“ד פרומקין ז”ל בזיכרונותיו: בשנת תר“ה בא ירושלימה בפעם הראשונה להאחז בה. ובראותו כי מצער כספו ולא יוכל להתפרנס בה. ובכסף החלוקה בחלה נפשו מאד, שב לעירו פפד”מ וישב לסחור מסחרו הנזכר ויתפרנס בכבוד. ותציקהו שנית אהבתו הגדולה לאה“ק וישב ירושלימה אחרי עבור כעשר שנים ויתמהמה בה כשנה. וישב שנית לעירו ויתפלל לה‘, וידר נדר כי אם יזכהו ה’ בהון אשר יוכל להתפרנס בפירותיו יקבע דירתו באה”ק, ויקשב ה' לקול תפלתו וההצלחה החלה להאר פניה לו ויזכה כמה פעמים בגורל סכומים קטנים למאות ולאלפים טהאלער, ובכל פעם הרים חומש הכסף אשר זכה בגורל, ויקנה בהם שטרי מלוכה בטוחים וישלחם לפקידי ואמרכלי אה"ק אשר באמשטרדם, להיות אצורים בידם לקרן קיים לסתם ארץ ישראל.

בשנת תר“ל עלה בגורלו זכות שטר העססען 50000 גולדן, וירם תיכף מעשר מסך הזה וישלחהו לפקוא”מ הנז‘, לשלחם לכל עניי ארבע ארה“ק, ויצו עליהם לבל יגלו שמו ברבים, כדרכו בקדש אשר הצנע לכת עם אלקיו, והיה נחבא אל הכלים, עוד יתרה עשה, כי הרים מהקרן סך שלשים אלף גולדן וישלחם לפקוא”מ הנז’ להקדש עולם לעניי סתם א"י ואך את פירותיהם שלחו לו כל ימי חייו. וכן עשו עד ימיו האחרונים, עוד קנה בעשרת אלפים גולדן שטרי מלוכה נושאים פירות וישימם בתיבה של ברזל ובתוכה צואה כתובה ממנו כי אחרי מותו ישלחו גם הסך הזה ופירותיו להפקיא“מ באמשטרדם לקרן קיים לסתם א"י כנז', ויפקד את התיבה ביד הגביר הצדיק מוה”ר זכריה ורטהיימר ז"ל.

לבד הצדקה הגדולה הזאת הרבה הישיש המנוח ר' אהרן שאייר ז“ל עשות צדקה וחסד גם בירושלם בימי שבתו בה. בבאו הנה בפעם האחרונה בשנת תרל”א התאכסן בבית הכנסת אורחים אשר בבתי מחסה על הר ציון ויערבו לו החדרים אשר ניתנו לו, ויתפשר עם הועד המקומי וימסור בידם אלף וחמש מאות טהאלער ובגלל זה מסרו בידו כתב כי לו הרשות לגור בבתים האלה כל ימי חייו.

בשבתו בבתים האלה מצא איש כלבבו, בר לבב וישר דרך, בר אוריין ובר אבהן הר“ר יחזקי' יעקב נ”י, בן לאותו צדיק הרב המופלג שקדן בתורה ועבודה, אוהב אמת לאמתו מוה“ר יצחק רוזינטל ז”ל, מהחובבים הראשונים שהתישב בירושלם, ויהי נאמן בכל ביתו ויעבדהו באמונה ותום לבב, ר“י הנז' גר אז בבתי מחסה כי עלה בגורלו בית מושב לשלש שנים. וככלות זמנו והמנוח ז”ל לא אבה הפרד ממנו ויבן לו על הוצאותיו ממעל לבית דירתו, בית נאה ומהודר אשר הוצאותיו עלו לסך שלש מאות נאפוליון, וישב בו ר“י הנז' כל ימי חיי המנוח ז”ל.

ובראותו כי הדרך המוביל לבתי מחסה אלה היה צר ונאלח מאד, התנדב ויתן להועד ע“י נאמן ביתו ר' יחזקי' יעקב נ”י מאה ושבעה ושלשים נאפוליון לעזר קנין דרך חדש.

בשנת תרל“ו עת גבר היוקר בעיר קדשנו נעתר המנוח ז”ל לבקשת נאמן ביתו הר"י הנז', ויתן מאתים נאפוליון לועד כל הכוללים, למכור קמח בזול לעניי העם.

כעשר שנים רצופות התנהג לחלק בכל יום שני וחמשי בשבוע צדקה מיוחדה לכל נפש מב"י, ספרדים אשכנזים ומערבים.

לכמה מאה יולדות עניות שלח עזרתו עופות ויין, ולרבות מהן גם כסף מזומן עד עשרים פרנק. ויהי תומך בכל עת את בתי התמחוי והכנסת אורחים לפּרושים וחסידים.

ויתן מאה לירא להחברה קדישא גחש"א לקנין שדה קבורה חדשה. ועוד לעניים רבים בשעת דחקם באורח נעלה מאד.

ה' מנע מהמנוח ז"ל פרי בטן. ויהי כי שם אל לבו כי הוא הולך ערירי, ובראותו את העמל הרב אשר יעמל אתו נאמן ביתו, הוא ואשתו ובניו, ורב יתר מכחו יעשה למלא משאלותיו, עשהו ליורש שארית רכושו אשר הביא אתו ירושלימה.–

בליל יום הראשון לחג הזכרון שנת תרמ“ה גוע וימת פעיה”ק בשנת הפ"ד לימי חייו.

בצדקה כנן לו שם וזכר עולם בציון וירושלם.

מקדש

להרב יצחק דבורץ הי"ו

הפלאות בירושלם בשנות קדם    🔗

א

הערבים מביאים לחם¹⁴

הזקנים שבדור, זקני ירושלם, רגילים לספר לנו בדחילו על “הערבים”; עטופים כישמעאלים עד חטמם, עינים שחורות כעורב, בוערות ונוצצות; שהופיעו פתאום בתוכה של העיר העתיקה, בחשכת הלילה, בראש האשמורה התיכונה, והצילו את העיר ירושלם מרעב.

והדבר היה בימי הגאון רבי ישעיה ברדקי זצ"ל:

רעב היה בארץ, רעב ממש, שנת בצרת: אין חטה ואין שעורה וגם פולים אין, אין קמח ואין סולת וגם סובין אין. הקהל עצוב ועגום, עננה הרת תוגה שכנה אז על ירושלים. רגילים היו בני ירושלים ליסורי ארץ ישראל. המה, הגדולים, נשאו וסבלו, אבל העוללים – “עוללים שאלו לחם ופורש אין להם”. לזה אין עוד כח הסבלנות, ויצעקו בני ישראל אל ה'. אבני “הכותל” צפו מרוב הדמעות; וישמע אלהים את נאקתם: בשובם “מחצות” שערכו אצל “הכותל” בלילה, שמעו אזניהם המולה ותנועה גדולה, ועיניהם ראו פלאות: מרחוב הפוסטה האויסטרית העתיקה עד החצר של רבי ישעיה, הולכים ובאים חמורים, סוסים ופרידות טעונים שקי חטים ושעורים, והערבים, העטופים כישמעאלים, ממהרים לפרוק את השקים מעל החמורים, הסוסים והפרידות. נגשו אליהם היהודים, גרי החצר, לשאול ולעמוד על המקח – גם בשעה שאין להם דמים. הערבים הובאו ביתה רבי ישעיה ויאמרו, כי אינם דורשים תיכף כסף מזומן, מסתפקים הם בשטר, אם “החכם” יתן להם “בכתב” די אמון בו ובעדתו.

רבי ישעיה צוה להגיש לפניהם קהוה ומים לרחוץ רגליהם לסעוד וללון בחצרו, אבל הם בקשו לבלי לעצור בהם ויחבשו את סוסיהם, חמוריהם ופרידותיהם והלכו להם. הלכו ואינם, לא שבו עוד לגבות הכסף, ואיש לא ראה אותם עוד.

רבי ישעיה שלח להודיע למושל העיר ולכל ראשי העדות והגזעים השונים: ישמעאלים, נוצרים וכו', שיהנו גם המה מהברכה הזאת, וחלק כחלק יאכלו. ויהי להם הדבר לפלא: “שערי העיר” היו סגורים כל אותו הלילה. שומרי החומות לא ראו ולא שמעו דבר, ומאין באה וכיצד נכנסה כל האורחה הגדולה הזאת? זו היא אחת הפלאות של ירושלים העתיקה משנות קדם.

יצא לאור

החרש והמסגר בירושלם

ידבר בו על האומנים ובעלי המלאכות הראשונים

מראשית התפתחות הישוב האחרון בירושלם

החפץ בו ובכיוצא בו ובכל אותן החוברות השונות שיצאו על ידי

יפנה אלי על פי כתובתי:

פנחס בן צבי גראייבסקי

ירושלם העתיקה, רחוב היהודים.

ציונים

לבני ציון היקרים, משופרא דירושלם, בעלי תורה ובעלי עבודה:

א) הר“ר אברהם ליב ענדא ז”ל

עטי תנוע בידי בבאי להציג ציון לאיש המצוין והצנוע הלזה. נולד גודל וחונך בירושלם לתורה ולתעודה. חביב ונחמד היה בעיני כל מכיריו ומוקיריו מפאת מעלותיו התרומיות ומדותיו המצוינות, ועל גביהן: צניעות, ענוה ושמירת הלשון.

מעודו התרחק מכל התמנות ושליחות-צבורית שהיתה הולמתו. ועל המפעלים הדרתו, והרויח את לחמו ביגיע כפו וזיעת אפו. וכמו כל מלאכת הקודש כן גם מלאכתו, שהיה ראש המנקדים לעדת הפרושים והחסידים ושעבד בה שנים רבות, לא הביאה לו כי אם לחם צר, וכמו כל בני ארעא קדישא כן גם הוא חי חיי צער ולחץ, ולא התאונן כלל, ויהי שמח בחלקו. –

מחונן היה בכשרונות נעלים, וביחוד הצטיין בקול ערב ונעים ויהי ש“ץ קבוע בביהמ”ד “סוכת שלם”, ובעברו לפני התיבה הרגשנו השתפכת הנפש ורוממות הרוח.

בן חמשים ושתים שנה היה במותו. נלב“ע בשנות המלחמה כ' תמוז תרע”ו.

הניח אחריו דור ישרים יבורך. אחד מהם מר שמואל ענדא נ"י הוא המזכיר ורוח החיה בהנהלת המוסד החשוב “בית יתומים – דיסקין”. והמנצח הראשי על עבודת הבנין הענקי והמפואר מהמוסד הזה מהנחת האבן הפנה עד צביונו הנוכחי, הנחמד והנעים.

משפחת “ענדא” עתיקה היא בירושלם באה לכאן מלפני כשמונים שנה, בעלי תורה ועבודה ובעלי מסחר.

ב) הרב אברהם אהרן הלוי פראג ז"ל

כרעם הלמה אז מיתתו, מלפני שש שנים, ועוד היום תרדנה עינינו דמעה על גאון=הרוח הזה, שופרא דירושלם. אי אפשר לשכוח את הרב אברהם אהרן הלוי פראג ז"ל, גדול התורה ואיש האשכולות, עדין ואציל, ובעל מדות תרומיות ויחד עם זה ענותן ונחבא אל הכלים; מתרחק מן הפרסום ושוקד על התורה מתוך צער וחיי לחץ=צנועים, גופו דל ורזה, שבור ורצוץ, נפשו ונשמתו עשירות ובהירות, עינים גדולות ומאירות. חן-אלקי היה שפוך על פניו, ומתק שפתיו עשו רושם אי=נמחה.

דרשותיו לקחו לבבות והקסימו את שומעיו. רגיל היה לדרוש בביהכנ“ס הגדול “בית יעקב” – שהיה בו גבאי חזן וקורא קבוע – שתי שבתות השנה: שבת תשובה ושבת הגדול. הוא היה בעל הגיון ובקי במסורה, בהיותו אוהב וחובב את עיה”ק לא היה חפץ מעודו לקבל עליו “שליחות”, ואמרתו היתה: טוב פת חרבה בירושלם מבית מלא זבחי=חוץ. זמן רב עמד בראש ישיבת כולל אונגרן והרבה מחדושיו הנפלאים נתפרסמו בקובצים לתורה שהופיעו בירושלם; השתתף ג“כ בעריכת הפירוש לתלמוד הירושלמי שהוציא לאור הרב לונץ ז”ל, נשארו אחריו בכתובים ספרים חשובים ורק ספרו על הגדה של פסח יצא לאור.

בדרך אמונה הטהורה הלך, והדת היתה אור לנתיבתו, ותורתו נשמתו. שנים אחדות לפני פטירתו נתמנה בתור מורה לתלמוד בבית מדרש למורים של המזרחים.

במבחר שנותיו עזב את ארץ=החיים והשאיר אחריו אלמנה ויתומים בחסר כל, המתאבקים גם עתה עם המצוקה החשאית כמנהג הירושלמים=הצנועים בירושלם.

ב"ה.

כ“ו סיון תרפ”ז.

לכבוד ידידי הנכבד מר פנחס גרייבסקי נ"י, פה.

ידידי!

קבלתי את חוברת “החרש והמסגר” שהואלת לשלח לי. והריני בא בזה להודות לך מקרב לבי עליה.

אתה עושה במאמריך בכלל, ובחוברותיך (אם תתמדנה להופיע) בפרט דבר גדול וחשוב.

אתה בבחינת “מחיה מתים”, – כי לצערנו הגדול הגלים הגדולים שעוברים כעת על הישוב עלולים להשכיח גם את החיים ואת מחיי הארץ בפעל, ומכש“כ את אלה שכבר עברו ואינם. יישר כחך, ידידי, בעבודתך החשובה. ויפה עשית להתחיל דוקא בחוברת זו “החרש והמסגר” ודוקא במקצוע המלאכה והעבודה, בכדי להוציא מלבם של כל המשטינים והמקטרגים על בני הישוב הישן שהיו כלם שנוררים ןמלחכי פנכות. ועליך – עלינו – ביחוד בני הישוב הישן למלא מצוה גדולה זו ובודאי שיבואו גם אחרים אחריך וימלאו אחרי דבריך, ומגלגלין זכות ע”י זכאי שכמותך.

עשה והצלח, וה' הטוב יהיה בעזרתך.

מוקירך יוסף בר"נ מיֻחס

בית החולים הצבורי

ראשון בזמן ובמעלה בקור חולים הוספיטל

בעי“ק ירושלם ת”ו

נוסד בשנת התרי“ז ע”י הצבור הירושלמי וארץ הישראלי. תקופה רבת-פעלים עברה על המוסד הזה, זקן בתי החסד באר“י ומקור החיים בירושלם עה”ק, במשך שבעים שנות קיומו, תקופה שהציגה עמה שרשרת של פעולות חסד ושל הצלת נפשות מפליאה ובלתי פוסקת. בצעדי ענק צעדו המנהלים בשכלול המפעל הזה ובהרחבתו, צעדים הנובעים מתוך רצון כביר ואמץ רוח שבני ירושלם חוננו בהם לרחם להציל ולהושיע לכל הנזקקים לזה.

לפני כשנתים נפתח הבנין החדש של בית החולים הצבורי הזה, הנהלת הבית שקדה עליו להקים בנין גדול ומפואר אשר יתן כבוד לארצנו: בית חולים אירופי וחדיש בכל מחלקותיו השונות עד למחלקות היולדות המפוארה והמשוכללה, הרופאים הכי מצוינים מנצחים בבית החולים איש איש במחלקתו, מחלקות הפנימית והחיצונית רפואית וחירורגית וכו'.

התפקיד שהבית הזה ממלא הולך ומתפרסם לא מתוך פרסומים מלאכותיים כי אם מתוך מעשיו ופעולותיו. ואולם עדיין מרגש בו חסרון גדול הלא הוא השלמתה של הקומה העליונה, גולת הכותרת של תבנין שנשארה עומדת עד לחלונות ואינה נשלמת מחוסר אמצעים. לגבי החולים המרובים הפונים אל בית החולים מכל עברים שאלת גמר הקומה הזאת דורשת פתרון מצד אחינו מהכא ומהתם בארץ ובחוצה לארץ שכבר הספיקו להראות את רגשי הערכתם והוקרתם למפעל הצבורי הנחוץ הזה.

האדריסה להמוסד:

General Bicur Cholim Hospital

P. O. Box 106 Jerusalem.

ישיבה תורת חיים הכללית

נוסדה בשנת תרמ“ז ע”י הגאון ר' יצחק וינוגרד זצ"ל.

בנין הישיבה וסניפיה הם בעיר העתיקה קרוב לשער שכם אצל מקום המקדש.

תעודתה ומטרתה היא להרים את קרן התורה ולומדיה, ע"י השתלמות לומדי הישיבה בהוראה ומשפטי התורה בפרט, והרבצת התורה בכל מקצעותיה בכלל.

במשך שנות קיומה הוציאה הישיבה מקרבה מאות תלמידים גדולי תורה ויראה אשר רבים מהם משמשים בכתר הרבנות בכל תפוצות ישראל.

מספר לומדי הישיבה הוא עכשו מאה וחמשים, וכל אחד מקבל פרס חדשי קבוע לפי ערכו ומצב משפחתו, בישיבה יש שלשה סניפים של ישיבות: אברכים ובחורים ומגידי שעורים קבועים בכל יום בגפ"ת ופלפול.

בהתחשב עם ההגירה הגדולה לארצנו הק' בזמן האחרון. החליטה הנהלת הישיבה לקבל מספר של מהגרים מלומדי הישיבות בחו“ל שעלו בזמן האחרון לאה”ק, והנם מקבלים פרס חדשי קבוע מקופת הישיבה, כדאי לציין שבצעדה זה תורת חיים היא הישיבה היחידה בירושלם שעשתה מפעל גדול כזה, לתת את היכולת והאמצעים לח"ח מבין המהגרים להמשיך את למודם בקודש.

האדריסה להישיבה:

Rabbi S. Epstein & Rabbi S, Winograd for grand

general College Torath Haim Jerusalem Palestine.

בית היתומות הכללי בעיה“ק ירושלם ת”ו. נוסד בשנת תרס“ב ע”י הרב דוד ווינגרטן בהתעוררות רבני וגאוני ירושלם. בתוכו חוסות מאות יתומות מכל מפלגות ישראל אשר בערי ארה“ק ומפליטי הפרעות ממדינות חו”ל. היתומות מגודלות בכלכלה, הלבשה, חנוך בדת וד“א ולמודי: קריאה, כתיבה, חבור, חשבון, ציור ועוד. בתי-מלאכה מיוחדים ללמדן את מלאכות: התפירה, והגזרה, הרקמה, אריגת-גרבים, מלאכת בשול וסדרי בית ע”י מפקחות ומשגיחות ומורות קבועות. רופא מומחה קבוע מבקר לעתים קרובות את היתומות המזון והתבשילים.

אין להמוסד הזה הכנסה קבועה בצורה תקציבית ומתקים רק על רוח הנדיבות של עם ישראל. לרגלי המצוקה הכללית בארצות שונות באירופא שגררה אחריה עליה המונית לארץ ישראל בשנים האחרונות, גדל גם מספר היתומות במוסד וזה הגדיל גם את הוצאותיו במדה מרובה לעומת ההכנסה המוגבלת. הגדלת מספר היתומות במוסד הביאה אתה גם צורך הכרחי לרכישת בית בשביל המוסד שיהיה מתאים לתפקידיו הגדולים מתנהל עכשיו תעמולה גדולה לשם הקמת בנין ענקי, וההנהלה חושבת לגשת בעתיד הקרוב להתחלת הבנין. נדיבי עם ה' בכל מקום שהם מתבקשים לתמוך במוסד החשוב הזה בתמיכה ראויה והגונה כדי לאפשר את המשכת קיומו. וזכות המצוה הגדולה תגן על העושים והמעשים ויזכו לראות בבנין ארה"ק. האדריסה:

Rabbis D. Weingarten & W. Minbzberg, For The General Israel Orphans Home For Girls. P. O. B. 207 Jerusalem Palestine.

לפרק יוסף נבון ביי    🔗

המכתב הבא לקמן נשמט מצד 14

לישרים נאוה תהלה.

עדת “ראשן לציון” באה“ק ת”ו. כ“ג ימים לחודש אייר תרמ”ג.

לכבוד החכם הנכבד והנעלה אוהב עמו ולאומו וכו'

מוהר“ר י.ד. פרומקין נ”י מו"ל “החבצלת”– שלום וברכה!

אנחנו תושבי “ראשון לציון” אחרי אשר עזרנו ה' ובאנו אל המנוחה ואל הנחלה באה“ק ואחרי אשר רואים אנחנו כי עלתה בידינו תהלה לאל, לבנות בתים, לחרוש ולזרוע השדות לנטוע כרמים והתקוה תשעשענו כי “ראשון לציון” תפרח ותשגא, ברצות ה' דרכינו, – אחרי כל אלה נחשוב לחוב קדוש להביע תודתנו וברכתנו ממעמקי לבבינו להאדון הנכבד והנעלה נודע לשם ולתהלה סי' חיים אמזאללאג ולב”א האברך הנכבד ואוהב עמו ודתו סי' יוסף נבון הי“ו. אנחנו רק גרים וזרים היינו בבואנו לאה”ק ולא ידענו איך ובאיזה אופן לבחור לנו מקום ולקנות קרקע, ורק בעמל האדונים הנכבדים האלו השגנו מטרתנו ותודות לאל שמחים אנחנו בחלקנו.

בפרט אסירי תודה אנחנו לסי' חיים אמזאללאג הי"ו אשר בשמו הנכבד – שם וויצע קונסול לממלכת אנגליה ביפו – סתם פי כל אלה המשטינים והמקטרגים, והוא היה בעזרינו כי עשינו בהמושב כל הדרוש לנו ולא קם שטן נגדינו, תהלה לאל, ה' יברך אותם ואת ביתם ויזכו לראות בבוא גואל צדק ובשוב ה' את שיבת ציון.

למען האמת והצדק תדפיס נא מו“ל נכבד את דברינו המועטים האלו במ”ע היקר “החבצלת”. והננו מכבדך כערכך הרם.

צבי הירש לעוואנטין זאב אברומאוויטש לוי אייזענבאנד

זלמן דוד לעוואנטין יוסף פיינבערג

חתנו של יוסף נבון ביי הוא ידידנו החכם השלם מר יצחק אלישר נ“י נכדו של הרב הגאון המנוח “ראשון לציון” מוה”ר יעקב שאול אלישר זצ“ל. מי שהיה ראש רבני א”י וחכם באשי רשמי בירושלם.

עוד נשוב לדבר במשפחה הכבודה. משפחת “אלישר” בירושלם.

 

חוברת ד    🔗

החוברת הזאת מֻגשה לכבוד הגברת מרת לאה שיף תי' בנויארק,

אשת הגביר הנדיב הנכבד מר צבי המכונה הררי שיף נ״י

לידידנו הנכבד מר פנחס בן צבי גרייבסקי נ״י

שמחתנו גדולה מאד, בראותנו את העבודה הספרותית החשובה שהעמסת עליך: לספר לדור את קורות ירושלם עיר קדשנו, השתלשלות הישוב ה“אשכנזי” ובסוסו בחמריות ורוחניות, וקראת בשם הבונים הראשונים שהשליכו את נפשם מנגד ונלחמו בחרף-נפש נגד כל נחשול שעמד להטביע את שאיפתנו בארץ אבותינו, משאת רוחנו ונפשנו.—

גדולים מעשיך בזכרוני-קדש אלה, זכרון הפעולות הכבירות של “בוני הישוב ועסקני הצבור” שהתמסרו לעבודתם בכל כחם, נפשם ומאדם, ולמרות המצוקות הרעות והנוראות וכל יסורי א“י שסבלו מבית ומחוץ באופן נורא ואיום, בנו בתים, שכונות ופרורים עיירות ומושבות המתנוססים לתפארה בירושלם העתיקה והחדשה, הקימו בתי תורה ותפלה, בתי חנוך וד”א, בתי חמלה ורחמים, דאגו לכלל והפרט, בחומר וברוח הם, בוני הישוב, הסתפקו בקב חרובים: בנו בתים לעשרות ולמאות והם בעצמם ישבו דחוקים וצפופים בבתי-אפל בשכירות.

ואתה, ידידנו, בתור יליד הארץ, היודע פרק גדול מזכרונות הקדומים הקדשת עתך ועטך לתאר לנו את חיי אחינו, העובדות והמעשים מהישוב ובעלי הישוב מאותה התקופה אשר לצערנו רובם כבר נשכחו ונמחקו ולא נודעו כי אם ליחידי סגולה, זעיר שם, זעיר שם.

והדור החדש — ה“דור אשר לא ידע את יוסף” — ספג אותן הידיעות מן המודיעים ולחוץ כי, בעלי הישוב הישן בטלנים היו, “מקבלי חלוקה”, עצלים, שנוררים ומלחכי פנכות וכדומה. ומאמריך אלה מגלים פני הלוט, ומפיצים אור האמת על מאורעות אחינו, נותנים לנו תמונה חי' ונאמנה מגבורי הישוב שכולם חייבים בכבודם, כולנו חייבים להרכין ראשנו להם ולמעשיהם.

ידידנו! עלינו להעירך שמאמריך החשובים אינם צריכים להצטמצם רק בחוגם ההיסתורי לבד, לפרסם רק מעשי הבונים מן הדור (העבר), אלא, עליך לספר לדור ולתאר לפנינו גם את הבונים החיים אתנו והממשיכים את פעולותיהם של הבונים ההם עד היום הזה.

עליך, לתאר תאור נאמן מכל הנעשה והנפעל ברוח התורה והמסורה בכל המקצעות, למען ידע עם ישראל מי ומי המה הבונים האמתיים ועל מי מתקיימת ארצה"ק גם כהיום הזה.

העתונים הקיימים מפני סבות שונות אינם מזדרזים לתת הידיעות הנכונות, ועוברים בשתיקה גמורה על כל המעשים והמפעלים של הבונים מסוג הישן, וזה מביא הפסד גדול לעם ישראל… עליך, בעטך השנונה וידיעתך החדורה לתאר תאור אמיתי, בלי כל משוא-פנים.

עוד הערה קטנה: מאמריך המתפרסמים כפעם בפעם, במקומות שונים הם בבחינת ילדי-רגע, צל חולף, החמר הטוב שבהם הולך ונשכח — לכן אמרתי להציע לפניך לחבר אותם בספר, או בחוברות, ואתך אנו בפעל, ומקוים אנחנו שבעהי״ת יעלה בידינו להשתתף בעבודתך הקדושה והנאמנה — ולהוציאם לאור.

וה' הטוב יתן לך כח ואמץ להוציא לפועל את העבודה המרובה שעמסת עליך.

ידידך יצחק דבורץ

השרים לבית פיג’וטו    🔗

לתקופת מאת השנה ליסוד ישוב עדת האשכנזים בירושלם, ראוים המה אחינו היקרים האלה, השרים לבית פיג’וטו, להכרה והזכרה.

בספרי הזכרונות לדברי ימי הישוב בקודש, מוצאים אנו את מלאכי הרחמים האלה שהגינו על פלטת יהודה, יושבי הגליל וירושלם, בעזרתם והשפעתם הגדולה.

אחינו היקרים האלה יושבי ארם-צובא: אליהו, רפאל והלל לבית פיג׳וטו, סוחרים ואנשי-שם, נתכבדו בתואר הכבוד “יועצים ראשים” — גינירל קונסולים — לממשלת רוסיה ואוסטריה על חפי ים התיכון, להגן על עם מדינותיהם הבאים שמה. וברוב אהבה וחמלה “אהבת אחים” ו“חבת ציון” הופיעו לאחינו עדת הפרושים שבאו להתישב אז בארץ. ויהיו להם לעזרה.—

מפעליהם הטובים מצאו הד-קול בקרב אחינו עדת הפרושים שבליטא. כי אז יצאו שלוחי אה“ק צפת וירושלם, לעיר ווילנא, ירושלם דליטא, לחזק “המעמד” להחזקת ישוב אה”ק.

ה"ה: הרב ר' שלמה זלמן שפירא מירושלם (חותנו של הרב ר' אריה נאמן) והרב ר' שלמה זלמן כהן מצפת.

עדת הפרושים שבליטא הגישה אז על ידם מכתב תודה וברכה להשרים האלה.

ושיר מיוחד הוגש להם ע"י המשורר והחכם הגדול מר אדם הכהן לבינזון בווילנא:

שיר

תהלת ישרים

להדר כבוד השרים הגדולים, רמי היחס ונשיאי ישראל,

פועלי צדקות בקרב עם ה', הגבירים המפוארים, אבני נזר

המתנוססים בארם צובא, העיר אשר בסוריא המדינה

סיניור אליהו.

ובני אחי אביהו:

סיניור רפאל וסיניור הלל

נטעי נעמנים מגזע

פיג׳וטו

תרב גדולתם ותנשא תפארתם!

המה הנציבים הגדולים אשר הקימו קיסרי רוסיא ואסטרייך

וממלכות אחרות, על חֻפֵי יָם התיכון,

ליועצים ראשים ((General-Consuln

ומגינים לעם מדינותיהם הבאים שמה.

מנחת מרחשת היא

אשר רחש לב אחיהם בני ישרון, עדת הפרושים,

היושבים במדינות ליטא ורוסיה הלבנה.

שנת מנחת כליל לפ״ק

השיר הזה נתפרסם בספר “שירי שפת קדש” לאדם הכהן¹⁵ ומסיים ואומר:

אשריך יעקב! אם אלה רועיך,

על שדמות קדש הם ירעו נעיך¹⁶

כי השלימו אתך גם חיתו יער;

שבטי ממשל להם אך נעם במו,

ממלכים אדירים¹⁷ הם נתנו למו.

שם על חפי ים הושיבום בשער.

שם ירעו עם ארצם היורדים ימה

ולשמרם מפגע פן יקרם שמה,

גם אתה ישראל! אחד מאלה;

לכן מלאה ידם צאת לך לישע,

ולהשיב מאתך יד¹⁸ עושי רשע

כי “יועצים ראשים” הם, הם יועצי פלא.

הם רבי היחש, חורי הארץ,

וגדולי המשרה לגדור כל פרץ,

וצדקה בת אל מביתם נשקפת

שם קננה תושיה חסד וישר

שם שורר הכבוד שלטון ועשר

מעל כל אלה יראת אל חופפת.

אשרי בית פיגוטו¹⁹ רועי אלוה,

ממלכים תעבדו האל גבוה,

הוא בחר בכם לרעות זה העדר;

אות אמת הוא לכם כי עוד תרעוהו,

ממעיני הישועה עוד שם תשקוהו,

עת תשוב ציון וכשוב לה כל הדר.

חזקו נא רועים! צאנכם אל תטושו,

אל נא תחשו מהם, אל נא תחרושו²⁰

החזיקו צדק! עשיתם עד הנה;

בקשו האובדות²¹ ולקוחות הצילו,

עד יבוא ניר דוד אנא הוחילו,

הרועה מלפנים הצאן ההנה.

כי בוא יבוא לנו לא יתמהמה,

לשאול שח קרננו עתה יגביה,

הלעולם אבלנו אם לעד נהי?

אל תירא יעקב! כי נורא נפלך

יען כי עוד רמה צדקת פעלך,

נשא ומאד נעלה גם קומך יֶהי.

ומה שנאמר להם אז — לפני כמאה שנה, הננו אומרים גם עתה יזכרם ה' לטובה!

אחד משלשת האחים הנכבדים האלה השר רפאל פיג’וטו, היה גם קונסול אוסטרי בעכו, והשתדל לפני פחת עכו וגם לפני הולי²² בדמשק לטובת היהודים בירושלם.

מענין המכתב מאת הולי של דמשק, חאג' מצטפה, להשר הנז' שנכתב ביום 8 אב שנת 240 לספירתם, גוף המכתב הזה, בשפת טורקית היה נמצא בידי הרא״מ לונץ ז"ל, ותרגם אותו בעברית:

לכבוד פאר האמה היהודית והעדה הישראלית

ידידנו מר רפאל קונסול אוסטריה, יהי' סופו טוב.

קבלנו את מכתבכם בנוגע להתנצלותכם על אשר לא שלחתם את מתורגמנכם לקבל פנינו בחאן אלמינה ביום השבת.

התנצלותכם נתקבלה ברצון משום שאנו יודעים מקדם ומעכשיו אהבתכם ונאמנותכם לנו, גם בקשתם בנוגע להיהודים תושבי ירושלם, ה׳ ישמרם, עבור למלאות רצונכם נצוה להמתסלם שלנו בירושלם שיסעד אותם ויתן להם הגנה יתירה ושמירה מעולה. והיה ידוע, ביום 8 אב שנת 240—

וולי דמשק חאג' מצטפה.    🔗

יובל לשכונת בית יעקב

השכונה הזאת, שכונת “בית יעקב”, היתה בשנת הוסדה, שנת תרל“ז, רחוקה יותר מן העיר. מדבר שממה, סלעי מגור ושיני סלעים. הבאים מיפו עברו בה ברכב חמור, סוס ופרד. עוד טרם נראו קרונות ועגלות. ועל דבשת גמלים הביאו אז מרכולתם וסחורתם, וגם בני אדם נשים וילדים ישבו אחוזים וקשורים בשולחן הפוך מזה ומזה. הנסיעה ה”מהירה" הזאת היתה נמשכת שנים שלשה ימים, ודוקא במקום הזה, מקום שמיר ושית, מקום צורי היעלים, אמרו הבונים, החובבים הראשונים, לסלול דרך לכל עובר ושב ולבנות בו שכונת יהודים, ואגודת “הרחבת הבונים” קראו לה “בית יעקב” — על שם שבעים הבתים שעלה בדעת מיסדיה לבנות.—

והאחד מן ה“בונים הראשונים” שירה אבן פינת השכונה הזאת, ועמל בכל כחו בבנינה, ובהרחבת הישוב במקום השמם הזה היה ר׳ משה גראף ז"ל מבריינסק. אחד הממונים של כוללות הפרושים בעת ההיא, כולל הורדנא, הוא לא קבל שום חלוקה, והתפרנס מתבואת כספו שהביא אתו אל הקודש. הוא היה גם חבר הועד במאה שערים, נלב״ע י״ב איר תרמ״ד.

בספרי הזכרונות המונחים לפנינו, רואים אנו כי הוא קנה אז את המגרש, 44,000 אמות, במחיר 500 נאפ“ז²³. ועשר שנים אחרי כן קנה את ה”כרם" מאבדול קאדור איל חאלילי, 40,000 אמות, במחיר 600 נאפ“ז, וימכרהו לר״מ וויטנברג וזה האחרון לכולל וילנא והורדנא ופליטי רוסיא, ועל הטוב יזכר הר”ר אליעזר ליפמן קמניץ ז"ל (בעל המלון הגדול “מלון קמניץ”, שלצערנו נחרב ונהרס בשנות המלחמה) שהיה עוזרו ויד ימינו בכל פעולותיו.

והישיש הנכבד הר' יהודא אריה לויטס ז“ל, שהיה שו”ב בעיר בירמינגהם, נדב מכספו אחד עשר אלף גרוש לבנין בית המדרש הגדול “בית יהודא” בשכונה הזאת, והוא אז בן שמונים ושבע שנים וזכה לראות עולמו בחייו, יד ושם לו בחומת ציון וירושלם.

* *

במסירות ובסכנת נפשות באו אחינו לגור בבתים הבודדים האלה.

זקני ירושלם מספרים לנו: תכף בתחלת הלילה היו צריכים לסגור הבתים וגם החלונות עד אור הבוקר מפחד הנחשים והעקרבים ומאימת הזאבים, זאבי ערב וחיתו טרף, ועוד יותר מחיתו אדם: השודדים והרוצחים.

וכמה קרבנות נפלו על מזבח הישוב החדש מחוץ לחומת ירושלם!

הרב והעסקן הגדול ר' ישראל הורביץ ז“ל, אחד מגרי השכונה הזאת. גם הוא נפל לקרבן במקום הזה, וזה היה כבר בשנת תרמ”ט:

ויהי באחד הלילות התפרצו בביתו גנבים, ערבים שודדים ורוצחים, ובהיותו גבור, אמיץ לב, ויאחז באחד מהם וקרא לעזרה. אבל אחד השודדים הכהו על ראשו במוט ברזל ויפול מתבוסס בדמו. הובל לבית החולים בקור חולים, וכל עמל הרופאים לא הועילו, וימת מתוך מכאוביו בליל ד' כ“ח איר תרמ”ט.

וגם בעשר שנים אחרי כן, היה רצח באותה הסביבה.

איש זקן ישר ונכבד בעירנו, בר אוריין ויר“א מוה”ר ניסן מקנוטוף ז“ל נרצח על מטתו בליל שבת קדש כ”ד חשון תר"ס, בשעה השלישית אחר חצות הלילה התפרצו רוצחים אל חדר משכבו אשר שכב בו הוא ועוד איש הנלוה לו ללון עמו. וידקרו את שניהם בסכינים אשר בידם, ולקול צעקת הנדקרים נסו הרוצחים ונמלטו.—

הזקן המסכן מת תיכף. והשני הובא לבית החולים “בקור חולים” וירפא.

הרב ר' יהודא הלוי ז"ל    🔗

מיסד הישוב האחרון ביפו.

מלפני כתשעים שנה אוה למושב לו את העיר יפו "השוממה והעזובה מבניה.— זה היה אחרי שהסיר הרב אגן את “החרם”²⁴ מיפו והתיר להתישב בה — גם מנין עשרה לא היה אז שמה, וישתדל ר' יהודא הלוי בכל כחו ליסד ישוב אחינו ביפו. “ובצדק נוכל לאמר כי הנהו המיסד ישוב עיר הקודש יפו”. (הרי״ד פרומקין ז"ל). כל גרי העיר גמלו לו כמעשהו, ויבחרוהו להיות עליהם לאלוף ולקצין. גם בעיני אצילי ומרומי העיר היה נכבד, כי גם הממשלה הכירה אותו לרב רשמי, “חכם באשי”. ואחרי מלאת לו תשעים שנה, עזב את ארץ מאפליה, וילך לאור באור החיים.

וכמו הממשלה כן גם הקונסול האוסטרי חלק לו הכבוד האחרון והדגל הורד אז עד חצי התורן. לאות אבל.

הרב ר' יעקב בלומנטל זצ"ל    🔗

עשיר הוא עם ישראל באישיות ובפרצופים מכל הסוגים.

בכל התקופות ובכל הדורות, קמו לעמנו, אנשי שם גאוני-הרוח, אדירי-התורה, מסורים בכל לבם לטובת עמם וצרכיו. אשר במקום גדולתם, שם אנו מוצאים את ענותנותם, מתוך ענותנותם הרבה לא ירגישו בעצמם את אשר הם, ומלבד שלא ידרשו שום טובת-הנאה או הכרת-תודה להם משום איש — אדרבא, כל פעולותיהם ומעשיהם קטנים הם בעיניהם, ולא ירוו עוד את צמאונם בזה, ויחשבו כי עוד לא יצאו ידי חובתם לעמם, וכל איש יהי' מי שיהי'. עומד בעיניהם גבוה ונשא מהם במעשיו. ובכל מאמצי-כחם, הם משתדלים להשכיח את כל רגש הכרת-תודה מהמקבלים אליהם, ומתאמצים להסתיר את מעשיהם שעושים בעד העם, ומתרחקים מכל פרסום, ועי“ז גם העם לא ידע מי ומה להם האנשים ההם, ומלבד יחידי-סגולה והמקורבים אליהם ביותר, איש לא ידע ולא הכיר את בניו-בוניו ואת דורשי-טובתו אלה. אחד האנשים מהצדיקים והנסתרים האלה, היה גם הגאון הצדיק, חסיד ועניו, הרב רבי יעקב בלומענטהאל זצ”ל.

יהודי שקט, הולך לו לתומו, איננו נוגע גם בזבוב הרוחש על גבי-הקיר, בעל מזג קריר, מקדים שלום לכל אדם בבת-צחוק על שפתיו. לבוש תלבושת חצי' אירופית וחצי' יהודית, בגדים פשוטים לגמרי. אך נקיים בתכלית, זריז בהלוכו, וזהיר בדבורו, שפתו אמת, רוחו נכון ולבו טהור וכל תנועותיו מפיקים אצילות גבוהה ועדינות בלתי-מצויה,— זהו מראהו החצוני ודמותו המוסרית של הרב רבי יעקב בלומנטל זצ"ל.

שום אדם מלבד מכירו ביותר, לא העלה על לב להכיר את האיש הדגול מרבבה הזה, איזו אש בוערת יוקדת בקרבו תמיד ללמוד תוה“ק ולהחזיק ביד לומדיה וקיום מצוותיה ביר”ש שאין כמותה, ולא התבונן מי לנו ומה לנו רבי יעקב בלומענטהאל. מה פעל בשבילנו, ומה הקריב בעדנו. עפ"י מראהו החצוני אי-אפשר היה להאמין, שתחת סגור-לב העדין והאציל הזה, המתון והשקט. יזרום זרם כביר של אהבה עזה כמות לאש דת תורתנו הקדושה, והחזקת לומדיה-בוניה, וחבה עזה לעמנו, להקים הריסותיו, לתקן, לחדש, לדאוג לעתידו של העם, ולהיות מסור בכל לבבו נפשו ומאודו לתורתו, לתעודתו, לפי משאת נפשו הוא.

ולפי שמעשיהם של צדיקים הם הם זכרונם, וע“כ גם אנחנו שאבדנו כלי חמדה גנוזה כזו, בהתבוננו על אבדתנו הגדולה שאין לנו תמורתה, במות עלינו רבנו הצדיק, החסיד והעניו, הגאון רבי יעקב בלומענטהאל זצ”ל, שהי' שקדן עצום בתורה, וערום נפלא ביראה, מסודר וצנוע בתכלית, שייף עייל שייף נפיק וגריס באוריתא תדירא. היה עסקן-צבורי ברגש-קודש, ומסור בכל לבו ונפשו להחזקת תוה"ק ולומדיה, ולטובת ישוב ארץ-קדשנו והרמת קרנה בכבוד, ולא הי' כבד ממנו שום דבר לעשות, אם רק ידע, כי תצמח מזה איזו טובה וחסד להכלל או להפרט, ואחרי שאבדנו אבדה גדולה כזו, הננו להתנחם במעט, בהזכרת דברים אחדים-למצער-ממעשיו ופעולותיו הכבירות, שהם הם זכרונם של צדיקים, והננו לספר מתולדות ימי-חייו, מאישיותו הגאונית המצוינה במינה, וממעשיו הנסתרים והצנועים, למען יעמדו לזכרון עד דור אחרון.

רבי יעקב בלומנטל זצ״ל    🔗

נולד בשנת תר“ו במדינת אונגריא עיר בֶרצֶל, שם נתחנך על ברכי התורה היראה והיהדות. למד אצל מאורי ישראל שבזמן ההוא, קבל מהם דרך התורה ויראה, וביחר עם זה את תעודת העם עפ”י רוח ישראל סבא. וכך קבל וספג בתוכו את כל תורתו ויראתו, עד שנהיה כבן שלשים.

בהיותו בן שלשים, במבחר שנות האדם ואיש באנשים, אזור בידיעת התורה ובקי בחדריה, וכל לבו מלא יראת ד׳ ואהבתו, חבה ומסירות לעמנו וארצנו עפ“י דרכו. בעוד שעלית איש מחו”ל לא“י היה חזון בלתי נפרץ, ואז התעורר בלבב האיש הענקי הזה, והתלהב ברגש-קדש, מרץ עז וחפץ כביר לעזוב את כל החביב לו. ארצו מולדתו ומשפחת בית אביו ויטוש את כל רכושו, וביחד עם בני-ביתו ועולליו הקטנים, וגם אחדים מתלמידיו הבחורים לקח אתו, והלך לו ארצה-קדשנו, ויעל ירושלימה עיר קדשנו לחונן עפרה ולנשק את אבניה, ותחת אשר עד אז. בהיותו בחו”ל, הכילו תולדותיו שלשלת ארוכה של עלילות ופעולות הנובעים מחבת תוה“ק ונוגעים להפצת תורה ויראה ולהרמת קרנה בכבוד — הנה מאז בואו לארצנו, ואך דרכה כף-רגלו על עפר אדמת-קדשנו, מני אז החלה לו תקופה חדשה, והשתלשלות של מעשים ופעולות הנוגעים גם להחזקת ישוב ארץ-קדשנו, ורגש עז החל לפעם בקרבו גם לזה. וע”כ הננו רואים, כי כמעט בכל מפעל ומוסד הנוגע להרמת קרן התורה ולומדיה, ואף בנוגע להחזקת הישוב באה"ק וקיום מצוות התלויות בה, היה הוא תמיד אחד מהמיסדים הראשונים.—

וכן היה נוהג עד ימי זקנותו קרוב לשנת הששים, אשר מן אז משך ידו מעבודות צבוריות, להתבודד עם נפשו ועם קונו, לתורה ועבודה בימים האחרונים.

תולדות הגאון הצדיק רבי יעקב בלומנטל זצלל"ה    🔗

בפרטות.

הריב״ט כפי שכבר מסֻפר, נולד בעיר בֶרצֶל מדינת אונגריא לאביו הרב הגביר הצדיק, רבי משה בלומענטהאל זצ“ל, חתן הגאון הצדיק בוצינא-קדישא כקש”ת מהו' אהרן הלוי טויבער זצוק“ל, אבד”ק בטורֶקס. [תלמיד מובהק להגאון המפורסם ר' יעקב מליסא זיע“א]. מחבר ספר יד-אהרן דרוש, ועוד, בן הגאון המובהק, כקש”ת מ' יחיאל הלוי טויבער זצק“ל, אבד”ק אונטסדארף, תלמידו של הגאון האדיר רבי יהונתן פרגר זיע"א.

בעודו ילד קטן שבקו הוריו חל"ח, ונתיתם בעת שכמעט עוד לא הכירם, ויתגדל בבית אחיו הגדולים.

בהיותו כבן שמונה שנים כבר נראו בו אותות כשרונות נעלים, ואֶחיו כבר הכירו באחיהם הצעיר הזה שלגדולות נוצר, וכי עפ“י כשרונותיו יתוה לו עתיד מזהיר כאחד הגדולים אשר בארץ. וע”כ שלחוהו אחיו עירה סערדהאל, להתגדל בבית אביו זקנו הגאון הצדיק ר' אהרן הלוי טויבער זצק“ל. והתחנך ולמד שם איזו שנים, וזקנו הרא”ה הנ"ל נטע בו את החבה הגדולה לתורה ויראה, ודברי אביו-זקנו זה וחנוכו אמנם הכו שרש בלבבו ועשו ענף, כי מני אז החל להתנהג בהנהגה מיוחדת של פרישות וחסידות, והתוה לו סדר קיָם בתורה וביראה, שהתנהג על-פיו מאז, ולא סר מדרכו עד ימיו האחרונים ועד עלותו על המטה אשר ממנה לא ירד עוד.

אחדות מסדרי הנהגתו הידועות לנו, הן: למודו היה תמיד בעמידה, מבלי שום ליאות.

כל מצוה שהסכים בדעתו לקימה, היה תיכף מזדרז לה בנפשו, בזריזות שאין כמותה.

מעת היותו בן שמונה שנים, הי' הולך לישון כשעתים לפני חצות הלילה, והיה מזדרז תמיד לקום — בין בקיץ ובין בחרף, כשעתים אחר חצות הלילה בדיוק, ואחרי עריכת תקון-חצות בבכיה עצומה ובדמעות חמות מקרב לב ונפש. היה לומד את למודיו מעומד, עד עלות השחר, אשר אז החל להכון לק"ש ותפלת-השחר, ומעולם לא החסיר להתפלל כותיקין. וכן היה מעורר את בניו לתפלת ותיקין, והשגיח מאד על תפלתם שתהי' תמיד בקול רם, מלה במלה, וכשגדלו הקיצם גם לפני שעת-התפלה, שילמדו שעור באשמורת-הבקר.

ברכות-השחר ברך בביתו בקול רם מלה במלה ובהתלהבות-עצומה, וגמר עד ברוך שאמר, והלך לביהכנ“ס מעוטף בטו”ת, תפלותיו וברכות-מזונו היו נפלאים במינם, ובהתלהבות עצומה והזדרזות פנימית עפ“י חז”ל שהתפלה היא מהדברים הצריכים חזוק. בכונה עמוקה ובנחת כמונה מעות, ובעינים עצומות.

כל מעשיו היו לשם-שמים, והיו מסודרים ושקולים בתכלית הסדור והדיוק, עד שהתפלאו ע"ז כל רואיו.

כל דבריו היו בנחת נשמעים, ומעולם לא יצאה גערה מתוך פיו, והיה מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות.

אצל אבי-אמו הגאון ר׳ אהרן הלוי הנז‘, הי’ בערך שש שבע, שנים וזקנו זה הי' מדריכו ונותן לו חנוכו עפ“י התורה היראה והמוסר ולמודו היה אז בתחלה אצל הגאון ר' זעקל סגל פאללאק זצק”ל [תלמיד החתם-סופר זיע"א] ורבי זעקל אהבהו מאד.

פעם אחת, בהיותו כבן תשע שנים, ולמד אצל רבו גם בלילות החרף — בליל פורים אחרי קריאת המגלה, נחפז התלמיד הקטן הזה ורץ לבית רבו הגרז“פ ללמוד, בתומו לא הרגיש כל הבדל בין ליל פורים לשאר לילות בנוגע ללמודו, אך רבו הגרז”פ בראותו את שקידתו, התרגש מרוב שמחה, וע"י שמחת רבו הרגיש גם הוא כי בין שקדנים הוא נמנה, ויתאמץ להוסיף שקידה על שקידתו.

אחרי שיצא מאת רבו הגרז“פ זצ”ל, נכנס שם ללמוד בישיבתו המהוללה של הגאון הגדול המפורסם ר' יהודא אסאד זיע“א. בעהמ”ח “יהודא-יעלה”, ושם יצק מים על-ידו ושמש אותו שנים אחדות.

בשנת תר“ך בערך, עזב את סערדהאל ואת בית זקנו הרא”ה הנ“ל²⁵ וישב לעיר-מולדתו בֶרצֶל, ושם עבר לישיבת הגאון הגדול רבי אהרן דוד דייטש זצק”ל אבד“ק יארמוט, ושמש אותו ויצק מים על-ידו איזו שנים, ותמיד היה המנוח מזכיר את רבו הגאון הרא”ד דייטש זצק“ל בתור רבו המובהק, שממנו נחל ושם קבל את רֻבי תורתו, ורבו הגאון חבבהו וכבדהו עד מאד, וגם בהיות המנוח בעיה”ק ירושת“ו, היה רבו מחליף אתו מכתבים תמיד, בכבוד גדול וחבה עצומה. אך המנוח זצ”ל מחשש רגש גאות ח“ו, היה מבער תמיד את תארי הכבוד שעטרוהו בהם הגאונים, ורק עפ”י סבה יוצאת מן הכלל. נשארו מכתבים אחדים מאת גאוני-ישראל אליו, ומכנים אותו שם בתאר “הגאון” “צדיק” “חסיד” “עניו”, ובעזוב המנוח אח“כ את ישיבת רבו הגאון הראד”ד זצ“ל, גזר עליו רבו זה, כי יכתוב לו מדי שבוע בשבוע את חדושי-תורתו שיתחדשו לו, וזה היה למרות רצון המנוח זצ”ל מפני ענותנותו הרבה.

מישיבת יארמוט של הגאון ר' אהרן דוד דייטש זצ“ל, חזר אחרי איזו שנים לעירו בֶרצֶל, מלא וגדוש בתורה ויראת שמים. וחמוש בגבורה נמרצה ומדות נעלות להתחזק בתורה ובעבודת השי”ת, ושם החל להפיץ מעינותיו חוצה ללמד לתלמידים, ורבו הגאון הראד“ד זצ”ל בהוקירו ובדעתו את כח תלמידו החביב הזה, ואת גדלו בתורה, יראה ושמוש ת“ח, אשר ע”כ היה שולח אליו תלמידים מכל הסביבה, ובכן תפש ישיבה והרביץ תורה בעיר בֶרצֶל, שהתנהגה שנים אחדות בראשות המנוח זצ“ל, ועוד היום ישנם תלמידיו גדולי-תורה, שהם מורי הוראות בישראל, וכ”ז היה בטרם הגיעה עתו לישא אשה.

בעת ההיא, היה רגיל בתעניות וסגופים רבים, ונמוקו היה, להחליש את כח גופו מפני שעוד לא נשא אשה מטעם חֻקי הצבא, ולפעמים התענה הפסקה של שני מעל“ע, ונמצאו ממנו תפלות מסודרות שסדר לעצמו בנוגע לתורה, לתשובה, לתפלה, ולעניני עבודת-הצבא וכו' וכו', וכן מי מתלמידיו שהיה קשה עליו תלמודו, יעצוהו להתענות וגם הוא התענה אתו ובקש עליו רחמים, ובכל חצי שנה היה נוסע יחד עם תלמידיו ליארמוט, להעמידם למבחן לפני רבו הגאון זצ”ל [מלבד לתועלת התלמידים, היה טעמו שלא יהא נראה כמתנהג ברבנות בתחום רבו זצ“ל בחיים] וכן הרביץ האדם הגדול הזה תורה ויראת-שמים, להאציל על תלמידים רבים, מרוחו הכביר והנשגב לתורה ועבודת השי”ת, וכן התעסק אז קצת גם בצרכי-צבור בעירו בֶרצֶל, תקן מקואות, ערובין, ושאר תקונים, שעודם קימים עד היום, וכן היה משתדל בעד תלמידיו העניים להספיקם אכילה, שתיה, הלבשה, וכו'. הן מכיסו והן ע“י אחרים, ושנים מהם יתומים, שהיו נכדיו של הגאון ר”י אסאד זצק״ל, החזיקם על שלחנו, וגדלם בכל צרכיהם, אכילה, שתיה, הלבשה, וכו׳ וכו׳.

בהיותו כ“ג שנה, נשא לו לאשה את בת הגביר הנדיב המפורסם, ר' מאיר סגל וואזנֶר, [מחותנו של הגאון ר”י אסאד זצק“ל] וחותנו וחמותו היו מוקירים מאד את התורה ולומדיה, והיו בעלי גמ”ח מצוינים.²⁶

בעת שהיה סמוך על שלחן חותנו, היה לומר בבית-מדרשו של הגאון הצדיק ר' מיכאל הופמאן זצ“ל [אביו של הגאון הצדיק ר' משה יוסף הופמאן שליט”א דומ“צ דפאפא וכעת בירושת”ו] והגאון ר' מיכאל זה, אהבהו כנפשו.

כשכלו מזונותיו על שלחן חתנו, ובחפצו להתפרנס דוקא מיגיע-כפיו, כי הוא לא אבה בשום אופן לעשות את תורתו קרדום לחפר בה. ודבר זה אפשר לראות ממקרה זה: בעוד שהיה סמוך על שלחן חותנו, בקשה קהלת בֶרצֶל למנותו להם לרב, וכבר נשלח אליו “כתב-ההתמנות” [שנמצא עוד היום] והוא השיב פניהם ריקם, וע"כ באי-חפצו להתפרנס מכבוד התורה, יסד לו בית-חרשת לחמץ, וטרדותיו התכופות בעסקיו לא מנעוהו משעורי למודי-תורה בשקידה רבה, והיה הוגה בתורה בלילות. אך כל מעשיו היו בצנעא ובחשאי בלי כל רעם ורעש, וכן התנהג אז בעניני צדקה בנדיבות-לב מופלגה.

לדוגמא לשקידתו בתורה, שהיתה יחידה במינה: פעמים אין מספר כשלא היה לו מפלט מהטרדות, התחמק וירד לתוך המרתף, וישב לו בתוך אחת החביות הגדולות אשר בבית-חרשתו, ולמד לאור הנר עד שהאיר היום, והלך להתפלל.

ולדוגמא לנדיבותו הרבה ישמשו לנו המעשים האחדים האלה: פעם אחת נודע לו ע"ד יתומה אחת, שאין לה לצרכי-נשואין, וימהר וימכר חבית יין משלו להספקת חתונתה.

שוב פעם שמע ע“ד תלמיד-חכם אחד, שדרוש לו לנסוע למרחצאות לצרך בריאותו, ואין לו ההוצאות הדרושות, ויוציא המנוח ז”ל מביתו את כל הכסף שלו, שנתנו לו ל״דורון-דרשה״ כנהוג, וימהר וימכר אותם, ואת הכסף שלח בצנעא רבא, לת"ח החולה הנז' לצרך נסיעתו. וכן קרה פעם, אשר תיכף כשהחזיר לו הרצען נעלים חדשות, ובטרם נעלן, הזדמן לביתו עני בן-טובים, וירא המנוח, כי נעלי העני קרועות. וימהר המנוח, ויתן לעני את נעליו החדשות, בצנעא ובפיוס, וכן היה תמיד מפזר צדקה לכל הפושט יד. ביד רחבה ובנדיבות נפרזה, והכל בסתר ובצנעא עד התכלית.

שמו של המנוח ז“ל היה נכבד ונערץ מאד, במדינת אונגריא, עד אשר גם בהיותו פה בעיה”ק ירושת“ו. היו כמה וכמה אנשים משם, והרבה שנסעו משם לאמריקא, היו פונים אליו תמיד בשאילת-עצות ולהזכירם בתפלתו על כל צרה שלא תבא. והמנוח זצ”ל היה מסתיר ומצניע תמיד ענינים כאלה, שלא להחזיק טובה לעצמי.

פעם אחת, כאשר היה בן אחד מבני המנוח באונגריא, והזדמן לעיר בֶרצֶל, ואשה אכסנאית זקנה, מעיר יארמוט, שהמנוח התגורר שמה עוד בימי נעורתו, ואשר אז בשנות-גלותו התאכסן המנוח בפונדקתה, ותשמע האשה הזאת ע"ד בן רבי יעקב בלומנטל, כי נמצא בעיר ברצל, שאינה רחוקה הרבה מעיר-מגורה יארמוט, ותמהר בהרבה טורח, לבא ולראות את בנו של אותו צדיק, ובהתפארות אמרה: "אין לך איש שהכיר את הצדיק כמוני! כלום הכרתם אותו? רק אני ידעתיו ולא אחר! והלא היו בפונדקתי כמה וכמה בחורים ישרים ותמימים, יראים ושלמים. אך לצדקתו, תומתו, ישרנותו ושקדנותו של רבי יעקב לא הגיע כל עיקר. מעולם לא שח שיחה בטילה, וכל דבריו היו במדה ובמשקל כאלו מונה מעות, הוא היה מקים באמת “מלה בסלע שתיקותא בתרי”. והרבתה עוד לספר ממדותיו הנעלות והנהגותיו הנשגבות, כפי הבנתה.

רבי יעקב בלומנטל זצ“ל באה”ק    🔗

בשנת תרל“ו היה הדבר: בהיות המנוח זצ”ל בן שלשים שנה בעת שכבר היה להמנוח רחיים של אשה, ובנים קטנים על צוארו, בעת ההיא אשר רעיון העליה לאה“ק נם עוד את שנתו, ורק בלב יחידי סגולה, קנן הרעיון הזה. ואז בשנות האדם המובחרות, כבר התלהב נצוץ חבת הארץ בלב האיש המורם מעם הזה. רבי יעקב בלומנטל זצ”ל. והוא עם הגאון הצדיק ר' מיכאל הופמאן זצ“ל. התועדו יחדו, ויחליטו לעלות בצותא ארצה-ישראל, ואך טרם יצא לדרך נתבקש הגה”צ ר“מ לישיבה של מעלה, ונסתלק שם בעירו. וע”כ יצא הוא, המנוח, לבדו מעירו, עזב את עסקיו ואת כבודו, קבץ את מעט הכסף שהי' מזומן בידו, באופן שיוכל להתפרנס מיגיע-כפיו ולא לפול למעמסה על המוסדות, ויחד עם אשתו, אשת-חיל שהיתה לו לעזר בכל דרכיו דרכי ה‘. מרת לאה תחי’ ועם עולליו הקטנים, יצא בלב אמיץ לדרכו, ויביא אתו גם אחרים מתלמידיו הבחורים.

בבואו ירושלימה נתקבל בקבלת-פנים נהדרה, ובשנה הראשונה לבואו ארצה-קדשנו, נמנה הוא בין החמשה הראשונים, שיסדו במרצם העז את המושבה הראשונה בארצנו, מושבת “פתח-תקוה”, והחלק החמישי מכל אדמת המושבה היה שייך לו, ויד כל עמל ואסון לא עצרה כח להניאו מעבודתו, ולהרחיקו משאיפותיו הכבירות ותקוותיו הטובות, ורק מפני המצב הרע והמסוכן (ר"ל) בנוגע לבריאות ששרר אז במושבה, אנסוהו לעזבה, ואז מכר לטובת הישוב את אדמתו לסירוגין בתנאים נוחים ותשלומין של קמעא קמעא לזמנים שונים, בכדי שאנשים רבים יוכלו להתנחל, וזה גרם הרבה להתפתחות הישוב.

בשנה הראשונה לבואו, נתמנה לממונה בכולל אונגרין, ובמשמרתו זו עמד ועבד לטובת עניי הכולל בכלל ופרט, משך כמה שנים.

כשבא ירושלימה הגאון והצדיק מהרי“ל דיסקין הרב דבריסק זיע”א, היה המנוח זצ“ל מהמיסדים העקריים של בית היתומים הכללי. ביחד עם הגאון מהרי”ל, ואת נפשו היה מוסר תמיד על קיום המוסד והחזקתו, ובעת שהיה עוד מוסד קטן ודל, היה המנוח לוקח אליו אחדים מהיתומים ומפרנסם על שלחן-עצמו, והגאון מהרי“ל היה מוקיר אותו ומחבבו מאד, והמנוח היה נכנס ויוצא אצלו תמיד, וכמעט כל עניני הגאון הנז' היו נחתכים על-פיו, עד שכל מי שבא בטענה ובטרוניא לפני הגאון מהרי”ל, היה זה משלחו תמיד, ואומר: “לכו לרבי יעקב, את אשר יאמר לכם הוא, כך תעשו”. וכן אף כי היה המנהג לפני הגאון מהרי“ל, לבלי לתת לאיש להכנס אליו לפני הצהרים [יהי' מי שיהי'] אך לפני רבי יעקב לא היתה כל דלת נעולה, וכמה פעמים, היה מהרי”ל שולח לקרוא להמנוח אף בחצות הלילה, וכמה שנים עמד המנוח זצ"ל בראש המוסד הזה.

הוא היה אחר מהמיסדים הראשונים של ועד-השחיטה. אשר מפני שהכיר את הנחיצות הרבה בנוגע לכשרות השחיטה והבשר בירושלם התאמץ בכל כחו ויביא את החכירה של השחיטה תחת רשות הועד, ואף כי דבר זה היה כרוך אז בסכנה וחרוף-נפש ממש, אך המנוח, באומץ לבו בד', לא חת ולא זע מכל פחד ומכל מפריע, ויעמוד כמה שנים בראש הועד.

הוא היה אחר מהמיסדים הראשונים של החברה הכבירה גמילות-חסדים הכללי “שערי חסד” ואיזו שנים עמדה קֻפת הכסף בביתו, ובביתו היו מחליפים את השטרות.

גם בישיבה הגדולה “תורת חיים” היה הוא אחד מהגבאים והמיסדים, ושמש בה עד לפני המשבר.

בהשתדלותו נקנו בפרור העיר הנקרא “כרם” שורת בתים בעד העניים הפליטים מרוסיא, ונקראו בשם “בתי פליטי רוסיא” בשכונת “בית יעקב” נבנו על-ידו ובכחו, המקואות והכנסת-אורחים.

בשכונת “בתי אונגריא” נבנו בהשתדלותו יותר ממאתים בתים לת“ח עניים, ושני בתי-כנסיות לפרושים ולחסידים, וגם המקואות, וכן נבנו על ידו, גם שתי בתי כנסיות האונגרים, לפרושים וחסידים, אשר בתוך עיר העתיקה, ובכל מוסד שהיה הוא ממיסדיו וממתעסקיו, לא נתן לשום שם שום משרה על אחד²⁷ מבניו או קרוביו, בכדי שלא יקבל שום טובת-הנאה לעצמו, ולבל תִוָלד מזה שום פניה להנהגת המוסד ח”ו.

כדאי לערוך כאן “רשימת-סִכּוּם” מכל שרשרת פעולותיו היתר נשגבות, שנעשו לטובת הישוב, ע“י אותו גאון וענק-הפעלים המנוח זצ”ל.

1) הוא היה אחד מהחמשה האנשים, קוני המושבה הראשונה "פתח-תקוה״.

2) על-ידו, נקנה המגרש הראשון של בתי אונגארין מול מאה-שערים.

3) על ידו נבנו, יותר ממאתים בתים בבתי אונגארין הנז'.

4) ״ ״ 2 בתי הכנסיות פרושים וחסידים בבתי אונגארין הנז'.

5) ״ ״ המקוה לאנשים ונשים אשר בשכונה הנז'.

6) ״ ״ שני בתי-כנסיות פרושים וחסידים בעיר העתיקה אשר לכולל הנז'.

7) ע"י נבנו “בתי פליטי רוסיא”.

8) ״ נקנה, החצר שהי' גר בו הגאון מבריסק, אשר שם הוא כעת ישיבת אוהל-משה.

9) ״ ״ ״ ״ בו מקודם בית-היתומים דיסקין בעיר-העתיקה.

10) גבאי ומיסד בשכונת “בית-ישראל”.

11) ״ ״ “גמילות-חסד הכללי”.

12) ״ ״ “ועד-השחיטה”.

13) ״ ״ בישיבת “תורת-חיים”.

14) ״ ״ “בבית-יתומים דיסקין”

15) ממונה וסוכן ב“כולל אונגרין” כמה שנים.

16) חבר ועד “בתי-מחסה”.

17) על-ידו נבנה המקוה לאנשים ונשים ב“בית-יעקב”.

18) “נאמן-בית” להרב מבריסק.

אנשי קדש נהנו ממנו עצה ותושי‘, ויעש משפט וצדקה בקרב ההמון, תוך ופשר בין בע“ד, היה שליש נאמן לסוחרים, מלוה ומוסיף²⁸ לנצרכים, אפוטרופוס לאלמנות ויתומים, ולעזבונות ידועים, כעין עזבון ר”מ וויטנברג, עזבון הגברת שרה דייוויס, וכו’.

מרגלא בפומיה דרבי יעקב תמיד: “כי האלקים בשמים, ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים”.

״ ״ ״ ״ ״ “על מי העולם עומד? על מי שבולם פיו בשעת מריבה”

״ ״ ״ ״ ״ “עיר פרוצה אין חומה, אין מעצור לרוחו”.

מעולם לא יצא מתחום א"י, ולא רצה לצאת בעד כל חללא דעלמא.

מעולם לא הלך לטייל, ולא מצאו אדם, אלא או קורא ושונה, או עוסק בצ“צ, או טרוד בעבודתו: תמיד רחשו שפתותיו בתורה ובתפלה, וישתדל לטובת רבים, והיה מקצר ועושה עסקיו בחפזון נמרץ, ויאנח על בלותו זמנו היקר בצרכי עוה”ז.

כשבא אצלו אחד מבניו שאלו תמיד מה למד היום, ואיך התפלל תפלתו בכונה, וכשאחד מהם היה מתאונן לפניו על אי-בריאותו — היה אומר: וכי חשוד קוב"ה²⁹ דעביד דינא בלא דינא? פשפש במעשך והתפלל בכונה, “קרוב ה' לכל קוראיו, אשר יקראוהו באמת”.

ביתו היה פתוח לרוחה לאספת גדולי ורבני ירושלם, פרושים או חסידים, במילי דמתא ובמילי דשמיא.

כל מי שנכנס לדבר עם ר' יעקב פעם אחת — היה יוצא ממנו שבע רצון ומלא נחת, באמרו: אך זהו האיש אשר מצא חן בעיני אלקים ואדם! כמאמר חז"ל, מי שמוצא חן בעיני אנשים בידוע שמוצא חן בעיני ה', כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו.

בחמש עשרה השנים האחרונות מימי חייו, עזב כמעט את כל עסקי הצבור, ויקבע עתו לתורה ולתעודה, פרש לו מכל עבודה צבורית, והתחיל לחזור על למודו, להכין לו צידה לדרך, ומאז היה לומר לעצמו יום ולילה, ולא היה מבלה אף רגע לחנם, והכל בסדר ובמשטר, שקול ומסודר תמיד, וככה נהג עד ימי הסתלקותו, זאת היא השלשלת הארוכה של האיש הזריז-והמתון, השקט ובעל רגש-כביר הלזה.

בראשיתו. תקופה של רכישת ותפיסת ידיעות התורה לו לעצמו ולהשתלמותו, ואח“כ תקופה חיה של הפצת תורה והעמדת תלמידים מובהקים, אחריה תקופה של עבודות צבוריות, שכלול הישוב ברוח כביר ורוממות הנפש, כרוך בעבודת ה' ושקידת למודו לעצמו, ולבסוף התרכזות אמיצה באהלה של תורה, עמול בה חקור ואזון, והזמנת צידה לדרך לעולם שכֻלו טוב,— הרי לנו ביוגראפיא קצרה מחיי המנוח זצ”ל, אשר תולדתו היא שלשלת ארוכה אחת של תורה ומעשים טובים, אמנם זהו שיאמר עליו בצדק: “אשרי מי שגדל בתורה, ועמלו בתורה, נולד בשם-טוב, ונפטר בשם טוב, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו”, אמנם זהו אחד מיחידי הסגולה, הצדיקים המועטים ששתלם הקב"ה בכל דור ודור, ועל כגון דא, ראוי לנו לקונן ולצווח חבל על דאבדין ולא משתכחין! הצדיק אבד ומי יתן לנו את תמורתו, אך מעשיו הטובים ופעולותו הכבירות, הן הן תהיינה לנו כמצבות-זכרון לדור דור.

נשארו מהמנוח זצ"ל, כתבים וחדושים ממה שחדש וממה שחדשו רבותיו, גם נמצא ספר חדושים שכתב בעודו נער בן שתים עשרה שנה.

כשפרצה המלחמה והמצב נעשה דחוק, ירוד הלוך ורע, הצטער מאד על כבוד התורה שנתדלדל, ועל שאזלו תומכים לאורייתא, ואין מחזיקים לת"ח ולבני-ישיבות כראוי, ועמא-דארעא מתנונו והולך, בהיות שבטבעו היה לתמוך בכל כחו ביד כל קשי-יום, ובפרט לכל בר אורין עני.

בקיץ תרע“ה סבל מאד ממחלת הקיבה, שנחלה בה מחוסר קמח טוב וצרכי אוכל-נפש שונים, שנתיקרו ולא היה ביכלתו לקנותם, וככה עבר הקיץ עד אחרי חג הסכות, שאז התגברה עליו מחלתו, ואז כבר הרגיש שכחותיו עזבוהו, ועם כ”ז, עוד עד שמונה ימים לפני פטירתו התחזק והלך להתפלל כותיקין כדרכו, וקם גם בלילה ללמודו, אך ביום ג' לסדר לך-לך, ד' מר-חשון, נחלה במחלת שלשול, ואז הוכרח לעלות על מטתו, וגם אז היה קם עוד על רגליו, והתפלל בביתו את תפלתו בהתלהבות ובכונה, כדרכו בקודש תמיד, ואך ביום א' וירא ט' מרחשון כבר לא היה יכול לרדת מעל מטתו, והתפלל על המטה, וכל ימי חליו היתה דעתו צלולה, ורעיונו זך עד רגע הֵעלותו, בימי מחלתו לא התאונן על שום מכאוב, ואמר רק שכחותיו אפסו.

שמונה ימים עברו והוא על מטתו, ואור ליום ד' וירא, י"ב מרחשון בשעה הרביעית בלילה, עלתה נשמתו אל על בקדושה ובטהרה.

בבקר הוכרז מטעם הבד“צ כרוז להלויה, ומכל פרורי העיר נהרו המונים המונים לחלק להמנוח זצ”ל את כבודו האחרון.

בשעה החמישית ביום, הוציאו את גופו הטהור מביתו, טבלוהו במקוה, והעלוהו לבית-המדרש “בית-שמואל” בבתי כולל אונגרין (שהוא בנה) ויספידוהו הרבנים הגאונים שיבדל"ח. ובראשם נשא עליו אבל יחיד, ידיד נעוריו הגאון הצדיק ר' משה יוסף הופמאן ובתוך שבחי המנוח שתאר

יש לצין מה שספר שיודע שפעם הוצרך המנוח זצ"ל להפסיד חצי הונו שעלה לסכום גדול, בשביל שלא רצה להוציא דבר שקר שפיו, ואחריו הספדוהו תמרורים ידידו הגאון הצדיק רבי יוסף חיים זאננענפעלד ועוד.

וישאוהו תלמידיו מוקיריו ומעריציו, וילווהו לבית-עולמו בנהרי נחלי דמעות, על אבדן איש האשכולות ורב הפעלים.

חניכי בית-היתומים של הגאון מהרי“ל דיסקין זיע”א, ותשב"ר של כל בתי תלמידי התורה שבעיר ומחוצה לה עם מלמדיהם, הלכו לפני מטתו שורות שורות, ויאמרו מזמורי תהלים.

המון גדול מאד לוהו אחרי מטתו עד בית-עולמו, באנחות וגניחות מקרב ולב, בזכרם את מי הם מלוים ומוציאים מירושלם, ירושלם עיה"ק היתה משאת-נפשו וישוב הארץ על טהרת הקודש — שאיפותיו ותקוותיו, והרמת קרן התורה והיראה, היתה כל מגמתו בחייו.

על כגון דא אמרינן: וי לארעא דישראל דחסרא גברא רבא! יומתקו לו רגבי עפרו!

הרב ר' זלמן חיים רבלין ז"ל    🔗

מילידי ירושלם ונכבדיה, נכדו של הרה“ג מוה”ר משה מגיד משקלוב ז“ל, הוא נמנה מהעשרה התלמידים הראשונים לישיבת “עץ חיים” בירושלם, ובהיותו מחונן בכשרון “ההנהלה והחנוך” הופקד מטעם הרבנים הגאונים למנהל בית תלמוד התורה השלוב לישיבה הנזכרת ויכהן במשרה זו באמונה והתמסרות עד יום פטירתו ז' סיון תרס”ב.

הוא הביא שנויים רבים בחצר ר"י החסיד. על ידו נבנו בתים חדשים וישפר את החרבה עד כמה שהיתה אז האפשרות, היה בעל הדרת פנים, גבה קומה רחב כתפים, זקנו ארוך ומדברו נאוה, חכם ופקח, בעל משלים וחדודים שנונים שקלעו תמיד אל המטרה. בשכלו השנון ידע לערוך ערך כל דבר בתבונה רבה.—

כמוהו כן אחיו הרב ר' יוסף רבלין ז"ל מראשי בעלי הישוב החדש.—

עוד נשארו חרותים על לוח לב כל שומעיו ספוריו משליו וחדודיו הנפלאים כמילי דבדיחותא, החריפים והשנונים, שקלעו תמיד אל המטרה וחדרו עד תהום.

יקר היה בעיניו לומדי התורה בירושלם ביחוד האברכים שבהם, אחד מהספדיו על אחד מבני ציון המצוינים מר יוסף שאול מאנדילמן ז“ל נתפרסם ב”תורה מציון" של הר“ש צוקרמן נ”י, שנה א' סימן כ"ח.—

מקוה ישראל.

הוא היה אחד משלוחי בי"ד, עדת הספרדים והאשכנזים, שנשלחו למקוה ישראל בדבר שמירת הדת —.

מענין הרפורט שמסרו להרבנים בנידון זה, וזו העתקתו:

ב“ה ירושלם ת”ו, כ' אלול תרל"ט.

כבוד הרבנים הגאונים הג', עיני עדת ה׳ בירושלם עה“ק ת”ו.

מורינו ורבותינו!

פקודתכם שמרה רוחינו ונבא ביום ב' י“ג אלול בבוקר אל בית הספר “מקוה ישראל”, והאדון הדירקטור ה' הירש אחרי שובו מן העיר שהלך שמה³⁰ לרגלי עסקיו קבלנו בספ”י וגם יחד לנו חדר אחד לדירה כל משך שבתנו שמה, כי אמרנו לו אשר דבר נחוץ לנו אליו מרבני ירושלם והמלאכה לא לשעה ולא לשתים, ויהי כי הצענו לפניו על מה אנחנו נשלחים, ויפתח שפתיו בתלונה ויאמר: מה לי ולרבני ירושלם? מחברת “חברים כל ישראל” אני שלוח ופקודתם אשמורה להיות שורר בבית הזה, ואין לשום אדם אפי' רב גדול לחוות דעתו בענין הנהגתי. ואולם אנחנו לא נפל לבנו לקול הדברים האלה ואמרנו לו: אדוננו! אתה רואה לפניך רק שני אנשים מצעירי החכמים שבירושלם — ואולם! עליך לדעת כי שלוחי קהל עדת ירושלם הננו, אשר התחמץ לבם בשמעם כי ילדי ציון נמסרים לחנוך לא טוב המסור לכם מאחרי ה‘, וכל דבריך אשר תדבר עמנו לא לנו לבד המה ערוכים כי אם לכל עדת קהל ירושלם, חכמיה רבניה וסופריה, ועתה עליך לשקול דבריך בפלס בטרם תוציאם מפיך, התחפוץ כי תשובתך זאת נמסור למשלחינו? אבל אנשים אוהבי שלום אנחנו ולכן החובה עלנו להעיר אזניך ע"ד התוצאות הבלתי נעימות אשר תבאנה לרגלי התשובה הזאת. דע לך כי מלחמה אתה קורא עליך מלחמת הדת המקנאה לקדשי שמים לבלי יהיו לבוזזים, מלחמה כזו איומה ונוראה היא בתוצאותיה כנודע. ולכן עצתנו הנאמנה היא כי תשובתך זאת תשוב אחור, ותתן לנו תשובה אחרת אשר תעצר כח להרגיע לב יראי ה’ ת“ח שבירושלם. ויהי כי דברנו אליו כדברים האלה נחה דעתו ויסביר לנו פנים כבתחילה ויאמר: א”כ דברו נא דבריכם ואשמעה, ונגיד לו את כל הדברים אשר שמענו: א‘) ע"ד התפלה אשר הסירוה מקביעותה יום יום והעמידוה רק על פעמים בשבוע, יום ב’ וה‘. ב’) ע“ד הפרשת התרומה והמעשרות אשר מנעון עתה מהבית הזה, והתלמידים אנוסים לאכול פירות טבל, גם קוני פירות המקום הזה אשר אינם יודעים כי פירות טבל הם, יכשלו. ג) ע”ד השבת אשר יחללוהו פה בפרהסיא בטלטול מרשות לרשות, ולפי הנשמע גם באבות מלאכות, עד שבשתי שבתות האחרונות לא נמנעו מלשלוח את הנערים לעבוד עבודתם בשדה, ואמרנו לו כי מלבד חומר האסורים עצמם, עוד ידאב לנו ביתר שאת על החלול השם הגדול והנורא אשר יסובב ע“י המעשים האלה כי מה יאמרו הבריות, אם בארץ ישראל, בבית ספר הנקרא בשם מקוה ישראל, אשר יסדוה ידי חברת כל ישראל, מתרומת קדשי ישראל לגדל בו נערי ישראל, תעשינה תועבות כאלו אשר לא תעשינה גם בבתי ספר אשר להמסיתים והמדיחים מעל אלקי ישראל, כי שמה למצער יתנהגו בכשרות, ואך כוונתם ידועה כי היא אך לצודד נפשות נקיים. ויהיו דברינו אליו ארוכים וקשים, כי בחום לבנו דברנו. ועל שאלת הדירקטור למה כה חרה אפנו, וכל דברינו בסופה וסערה הלא אינכם אלא שליחים שנמסרו לכם דברים, ואפשר שישמעו בנחת? ענינו לו: שאלתך זו משלה למה”ד לעיר שפרצה בה דלקה והיו שלוחים יוצאים להערים הקרובות להביא הצלה, פגע בהם אדם אחד וראה אותם שהם מבוהלים ודחופים ביותר אמרו: דומה אני שאין אלו אלא חסרי דעת, שהרי אינם אלא שלוחים ומפני מה הם מבוהלים? היה בהם פקח אחד אמר לו שוטה שבעולם, מב“ב של העיר אנו, וגם בתנו בסכנה. והנה כי כן אנו משיבים גם לך, אם אמנם שלוחים אנו, אבל איננו שלוחים נשכרים שאין להם אלא מעשה שליחותם וקבלת שכרם, שלוחים נבחרים אנו מתוך צבור שאנו משתתפים בצערו של הצבור ככ”א מבני הצבור, והרי אנו שלוחים ומשלחים כאחד, והדבר נוגע ללבנו.— ויהי כראות הדירקטור כי דברינו יוצאים מן הלב, נכנסו גם אל לבו ויאמר: רואה אנכי כי לש“ש כוונתכם, ואולם דעו לכם כי לא כהצעקתה הבאה אליכם כן הוא בדבר התפלה לא נמנעו חו”ש על ידי הנערים מהתפלל בכל יום, אך בטלתי את התפלה בצבור המכלה זמן יותר מדי, ובדבר הפרשת תו“מ, הנה אין זה אלא דבר שבממון ולא אוכל עשוהו לבדי מבלי רשיון הועד של חכי”ח. ובדבר השבת הנה שקר הגידו לכם כי הנערים עבדו עבודה בשדה, לא שלחתים אלא לשמור את הקציר מפני הגנבים, (אמת ניתן לכתוב כי אחרי הדרישה הנאמנה נודע לנו כי נכונה בפי הדירקטור בדבר התפלה, והשבת, הראשונה לא בטלה, והשניה לא נתחללה בפועל ממש באבות מלאכות) בכל זאת מורה אני שנואלתי בפינה זו, מאחר שנראה כעובדא דחול ולא יתכן לחלל את השבת אפי' באופן כזה, אלא שאנוס היתי באותה שעה, כי אי אפשר הי' לי להניח את הקציר בלי שמירה במקום שהגנבים מצואים, בכ"ז הנני מבטיח לכם כי לא יהי' עוד כדבר הזה, אבל באחת אינני מודה לכם והוא בדבר “הערוב”. לא אכחד מכם כי רחק ממני לדעת מהו כחו של הקנים והחוט להתיר אסור שהוא חמור לפי דבריכם, ואם התירו חכמים לטלטל במקום ערוב, אין זה אלא הערמה לפי דעתי, וגניבת דעת כלפי שמים.

על כל הדברים האלה תשובתנו לא נשארה מעל ואמרנו לו, שמחנו מאד כי הכיר עותתו בדבר בטול התפלה ובדבר השבת, ומובטחים אנו כי לא ישמע עוד פרץ וצוחה בפינה זו, אבל זאת היא למורת רוחנו כי אתה נוטל רשות לעצמך לבקר ח“ו בעניני הדת ולאמר הלכה זו נאה וזו אינה נאה, כל מי שמאמין בתורה מן השמים לא יבקר בחקיה, כי כלם נתנו מרועה אחד וצרופה אמרתה מאד, וכמו שאין לנו לברור בחקי התורה עצמה, כך חלילה לנו מלהרהר אחרי חכמינו ז”ל אשר דבריהם כאש, ושקולים בפלס בעיון ובדקדוק רב, אשר ע“כ צותה התורה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. והנה דבר הערוב זר בעיניך אבל התדמה איפוא כי חז”ל לא הבינו כי ימצאו מלגלגים בזה, הלא כנגדך ונגד כל המהרהרים אחרי תקנותיהם, שפתם ברור מללו: כל מי שאינו מודה בערוב הרי הוא בכלל האפיקורסים, ואין התקנה ההיא כחקה בלי טעם, חכמה רבה צפונה בה, הלא כה אמרו חז“ל בשעה שתקן שלמה ערובין ונטילת ידים, יצא ב”ק ואמרה “חכם בני וישמח לבי גם אני” הרי כי חשבו את הערוב לדבר חכמה עצומה, וכיצר יתישבו שני המאמרים הללו? אלא על זו ועל כיו“ב כבר אמר הר”י ערמאה ז“ל כי הזרות והקושי הנמצא בדברי החכמים הן הם יעידו על גודל חכמתם, ואמנם יש גם לאל ידנו לבאר לך אפס קצה הענין העמוק הזה אבל לא נכחד מאתנו כי לא יכנסו הדברים בלבך בטרם יגלו לפניך סודות התורה שבע”פ בכלל, ודרכי פליאות נתיבותיה, והרי אתה דומה בעינינו לחולה מסוכן שבא אצלו הרופא ונתן לו סממנים, אמר לו החולה אדני הרופא! סממנים אלו אינם הגונים לי, כי מה כחו של גרעין זה שהו פחות מחלק אחד מתתקצ"ט מקנוח סעודה שלי, להעמידני על רגלי? אמר לו הרופא עד שאתה מדיין עמי הרי אתה מת, שתה הסממנים וכשתתרפא בוא לבית מדרשי ועמול בתורה כמוני ופת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ימים הרבה, ואם אתה עושה כן אתה תראה שיפה עשיתי.

סוף דבר! דברנו עמו ארוכות וקצרות עד שת“ל עלה בידינו להכריעהו ויאות לנו להעביר את הפקודה אשר פקד על הנערים לבלי יבקרו את הביהכ”נ בשאר ימות השבוע חוץ מיום ב' וה' ויצוה על ר' מוניא המתגורר שמה בתור מלמד תנוקות, כי ישים עיניו על התלמידים אשר יבקרו את ביהכ"נ תמידים כסדרן, וגם על הערוב צוה על עושי המלאכה להכינו על תלו, ואנחנו עמדנו על המלאכה מראשיתה ועד סופה ושמנו לבנו לתקנה כהלכה, ואולם לדאבון לבנו בדבר הפרשת תרומה ומעשרות עמד על דעתו כי אין בידו לתקן הדבר הזה בטרם שאלו פי משלחיו, ויבטיחנו כי ימהר לכתוב אליהם ולטול מהם רשות.

ככה הרבינו לדבר עמו עד שנכנע לבבו, ולעינינו ישב וערך מכתב אל החברה בפאריז ויציע לפניהם כל דברינו, וגם אותנו צוה לדרוש בשלומכם, מורינו ורבותינו, ולבקש מלפניכם כי תערכו מכתב אל החברה הנז' אשר בו תציעו לפניה כל חפציכם, ונפטרנו ממנו בשלום.

הגדנו היום לפניכם רבותינו כל פרשת המאורע, ובזה נצא מלפניכם בקידה והשתחויה. והבוחר בישראל עמו, ובתוה"ק יתן בלב ראשי החברה לתקן את המעוות, ולשים את המעקשים לשמור וישפות שלום לנו ולכל ישראל.

(חתומים) מורינו בר אדון ס"ט. זלמן חיים ריבלין.

בתור בעל תורה ואוהב תורה חזר על חתנים גדולי תורה ויראה, ויהי חתנו הראשון³¹ “העלוי מאסמינא” הרב והחכם הגדול רבי חיים זאב וואלף ז“ל מחבר ספרי דברי חיים, אטרי חכמה וכו‘. חתנו השני היה הרב ר’ נחום רגוזניצקי ז”ל והשלישי יבדל לחיים הוא הרב ר' אלי' מרדכי אייזינשטיין נ“י, מי שהיה סופרו ונאמן ביתו של מרן הגאון רבי שמואל סלנט זצ”ל.

הרב ר' אליעזר דן בהרלב“ג ז”ל (גברילוביץ)    🔗

הוא היה מ“ילידי ציון המצוינים” שנתעלו למעלת גדולי התורה המוסמכים בהוראה. ולא עשו את התורה קרדום לחפור בו.— ויהי עוסק בפרקמטיה ויחד עם זה תני ומתני, מגיד שיעורים בגפ“ת לפני אברכים מופלגים בביהמ”ד שלו חנם. אותו ביהמ“ד שיסד מר חותנו הרב ר' יהוסף שוורץ ז”ל.

רבי אליעזר דן היה אחד מהיותר גדולים בחכמי התלמוד בעירנו, מצוין בחסידותו הגדולה, האמתית, לא התערב מעולם בעניני העיר בכתותיה ומפלגותיה. ורק תורתו היתה שעשועיו כל הימים, והעמיד תלמידים למאות, בעלי תורה ויראה, ובעלי מדות נעלות, היה גם דרשן מצוין, בעל הגיון ובעל מדרש.—

החכם מר לונץ ז“ל מספר לנו: “בליל³² ת”ב היינו הולכים לבית מדרשו לשמוע מפיו מדרש איכה”.

גם הוא היה חבר נלבב לבונים הראשונים; טרח עמל ויגע לבסוס הישוב והתפתחותו. ויהי מ“עשרה הראשונים” לחברת מאה שערים (רובם ככולם של החברים הראשונים היו מוכרחים למסור לאחרים את בתיהם מעוני ומרוב לחץ).

ארץ ישראל היתה יקרה וחשובה אצלו, לא יצא מעולם חוצה לה, הוא ותר גם על “ירושה גדולה” שהיה לו לנסוע בעצמו לאחת הערים באירופא.—

בהיותו פעם ביפו לרגלי בריאותו, התרחק משפת הים הגדול שהוא גבול ארץ-ישראל, ולא ראהו כלל. שנים רבות היה המשגיח הראשי וה“פוסק” בבתי המקולין בשאלות השחיטה והבדיקה.

אחרי פטירתו של הרב הגאון ר' משה נחמיה כהנוב ז"ל מלא. הוא את מקומו בתור ראש ישיבת “עץ חיים” בירושלם.

בן ששים ושלש שנים היה במותו, נלבע ביום כ“ז לחדש אב תרנ”ז.

הר״ר אברהם גוטמן ז"ל    🔗

מזקני ירושלם ונכבדיה.

עסקן צבורי, ואחד ממנהלי עדת אונגרן בירושלם. בצדק ויושר נהל את עדתו, התרחק מן “הקנאות” והרבה עשות טוב וחסד בעירנו, מושיע ותומך לכל קשי יום, חומל על דל ודואג לעני ולגר, ליתום ולאלמנה.

הוא היה הראשון לעורר לב נכבדי העיר ליסד קפת גמילות חסדים בעירנו, ידיו יסדוה, ובכל כחו עמל לגדלה עד אשר עלה קרנה בשנת תרמ"ג — שנת פטירתו — יותר מאלף לירא.

ערירי הלך ויעזב את חלק גדול מהונו לצדקה: שלש מאות לירא לקפת גמ"ח, ומאתים לירא לצדקות שונות על דעת אפוטרופסיו.–

זכרון צדקותיו יעמוד לדור אחרון.

הרב ר' נתן פרידלנד ז"ל    🔗

מן החובבים הראשונים. נפטר בירושלם בתשרי תרמ"ג.

פרסם מאמרים וספרים בדבר ישוב ארץ ישראל ויעוד הלאום.— רוב ימיו בלה במלחמתו בעד רעיון הישוב, והלך בזה בעקבות הגאונים הצדיקים רבי אליהו גוטמכר ז“ל מגריידץ, ורבי צבי קלישר ז”ל מטהורן. ויחי חיי צער ועוני ככל יושבי ירושלם.—

בנו מר מיכל פרירלנד היה סוכן ישוב סוריא בלונדון שעמד תחת פקודת לורד שאפטסבורי, והוא הוא שנשלח מטעם הועד לרוסיא להביא משפחות האנשים אשר נשלחו ללודקיא.—

משפחת שיריזלי בירושלם    🔗

ראשון למשפחה הזאת היה רבי יצחק ישראל. בא משיריז ירושלימה בשנת תקס"ז עם ביתו ובני ביתו: ר' חיים משה ור' אליהו, בעודם צעירים לימים.

ר' אליהו ישראל נסע ב“שליחות” לעיר מצרים. ובהיותו תלמיד חכם גדול, דרשן מצוין ומחונן בכשרונות נעלים, נתקבל ל“רב העדה” בקיירו, ויכהן במשרתו זו עד יומו האחרון ובנו, כרעא דאבוהו, מלא את מקומו, הוא הוא הרב הגדול המפורסם כמוה“ר יום טוב ישראל שיריזלי שהיה רב הכולל בארץ מצרים, מוכתר בכתר מלכות. בשנת תרמ”א בא לשכון כבוד בירושלם ויהי עוסק בתורה ועבודה וגמ“ח, חבר ליראי ה' ולחושבי³³ שמו, ויהי חונן דלים ומרחם אביונים. רק יום אחד חלה את חליו אשר מת בה. ויהי בערב והקיפה השמועה הרעה בעיר, ויזעקו כל חו”ר העדה, ויחלקו לו כבוד גדול במותו. נלב“ע בליל י”ג מנ“א תרנ”א.—

ור׳ חיים משה שיריזלי היה פקיד בועד העדה של הספרדים וחבר במגלש אדארה³⁴ מש' תר“ח עד שנת פטירתו תרכ”ג. (הוא היה השני ששמש במשרה זו מצד היהודים. קודם לו היה רבנו ישראל שנפטר בש' תר"ח) וימלא מקומו במשרה זו הרב ר' יצחק ישראל שיריזלי, מש' תרכ“ג עד שנת תר”ל שאז התפטר ממשרתו זו, ובמקומו נכנס במגלש אידארה ר' יעקב פינסי, ששמש במשרה זו עד ש' תרל“ג, ואחריו ר' אליהו נבון איפנדי עד תרנ”ז, ואחריו הרב ר׳ חיים אלישר ז"ל.

הר' יצחק ישראל שיריזלי היה גם פקיד בועד העדה וחבר שני בבית דין.

סבת התפטרותו במגלש אידרה היתה ככה: בשנת תר“ל היה משפט על ערבי אחד מכפר שלוח שנאשם לשודד וגונב, ועוד טרם שיצא פסק הדין, באו אנשים מצד הערבי בביתו ובקשו ממנו להטות המשפט בזכותו,— כמובן לא הזדקק ולא שמע להם. ואחרי ימים אחדים ופסק הדין יצא על הערבי, באו שודדים אחדים באמצע הלילה בביתו ויתנפלו עליו בסכינים, ויפצעוהו פצעים אנושים, ויאמרו להמיתו. למזלו התעורר באותו רגע בנו ר' רפאל ישראל שיריזלי, שהיה אז צעיר לימים, ובראותו הסכנה המרחפת על אביו הוציא את ראשו דרך חלון קטן ויצעק לעזרה, אחד מהשודדים משך אותו מן החלון פנימה, וישליכהו ארצה, ויאמר להמיתו, ובשמעם קול תנועה והמולה ברחו ונעלמו, ובין כך נצל,— נפטר בתשעה באב תרמ”ג.

שלשה בנים היו לו: ר' מירקדו ישראל שיריזלי, ר' מרדכי ישראל שיריזלי, ור' רפאל ישראל שיריזלי.

הר' מרדכי ישראל שיריזלי נולד בירושלם בש' תרי“ג ונפטר בצפת באיר תרע”ו היה חכם מפורסם ועמקן בדינים ובהלכות, אחד ממיסדי ביה“ח משגב לדך וממנהליו, מורה לתלמוד בבית הספר לחכי”ח במשך עשרים שנה; חבר לועד הספרדים בימי רבנותו של הרב ישא ברכה ודיין באחד בתי הדין של עדת הספרדים.

הר' רפאל ישראל שיריזלי נולד בירושלם בש' תרי“ח. הוא היה מנקיי הדעת בירושלם. למדן, חכם ועסקן צבורי. אחד מהמיסדים הראשונים של ביה”ח משגב לדך ששמש בו בתור גבאי ומנהל כארבעים שנה. ולמרות זקנתו וחולשתו היה בא יום יום אל ביה“ח וידאג תמיד לשכלול הבית והפרחתו, ונפטר בו אחרי מחלה ממושכה ביום כ”ח כסלו תרפ"ו.

חצר שיריזלי    🔗

בעיר העתיקה אצל חצר של ה“קראים” היתה חצר גדולה בעלת שתי קומות שהכילה בה יותר משלשים חדרים שהחזיקה משפחת שיריזלי מלפנים, והיתה נקראת תמיד “חצר שיריזלי”. בשנת תרמ"ד יצאו כל הדרים בה. בהיותה עתיקה יותר מדי נחרבה ונטה לנפול.

עדת הגורזים בירושלים    🔗

מקדש

לכבוד אחד מראשי העדה הגורזית בירושלם, החכם הישיש הנכבד מבני עליה, שעלה ירושלם מלפני כחמשים שנה. סוחר ועסקן צבורי מוה"ר שלום בר' משה הלוי קוקיא הי"ו.

אחינו עדת הגורזים — תושבי חבל קוקז שברוסיה — באו ירושלימה עוד לפני כששים שנה, והתישבו בה במסחר ובקנית בתים לשבת.

השר ר' משה מונטיפורי ז“ל, בהיותו כאן בפעם האחרונה בשנת תרל”ה, מצא כבר מאחינו אלה כמאתים נפש. ובאחר ממכתביו על ירושלים ויושביה, משבח אותם על גבורתם ואומץ לבם. לאיזה מהם — הוא מספר לנו — היו אותות הכבוד על לבם, אחד מהם מר אליהו בן ישראל יש לו שלשת אותות כבוד. אחד קבל עוד מהקיסר ניקוליי, ושנים מהקיסר אלכסנדר. כששאלתי את הראש שלהם: מהיכן באו לאותות הכבוד האלה? והשיב לי, שבמשך הימים אשר היה להרוסין עם הצירקסין, כל אנשי הצבא מהיהודים היו נלחמים באמונה ובגבורה נמרצה, וכאשר אנשי עיר קוטאיס החריבו את המקום, היו היהודים נשארים, ובדמם היו מגינים האוצר של ממשלת רוסיא. האיש הצבא אליהו בן ישראל אשר לו שלשת אותות-הכבוד, הגיד, כי בכל פעם שקבל אחד מאותות הכבוד שלו, נתכבד גם כן מן הקיסר שנתן לו את ידו ויחבק לו.— נאה היה לראות את האנשים האלה. איזה מהם היו מלובשים בבגדי קוקז, ואיזה מהם במלבושי צירקסין, מראיהם חזקים ומוצקים בפנים יפות, ומספרים את נצחונם במלחמת הצירקסין.— על האנשים הנאמנים לממשלתם, כמו אלה אשר בירושלים, הוציאו איזה אנשים עליהם דבה רעה ואמרו עליהם שברחו ממדינתם. זה גרם לי כמעט להוריד דמעות. חשבתי לנכון, שרוסיה, אסטרייך, פרוסיה, פריינקרייך³⁵, איטליה וכו' היו נותנים להם תואר גדול ושם טוב יותר."

ראש וראשון לעדת הגורזים בירושלם היה אז הרב הגביר המרומם, הישיש הנכבד מוה“ר אפרים הלוי קוקיא ז"ל, מילידי קוקז מחבר ספר ילקוט אפרים. הוא היה מן החובבים הראשונים שנאחז בירושלים עם ביתו ומשפחתו הי”ו, וירב עשות טוב וחסד בעירנו.

נפטר בשם טוב בחדש כסלו תר"נ.

רובם ככולם של העדה הזאת המה בעלי “בתים³⁶” ובעלי “מסחר”. החצר הראשונה שקנו בשנת תרמ“ה בעיר העתיקה, סמוך לשער שכם, מאת הר”ר פישל הכהן לפין ז"ל, הקדישו לבתי תלמוד-תורה ותפלה. ובתי מגורם מחוץ לשער שכם, מול בתי ר' ניסן בק. “רוחב מונטפיורי” שם הוא מרכז אחינו הגורזים. שלשה בתי כנסיות להם בשכונה הזאת: א) בית הכנסת “אשל אברהם”, וסמוך לו — “ישיבה” ללמוד שעורים קודם הצהרים; ב) בית הכנסת "אליהו כהן; ג) בית הכנסת לאנשי אחיסקא — עיר במדינת קוקז, ועוד כמו אלה בשכונות שונות.

בית קברות מיוחד להם בהר הזיתים, בין חלקת הספרדים והאשכנזים. בראשונה היו מקברים את מתיהם אצל הספרדים, ואחר כך נפרדו וקנו להם חלקה מיוחדה לבדם. אך הספרדים עכבו את ה“רשיון”. ואני זוכר כי ב“משא ומתן” הזה בא הקונסול הרוסי אל בית הרב ר' שמואל סלנט ויבקש ממנו לתת פקודה לחברת “גמילות חסד של אמת” של עדת האשכנזים לקבור את מתיהם אצלם עד שישיגו את הרשיון הרשמי לבית הקברות שלהם. ובזה אתם מוצאים “קברי הגורזים” גם בחלקת הספרדים וגם בחלקת האשכנזים. ראשי העדה שלהם היו זמן רב שני בעלי הפירמות הידועות: קוקיא וגורל. לשני אלה חנויות, בתים וחצרות גם בעיר העתיקה. הסוחרים ובעלי הבתים הנכבדים העומדים בראש העדה, הם כעת: בני משפחת קוקיא, גוראל, וחכמי שבילי, ביניהם בעלי לשון עברית צחה, ביחוד בני הדור החדש, חניכי בתי התורה והספר.

מנהגם כמנהג אחינו הספרדים. בראש השנה וביום הכפורים יתורגמו הודוים בשפה המדוברת ביניהם, שפת גורגיסטן. בשבתות ומועדים אחרי הצהרים, ידרוש לפניהם“חכם” בשפה הנזכרת.

ציונים    🔗

לבני ציון היקרים, משופרא דירושלם,

ג) ה“ר יהושע ליב אניקסטר ז”ל

בן שלש עשרה שנה היה בעלותו ירושלימה מאניקסט, יחד עם אביו הרב ר' שלמה ליב ז“ל, ויהי מבחירי בני-הישיבה, למד הרבה קרא ושנה, ושמש תלמידי-חכמים, והודות לכשרונותיו הנעלים, רכש לו ידיעה רחבה ביותר, גם בספרות העתיקה והחדשה, קרדום לחפור בו עשה לא את התורה, אלא את גוילי התורה… הוא היה למוכר-ספרים. ומפני חסר אמצעים-כספים, לא היה בכחו להחזיק באוצרו את הספרים ולכן היה נאלץ למכרם תיכף ומיד ברווחים פעוטים ובהם התקים קיום עלוב ודל, כל ימוו ושנותיו חי חיי צער, לחץ ועוני, סבל יסורי א”י, נוסף לכך סבל גם צער גדול-בנים במדה גדושה, וכך התאבק עם המצוקה החשאית עד יומו האחרון.—

גם בעתותיו היותר קשות, לא הפיל א"ע על הצבור, לא שאל ולא דרש שום עזרה, טבעו ומזגו העדין לא נתנו לו להודיע צערו ברבים, גם מידידיו היותר נאמנים היה מעלים תמיד את מצבו הקשה. בגבורה נפשית עילאה, היה יודע להבליג על כל הרפתקאותיו, ולהראות פנים שמחים ומאירים.

במת-בטוי אחת היתה לו, להביא לידי-בטוי, את כל הצבור וכמוס בלב, זו היתה במת-התפלה בבית-הכנסת אשר במלון קמניץ, אשר הוא שמש שם בתר חזן-קבוּע, הוא היה מחונן בקול ערב ונעים, תפלתו היתה עושה רשם אדיר בלבביותה ובחום-עוזה, צללי-קולו היו משתפכים בחלל הבית, והשרו רוח מרומם ומעודד על כל המתפללים. תפלתו, פרכוס-נשמתו, והשתפכות-נפשו, הרעידו את נימי הלב.

למרות בחילות-נפשו לבקשת עזרה, היה בכ“ז מזדקק לכך, אם הדבר היה נוגע לאחרים, “אח לצרה” היה לכלם, והשתדל תמיד להשיג עזרה וישע לקשי-יום ולזקוק-השעה, ולא פעם היה בא לביתו, בחצות ליל סגריר, לבקש ע”ד קבלת חולה ב“בקור-חולים”.

פעם אחת ישבנו כולנו בבית הרי“מ פינס ז”ל, ויבא יהודי קוקזי אוהב תורה וחובב מצוה, שואף בכל חום לבו לאחת המצות הבלתי מצויות שמה במדינתו, היא מצות “פדיון פטר חמור” ולא השיג כל כך בנקל את שאיפתו גם כאן. בימים-ההם מעטים היו אחינו בציון אשר יהיה להם חמור מקנת כסף, ואשר קנה לו חמור קנהו עת אשר היה ראוי למשא. ורק האיש אשר אך למען קיים את מצות הפדיון מגמתו, עליו היה לקנות לו אתון אשר ידע בטח כי לא פטר רחמה עדנה, ויגדלנה עד אשר תלד, ואם תלד זכר, אז יוכל לקיים המצוה של הפדיון. ובהיותו חדש בירושלם בקש מאתנו לעזרהו במצוה זו. והוא, המנוח, אוהב מצות, קבל עליו לדאג בזה בלי שום קבלת שכר חלילה. וישתדל לזכהו במצוה זו, ואת חג הפדיון חגג בשמחה רבה ובהמון חוגג, קהל גדול אנשים ונשים וטף, את החמור שעמד להפדות הלבישו עדי זהב ופנינים ויקריבהו אל הכהן.

לבוש בגדי יו"ט פדהו מיד הכהן בגדי קטנה, ויברך ברכת על פטר רחם ושהחיינו, וכל העם ענה אמן קול גדול. מגדנות ויין חולק להנאספים, וילכו לביתם שמחים וטובי לבב.

הוא היה גבה-קומה, כפוף ושחוח מעט, מבנה-גופו דל ורזה, עור ועצמות, פנים יפים, זקן שחור, עינים עמוקות וחודרות, מלובש קפתן פשוט ונקי, מתהלך לו לתומו שקט, ותחת זרועותיו חבילת-ספרים וכתבי-יד עתיקים. זוהי דמותו הגופנית.

עני מדוכא, מעונה ביסורי המחסור, שבע עמל ותלאה, ולעומת זה — עליז, איש רעים להתרועע, מעורב בין הבריות, מתבל דבריו בדברי חז"ל ובאמרי-חכמים, חביב בעיני הרבנים והחכמים,— זוהי דמותו הרוחנית.

נפטר ביום י“ב כסלו תר”ע, במבחר שנותיו, שנת החמשים לימי חייו.

הפלאות בירושלם בשנות קדם    🔗

­ב­ערב פסח בירושלם

מקדש להרב הגאון ר' ישראל זיסל דבורץ נ"י

בערב ילין “בכי” ולבקר — רנה!

זקני ירושלם מספרים שאותו “ערב פסח” היה להם בבחינת ערב “תשעה באב” כי גבר הצמאון בעיר, ולא יכלו להשיג מים אף במחיר רב, דבק לשון יונק ושיבה אל חכו בצמא.

מים לא היה בירושלם, לא בעיר ולא בחוצה לה. החורף עבר ללא גשם, לא המטיר ה' מים על הארץ, יבשו המעינות והבורות נתרוקנו; מימי השלוח פסקו, והשקאים חדלו לבוא העירה, לא היה מים אפילו כדי לכלוך יד, עד כי נאלצו, הגדולים שבהם, לרחץ ידיהם בליל הסדר ביין.—

ויהיו נפעמים ונדהמים, פחדו לבל ימותו כלם בצמא כי עבר החרף וגשם אין.

ובליל זה יבכיון בני, בליל התקדש חג הפסח, בהיותם מסובים ואומרים ההגדה בכו, בכו הגדולים והקטנים, נשאו עיניהם ולבם לשמים, הרימו למרום קולם: שומע תפלה תן טל ומטר על פני האדמה. ודאגה מיוחדה העיקה על לבם, חששו על כבוד קדושת השם שלא יתחלל חלילה, כי המושל שלח לאמר לרב הראשי, להרבות תפלה ותחנונים בלילה הזה, ליל נסים לישראל, שיבוא גשם די רות צמאון האדם והאדמה, ואם לא יעתר להם אלקים אז יסגור את כל בתי הכנסיות ובתי המדרשות!

ואז — רוב נסים הפלאת בלילה!

ויהי בחצי הלילה: התקדרו השמים בעבים וגשם שוטף נתך ארצה גם בליל זה וגם כל ימי החג זרמו מים עבות שחקים, וימלאו את הבורות וירוו את האדמה, והשנה היתה שנת ברכה.

המושל השתתף בתפלת ההודאה שנערכה בבית הכנסת של היהודים, הרכין ראשו לפני הרב, נשק את ידיו ויאמר: אשריך ישראל מי כמוך, עם נושע בה'!

לתקון מקום “הכותל המערבי”

מונטיפיורי ורוטשילד — שני “החובבים” האלה שאפו, איש איש בזמנו, לתקן וליפות את מקום הכותל המערבי, שניהם התמסרו לזה, ולצערנו לא עלתה בידם להוציא את רצונם הטוב אל הפועל.

השר ר' משה מונטיפיורי ז“ל מספר לנו בזכרונותיו על בקורו האחרון בשנת תרל”ה:

ביום הששי, כ' אב, הלכתי לכותל המערבי להתפלל שם התפלה הנהוגה, הדרך המוביל אל המקום הקדוש הזה, והבתים אשר שם מסביב הם עוד במצב שמם נעזב ונהרס, ובין איש ובין סוס יכשל בו על ידי שברי האבנים הנפזרים שם עוד מימי אבותינו, ומזכיר את הנוסע, כי עוד יש לעשות הרבה עד שדרכי ציון יהיו חלקים וישרים.

כשהיתי בירושלים בשנת תרכ"ו השתדלתי מאד לעשות שם גג לפני כותל המערבי, ועשיתי כתב התקשרות על המלאכה להוציאה לפעולה. אבל פתאום קרה שם איזה מניעה אשר על ידי זה לא יכלו להוציא הדבר לפועל, ונתבטל הדבר. וזה מקרוב נסה איש אחד³⁷ לעשות שם ספסלי אבן להיות מקום לשבת שם לפני האנשים הרבים הבאים שם יום יום לבקר את המקום הקדוש הזה, אבל לא הצליח בפעולתו. הוא בקש רשיון לשים במקום הזה לכל הפחות איזה מספר אבני שיש גרולות ומרובעות ונתנו לו רשיון על זה, אבל האבנים, לא נשארו זמן רב במקום ההוא. בראשונה נעלמה אבן אחת, ואחרי כן השנית עד שנעלמו כולנה.

והשר אדמונד די רוטשילד, או בשמו העברי: ר' בנימין בן יעקב שאף לגדולות עוד יותר, הוא שאף לרכוש “לזכות ולכבוד ישראל” את המגרש הגדול אשר לפני הכותל המערבי במחיר גדול, במיטב כסף וזהב, להסיר את כל אותם הבתים הפשוטים אשר סביבות הכותל המערבי ולהניח את המקום פנוי לבני ישראל הבאים לשפוך שיחם לפני ה' במקום הזה. אך גם הוא פגע ב“מכשולים” ולא יצא הדבר אל הפועל. וזה היה מלפני כארבעים שנה. הבארון³⁸ הלך אל הכותל המערבי וירא את המקום הצר מהכיל לבני עמנו לעמוד בו עת חפצו לשפוך שיחם לפני ה׳ במקום הקדוש הזה. וגם הוא מבוי מפולש לשני צדדין ורגל רבים מבני העמים דורסת בו, ולפעמים גם חמורים וגמלים טעונים משאות עוברים בו, בעת אשר בני ישראל נערים וזקנים נשים וטף עומדים במקום הזה צפופים. ויתעורר ויגמר אומר לקנות את החצרות והבתים אשר סביבות המקום הזה להקדישם לבני ישראל להבאים להתפלל במקום הזה, וכבר הניח אבן הפנה לרעיון הנכבד הזה. החל כבר בדבר הזה, בעוד היותו כאן, ולגמור את כל הענין כולו בעיר הבירה. אמר לנסוע ישר לקושטא לתכלית זו, אבל, כמו שאמרנו, פגע במכשולים והדבר נשקע, ונתבטל.

וזה מה שמסר לנו הרי“ד פרומקין ז”ל בשאלה זו:

"בהיות הבתים האלה הקדש לעניי המחמדים ילידי מארוקו, תוניס ואלג׳יר, הגרים בם הם ובניהם אחריהם זה שנות דור, והקדש לא ימכר לצמיתות על פי חוקי הארץ, אך עצה אחת ישנה להשיג את הבתים האלה, והיא, על ידי חליפין, לאמר: כי יבנו במקום אחר בתים למושב העניים האלה, בהוצאות אחד היהודים ויצאו העניים מבתיהם העתיקים אשר אצל הכותל המערבי וישארו הבתים להיהודים. והנה כפי הנראה והנשמע אין מפריע לזה מצד ההוצאות הדרושות לבנין בתים אחרים, אם כי רבות הנה ותעלינה הרבה מאד, רב יתר ממחיר הבתים העתיקים. הבארון הנדיב היה חפץ להעמיס משא ההוצאות על שכמו, אבל האופנים אשר על פיהם נאותה הממשלה לעשות הדבר הזה קשים הם, וספק בדבר אם תבואנה ההוצאות הרבות אשר יוציא הבארון תועלת להעדה, ולכן דרושה התכוננות רבה בדבר הזה.

אופני ותנאי הממשלה הם, שאחרי הבנות בתים אחדים למושב העניים הנזכרים, והחליפין יעשו, יהרסו כלה הבתים העתיקים אשר מול הכותל המערבי. ויהי מקומם פנוי, שטר מקנה לא ינתן עליו, לא יהיו רשאים לבנות במקום הזה בנין אבנים אף לא בנין עצים, ואף לא להקפו בגדר אבנים או מחיצת ברזל, כי אם פנוי יהיה ומפולש מכל עבריו, אך אם ירצו היהודים לטעת בו אילנות אין מוחה בידם. ומה יועילו איפוא החכמים בתקנתם? המקום, אשר בו הכותל המערבי, ישאר רשות הרבים ותחת אשר עד כה היה צר, יורחב גבולו ויהי רשות הרבים אמתי' רחב ט"ז אמה ויותר, מזה לא תצמח כל תועלת בכלל, ולהמתפללים בפרט, ויוכל היות כי יצמיח הפכה. ויעירו ראשי עדתנו את אוזן הבארון הנדיב על הדבר הזה, ויעוררוהו לשים לב לזה, וכנראה עשו דבריהם רושם. והוא מוסיף ומספר:

“המשא והמתן לא חדל עוד³⁹, ואם ישונו תנאי החליפין באופן מועיל להעדה, מוכן הנדיב המרומם לתת מכיסו את ההוצאות הדרושות — יואיל ה' וישלח עזרתו ויצא הרעיון הנשגב הזה לפעולת אדם”.

“הרעיון הנשגב הזה” לא יצא עד היום הזה אל הפעל והחורבן במקומו עומד. והערבים, שכני המקום, התחילו בימים האחרונים ל“תקן” את הכותל על דעת עצמם. (מגנזי ירושלם)

התפלות אצל הכותל המערבי.

הראשון בקדש שדאג “לתפלה בצבור” אצל הכותל, היה הרב הגאון ר' משה ליב זצ"ל מקוטנא, מנין מיוחד היה בא יום יום להתפלל שמה תפלת שחרית. אבל לא נמשך ימים רבים.—

בשנת תרל“א נגש הרב החסיד ר' הלל משה גלבשטיין ז”ל אל הדבר הזה לקבע מנין לתפלת מנחה ומעריב בכל יום, ביחוד בערבי שבתות שרבו המתפללים שם. על שלחן קטן העמיד פנס גדול ובו כעשר מנרות שמן זית, והוא וחסידיו היו מתפללים שם תפלת מנחה וקבלת שבת וערבית בהתלהבות גדולה, ואחר כלות התפלה היה אחד מערבים הדרים שם מחזיר את הפנס לביתו, המנהג הזה האריך כארבעים שנה, כי לפני מותו צוה לבנו שיחזיק במנהג הזה והוא קיים את צואת אביו לכל פרטיו (הרא"מ לונץ בזכרונותיו), ורק בש' תרע"ב כאשר אסרה הממשלה להעמיד שם ספסלים כסאות ועוד, נאסר גם עמידת השלחן עם המנורות אך דבר התפלות נשאר בקביעות בימי החול ובשבתות, ותפלת שחרית בימים הנוראים, אבל כמה צער ועלבון, כמה הפרעות ופראות וכל מיני יסורי הגוף והנפש סבלו שמה!

נורא מאד היה המצב העגום, השפל והמחפיר, ולפעמים קרובות גם-המסוכן, על-יד ה“כתל”. עד שהתעורר העסקן החרוץ מר נח גלאזשטיין לדאג לכבוד המקום הקדוש הזה, שהוא כבוד עם ישראל כלו, בסכנה ובחרף-נפש עלה בידו — ברשות רבנינו והסכמתם ובעזרת יחידי סגולי-אחינו, – להכניס תקונים וסדרים טובים ויפים, הנותנים כבוד לישראל, לא פעם עמד לפני המושל והתריע על ההפרעות והעלבונות, הנתכים כפעם בפעם על ראש המתפללים, לא פעם התדיין עם השיכים והזרים השכנים בעניני ה“כתל”, וכהצבור הירושלמי כך גם הממשלה, הכירוהו בתר המפקח והאיש האחראי במקום הקדוש הזה.

רבים הם התקונים שהכניס העסקן החרוץ הזה, בסדרים הפנימיים והחיצוניים של “הכתל”. לפנינו מונחות תעודות שונות, המבליטות את כל זה בבהירות מספיקה, והרי קטעים מהן:

"המקום הקדוש של חצר “כותל המערבי” היה מקודם נעדר מכל צרכי והכרחי המתפללים, ובפרט בשבתות ובמועדים אשר ינהרו אליו קהל גדול, בם זקנים וחלושים הבאים מחוץ לעיר משכונות הרחוקות.

והנה העיר ה' את רוח הר"נ גלאזשטיין ויבקש וימצא דרך ואופי שלא יהיה כל העם נצב משך זמן תפלתו אצל הכותל, ולא חשך מעמל נפשו להספיק די מים במשך כל היום מאור הבקר עד אחר תפלת ערבית.

ויעש גם כיור וכנו לרחצה, ומים לשתיה לבד, קנה סכום הגון של ספרי תהלים וספרי-תפלה ויתנם בארון, והאחרון חביב שיסד ביהמ"ד על יד כותל המערבי, ויתן בו ארון וספרי תורה⁴⁰ וכל הדברים הדרושים. ויתן על ידו את האפשרות לקריאת התורה בעד כל המתפללים אצל הכותל הקדוש. ביחוד בימי הגשמים.—

וככה הלך והוסיף בהליכותיו בקודש ותקן גם מנין קבוע להתפלל מדי יום ביום בצבור אצל הכותל הקדוש תפלת שחרית ולאמר אחריו שיעור תהלים דבר יום ביומו, וגם התפלות המסוגלות בעד שו"ט והצלחת כלל אחינו בני ישראל בכל מקום שהם, לקיים מה שנאמר אל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ.

ומאז יסד שם את הביהמ“ד, מתפללים לפני הכותל מדי שבת בשבתו גם תפלת שחרית, גם תפלת מנחה פעמים רבות, המתחילות ממנחה גדולה עד סוף זמן תפלת מנחה קטנה בשבת קוראים גם בתורה. וכבר התפללו שם גם ברה”ש גם ביום הכפור וגם בכל הסכות דהשתא. כל התפלות כסדרן בקביעות. וע“י התיקונים האלה רבו כמו רבו הבאים להתפלל אצל הכותל הקדוש במשך כל היום [כן ירבו]. ואף גם בלילי שבתות ומועדים ובמוצאי ש”ק מתפללים ברוב הדרת מלך, גם לא בחשכת לילה כמלפנים כי אם לפני מאורות לוקסין המלאים זיו ומפיקים נוגה על כל פנות חצר הכותל הקדוש כראוי למקום תפלה, וכיאות לכבד לפאר מקום מקדשנו וכו' וכו'.

האמת אגיד לולא ראיתי בעיני, לא האמנתי בשום אופן, איש אשר לו אשה וב“ב ואשר עליו לפרנסם, ימסר את מבחר עתותיו לעמל את נפשו בענינים קדושים כאלה. עוזב ושוכח את ביתו גם בשבתות וגם ביו”ט, גם ביום גם בלילה ובחרוף נפש אצל כותל המערבי ישכן, למען המציא למלאות הכרחי המתפללים הדרושים בשעת תפלתם אצל הכותל הקדוש, וכו' וכו'.

הכותב והחותם לכבוד ה' ולכבוד שריד בית מקדשנו ביום ב' לסדר “עקב אשר שמע אברהם בקולי, וכו‘, בשנת קומה ע’ז’ר’ת’ה’ לנו פה עי”ק ירושלם ת"ו.

זרח ראובן בהר“ש ז”ל בראווערמאן.

בצרוף דברי הגאונים הגדולים הרב הראשי מרן הרא“י הכהן קוק נ”י הגאון הצדיק רבי יוסף חיים זוננפלד נ“י הרב הגאון ר' יעקב משה חרל”פ נ“י, הבד”צ בירושלם, וכל אותם הרבנים בירושלם פנימה וחוצה לה בדבר הכסאות המקופלים הנמצאים כעת במספר הגון— קבל המכתב הבא לקמן:

Office of Dist Supt of Police Oct. 12 1926

Jerusalem Distriat

רעוו. נ. ב. גלאזשטיין⁴¹ מנהל בכותל המערבי ירושלם

א. נ.

הנני מתכבד למסור לכ' בזה ההעתק מהפקודות אדות הכותל המערבי שיצאו מהמושל המחוזי, מחוז ירושלם והנגב מיום 26 — 4 — 6.

הנני מבקש להבטיחך כי הפקודות האלו תשמרנה בכל תקפן, שרק כסאות מקופלות — תלקחנה אל הכותל המערבי ולא ספסלים.

בכבוד גמור Wainwright

סופרינטנדנט המחוזי של פוליס מחוז ירושלם.

הר“ר נחום צבי הריס ז”ל    🔗

מיקירי ירושלם ועסקניה!

“על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה, ועל גמילות-חסדים”. ועל שלשת הדברים האלה, העמיד גם ר' נחום צבי את עולם-חייו, בעלותו ירושלימה לפני יובל שנים בערך.

שלשת הדברים האלה, היו אצלו שלשה דברים שהם אחד, שלשה דברים הנזונים זה מזה, ומהיום סגולה שלמה ומתוקנת, עם כל שקידתו בתורה ובעבודה, היה מסור גם לדבר השלישי, לגמילות-חסדים. הוא היה ה“גומל-חסד” בהא הידיעה, הוא גמל חסד בגופו ובממונו. תכונה-טבעית ונטיה-נפשית היתה לו לכך, אח לצרה היה לכל קשי-יום ונגועי-השעה, הוא דאג לחולים, לאלמנות ויתומים, ולכל איש מצוק ונאנח.

ואשת חבר-כחבר, גם היא היתה חברתו במעשה החסד, היא היתה נוהגת לאפות בכל עש"ק מספר-הגון של “חלות” והיתה מחלקתן לבתי-אבות עניים צנועים.

הר“ר נחום צבי ז”ל, היה מהגבאים הראשונים, יחד עם הרב ר' יעקב בלומנטל ז“ל, ביסוד והנהלת “בית היתומים” של הרב דיסקין זצ”ל הוא היה מידידיו ונאמני-ביתו של הרב הגאון מבריסק, והחזן הקבוע בבית-מדרשו.

גם היה גבאי ראשון בביהכ"נ “ישועות יעקב” במאה שערים.

מעשה אבות ירשו בנים, אחרי פטירתו, הקדיש חתנו הרב ר' אברהם מרדכי מאקס נ“י, את בית מגורו של חותנו הר”ר נחום צבי ז“ל, ל”בית-כנסת" בשביל אחינו האמריקאים, במאה-שערים בירושלם ת"ו.

נפטר בי“ז תמוז תרנ”ח, יהא זכרו ברוך!

משפחת שניצר בירושלם    🔗

משפחת “שניצר” עתיקה היא בירושלם. יד ושם לה באמנות וחזנות.

ראשון למשפחה הזאת היה הר“ר מרדכי שניצר ז”ל, פאר האומנים בווילנא. שעלה לארה“ק במחצית השניה של המאה הששית. הר”י ספיר ז“ל מתאר אותו בתור למדן וחכם, אומן מצוין, פתח, וחרש-אבן. מלאכתו מצאה חן בעיני מלכים ושרים, התפלאו על טובה ויפיה. ויחי חיי צער ועוני בירושלם. חביבים היו לו יסורי א”י!

חובב אמתי היה ר' מרדכי שניצר. עזב את ארץ מולדתו ואת כל טובה ועשרה, וילך נדוד חדשים מספר, למען הסתפח בנחלת אבות, אם כי ידע מראש שדרכו לא יהיה סוגה בשושנים ולחם עצבים יאכל כי שכר האמנות בירושלם אין.

החובב הנעלה דר' אליעזר הלוי. איש סודו ויועצו של ר' משה מונטיפיורי מזכירו במכתביו משנת תקצ"ח (בדביר חלק א עמוד 47). “והיה לנו ר' מרדכי פתח בירושלם למשל אחד מני עשרה, כי הוא היה לפנים פאר עקד האמנות בווילנא, וגם היום יוכל להתגדר באמנותו אף בארץ אשכנז, ויעזוב את כבודו ואת שפעתו, לאכל לחם עצבים בזעת אפים בירושלם. ועוד זולתו נמצאו בזה כמה חרשי אבנים מהירים במלאכתם אשר גם חכמת ארץ אשכנז וכתביה לא מוזרים המה להם, אבל רוח האמונה חזקה עליהם ותוליכם אל ארץ הקדושה”.

עוד הספקתי לראות שרידי כלי מלאכתו בידי בנו ר' צבי שניצר, מיחסים לו מלאכת ארון הקודש מביהמ“ד הישן מנחם ציון, וכן מביהכ”נ של ר' יוחנן בן זכאי.

וכל אותן ה“תשורות” “והכלים היפים” שיד ושם להם בהיכלי הקסרים שנשלחו מקהלא קדישא דירושלם, שלו המה, מעשה ידו להתפאר.

שלחן-כתיבה, מלאכת חרושת אבן מצוינה, נתקבל ברצון מאת הפרינץ האנגלי. התפלא על טובו ויפיו, ונשאר לזכרון מעדת היהודים בירושלם בבית הנכות הפרטי שלו.

הר' מרדכי שניצר נפל חלל במגפת החלי רע בחשון תרכ"ו בירושלם, שגם הוא היה מהעובדים החרוצים שהתנדבו והתמסרו להצלת אחיהם הנגועים במחלה.

בנו ר' צבי שניצר ז“ל עבד כל ימיו בתור שמש ראשי לחברה קדישא של עדת האשכנזים בירושלם. סבל יסורי א”י במדה מרובה. קמץ מעיסתו לאחרים ויהי איש טוב ומטיב לרבים. דאג לגר ליתום ולאלמנה.

בנו ר' יצחק שניצר, יבדל לחיים, יליד בן יליד הארץ, חונן בכשרון ה“חזנות”, בהזמרה הישראלית. בחוץ לארץ היה בטח עומד ברום המעלה, אבל הוא מאלה בני ציון היקרים שנפשם ורוחם קשורים בירושלם, קשה להם פרידתה, ונעימים להם “החיים” בארץ האבות—.

ובנו ר' אברהם אלתר שניצר נ“י מבני ציון המצוינים מחונן בכשרונות נעלים: למדן, סופר, חזן ושו”ב מי שהיה עד עתה המזכיר בועד היתומים של ועד הסיוע המאוחד האמריקני. הוא אין לו עוד הסבלנות הזאת, ובדאגו לעתידו המזהיר הנהו נוסע אמיריקאה למשרתו החדשה. שכבר הוכנה לו בתור רב חזן ושו"ב. יסע בדרך צלחה וישוב שלום אל עיר השלם משאת נפשו.

* *

רובם ככולם מבני ציון היקרים מחוננים בכשרונות נעלים במקצועות שונים. אבל אין להם מקום והאפשרות להתפתח, והחלודה אוכלת אותם בכל פה.

מר פנחס בן צבי גרייבסקי, ירושלם.    🔗

יקבל נא בזה את תודתי על חוברותיו “החרש והמסגר” ו“זכרון לחובבים הראשונים”, שקראתין בהתרגשות לב. אדוני ממלא חובה לאומית, באספו את הזכרונות הקדושים האלה, מחייהם וסבלותיהם ואהבתם לארץ הקודש ופעולתם ומיתתם של אבות אבותינו. שום אומה אינה יכולה להתחרות בנו באהבה כזאת למולדת נשכחה ועזובה. קראתי כמה מאורעות וחיים בחוברותיו והיו דומים עלי כאלו קראתי בספר נחמיה, כי כסופים אין סוף וגעגועים עזים ממות היו לנו תמיד בכל הדורות לארץ חמדתנו. ברוך יהיה ר' פנחס בקנאותו את קנאת חובבינו הראשונים בתוכנו, להציגם למופת לדורנו ולאשר יבואו אחרינו. לא ידעתי עד כה, כי גם אחי בני ליטא לקחו חלק כל כך גדול בבנין הישוב במאת השנים האחרונות. יוסיף נא לבנים ואריחים, ואם גם רסיסיהם, לבנין הזכרונות האלה. לעתיד יהיה צורך בודאי להמנע מחותם של אקראיות ולסדר איש איש כערכו וכמעשהו בסדר השנים הנכון מראשית בנין הישוב בירושלים ועד ימינו. אכן לעבודתו יש לקרוא “עבודת הקודש בארץ הקודש”.

ותחזקנה ידיו ואל יעמוד באמצע עבודתו עד שיזכה להקים את בנין הזכרונות האלה, שהם לתפארת עם.

בהוקרה

ק. י. סילמן

ירושלם

ביום הששי אחר הרעש, שבעה עשר בתמוז תרפ"ז.

הר״ר שמואל הלוי צוקרמן נ״י ⁴²    🔗

זקן המדפיסים בירושלם. וחבר פעיל בבנין השכונות.

נולד במזריטש. מלפני כששים וארבע שנים בא ירושלימה עם הוריו הנכבדים, חובבים אמתיים. הוא היה אז בן שמנה שנים, מחונן בכשרונות נעלים ויהי מבחירי התלמידים. בהיותו ל“בר מצוה” כבר למד בין הכתות הגדולות של הרב ר' זלמן לעווי ז“ל. ובדאגו לעתידו בא לעבוד בשנת תרל”ב בבית הדפוס הראשון בירושלים “דפוס ר' ישראל בק” על יד המכונה של השר ר' משה מונטיפיורי ז“ל — בראות הר”י בק כי ברכה בו נאמן ומסור לעבודתו מסר לידו כל ההנהלה של הדפוס, וגם אחרי פטירתו של ר׳ ישראל ז“ל בקשהו הר”נ בק לבל יעזוב את משרתו ולהמשיך הלאה את עבודתו. אבל העבודה בימים ההם היתה דלה מאד ולא הספיקה אף ללחם צר, ונוסף לזה המשבר הכללי שהיה אז לרגלי מלחמת רוסיה ותורקיה ויאמר לנסוע לונדונה, הר“נ בק תמכהו בעצותיו ובמליצותיו למונטיפיורי ועוד, אבל לא השתמש בהם — מטבעו עדין הוא ואציל, ותכונתו לא נתנה לו לבקש עזרה ותמיכה. ויבוא לעבוד בדפוס, של מר איברומס בדוכס סטריט, ובין שמנה מאות הפועלים מהדפוס הגדול הזה היה הוא האחד המסדר חלק העברית ועל ידו סודר עתון ה”כרם", שבועון, של העורכים החכמים: מר יוסף כהן צדק ומר נפתלי הלוי, ויהי שבע רצון, מאושר ומכובד, אבל מר אביו החובב, בקשהו לשוב אל ציון וירושלם משאת רוחו ונפשו, וישב הוא וביתו ירושלימה. ואז כבר נסגר בית דפוס בק ויקנה את המכונה והאותיות ויסדר לו דפוס על שמו ולחשבון עצמו, המתקים עד היום.

ויהי בשנת תרמ"ט אחרי פטירת הוריו, ומקרה משפחתי אחד שהעציב את רוחו ונפשו, במות עליו ילדה בת שמנה שנים ממחלת האסכרה — למרות מה שהוזיל כסף רב מאד להצלתה — נסע לאמיריקה. וה' הצליח דרכו עוד בהיותו ביפו, סוחרי האתרוגים ר' בייניש סלנט ור' משה יצחק גולדשמיט העמיסו עליו לקנות אלפים אתרוגים ראשונים, מובחרים, והרויח בהם ערך 500 לירא.

בניארק פתח דפוס בבית מר נתן רוגין. בסביבה של ת“ח ואנשי מעשה שהכירוהו והוקירוהו, ובראשם הגאון רבי יעקב חריף ז”ל עם כל הקהלות הגדולות שעמדו תחת השפעתו, על ידו נדפס העתון הלאמי של מר דיינרד, ועוד ספרים שונים, ביניהם ספר “אור החיים” מהשד“ר הנכבד הרב ר' חיים הלוי ז”ל שנשאו עליהם “ירושלם – נויארק”. אבל גם באמריקה לא התאחר זמן רב ושב ירושלימה אל עבודתו שהוא עובד בה כזקן ורגיל עד היום הזה. ועל ידו בנו החביב, ברא כרעא דאבוהו מר חיים צוקרמן נ"י.

אלפי אלפי ספרים נדפסו ונדפסים בבית הדפוס הגדול הזה, ראשון בזמן ובמעלה.

על ידו נדפס ויצא לאור הירחון הרבני “תורה מציון” י“ב שנה החל בשנת תרמ”ז בעריכת מחותנו הראשון⁴³ גאון הירושלמי החכם הסופר, הרב ר' יעקב בהרה“ג ר' ישעיה אורינשטיין ז”ל. יליד בן יליד הארץ⁴⁴. הר“ש צוקרמן נ”י היה מהמיסדים הראשונים של שכונת בית ישראל⁴⁵ וגבאי ובונה ראשון בשכונת זכרון טוביה.

בין האורחים הרבים שבאו, ובאים גם עתה, לבקר את הדפוס הזה היה גם יוצר התנועה הציונית המנוח ד״ר בנימין הרצל ז“ל, בהיותו כאן בשנת תרס”ז⁴⁶ בא לכתחילה עם כל בני לויתו לראות ולבקר את "דפוס צוקרמן״ הידוע לו מכבר. התענין בו ובבעליו, ובכל הספרים שנדפסו על ידו, לחץ את ידיו באהבה וחבה ובהבעת “הצלחה רבה ואריכת ימים ושנים”. הוא קנה אז במאתים פרנק ספרי תהלים משלי ושיר השירים בתרגום ערבי ובוכרי ועוד.

תפארת ישראל    🔗

בית הכנסת “תפארת ישראל” לעדת חסידי וואלין שני הוא לבית הכנסת “בית יעקב” בגדלו ויפיו, נוסד מאדמו“ר ר' אברהם יעקב פרידמן ז”ל מסאדגורה, ונקרא בשם תפארת ישראל לזכר נשמת אביו האדמו“ר ר' ישראל מרוזין ז”ל. נבנה ע“י הממונה הראשון של כולל וואלין הר”ג בק ז“ל. ביהכ”נ הזה הוחל לבנות בשנת תרכ“ד, אך מפני גודל ההוצאה של הבנין ומעוט ההכנסה לא נשלם הבנין זמן רב, ובשנת תר”ל כאשר בקר קיסר אוסטריה פרנץ יוסף הראשון את עי“ק עבר לפני ביהכ”נ הזה ובהודע לו כי מפני חוסר כסף לא יוכלו המשתדלים לגמור את בנינו, נדב מכיסו אלף פרנק, ואז השתדל האדמו“ר רבי אברהם יעקב ז”ל לאסוף כספים ככל הדרוש להשלמת בנינו מבחוץ ומבפנים. ובשבת נחמו שנת תרל“ב נתחנך ביהכ”נ הזה ברוב פאר והדר ע"י החזן המפורסם ר' בצלאל האודסאי במקהלות משוררים

והננו נותנים בזה העתקת ה“פירמן” מקושטא. מגוף הכתב המונח לפנינו.

ותודה רבה לידידנו הנכבד העורך דין, מר יוסף חי פניז’יל נ“י בן הרב הגאון הצדיק מוה”ר אליהו פניז’יל ז"ל, מי שהיה ראשון לציון וחכם באשי בירושלם, שהואיל בטובו לתרגם לנו הפירמן המלכותי הזה מתורקית לעברית:

פירמן מלכותו

לכבוד מושל ירושלם הנכבד המתואר בתואר בביליר ביי, והנושא את אות הככוד מג’ידיאי מדרגה ג' מעלת סוריה פאשה, יתעלה כבודו, ולכבוד השופט השרעי בירושלם המפורסם בידיעותיו הרחבות בדת ודין יורש חכמתם של הנבאים תתעלה גדולתו, יחד עם חברי מועצתו.

בהגיע הפירמאן המלכותי הזה לידכם…

ליהוי ידוע לכם, כי בית-הכנסת הקדמון אשר בעה“ק ירושלם, אשר להעדה היהודית, הידועה “בשם חסידים” כמעט שנחרב לגמרי והמקום הוא צר מהכיל את כל המתפללים, וסובלים קושי בסדור התפלות כי ע”כ פנה אל הוד מלכותי כבוד החכם באשי של קושטא ואגפיה בכתב בקשה להרשות להם להרוס את בית הכנסת הנ"ז לגמרי ולהכניס לתוכו חלק מהחצר ולבנות מחדש בשתי קומות, שהעליונה תהיה בית הכנסת, והתחתונה חדרים להרבנים, באורך ארבעים אמות, וברוחב עשרים וחמשה, ובגובה של שמונה עשרה אמות.

והיות ואחרי החקירה נתברר לנו, כי החצר וכל המגרש מסביב שייך לבית הכנסת, וכי בשום זמן מהזמנים לא יוכל להגיע שום נזק לשאר הלאומים והדתות אשר בארץ, אם יבנה בית הכנסת בצורה האמורה.

כי ע“כ הנני מפקד בזה בפקודה מלכותית ומרשה לבנות את בית הכנסת הנ”ל בצורה האמורה לעיל, ומוסר לכבוד מעלתכם המושל והקאדי הירושלמי, את פירמאני המלכותי הזה למען תרשו להם לבנות את בית הכנסת באורך של ארבעים וברוחב של עשרים וחמשה ובגובה של שמונה עשרה אמות, בשתי קומות שהתחתונה תהיה מיוחדת להרבנים ותשגיחו שלא תהיה התנגדות ומניעה משום צד להבנין הזה ושלא ידרשו מהם שום כספים בענין זה.

נכתב בשלהי חדש ג' מאדי אלאכר, שנת אלף ומאתים שבעים וחמש.

מחמד מצטפה

ראש מזכירי ה‘- מ’ המלך

עבד אלמג’יד.

ציון

לאחד מבני ציון המצוינים

מר יצחק ווארשבסקי ז"ל

נולד בירושלם בשנת תרכ"ג על ברכי אבות ישרים, מזקני ירושלם ונכבדיה, שלמדוהו ארחות החיים הישרים, ויהי ממבחרי בני ציון. ובהיותו בעל מזג טוב, מחונן בכשרונות נעלים מצוין במדות ודעת, ברוח נדיבה ובענות צדק, יודע שפת ומהלך הארץ נבחר למוכתר לעדת החסידים בירושלם, וימלא את משרתו באמונה, ויהי גם חבר לאגדת “בני ברית” וישתתף בגופו ובממונו בכל דבר טוב ומועיל.

חוט של חן היה משוך עליו, יפה תואר ויפה מראה, אחד משופרא דירושלם.

צעיר לימים היה במותו בן שמנה ועשרים שנה, נפל חלל במחלת האסכרה ששררה אז בירושלם, כל עמל הרופאים לא הועילו להשיבו לאיתנו.

נלב“ע ביום י”א סיון תרנ"א.

ובמותו התאבלו עליו כל יושבי ירושלם, גם רבים ונכבדים אשר לא מבני ישראל המה אבלו אז על פטירתו. ראש העיריה, סאַלים איפנדי הספיד אותו בבכי תמרורים, כבני ברית כאינם בני ברית ידעו והכירו את חין ערכו.

שלם לעפרך, ירושלמי יקר!

זכרונות מהרעש בארץ ישראל    🔗

הרעש הראשון בגליל שהחריב את העיר צפת כלה, היה בשנת תקי“ח. השני — ביום כ”ז מנחם אב תקפ"ב, אך לא אונה כל רע ליושביה.

הרעש השלישי בגליל היה בשנת תקצ"ז, החריב כמעט את כל העיר צפת. ותרעד הארץ גם בטבריה ויפלו כל חומותיה ובתיה נהרסו.

באותו יום " כ“ד טבת תקצ”ז " הרגישו כל יושבי ירושלם רעש חזק, ומהם ראו בעיניהם כי כותלי הבתים נבקעו וכרגע נתלכדו שנית, אך בחמלת ה' על עיר קדשו לא אונה כל רעה ליושביה ורק בית אחד ברובע באב-חטה אשר בצפון מקום המקדש נהרס עד היסוד.

מלפני כארבעים שנה ביום הראשון לשבוע, חמשה ועשרים יום בחדש תמוז תרמ“ז, בשעה עשר לפני הצהרים רעדה הארץ בעירנו משך ששה רגעים, שלש תנועות התנועעה כלן מצפון לדרום תנועות חזקות אשר נרגשו בבתי העיר וביותר בהעליות, ובבתים הבנוים במקום גבוה. הרעש לא הסב כל נזק ב”ה. (הרי“ד פרומקין בחבצלת תרמ”ז גליון 35).

מר נייבורגר מוסיף באותו הגליון: היום כ"ה תמוז, רעדה הארץ פה קיירא בשעה העשירית, כעשרה סעקונדון הרגשנו הרעש, איש אחד נפל מעל חומה בעת הרעש ותשבר מפרקתו, ולבד זה אין כל נזק.—

ביום ה׳ אלול תרמ״ט הודיעו מצפת, בחבצלת גליון 44: רעידת הארץ נוראה היתה בעירנו ת“ו ביום כ”ו לירח העבר, בשעה השביעית, לערך שלשה דקים, וינועו אמות הספים, כלים המעטרים את השלחן ירדו לארץ וכו', חיל ורעדה אחזה את כל תושבי עירנו. למורך לבם מהרעש הנורא שהיה בתקצ"ז, אשר רבים חללים נפלו אז ועירנו היתה אז לשדה קטל.—

תנועת הארץ היתה מדרום לצפון ושבה לדרום לולא היתה מתנענעת ממזרח למערב ח"ו לא היה נשאר לנו שריד חלילה, כי עירנו בשפולי ההר יושבת, ופניה למערב.

“ברוך שעשה לנו נס במקום הזה!”

הרעש בשנת תרס"ג:    🔗

בליל השני ב' ניסן תרס"ג כשעה וחצי אחר חצות הלילה רעדה הארץ בעירנו וסביבותיה רעד גדול וחזק למאד, אשר ארך כעשרה רגעים משנים, (סעקונדן) ויקיץ את כל הישנים משנתם ויפול חתת על כל תושבי עירנו. הדחיפה היתה מצפון לדרום. וקול רעש גדול כקול שטף מים כבירים נשמע לאזני הישנים בהקיצם לרגלי התנועה, מפי אנשים אחדים אשר היו נעורים בעת הרעש שטענו כי ראו אור גדול כמראה הברק לפני הרעש, ותהום כל העיר בבקר, ורבים רצו לראות את שלום בניהם וקרוביהם ויהי הרעש לשיחה בפי כל, כל היום. בדרך כלל לא הסב הרעש כל אסון בעירנו, אך בתים רבים נבקעו ובהם אשר תקרותיהם נוטים לנפול, ויאלצו תושביהם לפנותם ולחפש להם מעונית אחרים.

בכל סביבות עירנו רעדה הארץ באותה השעה, גם בצפת טבריה חיפה, וגם בבירוט ודמשק לא הסב הרעש כל אסון! ועבר ב"ה בשלום. (החבצלת תרס"ג, גליון 22)

צפת ג' ניסן תרס"ג :    🔗

תמול בלילה בשעה 7 ערבית רעדה הארץ רעד גדול מאד, מצפון לדרום, — לפני הרעד הגדול, ערך שעה, היה גם כן רעד קל. — הרעד היה גדול וחזק מאד עד שכלי הבית הכבדים רקדו ורגזו ממקומם התקרה נשאה א"ע והרצפה נטתה נטיה חזקה שהיה מן הנמנע לעמוד על המקום הכן. כמה בתים מרחוב השמעאלים נפלו, גם ברחובות אשכנזים וספרדים נתבקעו כמה בתים.

גם בטבריה היה ככה, וב"ה לא היה אסון.

גם בחיפה רעדה הארץ שתי רעידות, באותה שעה. ולא תקפ"צ⁴⁷!

הערות וזכרונות    🔗

א.

לידידי הנכבד מר פנחס בן צבי גרייבסקי הי"ו שלום!

קראתי מחברת ב', זכרון לחובבים הראשונים, ואני מוצא לתקן ולהעיר בפרק “החלוץ לבית יהודה” כדלהלן:

א“א הרב ר' בנימין חר”ש יחזקאל יהודה ז“ל היה מן הראשונים לגאול הארץ ולרכוש קרקעות בארץ ישראל, אולם ה”ראשון" שזכה לגאולת הארץ היה דודי אחי א“א הרב ר' שאול ז”ל אשר קנה הנחלות במוצא בכסף מר זקני הרב ר' שלמה ז“ל והוא הוא אשר בנה את הבית במוצא. אשר שם כיום בית-הכנסת ובית הספר לילדי מוצא והסביבה. ור' שאול שהיה הראשון לגאולת הארץ, היה גם הקרבן הראשון אשר נפל חלל במלחמת הישוב על במת אהבתו, כי בשובו מלסיר את הנחלות ומלנצח על החריש והעדור, באחד הלילות בחדש שבט הפתיע אותם גשם סוחף בדרך ויבא הביתה כלו רטוב מראשו וער כף רגליו ותתקפהו קדחת עזה ודלקת הריאה ובכ”ד שבט התרכ“ד גוע וימת בשנת הארבע ועשרים לימי חיו. תנצב”ה.

אחרי מות ר' שאול החזיק א“א ז”ל בעבודת הנחלות ולפקח עליהן ויוסיף לקנות עוד בכספו הפרטי קרקעות וכרמי זית בערך הכמות שקנה לפני זה אחיו הנז', וגם כרם זית וגפן גדול נטע בקרקע שהיה שמם עד כה.

ולהיות שכל העבודה נעשית על ידי האכרים רצה למכור כל הקרקעות לתימנים שעלו מחדש ולשכור להם בתים בכפר ולעזרם עד אשר יתבססו שמה וירויחו לחמם מפרי תבואתם.

אך היו מי שהשיאו את התימנים להתישב בסלואן (השלוח) מאשר להתאחז במוצא, כי הבטח הבטיחו להם לקנות להם שדות שמה, וגם נמוק חשוב הקרוב ללב התימנים החדשים נתנו כי מושב סלואן יותר קרוב לכותל המערבי מאשר במוצא, והתימנים התמימים נתפתו לבכר את סלואן על פני מוצא מחמת שלא הבינו את הענין, ועוד היום הם זוכרים זאת ונאנחים על הטובה הרבה אשר אבדו בידיהם.

שתי מטרות נעלות היו בענין ישוב התימנים במוצא, האחת שאדמתנו תעבד ע"י אחינו והשנית להוכיח כי המזרחיים מסוגלים לעבודת האדמה והוצאות התישבות עשר משפחות תימניות לא תעלינה יותר מהוצאת משפחה אחת אשר במושבות הנדיב.

המשכן וכל כליו עשה דודי הרב ר' פרג' חיים ז“ל (מחבר ספר ותתפלל חנה, יערת הדבש) וגם חבר מסכת מלאכת המשכן ששם אסף את כל הנמצא כתוב בשני התלמודים והבריתות (עודנו בכ"י). נפטר בחוהמ”ס י“ז תשרי תרנ”ז בבגדאד, תנצב"ה.

אחרי מותו נשחת המשכן וכליו ויעש א“א משכן חדש כתמונתם וכתבניתם ע”י האמנים העברים בירושלם ואחד מהם המורה מר פרחיה גביזון.

א“א בנה אה בית-הכנסת העליון לבני הכולל חב”ד בכסף המ' השר אליהו דוד ששון לעלוי נשמת אשתו מרת לאה נ“ע, ויעמל ויטרח לנצח על מלאכת הבנין מהמסד ועד הטפחות מבלי לקבל שום פרס, נסתלק ביום ג' תמוז תרע”ב בירושלם, תנצב"ה.

ובנוגע לספרו “החרש והמסגר” (חברת א) לתולדות האומנים בירושלם הנני מוצא להעיר כדלקמן:

ר' אליהו זאליס וכו' יש להוסיף כי הוא היה האומן היחידי במלאכת המאזנים, וא“א ז”ל אשר משלח ידו היה באיסטיס (אינדיגו) ומרכולת הודו וראשי בשמיה, עשה אצלו המאזנים, הם מדויקים בתכלית הדיוק, האומנים שאינם בני ברית נלאו למצוא את סוד הדיקנות ולא יכלו, א“א ז”ל שאל אותו על זאת, ויאמר לו הסוד כתוב בפרוש בתורה “מאזני-צדק”, ויותר מזה לא רצה להגיד ותהי לחדה, בשיחה פעם אחת עם א“א ז”ל על אדות המאזנים, הגיד לי את דברי רא“ז, אך לא יכלתי למצוא הפתרון, אולם בימים האחרונים מצאתי את החדה לפ”ד.

השם מאזנים הוא מהשם “אזן” כי בקצות המוט משני צדיו, ישנו קפול כעין אזן, ובו אחוז החבל שבו תלויה כף המאזנים, האזנים הללו שוות בגדלן ובמשקלן בדיוק נמרץ, וזהו הסוד אשר המוט עומד ישר, ואינו נוטה להכריע לאחד הצדדים.

שלשה מאזנים מלאכת ראז"ס תחת ידי, גדול בנוני, וקטן.

רא“ז עשה את כל המלאכה בבית אשר בנה הגביר מר מרקאדו רומאני בחברון, כאשר כלה מלאכתו, שם לו רומאני עלילות דברים, ויחפץ לקפח שכרו, ויעמידהו רא”ז לדין לפני הרב דמתא הרה“ג החסיד מוהר”ר אליהו סלימאן מני ז“ל (בראשית הקיץ תרל"א), והרב אשר לא היה לפניו לא משוא פנים ולא מקח שוחד, חיב את גביר קהלתו לשלם לרא”ז אה שכרו, ויטר רומאני את איבתו להרב, באמרו, עוד אראה לו, להבבלי הזה, את תנופת ידי ונחת זרועי, ויחרחר ריב ויצת את הקהלה על הרא“ם, ויתגלע הריב, והקהלה נפלגה לשתי סיעות, הלא היא כתובה בעתון החבצלת תרל”ט, ובקונטרסים שהוציאו שתי הסיעות בימים ההם.

ועל אדות הרא“ם ז”ל אני רואה להעיר כי בכלל, פגעה מדת הדין בכל הקמים עליו, ואף אחד ממתנגדיו לא נקה, מי במות מי במחלה מי בעוני מי בגלות בגלותו מחברון לבלי שוב אליה עוד.

הרב הרא“ם לא היה מקלל, כ”א היה אומר: יתמו חטאים מן הארץ (כר' מאיר), אך על רומאנו התאנף מאד, ויעתר אל ה‘, לעקרו מאה"ק לבלי שוב⁴⁸ אליה עוד, ויעתר לו ה’, כי אך נגמרה המחלוקת, היתה יד ה' בבן דומאנו אשר בקושטא, ויחלה, ויאלץ מר רומאנו בגלל זאת לנסוע לחו“ל, ובכל פעם אשר אמר לשוב חברונה צץ איזה עכוב אשר עכבו, ולאחרונה כאשר כבר אחז חפציו לחבילות, אמר לנסוע ביום מחר ולשוב חברונה, חלה ומת בחו”ל (בארם צובה), ואת חברון לא ראה עוד. וכמו שמעון הצדיק שהודיע את אחיו הכהנים במוצאי כפור כי השנה הוא מת (יומא ל“ט, ע”ב), כך גם הרא“ם ז”ל, במוצאי כפור שנת התרנ"ט, קרא להרוחצים והקברים, ויורם איך להתנהג ברחיצתו וקבורתו.

הוא נחשב לקדוש גם בעיני המשלמים החברונים הידועים באדיקותם, ופעמים רבות בקשוהו להכנס במערת המכפלה, במקום אשר אסור לאינו משלם לבוא שמה, אך הוא סרב⁴⁹ תמיד, וישב על המדרגות, ככל אחיו היהודים. וכאשר נסתלק, הלכו אחרי מטתו “כל משלמי⁵⁰ חברון מגדול ועד קטן, וילווהו יחד עם היהודים עד מקום זבולו האחרון” תנצב"ה.

ירושלם כ' תמוז תרפ"ז

יצחק יחזקאל יהודה

הרב ר׳ יהודא הורביץ ז"ל ממינסק    🔗

מצוה לפרסם ברבים עושי מצוה, וכך הוא מדה הרחמים ומדת וותיקין כדי ליתן שכר לעושי מצוה, ומדת התורה היא שכותבת ומפרסמת לעושי מצוה. ואם התורה עשתה כן צריכין אנו להלך אחר מדותיה של תורה שהן דרכי נועם כו'

(שו“ת הרשב”א סי׳ תקפ״א)

לא שהה זמן רב בירושלם. בא בשנת תרמ“ח ונפטר בשנת תרנ”א, י"ז איר. אבל במשך הזמן הקצר הזה עשה הרבה לטובת הישוב ובעלי הישוב.—

הון רב אצל מאוצרו לבית היתומים דיסקין, לחברות וצדקות שונות, לרבים ויחידים, וגולת הכתרת מפעולותיו הנשגבות הוא בנין בית תלמוד התורה בשכונת “מזכרת משה”, ועל ידו הבתים השיכים להחזקתו.

ואבן מקיר מכרזת ואומרת:

ונתתי להם בביתי בחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות.

הבית הזה

נבנה מכסף נדבת הרב הגביר, רב הפעלים והחסד, מוה“ר יהודה נ”י בה“ר ר' אריה ליב הורביץ ז”ל, ואשתו הכבודה מרת אסתר ציפא תי' בת הרב ר' אלי' בנימין ז"ל לשם תלמוד תורה במזכרת משה, ובית יהודה יקרא כל הימים.

שנת בונה ירושלם לפ"ק

ערירי הלך לעולמו אבל מסובל בתורה ועבודה וגמ"ח. מצות ומעשים טובים שזכה בהם במדה מרובה מאד.—

ר' יהודה הורביץ ז"ל או כאשר כנוהו שמה במינסק והסביבה: ר׳ יודל סמיליוויצר היה סוחר נכבד ועוד יותר עסקן במצות בגופו ובממונו: תלמיד חכם גדול ועוד יותר בעל מעשה, ביחוד אחז במדתו של אברהם אבינו ויהי תמיד ממכניסי אורחים בתוך ביתו, השתדל תמיד לטובת אחינו “אנשי הצבא” במינסק ובכל הסביבה, וחמשים חמשים איש היו סמוכים תמיד על שלחנו בימי מועד ושבת, לא נח ולא שקט וידאג לרוחתם וישועתם; דאג לגר ויתום ולאלמנה בכל אפשרותו.

בתור אוהב מצוה היה “מוהל מצוין”, וחזר תמיד על בתי היולדות העניות, — תחת הכר של רך הנמול היו מוצאים תמיד תמיכה חשאית הגונית, יותר מח"י אלף ילדים נמולו על ידו.

גם בירושלם תמך ביד נדיבה ליולדות עניות. ספר לי תימני אחד שנתן לבעל ברית מסכן שני נאפ"ז.

בהיותו חולה שוכב על ערש דוי היה בא הרב הגאון ר' יהושע ליב דיסקין ז"ל לבקרו בביתו, בשכונת מזכרת משה, ובאחד מן הבקורים האלה חלק את כל כספו לדברים שבצדקה, לרבים ויחידים.—

וכמו בחייו כן גם שנה אחר פטירתו למדו מנין ת"ח למוד קבע על חשבונו.

חובב אמתי היה ר׳ יהודא הורביץ ז"ל, ורצה לזכות את בן אחיו ר' יוסף דוד הורביץ בישוב הארץ.

חפץ היה להביאו אל “הקדש פנימה”, והוא אז בישיבת וואלוזין מבחירי תלמידיה.— ובהסכמת מורו ורבו הגאון הנציב זצ“ל, וברשות מר אביו סוחר נכבד, מפורסם בשם “ר' ליב צדיק” ז”ל. עזב את משפחתו הכבודה ואת כל אשרה ויבא ירושלימה בשנת תרמ“ט, התחתן עם בית לפין הי”ו, ויהי לאחד הסוחרים הנכבדים ביפו.

הר“ר אברהם אלקנה זכס ז”ל    🔗

מיקירי ירושלם, ונכבדי עדת אחינו האשכנזים. בר אוריין ובר אבהן, עסק בצרכי צבור באמונה; התהלך מישרים את אלקים ואדם, פעל ועשה לטובת מפעלי החסד אשר בעירנו: גבאי בחברה קדישא גחש“א, בבתי מושב זקנים וזקנות, בחברה גמלות חסדים הכללית, ממונה כולל הו”ד, חבר לועד העיר, ואחד המנהלים את ועד הכללי.

מחונן היה בקול נעים ויהי ה“חזן” בבית הכנסת. “אהבת ציון” של כולל הוד ברובע היהודים בחצר הנודע בשם “חוש של ר׳ צדוק”,⁵¹ נוסד בשנה תרט"ו.

יליד ירושלם היה, בן הרב ר' משה זכס ז“ל מילידי זכסן, אחד הראשונים ממיסדי כולל הו”ד אשר בא ירושלימה מלפני כתשעים שנה מאשכנז להאחז בה.

נלבע ה' ניסן תרס"ג.

הר“ר שבתי טראכטינברג ז”ל    🔗

ירושלם אבדה בו אחד מבחירי בניה!

יליד בן יליד הארץ, מיקירי ירושלם, זקניה ונכבדיה, שהקריבו את נפשם על מזבח הישוב, וסבלו יסורי א"י במדה מרובה.

אבי אביו, ראש משפחת טרכטינברג בירושלם, היה הרב ר' אברהם יצחק ז“ל, מיחידי שרידי הרעש בצפת, תקצ”ז, שנמלטו ירושלימה כל עוד נפשם בם. ויהי מעסקני הצבור, חזן וסופר הכולל, ידיד ונאמן ביתו של הרב הגאון רבי ישעיה ברדקי ז"ל. שני הכשרונות האלה: חזנות וכתיבה תמה יפה, שהיה מחונן ומצוין בהם, הוריש לבניו ובני בניו.

אבי אמו היה הרב הגאון ר' שמואל מוניא זילברמן ז"ל אחד מגדולי התורה וראש העדה בירושלם פוסק, ומשגיח על הכשרות.

משני ראשי בתי האבות האלה ירש תכונותיהם ומעשיהם הטובים, וכמו מר אביו הר“ר צבי טרכטינברג ז”ל עדין ויקר רוח, למדן וסופר הכולל מצוין במעלות ומדות נשגבות כן גם הוא ר' שבתי טרכטינברג ז"ל היה איש אשכלות בעל מזג רך ומלא רגש רחמים משתתף בצער של חברו, בנעוריו יצק מים על ידי זקנו, למד בישיבת עץ חיים, למד עם תלמידים ויהי סופר הכולל (רייסין).

הוא היה מחונן בקול נעים ונחמד, שירי תפלותיו ערבים ונעימים היו לנפש השומע, קורא מצוין היה, וגם את “קריאתו” באו רבים לשמוע.

וכמו כל בני ארעא קדישא כן גם⁵² הוא סבל הרבה יסורי א“י. התאבק עם המצוקה החשאית עד שהיה מוכרח סוף סוף לעזוב את עי”ק ירושלם החביבה והיקרה לו ויסע נויארקה שנתקבל שם לרב באחת הקהלות ויכהן בה פאר עד כ“ו אד”ש העבר שבו נסתלק, ונשמתו הטהורה עלתה למרום.

הוא היה חתנו של ה“ר אלתר ווארשבסקי נ”י, השאיר אחריו דור ישרים יבורך.

משתתפים אנו בצערם, ובירושלם ינוחמו!

בית החולים הכללי “משגב-לדך”

ירושלם ת.ד. 90

א) מקומו: בעיר העתיקה ששם הוא היחידי לבני עמנו, בקרבת הר הבית והר ציון, מול הר הזיתים והר הצופים.

ב) שנת הוסדו: נוסד בשנת תרט“ו ע”י שרי רוטהשילד, ובשנת תרמ"ח עבר לרשות העדה.

ג) תפקידו:

1) מקבל חולים פנימים אל הבית יום יום.

2) מקבל יולדות עניות למחלקות היולדות שלו.

3) בהפוליקליניקה שלו מתבקרים חולים שלש פעמים בשבוע חנם.

4) בהקליניקה של עינים שלו מתבקרים חולים יום יום חנם.

5) ישיבת שדי חסד אשר בחצר ביה"ח מתכלכלת על ידו, ובה נשמרים גם תקנות הבית בנוגע ללמודים ושמירת הקדישים והיאהרצייטים כו'.

ד) ועד ההנהלה: בראשו עומד ראש רבני אה“ק הגאון הגדול מו”ה יעקב מאיר שליט“א, ועל ידו ועד החברים הללו: הרה”ג מו"ה בנימין אלקוציר, האדונים: יוסף אלישר, נפתלי ברוך, יוסף חי פניזל, דוד חזן, הגזבר: מר יעקב תג’ר, המזכיר: הרב חיים מיכל מיכלין.

ה) רופאי הבית: ד“ר נ. מאזאראקי, ד”ר נ. קורקדי. ד"ר מאג’ארו. (ד״ר מאזראקי נסע לחו“ל ומקומו ממלא ד”ר נ. ווייטץ).

ו) בשנת תרפ“ה ותרפ”ו היה מספר החולים והיולדות:

מספר החולים שנקבלו בביה"ח 1443.

בהם נכללים 453 יולדות (ילדו 221 בנים, 200 בנות, 6 תואמים, 1 סנדל, 13 נפלים).

מספר הימים ששכבו בביה״ח 17717.

מספר הרפואות שקבלו 18990.

מספר המתים: 11 גברים, 17 נשים (רובן זקנות) 8 ילדים 2 יולדות (לא תקפ"ץ).

בהפוליקליניקה נתבקרו 13300 חולים (בהם 460 אינם יהודים).

מספר הרפואות שקבלו 24866.

בהקליניקה של עינים נתבקרו 10664 (בזה אינם יהודים 564)

ז) ההכנסה היתה בשתי השנים תרפ“ה ותרפ”ו 8549,514 לי״מ

ההוצאה ״ ״ ״ ״ ״ 8708,510 ״

ח) מקורי ההכנסה:

1) נדבות בבתי הכנסיות בירושלם והסביבה.

2) פרי קופות בירושלם ובחו״ל,

3) סתם נדבות מאה“ק ומחו”ל

4) הכנסות מאחוזות השייכות להמוסד,

5) משמירת התקנות בעד החיים והמתים בישיבת שדי חמד אשר בחצר ביה״ח,

6) ע"י הלשכה המיוחדת של מוסדנו בנויארק,

7) מעזבונות שונים.

ט) ע“י הרעש הנורא שהיה בירושלם ביום י”א תמוז תרפ“ז ונשנה ביום י”ז בו, ניזוקו כל מחלקות ביה״ח הזה. הוצאות התיקונים יעלו בערך 1000 לירא מצריות.— התיקונים נחוצים להעשות בטרם יבאו ימי החורף.

י) האדריס של המוסד: MISGAB LADACH HOSPITAL

.P. 0. B. 90 JERUSALEM Palestine

הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית (ישעי' נ"ח ז')

בחוץ לא ילין גר דלתי לאורח אפתח.

בית תבשיל הכללי והכנסת אורחים בירושלם

מיסודו והנהלתו של הרב שלמה אליאך

נוסד בשנות המלחמה, המוסד מטפל בתמיכת עולים ומהגרים עניים בימים הראשונים לבואם לארץ, להספיק להם מזון ומקום לינה חנם, למשך זמן ידוע, וזה נותן להם האפשרות להסתדר בארץ. המוסד ממציא ארוחות במחיר מינימלי למשפחות עניות מתושבי העיר, ועולים חדשים שמצבם בחברה אינו מרשה להם ליהנות בחנם ומצבם החומרי אינו די מבוסס לתנאי חיים נורמליים. המוסד מספיק כמו כן מאכלים וצרכים דתיים במועדי השנה, לאסירים היהודים בבתי הסהר בירושלם.

במשך שבט תרפ“ו — טבת פ”ז נתחלקו בהמוסד 78317 ארוחות בחנם. 70112 ארוחות במחיר זול. 11564 לינות.

מבקריו גמרו עליו ההלל הגדול בפה ובכתב ובראשם:

ה. מ. הנציב העלין לא"י סיר הרברט סמואל, מושל מחוז ירושלם-הנגב סיר רונלד סטורס, קונסול כללי מצרפת, קונסול כללי מפולניא, קונסול כללי מאיטליה.

הרבנים הראשיים לא"י:

הרה“ג א. י. הכהן קוק, הרה”ג יעקב מאיר, הרה“ג יוסף חיום זוננפלד, הרב מאיר ברלין — חבר מרכז המזרחי העולמי, הרה”ג בן-ציון מאיר חי עוזיאל — רב ראשי לת“א ויפו, פרופ' דוד פראטו — ראש הרבנים באלכסנדריה ד”ר פנחס כהן — יו“ר ומנהל אגודת ישראל העולמית, מר א. ל. קאמייקא — מו”ל הטאגעבלאט ועסקן צבורי חשוב, מר גדליה בובליק — עורך הטאגעבלאט בנוירק ועסקן צבורי חשוב, הרב א. מ. אשינסקי — הרב בדעטריוט מר א. אלען — עו"ד ועסקן צבורי חשוב, הרב י. ד. אייזינשטיין — בעל האוצרות.

האדריסה:

BETH TAWSHIL HAKLOLI

c|o Rabbi Eliach & Margolies M. S. P. B. 2

Jerusalem Palestine.

המוסדות המאוחדים ישיבת אור תורה על קבר רמבעה"נ ובית תלמוד תורה

הישיבה הק' הזאת נוסדה בשנת תר“ס, אצל קבר רמבעה”נ אשר כחצי שעה מדרומה לעיר. ומתנוססת שם לתפארה בחכמי' הגדולים ובחורי' המצטיינים. סגולה יקרה ישנה לישיבה זו יותר על שאר הישיבות בארץ ישראל שלומדי' יושבים כל השבוע רק בישיבה, בה הם לומדים, בה הם אוכלים ושותים ושמה הם לנים, פורשים הם כל ימות החול מכל עניני העולם הזה, עוזבים את בתיהם ומתבודדים לנפשם לעסוק בתורה ועבודה.

בית התבשיל אשר בחצר הישיבה, אשר ממנו נזונים לומדי הישיבה עוד לו שהעניים הבאים להתרחץ ב“חמי טבריא” הסמוכים למקום הישיבה, מחיים את נפשם ומשביעים את רעבונם ממנו.

במשך יותר מחצי יובל השנים מהתיסדותה כבר הספיקה הישיבה הזאת להוציא מקרבה תלמידי חכמים גדולים ומובהקים אשר משמשים היום ברבנות בערים גדולות באמריקא ואחרים כשובי"ם במושבות ארץ ישראל.

ברכה מיוחדה קובע לעצמו בית התלמוד תורה אשר בפנים העיר, בית תלמוד תורה זו עם שבעת חדריו ומוריו המצוינים הוא מקום התורה היחידי בשביל ילדי היהודים האשכנזים, והוא שהעמיד בטבריא דורות שלמים של יהודים נאמנים ומסורים לתורתם ודתם והוא המשמש כיום כמגן ההצלה היחידי להדור הצעיר הבא שלא ישטף בזרם החפשים.

עם התרחבות הישוב בסביבות העיר, פתחה ההנהלה סניף להתלמוד תורה בשכונת “קרית שמואל” בעד הילדים בני הכתות הראשונות.

וכל הברכה והתועלת הגדולה שהביאו מוסדות אלה לטבריא, הם נזקפים רק על חשבון הרב הגאון המפורסם מהור“ר משה קליערס שליט”א הגאב"ד דטבריא, העומד בראש המוסדות מאז התיסדותם ומקדיש להם את כל מרצו.

בימים הרעים ההם, בשנים הראשונות שאחרי המלחמה, כשמוסדות התורה בכל הארץ בכלל ובטבריא בפרט נמצאו במצב של סגירה, ומצדדים ידועים חתרו גם חתירות תחת המוסדות שהתקימו על פי המסורה הנאמנה הי' הרב הגאון הנז' שליט"א, הידוע ברוחו הכביר הומה ומשגב כנגד החותרים והציל את המוסדות מסכנתם.

כיום עומדים מנהלי המוסד לפני שאלה קשה, מלבד זה שהמצב החומרי של הישיבה איננו מזהיר כלל, נתוספה להם דאגה חדשה שעלה על כלנה, הבתים שבחצר הישיבה אשר בהם מתגוררים לומדי הישיבה בכל ימות השבוע — רעועים מאד, ורק לפני ימים אחרים נפלה פתאם תקרת האבן של אחד הבתים האלה ונס גדול הי' שם שגרי הבית הזה יצאו אותו רק לפני רגעים מספר, נפילה זו הרעיעה עתה את בית הכנסת הגדול שעל קבר התנא רמבעה“נ⁵³ זי”ע וחוששים להריסותו הפתאומית גם הוא.

המנהלים שיאפים לבנות את בית הכנסת זה מחדש באופן שיהי׳ לפאר ולכבוד, ועליו לבנות היכל ישיבה חדשה כי האולם הנוכחי צר מהכיל⁵⁴ את בני הישיבה, אלא שהם מחכים עדי יתעוררו נדיבי העם ויספיקו את האמצעים הרבים הדרושים לזה.

ויהי בעת הרעש ורעידת האדמה ביום י"א תמוז דנא, התמוטטו עוד שני חדרי לינה, ובית התבשיל אשר בהישיבה, והדיוטא העליונה אשר בהתלמוד תורה כמעט שנהרסה לגמרי, ודרוש סכום רב לתקנתם.

האדריסה.

Chief Rabbi Moses Kliers & Mattes Sandberg Tiberias

תלמוד תורה הכללי וישיבה הגדולה חיי עולם ובית תבשיל ליתומים.

בעיה“ק ירושלם ת”ו

מוסד צבורי זה, נוסד בשנת תרמ“ו ע”י הגאונים המפורסמים הרה“ג ר' יהושוע מקוטנא⁵⁵. והרה”ג ר' חיים אלעזר וואקס מפיעטרקוב זצ“ל, בעזרת נדיבי עם, ובראשם הרה”ג הצ' הגביר הנדיב המפורסם הר' פנחס נימינסקי מאומן זצ“ל, המרכז בעיר העתיקה רחוב חברון. שלש חצרים גדולות על יד מקום המקדש, וסניפיו בפרורי העיר נחלת יעקב ועוד. המוסד הענקי הזה מקור חיים, חיי עולם הוא מאז הוסדו ועד עתה להרבה מאות נפשות כ”י, המוסד כולל ת“ת לתשב”ר בני ציון היקרים עם מלמדים מצוינים לחנכם על ברכי התורה והיראה, גם מורים מומחים על כתב ולשון וחשבון, ישיבה קטנה לבחורי חמד שלבם רחב לרדת לעומקה של הלכה, משתלמים להוראה ועליהם רב וגדול בישראל, למגיד שיעור דבר יום ביומו, המשתלמים מקבלים פרסים לפי הצטינותם, וכפי ראות ההנהלה. למעלה בקודש הישיבה הגדולה עם לומדי' רבנים ות“ח גדולי התורה ויו”ש, ההוגים בתורת ה' יומם ולילה. הם מקבלים לפרנסתם פרס קבוע בכל שבוע ושבוע. על יד הת“ת קים בית תבשיל לתלמידים העניים והיתומים, הם נתמכים בו במזון מבריא מדי יום ביומו, גם בהנעלה והלבשה בחורף וקיץ לכל או”א כראוי. מרבוי התלמידים ובני הישיבה הי“ו אשר מכל פינות עי”ק ת“ו ומנין המהגרים פליטי רוסיא אוקריינא, רובץ הוא המוסד תחת משא הוצאה מרובה הנדרשת לנהל בית נכון ונשא כזה, והנהו במצוקה גדולה, ועוד שהמקום צר מהכיל את מספר לומדי' ומצד ההכרח להרחיב היכל ה' החלה ההנהלה בהקמת בנין חדש מפואר לישיבה גדולה וחדרים מרוחים, אשר חג הנחת אבן הפנה הוחג ברוב פאר ופרסום גדול ביום ז' דחנוכה העבר במעמד רבנים רבים ונכבדי עי”ק ושרי הממשלה וקונסול האמריקני, וביום י“א תמוז יום גבר הרעש ותבקע העיר, רעידת הארץ הרעידה כל פינות וכל עברי עי”ק ירושלים, ורוב בתים נסדקו, נחרבו, ניזוקו, וביותר סבל המוסד חיי עולם, אסון נורא ושבר גדול הגיע למוסד זה, כל החדרים מהת“ת, והישיבה, ובית הכנסת, ובית תבשיל ליתומים שבקומה העליונה ובמקומה התחתונה, וגם שאר החצרים ובתי הקדשות השייכים להמוסד, נסדקו וניזוקו הרבה, תיקון ההרוס וחיזוק בדק בית ה' מעריכים להרבה אלפים לי”מ, מהראוי לעזר להנהלת בתפקידו הקשה, וגם בהמשבר גדול שקרה להם בפתע פתאום, בדבר תיקון בנינים הישנים, להעמידם על תלם כבראשונה וכן בבנין החדש שהחלה לבנותו להגדיל תורה ולהאדירה.

האדריסה:

T. T. Yeshivath Haye Olam & Orphans Kitchen.

P.O.B. 161. Jerusalem, Palestine

חברת שערי חסד גמילות חסדים הכללי

בעיה“ק ירושלם ת”ו

נוסד בשנת תר"ל

הגמילות חסדים הראשון והכי גדול בארץ ישראל.

מטרות החברה.

1) לתת הלואות בלי רבית:

א. לסוחרים, חנונים מהגרים אומנים ופועלים, מכל העדות ומפלגות השונות למען יוכלו להתפרנס מיגיע כפם.

ב. לתלמידי חכמים, מלמדים ובני הישיבות, לאלמנות ויתומים, להקל את מצבם הקשה.

ג. לדמי דירה. אשר עפ"י מנהג המדינה על השוכר לשלם שכר הדירה במוקדם בעד כל השנה.

2) לתת הלואות בלי רבית לבנין בתים:

א. לבנות חרבות ירושלם.

ב. להביא אל המנוחה ואל הנחלה את תושבי ירושלם עיה"ק שישיגו קנין בית לצמיתות בעזרת ההלואות שמקבלים מחברתנו (700 דולר לכל בית) לשלם במשך 14 שנה בלי שום רבית. ובמקום שהיו מוציאים שנה שנה את שכר הדירה ובידם לא נשאר מאומה הנה עתה יכנס זה לכיסם וכעבור 14 שנה יהיו לבעלי אחוזה בארצנו הקדושה.

ג. להמציא עבודה ופרנסה לאחינו האומנים והפועלים העוסקים במלאכת הבנין.

3) קבלת פקדונות חנם:

תושבי עיה"ק ירושלם בהכירם את אוצר חברתנו למקום נאמן ובטוח העמיסו עלינו עוד פעולה לטובת הכלל, והיא כי נקבל לאוצר החברה פקדונות, כסף מזומן ושטרות, בלי שום קבלת פרס, והמפקיד מקבל שטר פקדון מהחברה שבו יבואר כל התנאים שמתנה המפקיד. והרבה המפקידים כסף מזומן מבקשים שישתמשו בכספים לנתינת הלואות כדי שיהי' להם חלק במצות גמילות חסדים.

תוצאות מפעולות החברה

במשך החמשים ושבעה שנות קיומה התבססו אלפי משפחות עניות ומרויחים את פרנסתם בכבוד ע"י העזרה שהשיגו בקופת החברה, והשכונה הגדולה והמפוארה שכונת שערי חסד בת מאה וששה ועשרים בתים נבנו בעזרת ההלואות מהחברה ומאות פועלים יהודים העוסקים במלאכת הבנין מוצאים את פרנסתם בעבודות בניני השכונה.

16653,100 L. E. במשך שנת תרפ"ו עלה סכום ההלואות שיצאו מקופת החברה, 12024,345 L.E. סכום ההלואות שיצאו מקופת החברה לבנין 126 בתים בשכונת שערי חסד עולה לרגלי המצוקה הכללית בארצות שונות באירופה שגררה אחרי' הגירה המונית לארץ ישראל בשנים האחרונות גדל מספר הדרישות להלואות באופן יוצא מהכלל, והקופה נמצאת במצב דחוק מאד מאד.

אחים! נדיבים! תמכו בהחברה הגדולה והחשובה הזאת, כספים ישאר לקרן קיום שאינו כלה לעולם בעזה"י.

לחברים בהחברה ישנם זכיות מיוחדה לפי מדרגתם, דרשו פרטים עפ"י האדרעססע:

Shaarei Chessed Gemiluth Chassadim Aaklali

Jerusalem Palestine.

בתי מחסה לחולי רוח וחשוכי מרפא

מוסד חברת עזרת נשים בעיה“ק ירושת”ו

נוסד בשנת תרנ“ה ע”י חברת עזרת נשים וגבאותיה

מרת חי' ציפא פינס ומרת רוזה פינשטיין נ"ע.

בית המחסה:

1) מחלקת הנשים ובה שתי דיוטות. מספר החדרים: ארבעה-עשר (וביניהם חמשה לחולות נרגזות), מטבח, בית כביסה ובית רחצה.

2) מחלקת הגברים ובה שתי דיוטות מספר החדרים: שנים-עשר (וביניהם שמונה לחולים נרגזים).

3) מחלקת ההבראה, בה שתי דיוטות. בדיוטה התחתונה שבעה חדרים ומסדרון, והם: חדר הקליניקה, בית המרקחת, חדר הרופא, חדרי המשרד. המטבח וחדר האוכל לעובדים בבית.

הדיוטה העליונה תשמש כשיגמר בנינה לחדרי מטות לחולים המחלימים לפני עזבם את המוסד. גן יפה מקיף את המוסד ובו רופא מקצועי (ספיציאליסט).

חברות הועד שבע, והן נבחרות פעם בכל שלש שנים עפ"י דעות נעלמות.

דו״ח מפורט מההכנסה וההוצאה נדפס בכל שנה ונשלח לכל החברים והנדיבים.

כעת נמצאים במוסד הרחמני הזה:

50 נשים, 30 גברים. — רובם פליטי הגולה.

אין להמוסד הזה שדרי“ם ותקציב קבוע, מתקים רק על רוח נדיבות של אחב”י, אנשי-לב היודעים ומרגישים בנחיצותו ותועלתו הגדולה בהיותו מיוחד במינו בכל ארץ ישראל.

לרגלי המשבר הכללי בארצות שונות רבו העולים הנדכאים והנרגזים, ונתרבו גם מספר החולים, ובה במדה רבה גם ההוצאה לעומת ההכנסה המצומצמת.—

מחסר מקום הוכרחה ההנהלה לבנות אגף שלישי, בכבדות עלתה בידה לגמור רק הקומה התחתונה ולכסות הקומה העליונה, הקירות והמחיצות טרם נעשו מחסרון כסף הדרוש לזה.

והרעש הנורא שהיה בירושלם ביום י“א תמוז ונשנה ביום י”ז בו הסב נזק גדול במקומות שונים הדורשים תקונים תכופים, אנא ה' הושיעה נא! שלח ישועתך ע"י מלאכיך הטובים, נדיבי הלב, שיעזרו לגמור ולתקן הבנין הנחוץ הזה.

אדרעס:, Address: ESRATH NASHIM Women Society

Jerusalem. P. B. 140

הישיבה הגדולה התלמוד-תורה מאה-שערים

נוסד בשנת תרפ“ד ע”י הגאון הצדיק המפורסם סבא-קדישא רבי שאול חיים הלוי הורביץ זצוק"ל מדובראוונא.

באמצעים מרובים ומסירות-נפש ראוי' למופת האציל עליו מרוחו הגדול והטהור עד רגעי חייו האחרונים.

(רק חדשים לפני הסתלקותו ישב הוא ואחוזת ממנהלי המפעל הנז' במאמר חדש שלם בקשר עם האשמת עלילה מצד ג’מאל פחה הידוע נגד המוסד הנז'.)

המוסד הזה הוא כעת אחד מאשיותיו היותר חשובים של הישוב הק' ומקור תורה ואורה לעם ה' היושב בציון.

פרק-שלם של בסוס והתפתחות המפעל יש לזקוף על חשבונו של הרב הגאון הצ' מוהר“ר זרח בראוורמן שליט”א שנשא בעול המפעל במשך תקופה גדולה.

כמו עצם יסודו כן גם תולדות התפתחותו ושכלולו של המפעל הנז' קשורות ודבוקות עם עצם יסודו ותולדות התפתחותו של הישוב היהודי מחוץ לחומת ירושלם העתיקה אשר מצא את בטויו הראשון והעקרי ביסוד שכונת מאה-שערים המשמשת גם עתה למרכזו ולבו של הישוב הזה, במובניו היותר חשובים וחיוניים.

עוד בשנת תרמ“ד בעצם חבלי יצירתו והתפתחותו של הישוב הנז' כשרבים ושלמים פקפקו בדאגה לגורלו ויומו כל-עיקר, עוד אז ראה הגאון הרב מדובראוונא הנ”ל ברוח קדשו וחזון לבו ומבינתו, את העתיד הגדול והמוצלח לצעד-ישובי זה בכלל ולשכונת מאה-שערים בפרט, ועד שחבריו מיסדי-הישוב הגאונים זצ“ל, עמלו וטרחו לפתוח את הגרעין הישובי הנז' בכל מסירותם הגדולה ומסירות-נפשם המיוחדת, מצא אותו קדוש וצדיק זצ”ל, כרועה ואב רוחני זריז ומנוסה, צורך-תכוף בנפשו, להשריש ולהקליט בקרקע-בתולה הלזו את גרעין הרוחני ביסוד התלמוד תורה הקדושה ואח“כ בהתאם לדרישת הישוב, את הישיבה הק' ובית-התבשיל לבחורי-הישיבה ורכז את כל כחותיו הנפשיים והמרצים ביחד עם עוזריו הותיקים לטפח ולשכלל את המפעל, להגדיל תורה ולהאדירה עד כי מספר-שנים אחרי היסוד היתה כבר התלמוד-תורה בנוי' על תלה, ובשנת תרס”ה נבנתה הישיבה הגדולה והמרהיבה בגדלה ויפי' המיוחד.

במשך תקופת קיומו של המפעל נתחנכנו על ידו אלפי תלמידים מבני ציון ושבי-הגולה, לתורה מוסר ודרך-ארץ, שמהם חכמי-תורה רבנים רובי“ס בארץ ובגולה, והנהו כיום מעין כביר בלתי-פוסק לתורה”ק ולחנוך מאות של תינוקות של בית רבן על ברכי התורה והמסורה ברוח ישראל סבא. ולמקלט נכון לעשרות עשרות בחורי ישיבה המתכלכלים ברוח ובחומר ע“י המפעל, ומקדש ה' לחכמי-תורה הממיתים א”ע באהלה של תורה בישיבה הגדולה והקדושה הזאת, ונתמכים על ידה.

הבנינים המפוארים של המוסד הגדול הזה סבלו הרבה מסבת הרעש הגדול.

אדריסת המוסד:

Commeetee Jeshivah Talmud Torah Mea Shaearim

Jerusalem Palestine

ישיבת “כנסת ישראל” בחברון.

הישיבה המפורסמה “כנסת ישראל” מסלובודקא שבמשך קרוב לחמשים שנות קיומה הוציאה מתוכה גאונים ורבנים מאורי הדור לאלפים, על ידה נוסדו ונשתדלו הרבה ישיבות גדולות בגולה וכ“אם הישיבות” שמרה על מאור התורה נמשך דוד שלם, הוציאה לפועל בזמן האחרון את הרעיון הנעלה שמנהיגי' הרו והגו זה מכבר.

העברת חלק גדול מישיבתה לארץ הקדש.

ישיבת “כנסת ישראל” בעיר האבות חברון מונה כעת, בשנה השלישית להוסדה, כמאה ושבעים תלמיד, בהם הרבה גדולי התורה “עלויים” מצוינים בעולם הישיבות — רובם מישיבת סלובודקא וחלק חשוב מהישיבות הגדולות שבליטא ופולין. מקדש תורה נאדר זה, ערכו בישוב הארץ ובניה כפול הוא: במובן הרוחני החזירה את התורה לאכסניא שלה, לערש הקדש, ורושמה והשפעתה בדרכי למודה והלך-רעיונותיה במוסר התורה ניכרות במדה מרובה, כמו כן מוחשי המפעל הכביר במובן הישובי. פנת קדש, העיר חברון, עזובה ונשכחה במשך תקופות מבנָה

• בונה של עם ישראל וארצו, שהלכה והתנונה משנה לשנה ותושבי' — מתי מספר — יצאוה כמעט לגמרי, התנערה עם יסוד הישיבה בתוכה מעזובתה, וישובה התחיל להתבסס ולהתגדל.

הישיבה עומדת בראשות הגאון האמתי ר' משה מרדכי עפשטיין שליט"א (אב“ד ור”מ).

תקציבה⁵⁶ החדשי עולה ל-4000 דולר (800 לימ״צ).

הכתבת: הרב מ. מ. עפשטיין. חברון.

Address: Chief Rabbi M. M. Epstein

Hebron Palestine

בית תלמוד התורה הכללי והישיבה הגדולה “עץ חיים” בעי“ק ירושלם ת”ו

(נוסד בשנת תר"א)

המוסד הצבורי הכי גדול בזמן ובמעלה, הקשור ביותר ליסוד והשתלשלות הישוב החדש בעיה"ק הנהו בית תלמוד התורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלם.

ע"י מוסד ראשון זה נתגדלו כמעט כל גדולי ירושלם וחכמי' מילידי ציון, ורוב גבורי הרוח בוני הישוב ומיסדיו.

פרקי המוסד עץ חיים והשתלשלותו, הם המה פרקים שלמים מחיי הישוב והתפתחותו.

ראשית יסוד המוסד בחרבת ר"י החסיד “חצר הקהל” הראשין, כיום יש למוסד שני מרכזים בעיר וחוצה לה וסניפים רבים בפרברי העיר.

האדריסה:

General Talmud Torah Schools

& Grand Jeshiwath ETZ HAYIM Jerusalem

הישיבה הגדו' והק' “שער השמים” וסניפי'.

בשנת תרס“ו הונח יסודה, למלוי תביעה שהנה צורך גדול של השעה והדור, ליצור “היכל מרכזי לתורת הקבלה” — נשמת תורה”ק — במקום המוכשר לה יותר בעי"ק אשר “חיי נשמות אויר ארצה”.

תכנית הישיבה“ק: א) “למוד תורת הנגלה” לכל מקצעותי' כביתר הישיבות, ב) “למוד תורת הנסתר”, “חכמת הקבלה” על בורי' בהדרגה ובאופן שטתי ומסודר מהקל אל הכבד, בעזרת מורים מומחים ומוסמכים ללמוד הק' הזה, עד הכשרתם להתפלל עפ”י כונות מרן הק' האר“י זיע”א ורב“י הק' הרש”ש זיע"א.

בין תלמידי' נמנים גאונים ות“ח ג' מפורסמים, והרבה מהם קבלו שעורים ק' ע”י חלופי מכתבים וע“י ספרים ק' למתחילים שהדפיסה הישיה”ק למטרה ק' זו,— הרבה שו“ת נענו לרבנים בחו”ל מחכמי הישיה“ק בכל דבר קשה בחכמה הק' הזאת — בקיצור: היכל מקדש מלך זה הנהו אוצר תפארת כל בית ישראל בעקו”ת, לתורה ועבודה בקדושה ובטהרה.

כל חכמי הישיבה ומשפחותי' מקבלים תמיכה חדשית לכלכלתם ההכרחית מקופת הישיבה, שנשענת היא רק על חברי' הנדיבים מחזיקי' ותומכי' בתמיכה שנתית, אין לה שדרי“ם, כן גם אין לה משען אחר — וכשמצב העולמי נתדלדל במעט, תכף גם היא מרגשת ומזדעזעת, העין תדמע והלב מתפלץ ממחזה מצבה המדכא הנוכחי, ואתה עמה רבני' וחכמי' הג', ועד הנפש הגיע ר”ל, מפני כי אין בכח הקופה הדלה לתמכם ולהחזיקם די הצרך.—

ומי האיש החפץ לזכות בחיי עולם ונצח שמו הטוב, ולעשות לו זכרון לדורות וינדב נדבה לקרן קימת, ואתם אחים יקרים, הרשמו לחברי הישיה“ק “שער השמים”, ואל תתנו לנר אלקים לכבות חלילה, ובזכות זה ישכון אור הברכה וההצלחה בבתיכם, ותזכו לעלות לציון ברנה בראש גאולים, ולחזות בביאת משיח צדקנו בב”א.

מיסדי ומנהלי הישיה"ק המה הרבנים הגאונים

הרחי"ל אווערבאךְ בעהמח“ס “חכם לב” על שו”ע אה"ע⁵⁷

והרש"צ הורוויץ. בעהמ“ס “שם משמעון”, ו”קול מבשר"⁵⁸

בשעה האחרונה

כרעם ביום בהיר הממתנו “קול הרעש” הנורא שעבר דרך ארה"ק כנודע, ולפלצות אחזונו במורא, כי היכל הישיבה הקדושה סבלה מהרעש פלאות, ממסד ועד הטפחות הוכתה, ועומדת לנפול, והממשלה גזרה אמר להפילה כליל מסכנת עוברים ושבים, הוי מה הי' לנו! באר חפרוה שרי התורה באה עד משבר מאין כמהו, אהה ד' אלקים! אנא ננוס לעזרה! ואיפוא ימלטו נא חכמי הישיבה הקדושה אישתקיל מילולא! חוסו, רחמו, וחמולו! אתם כל בית ישראל!— באו לעזרתה בעוד מועד!

Address:

Rabbis Ch. J. L. Auerbach & S. Hurwitz

Jerusalem Palestine.

יצא לאור כת“י עתיק יקר המציאות על ש”ע אהע“ז להגאון בעהמ”ח ס' מרכבת המשנה על הרמב“ם ז”ל, ע“י הרב הגאון החריף מוהר”ר חיים יהודה ליב אויערבוך שליט“א. מיסד ור”מ דישיבת “שער-השמים” וישיבת “לשכת הרבנים” בירושלם.

הרב הגאון הנ“ל המו”ל עשה זר זהב סביב פירוש יקר הערך לכת“י הנ”ל בשם “חכם לב” שבו יורד לעומקה של הלכה בפלפולא חריפתא בסלילת דרכים חדשות בש“ס ופוסקים שיש בהן בכדי לעורר לב המעיינים והלומדים כעדות הסכמת הרבנים הגאונים שליט”א.

חלק מפרי הספר הנ“ל הקדש לטובת שתי הישיבות הנ”ל שהרב המחבר והמו"ל הוא מיסדם ומנהלם זה שמנה עשרה שנה.

להשיג אצל המחבר:

Rabbi Chaim J. Leib Auerbach

P.O.B. 564 Jerusalem Palestine.

 

חוברת ה    🔗

הרב רבי מיכל הכהן ז"ל ⁵⁹    🔗

רבי מיכל הכהן ז"ל היה כששים שנה בין העסקנים הצבורים הכי פעילים והכי חשובים שבירושלם, הוא היה ממאחדי קצות התקופות השונות, והיה נחשב לאחד מגדולי הפקחים וחכמי הלב אשר בארץ, אשר דבריהם היו תמיד חורצים ומכריעים.

רבי מיכל הכהן (או בשמו המלא, שבקרב הזמן נשתקע: רבי יצחק מיכל אליהו הכהן) נולד בשנת תקצ“ד לאביו הרב הגאון מוהר”ר אליעזר הכהן ז“ל (שהיה אבד"ק יאסווין, במדינת זאמוט) בן הרב רבי ישראל ז”ל, בן הגאון הגדול מוהר“ר מיכל מדאטניווע, שהיה רבו של הגר”א ז"ל (כמבואר בס' עליות אליהו, ובהקדמות בני הגר“א ז”ל להשו"ע)

על הרב רבי ישראל, או על אחיו הרב רבי יחזקאל הגדול שהיה מגדולי ווילנא, מספרים בהפלגת חריפותו, כי בפורים כד הוה בדיחא דעתיה, היה מצוה לכל הרבנים והלומדים שהשתתפו עמו בסעודת פורים, שכל אחד יוציא מארון הספרים איזו מסכת שהזדמן לידו, ויפתח באיזה דף שיזדמן, וכל אחד יקשה שם איזו קושיא שירצה, והוא קבל עליו לתרץ את כל התיובתות בפירוקא חדא וכן עשה לתמהון לבב כלם, ויהי לנס.

הרב רבי אליעזר הכהן היה ידוע ביאסווין והסביבה מלבד ברוב גאונותו גם בגדל ענותנותו ויראתו את ה‘. עד כי באחרית ימיו, כאשר החליט לעזוב את רבנותו, ולעלות יחד עם אשתו הרבנית ומ’ באדאנא ז“ל ובנו מיכל אליהו ובנותיו מ' פאייע ומ' עטיל לארץ ישראל, עלה על לבו לא להשתמש גם בארץ ישראל בכתר של תורה, כי אם לבא שמה בסתר פנים, בתור רצען, החפץ להרויח לחמו ביגיע כפו; למטרה זו, שכר לו בעירו, כאשר עוד ישב על כסא רבנותו, רצען אחד שילמדהו את המלאכה הזאת, ולפעמים לא נמנע גם מלכת לבית הרצען למען לקבל שם שיעור במלאכה זו. ואף כי שבכל עמלו לא הצליח כלל בזה, בכל זה בטח בה' כי לא יצטרך להנות מקופת הצדקה, ומכל שכן שלא יהא מוכרח לעשות את תורתו לקרדום לחפר בה. בסוף חרף תר”ד עזב עם משפחתו עם עירו לנסוע ירושלימה, ויעש בדרכו כתשעה ירחים, מהם כששה חדשים באנית תורן שהפליגה מקושטא תיכף אחרי חג הפסח ותבא ליפו בסוף אלול. אחרי טלטולים איומים ומסירות נפש שאין כמוה, הגיע בתחלת תשרי תר“ה ירושלימה. וינס לאחוז במלאכת הרצענות, מבלי שידע איש מי הוא ומה הוא. לצערו, הכירוהו אחרי ימים אחדים אנשי זאמוט, והם הפריעוהו ממלאכתו זו. אבל בין כה וכה לא האריך ימים, כי ביום ג' כסלו תר”ה גוע וימת הצדיק הזה, ויספדוהו רבני ירושלם ויקברוהו במעלה הקברות אשר בהר הזיתים.

והנער מיכל אליהו הכהן נשאר אז יתום בן עשתי עשרה שנה, אבל שמו כבר נתפרסם אז בתור “עלוי” מופלג, ויקבלהו קרובו הרב רבי דובער הלוי (שהיה אח"כ ראש שוחטי עדת האשכנזים) תחת חסותו, ויהי גם מנכבדי תלמידיו של הגאון רבי שמואל סלאנט ז“ל הרה”ג ר' שמואל מוני זילבערמאן ז“ל. כשרונות הנער התפתחו מאד, הן בלמודי קדש והן גם בלמודי חול, ויחד עם חבריו החכמים רבי יואל משה סלאמון, ורבי יוסף ריבלין, התארגנו לקבוצת רעים נאמנים בכל מעשיהם, ורק בקרב הזמן נפרדו כל אחד לדרכו. שלשת החכמים הללו סגלו לעצמם ידיעת שפת עברית, כל אחד לפי סגנונו, והר”מ כהן הגדיל על כלם.

ר“מ כהן אמן ידיו גם בכתב נאה ומהודר, שבזמן ההוא תפסה אומנות זו מקום חשוב בקרב העדה. כי השתדל לכתוב ממש כמו הרה”ג רבי אברהם דוד שטראשון ז“ל (אחיו של הגרש“ש ז”ל בווילנא) שהיה אז סופר כולל אה”ק בווילנא (כידוע היה אז לאשכנזים רק כולל מאוחד שמרכזו היה בווילנא), ורשימותיו ומכתביו היו אז באים ירושלימה פעם בשנה, והיו מעוררים תמהון ופלא לרוב יפים וסדורם. (אחדות מהרשימות נמצאות עדיין בארכיוונו של הרח“מ מיכאלין הי”ו חתן ר“ב הכהן ז”ל).

והנער מיכל הכהן חקה את הכתב הזה ויכתוב ממש כמוהו עד כי בווילנא בעצמה לא יכלו להבחין בין כתב ידו של הרא“ד שטראשון ובין כתב ידו של ר”מ הכהן.

בהיותו בן 19 שנה נשא לו לאשה את הכבו' מ' ליבא דבורה בת הר' שאול באצורין⁶⁰ ז“ל. ר' שאול זה שבא ממדינת רייסין, פלך מוהליב, היה מראשוני האשכנזים המתישבים בירושלם, וכאשר ראה עד כמה סובלים בירושלם מחסרון תנורי-אפיה של יהודים, ועד כמה גדולה הגלות שסובלים היהודים וביחוד האשכנזים מהאופים הערבים, אז החליט לפרוץ הגדר, ופתח על חשבונו תנור לאפיה, ועי”ז סכן את נפשו כי האופים הערבים ארבו להמיתו, אבל הוא לא חת מפני כל, וילך בדרכו, וליהודים, וביחוד להאשכנזים, היתה לפחות הרוחה במקצוע זה.

אשת ר“מ הכהן היתה ילידת ירושלם בת ילידת ירושלם, ואמה של זו האחרונה נולדה גם היא באניה בנסיעת הוריה לאה”ק בחצי הראשון של המאה הששית לאלף הששי.

בהיות ר“מ הכהן כבן שלש ועשרים שנה קבל אז “קבלה” על מלאכת השחיטה שלמד אותה לפני גדולי השוחטים הספרדים בירושלם. כידוע היתה אז “השחיטה” רק זכותם של הספרדים ושוחטי האשכנים היו אז רק עוזריהם של שוב”י הספרדים, כי היה אסור עליהם מטעם המלכות לשחוט בפני עצמם.

על כתב ה“קבלה” ההם ידו גם הגאון הגדול החכם באשי מוהר“ר חיים נסים אבועלפיא זצ”ל, ראשון לציון, הידוע בשם רב חנ“א ז”ל.⁶¹

בשנה שלאחריה היה המצב בירושלם נורא מאד, ושלשת הצעירים החכמים הנז' נדברו לעזוב את נשיהם הרכות, ולנסוע אל העולם הגדול, הן לשם בקשת פרנסה, והן לשם הכרת העולם, הם הרגישו כי ארצנו הקדושה היא נתקת מהתבל, ורק פעם בשנה, או לכל היותר פעמים בשנה תבוא הספינה ותביא את הדואר, ונפש הצעירים הללו אשר כבר טעמו מעץ הדעת היתה הומיה וסוערת להרחיב צעדיהם גם מהלאה לארבע אמות של הלכה, שהיו מצומצמים בהן עיר הקדושה. אז כל אחד קבל מרבני ירושלם תעודה על איכותו וערכו⁶², ויכתתו רגליהם ויבאו ארצה רוסיא ופולין, ובכל מקום נתקבלו בכבוד גדול ובחבה רבה, כראוי לצעירים מופלגים ובעלי שכל שבאו מתוך קדש הקדשים. גדולי הרבנים קבלום בזרועות פתוחות, וכל העם היו כורים אזן לשמוע מהמופלגים הללו ע"ד מצבה של ארצנו הקדושה משאת נפשם, ויגדילו בהווייתם את כבוד ירושלם, בשום העם על לב כי ארץ ישראל מגדלת היא גם חכמים מחוכמים גדולי תורה ודעת כאחד.

בהיותם במחוז סובלק, הסכימו גם לבקר את פני הגאון הנודע מו“ה חיים מפיליפובי זצ”ל למען התחקות גם על מדותיו של זה ולהבין טיבו, כי הגאון הזה היה אז לשיחה בפי הבריות ברוב קולותיו שהוא מקל לאחרים וברוב חומרותיו שהוא מחמיר לעצמו. כידוע רצו גאוני פולין להחרים את הגאון הנז', אבל הגאון רבי ליב מקלו ואריה גער בם ואמר להם: את מי אתם אומרים להחרים, את האיש אשר מה שהוא לומד ביום אחד עליכם ללמוד זה במשך חדש ימים, ומה שאתם אוכלים ביום אחד מספיק לו לאכילת חודש ימים.

הצעירים באו לפיליפובי, והגאון הנז' שמח עליהם ויקבלם באהבה גלויה, ויצו לרעיתו הרבנית לערוך להאורחים שלחן מלא דשן. הוא ישב עמהם, אבל הרגש הרגישו בו שהוא לא טעם מאומה, אח"כ נודע להם, כי הוא בעצמו, אשר הרעיש עולם בקולותיו בעניני טרפות, לא טעם טעם בשר, ויסתפק בלחם צנום שרוי בחמיצה מעת לעת…

כשבוע ימים התעכבו החכמים בבית הגאון, וממנו למדו הרבה בסבלנות ובמתינות, במדות ובהגיון. וכאשר שבו אח“כ ירושלימה, היתה נכרת עליהם השפעתו של הגאון מוהר”ח מפיליפובי ז"ל.

הנסיעה הזאת השפיעה בכלל על הצעירים ההם, יתרחיב את חוג השקפותיהם העולמית.

בהיות ר“מ הכהן בווילנא, הכיר לדעת את גדולי הרבנים והמשכילים שמה, ויכרת ברית אהבה וידידות את ר' קלמן שולמן ואת הרש”י פין והר' מתתיהו שטרשון זצ“ל. גם אד”ם הכהן לבינזון התרועע עמו, אם כי רחוקים היו בדעותיהם אז כרחוק מזרח ממערב. וכל אחד תמך בידו בספרים ובכתבי תעודה. גם את ר' אברהם מאפו ראה בקאוונא, וזה כבד אותו על הגיגו העברי העשיר שהיה דומה לסגנונו הוא.

בשובו ירושלימה קבל עליו משרת סופר ומזכיר הכולל ווילנא⁶³ אז כבר היו הכוללים נפרדים, וכולל ווילנא היה הכי גדול והכי חשוב. המשרה הזאת הגדילה השפעתו עוד יותר, כי לפי הזמן ההוא כל מי שעמד בראש הכולל, הוא היה המשפיע הכי פעיל, הר“מ כהן בלבו הטוב הצליח לקנות לו כל הלבבות, ויכבדוהו ויחבבוהו עד מאד, מקטון ועד גדול. מכתביו היפים וסגנונו הנהדר בעברית, לקחו גם את לבבות גדולי ווילנא שהיו רגילים בכתב ידו ובסגנונו של הרא”ד שטראשון ז“ל, שלא היה שונה כלל מזה של הר”מ הכהן, כפי שכבר הזכרנו לעיל. וביחוד, סדרי חשבונותיו היו מצוינים עד להפליא.

אחרי איזה שנים התפטר מעניני הכוללות, ויתפוס לעצמו עמדה אחרת לגמרי, אם כי עוני ודלות היו גם אז מנת גורלו, ואשתו העדינה וילדיה התמוגגו פה ברעב, ולולא הר“י ריבלין והרי”ר פרומקין אשר היו בעוזרם כי אז היו גוועים ברעב ממש. אבל בין כה וכה ושם הר“מ הכהן יצא למרחקים ודרישות רבות באו לו שיבא לחו”ל ושם ישתדלו לטובתו, עוד בשנת הרכ“ב החל להוציא לאור יחד את הר”י בריל את “הלבנון” משך שנה אחת, וירכוש לו בית דפוס קטון וכן גם מכונות ליטוגרפיה, וידפיס את לוחו של הר“י שוורץ ז”ל המדויק. ועוד ספרים רבים כמו ספר הישר לר“ת ועוד ענינים שונים. אבל כעבור שנה להופעת “הלבנון”, קפצה עליו רוגזה של הממשלה שדרשה רשיון, וילך הר”י בריל לקושטא, ושם לא עלה בידו להשיג הרשיון, ויסע משם ויבא פאריזה ויקדש את “הלבנון” לעצמו, ויוציאו משך שנים רבות בפריז ואח“כ במגנצה יחד עם השולמית הזרגונית, שהיתה כעין הוספה להאיזראעליט המגנצי של הרב ד”ר מאיר לעהמן ז"ל.

בין כה וכה והר“מ כהן נשאר בלי כל עבודה ויחל להוציא את “החבצלת” יחד את הר”א רוטנבורג והר“י בק, ואחרי כן יחד את הרי”ד פרומקין. גם בלשון לאדינו (ספרדית) הדפיס את החבצלת בעריכת החכם עזרא בנבנישתי, אבל מפני חסרון רשיון והעדר אמצעים הוכרחו להפסיק עבודתם לסירוגין.

אחרי כן החל שוב להוציא לאור את החבצלת יחד עם הרי“ד פרומקין ז”ל. נטית העתון היתה אז ביחוד בעד ישוב אח“ק על יסוד חקלאות, אז היתה תנועה גדולה לרכוש אחוזות ביריחו עיר התמרים, ליסד שמה מושבה, הממשלה העמידה אז לממכר פומבי את שני שלישי אדמת יריחו בככר הירדן, המכילים בערך ארבעת אלפים דונם, והר”מ כהן יחד עם הרב החכם רבי יעקב ספיר הלוי ז“ל השקיעו עצמם בכל לבבם ובכל נפשם, ויחד עם החברים בעלי ה”קיראט" החובבים הראשונים: הרב מרדכי יפה, פישל הכהן לאפין, בן ציון ליאן, אריה ליבה ורביץ, דוד מאיר גוטמאן, משה גראף, יואל משה סלמן, מענדיל כץ, יוסף רבלין, יהושע שטמפר, בייניש סלאנט, יהושע ילין, משה ב“מ יהושע אייזיק מקאמניץ, ליעבר ב”ר דוד, נתן זלמן הלוי ספיר, שמואל דב וישראל בן יואל מקאמיניץ עבדו בכל כחם בזה. אבל מפני סבות ידועות לא הצליחה התנועה ביריחו וע"כ שות שתו פניהם למקומות אחרים.

והרבה יש ליחס לתנועה זו את קנית פתח תקוה, -

ושבעה מהם ביניהם הר"מ כהן, יסדו ויכוננו אז השכונה הראשונה היא שכונת “נחלת שבעה”.

אבל עוד הרבה שנים קודם ליסוד פ“ת השתדל הר”מ כהן להגדיל הישוב מחוץ לחומת ירושלם גופא, בשנת תרכ“ט, ובכל סביב החומה של ירושלם היה שאיה ושמה, רק בתי יהודה טורא שנבנו ע”י סיר משה מונטיפיורי ז“ל היו במערב החומה, וגם שמה פחדו בני עמנו לגור עד אשר שלמו להם תמיכה שנתית למען יסכימו לגור שמה, רק המגרש הרוסי החל להתפתח קצת, ומבלעדו לא היה רק המלון הערבי שהיה ידוע אז בשם מלון הרוצחים (חאן חאראמיה), במקום שעתה הוא משרדי הציונים (הוטל-יוז). מבלעדי אלה היה משער יפו והלאה מדבר שטוח, אשר גם ביום היה פחד לטייל שמה, ולא רצח אחד ולא שנים קרה שמה לעתים קרובות. מחוץ לשער החומה היה גל של אשפה של דורות צבור על המקום שעתה בנוים הבנקים עותמן, אפ”ק וברקליס, ורק עד הגל ההוא היו בני עמנו מרשים לעצמם ללכת ביום לטייל, ושם נקשרו עפ“י רוב לבית הצעירים, וכמו בנס ציונה הגבעה הידועה כן גם הגל הזה היה נקרא גל-האהבה או גל השדוכים. באמת היה עוד מקום מסוגל לטיולים ולשדוכים, והוא הרחבה שלפני המנזר הארמיני ע”י שער ציון – מוגי הלב לא העיזו לטייל הרחק מהרחבה ההיא, ורק אבירי הלב העיזו ללכת הלאה ולצאת את השער ולטייל עד הגל הגדול של האשפה.

שערי העיר היו מוגפים בתחלת הערב, ולא היו נפתחים עד אור הבוקר, ומאחורי השער היה יכול להיות מה שהיה, והשוערים לא נענו מעולם לפתוח את השערים. ושוער שפתח בלילה את השער בלי רשות מיוחדת מהמושל היה חייב מיתה.

ובמצב כזה חולל ר“מ הכהן וחבריו רי”מ סלומון ור“י ריבלין, את הרעיון לרכוש להם אחוזה חוץ לחומת העיר, ולבנות שם בתים, ר”מ הכהן צעק בכרוכיא כי עלינו לפרוץ הגדר הזה, אין עלינו להיות דחוקים וצפופים דוקא בתוך העיר פנימה ללא אויר וללא ירק, עלינו להרחיב צעדינו הלאה הלאה מחוץ לחומה, ויהי מה, ורואה אנכי כי בקרב הזמן יהיה הישוב חוץ לחומה גדול מאשר זה שבתוך החומה. בפיו דבר ובידיו מלא, ויחד עם חבריו הלכו וקנו מאת ערבי אחד מגרש גדול במהלך מיל מחומת העיר, וישלמו מחיר המגרש ארבע אמות בגרוש שורוק ר“ל גרוש קטון, שהוא בערך כחצי גרוש מצרי של זמננו. ויען כי מחוסרי אמצעים היו, לכן לא היה יכול כ”א לרכוש לו אלא 300 או 400 אמה, בסך לירא אחת בערך. הוי, לוא היתה עינם צופיה למרחוק, כי אז היתה אפשרות לרכוש כל הסביבה בלי מחיר ממש, אבל העוני סתם את העינים ואת השכל, וישמחו אלי גיל כי זכו לקנות בכספם איזו אחוזת קרקע, ויתחברו אליהם שבעה חברים, ויקראו למקום ההוא “נחלת השבעה”. והר“מ כהן ועוד שנים מחבריו היו הראשונים שהקימו להם שמה מעונות, והם היו הראשונים שיצאו לגור שמה. את בני הבית עזבו בתוך העיר, ורק הגברים יצאו ללון בבתיהם החדשים. בידם האחת החזיקו קני רובה, אולי יהיה צורך לעמוד על נפשם, ובידם השנית ספר התנ”ך, כי לא רצו לנום ולישן כלל בלילה הראשון.

כל בני העיר צחקו לחלומם, ויחד עם זה שערו שער על שימם נפשם בכף, ויזהירו אותם לבל יעשו הצעד הזה המסוכן, אבל הם לא שמעו לא לקול הצחוק ולא לקול ההזהרה, באמרם כי בלי הסתכנות אין התפתחות. בצאתם את העיר, והשערים נסגרו אחריהם, אז נואשו ממש אנשי העיר למצוא אותם בחיים, ביני ביתם של הצעירים הללו יללו ובכו כל הלילה ההוא, ויהי כאשר אך נבקעו עפעפי שחר, וכל בני העיר יצאו את העיר לראות מה שלום הנועזים ההם, והם פגשו אותם בצחוק מעושה, כי באמת כל הלילה כלו, היה עליהם לסבול יללת זאבים ושועלים, אשר רצו להתפרץ אל הבתים, ולשבר החלונות, והם הוכרחו לכבות את הנרות לבלתי משוך אליהם את העין, ורוב שעות הלילה ישבו יחד בחושך, ויהגו פרקי תהלים בעל פה.

אחרי הלילה ההוא, נועזו עוד אנשים אחרים לעשות כמעשיהם, ומעט מעט החל הישוב מחוץ לעיר להתרחב. נחלת שבעה התגדלה ואחריה שכונת בית יעקב, וכרם משה, ואבן ישראל, ומאה שערים בצפון ואחריהם עוד שכונות ועוד שכונות שהן הן יסודות הישוב כלו.

אבל במובן העיקר היא ההתחלה המסוכנת. לולא הלילה ההוא, כי אז היינו עוד כלנו צפופים בתוך העיר ע"י גל האשפה, שתיכף אחרי יסוד נחלת שבעה, הוסרה כמו באפס יד.

ל“החבצלת” היתה כאמור אז נטיה של התנגדות להחלוקה, לכן עוררו העורכים נגדם שנאת ממוני הכוללות, והם השתדלו בכל כחם להפריע הופעת העתון בזמנו, או למען גרום הפסקות בעריכתו. וכמה פעמים חפצם זה הצליח בידם. ובין העורכים התחוללו מריבות וסכסוכים, והם שגרמו שר“מ הכהן התפטר מעריכת החבצלת, ויתחבר עם אחד מגדולי פקחי ירושלם וחכמיה הד”ר אברהם ז’סמאן מטעלז, ויחד החלו להו“ל את “האריאל” החדשי שהיה אז דבר בעתו. “האריאל” היה אז בבחינת “כיניני” בין שני הקצוות החבצלת בעריכת הריד”פ היתה אז לפי מושג הזמן ההוא שמאלית יותר מדאי, “יהודה וירושלם” בעריכת הרי“מ שאלומון היה אז ימני יותר מדאי, נמצא שהאריאל היה אז בתור “אמצעי שלם”, מן המתונים ובזה התאהב על כל המפלגות. מלחמת האריאל בחכי”ח ובהנהגת ביה“ס מקוה ישראל מצאה חן אפילו בעיני הרבנים והגאונים. והרבה הועיל הירחון הזה להיטיב ולשפר את הנהלת ביה”ס. אח“כ השתתף בהדפסתו גם הר' ראובן מרגלית זצ”ל⁶⁴.

בהיות הר“מ כהן בחו”ל לרגלי שפור עתונו, התקשר בברית אהבה עם המטיף הנאור ד"ר אהרן יעלינק.

לד“ר ילינק היה מספר קטן של אוהבים, אבל כלם היו מהמבוררים והמסולתים שבעם, לא על נקלה היה אפשר להמנות בין ידידי ילינק, בו מצא ילינק איש כלבבו, אשר אף אם בדעות דתיות היו רחוקים זה מזה בכל זאת היה בכוחם על לבבו ויאהבהו מאד ויתרועע אתו ותמיד השתדל לרכש למר כהן אוהבים חדשים ורעים נאמנים. וידו של ילינק לא זזה מידו בכל עת היותו בוינה, וע”כ הביע מר כהן באזני ילינק את דעתו בנוגע להדפוס.

ויהי היום בלכתם שניהם לטיל שלובי זרוע ברחוב הפרטר, שקועים במחשבותיהם, התעורר פתאם ד“ר ילינק באמצע השוק והעמיד את רעו בן לויתו כמעט בקול צעקה שהסב אליו עיני כל העוברי הרחוב, שמע נא רבי טיבל, פנה אליו ד”ר ילינק, זה עתה הופיעה עצה בלבי איך שהסיג דפוסך. אנחנו נלך עתה הביתה, ואנכי אסדר לך בשמך מכתב להוד מלכותו הקיסר פרנץ יוסף, ובו אבאר בקצרה ובברור את מחסורך אשר יחסר לך, ותבקש מהקיסר שהוא יחנך בדפוס. ולמען ברר לו נחיצות הדבר הנך מבקש “ראיון” ממנו, וכמעט בטוח אנכי שתצליח ותבא אל מטרתך, והיה כי תשיג את הראיון לא לי להורותך מה שתאמר ולהבינך מה שתדבר, כי חכם אתה ופקח די לדעת בעצמך את אשר לפניך.

ד"ר ילינק התרגש עוד יותר כי בעיניו היתה העצה הזאת ברורה ובטוחה מאד אשר אין בה כל פקפוק.

אבל, העיר ד"ר ילינק הלאה את מר כהן, אבל, ראשית כל עליך להחליף מלונך (מר כהן התאכסן כמובן בבית יהודי פשוט), למען ימצאוך תמיד בספירות יותר נעלות, ותהיה ראוי לחסדי מלכנו, וגם זאת עליך לדעת כי בטח תהיה מעתה מוקף במשגיחים נסתרים אשר על כל שרשי רגליך יתחקו לחקור ולדרוש מעשיך ומנהגיך, מטרתך ומצבך, ומאד ראוי שתהיה נזהר מעט יותר בההנהגה החיצונית אף שבתור ירושלמי אינך רגיל בכמו אלה.

בדברם שבו אל מעון ד"ר ילינק, והאחרון סדר המכתב ביד הסגנון והמליצה הגרמנית הטובה עליו. תוכן המכתב היה בערך כזה:

“היות כי בארץ ישראל בכלל, וירושלם בפרט, אשם שם הקיסר נקרא עליה בתור “מלך ירושלם”, דרוש עתון חשוב אשר יפיץ השכלה טהורה בין התושבים היהודים, ואשר בתוכם נמנים גם רבים מאוסתריה ואונגריה הדורשים מזון ספרותי, ע”כ מקוה הח“מ, שהוא, ג”כ נתין אוסתרי, אשר הוד מלכותו, הטוב והמטיב לכל, יעזרהו בתפקידו זה, ואם יחוננהו בראיון מיוחד יבאר לו בפיו נחיצות הדבר שיהיה דפוס מיוחד למטרה זו בירושלם".

המכתב נשלח ע“י הדואר ללשכתו הפרטית של הדר הקיסר, מר כהן החליף את מלונו למקום חשוב מאד, ונבואת ד”ר ילינק אמנם באה, כי מאז היה מוקף כמו ברשת של אנשים שונים אשר לא הכירם ולא ידעם, ובכל זאת התענינו מאד במצבו, והיו חוקרים ודורשים מבעלי המלון והאורחים על טיבו של מר כהן הירושלמי, ומה מעשיו ולאיזו מטרה בא לוינה, גם בבית ילינק חקרו ודרשו כמה פעמים גם מצד המשטרה החשאית על אודות מר כהן ופרטי הנהגותיו.

וכה עברו איזו שבועות, ופתאם הוזמן מר כהן אל היכל הקיסר, והנה מלבד אשר ד"ר ילינק הואיל להורותו איך יתנהג בעמדו לפני הוד מלכותו, הנה גם בבואו הארמונה הכינוהו שלישם אחדים באולם מיוחד לכל התכסיסים הדרושים לדעת בעת הראיון עם המושל, והעבידו אותו עבודה קשה עד שהרגילוהו בכל הצריך. מובן שבתור ירושלמי לא נסה בכמו אלה, אבל מתינותו וחכמתו עמדו לו לעבור בשלום כל הנסיונות עד כי הובל אל אולם גדול מאד, שרק ארכו ורחבו היה יכול להטיל אימה על הבא שמה, ומתחת קלעים ירוקים הופיע פתאם לתוך האולם הוד מלכותו הקיסר בעצמו בלוית שני שרים מימינו ומשמאלו. אחד השלישים קרא בשם: מר מיכל כהן, מירושלם!

מר כהן הרכין ראשו והשתחוה לפני הקיסר, ויברך ברכת אשר חלק. הקיסר האיר פניו אליו ובשפת רצון אמר לו:

“תוכן מכתבך נמסר לי. מה תהא מטרת עתונך?”

“קדמה והשכלה”! השיב מר כהן.

“המרגישים שמה צורך בזה?” הוסיף הקיסר לשאול.

“הדור הצעיר של המפלגות הבינוניות!” השיב שוב מר כהן באומץ רוח.

“הבאמת קשה הוא להשיג האמצעים להקמת דפוס למטרה זו?”

“עד עתה, הוד מלכות, לא עלה הדבר בידי!”

“תודה רבה בעד הידיעות, ועוד אתענין בזה!” אמר הקיסר ויעש בידו תנועה שקבלת הפנים נגמרה.

מר כהן השתחוה שנית ויצא אחורנית בלוית שני שרים. שבפרוזדור לחשו לו כי הצליח מאד, וכי לא פללו אשר יהודי אחד ידע לכלכל דבריו במשפטים כה קצרים וברורים.

בצאתו מהארמון רץ תכף אל ידידו הד"ר ילינק אשר כבר המתין עליו לדעת התוצאות, ובשמעו את כל שאלות הקיסר ותשובותיו שמח מאד ואמר: עתה בטוח אני כי יהיה לך דפוס נאה ומשובח.

חדשים אחדים עברו, ומהארמון אין קול ואין קשב, ולמר כהן ירט הדרך, ולא עצר כח להתעכב עוד בוינה, וע"כ יעצהו ילינק לשוב ירושלימה, ואם תגיע תשובה רצויה יודיענו בתלגרמה.

מר כהן עשה גם הפעם כעצת ידידו, וישב ירושלימה במלא הפנים שמות של מנויים. אבל עוד טרם דרך כף רגלו על מפתן ביתו והנה הפתיעתהו טלגרמה מד"ר ילינק, המודיע לו כי הכל הוא על צד היותר טוב.

ואמנם מאת לשכת הקיסר נתנה פקודה לאחת הפבריקאות לשלוח למר כהן מכונה חשובה לפי ערך הזמן ההוא וכל מכשירי דפוס עפ“י מה שסדר המטיף ד”ר ילינק, ואחרי זמן מועט באה כל ההזמנה ישר על שם מר כהן, בלי גם כל תשלום מכס, על פי ההערה שהכל הוא לצורך. הצבור.

על גבי המכונה התנוסס נזר אוסתריה, והיא נמצאת עוד גם עתה בבית דפוס צוקרמן בירושלם.

בשנת תרל“ט היה בקניגסברג ונתקבל בכבוד גדול מהגאון הגדול מוהרמ”ל מלבים ז“ל ויהי אורחו כל זמן שהתעכב שמה. והגאון מלבי”ם מסר בידו תעודה מציגה אותו לפני כל יודעיו ומוקיריו.⁶⁵

רוב שנותיו היה חבר ההנהלה ומזכיר וסופר בבית תלמוד התורה “עץ חיים” בש' תרנ“ג נתמנה לסופר ומזכיר בביה”ח הכללי משגב לדך, והצליח להרים המוסדות אל הגובה החשוב שעומדים בו עתה. כל אחד במקצועו.

בשנת תרנ“ח מתה עליו רעיתו מ' ליבא דבורה, ובשנת פרצה המלחמה הכללית תרע”ד בסוף אלול גוע וימת האיש המצוין הזה זקן ושבע ימים, ויגדל המספד עליו, ויקבר בכבוד גדול במקום הר הזתים.

הר“מ כהן ז”ל השאיר אחריו שני בנים: ד“ר א. ש. כהן ז”ל זקן רופאי המושבה פתח תקוה ומר ישראל כהן, ושתי בנות: בדאנה ומינא.

ד“ר א. כהן התחתן עם הג' שרה לאה נכדת הגביר רבי בן ציון ליאון ז”ל ויולדו לו ארבעה בנים ובת אחת. בנו האחד הוא ד“ר נפתלי כהן רופא במושבה פ”ת, השני הוא מר בן ציון כהן חתן ד"ר אייזינבך והשנים האחרים נתן ויוסף עודם רוקים.

מר ישראל כהן התחתן עם הג' מ' חיה לבית זקש (משפחה עתיקה ומענינית, מראשוני חלוצי הישוב הישן) ויולדו לו ארבעה בנים ושלש בנות. בניו כלם הם בארצות הברית. אחת מבנותיו נשואה להעסקן הצבורי הידוע מר מרדכי כספי ראש הפירמה: כספי דסקין וקפלן בירושלם. השניה נשואה להסוחר הנכבד מר יצחק כצירין (המשפחה הזאת נזכרת לעיל).

הג' בראנה נשואה להרב החכם מר חיים מיכל מיכלין נ“י בירושלם ויולדו לו שני בנים וארבע בנות, בנו האחד הוא ד”ר יעקב מיכלין חתן הסוחר המפורסם מר זליג רבינוביץ ברמת השרון-תל-אביב. השני הוא החקלאי מר בנימין פייבל מיכלין, בפתח תקוה, שהתחתן עם בת הקדוש רח“צ גרינשטיין מגבורי פ”ת וקרבנותיה בעת הפרעות בשנת תרפ"א. בתו האחת נשואה למר שמעון קפלן ראש הפירמה הידועה: זילברמן ריסקין וקפלן ביפו. ובתו השניה נשואה למר יצחק פגי בזכרון יעקב.

הג' מינה נשואה להרב ר' ישראל יצחק פאפע בנו של הגאון מוה“ר נתנאל חיים פאפע ז”ל מאנטיפוליה בעהמ"ח ספרים רבים ומועילים מאד. ויולדו להם בן ובת. בנם מר אריה פאפו הוא פקיד במחלקת העליה אצל הממשלה. והבת ובעלה ומשפחתה הם בארצות הברית

הוספה א:

קול אשר יעבור תחת השבט, וארשינו תתן יבולה, להגיד כי ישר, בשבטי ישראל הודענו נאמנה אנחנו הבאים עה“ח שוחטי וסומכי מתא ירושלם עח”ק תוב“א מק”ק ספרדים הי“ו, היות אמו”ץ שכן בא לפנינו האברך המופלג מו“ח מיכל אליהו הכהן נ”י, ונתלמד אצלינו מלאכת השחיטה והבדיקה כדין וכהלכה, ועכשיו ראה ראינו ובדקנו אותו יפה יפה, בדיני הלכות שחיטה הם ותולדותיהן, וגם ראה ראינו שזה האיש מרגיש בפניסת סכין דקה מן הדקה, קלה כמות שהיא, וגם בקי בבדיקת הסכין בראיה כמו שנתפשט בעולם ואבישרא ואטופ-א ואתלת רוחתא: וגם שחט קדמנא מן העוף לפינהו ולא נתעלף וגם בקי בדיני הלכות טריפות הריאה הם ותולדותיהן וכיוצא בהן וגם נסינו אותו בסרכות דבקות ומצאנו שהוא מרגיש אפילו סרכא בת יומא, ובכן אחר שראינו שהוא בקי ומומחה אי לזאת עדותינו זאת תהא למיקם ת“י לעדות ולראיה מהימנא, שראוי והגון מו”ה מיכל הכהן הנז' לאכול משחיטתו ומבדיקתו, יאכלו ענוים וישבעו סמוך לבם לא ייראו. כי ראוי והגון הוא לסמוך עליו ומכתב להוקירו באני עת“ח פעה”ק ירושלם תובב“א בש”א לחדש תמוז משנ' התרט"ז ליצירה בא סי' השתא דבא שישו ושמחו לפ’ק והכל שריר ובררו ואמת וקיים.

עיני בנאמני ארץ ראה ראיתי דברי סע' הרבנים שוחטי מתא דעה“ק ירושלים ת’ז החו' לעיל איך סמכו ידיהם על מע' האור כי טוב, השוחט הוותיק מוה”ר מיכל אליהו הכהן ואף שדבריהם אינם צריכים חיזוק כי הא ודאי המה בחכמתם בחנו אותתו יפה על כל קוץ וקוץ הן בענין בקיאות הדינים הן בענין בדיקת הסכן וגם בדיקת הריאה הכל כאשר לכל, ואני באתי להוסיף עליהם, להסכים ולהעריב על כל דבריהם ואן שום אדם יכול לערער עליהם אפילו בחוט השערה, כי דבריהם כראי מוצקים יאכלו ענוים וישבעו סמוך לבם לא ייראו כי ראוי והגון הוא לסמוך עליו וע“ז אמו”צ ומכתב לחזקיהו חתמתי שמי פעה“ק ירושלם תוב”ב בחודש תשרי שנת התרטו“ב ליצירה ותשו”ב נכון וקים.

דא גושפנקא הראשון לציון

חיים נסים אבואלעפיה ס"ט

(מקום החותם)

הוספה ב':

כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה

אנשי אמת איש על דגלו לצבאותם, ישרים בלבותם, כאהלים נטע ה' כפרים עם נרדים הגבירים אשר מעולם נתנו ריח צדקה כנחל שוטף את עני ונכה רוח העומדים על הפקודים להאיר לארץ ולדרים לעשות צדקה וחסד.

אנשי משמר שומרי משטרת ימינם נהדרת, רודפי צדק לחוק את בדק, ירא אלקים, הגבירים הרמים מבחר עצומים הרבנים הגדולים מבחר הפנינים גזברים ממונים הרועים בשושנים, מראיהם כלפידים, כתר תורה, תורת חיים, צלויי מצליגן, על ישראל ועל רבנן, נפשי ברכתא, לכל חברותא קדישתא ריא בכל אתר ואתר.

אלקא די בירושלם יברך יתהון, מכל עקא לשוכנהון וברית חיים.

ראשית אומר, המבשרת שלום הר ציון והר הק' והעם היושב עליה כלם אחוזי קרב קרבת אלקים יחפצון, משימי לילות כימים, ולה' עינינו, העומדים אחרי כתלנו, כותל המערבי וע“ק נביאים וחסידים, יהי שלום והשקט בגבולם וינטלם וינשאם עד עולם ותחזינה עיניכם בשוב ה' שיבת ציון ובא לציון גואל בב”א. אותיותינו אלו לו ראינו לחלות עם נדיבי ה' אלה החפצים קרבת אלקינו שמעו אלינו ותח' נפשכם לעשות צדקה וחסד לעניים מהוגנים בני טובים בל יכשלו.

הנה זה המוכ“ז לפניכם ה”ה האברך המופלג היקר השנון והשקדן, ירא ה' בר אוריין ובר אבוהן, ממשפחת רם ונשא, זרע קדש מצבתו ממיוחסי כהונה כש“ת מוהר”ר מיכל אליהו בהרב המנוח היקר וירא באמת המופלא מוהר“ר אליעזר הכהן זצ”ל כי זה האיש ומעשהו בקדש ל“ו ידענו מה היה לו כי מנעוריו הוא שוקד על שמריו משמרת התורה ועבודה, מחובשי בית המדרש, להבין ולהשכיל בתורה ויראה יגע וטרח משים לילות כימים, אך מהאי דוחקא דהוית בכוללנו בעידן קשיא וזמנא עקתא דנא רפו כל ידים ונמס כל לב עד אשר אפם עצור ועזוב, ואין משען ומשענה. ומה הוא באותם הימים, צר ומצוק מצאוהו, דחיקא ליה שעתא טובא, בצר לו על הארץ ועל המחיה, ואין לו אפילו ללחם צר ומים לחץ, וצערו גדול מנשוא מאין לו פנות כה וכה, ומה גם באלו הימים אשר בעוה”ד רעב“א דרעבי”ן אשתכח בעה“ק, וכל יוקר ראתה עינינו, היוקר יאמיר מאד בצעדיך ירושלם, ה' ירחם, ומיוקר השערים ירדו עם ה' לצעדים, ומאין יבא עזרם בק' להיות עובדי ה' מתחזקים על עבודתם ומתאמצים על משמרתם, כד משלם שערי מכדא, ואנשי חסד ספו לסעדא באדון בטילת כי ועדא, שפיל ואזיל ואתי צערא, ויחנו במרה לעתות בצרה, ואוי לעינים שכך רואות אותו בצערו ודחקו, וירא כי אין עוזר לו, וישם נפשו בכפו לכתת את רגליו ולהדיר בערים של אחינו ב”י המסומנים בסי' טהרת קדש ישראל רחב“ד גומלי חסדים וכולי האי ואולי, ימצא לו עזר ומשען, לחם לטף ב”ב ולאסוף מן הבא בידו לחזור לביתו, נוה שאנן, לאחוז בסנסני עץ החיים לישב על התו“ע אשר זה דרכו בקדש. ובכן צדיקים יראו ויסמכו ביד מזה, מזה ומזה, וישרים יעלזו באשר ימצאו (לפניהם) הגון לגומלו חסד כהונן כיד ה' הטובה עליהם, בני רחמנים ירחמו עליו לתור לו מקוה מנוחה, מליצי יושר ימליצו טוב בעדו אל קציני ארץ, המנדבים בעם וכל איש אשר יראת ה' נגעה בלבו יקום ויתעורר לקול הסיפור, ספירת דברים של המוכ”ז, החלש יאמר גבור אני ותהא ידם לאל אמונה לעזרו, לתמכו לסעדו לאמצו ולחזקו בגופם ובמאודם באונם ובהונם, העשיר לו ירבה ברכה מרובה כנפשו העדינה, ומעשי הצדקה יכבדוהו ולאחב“י הדבקים בה' ובתורתו מרצים ומחוננים עפר אדמתו אליהם אין להוסיף דברי רצוי ובקשה כי הלא תמיד לבם שש ושמח בבא אליהם מצוות נאות, ובהע”ע ישיב בישועות הנבאות, ויכולה המצוה שתגן אלף המגן מכל צרה ויגון וישפיע עליהם שפע ברכה ממרום המערכה (תנובות) ארץ ומלאה ורוב דגן ויזכו לראות בנחמת ציון וירושלם, בעלותם מימים ימימה, לראות פני השכינה שלש פעמים בשנה אמן כי"ר.

המעתירים כ“ק ממוני ומנהלי עדת ישורון ק”ק פרושים הי“ז מעה”ק ירושלם תובב“א הבע”ח בחודש זיו שנת תרטו"ב.

נאם ישעיה בא“א מו”ח ישכר בער זצללה"ה ברדקי

ונאם יוסף זונדיל מסלאנט

ונאם אורי שבתי במו“ה חיים ז”ל

ונאם משה בהרב מוהר“צ ז”ל חאסלאווצר

וגם אנחנו באנו למלאות דברי הרבנים הגדולים הממונים הנ“ל הי”ו ולחיות מפישים ברחמים עבור האי גברא יקרא כהן שדעתו יפה הלא הוא המופלג בתורה וביראת ה' טהורה, שקדן ושנון בר פחתי מוהר“ר מיכל נ”י בהרב המופלג בתורה דא באמת המנוח מוהר“ר אליעזר הכהן זצ”ל מייאסוין אשר הגיע עד חוב“ה לכתת רגליו ולהיות נודד ממקום הק' לבקש עזר וסעד מאחב”י רחב“ד. וחלותינו היא מנדיבי עמנו ומצדיקי הרבים לאשרו לתמכו ולחזקו בכל האפשרות, אשרי המשכילים אל דל ואביון יקר כזה, וברכת ה' היא תעשיר ותגן עליכם ויכון בחסד כסאכם ונזכה יחד לשמוח בבנין ההיכל והאולם, מעתה ועד עולם. ויזכו לראות פני השכינה שלש פעמים בשנה בב’א. הכ”ד הבעה“ח אנחנו בד"צ דכולל פרושים הי”ז פעה“ק ירושלם החותמים ברוב עוז ושלום בחודש הנז' שנת תרטו”ב לפ"ק.

נאם שמואל סלאנט

ונאם מרדכי מאיר בהרב מו"ה אליה

ונאם בנימין דוד מווילנא

אנא נפשאי ראשון לציון חזי הוית את כל דברי האגרת, אמריה ממררת, וצר לי, וכמו צע’ר בלבי, מראת רוב העניות והדלות אשר סובל מעלת המוכ“ז החכם הוותיק הנז' ומהאי טעמא הוצרך לצאת מן הקדש פנימה לקרית חוצות, לקראת אחב’י להגיד להם את כל הקורות, אשכלות מרורות, אולי יכמרו רחמיהם עליו והענק יעניקוהו ספרי צדקתם, כי ע”כ אחלי אליהם אשים, כי במקום אשר תדרוך כף רגל המוכ“ז ימהרו לעזרתו, אלה ברכב ואלה בזוזים, בטחתי שכן יעשו, וכגו”ד מצוה רבה להריק לכם ברכה עד בלי די, כי“ר. הלכ”ד החו' בגושפנקא והוא ראשון לציון.

חיים נסים אבואלפעפיה כ“ט יצ”ו

גם אנחנו חו“ר מו”מ דק“ק אנשי פולין וווארשא הי”ו באנו למלאות דברי בקשת הרבנים הנ' עליונים למעלה ולחלות בעד היקר הרבני המופלג שקדן ושנון יר’א מנעוריו, בר פחתי, המוכ“ז הנ”ל אשר כל איש ואיש לפי יוכלו תחוסו על נפשו היקרה וחלותינו היא מנדיבי עמנו וממצדיקי הרבים לעזרו ולתמכו בכל האפשרות וגדולה המצוה שתנן אלף המגן מכל צרה ויגון.

הלכ“ד מו”ס דק“ק אנשי פולין ווארשא הי”ו בתוככי ירושלם.

נאם נחום בהרמ’א ז"ל

נאם יעקב יהודא בהרמ"א ז"ל

נאם פישל לוי (רובין)

הוספה ג':

מהותו של הרב המופלג והשנון מוהר“ר מיכל הכהן נ”י מיקירי ירושלם ובניה המסולאים בפז נודע לי מאז הוציא לאור מכתב עת אריאל אריאל בקרית חנה דוד. ובהיותי במחננו נודד ללחם כי יחסר ליושבי עיר הצדק, אבקש נדיבי עם שיכוננו בעבורו מעמד קבוע למען ישכן ויתלונן על התורה והעבודה ולא ירגז ממקומו ומאהלו, אהל תורה וחכמה. י“ח מנחם תרל”ט ק"ב מאיר ליבוש מלבים

רבנו יעקב מאיר הי"ו.    🔗

ראש הרבנים בארץ ישראל. ראשון לציון

ונשיא הרבנות הראשית בירושלם.

לחג שנות השבעים של מורנו ורבנו שליט“א הננו לפרסם בזה קטעים אחדים מתולדותיו ופעולותיו כפי שנמסר לנו עוד מלפני כעשרים שנה מאת החכם הסופר מר אברהם אלמאליח נ”י.

הרה“ג רבי יעקב מאיר נ”י נולד לאביו הר' מירקאדו מאיר ז“ל בירושלם ביום ז' אדר התרט”ז ליצירה, ומוהלו היה הרב הגאון ר' יעקב שאול אלישר זצ"ל. אביו המנוח היה חסיד קדוש מנכבדי וסוחרי ירושלם.

עד השנה השמינית לימי חייו נתחנך הנער בחדר ואחרי כן מסרו אביו, ככל בני גילו בזמן ההוא, להרב מנחם בכ“ר יצחק שהיה אז המורה לתלמוד ופוסקים היותר מפורסם בירושלם. בשנת הט”ו לימי חייו לקח אותו הראב“ד בקודש הרב החסיד כמוהר”ר אהרן רבינו עזריאל ז"ל לנושא כליו ויתן לו שעורים בתלמוד ופוסקים כי חפצו היה לעשותו למורה הוראה בישראל.

בהיות הנער כבן כ' שנה עזב עפ"י בקשת אביו את ירושלם ואת הלמודים וילך לשכן ביפו לההתפרנס מיגיע כפיו, כי מאן לעשות את תורתו קרדום לחפר בו. כשנה אחת שהה ביפו ויעסק בשולחנות ויעש עסקים טובים כי ההצלחה האירה לו פנים.

הרב הגדול ברוך פינטו שהכיר את העלם יעקב הצעיר וירא בו כשרונות נעלים ומצוינים וצפה כי עתיד להיות ככב מזהיר בשמי היהדות הארץ ישראלית, הצטער מאד על עזב הנער את התורה וילך לאבד את כשרונותיו במסחר, השתדל לפני הגביר עזריה די בוטון ויבטיחו לו פרס הגון לעסק בתורה וללמד יחד את הגביר הנ“ל תלמוד ופוסקים שלש שעות ביום. עפ”י בקשת האנשים האלה עזב ר' יעקב הצעיר את יפו וישב ירושלימה לעסק בתורה.

עד סוף שנת תרמ“א ישב בחברת הגביר די בוטון, אולם מפני סכסוך קל בינו ובין הגביר הנ”ז עזב את ישיבתו ויחל ללמוד לעצמו.

בחשון תרמ“ב מלאו את ידו ראשי עדת הספרדים ללכת בשליחותם לערי בוכארה לאסף נדבות לעניי העדה הזאת. הצלחתו בערים הללו היתה עצומה ובמשך השנה ששהה שמה קנה לו שם טוב וכבוד גדול. מתק שפתיו וענותו, וקבלתו את כל אדם בסבר פנים יפות עשו על הבוכרים רשם גדול חזק ונעים ומדי העלותם את זכר הרב יעקב מאיר על שפתם פיהם ימלא תהלתו. בשנת התרמ”ג שב לעיר מולדתו ויבחר למנהל החברה “משגב לדך”.

בשנת תרמ“ה נשלח מאת רבני “בית אל” בתור שליח לערי תוניס ואלג’יר וע”י הצלחתו הרבה בקש ממנו כולל ירושלם ע“י התלגרם ללכת גם בשליחותו לערים הללו הצלחתו בשליחות זו היתה רבה ושמו יצא לתהלה בכל קצוי אפריקה הצפונית בתור תלמודי ומשכיל גדול ודרשן מצוין. ובחדש תמוז תרמ”ז שב ירושלימה ויבחר לנוסף בבית דינו של הרה“ג אלישר ז”ל שהיה אז עוד ראב"ד.

בשנת תרמ"ח נבחר לחבר ועד העיר וישתדל ביסוד החברה “למען ירושלם” שמטרתה היתה לבנות בתית לעניים, ושליח מיוחד נשלח לקושטא לקבץ נדבות, ויאסף סכומים הגונים. אולם מפני סבות שונות בטלה האגדה והכסף נמסר בהסכם הועד ליד גבאי “משגב לדך”.

הרה“ג רבי יעקב מאיר שרת עוד בבית דינם של הראב”ד יוסף בורלה והרה“ג נסים ברוך ולאחרונה היה סגנו של הראב”ד הרה“ג יצחק ישראל, אשר מפני זקנתו וחלשתו היה הוא המוציא והמביא את כל עניני הב”ד.

שנת התרנ“א היתה שנת עבודה פוריה ומעשים כבירים להרה”ג יעקב מאיר נ"י. בה הראה את אהבתו הגדולה לאמת ויושר. בה הראה את חבתו לארץ ולבני עמו יושביה. בפרט בפעולתו הנמרצה לאחד את עדות הספרדים והאשכנזים לעדה אחת.

בשנה ההיא דבר על לב אחינו הבוכרים שעלו להשתקע בירושלם לקנות אחוזת שדה ולבנות עליה שכונה יפה שתהיה לתפארת להיהודים בירושלים. דבריו הנאמרים בחם לב ובחבה גדולה להארץ פעלו את הפעולה הנחוצה. האחוזה נקנתה ובתים יפים נבנו עליה, היא שכונת רחובות עד היום הזה. אחינו הבוכרים הכירו לו טובה גדולה בעד זה וימנוהו לראש החברה ונשיאותו נתקיימה מאת הקונסול הרוסי. בעזרת עוד נדיבים והשתדלותו של האדון שלמה מוסאיוב הוסיפו לשכלל את המושבה בדרכים יפים ורחבים, ובגנות ופרדסים עד כי היא השכונה היותר יפה ליהודים פה ולכבוד לישראל.

בשנה ההיא בעצמה נסע ליפו, ויסד את “ועד האחדות” י“ב ספרדים ואשכנזים, וע”י השתדלותו הגדולה וכח דבורו המושך, החליט ועד החברה הנז' למנות את הרה“ג כמוהר”ר נפתלי הירץ הלוי, שעד אז היה רק ראב"ד לעדת האשכנזים, לרב הכולל לשתי העדות האלו.

כאשר ישב הרה“ג מוהרי”ש אלישר ז“ל על כסא הרבנות נתעכב הפירמן שמנה חדשים מפני סבות שונות, בקש הראש”ל ז“ל ע”י בנו, מהרה“ג יעקב מאיר שהיה אז באיזמיר מפני עסקיו הפרטים, ללכת לקושטא, להשיג מאת הקאימקם אפנדי את הרשיון. עפ”י בקשתם נסע הרה“ג יעקב מאיר לקושטא, ובמשך ארבעה ימים עלה בידו ע”י הדברים החמים שדבר באזני הרב ונכנסו ללבו ופעלו הפעולה הרצויה לטובה, והפירמן נשלח אל תעודתו.

שתי שנים אחרי שבת מהרי“ש אלישר ז”ל על כסא הרבנות נפלו סכסוכים גדולים בין עדת הספרדים והמערבים ביפו בדבר בחירת ועד לענינים הפרטים הנוגעים לעדתם (כי כבר היה ועד האחדות לענינים הכללים). אז נסע הרה“ג אלישר ז”ל בלוית הרה"ג יעקב מאיר ובימים אחדים עלה בידם לתוך השלום.

זמן מה אחרי כן, קמה קטטה גדולה בין שני הרבנים הגדולים בהבלת“ו הרה”ג החק“ל כמוהר”ר אליהו מני ז“ל ובין הרה”ג ר' רחמים פרנקו ז"ל. וגם פה היה הוא מתוך השלום.

בשנת התרנ“ז נבחר שנית, יחד עם האדון נסים בכר, לחבר ועד העיר, ראשית מעשיו בשנה זו היה להנהיג את הדבור העברי בתור שפה הרשמית בבית תלמוד התורה לעדת הספרדים ויגדל וירחיב את ישיבת תפארת ירושלם” שעד אז היתה מתנהגת בלי סדרים, קבע בה חכמים צעירים כפרס הגון לעסק כל היום בתורה.

בשנת תרנ“ט מפני סבות שנות החליט הקונסוסטואר באלג’יר לא לקבל עוד משולחים מכל ארבע ארצות הקדש. השמועה הרעה הזאת הדאיבה מאד את לבב הרבנים בד' ארצות, ובדעתם, כי בלעדי הרה”ג יעקב מאיר אין עוד איש ראוי ומכשר לעמד בפרץ ולדבר על לב הנדיבים לבטל את החלטתם, מלאו את ידי הרה“ג הנז' להיות מליצם לפני חברי הקונסוסטואר. בחדש אייר נסע אלג’ירה. ובאמת לא שגו השולחים בו כי הצלחת שליחם היתה כל כך מרובה כי דבריו הנאמרים בהשכל ודעת והיוצאים מעמק לב טהור, לב מלא אהבה לעמו ולארצו פעלו פעולה עזה על שומעיהם ויהפך לבם לטובה על ד' אה”ק ויבטלו את החלטתם הראשונה. ומני אז מתקבל שליח הכולל בסבר פנים יפות.

מאלג’יר נסע להתערוכה הכללית בפריז בשנת 1900 ועפ“י עצת האדון ענתבי ערך מכתב לכבוד הברון די רוטשילד ויבקש ממנו לקבע רופא עינים תמידי שיענה להיהודים הדורשים בעצתו חנם. ראש רבני צרפת הרה”ג צדוק הכהן ז“ל בכבודו ובעצמו מסר את המכתב להברון, והברון התרצה למלא את בקשת הרה”ג יעקב מאיר ויקבע שכר שנתי לרופא תמידי, ונבחר דר' רוטשטיין לרופא.

בשנת תר“ס היתה המחלוקת הידועה בין האשכנזים פרושים וחסידים ביפו. ועפ”י מאמר מהשר הפחה טופיק בי, נסע הרה“ג יעקב מאיר נ”י בלוית הרב משה סלומון, וישהו שמה כמ“ח יום ועפ”י רצון הרה“ג נפתלי הירץ הלוי הסכימו למנות הממלא מקום חכם רשמי את הרה”ג רבי חזקיה שבתי לקאימקם חכם באשי ביפו.

בימי חיי הראש“ל מהרי”ש אלישר ז“ל היה הרה”ג יעקב מאיר ויועצו של הרב המנוח בכל עסקי ועניני הקהל ועל פיו נחתכו כל עניני העדה. מסר מסר לו לערך כמה פסקים בתשובה על שאלות ששאלו את הראשל“צ ז”ל ובחכמתו הגדולה ובבקיאותו הרבה בתלמוד ופוסקים, ענה עליהם בהשכל ודעת. אחדים מפסקיו נדפסו כבר בחבורי מהרי“ש אלישר ז”ל, ויתרם נשארו בכתובים⁶⁶ תחת ידי רבנו הי"ו.

בשנת התרס“ג עשה מעשה גדול וחשוב מאד להעדה הספרדית והוא יסוד “בית יתומים לעדת הספרדים”. גורל יתומי עדה זו נגע עד לבו ויחמל הרחמן עליהם ויחליט להקדיש כחו להטיב מצבם. ויקרא אליו את חתנו הרב רפאל עזריאל ועוד רבנים צעירים אוהבי עמם ומלאי כח עלומים וייעצם ליסד “בית חנוך יתומים”, ויבטיח להם להשתדל בכל כח השפעתו להמציא כסף להוצאות הבית וימנה לראש הבית את הרה”ג הרב אברהם פילוסוף ויחלו הגבאים את עבודתם בידים ריקניות, אבל בתקוה גדולה לעתיד ובאמונה חזקה כי בעזרתו של הרה"ג יעקב מאיר יעלה בידם להוציא את הדבר הכבד הזה לפעל.

וההצלחה האירה פנים לבית חנוך יתומים כי בכל מקום שפונה הרה“ג יעקב מאיר ה' מצליח בידו. השרים לבית ברוכוף ולבית יששכרוף עפ”י השתדלותו הגדולה של מיסד “בית חנוך יתומים” נדבו סכום הגון של אלף ושש מאות נפוליון לקנין קרקע, ויבטיחו לתת את כל הוצאות הבנין, עפ"י השפעתו הגדולה נדבו עוד נדיבים רבים נדבות הגונות להוצאות הבית הזה, והעבודה כבר החלה והיה בעמד הבית על תלו, ויתומים רבים יצאו ממנו בנים נאמנים לעמם לארצם, לדתם ולשפתם וזכרו כל אנשי ירושלם את איש חסדו אשר רבות פעל ועשה למען היתומים וזכרו הטוב לא ימוש מפיהם.

היוצא לנו מזה הוא כי על ידי מעשיו הכבירים לטובת עמנו ולטובת העניים והאביונים יתומים ואלמנות, ע"י היות חביב ורצוי בעיניהם, קבלתו את כל אדם בסבר פנים יפות, מדברו הנאוה, מנהגיו החשובים והנאים הטבועים בחותם של אצילות השפיעו על אנשי ירושלם כקטן כגדול לבחור בו לראש ולקצין עליהם.

בשנת תרס“ו, - אחרי פטירתו של הרב הגאון רבי יעקב שאול אלישר ז”ל, ראשון לציון וחכם באשי בירושלם – נבחר רבנו יעקב מאיר נ“י לממלא מקומו, אבל לרגלי “הסכסוכים הידועים” התנער הרב ממשרתו זו ועפ”י בקשת העדה הגדולה בסאלוניק קבל המשרה הגדולה הזאת לכהן בה פאר בתור ראש רבני סאלוניק ואגפיה.

בחדש תמוז תרס“ו באה תליגרמה מעדת ישראל בסאלוניק לרבנו הגאון לאמר: הועד הכללי ושארי הועדים בחרוהו פה אחד לרבם הגדול”.

ועה"ח יעקב קאזיס ראש העדה

עדת ישראל בסאלוניקו ידעה לבחר באיש הראוי וההגון לעמוד בראש הנהגת עדה גדולה וקדושה בדעת, בתבונה וביראת אלקים; ועל כסא הרבנות אשר ארבע מאות שנה ישבו אנשים גדולים, מצוינים ומפורסמים, עלה רבנו זה שהתאחד בו כל המעלות הטובות והמעולות אשר מנה אותם יתרו באזני משה חותנו ביעצו להפקיד על עדת ה': איש חיל, ירא אלקים, איש אמת ושונא בצע.

ושמה בסאלוניק, מצא רבנו כר נרחב לפעולה, בלי הרף עבד לילה ויום להפרחת עדתו. מיום בא הרה"ג יעקב מאיר לסלוניק ועד צאתו משמה התענגו צאן מרעיתו על נעם מדברותיו, על דברנותו המצוינה על חכמתו הגדולה ועל פעולותיו הנשגבות. פניו המפיקים חדוה ובינה ומתק שפתיו עשו על כל רואהו רשם אי-נמחה.

נשמה טהורה בגוף בריא: קומתו בינונית וזקופה, מבנה גיו איתן פניו מפיקים מרץ ואמץ, עיניו הגדולות המאירות והבולטות מפיקות תבונה ודעת; תלמודו גדול, השפה העברית שגורה על פיו, מדבר וכותב בה, בקי בספרות החדשה ומדבר ספרדית, צרפתית, ערבית ותורקית.

כאשר בקר השולטן מוחמד רשד את סאלוניקו הביע את דבריו לרבנו בנוכחות השרים הגדולים: אנכי מרוצה מאד מאד מעבודתך לטובתנו ויהדק את ידו בתשואות חן חן ושעון זהב כחותם המלך מסר לו אז לאור הכרה והוקרה, ידידות ואהבה.

עוד טרם הספיק להתישב בסלוניק, החל הרועה הנאמן הזה לעבוד בלב שלם להתרוממות עדתו. תוך שלום בין הועד המקומי של הכי“ח והועד המרכזי בפריז, עסק ברצינות בבקשת עתיד מזהיר לתלמידי “בית יוסף” הוא בית מדרש הרבנים שמה חזק את החברה “מתנות לאביונים” הבאה לעזרת הילדים שהוריהם נלקחו מעליהם, בעצותיו המחוכמות, ובנסיונו הגדול הצליח בכל מעשי ידיו ושמו נשא על כל שפתים כאיש אלקי ממש. אך יותר מבכל דבר עסק ראש רבני סלוניק בחנוך הדור הצעיר. בית תלמוד התורה הגדול שהוא מסד החנוך היותר גדול בארצות המזרח ושבו מתחנכים יותר מאלף וחמש מאות תלמיד, תחת השגחת חמשים מורים ענין אותו מאד. רצה היה הרה”ג יעקב מאיר כי במוסד החנוך הזה יתחנכו עברים נאמנים לדתם, לעמם ולארצם, עברים שיהיו לתפארת לעדתם, שתורה והשכלה תצמדנה בהם; עברים שלא יבושו בצור מחצבתם, עברים שלא יתבוללו ויטמעו בין העמים וע“כ מנה מורים היודעים את משרתם. ותקוה גדולה נשקפת להמוסד החנוך הזה, הודות לעינו הפקוחה של הרה”ג יעקב מאיר הי"ו.

אך המוסד היחידי שישאיר את שם הרה"ג יעקב מאיר כתוב באותיות זהב בדברי ימי סאלוניק הוא “גן הילדים” העברי שבו התחנכו כשלש מאות קטנים וקטנות המדברים עברית כשפת אמם.

עוד מוסדות חסד וצדקה רבים נבראו ע“י הרה”ג יעקב מאיר אך תקצר היריעה מהכיל את כל שמותיהם. אין כל פלא איפוא אם כל האגדות הגדולות והשונות שבסאלוניק וביניהן: אגדת תלמידי כי“ח לפנים ה”סירקל דיזינטיס“; ה”סירקל ישראלית", “קדימה” “בני ציון” וכל שרי וגדולי העיר, יהודים ולא יהודים, היו מסורים בלב ונפש לרבם האהוד הזה.

ולאחר שנות ה"מלחמה שב רבנו ירושלימה, לא הועילו עוד כל ההפצרות וכל העכובים מצד קהלתו בסאלוניקא; לא הועילו עוד “אלפי האנשים שהשליכו את עצמם על פסי הרכבת לבלי לתת את רבם לצאת מן העיר”.

והנהו מכהן כעת פאר בהרבנות הראשית יחד עם ידידו ואוהבו, הכהן הגדול מאחיו, מורנו ורבנו גאון ישראל ותפארתו רבי אברהם יצחק הכהן קוק נ"י בתור ראש הרבנים בארץ ישראל ראשון לציון בירושלם ואנחנו מאחלים לו אריכות ימים ושנות חיים טובים, עבודה בריאה ופוריה לטובת עמנו וארצנו.

הפירמן

מאמר המלך שעל פיו נתמנה בשעתו הרב יעקב מאיר

לחכם באשי בירושלם וזה נוסחו:

“על יסוד הבקשה שהוגשה אלי מצד וזרת המשפטים והדתות על אודות ההודעה של הרבנות הראשית לבחירתו של הרב יעקב מאיר. מי שהיה חכם באשי בסאלוניקי, לחכם באשי בירושלם אחרי גמר משרתו של ממלא מקום חכם באשי בעיר הנ”ל הרב אליהו פאניז’יל, הריני מצוה בזה את מנויו של הרב יעקב מאיר על פי התנאים המבוארים להלן למשרת חכם באשי בירושלם וכל חכמי וראשי העדות היהודיות השייכות לירושלם צריכים להכיר את הרב הנ“ל בתור חכם באשי שלהם, ובכל הענינים השייכים לרבנות הראשית בירושלם יפנו אליו ולא למרות את פקודותיו, וצריכים לשמוע ולהקשיב את מצוותיו והן בביתו של הרב הנ”ל או בבתים אחרים יש להם רשות להתפלל ולקרוא בתורה ואין למשטרה להתערב ולמנוע אותם מזה. גם אין למשטרה ולפקידים רשות בתואנה של חפושים להכנס אל המקומות אשר מזמן קדמון הקבעו לבתי תפלה ולבתי ספר, וגם אין רשות להתנגד לתקון המקומות ואין לנגוע בכל הדברים השייכים למקומות כאלה ואם נלקח איזה דבר בתור ערבות מוכרחים להחזירם למקומם. ואם יקרה איזה קטטה בין שני יהודים בנוגע לנשואין ולגרושין וגם בנוגע לענינים אחרים הם רשאים או הרב בעצמו או האנשים שימנו על ידו לשפוט אותם על פי דתם, אם שני הצדדים יסכימו לזה, ואם יש צורך בשבועה להשביעו בבית הכנסת על פי דתם ואין להתנגד אל פסק הדין שיצא מאתם וגם לא להאשים אותם כלל וכלל. ואם אין רשות מצד הרב הנ“ל או אלה שנמנו על ידו אין לסדר שום קדושין, וכל יהודי שיחפוץ לקחת אשה או לגרשה או לקחת אחרת עליה מוכרח לקבל רשות מאת הרב הנ”ל ואין לבעלי היכולת להכריח את הרב הנ“ל לתת אשה פלונית לפלוני, ואם אחד עשה שלא כהוגן וצריך לפי הדין בעת מותו שלא להרימו מן הארץ, אין למשטרה ולבעלי היכולת להכריח את החכמים להרימו. וגם אין רשות לשום אחד להתערב בעניני כשר וטריפה ואם יצטרך הרב הנ”ל לפני הוד מעלתו הוא בעצמו ימנה את בא כחו ואין לשום אחד להתערב בדבר, המשטרה והפקידים חייבים לשמור ולהגן על הנאשמים אשר ימנה הרב הנ“ל לגבית המסים מידי ולהציל את רכושם מן הלסטים ולא לדרוש מהם שום מתנה ושום דרישת כסף ואם יהיה איזה משפט על הרב הנ”ל או על הרבנים הנמנים על ידו צריך להביא את המשפט הנ“ל לפני הוד מעלתו ואם צריך לאסור איזה חכם צריך להיות על פי ידיעתו, ואין להכריח את היהודים להמיר את דתו בדת האישלם בלי רצונו הגמור וגם לא לתת לשום יהודי להתנגד ולהתעקש משלם המסים המוטלים עליו הן מסים מירי או כסף צדקה או מה שקוראים נבילה. ואם ימות איזה חכם בלי יורש אז העזבון שלו ימסר ליד הרב הנ”ל או בידי מי שיתמנה על ידו לצרכי צדקה ואין לשום כח ממשלתי להתערב בדבר, ואלה שיש להם יורשים לא לתת לנגוע בכסף וביתר הדברים של המת. והחכמים העושים צואה לפי חוקי דתם תהיה מקובלת והם ישפטו על פי דתם ובעדים יהודים. ואם יהיה יהודי העושה דבר המתנגד לדת הוא יענש על פי הדת ואין רשות לשום אחד להתערב, ואין להתנגד מצד הצבא לרכיבת הרב הנ“ל ואנשיו על גבי סוסים או פרדות. והבית אשר דר החכם באשי הנ”ל או ראשי העדות הם נחשבים לארמון ואין להתפרץ אליהם. ואין לשום אדם להתערב לא באופן קבורת מתיהם ולא באופן עשית תפלתם בבתי הכנסת שלהם. והרב אם מוסר לו את כתב מלכות זו, על פי אלה אין שום אדם מפני שום סבה ובשום אופן להתנגד ולהתערב. נכתב ונחתם ביום עשרים וחמשה לחודש רביע אלאחד שנת אלף שלש מאות עשרים ותשע.

חותם שולטן רישאד.

“פירמן” כעין זה בנוסח זה קבל הרב יעקב מאיר גם לרבנותו בסאלוניקי מאת השולטן עבדיל חמיד כאן.

השר חיים אמזלג ז"ל    🔗

משפחת אמזלג, משפחה ספרדית אצילה ורוממה, עלתה לארץ ישראל מג’ברלטר בהתחלת המאה התשע עשרה ותשתקע בירושלם בראשונה, ואח"כ העתיקה את מושבה ליפו.

המשפחה הנ"ל הקימה אנשים חכמים ובעלי מרץ אשר הקדיש הרבה מזמנם ומאודם לבסוס הישוב וקיומו ואשר עזרו הרבה בימים ההם להתפתחות ההתישבות והפרחתה, הם היו סוחרים ותיקים וידועים וגם בעלי השפעה בחוגים הרשמיים והודות להשפעתם זאת עמדו בפרץ בכל עת מצוא לבוא לעזרת אחיהם תושבי הארץ.

העתון “חבצלת” שהיה או יוצא לאור, מזכיר את בני המשפחה הנ“ל לטובה. באותו עתון (שנה רביעית גליון עשרים) נאמר ע”ד פטירתו של אבי זקנו של השר חיים אמזלג: “ביום כ”ז שבט תרל“ד עלה הכורת וקטף להחכם המרומם מר רפאל אמזלג, בן לאותו צדיק הגביר המפורסם מר יוסף אמזלג ז”ל, חתן הרב המופלא מוה“ר יהודה שמואל אשכנזי בעל ספר גזע יש”י, בן ל“ו שנה היה במותו ויבכו עליו כל בית ישראל בא”י".

נכדו מר חיים אמזלג ז"ל, עשיר וסוחר נכבד וחכם מדעי בהליכות עולם, הקדיש את מיטב זמנו לטובת אחיו וישתדל להגן עליהם בכל הזדמנות ובפרט היה מסור בכל לבו לרעיון גאולת הארץ וישובה ובכל פעם שעזרתו וחסותו היו נחוצות לא טמן ידו בצלחת ויעש ככל העולה בידו לטובת הרעיון הלאומי.

הודות להשפעתו וכשרונותיו ובהיותו נתין ממשלת בריטניה, מנתה אותו ממשלתו בשנת תרמ“ג לב”כ בעיר החף ביפו, בתור סגן קונסול בריטניה. ובשנת הרמ“ה מנתה אותו ממשלת פורטוגל להיות ב”כ בירושלם.

ה“חבצלת” מודיעה את המנוי הנ"ל ככה:

“נשמח להודיע כי משרת קונסול לממשלת פורטוגל אשר נפקד עד כה בירושלם, ניתנה עתה על שכם איש נכבד בעמנו, הוא השר המפואר הגביר היקר והנכבד מוה”ר חיים אמזלג נ“י ויצע קונסול ממשלת בריטניה ביפו, ממשלת תוגרמה הרוממה הסכימה לזה, ומאמר המלך יר”ה אשר וקיים את הסכמתם. למליץ הקונסולט וממלא מקומו בירושלם, הפקיד השר אמזלג הי“ו בהסכם ממשלת פורטוגל וממשלתנו יר”ה את בן אחותו האדון הנכבד יקר רוח סי' יוסף נבון הי"ו. בשבוע הזה בא השר אמזלג ירושלימה ויסר אל בית מלון “אשל ירושלם” ויבקר בלוית האדון נבון את כבוד פחת עירנו, ושרי הקונסולים לממשלת אירופה ואמריקה אשר פה, ויקובל מאת כלם בכבוד גדול. יהי ה' עמם ויעלה מעלה מעלה.

ביום הששי החולף יום הולדת הוד מלך פורטוגל, באו ראשי הדתות השונות ושרי הקונסולים לממשלות הנאורות, לבקר את כבוד אחינו השר אמזלג, קונסול פורטוגל ולברכו לכבוד היום, בהיותו אורח פה ובנין הבית אשר שכר לקונסולט עוד טרם נגמר, קבל את האורחים בבית מלון קוק, ואתו היה שמה בנו האדון הנכבד סי' יוסף אמזלג הי“ו, וממלא מקומו בירושלם האדון הנכבד סי' יוסף נבון הי”ו, ויבאו שמה הפטריארך הקטולי וגדולי הכנסיה, ממלא מקום ראש כהני הקפיצינר והקונסולים לממשלה איטליה וספרד וממלא מקום הקונסולים לממשלות אוסטריה, בריטניה, צרפת, אשכנז, רוסיה, יון ואמריקה, כבוד הקונסול לממשלת אוסטריה אונגרן בא לבקר את השר אמזלג בבית מלונו באשל אברהם.

שנים אחדות אחרי התמנותו למשרת קונסול בריטניה, כבדה אותו המלכה ויקטוריה באות כבוד של זהב בתור הכרה וגמול על עבודתו המסורה והנאמנה.

מרץ רב ועבודה מסורה השקיע המנוח חים אמזלג בקנית אדמות המושבה ראשון לציון אשר נקנתה על שמו (עין “לארץ אבותינו, דף 56”) הממשלה התורקית נתנה פקודה נמרצה שעל פיה אסרה בכל תוקף להקים בנינים על אדמת המושבה הנ“ל. המנוח לא התחשב עם הפקודה הנ”ל ויחל להמשיך את הבנין במושבה הנ"ל על אחריותו הוא, וכעבור זמן מה נסע בעצמו לקושטא ושם התראה עם ידידו האנגלי הידוע לורד אלפינס, אשר היה נוטה אהבה ליהודים, ובאמצעותו בא במשא ומתן עם גדולי הממשלה הטורקית וישפיע עליהם לטובת אחינו העולים אל הארץ הקדושה ולטובת ישוב הארץ.

בשנת 1882 אחרי הפרעות ביהודי רוסיה והתעוררות רעיון חבת ציון, כשבאו ליפו צירים שלוחים מאת חברות ואנשים פרטיים מרוסיה ורומניה לקנות חלקות אדמה בארץ ישראל לעבדה ולשמרה, עמד השר חיים אמזלג ז“ל על צדם בתור יועץ ומאיר נתיבות לבל יאבדו דרך בארץ נכריה להם, חלוצי הישוב הראשונים עם ר' זלמן דוד ליבונטין בראש אשר יצרו בעת ההיא ביפו את החברה הראשונה של אנשים מתנחלים בתור אכרים עובדי אדמה בארץ ישראל “חלוצי יסוד המעלה” בחרו את מר אמזלג לנשיא הכבוד של הועד ועל שמו נתקבלו סכומי כסף הנדבות אשר נשלחו במקומות שונים בחו”ל לטובת אלה שבאו לעמד על הקרקע בארץ ישראל ומחוסר אמצעים לא יכלו להפיק את זממם. השר אמזלג היה מסור בכל לב לרעיון הישוב ונכנס בו ראשו ורובו. מפני שבעת ההיא היו חוקי הארץ בתורקיה בלתי מסודרים ולא היה שום בטחון גמור לקנין ורכוש הנתינים התורקים, הציע השר המנוח להכניס את את המושבה “ראשון לציון” וגם את יתר המושבות הנוסדות אחריה תחת חסותה של ממשלת אנגליה, אבל מכמה טעמים לא יצא הדבר לפועל. השר חיים אמזלג ז“ל עמל ויגע הרבה ביסוד המושבות הראשונות ביהודה, שנכנסו אח”כ לרשותו של הנדיב הידוע הברון אדמונד רוטשילד.

וכאב כן גם הבן, האדון הנכבד מר יוסף אמזלג הי“ו עוד בהיותו צעיר בימים היה יד ימינו של אביו השר חיים ז”ל וילך בדרכיו. בשנת 1882 באה משלחת חקירה מאנגליה בכדי לתור את הארץ וביחוד את מדבר סיני ובראשה עמד החוקר הידוע. פרופסור פלמר, אשר בבאו הנה הביא מכתב המלצה לשר הנ“ל שהיה אז סגן קונסול בריטניה ויעזר לו הרבה, וגם שלח את בנו מר יוסף אמזלג הנ”ל ללוותו בדרכו במדבר. ולאות תודה בעד עבודתו הנאמנה שלח לו הלורד גראבוויל בשם ממשלת בריטניה מנחה נכבדה, “סכת זהב” יקרת ערך ועליה חרות דגל בריטניה ופתגם לטיני מעבר זה, ומעבר שני, המלים: “מנחה שלוחה לאדון יוסף אמזלג מאת ממשלת בריטניה 1881”.

בשנת 1892 טבעה אניה אנגלית בחוף יפו והודות לעבודתו והתמסרותו הציל מר יוסף אמזלג הרבה מן המלחים וחובלי האניה ובתור הכרת טובה בעד זאת שלחה לו ממשלת בריטניה תבת כסף יפה ועליה חרות: “מנחה מאת הממשלה הבריטית ליוסף אמזלג בתור הכרת אנושיותו וטוב לבו למלחי האניה “דרויטון” מהול שנטבעה ביפו ב-25 לח' נובמבר 1892”.

בשנת 1902 בהיות המלך אדוארד השביעי חולה אנוש אסף מר יוסף אמזלג את תלמידי ביה“ד חכי”ח העניים והזמין עניים אחרים כמאה וחמשים אשר התפללו לשלומו של המלך וגם סדר סעודה לכבודם באולם בית הכפר הנ"ל והודיע את הדבר לארמון בוקינגהם, בטלגרמה ולמחרתו באה לו התשובה הבאה מארמון המלך: יוסף אמזלג, יפו. תודה רבה בעד מברקו החביב אשר יובא לפני המלך. בריאות הוד מלכותו הולכת באופן רצוי.

באפריל 1882 כשבא המלך ג’ורג' הנוכחי שהיה אז פרינץ לתור את הארץ בלוית אחיו פרינץ אלברט, הלך מר יוסף אמזלג אל האניה לקבל את פני האורחים בתור ב“כ אביו קונסול בריטניה ביפו. במשך הזמן ששהו האורחים הנ”ל ביפו היה הוא מורה הדרך שלהם וגם לוה את הפרינצים הצעירים למקוה ישראל ולבית דג’ן כשהם רוכבים על סוסים.

במשך כל הזמן קיום החברה “חלוצי יסוד המעלה” שהמנוח חיים אמזלג היה נשיאה: היה מר יוסף אמזלג הי"ו חבר החברה וגזברה.

בין פעולותיו של מר יוסף אמזלג לטובת הישוב, עלינו להזכיר את הרעיון שהביע בענין מסחר תפוחי הזהב של המושבות העבריות אשר הודות למרצו הלאומי ולנסיון המסחרי, הועיל הרבה מאד לישוב והביא ברכה למושבות: הדבר היה בשנת 1902, בזמן שכל המסחר בתפוחי הזהב היה נתון בידי לא יהודים, ולא היה אף יהודי אחד שעסק במשלח הפירות האלה לאנגליה, האכרים העברים היו מוכרחים למכר את פירותיהם במחירים זולים ובתנאים לא נוחים בשבילם, ולמסר את פרי עמלם בידי זרים. בראות זאת מר יוסף אמזלג פנה לד“ר יצחק לוי שהיה אז ב”כ היק“א ולמר נייגו מנהל מקוה ישראל והציע להם ליסד חברה יהודית אשר תטפל במשלח תפוחי הזהב לחו”ל וגם נתן להם פרוגרמה מפורטה בעד יסוד החברה והנהלתה. מטרת מר אמזלג היתה כפולה: טרם כל להשיג מחירים ותנאים יותר טובים למכירת פירות היהודים ושנית להעסיק פועלים יהודים בענף הזה שהיה נעשה עד אז רק בידי הערבים.

ההצעה הנ“ל נתקבלה ברצון מצד המעונינים ויגשו מיד בעזרת מר יוסף אמזלג לעבודה, אך מפני החולירע שפרץ אז ביפו נאלץ מר אמזלג לעזוב את הארץ וכאשר שב ארצה, מצא לשמחתו כי הדבר יצא לפועל עם יסוד החברה “פרדס” תחת הנהלתו של ידידו הגדול המנוח שמעון רוקח ז”ל שעבד אתו שנים רבות בועד העיר ליהודי יפו, והודות למרצו של המנוח רוקח ז"ל הגיעה החברה “פרדס” למדרגה הגבוהה אשר היא עומדת בה כיום.

מר יוסף אמזלג הוא כיום אחד הסוחרים האמידים ביפו והוא סוכן החברה הידועה “לוידס”.

העתק התאריכים

מהתעודות והכתבים הרשמיים הנמצאים בארכיביון של מרן הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל.

אילאם 1235 – תקע"ו שבו נתבאר כל שטח החורבה ומצדיו “על פי בקשת הרב החכם רבי מנדל והרב החכם רבי זלמן”.

אילאם משנת 1240 – תקפ"א. כי החצר ר' יהודא החסיד הוא “מולק” של עדת האשכנזים.

אילאם משנת 1250 – תקצ"א כי החובות הראשונים שנשארו חייבים מהישוב הקדמון בטלים. מפני שהם חובות הפרטים ולא חובות הקרקעות.

הפירמן הרשמי מקושטא “מאמר המלך לפחת ירושלם הקאדי וחברי בית המשפט” בדבר בנין בית הכנסת הגדול “בית יעקב” נשאר שמור בקונסוליה האנגלית בירושלם. ורשום במחכמה שרעיה בירושלם בשנת אלף ושני מאות וארבעה ושבעים על פי עדות

אברהים אפנדי אל כאלדי.

* * *

יגעת ומצאת תאמין.

שמח אני להודיע ולבשר כי יגעתי ומצאתי תעודות עתיקות כתבים ומכתבים רשמיים יקורי ערך שיש להם יחס וקשר אל הישוב. בחוברות הבאות יראו אור.

ציון לבעל נפש עדינה ויקרה

ד“ר אהרן יוסף ירמנס ז”ל

מזקני הרופאים שבא"י

בעצבון לב אני מציג פה ציון על קברו של אחד מיקירי ירושלם ונכבדיה, החכם מר אהרן יוסף ד“ר ירמנס ז”ל.

המנוח נולד בשנת תר“כ בעיר ווילנא, ובנערותו למד בחדרים ואח”כ בגימנסיה בעיר מולדתי. בגמרו שם את חק למודיו נסע ברלינה ונכנס למכללה במחלקת הרפואה. בשנת תרמ“ו גמר את למודיו בתור ד”ר לרפואה, ובהיותו חובב ציון נלהב שהיה חפץ להתישב בא“י נסע קושטאה בכדי לעמוד על המבחן, בקושטא נשאר המנוח שנתים. ובשנת תרנ”ח בא חברונה בתור רופא העיר. ויהי לרופא העיר ועסקן צבורי גם יחד, דאג לקיום ישובה של חברון והפרחתה, הרבה תקונים ודברים טובים נעשו על ידו והשתדלותו, ויהי חביב ונחמד בעיני יושביה. אבל בדאגו לחנוך בני ביתו מוכרח היה להעתיק דירתו בירושלם. בשנת תרס“ג עלה ירושלימה ויכהן בביה”ח שערי צדק על יד ד“ר ולך, וחברת למען ציון מנתהו לרופאה בבית החולים לעינים יחד עם ד”ר טיכו. במשך שנים רבות היה המנוח רופאם הרשמי של שני המוסדות הגדולים מושב זקנים ועזרת נשים במחלקת חולי-הרוח. ויכהן זמן מה גם בבית החולים הצבורי "בקור חולים הוספיטל

בתור שכן וידיד הכרתי אותו בתור אדם המעלה, בעל נפש עדינה ויקרה. ידיעה-רחבה היתה לו בתלמוד ומדרש, לפעמים מצאתיו בחדרו שקוע בחכמת המסתורין, ויהיה לעזר לא מעט לעניים צנועים.

פעם הלכנו שנינו לביתו של ידידנו הנכבד מר אברהם סולימייאק נ"י, התאחרנו שם בענין צבורי עד חצות הלילה, בצאתנו לשוב הביתה פגשנו איש מסכן נבוך ונדהם מחפש רופא לביתו ויאמר לי המנוח: מצוה באה לידינו אל נחמיצנה. וכן היה. הלכנו לבית החולה והמנוח טפל בו שעות אחדות חנם.

נלבע ביום א' טבת תרפ"ה כבן ששים וחמש היה במותו.

מטעם אגודת “בני ברית” – שהיה לה חבר ואח נאמן – הכרזה הלויה ורבים מנכבדי ירושלם וכל הדרי"ם בעיר ובחוצה לה באו לחלק לו את הכבוד האחרון והספידהו כהלכה.

הר' יצחק ב“ר יוסף משה ליפקין ז”ל    🔗

המנוח ז“ל היה אחד מזקני החלוצים הראשונים של ארץ ישראל. והיה אחד האישיים הכי פעילים על שדי המסחר בארצנו. הוא נולד בפינסק בשנת תקצ”ד, בעודו נער עלה עם הוריו לאה“ק. הוא היה רגיל לספר המעשיה הזאת, שלפני צאתו מרוסיא לאה”ק הלך יחד עם אביו לקבל ברכת הפרידה מהאדמו“ר הק' רבי אהרן מקרלין זיע”א. פנה האדמו“ר אל הנער ושאלהו: מה יהיו מעשיך בא”י? הנער השיב באמץ לב: אתכסה בחול עד צוארי, ואעסוק בתורה. כי רגיל היה תמיד לשמוע כי באה“ק הולכים ערומים ויחפים. האדמו”ר ברכו בדרך צלחה, ושיתעשר באה"ק ויזכה שמה לדור רבעים. וכלם נתקיימו בו.

הרבה היה המנוח מספר על יסורי הדרך שסבלו, וכמה היה קשה להם לעבור את הגבולים כי היתה אז מלחמה בארץ, ויריות תכופות היה עליהם לסבול. ורק אחרי סכנת נפשות הצליחו לבא באניה לביירות ומשם רכבו על פרדות במשך חמשה עשר יום, לסירוגין, עד בואם צפתה, ומשם לטבריה. בטבריה גרו כשנתים ימים, ושם מת עליו אביו ז“ל, והוא עזב את טבריה ויבא לגור בירושלם מקום שם נכנס לישיבה ויחל ללמוד בשקידה נמרצה ע”י שכלו החריף, והשקפתו הבהירה משכו אליו את הלבבות, וישא לו לאשה את הג' איטא טויבא בת מר משה שמרלינג שנחשבה בין המשפחות הכי מיוחסות בחברון. סכום הנדוניא שלו היה אז 400 גרוש טורקי, סכום די גדול בזמן ההוא. וגם מזונות על שלחן חמותו שלש שנים. תכף אחרי חתונתו החל לשלוח ידו במסחר בחברון, ולמרות שהערבים בחברון, ובפרט בזמן ההוא, היו ידועים לפראים ושודדים, בכל זאת הצליח המנוח להגביר השפעתו עליהם, ועי"ז צבר לו הון, ויהי מכובד על הבריות, על אנשי העיר והכפרים, ויביטו עליו בכבוד מפני נאמנותו וישרותו.

בעת ההיא עוד לא הצליחה טורקיה להכביד אכפה על הערבים והמושל של חברון היה שיך זקן, אשר בכל יום היה עובר ברחובותיה עם מקל עב וארוך בידו, ומשרתו היה הולך אחריו. וכל מי שהיתה לו איזו תלונה היה נגש אליו, כורע ברך ומנשק את כפו, ומציע תלונתו. והשיך היה שולח תיכף לקרא להנתבע, והיה מברר את המשפט ע“י מלקות על אתר, באופן כזה היה דן דיני נפשות ודיני ממונות יחד. והכל בלי התמהמה. כי אם היה אומר ועושה. גוזר ומקיים. אל היהודים היה השיך מאיר פנים, כי הם ידעו להפיק רצונו ולמלא חפצו, ורק בתנאים האלה היה אפשר להישוב העברי להתקיים בין המון פריצי-שחת ופראי-אדם. כבשות תמימות בין עשרים אלף זאבים. ובכל עת שהיה בא לפניו משפט בין יהודי וערבי היה מרגליה בפומיה של השיך לאמר: חלילה, אי אפשר שהיהודי ישקר, וע”כ בטח הערבי הוא מצמיד כזבים. וההרגל הזה היה הולך ונמשך גם לאחרי כמה שנים כאשר ממשלת טורקיאה שפכה ממשלתה בחברון, ובתי משפט “מסודרים” נוסדו גם שמה, גם אז היו השופטים נוטים חסד ליהודים. ובתנאים כאלה היה אפשר להמנוח להרחיב חוג מסחרו בין הערבים בעיר ובכפרים, ותמיד מצא הדרכים סלולות לפניו בבתי המשפט לבל תחרוך מרמת לקוחותיו צידה.

הוא היה הראשון אשר העיז לצאת מרובע היהודים שבחברון, ולגור גם בין הערבים ואחריו החזיקו עוד משפחות שלמות ועי"ז התרחב הישוב היהודי בחברון.

לא פעם ולא שתים היו בעלי משה ידו אורבים לו להתנכר בחייו. ובפרט כי משאו ומתנו היה תמיד בכפרים, והיה מצוי בדרכים יחידי רכוב על חמורו. פעם אחת בהיותו בדרך התנפלו עליו ערבים אשר היו מלקוחותיו ואפר על פניהם וישדדוהו ויפשטוהו ערום, ויברחו להם. הוא המשיך את דרכו הלאה. אחרי שעה קלה נפגש שוב בהשודדים הללו, אשר העמידו פנים כאלו אינם יודעים כלום מכל אשר קרהו. ויתענינו בכל הפרטים ויבקשוהו לתת להם סימנים ואותות למען ילכו לחפש את השודדים ולהציל טרפה מפיהם. הוא אמנם הכיר אותם כי הם ששדדוהו. אבל כחש להם ויתן להם סימנים אחרים לא נכונים, ובהיותם בטוחים שהוא איננו חושד בהם כלום, לווהו עד “החורבה” הידועה גם כן בשם “חורבה” והציעו לפניו שינוח שמה עד שובם מרדוף אחרי השודדים. ואמנם אחרי שעה קלה חזרו וישיבו לו את בגדיו באמרם כי הצליחו ליסר את השודדים שבע על מעשיהם. בהיות השעה מאוחרת, הוכרח ללון בחורבה ההיא, פתאם שמע יריות תכופות אל תוך החורבה וכפשע היה בינו ובין המות. הוא השתטח ארצה בקרן זוית, וכל החצים עברו מעליו והלאה ואח"כ נמלט על נפשו. ויבא לכפר אחד ושם השיג סוס ויסע חברונה, הוא לא מסר כלל הדבר להממשלה, בידעו כי הערבים נוקמים ונוטרים הם. ורק בשטתו המתונה והאטית הלך תמיד, ורק על פיה היה מצליח לגבות כספו מהערבים.

מעט מעט התקדמו גם שופטי חברון ויתחרמו לפשוט יד, עד כי גם היהודים לא יכלו למלא די שפקם. ומאז החלו היהודים לסבול, אבל ידעו גם איך לכבוש את המצב, ולהשפיע על פקידי הממשלה.

ידוע היה “הרב השחור” בחברון, הלא הוא ה“שיך” שהיה לפנים שופך ממשלתו העריצית על חברון וסביבותיה, השיך הזה שמו היה שיך אבו יחיא, וביתו היה בדהריה (דביר, קרית ספר) והכולל הכללי של האשכנזים, שהיה אז בווילנה היה קוצב לו “חלוקה שמנה” תחת הרוביקה “הרב השחור” כי שחור היה ככושי, ואמו היתה כושית, הוא היה תמיר, נכנס ובא לבתי היהודים כמו אל ביתו והיה מפקד שמה כמו בביתו בכל בית היה דורש להביא לפניו את הריבו שהיתה כל יהודיה מכינה לצרכי השנה, והוא היה ממלא קערה מלאה ואוכלה ברעבתנות גמורה, וכן היה מסבב מבית לבית ולוגם ריבו, וכאשר מלא כרשו ממעדני היהודים, היה מאיר פניו אליהם.

גם עם הפרא הזה כרת המנוח ברית, בנעוריו ובעזרתו הצליח לשפוך השפעתו על כל הסביבה לבל ידעו ולבל ישחיתו לו בעסקיו.

בשנת תר"ן בראותו כי עניני חברון הולכים ומסתבכים וכי אין עוד הבטחון שמה שהיה לו מקודם החליט לעזוב את חברון ולהשתקע בירושלם.

מענין מאד כי ארבע ממשלות אדירות היו נצות על אודות נתינותו של המנוח. לכתחילה הלא היה יליד רוסיא אבל בחברון כאשר הממשלה הבריטית קבלה עליה לחסות על ארץ ישראל, ותשלח את הקונסול הראשון מר' פין לירושלם. אז קבל תחת חסותו את כל מי שהציע חפצו זה לפניו ואלו היו נקראים “חסוי בריטניא”, ביניהם נמנה גם המנוח אשר עסקיו פרצו בארץ והחסות הזאת היתה לו למבטח עז וכתרים בפני כל פרעניות.

אחרי שנים רבות כאשר, עפ“י חוזה בין בריטניא וטורקיאה, הוכרחה בריטניה לנער כפה מכל אלה אשר לא יכלו להוכיח כי באמת נולדו על אדמת בריטית או אחת ממושבותיה, ומר ליפקין מצא עצמו במצב לא נעים אז השתדל ויהי לנתין ארצות הברית, ומוואשנגטון קבל תעודה חזקה, אז קם סכסוך איום בין פחת ירושלם ובין קונסול אמריקא, וע”י הסכסוך הזה הפריע הפחה בעד המנוח מלהוסיף לעשות עסקים, לא קיים לו כל מכר, כל קנין, כל משכנתא, וכל חלוף. לשוא מחה ציר אמריקה, לשוא נשאו ונתנו האמבאסאדורים של הממשלות הללו בקונסטנטינופול עד כי פעם אחת שלח הפחה אברהים חאקי לקרא להמנוח וישאל ממנו מה עון מצא בממשלת טורקיה כי מסרב הוא להיות נתינה. הוא הבטיח לו כל הבטחון שבעולם. ואז הסכים להיות מנתיני טורקיאה.

בירושלם בנה שכונת שלמות על שמו, ויש שנשארו על שמו, ויש שמכר בתים רבם ליחידים בתשלומים לשיעורים, ועי"ז עזר לכמה וכמה משפחות לרכוש להם בתים לגור בהם. הוא היה שונא את הפרסום, ויהי נחבא אל הכלים. הוא היה צועק ככרוכיא על אשר הציונים מרבים להכריז על כל פסיעה קטנה שעושים, על כל עליה קטנה המתהוה, והוא היה תמיד מזהיר כי הפרסום יותר יזיק מאשר יועיל.

בזמן המלחמה נתן ג’אמל פחה עיניו לרעה בהמנוח, וביחוד לטש עיניו אל רכושו, ויגזור עליו גזרת גלות לאנגורה. אבל המנוח, למרות זקנותו המופלגת, הצליח להמלט לחיפה ובה היה נחבא כשנה וחצי, ורק אחרי כבוש חיפה והגליל שב רצוץ ומדוכא ירושלימה.

הוא היה מתנגד לחלוקה ושנוררות ותמיד היה אוהב את הפועל והאומן ואת כל המתפרנס מיגיע כפו.

הוא היה בעל מרץ גדול. מעולם לא ישב בחבוק ידים, חסון וזקוף היה עד ימיו האחרונים, ולמרות האסונות אשר תקפוהו בימי חייו היה תמיד מתגבר כארי, והיו “רוכב על אסונו”.

מיתתו היתה פתאומית וחטופה, יומים לפני פטירתו שב מבית הכנסת, ויתאונן על לחץ-לבו, ונבא שקרב קצו. תיכף הבהילו את דר' וואלאח וגם שלח לקרא את כל בניו וכלותיו ואת כל משפחתו. דר' וואלאח צחק על משבתו, ואמר שמצבו טוב מאד אבל לב המנוח נבא יותר נכון, דעתו היתה צלולה עד רגעו האחרון. וימת “מיתת נשיקה” ממש, ביום י“ט אדם ראשון התרפ”ז, בן שלש ותשעים שנה.

בין החלוצים הראשונים בוני ציון ומישביה יחשב גם שם המנוח הר' יצחק ליפקין ז"ל.

הוא היה חותם בראשונה שמו יצחק מקרלין ושם משפחתו בפינסק היה “פעלז”, ורק כאשר קבל עליו חסות בריטניה קבל עליו השם ליפקין.

הוא השאיר אחריו משפחה גדולה בת יותר ממאה נפש כן ירבו וכן יפרוצו, בנו מר חיים ליפקין הוא אחד הסוחרים הכי חרוצים שבא"י וכן גם שאר בניו ובנותיו.

ר' אברהם חיים ב“ר צבי ארי' ז”ל    🔗

למשפחת כספי (זילברמן)

לפני 63 שנה עלה מסקור אשר בליטה לארץ=ישראל והתישב בירושלם ר' צבי ארי' ז"ל שהיה ידוע בשם “הסופר מצייקיץ”.

אמן היה במלאכתו ועוד היום מדברים בין יהודי ירושלים מדור הקודם על התפילין של הסופר הנ“ל כעל סחורה שאין היום דוגמתה לטוב וליופי וגם לכשרות, והרבה מאושרים שעוד זכו לזוג תפילין של ר' צבי ארי' ז”ל. וכמחותנו ר' משה יניווער ז"ל (נזכר בספרי “החרש והמסגר בירשלם”) היה עוסק גם בהוראה ורבים התלמידים שלמדו תורה בחדרו.

אחד מבניו היה ר' אברהם חיים כספי (זילברמן) שנפטר אחרי מחלה קצרה ביום ששי ל“ג בעמר תרפ”ז בשנת הששים וחמש לחייו, בנערותו למד ר' אברהם חיים תורה מפי גדולי ירושלם והיה נחשב בין המצוינים בישיבה.

החכם והתלמודי הגדול ד“ר אליעזר לוי, מזכירו של סיר משה מונטיפיורי, שהתענין בבחורי בני ציון, תלמידי הישיבה, עשה בקור מיוחד בישיבה לבחן את התלמידים המובהקים שביניהם היה גם המנוח ז”ל. ידיעתם בתלמוד הפליא אותו עד למאד ואמר “בטוח הנני בכם, בני ציון היקרים, שתהיו מורים בישראל”.

אבל אביו הסופר שאהב את המלאכה דבר על לבו שיבחר באומנות המפרנסת את בעליה ויבחר במלאכת הדפוס שהתחילה אז להתפתח בירושלם, והודות לכשרונותיו נהיה בזמן קצר לאמן במלאכתו ורבים ממדפיסי ירושלם היו תלמידיו. יחד עם המנוח מר מרדכי אדלמן ז“ל, יסד לפני ארבעים שנה את הדפוס הראשון ביפו, אבל העסק לא הצליח מפני מעוט הישוב העברי והארופי בזמן ההוא, בעיר החוף הזו. בשובו לירושלם נהיה למנהל הדפוס של הרא”מ לונץ ז"ל ובגמרו את עבודת היום בדפוס היה מקריא לפני החכם הירושלמי הזה שהיה גם מקרוביו, עד שעה מאוחרת בלילה. כשבא המשורר נפתלי הירץ אימבר, מחבר “התקוה” לירושלים, התודע להמנוח והוא היה הראשון שהדפיס את ההימנון הלאומי שלנו וגם את ספרו “ברקאי” אסף שירים.

ע"י עבודתו עם לונץ, אדלמן וכו' התקרב למשכילי ירושלם ויהי בין החברים הראשונים של אגודת “בני=ברית” ומבקריו של בית-הספרים מדרש אברבנאל.

עפ"י פקודת הרופאים מוכרח היה לעזוב את מלאכתו בבית-הדפוס ואז עלה על לבו לנסוע לאמריקה. בהיותו בדרכו למרסיליה גדלו געגועיו לירושלם עד שלא רצה אפילו לדרך על חוף צרפת, אלא שב ארצה-ישראל באניה שניה שהפליגה שעות אחדות אחרי הגיעו למרסיליה.

בעזרת ידידיו פתח לו חנות מכלת. בהיותו בקי בחכמת הרפואה (ועל זה מעידים גם רופאים של זמננו) נהפכה חנותו לעתים קרובות לקליניקה ולכולם היה נותן עזרה רפואית שלא על מנת לקבל פרס ורבים נצלו על ידו.

המנוח היה מהראשונים שיסדו אגודה ציונית בירושלם בזמן שהציונות אסורה לא רק מצד הרבנים אלא בעקר ע"י הממשלה התורקית. הוא היה ממיסדה, ובמשך זמן רב סגן-הנשיא של אגודת המכבים הקדמונים ושל “בית יבנה”, הבית שמלא תפקיד חשוב בחיים הצבוריים והלאומיים לפני המלחמה.

במשך הרבה שנים היה המנוח חזן וש“ץ בבית הכנסת של בית היתומים הפרנקפורטי בהנהלתו של החכם הרב אליעזר הלוי ד”ר גרינהוט ז“ל. בשבת אחת הלכתי בכונה תחילה להתפלל בבית הכנסת הזה ושמחתי על התפילה הנעימה של ר' אברהם חיים ז”ל שרוב התפילות היה שר יחד עם היתומים, כשלשים במספר, ולשבת ההיא קראתי ענג כי שמעתי תפילה שהיתה יהודית מסורתית וגם מודרנית.

בימי המלחמה נחרבה חנותו ומאז התמסר לעבודת הכלל שלא עמלק“פ. הוא לקח תחת רשותו את הנהלת בית-הכנסת בנחלת שבעה שהיה כמעט הרוס ועשה אותו למקדש מעט, הוא היה הגבאי השמש וגם החזן, ויסד בשכונה הזאת באמצעים קטנים חברת גמילות חסד שהתפתחה תחת הנהלתו ותהיה לחברה עם הון חשוב הנותנת הלואות בלי רבית לעשרות אנשים על סכומים שונים, וע”י התבסס כמה וכמה משפחות שהתישבו בשכונת הנ"ל. הוא היה המנהיג והאב הדואג של שכונת נחלת שבעה ורבים המתאבלים על מותו לפני זמנו.

אשת המנוח הג' נחמה רבקה תח' היא בתו של ר' משה יהושע יאניווער ז“ל (דיסקין) והולידו 15 בנים ובנות שמהם 11 ילדים חיים וכולם גרים בא”י. הוא היה אבי הסוחרים הידועים כספי (כספי, דיסקין וקפלן) שידועים בארץ-ישראל בתור עסקנים צבוריים והולכים בדרכי אביהם ז"ל.

הרופא מסלנט.    🔗

מלפני כשמונים שנה בא ירושלימה אחד מן החלוצים הראשונים הרב והחכם הגדול ר' זאב מסלנט. לבד גדלו בתורה ויראה ידע והבין בחכמת הרפואה, להלכה ולמעשה, כאחד הרופאים הגדולים אשר בארץ.

שלשים שנה ישב בעיר קדשנו ויהי רצוי לרוב אחיו, וגדול בעיני הישמעאלים והנוצרים גם יחד, ביחוד איתמחא גברא לרפא ילדים קטנים.

* * *

החכם מר ספיר מספר לנו: הרב ר' זאב הרופא היה כאחד מרופאי ישראל אשר היו לתפארת עמנו בימי הבינים בארץ ספרד. כמוהם שקד על התורה והחכמה ובאמונתו חיה, והיה נדרש לכל שואליו ביום ובלילה, ואף כי לא השביעוהו בעלי האקדמיה שיקר בעיניו נפש אדם וכל מעשהו יהיו באמונה, זכר כי הוא מושבע ועומד מהר סיני על “לא תרצח”, מעולם לא נשמע עליו קול תלונה כי לא מהר לבוא אל החולה אשר נקרא.

נלב“ע ביום ט' כסלו תרל”ז.

לא השאיר אחריו לא בן ולא בת, כי אם בן בנו הרב המופלג השלם מוה“ר יעקב ליב סלנט ז”ל. מגדולי התורה בירושלם, וחתן בתו הרב ר' זלמן חיים רבלין ז"ל.

העתון שערי ציון בירושלם

בדברי עם הר“ש צוקרמן נ”י (זקן המדפיסים בירושלם) ע“א הספרים השונים שנדפסו אצלו במשך יובל שנים: לערוך רשימה מכל אלפי הספרים והמחברות שיצאו לאור על ידו, ספר לי לתומו כי גם העתון “שערי ציון” נדפס אצלו זמן רב וזה היה בעת שהמו”ל והמדפיס ר' יצחק גאשציני נסע לחו"ל, לאחיו בווארשא.

ועוד נמצא אצלו הגלופה (Clishe) מהעתון הזה שכבר עבר עליו יובל שנים. וזו תמונתו

ואלה תולדות שערי ציון:

אחרי שנפסק ה“אריאל מצאת לאור החל המדפיס ר' יצחק גאשציני עם האחים גאגין ור' משה פרץ להו”ל פעמים בחדש מכ“ע בעברית ואידיש יחד, בשם “שערי ציון”, וזה היה בשנת תרל”ו בערך. –

מפריעים רבים עמדו תמיד על דרכו; אי הרשיון וחוסר האמצעים, ולא שמר את זמנו. חדש אחד יצא ושלשה חדשים לא יצא וככה התאבק המסכן, יפרכס בגסיסתו עד שנת תרמ"ה, ואז בא קצו.

* * *

דפוס צוקרמן, הראשון בזמן ובמעלה, חדש כנשר נעוריו הביא מאירופא אותיות וכל צרכי הדפוס והנהו מעתיק עתה את מקומו מחוץ לעיר העתיקה, על הדרך העולה למאה שערים מול בית החולים האיטלקי. והננו מאחלים לו הצלחה ועבודה פוריה.

ועד

קרן התורה

להוצאת ספריו וכתבי ידו של

רב הגאון הג' בנן של קדושים

מוה“ר מנחם נתן אויערבאך שליט”א

נכד הרב הגאון הגדול רשכבה"ג

מוה“ר מאיר אויערבאך זצ”ל

שהיה רב דק“ק קאליש וראש הרבנים בירושלם תו”ב.

בעהמח"ס אמרי בינה, ועוד

פעה“ק ירושלם תובב”א

הערה: הועד הזה נוסד בהסכמת גדולי הרבנים בירושלם. ביום שהוחג בפומבי חג יובלו של הגאון הנז' (י“ב אלול תרפ”ב) במלאת 50 שנה מיום שבא לשכון כבוד באה“ק ת”ו, וכל ימיו היה עוסק בהתמדה בישוב אה"ק ובתורת ה' יומם ולילה.

רשימת הספרים.

———

(בדפוס ובכתב יד)

של הגאון הרמ“נ אויערבאך שליט”א, בירושלם ת"ו.

1) זכות אבות (על מס' אבות) כבר נדפס בש' תרנ"ג.

2) ענף אבות " " " " " " "

3) בית מנחם על משניות זרעים (כת"י)

4) בית מועד " " מועד "

5) בית נאמן " " נשים "

6) בית חסד " " נזיקין "

7) בית קודש " " קדשים "

8) בית טהור " " טהרות "

9) ארח נאמן " שו“ע או”ה כבר נדפס

10) יורה נאמן " " יו"ד " "

11) אבן נאמן " " אה"ע " "

12) משפט נאמן " " חו"מ "

13) מעיני מנחם " עין יעקב כת"י

14) בית נאמן " התנ"ך "

15) קול נאמן הגהות על הש"ס "

16) יד נאמן " " הרמב"ם "

17) שפתי נאמן שו"ת "

18) ארמון חדש " " מס' ב"ב "

19) נחלת נאמן על ס' פאת השלחן "

20) רשפי קדש " הזוהר "

21) אמרי נאמן, ה"ת בהלכה "

22) צור נאמן, דרשות "

23) פרי נאמן, מוסר "

בית חנוך ילדים

בעה“ק ירושלם ת”ו.

נוסד מטעם גאוני ירושלם בשנת תרס“ב, ומתנהל ע”י הרב דוד יצחק אלטשולר נכד הגאון האמתי מו“ר דוד גאביל זצלל”ה ממינסק.

המוסד הכביר הזה הוא יחיד במינו. הנותן חנוך אמתי למאות בנות עניות ויתומות, וממלא את תפקידו הגדול בלימודי קריאה כתיבה חשבון וכו‘. מחלקות מיוחדות לכל מיני מלאכת יד, כגון תפירה גזרה ורקמה, וכו’. תומך הנהו לבנות עניים המדוכאים ביותר להחיות את נפשן הרעבה, וגם על מלבושים. ההנהלה דואגת לרכישת בית בשביל המוסד, שצר המקום להכיל את רבות בנות העולים החרדים מכל קצוי תבל.

המוסד מתקיים מעזרת חברים ורוח הנדיבות של עם ישראל.

החובה על כל יהודי נאמן להיות חבר למוסד קדוש זה שהוא מכון היהדות ולעזור להקמת הבנין החדש כדי לאפשר את קבלת מאות החניכות הנדחות מאפס מקום, כל העוזרים והתומכים יזכו לראות בשמחת ירושלם הבנוי'.

האדריסה:

Beth Chinuch Yeladim P.O.B. 4 M. Sh.

Jerusalem Palestine.

בקור רבני אמריקה ב“בית חנוך ילדים”

וזה החשוב “בית חנוך ילדים” בירושלם בקרו בימים האחרונים אורחים חשובים מאמריקה, ביניהם הרב הגאון המפורסם הרמ“ז מרגליות זקן רבני אמריקה ורעיתו הרבנית, והרב הגאון רבי יעקב ז. רדלהיים העסקן הידוע לטובת א”י ומוסדותיה, ונתקבלו בכבוד רב ע"י הרבנים מנהלי המוסד והרב הגאון הישיש רבי שמואל רפפורט מספרינגפילד.

הרבנים האורחים בקרו את כל מחלקות המוסד וחדריו, את הלמודים הרוחניים ועבודות-יד ויתענינו בתשומת-לב מרובה בכל סדוריו, הליכותיו ותכניות למודיו, ויביעו קורת=רוח יוצאת מהכלל מכל אשר ראו במוסד הזה שהוא כמעט היחידי במינו הנותן חנוך חרדי מופתי לבנות ירושלם.

האורחים תרמו נדבות בעין יפה והבטיחו להנהלה לעזור בכל יכלתם באמריקה לטובתו. הרבנית מרגליות ביחוד הבטיחה לעשות לטובתו בין חברות הנשים, וגם קנתה דברים אחדים מעבודת התלמידות.

כשעה וחצי בלו האורחים במוסד ונפרדו מהמנהלים בלחיצת-יד ובהבעות חמות על פעולתם הגדולה על שדה חנוך הבנות. בספר התעודות כתבו כדלקמן:

“בבקר את “בית חנוך ילדים” בירושלם עיה”ק ת“ו מצאתי את המוסד עצהיו”ט כי הנערות מתחנכות על דרך אמונת ה' וכל הנהגת המוסד הוא באופן היותר נעלה, ומובטחני, כי בנות ישראל היוצאות מהמוסד הלזה תהיינה בנות נאמנות לה' לעמו ולארצו וראוים המה לתמיכה, וכל המנדבים לזה יזכו לראות בנחמת ציון וירושלם, בברכת הכותב למען הצדקה והחסד יום ה' תמוז תרפ"ו.

מ"ז מרגליות מניו-יורק

כאורח נטה ללון פה ירושלם עה“ק תובב”א.

יעקב ז. רדלהיים רב בניו-יורק יע"א

גם הגאון רבי חיים בראדסקי, רב בעיר נוארק נוד"ז בקר אתהמוסד וכתב בספר “חבר אני ליראי ה'”.

בית-הכנסת הגדול “בית יעקב”

בחורבת רבי יהודה החסיד זיע"א

ידוע בשם “ביהכנ”ס של החורבה“. הוא ביהכנ”ס הכי גדול והרשמי של עדת היהודים בירושלם. חצר חורבת ר' יהודה החסיד הוא רכוש היהודים מזה דורות רבים ונחשב למקום הסתורי. את הבנין הגדול והנהדר של ביהכנ"ס הגדול בנו גדולי וגאוני הדור שעבר במסירות יוצאת מהכלל ובהתלהבות עצומה. הארכיטקטורה היפה של הבנין, ביחוד גבהו הבלתי=שכיח, מפליאה את העין ביחס למצב הבנינים בימים ההם, ומכריחה את כל הבא אליו לכבד ולהעריץ את בוניו שהעיזו בזמן ההוא להקים בנין שכזה בירושלם העתיקה.

ביהכנ"ס הגדול שמש כל הזמן לא רק בתור מקום=תפלה אלא גם מרכז הקדושה והדת ליהודי ירושלם. בו התפללו בקביעות גאוני ירושלם וגדוליה, בו התכנסו המוני היהודים שבעיר לערוך תפלות לאלוקי השמים בהזדמנות של שמחות צבוריות או ח"ו במקרים של שעת צרה.

ביהכנ"ס הגדול שמש ליושב ירושלם גם למרכז=מדיני, בו נערכו קבלות-פנים למלכים שרים ורוזנים שבקרו את עיר=הקדש בהזדמנות שונות.

מאז הכבוש הבריטי והצהרת בלפור נערכו בביהכנ“ס הרבה טקסים רשמיים ויהודיים, כמו מסירת הדגל של הגדוד העברי בצבא בריטניה, חגיגות ביום כבוש ירושלם, יום הולדת מלך אנגליה, יום ההכתרה וכו' וכו'. אחינו הגדול סיר הרברט סמואל, הנציב הראשון בא”י מטעם ממשלת אנגליה, היה מתפלל בביהכנ“ס הזה בכל ימי חג ומועד ובכל יומא דפגרא. בביהכנ”ס נערכה גם חגיגת המלואים של חברי הרבנות=הראשית לא"י.

ראש רבני א“י הגאון הגדול מרן רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט”א מכהן בתור נשיא ביהכנ"ס, ובו הוא נושא את מדברותיו הקדושים בימי חג ומועד ובכל חגיגה צבורית ורשמית.

בשנים האחרונות, מאז התרחב הישוב העברי בירושלם מחוץ לעיר נתמעטו מאד אוכלסי ביהכנ“ס ופחתו מתפלליו הקבועים, ולרגלי זה גם הכנסותיו הולכות ופוחתות, ואין בכח ההנהלה לכלכל את כל צרכיו המרובים כראוי לביהכנ”ס מרכזי זה שכבוד ירושלם כלה חופף עליו. כל קיומו של ביהכנ“ס תלוי בנדבות ונדרים מקריים של תיירים יהודים המכבדים את ביהכנ”ס מדי עלותם להר הקדש לירושלם כיד ה' הטובה עליהם, וכמו"כ מתרומות שנתיות של חברים בירושלם ומחוצה=לה איש איש כפי נדבת לבו.

האורחים היהודים הבאים ירושלימה מתבקשים בזה לכבד את ביהכנ“ס הגדול ולהקדיש לפחות שבת אחת⁶⁷ או יום חג ומועד אחד לבא ולהתפלל בביהכנ”ס ולהעניק לו מכל הטוב אשר ברכם ה‘, וגם להרשם בתור חברים קבועים בשובם לארצם ולביתם. ובזכות זה יזכו לראות בבנין בית הבחירה על הר המוריה בשוב ה’ את שבותינו בב"א.

האדריסה לכל עניני ביהכנ"ס:

Grand Hurvah Synagogue "Beth Jacob

Jerusalem Palestine

תלמוד תורה “שערי תורה” ביפו, תל-אביב

המוסד הכי עתיק ביפו. נוסד בשנת תרמ"ו.

בו מתחנכים על ידי שלשה עשר מורים, ארבע מאות

תלמידים. הלמודים: מהתחלת א“ב עד גפ”ת ופוסקים

ולמודים כלליים.

הכתבת: תלמודי תורה שערי תורה יפו.

מקבל מודעות פרסמים לכל עתוני א"י.

הכתבת התלגרפית: Menachem Ettibger Jerusalem

יוצא לאור ספר

אבני זכרון

אבני קדש בירושלם

מכיל:

העתקת הכתבות העתיקות והחדשות מכל אבני הזכרון

אבני – קדש בירושלם וחוצה לה הקבועות בבתי מדרשיה

וכל מקדשיה, מוסדיה וחצרות קדשיה; שכונותיה ופרוריה.

 

חוברת ו    🔗

מקדש

לכבוד ולזכרון הרב והעסקן הצבורי

רבי יוסף ריבלין ז"ל

המיסד העקרי של הישוב בירושלם.

הרב ר' שמואל מוני זילברמן זצ"ל    🔗

אחד ומיוחד מגדולי התורה, וראש וראשון לעדת האשכנזים.

נולד בפינסק בשנת תקפ“ד, בא ירושלימה תקצ”ב, ונפטר בשנת תרנ"ד

עוד בימי ילדותו נשאר יתום ויאספו דודו אל ביתו ויגדלו כבן, בהיותו בן שמנה שנים עלה עם דודו ירושלימה, דודו היה עשיר וסוחר ובראותו את ה“חיים בירושלם”, העיר החרבה והשוממה אמר לשוב אל ביתו ולמסחרו, בשובם ליפו התפרץ היתום בבכי. “מה לך מוני יקירי”? שאלהו הדוד בדאגה ובחרדת לב, למה תבכה, האם ראשך כואב לך? “לא ראשי כי אם לבי – השיב היתום החובב – לבי כואב לי על ירושלם עיר הקדש “לב האומה הישראלית” רוחי ונפשי קשורים בה. אין חפצי ואין רצוני לעזוב אותה”! ה“חובב הקטן” התעקש לבלי לעלות על הספינה והדוד הרחמן היה מוכרח להשיבו ירושלימה אל בית מדרש הישן “מנחם ציון” מקום מקלט הלומדים ועסקני הצבור. בו למד, ובו נמצא לו גואלים ודואגים לחמריותו ורוחניותו. אחד מהם הרב והעסקן הגדול ר' אורי שבתי⁶⁸ ז"ל לקחהו לביתו, ובראותו כשרונותיו המצוינים דאג לעתידו ויהי לחתנו. ויתן שעורים לנערי ירושלם לאברכיה ומופלגיה שהצטיינו בפשט הבא מתוך ידיעה עמוקה הגיונית ומתוך ברור ולבון, הקים תלמידים רבים מצוינים בתורה ומוסמכים להוראה:

הרב ר' יעקב גולדמן נ"י מספר לנו בספרו “בני אשר”:

“הרב ר' מוני זה היה לומד עם בניו ותלמידיו בביהמ”ד הישן “מנחם ציון” אשר בחורבת ר“י החסיד. והגאון הגדול מרא דארעא קדישא מורינו הרב ר' מאיר אויערבוך זצ”ל בלכתו בכל יום ו' עש“ק לטבול במקוה שבהחורבה הי' עולה לביהמ”ד הנז' לנוח שם והי' מקשיב מרחוק ללמודו של ר' מוני הנז‘. ויאמר פעם לאחד מחבירי הר’ יעקב אוזלאנער ז“ל בן הרה”ג ר' ישראל אוזלאנער זצ“ל (שגם הוא היה מבני חברה זו של הר"מ רבי) בזה”ל: “יודע אתה כי למוד התלמוד של הליטוואקים נחשב בעיני כאמירת תהלים (הוא היה כידוע מחריפי פולין) אבל בשמעי למודו של הר”ר מוני נכספה נפשי לנשק כל אבריו מרוב מתיקות אם כי ליטאי הוא".

אגב נאמר שהר“ר מוני זה היה מנהל ועד כל הכוללים והי' ממונה של כולל פינסק והי' ממונה על הכשר מקואות ועל הכשר רחיים של פסח וכו' וכו' ובמותו לא קרא אנפשיה ועזבו לאחרים חילם, כי אפילו קבא דמוריקא לא עזב לבניו אחריו, ממש כממוני ומנהלי הישוב החדש בשם החדש”.–

על פי בקשת גאוני גדולי ירושלם נסע בתור שליחות מצוה למדינת רוסיה לחזק הישוב בקדש, והוא אז בן שלשים שנה, בבאו לפינסק עיר מולדתו חרדו לקראתו כל גדולי התורה ובראשם הרב הגאון רבי אלעזר משה זצ“ל, השתוממו על גאונותו ואישיותו ויאמרו לעטרהו בכתר הרבנות באחת הערים הגדולות, אבל החובב הזה לבו בסוף מזרח וישב ירושלימה משאת נפשו שבה הקדיש כל עתותיו לתורה ולתעודה; דאג ליושבי ירושלם, לגר ליתום ולאלמנה ויהי מונה ומנהל כולל פינסק, הכולל הכי עני אז בירושלם, ויושב ראש בועד הכללי; גבאי בחברת גחש”א, ומשגיח ראשי על הכשרות בבתי המקוּלין, על המקואות ועל תרומות ומעשרות.

הרבה צרות ותלאות שונות, יסורי הנפש ויסורי הגוף, עברו עליו בששים ושתים שנה שישב בירושלם.

הרב הצדיק ר' שמואל דאלהינובר ז"ל    🔗

הכל תלוי במזל אפילו ספרים ומחברות שנדפסו בירושלם.

אלפי ספרים, גדולים וקטנים נדפסו בירושלם, בתקופה הראשונה. מהם נאבדו ואינם כלל במציאות, נשכחו ונמחקו מספר הזכרון, ומהם מונחים עד היום ספונים וטמונים בעליות בתי הדפוס ובתי בעליהם, ואין זכר להם ולמחבריהם.

וספר קטן אחד, שהדפיס הרב המחבר הזה בירושלם, בשנת תר"ט זכה לתוצאות שונות, והולך ונדפס עד היום, ויהי לספר עממי, הוא ספר “שערי דמעה”, כולל; תפלות ובקשות מיוחדות, לזמנים שונים, להתפלל אצל כותל המערבי, קבר רחל אמנו, ומערת המכפלה. וכל תושב וכל עובר ארח משתמש בו עד היום במקומות הקדושים.

כל תפלה כל תחינה אשר תהיה לכל האדם, לכל עם ישראל איש איש בנגעי לבו ובא עם הספר הקטן הזה “ספר הדמעות” לכותל מערבי וכו' ופרש כפיו אל השמים ושופך בו נהמת רוחו וסערת לבו. –

ונלוה לו קונטרס “הלכות גלוי” ובו כ"ו סעיפים. וכן קציר דינים הכרחים מהפרשת תרומות ומעשרות לפי מנהג המקום. ועל כל זה שבחוהו רבנן.

* *

בין זקני יקירי ירושלם, רבניה וגאוניה, בתקופה הראשונה, מוצאים אנו את הרב הגאון הצדיק רבי שמואל דלהינובר זצ“ל בתור רב פעלים עושה ומעשה, להרמת קרן התורה והתפתחות הישוב בקדש: חבר פעיל בבית תלמוד התורה, דאג לטובת עניים, גרים, אלמנות ויתומים: לרכוש קנינים צבורים. בקצור רבי שמואל דלהינובר ז”ל לא נח ולא שקט, ויהי רב הפעלים ורב החסד, וככל אותם החובבים הראשונים חי גם הוא חיי צער ולחץ, סבל יסורי א"י במדה מרובה, ולא נהנה משום תמיכה ומשום דבר צדקה שהיא. הסתפק בקב חרובין.

מקום תורתו ותפלתו היה תמיד בבית המדרש ישיבת אור החיים.

נלב“ע ביום ג' מנ”א תרי“ח, ומנוחתו כבוד בחלקת הרבנים סמוך לקברו של הגאון הצדיק בעל אור החיים זי”ע.

הוא היה בנעוריו מבחירי תלמידי ישיבת וואלוזין. נתקבל לראב“ד בערי דאלהינוב אילייה ואגפיה ולבו בסוף מזרח. נפשו הטהורה שאפה תמיד לירושלם. ויחד עם ידידו מחותנו ואחיו ברוח, הרב הצדיק המפורסם רבי משה סטרלצר⁶⁹ זצ”ל עלה לאה"ק ויהיו שניהם מאבלי ציון ובוני חרבותיה. –

באחד ממכתביו המונח לפנינו מביע הוא את צערו הגדול על מות בנו יחידו בן יקיר, ה“ר דוד מרדכי ז”ל (ועל שמו קרא את ספרו שערי ד’מ’ע’ה' (ר"ת דוד מרדכי עליו השלום) קבל עליו את הדין באהבה והתנחם בשני חתניו היקרים, שני צנתרא דדהבא, הרבנים הגאונים הצדיקים, הראשון בקדש הרב ר' אלי' יאודא ז“ל אבד”ק נישטדט שבא אתו יחד ירושלימה, ונפטר קודם לו, במבחר שנותיו. והשני לו שבא זמן רב אחר כן, הוא וביתו בשנת תרמ“ב בערך, הוא הרב הג' ר' אליהו סטרלצר ז”ל אחד מדייני עיר איישושוק הי“ו. ונסתלק בחדש מנ”א שנת תרנ"ט.

שם הרב המנוח הזה נשאר לזכרון עולם בירושלם, ועד היום הוא נזכר בין זקני ירושלם בכל כבוד ויקר.

* *

וכן היה חותם בקדש: זעירא דמן חבורתא קדישתא די בארעא דישראל, בירושלם קרתא קדישא שמואל הקטן בעל המחבר ספר מנחת שמואל. –

הספר הזה הוא חבור נפלא על מסכת ברכות (ווילנה תר"ב) כולל שני חלקים א) הלכות ברורות, מברר כל שמעתתא אליבא דהלכתא. ב) משנה ברורה מבאר כל דבר הקשה בגפ“ת ע”פ עומק הפשט.

הרב ר' יהודא בלומנפלד ז"ל    🔗

אחד מזקני בעלי הישוב, מיקירי ירושלם ונכבדיה.

באחרית המאה הששית בא מלומזה ירושלימה, ובתור ענבי הגפן בגפן התחתן עם ש“ב ממשפחתו הרב ר' דוד טביא ז”ל (זקנו של ר' דוד ילין) ויקח את בתו לו לאשה.⁷⁰ ויהי “בית יהודא” לאחד הבתים הנכבדים בירושלם. והוא הוא אביהם של האחים בלומנפלד ירושלם, יפו והמושבות שביהודא.

הרב ר' יהודא בלומנפלד או כאשר נקרא בירושלם. רבי “יהודא לומזר” היה גדול בתורה. למד ושנה הרבה אצל גאוני גדולי ירושלם: הרב מקוטנא, מקוליש וכו' ויהי מגדולי בחירי בעלי השעורים לבני ציון המצוינים, שהשפיע עליהם מרוחו הכביר בתורה ומדות תרומיות. הרבה תלמידים יצאו מכתתו מופלגי תורה בעלי נמוס ומהם גם מוסמכים להוראה.

הוא היה בעל מזג טוב, רחמן, עדין ואציל מקבל את כל אדם בספ"י.

נשמה טהורה גוף בריא.

ואדם בריא היה. גבור. הרב המנוח הצטיין בטפוסו הבלתי רגיל, שקשה לפגוש דוגמתו ביהודי הגלות, ובנעוריו היה נחשב בירושלם ל“גבור”, והיה מלא עזמה ואומץ לב, ומעולם לא ותר על שום עלבון מצד איזה פרא מהערבים האזרחים נגדו.

פעם אחת הלך הוא ועוד שנים עמו רגלי לקבר רחל. בדרך פגעו בהם ערבים שהתחילו לתגור בהם. אבל מה נשתוממו אלה בראותם את “היהודי” עומד נגדם בלי כל מורך, ואמנם הראה להם את נחת זרועו ויפיצם לכל עבר.

בן תשעים שנה בערך היה במותו, ולא מת מסבת שום מחלה אלא מאפיסת הכחות.

נלב“ע ביום השבת כ”ג כסלו תרע"א.

הרב ר' צבי הירש ילין ז"ל    🔗

ירושלם אבדה בו אחד מבניה ויקיריה.

הרב ר' צבי ילין היה טפוס מצוין מטפוסי זקני ארץ-ישראל ואחד משרידי הדור החולף. לפני יותר מיובל שנים בא ירושלימה, ומאז בואו לא יצא ממנה עד יום מותו האחרון.

המנוח הנכבד היה ידוע בירושלם בתור מורה-הוראה לעניני סת“ם, והיה בקי מצוין בזה, והגאון רבנו שמואל סלנט זצ”ל היה שולח אליו שאלות שבאו לו מחוץ-לארץ להורות בזה.

הוא היה גם מהראשונים שהתישבו בהפרורים שמחוץ-לעיר. ובהיותו מיסד המנין “ותיקין” בירושלם לא חס על כחו והיה הולך בכל יום העירה להתפלל שמה “ותיקין” ולא עכבוהו גשמים ושלגים. לא פעם סבל מזה, בלכתו לבדו קודם אור הבוקר, מהערבים.

מלבד זה היה גם רך-המזג, איש ישר-הולך ותמים ומעולם לא פגע בכבוד מי שהוא.

אביו הרה“ג רבי שלום שכנא ילין היה גם הוא בירושלם. הוא היה מפורסם בעולם בשם “ר' שלום שכנא בעל מגיה”. בדרכו לארץ-ישראל עבר בהרבה עירות ברוסיה והגיה שם את הספרים, והאדמורי”ם הגדולים פקדו אז על כל העירות שעבר בהן לבלתי השתמש בספר תורה שלא הוגהה ע"י ר' שלום שכנא.

אחיו היה הגאון הידוע רבי אריה ליב ילין זצ“ל ראב”ד בילסק.

בימיו האחרונים היה המנוח חלש ותשוש-כח מאד. ביום הששי לפנות ערב נפל בביתו מרוב חלשתו, וביום השבת י“ד שבט תרע”ד קודם הצהרים מסר את נשמתו אל על, בהיותו כבן 79 שנים.

לויה גדולה נערכה לו במוצאי-שבת, והמון גדול בא לחלק לו את הכבוד האחרון.

* *

בנו הוא אחד מבני ציון המצוינים, החכם הסופר מר יצחק יעקב ילין, נ"י, עורך המוריה והד העם בירושלם.

בתי נייטין בירושלם.

ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות

(ישעיה נ"ו)

איש היה בסובאלק ושמו ר' מנחם ב“ר נתן נטע נייטין ואשתו ביילא ב”ר אליעזר ויעשו עושר בשיקאגו. ובהיותם חשוכי בנים אוהבי תורה וחובבי מצוה אמרו להקים להם יד ושם בחומות ציון וירושלם וה' הצליח דרכם ותתגשמה שאיפתם באופן היותר נעלה: נחלו להם נחלה לזכרון נצח בירושלם פנימה וחוצה לה, שם עולם אשר לא יכרת.

וזה חלקם בארץ החיים:

א) בעיר העתיקה בסוף רחוב היהודים סמוך לשער ציון: חצר גדולה שהכנסתה מקדשת לכולל סובאלק, וממעל לה נבנה בשנת תר“ס בית מדרש גדול ויפה מאד הנקרא על שמו “מנחם ציון” בעד “חברת “שונה הלכות” לאומנים ובעלי מלאכות, בו יתפללו כותיקון עם נץ החמה ואחר תפלת שחרית וערבית ילמדו החברים שעורים במשנה ושו”ע מפי רבם ר' שמואל זאוויל שפיצער נ”י. הוא האפוטרופוס על עזבונו ורכושו פעיה“ק של המנוח ז”ל, ועל ידו והשתדלותו נבנו בעזה“י כל אותם הבתים בתי נייטין בירושלם העתיקה והחדשה לשבת בהם ת”ח בעלי תורה ובעלי אומנות שלש שנים בחליפות בחנם כנהוג בבתי הקדשות כאלה.

ב) שכונת נייטין בחוץ לעיר העתיקה, מול שכונת מאה שערים, השכונה הגדולה והיפה הזאת מכילה בה 55 בית.

עד שנת תרס“ז נבנו 41 בית. בהם שמנה עליות מה שבנתה הגברת נייטין בעצמה שהקדישם גם כן לטובת עניים ת”ח עפ"י גורל לשלש שנים לדור בחנם הזוכים בהם.

וע“י השתדלות האפוט' הנז' אצל נדיבים שונים נבנו בעזה”י בשנת תרע“ה עוד 14 בית, על פי התקנות של בתי נייטין הנז'. והרי ישנה לנו ב”ה שכונה גדולה יפה, נהדרה, מרהבת העינים ומשמחת הלב האפוט' והמפקח על הבתים ידע לשכללם באופן הכי טוב, נבנו על פי שמירת הבריאות וחוקי ההיגינה: בתים כפולים מלאים אור ואויר זך עם כל הדברים הנחוצים לשכונה כזאת

וגולת הכותרת: “בית הכנסת” יפה ונהדר שבו לומדים ומתפללים גרי השכונה והסביבה. –

ועוד ישנו כר נרחב להוסיף עוד בתים בשכונה היפה הזאת. שכונת נייטין עומדת מול מאה שערים מצפון לה. המראה היפה מהחלונות מגיע עד הרי מואב.

אשריך ר' מנחם נתן נייטין ואשרי חלקך כי זכית לכך. כל אבן ואבן מאבני הקדש מכרזת ואומרת: הגדלת עשות!

הרב ר' יוחנן צבי שלאנק ז"ל    🔗

מזקני יקירי ירושלם, נכבדיה ועסקניה

נולד בשנת תקע“ה בעיר שולאנק, פיזין, לאביו הרה”ג רבי מרדכי שלאנק זצ“ל, סגן הגאון בעל “חתם סופר” בהרצאת השעורים לפני התלמידים המובהקים בישיבת פרשבורג, וגם הוא, ר' יוחנן צבי, היה תלמיד מובהק באותה הישיבה, ויהי מושפע מאור תורתו ומחבתו לארה”ק. –

כבר אמרנו בפרק “עולי אונגריה” (זכרון לחובבים הראשונים" חוברת ב') כי כמו הגר"א בליטא כן גם בעל חתם סופר באונגריה העיר בלב תלמידיו אהבת ציון וירושלם וישלחם ﭏ ארץ הקודש במבחר שנותם להתישב בה ישיבת קבע. –

וההשגחה העליונה האירה לו פנים “פני המזרח”.

בשנת תקצ“ח פנה הרב רבי שלמה ברלין זצ”ל “רב הגליל בלונדון והמדינה” אל הגאון בעל חתם סופר לשלוח לו בחור מבחירי תלמידיו בעד נכדתו “בת הרב רבי דוד טבילי” בתנאי שהבחור יסכים לנסוע ירושלימה, ושמה, בעיר הקדש, תהי החתונה. ראש הישיבה נתן עיניו על הבחור החשוב ר' יוחנן צבי, וימצא אותו מתאים להיות התנא דבי נשיאה, ובהסכמת מר אביו הרב ר' מרדכי שלאנק זצ"ל נסע לונדונה והתארש עם הבת הטובים הנז'. אחרי התנאים נסעו ירושלימה: הרב רבי דוד טבילי וביתו ובני ביתו, והחתן והכלה גם יחד, ויבנו בית בירושלם. ויהי בית שלאנק לשם ולתהלה ולתפארת בעיני אלקים ואדם.

בחדש טבת תרכ"ה מתה עליו אשתו, ואחרי זמן רב נשא את בת הרב ר' אריה ליב מהורדנא⁷¹.

מאז עלה ירושלימה עד יום פטירתו, י“ב תמוז תרמ”ד, היה מסור לתורה ולתעודה. למד ושנה הרבה, ויהי שבע שנים בבחינת “פרוש”. ויחד עם הרב ר' דוד טביא ז“ל למד יומם ולילה בביהמ”ד “אהבת ציון” של כולל הו“ד – ברובע היהודים בחצר הנודע בשם “חוש של ר' צדוק” הנוסד בשנת תרט”ו. – ואחרי שבע השנים, שנות למודו, התמסר לעבודה ולגמ"ח לתקון העיר וישובה, בחמריותה ורוחניותה. ויהי מבניה בוניה.

הוא היה מן הראשונים ליסוד ובסוס בית תלמוד התורה וישיבת עץ חיים בירושלם.

בספר הזכרון של המוסד החשוב הזה אנו רואים:

“שלשת ימים אחרי התיסדות חברת הת”ת הוא יום כ“א סיון שנת תרט”ו התועדו שנית יחד עם עוד נכבדים ויחו“ס, והוסיפו דברים לחזק הענין וביום ההוא עשו קלפי ל”בוררים“, אשר המה יבחרו גבאים ומשגיחים וכו'. ועוד ביום ההוא ישבו הבוררים ויחלקו את עבודת הקדש באופן הזה: ראשי החברה שנים: הרב הגאון⁷² מו”ה ישעי' ברדאקי והרב מו“ה נפתלי הירץ גינצבורג מסלוצק. גבאים שלשה: הרב מו”ה יעקב ברלין הר“ר חיים חייקל יפה והר”ר מו“ה אליעזר יהודה, סוכן אחד: הר”ר זאב וואלפינזאהן, רואי חשבון שנים: הרב הגאון מו“ה שמואל סלאנט והרב ר' יוחנן צבי שלאנק, שומרי תקנות שנים: הרב מו”ה אברהם בהרצ“ה⁷³ מפינסק והרב מו”ה דוד טביא מלאמזע, משגיחים ארבעה: הר“ר אברהם מאיר בה”ר ירמי‘, הר“ר משה ב”ר ארי’ ליב מפינסק, ר' אליעזר דן בה“ר ארי' ליב בר”ג⁷⁴, ור' זלמן בהרי“ל⁷⁵”.

ויהי גם מן הראשונים ליסד את בית החולים הצבורי בקור חולים; הוא הוא שרב את ריבו בדבר “הכותל”, ובדמו עמד בפרץ ולא נתן למשיסיו להרסהו. כל אבן ואבן מאבני ישראל היתה יקרה לו מאד וסכן את עצמו בעדה. הוא היה מן הראשונים שיצא לגור ב“נחלת שבעה”. ויהי בערב יום הקדוש בבואו לאכול סעודה המפסקת, באו והודיעו לו כי אחד הנכרים בונה ביתו על חלקת יהודי ומביא לו היזק במגרשו ועוד היתה האפשרות לעכבו. ויעזוב את השלחן ואת ביתו וימהר לריב את ריב היהודי המסכן, ומשמה בא ישר לביהכ"נ מלא שמחה שזכה להציל נחלת ישראל בעוד מועד. –

לבד גדלו בתורה ויראה היה בעל מדות תרומיות, בהלכו יום יום מ“נחלת שבעה” העירה, בימים ההם עוד טרם היו עגלות לנוסעים, היה לוקח המשאות והצרורות מן הנשים הזקנות וישאם על שכמו, אם כי היה נכבד ונשוא פנים; נדיב לב היה ויקר רוח שמעטים כמותו בכל דור. ומצדקת פזרונו וחסדו העצומים נהנו ונושעו התושבים והמהגרים גם יחד. ויהי נח למקום ולבריות. עמד בראש עדת כולל הו"ד. חשוב היה בעיני הפחים והקונסולים. ויהי מן הראשונים בועד בנין “בתי מחסה” השכונה הגדולה והיפה בירושלם העתיקה.

השכונה הזאת היא גולת הכותרה לבתים ולחצרות ההקדשות בירושלם העתיקה. “שכונת בתי מחסה לעניים על מכון הר ציון” עולה על כולם במקומה הגבוה הנשקף על הרי מואב, בתכניתה ובבניניה היפים. בהם: בתי רוטשילד, בית הכנסת הנשקף אל “הר הבית” ובתי הכנסת אורחים. השכונה עומדת על מגרש גדול ויפה על הר ציון על יד החומה הדרומית המזרחית. מכילה יותר ממאה בתים מרווחים, כפולים, נבנו ביובל הקודם מכספי יהודי גרמניה והולנד,

* *

הניח אחריו דור ישרים יבורך, ושם משפחת שלאנק נשאר לברכה בארץ.

הר“ר נתנאל לוריא ז”ל    🔗

ממשפחת אפרתים מחצבתו, עשירי למרש“ל, ענפי ה”אילן" מיחוסו מסתעפים עד רש"י.

בשנת תרי“א עלה ירושלימה עם אביו הרב ר' זאב לוריא ממוהליב. ובהיותו בר אבהן ובר אורין לקחהו הרב הגאון רבי ישעיה ברדקי זצ”ל לחתן לבתו חנה. עוד נמצא הגביע של כסף בידי אחד מנכדיו, מה שהגראף פיצאמאנו הקונסול האוסטרי בירושלם, הביא בעצמו בתור מתנה להחתן, ועליו חקוק באותיות עברית: “קאסטאנטא פיצאמאנ, ט”ו שבט תרט“ו, ירושלם עיר הקדש”. הוא לא עשה את התורה קרדום לחפור בו ויהי נושא ונותן במסחר עם גיסו ר' שמואל עקיבא ז“ל, חתן הרב הצדיק ר' יעקב אנטבי זצ”ל מדמשק, שסבל גם הוא יסורי הגוף והנפש מאותה העלילה הבדויה והבזויה. ולרגלי פטירתו הפתאומית בווינה נשבר בית מסחרם ותקצר ידו לכלכל את כבוד ביתו, ויהי מוכרח לנסוע לבית משפחתו להטיב מצבו, שלא יצטרך חלילה ללחם חסד. בהיותו בטאלנה סר אל חצר האדמו“ר והרבי ר' דוד מטאלנה קם מכסא כבודו (כסא של זהב, ועליו חקוק: דוד מלך ישראל חי וקיים) ויושיבהו לימינו וישתעשע אתו כאב המשתעשע עם בנו, וישﭏ על שני בתי אבות הגדולים בישראל: בית לוריא במוהליב ובית ברדקי בירושלם. ר' נתנאל לוריא מסר אז להרבי ה”קפטן" ששלח על ידו ר' ניסן בק מירושלם, מבית חרשת לאריגה של השר ר' משה מונטיפיורי ז“ל. בכל מקום בואו קבלוהו בכבוד גדול באהבה וחבה, אבל חבתו אל הארץ לא נתנתהו להתעכב זמן רב בחוץ לארץ, וישב ירושלימה ויתאמץ בכל כחו לעשות חיים בירושלם, ויחד עם ש”ב קרובו וגואלו הרב ר' יעקב ברלין ז"ל ממיר (אבי של הגאון הנציב מוואלאזין) קבעו עתים לתורה ולתעודה ותקון הישוב בקדש.

הוא היה מ“בעלי הקוראים” הראשונים והיותר מצוינים, ויהי ה“קורא” בבית הכנסת “סוכת שלום” וקולו החזק נשמע עד רחוב היהודים ועד החורבה. – באחרית ימיו היה גם הקורא בשכונת “ימין משה” שהיה אחד ממיסדיה וממנהליה.

בפנקס הישן של בית החולים הצבורי “בקור חולים הוספיטל” משנת תרכ“ב, מוצאים אנו את ר' נתנאל לוריא ז”ל בתור סוכן ונאמן. בספרי הזכרונות מירושלם מוצאים אנו פעולותיו הרבות במוסדות שונים בתקון העיר והתפתחותה. והכל בלי שום טובת הנאה, בלתי ההנאה הבאה ללב בעקב מעשה הטוב. – מטבעו היה איש שקט, דבורו בנחת, איש אשר רק נוכח האמת דרכו, והצדק והיושר היה נר לרגליו.

זמן רב היה סופר ומזכיר לכולל רייסין ודאג לטובת בני הכולל שיוכלו לשבת בארץ. בהשתדלותו רכש לו הכולל בתים וחצרות שהקדשו לטובת הכולל.

ואחרי שזכו, האשכנזים, בדיניהם שיש להם זכות לשחוט בפני עצמם, ובתי המקולין נפתחו בדרך רשמי, נמנה מטעם העדה לנאמן ראשי על הגבילה, ויהי עסוק בחנות המקולין כמעט כל ימיו. ועל ידו קמו עוד אנשים בעלי החכירה, ובתי מסחר הבשר רבו בירושלם פנימה וחוצה לה. יותר מששים שנה ישב ר' נתנאל לוריא בירושלם ויהי מיקיריה ונכבדיה.

נפטר ביום י“ב חשון תרע”ד. ומנוחתו כבוד על הר הזיתים אשר על פני ירושלם מקדם.

* *

הערות וזכרונות

לפרק משפחת פח בירושלם

(זכרון לחובבים הראשונים חוברת א' צד 17)

בלבנון שנה ששית, גליון ל“ב, ה' אלול תרכ”ו:

“השר הצדיק ר' משה מונטיפיורי הפקיד על פקידו החכם הנעלה מוה”ר יצחק פח נ“י, לבנות עוד בתים אחדים כבר נרחב אשר לו בכרם משה ויהודית, ששם כבר בנוים עשרים בתים נאים ליושבים בהם בני ישראל מספרדים ואשכנזים זה שנים רבות. צדיק באמונתו יחיה, כי כן הבטיח השר הזה אז בהיותו פה בחג המצות שנת תרכ”ז להרבנים הממונים אשר בקשו ממנו על זה, כי הוא דבר היותר טוב ונחוץ ליושבי ירושלם, טובה כפולה להאנשים אשר יגורו בהבתים ולבני העיר כי ימעט מחיר בתי העיר, וכן קיים הבטחתו כיום הזה". –

מזה אנו רואים כי ר' יצחק פח ז“ל היה הפקיד על בנין הבתים, ומענין הוא המכתב הבא לקמן, שמסר לנו הרה”ח מר חיים מיכל מיכלין נ“י, לראות עד כמה התענין גם בן משק בית השר ד”ר לעווי בבתים האלה.

וזו העתקתו:

בע“ה פה ק”ק ברייטוין כ“ב תמוז התרי”ט לברי"ע.

החיים והשלום בל ימוט מאת ידידי הרב המופלג מו“ה יצחק פח ראזענטהאל נ”י בעה“ק ירושלם תוב”ב אכי"ר.

אחד"ש אבא לשאול ממנו שאלות שתים ושלש ולבקש שימחול להודיעני כל דבר ודבר לפי האמת והצדק: הכי אמת הדבר שמושל העיר צוה לחדול מהקים הבתים על כרם משה ויהודית. מאיזה טעם צוה לחדול מעשות דבר טוב. מה תרופה יש למצוא להסיר מחשבתו הרעה –

כמה אנשים עושים בעבודה תחת משמרת ראש הבנאים? הכי אמת, שיש לו מאה אנשים העושים בהעבודה? כמה מספר האבנים שהכינו לבנין? הכי כבר הכינו מספר האבנים לכל הבתים? הכי כבר נעשו ונגמרו הבורות להמרחץ והמקואות ולמים לשתיה בשביל יושבי כל הבתים? הכי נעשו ונתקנו כבר הדרכים אשר יוליכו להבתים. – יען כי דבר נחוץ הוא זה לטובת אחינו לדעת כל הענינים האלה – יהי נא חסדו להשיבני מהר ויחוה דעתו על כל פרט ופרט – וערכתי הדברים האלה לא על פי מצות השר שי', כי אם מדעתי ומלבי, כי נפשי עד מאוד בראותי את כל כסף הקדשים הולך לאיבוד.

– שמחתי לשמוע שבנו היקר חזר לביתו לשלום. יהיה ה' אלקינו עמנו להסיר כל יגון ותוגה ממנו ויוציאנו מאפילה לאורה כעתרת מוקירו

ד"ר אליעזר הלוי

וימחול לפרוס בשלום הרבנים המפורסמים הרב וכו' מו“ה ישעי' נ”י והרב וכו' מו“ה שמואל סלאנט נ”י.

כמו אביו הרב ר' שלמה פח ז“ל – שבא ירושלימה במחצית השניה של המאה הששית – כן גם הוא, רבי יצחק ז”ל, היה המחזיק מידי הישמעאלים את החצר של “אור החיים”, ביחוד את בית המדרש “ישיבת אור החיים” ויהי אחד הישמעאלים, איש תקיף ואלם, שלא רצה בשום אופן בקיום בית המדרש הזה, ויהי ריב ומדון תמיד בינו ובין רבי יצחק. וזה האחרון, בתור יליד הארץ, ידע להשקיט תמיד סערותיו, ולהרגיעו במנחה ומתנת יד, כנהוג בימים ההם. –

ויהי באחד מלילי השבת התפרץ בשאון רב לבית הכנסת, ואני עודני ילד עומד על יד אבי ומתפללי הפריע את הקהל המתפללים, ויגער בהם, ויקלל ויחרף, ויתן צו לבלי לבוא מחר להתפלל, וידרוש מרבי יצחק המפתח לסגור הבית. והלה השיב לו: יום השבת, יום מנוחה וקדושה, ואין דנים בו. אחר השבת יתראה אתו במחכמה שרעיה.

למחר בבקר באו הישמעאלים בעלי החצר אל בית רבי יצחק פח ויקראו: לַא אִילָה איללא אללא! כרעו ברך לפניו ויבקשו סליחה מחילה וכפרה ויספרו לו לאמר, כי האיפנדי שהתפרץ אמש נגד רצונם בבית הכנסת, מת פתאם הלילה – ובחרדת לב בקשו ממנו להמשיך התפלות הלאה אך העתירו בעדנו!

הגביר סי' ישעיהו אג’ימאן ז"ל מקושטא.    🔗

בעל הכנסת ארחים הראשון ביפו

בבאנו היום ליפו מוצאים אנו עדה וכל צרכי העדה, על כל צעד ושעל מלונים ובתי אש“ל שונים, לא כן היתה בזמנו של ר' ישעיהו אג’ימאן, במחצית השניה של המאה הששית אז היה יפו רק “מעברה” לעבר בה לירושלם; עיר קטנה של מושלימים ומרבית יושביה נוצרים-קטולים. ויהודים בה כמעט אין, הרא”מ לונץ מספר לנו בשם זקנים שבדור: את היהודים העולים לירושלם היה מוריד אחד הערלים מהאניה לעיר והמה התאכסנו בביתו יומים ושלש כי ביפו לא היה אז די חמורים להוליך את העולים לירושלם (אשר על הרוב עלו אז משפחות אחדות יחד) וגם הדרך היה בחזקת הסכנה מאד, ולכן הודיע בעל האכסניה הזה תמיד את מספר היהודים שבאו, לחו“ר עדת ירושלם, ו”פקיד העדה" היה לוקח בכפרים שבסביבות ירושלם חמורים ופרדים לפי מספר הנפשות שבאו, וגם תיבות העשויות כעין עריסות הנתונות בשני צדי הפרדה – לישיבה לזקנים שהיה קשה להם הרכיבה, והוא בעצמו הלך בלוית אחד או שנים משמשי הקהלה ליפו ל“העלות את האורחים ירושלימה”.

ויהי בשנת תק“פ, בערך, עלה ירושלימה הגביר ר' ישעיהו אג’ימאן מקושטא והאיש עשיר ונכבד בעירו, כי הוא היה השלחני לראש חיל היאנטשורים, חיל צבא מיוחד שומרי ראש המלך שהקים לו השולטן מחמוד. ובראותו כי היהודים הבאים דרך יפו מוכרחים להתאכסן – עד בוא הפקיד עם החמורים – בבית אחד הערלים, קנה חצר גדולה ויקדישה להיות, להכנסת ארחים, בעד העולים לאה”ק, ובעד הבאים מירושלם להתרחץ בים או ללכת לחו“ל, וחדר אחד ממנו הקדיש לביהכ”נ, והחצר נכתבה בערכאות על שם עדת הספרדים בירושלם.

המפולת בירושלם

שנים רבות לא שמענו כי הזיקה מפולת בירושלם. ואחד מהעשרה נסים שנעשו לאבותינו בירושלם: “מעולם לא היתה מפולת בירושלם” (אבות דרבי נתן, פרק ל"ה). ובכל זאת קרו מקרים אחדים, ולא תקפ"צ.

ביום א' כ“ג חשון תרמ”ו לפנות ערב קרה אסון נורא שהרעיש את לב כל יושבי עירנו:

אשה אחת ושמה מושקה גוטליב (בת הקדוש הרב ר' שלמה ליב ז"ל)⁷⁶ בהיות בעלה גבר לא יצלח, היתה אשת החיל ותסחור, ומסחרה פרץ בארץ, עד כי נחשבה מגדולי הסוחרים. ותאמר לבנות בית ריחים עפ“י האפנה החדשה בעת ההיא, ולא מצאה מקום מכשר לו רק ב”החנויות" אשר במבוא למקום המקדש, שכרה המקום לשנים מספר. ותעש תקונים בבנין, וכפה עשתה מלמעלה להכין שם הטחנה, ותבן הבית ותכלהו. ופתאום – שמה ושאיה! קול שאון נורא נשמע מהמקום הזה. הכפה נהרסה ותפל. האנשים אשר נמלטו מהמפולת אמרו כי אנשים אחדים נקברו תחת הגל ולא ידוע כמה. השמועה פשטה מהרה בכל העיר. וימהרו אנשים למאות מכל עבר ופנה למקום החרבן. יהודים ולא יהודים וגם מבית פקודות העיר נשלחו אנשי צבא ויעבדו כלם יחד בידים ממהרות לפקח את הגל אולי עוד יצילו נפשות ממות. אך התקוה הזאת היתה לשוא. מהרה נמצאו שלשה הרוגים מתים: האשה בעלת הטחנה, וחתנה ר' מנחם כהן, איש צעיר לימים, וערבי אחד. תוגה נוראה תקפה אז את כל העומדים שם למראה ההרוגים ולקול בכית היתומים, בני האשה ובתה על אמם ועל בעל נעוריה.

ביום הרביעי כ“ב שבט תרנ”ז לפני עלות השחר נהרסה רצפת אחד הבתים ברחוב הארמנים, אשר בו גרה אשה אונגרית ביילא ברגר. ותפול האשה במטתה ובגדיה וחפציה אל בור מים אשר היה מתחת לחדר הזה. קול ההרס וזעקת האשה נשמע לשכניה אשר מהרו לקום משנתם. יהודים רבים נאספו ויעמלו להוציאה מן הבור וכל רוח חיים לא היה בה עוד. והובלה לקברות ביום ההוא.

מקרה כזה קרה גם בשכונת בית ישראל מלפני כעשרים שנה בחצר ר' אליעזר באר.

ביום ז' אב תרנ“ז אחר הצהרים נפל אחד הבתים ברחוב הומה מאדם רב, ובאורח פלא לא הזיקה המפולת לא ליושבי חדרי הבית הנופל אשר עזבום רגע לפני המפולת, ולא להעוברים והשבים דרך הרחוב אשר מתחת לבית, העולים תמיד לעשרות בכל רגע. וב”ה כי לא נפקד איש. –

ביום י“ז שבט תר”ע נפל בית ברחוב אחד שאצל כותל המערבי נהרגו תחתיו שני נערים (מושלימים).

בליל שני יתרו תר"ע אחרי תפלת ערבית ישב לו ר' מאיר מלמד בביתו אשר בחצר השיך לתלמוד-תורה עץ-חיים ברחוב היהודים, ויקדש על היין. שני ילדים ישבו אתו אל השלחן ושנים ישנו את שנתם; פתאם נפלה חתיכת טיח על השלחן ויצעק הילד ויחל לבכות, ואביו הרגיעו בקראו אל תפחד! אך בדברו הרבו עוד חתיכות לנפול, וימהר ויוציא את שני הילדים החוצה ויחל לצעוק בקול. ואחר הוציא גם את הילדים הישנים במטה, ותיכף כאשר רק פסע על מפתן הבית נפלה התקרה תחתיה על כל החפצים והכלים, ולא אונה להם כל רע.

הרב ר' יצחק אשכנזי ז"ל    🔗

בשנת תקצ“ד עלה לאה”ק מלאקצורין בהיותו בן ט“ו שנה. ויגר בצפת עד אחרי עבור הרעש בשנת תקצ”ז ואז עלה ירושלימה ויגר בה כששים שנה.

הוא היה שקדן גדול בתורה ורוב ימיו לא עבר עליו חצות לילה בשינה. ימים רבים ענה בצום נפשו וגם בהפסקות משבת לשבת ובכל זאת קם בכל לילה לפני חצות ללמוד בשקידה רבה עד עלות השחר וילך לביהכ"נ להתפלל ותיקין.

הוא הלך ערירי. והי' זכרונו קדש בזכרון החובבים הראשונים, נלב“ע ביום הראשון לחוה”מ סכות תרנ"ז.

הרב ר' אלעזר לנדא ז"ל מסלונים    🔗

נכד הגר“א ז”ל מווילנא

מלפני כששים שנה עלה לאה"ק. היה גדול בתורה ורב פעלים. למד ולמד וזכה את הרבים בתורה ובתעודה; תמים היה עם ﭏקים ואנשים.

לא הלך בגדולות, ויהי ענו ושפל רוח למאד. לא התערב בעניני העיר, בכתותיה ומפלוגתיה, ויחזק ידי אלה שהתעסקו בבנין הישוב והתפתחותו. חבר היה להחובבים והבונים הראשונים. –

ביום הרביעי ר“ח אדר תרל”ד גוע וימת לפתע פתאם, ויגדל המספד בירושלם על מות האיש היקר הזה אחד השרידים בפליטת ישראל אשר בירושלם, ויקוננו עליו: הוי חסיד! הוא עניו! מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה שבמדתו אחז ויהי מכניס אורחים בתוך ביתו ודאג למחסורם.

כבוד גדול עשו לו במותו, אהלי המסחר סוגרו, עובדי עבודה שבתו מעבודתם ולא שלחו יד במלאכה. כולם נהרו אחרי מטתו וילוהו לבית עולמו, לרבים מהם היה אב ופטרון ואח לצרה. הניח אחריו דור ישרים יבורך.

בנו הרב ר' אליהו לנדא נ“י – כעת רב באמריקא – הו”ל הרבה כתבי יד של א“ז הגר”א ובנו ז"ל.

מר נתן גרינגרט ז"ל    🔗

בעל בית מסחר הראשון ליהודים האשכנזים.

כארבעים שנה שכן בעיר קדשנו. בדמי ימיו עלה ירושלימה ויביא אתו הון לא מעט, ויחל לשלוח במסחר ידו, יחד עם שותפיו ר' נתנאל מווילנא ור' בן ציון ליאן אשר יסדו בירושלם בית המסחר הראשון ליהודים אשכנזים, מסחורות המובאות מחוץ לארץ. אחרי פטירתו של ר' נתנאל מווילנא יסד לו ר' נתן גרינגרט בית מסחר שטרות לבדו. ואחרי כן השתתף את בני המנוח רב"צ ליאן. בבית המסחר הנקרא בשם גרינגרט-ליאן. ויהי בכל עסקיו ומסחריו נושא ונותן באמונה.

הוא לקח חבל גדול גם בקנין אדמת המושבה פתח תקוה וימנה בין מיסדי המושבה הזאת.

וגם בצרכי הצבור בירושלם עסק שנים רבות בתום לב וחריצות וימנה בין גבאי הת“ת וישיבת עץ חיים ועוד מפעלי חסד אחדים. בשנת תרנ”ה קבל עליו עול כבד לצאת לקריות חוצות לעורר לב נדיבים לבא לעזרת עניי ירושלם ומפעליה הטובים, וינוע וינד בבריטניא ויגר ירחים אחדים בלונדון במצור ובמצוק, ויסתפק במועט למען השיג את מטרתו. בי“ז כסליו תרנ”ט נאסף אל אבותיו בעי"ק.

פירמן משנה

של מוחמד עלי מושל מצרים, ארץ ישראל וסוריה, בדבר בית הכנסת הקדמון של היהודים בירושלם.

ראש הרבנים וב“כ העדה היהודית בירושלם פנו אלי לפנים בבקשה להרשות להם לתקן את בית הכנסת שלהם הקדמון אשר בעיר הנז' ונתנו להם פקודה המרשה להם לתקן את בית הכנסת הנז' על פי היסודות הקדומים. אלא שהפקודה הזאת אבדה. וכעת פנו אלי עוד הפעם בבקשה להוציא פקודה חדשה בענין זה, והיות ומוצאים אנו כי ראוי למלאות את בקשתם כי ע”כ הננו מוסרים את פקודתנו זאת בידם ואוסרים על כל אדם להפריע בעד התקונים של בית הכנסת הנז' שיעשו על היסודות הקדומים.

8 תשרין אוול 1250

מוחמד עלי

(החותם הרשמי)

הערה:

מהזמן נכר שהכונה לבית הכנסת של חורבת ר“י החסיד, שהשתדל לבנינה, לבנות חרבותיה, במסירות נפש, הרב ר' זלמן צורף ז”ל.

גוף הכתב נמסר לי מאת הרה“ח מר חיים מיכל מיכלין נ”י ותרגם ע“י ה”עורך דין" מר יוסף חי פניז’יל הי"ו.

הפירמן של הכותל המערבי

עשירה היא ירושלם בזכרוני קודש אבל בתעודות וכתבים רשמיים – מה שבאמת היה לה מלפנים – דלה וריקה היא, דברי מוסבים עתה ע“ד ה”פירמן לכותל המערבי".

שהיה לנו פירמן רשמי “מאמר המלך” לכתל המערבי מאת השולטן בקושטא – בזה אין כל ספק! נאמנים לנו דברי הרב ר' יוסף שוורץ ז"ל בספרו הגרמני

Das heilige Land: Denn men hat ein altes Document, "Firman, vom Sultan in Konstantinopol in Händen. dass uns der Zutrit Zu dieser Mauer nie versagt werden. וכו' וכו'

ובכן היה לנו בטח מאטר המלך. אבל השאלה היא: היכן הוא נמצא כעת? בידי מי נשאר מסמך חשוב כזה? ואיה איפא נמצאים ומונחים כל הכתבים הצבוריים, הניירות-הרשמיים הנוגעים והשיכים להצבור? מי הוא האחראי בענינים כאלה? עדיין אפשר למצא – אם נבוא לחפש אחריהם בכח צבור יפה – פה ושם כתבים ותעודות צבוריים, רשמיים, בידי יחידים שאינם יודעים להכיר את ערכם וחשיבותם. וככה הולכים וכלים, הולכים ונאבדים ונשכחים, מפני שאין מי מבאי-כח הצבור המאוחד שידאג לבך לאספם ולהניחם באוצר שמור וקיים לעולמים, ויחד עם זה, לפרסם את העתקתם בספר מיוחד. מי נתן לב, למשל, לאותם הארכיוים הצבוריים של ראשי הרבנים לעדת הספרדים והאשכנזים שהכילו בהם כמה וכמה תעודות וכתבים רשמיים הנוגעים לעדת היהודים בירושלם? מסופקני אם מי שהוא שם לב לחזור ולשאל עליהם ולאספם לבית האוצר המיוחד לזה. זכורני כי אחד “הנכדים” של אחד מהרבנים הנז' ספר לי לתומו שגם אצלו (?) נמצאים “כתבים” כאלה. בשאלי את אחד המזכירים מבית הכנסת הגדול ע“א הפירמן הרשמי לבנינו – שהובא ירושלימה ע”י השר מונטיפיורי ז"ל – מסמך חשוב ויקר, היתה תשובתו תמימה ובטלנית: מי יודע!

ואני מוסיף גם כן “מי יודע”. מי יודע אם לא נתעצב גם על הנמצאים אתנו כהיום, אם נעזבם ככה מבלי שימת-לב ושמירה מעולה.

עוד אפשר להציל את האבדון של כמה ניירות וכתבים רשמיים צבוריים, אם ועד מיוחד יגש לזה בכח צבור יפה לאספם אל בית האוצר שיהא שמור וקיים.

הרה“ח מר חיים פרֶס ז”ל    🔗

אחד מראשי משכילי ירושלם בתקופה הראשונה, שעבד בכל כחו להפצת ההשכלה העברית – היה החכם המדקדק בעל ההגיון, מחקר ומדע מר חיים פרס ז"ל.

הוא היה אישיות מענינת מאד בדור הקודם בירושלם, אחד מעזי הרוח והנפש המעטים שסללו את המסלה לאור ולקדמה; אחד הלוחמים על דבר ההשכלה העברית והסובלים למענה ענויים קשים. – הוא היה טפוס המשכיל העברי של הדור הקודם: יהודי אדוק וזהיר במצוה קלה כבחמורה. וביחד עם זה שוקד על קריאת ספרים חצוניים, הוגה דעות ומתענין בהויות העולם ומושך בעט סופר מהיר.

בגיל של שש שנים עלה בשנת תר“ו עם הוריו מביאליסטוק לירושלם וחונך כאן על ברכי התלמוד. בהיותו בן שבע עשרה שנה נתנו לו הוריו לאשה את בתו של ר' יעקב הכהן מואיז, מחסידי חב”ד וממקורביו של הרבי ר' מנחם מנדיל מויטבסק. מחותנו הושפע במקצת ממדות החסידות. –

ר' חיים פרס היה תמים דעה להרי“ד פרומקין ז”ל שנלחם אז בעתונו החבצלת. ועפ“י בקשתו נסע לחו”ל להפיץ שם את העתון. שלש שנים היה נע ונד בגולה והתפרנס על ההוראה. הוא שב וחזר לגולה לעוד שלש שנים. שהותו בתוך מרכזי היהדות השפיעה הרבה על הלך רוחו.

בשובו הביתה לקח על עצמו את התעודה להיות למורה ומדריך לצעירים, שנפשם היתה צמאה לדבר ה'. הוא אסף אותם לביתו בשעות הלילה, למדם את דברי הנביאים ואת שפתנו וקרא אתם בספרי ההשכלה, שאפשר היה להשיגם אז בירושלם.

כשר' חי גאגין ויצחק גאשציני, בעלי בית דפוס בירושלם, החליטו עפ"י עצת ראש הרבנים החכם באשי הרב ר' אברהם אשכנזי להוציא עתון בשם “שערי ציון” הזמינו את ר' חיים פרס לערוך את העתון הזה. הוא היה עורכו במשך עשר שנות קיומו בהפסקים קצרים ובו היה מפרסם מדי פעם בפעם חדושים בדקדוק השפה העברית, שהיו נקראים בהתענינות מרובה. את חדושו בדקדוק המשיך לפרסם אחר-כך בחבצלת בצבי, ובירחונים שונים.

ר' חיים פרס היה אחד ממיסדי החברה “תפארת ירושלם”, שמטרתה היתה לעזר לעניים ולנדכאים, לעמד לימין האלמנות והיתומים ויחד עם זה להרים את מצב התרבות של חבריה. כעבר שנה לקיומה יסדה החברה הזאת ספריה עברית, שראשיתה היתה אמנם מצערה, אבל שהיו לה הפרספקטיבות להתפתח ולהיות לברכה בירושלם. ארבע שנים עמדו חברי “תפארת ירושלם” בפני רודפיהם ומנאציהם עד שרפתה ידם. הספריה נסגרה וספריה נתפזרו לכל רוח, אבל המפעל התרבותי הזה השאיר אחריו רשמים, שמצאו את הידם ב“בית הספרים לבני ישראל”, שנוסד אח"כ על ידי חברת “שפה ברורה”.

ר' חיים פרס היה בעל אופי חזק ונשאר תמיד נאמן לדעותיו למרות רדיפות הקנאים. כשכונן דר' וילהלם הרצברג על יד בית היתומים שבהנהלתו בית ספר לתלמידי חוץ, העיז ר' חיים פרס לשלח את בנו יחידו לבית הספר הזה ועמד כסלע איתן בפני מנגדיו ומפריעיו.

תנועת ההתישבות החקלאית בא"י, שיצאה מקרב אנשי ירושלם, חוללה בלבו רגשות גיל. הוא ראה בתנועה זו, כמו בכל צעד של קדימה, את אתחלתא דגאולה, ואם הוא בעצמו לא היה יכול להשתתף בה בפועל, הרי פרסם עליה מאמרים נלהבים בעתוני הארץ ובעתוני חוץ (המגיד, המליץ).

חייו של ר' חיים פרס הם שלשלת ארוכה של מלחמות פנימיות וחיצוניות, של תקוות ואכזבות, של עוני ומחסור, סבל ויסורים. הוא מת בשנת החמשים ואחת לימי חייו ביום כ“ט אדר א' תרנ”ד.

בחייו הקשים מצא סעד ועזר באשתו שרה, שעמלה וטרחה לתת טרף לביתה. כשנסיונותיו של ר' משה מונטיפיורי ליסד בירושלם בתי ספר לבנים ולבנות נכשלו, מנה בשעת שהותו כאן בפעם השביעית שלש מורות במשכרת שנתית ללמד בביתו את בנות ישראל קרוא וכתוב מלאכת יד, ואחת מהן היתה שרה פרס, שמלאה את תפקידה על הצד הטוב ביותר.

הר“ר יעקב יוסף גולדשמיד ז”ל    🔗

הוא היה אחד מאצילי בני ישראל בירושלם. עדין ויקר רוח, ניכר היה בהילוכו ובמלבושו, בכלכול דבריו במשאו ומתנו בנחת עם הבריות בעל לב ונפש עדינה. בר אורין ובר אבהן חובב תורה ולומדיה, הארץ ויושביה; עסקן-צנוע ובורח מן הכבוד, מושיע ותומך לכל קשי יום, חומל על דל ופורס מלחמו לעני ולגר, ויהי נח למקום ולבריות.

זו היא דמותו הרוחנית של ר' יעקב יוסף גולדשמיד ז"ל אחד מזקני ירושלם ונכבדיה.

נולד בכסלו תקצ“ד באמשטרדם למשפחה חשובה ועתיקה. גודל וחונך על ברכי התורה והדת הטהורה, ויהי מתלמידיו המובהקים של דודו הרב הצדיק ר' עקיבא לעהרין זצ”ל, ויחד עם זה מנהל בית מסחר גדול. ובעת החל לעלות על סולם החיים פעמה בלבו חבתו לאה“ק ויעזוב את בית אביו, מסחרו וכל אשרו וטובו ויבוא ירושלימה, בבחרותו, בשנת תרכ”ו. ובתור ענבי הגפן בגפן התחתן עם בית גולדשמיד בירושלם ויקח לו את רחל גולדשמיד לו לאשה, בת טובים וישרים, היא בתו של רבי יהודה ליב גולדשמיד ז“ל, אחד החלוצים הראשונים שעלה לאה”ק מהולנד בסוף המאה הששית, נכבד וחשוב מאד, ורחל היתה אשה צנועה בעלת נפש עדינה ויקרת רוח, מתאמת לבעלה בדעותיה ובמדותיה הנעלות, ויבן לו בית נאמן בירושלם. ויחד עם גיסו הר' משה יצחק גולדשמיד ז“ל פעל הרבה לטובת ירושלם ויושביה. ויהי חבר בהנהלת בקור חולים, בועד שכונת בתי מחסה. בכולל הו”ד ובבית הכנסת סוכת שלום. חנות מנופקטור היתה לו, ויותר מאשר מכר היה מחלק סחורה בחשאי, בכבוד, לבתי-אבות עניים צנועים.

בשנת תרמ“ד שב לארצו ולמולדתו ויאחז עם משפחתו באמשטרדם עד שנת תרס”ב אשר בה שב עם משפחתו ירושלימה לבלות שארית ימיו בתורה ומעשים טובים. נלב“ע ליל ד' ט”ו לחדש שבט תרע"א. בשנת השבעים ושלשה לימי חייו ומנוחתו כבוד על פני ירושלם מקדם.

* *

כעץ כן פריו. בנו החביב מר צבי גולדשמיד הי"ו, עדין ויקר. הוא בעל מלון “בית גולדשמיד” ממדרגה הראשונה.

הראשון לעדת הבוכרים בירושלם

סגולה יתירה ישנה “לספרי ירושלם” גם הכי קטנים בכמות. שמתוך ה“קדמותיהם ומבואיהם” שלפעמים הם יותר גדולים מהספר עצמו. – אנו דולים פנינים יקרות וידיעות חשובות ומענינות לקורות הישוב והתפתחותו. ואפשר לאסוף מהם ידיעות ומקרים מענינים לגבי הישוב והשתלשלותו. –

מונח לפני ספר קטן “ברכת האילנות” מלוקט מתורה, נביאים וכתובים, תלמוד מדרש וזוהר ונלוה לו ספר “פרכוס האברים” הובא לדפוס “ירושלם” דרי“מ סלמן, שנת “בהר קדשך” “ע”י החכם היקר ר' דוד מלמד בר' חפץ והבנים אשר חונני ה' ישראל ויחיאל יצ”ו. וילד יולד לנו עמנואל ציון יצ“ו. ומשרתו (?) הטוב יוסף בר' יעקב שוחט סמרכנדי”.

זהו תכן השער, לא פחות ולא יותר. והנהו אומר בהקדמתו: “אודה לה' בכל לבי על רב טוב שגמלני ויקחני מבית אבי ארץ בוכרה ולארץ הק' נהלני, ובכל הדרך הזה מהלך ששה חדשים שמרני ובאתי שלום אל עיר השלם אני ואשתי וילדי, קבעתי דירתי בעיר ה', דבר אשר לא קדמני שום אדם מארץ מולדתי. ואנכי הראשון מארץ בוכרה הבא לשכון כבוד באה"ק הוא וביתו”.

למדנו מזה כי “הראשון “בקודש” מעדת הבוכרים שעלה ירושלימה בשנת תרל”א, לפני יובל שנים, היה: ר' דוד מלמד בר' חפץ.

הבנקיר מר חיים אהרן ואלירו ז"ל

אחד משרידי הדור הישן שעמד שנים רבות בראש העדה הספרדית בירושלם וימלא גם תפקיד חשוב בענינים מדיניים.

ר' חיים אהרן ואלירו, נולד בירושלם בשנת תר"ו ויקבל את חנוכו בבתי המדרש והישיבות שבעיר זו.

עוד מימי קטנותו התגלו בו כשרונות מצוינים, ובהיותו בן ט“ו שנה כבר היה אחד הפקידים היותר טובים בבית הבנק של אביו המנוח “יעקב ואלירו ושותפיו” שנוסד בירושלם בשנת תר”ח, כעשר שנים אח"כ נמנה המנוח בתור סגן המנהל למוסד כספי חשוב זה.

בשנת תרל"ה אנו רואים אותו כבר עומד בתור מנהלו וראשו של “הבנק ואלירו בירושלם” ואחיו בראש הבנק הזה ביפו.

בשנת תר"מ אחרי מות אחיו ר' משה ואלירו, נהיה המנוח ראש ומנהל כללי לבתי הבנק ואלירו בארץ ישראל.

בימים ההם הובאו שנויים חשובים בהנהלת העדה הספרדית ירושלם וזו בחרה בו פה-אחד לראש ונשיא עליה. במשך עשרים וחמש שנה רצופות עמד המנוח בראש העדה הזאת וידאג לענייה ואביוניה בשעות מצוקה וצרה.

כשבא קסר אוסטריה פרנץ יוסף ירושלימה, וכמו כן כשבא אח"כ הנסיך רודולף לעיר זו, מלא בנק רוטשילד של ווינה את ידי ר' חיים אהרן ואלירו המנוח לשרת אותם בכל מה שיצטרכו בעניני כספים ושטרות והוצאות, והוא דאג לכל עניניהם במשך ימי שבתם כאן. וחלף שרותו זו כובד המנוח בתואר הכבוד “הצלב האדום” של פרנץ יוסף.

חוץ מנשיאות העדה היהודית בירושלם, היה המנוח במשך שנים רבות גם חבר למועצת א"י (מגליש אידארה), חבר בית המשפט המעורב וחבר בתי המשפט הקונסוליים.

בגלל הטובות הרבות אשר היה עושה עם הממשלה העותמנית, ושרותו הגדולה לה בעניני כספים, כבדתהו ממשלה זו באות-הכבוד “מג’ידיה” ובאותות כבוד אחרים, ותשלח לו גם את בגדי השרד וגם את התאר “מותמאייז”.

בשנת 1898 כבדתהו הממשלה הרוסית באות הכבוד “סנט-אן”, בגלל כל הטובות והחסדים אשר עשה עם הרוסים תושבי ירושלם.

בין המתנות והתרומות שנתן בימי חייו, נזכיר את הקרקע שהקדיש ל“בקור-חולים” זה כעשרים שנה, את כברת האדמה שהקדיש לפני המלחמה לבית זקנים לעדת הספרדים שהוא היה נשיאו ועבד הרבה להתפתחותו, את כברת האדמה שהקדיש לבית החולים שערי צדק לזכר בתו שמתה באביב עלומיה ועוד.

עד כבוש א“י ע”י האנגלים, הביטה הממשלה התורקית על המנוח כעל בא כחה הרשמי של היהדות הירושלמית ויהי כעין הקו-המאחד בין הנתינים הזרים ובני הארץ, ומלא תפקידים חשובים בכל חברה ואגודה שנוסדו. נכון מאד מה שהעיר אז החכם הסופר מר א' אלמאליח בהספדו:

חבל מאד שמנהיגי הציוניות שבאו ארצה ישראל אחרי הכרזת בלפור לא ידעו להפיק תועלת מנסיונות המנוח, מבינתו ומכשרונותיו בכל הנוגע לעניני הארץ והערבים, כי המנוח היה מכובד מאד בעיני אלה, ובעת המהומות בירושלם פנתה אליו משלחת ערבית בבקשה שיהיה הוא המתוך בינה ובין היהודים. אך אלה שנהלו אז את ה“פוליטיקה” הערבית בועד הצירים לא ידעו להשתמש בהזדמנות זו לטובתנו.

בצואתו, השאיר המנוח את מעשר הונו העולה להרבה אלפים למוסדות חסד וצדקה יהודים בירושלם, וכפי הנשמע אומרים בניו להציב לו יד ושם עולם בזה שהם רוצים לבנות על הקרקע שלהם אשר במחנה יהודה שכונה יפה שתקרא על שמו.

ובמעלה אחרת הצטיין המנוח: הוא היה עניו במלא משמעתה של מלה זה מעולם לא הלך בגדולות, למרות עשרו הרב; הוא קבל כל אדם בסבר פנים ובפקחותו היתרה ידע להתחבב על כל מי שבא אתו בדברים.

מר ואלירו הציל הפעם את העיר מכליון. וזה היה ביום ה“מהומה”

המהומה בירושלים

זקני ירושלם – גם מאינם בני ברית – רגילים בכל מקרה לספר לכם, בדבר ה“מהומה”. אותה המהומה הנוראה שבאה פתאום על העיר ויושביה והטילה אימת מות על הנוצרים וגם על היהודים, וביחוד על הנוצרים הקטולים שמיהרו לברוח אל מקלטם “דיר איל רום” מחנות מחנות נסו ונמלטו עם נשיהם וטפיהם אל המנזר הרומי, גם הקונסולים סגרו דלתותיהם בעדם.

ביום ששי בבוקר היה זה, (“יום הששי” הידוע בדברי ימי ירושלם) עשרה לחודש השלישי, תרל“ו ובעוד שהיהודים התמימים יוצאים מבתיהם בבוקר ושואלים: מה כל החרדה והבהלה הזאת? והנה לתמהונם עוברים לפניהם רצוא ושוב מחנות מחנות מושלמים ונוצרים. אלה צועקים: הנוצרים קשרו עליהם קשר, ואלה – ההפך. ומרגע לרגע גדלה המהומה, והבהלה הולכת ורבה. מי שלא הספיק לסגור את חנותו, הניחה פתוחה וברח. גם הפלחים אבירי הלב, העזים שבישמעאלים, אשר באו העירה בבוקר השכם עם סחורתם, גם עליהם נפל הפחד הפתאומי, השליכו את צרורות הירקות העופות והביצים ומהרו לנוס על נפשם מן העיר – לא דרך שער העיר אשר באו בו, כי אם קפצו זה אחר זה מעל החומה הגבוהה, שלש קומת אדם, וימלטו אל כפר סילוון (השלוח) ואל כפר ליפתה ואל יתר הכפרים. הפחה לא נמצא אז בעיר, נסע לעזה, והממלא מקומו ה”מופתי“, השר הצבא – אז נמצאו בירושלים מעט אנשי צבא עם שר אלף – ישבו איש איש בביתו כאילו לא ידעו מכל הנעשה בעיר. וזה היה בין מלכות למלכות: נפילתו הפתאומי של השולטן עבד אל עזיז ועליתו של מוראד. גם הקונסולים חרדו ופחדו לתוצאות רעות, כי עוד יום קודם הגיעו לאזנם דברי אחדים מהישמעאלים הקנאים, חובשי המצנפת הירוקה, שעוררו את ההמון הפשוט במסגד עומר נגד השולטן החדש מוראד, אשר יתן, לדבריהם לנוצרים בממלכה יתרון על הישמעאלים. ולמען הציל את כבוד קדושת ה”אישלם" נחוץ מאד לקום בעוד מועד על הנוצרים ולהכחידם מארץ הקודש, ומהם יראו וכן יעשו יתר הישמעאלים בערי הממלכה.

ובתוך הבהלה והמהומה הזאת מיהר השר המנוח מר ואלירו אל שר הצבא ואל המופתי ויעוררם וזרזם להשקיט המהומה בעוד מועד ויבאר להם את המצב הנורא. המופתי הבין לו וימהר לצאת, ויצא גם שר האלף עם אנשי הצבא ויתנו צו לצו לפתוח את החנויות. ע"פ עצת ואלירו נשלחו שלוחים אל סביבות ירושלים לבשר כי שקט בעיר, ואין פחד. ובצהרים כבר נתמלאה העיר המון רב. ואנשי הצבא עברו מרחוב לרחוב עם כלי נשק בידם לשמור משמר, והעיר שבה לתחיה. הקונסולים יצאו ממחבואיהם ויבואו אל בית המופתי להתיעץ עמו שלא תקום פעמים צרה, פחד מות כזה. המופתי הביע תודתו למר ואלירו על התעוררו בעוד מועד להצלת העיר ויושביה. וגם הישמעאלים וגם הנוצרים נוכחו לראות ולדעת עד כמה לב יהודי חרד לשלום שני הגזעים גם יחד.

והפחה בשובו מעזה ביום השלישי ירושלימה, נתן צו שכל מי שידבר בדבר המהומה – ענוש יענש. ויחד עם אנשי הצבא עבר פעמים ושלש ברחובות העיר להשקיט ולהרגיע את יושביה.

הרב ר' מנחם יעקב זאלזניק ז"ל.    🔗

מרן הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל התאבל עליו ימים רבים, בכה ואמר: “חבל על האי שופרא דשופרא, מיוחד במינו בתורתו וצדקתו, במעלותיו ובמדותיו התרומיות: חשבתי שימלא מקומי”. –

ירושלם אבדה בו אבדה שאין לה תמורתה. מצוין היה בכל: למדן גאוני, הגיוני, בעל חכמה ומדע. איש חמודות ואיש האשכולות שאין דוגמתו, ולצערנו נקטף בלא עתו, בדמי ימיו, בן שלשים ושתים שנה. היה – ואיננו!

יליד סלונים היה, ובהיותו בן שלש עשרה שנה כבר השתעשע בו הגאון הגדול רבי אייזיק חריף זצ“ל מסלונים ויתארהו בשם “עלוי” סמך ידו עליו בנסעו אז לאה”ק יחד עם אביו הרב הגדול בתורה ויראה מוה“ר דוב זאלזניק ז”ל. וכמו גאוני רבני ירושלם כן גם חכמיה וסופריה התפלאו על כליל המדע הזה שהיה מצוין בחכמת הדקדוק וההגיון ובחקירה אלקית: בקי היה בתנ"ך בבאור נפלא –.

ומאז בא אל הקדש עד שבה נשמתו למקור מחצבתה היתה תורתו אומנותו לא פסק פומיה מגרסא בשכל ישר וסברא נכונה כאחד מן הראשונים. ובמקום גדולתו שם ענותנותו שייף עייל שייף נפק והצנע לכת עם ה' אלהיו. ויד לו גם בחה"ק, שהיה לומד בה בפרישות. –

משוש היה לרעיו גדולי התורה בירושלם שהשתעשעו אתו בתורה דברי מוסר ויראת ה – הספדו של ידיד נעוריו, גאון הירושלמי הרב ר' יעקב אורינשטיין ז"ל –

מלומדי ישיבת עץ חיים היה, וחתנו של העסקן הצבורי אחד מזקני ירושלם ונכבדיה הרב ר' אברהם חיים רובינזון זצ"ל מיסד ומנהל בית החולים הצבורי בקור חולים הוספיטאל.

נפטר לצערנו במבחר שנותיו ממחלת אבו רכב (אודינגה) שרבים חללים הפילה. נשמתו הטהורה עלתה למרום ביום י“ז לחדש שבט תר”ן. הניח אחריו דור ישרים יבורך, ה' עליהם יחיו, ביניהם הרב ר' זלמן זאלזניק נ"י אחד ממנהלי בית תלמוד התורה וישיבת עץ חיים בירושלם.

מלואים

לזכרון הרב ר' מרדכי שניצר ז"ל.

זקני ירושלם העירו אותי כי המעטתי בדמותו הרוחנית של הרב היקר זה: לבד גדלו בתורה וביראה היה “חכם מסתורין” אחד המקובלים בקרתא קדישתא הדא, לאחר הסתלקותו שלחו “רבני וחכמי הקבלה” לקחת הספרים הקדושים “כתבי יד” מביתו, שהיה לומד, הוגה וכותב בהם. ועוד נמצאים אי אלה מהם בידי היחידים בירושלם. הוא היה משלשה הראשונים שיסדו ויכוננו את בית החולים הכללי בקור חולים. – בעל “מכניס אורח” היה מאין כמוהו, יום יום היה יוצא את העיר לראות אם מי שהוא עלה לאה"ק ויקבלנו בסבר פנים, באהבה ואחוה, הכניסהו לביתו לאשל עד שהשיג מקום לדור בו.

ואשת חבר כחבר. אשתו הצדקת מרת פייגא ע"ה היתה מטפלת עם הנשים הבאות ותדאג לחמריותן ורוחניותן, וגם היא היתה נותנת בעין יפה את בגדיה לאותן העניות והחולות מחוסרי חליפות.

בית ר' מרדכי שניצר היה ידוע לבית הרחמים והחמלה בירושלם.

בדבר אומנותו המצוינה – לא למד משום בן אדם כי אם היה מלך האומנות מעצמו, וזה הדבר שהביאהו לידי זו: פעם התפתהו שינה בבית המדרש הגדול בווילנא שהיה לומד בו יומם ולילה, בביהמ"ד הזה היה “ארון הקודש” מצוין, ויחלום כי עשה ארון הקודש כזה בגביעיו כפתוריו ופרחיו, ויהי בבקר ותפעם רוחו, ויד האמנות היתה עליו ויקנה לו תיכף כלי האומנות והחל לעבוד בהם בשקידה ובחריצות, ולא עברו ימים רבים ויהי “לפאר עקד האמנות בווילנא”.

* *

ביום כ“ג חשון תרע”א מתה בירושלם ב“זקנה מופלגת” בתו החשובה מרת זלדה, נ"ע שהיתה ידועה בשם “זלדה המבשלת” בזקנה של מאה ועשר שנים. היא היתה מספרת תמיד מעשיות מימי ממשלתו של אברהים פשה בירושלם, ולפי דבריה כבר היתה היא בימי הפשה הנזכר מיניקת ילד. –

עד ימיה האחרונים היתה בריאת אולם והיתה הולכת רגלי בכל ערב ראש חדש לקבר רחל, ופעם גם לחברון, בבית הקברות היתה אזרחית תמידית, וידעה כל קבר ישן, עתיק יומין, כחותיה לא עזבוה עד ימיה האחרונים ולא מתה מתשות כח, רק בסבת התקררות.

עסקנית במצות היתה, ירושת אבות. –

הגרים בירושלם

את הפרק הזה אני מקדיש לחג יובלו הספרותי של הסופר החביב ר' בנימין נ“י שנתדבק במדותיו של הקב”ה: מהו אוהב גרים אף הוא אוהב גרים, ועמל וטרח עם גרי הצדק שהכירו את האמת ובאו לכסות תחת כנפי השכינה.

עשירה היא ירושלם גם – בגרים. הרבה גרים נתגירו בה, המקום המיוחד לזה, מקדמת דנא, הוא בית-החולים הצבורי “בקור-חולים” (נוסד לפני כשבעים שנה) וטקס מיוחד לזה, בנוכחות הבד"צ מן הספרדים והאשכנזים.

הגרים הבאים להתגייר, מביאים ראשית כל מכתב ממשרד הרבנות בנוסח זה:

“לכבוד הרבנים מנהלי בקור חולים יצ”ו.

יואילו נא להכניס לבית החולים את האדון פלוני בן פלוני הרוצה לקבל עליו את דת ישראל ולמולו לשם גירות כדת, בנוכחות הרופא, ואחרי שיתרפא תשלחו אותו אלינו כדי לגמר את הגירות בטבילה"

הארכיון של בית-החולים מכיל בו המכתבים בשמותיהם וזמניהם.

אחד מהם, המענין, הוא אדון אברהם פנטי, שנימול בח' ניסן תרנ"א בבקור חולים, מקודם היה קונסול לממשלת הרפובליקה הווניצוﭏית וחבר לחכמים וחברות מדעיות רבות, איטלקי צעיר לימים, ורופא מומחה. ובצאתו מבית החולים קבל עליו לענות יום יום לכל דורשיו חנם, וגם רפואות חנם. התישב אז ביפו, וגם אחותו נתגירה ותנשא לאחד הספרדים במצרים.

והמענין ביותר הוא זה שאנו מוצאים באחד המכתבים של הד“ר מאיר הלוי המבורגר ז”ל שו“ב ומוהל וראש וראשון לעדת ישראל ביפו לפני ששים שנים. המכתב הוא מר”ח שבט תרכ“ח. ובו הוא מספר לנו כדברים האלה; בשנה שעברה נתגייר באלכסנדריה של מצרים נוצרי אחד יליד עיר פאריז ויקרא שמו בישראל: “אברהם ישראל” ובנו הקטן בן שמונה שנים נמול אתו. האיש הזה היה סופר ומזכיר לחברת חפירת תעלת הסואץ ע”י לספס, ואחרי שהתגייר הסירוהו מפקודתו, ובקושי וברוב השתדלות החזירוהו למשמרתו למחצית שכירותו, מיום שנתגייר לא אכל בשר ולא שתה יין הוא ובנו גם יחד. ברוב הימים נחלה הילד במחלה קשה מאד, אשר מת בה. גם בזמן מחלתו לא רצה בשום אופן לטעום מעט מרק של בשר אי-כשר, וב“שמע ישראל” על שפתיו יצאה נשמתו בטהרה, ומפני שאין שם קברי ישראל, על-כן קברו אותו סמוך לקברי העמים, ולא היה לאביו מנוחה עד אשר ברוב עמל ובהשתדלות רבה השיג רשיון מאת מושל העיר להוציא את בנו מקברו ולהוליכו לירושלם לקברהו באדמת קודש על הר הזיתים אשר על פני ירושלם מקדם. השבוע הביאהו אביו לכאן, עיר יפו, באנית קטור, ולקח אתו שני אנשים יהודים שומרים והוליכוהו לירושלם בכבוד גדול, והיה “קדוש השם” ברבים על ידו".

רוב הגרים שנתגיירו המה נוצרים, בהם גם “כומרים איטליינים” ואחדים – ערבים וישמעאלים.

בחדש מנ“א תרמ”ה נתגייר איש אחד בכפר חאטין בגליל, והאיש הכימ יתקרי. ידיעותיו רחבים היו בכל פנות הדתות לכן דת ישראל שפרה עליו לבוא תחת כנפי השכינה, ובכן טבלוהו במקוה החצובה בכרמו של הרב ר' חיים אליעזר וואקס רב דפיטרקוב והטיפו ממנו דם ברית (מהול היה) ובשמחה נספח לעדת ישראל בלב אמת ושלם.

גם אלה מבני הכת “שומרי שבת” (סאבאטניק) היו באים להתגיר.

עוד בח' שבט תרמ"ה בא הנה משפחה גדולה מאסטרכן אשר ברוסיה ותסר לבית הכנסת אורחים אשר להעברים, בבוא העם לשאל בשלום הבאים לא ידעו לדבר עברית עמהם ולא אידיש. ויספר ראש המשפחה ברוסית לאמר: משומרי שבת (סאבאטניק) אנו ומגמת פנינו להכנס לדת העברים.

המשפחה הזאת מנתה שמונה נפשות: האיש ואשתו, חמש בנים ובת אחת, כהאב כן בניו נמולים היו, וכולם יחד חפצו להסתפח אל עם ה', ואחרי דחום בלך ושוב כמשפט הגרים לא שבו ממחשבתם. נועדו לבקור חולים, וגדולי המוהלים בחנום ומצאו כי אמנם נמולים הם ויטיפו מהם דם ברית – בלא ברכה – ויספחו על עדת בני ישראל.

שרידי כלי-קדש

שהצילו מהרעש, השוד והבזה בצפת, תקצ"ד, והובאו לבית הכנסת “סוכת שלום”. בירושלם.

בהם נמצא א) פרכת עתיקה יפה מאד, משנת תק"ע מבית-הכנסת “מדרש פרושים” בצפת. מרוקם בחוטי זהב:

“קדש לה'”

זה פרכת המסך, דלתי היכל ייסך בק“ק מדרש פרושים הי”ו ז“נ אשה יראת ה' הכבודה מ' רוזא תי' בת המו”ן הישיש מו“ה רחמים חביב נ”ע.

שנת “ישלם ה' פעלך” לפ"ק,

ב) כלי כסף עתיקים משנת תקס"ה, חקוק עליהם: נדבת אלכסנדר בכר יהושע, עבור בנו הילד יקותיאל יצחק, ה' יגדלהו לתורה לחופה ולמעשים טובים. –

* *

בית הכנסת העתיק הזה (בפי ההמון: “חצר ר' ישעיה” ע“ש הרה”ג ר' ישעיה ברדקי ז"ל הפרנס הראשון של עדת האשכנזים) וכל הבתים שבחצר נקנו מאת הרב ר' צבי הירש לעהרין ז“ל באמשטרדם, בהשתדלות הר”י ברדקי ז"ל.

באחד הבתים מן החצר הזאת התארח אז הגבור אברהים פשה, בהיותו בירושלם. –

מהכנסת הבתים משלמים שכר הלומדים בבהמ“ד הזה. שעורים שונים ילמדו בו ביום ובלילה, מגיד השעורים כהיום הוא הרב המופלא בתורה וביראה, ר' משה יצחק חשין הי”ו שהוא גם גבאי דבית הכנסת.

משפחת “חשין” עתיקה היא בירושלם. יד ושם לה בבסוס הישוב ועוד נשוב לדבר בה בחוברות הבאות.

הרה“ג ר' שרגא פייבל יעקבזון ז”ל    🔗

אבדה גדולה אבדה ירושלם במות הנדיב וגדול המעשה הזה אחד מטובי בניה-בוניה, ומיתתו הרעישה אז לב רבים מתושבי עירנו אשר הכירוהו והקירוהו בכבוד ויקר נעלה מאד.

יליד זאגר היה, ומתושבי מאסקוי ועשיריה אשר עלה בשנת תר“נ עם השיירה הראשונה של חובבי ציון מרוסיה ירושלימה בראשות הגאון רבי שמואל מוהליבר ז”ל. בתור חובב הארץ באמת ובתמים נשאר לשבת בה. ויקן שדות ויטע כרמים במושבות ראשון לציון ורחבות ויושב בם את בנו וחתנו, והוא בנה לו בית בירושלם ויושב בה על התורה ועל העבודה ועל גמלות חסדים. הוא היה בר אוריין ובר אבהן ירא וחרד לדבר ה' בעל מדות נעלות ונשגבות, עדיני ואציל, מקבל את כל אדם בספ“י, חבר היה לכל יראי ה' ומוסדי הצדקה בירושלם, וגבאי נכבד בכל בתי החסד אשר בקרבה: בבקור חולים, בתלמוד תורה וישיבת עץ חיים, במושב הזקנים, בגמילות חסדים הכללית. ונוסף על מעשהו בתור עושה הגדיל עשות בתור מעשה כי היו מכיריו רבים ונכבדים ודבריו נשמעים באזניהם ויפעל על לבם לעשות גדולות ונצורות. ועל ידו והשתדלותו בנה הגביר הנכבד הר”ר יעקב יוסף ברוידא ז“ל בנין גדול ונהדר על אדמת “כנסת ישראל” אשר הוצאות בנינו עלו ליותר ממאה אלף פרנק אשר בתיו הקדשו כולם למושב תלמידי חכמים חנם. בו גם ביהמ”ד גדול ומפואר לתורה ולתפלה.

בהשתדלותו נדב הגביר המנוח מר ישעיה אהרן ניישטדט ז“ל ממאסקוי סכומים מסויימים לקרן קיים לבקור חולים הוספיטל ולמושב זקנים. ובניו אחריו בנו על ידו את בית החולים הנהדר לחולי הרוח וחשוכי מרפא, אשר שם אביהם נקרא עליו: בית ישע אהרן. גם לתלמוד תורה וישיבת עץ חיים עזרה אלמנת הגביר ניישטדט ז”ל בהשתדלות הרב ר' שרגא פייבל יעקבזון ז"ל.

והוא בעצמו בנה בשנת תרס"ד חצר גדולה בשכונתו והקדישה הקדש עולם להיות שכירות הבתים אשר בה, לתמיכת בתי חסד שונים אשר בירושלם, ואשר נקבם בשמותם בצואתו. וכמו כן הקים על אדמת כנסת ישראל אחד עשר בתים כנז', לבד מה שהשאיר סכומים גדולים לצדקות שונות.

שם ר' שרגא פייבל יעקבזון ז"ל נשאר לברכה בארץ לכבוד לתפארת.

נלב“ע ביום א' לח' טבת שנת תרס”ו.

* *

ביום כ“א סיון תרע”ג הוחג ברב פאר והדר חג חנוכת ביהכנ“ס “קהלת יעקב” אשר בבתי מחסה הנהדרים “אהלי יעקב”. הבתים נגמרו לפני הפסח ועוד מר”ח ניסן נתנו למושב תלמידי חכמים. ובנין בית הכנסת כלה בירח סיון ויועד היום הנזכר לחנוכו.

קהל נכבד ובראשם הרבנים הגאונים נאסף על פי הזמנת מנהל ועד הכללי “כנסת ישראל” לבית הרב הגביר הנכבד ר' שרגא פייול יעקבזון ז“ל, ומשם הובילו תחת חופה את ספרי התורה אל בית הכנסת החדש. ושם שרו חזן עם משוררים את מזמור שיר חנוכת הבית ויכניסו את סה”ת להיכל הקודש.

המנצח הראשי על עבודת הבנין הגדול הזה המפליא כל עין ביפי תכניתו והדר גזרתו, והמכיל בתוכו עשרים וששה בית כמספר “שם שלם” היה אחד מידידיו ונאמן ביתו, יליד ארצנו הרב היקר ר' נפתלי צבי פרוש נ"י שגם הוא אחד מהאפוטרופסים על עזבונו. –

הרב ר' שלמה זלמן פרוש זצ"ל    🔗

נצר מגזע מהר“ל מפרג זצ”ל. עלה לאה“ק עם אביו הרב הצדיק ר' נפתלי צבי פרוש ז”ל בהיותו ילד בן שש שנים. ויגדל על ברכי התורה והיראה, ובהיותו מטבעו עסקן חרוץ ואוהב מצוה מנוהו רבני ירושלם ומנהליה להיות ממונה ומנהל כולל מינסק, וידאג לבני הכולל שיהיה להם גם בתים לשבת. ויקנה את הנחלה לבני הכולל, היא נחלת “בתי כולל מינסק” על יד כנסת ישראל.

הוא היה המיסד והמנהל חברת שערי חסד גמילות חסדים הכללית אחד מגבאי חברה קדישא גחש“א, חבר בועד הכללי כנסת ישראל. ובסוף ימיו גבאי בת”ת וישיבת עץ חיים, וחבר פעיל לחברות שונות עושי טוב בעירנו, ויהי איש תם וישר, וירא אלקים במלא מובן המלים. בעל נפש יקרה מיקירי ירושלם ונכבדיה. עסק בצרכי צבור באמונה ויהי טוב ומטיב לרבים.

שמנה ועשרים שנה נהל את החברה שערי חסד גמילות חסדים שמנה עשרה שנה בחנם – גם הפנקסים וכלי הכתיבה היה הכל משלו – ועשר שנים האחרונות בשכר מועט 180 גרוש טורקי, לחדש אשר קצבו לו הגבאים בעצמם ובשכר הזה ושכרו המועט בכולל מינסק החיה את בני ביתו ואמו האלמנה הזקנה בדוחק. בכלל היה מסתפק במועט ויחי חיי לחץ בהצנע והסתר. מכל סכום שהוא שהיה בא לידו ולרשותו באופן כשר וישר היה נותן מעשר לת“ת, לעניים, ולגר ליתום ולאלמנה שתמיד דאג והשתדל בעדם בכל אפשרותו, הוא עסק ביחוד במצות הכנסת כלה ועזר נשואים לעשיריות יתומים ויתומות, עזובים ועזובות, ואף כי הי' מסור בכל זמנו ובכל לבו ונפשו לטובת הצבור בכ”ז היה משים לילות כימים בתורה עד אחרי חצות הלילה ואח“כ סידר תיקון חצות והי' מסגף א”ע בתעניתים הנהוגים אצל יחידי סגולה. ביום כ“ג תמוז התרנ”ח גוע וימת בשנת החמשים לימי חייו. ובמותו לא קרא אנפשיה ועזבו לאחרים חילם כי אפילו קבא דמוריקא לא עזב לבניו אחריו.

אחרי פטירתו נאספו גבאי חברת שערי חסד גמילות חסדים והחליטו בהסכמת מרן הגאון רבי שמואל סלנט ז“ל לתת את משרת הרב המנוח על שכם בנו הגדול הר”ר נפתלי צבי פרוש נ“י ושכירות של המנוח נתנו להאלמנות והיתומים. וכמו כן נתאספו בני כולל מינסק וחתמו כולם מכתב לנשיאי הכולל בחו”ל כי המה ממנים את בנו הנז' לממלא מקום אביו בהכולל, ונשיאי הכולל שמה הסכימו גם הם בחפץ לב לזה.

מי יגלה עפר מעיניך, רבי שלמה זלמן! לראות כי שאיפתך הגדולה לבנות בתים יפים, מרווחים, בשם החברה “שערי חסד גמילות חסדים הכללית” נתגשמה באופן הכי טוב ונעלה.

הבט משמים וראה: שכונה גדולה ויפה עומדת במקום גבוה הלא היא שכונת “שערי חסד” מכילה כהיום מאה וחמשים בית. בית מדרש יפה וכל צרכי העדה, ועוד כר נרחב בה להוסיף ולבנות.

תחזקנה ידיכם, הבונים!

הרב ר' דוד זאב טיקטין ז"ל    🔗

ביום השני ג' ניסן תרפ“ה נתפרסם ב”הד העם" כי נפטר בעירנו אחרי מחלה קצרה, אחד מחשובי ויקירי בניה, הרה“ג ר' דוד טיקטין ז”ל:

המנוח יכול להחשב כאחד מילידי וגדולי ירושלם. כי עוד בימי עלומיו עלה לאה"ק ובירושלם וישיבותיה קבל את רובי תורתו ויעל בה מעלה מעלה עד שהיה לאחד מראשי הישיבה הגדולה “עץ חיים”.

עוד בימי עלומיו כבר היה שקדן מצוין בלמודו, והיה ידוע לאחד ממתמידי ירושלם. מדת-השקדנות לא רפתה אצלו גם אחרי כן בבואו בשנים. וגם בהכנסו בעולה של הישיבה והנהלתה. כל ימיו יכולים אפוא להחשב שורה ארוכה של שקידה בתורה ועליה מיום ליום.

בעודנו צעיר לימים ואחד מבני ישיבת “עץ חיים” כבר התפרסם שמו בין הבקיאים הגדולים, בהיותו בקי כבר בש“ס ופוסקים, וגאוני ירושלם סמכו עליו את ידיהם ויתנו לו סמיכות הוראה. בין סומכיו הגדולים היה גם הגאון רבי שמואל סלנט זצ”ל. והוא הציע לפניו לא פעם להכנס בתור חבר אל הבד“ץ שלו, וכן הציעו לפניו כמה פעמים לקבל עליו משרת מורה-הוראה באחד מחלקי ירושלם. אבל המנוח לא חפץ באמת להכניס את עצמו במשרות אלו וטרדותיהן, ולכן גם נשאר מחוצה להן עד יומו האחרון. יחד עם זה לא נמנע מלתת את עזרת עבודתו בהוראה ודינות שלא באופן קבוע, ואפשר היה לראותו מפעם לפעם יושב בדינות במושב הבד”צ בחורבת ר' יהודה החסיד, או משמש בהוראה באחת משכונות ירושלם, כשאחד הדינים או מורי ההוראה לא היה יכול למלא את חובת משרתו.

אופיית היא העובדה, הבאה המראה על תכונת נפשו של המנוח: בימי המלחמה כשהיה מחסור במורי הוראה לרגלי הגרושים קבל עליו להיות מורה-הוראה באחת משכונות ירושלם. אבל מיד בהגמר המלחמה, והאפשרות שבה למנות אחר במקומו, עזב תיכף את משרתו ולא רצה בשום אופן להחזיק בה עוד למרות כל ההפצרות מצד יודעיו ומכיריו.

לפני כשמונה עשרה שנים בערך נעתר לבקשת בני ישיבת “עץ חיים” שבה למד לקבל עליו משרת ראש-ישיבה וגבאי בהנהלת המוסד ובמשרה יחידית זו עבד בהתמסרות ובאמונה עד יום פטירתו.

בהודע דבר מותו בעיר הכרז מטעם הרבנים אל הלויה, וקהל גדול התאסף לחלק לו את כבודו האחרון. חניכי הת“ת עץ-חיים וחניכי בית היתומים דיסקין הלכו לפני המטה, ומספידים רבים הספידוהו, ביניהם הרה”ג: רי“ח זוננפלד, רי”ג הורביץ, ר“ז אפשטין, רי”מ טוקצינסקי, רי“מ חרל”פ, רי“ב הורביץ, ר”א לוין, ועוד. כל בני ישיבת עץ-חיים ותלמידי ישיבת הבחורים, שהמנוח השקיע בה הרבה כחות ומסירות, לווהו עד הר-הזיתים.

כבן חמשים ותשע היה במותו, וכמו כל שאר מנהיגי ירושלם וחשוביה חי כל ימיו בצמצום ועניות, והשאיר אחריו אשה ושתי ילדות קטנות בחוסר כל.

הר“ר משה אורינשטיין ז”ל    🔗

יליד בן יליד הארץ, ענף עץ אבות למשפחת “אורינשטיין” משפחה עתיקה וחשובה בירושלם.

הוא היה אחד מהמצוינים שבבני ציון. בר אבהן ובר אורין: בנו של הגאוני הרב ר' יעקב אורינשטיין ז"ל ומצוין גם בעצמיותו, בתורתו, יראתו, וטיבו: בעל מדת מצוינות, עוסק בצרכי צבור בגופו בעבודה נאמנה ומסורה שקשה למצא דוגמתה, מתרחק מן המחלוקת, ונכון תמיד לעבוד לטובת כל קשי יום מבלי לאות כלל.

עוד בימי נערותו הצטין בלמודיו, ויהי בקי בכמה מסכתות, אחרי כן היה אחד מהלומדים החשובים בישיבות “עץ חיים” ו“אהל משה”. אחרי פטירת אביו נתמנה לסופר בכולל חב"ד ולסופר ומגיד שעור בישיבת אהל משה. ואת שתי המשרות מלא באמונה ובהתמסרות יתירה שאמנם עבודה מסורה זו שעבד שתים עשרה שעות ביום הלאתהו ותחלאתו. –

בימי המלחמה בהיותו ממונה על כסף הכולל היה הכסף הזה קדש בעיניו ולא נגע בו אף בשעות היותר קשות שעברו עליו ללא לחם בביתו, נפטר ביום כ' מנ“א תרפ”ד. –

הידיעה על דבר מותו בהיותו עוד בעצם ימי חייו (בן שמנה וארבעים שנה והשאיר עוד אחריו אשה וארבעה ילדים בלתי נשואים) דכאה את כל יודעיו וידידיו הרבים שהיו לו בכל חוגי העיר מבלי הבדל סיעה.

חבל על האי שופרא, שופרא דירושלם!

כתוב בדמע ביום פטירתו כ' מנ“א תרפ”ז.

הגאון-החובב    🔗

הגאון-החובב, הרב ר' יצחק צבי רבלין נ“י, עוד בהיותו בוולוזין – מבחירי בני הישיבה – כבר החלה רוח חבת-ציון לפעמו וישא ויתן עם הגאון הנודע רבי חיים סאלובייציק זצ”ל בחבת ציון, ומאז באו ירושלימה בשנת תרמ“ד. מסור הוא לחבת ציון בכל רגשי נפשו. הוא הוא הראש וראשון ליסד שכונת “בית ישראל”. ויחד עם חבריו נגש אז אל הנחלה הזאת ויקנוה בשנת תרמ”ה במחיר גרוש אחד כל אמה. בשנת תרמ“ז יסד ויכונן “חברת שלום ירושלם” בעזרת העסקן הצבורי הר”י רבלין; בשנת תרנ“ו יסד ויכונן חברת ישוב ארץ הקדש בעזרת הרי”מ פינס והרב אליעזר זלמן גרייבסקי שהתמסרו לזה בכל כחם ומוחם.

עוד מלפני כארבעים שנה קנו אחדים מטובי חובבי ירושלם, בהשתדלותו של הגאון החובב הזה אחוזת אדמה גדולה בת אלפים דונם במחיר חצי נאפ"ז. בסביבות העיר העתיקה “רמה” או כאשר תקרא היום “נבי סמואל” (ע"ש הנביא שמואל) וקראו את הנחלה הזאת בשם “נחלת ישראל” – על שם הסוכן ר' ישראל רובינשטיין. בכל חום לבם ובכל רגשי נפשם, רגש אהבת הארץ, נגשו אז אל הנחלה הזאת לעבדה ולשמרה: הרב רבלין ואתו עמו טובים השנים “חברי הועד” הר' אברהם קרפו, והר' משה צבי לוינזון התמסרו אז בכל גופם, נפשם ומאדם לבצע את אשר החלו לגשם את שאיפותיהם: להנחיל לבני ירושלם בית וגן ועבודה חקלאית, אך מסבות שונות ומכשולים שונים לא נתאחזו אחינו הירושלמים בהאחוזה הזאת, ותהי שוממה מאין יושב ומאין עובד אדמתה. והאדמה שמנה וטובה לנטיעות ושלשה מעינות לה.

בשנת תרנ"ה הוסרו מעט “אבני הנגף וצורי המכשול” ויצאו כשלש עשרה משפחות מאחינו התימנים, אשר גם הם נמנו בין החברים ויחרשוה וישדדוה ויזרעוה תבואה, וגם גפנים מגפני ראשון לציון נטעו בה במספר לא-מעט, ויתישבו בבית שכור בכפר הסמוך, אבל בהיותם משוללים מתמיכה ועזרה לא נתקיים הדבר בידם, ורחוק המקום שלא היה סלול גם כן גרם שלא התקדם ולא התרחב, ושמי “נחלת ישראל” ברמה נתכסו עוד הפעם בערפל, ומה מאד שמחנו לשמוע עתה מאת הגאון החובב הזה כי סוף סוף באה העת לתקנה והגיע הזמן לגאולת הנחלה הזאת שתתנער משוממותה, ושבים בנים לגבולה.

בימים האחרונים נתאשר בלונדון לעשות כביש חדש מבתי-הבוכרים עד רמה, דרך המלך, וגם יושבי הכפר צריכים להשתתף בזה, אם בסכום כסף ואם בעבודה. הנה כי כן יש לנו תקוה להתפתחותה והפרחתה של השכונה הישנה-החדשה נחלת ישראל ברמה.

בשנת תרנ"א יסד ויכונן אגודת חברת “אלף שערים” ותמצא הד-קול גם בחוץ לארץ. רבים מעשירי אחינו השתתפו בה, ועל ידה נקנו אז הרבה מגרשים במקומות שונים.

אין לך דבר חשוב טוב ומועיל לישוב הארץ שלא השתתף בו הרב רבלין, ויקנא לשפה העברית וידרוש מהרבנים ומכל נושאי דגל-התורה לדבר עברית.

הרב רבלין לא נח לא שקט ויהי תמיד הרוח-החיה בכל השכונות והפרורים; בכל מקנה וקנין צבורי היה הוא המעורר והפועל הראשון והכל שלא על מנת לקבל פרס כי אם בכונה אמתית לשם ישוב ארץ-ישראל.

אנו מאחלים לו אריכת ימים ועיניו תחזינה בבנין ציון משאת נפשו כל הימים.

הר' אליהו הוניג ז"ל    🔗

ראוי הוא ר' אליהו הוניג, היקר והחביב, להציב לו שם וזכר בספרנו.

הוא היה אחד מעסקני ירושלם הפעילים בדור העובר; עסקן חרוץ אי נלאה, עסקן-צנוע. לא הכה בכפתור ולא הרעיש את הספים, וכל פעולותיו וכל מעשיו הן בעניני הכלל והן בעניני הפרט היו תמיד בהסתר, בכבוד, בדייקנות ולפעמים גם במסירות נפש. –

ספרי ה“פרטי כלים” של האגודות, החברות, המוסדות והמפעלים השונים; השכונות והפרורים מספרים לנו מה פעל ועשה במשך ימי חייו בתור עסקן וסופר גם יחד.

מחונן היה בכשרונות נעלים ויהי סופר ומנהל חשבונות באופן הכי נעלה. וזה גרם לו לעמוד בגובה התפקיד של חברת עזרת נדחים ומושב זקנים, וסופר ומזכיר בלשכת “ירושלים” בלי קבלת פרס.

היה סופר בעתוני חו“ל וביחוד כתב הרבה בחבצלת. לפעמים היה ממלא מקום העורך וכל עניני הדפוס נחתכו על ידו. הוא היה תמיד יד ימינו של מר אדילמן בעניני ל”מען ציון", רוח החיה בעניני לשכת בני ברית וחבר פעיל בכל דבר טוב ומועיל.

מטבעו היה איש בעל מזג טוב, צנוע ועניו, טוב ומטיב לבריות.

על ידי ישרו ואמונו היתה השפעתו מרובה מאד, ולפיכך השכימו רבים לפתחו לבקש ממנו השתדלותו בעדם, ולמרות טרדותיו ותלאותיו שהיה עמוס בהן תמיד לא חשך עמל מנפשו והרבה טרח ויגע לטובת עניים ובתי אבות צנועים, ויהי אביהם של יתומים ויתומות, דאג וטרח בעדם, השיאם, והאכילם על שולחנו, החיים כעת חיי משפחתי, חיי שלוה בירושלם.

בו נפגשו המדות הנעלות של עם ישראל מן הדור הישן אוהב תורה ושומר מצוה, עם החנוך והתרבות מהדור החדש. וכעץ כן פריו גם בניו היקרים חונכו על ידו ככה, והמה בנים ישרים לה' ולדתו, לעמו ושפתו⁷⁷. הוא היה איש ישר הולך לא התערב בשום מחלוקת, עולה לא נמצא בשפתיו. בשלום ובמישור הלך את כל איש ובן אדם. לא השתמש במחמאות ולא ידע חנף. האמת היתה נר לרגלו ואור לנתיבתו.

אהוב וחביב היה בעיני כל הכתות והמפלגות השונות וכמו הרבנים מהכא ומהתם, כן גם החכמים והמשכילים הוקירוהו וכבדוהו. הוא הוא שהרגיש תמיד בצערו של חברו. ויהי אחי עזר ואחי סמך לכל נקשה ומדוכא, בגופו ולפעמים גם בממונו. בקצור, ר' אליהו הוניג היה סמל הטוב והחסד, עסקן נכבד, ובכל זאת סבל בשניו האחרונות דוחק רב עד שנפטר, או יותר נכון התפקע ביום השבת ט' חשון תרפ"ד. בהיותו בבית הכנסת באמצע תפלת הבקר נפטר פתאם בהיותו בן ששים וארבע שנים.

במשך שנים רבות שמש במשרות שונות בפוסטה התורקית בעירנו, אבל דוקא הוא, בין הרבה הרבה פקידים ערבים, לא זכה להשיג פנסיה מאת הממשלה הא"י בסדרה את הפוסט מחדש לאחרי הכבוש, וסבל לפיכך בשניו האחרונות דוחק רב, כאמור.

איש מסודר היה ודייקן, והיה רושם יום יום זכרונותיו בספר. ה“יומן” הזה מכיל בו חמר מלא ענין לגבי הכלל והפרט, מקרים ומאורעות שונים, חלק ממנו מונח לפנינו והננו מעתיקים הפרק הראשון לתולדותיו, ככתבו וכלשונו:

“ביום השבת כ”ו שבט התר“כ נולדתי בעיר סלוצק מחוז מינסק ברוסיא, לפנות ערב המליטתני אמי רייצע בת ה”ר שמעון האניג, ואבי ה“ר עקיבה ב”ר אליעזר ליפשיץ למד אז בישיבת מיר, אבי הי' אז כבן עשרים ועסק בתורה. עניותם של הורי גרמו לי שנתגדלתי בבית זקני.

בעודני ילד רך בשנים עזב מר זקני ה“ר שמעון האניג ב”ר אברהם ז“ל, את סלוצק ויבא לשכון בירושלם עה”ק, ואני בהיותי תמים שוקד על למודי ושואף אל ארץ אבותינו ערגה נפשי לנסוע אל זקני בירושלם, אז עוד הורע מצב הורי. ויהי בשנת תרל“ד כאשר יצאו פקודות הממשלה אודות אנשי הצבא וחוקיהם עזבתי את סלוצק בלוי אמי מורתי, אחי הר”ר אריה ליב, בחמש שנים צעיר ממני, אחותי חיה ליפשה, צעירה ממני בעשר שנים, ואחותי שיינא אסתר כבת שנה אחת, והלכנו ירושלימה, באנו לעה“ק ביום השלישי כ”ו אלול התרל“ד, ומצאנו את זקני ואת זקנתי, מר אבי נשאר בסלוצק בעסק המלמדות כמקדם, וישלח כסף מעט להוצאות הבית אבל לא הספיק די ההוצאות. אנכי התחלתי ללמוד תוה”ק בבית המדרש “סכת שלום”. בחורף תרל“ה נכנסתי לישיבת הרב ר' יודל מלאמזא, ואח”כ לישיבת עץ-חיים ולמדתי איזה זמנים אצל ה“ר מנדל מנדילזאן חתן הרב הגאון מהאסלאוויץ. בישיבה התחלתי לטעם טעם ההשכלה ומעט מעט הסתגלתי לכתוב עברית ולועזית עד כי מצאתי את שאהבה נפשי הרה”ח מו"ה אברהם משה לונץ ויורני את הדרך אשר אלך בה, ועד היום הנני נהנה מנועם דבריו הנכוחים, ועד נצח לא אשכח את חברי ואלופי הטוב הלזה.

בשנת תרל“ט בא ירושלימה גם אבי מורי, ויחל בעסק המלמדות ואז נכנסתי בברית האירוסין עם בת טובים, בת הרב ר' ברוך מרדכי שוורץ נ”י, מרת קריינא תי‘, וביום הששי ט’ ניסן התרל"ט חגגו יום כלולתנו והתחלתי לעסוק במשא ומתן, אבי נתן לי נדוניא 75 רובל וחותני נתן לי 1500 גרוש עם מזונות שתי שנים על שולחנו.

המשא ומתן הראשון הי' לי “במסחר אתרוגים” ואבדתי את כספי ביפו כאלף גרוש".

ואני מעלעל וקורא: אחרי המו“מ הזה שלא הצליח, התעסק בכתיבת מכתבים בשכר. התישב ביפו בעסק חנות סחר י”ג וי“ש, ויהי לו לחם צר; נסע אלכסנדריה וישא חן בעיני הגביר אגיון ויאמר לפתוח לו בית מסחר גדול, וימאן בחסד הזה, נפשו הטהורה נקעה בעיר וכל המונה ויבא אדיסה ויהי שם למורה שפת וכתב עברי וכבר החל לשלוח כסף הביתה, אבל המרשעת מרת “רוסיה” לא נתנה לו לשבת במנוחה ויהי מוכרח לשוב ירושלימה, באח' של סוכות התרמ”ד שב לביתו ויהי מורה לנערים בכתיבה וחשבון; פתח חנות קטן ברחוב חברון, ויהי נע ונד בארצות החיים בירושלם. –

בשנה ההיא, בח' חשון, נוסדה חברת “עזרת נדרים”, “ויקבלני הרב החכם מוהרי”ד פרומקין לסופר החברה. ובחדש שבט החלתי להרויח כספי ממלאכת יד בכבוד, ואת הר"ר פרומקין לא אשכח לנצח. כי מידו, רק מידו, בא לי כל הכבוד הזה. מידו התחלתי להרויח לחם חקי, מידו נודעתי ובאתי באנשים, ומאז החלה בעזה"י תקופה חדשה בארחות ימי חיי. –

באותה השנה (תרמ"ד) באה גם תקופה חדשה לבית מושב זקנים ואני נמניתי בו ל“סופר ומזכיר” בשכר קבוע.

אז בא הר' הח' ר' יעקב גאלדמאן לעבוד במערכת החבצלת ויעזור גם לי בעבודת חברת עזרת נדחים ומאז נודענו איש אל אחיו, נתדבקנו כאחים ממש, ואהבתנו עזה כמות. –

בשנת תר“ן נקראתי לשרת בתור סופר העיר יפו. עבדתי שבועות אחדים והייתי סופר ומזכיר גם בחנות ה' לאפין. ויהי בבואי ירושלימה לקחת את ביתי ובני ביתי, בקשני הרש”ב סאנדרס להשאר במו“ז ויוסף על שכרי. וגם הרי”ד פרומקין הסכים כי אשאר פה וב“ה כי נותרתי בירושלם, ובמקומי נסע הר”י גאלמאן הי“ו, שהצליח במשרתו והרים את יפו בגובה תפקידה בחמריותה ורוחניותה. יהי ה' עמו ויעל”.

קטע מספר זכרונותיו

כ“ח ניסן תרנ”ב:

היום נודע לי ברור הדבר הנורא שהיה בירושלם קודם הפסח: נוצרים אחדים החביאו נער נוצרי בבית לחם ויוציאו קול כי היהודים שחטו אותו לקחת את דמו לחג המצות –

זאקי איפנדי ראש הבלדיה שמע את הדבר הזה ויספר להפחה, ויצו על הדיר למצוא את הנער עד עשרים וארבע שעות, ואם לא יגרשם ביום ההוא, וימצאו את הנער בבית לחם. –

לעומת זה יודעים אנו העובדה שהובאה בעתון החבצלת בח' אייר תרמה: ביום השני שבוע העבר נאבדה נערה קטנה נוצרית אשר שרתה בבית מקלט הנזירות אשר להצרפתים בעירנו, כל היום ההוא חפשוה וגם הכריזו עליה בחוצות קריה, אכן לשוא כי איננה.

ויהי ביום החמישי הלך אחד המחמדים לשאוב מים מבור אשר בעמק רפאים ובבואו להעלות הדלי נבהל לראות יד נעלמה אוחזת בחבל וקול חלש קורא לעזרה, ואחרי התבוננו ראה נערה אשר כל עוד נפשה בה תצפה לעזרתו, ויוציאה ויביאה לבית המשפט והנה היא הנערה הנאבדה אשר נשלכה מידי אחת מנשי האיכרים בבור ההוא אחרי חמסה עדיה אשר עליה, הרב יעקב גולדמן שהיה אז ממלא מקום העורך העיר: אם גדל הפלא על השארה בחיים – כי נפלה על איצטבה אשר בבור, גבוה מהמים – עוד יגדל הפלא יותר כי כל העת אשר לא נמצאה לא הושם עלילת דמים על אחינו היושבים בציון.

* *

המחמדים לא ידעו רעות מהעלילה הזאת, כי רק הנוצרים – אשר בימים מקדם שמו עליהם “עובדי האלילים” את עלילה הזאת – רק המה כאשר גברה ידם השיאו על היהודים אשר יגורו בארצותם אשמת רצח, לצורך הדם ללוש בו המצות (!). והודות לה' כי גם המה כבר חדלו מהעלילות הנמבזות האלו, נוכחו לדעת כי אך שקר טפלו על אחינו, ורובם ככולם מתביישים עתה, ופניהם מתאדמים על מעשיהם הראשונים.

הערות וזכרונות:

לצורתו הרוחנית של הרב הגאון הצדיק ר' שלמה זלמן בהר“נ זצ”ל מאחד מתלמידיו המצוינים הרב ר' חיים דוב נ"י

ב“ה יום ג' כ”ח סיון תרפ"ז – זכרון יעקב.

ידידי!

את ספרו חלק ב' קבלתי ותודה גדולה לכבודו, והנה יש לי להוסיף איזה קוים לצורתו הרוחנית של רבנו הצדיק ר' שלמה זלמן בהר“ן ז”ל והנני שולחם לכבודו. ידידו מכבדו וד"ש חיים דוב.

א) כידוע, אף כי תמיד, היתה ישיבה בתוך ביתו של ר' זלמן ר' נחומס, מבחורים, ואברכים, מצוינים בתורה, בכל זאת לא קרא לזה, בשם “ישיבה” ולא נהנה מזה אף פרוטה. –

ב) הוא למד עם תלמידיו, בתוך הבית שהיה גר בו עם בני ביתו ב“בתי-מחסה” אף כי הבית הכיל רק חדר שינה קטן, ועוד חדר, ובחדר הזה למד עם תלמידיו. וגם בני ביתו השתמשו בו אם היה בו מקום פנוי מספסל ותלמיד, ולא שמעתי שיהיו אומרים צר לי המקום.

גם הנפט, והמים, היו משלו. וגם השרות והנקיון, ועוד, הכל היו בני ביתו עושים כאלו זה טבעי, עד שאנחנו התלמידים, לא הרגשנו כלל, שאנחנו מטרידים ומכבידים עליהם מבוקר עד שעה מאוחרת בלילה.

זוכרני כי פעם ערכה אשתו, מבצק כעכים ורקיקים, לכבוד שבת או לכבוד יום טוב, וכסתה אותם במפה ובכר, כדי שהבצק תתפח ותעלה כנהוג, ובא תלמיד אחד וישב לתומו על הכר, ומעך ורסק את הרקיקים, וכאשר היא ראתה את החורבן שנעשה ברקיקים, שמעתי אותה והיא נאנחה, ור' זלמן כדרכו בדח אותה במילא דבדיחותה.

ג) זוכרני כי ת“ח אחד, נשא ונתן עם הגאון ר' שמואל סלנט זצ”ל, באיזה שאלה של איסור והיתר. כמדומה לי בענין תרומות ומעשרות, והת“ח הזה אמר לו, כי ר' זלמן הורה בזה כך וכך. והגאון רש”ס הנ“ל, פקפק בהוראה זו, אז אמר לו הת”ח הזה, אם כן אין הדין כמו שפסק ר' זלמן? אז ענה לו הגאון רש"ס, איזה פעמים בזה הלשון “חלילה וחלילה” “אם ר' זלמן פסק ככה, אני לא אשנה, ויכולים לסמוך עליו”.

ד) ומי שלא הכיר היטב את ר' זלמן ר' נחומס, לא היה משער כי העסקן הצבורי הגדול הזה, המעורב עם הבריות ואפילו עם הערבים בשוק, הוא הוא אחד מהרבנים הגדולים בזמנו. חריף, ובקי עצום, ואשר לא פסק פומיה מגירסא. בתוך הספר, או בעל פה, או במחשבה, בכל ענין ואופן שאך עלתה בידו, ועל כולם, טוב ומטיב, והצנע לכת.

אחד מועד שכונת מאה שערים ספר לי כי בגורל הגדול של “מאה הבתים הראשונים” הסכימו והחליטו לזכות את הרב ר' זלמן בהר“נ ז”ל בזכות אחד הבתים בתור הכרה והוקרה להתמסרותו והתענינותו ביסוד ובנין השכונה. אבל הוא, למרות דחקו ועניותו לא קבל זה בשום אופן. שונא מתנות היה, נפשו הטהורה לא סבלה שום מתנת בשר ודם. והתרחק מכל כבוד שהוא.

ב) לפרק הרב ר' מאיר אניקסטר ז"ל (חוברת ב.)

המנוח היה מהאנשים אשר מעט מאד ימצאו כמותם בכל מקום ובכל זמן.

שלש ועשרים שנה היה ממונה לשני כוללים ובכל משמני חלקת הממונים חי כל ימיו חיי צער באמת ויאכל לחם צר ומים לחץ, וגם בימי חליו היה מאכלו מיני ירקות כי לא השיגה ידו למטעמים אחרים, ולקבל מאחרים לא אבה. אין קץ לאמן רוחו, ועל כן היו בידו כל הפקדונות וההשלשות כסף נדן וכסף יתומים ואלמנות, ולרבים מהם לא היו עליו כל שטר חוב וכל עדיות כי לקח מהם דבר, ומעולם לא נשמע דבר כי מעל חלילה בפקדון, ואחרי מותו מצאו הכל שלם ולא נפקד דבר, ועל כן היה האיש הזה יקר מאד לכל העם בירושלם, וכל עדת האשכנזים התאבלו מרה עליו, כי נעדר מהם איש נכבד ויקר כמוהו בעת כזאת. תנצב"ה וינוח בשלום על משכבו.

“הצבי” שנה ראשונה, גליון ל“ג א' תמוז תרמ”ה.

כן עלי להעיר לכבודו כי הד“ר לוריא ראש ועד החנוך הוא בן בתו של הרב ר' מאיר אניקסטר ז”ל הממונה דכולל ווילנא וזמוט. וכאשר ד"ר לוריא נסע ללמוד באוניברסיטה כמדומה בברלין, אז כתב לזקנו ולזקנתו הצדקנית מרת ליפלה, כי הוא נוסע ללמד, והם חשבו כי נוסע הוא ללמוד באיזה ישיבה, והיא זירזה אותו במכתביה שילמוד בהתמדה וכו'.

ובאמת אז באוניברסיטה לא ביטל אפילו תפילת מנחה.

זה סיפר לי ד"ר לוריא בעצמו.

הנז'.

יזכור

יזכור אלקים את נשמות הקדושים שנהרגו ונרצחו בירושלם על ידי בני בליעל, השודדים והרוצחים.

ואלה שמות האנשים אשר נרצחו. הי"ד!

ר' זלמן צורף ז"ל:

נפל חלל ממכת חרב של אחד הישמעאלים בליל סגריר ששמר את צעדיו בלכתו מביתו לבית הכנסת. אותו פרא, רצה להנקם בר' זלמן על שהשיג רשיון רשמי לחצר החורבה. ארב לו והתנפל עליו פתאם מאחוריו והכה בחרבו על ראשו.

(עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת א' צד 7)

ר' נסים מנחם ז"ל

בן שלשים וחמש שנה. חתן הרב הגאון ר' אברהם אשכנזי ז"ל, ראשון לציון בירושלם.

ביום כ“ה תשרי תר”מ לפנות ערב, נסע ליפו לרגלי מסחרו בלוית משרתו, אחד האכרים תושבי כפר ליפתא. ועל אם הדרך נרצחו באכזריות נוראה למאד.

ר' אברהם אבא זילברשטיין ז"ל

נרצח באופן אכזרי. בן שבע עשרה שנה היה, ששה חדשים אחר חתונתו. וישכן בבית חותנו מחוץ לעיר (בחצר שיינדל מיאס) מול בתי יהודא טורא – מונטיפיורי.

ויהי בליל השבת כ“ב אדר תר”מ, באו שלשה רוצחים אל ביתו, לבז בז ולעשות המזימתה. האיש האומלל לחם אתם ויעמול לעורר בקולו את השכנים הגרים סביבות ביתו, אבל בבואם לעזרתו כבר מצאו אותו מתגולל בדמו. וראשו וגיוו נפצעו בחרב פצעים אנושים למאד, ואת אשתו מתעלפת. עמל הרופאים הצליח להשיב את האשה האומללה לאיתנה אבל לא לחבוש מזור לפצעי בעלה שמת בהם.

הוא היה אזרח אמיריקא והקונסול דרש דמו. המשטרה אסרה הרבה מאלה שנפלו עליהם החשד, והאשה הכירה שנים מהרוצחים הערבים הכושים.

ר' אהרן הרשלר ז"ל

בן עשרים ושלש שנים. נרצח באותו זמן משודדי לילה על יד שכונת בתי משכנות שאננים, יהודא טורא – מונטיפיורי. ירו עליו ומת.

ר' ישראל חיים שיינבוים ז"ל

נפל קרבן על מזבח הישוב החדש. נרצח בליל השבת ב' ניסן תר"מ.

(עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ג', צד 4).

ר' שלמה טלזר ז"ל

בליל כ“ז סיון תרמ”ב. נרצח בביתו על מטתו, ע"י שודדי לילה. גם אשתו היתה מוכה ופצועה באופן אכזרי. אותה עוד אפשר היה להציל.

הוא היה מיקירי ירושלם ועסקניה. אחד הגבאים של בית החולים הצבורי בקור חולים בירושלם.

ר' חיים יחזקאל זכרין ז"ל

בליל מוצש“ק ה' תמוז תרמ”ד אחר חצות ירד ממטתו ויצא לצרכיו ולא שב עוד הביתה. שודדי לילה פגעו בו בחצר רצחוהו והפילו אותו בבור.

הוא היה איש ממשפחה כבודה ונהנה מיגיע כפיו. השאיר אחריו אשה וילדים קטנים אשר כל ימי חייו לא ידעו חוסר. וישארו נודדים לחם.

ר' אליעזר אפשטיין ז"ל. מלודז

אחד מתושבי ירושלם. נרצח באופן אכזרי בליל י“ט חשון תרמ”ז.

וזה מה שמספר לנו הרי“ד פרומקין ז”ל:

“ר' אליעזר עפשטיין מלאדז, יצא בתחלת הלילה ההוא רוכב על חמורו ללכת ליפו, ובאור הבוקר מצאו עוברי אורח את גויתו מושלכת על אם הדרך במורד הר ירושלם, מהלך שעה אחת משער העיר. שאריו וקרוביו ובני הח”ק גחש“א מהרו לצאת למקום האסון ויודיעו הדבר לממשלת עירנו. ויצא גם שר השוטרים סגנו ושופטים אחדים ורופא העיר ויבקרו את גוית הנרצח וימצאו בה פצעים רבים, ומהם נראה כי ירו עליו ראשונה בקנה רובה ויפצעו את חזהו, ואח”כ גזרו ראשו בחרב. בני הח“ק נשאוהו על כתפיהם העירה וברשיון הממשלה הובא לקברות עולם. הוא היה אמן ומתפרנס בדוחק ממלאכתו שנים רבות. ואך זה כשלש שנים אשר אחיו מת בוויען ובנים לא היו לו ויגיע הונו אשר עלה לערך חמשה עשר אלף פלארין לאחיו בירושלם, ויחל האיש הזה לשלוח במסחר ידו. וילוה כסף לאכרים אשר לא זכו לשם טוב ובהגיע בשנה הזאת זמן הפרעון הביאם בפלילים. וגם ביום אשר נהרג, שעות אחדות לפני האסון עמד אתם במקום המשפט. הממשלה ממלאת חובתה לחקור ולדרוש הדם הנקי אשר שופך ויהי רצון מאת הדורש דמים, כי תאר הצלחתו פניה לה. ויתפשו הרוצחים בכפה, ויענשו קשה, למען לא ישפך עוד דם נקי”.

האשה מרת יוריסט

בליל השבת ב' תמוז תרמ“ז לפנות בקר נשמע בבית ר' שמואל דוב בלא”א מו"ה אהרון יוריסט מבוקרשט שהיה גר בעיר העתיקה ברחוב היהודים אצל החורבה קול צעקה, קול איש משוע: הושיעו נא אשתי נשחטה! לקולו מהרו שכני הרחוב לקום וימהרו אל ביתו ולעיניהם נראה מראה איום ונורא: האשה שכבה במטתה צוארה נחתך בשלשה מקומות, והמטה, רצפת הבית והכלים טבולים בדם אשר יצא ממנה.

המסכן עזב את ביתו אחר חצות הלילה, סגר אחריו הדלת והלך לשמוע השעור מחברת “תקון משמורים” בבית המדרש הישן “מנחם ציון”, ובשובו לפנות בקר הביתה לקחת הטלית מצא הדלת פתוחה ואשתו נשחטה.

המסכנה הובלה לקברות.

החקירה נעשתה. ודבר הרצח נרשם בספר כנהוג. –

* *

גם אשתו הצעירה של הר' יצחק פח ז"ל נשחטה בביתה לאור השמש. (עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת א' צד 19)

* *

ר' שמעון חלבני ז"ל

בתקופה הראשונה אסור היה לצאת לחוץ לעיר בלילה בלי פנס. ויהי בערב ויצא החלבני המסכן הזה עם כד החלב על שכמו משער יפו החוצה. ויתרה בו שומר השער לשוב העיר ולא פנה לו, אם לא שמע או לא הבין לו והוא, השומר ירה בו וימת בלילה ההוא. –

הרבנית מקוליש⁷⁸ נ"ע

נאבדה אז, באותה התקופה, ולא נמצאה כלל. ישנם אגדות וספורים שונים בערפלי המסתורין, אבל כנראה פשוט גם היא נהרגה בטח ע"י הפראים הרוצחים בזמן ההוא.

ר' ישראל הורביץ ז"ל

נרצח בשונת “בית יעקב” בח' איר תרמ"ט.

(עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ד' צד 3).

אחד מאחינו האשכנזים יליד טבריה ותושב עירנו נמצא הרוג ביום י“ד אלול תרנ”ג על הדרך מחוץ לשער האשפתות. הוא היה תופר בגדי אכרים, וימים אחדים לפני מותו יצא אל אחד הכפרים אשר מחוץ לעירנו לרגלי מלאכתו. ויודיע לאשתו בירושלם כי ביום הששי ישוב לביתו לעשות את השבת. וצרור הכסף אשר הרויח אצל האכרים כשני נאפוליון יביא אתו, וביום הששי בבוקר מצאוהו מת שוכב ארצה לא רחוק משער העיר

(ביום ההוא נמצא מחוץ לעיר גם נער מחמדי מת. וגויתו המלאה פצעים העידה כי ידי מרצחים חלו בו. אחד הכושים נתפש בידי הממשלה).

ר' ניסן מקאנוטווף ז"ל

נרצח על מטתו בליל שבת קדש כ“ד חשון תר”ס.

(עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ד' צד 9.)

ר' שמואל אהרן ז“ל מוארשא ואשתו וויטא נ”ע

בליל השבת בח' טבת תר"ס נרצחו בשכונת “אבן ישראל” אשר מחוץ לעירנו, שודדים פרצו דרך חנותם, אשר על דרך המלך, אל חדר משכבם ויהרגום. – זה היה מול המעון של הפחה –

הממשלה עשתה את אשר ביכלתה, לגלות המסך מעל הרצח הזה. רבים הובאו אל בית האסור. וחוקרי המשפט חקרו ודרשו. –

המנוח ז“ל היה איש ישר ונכבד, תורני מופלג וחכם מצוין. חשוך בנים היה. הרבה עשות צדקה וחסד, פזר נתן לאביונים והשתתף בכל דבר שבצדקה. גם ביהכ”נ בנה על הוצאותיו במגרש נחלת יעקב.

ר' יעקב ב“ר יוסף ליב טבח ז”ל

ביום כ“ב כסלו תרס”ט נמצא הרוג מחוץ לעירנו דרך המוביל שכמה. בליל החולף נקרא מאת שני ערבים ללכת אתם לקנות מהם פרים ופרות, וכפי הנראה הם הרגוהו. הממשלה חקרה ודרשה ועמלה למצוא את הרוצחים. והכל נרשם בספר. –

רחל מרים קישאנובר נ"ע

אשת חבר ובת גדולים, נהרגה ע"י שודדי לילה בשכונת הבוכרים ירו עליה ומתה.

באור ליום ד' טבת תר"ע, לפני אור היום חדרו גנבים אל בית האוצר של “חברת גמילות חסדים הכללית” אשר בעיר פנימה.

שם בבית האוצר היה דר זקן ואשתו. באותה שעה לא נמצא הזקן בבית, כי כבר הלך אל בית-המדרש ללמוד, והגנבים הרוצחים חנקו את האשה והחלו אחרי כן לבצעו את מעשיהם ולשבר את תיבת הברזל אשר שמה, אבל הדבר הזה לא עלה, לדאבונם, בידם, ולא קלעו בזה אל המטרה, כי הכספים נשמרו שם באוצר בתוך אוצר, והאוצר החיצוני קבוע גם הוא בתוך הקיר ובו נתונים רק חפצים שאינם יקרי-ערך, וכל עמל הגנבים לקרוע במקצת את קיר התיבה, לא עלה בידם אלא זכו בדברים פחותים וקלי ערך שמצאו שם. ומכל הכספים במזומנים, וכלי-כסף וזהב, ותכשיטין, לא נגרע מאומה.

בבוקר הודיעו את הדבר אל המנהלים, והם מסרו את הידיעות הנחוצות אל המשטרה, ובאו אל מקום המעשה. רופא העיריה, והחוקר הכללי, והדרישה והחקירה החלה.

ביום בדקו שלשה רופאים את גוף הנרצחת, ונתחו את צוארה, ועשו פרוטוקול, ואחר כך הובלה לקבורה.

החשד נפל אז על אחד ה“בשיטים”, שנתגלה על ידי קטטה שבינו לבין אשתו ובעת כעס פלטה דברים שנתנו ידים להשערה זו: אולי תהרוג גם אותי כמו שהרגת את היהודית?

ד"ר די-הן

ביום כ“ח אב תרפ”ד, בשעה שבע בערב, נרצח דר' די-הן ע“י אנשים בלתי ידועים שירו עליו שלש יריות בצאתו מבהכ”נ של בית החולים “שערי צדק” אחרי תפלת מעריב. הרוצחים הצליחו להמלט ולא נודעו עקבותיהם עד היום הזה.

יזכור שני

אזכרה לנשמות הקדושים שנפלו חללים בעד קדושת הארץ בימי הפרעות בירושלם: א‘-ב’ וג' חוהמו“ע פסח תר”פ, וביום א' חשון תרפ"ב “השני לנובמבר”. –

ימי התנפלות פראית ואכזרית מצד חיתו-טרף בדמות פראי-אדם על אנשים שקטים היושבים לבטח – תחת צל של הממשלה המבטיחה לבנות להם בית לאומי בארצם.

עוד עינינו זולגות דמע וכל נימי נפש מזדעזעים. –

ביום הראשון חוהמו“ע פסח תר”פ (ג' להצהרת בלפור) בשעה שמונה בבקר, באה מחברון תהלוכת החוגגים ההולכת לנבי מוסה. היא עמדה בשער יפו, ומעל גזוזטרת ה“נאדי אל ערבי” עמדו נואמים שונים והתחילו להלהיב את החוגגים בנאומי הסתה נגד היהודים והציונים, אחד הנואמים החזיק בידו את תמונת פיצל וישביע את כל המפגינים לשפוך את דמם על מולדתם פלשתינה. הדברים נאמרו בכ"כ רגשי איבה נגד היהודים עד שהמפגינים הלכו משם ויחלו להתנפל בהמון על כל מי שמצאו בדרכם. בשלש נקודות מהעיר פרצו בעת ובעונה אחת הפרעות: בשער יפו, ברחוב הבטרק, וברחוב היהודים.

התמונה היתה נוראה ומזעזעת-לב, פורעי הפרעות במקלות, באלות בסכינים ובחרבות התנפלו על היהודים האומללים היושבים לבטח בחנויותיהם ויכום ויפצעום ויגזלו את הסחורות אשר בחנויותיהם, על אנשים ונשים, זקנים ונערים שעברו לתומם ברחוב התנפלו ויכום וגזלו מהם את הכסף אשר בכיסם, הדם נשפך כמים, אנשים ונשים רצו כמטורפים בדעת ולא ידעו לאן לפנות ומאין תבוא להם תשועתם. ופורעי הפרעות הצמאים לדם הוסיפו לעשות את מעשיהם הנוראים, ויהודינו נפלו פצועים נאנחים ונאנקים מבית ומבחוץ.

ר' מיכל גרוס הובא מת.

ר' שמואל הרמתי הובא מת.

רופאי בתי החולים ואחיותיהם חשו למקום ההרגה, החישו עזרה מידית לנגועי הפרעות, בתי החולים: בקור חולים והדסה נתמלאו, וידי כל הרופאים ועוזריהם היו מלאות עבודה. –

ביום השני בבקר והנה צעקה גדולה ומרה הקיפה עוד פעם את כל העיר פרעות חדשות ביהודים, שחיטה נוראה ברחוב היהודים! פורעי הפרעות התנפלו שוב כחיתו טרף צמאים לדם ויתחילו את השוד והבזה בהרבה יותר פראות מאשר ביום הראשון, היו גם מקרי אנס של נשים ובתולות בפנים העיר; התפרצו אל הישיבות ובתי כנסיות, חללו את הקדש, ספרי התורה נקרעו לגזרים; הוציאו שלל לעיני השמש, חמסו, גזלו והוליכו לבתיהם, למחסניהם ומרתפיהם.

ביום השלישי בבקר הציתו באש את חצר חנה יפה שבתוך העיר, התנפלו עוד הפעם על ישיבת תורת חיים ויציתו אש בכל רהיטי העץ הנמצאים שם וגם על הגזוזטראות הפונות לחוץ, החריבו בית הכנסת לעדת הגורזים, חצר ר' משה ויטנברג, התנפלו על חצר ר' שמואל אליעזר נגר, גרי החצר עמדו על נפשם ולא נתנו למתנפלים להתפרץ פנימה ויורו “המורים” וימיתו שנים מהם:

הרב ר' יעקב ליב ראזובסקי

ור' שמואל אליעזר נגר

מהפרעות בירושלם ביום ב' נובמבר נרצחו:

ר' אברהם מסנר מפשמישל, מכונן במלון אמדורסקי, כבן תשע-עשרה נדקר בסכין עגול בלבו ובכבד, ברחוב הבטרק, מת על יד שער בית החולים.

ר' יששכר בר זלטוביצקי שמש בישיבה “תורת-חיים”. כבן ארבעים. הפורעים זרקו פצצה לחצר הישיבה שממנה נפצעו אחדים, והוא נסחב לחצר ערבי ושם נדקר בסכין.

ר' דוד כהן דרעי יהודי מערבי כבן ארבעים-וחמשה. הפורעים נכנסו לביתו והרגוהו. גם אשתו ובניו נפצעו קשה.

ר' אריה טפרפריינד צעיר ירושלמי כבן שלשים. נדקר בסכין ברחוב הבטרק

ר' זלמן הכהן רובין נדקר בסכין בשלשה מקומות עד ריאתו.

אחד מנכבדי היהודים בירושלם. סגן ראש ועד העיר, ממונה כולל ווילנא, חבר בועד הנהלת בקור חולים ויו"ר בועד הכללי כנסת ישראל. בן ששים שנה היה במותו.

בצואתו שערך זמן מה לפני מאורעות ב' נובמבר, כשהתכונן לנסוע לווינה, לרגלי מחלתו, השאיר המנוח שליש מעזבונו (השליש עלה בערך שבע מאות לירא) לקפת-חסד, להלוות ללומדי תורה בשעת דחקם בלא רבית, בערבות סוחרים בטוחים.

פרשת החגיגה

לחנוך “הבנין החדש” של בית החולים הצבורי

בקור חולים הוספיטל בירושלם

שהוקם לתפארה במרכז העיר רחוב המלך ג’ורג'.

ביום ב' ד' דחוהמ“פ שנת תרפ”ה בשעה שתים אחרי הצהרים, כבר היו הרחובות המקיפים את הבנין החדש של בקור חולים הומים מרוב אדם שבאו מכל קצוי העיר והמושבות להשתתף בחגיגת הפתיחה של המוסד החשוב הזה.

הקהל העצום שנהר מכל צד מלא את המסדרון הארוך אשר בפנים החצר. נוכחו כל רבני ונכבדי העדה, ובראשם מורנו ורבנו גאון עמנו ותפארתנו ראש רבני א“י הרב הגאון הגדול מוה”ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט“א ראשי המוסדות, ראשי הדתות, מושל המחוז סיר רונלד סטורס, ראש העיריה, שרי המשפטים, מנהלי מחלקת הבריאות הממשלתית, הקונסולים, מנהלי הבנקים וכל הדרי”ם בעיר הזאת.

בשעה שתים בדיוק הופיע הוד מעלה נציבנו נציב ארץ ישראל סיר הרברט סמואל, ורעיתו מרת מרים סמואל, בלוית השליש ופקידיו, ונתקבלו בנגון ההימנון האנגלי ע"י תזמורת חנוך עורים ושירת המקהלה שבהנהלת ה' ז' רבלין. כל הקהל קבל את הוד מעלתו מעומד, והזוג הנעלה ישבו על מקומותיהם המיוחדים.

הפתיחה

זקן הגבאים מר דוד בה“ר משה פיינשטין, פתח את החגיגה בנאם קצר מלא ברכה. הגבאי מר חיים סלומון נ”י בהרב ר' יואל משה סלומון ז"ל, אחד החברים הפעילים של המוסד, נשא נאום יפה שבו דבר על התפתחות המוסד מיום הבנותו בעיר העתיקה עד היום הזה שבו מחנכים את הבנין הגדול במרכז הישוב החדש ואמר:

המוסד הזה אינו חדש, ותחלתו עם דברי ימי הישוב העברי בעירנו. בראשית הישוב נוסדה כאן חברה, שמטרתה היתה לרפא חולים עניים בבתיהם, וע“כ נקראה בקור חולים. לפני שבעים שנה נוסד ביה”ח הזה בירושלם. ראשיתו של ביה“ח הזה היה מצער, ומספר המטות היה מועט, ואולם במשך השנים נתפתח הישוב היהודי מחוץ לחומות העיר העתיקה, והורגש הצורך הגדול להרחיב גם את בית-החולים ולהעבירו אל החוץ. לפני חמש עשרה שנה הונחה אבן היסוד לבנין ביה”ח החדש, ועד היום הזה עוד לא נגמר הבנין בשלמותו, אנו מקוים כי נזכה לגמרו, ושמחים אנו להודות שכל מה שנעשה עד כה מיוסד על בסיס איתן, המוסד הזה מלא תפקיד חשוב בתוך הקהל העברי, הוא מלא חובה קדושה להזכיר את שמות הנפטרים שלקחו חלק ביסוד בית החולים הזה. והם: ר' יואל משה סלומון ז“ל. ר' יחיﭏ מיכל פינס ז”ל, ור' אשר ﭏיעזר לוי ז“ל, ור' זלמן הכהן רובין ז”ל, וביחוד ר' יוסף זיו ז"ל, שנלקח מאתנו רק לפני זמן קצר. הוא מזכיר לטובה את הנדיבים החיים באמריקה ובשאר המקומות שסייעו בחמר לבנין הגדול הזה.

אכן יום מאשר זה הוא לנו שבו נפתח ביה“ח בנוכחות ה. מ. הנציב העליון שהוא אהוב מאד בכל הארץ, אכן זהו מאורע חשוב ונעים, שלפני שבעים שנה בא יהודי גדול מאנגליה סיר משה מונטיפיורי ז”ל לעזר לאחיו במזרח. ופתיחת המוסד החשוב הזה נעשתה ע"י יהודי גדול ה. מ. סיר הרברט סמואל שבא מאנגליה כדי למלאות את התפקיד הכי גדול בדברי ימי עמנו (מח"כ)

המנאם תרגם באנגלית ע"י רופא הבית דר. ניימן.

מורנו ורבנו עטרת ראשנו גאון יהודא וירושלם ר' אברהם יצחק הכהן קוק שליט“א נשא מנאם והבליט את ערך יום השמחה המשותפת לכולנו, יום פתיחת ביה”ח לכל חולי עמנו, הוא סיים בברכה לנציב העליון, לגבאים, לרופאים, ולכל המנדבים העוזרים לפתוחו ולגדולו של המוסד הצבורי הזה. (מח"כ)

אחריו דברו הרבנים הגאונים רבי יעקב מאיר ור' יוסף חיים זוננפלד בשבח הבית ובתועלתו הגדולה לטובת הישוב בקודש. ואחריהם זקן הרופאים החכם הבלשן ראש רופאי הבית דר. אהרן מזיא נ"י.

הוא פתח בהגדרת השם בקור חולים הוספיטל שזהו באמת הביטוי של הרוח השורר בבית הזה מיום הוסדו, מצד אחד השם “בקור חולים” זהו הסמל המסורתי של מדת הרחמנות שבמצות בקור חולים, כפי שהבינו אותה אבותינו מימים קדמונים. ומצד השני השם הלועזי “הוספיטל” מביע את השאיפה להשתדל לעמוד תמיד על הגובה של חכמת הרפואה ההולכת ומתקדמת מיום ליום. באופן שבמכון הזה תהיה מזיגה הרמונית משתי התכונות הנחוצות האלה לבית חולים מופתי. ובסוף הדגיש ביחוד על הנחיצות של קיום הבית בעיר העתיקה לחולים זקנים וחשוכי מרפא. בכדי שהבית החדש יוכל להיות בית חולים לפי דרישת חוקי הבריאות במדינות הנאורות. –

מנאם הנציב העליון.

לתרועת מחיאת כפים של כל הקהל, שעמד פתאם על רגליו, קם ה. מ. הנציב העליון ונשא את מנאמו באנגלית שתרגם לעברית ע"י ה' יצחק עבאדי:

אמרו כאן שלפני שבעים שנה נוסד ביה“ח הזה, בחיי אדם תקופה כזו מסמלת זקנה, ואולם בחיי מוסד, זהו רק אות לחדוש הנוער. והרשו לי להביע את תקותי שבמשך שבעים השנים הבאות תערך חגיגה שניה להערכת העבודה שנעשתה, המוסד הזה ימלא תפקיד מועיל. האידיאל שלנו בשביל יהודי ירושלם וא”י הוא שיהיו לעדה עומדת ברשות עצמה כלומר המספיקה בעצמה את כל צרכי מוסדותיה, ואולם בשעת מחלה אדם זקוק לעזרת חוץ. היה לי ההזדמנות לבקר את הבית העתיק אשר בתוך החומות שהתנהל בדרך של מכשולים רבים, עכשיו עומד לפנינו בנין נאה ונהדר עפ“י סגנון חדש ויפה כלו מלא אורה, כל זה מסמל את הקדמה של היהודים, הבנין החדש לגבי הישן הוא סמל הישוב החדש לגבי הישוב הישן, הבה נקוה שיקבלו בו חולים אשר יקבלו מרפא לכל מכאוביהם. כולנו אסירי תודה לסיר משה מונטיפיורי ולנדיבים אחרים שעזרו להקמת הבנין הזה. וגם לועד שנהל ומנהל גם עכשיו את המוסד הזה, גם לרופאים המקדישים את מרצם לטובת המפעל, ולנדיבים באמריקה ובחו”ל שאפשרו את הקמת הבנין הזה.

ובהביעי את תקותי בזה הנני בטוח אני כי מביע אני את רצון כל הקהל למנדבים שיוסיפו גם הלאה את תמיכתם. הריני מצהיר בזה כי בית החולים בקור חולים נפתח!

רעם של מחיאות כפים נשמע בכל האולם.

הגבאי הנכבד מר יצחק ספיר (נכדו של בעל “אבן ספיר”) אחד החברים של המוסד נשא המנאם הזה:

נאספים מאד נכבדים!

חברי בההנהלה זכו אותי בהכבוד היקר למסור להוד מעלתו הנציב העליון את מפתח שערי בית הרחמים הזה למען יפתח אותו, למרות שהם גדולים וטובים ממני, הנני שמח מאד ומרגיש א"ע מאושר שהכבוד הגדול הזה נפל בגורלי.

בהזדמנות זו אני חפץ לציין, כי מלבד אלה האנשים אשר הזכיר אותם חברי הנכבד מר סלומון לטובה, עלינו להזכיר שני אנשים אשר ההנהלה אסירת תודה להם להקמת הבנין הנהדר הזה.

א) את כבוד ראש העיריה החביב שלנו מר רגעב ביי על אשר נהל אותנו בעצותיו הטובות והמחכמות לשכלול הבית ואשר מלבד אלפי התודות שאנחנו חייבים לחברת פרו ירושלם אשר מושלנו היקר הגענעראל סיר סטורס עומד בראשה ואשר אנחנו שמחים לראותו פה אתנו היום, עבור הרכבת דרכים אשר לפני הבית העומד בהרחוב הכי יפה בירושלם ואשר שם הוד מלכותו המלך ג’ורג' נקרא עליו, עשה לנו ראש העיריה הרבה מאד לתקוני הדרכים אשר מסביב לבית החולים ואשר הודות לזה מתנוסס הבית הזה בהדרו ותפארתו כאשר עיניכם רואות היום.

ב) את חברנו מר אברהם יעקב הכהן מזכיר ביה"ח והמנצח הראשי על עבודת הבנין אשר הודות למומחיותו והתמסרותו הגדולה והנאמנה מיום הנחת אבן הפנה עד היום הזה, הוקם הבנין הזה על תלו בצביונו הנחמד והיפה.

והנה בשם ההנהלה הנכבדה, בשם נדיבי הלב שהשתתפו במאודם בהבנין, בשם הנאספים הנכבדים, ובשם כל הצבור הירושלמי הנני מתכבד למסור לה. מ. נציבנו העליון את מפתח הבית בתפלה כי פתיחת בית הרחמים הזה יהי' לתפארת ולברכה לארצנו ולישע מרפא לכל תושביה.

בתקוה כי בעזרת נדיבי הלב אשר בקרבנו, נזכה במהרה לגמור את כל הבנין ולשכלל אותו כפי התכנית אשר הצגנו לנו מראש, אמן. –

בסוף המנאם מסר הא' ספיר את מפתח הכסף לה. מ. הנציב העליון שהלך בלוית חברי הנהלת ביה“ח ה”ר הרה“ג דוד פיינשטיין אברהם יחזקאל רבינוביץ, חיים יעקב קארק, יצחק ספיר, חיים סלומון, אברהם מרדכי מאקס, אברהם יחזקאל בלום, יצחק מן, אברהם יעקב הכהן, יהושע מאיר רייכמן, והרופאים ד”ר א. מזיא, והד“ר מ. ניימן, לפתוח את השערים שערי רחמים של ביה”ח הזה ולבקר את כל האולמים הרחבים והיפים העושים רושם מצוין על כל רואיהם.

לקול נגינת התזמורת ושירת המקהלה עזבו ה. מ. ובני לויתו את בנין “בקור חולים”. ביחוד עשה רשם כביר הסדר והנקיון השורר בכל החדרים והאור והאויר הממלא אותם מכל צד, והורגש הצורך לגמירת הקומה העליונה.

הפתעה נעימה לקהל היו שערי המוסד, מעשי פתוחים נהדרים על נחושת קלל ע“י בצלאל, עבודה חדשה ונפלאה המרהיבה את עין הרואים, גם דגלים לבנים ב”מגן דוד" ובאותיות כחולות של “בקור חולים” התנופפו על כתל הפנים של המוסד.

הרבה מכתבי ברכה ותלגרמות נתקבלו לכבוד החג הגדול הזה שנמשך עד הערב.

וד' יסיר כל מחלה מעל עמו וארצו, ופרס סוכת שלומו עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלם.

הערה:

בית החולים הצבורי הזה “בקור חולים הוספיטל”

נוסד בשנת התרי“ז ע”י הצבור הירושלמי וארץ הישראלי, תקופה רבת פעלים עברה על המוסד הזה, זקן בתי החסד באר"י ומקור החיים בירושלם במשך שבעים שנות קיומו, תקופה שהציגה עמה שרשרת של פעולות חסד ושל הצלת נפשות מפליאה ובלתי פוסקת. בצעדי ענק צעדו המנהלים בשכלול המפעל הזה ובהרחבתו. צעדים הנובעים מתוך רצון כביר ואמץ רוח שבני ירושלם חוננו בהם לרחם להציל ולהושיע לכל הנזקקים לזה.

לפני כשנתים נפתח הבנין החדש של בית החולים הצבורי הזה, הנהלת הבית שקדה עליו להקים בנין גדול ומפואר אשר יתן כבוד לארצנו בית חולים אירופי וחדיש בכל מחלקותיו השונות עד למחלקת היולדות המפוארה והמשוכללה, הרופאים הכי מצוינים מנצחים בבית החולים איש איש במחלקתו, מחלקות הפנימית והחיצונית, רפואית וכירורגית וכו'.

התפקיד שהבית הזה ממלא הולך ומתפרסם לא מתוך פרסומים מלאכותיים כי אם מתוך מעשיו ופעולותיו. ואולם עדין מרגש בו חסרון גדול הלא הוא השלמתה של הקומה העליונה, גולת הכותרת של הבנין שנשארה עומדת עד לחלונות ואינה נשלמת מחוסר אמצעים. לגבי החולים המרובים הפונים אל בית החולים מכל עברים, שאלת גמר הקומה הזאת דורשת פתרון מצד אחינו מהכא ומהתם, בארץ ובחוצה לארץ שכבר הספיקו להראות את רגשי הערכתם והוקרתם למפעל הצבורי הנחוץ הזה.

האדריסה להמוסד:

General Bicur Cholim Hospital

P.O. Box 106 Jerusalem.

הרב ר' אריה ליב ד“ץ ז”ל    🔗

הרה“ג הרב המנוח ז”ל היה יליד ירושלם, מבחירי מופלגי בני ציון המצוינים, ומפני רב חכמתו וחריצות שכלו וגדלו בתורה היה דיין קבוע ושני לראב“ד בבית הדין של עדת האשכנזים הפרושים בירושלם יותר משלשים שנה. ואחרי פטירת הרב הגאון ר' שמואל סלאנט ז”ל היה מראשי ומנהיגי עדת האשכנזים בעירנו, ואפשר להגיד שהיה הוא הרוח החיה באופני הנהגת עדת האשכנזים, כי המנוח היה עסקן צבורי חרוץ ועסק תמיד בצרכי צבור במסירות ובלי ליאות. וגם אצל הממשלה המקומית היה בא תמיד בתור אחד מבאי כח העדה הנ"ל, ושנים אחדות שמש גם בתור חבר מועצת-ההנהגה (מגליש אדארה) של הרשות המקומית.

לפני שלשים שנה בערך יסד הרב המנוח את בית-התבשיל הכללי לעניי ישראל פה, וכמעט עד יום פטירתו נתכלכלו בו עניים למאות יום יום בתבשילים חמים ולחם חנם, השתדל הרבה בזה, ובכיוצא בזה.

בהיותו חשוך בנים דאג תמיד והשתדל לטובת יתומים עניים. השיאם, והקים להם בתים בירושלם; חבר פעיל היה, והשתתף בכחו ומאדו בכל המוסדות הצבוריים ובכל דבר טוב ומועיל.

נלב“ע ביום ג' שבט תרע”ז.

לויה גדולה ונהדרה נערכה לכבודו והמון עם רב נהר אחר מטתו. כל גדולי הרבנים ובאי-כח העדות השונים החכם-באשי וילדי הת“ת של האשכנזים ועוד, השתתפו בלויה. מספידים רבים מכל רבני האשכנזים והספרדים הספידוהו כהלכה. תנצב”ה.

פנקס כנסיה לשם שמים

חברת עמוד-התורה כנסת-ישראל.

פנקס ישן נמצא בתוך הארכיביון של הועד הכללי “כנסת ישראל” בעי“ק ירושלם ת”ו, והנני למסור בזה את “שער” הפנקס ותקנותיו:

בשם ה'

השוכן בתוך ירושלם

פנקס

כנסיה לשם שמים

חברה

עמוד התורה כנסת ישראל

יסודתה בהררי קדש לחזק עמוד התורה וכל כבודה, להיות כל באי שערי הכנסיה באחדות גמורה וטהורה ויהיו לב באי החברה תמים עם כל אחיהם בני הכנסיה ולהיות ברוח האחדות מבריח את כולם באמת ושלום, ולשמור את עיר הקדושה משועלים מחבלי כרמיה ולהגדיל כבוד חכמי התורה ולשמרם כבבת עין.

ופרטי יסודות החברה מבוארות בתקנותיה בגליונות הבאים.

נתיסדה החברה ביום ר"ח אייר

שנת תרל“ג לפ”ק פעה“ק ת”י.

וסמכוה אקרא

בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'.

תקנות החברה המוסמכות בהסכם כל בני החברה אחרי העיון וישוב הדעת

א. יסוד החברה ותכליתה העקרי להיות כל בני החברה אגודים אחוזים וקשורים יחד באהבה נאמנה וטהורה ובאחדות גמורה ושלום אמתי, ואיש את רעהו יחזקו ויאמצו ויעזרו לעמוד הכן בכל כח עוז ותעצומות לשמור משמרת החברה אשר עיקר יסודתה בעיר קדשנו לשמור כבוד התורה וכבוד חכמיה וכבוד דת קדשנו וכבוד עיר קדשנו אשר זו תכלית חברתנו להיות היא להם חומה ומחסה נשגבה סלה.

ב. החברה תתנהג ע“פ עשרה אנשים אשר יבוחרו ע”פ רוב בני החברה במעמד כל בני החברה הנמצאים ביום התיסדה ואיש אחד נאמן על הקופה, ולו פנקס מיוחד על ככה, וסופר ומזכיר ושמש מיוחד ויובחרו חמשה ממלאי מקום למלאות בכל עת את מושב הועד אם מי מהם לא יוכל לבא ביום הועד.

ג. ויובחרו שמנה אנשים זקנים ונשואי פנים יראי אלהים אנשי מדע בשם יועצים אשר כל דבר הגדול יקריב הועד גם לפניהם וישתדלו אשר בכל מושב הועד ימצאו מהם שנים או שלשה בתוך הועד.

ד. הועד הזה יכיר וידע כי עבודה גדולה וקדושה נמסר בידו לעבדה ולשמרה וכל עניני העיר יהיו נחתכין על פיו. וידעו אנשי הועד מה העבודה הזאת להם ומה היא דורשת מידם וכל מעשיהם יהיו לשם שמים, גם כל מעשיהם יהיו בספר נכתבין בפנקס מיוחד ויוכלו הכל לראות ולדעה כי כל עיקר כונתם ופעולתם להקים את דגל התורה והיראה ועמוד השלום והאחדות הן בכלל והן בנוגע לפרט לפי ראות עיניהם גם בין יחיד לחברו.

ה. כל ענין הבא לפני הועד לא בחזון יוציאוהו לאור כי בתחלה ירבו דרישות וחקירות לדעת הענין לאשורו ולאמתו ולא יהיו מהירים לקבל שום דבר לאזניהם עד שיהיה ברור כשמלה ואז יפקחו ויעיינו בהשכל ודעת ובמתון ויתבוננו לסוף מעשה במחשבה תחלה כיד ה' עליהם השכיל ואז יוציאו את הדבר לאור והדבר מוכרח להתקיים והם וכ“א מבני החברה ישתדל איש בכחו ויכלתו להוציא את הדבר אל הפועל ולא ישונה, למען לא יקל ח”ו כבוד החברה והועד רק ירומם וינשא כבודו מיום אל יום.

ו. הועד יקבע יום מיוחד בכל שבוע למושב הועד ולא יעבור היום ההוא בלי מושב גם אם אין לפניהם שום ענין כי בהתאספם יעיינו ויפקחו על עניני העיר כל ענין לדעת אם מתהלך במישרים וימהרו לישר בעז“ה את כל ההדורים בכח החברה ובהסכם הרבנים הגאונים גדולי כוללות הפרושים הי”ו בנוגע לדת של תורה והיוצא מלפני הרה“ג נ”י יהיה בכתב ושמור בבית ועד החברה.

ז. מלבד יום הועד כשיהיו איזה ענינים מחויבים בעלי הועד למהר להתאסף גם כמה פעמים בשבוע ולא יחמיצו דבר ולא יאחרו רק ימהרו לגמור בהסכם רובם כל הקודם.

ח. הועד וכל החברה ישתדלו שיהיה כח הועד חזק מאד עוז בידו וגבורה בימינו. הענין הצריך לממונים לקים והנוגע לבני החברה מחייבים בני החברה לקים וישתדלו בכל עוז שיהיה להם כח מהפחה והקונסולים.

ט. הועד של החברה יהיה רובו מאנשים ת"ח ממוצעים בשנים אשר כח להם לעבוד עבודה ולבא בכל עת אל הועד בלי אחור ובלי עצלתים ולשאת את משא החברה ויהיו בהם אנשים אשר להם יד ושם גם אצל הקונסולים.

י. ע“פ המבואר בסעיף ד' ישים הועד את עיניו גם בין יחיד לחברו להציל עשוק מיד עושקו כח גבר אלים שיציית דינא וכדומה ולהציל איש מצרה שלא תבא הנופלת עליו ח”ו פתאום וכדומה. על הפרט הנוגע ליחיד יתאסף הועד לגמור בהסכם עד כמה יוציאו ע"ז מקופת החברה ונכתב בספר וימסרו הכסף על יד איש הראוי לזה מבני החברה אשר ישלחוהו וימלאו ידו בכח החברה לגמור הדבר בכי טוב בישע ה' והכל לפי ראות עיני הועד.

יא. כל איש הבא בברית החברה ואגודתה חבר הוא ליראי ה' וחושבי שמו וחובתו לקבל עליו לעבוד עבודת החברה בכל אשר יושת עליו ע"פ ועד החברה לא יסור ממנו ככל אחיו בני החברה העומדים לשרת את כל החברה בכחו ואונם ולא ימנע מלכת לכל אשר יצווה מהועד.

יב. החברה תקבע שבת אחת בשנה, והיא פרשת נשא, בה יבאו כל בני החברה להתפלל יחד בבית הכנסת הג' אשר בחוה"ח וכולם יעלו לתורה ויתברכו ויברכו איש את רעהו כל בני החברה והועד.

יג. גם בכל שבת ושבת יבאו מבני החברה להתפלל בבהכנ“ה הג' לכה”פ עשרים וחמשה איש לדגליהם וכשיצוה הועד לבא שני דגלים או יותר או כל בני החברה יבאו בלי שנוי.

יד. בלי הסכם הועד בבית הועד לא יוכל שום איש מהחברה לעשות שום מעשה גם כי יחם לבבו וכשיעשה מעשה לבדו אין אחריותו על החברה ויהי מה רק כשיעשה דבר על פי החברה בפקודת הועד אז החברה תהיה לו למחסה לבלי יגיע אליו שום צער ועגמ"נ רק שלום ושמחה ששון ויקר.

טו. בכל שנה ושנה יוציא הועד פנקס נדפס בקצרה אשר בו יפרשו בקצרה מהענינים הנכבדים שעברו בבית וועדם בשנה החולפת וחשבון בקצרה וההכנסות וההוצאות בשנה ההיא.

טז. החברה נתיסדה פעה“ק ודבר אין לה עם הנ”ל כי היא רק לשמור כבוד התורה ולומדיה פה ולשמור את עיה“ק מכל מחלוקות ומכל דברי ריבות ח”ו ומחלול השם ומחלול כבוד עי“ק ואין להועד לכתוב להנ”ל לשום מקום רק הרשות בידם לכתוב בהצטרכם לאיזה מחוז אם הממונה פה לא יאבה או לא יוכל לקיים מוצא פי החברה ואז יוכלו להעתיק לאותו המחוז את כל ענין החברה ולהשתדל שיאצילו מכחם לממוניהם דפה ולהועד של חברתנו.

טוב. יש בידי הועד בצרוף זקניהם להוסיף תקנות המוכרחות לפי ראות עיניהם במתון והשכל לפי העת והזמן ויודיעו התקנה לכל בני החברה.

על פי התקנות האלה טוב תתנהג החברה בעזה“י. וח”ש יום ג' כי-טוב ב' אייר תרל"ג.

ובאו על החתום ממוני הכוללות ראשונה לאשר ולקיים ככל המבואר.

ואחריהם יקירי ירושלם ונכבדיה.

הבא לקמן כתוב בעצם כי“ק של מרן הגאון הגדול הרב מקאליש זצ”ל.

כאשר ראינו ככל הכתוב למעלה בהתחבר יחד מאנשי שם יראי ד' וחושבי שמו יפקחו עיניהם לראות כל הנעשה בעוה“ר איזה אנשים שיצאו ביד רמה להרוס עד היסוד האמת והצדק עד כי נפש היפה בחלה נפשו בו ולבו עליו דוי לראות את כל העמל ובסיבות פרוד הלבבות והש”ח מצודות פרושות ללכוד ברשתם גם איזה מיראי ד' בבלי דעת ובעוה“ר הגדילו לעשות לחלל כבוד ד' ועיר הקדש, ד' הטוב יכפר ויהפוך כל הלבבות לדרוש יחד האמת והיושר הצדק והשלום ויפקח עינים האמת לעקר ולשרש השקר, הטיבו אשר דברו למעלה שהשעה צריכה לכך להיות מתומכי אוריתא להרם קרן האמת והצדק ולתקן תקנות טובות ומועילות ע”פ דרכי תוה“ק. ברכנו ברכת שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה כי התעוררו להתחבר יחד אנשי אמנה וקבלו עליהם לפקח בצרכי צבור ותקנות העיר הקדש בלב שלם לבנות הנהרסות. מי יתן והיה לבבם זה כל הימים ושפת אמת תכון לעד, יהי נועם ה' עליהם ומעשי ידיהם יכונן ואור צדיקים כאור נגה יאיר לכם ללכת בדרך המלך מה”מ הקב“ה לטעת בכרם חמד עדתנו תקנות טובות מזוקקות שבעתים הטוב בעיני אלקים ואדם ולעקר ולשרש האשכולות המרורות הענבי רוש ולענה לתת את ירושלם לשם ולתהלה בארץ ויתנהג הכל כפי התקנות המבוארות למעלה ע”פ דתוה“ק וכל העוסקים עם הצבור זכות אבותם יסייעם ולא עשו ח”ו באיזה פניות. ואמת ושלום יאהבו. ובל"נ אם יגזור ה' לחיים נעמוד לימין הצדק ככל אשר יהיה לאל ידינו. וד' הטוב יגמור בעדנו לטובה ותראו אך טוב בעמלכם להפיק רצון מעם ה'.

כעתירת הבאים על החתום פה קרתא קדישא ירושלם תוב“ב ד' אייר הברכות לפ”ק.

נאם מאיר אויערבאך נאם שמואל סלאנט

נאם משה נחמיה כהנא נאם אלי' מרגליות

נאם בנימין באמו“ה זצלה”ה נאם יעקב יהודא לעווי

שהיה רב בק"ק סטופצי

הפרכת מן המעיל של הקיסר נאפוליון הראשון

המשך מן הפרק הד“ר נתנאל לוריא ז”ל צד 14

אצל נכדו מר ישעיה בהרב ר' יעקב אהרן לוריא נ“י מנהל בית מסחר יין הכרמל מזרחי בנמל סעיד, נמצאה “הפרכת” מגליפה ירוקה מרוקמת בזהב ובכסף. והיא – מן המעיל של הקיסר נאפוליון שמסר לאבי זקנו הר”ר יוסף יונה בן ר' יעקב אהרן לוריא ממוהליב.

הפרוכת היתה שמורה תמיד בידי הר' נתנאל לוריא ז“ל. מקדם מסרה, בתור שאלה, לביהכ”נ סוכת שלום ואחרי כן לביהכ"נ בימין משה.

וזה דבר הפרכת:

בשנת 1812 בימי מלחמת צרפת ורוסיה נמצא נאפוליון במוהליב בורח מן המערכה, ותועה בדרך. מחפש מקום לנוס ולברוח בעוד נפשו בו. לאשרו פגש לעת ערב את ר' יוסף יונה לוריא בעמדו בתפלת מנחה. ובהוכחו כי הוא יהודי, נגש אליו בבטחון ובהתגלות לב ויבקש ממנו עזרתו והצלתו, ויאמר לו: “יהודי עדין, אני נאפוליון, מוסר את עצמי בידך. הצילני! הראני את הדרך אשר אלך בה לבלי לשוב עוד”. ר' יוסף לוריא התרגש מהבקשה הזאת וילך אתו שבע פרסאות עד שהצילו.

הקיסר נאפוליון הפשיט מעליו את מעילו ויתן לו במתנה לאות הכרת תודה. והלה עשה ממנו פרכת שבא בירושה מאבות לבנים עד שהגיעה לדור חמישי מר ישעיה לוריא הנז'.

פנקס השדרי"ם בירושלם

גנוז בספריה הלאומית בירושלם

הפנקס הזה ראשון הוא לפנקסי “שליחות הכולל” משנת לרב תרבו נחלתו.

השדרי“ם (שלוחי דרחמנא) בימים האלה, ישנם לכל אחד ואחד מהם פנקס מיוחד, שבו המה רושמים שמות המנדבים ונדבותיהם, לא כן היה בימים הראשונים. אז – באותה התקופה, היה ספר אחד “פנקס הכולל” לכולם. השד”ר היה יוצא ונכנס בו, ובא השד"ר השני ומשתמש בו בשליחותו, וכן השלישי וכן הרביעי, והכל בספר אחד נכתבים.

לכל שד"ר היה מדור בפני עצמו עם שער מיוחד, שבו פרסמו מנהלי הכולל את שמו ודבר שליחותו. בצד אחד השערים כתוב לאמר:

קושט אמרים, ממני סופר הכולל נאמרים, כי מספר מפקד הדפים מהפנקס הזה מן “השער החדש” הנם כולם, מלבד השער, מאה ושלשים 130 דפים. ולראי' ח“ש ז' אב כת”ר לפ"ק.

נאם יחיאל בריל

מזה אנו רואים כי בימים ההם היה רבי יחיאל בריל, בעל “הלבנון” סופר הכולל לעדת האשכנזים בירושלם.

מרוב שמושו של הפנקס הזה נקרע ונאבד ממנו דף אחד. ועל זה מעיד רבי יחיאל בריל, סופר הכולל, לאמר: להודיע נאמנה, בעדת מי מנה, כי חסר פה דף 8№, ולא בזדון נעשה זאת כי מרוב ימים נפקר זה בשגיאה, וע“ד אמו”צ באתי עה“ח ז' אב כת”ר פעיה“ק ירושלם ת”ו.

נאם יחיאל בריל, סופר הכולל

השער הראשון מראה שנת תר“ח. אבל עד תרי”ח חסר מן הספר.

השדרי"ם הנזכרים בו הלא המה: הרב ר' אהרן זליג אשכנזי.

“עליו גזרנו להתהלך במשרים, לעזרת ה' בגבורים”.

וראשי החותמים, כ“ה סיון תרי”ח:

ישעיה בא“א מוה”ר ישכר בער זלה"ה המכונה בארדקי.

יוסף זונדל בהרב מוה“ר בנימין זלה”ה מסלנט.

הרב ר' אברהם ניסן אשכנזי

למדינת אמריקא וקאליפארני לרחם “על אלף וחמש מאות נפשות, זקנים ונערים, עוללים ויונקים הנמוגים ברעב” וכו'.

החותמים הנז' בשנת “גאל ירושלם” לפ"ק

הרב ר' נתן נטע נאטקין.

למדינת אמריקא וקאליפארני. נשלח מטעם מנהלי כל כוללות “אשכנזים פרושים וחסידים” בחדש אב תרכ"ו.

החותמים: משה נחמיה כהנוב מחסלאוויץ.

יעקב ברלין – ניסן בק וכו' וכו'.

שליחות שניה מהנז', י“ד איר תרל”ו, מטעם כל כוללות הספרדים והאשכנזים מארבע הארצות: ירושלם, חברון, צפת וטבריא:

לזכור אהבתם אל ארץ חמדתם, לפקדה בישועה ורחמים ליסד קומיטי בכל מדינה ומדינה ועיר ועיר; לקבוע קופות דארץ הקדושה בכל בתי ישראל ולהרים תרומות ונדבות הן לסתם א“י לשם רבי מאיר בעל הנס לפקוח נפשות, הן לשלם כסף השדה אשר סביב שמעון הצדיק זיע”א, ולבנות בתים לשבת, ולקבוע תורה ותפלה באתרא קדישא הדין" וכו'.

ובאו עה“ח חו”ר (חכמי ורבני) עדת הספרים והאשכנזים הנז'.

בית מחסה ליתומים הגדול דיסקין.

נוסד בשנת תרמ“א ע”י הגאון הצדיק רבן ומאורן של ישראל

מרן מוהרמיי“ל דיסקין זצוק”ל

המוסד הזה התגורר תמיד בבתים שכורים, וכמובן, בהחצרות היותר גדולות שהי' אפשר למצוא בירושלם, אבל מעולם לא התאימו הבתים או החצרות האלו לצרכי מוסד מסודר וגדול כזה, ומלבד זה הי' הבית תמיד צר מהכיל את המון היתומים המתדפקים על דלתותיו, וביחוד הורגש חסרון בית מעון מיוחד ליתומים. אחרי המלחמה כשמספר היתומים של חללי המלחמה גדל מאד, ולא הי' אפשר לקבלם מחסר מקום אז החליט הגאון מוהריי“ד זצ”ל להתחיל בבנין בית גדול שיהי' בו מקום מתאים ומרווח לחנוכם השלם של חמש מאות יתומים, והחלק היותר גדול מהבנין הזה הוקם במשך השנים האחרונות. אבל הגאון מיסד הבנין ואשתו הרבנית לא זכו לראות בחייהם את המשך הבנין וגמרו, ואחרי פטירתם שזעזע והחרידה ביותר את עולם היתומים, מתאמצים גבאי הבית ומנהליו להמשיך ולהקים את המפעל הגדול הזה, בשנתים התרבה מאד גם מספר היתומים הבאים מארצות ההרס וההגירה של מזרח אירופא, ביחד עם המהגרים, והוכרחו לקבל עשרות יתומים נוספים בהבית הישן, עוד טרם הצליחו לגמור ולשכלל חלק אחד מהבנין הגדול למטרתו, והדחק בהבית הישן גדל על ידי זה מאד, מפני זה התאמצו לגמור ולשכלל חלק גדול אחד מהבית שיהיו בו מקום למאתים וחמשים היתומים במוקדם, אעפ“י שהכנסת הבית אינה מרשה את זאת, ולוו לצורך זה בהבנקים חמשת אלפים לירה, ועי”ז יכלו לשכלל את חלק הבית הזה, גם עשרות יתומים נוספים נתקבלו בו.

בהבנין הזה נשקע עד עכשו הסכום הענקי של 62,000 לירות מצריות (310,090 דאללאר) ממנו נפרעו יותר משלשים אלף לירות מצריות (150,000 דאללאר) שכר פועלים יהודים למאות שעבדו במשך ארבעת השנים האחרונות בבנינו.

תקציב המוסד החדשי 1500 לירות מצריות.

בנין בית יתומים דיסקין הוא הבנין היותר גדול והיותר נהדר שיש ליהודים בארץ ישראל הן בצורתו, גדלו, ותפארתו, והן במטרתו כי הוא מאחד גם יפיפתו של יפת, גם חסד ורחמים של אברהם, והוא גם בית תורה ותעודה בישראל – אהלי של שם.

האדרסה: Great Palertine Orphan Asylum Diskin

P. O. Box 18 Jerusalem Palestine.

ד“ר שרגא פייבל ב”ר נחום פופליס ז"ל.    🔗

כארבעים שנה עבד בתור רופא בעירנו.

ובצדק קראו לו: “זקן הרופאים”. רופא היה, בעל נסיון, ומוצלח בכל דרכיו.

בהיותו תושב ירושלם קרוב לארבעים שנה בקי היה בטבע הארץ ותחלואיה, וידע להתהלך את אנשיה לפי מזג האויר, ויהי חביב על כל העם, כבני ברית כאינם בני ברית. איש טוב היה, בעל נפש עדינה ויפזר צדקות ביד רחבה, הרבה משפחות עניות בקר בחנם. ביתו היה פתוח לפני כל עני ואביון וקשי יום, והרבה עניים קבלו ממנו דמי חדשי.

לבד ידיעתו הגדולה בחכמת הרפואה והפילוסופיה היה למדן ובקי בספרות ישראל וקבע עתים לתורה. גרסה לא פסקה מפומיה, רק נח מעבודתו ופנה לו להספרים הגדולים והעבים ספרי התלמוד ויהגה בהם יומם ולילה.

הוא היה יהודי דתי במלא מובן המלה. יהודי בעל רגש. רגשותיה. ואדוק היה, אדוק מאד. –

יליד קראקוי היה, ממשפחה כבודה בישראל, למד תורה ושמע לקח בפילוסופיה במכללה הבריסלאית, ויגמור חוק למודיו בחכמת הרפואה בוינה, באות הצטיינות, ויקבל תעודת רופא וילך ארצה ישראל משאת רוחו ונפשו.

בימים ההם אי אפשר היה להשיג את הדיפלום בלתי אם לחלל את השבת, ור' שרגא פופליס בהיותו חרד על הדת עמדה לו שמירתו את השבת למפגיע בדרכו. ובקושי גדול הצליח סוף סוף להשיג את הדיפלום מבלי הקל בשמירת השבת לכל פרטיו ודקדוקיו, והפרופיסורים הללוהו וכבדוהו בגלל גבורתו ואומץ רוחו.

בבאו ירושלימה בשנת תרל“ג בערך, קרבוהו כל הגאונים הגדולים שהיו אז בירושלם, והוקירו את ערכו, זמן רב שמש בתור רופא הבית בבית החולים הצבורי בקור חולים הוספיטל, ויהי עונה לחולים גם מטעם הפקידים ואמרכלים באמשטרדם, שנותיו האחרונות לא היה כלל סוגות בשושנים, תלאות וצרות רבות עברו על ראשו והכשילו כחו. וביום השבת ה' ניסן תרע”ב גוע ויאסף אל עמיו בהיותו כבן שבעים שנה, המון אדם רב מכל השדרות באו לחלק לו הכבוד האחרון, תנצב"ה.

נכדו בן בנו, אינג' מר משה פופליס, גמר חוק למודו בהצטיינות והוא כעת כמאי במחלקת החקלאות הממשלתית בירושלם.

מענינים שני המכתבים הבאים לקמן, שנמסר לי מאת מחותנו החכם הסופר מר מיכלין נ"י:

א.

בעז“ה יום ה' י”ב ניסן תרכ“ו לפ”ק קראקא.

ישאו הרים שלום וברכה, מאת אלקי המערכה לכבוד הרב המאה“ג, חריף ובקי נזר החכמים, עמוד הימיני אשר חכמים ונבונים על תורתו וחכמתו נשענים. כבוד שמו מפארים מו”ה זכרי' פראנקיל נ“י יכון כסאו לעד, אב”ד דק"ק דרעזדין וראש ישיבה בעיר ברעסלאו.

הבחור הנוכחי היקר פייבוש פופלעס מילידי קהלתנו הי“ו הוא המורם מעם השוכן פה במשכנות הרועים, הוא הוא אשר חפצו ורצונו לחסות בצל דליותיו הסוככים על בית מדרשו הגדול בברעסלאו בית מדרשו שחוברו לו יחדיו תורה וחכמה ויראה, כי אין פה קהלתנו שום מרעה לצאן המיחלים להשביע רעבונם ממגד שמים ממעל ומפרי ארץ. אנחנו מכירים הבחור הנוכחי וידענו כוספו הנמרץ למלאות חצנו משתי המנות היקרות תורה וחכמה אשר נתנו לאדם למנה ממי שאמר והי' העולם. אכן המונעים הרבים אשר עומדים לשטנה לאיש עזוב ממשען לחם בעזרת אבותיו כמו הב”ח נ“י הנז‘, הם אחרו פעמיו מלצעוד במסילה העולה בית אל למלאות ידו בתלמוד והעתות הפנאי אשר היו לו לשלל בעת הלך להרגיע מעט מלמודיו בגימנזיום הוכרח להביא לחמו מלמודים החיצונים להחיות נפשו. אבל עתה מהולל ד’ כי כבר יצא בשלום בשמנה הקלאסין, חלקו ד' אמרה נפשו אם למדת הרבה למודים אדדם עד בית אלקים לחברם אל התורה אשר היא ראשית לנו. ע”כ בלי תפונה כל המקרב נפש צמאה לדבר ה' בזמננו אלה קונה לו עולם הבא, כי מה יעשה הבן יקיר הזה אם לא יסופח אל בית מדרש התורה והי' נלחץ לשקוד על חכמת הרפואה באונווערזיטט אשר בחלה נפשו בה מרוב תשוקתו להסתפח בנחלת יעקב ומי יודע היצלח? או ח“ו לא ישאר בתומתו, באם לא יהי' לו עוזר ותומך מורה דרך, וצדיקים ילכו בו, וחטאנו לו כל הימים ח”ו אשר נפשו נועם תבקש מאתנו לסוכך עליו בכנפי תורה, עוז מובטחנו בצדקת אדוננו כי יתן מקום לדברנו אלה המדברים לכבוד התורה והחכמה דורשים בשלום תורתו באהבה רבה כל הימים.

הק' אברהם (שם המשפחה בלתי ניכר) ראב"ד מקראקא

הק' אברהם מאיר קרייאר

הק' ישראל ניימאן

חותם

מבי דינא רבה

בק"ק קראקא

ב.

מאשרים בזה רשמית שהסטודנט פייבל פופילס מקראקא נרשם בנובמבר 1864 במחלקת הפילוסופיה של המכללה כאן ושבקר בהתמדה את ההרצאות במשך כל הזמן.

ברוסלאו, 27 דצמבר 1864.

החתימה

ד"ר וילהלם פינקמן

דיקן המחלקה הפילוסופית.

בית אמזלאג.

בחרבת ר' יהודה החסיד.

ונתתי להם בביתי ובחומתי

י. ד. ושם

עוד במאה העברה כבר השתתפה המשפחה החשובה “משפחת אמזלג” לטובת הישוב בקדש. ואבן מקיר מכרזת ואומרת נדבת אחד מבני המשפחה הכבודה הזאת.⁷⁹

באחד הבתים בחרבת ר' יהודא החסיד בבית “תלמוד התורה וישיבת עץ חיים” מוצאים אנו אבן עתיקה משנת, תקצ"ט, המכרזת ואומרת:

האבן הזאת תהי' לאות כי הבית הזה, מקרא ק“י, יהי לעי”נ החכם הנדיב כמו“ה יצחק דוד נ”ע בן הגביר המפורסם רודף צדקה וחסד כמוה“ר יוסף אמזלאג הי”ו. והבית הזה יהיה עליון להעלות נשמתו תמיד באור תורה דתשב“ר ויקרא בשם “תולדות יצחק” שם טוב מבנים יהיו לו, ולו תהיה לנחלה קדושת עולמים עד עמוד לקץ הימין תנצב”ה וקשורה בשלהבת קדושת א"ת, ונר מצוה לזכר עולם יהי צדיק.

נלב“ע ב' אדר תקצ”ט פעיה“ק ת”ו.

ב“ה, ירושלם ת”ו, כ“ו אלול תרפ”ז.

לידידי ואחי ברוח מר פנחס בן צבי גראייבסקי נ"י.

שלום וברכת שנה טובה!

עוד בהיותי באמריקה לרגלי מסחרי, ולבי במזרח, קראתי מאמריך ונהניתי מגנזיך “גנזי ירושלם” – המספרים בשבחי ירושלם ומחבבים זכרונותיה, בניה ובוניה, על קהל הקוראים, ותמיד התפללתי: ירבו כונסים כמוך לעסוק בזכרונות קדומים אלה, וכמו אלה.

ועתה בהיותי בירושלם משאת נפשי, וראיתי התמסרותך לעבודתך “עבודת הקדש” במאורעות החיים בירושלם בתקופה העברה והנוכחית. ובאיזה אמצעים קשים אתה מוציא כל חוברת וחוברת באין עוזר ותומך, הנני אתך בדעה ובמעשה. והחוברת הזאת תהי' מקדש לזכרון מר דודי הרב והעסקן הגדול רבי יוסף ריבלין ז“ל, שיסד ויכונן י”א שכונות חדשות בירושלם, ובצדק כנוהו בשם “המיסד העקרי של הישוב בירושלם”.

הבוחר בירושלם יהי' בעזרך להמשיך עבודתך הלאה, להוציא לאור כל אותו החומר היקר הספון וטמון בגנזיך, גנזי ירושלם.

ידידך מוקירך ומכבדך

אליהו יוסף בהרב ר' שניאור זלמן ריבלין

- - - -

ידידנו העדין הזה, יליד בן יליד הארץ, ענף עץ אבות הוא מגאוני גדולי ירושלם, החובבים הראשונים.

מצד אביו הוא נכדו של “הגאון הצדיק” רבי אליהו יוסף ריבלין זצ“ל, נלב”ע בירושלם י“ב תמוז תרכ”ה, עוד ידובר בו בחוברות הבאות.

ומצד אמו הוא נכדו של הגאון הצדיק ר' משה ריבלין זצ“ל “המגיד משקלוב” בנו של הראב”ד הראשון בירושלם הגאון רבי הלל בהרב ר' בנימין ריבלין זצ“ל מגדולי תלמידי הגר”א שעלה לאה“ק יחד עם העולים הראשונים בשנת תקע”א.

ר' אלי' יוסף ריבלין הנז' הוא המיסד הראשון של חברת בנין הישוב בירושלם ונחלת “מצפה ירושלם” ואחד מהמיסדים והבונים הראשונים של המושבה החדשה “מגדל” שאצל טבריא.

מכתב משנת רצ"ה

הרשאה לשליח להולכה מאדרינופול לירושלם

– עתקה מגוף הכתב הנמצא ביד הרה"ח מר מיכלין –

בפנינו עדים חותמי מטה בא ר' משה בן ר' אברהם ן' מאיור ואמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני קנין גמור וכתבו וחתמו בכל לשון של זכות ויפוי כח ותנו ביד ר' אברהם יקותיאל להיות בידו לזכות ולראיה מחמת שרציתי ברצון נפשי ובהשלמת דעתי בלי שום אונס כלל בעולם ונתתי לו במתנה גמורה שרירא וקיימא כדת וכהלכה ארבע אמות קרקע דילי ואגבן ואגב קנין סודר הנז' לעיל הרשיתיו והשלטתיו ומניתיו שליח גמור להוליך גט לאשתי מרת שרה בת ר' יעקב ן' קאנייאש בכל מקום שימצאוה ובפנינו חותמי מטה מסר גט כשר ר' משה המגרש הנז' ליד ר' אברהם השליח הנז' וכך אמר ר' משה המגרש הנז' לר' אברהם השליח הנז' בפנינו הולך גט זה לאשתי שרה בת יעקב ן' קאנייאש ותנהו לה בכל מקום שתמצאוה ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי ונתינתך כנתינתי ונותן אני רשות גמורה לעשות שליח ואותו שדיח שליח אחר עד מאה שלוחים ואפילו שלא… כלו וליתן גט זה לאשתי שרה בת יעקב בכל מקום שתמצאוה אתה או שלוחך או שליח שלוחך ותכף שיגיע גט זה לידה מידך או מיד שלוחך או מיד שליח שלוחך תהיה מגורשת ממני ומותרת לכל אדם, והגט שנעשה עליו ר' אברהם יקותיאל הנז' שליח להוליכו, ככל הכתוב לעיל נכתב ונחתם פה אדריאנופולי בששי בשבת אחד עשר יום לירח טבת שנת חמשת אלפים ומאתים ותשעים וחמש לבריאת עולם ואנו החתומי' למטה בשטר שליחות זה אנו עצמנו עדים החתומים בגט הנזכר, ובפנינו חותמי מטה קבל עליו ר' משה המגרש הנז' חרם חמור וגמור שלא לבטל את הגט הנז' ולא את השליח הנז' בשום אופן בשום זמן בעולם ובטל כל מיני מודעות שבעולם שמסר ושימסור נגד הגט הנז' ונגד השליח הנז' וקנינו אנו ח"מ מיד המגרש הנז' קנין שלם ונגמר כל זה יום ששי אחד עשר יום לחדש טבת שנת חמשת אלפים ומאתים ותשעים וחמש לפרט היצירה פה אדריאנופולי והכל שריר וקיים

יעקב בן חיים עד שם טוב בר אברהם עד

וסימני גוף גט זה

ציון

לאחד מבני ציון היקרים מר יהושע וואלפינזון ז"ל

אם אין מי שהוא מהדור החדש היודע להכיר ולהוקיר את גבורי הישוב הישן שהקריבו את גופם ונפשם, חלבם ודמם על מזבח הישוב; אם אין מי מהם המתחשב עם החיים ועם המתים – הנה אנו, בני ארץ-ישראל שסבלנו עמהם יסורי ארץ ישראל במדה מרובה, אנו יודעים את ערכם ואת חשיבותם. ועל אחד מאלה, מילידי ירושלם, ממשפחה עתיקה וחשובה, שנולד פה לפני כשבעים וחמש שנה, מר יהושע בהרב הגאון ר' אברהם דיין ז"ל לבית וולפינזון, הנני לעשות פה “הזכרה” ולהציב לו ציון.

המנוח הצטיין ביחוד בתור “נהנה מיגיע כפו”, התרחק תמיד מתמיכות כלליות ופרטיות. ויהי הוא “הנותן” ולפעמים גם פזרן-חשאי לעניים צנועים – כדרכם של בני ציון. בבחרותו היה רוקח בביה“ח הרוטשילד, ואח”כ עבד בתור אומן מצין בסתות אבני-הריחים. לפני כשבע עשרה שנה בא לגור בפ“ת לעבוד ולשמור את פרדסו של חתנו מר חיים יוסף בילה נ”י, בחג השבועות תרפ"ד נפטר בשם טוב בפתח-תקוה. ושם מנוחתו כבוד.

משפחת וואלפינזון עתיקה היא בירושלם, יד ושם לה בבסוס הישוב של עדת האשכנזים בעיר קדשנו, ובכל אותם המפעלים הצבוריים לתורה ולתעודה, לעבודה ולגמ“ח. הרב ר' זאב וואלפינזון ז”ל היה מן הראשונים שיסדו ויכוננו את בית תלמוד התורה בחרבת ר“י החסיד. בספר הזכרון למוסד הצבורי הזה מוצאים אנו כי בשנת תרט”ו נבחר מטעם העדה לסוכן ונאמן; על שמו נקנה מקום הקברות הראשון על הר הזיתים לעדת האשכנזים; הוא היה מהמיסדים הראשונים של בקור חולים, חברת גחש“א וכו‘. וכמוהו כן גם בנו הרב ר’ בן ציון וואלפינזון ז”ל היה מסור בכל רגשי לבבו לעבודת הצבור. בכל צרה שלא תבוא היה ר' בן ציון זה ראשון לעבודה ולמעשה, והכל בלי שום תשלום גמול, בלי טובת הנאה, בלתי ההנאה הבאה ללב בעקב מעשה הטוב. – משפחת וואלפינזון מתנוססת בכל זהרה והדרה בין החובבים הראשונים, שמסרו את נפשם על בסוס הישוב וקיומו.

החובשים בירושלם.

גם “חובשים” היו לנו בתקופה הקודמת, ובמדה ידועה הצליחו הרבה יותר מהרופאים מדופלמים. ואלה האחרונים לא דוקא שלא מחו בהם אלא גם חזקו את ידיהם בעבודתם בעצה ותושיה.

אהדה מיוחדה רכשו להם החובשים מצד הקהל – מבני ברית וגם משאינם בני ברית – ורובם ככולם פנו ישר להחובשים. ולא דוקא בפצע וחבורה אלא גם בעניני מחלות פנימיות, והצליחו. החובש הראשי בירושלם, בתקופה הראשונה במאה העברה, היה הספרדי סי' יצחק אשכנזי, חכם וחרוץ בעבודתו, ויהי אהוב וחביב בעיני “מושל העיר” הוקירהו וכבדהו. כמהו כן כל זקני הישמעאלים, כולם כרעו ברך לפני “חכים אל יהוד” (רופא היהודים) וחלקו לו כבוד גדול. – אבל דבר אחד שעשה לתומו מבלי שימת לב לתוצאותיו, הביאהו לידי סכנה, לידי מות עד שהיה מוכרח לברוח מן העיר בחצות הלילה. –

וזה מה שספר לי החובש סי' רפאל אשכנזי, ממשפחתי, מה ששמע מהרב הראשי הגאון רבי יעקב שאול אלישר ז"ל: אף הוא ראה “גלגלת” בידי אחד הערבים למכירה ויתלה אותה ממעל לחנותו בתור “שלט” – וזה הרגיז את הישמעאלים האדוקים האשכנזים בחשבם אותו למכשף ויאמרו להמית אותו בבקר. הדבר נודע לידידו המושל, וימהר להודיעו חרש לאמר: קום ברח לך מן העיר בעוד מועד, כי הקנאים אורבים לנפשך.

החובש המסכן ברח מן העיר, נעלם ואיננו, ויבוא דמשקה, ובשבתו בבית “הקווה” שמע חדשות. הוואלי מבגדד שבא תמול לדמשק נהפכו מעיו בקרבו, והנה בכל רע. הרופאים הרשמיים אינם יודעים לעשות דבר, נבוכים ונדהמים, והשר הולך למות.

כאשר שמע החובש היהודי את הדבר הזה מהר לבוא אל היכל השר, ובתחבולות נכנס ונגש אל החולה והבטיח לו לרפאהו, וירפאהו. – במקרים כאלה היה רגיל, וחריצותו עמדה לו גם במקרה הזה להציל את השר מרדת שחת, הוולי לקח אתו לבגדד את החכים הזה, יצחק אשכנזי איפנדי, והרימהו למעלת “בין-באשי”, שר האלף. – ותלמידו סי' שבתי שיקורג’י נשאר לחובש על מקומו בירושלם.

גם סי' בכר כהן (העור) היה חובש מצוין. ואחריהם החובשים המומחים: סי' יעקב שבתי, ואחיו הקטן סי' משה שבתי, נסע ליפו ויהי מפורסם בשם “מוסא חכים” – משה הרופא. – וסי' רפאל אשכנזי, החי אתנו כהיום. חובש מומחה מלפני כארבעים שנה. והחובשים האשכנזים, גם הם הצטיינו. ומן המפורסמים שבהם: ידידיה הרופא ר' יהושע יונה ר' דוד גיל ויצחק הרופא. “החובש” לפנים היה נקרא בפי ההמון, רופא.

מקדש

להרב מרדכי דוב קרמר

בירושלם

הפלאות בירושלם בשנות קדם

– ג –

יצאו בוכים ושבו שמחים

הרבנים יצאו את העיר, דחופים בדבר המושל, והשער נסגר אחריהם. –

* *

זה היה מלפני שנים רבות, בזמן רבי אברהם כהן, ראשון ל“אבלי ציון”. –

שנה שחונה היתה, העיר צמאה למים, תושביה צעקו: מים מים! עברה רביעה ראשונה ושניה וגשם אין. טרם המטיר ה' גשם לרות את האדמה, הבורות נתרוקנו, המעינות נתיבשו, במחיר רב השיגו מים לא צלולים, מים עכורים ודלוחים, אשר בשנים כסדרן היו משתמשים בהם לבנין ולרחיצה, ולא היו שותים אותם אף חנם, וגם זה הלך וכלה.

עננה הרת תוגה שכנה אז על פני ירושלם.

כבר התענו היחידים תענית בה“ב (שני חמשי ושני) תקעו הריעו ותקעו, וגם “תענית צבור” כבר גזרו, ישבו אחינו וחכו לישועת ה', רגילים המה אחינו לסבול יסורי א”י בסבלנות. קבלו את דין באהבה, בשקט ובבטחון גמור לה' הבוחר בירושלם כי ירחם על עמו וארצו.

אך לא כן אלה אשר לא מבני ישראל המה, להם לא היה די אמון די בטחון וסבלנות, המה לא נחו ולא שקטו: רעשו, רגזו, ויתגודדו כמשפטם, וידרשו מים מאת המושל בכל תוקף, בחוזק יד, גם מהערים והכפרים אשר בסביבות ירושלם נתאספו העירה ויתחברו אל אחיהם בדרישה הזאת. ויהי קול הדרישה הולך וחזק מאד. –

המושל היה נבוך, נפעם ונדהם, ירא היה מתוצאות לא טובות, קרא עצרה מגדולי העיר ומרוחניה: הקאדי, המופטי, החג’ית והשיכים. ויקומו שנים מהם: חג' עבדול קאדר, ושיך מוסטפא אבו עבדאלה ויאמרו: אין לנו שום עצה כי אם לפנות אל הרב-הראשי של היהודים, מבני בניו של “חוני המעגל” ולגזור עליו ועל חבריו הרבנים שיקרעו את גזר הדין שיהיה מטר על פני ירושלם; מלומדי נסים המה, וה' ישמע שועתם.

המושל ידע כי היה וישנו “רובי שמעון הצדיק” מנוחתו כבוד מחוץ לחומת העיר, ובכן הזמין את הרבנים ויאמר להם, צאו את העיר לקבר “רובי שמעון הצדיק” והעתירו לד' בעד העיר ויושביה כי יפתח לנו ארובות השמים להמטיר מטר על פני האדמה, ולא אתן אתכם לשוב העירה עד שירד גשם מן השמים; אסגור השער בעדכם ואולם את נשיכם ובניכם אשר לכם יהיו מושכנים אצלי…

ועתה לכו בשם ה'!

דברי המושל היה אז כדבר מלך שלטון, אין להשיב, –

איש איש לקח אתו החבילה היותר יקרה לו: הטלית ותפילין וספר הדמעות ספר “תהלות דוד בן ישי”.

יצאו את העיר בלב נשבר. בעינים זולגות דמע השתטחו על קבר הקדוש, הרבו תפלה ותחנה, ויצעקו אל ה' בחזקה: עננו ה', עננו בורא עולם במדת הרחמים! הושענה, והושיעה נא!

התפלה נמשכה כל הלילה עד אור הבקר, ובעודם קוראים “ויחל” ורוח צפונית-מערבית נשב, התקדרו השנים בעבים, קול רעם בגלגל נשמע ומטר גדול נתך ארצה, וירד כל היום וכל הלילה וכל יום המחרת וגם ברד נלוה לו.

בשובם העירה קבלם המושל, השופטים, הקאדי והמופטי וכל החג’ס והשיכים בתרועת הידד וביראת כבוד ויקר, התזמורת נגנה לפניהם, ותרועה וקול שמחה בקעו רקיעים. נתקדש שם שמים ושם ישראל, והעיר ירושלם צהלה ושמחה.

 

חוברת ז    🔗

הרב הנוסע - רבי יעקב ספיר הלוי ז"ל    🔗

בעל אבן ספיר.

פרק “מגנזי ירושלם”:

אלה הטעונינים ב“גנזי ירושלם”–העירו באותי, ובצדק, אם הזכרתי את “התימנים בירושלם” ⁸⁰כיצד ואיך עברתי בשתיקה על “אבן הספיר” שלהם, ולא הזכרתי כלל את הרב הנוסע" הזה שעל ידו נודעו לנו–כי לבד הנוסע “גיבור” שהוא היה באמת הראשון שגלה לנו “רז זה”, ועל ידו נודעו לראשונה בעולם הנאור, בספר מסעיו 1772, הנה בעקר עמד עליהם רבי יעקב ספיר שתר את תימן בשנת תרי“ח–תר”כ, והרבה לחקור על מצבם, מעמדם המדיני, הדתי והמוסרי; דרכי חייהם ומנהגיהם, גם העתיק כמה משיריהם, ופיוטי חכמיהם, והביא אתו כמה כתבי יד עתיקים מימים מקדם, בהם הכתר תורה וכו', שעד הזמן ההוא ידענו מהם רק מעט מאד, הלא הם כתובים על ספר “אבן ספיר” בשני חלקים, ⁸¹חלק ראשון מכיל מסעיו: מצרים, אביסיניא ותימן נדפס על ידי חברת “מקוצי נרדמים”, ליק, תרכ“ו. וחלק שני כולל מסעיו: בעדן הודו מעלבאר, קוגין, כלכתא, סינגפור, יאווא, באטאוויא, אויסטרליה, נדפס ע”י חתנו החכם הסופר מר יחיאל בריל, בעל “הלבנון”, מיינץ–תרל"ד, ספרו זה קנה לו שם גדול בקדמוניות היהודים בארצות שעבר עליהן, כי הוא הרבה לחקור על כל דבר, ולמד לדעת את גדולי הרבנים במקומות האלה אשר לא נשמע שם עד כה.

כן הדפיס: קונטרס “אגרת תימן השניה” על אדות משיח שקר שעמד אז בזמנו. אגרת הפרידה לרבני איטליה, אלדד ומידד, גי חזיון, כנף רננים, מים חיים, עדות ביהוסף, לבד מאמריו הרבים, שרובם ככולם נתפרסמו “בלבנון” של חתנו הר“י בריל שהחל להופיע בירושלם, חדשי, בחדש אדר תרכ”ג.–לבד גדלו בתורה וחכמה היה מחונן בכשרון נעלה של ספרות ושירה, בשנת תר“ה חבר שיר גדול ויפה בשם עדת אשכנזים שבירושלם לכבוד השר משה מונטיפיורי ⁸²בעלותו לעה”ק בשנה ההיא.–

אחד משיריו שהגיש להמליץ ד“ר לודוויג אויגוסט פרנקל בעלותו לעי”ק בשנת תרט"ו נתפרסם בספר “ירושלימה”.

בתור למדן, חכם וסופר, עסקן צבורי ובעל מדות תרומיות וחובב את ירושלם בכל לבו ונפשו, בחרה בו הועדה האשכנזית לשד“ר ממדרגה ראשונה. מר יעקב מרק במאמריו “גדולים נשכחים” בדברו ע”א רבי “מתתיהו שטרשון”⁸³ מספר לנו, כי בבוא ר' יעקב ספיר לווילנא נתקבל בבית מר שטרשון בחבה ואהבה ויתארח שמה. ויקר מקרה שנפל ושבר את רגלו, ומארחו טפל בו ודאג לשלומו כל אותם החדשים, ובתור הבעת תודה למטיבו ואיש חסדו מסר לו את ספרו “אבן ספיר” בכתובת גדולה ויפה⁸⁴ כתב רש"י בשיר ובפרזה. והתחלו מישרי הלוי:

השר אשר מושבך אתן

יושב בגן דעת ובית מתן

קבל שלום עבד אר ירד

לים וביתו עם תהום נתן

רכב עלי גלים וגלגלים.

על במתי ארץ ולויתן.

ויקו כיוסף רחמי צורו.

יום משכם גלה ומדותן.

לוי ואינו מעדת קרחת.

קרחי ולא עמד בסוד דתן.

ועה"ח יעקב סלה.

הר"י ספיר נסע אז לערי רוסיה לטובת בית החולים “בוקר חולים” הוא היה אחד מחברי ההנהלה של המוסד הזה⁸⁵ ובאחד ממכתביו הוא אומר להם שהנהו כותב המכתב על רגל אחת.

הר“י ספיר נולד באסמינה פלך ווילנא בשנת תקפ”ב, בהיותו בן עשר שנים בא עם אביו–הר' נתן ש“ב לצפת. ביום הו”ר תקצ“ג–אחרי זמן מה מתו עליו הוריו. רבני צפת טפלו ב”היתום העזוב" ויכלכלהו וידאגו בעדו, ואחרי “חרבן צפת” ע“י הפלחים שמרדו אז, בשנת תקצ”ה, במחמד עלי פחה ויבוזו העיר עלה עם הגולים ירושלימה, רבני ירושלם שמו עליו עיניהם לטובה ויתנו לו ידים לשבת ולעסוק בתורה ויהי לרבי יעקב ספיר בעל “אבן ספיר”.

בשחרותו היה מבחירי המלמדים וממגידי “השעור” בביה"מ הישן מנחם ציון; העמיד תלמידים הרבה לתורה ולתעודה. גאוני ירושלם התחשבו בו, כבדוהו והוקירוהו.

הוא היה חתנו של הרב והעסקן הגדל בישוב הגלילי רבי שלמה זלמן הכהן ז“ל, הנזכר “בשירי שפת קודש” להמשורר אדם הכהן לבינזון. שם אשתו פייגא לאה. ותולד לו: שני בנים ושלוש בנות שהצטיינו במדותיהם ובכשרונותיהם, כבנו הראשון ר' זלמן נתן הלוי⁸⁶ כן בנו השני הר”ג בנימין זאב הלוי היו תלמידי חכמים וסופרים מצוינים. זה האחרון היה כותב כמעט בכל גליון וגליון מ“הלבנון” מאמרים וחדשות מירושלם בסגנון יפה ונעלה. סוחר וקובע עתים לתורה, מגיד שעורים שונים בבית המדרש הישן “מנחם ציון”. ביתו היה פתוח להצעירים להשתלם בלמוד שפת עברית על בוריה בדקדוק ובהגיון.

וחתניו: ר' יחיאל בריל בעל הלבנון, ר' אליהו גודל, ור' שמואל ברוך מיקירי עדת הספרדים ונכבדיה.

נכבדו ותלמידו המובהק היה החכם-הסופר והעסקן הגדול מר אליהו ספיר הלוי. עוד נשוב לדבר בו ובפעולותיו הנשגבות על שדי הספרות והישוב החקלאי בא"י.

רבי “יעקב ספיר” נפטר בליל יום השלישי ו' תמוז תרמ"ה, ומנוחתו כבוד על הר הזיתים אשר על פני ירושלם מקדם.

בעל הלבנון - החכם רבי יחיאל בריל ז"ל.    🔗

נתפרסם בעתון “דאר היום” ביום י“ד חשון תרפ”ז

–יום מלאת ארבעים שנה לפטירתו–

יחס גדול וחשוב היה לו לר' יחיאל בריל ז“ל בעל ה”לבנון" עם הישוב הישן והחדש. אני בתור תלמידו של הרה“ג ר' יחיאל מיכל פינס ז”ל אשר בא עמו תמיד בחליפת מכתבים לטובת הישוב, ובתור יודע כנזי המכתבים של הרבנים מאותה התקופה, ידעתי והכרתי את ה' בריל מתוך “מכתביו הפרטים” אולי הרבה יותר ממה שנתפרסם ממנו בדפוס.

אם יבוא יום והמזל יגרום שמכתביו הפרטים, הנוגעים ביחוד לחיי הישוב, יראו אור, אז נראה עד כמה ידע והכיר היטב, גבור הרוח הזה, את ירושלים בחצוניותה ובפנימיותה, רבניה יקיריה, טובי בניה ובוניה, מקטריניה ומשטיניה, קדושיה וצבועיה גם יחד; עד כמה לחם מלחמת האמת נגד מורדי-האור ושונאי-הישוב. ישוב ארץ ישראל היה אדיר כל חפצו. משאת נפשו ורוחו הכביר, משוש כל חייו. באש להבת שלהבת-קדש, ערוכים “מכתביו היקרים” ששלח תמיד להרבנים הספרדים והאשכנזים בירושלם ועריה, חכמיה וסופריה. כל המכתבים האל המלאים רגשות עדינים, רגשות איש האוהב עמו בלי מצרים, וכל ששון ישעו לראות בנחמתו, ויחד עם זה לא נשא פנים לשום, איש וכהרי"מ פינס היה גם הוא “איש אמת וחותמו אמת” וירכש לו שונאים מבית ומחוץ שמררוהו וישטמוהו, אך הוא יצא שלם מן המערכה וכל מתנגדיו הכירוהו והוקירוהו.

הרבה קרבנות הקריב על מזבח אהבת ארצנו. הרבה סבל יסורי ארץ ישראל. הרס את מעמדו עזב את עסקיו לשם ישוב א"י.

ביגיעת בשר ונפש הביא העקרונים אל הנחלה ואל המנוחה, אבל הוא לא בא אל המנוחה ולא ראה שכר בעמלו וגם הכרה טובה לו היתה לו. ובפחי נפש יצא מא"י (בפעם השניה) להקים הריסות מעמדו. וזה היה בשנת השמונים:

בפרוע פרעות בישראל, ורבים מאחרינו נהו אחרי ארץ הקודש מולדתם מלפנים וייסדו בה מושבות אחדות לעבודת האדמה, עלה הר“י בריל עם אחד עשר אנשים מאכרי אחינו ברוסיה⁸⁷ ואחרי עמל ותלאה רבה התישבו העולים עמו במושבות עקרון בחסדי “הנדיב הידוע”, אך לרגלי הריב אשר פרץ בינו ובין המנהל הירש נפרד מעל אחיו האכרים אשר הוא היה להם למקור ישע, הם באו למנוחות והוא נסע לאנחות. וכל המעשים והרפתקאות שהיו לו בעת ההיא הלא הם כתובים בספרו “יסוד המעלה” שפרסם במיינץ בש' תרמ”ג.

ר' יחיאל בריל נולד בעיר כריסלאוה בוואהליניה⁸⁸ אביו השיאו אשה בנערותו, הזיווג לא עלה יפה ויתן לה ספר כריתות. זמן מה היה בקושטא ומשם בא לטולטשין, פולין הרוסית. בשנת תרכ"א כלה עם אביו ירושלימה, משאת רוחו ונפשו, ויקח לו אשה “בת תלמיד חכם” בתו של הרב החכם יעקב ספיר הלוי בעל “אבן ספיר”, בבית חותנו שם אל לבו להשתלם בשפת קודש ויהי לאחד הסופרים⁸⁹ המצוינים: ארז בלבנון!.

ידו רבה היתה בתלמוד, וחכמתו היתה כמעין המתגבר. בעזרת חותנו התחיל להוציא לאור בירושלים, בשנת תרכ“ג את הירחון “הלבנון” יחד עם חבריו החכמים היורשלמים: מיכל הכהן ויואל משה סלמן. ודגלו העתון היה: מבשר שלום ירושלם”,משמיע חדשות מארץ הקדושה בכלל, מודיע נעלמות מארץ תימן ומדינות הודו כל דבר אשר ישתוקק איש ישראל לדעתו, ומחציתו–שני דפים–היו מוקדשים לתורה וחכמה בשם “כבוד הלבנון”. ובחלק זה באו מאמרים מהרבנים הגאונים דקוטנא וקאליש והגרש“ס. והחכמים: הר' יוסף שורץ והר”י הלוי ספיר ז“ל. לרגלי המכשולים והמפריעים והעדר רשיון הממשלה נפסק בתום השנה הראשונה והעתיק את הלבנון לפריז ויהי לשבעון עד ש' תרל”ח, ב“הלבנון” היה תמיד פרק מיוחד בשם “מגדל הלבנון צופה פני ירושלם” שבו השתתפו הר“י ספיר ובנו ר' בנימין זאב הלוי ספיר, הר”י רבלין ושאר טובי הסופרים בירושלם. גם ראשי הרבנים, גאוני דירושלם: אברהם אשכנזי, מאיר אויערבאך שמואל סלנט היו מפרסמים תמיד מכתביהם וקולות הקריאה".

לרגלי מלחמת צרפת ואשכנז נאלץ היה לעזוב מקומו ולבוא למיינץ, שם הדפיס את הלבנון בבית מערכת ה“איזראעליט” המיינצי (כעין ובבחינת הוספה) וינחל לו שם תפארת בין אחינו האדוקים כי “החזיק במעוזי דת קדש וילחם מלחמת תנופה כם המתחכמים הבועטים ב”ה הלבנון היה אז לכלי שרת להרבנים והמשכילים החרדים בעת ההיא. הרי"מ פינס היה מראשי הסופרים, ויפרסם בו מאמריו היקרים שבאו אחרי כן בספר מיוחד בשם ילדי רוחי–

בשנת 1884 הלך ללונדון ושם הקים בית דפוס והו"ל “השולמית”, אחרי שתי שנים התחיל לחדש את הלבנון והדפיס ממנו רק איזה גליונות קודם מותו. גורל כל סופרי ישראל היה גם גורלו, כי מת או יותר נכון: נתפקע מתוך מרירות (והיה לו על מה להתמרמר) ומתוך עוני, ולא עזב אחריו כלום.–ואך עזבונו הגדול המוסרי הרוחני: שם ר' יחיאל בריל נשאר לזכרון נצח לכבוד ולתפארת.

ויקונן עליו רבי יחיאל מיכל פינס מנהמת לבו ויאמר: ידענו מאד, כי רבו לוחמי האיש הזה ומריביו כל ימי חייו, וגם בני אדם ישרי לב מצאו בו דופי לאמר: אוהב מדון היה, אך כל אלה האנשים לא ידעו את בריל ולא הכירו את טיבו ואת תכונתו על בורים ואף לא ידעו את כל הקירות אשר עברו עליו בימי חייו הסוערים אר הטביעו את חותמם על לב האיש הזה, ע“כ הוציאו משפט מעוקל, אבל אנחנו הכרנוהו וידענוהו היטב ולפנינו נגלתה נפשו היקרה בעצם תומה וטהרתה, ע”כ חובתנו היא להגיד כי שגו מאד כל הגחרים בו, יקר רוח היה ודעת נקיה וטוב לב ורחמן שאין כמוהו מצוים הרבה, איש אמונה ונאמן בבריתו ואוהב אמת בכל מאדו, כח כביר ורצון נמרץ, ועוז לב, ואומץ נפש נמצאו בו במדה נפלאה; אבל תלאות רבות סבבוהו מימי קטנותו ריש ועוני היה מנת חלקו כל הימים, ויהיו לו כל ימיו מלחמה עזה וקשה עם פגעי החיים ובמשך ימי מלחמתו ראה הרבה עמל ואון בבני אדם בעוה“ז ויראה כי יד השקר רוממה והאמת למרמס, הפחזות והשרלטנות במרומי קרת והדעת והכשרון בקרן זוית. דרך החנופה וההתפארות למעלה למשכיל ודרך הענוה והאמת מלאה סירים סבוכים ועוני ותמרורים בסופה, ע”כ התמרמרה רוחו ויהי למר נפש ויסתכל בפני העולם בפנים נזעמים, ומר נפשו הטילה טפה של ארס בלשונו ובקסת ויהי כל אשר אמר ואשר כתב מלא רעל ומרירות, נשיכתו נשיכת נחש עקיצתו עקיצת עקרב ומהתלותיו מלאים חדודים חדודים, אשר הכאיבו לב רבים, הדבר הזה גרם לו כי רבו משנאיו וכי כבדה עליו מלחמת החיים ביתר שאת וכל אשר הוסיף להלחם עם החיים כן הוסיפה התמרמרותו, ובגלל הדבר הזה לא ראה טובה בכל עמלו וכל אשר עשה נהפך לו לרועץ, זאת המושבה “עקרון” אשר ידיו טפחוה ואשר עמל ויגע בה בכל כחו ובכל אומץ נפשו ואשר בגללה נהרסה מעמדו ונחרב ביתו התנכרה אליו ותאמר אליו: לא אכירך.

גם ספרים חשובים פרסם הר“י בריל ז”ל. הוציא לאור שלשה כתבי יד מבית עקד הספרים של הברון גינזבורג: פירוש למסכת ר“ה המיוחס להרמב”ם, ספר זכות אדם לר' דוד מרוקא מרטיקא, וספר שעשועים לר' יוסף בן זברא, שלשתם יצאו בקבץ אחד בשם “יין לבנון”.(פריז תרכ"ז) “פירוש רבנו חננאל” על פסחים (פריז 1868) ספר האיגרות – כתאב אלכסאייל – (השגותיו על הרמב"ם וחליפת המכתבים בינו לבין חכמי לוניל). מר' מאיר הלוי אבולעפיא, (פריז תר"ל). באר הגולה על אה"ק ומדת ותבנית בית המקדש וכליו, ועבודת הכהנים והלוים וכו' בהקדמה ארוכה ממנו (מיינץ תרל"ו).

ארז הלבנון נגדע פתאם מארץ החיים.

הר“י בריל השיב רוחו אֶל אֵל וימת במבחר שנותיו ביום י”ד מרחשון תרמ"ז בלונדון.

השר יוסף קריגר    🔗

בזמן היותו בירושלם המתורגמן של הפחה וממלא מקומו

פרק מ“גנזי ירושלם”:

אף הוא היה מן העולים הראשונים, “עולי לרגל”, רגלי עלה לארץ הקודש. והוא מאותם שלשה הצעירים שבאו רגלי מהונגריה לארץ-ישראל, דרך הבלקן-קושטא. הוא סיגל לעצמו לשונות אירופא, והיה לסוחר נכבד ותושב קבוע בארץ. הממשלה ראתה בו איש נבון וחכם, מלומד ונאמן, ומלאה את ידוע בעבודת הממשלה, ויהי המתורגמן הראשי לפחת ירושלים. מלכי אירופה, אשר בקרוהו בירושלים כבדוהו והוקירוהו באותות כבוד. הוא היה המוציא והמביא כל עניני הממשלה, מקבל פני מלך ושרים, ממלא מקום הפחה בנסעו לפעמים בנסיעות קרובות ורחוקות. וברכבו על סוסו לבוש בגדי שרד, חרבו על ירכו ואותות הכבוד על חזהו ראו בו סמל ההוד והתפארת. גם המושלמים וגם הנוצרים כרעו ברך לפניו, כבדווה והוקירוהו מאד. הוא היה יהודי נאמן לעמו וארצו, מגן על אחיו תושבי ציון וירושלם ושוכני ערי יהודה, ואויביו ה“יחידים” היו: חברי המיסיון, אשר היה נלחם בהם תמיד והם שמרו לו את עכרתם.

ובמשך שנות עבודתו הרשמית עזר הרבה להתפתחות הישוב החדש ויהי פלא-יועץ ורב-הפעלים יחד עם גיסיו וקרוביו הנכבדים חכמי עסקני ירושלם" הרי"ד פרומקין בעל החבצלת, ומר יוסף נבון ביי.

הוא היה היהודי הראשון⁹⁰ שבקר את “מערת המכפלה” בחברון בדרך רשמי.

שנים רבות שרת במשרתו הגבוהה הזאת, עד ששונאיו מצאו מקום עלילה להנקם בו, בתור “יהודי שומר שבת מחללו”. הדבר היה בחדש חשון תרמ“ג, בבוא ציר ממשלת ארצות הברית מקושטא לבקר בירושלים. המנהג העתיק ששרר בטורקיה לקבל פני צירי ממשלת זרות בעברם בארץ ב”כבוד מלכים"–בוטל זה כשנה. ועל פי “חוק מיוחד” ומאמר המלך הופקדו כל מושלי המחוזות לקבלם אך כאורחים נכבדים העוברים בארץ. והפקודה הזאת שמר רעוף פחה גם בשעת קבלת פני הגנרל וואלוס, ושלח אך את מליצו מר קריגר לקולוניא לברכו בשלום בשם הממשלה ולהודיעו, כי מוכנת הממשלה לשרתו באשר ידרוש.מר קריגר מלא את תפקידו. אבל המזל גרם כאן סבה: השעה המיועדת לקבלת הפנים היתה שעה תשע בבוקר ביום הששי, ומרכבת השר התאחרה עד הערב. הקהל נלאה לחכות ויחלו לעזוב מקומם אחד אחד, ביחוד היהודים שחרדו לקראת השבת, וגם מר קריגר, שהיה ירא שמים, זכר את יום השבת לקדשו ולבלתי חללו, ויהי נבוך ונדהם, והשעה מאוחרת. פתאום נראתה עגלתו של הציר, ויגש אליו וימסור לו ברכת הפחה. התזמורת החלה לנגן, ומר קריגר נתן פקודה לשר הגדוד לחכות לציר, עד שייטיב לבו בבית-הקפה היוני במוצא, ובבקשו סליחה מהציר על שהוא נחפז לעלות העירה, מיהר לעלות ירושלימה בזמן “הדלקת נר שבת” וימסור להפחה את הראיון עם הציר ויבאר לפניו שהיה מוכרח למהר לשוב העירה. הפחה הבין את הדבר ולא אמר כלום. על שער בית המלון “מעדיטרייאן” (מלון אמדורסקי כיום הזה) הנועד למשכן השכר חכה עליו מר קריגר ויקדם שנות פניו ויביא לו ברכת שלום מאת הפחה וממשלת העיר.

וכאן היתה ה“נקמה”. בעלי ברית המיסיון, שבאו עם השר מקולוניה העירה, השתמשו במקרה הזה ויעירו את השר, כי אך קריגר הסב בקבלת הפנים הקרה הזאת. ויחר אפו בו, וידרוש מאת הפחה להסיר מפקודתו.הפחה המליץ עליו, ש“השבת בא והמתורגמן הוא יהודי”,–“כן” אמר הציר, וכבר שמעתי שתורגמנך הוא שונא נורא לנוצרים ולנצרות, ומפריע את עבודתו של המיסיון". יש רק עצה אחת לפייס את ממשלת ארצות-הברית הנאורה על עלבונה: לפטר את הפקיד הזה מיד.

הפחה מסר למליצו את הדבר. הוא אמנם ידע, ששום עלבון לא היה כאן וגם הבין יד מי באמצע. וברוח כזה טלגרף לקושטא את פרטי המקרה. ומר קריגר התפטר ממשרתו, המקרה הזה אמנם הדאיב לבות אזרחי העיר ונכבדיה בלי הבדל דת. כי כל תושבי עירנו בני דתות שונות ידעו להוקיר את עבודתו הנאמנה של מר קריגר ולא הועילה כל תפלה, כל תחנה וכל בקשה מצד הצירים המיוחדים שבאו אליו, ומצד הבקשות המיוחדות שהוגשו לפניו.

הפחה נענה מקושטא לקבל את התפטרות של יוסף קריגר איפנדי ולשלחו לקושטא לקבל משרה יותר גבוהה בעד עבודתו אשר עבד באמונה.

בבואו לקושטא נתקבל בכבוד נעלה על ידי כל השרים הגדולים וגם על-ידי השולטן עצמו. הוא שהה זמן-מה, ומשרת מנהל המדינות בסאלוני קו נתנה על שכמה.

נשף-פרידה נערך לכבודו בארון ה“גרנד ויזיר”, ראש כל שרי הממשלה, וידבר אתו טובות, ויאמר לו: כי עבודתו לממשלת תורגמה עד כה הפיקה רצון ממנו, ולכן הרימתהו על ותפקיד בידו המשרה הנכבדה אשר הוא הולך לקחת עתה בסאלוניקי. ותקווה כי יוסיף להפיק רצון מאת הממשלה וכגמולו ישולם לו.

זה היה נוחם ליגונם של הקהל בירושלים, על הפרד מהם אהובם וידידם יוסף קריגר אפנדי. בסאלוניקי כהן במשרתו עשר שנים ואחרי כן ברודיס וכל פלכיה. השולטן הרימהו למעלה גדולה הנותנת לבעליה תואר “אקסילנץ”, ויכהן במשרתו הגבוהה הזאת כל ימי חייו.

נכבד וחשוב היה בחוגים המדיניים, אהוב ורצוי מאד, אף נתכבד באותות כבוד הנעלים ביותר כמעט מידי כל מלכי תבל ומושליה.

בשנת תרס"ד ישב בעיר קושטא בתור חבר הועד אשר בבית מועצה שר ההשכלה ומבקר הספרות הנכריה בתורגמה.

בחודש אלול תרס"ד הודיע הטלגרף מקושטא כי גוע וימת בה בן עמנו היקר, השר המרומם יוסף אפנדי קריגר.

זמן-מה היה גם “קונסול יוני” בירושלם, ולבלי העיר את חמת הנוצרים על כניסתו ביום אידם לרגלי משרתו בבית קבר ישו, התפטר ממשרתו.

הניח אחר דור ישרים יבורך, בניו כולם משכילים נושאי משרות וסוחרים גדולים באירופא, רק בתו הבכירה צפורה שנולדה כאן היא גרה גם עכשיו בירושלם וזו היא הגברת צפורה א"ר שלמה עמיאל.

מעניין: שקריגר ופלאטנר אחים הם, בני אב אחד: מר יעקב פלאטנר מיפו היה אחיו של מר קריגר.

ממשפחת “קריגר” נמצא פה אחיו זקן-נכבד מר בנימין קריגר, שלרגלי המלחמה נהרס מעמדו והנהו מתבודד בעולם הזקנה.–הוא היה רב הפעלים והחסד עסקן צבורי ומדיני בעירו (הונגריה). שמש ההצלחה זרחה עליו ועל מעשיו ויהי עשיר ונדיב גם יחד. הקים בתי חסד ובנה מהונו בית המדרש וצרכי הקהלה. פעמים קבל “ראיון” אצל הקיסר פרנץ יוסף לטובת בני עירו בני ברית ואינם בני ברית שכולם הכירו לו תודה.

ר' מרדכי אדילמן ז"ל    🔗

תר“ז–תרפ”ב.

אחד מיקירי-זקני ירושלם, עסקניה וחכמיה.

ביום כ' אדר הגיעתנו ידיעה מעציבה מברלין כי ביום כ“ט שבט תרפ”ב נפטר שם פתאם ממחלת הלב מר מרדכי אדילמן, הוא הכין את עצמו לשוב ירושלימה והמות קדמתהו. כבן חמש ושבעים שנה היה במותו.

ועל אבדן זה כלם מר יצעקו

תבונה ואמונה בו נפגשו

בו עסקנות ורחמנות יחד נשקו

ואל שכל עצתו רבים דרשו.

בתחלת הקיץ שנת תרפ“א נסע לגרמניה לשאל בעצת רופאים ולהתראות עם ידידיו הרבים; באור ליום א' כ”ח שבט בלה עד אחרי חצות לילה בחברת ידידים ואוהבים בביתו של יליד-הארץ מר מרדכי הויזדורף בברלין. אחרי שעות אחדות, לפני אור הבקר, הרגיש חולשה יתרה, בני-הבית חשו לעזרתו ברופאים ורפואות, אך עבור שעה קלה עלתה נשמתו אל על.

ביום שני כ“ט שבט הובל לקברות בברלין, חברי “בני ברית” שהמנוח היה חבר לה, ורבים מגדולי היהודים בברלין, באו לחלק לו הכבוד האחרון, הרב ד”ר מאיר הילדסהיימר ואחרים הספידוהו.

נוסחת המצבה היא:

פ"נ

מה"ר מרדכי אדעלמאנן מירושלם

חכם ורב פעלים

מורשה חברת “למען ציון” בא"י

והוא מהראשונים בין בוני הישוב בארץ האבות

נפטר כ“ט שבט תרפ”ב לפ"ק

תנצב"ה.

חייו של המנוח היו מקדשים לענינים צבוריים גדולים, ורבות פעל על שדי הצבורות בגולה ובא"י; כארבעים שנה ישב בירושלם כל עמלו ומגמתו היה אף להטיב לזולתו, וזה אולי גרם לו שבנה לו בית באחור זמן, בעת שכבר הגיע לשנות בינה, ויקח לו לאשה בת גדולים וטובים, הגברת גזלה בת הרבה ר' כתריאל גוטליב. מי שהיה רב בעיר איידיטקוהנין (אבי זקנה היה הרב ר' שלמה זלמן הכהן ז"ל, חותנו של התייר הספר בעל אבן ספיר). חותם האמת היה טבוע על מעשיו בלי משא פנים לאיש, איש מצוין היה בחכמתו ובעסקנותו, במעלותיו ומדותיו הטובות. בנועם נאמו לקח נפשות, ובקסם על שפתיו משך אליו כל הכתות והמפלגות השונות, ויהי אהוב ונכבד בעיני כל.

בנסעו בשנת תרנ"ה לאירופא לרגלי אי בריאותו מסרה לו “לשכת ירושלים” (שהוא היה מחוללה ונשיאה) המכתב הבא לקמן:

לשכת ירושלם

1. ב. ב.

Jerushalaim Loge 376

J. O. B. B.

ירושלם יום י“ח לאדר לחדש אייר התרנ”ה.

לכבוד אחינו בן בריתנו הנכבד והנעלה רב פעלים לטובת ארצנו הקדושה מר מרדכי אדעלמאן הי"ו, שלום וברכה.

אחינו הנעלה!

בהפרדך מאתנו כיום ללכת למסעך, חושבים אנו לנו לחוב קדוש ונעים להביע לך רגשות הכבוד והיקר, האהבה והרעות אשר יהגה לבנו אליך תמיד, בבקשנו מאתך כי תואיל לקבל מאתנו היום את אות הכבוד אות הכרת תודה לשכתנו על מעשיך ופעולותיך בתוכה ומחוצה לה לטובת–ארץ קדשנו, זה שנים רבות אשר אשרנו להכיר את תכונתך היקרה והנעלה ולהוקיר את מעשיך אשר כלם כמצוים ונעשים מפי אהבת האמת ואהבת הבריות השוכנה בקרבך, ענותך ודעתך העמוקה בכל מעשה קנו לך את אהבתנו ואת רגשי כבודנו לעולם, ובלכתך כיום מעמנו אף כי רק לפי שעה אתה הולך והיה חסרונך נכר מאד לא רק בחוג הקטן אשר אנחנו מתכבדים להיות מחלקיו, כי אם גם בעדת עירנו כלה.

אך בזאת ננחם בזכרנו כי יציאתך זאת על מנת לחזור לאיתנו היא, וכי מסעך זה יקים את הריסות גוך הנדכא למען תשוב לעבד עבודת הקדש ביתר עז, ומקוים הננו גם לטובת הכלל צרורות תוצאות רבות בכנפי נסיעתך, כי בחכמתך ובתבונתך ידעת לעורר לבבות ולקחת נפשות לפעול ולעשות, לך איפוא בכחך זה!

היה נא לפטיש כל הארץ, דפק על פתחי הלבבות הנעולות בכח, ופתחו שערים לכל חפץ המת קרן עמנו, נְשׁף ברוחך וחמו הלבבות הקרים, ורוח לוהבת, רוח לוהטת תפיח בכל בשר לעבוד ולעמול בחיל לישע אחיך, ולאחינו מודיענו הנעלים אשר מאז ומלפנים לבם נתון לציון ועבוד יעבדו להטבת מצב יושביה תהיה אתה לעמוד אור להאיר לפניהם הדרך, הודע את דורשי שלום ציון מצב משאת נפשם, הודיעם את המעשה אשר יעשון למען ישא עמלם פרי ומעשיהם תושיה.

וכל אשר לא ישכח זכרך מלבנו, כן תזכר גם אתה בארצות מרחקים את לשכת ירושלם אשר התכבדה לראותך בתור אחד אחיה ובתור נשיא לראשה, יעלו נא על לבך מוסדותיה השונות להטבת מצב בני ציון בגשם וברוח: בית הספרים המיחד בירושלם מדרש אברבנאל אשר הקימה ואשר כונן להיות למגדל אורה לבני עירנו. בית הספר לערב אשר כונן לצעירים המוצאים בידיעותיהם אשר ילמדו בו עזר במעמדם בחיים, וביחוד מוסדת עבודת האדמה בכפר מוצא, מי כמוך יודע את רב הטוב הצפון בם להרמת קרן אחינו, ומי כמוך יודע את רב הטוב הצפון בם להרמת קרן אחינו, ומי כמוך יודע גם כמה עוד חסר לנו להביאם אל תכלית השלמות ככל אשר צירנום לנו ברעיוננו.

שא נא שלומנו איפוא אל אחינו בני בריתנו בארץ מערב, ועוררתם לחזק ברית אחותנו בלכתם אתנו שלובי יד בכל מפעל טוב לטובת ערי אלקינו, הלא אנשים אחים אנחנו ומטרת אחת לכלנו, היא הרמת קרן עמנו בגשם וברוח, יתנו לנו גם המה ידיהם ויחד נעמל לקומם הריסות ערי קדשנו ולראות בטובת יושביה.

ולאשתך הכבודה ההולכת עמך נשלח את ברכתנו מציון ללותה ואמרנו לה: דעי נא פקדון יותר חשוב מבעל מכלכל את ביתו הפרד בידיך, כי לא אישך הוא האיש ההולך עמך: כי אם גם איש ירושלם איש בית ישראל, ושמת עינך עליו בדאגת כפלים לשמרו ולפקח על שלומו, ומהרו ושובו אלינו אתם ובתכם הילדה ת"י שלמים בגופכם שלמים בנפשכם וכל דאגה ומכאוב לא תדעו עוד, אמן.

בשם אחיך בני לשכת ירושלם החותמים ברגשי אהבת אחים טהורה ומברכים אתכם כי תצאו לשלום ותשובו בשלום לעיר שלם!

פקידי לשכת ירושלם:

הנשיא אפרים כהן

הסגן יצחק יחזקאל יהודה

המפקח מנחם מענדל סוסניטצקי

המזכיר שמואל ראפאלאוויטש

הסוכן יצחק חגיז

מזכיר הסוכן אברהם יחזקאל בלום

השומר יחיאל צבי צימירינסקי

הועד הרוחני:

דוד ילין מי שהיה נשיא

אבהרם משה לונץ

אליהו האניג

יוסף מיוחס

ועד לטובת הישוב במוצא:

יחיאל מיכל פינס מי שהיה נשיא

זאב יעבץ

הצבי יעקב מאיר ס"ט

נסים אלישר

בצרוף המכתב הזה נמסר לו מטעם “לשכת ירושלם” גם “מדליה של כסף” מצד אחר חקוק: שני לוחות הברית, מנורה ושלחן; לא בחיל ולא בכח כי אם בוח אמר ה' צבאות.

לשכת ירושלים א. ב. ב.

Jerushalaim Loge 376 U.O.B.B

ומצד השני: לשכת ירושלים

למי שהיה נשיאה האח מרדכי אדילמן בעד חריצות ופעולה טובה אות כבוד ויקר תרנ"ה.

ר' מרדכי אדלמן נולד במדינת ליטה בשנת תר“ז לאביו הר”ר צבי אדלמאן שהיה ת“ח ועוסק בתורה ובעבודה. את כל שנות בחרותו בלה המנוח בחדר ובישיבה, שמו היה ידוע בתור עלוי בלמודי התלמוד. עוד בנערותו הראה הנער נטיה בהשכלה, וכאשר גדל התחבר אל המשכילים של הזמן ההוא, ויתמד גם בלמודי חול. ביחוד היה חבר רע להמנוח ר' יחיאל מיכל פינס. שניהם יחד למדו וישתלמו בש”ס ופוסקים. הוא נתפרסם בשנות צעירותו ע“י מאמרים שפרסם ב”המליץ“, ב”המגיד" ובעוד עתונים, שבהם כתב על ארץ-ישראל ועל חקירת קדמוניות⁹¹.

למקצוע האחרון התמסר ביחוד, והיה מבקר את הספריות העתיקות וביחוד את הספריה של הותיקן ברומא. מטעם הותיקן נשלח פעם לפרס ולבגדד להתחקות על בתי הכנסת העתיקים שם של עובדי-האלילים, המושלמים ועוד, ומשם הביא אתו חקירות חשובות. בנסיעה זו סבל המנוח יסורים נוראים. בדרך התנפלו עליו שודדים ששדדו ממנו את כל אשר לו ואפילו את בגדיו הסירו מעליו.הוא נכנס אל העיר הקרובה כשהוא לבוש שק, וכך נכנס אל בית-הכנסת בליל שבת.

המנוח היה מכובד אצל מנהלי ה“אליאנס”, כה"ה כרמיה, נטר, גולדשמידט והברון הירש. ותמיד היה רב אתם על החנוך שהם נותנים לילדי היהודים בארצות-המזרח, בזה שהם מלמדים בבתי-ספרם רק את השפה הצרפתית, ואינם נותנים לתלמידים שום חנוך יהודי, ואינם מלמדים את שפת הארץ,

לפני כארבעים שנה בערך בא לגרמניה במטרה לנהל תעמולה לשם הרחבת הישוב בארץ-ישראל. אז נוסדה על ידו, בעזרת עוד יהודים גדולים בפרנקפורט ובברלין. החברה “למען ציון” שמטרתה היתה: ליסד ישובים יהודיים בא“י במקומות שטרם התבססו בהם קהלות יהודיות, וכמו”כ לתמוך בידי בעלי-מלאכה בהלואות כסף ובהבאת כלי-מלאכה חדשים מארופה.

כשנוסדה החברה נדע מר אדלמן לירושלם בתור מורשה לכל עבודותיה בא“י. פעולותיו הראשונות היו: התישבות יהודים בשכם וברמלה ובעזה, ודאגה לכל צרכי הצבור כמו מקוה, בית-כנסת, תלמוד-תורה, שו”ב ועוד, כדי לאפשר את בסיס הקהלה. בעיקר הושיב שם בעלי-מלאכה שהתפרנסו מיגיע כפיהם מעבודה ולא מתגרנות ומסחר.

כשיסד הברון הירש את המושבות בארגנטינה הוזמן מר אדלמן לנסוע לשם להיות שם נהל המושבות, והציעו לפניו תנאים מצוינים ומשכרת גדולה. אך הוא סרב ויען כי הוא מוכן לשרתם אם רק ירצו לעבוד בא“י, אך אין הוא מסכים בשום אפן לעזוב את א”י ולהתישב בגולה.

מר אדלמן יסד גם פוליקלינקה בירושלם שקבלו רופא ורפואות בזול מאד, והביא רופא מיוחד מגרמניה וסדר פה בית-מרקחת, אח“כ כשרבתה מחלת הגרענת הביא המנוח בשם החברה את רופא העינים ד”ר ארלנגר משויצריה ויסדר גם בית-חולים מיוחד לעינים.

המנוח היה ממיסדי בית-החולים “שער ציון” ביפו, ויהי זמן רב אחד מגבאיו. עפ"י השתדלותו נבנה בית-החולים הנהדר בצפת, וישיג נדבה מאת ה' אטלינגר מפרנקפורט לצרכי בנינו.

כשפרצה המלחמה הורע מצב החברה מאד, ופעולותיה פסקו כמאט, המנוח סבל בשנים האחרונות מחסור ודחק.

 * * *

איש כזה–גם ל“אחר שנים עשר חדש” לא נשכח מן הלב, ושלש שנים אחר פטירתו הזכיר אותו הסופר הגדול “ר' בנימין” בעתון “הארץ” ציון לזכר מרדכי אדלמן ז"ל. ובתור “זר זהב” לזכרונו מעתיקים אנו בזה קטעים אחדים מדברי “ר' בנימין”:

היום, לפני שלש שנים, הלך לעולמו אחד מטפוסי ירושלים: ר' מרדכי אדלמן. איש הלצה היה המנוח ובחייו אהב להתלוצץ לא מעט במראות החיים, אך במותו התלוצץ גורלו גם בו לא מעט: הוא, שיש בארץ למעלה מארבעים שנה ועסק הרבה בישובה,–נפטר באחרונה בחוץ לארץ, בברלין, בדרך שובו לארץ. אפשר שגם דבר זה גרם, שגם ציון לזכרו לא נעשה עד היום הזה. והרי היה זה אדם מענין עד מאד, אחד מטפוסי ירושלים, טפסו בלתי רגיל לגמרי.

את חטאי אני מזכיר היום, בהועד ועידת הסופרים בחג הסוכות האחרון בירושלם וכאשר היתה שומה עלי להזכיר את נוחי-עדן מהשנים האחרונות הזכרתי כמה וכמה סופרים–ורק אותו שכחתי. ואפשר שלא הייתי נזכר בו גם עתה לולא–זכרון הארבעים של סמולנסקין. הרי אדם זה, ר' מרדכי אדלמן, היה ידיד ומודע לסמולנסקין, הוא שכתב ב“השחר” הוא שגם ערך את “השחר” בנדוד העורך למרחקים, הוא שתווך בין סמולנסקין ובין ליברמן, הסוציאליסט הראשון בספרותנו; כי ידיד-נפש היה גם לליברמן, ידיד ומודע היה גם לפרופ' דוד קויפמן, לכל הגווארדיה הישנה של אוהבי עמם וארצם, גם ד“ר סאלוונדי, ר' עזריאל הילדסהימר ד”ר הרצבר בכלל, ידיד ומודע היה גם לאליעזר בן יהודה עוד בימי שבתו בפאריס–ושניהם דברו עברית עוד בפאריס, ידיד ומודע נשאר לבן-יהודה עד יומו האחרון.

הקוראים, אשר קראו בעיון את מאמרי בן-יהודה האחרונים כלפי תקציב החנוך שגדל בעיניו עד בלי די, יזכרו אולי שהוא מביא שם דברי מכר אחד, אשר תאר לפניו את המהלך התרבותי כאילו בחפצו להפוך את הארץ ל“ישיבה גדולה” מודרנית. אותו מכר היה המנוח אדלמן. היחסים ביניהם לא פסקו ולא נתקלקלו בכל מהלך החליפות אשר קרה את שניהם. שניהם לא פסקו מלכבד זה את זה.

והאיש הזה, שתחלתו היתה במערכת “השחר” ואמצעיותו עבודה מסורה רבת שנים לישוב–סיים את מערכת חייו בתור ידיד ומודע לר' חיים זוננפלד, ל“אגודת ישראל”. לועד העיר האשכנזי מיסודם של אילו.

אכן אין זו המהתלה היחידה היחידה בחייו של המנוח. הוא ספר לי, כי פעם נתגלגל לאלג’יר והנה תם כספו בלי משים. וע"פ חשבונו היה צריך עוד להמתין מספר ימים עד בוא אליו כסף חדש. מה עשה? פנה לראש העדה באותה עיר בבקשת “גמילות חסד”. הלז העמיד עליו עינים תמהות “אם אפס לך כסף–לך עבוד ותרויח את לחמך, ואני מה כי אלוה לאיש אשר אינני מכירו?”. זה הדבר, ענה אדלמן, אתה נותן לי תשובה כזאת רק מפני שאינך מכירני אילו הכרת אותי וידעת את מדת העצלות אשר בי לא היית משיאני עצה שאלך לעבוד. התשובה מצאה חן בעיני ראש העדה–והלוה לו את הסכום הנדרש…

הוא בכלל נדד הרבה. פעם, בהתהלכו למסעיו במדינות “פרס ומדי”. התנפלו עליו שודדים, ששדדו ממנו את הכל ואפילו את בגדיו, הסירו מעליו, הוא הגיע אל העיר הקרובה כשהוא לבוש שק וכך נכנס אל בית הכנסת בליל שבת, האגדה מוסיפה, כי השאירו לו גם את הצילנידר על ראשו, באשר לשודדים לא היה חפץ בו.

(אגב: בתולדות הפילוסוף המוסלמי הגדול ג’זאלי יש גם כן מעשה בשודדים, שמן הראוי להזכירו פה. הלז למד מספר שנים אצל רבו וכאשר שב הביתה התנפלו עליו שודדים וגזלו כל אשר אתו, לרבות גם את הכתבים. הוא התעשת ורץ אחרי השודדים ובקש מהם כי יחזירו לו את הכתבים אשר אין להם חפץ בהם, ראש השודדים הביט אליו בלעג ואמר: איזו תורה למדת אם אפשר לאחרים לקחתה ממך? והחזיר לו את הכתבים. אומרים, כי שאלה זו של ראש השודדים השפיעה ג“כ על ג’זאלי עד שהתחיל ללמוד כל הלמודים מחדש ע”פ שיטה חדשה ועצמית.

ולמה הלך אדלמן ל“פרס ומדי”? הוא הלך שמה מטעם הוואטיקן אשר ברומא כדי להתחקות שם על בתי-הכנסת העתיקים אשר שם לעובדי האלילים והמושלימים כי אוהב את חקירת הקדמונים היה אדלמן מנעוריו והיה מבקר בספריות העתיקות בבירות אירופה וביחוד בספריה של הוואתיקן ברומא ופקידי הספריה כבדוהו והוקירוהו. כי אמנם דייקן מאד היה בכל אשר כתב או הרצה ומשנתו היתה בחינת קב ונקי.

ושוב יסופר: פעם בקר בבית תפלה של צ’רקסים והביט אל כל עתיקותיו, כשיחצא מבית התפלה ההוא הרגישו המתפללים כי “כופר” היה בו ורדפו אחריו, במקרה היתה עיר-החוף קרובה והוא נמלט כל עוד נפשו בו ומצאה בחוף אניה צרפתית ורב-החובלים בראותו את התעודות אשר בידו מהר ועזב את החוף יחד עם הנמלט.

איש פקח בתכלית היה. עונג היתה השיחה אתו ואני לא החמצתי כל הזדמנות כדי להכנס אתו בשיחה. הוא כתב בלשונות שונות אבל מיעט לכתוב, הוא התיחס למלה שבכתב בכל חומר הדין. הוא סרב בהחלט להשמע לדרישת בנותיו וידידיו לרשום בספר את זכרונותיו או להקריאם להן.הוא חשש שמא יפגע בלי משים בכבוד ידידיו הגדולים אשר היה יקר לו עד מאד. אך בתורת השיחה לא היה נמנע מלפתוח את האוצר הבלום של זכרונותיו.

תכונתו הנפשית הבולטת היה הקו האידיאלי. הוא הלך מעדנות, דבר לאטו, אך אהב להסתכל הרבה-הרבה, להסתכל ולהתבדח מעט, להסתכל ולנתח את אשר ראה. הוא לא אהב לעמוד על הבמה, להדחק לשורה ראשונה הוא מסר את השורה הראשונה ברצון אפילו להדיוטות. הוא הסתפק לעמוד ברוב השעות אפילו ב“מפולש” ובלבד שתהא לו ההזדמנות להבין מה שנעשה בשורה ראשונה. ויש בעמדו גם ב“מפולש” היה בכ“ז השליט בשורה ראשונה”.

וכך נסתימה בגולה פרשת חייו של אחד מטפוסי ירושלם".

מר אליהו ספיר ז"ל    🔗

היה ואיננו!

כרעם ביום בהיר הגיעה לנו מיפו השמועה המעציבה על דבר מיתתו הפתאמית של מר אליהו הלוי ספיר יליד וחביב הארץ.

השמועה הפתאומית הזאת הרעישה את הלבבות ורפתה הידים, על פני הכל היה נכר, כי מיתתו הפתאומית של ספיר נוגעת עד הלב, בעיני כל אחד ואחד היה אפשר לקרא את המלים: אבדה גדולה נאבדה לנו הארץ-ישראליים, במותו של אליהו ספיר: וחד לחד שאל: מי האדם שיוכל למלא עכשיו את מקומו של הנעדר.

כמו בירושלם כן גם ביפו בחיפה הרגיש הרגישו כלם את האבדה הגדולה שנאבדה לנו; אבדה שאינה חוזרת.

ביום רביעי י“ג אלול תרע”א נתפרסמו “המודעות המעציבות” בעתונים ובחוצות ירושלם.

“לבכות את האבדה–אין די דמעות בעינינו, לספר בשבחיו–יותר מדי גדול הצער, נשב דומם לארץ עד אשר נשלים עם הרעיון הנורא כי ספיר מת!” הד העתונים

“בלב פצוע ושותת דם הרינו מביעים בזה את יגוננו העמוק על הלקח מאתנו חברנו מנהל הסניף של האפ”ק ביפו.

ר' אליהו ספיר ז"ל

המנחם את אבלי ציון ינחם את משפחתו והמון ידידיו ומעריציו ובתוכם אותנו. פקידי חברת אנגליה-פלשתינה ביפו.

"בלב שבור ופצוע הננו להביע בקהל רב את צערנו הגדול מני ים על הלקח מאתנו לפתע פתאום האיש הגדול, רב הפעלים, בעל כשרונות גאוניים, שעד רגעו האחרון לא חדל מעבד בעבודת הקודש בעד עמנו ארצנו ושפתנו.

מר ר' אליהו בן זאב ספיר ז"ל.

המנחם את אבלי ציון ינחם את משפחתו ואת המנהל הראשי מר ז"ד ליונטין ואת כל פקידי חברת אנגליה-פלשתינא ואת כל מוקיריו ומכבדיו הרבים ובתוכם אותנו.

בשם חברי אגדת עזרה, ועד האודה:

יהודה ראאב, יעקב גינזבורג, חיים כהן, זאב לפיקעס, זלמן פישצנר.

הוא היה יליד בן יליד ירושלם, בנו של הרב ר' בנימין זאב הלוי ספיר, ונכדו של התייר המפורסם בעל “אבן ספיר”. וכמו כל בחירי בני ציון המצוינים למד גם הוא בישיבת “עץ חיים”. ויהי לסופר ומורה בפתח תקוה.

הוא היה בעל כשרונות בלתי מצוים: בלי עזרת מורים למד חמש שפות וידען על בורין; ביחוד היתה ידיעתו רבה בספרות העברית והערבית ויחד עם זה היה שקדן נפלא ועסקן צבורי שלא הניח דוגמתו.

עוד מימי נעוריו נעשה מר ספיר חסיד נלהב של תחית הארץ על ידי ישוב חקלאי חדש; בהיותו מורה בבית הספר העממי אשר במושבה פתח תקוה, למד לדעת על בוריה את הלשון הטורקי ואת החוקים המקומיים כדי שיוכל להמציא עזרה משפטית לקולוניסטים בשעת קנית אדמה ועל ידי ידיעתו והשתדלותו הנמרצה נוסדו ויתכוננו כמה ישובים עבריים בארץ ישראל.

בשנת תרס"ה היה לסגן בהנהלת הבנק הלאמי ביפו וכשהיה עוזב בשעה מאוחרת את הבנק (הוא היה תמיד נכנס ראשון ויוצא אחרון) היה הולך לישיבות לענינים צבורים וספרותים והיה יושב עד שתים שלש שעות אחר חצות הלילה או שהיה יושב בביתו ולומד וכותב כתלמיד-חכם הממית את עצמו באהלה של תורה, ותורה לשמה (א.ז.ר.⁹² בהספדו). ויחד עם זה היה ר' אליהו ספיר ענו וצנוע ובחברת מורים וסופרים היה חבר אהוב וחביב.

מרוב אהבתו וחבתו אל ארץ שקד על חקירת המצב הגאופגרפי והאתנוגרפי של פלשתינה, בהמשך הזמן כשרחש לו ידיעות מרובות במקצע זה פרסם בעתונים שונים שורה שלמה של מאמרים בדבר טבע אדמת ארץ ישראל, טיב צמחיה ועוד מר ספיר כתב את המאמר “הגליל” בהאנציקלופדיה של ברוקהויז עפרון. והדפיס במקצוע זה ספר מיוחד ורב הענין בשם “הארץ”; כתב הרבה מאמרים גם בשאלות הפילילוגיה ועל דבר התפתחותה של הלשון העברית.

מר ספיר במעט שנותיו עשה הרבה בשביל עם ישראל וארץ ישראל וספרות ישראל.

משפחת עמיאל בירושלם    🔗

בעלי עשירים, נדיבים ועסקני הצבור

המשפחה הכבודה הזאת עתיקה היא בירושלם, מוצאה מארץ המערב; בשנת תר“ל, בערך בא לשכון כבוד בירושלם הגביר המרומם סי' חיים מימון עמיאל והרבה לעשות צדקה וחסד לעניים, גם קבע לו ישיבה לת”ח מעדת המערבים היו“ו בבית הכנסת צוף דבש לקהלת המערבים בערי העתיקה. אאבן מקיר מכרזת ואומרת דבר נדבותיו (עיין ספר “אבני זכרון”) ונפטר בשם טוב ביום א' תמוז תרנ”א. ובשנת תרמ“ג בא מר אחיו הגביר הנדיב סי' יוסף עמיאל וגם הוא הרבה עשות צדקה וחסד, נלב”ע בח' תמוז תרמ“ז. אחד מבניו הגברי סי' שלמה עמיאל נ”י הוא תנו של השר המנוח יוסף קריגר ז"ל.

מגלת-סתרים מלפני מ' שנה

מנהג קדום הוא בירושלים להטמין מגלה כתובה על קלף תחת אבן-הפנה של בנין צבורי, כותבים בה כל פרשת הבנין ומפרטים את שמות המנדבים וגדולי המעשים אשר היו ליסוד לבנין זה, ואחרי שחותמים עליה כל הנוכחים בשעת הנחת האבן, משימים אותה בכלי חרס סתום מכל צד, לשמרה מרקבון, וטומנים אותה תחת אבן הפנה לזכרון.

בידינו נמצא נוסח “ממגלת סתרים” מעין זו מלפני כארבעים שנה, בעת שהניחו אבן הפנה לבית החולים על שם רוטשילד בירושלים תחת הנהלת ד“ר שווארץ–היום הוא בית החולים “הדסה”–והרי העתקת הזאת מיום טו”כ לחודש זיו תרמ"ז:

אבן פנה זכרון מזכרת

מאהבת מסותרת

לכבוד ולתפארת

למען יעמוד לנצח בנין הזה לעולמי עולמים.

“בסימן טוב, לפנינו אנחנו העומדים החו”מ הונח אבן היסוד הזה בית החולים לעניי ישראל הדרים פעיה“ק ירושלם ת”ו מאת המשפחה הרוממה שרי ונשיאי ישראל פאן רווהשילד ג“י ביום טוב לחדש זיו שנת זמרת. הוקם על בהשגחת האדון הרופא המובהק ד”ר שוורץ ע“י המהנדס האדון פראנגיא. זכו כל העניין יגן עליהם נסו”ב".

ובנוכחות הרבנים, הפחה, הקונסולים וראשי העדות הונחה אבן הפנה והוטמנה בתפלות ובשירים: אין כאלקינו ומזמור שיר חנוכת הבית.

השופט ר' יוסף בלנק.    🔗

מגנזי ירושלם:

משפחת “בלנד” עתיקה היא בירושלם. מוצאה משקלוב אשר ברוסיה ומושבה בדמשק. ר' יוסף בלנק נולד בדמשק ויגר בירושלם. ובהיותו מליץ נשגב בשפה ערבית ובקי בחוקיה ומשפטיה כאחד השופטים הגדולים, נמנה מטעם הפחה והמופתי, שהוקירוהו מאד, לחבר במחכמיה שזינייה (משפט נפשות) ויהיה משלשת השופטים הראשיים. בית המשפט הזה היה מרכב משלשה גזעים: יהודי, נוצרי ומושלמי. איש ישר ונאמן היה. נקי-כפים ובר לבב, אבל מרוב ישרותו ונאמונתו ורוך לבו נכשל ונפל בפח אשר טמנו לו חבריו ובראשם ה“קטיגור”. וזה האחרון בראותו את הצרה שהסב לידידו איש-היש והנאמן, ולא היה יכול עוד לתקן את עוותתו, הציקהו הנוחם והשתגע מרוב צער.

וזה הדבר: בחודש חשון תרמ“ז לפני כארבעים שנה קרה אסון לאחד מתושבי ירושלים, ור' אליעזר אשפטיין שמו מלודז. הוא היה בעל מלאכה מתפרנס בדוחק מתקן שמשיות, והיו קוראים לו “ר' אליעזר פאריסולניק”, ובזה התפרנס שנים רבות, גר בחצר הכולל. ואחיו מת בווינא, ובנים לא היו לו ויגיע הונו בסכום חמשה עשר אלף פלורין לרב ר' יונה ליב מנדלזון ז”ל, מנהל בית המדרש “דורש ציון”. ויחל האיש הזה לשלוח במסחר ידו, וילווה כסף לפלחים הידועים אשר לא זכו לשם טוב, ובהגיע זמן הפרעון ולא שלמו, הביאם בפלילים, וגם ביום שנהרג, שעות אחדות לפני האסון, עמד אתם במקום המשפט. והוא יצא בתחילת הלילה ההוא רוכב על חמורו ליפו, שהתיישב בה לרגלי מסחרו, וכאור הבוקר מצאו עוברי אורח את גויתו מושלכת על אם הדרך אצל מוצר במורד הר ירושלים,מהלך שעה אחת משער העיר.

שאריו וקרוביו ובני “חברה קדישא” מיהרו לצאת למקום האסון והודיעו על הדבר לממשלה. ויצאו גם שר השוטרים, סגנו ושופטים אחדים ורופא העיר ויבדקו את גוית הנרצח וימצאו בה פצעים רבים, ומהם נראה, כי ירו עליו ראשונה בקנה רובה ויפצעו את חזהו ואחרי כן גזרו ראשו בחרב.

בני חברה “קדישא” עשו את שלהם ונשאוהו על כתפיהם אל הר-הזיתי, והממשלה עשתה את שלה לחקור ולדרוש הדם הנקי אש שופך לתפוש הרוצחים ולענשם קשה. באחד הלילות באו אחדים מהם אל השופט היהודי הזה שלא נח ולא שקט בחקירותו ודרישתו, וימסו לו “סכום כסף הגון” לטובה אלה שנמתח עליהם הדין. ויחד עם זה התרו בו שאם יסרב מלקחת הכסף דמו בראשו. ויקח הכסף ויוליכם אל ממלא מקום הפחה (הפחה בעצמו לא נמצא אז בעיר) ויתנם לפניו למען ידע את אשר לפניו, ומי המה נותני השוחד. אבל נהפכו עליו ציריו והושם לתמהונו בבית האסורים הנורא ביותר, “חאבס אל דם” (בית האסורים של שופכי דם). ותהום כל העיר. חמת ראשי השופטים נתכה עליו, ולא הועילה כל תפלה, כל תחנה להראות צדקתו וישרתו. ושני עסקני הצבור ר' בצלאל הכהן לאפין ור' בן-ציון זילברשטיין לא נחו ולא שקטו ויאספו כספים לשלוח אנשים להוואלי אשר בדמשק, ויסע אז ר' יוסף משה קרויז בתעודות מכל התושבים, מבני ברית ומשאינם בני ברית, שכולם כאחד העידו על ישרתו וצדקתו ועל כונתו הטהורה במסירת הכסף אבל גם שם כבר נחתם דינו, עד אשר שב הפחה השכיר והוקיר אותו, ויוציאו לחפשי, ומני אז התפטר ר' יוסף בלנק ממשרתו ולא התודע עוד לרשות.

ר' אליהו גודאל נ"י.    🔗

בהיותו כבן 27שנה (בשנת תרכ"ח) עלה א.ג. (או “גדול”) לארץ-ישראל, מאנגליה מקום מגורו, אשר שם היה לו בית מסחר גדול של מכלת, שהיה במצב של פריחה גדולה, ויהי מבתי המסחר היחידים שהי' סגורים בימי שבת ומועד, כי אעפ“י שקבל עקר חנוכו בבריטניה בכ”ז נשאר תמיד יהודי חרדי, דתי ולאומי, כראוי לנצר מגזע רבנים וגאונים, (ברוסיה ובפולין), כמו: הרב החסיד ר' אברהם אליעזר גדול מטיקטין; הרבה הגאון ר' שמואל (הידוע בשם מהר"ש) האבד“ק סטביסקה-וויסוקה; הרב ר' וליול’ה יעב”ץ האבד“ק קולנא; הרב ר' קדיש’יל אבד”ק קולנא; הרב החסיד ר' גדליה איטשה נוטה’ס מטיקטין; הרב ר' משה מעשל חרל“פ האבד”ק זאכלין; הרב ר' שלמה זלמן יהודה ביאליסטוצקי ראש ישיבת לודז, ועוד ועוד. כל ישעו וכל חפצו בחיים היה תמיד, גם בימי נעוריו, לבא ולהשתקע בארץ-ישראל, ולפעול שם לטובת בנינה ופריחתה; למטרה זו מכר את בית=מסחרו אשר באנגליה, ובשנת התרכ“ח עלה ירושלימה להתשקע בה. פה נשא לו לאשה בשנת ה' תרכ”ט את מ' טויבא בת הרב החכם המפורסם, הנוסע והחוקר הידוע, מהור“ר יעקב הלוי ספיר ז”ל, מחבר “אבן=ספיר”, ויפתח לו בירושלם אחרי חתונתו בית מסחר כללי של מכלת.

בבואו ארצה ישראל היה לבוש כמנהג עשירי אנגליה, בבגדים אירופיים. בעת ההיא, כל מי שהיה לבוש בבגדים אירופיים היה חשוב ב“מינות ובהשכלה”,, ועל כן נסו ראש-הקהל אז,–שכבדוהו מאד בבואו––להשפיע עליו בפרט ע“י קרובו, אחד מראשי הקהל בירושלים–הרב ר' פישל לאפין ז”ל–שישנה את בגדיו ויחליפם בבגדים ירושלמים, היינו בקאפטין הארוך, אזור על מתניו, סנדלים וגרבים לבנים על רגליו, וכבע של שטרימל חבוש לראשו בשבת. אבל היא בהיות שלא נִסָה באלה, לא אבה שמוע להם למרות איומיהם, באמרו שהוא היה תמיד יהודי חרד גם בהיותו באנגליה כשהיה לבוש בבגדים אירופיים, וכי אין הבגדים עיקר, ורחמנא לבא בעי, ובפרט שהוא אינו תלוי בשום אדם, ולא קבל שום חלק מהחלוקה. אז נסו להשפיע עליו לעזור את ארה“ק ולשוב לאנגליה, אבל גם בזה לא רצה שמוע להם, כי מי זה יוכל להכריחו לעזוב את ארצנו הקדושה, ולנדוד נדוד שוב בגולה, והלא הרשות לכל יהודי לחיות בארצנו כפי הבנתו ודרכו, בלי שיוכל מי-שהוא להפריעו, אם רק הוא יהודי טוב. ראשי הקהל אמנם עזבוהו לנפשו, אבל מא מקרה אחר שהכריחהו להחליף בגדיו. אמו ואחותו היו גרות בירושלם מספר שנים עוד בטרם יבא הוא, ובבואו ירושלימה, כמובן, התאכסן במעונן; ויהי היום, בערב ראש השנה שנת התרכ”ט, הלך להתרחץ בחדר הרחצה, ואת בגדיו עזב בחדרו, ויהי לבוש רק בגדים קלים, בגדי לילה, בשובו מחדר הרחצה מצא שכל בגדיו נשרפו, וספרו לו כי גץ יצא פתאם מהמטבח שע“י חלון חדרו ועי”ז נשרפו בגדיו. בעת ההיא לא היו בירושלם כבזמננו וכמו עתה בתי מסחר לבגדים תפורים, והשעה היתה תכופה, ויהי מוכרח לקחת לו תלבושת ירושלמית, מהבאה לידו, ויהי לנס, רק פאות ראשו לא היו לו, כי לולא החסרון הזה היה כבר נחשב לירושלמי גמור, אבל תיכף אחר החגים עשה תעמולה גדול הבין הצעירים להסיר מעליהם את הקפטאן והאבנט, וללבוש בגדים אירופיים, ויקים בזה שאון גדול בין הקהל, אבל לא הועילו להם כלום. רבים מהצעירים, ודוקא מהמיוחסים, התאחדו בהסכמה אחת להסיר מעליהם את הבגדים הירושלמים, וללבוש בגדים חצי אירופיים ויחד עם זה התחילו ג"כ לעיין בספרי השכלה ויהיו למשכילים, מהם יצאו גם סופרים ידועים, ומהם היו מיסדי וראשי מסחר בירושלם וגם ביפו, ומהם נהיו למיסדי השכונות והמושבות בארץ-ישראל.

רק בתים אחדים בשכונת “משכנות-שאננים” של ר' יהודה טורא היו אז בירושלם, מחוץ לחומה וקרוב לה, וגם השכונה “נחלת-שבעה” החלה אז להבנות, (רק בית אחד של חרש-הנחושת) ותו לא מידי. פחד הערבים היה גדול מאד עליהם, ומר א.ג. התחיל לעשות תעמולה להרים ראש, ויתן להם דוגמא בעצמו הוא לבלתי התפעל כל-כך מפחד הערבים והנוצרים (שהיה נקרא בפי היהודים “רחוב הטרפה”), האסור הזה בא לרגלי מקרה לא-טהור, שנוצרי אחד עלה לחורבת ר' יהודה החסיד ויתעב את המקום, ואז גזרה הממשלה שלנוצרי אסור להכנס ברחוב היהודים, וכנגדו אסור ליהודי להכנס ברחוב הקבר. כמובן, שהאסור השני נתקיים בעת אשר הראשון לא התחיל אפילו להתקיים, וממילא מובן שגם השני היה צריך להבטל, ומר ג. החלי להראות לכל העם שישמעו ובל יִירָאו, כי בהיותו נתין אנגליה הלך פעם בשבת אחת לטיל יחד עם הקונסול הבריט, ברחוב הקבר, בריש גלי, דוקא כשהוא לבוש בגדים יהודים-ירושלמים ושטרימיל חבוש לראשו, ושני קוסים (שוטרי הקונסוליה) חמושים ומזוינים הלכו לפניהם ולאחוריהם. ממילא מובן שהערבים הנוצרים אמנם חקרו שן, אבל איש לא נועז מהם לנגוע בהם רעה. וכתוצאה מזה החל היהודים לרכוש להם יותר ויותר מקומות-קבע ברחוב הבטרק הקרוב לרחוב הקבר, ולפתוח גם שם בתי מסחר שונים, ולהתבונן באין מפריע ברבבות התירים ועולי-הרגל הנוצרים הבאים לבקר את הקבר הידוע, וגם להרויח מהם, ותהי מאז ליהודים דריסת הרגל גם במקומות שלא נועזו עד אז אפילו לעבור דרך שם.

כל הישוב היהודי היה אז צפוף בעיר העתיקה, בלי אויר לנשימה, כמו ברחוב היהודים, רחוב חב“ד, ואח”כ גם ברחוב חברון. אולם היו עוד רחובות ידועים ששם לא היתה ליהודים כל דריסת רגל, ובפרט כמו שספרנו לעיל, ברחובות הקרובים לקבר הנוצרי ומכל שכן שאיש מהיהודים לא חלם אז ע“ד התרחבות הישוב מחוץ לחומות העיר שגם הערבים והנוצרים לא העיזו לגור שם, והיו חיים בתוך העיק לפנים מהחומה, ושערי חומות העיר היו סגורים מבוא השמש עד צאתה. כאשר בנה השר ר' משה מונטיפיורי זצ”ל את בתי יהודה טורא מחוץ לחומת העיק בשנת התרי"ט בערך, מצא בקושי מספר אנשים שהסימו לצאת ולגור שמה, לוא גם בתמיכת כסף מלא שנתית, ושאר היהודים הביטו על אלה כעל אנשים השמים נפשם בכף ומפקירים את חייהם. מר א. ג. החל לעשות תעמולה בין ידידיו ומכיריו כי נחוץ לבני-עמנו להרחיב ישובם גם מחוץ לחומה, ודבריו עשו פרי. קבוצה מבין האברכים העברים, אשר מצבם החומרי היה קצת יותר טוב משל זולתם, ושהיו אמיצי=לב, בנו להם בתים על מגרש רחב-ידים שקנה גיסו של מר א.ג. החכם הגביר מר שמואל ברוך והגביר בן ציון ליאון ⁹³מחוץ לחומות העיר, וככה נבנתה השכונה הידועה בשם “מאה שערים” ממש בסכנת נפשות, ובחיר קרבנות אדם, ושהיא עתה השכונה היותר גדולה, וחשובה מחוץ לחומת העיר,

מר א.ג. היה בין הנועזים הראשונים שגרו בשכונה זו. ואז הרה והגה את הרעיון שיש גם לדאוג לגורל אותם היהודים אשר אין יהם משגת לרכוש להם בבת-אחת בית ואחיזה, וימשוך אליו את ידידו הרה“ג ר' יצחק הירש ריבלין נ”י ועוד ידידים נכבדים וייסדו יחדיו את חברת “בית ישראל”. שמטרתה היתה לאסוף מאה חברים,] שיקבלו על עצמם לבנות לעצמם מאה מעונות,כל מעון יכיל שני חדרים, מסדרון, מטבח, בור מים וחצר ושישתלמו באופן זה: בעת הרשם החבר עליו לשלם רק מג’ידי אחת כסף (fr. 4,25), עוד מאה פרנק בעת אשר יקבל את הבית לדירה, והשאר בתשלומים שנתיים במשך שלש עשרה שנה. החברה נתיסדה, ובמשך שבועות אחדים נועדו יחדו החברים, אשר שמונים וחמש מהם השיג מר א.ג. בעצמו, ויקנו המגרש ע"י מאה-שערים, בנו את הבתים ומסרו אותם לחברים.

בזמן מסירת הבתים לחברים רצו אחדים מחברי הועד להעלות את מחיר האדמה והבתים, יותר מהסכום שעלה לחברה, בהיות שבמשך זמן הבניה עלה באמת המחיר ויהיו שוים הרבה יותר. מר א.ג. נלחם בחברי הועד בזה, לא לתת להם לעשוק את החברים, אעפ"י שרוב החברים היו מרוצים כבר לשלם את ההפרש, מפני שבכל אפן היה כל הענין נוח וכדאי להם רק שיקבלו כבר את הדירה, אבל א.ג. עמד בכל תקף על הפרינציפ לא לתת למי שהוא לשנות ממה שהוחלט.

אחרי עבור שמן מה החל לחשוב מחשבות לעשות דבר גם לטובת המעמד שאין ידו משגת לשלם את מחיר הבית אף בשלש עשרה שנה, ושלהם דרושים תנאים אוד יותר נוחים, ולמטרה זו קנה בכספו הפרטי חלקת אדמה גדולה לרחבת ידים בגבולות “בית ישראל”, ויחצב שמה בור מים גדול ובנה שמה שורה של בתים, ויתחבר עם גיסו מר זאב הלוי ספיר ז“ל וידידו מר מאיר שמעון ליברכט ז”ל ויבדל לחיים עם קרובו מר בצלאל לאפין נ“י ויחד יסדו את שכונת “שער הפינה” בכדי לבנות בתים כאלה שיעלה רק סך ב1000 פר' זהב כל בית, וימסרו להחברים בתשלומים שנתיים, של 50 פרנק, או בתשלומים שבועיים של פרנק אחד זהב, במשך עשרים שנה, באפן כזה הלא נשלמו בפחות משכר הדירה הרגילה את מחיר הבית במשך התקופה הזאת, ותהי להם לנחלת עולם. מר א.ג מסר את החברה לידי ידידיו הנ”ל ואת גבית הכסף מסר לגיסו מר זאב ספיר ז“ל, והוא לקח לעצמו דרך אחרת וירכז את כל ילדי רוחו בשאיפתו הגדולה של התישבות חקלאית בארץ-ישראל. למטרה זו התחבר שוב עם קרוביו וידידיו הר”ז הלוי ספיר, הסופר ר' יעקב גולדמן נ“י (שנמנה למזכיר ויפעל הרבה במקצוע זה) את מר בצלאל לפין, את הרמ”ש ךליברכט ז“ל את הרב זאב היילפרין נ”י הר' יעקב זקש ז“ל, הר' שמואל צוקרמאן נ”י, הרב מרדכי גרשון וויינברג ז“ל, ועוד, ויחד יסדו את חברת “אמונת-ישראל” במטרה להושיב יהודים על הקרקע בא”י, שיעבדו את אדמתם ושיחיו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. ויתקנו את התקנות, ויאשרו אותם בחתימת הרבנים וראשי הקהל (אעפ"י שאחדים מהם היו נגד הרעיון הזה.) וירכשו להם חברים, ועפ“י עצת הרב ר' יוסף ארוואץ ז”ל שהיה איזה פעמים כבר שד“ר לארצות המערב (מרוקו) מטעם העדה הספרדית בירושלם, החליטו לשלוח את הרב זאב היילפרין נ”י נין ונכד להגאון מוהר“ח מוואלאזין ז”ל, וגיסו של מר א.ג., לארצות המערב לעשות שם תעמולה לטובת הרעיון הזה ולענין את אמידי היהודים שמה בקנית קרקעות להחברה, בתנאי אשר את מחיר הקרקעות (בלי רבית) ישלמו אח“F החברים בתשלומים שנתיים במשך 20 שנה. את שאר הכסף הדרוש בשביל רכישת אינוינטר וכו' היו צריכים החברים להכניס בכחות עצמם. גם התחייבו לתת להאמידים ההם גם חלק בזכות המצוה של תרומות ומעשרות. בהגיע הרב ר' זאב היילפרין נ”י לגיבלרטר, שהיא התחנה הראשונה לנסיעתו, יצאו לקראתו אנשי העדה היהודית וקבלוהו בכבוד גדול, ואעפ“י שהעדה היתה קטנה מאד, ולעירם שהיא עיר מעבר–היו באים לעתים קרובות משולחים רבים מעדות שונות, נתנו לו עבור החברה סך–500 פר' זהב שהיא הסכום הכי גדול שקהלה זו נתנה לשליח בבת אחת. כל העדה יצאה לשלחו לדרכו ויחלקו לו כבוד רב כראוי לו, משם נסע למרוקו גם שם נתקבל בכבוד הראוי לו, אבל במרוקו שרר באותה שנה יוקר נורא ומשבר מאין כמוהו, אשר אף אחד מזקני העדה לא זכר כמוהו, והרעב שרר בכל פינות הארץ, לכן בקשו ממנו ראשי הקהל, בתחנונים, שישאר אצלם עד עבור המשבר–כי קוו לשנת ברכה–ואז יתנו לו כראוי לפי ערכו הוא ולפי ערך המפעל שבשבילו בא, ועוד יתנו לו הטבה עבור בלותו ביניהם את השנה הזאת, אבל הרב זאב היילפרין לא היה יכל להתמהמה זמן רב בחו”ל וישב ארצה-ישראל. אחרי איזה זמן התישב במארוקו וישב שם שנים רבות ויעש שמה גדולות ונצורות לטובת היהדות המרוקנית. בנה להם בתי ת"ת וישיבות, יסד להם תקנו חשובות ויצא לו שם בכל ערי המערב כאחד הקדושים אשר בארץ וכל אנשי מרוקו בו יתברכו. ורק בימים האחרונים האלה שב לארץ ישראל.

חברי הועד (“אמונת-ישראל” עם הסכמת חברי החברה, בנו בכסף תשלומי דמי הכניסה של החברים ביחד עם הסך 500 פרנק שהביא אתו מר היילפרין מג’יברלטר בור מים גדול בחורבת ר' יהודה החסיד זצ"ל אשר בעיר העתיקה, לטובת בית הכנסת והתלמוד תורה, פעולה, שהיתה נחוצה מאד בימים ההם ובזמן ההוא.

מנהלי שכונת “שער הפינה” הרגישו שיש צרך גדול להגדיל את מספר הבתים שבשכונה ולבנות עוד שכונות כאלו, במטרה המבוארת לעיל, ובכדי לאפשר את הדבר הזה החליטו המנהלים ליסד חברת מניות למטרה זו, והאיצו במר א.ג. לנסוע לאנגליה, ולהתראות עם קרוביו ידידיו ומכיריו מבין היהודים האמידים שם, ולמלא את ידיהם שהם ייסדו את חברת המניות הנ"ל אשר חלק ממניות אלה יקנו א.ג. וחבריו בארץ ישראל והשאר יקנו היהודים באנגליה.

בבוא א.ג. לאנגליה ענין ברעיון הזה את אחדים מקרוביו וידידיו וביחוד את גיסו, חתן הר“י ספיר ז”ל, החכם הסופר ר' יחיאל בריל ז“ל (בעל “הלבנון” וה“שולמית”, ושבתחילה יצאו לאור בירושלם ואח"כ בפריז ובמאינץ ובלסוף בלונדון הבירה) והוא נתן לו את עזרתו, הן באופן פרטי והן ע”י עתונים להוציא את רעיונו מן הכח אל הפועל, ראו אספות מבין אמידי היהודים, ואחרי שהיהודים האנגלים נוכחו בהנחיצות הגדולה והתועלת המרובה שבדבר, החליטו להשתתף בזה במדה מרובה, ויחתמו ידם על מספר הגון של מניות, זה היה אור ליום הששי באחד השבועות, והחליטו להמשיך את החתימה גם באספה הבאה שנקבעה למוצאי שבת קדש, גם קבלו עליהם,שכל אחד מהמוזמנים באספה חייב לרכוש להחברה עד האספה הבאה עוד מספר חברים מחוג ידידיו, ושבאספה הבאה יחליטו כבר לגשת אל העבודה הממשית.

למחרת האספה ביום הששי בבקר הופיע בהעתון היהודי “צוקונפט” מאמר מאת מר אדלר בנו של ראש רבני אנגליה אז, שבו תקף באופן חריף את היהדות בכלל,ואת חברת “מחזיקי=הדת”, שמר יחיאל בריל היה אחד ממיסדיה ומעובדיה הכי פעילים, בפרט. מר בריל התרגש מאד מהמאמר הזה, ותיכף ישב לכתוב מאמר תכוף חריף בתור תשובה למאמר מר אדלר, ובאמצע כתיבתו תקפתהו מחלת השבץ, ויגוע וימת בישבו אל שלחן הכתיבה במערכת…

המות הפתאמי הזה השפיע לרעה על מצב הרוח של כל ידידיו בכלל, ועל אלה שלקחו חלק באספה האחרונה בפרט, וביחוד השפיע על מר א.ג. מות גיסו החביב, עד כדי כך, עד שלא היה יכול יותר להמשיך ולעשות כלום, ויחליט לשוב ארצה ישראל, ולהשאיר את גמירת המפעל בידי ידידיו בלונדון. אבל בהיות שלא היה בלונדון מי שיעורר את ידידיו לפעולות, נשתקע הענין.

מר א.ג. השתתף ג“כ בתור חבר פעיל בחברות אחדות וביניהן חברת “גמילות חסד” ו”חברה קדישא", ויהי מסור להן ברוחו, בגופו ובממונו, בכל עת ובכל זמן, הן ביום והן בלילה.

גם ביסוד המושבה הראשונה “פתח תקוה” השתתף ויהי אחד מהמתישבים הראשונים על אדמתה. המתישבים נקראו בשם “אחים” שהם ראשי התיבות של שמותיהם והאות “א” מורה על שמו של אליהו גודאל, את משפחותיהם השאירו המתישבים בירושלם, ויעלו לבדם על הקרקע שקנו, (מלבד שתי חלקות אדמה שנקנו ע“י שנים מעשירי אנגליה מר שמואל מונטגו וד”ר אשר), וירכשו להם את כל הדרוש להתישבות באמצעיהם העצמיים. הם היו לנים תחת כפת הרקיע מאפס בתים לגור בהם. ביום הי' מיבשים, מנקים ומעבדים את האדמה, חורשים וזורעים וכו', ובערב היו לובנים לבנים ובונים להם בתים. והם היו הבתים הראשונים של המושבה פ"ת עד היום. אוכל וצרכי מזון היו מביאים מירושלם פעם אחת לשבוע.

פתח תקוה וסביבותיה היתה אז קן של שודדים פראים, ושכנים רעים עד מאד. מצד הממשלה לא היתה כלל כל שמירה בכל הסביבה ולכן היתה המושבה זקוקה ראשית כל לשמירה מעולה. מר א.ג. התנדב ברצונו הטוב לשמור על המושבה והשדות, ובהיותו נתין אנגלי היתה לו רשות לשאת נשק, ויקבל מאת הקונסול האנגלי רובה, ויהי שומר על המושבה והשדות, והוא היה הולך גם פעם בשבוע ירושלימה, ושב עם חמורו עמוס כל מיני צרכי אוכל בשביל חבריו המתישבים. באותו הזמן היה זה אמץ לב מיוחד במינו, ללכת יחידי בדרך ארוכה ארוכה כזאת מירושלם לפתח תקוה ומפ"ת לירושלם, בעת אשר גם שיירות גדולות לא היו מהינות לעבור שם אף בדרך המלך. ובאמת היה מר א.ג. אמיץ לב מאין כמוהו, אבל יחד עם זה קר מזג, והרבה היה בו גם מחוש הספורט הבריטי כראוי לילידי וחניכי אנגליה, ובשביל כל מעלותיו אלו התחילו ערביי הסביבה לפחוד ממנו וגם להעריצו, וכמו כן להיט בכבוד על שאר המתישבים, אשר מקודם היו מכנים אותם “ולאד אל מות” (ילדי המות, כלומר: מוגי=לב).

בזמן העבודה מתו כמה מהחברים מקדחת, ואחרים ברחו כל עוד נפשם בם אל משפחותיהם ירושלימה, אחרי הדיש ומבלי שהיתה להם עוד האפשרות לאסוף את התבואה לבתים, או למכרה, מפני שפקידי הממשלה וגובי מס ה“עושור” עוד טרם באו להעריך את תבואת הגורן, וככה משאר א.ג. יחידי על המקום לשמור על כל רכוש המושבה והבתים. באמצע אלול באו המעריכים והעריכו את התבואה, והוא הודיע את הדבר להחברים בירושלם כדי שיוכלו למכור את היבול. ימים אחדים לפני ראש השנה, הופיעו שני אפנדים מיפו, בלוית ארחת גמלים וסרסור יהודי אחד יפואי (שהיה גם סרסור הקרקע), אשר הודיע שהוא מכר לאפנדים הללו את כל היבול, ושהוא כבר יתחשב עם הועד. מר א.ג. ענה שלא ימסור את התבואה עד אשר לא יביאו לו מכתב מאת חברי הועד בירושלם. האפנדים נתנו פקודה למלויהם שלא ישמעו לו ויקחו את התבואה בעל כרחו, אבל לפני שיכלו לגשת אל התבואה זנק אליהם מאחורי הכרי, הדריך נגדם את הרובה, והזהירם לא לגשת אף צעד, מפני שהוא ילחם על התבואה–רכוש אלמנות ויתומים–עד הכדור האחרון, ושמאלה הכדורים יש לו די להלחם נגד עוד קבוצות אחדות כמוהם. בראות הסרסור והערבים שאין לשחק אתו ברחו עם סוסיהם ומלויהם, בהשאירם את הגמלים על המקום. אחרי כחצי שעה שבו שנים מהגמלים, ובקשו ממנו רשיון לקחת את גמליהם. הוא הרשה להם, ויקחו את הגמלים וימהרו ללכת משם בהביטם מרגע לרגע אחורנית אליו בפחד. למחרת אותו היום באו ערבים אחדים מירושלם והביאו אתם מכתב מאת חברי הועד שבירושלם, המבקשים ממנו למסור לערבים הללו את התבואה וכך עשה, ממכתב זה הוברר למר א.ג. שחברי הועד לא ידעו כלל מענין הסרסור היהודי והאפנדים מיפו.

אחרי מסרו את היבול לערבים כפי פקודת החברים, שב ירושלימה בערב ראש השנה.

השנה שאחריה היתה שנת השמיטה, ולכן לא יצאו בעלי הקרקע בפ"ת לעבודה ונשארו בירושלם, ואז החליט למסור את זמנו בכדי ליסד תעשיה בירושלם שתוכל לכלכל את עוסקיה בכבוד, ומעט מעט יסד:

בית חרוש לסבון-טואליט, שלא הצליח להתקיים מפני שבזמן ההוא עוד לא ידעו להשתמש במותרות שכאלה, ודרכים לאקספורט עוד טרם היו בארץ ולכן הזניח את זה.

אח“כ פתח בית חרושת לתעשית אראק וספירט ע”י מכונות, ומסר את זה לגיסיו בני הרב ר' יעקב ספיר ז“ל וביחוד להר' זאב ספיר ז”ל.

אח“כ קבל על עצמו לסדר את תנור האפיה בשכונת מאה שערים ואח”כ ב“בית-ישראל”.

בזמן ההוא לא היו התושבים רגילים לקנות פת פלטר מן המוכן, וכל בעלת בית היתה מכינה לעצמה את העיסה ועורכת את הככרות, ושולחת לתנור הכללי לאפיה, שבו היו אופים את הלחם באפן ערבי פרימיטיווי. האופים היו מתעללים בלקוחותיהם כרצונם, ולא דרשו כלל להשביע את רצונם. מלבד זה לא הכניסו כלום מרוחיהם לטובת ועדי השכונות. א.ג. בראותו את מצב ההפקרות במקצוע זה, קבל עליו בחכירה לשנה אחת את התנור ב“מאה שערים”, וישלם מס ידוע גם לועד השכונה, לטובת בדק בית הכנסת והמרחץ, העמיד בעל מלאכה מומחה כדי שהקהל ישבע רצון, גם מצד הנקיות וגם מצד היחס, אחרי השנה מסר את חכירת התנור לשתי משפחות עבריות, ויתן להן את כל ההוראות הנחוצות, כדי שיוכלו גם הם להחזיק את התנור, ולהשביע את רצון לקוחותיהם. ואמנם גם החוכרים החדשים הצליחו מאד ותהי להם פרנסה בשפע.

בשכונת “בית ישראל” ג“כ לא היה עד אז כל תנור, ולכן סדר כדבר הזה גם בבית ישראל, ואחרי זמן מה מסר את התנור לבעל מקצוע הגון,וכן עשה אח”כ בשכונת שערי שכם הנקראת בשם שכונת ר' ניסן ב"ק, וכן בשכונת שערי משה (בתי משה וויטימבורג).

בגמרו את סדור התנורים, הביא מר א.ג. מחוץ לארץ מכונות מיוחדות לקלית הקפה (קהוה) וטחינתו. מקצוע זה היה מוזנח עד מאד, מפני שבירושלם עוד טרם היו מכונות טחינה לקפה. וגם המתעסקים בזה היו מרשים לעצמם לערב 50% פולים או חומצה בתוך הקפה, והיו טוחנים את כל זה בטחנות-יד קטנות. בעלי הבתים שלא יכלו לשתות את הקפה הזה, היו קולים בעצמם קפה נקי, והיו דכים אותו במדוכה, אף שלזה היה דרוש להם זמן רב. א.ג. בהעמידו את המכונות האירופיות הללו, נתן את האפשרות לתושבי ירושלם לקבל קפה נקי וטחון יפה, ובמחיר זול. אחרי זמן מה מסר את המכונות הללו לתלמידיו שהתמחו בעבודה הזאת אצלו, ואשר עשו מזה עסקים די טובים.

אחרי מסרו את מכונות קלית וטחינת קפה, חזר להתעסק בחנות מכלת במאה שערים, וגם התענין בשמירת הסדר בשכונה, לדוגמא:

היות, שבמאה שערים היה אז, וגם עכשיו, השוק הגדול בשביל כל השכונות היהודיות הרבות שנבנו במשך הזמן בסביבותיה, וע“י זה היתה השכונה שרויה באי-סדר ובלכלוך נורא, שנגרם ע”י מאות הערבים וחמוריהם וגמליהם אשר היו מביאים לשוק את כל צרכי הצרכן" בצים, עופות, ירקות, פירות, חטה וכו'. מר א.ג.סדר וקבע מקום מיוחד בשביל השוק של פירות וירקות, העמיד מנקים מיוחדים לטהר את רחובות השכונה והשוק, ולהוציא את הזבל מחוץ לעיר. עוד הרגיש כי המשקלים לא היו מתאימים אחד לשני, והיו כאלה שלא החזיקו מאזני צדק, ובשעת הקניה היו משתמשים במשקלים אחרים; וע“כ סדר קונטרולה מיוחדת על המשקלים, כדי שהקונים והמוכרים לא יהיו מרומים, גם הערבים שהתרעמו מקודם על כל הגזרות הללו, נהיו שבעי רצון, בראותם כי ע”י הסדרים הטובים רחוקים הם מאונאה. והרבה ערבים שהיו מובילים מקודם את סחורותיהם לשוקי העיר העתיקה, ששם היו עפ“י רוב יוצאים מרומים מהמו”מ עם סוחרי העיר העתיקה הערבים, התחילו להביא את סחורתם למאה שערים,ומוכרים שמה אפילו במחיר יותר זול. כן גם העמיד שמירה מעולה מאנשים מיוחדים שישמרו על הסדר ועל רכוש תושבי השכונה, בין ביום ובין בלילה. גם העמיד גובה מיוחד אשר היה גובה מסים מיוחדים מאלה שהשתמשו בשוק וכמו=כן מבעלי הבתים בעד הוצאת הזבל, כדי לכסות את הוצאות הנקיון והשמירה.

הערבים שהיו רגילים בשוקים האחרים לזלזל בכבוד לקוחותיהם היהודים ולקללם על כל צעד ושעל, הנה במאה שערים היו מקבלים את ענשם אם נסו לעשות כך, ועמוד שיש מיוחד היה שם, שעליו היו משכיבים את המקלל, יהיה מי שיהיה, ומצליפים בו כדבעי, ואם נכשל שנית באותו עוון, היו מגרשים אותו לגמרי בלי שתהא לו עוד רשות להכנס בשכונה ולמכור את ממכרו, וע"י זה למדו הערבים להתיחס בכבוד ובעדינות עם לקוחותיהם היהודים, וכל ערבי שהתלונן לפני המשטרה על העונש שקבל בהשכונה היהודית, לא קבל כל עזרה מהמשטרה, מפני שלשוטרים התורכים לא היתה כל שליטה בגבולות “מאה שערים”, כי זו עמדה תחת חסות אנגליה.

בו בזמן סדר ברחובות “מאה שערים” מנורות גדולות, להאיר את הדרכים, ולא יגששו העוברים באפלה כמו שהיה עד אז, בעת אשר ביתר חלקי העיר לא היה עדיין כל מנורות, או שהיו באיזה רחובות בעיר העתיקה אי אלו מנורות קטנות שלא האירו כלל, והעוברים והשבים היו עלולים להנזק בגופם ובממונם ע"י החשך שהיה מכסה ארץ.

כעבור ימים אחדים אחרי סדור המאור בשכונה, בא שומר השער המרכזי, והועיד לא. ג., שמושל ירושלם (הפחה) ואתו ראש המשטרה ועוד כמה אפנדים מבקשים רשיון להכנס לשכונה. שכונת מא"ש נבנתה בצורת מלבן=מרובע, ולה ששה שערים מכל הצדדים, ועם שקיעת החמה היו כל שעריה שהיו מברזל הולכים ונסגרים,ורק פשפש קטן היה פתוח בהשער המרכזי, בשביל הנמושות המאחרים לבוא, ושהם היה יושב שומר, שלא נתן לשום נכרי להכנס בלי רשיון מיוחד מא.ג.. בגורו לא רחוק מהשער הזה, יצא אליהם ושאלם לרצונם. והם הביעו את חפצם לראות את המאור שסודר בשכונה. ויבקשם להכנס, ויראה להם את המנורות, וימסר להם את כל הפרטים הנוגעים לסדור הזה. הפחה מושל ירושלם שאל ממנו איפה השיג את המנורות הגדולות והיפות הללו, והוא מסר לו את מען הפחח היהודי-האמריקני אשר עשה אותם. המושלים נפרדו ממנו בחבה, ויודו לו על הענג הרב שהיה להם. אחרי אי-אלו שבועות, הועמדו מנורות כאלו בכל רחובות ירושלם ושכונותיה, ואשר אחרי שנים רבות לקחו מקומן מנורות הלוקס עד היום הזה.

בהתחלה המלחמה העולמית, בזמן שבו יחידו אברהם–שהיה אז ראש שומרי ירושלם והסביבה, ואשר הגין ביחד עם אנשיו על חיי ורכוש התושבים היהודים–נאסר ע“י הממשלה התורכית, ואח”כ הוגלה, בשביל שלא נתן לאנשי הצבא הערבים העוברים ושבים לשדוד את חנויות היהודים. גם בתו היחידה העסקנית עלקא היתה אז באוסטרליה עסוקה על שדה העבודה הצבורית. אז היה הוא מוכרח, בתור נתין אנגלי, שממשלתו היתה אז ביחוסים מלחמתיים עם תורכיה, לקיים את אזהרת החוזה: חכי כמעט רגע עד יעובור זעם.ויהי נחבא בבית, ומשתמט מעיני השלטונות לבל יכירוהו, ויקדיש עצמו לשבת על התורה והעבודה כפי יכלתו, אם כי היה כבר זקן. במצב כזה היה מוכרח להזניח גם את חנותו ומסחרו, אף כי עי“ז סבל הוא ורעיתו עוני מחסור ורעב, מבלי שהרגישו בזה אפילו שכניו היותר קרובים. אשתו חלתה אז מרוב צער מגעגועים לבנה, מרעב ומחוסר כל, ונשמתה עלתה השמימה תיכף אחרי השחרור. תנצב”ה. אולם הוא הודות לגוו החסון, ואמונתו החזקה, אעפ“י שבא בימים, קבל הכל במנוחה ובבטחון, ויחכה לגאולה. ואמנם זכה לחבר בזרועותיו אח”כ את בנו ובתו ששבו אליו מארצות גלותם.

הוא נקרא בפי כל המשפחה “הדוד” דרך חבה, והוא תמיד היה היועץ והידיד של כל המשפחה, אשר אליו פנו בכל דבר עצה ותושיה.

עתה הוא חי בירושלם, עוסק בעבודת אלקים, ומתענין בכל הנוגע לישוב הארץ ובפריחתה, ומקוה לגאולה שלמה גאולת העם והארץ בקרוב בב"א.

נוסח “השער” מספר השליחות של חברת אמוני ישראל:

בריש הורמנותא ומלכא עילאה

אל חי העולמים שמו יתעלה

ובכוח קדושת הארץ הנבחרת ירושלם תובב"א

ובכח המסור בידינו מאת כל בני החברה הקדושה

חברת אמוני ישראל יצ"ו.

הננו נותנים היום כח ורשות ביד ידידנו המוכ“ז שלוחא דרחמנא הרב המופלג כמוהר”ר יעקב בן ברוך יצ“ו ללכת בשם המצוה הגדולה בישועת ה' על ידו, ומעתה ומעכשיו שמנו את ידי השד”ר הנז' יצ"ו להיות ידו כידינו פיו כפינו וקבלתו כקבלתנו וברכתו כברכתנו.

וה' ישלח מלאכו לפניו, וישמור צאתו ובואו, לחיים ולשלום אנס"ו.

כעתירת החותמים בברכה חמשה עשר לירח אדר ראשון התרמ"א ליצירה, המחכים לבנין אריאל, גזברי ואמרכלי החברה הנז'.

נאם חיים פרעס מו“ל מכ”ע שערי ציון

נאם יעקב בן הקדוש ר' אשר זצ"ל

נאם בצלאל הכהן לאפין

נאם מרדכי גרשון וויינבערג

נאם משה יהושע ב“מ זלמן שבתי ז”ל

נאם אלי' גאדאל

נאם שרגא פייביל ארי' כהניו נכד הרב הגאון ר' מנהי“ו ר”מ בעה“ק ירושת”ו, בעהמח“X נתא”ש ועוד הרבה ספ'.

חפש ומצא

על הבית מספר שש אשר בשכונת “אבן-ישראל” יסופר המעשה הזה, המצלצל כעין אגדה, אשר קרה, לדברי המספרים, בשנת תרל"ז.

אחד השמשים הפשוטים מעדת הספרדים עני מדוכא, תם וישר וירא אלקים, נתן זמרי שמו, גר אז בעיר העתיקה בחורבה אחת מחורבות ירושלים. ויהי באור לארבעה עשר בחודש ניסן, זמן בדיקת החמץ, שב הביתה סר וזעף באין לו כלום לצרכי החג, זולת מעט קמחא דפסחא שקבל מן הכולל. נוסף על דאגותיו ותלאותיו, העיק והציק אותו בעל ה“חזקה” להמציא לו בחול המועד שכר ביתו. ובכל היותו נבוך ונדהם, נזכר העני המסכן על חובת הלילה לבדוק החמץ בנר שעוה, שכבר היה מוכן בכיסו, ואחרי אשר בדק את ביתו הצר, ירד גם למרתף לצאת ידי חובת בדיקה כהלכתה בחורין ובסדקין. ובחפשו כה וכה והנה כלי חרס עתיק מלא מטבעות-זהב עתיקות, תכשיטי-נשים מלפנים, אשר ערכן עלה אז למאה וחמשים לירה טורקית. והרי“מ סלמן ב”זכרונותיו" מספר לנו, כי התם והתמים הזה במצאו את המטמון הזה לא ערב לבו לקחת לו את הכסף,וימהר להודיע לפקיד של הספרדים הרב ר' משה בן בינישת, וגם את פי הרב הראשי שאל כדת מה לעשות בכסף הזה. והרבנים האלה בחקרם לדרי הבית הזה בשנים הקודמות, ויוכחו לדעת כי המטמון הזה עתיק-יומין הוא. הרגיעו אותו ואמרו לו: ס“י נתן, אלקים נתן לך מטמון, זכה בו! המסכן נשק ידי הרבנים, וימהר לשוב הביתה בדמעות גיל, והסכים למסור הכסף לדבר מצוה שפירותיה בעולם הזה: לזכות בבית באחת השכונות החדשות, וביום א' דחול המועד פסח, בזמן חנוכת בית המדרש “משכנות ישראל” נגש אל הרבנים חברי “ועד השכונות החדשות” וימסור סך מסוים מן הכסף לידי הסוכן הר”י ריבלין לקנית בית בשכונת “אבן ישראל”, ויקם לו הבית מספר שש, לו ולבניו אחריו.

הצרורות

בימים ההם, כשהדרכים היו בחזקת סכנה, לא קבלה הפוסטה שום משלוח כסף שהוא, להוליכו ליפו. ומכתבי הכסף או מכתבי ערך שנשלחו מחוץ לארץ נשארו מונחים בפוסטה ביפו. פחדה הפוסטה לקבל עליה אחריות הדרך, ורק שלחה “הודעה” לבעל המכתב, והוא נאלץ לשלוח את ההודעה הזאת חתומה לאחד הסוכנים ביפו והלה המציאו לו על ידי הזדמנות. ורק מכתבים פשוטים היתה מוליכה ומביאה על ידיד שליח מזוין רוכב על סוס, כי עוד טרם היו עגלות בירושלים. וגם זה רק פעם בשבועים, כאשר באה האניה לחוף יפו.

מוביל הפוסטה היה אז “אבו עבדאלה”, איש גבור, רם הקומה, ורחב הכתפים, כלי=נשק בחגורתו ושוט ברזל בידו. והוא הטיל מורא על כל סביביו, ביחוד על הערבים ועל הפלחים אשר פגע בדרכו, ויראו לגשת אליו בעת נסעו עם הפוסטה הרשמית.

ויהי בבוא היום הגדול, יום הולכת הפוסטה, היה אבו עבדאלה, עובר בשוק ה“באזר”שוק הסוחרים היהודים: וואלירו, כהן, נסים, לאפין, גרינגאורט, ליאן ברגמן–לקחת מהם את ה“צרורות”, צרורות כסף זהב ונחושת–להובילם לסוחרי יפו. מי מהם הלכו ישר לבירות. לדמשק, וגם לסטאמבול, ומי מהם שבאו לידי הסוחרים החלפנים. חלוף המטבעות ומחירם היה אז עסק של ריוח.

ואלו הן המטבעות מזמן ההוא: לירה, מג’ידיה של זהב–על שם השולטן עבד אל מג’יד–וגם חצי ורבע לירה. מג’ידי של כסף וכן חצי ורבע, מטבעות כסף קטנות משני גרושים וגרוש אחד. בשליק מכסף סיגים וחצי בשליק. ובשליק נחושת, וסימן היה ביניהן נקודה קטנטנה והיו קוראים לזו של הנקודה “אבו נוקטא”, ורק החלפנים ידעו והכירו בה. “אלטליק” או “זרי”, בגרוש יותר על הבשליק; “מטליק” או “עשיריה” גם כפולה היתה של שני מטליקים, בערך עשר פרוטות, ומפני כך כנוה הערבים בשם “עשיריה”. וגם קאבאק וסאכטוט ואי אלו פרוטות קטנות של נחושת. מלבד המטבעות האירופאיות: דוקט, או רנדיל זהב,–אדום זהב. אבו שושה, אבו עמוד והרובל כסף הרוסי, שכבר היה ל ומהלכים בארץ. אבו עבדאלה לקח אתו את ה“צרורות” על חשבונו ועל אחריותו, הסוחרים נתנו אמון בו וישימם בשתי המלתחות שהיו תלויות לו על אוכף הסוס האביר שהיה רוכב עליו. והצרורות היו בטוחים, אם לא קרתהו התנפלות פתאומית מן השודדים והרוצחים. אמנם קרו מקרים ששדדו את הפוסטה וגם הרגו את מובילה, אבל לאבו עבדאלה לא קרה שום מקרה. ההצלחה האירה לו פנים.

מה נהדר היה בצאת אבו עבדאלה לפנות ערב לדרכו, רוכב על סוסו הדוהר מעוטר בתכשיטי חצי לבנה, בצדו מתנועעה חרב עקומה, בחגורתו שני זוגות כלי נשק, על כתפו קנה רובה ארוך,וידו אוחזת “נרגילה” של נחושת קלל, סמוכה על רגלו הימנית, מעשן ורוכב ובברכת “סאלם עלייכום, עלייכום אל סאלם” (שלום עליכם עליכם שלום) חמק ועבר.

הקונסול הצרפתי לא היתה לו הסבלנות לחכות עד שיקבל הפוסטה על ידי החלוקה הכללית ויהי לו חייל מיוחד ביפו, וסוס מוכן לו. ובבוא האניה הצרפתית קבל מיד את הפוסטה הצרפתית להובילה ירושלימה. בלוית “צרורות”, כמובן, כי איך אפשר לנסוע בלא אלה? גם יחידים=נוסעים היו משתתפים במצוה זו, עד שהופיע ובא ר' חיים פייפר עם העגלה שלו.

וזה דבר העגלות.

בשנת תרל“א כאשר נסללה המסלה הראשונה מיפו לירושלים, לרגלי סיורו של קיסר פראנץ יוסף, ובזמן ההוא גם של יורש העצר הפרוסי⁹⁴, התחילה ללכת פעם בשבוע עגלה מירושלים ליפו במחיר לא פחות ולא יותר מעשרים פרנק לכל נוסע, ולא היו נוסעים בה כי אם “השרים הגדולים”, עד שבא הסוחר העסקן מר בצלאל הכהן לאפין עם שותפו מר פישל כץ וסדרו שרות חבור בין ירושלים ליפו על ידי עגלות באופן ובמחיר שאפשר היה גם ליהודינו לנסוע בעגלות. ור' חיים פייפר היה העגלון, הראש והראשון מנצח על העגלות ועל הצרורות גם יחד. הוא היה יהודי כשר, נאמן ודיקן.. מני אז היה הוא המוביל והמביא את הצרורות. גם הסוחרים הגדולים משלהם היו מוסרים לו את הצרורות, ולרבות גם המחכובג’י (שר אוצר הממשלה) וה”נאזר אל אוקוף" (שר ההקדשות) שה“פרוטות” היו נמצאות אצלם לרוב, וגם הם חפצו להתעשר מפסלתם של התמורה והחליפין, וגם המה היו שולחים את “הצרורות” על ידו.

ה“רץ”

רץ היה בירושלים בדור שעבר, רץ רשמי, רץ צבורי וגם רץ פרטי. כיום הזה לא ברור עוד: מה זה רץ? למה רץ? ובשביל מה רץ? אבל אז–בימים ההם, אי אפשר היה בלא רץ, הרץ שימש במקום הטליגרף שעוד טרם היה אז בארץ, והוא, הרץ, מילא תפקידו כמו אותם הרצים בימי אחשורוש אשר יצאו דחופים בדבר המלך.

ובכן: רץ היה בירושלים, אם המושל צריך להודיע דבר תכוף ליפו, עיר החוף, או ליתר המקומות, או הצבור או הסוחרים היו צריכים בו, מיד היו שולחים את הרץ, והוא היה יוצא מן העיר החוף, טס כנשר על סוסו הקל שבקלים, ודגל מיוחד בידו לאות כי רץ הוא בשליחות מיוחדת. ואסור היה לעכבו. מחויבים היו לפנות לו דרך. אימתו היתה על כל העוברים ושבים ועל בתי המלון ואימתו היתה כל כך גדולה ונורא אליהם שכשראו אותו לפעמים יושב שקט “קיף” שותה “נרגילה” או–לא יהי לו לגנאי–שוכב ומנמנם, ישן וחולם חלום,–לא דברו בו דבר, כי הלא רץ הוא, רץ–רשמי, ובידו דגל.

ובכל זאת היה מעשה, שאחד מן העוברים ושבים, מיוחס, נתין בן נתין של אחת הממשלות,–ו“הנתינים” היו אז, כידוע, התקיפים בארץ–בראותו את הרץ הרשמי שוכב וישן, חתך בסכין חד את רסן הסוס שהיה קשור אל אחד האילנות, וירץ הסוס מעל כל ראשי ההרים עם תא=הרצים על גבו. הרץ המסכן הקיץ משנתו ויפן כה וכה וירא כי אין סוס ואין מלתחה, מה עשה הרץ שלנו? לא עליכם כל עוברי דרך! הוא עשה ככה: עמד על פרשת דרכים וחכה לאחד העוברים ושבים, ומיד כשראה ערבי רוכב על סוס אביר, הרים לפניו הדגל ויקח את סוסו וירץ בו רצוא ושוב לחזור על אבדתו.

בספרי החשבונות העתיקים, בדין וחשבון של ההכנסות וההוצאות אנו מוצאים סכומים שהוציאו על הרצים. קבועים ומקרים לפי שעה, “להרץ ככה וככה”…

בשנת תרכ“ו בחודש סיון נגאלה ירושלים מן הרצים האלה, באותה שנה הובא העיר קו-הטלגרף דרך שער האריות מזרחה. וסבב בראשונה דרך הר הבית אל בית הפחה. הערבים הביטו בתמהון על המוטות ועל העמודים ועל חוטי הברזל הנמשכים עליהם. ועוד יותר, על האזהרה הרשמית בערבית צחה: לא תגע בו יד, וכל הנוגע–מות יומת, וכשהטו אזניהם אל העמוד ושמעו את הקשקוש הקל העובר מעל חוטי הברזל, אמרו זה לזה:”אכן זה מעשה שדים!".

מגנזי ירושלם

עתקה “מגוף הכתב” הגנוז בספריה הלאֻמית בירושלם:

בע“ה בנ”ו עמ“י עש”ו

בהיות שיש תקנה קדומה מרבנן קשישים קדושים אשר בארץ המה כי השליח צבור של ארבע קהלות אשר בפעה“ק ירוש' ת”ו גם שמשי הקהלות יזכו בחק הידוע הניתן להם ע“כ איש או אשה ההולכים להשתטח על קברי הצדיקים הנקראים דוראס שנים עשר תת”י וחצי, גם ההולכים להשתטח על מצבת קבורת רחל אמנו זיע“א, ומלבד החק הידוע הנז' הולך שליח צבור ושמש עם האנשים והנשים ואחר ההשתטחות עומד הש"ץ ומברך לכל אחד ואחד ולבניו ולבנותיו ולכל אשר באה לו הקרובים והרחוקים גם אומר השכבות על המתים לכל אחד כפי רצונו, ובכן כל ההוליכם לזייארה בין בדוראס בין למצבת קבורת רחל הם נותנים משלהם אשר ידבנו לבו אחד המרבה ואחד הממעיט וזכו בדבר הזה הש"ץ ושמשי הקהלות מזה עולם ושנים קדמוניות. והנה בעתה ראו ראינו ממפריצי הפרצה פשוט את ידיהם ונכנסים בחזקה על קברי הצדיקים ובמצבת קבורת רחל עמדו לברך את העם הנמצאים ולומר השכבות ובאים ונוטלים מסת נדבת יד המשתטחים ע”ק הצדיקים ובקבורת רחל זיע“א ומסיגים גבול שלוחי דרחמנא ושמשי הקהלות, לכן אנן רבנן וחכצי פעה”ק ירושלם ת“ו נראה בעינינו לחדש תקנה זו הקדומה ובהסכמה עלינו בכל תוקף ההסכמות וגזרנו גזרת נחש ע”כ הנקרא בשם עברי שלא יוכל איש לעשות בדבר הזה להסיג גבול הש"ץ ושמשי הקהלות כלל אלא להם לבדם כל מין הכנסה מבית ומחוץ היה תהיה וזר לא יקרב אליהם לא בחק הנז' הידוע להם ולא במה שיתנדבו העם ההולכים לדוראס או לקבורת רחל ולא לומר השכבות ולברך אותם כי זכותייהו דש“ץ ושמשי הקהלות נינהו וכל אשר יעבור ע”כ אלה מלבד דנח“ש כרוך עליו ועל צוארו וגם קאי בארור, גם אסרנן עליו כל אשר יטול בכח ב”ד יפה איסור הנדבה מפרוטה ומוטלת כחלב ע“ג המזבח וגזרה דא דאורייתא תהיה נוהגת לדורות עד כי יבא שילה ואסף נדחי ישראל ושומע לנו ישכון בטח ועליו תבא ברכת טוב ולמען תהיה לבית ישראל למשמרת באנו על החתום פעה”ק ירוש' ת"ו בסדר זאת. אות הברית אשר אני נותן משנת בעבור ישמרו חוקיו ותורתיו והכל שריר וקיים.

הצעיר ישראל יצחק קובו

הצעיר משה מרדכי

יעקב בורלה ס"ט

יוסף בכר מיוחס ס"ט

במותב תלתא כחדא הוינא נחנא ב“ד דח”ל כד הנפק שטר העיקרי קדמנא והועתק טופסא דשטרא דנא מגוף שטר העיקרי אות באות תיבה בתיבה ואנן ב“ד הכרנו חתימת מע' הרבנים זלה”ה תחתימין לעיה דהיא היא ואשרנוהו וקימנוהו כתחז“ל וראה ראינו שגוף שטר העיקרי הנז' הולך לימחק ובקשו בעלי השטר הנז' מידינא להעתיקו שלא תאבד זכותם וקרענו גוף השטר העיקרי וקם טיפסא דשטרא דנא במקום העיקרי ככחו אז כחו עתה ועד” אמו“ץ באנו על החתום בש”א לח' כסלו מש' התק"ע ושבעה ליצירה והכל שו"ב וקיים.

יעקב הצעיר רפאל

שלמה יצחק החתימה הרביעית

קוראל (שם השני לא נכר) ס"ט

בה“ר מיוחס מסולסלת ולא נכרת ס”ט

אגודת “שבת אחים” בפתח תקוה.

בקיץ תר“מ בקר את ירושלם מר סידני מ. שמואל מלונדון (בן אחיו של מונטגו) ובתור ת’ר וסופר התחקה בשום לב על שרשי עיר הקדש והעם היושב עליה; בעין פקוחה ודעה מיושבת ישב ושפט על כל דבר ודבר. ביחוד שם לבו והתחשב עם ה”קולניא החדשה" פתח תקוה שהחלה אז להתפתח, ויהי לה לחבר בפעל בלקחו חלק אחד במחיר שש מאות פרנק וימסרהו להרי“מ פינס הסוכן אשר לועד מזכרת משה מלונדון לעשות בו כטוב בעיניו; ומר פינס בחר לו ארבעה אנשים ישרים אשר ידע והכיר אותם כי לבם וידם אמונים ונתונים להעבודה הקשה הזאת, וימסור בידם את האחוזה ההיא על פי דברי התנאים והברית הבאים בזה, ויהי כאשר ראה מר סידני דברי התנאים האלה התעורר מאליו וישלח להרי”מ פינס עוד ארבעים לירא שטרלניג למען בנות בית על האחוזה ולמוסרו גם אותו אל ארבעה אחי"ם על פי התנאים הנז'.

ואלה הם דברי התנאים:

אנכי הח“מ העומד מצד האדון סידני שמואל מלונדון ובכחו המסור בידי לעשות בחלק נכסיו אשר קנה בנחלת “פתח תקוה” ככלה ישר בעיני באתי היום בברית עם ארבעה אחי”ם היקרים והולכים יחד ובלב אחד לעבוד אדמת הק' ולשמרה בתורה ובמצוה וביגיע כפיהם ועמל ידיהם, ה“ה: ר' אליהו גאדעל, ור' חיים שמעוני, ור' יעקב מקאמניץ ור' מנחם וואלפערט עפ”י התנאים המבוארים למטה.

1. הנני מוסר חלק הנכסים של ה' שמואל הנ"ל ליד ארבעה מטיבי לכת אלה על מנת לעבדו ולשמרו לזרעו ולנוטעו בחריצות ידים, ואדמת קדש לא תשם, ועל כל פנים מחויבים המה להביא שבח קיים בהקרקע (כמו בנינים או נטיעות) מדי שנה בשנה משך עשר שנה משנה הראשונה שלאחר השמיטה הסמוכה ואילך, העולה לסך שלשה לירא צרפת (60 fr.) לכל שנה.

2. ההוצאות לספר המקנה, והמסים והארגוניות הבאים לרגלי עבודת האדמה, בין אלו המונחים אקרקפתא ובין אלו המוטלים על הנכסים וכן המסים שיטילו בני החברה “פתח תקוה” על עצמם להוצאות העיר ולשמירתה ולסלוק עוררים מכל הנכסים, וכן הוצאות חלקות הנחלה ורשימת תבניתה (פלאן) כל אלה ההוצאות חלות על ראש ארבעה אחי“ם הנ”ל ומחוייבים המה לתתן לעת הדרושה לבלי ירדו הנכסים האלה לטמיון חו"ש.

3. ארבעה אחי“ם הללו שותפים המה בהקרקע הנ”ל וכל דיני השותפות נוהגים בהם אלא שאין אחד ולא שנים מהם יכולים לכוף את חבריהם בהנכסים עד שיסכימו לזה שלשה, ואין כל אחד רשאי למכור את חלקו או לתתו במתנה לשום אדם שבעולם אם לא בהסכם חבריו.

4. שלום אמת יהיה שורר בין ארבעה אחי“ם האלה בכל דבר ויקרא שם אגדותם “שבת אחים” כפשוטו וכמשמעו למען תחול ברכת ה' על מעשה ידיהם וירבו ימיהם וימי בניהם ובני בניהם על האדמה, ואשר ע”כ כל או“ו מהם מקבל על עצמו בנדר ובשבועה מבלי לתתו עלה ותואנה ח”ו למחלוקת, האחד יבטל רצונו מפני רצון חבריו שרבו עליו, ואם הדבר שקול יקיימו בנפשם “תשועה ברב יועץ” ושאלו בעצת מביני דבר. כללו של דבר, כל חלוקי הדעות יתפשרו בדרך שלום ולא יעמוד אחד מהם על דעתו לצער את חבריו כי אם בכל הנגזר מפי המרובים ככה יעשה מבלי שום תלונה ורוגז מאיזה מצד שהוא.

5. כשם שחובה עליהם לשמור את השלום בינם לבין עצמם, כך החובה והמצוה עליהם לשמור את השלום בהחבורה פתח תקוה בכל מה שנוגע ותלוי מהם, וע"כ עליהם לבטל רצונם מפני רצון הצבור ולהיות תמיד באגודה אחת עם אהבי הסדרים והאחדות, ועם שונים וחכמים בעיניהם אל יתערבו.

6. וכשם שחייבים בשמירת השלום בעדה כך חייבים בשמירת השלום הכללי של האומה לבלי יביאו עליה שואה ח“ו במעשים שאינם הגונים, ולפיכך אסור להם להתעסק בעסקי נשך ותרבות נפרזה (וואוכער) הן ריבית כסף או ריבית אוכל עם הגוים אשר סביבותם באופן שיתחלל שם שמים ע”י.

7. אם הארבעה אחי“ם האלה יעברו על התנאים א' ב' ו' באופן שהאדון סדיני שמואל הנ”ל או בא מכחו אשר יהיה בימים ההם יראה בראיה ברורה כי האדמה תשם או עומדת היא לרדת לטמין, או כי האחי“ם הנ”ל גרמו בעסקיהם שאינם הגונים חלול ה' גדול וקצף על ישראל, אפשר לו לבא מכחו לסלק את ארבע אחי“ם הנ”ל מאחוזתם בכל עת שירצה מבלי שום טו"מ ותביעה של הפסד וגרם הפסד שבעולם, אלא שאם אמרו השותפים הרי אנו משלמים מחיר השדה שלשים לירא צרפת ואין אנו מסתלקים שומעים להם.

8. מי מהארבעה אשר יפר את התנאי ד' ויהיה גרם לקטטות ומריבות רשאים השלשה לסלקהו בממון או לתת חלקו בנכסים לפי שומת ראשי פתח תקוה, וידי השלשה על העליונה, אך צריכים לזה הסכם האדון סידני הנ“ל ע”י עצמו או ע“י בא מכחו, או הסכם ב”ד של החבורה פתח תקוה אשר ידונו לפי ראות עיניהם אם באמת עשה זה שלא כהוגן, אוא ולי אך תואנה דם מבקשים.

9. אחרי כלות עשר שנה מאחר שנת השמטה הבע“ל רשאי האדון סידני שמואל הנ”ל או בא מכחו לדרוש מהאחי“ם הנ”ל לסלק לו מחיר שדה אחוזתו שלשים לירא זהב צרפת במשך ארבע שנים ובהסתלק כל הסך ימסור שטר המקנה על שמם.

ככל הכתוב למעלה קבלו עליהם אגודת אחי“ם עליהם ועל זרעם אחריהם בשבועה ובת”כ ובקנא“ס ועפ”י התנאים האלה מסרו האחוזה בידם.

אברהם יצחק הכהן קוק    🔗

הרב הראשי לארץ ישראל

האב"ד

בעיה“ק ירושלם תובב”א

1. I. KOOK

Chief Rabbi

of the Holy Lad

Jerusalem

ב"ה. יום י“ג לחדש מ”ה תרפ"ה.

כ' הרה"ח סופר ומזכיר נשכחות

מר פנחס גרייבסקי נ"י

יקבל בזה כבודו, את הבעת תודתי על מחברותיו היקרות “החובבים הראשונים”. אשר הואיל לכבדני בהן ואני מברך בזה את כבודו, שימשיך לאורך ימים טובים בהצלחה, את מפעלו, להציב יד ושם לכל אלה אשר פעלו טוב בבנין ארץ חמדתנו, וידע דור אחרון כי יד' ד' עלינו לטובה, ומדור דורים קמו לנו אנשי סגולה, אשר בכל שעת הכושר להקים יתד וגדר לישראל על אדמת קדשו, נמסרו לעבודתם בכל לב ונפש, וחפץ ד' בידם הצליח.

מוקיר מפעלו, ומכבדו, החותם בתודה וברכה נאמנה

אברהם יצחק הכהן קוק

* *

ב“ה. י”א כסלו תרפ“ח בירושלם עיר קדשנו ת”ו.

אוגר בקיץ בן משכיל, כי בהקיץ בעת שהתבואה מצויה עת לכנס. כי בעבור ימי הקיץ תכלה התבואה מן הגורן ובקושי רב ימצא דבר מה לאסוף, לכן באו ונחזיק טובה לגבר חכם בעוז, יליד ציון הנכבד ונכון דבר טו“ה פנחס בן האדם היקר הישיש, תושב עיר קדשנו מו”ה צבי ז“ל גראייבסקי נ”י אשר נתן לבו לקרב אל המלאכה לאסוף ולכנס את אבני זכרון אבני הקדש בירושלם אשר חרות עליהם זכרון לראשונים בוני ומיסדי דברים שבקדושה שהנחילו לנו על אדמת הקודש וביחוד מהאבנים שכבר נהרסו ומהם נשברו, ולולו הוא נשכח זכרם לעולם, וכן עשה שם בארץ “זכרון לחובבים הראשונים” הם אשר מסרו נפשם על ישוב הארץ, למען ידעו הבאים אחריהם “צדיק מה פעל” וידעו כי רק הישוב הישן הם הם יסוד המעלה לבנין הישוב, וכמשל הספרי לשני אחים שהיו מסגלים בנכסי אביהם אחד מצרף דינר ואוכלו ואחד מצרף דינר ומניחו, זה שהוא מצרף דינר ומניחו נמצא עשיר וזה שמצרף דינר ואוכלו נמצא שאין לו כלום, כן הר“פ הנ”ל צירף אחת לאחת למצא לחשבון את כל הראוי לפרסם לעשות יד ושם לפעולת דורשי ציון הקודמים ובהם ישנם דברים רבים שראוי לדעת אותם לדורות. וכדברי ר' אליעזר: כמה דיות משתפכות, כמה קולמוסין משתברין כדי לכתוב בתורה בני חת עשרה פעמים ללמדך כל מי שמברר מקחו של צדיק כאלו קיים עשרת הדברות, ולכן כל המברר מקחה של ירושלים מימי הראשונים עליו להביע לו תודה וברכה, ויברכהו ה' מציון לראות ברכה במעשי ידיו.

כעתירת אוהבו ומחבבו

הק' שלמה אהרן ווערטהיימער דיין ומו"צ

ומחבר הספרים בתי מדרשות וגנזי ירושלם וקהלת שלמה ועוד.

לכבוד הרב פנחס גרייבסקי

ירושלים.

נכבדי הרב היקר.

בענין רב קורא אני את הלקוטים והתעודות, זכרונות וכו' שכב' מפרסם בעתונים היומיים ואשר בזמן האחרון החל מוציאם בחוברות מיוחדות. בהיותי עודר בשדה זה של חקירת ראשית הישוב העברי בא“י, יודע אנכי ומבין כמה קשה ומטרדת היא העבודה הזו, ואשר למרות סבוכיה והמעצורים המרובים המונחים על דרכה, כב' ממשיך לעסוק בה במסירות ובנאמנות הראויות למופת ולחוקרה מצד כל אלה שטרם טחו עיניהם מראות מה רב ועצום היה חלקם בבנין הנהרסות של ראשוני המתישבים באה”ק. העסקנים החרוצים הללו, הגדולים לשעתם, בעלי שאר רוח וגבורה, שאדוני הרב עמל וטורח להעלות את זכרונם מתהום הנשיה על ידי הציבו להם ולמעשי ידיהם ציון כבוד לדורות, חלוצים אמתיים אלו–לא זכו בשעתם לכך, כי בני זמנם הקרובים להם ביותר לא יכלו להעריך כראוי את פעלם המאֻמץ. והנה, בתוך ענני הערפל המכסים מסביב את כל הישן, הנערץ, והגורפים בהדם הכבד בלי חמלה זכרונות ימים עברו, צפויה היתה סכנה שגם שמם של אלו יכוסה בצל, אלמלי קם גואל קרוב להם ולפעולותיהם המצוינות.

יבורך אדוני הרב במרצו הכביר, למען יוכל להמשיך בלי הרף את עבודתו אשר החל בה. ואולם אנא ואנא בל תרפינה ידיו חלילה. יהא לבו סמוך ובטוב כי יש שכר לפעולות זו, החשובה והמועילה בכל המובנים.

ירושלים ג' מנ“א תרפ”ז.

בכבוד ובהערצה

מ.ד. גאון

* *

זכרון לחובבים הראשונים

(להופעת החוברת ה' ו')

הסופר מר פנחס בן צבי גרייבסקי הוא אחד היחידים שהתמסרו בכל נפשם ומאודם לחקרי קמוניות א"י. להחיאת זכרון המאורעות המקרים והמעשים שאירעו בירושלם בדורות הראשונים שכברו ושחלפו, וזכרון האישים נושאי התקופה ההיא שהיו הפועלים על במת החזיון של המעשים והעלילות בימים ההם. מר ג. הוא סופר חרוץ ושקן העובד בלי ליאות בכחותיו העצמיים, הוא מעניק לנו מפרי עטו חוברות בעלות תכן מענין, המצטינות גם בצחות שפתן וסגנונן וגם בצורתן החצונית הנאה. ובהן הוא נותן לנו את דברי ימי העסקנים הבונים שהוא קורא אותן בשם “החובבים הראשונים” בוני ירושלם ועובדי עבודה צבורה שעבדו ופעלו כל אחד בחוגו ומקצעו ושמאד נחוץ וראוי שלא ישכח שמם ושישאר זכרם בספרותנו. כי מלבד ערכם וחשיבותם כשהם לעצמם יכולים הזכרונות של האישים הללו להיות למופת גם לדור הבא שאת תכונתם, אפים ואישיותם יכיר וילמד מתוך החוברות הללו.

בקראי את חוברותיו של מר ג. נצבו כמו חי לפני דמיותיהן הרוחניות של האישים הללו. מר ג. קבל מכתבי עדוד מסופרי א“י המכירים מחשיבות עבודתו ומהללים אותה, וגם עסקנים ואנשי מעשה בחו”ל מאמצים את ידיו במכתבי עדוד ותהלה. בימים האחרונים קבל מר גרייבסקי מכתב יפה מאת העסקן הארץ ישראלי רב הפעלים מר יוסף נבון בי היושב בפריז שבו הוא מאמץ את ידיו על החוברות שהוא מוציא שהן נותנות כבוד לירושלם ובוניה.

אבל בדברי רוח תודה “ויישר כח” לבד לא יוכל מר ג. להמשיך את פרסום חוברותיו הדורשות הוצאות להדפסתן מבלי להביא בחשבון את עבודתו ויגיעו של מר ג. בלקיטת החמר ועבודו. ולכן מהראוי של חובבי ירושלם יקנו ויביאו לבית את החוברות של מר ג. וביחוד המוסדות הגדולים הראשונים וגם יתר מוסדות ירושלם שמר ג' מתאר ונותן יד ושם וזכרון למנהיגיהם מיסדיהם בדור העבר ובדורנו זה צריכים לתמך תמיכה חמרית במר ג. ולחזק את ידיו בעבודתו הספרותית הנותנת כבוד לירושלם בוניה ועסקניה בעבר ובהוה.

זלמן בן-טובים

(דאר היום שנה עשירית י“ט חשון תרפ”ח)

* *

ריח גוילים עתיקים עולה מבין הדפים הצנועים, המופיעים בזמן האחרון ע"י פנחס גרייבסקי. אנשים קמים מקבריהם, אנשי מדות, בעלי צורה ובעלי קומה–בתמימותם היקרה ובפשטותם הטהורה.

ואף החובורת “זכרון לחובבים הראשונים” מלאות פשטות ואמונה כגבורים ההם,–ה“חובבים” שעל אודותיהם מספר לנו המחבר, גם כן אחד מראשוני הותיקים היושב בעיה“ק ת”ו, ומעלה זכרונות על ישוב האה"ק בימים ההם, דברים אשר ראה אותם בעיניו או ששמע על אודותיהם מזקני הישוב. יקרים לנו הדפים האלה, אוצר בלום נגלה כאן לעינינו–אוצרות הישוב העברי בימי ראשית גידולו.

מ. אבי שאול

(כתובים שנה שניה כ“ב חשון תרפ”ח)

ירושלם, יום ב' טבת, תרפ"ח.

לכבוד הרה"ח פנחס בן צבי גרייבסקי.

בזה אני מביע לו את תודתי העמוקה על חוברותיו המענינות “החרש והמסגר” ו“זכרון לחובבים הראשונים”, שקראתי בחרדת קדש מתוכם נתגלו לי כל ההרתפקאות והתלאות שעברו על אבות הישוב העברי ולא נרתעו לאחוריהם אעפי“כ מעבודת הקדש, ששקלוה כנגד כל המצוות: בנין ארצנו והתערות עמנו בתוכה. החוברות הנ”ל מחיות לפנינו את זרנינו, גדולי הרוח ועדיני הנפש שהקריבו את עצמם ממש על מזבח תחיתנו.

לפיכך גדולה היא הזכות, שנתגלגלה ע"י סופר בעל מרץ כביר כמוהו, לדובב שפתי ישנים ולהראות לנו הצעירים את גודל ערכם ואצילות רוחם של הבנים הבונים הראשונים, שלא רק חלמו שבת ציון אלא השתדלו בכל כחם ומאדם להגשים במעשה את מפעל תחיתנו. יהי רצון שישמשו מופת לדורנו העומד על מפתן ההגשמה של חזון היעוד הלאומי, שהצעירים לא יבישו את זקניהם במסירותם הנפלאה לעמנו ולכל קדשיו.

ילך נא הלאה בכחו זה ויוסף אבן על אבן לבנין המבצר של רוח עמנו, המתבטא בספורים הללו שהוד רוחני ויופי נפשי נשגב חופפים עליהם.

בכבוד רב ובברכת התחיה

ד"ר ישראל קרניאל.

יצאו לאור:

1. "זכרון לחובבים הראשונים". ז' חוברות.

2. מכתבים על מושבות ארץ-ישראל.

3. החרש והמסגר בירושלם.

4. ניר לבית הלוי.

5. חיי הקראים בירושלם.

6. אבני זכרון–הולך ונדפס.

עומדים לצאת לאור:

1. פנקסי השד“רים בירושלם,ח והלאה משנת תר”

2. שלש כתובות הבאות כאחת:

3. כתובה קראית (העתקה מכתב יד אשורי)

ב-ג) כתובה של השמרונים (בתולתא וארמלתא)

העתקה מכתב-יד לבונאה.

ג)מגנזי ירושלם.

ד)זכרונות קדומים.

משה מונטיפיורי ממנו ואליו

מו"ל מתבקש

כתובתי כשמי:

פנחס בן צבי גראייבסקי.

ירושלם.

 

חוברת ח    🔗

רבנו - מורנו ומאורנו הרב הגאון המפורסם, החכם – החובב -    🔗

מוה“ר משה נחמיה כהנוב זצוק”ל

ראש מתיבתא ישיבת עץ חיים הכללית בירושלם.

כי שם “רבנו” אקרא הבו גדול לרב האי גאון זה, רבן של בני

ארעא קדישא לתורה ולתעודה –

הרב הגאון הזה היה יחיד במינו; חזון־יקר בעיר עז לנו ציון, מאז הופיע בעיר קדשנו ירושלם, מלפני כשבעים שנה ועד היום הזה הנהו נערץ ונקדש בפי כל, “ושמו מפארים בעדת חבלו”, חבל נחלתו; רבנו זה הרים קרן התורה והחכמה בירושלם, העמיד דור־דעה, בעלי תורה ויראה, בעלי חכמה, סופרים וסוחרים, חובבים וחקלאים שכולם מעריצים אותו עד היום. –

חביב ונחמד היה הן מצד גאונותו יראתו וצדקתו, והן מצד תכונות נפשו העדינה ומדותיו התרומיות; בטוב טעמו ונעם הגיונו ידע להקים תלמידים רבים לתורה ולתעודה, בלמודו בחר דרך הפשט ודרך האמת, הוא היה זך השכל מאד מאד, אהבת התורה, היתה אצלו מעל כל גבול; הוא המית את עצמו באהלה של תורה ומסר נפשו ליראה את ה' ולאהבה אותו כל הימים. מי שראה את רבנו זה יושב והוגה בתורת ה' מעוטר בתפילין בהתלהבות, ברוממות הרוח, באש להבת שלהבת, הרגיש את “עמודא דנורא”. ויהי בעיניו כמלאך ה' צבאות.

וכזקן ויושב בישיבה כן היה גם כגבור ורב פעלים: חובב – פעיל היה לתקון הישוב והתפתחותו; כאב רחמן דאג לטובת הישוב והפרחתו, ויהי איש עצתו של השר משה מונטיפיורי שהתחשב בו ובהצעותיו: להכניס מים בירושלם בצנורות ברזל ע“י חברה אקציונרית; ליסד בנקים בירושלם וכו' וכו‘, כחכם הרואה את הנולד ראה נחיצותם של כל אותם הדברים שהתגשמו במשך הימים. מכתביו ותכניותיו שהיה שולח לו בזה ובכיוצא בזה, מראים לדעת כמה היה שקוע רבנו זה לטובת הישוב בפעולה ובמעשה. הוא התרחק מכל הפוליטיקיות, מכל הסכסוכים ומכל ריב ומדון; גם מעניני כספים משך ידו, ואם כי עמד בראש הנהלת בית “תלמוד התורה וישיבת עץ חיים” לא התערב בעניני ההכנסה וההוצאה, שנמסרו אז בידים אמונות וטהורות, בידי הסוכן הרב הגדול ר’ מאיר אניקסטר זצ”ל, ויהי שקוע אך ברוחניותו של המוסד החשוב הזה; בכל כחו חתר לפאר ולרומם את הדר כבוד המפעל הקדוש והנערץ הזה במצבו המוסרי והחמרי, ובכל לבבו אבה לגדל את בני הנעורים על ברכי הדת והדעת גם יחד ללמדם לשון וספר, ביחוד שפת הערבית “שפת המדינה”, ויקבע מחלקה מיוחדת לזה, וישכור מורה עברי–ערבי, את אחינו מר בלאטנר ' לזה. והשר משה מונטיפיורי שגם הוא שאף ודאג לזה, שמח בזה, ויאמר לתמוך בידי ההנהלה מצדו, והרי אחד המכתבים ששלח השר לרבנו לתכלית זו:

בע“ה פה ק”ק ראמסנט יום ב' פ' חי' שרה, התרל"ח

שלום וברכה על ראש הרב הגאון הגדול בתורה מו"ה משה נחמי' כהניו

ראש ישיבת עץ חיים ותלמוד תורה נ“י בעה”ק ירושלם תוב"ב.

אחדש“ו! יהי נא חסדו לתת את תרומתי “תרומת כספי 4.L לגבאי תלמוד תורה עץ חיים לטובת ה”בית ספר”, אבקש ממעכ“ת למהר להודיענו דבר ולשלוח לי את ספר הקבלה למען אדע כי בא הכסף הנ”ל בטח לידם. והבוחר בציון ימהר ויחיש לרחם על שארית נחלתו כאות נפש מוקירו המעתיר בעד טוב עמנו.

משה מונטיפיורי

• אך לדאבון לב היו ידיו אסורות ומצודים וחרמים על לבו… כידוע – ⁹⁵

רא“מ לונץ בזכרונותיו מזכיר את רבנו זה ואומר: “ראש הישיבה היה מורי ורבי הרב הגאון וכו' כמוה”ר משה נחמיה כהנוב זצ”ל אב“ד דק”ק חאסלאוויץ ומחבר ספר “נתיבות השלום” ועוד. הוא היה מהגאונים המצוינים בזמננו, כי אעפ“י שהיה גאון וירא שמים בתכלית (ובימי החורף היה לן בכל יום ה' בשבוע בישיבתו ובחצות הלילה היה אומר תקון חצות במנין) לא היה עוין את ההשכלה ולמודי חול, ואדרבא העיר את תלמידיו ללמוד שפת עברית ולעז, באמרו טוב תורה עם דרך ארץ, וגם בעצמו כתב עברית צחה. ואעפ”י שהיה דרשן מצוין חובב מאד את הפשט הפשוט, בתנ“כ וגם בלמוד גפ”ת חבב על תלמידיו את הפשט על הפלפול המחודד. ובכל שבת היה מעיין בפירוש הפשטנים על התורה וביחוד בפי' הראב“ע והיה מנסה את תלמידיו החביבים – שאנכי זכיתי להיות אחד מהם – במאמרים הסתומים ומחודדים שבו, וגם שם עינו בפירוש המבאר. אך כל זה היה רק בכותלי ישיבתו, אבל בחוץ פחד להיות למליץ לההשכלה מפני הקנאים שלא יפגעו בו (כמו שקרה באמת, אחרי שנים רבות) והוא היה הראשון שהחל לדבר בלה”ק, רק מאשר שקשה הי' עליו להביע בה את כל מחשבותיו הרגיל עצמו לדבר בשפה מעורבת מעברית וזארגון יחד." –

הרב ר' יעקב גולדמן נ“י, מבחירי תלמידיו, מספר לנו בזכרונותיו אשר אתו בכתובים: “הוא היה מחבב הבחורים לומדי הישיבה ומקרבם לתו”י, היה משלם להם איזה שכר שילמדו באותן השעות שבני הישיבה לא היו בישיבה כמו בערבי שבתות אחר חצות, בחוה”מ וכו‘, ולפעמים הופיע פּתאם בישיבה בעתות הללו לראות אם לא יקחו הבחורים שכר בטלה. הבחורים שהיו בימי, שיש להזכירם: אני, לונץ, אפרים כהן, נכדו ר’ פייבל כהנוב, שמעון רוקח. והי' מכה לפעמים הבחורים מכות גדולות אבל בדרך חבה. זוכר אני כי הכה פעם את לונץ במקלו והלז ברח מפנה לפנה והוא רץ אחריו כנערים המתגוששים יחד. הגדולים שבהם היו אז: ר' בן ציון זילברשטיין, ר' שמעון כהן מו“ס (בעל זכרון נפלא ובעל תאוה נורא – לספרים); ר' מנדיל מנדילסון (חתנו של רבנו) ר' אהרן דמתקרי ארציק שמואל בערם (חתן הרב הגאון ר' מוני זילבערמאן), התשלומין היו אז מחי”כ עד חצי נאפוליון. והגדולים היה להם תלמידים שהיו משלמים להם גם כן מחי"כ עד נאפ‘. מתלמידי אני היו: צדוק קרויז, חיים הוזדורף ועוד. ומקודם היה רבי אני הר’ זרח ראקיוור שהיה בבחינת צדיק ומוחו היה אטום, אבל מרוב למודו בישיבה נהי' גדול בתורה.

בכל עש“ק היה קורא שנים מקרא וכו' בס”ת של הישיבה ואצלו החומש עם ה“באור” (בשביל זה רננו אחריו הטפשים שבין הקנאים וביחוד בני ווארשא והונגריה שהיו מראשי הקנאים. ומהם כמעט שלא למד איש בישיבה).

הרב סבל הרבה ממחלת הכבד ולא יכול לשבת, רק היה מסב, ולו שלחן מיוחד בהישיבה מאחרי הבימה מול ארון הקדש, וכרים וכסתות מוצעים על הספסל והרב מסב עליהם, ואם כי השלחן לא היה קטן לא נועז איש לשבת עליו. הרב לא השתמש מעולם במנורת אז אפילו אחרי שנפוצה לשמוש. רק נר של חלב היה דולק על שלחנו ולפניו חשן המשפט, כי עסוק עסק זמן רב בספרו קצור חשן המשפט שהדפיסו אח"כ, וטרם אדע אם משום שהורגל בנר זה או מחשש סכנה.–

פעם הייתי לבדי בישיבה, והרמנ“כ מסב לו על שלחנו ולפניו שו”ת ובו היתה הסכמתו נדפסה ונדפס עליו התואר ה“גאון” ויפתחהו ונמשכו עיניו ע“ז, ויבט כה וכה, ולא ראני, ויקח העט ויעבירהו על מלת הגאון וימחקנה כלה”.

רבנו זה היה מצוין בין רבני עמנו לתהלה ולתפארת, ואם כי ראשיתו (בימי חרפו) היה מצער אך אחריתו שגא מאד, ויצא לו שם כאחד הרבנים הגדולים אשר בארץ, אף כל בני עמנו ידעו להוקיר ערכו ומעשיו, כי השתדל תמיד להעמיד תלמידים הרבה להגדיל תורה ולהאדירה, והפיץ מעינותיו חוצה בחבורו הנפלא נתיבות השלם על חו“מ ובקונטרסיו היקרים: ארץ חפץ, שנת השבע, חקות עולם קונטרס עגונות וכו' וכו' (לבד חבוריו היקרים שנשארו בכתובים והם בספריה הלאומית בירושלם). הרב החכם מו”ה חיים מיכל מיכלין, אחד מתלמידיו שיצק מים על ידו, מוסיף ומספר לנו: בפיטראוויץ העיר הקטנה החל אור תורתו לזרוח בעצם תומו ומשם הלך לשכון כבוד בעי“ת חאסלאוויץ, ושמה כונן ישיבה גדולה ורוממה ומכל אפסי רוסיא נהרו אליו תלמידים רבים להקשיב לקחו כי זך, וילכו לאור תורתו הבנויה על מוסדות נאמנים ונכונים ולא על פלפול השוא השובר גופו ומוחו של אדם; סברותיו תמיד קלעו אל מטרת האמת ובכשרונותיו הנפלאים שחה בים התלמוד וידלה מרגניתא. הרב הזה הי' אוהב את רוח ההשכלה ואת כל ההולכים בעקבותיה, ושפת קדשנו עם דקדוקיה היתה כל שעשועיו”. (האסיף תרמ"ח)⁹⁶

כאמור הופיע רבנו בשערי ירושלם בשנת תרכ“ז, רבני גאוני ירושלם מנוהו לגבאי הת”ת ולראש ישיבות עץ חיים, ומני אז מסר את כל לבו והגיונו להישיבה; לא לבד שהיה ר"מ וכשתי שעות בכל יום דרש בשיעור, אלא גם לא פסקה עינו תמיד מהשגיח על הלומדים, וישב כל היום ובלילה בבית הישיבה; הוא הוסיף ספסלי בבי מדרשא והגדיל את פרס התשלומים לבעלי התרסין ועשה שנוי גדול לטוב בתקופת הישיבה.

הרב ר' יחיאל מיכל טוקאצינסקי, המנהל הנוכחי מבית תלמוד התורה וישיבת עץ חיים, מוסיף ומספּר לנו: הרמ“נ ז”ל התאמץ במקצוע שלו לרומם קרן המוסד, וביחוד נתן השקפה לטובה לשקדני הת“ת, ואם כי חבב גם החריפים גם את הבקיאים, ובפרט בעלי סברא ישרה, אך ביותר הראה חבה יתירה, בדברים ובמתנת כסף, להעמלים בתורה ותמיד היה מרגלא בפומי' “יגעת ומצאת”. וגברה דהתמדה בימיו עד להפליא, רבים מהלומדים שלא דברו דברים בטלים בכל היום ולמדו עד אחר חצות הלילה ואז הלכו לביתם, ומהם שלנו בבית הישיבה או באחד החדרים הסמוכים”.

“ביומא דפגרא אחד הגיעה השמועה לאזני הר”מ הגרמ“נ זצ”ל כי פרחי בני הישיבה מתעתדים א“ע ללכת לטייל מחוץ לעיר, וישתומם הר”מ מאד, ויאמר להם: אם כן שבקיתו להתמדתייכי! ויען צעיר אחד:⁹⁷ “מודה אני כי אנכי הצעתי הצעת הטיול, אבל חלילה לא אמרתי לבטל מלימודינו, אלא המדובר היה כי בדרך הלוכינו נחזור בע”פ מסכת חולין“. טוב, ענה הר”מ. הבה אלכה גם אני בלויתכם. והר“מ התענג ענג רוחני על הטיול הזה בשמעו איך שגור הי' בפי התלמידים לשון הגמרא ושיטות הראשונים עד להלכה, והיו בהם פרחים קטנים, בתוכם המציע הנז', שלא החסירו שיטה אחת משיטות רש”י ותוס' רי“ף ורא”ש מסוגיות המסכת ההיא".–

בשנת תרל“ז נסע רבנו לחו”ל לטובת המוסד ויבקש את הרב הגאון המפורסם ר' יהושע בצלאל זצ“ל הרב דמאלץ מח”ס “משכן בצלאל” שימלא את מקומו בתור ר“מ, ויהי כאשר שב מנסיעתו לא הוסרה העטרה גם מעל שכם הגרי”ב ולחפץ רבנו שמשו שניהם במשרת הר“מ, ושעוריהם הגידו חליפות שלש פעמים בשבוע הרמנ”כ ז“ל ופעמים בשבוע הגרי”ב ז"ל.

“בשנת התרמ”ז הגה רבנו דבר טוב שיהי' מכ“ע לחר”ת מיוחד לבני הישיבה, ותועלת משנה תהיה מזה: ע“י זה תרבה הדעת והחריפות וע”י זה ידעו אחינו שבחו“ל טיב, “פירות גינוסר” המצוים בירושלם. ויהי כאשר שמע כי הר”ש צוקרמן אומר להו“ל חוברת “תורה מציון” חזק את ידיו ויסייעהו להוציא הרעיון מכח אל הפועל. אולם טרם הופיעה לאור החוברת הראשונה שבק רבנו חל”ח.

רבנו צוה לפני מותו לבלתי הספידו ולבלתי הרבות בתואריו. וכן צוה לחרות על מצבתו לזכר עולם.

פ“נ מ' משה נחמי' ב”ר משולם שהיה עבד לעדת ישרון ועסק בלמוד הישיבות בק' פיטראוויץ וק' חאסלאוויץ ופה עיה“ק הרבה שנים ונלש”ט יום ג' ח' לחדש סיון שנת תרמ“ז לפ”ק.

וכן להודיע בעלי העתים לבעבור ידעו תלמידיו הרבים אשר למדו לפניו וילמדו משניות לזכות נשמתו הטהורה.

לא הניח בנים אחריו כי אם בני בנים ובנות, אחד מנכדיו היקרים ידידנו מר פייבל כהנוב מיפו, שגודל וחונך בביתו של רבנו זצ"ל, הוסיף לנו זכרונות “מאבי־זקנו” הבאים לקמן:

זכרונות לחיי אבי זקני הרב הגאון ר' משה נחמי' כהניו זצ"ל

נולד להורים ישרים ועניים בפיטרוביץ (עירה קטנה ברוסי' הלבנה) מילדותו נגלו בו כשרון ושקידה ללימודים, ומוניטין יצא לו בעירתו ונתפרסם לעלוי, וילקח אחר כבוד לחתן לאיש אמיד, ובהיותו בן 15 כבר נשא את אשתו, אך לא לחיי משפחה ולתענוגי עוה“ז לבו הי' נתון, ונפשו חשקה בתורה, ויפצר באשתו הצעירה (שהיתה גדולה ממנו בשנה אחת) שתרשה לו להרחיק נדוד להשתלם בלימודיו והיא נתרצה, ורק בידעה כי אבותיה לא ירשו זה לעולם, עשתה מעשיה בהסתר, ואחרי הכינה לו בסתר מעט צדה לדרך לקח אתו את הטלית ותפילין, וחליפת לבנים, ובלילה אחד לפני אור הבוקר, בהיות אבותיה במיטב שנתם, הורידה אותו מבעד החלון (לבלי עורר כל רעש בפתיחת וסגירת הדלת) והוא נדד למקום התורה אז ל”ירושלם דליטא" וישקד בלימודים שלש שנים רצופות, עד שקבל סמיכה להוראה, וישב לביתו ולמשפחתו. ותיכף לבואו בהיותו רק בן 18 תנה נתמנה ע“י הרב לדין בעירה, ואחרי עבור שנים אחדות נפטר הרב בעיר חסלאוויץ, ויבאו, כמנהג הימים ההם, רבני כל הסביבה להספידו, וגם הגרמ”נ הי' בין הבאים. ואחרי ההספד שלו שנאמר בכשרון רב, בבקיאות ובחריפות, החליטו בני הקהילה, שרבים מהם היו מופלגי תורה, למנותו לרב במקום רבם המנוח. ומאז שמש שם בכתר הרבנות, עד שנסע לארה“ק, וגם ישיבה יסד שמה, והוא הי' ראש הישיבה ומגיד השיעור, והוא הי' אהוב וחביב על כל בני עדתו, והרבה תקונים תקן לטובת הקהלה שנשארו קימים לשנים רבות. ברבות הימים, (אחרי נסיעתו לאה"ק) היו אנשים שהשתדלו אצל הרבנים שהיו אחריו לבטל מנהג או תקנה שתקן, והם ענו “אין ב”ד יכול לבטל את דברי ב”ד חברו אא“כ גדול ממנו בחכמה ובמנין” ואין איש מאתנו שיוכל לאמר על נפשו שהיה גדול מהגרמ"נ. והרבה שנים אחרי עזבו את העיר היה שמו לתהלה ולברכה בפי כל בני העיר.

בנסעו עם משפחתו לאה“ק בסוף שנת תרכ”ז לוהו כל בני העיר מי ברכב ומי ברגל עד הכפר הקרוב, וקשה מאד היתה להם פרידתו.

בירושלם שרת בכהונת ראש ישיבת עץ החיים וראש הגבאים, של הישיבה והת"ת עד יום פטירתו.

הוא הי' נחשב בין גדולי הרבנים בירושלים והי' דורש בביהכ“נ הגדול, בכל שבת שובה ושבת הגדול והי' דרשן מצוין, המגיד המפורסם בימיו בירושלים ר' אליהו מפייזר (שרהזון) שהיה מגיד קבוע בביהכ”נ הי' אומר לו כי בשמעו דרשה אחת מפיו יש לו חומר לעשר דרשות.

הוא היה מראשוני העוזרים לבנין השכונה “נחלת שבעה” וגם בית היה לו שם שהיה משכירו, ורק חדר א' הניח בשבילו שהיה יוצא ללון שמה בעתות הקיץ בעת שהחום גדול מאד בעיר העתיקה.

הוא היה מראשי המתעסקים בעניני העיר, והוא עזר לקביעת שחיטה ומקולין של אשכנזים, אחרי ראותו את כל ההרפתקאות שעברו על בני עדת האשכנזים בהיותם כפופים בעניני השחיטה להספרדים וביחוד מה שסבלו מהטבחים ובעלי האיטליזים הספרדים שלא היו כמובן מאצילי בנ"י.

הוא בעצמו לא אכל בשר בהמה, ורק בשר עוף שהשוחט היה בא לביתו לשחט, ואחרי בדקו בעצמו את הסכין (בזה היה אומן נפלא)

שקדן גדול בתורה היה מאין דוגמתו, ועליו היה אפשר לאמר שקיים את המצוה והגית בה יומם ולילה במלא מובן המלה. את כל ששת סדרי המשנה היה יודע ע“פ, וזה שנן בלכתו בדרך מביתו לישיבה, לבלי לבטל מת”ת אף רגע, ויתר הזמן של היום וחלק גדול של הלילה (כי רק שעות אחדות היה ישן בכל לילה) היה עוסק בלימודי ש"ס ופוסקים וכתיבת ספריו, לבד שאחר חצות היום היתה לו שעה קבועה שבה היה מקבל בביתו את האנשים שהיו להם איזה ענין אליו, אך מעולם לא דבר את איש אף שני רגעים רצופים מבלי שהמדרש או הילקוט, ראובני או שמעוני, היה פתוח לפניו, ואחרי כל מלים אחדות שדבר את האיש שב ללימודו בהמדרשים (דבר שלא היה נצרך לעיון אצלו).

בישיבה היה לבוש תמיד בעת השיעור ושלא בעת השיעור בתפילין, ודבר בעברית, אם כי הדבור בעברית היה קשה לו וערבב עפי“כ גם מלות זרגוניות (למרות שהיה לו בכתיבה סגנון יפה), וכן בביהכ”נ במקום שהיה מתפלל, ובשבת אף בביתו. הוא היה בעל מדות מצוינות, והיה מקבל את פני כל אדם בספ“י, ומדבר בענוה וידידות מצוינה את כל איש ואיש, ובפרט את תלמידי הישיבה והת”ת, שהיה מכבדם ומוקירם אף אחרי צאתם להויות העולם. זוכר הנני כי בכל פעם שהיה פוגש בהרא"מ לונץ (שהיה מתלמידי הישיבה לפנים, ושהתפרסם אח"כ בירושלים לאפיקורס וכופר יען כי החל להתעסק בספרות וחקירות וכדומה, והיה נחשב למנודה בעיני החסידים והקנאים) היה צובט לו בלחיו ואומר: נו מה שלומך לונצקה, מאמין הנני כי לא עזבת את למוד התורה לגמרי, וכי גם עתה הנך קובע עתים גם ללימודי קודש.

קנאי לא היה מעולם, זכורני כי מצא פעם את כותב הטורים האלה קורא את הספר מסתרי פריז, ויאמר לו בנחת, מדוע תבלה זמנך בדברי הבלים כאלה? אם במשל ובמליצה בחרה נפשך, ישנם ספרים יותר טובים מאלה, הנה למשל הספר אור לישרים⁹⁸ להחכם לוצאטו, ועוד הרבה כאלה וטובים מאלה.

וכל ימיו היה דואג לתקנת ירושלם. מה מאד השתדל למלא את חסרון המים בירושלם. להר“מ מונטיפיורי שהיה ידידו ועמד אתו זמן רב בחליפת מכתבים תמידים, כתב כ”פ, ובקשו אחרי שהוא רוצה בטובת ירושלם ותומך בה תמיד, אז אין לו מפעל טוב יותר מזה שישתדל ליסד חברה שתביא מים חיים לירושלם, כי רוב כל הצרות והמצוקות באות לירושלם מחוסר מים. ואמנם מנטיפיורי⁹⁹ התחיל להתענין בדבר, עד שלרגלי מקרה אחד חדל מנטיפיורי לכתב לגמרי להגר"מ, וזה הדבר:

בראשית שנת תרל“ח כתב ה' מונטיפיורי, שהיה מוקיר את הת”ת ותומך בה, להגרמ“נ, שכדאי היה ללמד את בני הת”ת שפת המדינה, הגרמ“נ השיב לו כי א”א לעשות זאת לאלה שרואים בהם נטיות ללימודים, ושתורתם תהיה אומנתם, אך בשביל אלה התלמידים שיצאו למסחר ומלאכה (כי היו מהתלמידים שכשרונותיהם ללימודים לא היו מספיקים, והת“ת היתה מטפלת בהם לתתם ע”י אומנים ללמדם מלאכות שונות) אפשר לשכר מורה ללמדם גם שפת המדינה. מנטיפיורי הסכים ושלח מאה לי“ש ליד הגרמ”נ לצורך זה והבטיח לתמך במפעל זה תמיד. תיכף אסף זה האחרון אספת הגבאים, והחלט ליחד בית מיוחד (לא בבית הת"ת) לצורך זה, ולשכר מורה, ולבחר לע“ע רק 10 מהתלמידים הלומדים מלאכה ללמדם השפה הערבית (שפת המדינה אז), ויבחרו בה' יוסף בלנק, שהי' יהודי חרד ופקיד בממשלה ויודע השפה הערבית על בוריה למורה, וכבר קנו מחברות וספרים וכלי כתיבה, ויום הראשון לשבוע הבא הגבל להתחלת הלימודים האלה. והנה נודע הדבר לחסידים, ויבאו ביום ש”ק אחר התפלה, חסידי ביהכ“נ קרלין, וכמפקד להם בא ר' יעקב שפירא (שהי' נקרא יענקל זלינר) אצל הגרמ”נ, היה זה כבר אחר סעודת שבת וישכב לנוח מעט, והנה באה הלהקה הזאת בקול רעש ומהומה וישברו את הדלת ויכנסו אל הבית פנימה, וצעירי המעפילים נכנסו לחדר השנה, ויחזיקו בהגרמ“נ שהיה שוכב במטה ויחלו לנענע אותו, גערו בו, ויאמרו האתה בן לא אמין באת להוציא לשמד את ילדי בנ”י שלא טעמו טעם חטא, ויחרפוהו ויגדפוהו. ור' יעקב שפירא הולך ובא בחדר הסמוך ומשפשף יד ביד ומלהיב את החברים, בחזרו כסדר על המאמר: “במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב” הגרמ“נ שפניו היו לבנים כשיד לא ענה אף מלה אחת, ולא נתן לב”ב לקרא לשוטרים או לעזרה.

ואח“כ במוצש”ק קראו החסידים לאספה רבתי והחליטו, כי אם גבאי הת“ת לא ישיבו את הכסף לעיניהם, תיכף ביום הראשון, לה' מנטיפיורי, אז יהרסו את הת”ת, ולא ישאירו בה אבן על אבן, והגבאים נאלצו למלא אחרי גזרתם, ואחרי שבאנק שימחה כספים על לונדון טרם היה עוד בירושלם, החלו לחפש על איזה טשעק שבא לאיזה מוסד, והנה לא מצאו רק טשעק בסך 101 לי“ש ויקנו את הטשק, ובפני נבחרי החסידים נאלצו להשיב הכסף למנטיפיורי. זה האחרון שלא יכל להבין מעשי אלמות כאלה בירושלם, האמין כי הגבאים בעצמם חזרו מהחלטתם, ואך תואנה בקשו להם ויבדו להם, ספור האלמות מצד החסידים, ואחרי שהכסף היה מקדש כבר לדברים שבצדקה, החזיר את הכסף לחלקם בין מלמדי הת”ת עפ“י רשימתו (כי ידע את כל המלמדים בשמם), ומאז חדל לכתב להגרמ”נ.

מתפלל היה בת“ת, ושם היה קורא בתורה בשבת, ולמען קיים שנים מקרא, היה בעש”ק קודם הצהרים מוציא ס"ת מארון הקודש ומניחה על הבימה והיה קורא בה את הפרשה, ובין פרשה לפרשה היה מגיד לפני בני הישיבה את חידושיו בפרשת השבוע.

בימי נעוריו קרא¹⁰⁰ לו נס, כי בשקדו על למודיו בליל חג השבועות לאור הנר, נפלה עליו תרדמה, והנר נפל והדליק את הספר והעמוד (סטנדר) שלמד עליו, וגם בגדיו החלו להשרף, ואך ברוב עמל ובדרך נס לא נשרף חי אז, ולזכר הנס ההוא היה בכל ליל שבועות מאסף לביתו אחדים מבני הישיבה, והיו עוסקים בתורה עד אור הבוקר, וגם הוא ישב אתם רוב הלילה, והיה מכין להלומדים פירות ומיני תרגימא להשיב נפשם מזמן לזמן.

ספריו “נתיבות השלום” שחבר על חושן המשפט נתפרסמו בעולם, והרבה רבנים שמחו ע“ז כעל כל הון, כי ירד לעומקא דדינא עפ”י הראשונים והאחרונים, ולאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, ופסקי הדינים יצאו מנופים בשלש עשרה נפות, כן חבר הרבה חוברות קטנות בדיני שמיטה תרומות ומעשרות ועוד.

והרבה כתבים בחדושי תורה וכללים ופסקי דינים נשארו ממנו בכ"י (אחדים מהם נמצאים בביה"ס הלאומי) שלא נדפסו.

עליו נוכל לומר כי לא פסק פומי' מגירסא עד רגעו האחרון, כי גם בשעת פטירתו, ח' סיון התרמ"ז. כשהי' כבר גוסס, עוד דובבו שפתותיו בסוגיא א' בתלמוד, ונשא ונתן בה בהתאמצות, אם כי רוֹב דבריו לא היו מובנים כבר, ועליו נאמר אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, כי גם בדרך הילוכו לעולם האמת לא הניח תלמודו מפיו.

בתור זר זהב לזכרונותיו מעתיקים אנו בזה אחד ממכתביו היקרים שנתפרסם בשנת תרל“ז ב”יהודא וירושלם" להרי"מ סלמון.

כבוד ידי"נ הרב כ'….. מעריך ספר “יהודה וירושלם”

שלום לך ושלום לעוזריך.

ראיתי את מ“ע “יהודה וירושלם” שהוצאה לאור, כשמו כן הוא, לכבוד ולתפארת ירושלם עיה”ק, ולטובת תושביה, לאחד ולקשר לבית אחב“י במקומותם במושבותם. לעורר את האהבה היא אהבת ציון הנטועה בלב כל מטע קדש, מורשה הוא מאבותינו, ארץ מולדתנו, לשים עינם לטוב על ציון עיר האלקים סלה, ועל בני ציון היקרים, לזאת אבקשך לקבל במ”ע את מכתבי זה, אשר כתבתי בלב נשבר, ודמע תדמע עיני, לטובת אחינו תושבי עיר הק', ואולי יקבלו גם דברי פעוט כמוני.

אליכם בני ישראל! אליכם גדולי המדע והתבונה, יקרי הערך גבירים אדירים, שועים אפרתים, דחבורות היקרות, הדורשים טובת עמם ומשתתפים בצרתם, משגב המה לדך, ולמהר עזרתם, אשר בכל מדינה ומדינה, ובפרט להחבורה הגדולה אשר בלונדון, “וועד קהלות ישראל” יצ“ו, ובראשם עטרת תפארת בית ישראל, השר הגדול ליהודים הצדיק סיר משה מונטיפיורי הי”ו, יזרח כשמש בצהרים וינוב בשיבה טובה לאיו"ש כולם יתברכו ויצליחו, וכגפן יפריחו.–

שמעו נא לקול אנקת אחותיכם ירושלם הבנויה, ומושפלת עד שאול תחתי' שמעו נא¹⁰¹ וישמע אליכם ה‘! – לא באתי כעת להודיעכם ממצב ירושלם עיה“ק בעת הזאת, כי נורא הוא מאד, באו בנים עד משבר, הרעב והדלות והמחסור, המה השוררים בעיה”ק בעת הזאת, ה’ ירחם, לא למען זה באתי, יען כי בודאי לקחה אזניכם מכל זה מעלי עתים, וממכתבים רבים גדולי הערך, כן כל הסבות הנוראות לזה, ובודאי תחישו לעזרה ביום צרה, כי לא אלמן ישראל מאנשי חסד רחב"ר להאחז במדת איתן אדונינו, צור חוצבנו, וכולנו בני איש אחד אנחנו, ולמה אכפול בדברים לדאבון לב, ולוא היה בידי להיות מבשר טוב להשמיע ישועה לשמח לבב דורשי ציון המשתתפים בצערם, בשמחה רבה הייתי ממהר לעוף על כנפי נשרים וכדומה.–

אך עתה באתי להציע לפניכם רעיון אחד העצור בסרעפי זה כמה' ומסתער שיוצא לאור, אך אמרתי מי אנכי לבוא עד הלום, ולתת עצות להועד הגדול אשר כולם חכמים ונבונים. להורותם הדרך ילכו בה, אך מאשר ראיתי במכ“ע ל”י שכתבו עצות והנהגות בעניני עה“ק לפני הועד, אנשים אשר לא ראו נתיבותיה, ולא ידעו אורחותיה (ובעיני ידמו לאשר ראיתי בעיני פ"א בעיר קטנה שהיה שם איש זקן אחד תשוש כח אשר היתה לו איזה ידיעה ברפואות, ומאשר לא היה שם רופא מומחה, כל איש מר לבב ובביתו חולה, בא אליו, וכאשר ברוב הימים לא היה בכחו לילך לבקר את החולה, היה שולח המדיצין להחולה שלא בפניו על פי השמועה ששמע עניני דחולאת בהאנשים שבאו אליו, וכל מבין יבין התועלת בזה החולים מידיעת הרופא ומהמדיצין ששלח), אמרתי לא נופל אנוכי מהם, היושב פעה”ק זה שלש עשרה שנה, ויודע מעט תהלוכותיה ומחסוריה, ובמה שתוכל להושע מה, לא עת להיות נחבא אל הכלים, עת לדבר ועת לחשות, ואשיחה וירוח לי, ואולי יקבלו דברי פעוט כמני (וכמאמרם ז"ל הוי מקבל את האמת כו'), ולפי ראות אנשים אשר ישר יחזו, הדבר הנחוץ התמידי, והמחסור היותר גדול פעה“ק (והאפשרי שיתוקן) הוא ענין מוצא המים! יען כי היקר והרעב המצוי פעה”ק אשר עדי נפש תושביה יגיע לפעמים (בעת הזאת ה' ירחם), יקרה כן לעתים רחוקות גם במדינות אחרות, ואם כי אין ערך ודמיון לעה“ק אשר סוגרה ומסוגרת מכל צד (מדבריות ומחנות הערבאים, דרומה ומזרחה, ומוקפת ימים צפונה ומערבה), אך רחוק להמציא עזר תמידי לזה, כ”א להמציא ישע ועזרה בעת צר וכנ“ל, ועל ענין מוצא המים קורא אני מה”ח, “מי יחמול עליך ירושלם”? מי יחוס על בניך עולליך וטפיך הצמאים למים? להוציא מים ממקור לא אכזב מבאר מים חיים!“, המים הוא המחסור התמידי פעה”ק, רבים יקנו בכסף כל ימי הקיץ, אשר לא יספיקו למו הבורות, ומצוי מאד אשר יחסר גם לכל תושבי פעה“ק, וכולם בכסף שותים וביוקר גדול, כמו בשנה העברה אשר לא המטיר ה' על הארץ, ולא היו גשמי בורות עד חדש שבט, ושער המים עלה הרבה וכידוע, והשם יודע מה יהי' סוף השנה הזאת, אשר בחורף העבר לא נתמלאו הבורות כראוי, ומלקוש לא הי' כלל (בחסדו ית"ש ירחם ציון), ובעת כזאת, רבים מדלת העם שותים מי ביצים, מים מלוחים, מים עכורים, אשר מזה תצמחנה חלאים רבים ר”ל, ומה יעשו העניים הצמאים למים? ואף בימי השרב, ולכסף אין מוצא, והנה כמוכם כמונו יודעים, כי ענין מוצא המים הוא מצוי בכמה קהלות.

ובעיני ראיתי כמה כרכים גדולים אשר יחסר למו מים במקום תחנותם, וממרחק מובאים העירה, והמפורסמת ריגא ואדעססע, כי באדעססע הביא מים ממרחק 39 ויארסט מחוץ לעיר (בראשונה הביאו ממקום קרוב, ולא הוטב, המים בעיני תושביה והביאו ממרחק מים קלים ומתוקים) על ידי קומפאניא שנתיסדה ע“ז, ולמה תהיה עיר אלקים מושפלת גם בדבר הזה? אשר בנקל להביא מים העירה ממרחק עשרה ויארסט, מהלך כשתי שעות, ואם כי עשו כן כ”פ ולא הצליחו, יען כי נעשה הכל בלי עצה והשגחה, ובלי הוצאות כראוי ע“ז, ואסיא דמגן במגן וכו'. לא כן אם ייסדו ע”ז קאמיטי שישגיחו על הדבר הגדול הזה שיהיה נעשה עצהיו“ט, יתקיים והי' עד ביאת גו”צ, ולמה לא ישימו עינם ע“ז הוועד הגדול, אשר מתייעצים תמיד לתקן דבר גדול, לזכרון השר הצדיק סיר משה מונטיפיורי הי”ו? ואם יתנו לבם לב נבונים כמותם, להענין הזה, ובעין ישרים יחזו, כמדומה שכולם יסכימו ע“ז, שאין דבר נכבד והכרחי כענין מוצא המים, דבר השוה לכל נפש ולכל בני הדתות, ויהיה לזכרון טוב להשר “משה” וכשמו כן הוא, וכי על ידו ולזכרונו יהיה “משיתת המים”, וידעו גדולי המדע כי אם ייסדו קומיטי על זה ישיגו גם עזר מרבים מתושביה, כמו עשרה קונזולעס היושבים בעה”ק, ועוד כמה עשירים ושרים מכל בני הדתות, ויקנו מוצא המים לחצריהם – שימו נא עיניכם לטוב על הדבר הגדול הזה, וחפץ ה' יצליח בידיכם!

זאת, ועוד אחרת הנני להציע לפניכם מדי דברי בכם, אשר נחוץ הוא מאד מאד, לקבוע פעה“ק באנק מאיזה סך מסויים, להלוות גמ”ח ע“י אנשים ידועים אשר יתעסקו בזה בחריצות, שהקרן יהיה בטוח. בנקל לעשות זה על ידי היודע היטב תהלוכות עיה”ק (ע"י שערי כולל וכדומה), נחוץ הוא מאד תמיד, ובפרט לעת הזאת, לחוס על צאן קדשים לבל ימוגו ברעב ח“ו, כי היוקר נורא הוא, והשער עולה מעלה מעלה בכל יום, והענין הזה (אם ישתדלו בו אנשי מדע בהשכל) יהיה תשועה לעם הקודש אי”ה וכידוע לכבודכם, – כבר דברנו בזה עם הצדיק והשר מונטיפיורי הנ“ל ועם כבוד החכם המפורסם מוהר”ח הלוי המכונה ד“ר לעווי יצ”ו בהיותם פעה“ק לבקר אחיהם בשנת תרכ”ז והוכפלו הדברים בהיותם כאן בארץ הצבי בקיץ דשנת תרל“ה, (כה הציעו גם לפני הג' הנכבד מונטאגו יצ“ו, בבואו לבקר את עה”ק בחדש אדר תרל"ה), ובכל פעם נתקבלו הדברים, אך עדיין לא יצאו לאור, ואולי בחסדו ית”ש, ייחד לבכם הטוב להוציא הדברים לאור בעת הזאת, כי העת הזאת נוראה היא, הזמן בוגד, סבות נוראות השוטפות בזעם מכל עבר ופינה, ולפני זעמן מי יעמוד, הה! מי יחמול עליך ירושלם!?.

ואדברה נא אך הפעם, ע“ד דבר אחד אשר ע”י נוכל להוושע פעה“ק בענין תמידי. לפי הנשמע מתייעצים תמיד אנשי הוועד הגדול להיטיב מצב עיר הק' ותושביה, ולזכרון הצדיק הנ”ל, ובדעתם ליסד קאלאניות בעה“ק, מה נכבד הענין הגדול הזה, לדבר הטוב הזה, כולנו כאחד עינינו מיחלות, למתי יצא לאור? ומתי תחזינה עינינו את אחב”י יושבים איש תחת גפנו, ולעבוד את האדמה, אדמת קדש היא, אדמה פוריה, ישבעו לחם, גם יקיימו המצות התלויות בארץ, – אך עוד ימים יעבורו (ואולי גם שנים) עדי יצא כנוגה צדקת פזרונם בדבר הזה הנצרך הון רב. אולם ישימו נא עינם לטוב על תושבי עה“ק, אשר רבים המה החפצים מאד לעשות מסחר וקנין, ואין ידם משגת! חפצים מאד לעסוק במלאכה ולא ימצאו! לזאת יתנו נא עינם לטוב ליסד פה איזה פאבריקון כמו פאבריקון מנייר, כי פה הרבה דפוסים לאחב”י ולכל בני הדתות, וממרחקים יביאו נייר, או שארי פאברי', ועל ידי זה יחיו נפשות רבות בהמלאכות ההכרחיות לענין זה, ודברים אלו וכל הנ“ל באפשרי לייסד בזמן קצר, וכסף לא רב לפי ערך הנ”ל, שמעו נא שרים יקרים, כי כנים הדברים!.

הכ“ד דו”ש באה“ר מברככם בכט”ס והצלחה רבה כנפשם וכנפש הכותב לטובת אחיו בני ציון היקרים.

משה נחמי כהניו אב“ד בחאסלאוויטש מלפנים, כעת ר”מ פעה“ק ת”ו בעהמ"ס “נתיבות השלום”.

מלואים:

1. ביום הסתלקותו של רבינו זצ"ל, נרשם בפנקס של חברה קדישא: "למדכר יומא דהספידא

ואבל רבתי אשר נלקח הרב הגאון המפורסם ראש מתיבתא בפעיה“ק בישיבת עץ חיים כמה שנים וכן בחו”ל בכמה עירות".–

1. אשתו של רבינו הרבנית הכבודה מרת חנה העניה מרים בת הר"ר אליהו הכהן האריכה ימים,

ובשנות התשעים לימי חייה נפטרה ביום ה' י“ב טבת תרס”א, מק' על הר הזיתים.

1. בנו הרב המופלא היקר מר יוסף חיים אליהו נפטר במבחר שנותיו (בן ל"ש) ביום ט"ז תמוז

תרמ"א, מק' על הר הזיתים. הוא היה בעל כשרון מצוין, לבד תורתו ויראתו היה מחונן במדות ומעלות תרומיות סופר משורר וחזן נפלא, לא הניח בנים אחריו.

1. בתו החשובה והכבודה מרת בתי' רבקה נקטפה בחצי ימיה (בת מ"ה שנה) ביום כ"ז לח' סיון

תרנ"ה מק' על הר הזיתים.

היא היתה אשתו של הרב ר' מנדיל מנדילזאן יבדל לחיים והוא בנו של הרה“ג הצדיק רבי יונה ליב (מפרשבורג) בהר”ר יהודא ז“ל, תלמיד מובהק של הגאון בעל חתם סופר זי”ע, ובעודו באבו (כבן כ' שנה) מסר נפשו לעלות לאה“ק והי' שבתו בקדש כחמשים שנה, וכל ימיו שקד על התורה ועבודה ויראת ה' היא טהורה (נוסח המצבה) ונפטר בשם טוב א' דר”ח איר ש' תרמ"ו.

הוא היה המנהל ומורה התלמוד בבית המדרש “דורש ציון” יחד עם הרה“ג הרב ר' יצחק פראג ז”ל, אפלטקא, ואחריו בנו הרב ר' משה יהושע מנדלזון ז"ל.

אחד מנכדיו היקרים, מבחירי בני ציון המצוינים הר“ר שרגא פייבל לאבל (מנדלזון) מופלא בתורה וביראה, הוא זקן הרוקחים בבית החולים הכללי “בקור חולים הוספיטל” העובד בו באמונה ובהתמסרות יותר משלושים שנה. לא עשה את התורה קרדום לחפור בה ואחרי פטירתו של מר חותנו הרב ר' אברהם קרפו ז”ל (עין חוברת ג') מלא הוא את משרתו, ויכלכל בה גם את בית חותנו, ועוד יתומים–חיים, אם כי שכירותו היתה דלה ורזה, וכך נוהגים אצלנו הירושלמים.!

הוא פרסם את “הצואה” של רבנו זצ"ל בשם “שפתי ישנים” –.

ואלה שמות הספרים של רבנו זצ"ל: אבל כבד, אבל משה, ארץ חפץ, חוקת עולם, מי מנוחות, נופת צופים, נתיבות השלום, פלגי מים שאלו שלום ירושלם, שנת השבע.

השמטה להמלואים:

הר' אברהם יעקב כהניו ז"ל

הוא היה בנו הבכור של רבנו זצ"ל, ברא כרעא דאבוה בחבת התורה ויראת שמים, במעלות ומדות תרומיות –.

איש עדיני היה, מגדולי התורה בעיר חסלאוויץ אבל לא עשה את התורה קרדום לחפור בה ויהי סוחר – סיטוני, ובשעותיו הפנויות שקד על התורה.

מנהגו הי' לקום בכל לילה, בחצות בחורף, ובשעה 2 בקיץ, והיה יושב ולומד בשקידה רבה ש“ס ופוסקים עד תפלת השחר במנין השני, ואחרי התפילה פרק משניות, ואח”כ הלך לעבודתו ולמסחרו עד שעת תפילת המנחה ואז הלך לביהכ“נ ונשאר עד אחר תפלת ערבית (בין מנחה למעריב הי' לו שיעור קבוע לאגדה ולמדרש) ותיכף אחר תפי' ערבית הי' בא לביתו אוכל סעודת הערב והולך לישן עד חצות הלילה כנ”ז, וככה הי' מנהגו כל ימיו אף כשהי' במסעיו לרגלו מסחרו. ובשבתות וימים טובים הי' מתפלל כותיקין (מה שלא עשה אף פעם בחול) למען יהי' לו כל היום חפשי לתורת ועבודה, והעונג היותר גדול שהי' לו הי' בחגים ומועדים אחרי הצהרים, כשהמיחם עומד על השלחן וציגרה שחורה בידו והוא לומד את בניו הלכות יו“ט במגיני־ארץ. הי' אצלו הרבה חידושי תורה בכתובים, ולפעמים הי' כותב מחידושיו גם לאביו הגרמ”נ זצ"ל, והוא שמח עליהם מאד. ראיתיו פעם מרוב התפעלות התחיל לרוץ בחדר הלוך ושוב באמרו להרבנית: חנה, לא תוכלי לתאר לך איזה גאון הוא זה, וגם בספריו הוא מזכירו.

הר' דוב אטינגר ז“ל, שהיה ידוע ללמדן מופלג בירושלם, יצא פעם לחו”ל והתראה פעמים אחדות את הרא“י כהנוב ז”ל ובשובו אמר לבנו ר“פ כהנוב (נכדו של רבנו). אנכי תמיד חשבתי כי אביך יחסן גדול בהיות לו אב גאון וגדול כהגרמ”נ, אך עתה בהכירי את אביך אומר הנני לך כי אבי־זקנך הנהו יחסן בהיות לו בן כזה.

נפטר בשם טוב בעיר סמולנסק ביום כ“ד חשון תרמ”ה, בחיי רבנו זצ"ל.

ברצון גדול אנו מפרסמים הפרק הבא לקמן, כל זכרון שהוא, יקר לנו, וכל המרבה לספר בזכרונותיו של רבנו זצ"ל הרי זה משובח.

ידידי החה“ש מוהר”פ גרייבסקי הי"ו

שמחתי לשמוע כי הנך נגש להדפיס פרקים אחדים על דבר רבינו הגדול הגאון רבי משה נחמיה כהניו זצ“ל אשר באמת ראוי הוא להציב לו זכרון ושם במחברותיו בין החובבים הראשונים. ובתור יליד חאסלאוויץ, ובתור חניך הת”ת וישיבת עץ החיים, ובתור תלמידו של רבינו הגאון ז"ל, ובתור סופרו הפרטי אשר העתיק וסדר כמה מספריו הקדושים, והייתי תמיד מבאי ביתו וממשמשיו היוצקים מים על ידיו הנני בא להוסיף פרטים אחדים על כל האמור לעיל.

להתמדתו בלמודיו לא היתה כל גבול – לפני פטירתו אמר כי אינו זוכר יום שלא הגה בו בתורה כשמנה עשרה שעה, זולת במקרים יוצאים מן הכל, גם בימי השבתות והמועדים היה שוקד על למודיו, בלי הרף ובלי הפוגה.

הוא היה סבלן נורא גם לאלה שהיה מתנגד להם במדות ובדעות. רחוק היה מקנאות, היה מקרב את כל אדם בימינו ובשמאלו, וע“כ היתה אפשרות לו להיות כאח וכרע גם עם צעירים כאלה שהתמשכלו אז, ואשר היו מן הנדחים, ועי”ז היה רוכש את לבבם, ומעט מעט החזירם למוטב. ובהרבה נפשות נדחות ששבו ללמודם ולתורתם אפשר לזכות את חשבונו.

שיעוריו בהישיבה הי' בנוים תמיד על יסודות הראשונים, בלי התחשב עם האחרונים, והם היו מסודרים בהגיון נפלא, ובהסברה מצוינת עפ“י הפשט הפשוט – הוא היה אהוב¹⁰² לבנות כל דבר על בסיסו ואח”כ היה מוסיף נדבך על נדבך, עד אשר כל הסוגיא קבלה צורה בהירה ומאירה, ולכן היו תמיד בני הישיבה קשורים אל שיעוריו יותר מאשר אל אלה של זולתו, אשר היו יותר קרובים אל הפלפול, אל שטת ה“לשטתו”, אשר לא רבים מבני הישיבה סבלו זה.

הוא היה קובע לעצמו עתים לתורה, כל היום הוגה בש“ס ופוסקים ובכתיבת ספריו, בין מנחה למערב היה הוגה בכתבי האר”י ז“ל, ובספרי קבלה בכלל, ואחרי תפילת ערבית היה חוזר על כתבי הקודש, ואחרי אכילת סעודת הערב היה שב להגות בש”ס ופוסקים.

הוא היה לבוש תפלין כל היום, בין בשבתו בביתו ובין בלכתו אל הישיבה, ורק לפני תפלת ערבית היה חולץ תפליו, ולפעמים שכח והתפלל גם ערבית בהן, עד שהעירוהו ע"ז ואז נזכר לחלצם.

הוא היה אוהב את ההשכלה לפי המושג באותו זמן, רצוני לומר את ידיעת לה“ק על בוריה, מפני שגם הוא ידע את השפה על בוריה ואת דקדוקה, כי הרבה הרבה עסק בה, וכן גם היה משתוקק שהצעירים ידעו גם איזו שפה זרה חיה. בהיות,¹⁰³ בן תשע שנים, תלמיד הת”ת, הרשה לי ללכת לביה“ס אשר להאציל לבית למל, שהיה אז באחת החצרות האפלות בתוך העיר קרוב להחצר הרודבישקיצי, ושהתנהג ע”י רבנים ספרדים, ושם היה ראש המורים לגרמנית מר רוזנברג חתן הגאון דוויצין, ושהיה אח“כ פרופיסור באוסטריה, והיה ירא שמים בתכלית, וראש המורים לערבית היה מר יוסף בלנק. רבינו ז”ל הרשה לי אז לקחת שיעורים בגרמנית ובערבית בביה“ס הזה, בתנאי שאלמד השיעורים הללו ממש בכל יום לעוד עשרה תלמידים מהת”ת, בעד זה וקבע לי אז משכורת חדשית. ועתה שערו לכם התפקיד המוזר והמגוחך שהיה לי, להיות תלמיד כפול, בהת“ת ובביה”ס, ולהיות לשנינה בפי המלמד והחברים בהת“ת בתור “תלמיד שקולה”, והיה עלי לשנן את למודי הקדש של הת”ת למען היות מוכן תמיד ליום הנורא, יום החמשי בשבת, לבלתי תת מקום להמלמד והחברים לרנן אחרי, כי השקולה מסירה לבי מהלמודים הקדושים. ויחד עם זה היה עלי לשנן גם שיעורי בביה"ס ואחרי כל אלה נוטל עלי, ילד בן תשע שנים, להיות גם מורה קטון לעשרה תלמידים.

ומגוחך היה, איכה הרציתי השיעורים לפני “תלמידי” כמו קוף בעלמא, או כמו תוכי החוזר על דברי המורה.

אבל במסירות נפש כזאת השתדלנו אז לרכוש לנו מעט השכלה, אבל בינתים נודע הדבר להקנאים שבירושלם שאני מבקר בי“ס ברשות הגאון, ושאני מעמיק עוד להשחית ולהורות לעוד תלמידים ברשות הגאון, הדבר הזה הגדיש הסאה, ותהי התנפלות נוראה על הגאון ז”ל, וכפשע היה בינו ובין המות, אז קראני לחדרו הפרטי, ואמר לי: בני יקירי, אינני מונעך מללכת הלאה לביה“ס, אבל בלי אחריותי. וגם ההוראה שלי נתבטלה, ובין כה וכה ונחליתי במחלת הטיפוס, והקנאים השפיעו על אמי מורתי ז”ל, שיחיד הייתי לה, שהיא תעצרני מללכת לביה"ס כי בנפשי הוא.

מה שהיה אח"כ אין כאן המקום לספר, אבל מזה נראה עד כמה היה הגאון חובב את ההשכלה הטהורה.

בנו היחיד הרב רבי יוסף אליהו ז“ל היה בקי בתנ”ך בעוד שהיה בן כשתים עשרה שנה, והיה נפלא בזכרונו הנשגב, הוא הרבה גם לכתוב שירים, שבזמן ההוא מצאו מקום בהחבצלת ובעוד עתונים. אבל בנו יחידו זו, נלב"ע באביב ימי עלומיו, ובכלל הי' גם חייו חיים טרגים עד מאד, בענינים משפחתיים, מותו של הבן היקר הזה השפיעו על אביו הגאון באופן נורא. וזמן רב לא יכול הסיח דעת מעצבונו, ובאחד מספריו הרבים הציב לו יד בהספד יוצא מן הלב.

מן התלמידים הגדולים של הישיבה שהיו בזמני, כי כבן י“ד הייתי בהכנסי להישיבה, אני זוכר את הרבנים הגאונים רבי ידידיה המבורג, רבי יעקב זאלאזניק, רבי אבא ליפשיץ שנלב”ע באמריקה, רבי דובער אברמוביץ ז“ל, רבי זרח רקובר, רבי חיים הויזדארף נ”י, כל אחד היה לו כשרונות נעלים בלתי מצוינים, אם כי כשרונותיהם היו במקצועות שונים, אבל כלם היו גאוני התלמוד, וגאוני הרוח, וחבל על דאבדין מהם, אני הייתי אז הצעיר שבכולם, ואם כי לא הגעתי עד קרסולם. בכל זאת זכיתי להיות מהמחובבים שלהם, ובפרט בראותם כי הגאון ז"ל היה מחבב אותי עד מאד, והייתי מהמעיילים אצלו בלי בר בכל עת הן בהישיבה והן בביתו הפרטי, והיה תמיד מוסר את ספריו על ידי להעתיקם ולסדרם ולהפיצם ברבים.

הגאון ז“ל חבר הרבה ספרים מועילים לפי הזמן, ובכלם השתדל לתת הלכה למעשה. מלבד ספריו הגדולים כמו נתיבות השלום והמשפט, עוד חבר מחברות שונות על דיני תרומות ומעשרות, כלאי הכרם, הלכות שמטה, ועוד ועוד, רעיון ישוב א”י היה מושך את לבבו מאד, הדפיס ספר, בשם “שאלו שלום ירושלם”, שבו הרצה על מצב א"י בסגנון של שאלה ותשובה, והרצאתו כל כך יפה היתה באותו הזמן, כי מסרה מושג שלם מכל ההוי והמציאות, בבקיאות נפלאה בכל המצב הכלכלי והמסחרי והתעשיתי.

בימיו האחרונים לא היה מרוצה מהנעשה בהמושבות ששם נפרצה הדת, ויצא בקולי קולות נגדם, אבל תוכחתו היתה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת.

הוא היה קרב מאד אל כל שאלת החיים, ויהי עסקן צבורי ממדרגה ראשונה, עד כי לא נעשה שום דבר בירושלם בלי צירוף הגאון ז"ל.

הוא היה עניו בתכלית העניוות, על עצמו לא חס, גם לא היה מסולסל בבגדיו, אם כי לבש תמיד בגדי רבנות, הוא היה נגד חבישת השטריימול, אף כי הוא בעצמו היה חבוש “ספודק” הוא היה תמיד מוכן להשלים עם שאלות הזמן ע"פ רוח התורה והיראה.

הוא היא¹⁰⁴ גם קורא מצוין בתורה, ומדקדק נפלא, גם היה אוהב את החזנות ומתגדר בה ג"כ.

הוא היה אוהב את הבריות וגם אהוב עליהן. ומפני שלא רצה להתערב בהפוליטיקה העירונית, היה אוהב להשתתף רק בהענינים שמהם תצא טובת הכלל, וע"כ היה גבאי בחברות שונות ובמוסדים שונים אבל מעניני מחלוקת התרחק.

את האמת גילה תמיד בלי מורך לב, אף כי פעם אחת הסתכן עי“ז בנפשו. בהיותו בפולין הזדמן לו להתאכסן בכפר של גוים ובפונדק של גוים יחד עם עוד הרבה חסידים, הוא בקש מהפונדקי הגוי שיביא לו דג מלוח בקערת־חרסינה (פורצלון) נגשו אליו חסידים אחדים ושאלו ממנו איכה הוא אוכל דג מלוח בכלי של עכו”ם, הלא מליח כרותח, השיב להם שזוהי שאלה בורית, אמרו לו: הלא אדמו“ר פלוני אומר ג”כ שזה אסור, השיב להם שאיננו מאמין בזה, אבל אם באמת אמר ככה הנה גם הוא הנהו עם הארץ. החסידים בשמעם זה השתערו עליו והתנפלו עליו ויכוהו מכות אכזריות ונמרצות ונמלט משם בעורו לנפשו, ויוכח בחליו על משכבו בלודז בביתו של הרב ר' אבא יצחק עפשטיין ז"ל (שבא אח“כ לאה”ק).

הוא סבל תמיד ממחלות מים בבטן – וצר היה לנו תמיד לראות את רבינו מתמוגג בצערו זה, והיה תמיד מתכופף ורץ בציריו וחבליו עד אשר הונח לו, וכמה פעמים תקפוהו החבלים באמצע השיעור, וכלנו היינו משתתפים בצערו, אבל אך הונח לו ופניו האירו שוב וישב אל שיעורו כאלו לא קרה דבר.

הוא צוה לפני מותו לא להספידו ולא לכתוב על מצבתו שום תואר, כפי שהודעתי בזמנו ב“האסיף”

של שנת תרמ"ח.

הוא היה בחייו מרבה במכתבים למוקיריו ומכיריו הרבים, ואשר שאלו בעצתו בכל הנוגע לישוב א"י, ומכתביו מפורסמים מאד בין מוקיריו וידידיו.

הוא היה משתדל לדבר תמיד עברית, בשבת בעברית טהורה בימי החול, היה מערב עברית וזרגון יחד, כי היה אוהב את החידוד והשנינה.

אהב את הטיולים שהיו בלולים מן הקודש והחול, עפ"י רוב היה משתמש בהטיולים עם התלמידים לשם חזרת הלמודים.

הוא היה אוהב להתבודד בהבתים היחידים שנבנו אז חוץ לחומת העיר, כמו בנחלת שבעה או באבן ישראל, ושם היה “שואף רוח” וגם שוקד על למודו לאור כהה של נר חלב או שעוה.

פעם אחת פגע באשה הרה שנושאה פח מלא מים, ולא הביט על כבודו ועל ערכו וימהר להוציא הפח מידיה ויוליכו עד ביתה, בחששו שמה¹⁰⁵ ישפיע זה על הריונה. בכלל היה איש טוב ונוח לבריות ומעורב עם הבריות, והרבה הרבה היו בו ממדותיו של הגאון הרב רבי ישראל מסלנט ז"ל. יהי זכרו ברוך ונפשו צרורה בצרור החיים

והנני ידידך דור"ש חיים מיכל מיכלין.

הישיבה המרכזית העולמית בירושלם.

כי מציון תצא תורה

ודבר ה' מירושלם

אמר פנחס בן צבי:

כאשר חתמנו דברינו על דבר רבינו זצ"ל, ופעולתו הנצחית בישיבת עץ חיים הכללית, מצאתי לנכון, להזכיר את יסוד הישיבה המרכזית העולמית, ההולכת ומתפתחת באופן נפלא, מהתכוננות מרכז הרב.

והנני נותן בזה לפני קהל הקוראים הנכבדים את התכנית הכללית של הישיבה הגדולה והקדושה, מאת מיסדה ומנהלה מורנו גאון עוזנו, רבנו הגאון מרן אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, הרב הראשי לארץ־ישראל.

שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו:

“לשמחת־לב כל ישראל “אסירי־התקוה” הולכים בע”ה ונוצרים בארץ־ישראל מעשים גדולים וכבירים לתחית האומה ולבנין הארץ. ויותר ממה שאנו רואים את עצם הפעולות ביצירתן הננו מסתכלים ברוח החיים הפנימי של התחיה ובדמות הצפיה הגדולה של הבנין הלאומי עם כל שאיפותיו ההולכות וכובשות את לב כל פזורי האומה בכל ארצות הגולה. וחזון־לב כביר זה הולך ופועל גם על מהלך הרעיון הכללי של אנשי המעלה שבקרב האנושיות כולה, שלא יוכלו להשאר אדישים ובלתי נפעלים מהמראה הגדול הזה.

אך החותם המלא של התחיה השלמה הראויה להיות לנס ולמופת לישראל בארץ־ישראל ובכל הגולה, לגאון ולתפארת ליהדות כולה, ולדגל של תחית “האומה שבאומות” גם לעיני כל העמים, הוא הכרת הרוח היותר עליון, היותר נצחי והיותר עמוק שבחיי אומתנו מעולם!

והחותם השלם הזה לא יוכל להתמלא כי אם על־ידי יסודה של ישיבה עליונה בירושלים בעד כל תפוצות ישראל בכל ארצות הגולה בתבנית גדולה רחבה ומקיפה את כל אוצרותיה של תורתנו, אשר תעורר את תחית ישראל על אדמת ישראל בכל הוד צפיתה בכל אמונתה, בכל תומתה, בכל מדותיה, בכל טובה ובכל עשרה, והשכלתה.

אמנם יש לנו ב“ה ישיבות חשובות מאד בירושלים ובא”י, ואלה מוסדות הקודש הקימו דורות עולמים של תלמידי־חכמים ושל שלומי אמוני ישראל והן החזיקו תמיד ומחזיקות עתה את יסוד היהדות בא"י בכלל ובירושלים בפרט, אבל יחד עם יסודי הקודש הללו הנה השלמת הצביון של תחית האומה והארץ ותחית הקודש על אדמת הקודש המוכרחת לבוא עמה ועל ידה, עתידה לצאת אל הפועל רק על־ידי יסוד ישיבה מרכזית עולמית לישראל בירושלים בצורה המתאימה לאותה התנועה הגדולה של תחיתנו הלאומית ההולכת ופורחת בארץ־ישראל והשולחת קרני אורה וקשרי אהבה לבנין האומה והארץ ללב אחינו פזורי הגולה בכל מקום שהם. וכל ערכיה הגדולים של תחיתנו הכרוכים עמה טעונים השקאה של טל חיים ממקור הקודש, ממקור אור חי עולמים, ממכון חייה בבירתה הקדושה, שעיני כל ישרﭏ¹⁰⁶ אליה נשואות, בירושלים.

ואני מלא תקוה שכל גדולי ישראל וכל המצפים לישועת ה' בארץ אבותינו יקומו ויתאחדו להקים לאור עולם את הבנין הגדול הזה!

ישיבה מרכזית עולמית לישראל בירושלים.

“ירושלים” עיר הקודש, בירת העבר והעתיד שלנו צריכה להיות חזות הכל של כל לב טהור וכל בעל נשמה מרגשת החדורה ברוח החיים של קדש בישראל. ועלינו להקים בתוכה ישיבה מרכזית עולמית כבירה ואדירה לא רק בעד בני א"י, כי אם בעד כל הגולה כולה, אשר אליה ינהרו כל הצירים למודי ה' המצוינים בכשרון ושאר רוח מכל תופשי התורה בכל תפוצות הגולה ויעלו ירושלימה “לקצה בגבעות ולסתת בהרים לפרק הויות ולתרץ שברים”, להחזיר עטרה ליושנה ולהשתלם בה בתורת ארץ־ישראל ובתחית הקודש על אדמת הקודש.

שם במקום “ארזים”, בתוככי המרכז הגדול והקדוש הזה יקבלו הם תורת חיים מאוצר חיים ושם יכירו וידעו גם הם את הוד הקדושה, התפארת והעז אשר אנחנו חשים ומרגישים בארץ חמדתנו ועתידנו, וכמה גדול הוא כח האויר המחכים של ארץ קדשינו להשפיע עלינו שפע חיים ואורה על כל דרכנו.

שם במקום הקודש יבינו “בחורי ישראל” ובחיריו את הכח המרכזי הפועל ב“כנסת ישראל” היושבת על אדמת הקודש ושם יגלה ויראה להם אור האחדות של “גוי אחד בארץ”, ואהבת החיים ב“ארץ החיים” תרחיב את לבם ותפתח את דעתם ומחשבות התהו המתפרנסות מבצת הגולה, הפזור והרפיון לא יעלו עוד על לבם.

ועל־ידי למוד חי ופועל וקבוע בכל מקצעותיה של תורה על אדמת קדשנו ילכו הלוך וחסור כל אותם פרודי הדעות וחלופי השטות אשר השתרגו ועלו ב“אויר ארץ העמים” מרוב אפלה של גולה אחר גולה. שם יתקבצו ויתכנסו במקום אחד בקבוץ והתאמה כל פזורי המחשבה הגדולה של “כנסת ישרﭏ”, אשר נתגלתה בצדדים שונים בדורות עולמים, במצבים מיוחדים, בפלגות רחוקות ובמקצועות וסגנונים מחולפים, ועל־ידי רוח החיים העליון היוצא ממקור האחדות המוחלטת ב“ארץ החיים” ונובע במהלכה של תורת־ישראל בשעה שהיא מתבססת על תחית האומה והארץ וצפית הישועה ההולכת ומתכוננת לעינינו, יהיו התלמידים הללו גם בהיותם זקוקים עוד לשוב לארץ גלותם בכל מקום שהם המשפיעים היותר גדולים וטובים להרבות ולהפרות את ההכרה הבחירה הראויה להתגלות באומתנו על־דבר ערכה של תחית הקודש והוד עוזה בארץ־ישראל לעתיד לבוא.

על פי התכנית הגדולה של הישיבה המרכזית העולמית המתחלקת לשש שנים יתקבלו אליה תלמידים בני שש עשרה ויגמרו תלמודם בשנת העשרים ושתים לחייהם.

התלמיד הבא להתקבל צריך להיות מצוין במדותיו התרומיות. בקי לפחות בסדר-גמרא אחד ומוכשר להיות נושא ונותן בחקר ההלכה בשכל ישר, ואין צריך לומר שהוא צריך לדעת את התנ"ך ידיעה יסודית כללית, ותוכן כל ספר ופרטי פרקיו.

סדר למודנו בהישיבה המרכזית העולמית במקצוע ההלכה בע“ה הוא: הבבלי עם הירושלמי בהערכה בכל סוגיה וסוגיה, בבחינה יפה של העמקה, הרחבה ובקורת נאמנה ערוכה באמונת לב וטהרת רוח בהתאמה להמקורות הראשונים, כמדרשי התנאים, המכילתא, ספרא וספרי וכו' והתוספתא וכל דברי קדמונינו ההולכים ומתגלים מ”תקופת הגאונים" ושלאחריהם, וכל אלה יהיו מותאמים על־ידי התעמקות בשיטות הראשונים וגדולי האחרונים בהבנה עמוקה וחודרת, להגדיל ולהרחיב, לרומם ולפאר את חכמת התלמידים וגדולת רוחם בצורת של עליה גדולה והתקרבות רבה לדרכי קדמונינו אבות התורה בישראל מעולם, זכרם לברכה.

כיוצא בזה ילמדו בישיבה כללי התורה על־פי ברייתא דר' ישמעﭏ וכל ספרי הראשונים והאחרונים המבארים ומרחיבים את ההבנה של המדות שהתורה נדרשת בהן בדרכי הגיון וסברא ישרה. וכן באגדה מדותיו של ר“א בנו של ר”י הגלילי בהרחבה, דוגמאות והוראות בכל מדרשי האגדה ברוח קדושה וטהרה, של אמונה עמוקה, רחבה ואדירה והרחבת הגיון ומשאת נפש גדולה לאהבת האומה, התורה והארץ ברוח ה' אשר על עם קדשו. עיון ההלכה ועמקי הסוגיות יתנו להתלמידים מזון שכלי ומכריע, והמדרשים והאגדות יוסיפו להם מזון מוסרי ואסתטי.

וכתבי הקודש, תורה שבכתב, ילמדו בישיבה בשום שכל עמוק הפשט וחכמת הלשון וקדושת הרוח בסיוע של כל הידיעות המביאות לחקר עומקה של תורה וקדושתה ולהבנת הרוח העליון והפּנימי של כתבי הקודש כולם, כל ספר וספר לפי ענינו וטיבו וערכו.

כל המקצוע של תולדות ישראל, חכמי הדורות ותולדות הספרות הקדושה ילמדו עפ“י המקורות הראשונים, הפזורים באוצרותינו והמכונסים למקצוע זה, כמו סדר עולם רבא, סד”ע זוטא, מגילת תענית, אגרת רש“ג וספר הקבלה להראב”ד, בהוראת מסילת ישרה ובהסרת כל המכשולים וכל יתידות הדרכים אשר נתהוו על־ידי תלמידים שלא שמשו כל צרכם.

מדע ארץ־ישראל בכל ערכיו ומקצעותיו מן ההלכות התלויות בארץ עד כל קצות המדע של ארץ־ישראל בכל גבולותיה סביב על־ידי באורי הסוגיות, השמועות וההלכות וכל המאמרים השונים המפוזרים בכל אוצרות ספרותנו.

חכמת ישראל העיונית והמחקרית, כמו חמשת ספרי המופת שלנו במחקר הדת: האמונות והדעות לרס"ג, הכוזרי, חובת הלבבות מורה הנבוכים והעקרים ועוד, וספרי המוסר המצוינים, הכל בהדרגה נכונה ובשום שכל עד הספרים המובחרים והמוקדשים שבין הדורות המאוחרים מסוג זה. ספרים כאלה וכל מקורותיהם וכל המתיחש להם והמסתעף מהם כשהם מזדככים מבהיקים ומבריקים בנפש ההוגה בהם בטהרת לב ושלות הרוח בצרוף דעת העולם והחיים, ממלאים הם אותה הוד והדר, עצה ותושיה, חיים ועז ומולידים בה חזיונות חדשים ורעיונות רעננים וההרגל לשוטט בהיכל הרעיון, לטיל בין שדרות השטות השונות שבדרכי תורת המחשבה מעודד את הרוח ומעורר הכחות הנרדמים לתחית עלומים רעננה וקדושה. וברבות לנו גבורי כח־קדש, מלאי לשד עלומים מדעות, מדות ומוסרים מכל אוצרות ספרותנו הקדושה, אז מאליו יתרומם הרוח ויגבר הלב וגבורי חיל ברוח חכמה וגבורה יקומו ויעמדו הכן לבצר את מעמד התורה והאמונה בישראל.

וחשוב יהיה לנו גם הסגנון הספרותי להרגיל ולחנך את תלמידינו אשר יתעתדו להיות רועי ישראל ומדריכיו למשוך בקשת סופרים בסגנון יפה ובהיר, לבאר ולברר אמתתה של תורה, קדושת האומה וכל דבר הנוגע לחכמת ישראל בשפה ברורה וברוח קדושה וטהרה, באמונת אומן עמוקה ומשאת נפש עדינה. וידעו תלמידינו לעמוד בפרץ גם בעט סופר מהיר נגד כל רוח סועה וסער שתקום מהדעות הפזיזיות המתנשאות בכל דור ודור לזלזל בקדושת חייה של אומתנו העומדת לעד.

לבצר את עמדת הרוח, “רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך”, נשתמש בכל אותם הדרכים שהדור החי והפועל משתמש בהן ונשתדל לפתח ביותר את כשרון הדבור וההטפה החיה של תלמידינו שיוכלו להביע בשפה ברורה ונמרצה, ברוח קדושה ואמונה חיה ואדירה את מחשבות לבם והגות רוחם על כל קודש וחול בישראל.

לכל מקצוע ומקצוע יהיו מורים מומחים ומובהקים יראי ה' וחכמי לב, אשר יורו את התלמידים, תלמידי הישיבה המרכזית, את כל הדרוש ללמודם והתפתחותם בתוך כותלי הישיבה ובזמניה הקבועים וגם מחוץ לשערי היכל הישיבה וחוץ לזמנים הקבועים שלה להשתלמותם. הכל לפי הצורך של כל תלמיד ותלמיד, כל הליכות המקצועות השונים ואת כל הלמודים והידיעות הדרושים לכל מקצוע ומקצוע וכיוצא בהן.

כחות־הוראה גדולים, חשובים ועצומים נוסף על הכחות החשובים שיש לנו מכבר, ילוו אלינו גם מן הגולה בתור ראשי ישיבות ומורים מובהקים לכל המחלקות השונות ולנצח על כל מלאכת העבודה הקדושה המתחלקת בפעולותיה השונות והעומדת להתפתח ממחלקה למחלקה לגובה עליון ונשגב.

אלה ה“חלוצים”, תלמידי הישיבה המרכזית העולמית, שיתקבצו לתוכה, ברצות ה' למאות ואלפים בשובם אל מקומם אחר גמר למודם וסמיכת חכמים בתור רבנים וסופרים חכמים או סתם גדולי תורה מלאי חכמה, יראת שמים טהורה, עמוסי טל־תחית־קודש ברוממות דגל האומה וגם תחיתה, הם יהיו עמודי התורה והאורה ואור תחית אמת ורוח אמונים של התחלת גאולה וישועה מציון וירושלים לכל תפוצות הגולה.

ואלה חלוצי־הרוח אשר יאמרו להשאר עוד במרכז הרוח המקודש הזה ולהשתלם במדה יותר עליונה ממדתה של התרת הוראה וסמיכת חכמים ולעלות מעלה מעלה, הם יהיו הסופרים היוצרים, המחברים והמסדרים סדרי עבודות חשובות בכל מקצעותיה של תורה בהלכה ואגדה ובכל מערכותיה של חכמת ישראל המחקרית והמוסרית.

על־פי ועד־מרכזי מבחירי גדולי ישראל ינתן לכל תלמיד מובהק מקצוע מיוחד שהוא מוכשר לו ביותר ונוטה אליו נטיה נפשית שיעבדהו וישכללהו במשך זמן קצוב ויגישהו לבקורת. וכל הרכוש הרוחני הזה ישמר באוצר גנזי הישיבה ויצא לאור עולם מזמן לזמן בחוברת וספרים שונים שיהיו למאורי־הרוח בכל משאלות חייה הרוחניים והמעשיים של כנסת ישראל. וכל אלה חכמי התורה יהיו נושאי האורה בהר הקודש בירושלים, להוציא את עמנו, עם ה‘, מתוך הקטנות החילונית, מתוך הצמצום הגלותי, מתוך העבדות הנפשית הכורעת ברך לפני כל רעיון זר וכל דעה מטעת ולהפיץ קרני אורה בכל מחשכי הגולה לעיני עם ה’ הגוי כולו.

כל אלה הדברים האמורים, חושבני שיהיו דים כעת כדי להביא את בחירי הכחות שלנו לידי ההכרה הדרושה, להעיר את החפץ לקום כולנו כאיש אחד חברים לעזרת המכון הקדוש הזה, הקמת הישיבה העולמית והמרכזית לישראל בירושלים, שהוא אדיר חפצנו וצפיית ישועתנו להיות נכונים להתקרב ליום הגדול, אשר בו יאמר באמת ובצדק לכל ישראל, וגם לכל העמים, כי מציון תצא תורה ודבר ה' בירושלים במהרה בימינו אמן".

* *

והננו שמחים ומאושרים לראות את בני הישיבה הקדושה הזאת, המצויינים, ההולכים בעקבות ההדרכה הגדולה המתנוססת לתפארת בהנהלת הישיבה המרכזית העולמית, אשר ממנה תוצאות לאור עולם לכל בית ישראל בארץ ישראל, ובכל תפוצות הגולה בעז"ה.

השדרי"ם הראשונים בירושלם

שלוחי הכולל מעדת האשכנזים פרושים וחסידים

בתקופת שבעים שנה

עפ"י התעודות ופנקסי השליחות הנמצאים בידינו

בשנת תקע"ט יצא בשליחות ה"ר אברהם שלמה זלמן צורף לערי רוסיא, לחזק המעמד בארץ,

שליחות שניה בשנת תקפ"ט. בזכרונותיו הנמצאים בידי נכדו ר' טוביה סלמון רשום:

“יום לידתי שנת תקו”ם ביום ז' כסלו. בח' איר תקע“א הלכתי לאה”ק ת“ו, ביום הושענא רבה שנת תקע”ב באתי לעכו. בשנת תקע“ט יצאתי מעה”ק ירושלם בשליחות אשכנז, ובאתי בחזרה ת“ל לעה”ק ירושלם בע“ה שנת תקפ”ג. בשנת תקפ“ט י”ב אלול יצאתי שנית בשליחות פרנקיא ואשכנז".

בשנת תקפ"ג יצא בשליחות ה“ר שלמה פ"ח “לעוב”י קושטא יע”א להוציא לנו “פירמן” מאת אדונינו

המלך יר“ה על בנין החורבה הידועה פעיה”ק למע' האשכנזים".

ובעברו דרך צפת לרגלי מסעו לקושטא, במלאכות משלחיו בירושלם, מלאו גם ראשי עדת צפת את ידיו בשליחות מצוה, לעשות אתם אות לטובה בעיר הבירה, להכירם בדרך רשמי לעדה בפני עצמה, וזה הדבר: בצפת החל ישוב האשכנזים עוד קודם, ובשנת תקפ“ג כבר היתה בה מקהלה גדולה מאחינו אלה, וזכיות רבות ונעלות מזכיות המקהלה הקטנה בירושלם היו לה, אבל תלויה היתה בדעת עדת הספרדית, העדה הבכירה והנכרת מאת הממשלה, ויבקשו ראשיה עצות לצאת מרשותה ולהיות למקהלה בפני עצמה, ובהזדמנות זו השתמשו בהשד”ר הנכבד הזה. וימלאו את ידו בשליחות מצוה זו.

בשנת תקפ"ז יצא בשליחות ה“ר שלמה זלמן שפירא לערי ליטא לחזק המעמדות בגולה לטובת הישוב, בלוית ה”ר שלמה זלמן כהן מצפת.

בשנת תקצ"ה הרב אברהם דיין (וואלפזן) מטעם הכולל לערי אונגארן.

בשנת תקצ"ט הרב אברהם אייזינשטיין מטעם הכולל לערי אונגרן.

בשנת תר"ח הרב הגאון ר' שמואל סלנט לערי רוסיא ופולין לטובת הכולל; שליחות שניה בשנת

תר“כ: לערי אשכנז והולנד בעד הת”ת עץ חיים ובית הכנסת הגדול בית יעקב "ולמען השג שווי

זכויות עם הספרדים מכסף הנשלח משם ירושלימה". –

בשנת תר"ט ה“ר אליעזר ברגמן משני הכוללים: ספרדים ואנשי הו”ד "לאלה המדינות האחודות

עמנו" (הפקוא"מ).

בשנת תר"י ה"ר צדוק ב"ר יחיאל הלוי לערי אמריקא מטעם כולל הוד'.

בשנת תרט"ז ה"ר אשר ב"ר יעקב גאלדמן¹⁰⁷ לערי טורקיה. ובמסבי סאלוניקי נפל בידי שודדים

וירצחוהו נפש.¹⁰⁸

בשנת תרי"ח ה"ר יעקב ספיר הלוי (בעל אבן ספיר) מטעם קהל עדת האשכנזים: על מחית נפשם;

על בנין בית הכנסת ועל תלמוד תורה של תשב“ר. בשנת תרכ”ג: בשם בית החולים הצבורי

“בקור חולים הוספיטל”.

בשנת תרי"ח ה"ר אהרן זליג אשכנזי לערי אמיריקא בשם הכולל.

בשנת תרי"ט ה"ר עזריאל זליג הויזדורף לגרמניה ובריטניה לבנין בתי מחסה.

בשנת תרכ"א ה"ר אברהם ניסן אשכנזי “למדינת אמיריקא העדינה ולמדינת קאליפארניה המדהבה”.

בשם הכולל

בשנת תרכ"ג הרב ר' שאול בנימין הכהן מראדישקוביץ לערי רוסיה ואמיריקה בדבר הת"ת עץ חיים.

בשנת תרכ"ב יצא בשליחות ה"ר פסח הארן מניקלשבורג "לערי אסטרייך המדינה, ובפרט כל חבל

אונגארין העדינה". לטובת בית החולים הכללי “בקור חולים”.

בשנת תרכ"ב ה"ר מרדכי סלמן לערי גרמניה ואנגליה בעד בנין בית הכנסת “בית יעקב” וישיבת עץ

חיים.

בשנת תרכ"ג ה“ר משה זכס לערי אירופא בשם כולל הו”ד ובתי מחסה.

" " הלל שרלין לערי המערב בשם ביה"ח הנז'.

" " אברהם יצחק הסופר לערי רוסיא מטעם ביה"ח הנז'.

" " הר“א ור”י מלוצין לאירופא בדבר ביה"ח הנז'.

בשנת תרכ"ד ה"ר חיים הלוי מקובנה לערי רוסיה בשם בית הכנסת בית יעקב. שליחות שניה בשנת

תרנ"א בשם הכולל.

בשנת תרכ"ו ה“ר נתן נטע נאטקין לערי אמיריקא בשם הכולל. בשנת תרל”ו שליחות שניה בשם

עדת הספרדים והאשכנזים גם יחד.

בשנת תרל"ג ה"ר יצחק יעקב הסופר מחסלאבייץ לערי סוביריה ואנגליה עבור הכולל, שליחות שניה

תרל“ט בעד הת”ת וישיבת עץ חיים.

בשנת תרל"ז הרב הגאון ר' משה נחמיה כהנוב לערי רוסיא בעד הת"ת וישיבת עץ חיים.

בשנת תרל"ט הר' אהרן לומזר לערי אמיריקא בעד הת"ת והכולל.

" " " אריה ליב לומזר " אנגליה " " "

בשנת תרל"ט ה“ר חיים בן ציון ב"ר יצחק יוסף הכהן לערי רוסיה בעד הת”ת וישיבת עץ חיים.

בשנת תרמ"ד ה"ר יעקב משה ברוידא לערי צרפת ואנגליה בעד תלמוד תורה ובקור חולים.

בשנת תרמ"ו ה"ר יעקב בהררי"צ מדרבנד בעד הכולל.

בשנת תרמ"ז ה"ר משה בנדט הלוי לנויארק בעד תלמוד תורה ובקור חולים שהשתתפו בקופה אחת

בשם “ת”ת וב“ח”.

בשנת תר"נ ה"ר ﭏיעזר זלמן גרייבסקי בעד הכולל לערי אמיריקא.

שטר התקשרות

בין ראשי קהל קדש עדת האשכנזים ובין מרנא ורבנא

סבא דארעא קדישא, גאון ישראל ותפארת ציון וירושלם

רבי שמואל סלאנט זצוק"ל.

בינ“ו עמ”י עש“ו. בס”ט ובמז"ט.

אל אלקי הרוחות יתן עוז והדר בדבר השליחות

את אשר נעשה ונגמר בכי טוב מאתנו ראשי ופקידי ממוני ומנהלי כוללנו ק“ק פרושים הי”ו, עם מעלת ידיד“נ ה”ה הרב החריף ובקי, יקר רוח איש תבונות וכו' כש“ת מוהר”ר שמואל נ“י מק”ק סלאנט יע"א, הוא הגבר אשר הוקם על מעשה הצדקה ועבודתה, במלאכות סגל חבורה יושבי בשבת תחכמוני ועמלי התורה, ויהבו רבנן עינייהו בהאי גברא יקירא ודחילא ומהימנא להיותו ציר אמונים ליסע ולהתהלך במישרים, לעזרת ה' בגבורים בגבולי אחינו יקירי נפשינו ומחזיקי יסוד ישיבת קדשינו, מאירי עינינו ומרחמי נפשות כל עדת קדשינו אשר במדינות הללו ליטא רייסין זאמוט פולין גדול ופולין קטן

ה' עליהם יחיו, ולכל בני ישראל יהי אור במושבותם כיר"א.

ואלה הם אופני ההתקשרות אשר נאמרו ונשנו בינינו ובין הרב השד“ר הנ”ל שיחי' ולא יעבור כתיב:

1. המדובר בינינו כעת שנסיעת הרב השד“ר הנ”ל יהי' על משך ערך שנה וחצי, היינו שהמשך

יותחל מיום צאתו מקיר העיר הזאת וחוצה עד אשר יוגמר בכי טוב השילוח ברכה דשנת

תרטי“ת אשר יעלה ויגיע לפה אי”ה חורף דשנת ת“ר יו”ד לפי הנהוג, ואפילו אם ח"ו יעוכב

השילוח ההוא כל ימות החורף הנ"ל מחוייב גם הוא להתעכב עד צאת השילוח, ואם יוכשר

בעיני הרבני' הרוזני' ד"ק ווילנא לשלוח הברכה על ידו מחויב להוביל, ובפרט כל הכתבים היינו

הרשימה מהשילוח הנ"ל וכל מכתבים של כולל ושל יחידים וכל אשר ימסרו אל תחת ידו

מחויב להוביל אתו מהתם לפעה“ק ירושלם תוב”ב.

1. בצאתו אי“ה מפה ליסע בשליחות הנ”ל מחויב להוביל עמו כל כתבי הקבלות שנהוגים לשלוח למדינותינו הנ“ל וכל הכתבים ומכתבי יחידים, ומפורש שכל ההוצאות אשר יהי' לו בכל משך נסיעתו מפעה”ק ירושלם ת“ו עדי יגיע ויבא לק”ק פינסק וקרלין שהוא תחלת הגבול דכוללינו ק“ק פרושים הי”ו כל ההוצאות שיוציא בכל נסיעה הלז חל על השד“ר הנ”ל ואנחנו נקיים מלהנתן לו משל כולל אפילו פ"א, יען שכבר נתפשרנו עמו ונכלל בסך שכירותו שיבואר למטה.

2. בהגיעו אי“ה לק”ק ווילנא יעמוד לפני הרבנים הרוזנים הצדיקים פקידי וראשי הגזברים דכוללינו הי“ו, ושאל להם ויאזין ויחקור וידרוש כדת מה לעשות לתועלת ישיבת כוללינו בקודש, על פיהם יצא ועל פיהם יבא ואל כל אשר ישלחוהו לתקן ולחזק מוסדות כוללינו מחויב ליסע ולעסוק באמונה וכל מיני עוז ותעצומות הן בתיקוני קופות הישנות אשר מימי קדם הן עשות תקלין חדתין וכל מיני השתדלות וסייגים וגדרים למשמרת יסודי כוללינו, הכל כאשר לכל מחויב לעסוק בכל כחו בשלימות, ובפירושא אתמר שלא יקבל שום פרס בעד יגיעתו ועסקו כנ”ל מהרבני' הרוזנים, יען שנתפשרנו עמו בעד כל הכל ונכלל בסך שכירתו אשר יבואר למטה.

3. מלבד חוב השתדלותו אשר על הכלל כולו יצא עוד זה מדבר בחיוב גו“ש שקיבל הרב השד”ר על עצמו להשתדל באמונה ובכל מיני עוז בעבור תועלת כל אנשי כוללינו מיחידים היינו מקרוביהם ומאת מכריהם בכל המקום אשר ידרוך כף רגלו ובכל אשר תשיג ידו לקרב תועלת היחידים בלי שום עצלות ורפיון כלל.

4. אף זו בכלל והיתה לבאר שגם בהיותו סובב הולך במקומות אשר שם קרוביו או מיודעיו ומכיריו לא יבצר ממנו עבודת התועלת דכוללינו בכלל ובפרט ולא יחם לבבו לעסוק בעבור עצמו כ“א אחרי את אשר כבר יהי' נעשה מעשהו בשלימות כל אשר יהי' שמה לתקן בעניני כוללינו כנ”ל.

(ואו. ובכן אנחנו הממונים ומנהלים דכוללינו הנ"ל מעתה ומעכשיו נתפשרנו פשר גמור ומפורש עם

מעלת הרב השד“ר מוהר”ש הנ“ל שבעד כל עסקי השליחות הנ”ל היינו עבור כל יגיעתו בכל המשך המבואר לעיל עד אחר שילוח דשנת ת“ר יו”ד אפילו אם יעוכב ח“ו כל החורף ההוא כנ”ל בכל אשר יסבב שמה וכל אשר יעשה לטובת כוללינו בכלל ובפרט ואפילו מה שיתקן קופות מחדש ממש או אסיפת ממון דרך הילוכו לטובת כוללינו מלבד מאשר יותן מפורש לו לעצמו אחר שיגמור תועלת הכלל באמונה.) או דברים טובים או הקדשות ובעד הוצאות נסיעתו מפעיה“ק עד הגבול האמור לעיל והובלת הכתבי קבלות וכל שארי הכתבים מכולל ויחידים, בעד כל זה מחויבים ליתן לו מקופת הכולל סך מאה וחמשה וארבעים אדומים זהב ואף גם זאת הבטחנו להרב השד”ר הנ“ל מבלי ישונה שכל הכנסותיו הן חלוקותו והוספה שלו מווילנא והן דמי שיעור והן חלק נפשו מכל שארי החלוקות כל אשר יתחלק בכוללינו הנ”ל בכל המשך משליחותו כנ“ל הכל יסולק פה לבני ביתו באי כוחו כאלו הוא פה עמנו כאשר עד הנה, רק שכר הדיינות שהי' לו עד כה הוא שינתן להדיין אשר יהי' במקומו בכל משך שליחותו הנ”ל, אולם בשובו אי“ה לחזרה לפעה”ק ירושלם אזי יחזור לאיתנו בל יפסיד חזקתו בדיינות.

זיין. בעזר ה' לעת כי יגיע צאת השילוח ברכה דשנת תרטי"ת והיה אם יוכשר לפני הרבנים הרוזנים

דק“ק ווילנא לעכב את השד”ר הרב מוהר“ש הנ”ל עוד שנה אחת שיהי' שמה לשרת בעבודתו הק' אזי מחויב הרב השד“ר הנ”ל לקיים ככל אשר יחוו דעתם הרמה באשר נהירי להו כל שבילי ותהלוכי התועלת לחיזוק יסוד כוללינו אל הגבול אשר יהי' שמה ללכת ולעסוק כאשר יורוהו הרבני' הרוזני' הנ“ל את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשה, ואיהו מדיליה יוסיף אומץ לעסוק עוד בכל מיני עוז ותעצומות הן בכלל הן בפרט ככל הכתוב לעיל עדי יגיע פרק צאת השילוח ברכה דשנת ת”ר יו“ד אשר מעותד לבא לפה חורף תרי”א ואפילו אם ח“ו יתמהמה השילוח כל החורף ההוא מחויב גם הוא להתעכב עדי יוגמר בכי טוב מאת הרבנים הרוזנים וכל אשר ימסרו אל ידו הן השילוח ברכה והן הרשימה מהשילוח וכל הכתבים ושא”ד יוביל עמו לפעה“ק. והנה בעבור העיכובא הנ”ל משילוח תר“ט עד שילוח ת”ר יו“ד בעד כל יגיעתו ועסקו ועמלו שיעמול בכל המשך ההוא נתפשרנו עמו מעתה ומעכשיו להנתן לו מקופת כוללנו עוד סך מאה אדומים זהב לבד הקמ”ה אדו“ז הנ”ל ואז יעלה לו בס“ה מאתיים וארבעים וחמשה אדו”ז וכל הכנסותיו וחזקתו בדיינות הכל כמבואר מעל"ד מבלי ישונה כלל וכלל.

כל אלה שבעה סעיפי ההתקשרות הנאמרים באמת בכתבא דנא נעשה ונגמר בכי טוב בינינו הממונים ומנהלים דכוללינו הנ“ל ובין השד”ר הרב החריף וכו' מוהר“ר שמואל נ”י מסלנט בחיוב גו“ש ובת”כ בפ“מ ובקגו”ש במדל“ב מ”כ כתחז“ל שקנו אחרים מידינו הח”מ ומיד הרב מוהר“ש השד”ר הנ“ל הי”ו על כל הכתוב בשטר ההתקשרות הלז מבלי ישונה אחת מהנה אופני' וחיובי' המבוארים מעלד“ז ופה הנ”ל והכל נעשה דלא וכו' ודלא וכו' בביטו' וכו' ובפיסו' וכו' לדעת הרשב“א זלה”ה, וע“ד אמו”ץ באנו עה“ח אנחנו הממונים ומנהלי ומשגיחי דכוללינו ק”ק פרושים הי“ו היום יום ה' לחו' שבט ש' תרחי"ת פעה”ק ירושלם ת"ו.

נאם ישעי' בא“א מו”ה ישכר בער זצללה"ה

נאם יוסף זונדל מסלנט

נאם נתן נטע בהרב אא“מ הח' המופלא מוה”ר סעדיה זצל"ה

נאם דוד הוא הקטן טעבלי בהרה“ג מו”ה שלמה זצ“ל אבדק”ק לונדון והמדינה יע"א

נאם אריה בא“א מו”ה ירחמיאל זללה"ה נאמן

גם אני הח“מ באתי הלום בהודעה גשו”ק איך אמו“ץ שמרצוני הטוב והגמור בלי שום אונס ופיתוי והכרח כלל כ”א בלב שלם ובנפש חפצה ודעת מיושבת נתרציתי לעשות שליחות דכוללינו הנ“ל בכל אופני ההתקשרות המבוארים בכתבא דנא ולקיים כל עסק השליחות באמונה בכלל ובפרט בלי שום שינוי מכל האופני' הכתובים ומפורשים בכתב הלז, והכל קבלתי עלי בחיוב גו”ש ובת“כ בפ”מ ובקגו“ש במדל”ב מ“כ כתחז”ל שקנו אחרים מידי על כל האופנים שנתחייבתי להרבנים הממונים הנ“ל בעסקי השליחות הנ”ל בכל המשך הנזכר, ולמען תהי' האמת נהדרת באתי בעצמי עה“ח יום הנ”ל שנת הנ“ל פעה”ק ירושלם תובב"א

נאם שמואל מסלנט ד“ץ דכוללינו פרושים הי”ו

אנחנו עדים הח“מ מודים ומעידים לפני כל רואי חתימות ידינו דלמטה איך אמו”ץ שבפנינו הח“מ נעשה ונגמר בין הרבנים הממונים דכוללינו הנ”ל ובין הרב החריף המפו' וכו' כש“ת מוהר”ר שמואל נ“י מסלנט כל אופני ההתקשרות מהשליחות כל המבואר בכתב ההתקשרות הנ”ל ובפנינו הח“מ חתמו א”ע הרבנים הממונים והרב מוהר“ש הנ”ל בחתימות ידייהו ממש. והן אנן דקנינו מידייהו דהרבנים הממונים הי“ו על התחייבות כל השכירות וההבטחות המבוארים בכתבא דנא, ומיד הרב מוהר”ש הנ“ל על כל ההתחייבות אשר מבוארי' בכתבא דנא ולמען תהי' האמת נהדרת באנו עה”ח יום הנ“ל פעה”ק ירושלם ת"ו והכל שריר ובריר וקיים.

נאם אברהם יצחק באאמ“ו הרצ”ה יצחק סו"נ הכולל

נאם יוסף יואל במוה“ר אלי' נ”י ריוועליש

(מקום חותם הכולל)

___________

חלק שני

מספר “אבני זכרון” נמסר לדפוס

מכיל העתקת הכתבות העתיקות והחדשות מכל אבני הזכרון אבני קדש בירושלם וחוצה לה הקבועות בבתי מדרשיה מוסדיה וחצרות קדשיה; שכונותיה ופרוריה שנאספו בספר, לזכרון החובבים הראשונים, בוני ציון וירושלם.

על אדות הספר הזה התכבדנו במכתב הבא לקמן מאת מורנו ורבנו גאון עוזנו ותפארתנו, הכהן הגדול מרן אברהם יצחק הכהן קוק נ"י

הרב הראשי לא“י בעיה”ק ירושלם ת"ו:

ב“ה. יום ראש חדש שבט תרפ”ח

ידידי הרה"ח, דורש רשומות, ומזכיר נשכחות

מר פנחס גרייבסקי נ"י.

ראיתי את מפעליו ברשמיו הנאמנים, לתולדות החובבים הראשונים אשר הבעתי עליהם כבר את רגשי תודתי לכבודו, על עבודתו המועילה, לחבת ציון וירושלים, ולחזוק ידי בוניה, ועתה הוספת לעשות טוב, בסדרי אבני הזכרון, אשר בהם ימצא הקורא את אשיות הצדקה והחסד אשר בנו את עיר קדשנו, ואשר פארוה במוסדותיה, המפוארים, הקדושים העומדים לנס, ולתפארת עולם לכל עם ד' הגוי כולו, וכמה נכבד הדבר שהשמות היקרים והמאורעיות הקשורים עמם יהיו ערוכים ושמורים באוצר ספרותנו, ואתה ציר אמונים הנך להמלאכות הנכבדה הזאת שהנך ממלא אותה באומץ לב, ורוח נדיבה, חזק ואמץ, גבור החיל, ויהי ה' עמך, לשכלל את כל אשר תשיג ידך, באוסף זכרונות קודש הללו, לתהלה ולתפארת, ויבורך שמך על זה לדור דורים.

והנני בזה חותם בברכה נאמנה, בצפית ישועת חומות וחיל, לעם עולם, שומר אמונים סלה.

אברהם יצחק הכהן קוק

ר' בנימין.

בירחון “ההד” שנה שלישית גליון ד', טבת תרפ"ח:

ספרי ר' פנחס גרייבסקי:

“זכרון לחובבים הראשונים” א – ו “אבני זכרון”.

אומות העולם מחבבות את ירושלים ואנו מחבבים את ירושלים. לאומות העולם יש ענין לעבר רחוק ולנו יש ענין גם לעבר קרוב. היטב אשר אמר הרב ר' בן־ציון עוזיאל לשליחי הממשלה האמריקאית בשנת תרע“ט: לכם יש מקומות קדושים בארץ, לנו – כל הארץ קדושה, כל הר, כל עמק, כל שיח, כל אבן. ואעכו”כ בירושלים. מלבד הקדושה של ימי האבות, השופטים, הנביאים והתנאים יש לנו קדושה חדשה, מימי יסוד ישוב יהודי בירושלים מחדש. ירושלים היא העיר היחידה בתבל שנוסדה מחדש ע"פ רצונה של כנסת ישראל. לא חרושת ולא מסחר ולא מלאכה משכו הנה רבבות ישראל, כי אם הקדושה שבה, “הר הזיתים” שבה, אהבת עם ישראל אליה. כל שכונה בה רצופה אהבה ומסורת. כמעט כל בית רווי זכרונות, כמעט כל משפחה היא דגולה מרבבה, ירושלים היא העיר של קבוץ גליות ושל קבוץ דורות. כל התפוצות שלבו ידיהן כדי לכונן את ירושלים. “לציון יאמר איש ואיש יולד בה”. ירושלים כחה אתה גם בימי המשבר והיא מתחילה לשלוח קרני־אורה לכל הגולה.

ר' פנחס גריבסקי הוא האיש המאסף את הזכרונות ההיסטוריים של ירושלים הישנה־החדשה. כל דבר יקר לו, כל אבן־חפץ הוא קובץ על יד, אין הוא בוחן הרבה, אין הוא מתעמק הרבה, הוא “קונה־הכל” באשר הוא אוהב את הכל, באשר הוא חושש שמא עם הצרורות תאבדנה גם המרגליות. הוא משקיע עמל רב בחפוש התעודות ההיסטוריות בהעתקן, בתרגומן, על זמנו ועל עמלו ועל כספו אינו חס. דל כיסו ולבו לב עשיר. חלק מנקבציו הוא מפזר ברוח נדיבה בעתונים היומיים בארץ, חלק הוא אוסף – בספרים ומחברות, שהוא מדפיס בעמל רב, ברוך חלקו!

סוכנות טלגרפית ארץ־ישראלית (סט"א)

בע"מ.

ירושלם, ג' שבט תרפ"ח.

לכ' ר' פנחס גרייבסקי,

שלום וברכה!

אני מרגיש צורך נפשי להביע רב תודות לכ' על חוברותיו המצוינות “זכרון לחובבים הראשונים” שאחד מקוראיהן המובהקים הנני. כ' בחוברותיו אלו איננו מזכיר נשכחות סתם, כי אם הרבה יותר מזה: סופר “מחיה מתים”, המעלה לפנינו דמויות יקרות־אישים, מעשים ומנהגים אשר לא רק אנחנו, החדשים בארץ, אלא גם רבים מן המושרשים בקרקע המולדת ומזקני הישוב לא ידעום, והרי הם כאילו לא היו בעולמנו כלל. רבים, רבים יברכו את כ' ויודו לו על ההנאה הרוחנית המרובה שהם נהנים מספריו המלבבים. מקום של כבוד רכש לו כ' בין סופרי תולדותיהם של אבות הישוב, שממעשיהם ומחייהם יש לנו ללמוד כל כך הרבה.

כל המתחיל אומרים לו גמור. יהי רצון שיזכה כ' ויהיו לו כל הכחות הדרושים, הן בחומר והן ברוח, למען הביא את המפעל עד תמו. מפעלו זה יש בו לא רק זכרון לחובבים הראשונים לבד, אלא גם ברכה רבה בו לאחרונים, לבנינו־בונינו.

ש. שווארץ.

בהמשך להפרק דפוס ר"ש צוקרמן בירושלם אנו מפרסמים נוסח הפרמן הזה:

וזרת הפנים הנכבדה

מחלקת ההדפסות

נומר: 178 מספר הספר: 2

פרמאן מיוחד לבתי דפוס.

– 1 – – 2 – – 3 –

שמו וכנויו ומקום מגורו נתינותו מקום ורחוב בית הדפוס

של בעל הפרמאן

שמואל צוקרמאן עותמאני ירושלים, רחוב שרף

מבני העדה האשכנזית

הגר בירושלם ברחוב שרף

(רחוב היהודים)

– 4 – – 5 –

שם בית הדפוס והמין. מין השפות של האותיות

דפוס צוקרמאן טיפוגרפיה. ערבית, עברית וצרפתית.

היות והמסמכים של החקירה ודרישה שנהלה המשטרה בנוגע לאישיותו של הא' שמואל צוקרמאן, הנזכר שמו וכנויו למעלה ולהדפוס שהוא מבקש רשות לפתוח, הם מתאימים לדרישות החק בנוגע לבתי דפוס.

והיות והמבקש מסר כתב התחייבות בהתאם לחק להמנע מלהדפיס דברים הפוגעים בזכיותיו הקדושות של הוד מלכותו השולטאן יר"ה ולעניני הממלכה העותומנית, וספרים שלא נתקבל עליהם רשיון מיוחד מוזרת ההשכלה הנכבדה.

הננו מוסרים את הפרמאן הזה להאדון שמואל צוקרמאן ומרשים לו לפתוח את בית הדפוס הנז' בתנאי שימלא אחרי דרישות החק המלכותי בנוגע לבתי דפוס. ביום 23 רביני אוול 1316, היינו 30 תמוז 314.

וזיר הפנים וזיר ההשכלה מנהל מחלקת ההדפסות

מוחמד והבי

(מקום החותם) (מקום החותם) (מקום החותם)

תרגם מתורקית ע“י החכם הנעלה עורך־דין מר יוסף חי פניזיל הי”ו.

בית תלמוד התורה הכללי והישיבה הגדולה

“עץחיים” בעי“ק ירושלם ת”ו

(נוסד בשנת תר"א)

המוסד הצבורי הכי גדול בזמן ובמעלה, הקשור ביותר ליסוד והשתלשלות הישוב החדש בעיה"ק הנהו בית תלמוד התורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלם.

ע"י מוסד ראשון זה נתגדלו כמעט כל גדולי ירושלם וחכמי' מילידי ציון, ורוב גבורי הרוח בוני הישוב ומיסדיו.

פרקי המוסד עץ חיים והשתלשלותו, הם המה פרקים שלמים מחיי הישוב והתפתחותו.

ראשית יסוד המוסד בחרבת ר"י החסיד “חצר הקהל” הראשון, כיום יש למוסד שני מרכזים בעיר וחוצה לה וסניפים רבים בפרברי העיר.

האדריסה:

General Talmud Torah Schools

& Grand Jeshiwath ETZ HAYIM Jerusalem

המוסד הצבורי הגדול לתורה וחנוך

הישיבה הגדולה והתלמוד תורה וביה"ת

מאה שערים

בעיה“ק ירושלם תו”ב

אשר כרוהו שרים, מיסדי הישוב הק', וחפרוהו נדיבי־עם, חובבי התורה בארץ ובח“ל נוסד בשנת תרמ”ד ע"י הגאון המפורסם סבא קדישא

מרן חיים שאול הלוי הורביץ זצ"ל משתרג לשלשת שריגים

1) הישיבה הגדולה: היכל תורה כביר למאה ושלשה עשר חכמי תורה ורבנים.

2) התלמוד־תורה: משגב חנוך לתורה מוסר וד“א לשלש מאות וחמשים תשב”ר.

3) בית־תבשיל: המכלכל באש"ל לעשרות בחורי־ישיבה עניים ומהגרים.

ע"י הישיבה קיימת ישיבה־קטנה לבחורים מגיל רך המשתלמים לרבנות וכו'.

התקציב־השנתי חמשים אלף דולר. המשבר הכללי בהכנסת המוסד מחו"ל, ופגעי הרעש בבניני המוסד, השפיעו מאד לרעה על מצב עבודת־הקודש של מוסד־צבור זה, וכתוצאות מזה סובלים חוסי המוסד דוחק ומחסור, ויש מן הנחיצות התכופה לבא לעזרת המוסד בכל האפשרות.

האדריסה:

Committee Jeshiwa Talmud Torah

Mea Shearim Jerusalem Eretz Israel.

תלמוד תורה הכללי וישיבה הגדולה חיי עולם

ובית תבשיל ליתומים

בעיה“ק ירושלם ת”ו.

מוסד צבורי זה, נוסד בשנת תרמ“ו ע”י הגאונים המפורסמים הרה“ג ר' יהושוע מקוטנא, והרה”ג ר' חיים אלעזר וואקס מפיעטרקוב זצ“ל, בעזרת נדיבי עם, ובראשם הרה”ג הצ' הגביר הנדיב המפורסם הר' פנחס נימינסקי מאומן זצ“ל, המרכז בעיר העתיקה רחוב חברון, שלש חצרים גדולות על יד מקום המקדש, וסניפיו בפרורי העיר נחלת יעקב ועוד. המוסד הענקי הזה מקור חיים, חיי עולם הוא מאז הוסדו ועד עתה להרבה מאות נפשות כ”י, המוסד כולל ת“ת לתשב”ר בני ציון היקרים עם מלמדים מצוינים לחנכם על ברכי התורה והיראה, גם מורים מומחים על כתב ולשון וחשבון, ישיבה קטנה לבחורי חמד שלבם רחב לרדת לעומקה של הלכה, משתלמים להוראה ועליהם רב וגדול בישראל, למגיד שיעור דבר יום ביומו, המשתלמים מקבלים פרסים לפי הצטינותם, וכפי ראות ההנהלה. למעלה בקודש הישיבה הגדולה עם לומדי' רבנים ות“ח גדולי התורה ויו”ש, ההוגים בתורת ה' יומם ולילה. הם מקבלים לפרנסתם פרס קבוע בכל שבוע ושבוע. על יד הת“ת קים בית תבשיל לתלמידים העניים והיתומים, הם נתמכים בו במזון מבריא מדי יום ביומו, גם בהנעלה והלבשה בחורף וקיץ לכל או”א כראוי. מרבוי התלמידים ובני הישיבה הי“ו אשר מכל פינות עי”ק ת“ו ומבין המהגרים פליטי רוסיא אוקריינא, רובץ הוא המוסד תחת משא הוצאה מרובה הנדרשת לנהל בית נכון ונשא כזה, והנהו במצוקה גדולה, ועוד שהמקום צר מהכיל את מספר לומדי' ומצד ההכרח להרחיב היכל ה' החלה ההנהלה בהקמת בנין חדש מפואר לישיבה גדולה וחדרים מרוחים, אשר חג הנחת אבן הפנה הוחג ברוב פאר ופרסום גדול ביום ז' דחנוכה העבר במעמד רבנים רבים ונכבדי עי”ק ושרי הממשלה וקונסול האמריקני, וביום י“א תמוז יום גבר הרעש ותבקע העיר, רעידת הארץ הרעידה כל פינות וכל עברי עי”ק ירושלם, ורוב בתים נסדקו, נחרבו, ניזוקו, וביותר סבל המוסד חיי עולם, אסון נורא ושבר גדול הגיע למוסד זה, כל החדרים מהת“ת, והישיבה, ובית הכנסת, ובית תבשיל ליתומים שבקומה העליונה ובמקומה התחתונה, וגם שאר החצרים ובתי הקדשות השייכים להמוסד, נסדקו וניזוקו הרבה, תיקון ההרוס וחיזוק בדק בית ה', מעריכים להרבה אלפים לי”מ, מהראוי לעזר להנהלת בתפקידו הקשה, וגם בהמשבר גדול שקרה להם בפתע פתאום, בדבר תיקון בנינים הישנים. להעמידם על תלם כבראשונה וכן בבנין החדש שהחלה לבנותו להגדיל תורה ולהאדירה.

האדריסה:

T. T. Yeshivath Haye Olam & Orphans Kitchen.

P. O. B. 161. Jerusalem, Palestine

ברכת הודאה

אברך את ה' אשר גמלני כל טוב!

ומעמקי לבי אביע בזה תודתי וברכתי לכבוד ה“הנהלה הרחמניה” הנהלת בית הרחמים והחמלה, בית החולים הצבורי “בקור חולים הוספיטל”, להרופאים הנכבדים ובראשם אסיא דרחמנא הרב והחכם הגדול ד“ר א. מזיא, להאחיות הרחמניות וכל פקידי בית החולים שעמלו ויגעו לטובת ביתי ובני ביתי הי”ו במשך שלשה חדשים ששכבו בבית החולים הזה במחלקת הטיפוס ויצאו ב“ה בריאים ושלמים. ה”ה: אשתי החשובה בת גדולים וטובים מרת צפורה חנה תי' בת הרב הגאון ר' דוד הי“ו, בתי העדינה מ' עטל חיה ובני בן פרת שמחה שלמה הי”ו, יתברכו כולם בברכה משולשת האמורה בתורה, וה' הטוב ישלח רפואה שלמה לכל חולי הבית, יסיר כל מחלה מקרבנו ופרש סוכת שלומו על כל עמו ישרﭏ ועל ירושלם.

כעתירת החותם בתודה וברכה.

אריה לעווין

בית מסחר ספרים הגדול

“האוצר”

וכל מיני ספרים עתיקים וחדשים

“משה כהן אקסיל”

בבית המסחר נמצאים למכירה ספרים יקרי המציאות בכל מקצועות התורה והחכמה שו“ת ומפרשי הש”ס ראשונים ואחרונים, דרוש מדות ומוסר, חקירה ופילוסופיה. קבלה וחסידות, מדרשים שונים, תנ“ך עם מפרשים שונים ודפוסים שונים, ספרי תפילה וזמירות וכו'… חקירת א”י וישובה, חקירת השפה העברית והארמית. מפתחות ומראה מקומות מתנ"ך מדרשים ואגדות, קונקורדאניציאות ולקקסיקונים, תקופות ומולדות עברונות וקידוש החדש, ספרי מנהגים ודינים.

בבית המסחר נמצאים למכירה ספרים מדפוסי מנטובה, פירארא, בולניא קושטא סביוניטה שאלוניקי ויניציא באסיליא ועוד ועוד….

בבית המסחר נמצאים למכירה עשרות ספרים חשובים למאד שנדפסו לפני שנת ד. אלפים ש. לב“ע 1540 אספהנ”צ.

וכשלש מאות ספרים חשובים שנדפסו לפני שנת ה. אלפים ת. לב“ע 1640 אספהנ”צ.

בית המסחר מכיל כעשרת אלפים ספרים עבריים.

פרטים ורשימות לכל מקצוע ומקצוע ינתנו לכל דורש.

בית המסחר מוכן להתקשר עם מולי"ם ומחברים.

המחירים נאותים וזולים ההזמנות מתמלאות בדיוק נמרץ

האדריסה:

Moshe Cohen Axel

Mea Sesru, No 37 , Jerusalem

בית החולים הצבורי

ראשון בזמן ובמעלה

בקור חולים הוספיטל

בעי“ק ירושלם ת”ו

נוסד בשנת התרי“ז ע”י הצבור הירושלמי וארץ הישראלי. תקופה רבת־פעלים עברה על המוסד הזה, זקן בתי החסד באר“י ומקור החיים בירושלם עה”ק, במשך שבעים שנות קיומו, תקופה שהציגה עמה שרשרת של פעולות חסד ושל הצלת נפשות מפליאה ובלתי פוסקת. בצעדי ענק צעדו המנהלים בשכללו המפעל הזה ובהרחבתו, צעדים הנובעים מתוך רצון כביר ואמץ רוח שבני ירושלם חוננו בהם לרחם להציל ולהושיע לכל הנזקקים לזה.

לפני כשנתים נפתח הבנין החדש של בית החולים הצבורי הזה, הנהלת הבית שקדה עליו להקים בנין גדול ומפואר אשר יתן כבוד לארצנו: בית חולים אירופי וחדיש בכל מחלקותיו השונות עד למחלקות היולדות המפוארה והמשוכללה, הרופאים הכי מצוינים מנצחים בבית החולים איש איש במחלקתו, מחלקות הפנימית והחיצונית רפואית וחירורגית וכו'.

התפקיד שהביא הזה ממלא הולך ומתפרסם לא מתוך פרסומים מלאכותיים כי אם מתוך מעשיו ופעולותיו, ואולם עדיין מרגש בו חסרון גדול הלא הוא השלמתה של הקומה העליונה, גולת הכותרת של הבנין שנשארה עומדת עד לחלונות ואינה נשלמה מחוסר אמצעים. לגבי החולים המרובים הפונים אל בית החולים מכל עברים שאלת גמר הקומה הזאת דורשת פתרון מצד אחינו מהכא ומהתם בארץ ובחוצה לארץ שכבר הספיקו להראות את רגשי הערכתם והוקרתם למפעל הצבורי הנחוץ הזה.

האדריסה להמוסד:

General Bicur Cholim Hospital

P. O. Box 106 Jerusalem.

 

חוברת ט    🔗

מקדש

לרבי ישראל דוב פרומקין ז"ל

בהוקרה והערצה. לאישיותו ופעולותיו בציון וירושלם

הרב פרומקין

הרב החכם מר ישראל דוב פרומקין ז"ל

עורך ומו"ל החבצלת.

על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון

הרימי בכח קולך מבשרת ירושלם

הרימי – אל תיראי!

זאת היתה האמרה שבשערי חבצלת. במשך ארבעים שנה

* *

תולדותיו של הרי"ד פרומקין קשורים ואחוזים בתולדות הישוב הירושלמי; במשך דור שם עבד עבודה ישובית ספרותי, וכדי להקיפם מכל צד צריכים להקדיש ספר שם אי אפשר לדבר על תולדותיו של מר פקומקין מבלי לנגוע בתולדות ירושלים, אי אפשר לדבר על תולדותיו של הישוב הירושלמי מבלי לנגוע בתולדות מר פרומקין.

עוד נוציא ספר מיוחד בשם “פרומקין וירושלם”

הרב ר' נפתלי יצחק הלוי רוהלד ז"ל

הרב ר' נפתלי יצחק הלוי רוהלד ז"ל    🔗

ראש השו“בים וראשון לעדת האשכנזים בירושלם ת”ו

בן תשע שנים עלה אל הקודש

וסבל יסורים במדת הגודש

(קטע מעל גבי המצבה)

באחרית המאה הששית עלה עם אביו לאה"ק ואת העיר צפת אוה לו למושב.

אביו ר' ברוך משה הלוי, נצר גזע היחס, ממשפחת הגאון ר' שבתאי הכהן מחבר הספר “שפת-כהן” על חו“מ ו”יורה דעה" ועוד ספרים רבי-הערך שמפיהם חיים כל דורשי תורה, היה מנכבדי העשירים המופלגים שבעיר בריסק. בשנת תקצ“ג עזב ר' ברוך משה הלוי, הוא וכל משפחתו, את בריסק עיר מכורתו ועלה לא”י. שאלת קיומו ועתידו בארץ היה נכול פניו. הביא אתו כחמשה עשר אלף אדומים זהב, סכום מספיק לכלכלתו ולכלכלת משפחתו, מלב כלי-כס, וכלי-זהב רבים. באותה שנה השיא את בתו, סעודת החתונה היתה לשיחה בפי-כל, באשר כל המסובים אכלו רק בכפות-כסף ושתו את יינם בכוסות-כסף. אולם ימי שלותו לא ארכו. בשנת תקצ“ד פרץ מרד' הדרוזים בארץ, וביחד עם המושלמים יושבי צפת פרקו מעליהם את עול ממשלת מצרים. המורדים היו “אנשי רשע, חמס ושוד, צמאים לבצע ועשק וכל תועבה”. ביום א' ח' סיון פרצו העירה, וכמובן, שמו פניהם לרובע היהודים. היהודים נפוצו אל ההרים ואל הכפרים מסביב. בין אלה היה גם ר' ברוך משה הנ”ל שנמלט עם משפחותו על נפשם, נקי מנכסיו, כל הונו היה למשסה.

קשה היה לר' ברוך משה הלוי לראות בעוני משפחתו האמונע עלי-תולע שלא טעמה טעם עניות מימיה. קשה היה לו להסתגל לתנאי-החיים של שעה-דחוקה, של צעור ועוני, של מחסור וסבל, עברו ימים מועטים ור' ברוך משה השיב נפשו אל על, ומשפחתט נשארה עניה ואומללה ויחיו חיי צער ודוחק, סבל ולחץ, עד כי הצרות האחרונות שקרו ויאתיו, השכיחו את הראשונות מן הלב.

בקש הישוב היהודי אשר בארץ לשבת בשלוה, לנוח מעמלו ומרגזו אשר גרמו לו נגעי בני-אדם, חדלי-אנשים ובזויי-גוי, והנה נוע התנועעה והתמוטטה הארץ, והעיר צפת הוכתה חרם על יושביה גוי ואדם יחד: ביום כ“ד טבת תקצ”ז (1 ינואר 1837 למספרם) רעשה ארץ הגליל. ערים וכפרים נחרבו ונהרסו עד היסוד, ויותר מכלם נפגעה במדת-הדין קשה העיר צפת, ויותר מכל רובעי העיר ושכונותיה נזוק ונחרב רובע היהודים. “כי חוצות הרובע הזה היו בנויים על פני כל מורד ההר מרגליו ועד ראשו, והבתים עמדו כתמונת מדרגות, עד כי גגות הרחוב התחתון היו כרצפות לרחוב למעלה הימנו, ולכן כאשר התפוררה האדמה נפלו בתי הרחוב העליון על הבתים שמתחתם ואלה על הסמוכים להם, ועי”ז גדלו ברחוב התחתון ההרס וההרג".

ואמנם גדול היה חורבנה של צפת היהודית. לישוב היהודי בצפת אבד חצי מספר נפשותיו ביום המר והנמהר הזה. רבים מתו מיתה חטופה ורבים נקברו חיים. בין ערמות אבנים ועפר התאבקו עם מר-המות, וקולם היה בוקע ועולה מתחת למפולת של עשרות בתים ואין עוזר. רבים שכבו ששה-שבעה ימים תחת נטל משאם. רבים מתו מרעב ומצמא, ורק מעטים נצלו על פי נס. אחד הנצולים הוא ר' נפתלי יצחק הלו רוהלד בנו של רק ברוך משה הנ“ל. בן י”ג שנה היה א\. שלשה ימים היה קבור תחת גל אבנים גדול, ראשו פצוע, אצבעות רגלו הימנית קטועות, ידו השמאלית לחוצה תחת מכבש של מאות אבנים מעוקרות, ועל ידו הימנית נמצא כד עזוב מלא חלב, וממנו התפרנס ומצא את קיומו בשלשת ימי-האפלה. כשעלה בידי המטפלים לפקח את גל האבנים ולהוציאו מקברו, נפל גם הכותל האחרון של הבית הנהרס, וכפתע היה בינו ובין המות.

מקרים רבים כאלה קרו בימי ההרס. מר טומסון, נוצרי אמריקאי – שנשלח מאת אנשי ארופא אשר בבירות – מספר: “כי אלה שלא נהרגו כרגע ע”י מפולת בתיהם מתו אח“כ בטרם הספיקו להוציאם מחרבותיהם”. אולם לעומת זה קרה “כי הוציאו אנשים חיים נקברים שהיו תחת חרבותיהם חמשה או ששה ימים ובמקרה אחד – אחר שבעה ימים”.

כוס-יגונים זה מידי שמים, שתה הישוב היהודי בצפת בכללו. ואין פלא אם רבים מהם רפו ידיהם והחליטו לעזוב את צפת עיר ההרס, ולגור באשר מצאו. ביחוד שמשה ירושלם מקלט לפליטי ההרס, וביניהם גם משפחת ר' נפתלי יצחק רוהלד.

מחורבנה של צפת נבנתה ירושלם, – אומר סופר דברי הימים ההם. ובשם הגאון בעל חתם סופר מספרים, כי לא נענשה צפת אלא מפני שבכרו אותה ואת בניננה על פני ירושלים. כי אמנם קטן ודל היה הישוב היהודי, וביחוד האשכנזי, בירושלים עיר הבירה. גרמו לכך הרדיפות והלחץ שמושלי העיר היו לוחצים את התושבים היהודים, והגיע הדבר לידי כך שישובם של ערי השדה כעזה שכם ועכו, היה גדול יותר מאשר הישוב היהודי בירושלם הבירה. מלבד זה התחילה העליה בהמון מצד חסידי פולניה שנהו אחרי החסידות והקבלה ומשום כך בכרו גם הם את צפת שתופסת מקום גדול בסספרי הקבלה מימות האר“י והר”מ מקורדובה¹⁰⁹. אולם אחרי הרעש הזה שהביא הרס על צפת בעצם פריחת ישובה, ושיותר מאלפים נפש מצאו את קברם בתוך עיי המפולת, עזבו רבים מהם את צפת והתישבו בירושלים.

עם התרבות הישוב היהודי האשכנזי, התרבו כמובן, גם הצרכים הצבוריים, אשר בדלית-ברירה ובאין-יכולת לא מצאו כלל את ספוקם, או שהיו סמוכים על שולחנם של אחיהם הספרדים, שקדמו להם בזמן התישבותם. שנים רבות היו האשכנזים, שמספרם היה מצער, קונים בשר משחיטת הספרדים. כאשר התרבה הישוב האשכנזי מצאו לנחוץ העומדים בראשו לסדר שחיטה לעצמם על יסוד המנהגים והדינים של חכמי אשכנז ופולניה. באותו זמן היה בין האשכנזים רק שו“ב אחד ת”ח זקן, ר' בעריל שמו, שיה המפורסם באומנותו, ואי אפשר היה ליסד שחיטה מיוחדת בכחו של אותו זקן בלבד, נתנו חכמי ירושלם את עיניהם בהצעיר ר' נפתלי, כי אעפ“י שמשפחתו עניה היתה בבואה ירושלימה וסבלה מחסור וגם רעב – “לא זז ר' נפתלי יצחק מאהלה של תורה והתנהג בחסידות ובפרישות ויקן לעצמו את כל המדות המשובחות אשר נמנו בת”ח ושנתנו אותו לחן ולחסד וכלם אהבוהו וכבדוהו”.

על-פי דרישת ראשי העדה האשכנזית התחיל ר' נפתלי ללמוד את אומנות השחיטה מפי ר' בעריל שוחט הנ“ל, ומעשה אבות סימן לבנים. קרה לר' נפתלי מה שקרה לזקנו הגאון בעל הש”ך¹¹⁰ ז"ל.

על הגאון הזה מספרים כי אחרי שנות המצוקה – ת“ח ות”ט, – גלה מוילנה עיר מולדתו למדינת מעהרין, ובימים ההם היתה העיר “הלישוי” שבמדינה זו זקוקה לרב. כמנהג בימים ההם, אי-אפשר היה לעיר למנות לה רב בלי רשות והורמנא מרב המדינה, אשר ישב בנקלסבורג בירת המדינה מעהרין. ואמנם הרב הנקלסבורגי בשמעו את ההצעה ע“ד מנוי רב מהגר מפולניה פנה להגאון ר' העשיל בקראקא לשאול אותו על המועמד ממדינתו, והגאון העשעיל ענה ללו: ראוי הוא ר' שבתי מוילנה שתפנה לו את כסא הרבנות בנקלסבורג ואתה תשב ב”הלישוי", והרב מנקלסבורג מסר את התשובה הזאת דברים ככתבם לבני הלישוי.

כמקרה הזה קרה גם לנצר מגזעו, לר' נפתלי יצחק רוהלד שו“ב. אחרי שרבו השו”ב ר' בעריל נסה אותו בבדיקת הסכין והלכות שחיטה אמר, מעכשו עלי להצניע את סכיני, מפני שר' נפתלי עולה עלי באומנותו, ואמנם פסק לאכול משחיטת עצמו ואכל רק משחיטתו של ר' נפתלי.

לא בנקל עלה בידי הישוב האשכנזי לפרוש מן השחיטה של עדת הספרדים וליסד שחיטה לעצמו. היה בזה עמל רב והשתדלות מתמידה. וכאשר נוסדה השחיטה המיוחדת ונפתח האטליז האשכנזי, נמנה הרב ר' נפתלי יצחק לשו“ב לעדה האשכנזית, ובמשך הזמן עלה ונעשה לשו”ב הראשי לקהלת האשכנזים, ומשרה זו נתקימה בידו עד יומו האחרון.

על טיב אומנותו בשחיטה מעידים לא רק רבני האשכנזים בלבד, אלא גם חכמי הספרדים ורבניהם נתנו עדותם: “איך מעלת החכם השלם והכולל ירא כמוהר”ר נפתלי יצחק הלוי אשכנזי, בן הרב המנוח מוה“ר ברוך משה הלוי ז”ל, שהוא אומן בקי בהשחזת הסכין השחזה חדשה, ובודק הסכין בעין-יפה ומרגיש אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא בפגימת הסכין דקה מן הדקה, קלה כמות שהיא, קולע אל השערה ולא יחטיא".

ואמנם לא עברו ימים מרובים ור' נפתלי היה לרבם של השוחטים בירושלם ורבים שיחרו את פניו ובאו לביתו לבקש תורה מפיו. מגדולי תלמידיו היו השוחטים הראשיים לקהלה האשכנזית: הרב יוסף בנימין, הרב משה והרב ר' חיים שו"ב.

אשתו חיה בה“ר שמואל ממוהילב, השאירה לו את בנט הר' שמואל, שהיה חתן הרה”ג המפורסם מוה“ר שלמה בהרב הצדיק חנוך העניך הלוי שושן מקלבריה בעהמ”ח ביאור רשב"ח על הרמב“ם (נפטר בשנת תרל“ג בירושת”ו). בנו זה נפטר בחייו בערב פסח תרנ”ט בשנת מ“ח לחייו, ועל מצבתו חקוקות המלים הקצרות המכילות הרבה: **”ירא אלקים באמת“.** בתו מרת הענע היתה נשואה להרב המופלג בתו”י ר' אברהם מייזליש מחברון שנפטר בשבוע אחד עם הרב ר' נפתלי ז"ל.

אשתו השניה, מרת גוטא היתה בת הרב ר' נטע, בנו של הרב הגאון ר' מנחם מנדל פרוש ז“ל¹¹¹ משקלוב, ממיסדי ישוב הפרושים באה”ק. (בשעת המאורעות בצפת נקרו לר' נטע את עינו). על כתב מנויו של הרה“ג ר' משה ריבלין למ”מ הרב, היה נטע החתום השני אחרי הרב הגאון ר' ישעיה ברדקיץ מזה נראה שהיה מגדולי הרבנים של הישוב בימים ההם ונשיא לעדת האשכנזים בירושלים. נלב“ע ביום כ”ב תשרי תר"ז¹¹².

אחיו הר' שבתי שמעון ז“ל היה הראשון למתי החלי-רע בשנת תרכ”ו נלב“ע י”ז תשרי, ועל שמו נקרא בנו האחרון.

הוא היה יחד עם בנו הר' שמואל ז“ל מהחברים הראשונים בחברת “מאה שערים” אבל לא הגיע למצב שכזה שיוכל להקים לו איזה בנין על מגרשו, והיה מכרח למכרו לצרך נשואי בנו הר”ר ברוך בענדט ז"ל.

ברוך מבנים! לצערנו נקטף האיש היקר הזה במבחר שנותיו. הוא היה בעל נפש עידנה ויקרה, טוב ומטיב לכל, בעל מזג רך ומלא רגשי רחמים. במותו התאבלו עליו כל יושבי ירושלם.

ר' נפתלי חי חיי דחקות. מלבד שהיה מטופל בבנים וגם יתום גדל בביתו, היה ביתו פתוח לרוחה לתלמידים אשר למדו תורה והלכות שחיטה מפיו, ביניהם היו גם ת“ח מהיותר מצוינים שבחכמי הספרדים והאשכנזים. כל היום היה טרוד במלאכתו, שעשה באמונה, והיה מלמד גם לתלמידיו הרבים. בחצות היה קם ומכין את הדכינים לשחיטה ואחר ישב ולמד שעה ארוכה בתלמוד ועיין זמן רב בהספר מאיר נתיב לאבי זקנו הגאון ר' מאיר הכהן אבי הש”ך ז"ל ובהגהותיו שהיו לו שעשועים ועונג-רוחני.

מלבד העוני והדחקות שהיו מנת חלקו בחייו, היה גם עמוס יסורי גוף במדה מרובה מאד. יסורם של אהבה וחבה לארץ. סֵבל יסוריו היה לנס, וגם חקוק על מצבתו: “כן תשע עלה אל הקודש וסבל יסורים במדת הגודש”. אלא שיסוריו לא בטלו אותו לא מלמוד תורה ולא ממלאכתו מלאכת-הקודש וגם לא מנעו אותו מלעסוק בצרכי-הצבור. הוא היה ממתפללי ביהכנ“ס סוכת-שלום שיסד הגאון ברדקי בחצרו, שקנה מכספי הגביר ר' צבי לעהרין. ר' נפתלי היה גם גבאי בבית-הכנסת הזה ואעפ”י שבית-כנסת זה נוסד בתור מתחרה לביהכנ“ס של החורבה, כידוע, ובכ”ז לא פסק גם הצד השני מלכבד את ר' נפתלי, כי היה מכובד על הכל ואפילו על שאינם-בני-ברית, על הערבים והארמנים תושבי העיר.

קרוב לשמונים שנה היו ימי חייו עלי-אדמות. כשבעים שנה חי בארץ הקודש וראה בנים לבניו, היושבים ברץ הקודש ועוסקים בישובה של הארץ. נכדו הרב ר' שלמה רוהלד בן בנו ר' שמואל ז“ל, הוא כיום המזכיר הראשי לרבנות-הראשי למחוז יפו-תל-אביב. בנו ר' ברוך בענדט ראהלד ז”ל הקים בית דפוס בירושלים הקים עד היום בידי בניו ה"ה ר' נתן נטע ושמעון רוהלד בש: דפוס “ציון”.

ציון לנפש יקרה

הבחור שמואל בהרב ר' שלמה הלוי רוהלד ז“ל נולד בירושלם ביום ח' אייר תר”ס

ונפטר בוינא ביום י“ט תשרי תרפ”ג –

פרח נחמד מאד נקטף במות תעיר נעלה ומצוין זה, שהיה בעל כשרונות נעלים, מלומד בתורה ובמדעים, שומר מצוה ובעל מזג טוב מאד, וכל יודעיו ומכיריו אהבוהו והעריצוהו עד מאד, מלמדיו ומוריו על כפים ממש נשאוהו, היה בעל שכל ישר מתובל בחריפות, ואוהב סדר ועבודה, היה סגן מנהל של הבנק הלואה וחסכון בת“א ויד ימינו של המנוח דב פולני ז”ל, בעבודתו לא ידע כל לאות, וזכרונו היה כ“כ חזק שלא הטעהו מעולם, חברתו היתה כ”כ נעימה, שאי אפשר שלכח זכרונו. נסע לוינה לדרוש ברופאים ואחרי נתוח לא-מוצלח השיב רוחו לגנזי מרומים. –

הדברים האחרונים שהגיד לפני פטירתו:

שמרו זכרוי בלבכם, ואל תעצבו במותי אבל גדולה דאבתי בשכבי בארץ נכריה.

תנצב"ה.

ר' יוסף בלומנטל ז"ל    🔗

בזכרונותינו הקודמים מלפני כשבעים שנה, תופש מקום חשוב אחד מידידי ציון הנאנמנים, עסקן מיוחד במינו, מר יוסף בלומנטל ז"ל מפריס.

שמו כמעט כבר נשכח. דור – אשר לא ידע את יוסף, אבל האם אפשר לשכוח איש יקר ועדין כזה; חוב מוסרי מוטל עלינו להעלות את זכרונו לפני הדור הנוכחי.

ארבע פעמים עלה לאה"ק לבכות על שוממותה ולדאוג לקיומה. כל מקרה וכל פגע לא עצרהו מלבוא אל עיר שמאת-נפשו, ותמיד התלקחה בו עוד יותר ויותר אהבתו לציון, ויהי מסור בכל כחו, בכל נפשו ומאדו לטובת ירושלם ויושביה.

בשנת תרי“ח עלה בפעם הראשונה ירושלימה לראות את ציון ולדרוש בשלום בניה-יושביה. ובעת ההיא עוד לא היו בירושלם בתי-מלון ובתי “הכנסת-אורחים” ויתאכסן בבית ידידו הרב ר' יוסף שוורץ ז”ל, בעל “תבואות-הארץ” שבא ירושלימה בשנת תקצ"ג. ומאז היה שולח כספי הנדבות לידו והוא חלקם לעניים, אלמנות ויתומים, והיה קונה סחורה ונותן לתופרות עניות לתפור בגדים שונים, למען תמצאנה פרנסתן בכבוד, ואת הבגדים התפורים היה מחלק גם-כן לעניים לכבוד ימי-החגים.

אחרי פטירתו של הרב יוסף שוורץ – ביום ח' שבט תרכ“ה – היה שולח ר' בלומנטל את הכסף, שהיה מקבץ גם במדינת צרפת, לידי הרב ר' יצחק פרג ז”ל לבית אופלטקא, תלמידו של הגאון בעל “חתם-סופר”.

בשנת תרכ“ו, היא שנת החלי-רע בירושלם, שהפילה חללים רבים, והשאירה יתומים רבים עזובים באין דואג להם, יעץ הרב פרג ז”ל ליסד בציון מוסד שידאג לחנוך בני הנעורים וללמדם תורה ודרך-ארץ. מר בלומנטל ויחד אתו ראשי חברת “דורשי שלום ירושלם” בפריז, הרבנים: צדוק כהן, ווייסקופף ואיזידור, הסכימו לזה בכל לב, ויקנו חצר גדולה בעיר העתיקה במחיר של 12500 פרנק, ע“י שכונת בתי-מחסה, אצל בתי הת”ת למקהלות הספרדים ויקראו את שם המוסד “דורש-ציון”, תחת הנהלתו והשגחתו של הרב הגאון ר' יצחק פרג ז“ל. ובהיות אדיר חפצו כי המוסד יתנהל ברוח ישראל סבא, לתורה ולתעודה, מנה מורים חשובים בעלי-תורה ויראה ובראשם הרב הגדול ר' יונה ליב מנדילסון ז”ל. ותכנית זו כנוהו בשם בית מדרש “דורש ציון” אבל הוא קבע בו, על פי רצון המשתדל מרב בלומנטל ז“ל, שעור מיוחד גם לשפה הערבית, שפת-המדינה. וזו היתה אז לקנאים “פצצה מארץ הפצצות” ותהי מהומה בעיר, ויריבו בו בחזקה, וישפכו עליו ועל עוזריו ועל בית-הספר בוז וקלון ו”חרם" גם יחד והשתמשו גם “בכלי נשק הקודש” של התקופה ההיא: העמידו אצל דלתות ביתו את – מטת-המתים.

האשכנזים, נמוגי-הלב, נסוגו אחור ומנעו את בניהם מלבוא בשעריו, אם כי למדו בו גמרא ופוסקים מפי מורים מופלגי תורה ויראי-ה', ורק בני הספרדים והמערבים נתחנכו בו בתורה חכמה ודרך-ארץ, והרבה מהם הצטיינו באופן הכי-נעלה. מאז היה לאחד המוסדות היקרים, הרי"מ סלומון בעל “יהודא וירושלם” – הד קול של היראים בעת ההיא – ועוד רבים מעדת האשכנזים, גמרו עליו את ההלל.

והרב פרג ז“ל המשיך את עבודתו הרוחנית, ומר יוסף בלומנטל את עבודתו החרית, והשתדל בכל כחו להחזיקו ולתמכו ולסעדו. רבים מהחניכים קבלו גם ארוחת צהרים וערב, וגם מלבושים נאים. ימים קבועים היו לו, קודם החגים, בזמן ה”בחינה" ו“יום הלבשת הנערים” קראו לו, בנוכחות רבני ירושלם וחכמיה. מר בלומנטל ז"ל, בכל היותו עסוק בהחזקת המוסד, לא משך ידו גם מתמיכת העניים, האלמנות והיותומים, ודאג גם להם בכל אפשרותו. הוא היה עסקן-צבורי בחסד-אלקים.

ר' יוסף בלומנטל נפטר ביום י“ב כסל תר”ן, בפריז, בשנת השבעים ושבע לחייו, והובא לקברות למחרתו לעיר וינסבורג בצרפת, היא העיר אשר שם היה מורה בבית-ספר בימיו הראשונים ושם קבורה אחת מאחיותיו.

יקר היה מאד למצוא איש כיוסף הצדיק ברוב אהבתו וחבתו לעמו וארצו; מסור בכל רגשי לבו ונפשו לעיר קדשנו ויושביה.

יהי זכרו ברוך!

הר“ר מרדכי יפה ז”ל    🔗

נדיב ורב פעלים; מגדולי עסקני הצבור בירושלם היה. עוד בהיותו ברוסיא – המוציא והמביא בעסקי האחים מלכיאל במוסקבה – התשל לטובת ירושלם ויושביה, ובראשית שנת תרל“ג בשובו ממרחצאות החמץ נכספה נפשו לבקר את ארץ אבותיו, ירושלם משאת-נפשו ולהתישב בה. גדולי וחשובי העיר יצאו לקראתו “לקבלת פנים”. בבית הרה”ג ר' שאלול בנימין הכהן מראדושקוביץ מצא משכן לו. מני אז התמסר לטובת הישוב והתפתחותו והיה מן הראשונים שדאג לבית “הכנסת-אורחים” בחורבת ר' יהודה החסיד, ובראותו כי חדר אחד אינו מספיק בעד העולים החדשים, הוסיף עוד חדר-מנוח לחלוצים הרצוצים שבאו ירושלימה כל עוד נפשם בם, וישלם בעדו מכספו למנהלי חצר החורבה, ארבעת אלפים גרוש.

הר“מ יפה ז”ל היה איש מצוין, בעל מדות תרומיות, עסקן-חרוץ, ויד ושם לו בהרבה דברים טובים שנוסדו על ידו בימי שבתו בירושלים. על ידו נקנה המגרש של הרב קאלישר אצל קבר רחל אמנו והיה מראשי מיסדי שכונת “אבן-ישראל”, ידיו פעלו גדולות להתפתחות הישוב הישן-החדש. הוא היה גם אחד הגבאים הראשיים של בית-החולים הצבורי “בקור-חולים”. על פי השתדלותו קנה המנוח מר ש. פוליאקוב ממוסקבה ואשתו רוזליה שתי מטות בבקור-חולים, אחת במחלקת הגברים ואחת במחלקת הנשים והיו שולחים שנה שנה, עד שנות המלחמה, אלף פרנק לתמיכת הבית. לבד עסקנותו הצבורים שהתמסר בה בגופו ובנפשו היה גם נדיב, תומך הכל דבר טוב ומועיל, בעזרה חמרית ורוחנית.

הרי"מ יפה קנה בירושלם חצר גדולה (על יד החצר של הרה“ג הרביעקב מרדכי הירשנזון ז”ל) ובנה בה בתים יפים ולאחר פטירתו באו בניו מרוסיה, ר' יהושע וישראל, ומכרו את החצר לכולל אסטרייך. בנו השלישי ר' אלי' יפה אשר נשאר בירושלם, חשש לזכרון מר אביו ויקנה בדמי חלק ירושתו חצר אחת הקימת עד היום בידי משפחותו.

עוד מונח לפנינו אחד המכתבים שלו בכתב-רש"י יפה. וזו העתקתו:

ב“ך אד”ר, לסדר “וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו גו'” לפ"ק.

שלום. למע“כ ידיד ה' וידידי, החכם הגדול, איש “חי” רב פעלים, בנן של קדושים, מגזע תרשישים, כו' כו' כקש”ת שר שלום משה חי גאגין¹¹³ הי“ו שליט”א. בעה“מ ספר הגדול, הנקרא בשמו הע' “שמחת לב”. הדיין המצויין בפעה”ק תוב"ב. – שלום – שלום –

“אחדשה”ט, ישמח משה במתנת חלקו בתוה“ק וב,שמחת לבו” אשמח גם אני, ורב תודות למעכ“ת נ”י, על אשר כבדני בספרו היקר, ויהי ה' עמו, ללמד הלכה כמותו, להגדיל תורה ולהאדירה, כחפצו הט' וחפץ אחב“י, המוקירים שלום תורתו הק‘, ובתוכם גם אני, המתכבד באהבתו הט’ והנאמנה, הדורש שלומו וש”ת באהבה רבה, ב“ויקהל מש” לסדר ולפרט “והיו תואמים מלמטה” לפ“ק, פעה”ק ירושלם תובב"א.

ידידו מוקירו, מתכבד באהבתו.

נאם מרדכי יפה

יקבל נא מעכ“ת ע”י נכדי המוכ"ז לוטה פה מחיר סרו הטהור.

* *

נפטר ביום ו' כסלו תרמ"א ומנוחתו כבוד על מקום הר- הזיתים.

וזה נוסח המצבה:

פה מרגב אדמה ישמע קול ברמה

לעוברי בין קברים ישא נהי בכי תמרורים

כי איש מלא חכמה ויראת ה' תמימה

שמו נודע בשערים ישכון פה בנקרת הצורים

הרב הישיש המפורזם בתורה חכמה ויראה

גביר לאחיו נדיב ושוע מוהר"ר

מרדכי יפה

בה“ר ישראל זצ”ל מק“ק ראגווע יע”א

אחרי עמלו בתורה וגמילות חסדים

להרבות מצוות ומעשים חמודים

עזב ארץ ועלה למרומים לחסות בצל

שדי משכן התמימים נלב"ע ביום

ג' ששה לחדש כסליו בשנת תרמ“א לפ”ק

תנצב"ה

ר' בצלאל חנן ז"ל    🔗

עוד לא נמחקו מזכרוננו כל תנועה וכל נטיה, כל הגה וכל פרכוס נפשי של החזן הגאוני הזה, הגניוס האמתי של הזמרה הישראלית העתיקה. שלש שנים ביובל הקודם, (תר“ל תרל”ג) התענגה ירושלים, בענג הרוחני הזה. כמו חי הנהו נצב לפנינו, עומד ומנצח על להקת משורריו ושר שירי קדש ערֵבים ונעימים לנפש השומע. הלהיב את הלבבות בזמרת הרגש, בהשתפכות נפשו בתפלותיו הרכות והנעימות. גם רבים מאינם בני-ברית נוכחו תמיד בעת עברו לפני התבה, ולא זזו משם עד גמר התפלה.

בחנוכת בית-הכנסת “תפארת ישראל” של עדת חסידי וואלין (בשנת תרל"ב), ור' בצלאל עם להקת משורריו שר מזמור בן ישי: “מה ידידות משכנותיך ה' צבאות”, נגש אליו הגנרל קונסול גראף קאנדי-דע-קאבונו ויהדק את ידיו ברגש וכבוד והביע לו את רגשי נפשו.

ר' בצלאל האדיסאי הזה כהן פאר באודיסא בתור חזן ראשי יותר מארבעים שנה. בשנת תר"ל בא ירושלימה, לבלות את שארית ימיו בהר-ציון. ובתור איש וואליני קבע את דירתו ומקום תפלתו בחצר ביתהכנסת לעדת כולל וואלין, והיה עובר לפני התבה, לפעמים גם ביתר בתי-הכנסיות. עיניו כבר כהו מראות, בכל זאת היתב תפלתו שגורה בפיו, קולו נאה וזמרתו רגש.

עדת ישראל באודיסא ידעה להוקיר את ערכו הרם, ומאוצרה נתנה לו סבולת שנתית להוצאות ביתו. גם חברו לזמרה מר ניסן בלומנטל דאג לתמיכתו למען יוכל לחיות חיי-נעם, כיאות לאיש מורם מעם.

ר' בצלאל חזן היה פקח חרוץ, בעל חדודים נפלאים. אהוב וחביב היה בין כל שדרות אחינו, והרבנים כבדוהו והוקירוהו. זוכרני, פעם אחת בליל מוצאי שבת נכנס פתאום לבית הרב הגאון מקאליש, ויאמר לו הרב כי יזמר לפניו דבר בלי הכנה וסדור מראש במקום שהוא עומד בו עתה, הרב אמר אז פסוקי “ויתן לך” ויכבדהו ב“בורא ניב שפתים”, ר' בצלאל לא היה מסרב לאותו גדול ויזמר לפניו “אותו הפרק” שנתפרסם אחרי כן בעולם השיר והזמרה בסלודים.

תמונתו הנהדרת נצבת לפנינו: איש זקן עוטה מעיל, מעוטף בטלית, והעטרה הולמתו. לא כחזן מודרני, כי אם – “היהודים הטובים”, כזקן יושב בישיבה.

ר' בצלאל חזן וזמירותיו לא נשכחו ולא נמחקו מזכרוננו. הוא היה חזן בחסד-עליון.

במוצאי שב, כ“ד אדר תרל”ג, שב רוחו אל על. בן ארבע ותשעים שנה היה במותו ונקבר במעלה הר-הזיתים בירושלם.

השר משה פיג’וטו

בתור הוספה למאמרנו ה“שרים לבית פיג’וטו” שפרדמנו בחוברת א', הננו להזכיר גם את האחד והמיוחד מבני המשפחה הכבודה הזאת, השר המנוח מר משה פיג’וטו מארם צובא, בירת כל מחוז ארם, שבה נשא משרתו הגבוהה, בתור גינירל-קונסול לממשלת אוסטריה-הונגריה, וקונסול ממלכת הולנד. גם השולטן עבדול-חמיד העלהו למעלת תליתי ואח"כ למעלת תאניא, המעלה השניה בעבודת הציויל.

בשנת תר"ל הופיע השר בירושלים בכל הודו והדרו. וזה היה בעת שבקר הקיסר פרנץ יוזף את עיר הקודש. בין השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכותו והגינירלי-קונסולים האוסטריים מביירות, דמשק ועוד, שלוו את הקיסר בנסיעתו, התנוסס גם השר פיג’וטו בכל הודו והדרו.

הוא היה “מורם מעם ודגול מרבבה”, מגן לעמו ומעוז לעדתו; רב פעלים ובעל מעשים טובים.

משפחת פיג’וטו הצטיינה תמיד בחבת ציון וירושלם. כמו השרים הרמים והנשאים: אליהו, רפאל והלל ה“יועצים הראשיים” – גינירלי-קונסולים – לממשלת רוסיה ואוסטריה על חופי הים-התיכון, כן גם הוא, השר משה פיג’וטו, הופיע תמיד כמלאך-מושיע לעמנו וארצנו.

השר רפאל פיג’וטו היה גם קונסול אוסטרי בעכו, והשתדל לפני פחת עכו וגם לפי הוולי בדמשק לטובת היהודים בירושלם.

מדי דברנו בהקונסולים היהודים הננו להזכיר גם את אחינו השר המנוח מר יצחק, הנודע בספר קורות דברי-הימים בשם מאגיסטק איזאקוס, וסופרי הערבים יקראו לו שיך יצחק, שנשלח מאת הקיסר קארל הגדול¹¹⁴ להיות קונסול בבגדד, מקום שם חנה אז הכליף הרון איל-רשיד אשר משל גם בסוריה וירושלים. וכמו הקונסולים הנזכרים כן גם הוא הרבה לעשות טוב וחסד לעמו וארצו, הגין על פליטת יהודה, וכל העוברים ושבים חסו בצלו (הרי“ד פרומקין ז”ל, בזכרונותיו).

עוד ישנו בית-הכנסת המפואר שבנה בעירו, ונקרא על שמו עד היום הזה.

לחג השׁבעים

של הרב הגאון בנן של גאונים וקדושים ענף עץ-אבות

רבי מנחם נתן אויערבך שליט"א

התורה מחזרת על אכסניה שלה.

ביום י“ב אלול תרפ”ב, הוחג בהסכמת ובהשתתפות ראשי הרבנים וגדולי הנכבדים שבירושלם וערי אה“ק, חג יובלו של הרב הגאון מזה בן מזה, רבי מנחם נתן אויערבאך שליט”א במלאת חמשים שנה לבואו ירושלימה, כי כל הזמן הזה היה כעין שלשלת של פעולות גדולות מצדו המסתעפות לכמה ענינים חשובים ביסוד שכונות חדשות בירושלים, יסוד ישיבות וחבור ספרים יקרי-ערך לתורה ולתעודה.

בחגיגה זו הוסכם ליסד ועד בשם קרן-התורה שישתדל להומיא לאור כל חדושי התורה אשר אתו בכתובים. והועד הזה היה גם נאה מקיים. ובשנת תרפ“ד הביא לנו מנחת בכורים: ספר “אורח נאמן”, חלק ראשון ושני על שו”ע אורח חיים, וגולת-הכותרת לו קונטרס מיוחד בשם “מצות ראיה” מאת מורנו ורבנו הגאון המפורסם ראש רבני א“י מוה”ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א.

ובסופו המכתב היקר דלקמן:

ב“ה. ירושלם עיקת”ו. ז' תשרי תרפ"ד.

שלום וברכת השנים לכ' ידי“נ הרב הגאון הפורסם סועו”ה בנן ש“ק מו”ה מנחם נתן אויערבאך שליט"א.

אחדשה“ט באה”ר.

שמח לבי לראות את ספרו היקר אורח נאמן על או“ח ח”א ב' הולך וקרב לשכלולו, יהי ד' עמו ויעל. ורבים יהנו מאור תורתו. ומחבת הקודש של ידידותנו הנאמנה, הנני מוסר לכתר“ה ידי”נ שליט“א קונטרס אחד מימי ילדותי על שמונת הסימנים הראשונים של או”ח כאשר נדברנו, ושמחה כפולה היא לי לראות את ההערות היקרות של בנו ידי“נ הרב המאוה”ג יצחק שליט“א, מגדולי הקודש של ישיבתנו הק' עץ חיים פעיה”ק ת“ו, על ספרו היקר וגגם על קונטרס ההוספה הנ”ל. יישר חילו, וכאשר בעדינות רוחו איננו חפץ לקבל ממני הוצאת הדפוס העולה על ההוספה הזאת, אקוה כי אוהבי תורה אשר יביאו באהבה את ספרו היקר אל ביתם ברכה, יבינו להעניק מטובם הרב הגאון רבי מנחם נתן אויערבאך שליט"א

בעין יפה גם על חשבון הוצאה זו. ובכל טוב יתברכו בברכותי' של תורה בהון ועושר, וצדקתם תעמוד לעד, וחי' זה שלו‘. ובכל טוב יתברכו בברכותי’ של תורה בהון ועושר, וצדקתם תעמוד לעד, והי' זה שלו'. כנה“ר ונפש ידי”ע דוש“ת בא”ר.

הק' אברהם יצחק הכהן קוק.    🔗

מנחת בכורים

מאת ועד קרן-התורה בירשלם ת"ו.

היות כי בקיץ תרפ“ב נמלאו חמשים שנה מאז עלה הרב הגאון הג' שלה”י מוהר“ר מנחם נתן אויערבאך שליט”א לשכון באה“ק, וכל הזמן כולו יוכל להחשב לשלשלת של פעולות רבות המסתעפות לכמה ענינים, הן כי זכה לחבר ספרים רבים בכמה מקצועות שבתורב, מהם נדפסו ומהם עודם אתו בכת”י מסודרים לדפוס, והן שהשתתף בבנין כמה שכונות חדשות, וביסוד מפעלים לתורה ולתעודה, – לכן הסכימו הרבנם הגאונים ראשי קרתא-קדישא ירושלם ת“ו לחוגג בסוף קיץ תרפ”ב חג-היובל הזה בירושלם ת“ו ובשאר ערי ארה”ק ברוב פאר והדר, והחג הזה הוחג אמנם ברוב-עם ובהידור-התורה, בהשתתפות גדולי הרבנים ואנשים נכבדים ובעלי-בתים מכל החוגים. נתקבלו מכתבי-ברכה מגדולים חקרי-לב, בתוכם הנציב-העליון לא"י סיר הרברט סמואל שלח ברכת השתתפותו.

אז הוסכם ליסד ועד קרן-התורה אשר תפקידו יהיה להוציא לאור כל ספרי הרב הגאון בעל-היובל דנו, לשם-עולם ולמזכרת-נצח. ובתור בכורי מעשי הועד יוצא-לאור, לפי-שעה, שני חלקים מספרו אורח-נאמן על שו“ע או”ח, מעוטר בהערות של בן הגאון המחבר הרה“ג ר' יצחק הי”ו ומעונד בקונטרס שלם חשוב הקובע ברכה בפני עצמו בשם מצות-ראיה מאת הגאון האדיר רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א. והיו הספרים האלה למנחת-בכורים לכבוד הרב הגאון חתן-היובל מאת כל אלה שהשתתפו עד כה בהוצאות ההדפסה.

הועד מקוה, כי עבודת קודש זו תמשך הלאה לגאון ולתפארת בעזרת ה' על-ידי אחינו הנדיבים אשר יואילו להשתתף בהונם בהוצאה רבה זו, אשר האיתנא הכנסה קרי להו, כי זכות המצוה הרבה הזאת תגן להביא ברכה אל תוך ביתם. והנו חותמים בכל רגשי קדש וברכה, שלהי אלול תרפ"ג,

ועד קרן-התורה בירושלם ת"ו.

בן-ציון זילבערשטיין חיים מיכל מיכלין ירחמיאל אמדורסקי

שלום הדאיה ס"ט שמואל רפאלי חיים ליפקין

יהודא הכהן שאקו שלמה בלור שלמה זלמן ריבלין.

ב“ה. ערב שבועות, תרפ”ב.

לכבוד הרבנים הג' הנכבדים יקירי-הערך, חברי הועד שנוסד לכבודו של הרב הגאון רבי מנחם נתן אויערבאך שלי"א, שלום רב!

מלאתי שמחה וגיל בשמעי את מחשבתם הטובה אשר הם מצרפים אותה למעשה, ביסוד הועד הנכבד להוצאת ספריו של יד“נ הרב הגאון המפורסם, בנן של גאונים וקדושים מוהר”ר מנחם נתן אויערבאך שליט“א, אשר הם בכתב יד קודש, בהרבה מקצועות שבתורה בהלכה ובאגדה. למשיב נפש לי לראות, כי לא נכבה הזיק של כבוד התורה והידורה בישראל. ואמנם כדאי הוא האיש הגדול הזה לכבוד מצד עצמו, וגם מצד פעולותיו הטובות לחזוק בנין עיר-הקודש והתענינותו הרצינית, בכל דבר טוב ומועיל בבנין ארץ-ישראל, נוסף על גדולת תורתו ויראתו. וביחוד מצד כבוד אבותיו גאוני ישראל מעולם. וירושלם עיה”ק בפרט, כמה היא חייבת תודה וברכת-עולמים לזקנו הגאון האדיר בעל אמרי-בינה זצ"ל, שהיה הרב הראשי לעדת האשכנזים בירושלם, רבנות כל כך חשובה ומפוארה, בהנהגתו הנאצלת לרוממות קרן עיר-הקודש וחבת-הארץ, וכבוד התורה וכבוד ארץ-ישראל וישובה בעולם. חזקו ואמצו חברים נכבדים! ויהי' נועם ד' לכונן מעשי ידיכם לכבוד התורה ולומדיה וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, והיה לכם לשם ולתפארת ושכר טוב מבעל הגמולות הבוחר בתורה ובירושלם עיר קדשנו סלה.

כנפשם היפה ונפש מברכם באהבה המוקיר פעלם ומחזק את ידם בקודש

הק' אברהם יצחק הכהן קוק

ראש הרבנים לאה“ק תובב”א

ב"ה. ירח זיו שבו נתנה התורה.

כבוד הרבנים הגדולים הנכבדים חברי הועד שנוסד לכבודו של הרב הגאון מוהר"ר מנחם נתן אויערבאך שיחיה, שלום.

רבנים מאד נעלים!

תחזקנה ידיכם, אחים ורעים בגשתכם לערוך מפעל קדוש להוצאת ספרי ידידי הרב הגאון המופלא הוה“ר מנחם נתן אויערבאך שליט”א אשר פעולותיו רבו לחזוק ולבסוס הישוב בהוספת כמה שכונות בירושלם, ובפרט בספריו הרבים שחבר בהלכה ובאגדה, בדרוש ובפלפול, בנגלה ובנסתר.

וביחוד כולנו חייבים בכבוד אביו זקנו, רב האי גאון וקדוש מרן רבי מאיר אויערבאך זצוקל“ה שהיה ראב”ד וראש רבני ירושלם, ומלפנים אבד"ק קאליש (בעהמ"ח ספר אמרי בינה), שעבודתכם תגרום נחת רוח גם לנשמתו בן-עדן.

בטוח אני באחב"י הנדיבים, ובפרט אחינו הספרדים, שביד פתוחה ינדבו כל אחד ואחד להדר עזר להדפסת ספרי-קודש אלה.

ויהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם ותצליחו לברך על המוגמר.

ברגשי כבוד

הצב"י יעקב מאיר

ראש רבני אה"ק.

דברי ראשי רבני אה"ק בראש הספר “אורח נאמן”

– א –

חזיתי איש מהיר במלאכת שמים, ברוחו פי-שנים גבר בגוברין חזיניה לקרקפתיה ביני עמודי דבי-מדרשא פה עיר עוז לנו עיר האלקים סלה, כבוד ידי“נ הרב הגאון המפורסם. ליש ולביא, סוע”ה, נצר מגזע תרשישים גאוני עולם מוסדי דור דור, כש“ת מוה”ר מנחם נתן אויערבאך שליט“א רב ומו”צ בפרורי עיה“ק ת”ו “מזכרת משה” והסביבה, אשר זה כמה שנים מאז באתי אל הקודש לשכון בחצרות ה' באה“ק בהיות מושבי עדיין בעיה”ק יפו ת“ו, מאז נתודעתי עם האי גברא רבא ויקירא, חמודות הוא לי, וכמה פעמים היו לנו שעשועים בהרבה מקצעות שבתורה בגופי הלכות בפלפולי טבא, ובהגדות חמודות וספונות. בכל דבר מצאתי את שאהבה נפשי, מלא וגדוש בברכת ה' ועתה נתודעתי עוד יותר מכמה וכמה חבילות קודש. כתבי יד קדשו. חבורים גדולים ערוכים תחתידו וכל אלה פרי יגיעתו בתוה”ק בשקידה עצומה והפעולה תעיד על פועלה, כמה יגע ועמל בתורה וחדש בטובו בפרים נחמדים ויקרים על סדרי הש“ס והפוסקים ראשונם ואחרונים, ובמלי דאגדתא חסדאין מיליה. ועם כל אש הוטרד הרבה בשבתו בע”ק ומררוהו ורובוהו הנה תורת ה' שעשועיו וברכת ה' אתו להשכיל ולהצליח ולהוציא לאור עולם קמא קמא מהמון חבוריו הרבים והחשובים. הנני בזה לאשר ידו ולאמץ חילו למען ישוטטו רבים ויהנו מאורו ואשרי כל איש ירא ד' מאוהבי תורה ומוקירי' אשר יתעורררו להיות פועל ישועה לסייע לדבר מצוה להפיק חפץ ידי“נ הרב הגאון המחבר שליט”א למען יוכל להרבות טוב ואור בישראל ולהוציא אל הפועל לאור עולם כל האוצר הטוב הגנזו אתו מחדושיו וחבוריו הרבים. זכות אבותינו הק' מסייעתו וצדקתו עומדת לעד.

והנני בזה חותם בברכה נאמנה ואהבה רבה לכובד התורה ולומדיה ולכבוד עיר-הקודש ובחירי סגולותיה ולכל סועד ותומך להגדילה ולהאדירה, יראו כלם במהרה בתשועת ה' על עם קדשו וחבל נחלתו ביעוד שכינתו ובנין ארמונו ומקדשו בבא לציון גואל בב"א.

הק' אברהם יצחק הכהן קוק.

עבד לעם קדוש על אדמת הקודש, ורב אב“ד פעיה”ק ירושלם ת"ו.

– ב –

אחי ורעי! אלופי ומיודעי! לכם אשא ידי! וקולי ארים! אנשי לבב, ורודדפי צדק האזינו אמרים!

אני טרם רחלה למלל מלתי. מוסר לפני הקהל מודעתי, מבאר את דברתי, כי בדברי אלה אין כונתי, לתת על הגאון המחבר תעודתי, ולא על ספריו הקדושים הסכמתי, כי אין זה לפי מדתי. כי לא לפארם לעיני הרבנים והגאונים מגמתי, כי מה יתן ומה יוסיף שיחתי, מכיר אנכי כחי ועצמתי, ברם לעשירי אדירי המתנדבים בעם מטרתי.

להאיר לפניהם המאורות הגדולים אלה דברי הברית תאותי. בהני תלתא מלי אצר ידי חובתי לרומם כבוד יוצרם יאמיר שבח תהלתי. ענינם ותכנם אעלה בדרך קצרה על שפת עמי.

ואת צור מחצבתי זכות אבות לבנים תכון אזכרתי, וצור שדי יהיה בעזרתי. אלהי יעקב המאיר לארץ ולדרים, ינחני במעגלי צדק אורחות ישרים.

א) דבר חשוב מזהב-שבא, מה נאה נר זה מה ניהו רבה, שמו נודע בשערים, הרב הגאן המפורסם סיני ועוקר הרים, כקש“ת מנחם נתן אויערבאך שליט”א והוא במהדרין, רב ומו"צ בפרוורי עיר קדשנו “מזכרת משה והסביבה משכנות הרועים”. מוניטין שלו יצא השמש זרח על הארש ספר זכות אבות וענף אבות אור לישרים, למרות טרדותיו, לרבות רדיפותיו אשר כתרוהו, מנוחה הדריכוהו, נפשו אותה לעסוק, אהב עשות ספרים, מעט שנות, לילה כיום יעיר לגלות מצפונים, את הכל עשה יפה בעטו והמה בכתובים, ברוך שחלק מחכמתו וישת לו הדרים. כאשר עיני הקורא תחזינה משרים.

ב) דבר שבמנין ויסוד כל בנין, ראשית שמנים, הוא היה מונה אותיות שבתורה, מאלף עדתיו עשרים ושנים, ראשית בכורי כל הבריאה, רוח החיה באופנים. לעומתם אזן ותקן במנינם חבר כב חבורים, בך יבורך ישראל היה נותן בהם סימנים, ויקרא להם שמות בדיקי בשמייהו מימיהם נאמנים. תוכנם כשמם לא יכזבו, נובעים ממקור נאמן לההשקות דגן, תורת אמת נתן פרותי' מתוקנים, ששה משמותם שתולים בבית ה' על שתא סדרי-משנה, נטע נעמנים, וארבע חידותיו, על ארבע שולחנות המה נתונים, והאבנים הנה שתים-עשרה אבני-חפץ ורב-פנינים, מהן שו"ת, שואל ומשיב כהלכה דברים נכוחים ומענינים, מהם דרשות נשגבות ונעמו לאזן שומעים חכמים ונבונים, יומתקו לחיך טועמם, מתוקים כדבש בסופגנים, זה יעריץ אלה הדברם חדשים לבקרים, וזה ימליץ לישרי לב שמחה, פקודי הה' ישרים.

ג) דבר עתיק צור מחצבתו, עתיקא קדישא חוטר מגזע האיתנים, אשרי יולדתו, שלשלת-היוחסין, נין ונכד לרב רבנן אביר-הרועים, בארץ הקדושה ראש הרבנים, ובכל הגולה תפארת הגאונים, יחיד ומפורסם בדורו, שם תוארו ר' מאיר אויערבאך זצוק“ל שר-הפנים, ספריו ואמריו, אמרי-בינה עדים נאמנים. יעידון יגידון, כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים. אין הפה יכול לבמור הלולא לו, איש דומיה תהלה, מצוה לקצר באומרין צדקתו לבני בנים. זכותו יגן על כח ישראל זכרו לדור דורים. אליכם אשים אקרא, אל אצילי בני גדולי כח וגבורה, הגבירים הרמים נדיבי-הלב מרימי דגל-התורה, שאו ידיכם קודש בעבור העזרה, ע”מ שתעטרוהו בזהובים, מתנה נהדרה שיש בה ממש לאדפוסי הדרא הכתובים על הניר ועל הדפתרא, להפיצם בישראל להוציאם לאורה. אשרי שיאחז לקוח את ספר-התורה ושמתם אותו בבית-גנזכם מול פני המנורה, אור בעד אור מצות ה' ברה, ובשכר זאת אל חי יצו אתכם את הברכה, למרבה המשרה עליכם, ועל זרעכם תחול ברכה משולשת בתורה, תזכו לראות בנחמת ציון עטרת צבי וצפירת תפארה, ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עוברים להנות מזיו הודה והדרה, מה נאוו על ההרים בית קדשנו ותפארתנו יעמוד לנס עמים. ליהודים שמחה ואורה נכבד אלקינו באורים, אמן.

כה המעתיר לאל המאיר

הצב“י יעקב מאיר ס”ט.

* *

עוד בילדותו נכרו בו כשרונות מצוינים, נראו בו סימני “עלוי”, ויהי בעיר ממעולי בחירי התלמידים; הולך ומצטין בלמודו מגדולי מופלגי התורה, ולא נמצא עוד מורה בשבילו, והוא אז בן שלש עשרה שנה (תרל"ב), ויאמר אביו לשלחהו אל הקדש, ירושלימה, להוסיף ללמוד תורה על טהרת-הקדש בקדש מפי אבי-זקנו הגאון הגדול רבן של כל בני הגולה מרן מאיר אויערבאך זצ“ל בעל “אמרי בינה” ראש רבני א”י בירושלם, שהאציל עליו מהודו, ויגדלהו על מבועי התורה והיראה ובמדותיו התרומיות ויבן לו בית בירושלם. אשתו הרבנית – המשכלת, חסידה בכל עניניה מרת צירל יאכט תחי' בת אחי-זקנו הגאון המפורסם רבי יהושע פאלק אויערבך שהיה אבד"ק קליטשובה, עוזרת על ידו ונושאת עמו בעול החיים שניהם יקרי-רוח ועדיני-לב, סובלי יסורי ארץ-ישראל במדה מרובה בחשאי, בצניעות, ולמרות דחקם ועניותם, חוננים הם ונותנים גם כן בחשאי, בכבוד.

בשנת תרמ“ה נסמך להוראה מגדולי רבני ישראל: הגאון רבי ישראל יהושע טרונק זצ”ל והרב מקוטנא, ומחתנו הגאון רבי חיים אלעזר וואקס זצ“ל הרב מקאליש. מעירות גדולות נתבקש לשבת על “כסא רבנות” אבל אהבתו וחבתו לאה”ק לא נתנוהו לעזוב את ירושלם עיר הקדש משאת רוחו ונפשו, והוא יושב באהלה של תורה ועבודה, מכהן פאר בתור רב ומו“צ במזכרת משה והסביבה בשנת תרנ”ג פרסם את ספרו הראשון “זכות ועמף אבות” בהסכמת ראשי גאוני גדולי ירושלם רבי שמואל סלאנט ורבי יעקב שאול אלישר זצ"ל.

ו“ישא ברכה” מראשון לציון, ראש הרבנים וחכם באשי בירושלם לאמר:

ב“ה. שש ועלז לבי בראותי זה החבור “זכות אבות” שמוציא לאור ידידי בנש”ק הרב הג' וכו' ר' מנחם נתן אויערבאך נר“ו בן למע”כ הרב הגדול המפורסם כש“ת מו”ה ר' שלמה האבד“ק לינטשיץ יע”א במדינת פולין בן בנו של אותו צדיק וגאון עולם שר התורה ידיד ה' וידיד נפשי מע' כבוד רב רבנן רבי מאיר אוירבאך זצוק“ל שהי' רב בקליש ובירושלם עיר קדשנו ותפארתנו ובעל המחבר ספר אמרי בינה. וס' זכות אבות הנ”ל הוא פי' על פרקי אבות ולצדדים קא אתי ס' ענף אבות ויש בו פלפול ומשא ומתן ידיו רב לו בש“ס ופוסקים, באמת אמרו חז”ל התורה מחזרת על אכסניא שלה. ובכן כל חובב להחזיק ביד לומדי התורה ובא עד ניס“ו להביא ס' הנז' לביתו וימצא נחת. ואני אברך לידי”נ הרב המחבר הנ“ל וכל תופסי התורה רב ברכות יחולי על ראשיהם ה' צבאות יגן עליהם. כנה”ר וכנא“ה החותם פעיה”ק ירושלם ת“ו ביום י”ב לחדש אדר ש' עזי וזמר“ת לפ”ק ברוב עוז ושלום.

הצעיר יעקב שאול אלישר ס“ט בא סי' יש”א ברכה הי"ו.

בשנת תרפ“ט תחוג אי”ה ירושלם את “חג השבעים” של רבנו זה, שכל שאיפתו ומגמתו בחייו: להוציא לאור את ספריו היקרים אשר אתו בכתובים.יהי ה' עמו ויעל!

קבר שמואל הנביא

מצפון לירושלם, רחוק כשלש שעות מהעיר, נמצא הכפר “רמה”. – כן מקובל הוא אצלנו, כי המקום הזה הוא רמה ובו קבור שמואל הנביא. הערבים קוראים אותו “נבי סמואל”. אחרים אומרים שמקום זה עמדה מצפה אשר בבנימין. נפלגו החוקרים בדעותיהם.

הכפר הזה בנוי על ראש הר גבוה 895 מטר. וכמו אצל היהודים כן גם אצל הישמעאלים מקובל הוא המקום הזה לקבר שמואל הרמתי והוא נערץ לשניהם בקדושת המקום. והמה´הערבים, ה“בעלים”, כמו בכל המקומות ההיסטוריים שלנו. במאה האחרונה בנו מעל לקבר הזה בית-תפלה עם מגדל בראשו שבו מתפללים יושבי הכפר, ובאמצעו עומדת מצבה גדולה מכוסה במכסה-ירק, כנהוג בקברים הקדושים של המחמדים.

ומנהג קדום הוא לאחינו הספרדים לבוא ולהשתטח שמה ביום כ“ח איר, – יום פטירתו. – אדוני הבית היו מרשים להם לבוא אל האולם שממעל למערה, והיו מתעכבים שמה כל הלילה, המון-עם עמד בתפלות, בבכי ובתחנונים, והחכמים: בלמודי ה”אדרות הקדושות".

זכורני, בשנת תרמ“ה, נודע אז שפקיד-הבית לא נתן לאיש-יהודי לדרוך על מפתן הבית, החכם באשי הרה”ג יעקב שאול אלישר ז"ל הלך אל הפחה ויתלונן לפניו על הדבר הזה, והפחה אמר כי “מאה ושמנה עשר אלף גרוש הוציאה הממשלה על בנין הבית ותקונו, ויש רבים מהיהודים האשכנזים הבאים שמה ללון וגם יין ושכר מביאים עמהם ועשו את הבית לבית-מרזח ועל קירותיו כתבו שמותיהם, זה בעפרון וזה בפחמים, ולא לכבוד הדבר הזה לבית הקדוש לישראל ולעמים, ולכן יצאה הפקודה לבלי תת ליהודים לבוא שעריו”.

הרב הגאון יש"א הנז' בשמעו את דברי הפחה, הבטיח לו להפריע בימים הבאים את המבקרים היהודים מעשות את אשר עשו עד כה, וייעתר הפחה לבקשתו וישלח שוטרים רמתה לפקוד על פקידי-הבית לתת ליהודים לבא ולהשתטח על קבר הנביא.

הרב לונץ בזכרונותיו מעיר: המנהג הזה לבקר את קבר שמואל הנביא הוא כביר ימים מאד. ובשנות מאות לפנים, נהגו לבקר את הקבר הזה והיו מתעכבים שם יום או יומים אוכלים ושותים ומטיבים את לבם. וגם ממצרים וערי טורקיה היו שולחים נדבות לשם “קבר שמואל הנביא” וכבר נזכר בשו“ת הרדב”ז, שאלה עא: “איש אחד אשר נדר סך… לאדוננו שמואל הנביא”.

גם הנוסע משנת רפ“ב, מונה בין התקנות אשר היו כתובים על הלוח בביהכ”נ:,לבלי ילכו שתויי יין בקבר שמואל הנביא“. יען כי לפעמים הגיעה עי”ז תקלה (ראה מכתב הנוסע בסוף שבחי-ירושלם). גם במכתה הר“ר יצחק לטיף הנדפס במגזין לספרות בני עמנו של ד”ר אברהם ברלינר, כתוב לאמר: “ספר לי זקן זה, פעם אחת החדילו הערבים את היהודים מלכנס בטרקלין של קבר שמואל הנביא להתפלל, קם עליהם הצדיק הזה זל”ה וחנק בגרונו למחדיל היהודים מלבוא ואמר לו תחזיר המפתח ליהודים וישקדו על פתחי, כי הם בני ולא אתם, מיד החזיר, וזה שמעתי אני בהיותי שמה, ונרות דולקים תמיד, והערבים מתנדבים ודולקים".

כבר הודעתי כי עוד מלפני כארבעים שנה קנו אחדים מטובי חובבי ירושלם בהשתדלותו של הגאון החובב ר' יצחק צבי ריבלין נ“י אחוזת אדמה גדולה בת אלפים דונם במחיר חצי נאפ”ז בסביבות העיר העתיקה “רמה” וקראו את הנחלה ההזאת בשם “נחלת ישראל”. בכל חום לבם ובכל רגשי נפשם, רגש אהבת הארץ נגשו אז אל הנחלה הזאת לעבדה ולשמרה, הרב ריבלין ואתו עוד טובים השנים “חברי הועד” הר' אברהם קרפו, והר' משה צבי לוינזון התמסרו אז בכל גופם נפשם ומאדם לבצע את אשר החלו ולגשם את שאיפותיהם, להנחיל לבני ירושלם בית-וגן ועבודה חקלאית, אך מסבות שונות ומכשולים שונים לא נתאחזו אחינו הירושלמים בהאחוזה הזאת, ותהי שוממה מאין יושב ומאין עובד אדמתה, והאדמה שמנה וטובה, נטיעות ושלשה מעינות בה. בשנת תרנ"ה הוסרו מעט “אבני-הנגף וצורי- המכשול” ויצאו כשלש עשרה משפחות מאחינו התימנים, אשר גם הם נמנו בין החברים ויחרשוה וישדדוה ויזרעוה תבואה, וגם גפנים מגפני ראשון-לציון נטעו בה במספר לא מעט, ויתישבו בבית שכור בכפר הסמוך, אבל בהיותם משוללי-תמיכה ועזרה לא נתקיים הדבר בידם, ורחוק המקום וחוסר דרך-סלולה גם כן גרמו שלא התקדם ולא התרחב, ושמי “נחלת ישראל” ברמה כוסו עוד הפעם בערפל. אבל מה מאד שמחנו עתה לשמוע מפי הגאון החובב הנז' כי סוף סוף באה העת לחננה והגיע הזמן לגאולת הנחלה הזאת שתתנער משממונה, ושבו בנים לגבולם. בימים האחרונים נתאשרה בלונדון תכנית לכביש חדש מבתי הבוכרים עד רמה, דרך המלך, והוטל חוב על יושבי הכפר להשתתף מי בכסף ומי בעבודה עצמית. הנה כי כן יש לנו תקוה להתפתחותה והפרחתה של השכונה הישנה-החדשה נחלת ישראל ברמה.

מערת חולדה הנביאה בראש הר-הזיתים

חולדה קבורה בירושלם (שמחות פ"ד)

כל הציונים וכל אותם ה“קברים הקדושים”: קברי-אבות, המלכים והנביאים, חוזינו, גאונינו, רבנינו וגדולי עמנו, מן הראשונים עד רבנו עובדיה בן אברהם ירא מברטנורא ז"ל, אשר לפי המסרה הקדומה ספונים טמונים המה איש איש במקומו, כולם בידי זרים המה. אינם בידינו, ואינם בחלקנו.

גם קברו של זה האחרון שהזכרתי, החביב והיקר לנו להיותו רב ומסדר המשנה, ומצד מסעותיו וזכרונותיו באה“ק – הוא בא ירושלימה בששנת רמ”ה – גם קברו הוא ברשות אחד הפלחים מכפר סילוון. מקום קבורתו במערה קטנה לרגלי הר-הזיתים מנגד למערת מי-השלוח. על פתח המערה חקוק “עובדיה”.

ראשי עדת הספרדים בירושלם דאגו אמנם וכבר נשאו ונתנו בזה אבל טרם יצא הדבר אל הלפועל.

דברי מוסבים עתה ע"א קברה של “חולדה הנביאה” אשת שלם בן-תקוה, בן חרסם שומר הבגדים של המלך (יאשיהו מלך יהודה) והיא יושבת בירושלם במשנה, תרגום: “בית-אולפנא”.

הנביאה הזאת היתה בימי צפניה וירמיהו. “ירמיהו התנבא בשוקים, צפניה בביהכ”נ וחולדה אצל הנשים".

מקום קבורתה, לפי דעת חז“ל, בירושלם. כאמרם: קברי מלכי בית-דוד וחולדה הנביאה היו בירושלם ולא פינה אותם אדם מעולם. המסרה תראה לנו (כפתור ופרח) שמקום קבורתה בכפר טור בראש הר-הזיתים, במקום אשר הנוצרים יראו את קבר “גאלאגה”. ה”נוסע מויניציה" אשר היה בשנת רפ“ב (עיין שבחי ירושלם ליוורנו תקמ"ה), מביא ג”כ את המסרה ההזאת. ומוסיף ואומר: “קברה הוא תוך בירה יפה באבן של שיש. גם שם צריכים לשלם לשומר ישמעאל להכנס ד' דרהאם, ולשלם בעד שמן להדליק, כי שם דולקים נרות תמיד”.

רבים מגאוני גדולי חוקרי עמנו אמנם תמהו התפלאו על זה: ש“קבר חולדה הנביאה הוא בראש הר-הזיתים”. הרדב"ז טרח לישב התמיהה הזאת; ורבים נוטים לדעת האומרים שצד אחד מהר הזיתים היה לפנים חומת ירושלם. – בקצור רבו הדעות בזה, והכל במסרה עומד.

הודות לגאוני קדמאי דירושלם רבי אברהם אשכנזי ורבי מאיר אוירבך ועוד שדאגו לרכוש לזכות ישראל את “מערת שמעון הצדיק” יחד עם כל אותו “המגרש” המכיל בו כיום שכונת יהודים, אשר עוד נשוב לדבר בו.

הגניזה בירושלים

רב ששת אמר:

כנתינתה כן נטילתה (מגילה)

אחינו הספרדים בירושלים החזיקו מקדמת דנא במצות ה,גניזה", והם עורכים אותה בתופים ובמחולות, בשיר ובהלל.

לא בכל יום מזדמן, כמובן, לראות תהלוכה כזאת בחופה יקרה ומפוארה בכלי-כסף ופרחים, ומי-ורד נזרקים מכל צד, מן הגגלות והחלונות על הקהל, על הרוקדים והמזמרים, על התוף ועל הכנור, ועל בעלי-המשחק “בחרבות שלופות אלה מול אלה”, למען הגדיל פרשת השמחה.

וזה דבר הגניזה:

בקצה בית-הכנסת העתיק אשר לעדת הספרידם הנקרא “איסטמבוליס” ישנה מערה אחת הנקראת “מערת הגניזה”. בה יבואו מכל בתי-הכנסיות ומכל המקומות השונים, עלי ספרים קרועים, בלויי-שמות, ספרי-תורה, תפילין ומזוזות שבלו, וכל תשמשי-קדושה הטעונים גניזה. והיה כי תמלא המערה, יושמו ספרי-התורה, הפרשיות והמזוזות בכדי-חרס, ועלי הספרים וכו' בסלי-קש גדולים,ובקול המון חוגג, בתופים ובמחולות יובילום לרחובות העיר אשר שם מחכה כבר קהל גדול ללוות את התורה, ולכבדה “בעת נטילתה – כבעת נתינתה”.

את יום המועד להוצאת הגניזה מפרסמים על-ידי הודעות מיוחדות בבתי-הכנסיות ובבתי-המדרשות, ועוד בבוקר השכם ימָּלא בית הכנסת האיסטמבוליס והרחוב הסמוך לו, המון אדם רב. היום ההוא – שחל פעם בשבע שנים – חג הוא לישראל בירושלים. כביום מועד יסגרו בו את רוב החנויות ובתי העבודה, והעיר עליז ושמחה. כשתי שעות קודם חצות היום, ינהרו כל חכמי וזקני העיר לאותו בית הכנסת, וגם אורחים רבים נלוים להם.

ואחרי אשר מוכרים את ה“פתיחה” של הארון אשר בו הושמו ספרי-התורה שבלו, ואת “השָּׂמת הכתרים” על הספרים הנתונים בכדי-חרס ומעוטפים במעטפות יקרות ומפוארות בכסף, בציצים ופרחים, תחת חופת משי – מתחלה התהלוכה. לצדי החופה הולכים שני אנשים נושאי נרות-שעוה גדולים כקומת איש, ועליהם כתוב “כי נר מצוה ותורה אור”. ואחריהם נוהרים אנשים למאות נושאי שקי ה“שמות”. תלמידי הת"ת עם מוריהם ונרות שעוה בידיהם, הולכים ומזמרים שירי-קודש.

יוצאים דרך “שער-ציון”, עוברים ברנה את עמק יהושפט עד בואם אל המערה הגדולה אשר בקצה שדה הקברות העתיק, סמבוסקי, לרגלי הר- הזיתים, ושם יגנזון עד דור אחרון.

הרא“מ לונץ מעיר על זה: עת הוצאת הגניזה איננה קבועה. לפנים, בעוד אשר הישוב מבני עמנו מצער היה בירושלם, הוציאוה מקץ שבע שנים. וכאשר נתרבה הישוב מאחינו פה ורבו למאד הספרים וההוגים בם, יוציאוה בכל שלש שנים. אולם לפעמים יובילוה עוד לפני עתה לאמר בטרם תמלאנה המערות עד מרום קצן), כי מסרה שומה בפי זקני אחינו הספרדים, כי הוצאת הגניזה סגולה היא לעצירת גשמים ולכל צרה שלא תבוא. וע”כ בכל עת העצר הגשמים כאשר ירחי החורף הראשונים חלפו מבלי אשר ירד גשם על הארץ, אז יעשו “הסגולה הזאת”, ואז ילוה אל כלי השיר גם קול השופר, ואצל “שער ציון” אומרים מזמורי תהלים וי"ג מדות ויתקעו בשופר, ואחד החכמים יעורר את ההמון בדברי כבושים כי ישובו ממעלליהם ומדרכיהם, ודמעות כנחל יזלו מעיני הנאספים עד כי אין העם יכול להבחין את קול תרועת השמחה לקול תרועת הבכי.

פודה ומציל

שלח לחמך על פני המים

כי ברוב הימים תמצאנו.

בבית-הכנסת העתיק של עדת הספרדים בירושלים הנקרא “איסטנמבוליס” (על שהיו מתפללים בו “העולים” מעיר סטאמבול (קושטא) ובנותיה ביום-טוב-שני של גליות), יש אבן קטנה קבועה בכותלו המערבי ועליה חקוק: “זכני נא ה' לעמוד לשרת ב”ק, בבנין בית-הכנסת הגדול הזה הצעיר יצחק בכר שלמה הי“ו המכונה טאג’יר יצ”ו וגבאי ומשגיחי מע' יהודה נבון יצ“ו ומע' אברהם בכר אברהם הי”ו שנת פקצ“ו לפ”ק".¹¹⁵

ועל אברהם בכר אברהם רשום בספרי הזכרונות הקודמים: “הוא היה אחד מפקידי העיר, אהוב למלך ולשרים ועסקת צבורי. וטרח הרבה להוציא רשיון מהממשלה לבנות ארבעה בתי-כנסיות הגדולות אשר לעדת הספרדים והשתדל בבנינם (בתקונם) בש' תקצ”ה“. עוד נרשם עליו:,על ידי השתדלותו בנה השר הצדיק המרומם סיר משה מונטיפיורי ז”ל את הבית אשר על קבר אחל אמנו זיע“א”.

אב“א היה מחונן בלב טוב, חומל על דל ומרחם על הבריות. כל בניאדם היו יקרים בעיניו, וירחם על שאינם בני-ברות כעל בני-ברית. עליו יסופר: בצאתו פעם מבית-הכנסת אחרי ה,השכמה”, עבר על יד חומת העיר, וירא קבוצת אנשי חיל מזוינם סובבים צעיר ערבי הנדון ל“תליה” והחבל על צוארו, ובהיותו בידיות עם המושל שהיה נוכח בפסק-הדין, נגש וישאלהו על עון הרצח של הצעיר הזה, ויענהו המושל, כי זה לא עון רצח כי אם ענין פוליטיקה, סבּוך בשאלת מוחמד עלי פשה – מי שהיה מושל על מצרים ועל ירושלים בימי ממשלת עבדול מגיד – ולכן נדון למיתה. הפקיד הרחמן אשר לא הכיר את הצעיר הערבי הזה וגם את שמו לא ידע, נכמרו רחמיו על צעיר לימים כזה שימות בלא עתו אך ורק באון “פוליטיקה”. בימים ההם היה המושל בעיר בבחינת כל-יכול, והכסף יענה את הכל, וישפיע אברהם בכר אברהם על המושל לבלילהמית אותו כי אם לשלחו אל ארץ גזרה לעבודת פרך, ויפדהו ממות.

הדבר נשכח מלב הפקיד, כי כזה וכזה עשה פעמים רבות.

ברבות הימים נפלה תגרה בין הפקיד הזה והחכם-באשי החדש. מחרחרי-ריב, הולכי-רכיל, שלצערנו לא חסרו גם בימים ההם, הגדילו את המדורה, עד שבא פתאום מאמר המלך מקושטא להביא את הפקיד אב"א בשלשלאות של ברזל במקום אשר אסירי המלך אסורים שם, ובחצות הלילה שולח לעכו. כל תפלה כל תחנה וכל מתנת-יד לא הועילו. מאמר המלך הוא ואין להשיב.

החיילים הביאו את האסיר, כל עוד נפשו בו, אל המבצר הנורא, והציגו אותו לפני המנהל הראשי של בית-האסורים. הלה הביט על הזק וירתע לאחוריו, אבל התאפק ולא דבר דבר. ויצו להביא אותו אל אחד החדרים, ואת המפתח לקח אתו, ולא נתן לשום פקיד לגשת אליו. – בערב נפתחה הדלת, והמנהל עטוף באדרת וחבילה בידו, נכנס אל החדר. הפקיד המסכן חרד, אימת-מות נפלה עליו בחשבו כי בא קצו. התוודה, ואמר: “שמע ישראל”. אבל מה נבהל לראות את המנהל כורע ברך לפניו, מחבקהו ומנקהו וקורא לו: “רחמן, אב רחמן. פודה ומציל ממות”! והתודע אליו, כי הוא הוא אותו הצעיר אשר הציל אותו ממות. הפקיד לא ידע ולא הכיר אותו כמאז כן עתה, אבל המנהל הכיר את מטיבו מיד, הביאהו חרש לביתו, ושם כבר הוכנו לו: מאכלים כשרים, ספר-תורה, וגם מנין להתפלל בצבור. ומנהל בית האסורים פרסם, כי בערב זה יבוא אחד החכמים הגדולים להתאכסן בביתו.

ובמקומו הובא אחד מאסירי-המלך לאותו החדר, ורק המנהל בעצמו היה הפותח והסוגר בעת שהובא אליו לחם ומים.

המנהל השתעשע עם פודהו ומצילו, ויחד עם זה דאג גם לימים הבאים, ותהי עצתו כי יעזוב את עכו ויסע למקום שיסע והוא ידאג לדרכו. אבל הפקיד לא רצה בזה, ויחכה לתשועת ה' שישיב שלום אל עיר השלום, ויחזירהו אל ביתו ואל מנוחתו. המנהל לא נח ולא שקט וישלח מכתב חשאי אל החכם-באשי לעורר את רחמיו על הפקיד המסכן “המתאבק עם המות בחדר מאסרו, והתולעים כבר אכלו חצי בשרו”, והודיף לאמר: “היהודים רחמנים הם, ותרנים וסולחים איש לרעהו. נכון שיפעלו בקושטא להשיבו אל ביתו טרם מותו”.

לא עברו ימים רבים והפקודה באה אל המנהל בעכו: אם הפקיד עודנו בחיים, תנתן לו רשות לשוב אל ביתו. נסלח לו.

הפקיד שב ירושלימה בלוית שני “משרתים”, ששלח עמו המנהל של בית-הסוהר ללוותו ולשמרו בדרכו, ואחרי-זמן-מה בא בעצמו לבקרו בירושלים.

אברהם בכר אברהם נפטר ביום כ“ד אדר תרט”ו. על מצבת קברו כתוב:

“אי לך ארץ, כל העימים אליך יבואו קטון וגדול ראש על ארץ ושם ינוחו יחד עשיר ואביון סובב במרץ, וי להאי שופרא דבלי הלא זה הגד' החכם השששלם והכולל עמד בירושלם בפרץ ויבן ארבעה בתי-כנסיות, בחכמה יסד ארץ נ”ע כמוה“ר אברהם בכר אברהם המכו' רבנו נ”ע, מ“ך יום ד”ך ונכלם ל“ח אדר, ה' יסעדנו על ערץ בשנת התרט”ו תנצב"ה ושבו מארץ.

ריחים של רוח

שלש טחנות-רוח היו בירושלים בתקופה הראשונה: א) של השר ר' משה מונטיפיורי; ב) לכנסית היונים; ג) לבני עדת ההיכל של הגרמנים, ואת כולם נשא הרוח.

הריחים של מונטיפיורי נבנו לפני כששבעם שהנ במגרש בתי יהודא טורא – “משכנות-שאננים” – סמוך לשני הבתים שיחדו לבעל הריחים. ואת הריחים ואת הבתים מסש השר לר' יוסף רוזינטל, בנו של הרי,צ פח. כוונתו של השר היתה: להקל על אלה אשר ישבו ב“משכנות שאננים” לבלי יאלצו לשלוח חטיהם העירה ללטחון, וביחוד להוזיל את מחיר הטחינה לעניים, ותמיד יהיה להם דין קדימה על העשירים (משה וירושלים). המכונה והכלים הדרושים לזה שלח השר מלונדון בלוית איש אנגלי היודע טוב את המלאכה. ביגיעה ועמל הובאו מיפו ירושלימה, חלק חלק קלבדו נשאו ארבעה וחמשה סבלים. ארבעהירחים עברו עד שהובאו על מקומם, וסוף סוף צלחה בידיהם להקים הריחים ולהכניס לעבודה.

המגדל נבנה מאבני גזית מרובעות. גבהו חמישים רגל; כנפי הריחים הוליכו בעוז רוחם ארבעה זוגות אבנים גדולות.

שרידי זקני ירושלים מספרים לנו: במשך ימי בנינו וסדורו הביטו עליו בעלי הריחים הנכרים בעיני קנאה, וגם שכרו אחד השיכים ללכת אל מקום הבנין להאיר אותו ולקלל שלא יצליח בעבודתו. והלה הבטיח להם, כי בבוא עת הגשם ב“סער המתחולל” יסערנו ממקומו. וכאשר בא הגשם והסופות סערו, והבנין הענקי נשאר על מקומו חזק וקיים, אמרו כולם פה אחד, גם הדרווישים הגדולים, כי הבנין וכל אשר בתוכו “מעשה שדים” הוא, “ההשטן יסעדנו ברוב כחו”. – לעומת זה היהודים העניים מלאו פיהם תהלתו ויאמרו, כי מאת ה' היתה זאת ויברכו את אלקי אבותם ואת השר מוֹנטיפיורי ה“דואג להם באהבה נאמנה”.

אבל אין מזל לפעולות מונטיפיורי, וגם הדבר הזה לא הצליח, לא האריך ימם הרבה. כי אחרי עבור שנים אחדות נתקלקלו כמה כלים ממנו, וכמו מחזיקו כן גם השר בעצמו לא אבה להוציא עוד הוצאות, אחרי כי בינתים נוספו בתי ריחים של קטור שאינם תלוים ב“רוח”, ובידם לעשות מלאכתם בתמידות, נוכח לדעת, כי ריחים של רוח טוב להעמיד רק על-יד “חוף ים” במקום שהרוח מצויה תמיד, ולא שם עוד לבו לזה. והרי הבנין וכל כליו ושברי-כליו נשארו שוממים עד היום הזה.

ארבעה מיני ריחים היו לנו בירושלים במשך הזמן: ריחים של יד, ריחים העובדים בכח סוסים, ריחים של רוח וריחים של קטור.

ג’ורת אל-ענב

הכל תלוי במזל – אפילו שכונה בירושלם.

השכונה הספרדית-מערבית היותר קרובה לחומת העיר, סמוך למגרש “כרם משה ויהודית”, בדרך המובילה אל תחנת מסלת הברזל, מצד ימין, היא שכונת “ג’ורת אל ענב” העומדת בשפלה ב“עמק-רפאים”.

השכונה העניה הזאת נוסדה בשנת תרנ“ה ע”י יהודים ספרדים ןמערבים אשר קנו להם איש איש לבדו רצועות אדמה ויבנו להם בתים קטנים ודלים למעונם.

היו ימים שמספר בתי השכונה הזאת עלה לארבעם ושבעה בית. וכיום – פחות מעשרים, כי שאריתם נמכרו ללא-יהודים, אשר אחד מהם רכש לו גם את “בעלת הבית”, צעירה, מבנות ישראל – האם ספרדית והאב אשנזי – ותהי לו לאשה כדת מוחמד וישמעאל.

כאמור, אין “מזל” לשכונה זו, וגם שם עברי לא רכשה לה, והיא מכומנה גם כיום בפי אחינו בשם “ג’ורת אל ענב” על שם השפלה שבה היא בנויה. אחדים מבעלי בתים הקימו להם בזמן האחרון “עליות” עם גזוזטראות יפות. בית-כנסת קטן להם בשכונה הזאת עם כל “כלי הקדש”. גבאי, חזן ושמש מנצחים על עבודת-הקודש בתפלות ובלמודים.

על הכתל בצד צפון ישנה טבלא המכרזת ואומרת:

"זכרון לפני ה' יהי תמיד!

המקום הזה בית כנסת הק' מרת שרה בת רחמה משפחת אליהו אל ביק מן בבל בשכונת ג’ורת אל ענב, וגם לעי“נ בעלה מנחפ אצלאן שנלב”ע כ“ד חדש אלול תר”ע, וגם לעי“נ אחיה דוד אליהו אל ביק שנ' כ”ה חדש תשרי תרע“ז נ”ע תהא נפשם צרורה בצרור החיים יעלזו חסידים בכ' ירננו על משכבותם. ומורשה ומשתדל סי' צלאח בן יצחק ברוך יחזקאל מזרחי שלא ימכר ולא יגאל עד ביאת משיח צדקנו ב“ב אמן”

אחד מבעלי הבתים הראשונים של השכונה הזאת הוא המוכתר של עדת המערבים אברהם תוואתי. הוא בא ירושלימה מפני כששים שנה, בהיותו ילד. מלאכתו סנדלר, איש תם היודע לספר “מעשיות” ועובדות מהתקופה הקודמת.

בשאלי אותו אם הוא זוכר את כסף הניר מרחוב היהודים, זאת אומרת: הפתקאות של גרושים ופרוטות שעברו מיד-ליד, גם בידי נכרים, אם כי היו,כולו קודש" בכתב ולשון עברית, “ודאי! השיב לי הזקן הזה – כיצד לא אזכור? זה היה מלפני כשלשים-ארבעם שנה”. על הפתקאות הנדפסות הללו היו חתומים: רובי יעקב רייפמן, נתנאל לוריא, יצחק סבלר, בעלי המקולין, ועוד אנשים חשובים בעלי-שם ובעלי-מסחר. ו“משבר” היה אחרי כן מזה. – חלילה! השיב לי, אז – היה עולם אחר, לגמרי אחר.

*

בראשית ימי התישבם בשפלה הזאת החלו הערבים הכושים להתגנב בה בלילה, ויאכלו אותם בכל פה. אמצי-הלב שבהם ארבו להם. פעם בחצי הלילה הרגישו בגנבים הזוחלים כנחשים על הארץ על יד בתיהם, שנים מהם נכנסו אל אחד הבתים ויגשו לפתוח את הארון ובעוד המה מריקים אותו ו“חבלים נפלו להם בנעימים” על ידיהם ועל רגליהם וככה נשארו אסורים, ולאור הבקר הוליכו אותם אל המשטרה על יד שער יפו.

תלאות פתח-תקוה לפני ארבעים וחמש שנה

את המכתב דלקמן העתקתי מארכיון של הספריה הלאומית בירושלים.

ב“ה, ירושלם ז' מנ”א תרמ"ב.

חברים יקרים “חובבי ציון” הי“ו בעיר וורשא יע”א!

מושבתנו אשר לחברת “פתח-תקוה” כשם שהיא ראשונה למושבות כך היא ראושנה לתלאותיהן, וגם הפחה הצורר האומר לקעקע ביצתן של המושבות בכלל, שם פניו ראשונה להמושבה שלנו להרסה, אשר אם יוכל לה והניף ידו אף על יתר המושבות. כי על כן הציגנו למשפט על אשר בנינו הבתים בלי רשיון הממשלה ויפיל חתתו על שופטי יפו ועל שופטי ירושלם ויצאנו חייבים בדין ועל הבתים נגזרה הריסה.

האומנם כי תקותנו חזקה כי דבר המשפט לא יצא לפועל מעולם, אבל לא על העבר אנו מצטערים כי אם על העתיד. אם אמנם הנבנה לא יהרס, אך לא יהי לאל ידינו בנות עוד, והנבנה לא יכיל כ“א חמשית מהצורך, וע,כ נועצנו יחד להכין בחשאי כעשרים בתי-עץ של פרקים ולהביאם על המקום בבת-אחת ולהקימם בזמן קצר בטרם תמצא יד הממשלה לעכב, ובקומם לא יסתרו עוד, כי כן הבטיחו הקונסולים באמרם בתים כאלה בכלל מטלטמלים הם, ובכל דבר המתטלטל אין זכות לממשלת התורקים לעשות דבר לבן ארץ אחרת מבלי הסכמת הקונסולים. עוד יתרה אמרו לנו הקונסולים, כי בבואנו להקים הבתים ישלחו אלינו משוטריהם למען יעמדו לבלי תאונה אלינו כל רעה. והיה בהצליח ה' בידינו הדבר הז ויראה הצד הצורר כי לא יוכלו לנו והרפה ממנו. והנה מן הכסף המוכן בידינו יש לנו די מחיר חמשה בתים כאלה, אך להשלמת חפצנו עוד יחסרו לנו ערך אלפים עד שלש אלפים רו”כ, והבתים צריכים שיוקמו כולם בבת-אחת כמבואר למעלה ולא מעט מעט פן תמצא יד הפחה להניא הדבר מצד אחר אם יהי לו פנאי. לזאת איפוא הננו פונים אליכם “חברים יקרים” כי תתנו לנו את הסך הזה בהלואה לזמן מועט, היינו עד אחר הקימנו את הבתים, כי בעמדם על מקומם אין ספק שכל חבר וחבר מחברתנו יתאוה לזכות בבית וישלם מחירו במוקדם, אך עתה הנה הרבה מחברינו אינם פה אתנו ואשר ישנם פה הורק צרור כספיהם ורפו ידיהם, זולת אנחנו חו"מ היום יודעים ומרגישים כי בפועל זה תנצל החברה כולה מרדת שחת וגם נכבוש בזה הדרך לשאר הקולוניות הבאות אחרינו, אך אין לאל ידינו, לפיכך אנו פונים אליכם, כי תעזרונו נא אך הפעם, ודעו כי עזרתכם זו תהיה כקורטוב של כח הנתן לחולה בשעה שהגיעה המחלה לפרשת דרכים אם למות ואם לחיים. ואף איננה עזרה אלא לפי שעה, כילא יארכו הימים וכספכם יושב לכם בכבוד.

הננו באנו לכם את הענין כל צרכו ואת חובתכם הלא תדעו אתם, לכן איננו מרבים בתחנות ותפלות, אך זאת נאמר לכם כי אם תאמרו למלאות מבוקשתנו, אל נא תתמהמהו ואת לתרבו במשא-ומתן של שאלות ותשובות, אך בדברים קצרים ונמרצים תודיעונו ע"י תליגרף לאמר: הננו שולחים לכם כך וכך, כי הדבר נחוץ מאד ואינו סובל התמהמה. ובזה הננו דורשים שלומכם בני הועד אשר לחברת “פתח-תקוה” במושב יהוד.

נאם יחיאל מיכל פינס; יואל משה סאלאלמאן; דוד מאיר גוטמן;

אריה ליב נוסבאום; יהושע שטמפפר.

קרן פרדס-התורה

(ארעא דרבנן)

קרן קימת שפרותיה מקדשם לבסס את קיומה

של ישׁיבת לומזה בפתח-תקוה, ארץ ישראל

עם ישראל שב לארצו – –

והתורה מחזרת לאכסניה שלה:

הישיבה

לפני שנם אחדות כארשר נפתחו שערי ארצנו הק', ועם ישראל החל לנהור בהמוֹניו לארץ אבותיו, הרגישו גאונינו וגדולינו, נושאי דגל התורה, את הנחיצות להעביר לארץ-ישראל חלק ממרכזי התורה שבגולה.

כשגלה ישראל גלתה תורה עמו, וכשישראל שב לארצו התורה תאיר שוב את דרכו, ולאורה יסע וילך. דגלג עמנו הוא ארון הקודש ההולך תמיד יחד עם העם, ועל פיו יחנו לדגליהם.

ומנהלי ישיבת לומזא המרכזית – היא הישיבה הגלותית הגדולה אשר אלפי תלמידי חכמיה, גאוני הדור, מרביצים תורה בכל תפוצות הגולה – אמרו עת לעשות לד', לעם ולארץ, עמדו והעבירו חלק מישיבת לומזא לארץ-ישראל ויבחרו מקום לה באם המושבות העבריות בארץ, בפתח-תקוה.

בקיץ שנת תרפ"ו, קבלה ישיבת לומזא המרכזית רשיון מממשלת ארץ-ישראל להעביר חלק מתלמידיה לישיבת לומזא בפתח-תקוה, ואז נבחרו בחורים הגונים, ראוים לעליה זו שעלו לארץ הצבי בהנהלת הרב הצדיק רבי אליעזר שולאוויץ, מיסד ישיבת לומזא, שגם הוא עלה לארצנו לעת זקנתו, ד' יאריך ימיו.

בנין בית לישיבה:

בחורי הישיבה נתקבלו באהבה וחבה על ידי תושבי פתח-תקוה אשר שמחו לקראתם וישתתפו בתרומות חשובות לבניו הבית המפואר (שעלה בכמה אלפי לירות) המתנוסס לתפארה ומשמש היכל התורה לישיבת לומזה בפתח-תקוה.

כלכלת הישיבה:

עם רבות בחורי הישיבהרבו גם הוצאותיה, וכששאלת כלכלת הישיבה עלתה על שלחן ההנהלה נתקבלה הצעתו החשובה של ראש-הישיבה, הגאון הגדול הר“מ גארדאן שליט”א, להבטיח את קיומה ולהעמידה על יסוד איתן – לבל תצטרך להיות תמיד פושטת יד לצדקה – ע“י יסוד קרן-קימת בשם “פרדב-התורה” אשר מפרותיה תתקים הישיבה באופן קבוע ובטוח, בעה”י.

פרדס התורה (ארעא-דרבנן):

קרן פרדס-התורהתרכש בארץ-ישראל חלקת אדמה (בת מאה דונם, לע"ע) נטועה עצי-פרי, פרדב תפוחי-זהב. הרוחים שיכניס הפרדס ילכו לכלכלת ישיבת לומזא בפתח-תקוה. באופן זה תהיה הכנסת הישיבה קבועה פחות או יותא, והנהלת הישיבה לא תהיה עוד שקועה בדאגות יום המחר, ותוכל להקדיש את כל מרצה לתפקידה הקדוש.

המשתתף בקרן פרדס התורה עוזר בפעל ממש לבנינה המיַדי של ארצנו הק' ותחית אדמתה.

המשתתף בקרן פרדס התורה הרי הוא גואל אדמת ארץ-ישראל ומעבירה לידים עבריות.

המשתתף בקרן פרדס התורה עוזר בבת-אחת לגופו ונשמתו של עם ישראל.

ולכן מי האיש אשר אהבת התורה בוערת בנשמתו, וחבת הארץ נטועה בלבו, יתן ידו לפרדס התורה וישתתף בהונו ואונו והשפעתו בבנין הקרן הגדולה אשר תבטיח אתנשמת חיינו בארץ חיינו, בעה"י.

* *

ברוך משנה עתים ומחליף את הזמנים: תרמ“ב – תרפ”ח.

דמעות-עצב ודמעות-שמחה.

בשנת תרל“ב – ה”מכתב" מראשי מיסדי מושבת פתח-תקוה, שהעתקתו נתונה בזה ובשנה זו “תפרח” כשושנה, הישיבה הגדולה במרם-פסגת המושבה.

מי יגלה עפר מעיניכם, גבורי הישוב, לראות עתה את המושבה הזאת עטרת תפארת המושבות שביהודה; אבן-פנה לכל הישוב הארצי-ישראלי, וגולת-הכתרת לה: הישיבה הגדולה ישיבת לומזה המתנוססת בכל קדושתה והוד רוחניותה, קרני-אורה יעירו כאור שבעת הימים על כל ערי יהודא.

הר' אליהו גרין הי"ו    🔗

אחד מיקירי ציון הנכבדים הדגולים מרבבה הוא מר אליהו בן-יהודא חובב-ציון, תורני, ואוהב ספרות-ישראל.

נולד בעיר פלונסק, והיה מן התלמידים המובהקים של הרב הגאון ר' ישראל יעקב סגל חתנו של הגאון בעל “זית-רענן”).

בנעוריו נסע מר גרין לאוסטרליה וישתקע בסידניי, ושם קנה לו שם טוב במעשיו ובמסחריו. הוא הקדיש תמיד עתותיו הפנויות לתורה ולעסקנות צבורית, היה מסור לכל דבר טוב ומועיל, היה בין מיסדי חברות צדקה, אגודות חשובות ונחוצות, וכיוצא בזה. רבים הם המוסדים והמפעלים שנעזרו על ידו ועוד יותר מרובים הם האנשים הפרטיים אשר קבלו סיסוע וסעד ממנו. הוא עמד בראש “חברת מדרש” החשובה שנוסדה על-ידי חשובי העדה בסידניי במטרה לחקור וללמוד את התלמוד והלכות חז"ל, וזו אשר הכירה את מפעליו לטובתה,

ר' אליהו גרין נ"י

ערכה לו נשף-פרידה גדול בטרם הפליג בדרכו ציונה. בנשף זה השתתפו רבים מנכבדי סידניי וחשוביה: הרב הראשי רבי כהן ורבי קישרנר, ראשי מוסדות, גבאי בתי-כנסת, ראשי הציוניות בעיר זו ועוד. נאומים רבים נשמעו לכבוד “חתן-הנשף”, ובהם העלו על נס את פעולותיו המרובות לטובת היהדות בסידניי ולטובת אחיו בארץ-ישראל ובגולה. מטעם “חברת-מדרש” נמסר לו אות-כבוד זהב חרות עליו מגן-דוד והפסוק: כבוד חכמים ינחלו.

מר גרין הוא מן הראשונים שעזרו ביסוד “קופת הלואה גמ”ח" אשר לטובתה עבד ופעל משך עשרים שנה כחבר הועד-הפועל. עכשו הוא “המנהל העולמי” של אגודה זו וגם גבאי ראשי בביהכ"נ “אור החיים” בסידניי.

בשנת 1903, עוד בשנותיה הראשונות של הציוניות, אשר תנועה זו עוד היתה בחתוליה – עזר מר א. גרין ביסוד אגודה ציונית, ובתור הנשיא המקומי הראשון של צתיוני סידניי, עזר בחומר וברוח להתפתחות התנועה הזאת באוסטרליה הרחוקה והנדחת. הוא היה גם מן הראשונים של חברא קדישא ויכהן בתור גבאי ראשי וחבר פעיל ועוזר לבסוסה ולעמדתה גם עכשו. מאז ומתמיד הוא גם מתומכי הקרן-הקיימת-לישראל, וזה לא כבר נרשם שמו ב“ספר-הזהב” של קרן לאומית זו. אשתו, ששבקה חיים לכל חחי זה כשנה, נרשמה על ידי בניה בספר-הזהב. גם הם נכבדים ונעלים ומתעסקים בצרכי צבור באמונה כאביהם הנכבד.

אין פעולה צבורית במקום מגוריו, שאיש רב-פעלים זה לא ישתתף בה ולא עזר בה בכל כחו, מאודו וכספו. את ישורלים לא שכח ויזכור אותה בכל עת מצוא בנדבות הגונות. הוא נמצא רחוק, בחלק הנדח של אדמתנו – אולם לבו הוא בסוף מזרח, בארץ ישראל המתנערת והקמה לתחיה, שלטובתה עבד ופעל כל כך הרבה משך עשרות בשנים. הוא תמך ותומך גם בהרבה משפחות יהודיות בפולין.

מזה כמה זמן זמר גרין הסתלק ממסחריו והתמסר כולו אך לטובת הכלל והפרט, – ועתה בא לבקר את ירושלים.

מכתב לר' בנימין בן-יעקב

(העתקה מהארכון של הספריה הלאומית בירושלם, מספר 99)

דאגה כנסת-ישראל לעתידה. ראתה כי שני פרקליטי עם-ישראל, כרמיה ומונטיפיורי, אינם עוד בעולם-המעשה. הראשון – איננו כי לקח אותו אלקים, והשני – הגיע לשנת המאה ולא יכול עוד לצאת ולבוא וספינת-ישראל מטורפת בים הסוער, ותפנה במכתב אל אבי הישוב ומחוללו רבי בנימין בן-יעקב, אדמונד דע רוטשילד, וזה נוסחו:

“אל שר בעמים ואלוף יהודה נדיב ישורון ונועם תקותו, צור משגבו וחסן ישועתו, שמו הוא תהלתו, האדון והשר אדמונד באראן דע רוטשילד הי”ו, יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך!

אדון ושר, למן היום אשר עם-ישראל הודח מארצו ונחלתו ועצמותיו נפזרו אל ארבע רוחות השמים, מן היום אשר בני עם עולם לבשו כלי-גולה ויהיו נודדים מגוי אל גוי ומממלכה אל קצות ארץ וימים רחוקים, נמצא להם בכל עת מושיע ורב, צדיק כביר ונאור, אשר לבושו צדקה ומעטהו קנאה לבית-ישראל אשר הורם ואשר חודש לקומם הריסותיו ולרפא מחץ מכתו, מאת ה' היתה זאת לפקוד את בת-יהודה השדודה בפקודת ישועה ורחמים, לשלח לפניו מלאכיו גבורי כח צדקה וחסד לפליטה גדולה להשארית הנמצאה בלב תכלה חלילה נחלותו.

אחד מבכירי ההשגחה העליונה, אשר לעד לעולם ינון שמם בספר תולדות ישראל הנך אתה, שר אדיר ונאור, גדל-חסד ורב-העלילה. אתה נגלית כנלאך מושיע על מאות בתי-אבות ישראל, אשר נשא לבם אותם להיות לאות ולמופת לאחיהם בעלותם לארץ הקדושה לחונן עפרה ולדשנה בזיעת אפיהם, להוציא לחם מאדמת הקודש, לחבב עבודת האדמה ויגיעת בשר על בני יהודה ולקדשה בקדושת ארץ קדומים וערש אומתנו ואמונתנו. ממרום שבתך, אדן ושר, השפלת לראות על בני עמך ותשמיעם הוד קולך המבשר רב חסד לבני בית-ישראל החלוצים העולים הראשונים.

אתה, שר ונדיב עם אלהי אברהם וראש בית-אב משפחת ראטשילד היקרה, תקות ישראל ונחמתו בדור האחרון הזה, הנך הראשון לכל בני בית-יעקב, אשר

נתנו גאולה לארץ אבותינו ובידך הנדיבה הנחת לראשונה אבן-פנה לבנין עדי-עד לנטוע ישראל על אדמת אבותיו.

רוטשילד

ר' בנימן בן-יעקב (בארון אדמונד דע רוטשילד)    🔗

אדון ושר, זה כאלפים שנה, אשר כנסת-ישראל היא כאניה סוערה בלב יש, כמה נחלי בליעל אפפונו. מה רבו המשברים והגלים אשר עברו על ראשינו, ובכל דור ודור קמו אנשי-לב ורבי-חובל אשר חתרו בכל עוז להביא את אניתנו לחוף בטוח ולא יכלו, יען מה? כי לא השכילו לאחריתנו ולא שמעו לעצת חכמינו הקדמונים להעלות את ירושלם על ראש כל תקותנו ומשאת-נפשותינו להשיב את עבודת האדמה לכבודה הראשון ולהלבישה הוד והדרת ארצנו העתיקה למען אשר ישריש יעקב מקום, וצץ ופרח ישראל כימי-קדם. אשר על כן כאצבע אלהים נראה היום את הרוח אשר בא מארבע רוחות השמים אל לבות אלפי רבבות ישראל אשר מבור-שבי ישאפו, ללכת אל המקום שבאו משם. קול אלהים הוא הקורא אלינו מתוך הסערה: “לך לך מארץ רדדפיך משנאיך ומנדיך אל ארץ קדומים אשר בה עמדה ערש אמונתך ואומתך”. * * *

אדון ושר. אתה היית לציר ההשגחה, למחיה שלחך ה' לפני החלוצים הראשונים, משוך נא חסדך לאחיך בני עמיך. פנינו לשמאל ואין עוזר, לימין ואין תומך. אדמת אירופה רגזה תחתנו וארץ המערב התקוממה לנו, והעולם כלו חשך בעדנו. על כן היהנא, אתה, לפה ולמליץ לפני השולטן, הצדיק והחסיד, כי יפתח שערי ארץ הקדושה ויבוא גוי-צדיק שומר-אמונים לעמו ומלכו, לממלכת תורקיא, אשר בביתה ובחומתה לא נשמע מעולם קול נוגש ומחרף מערכות-ישראל. מי כעמנו עם אחד בארץ המלומד בצרות וחכם ובעל-נסיון. עם כזה לא יתהולל באלילי-הדמיון ורעיוני-הרוח בדברי מדינה. הננו בני גוי אשר מעודו לא בא בסוד קושרים ועם שונים לא התערב, כי יואיל להכניס תחת שרביט ממשלתו אנשים ישרים ותמימים אשר אונם במתנם, צרור-כספם בידם, וחפצם ורצונם הטוב בלבם למשוך באת ובמחרשה, להוציא לחם מן האדמה, לאכול מפרי-הארץ ולשבוע מטובה ולהתפלל בשלומה של מלכות כחק לבית-ישראל בכל ארצות פזוריהם.

אחינו, אלופנו, ונועם תקותנו, עיני כל בית-ישראל עליך. ראה נא שש מאות רבוא אחיך המפוזרים ברובי ארצות אירופה המזרחית והתיכונה, הנם כצאן להרגה כל אוכליהם לא יאשמו. אחיך אלה דופקים על דלתיך ומפילים הח' אנשים אשר יחקרו וידרשו אחרי כל המקרים אשר יקרו בענינים כאלה ויודיעו זאת לועד הח' והועד יתאמץ להוציא לאור צדקת העשוק.

ג) יען כי סתומים המה מרבים מאחינו תושבי ארצנו חוקי ממשלתנו ובתוכם גם הזכיות הנתונות לכל יושבי ארצה באין הבדל דת, ולזאת תשתדל החברה להעתיק את חוקי ממשלתנו ומאמריה היותר נחוצים לאיש ישראל לדעתם לעברית והיו לעיני כל אחב"י שאלתם.

ד) מרכז החברה הוא בעיה“ק ירושלם ת”ו.

תקנות החברים:

א) על כל חבר לשלם חמשים פרוטות לחודש.

ב) כל חבר וחבר בהודע לו איזה דבר הנוגע לאחב"י ביחוס למטרת החברה עליו להןדיע זאת למזכיר הועד.

ג) כל חבר וחבר בראותו בשוק עושים איזה עול לאיש ישראל עליו להיות עד ראיה ולהודיע זאת למזכיר הועד.

ד) מן החברים יבדילו חברים אשר בשם “חברת עוסקים” יקראו, והחבר העוסק יהיה לעזר להועד בכל פעולותיו.

ה) הועד יבחור את החברים אשר יהיו ראוים להיות מהעוסקים.

ו) החברה תבוא בברית עם יתר ערי ארצנו ליסד בכל הערים ועדים סניפים להחברה בירושלים.

לע“ע נבחרו לעוסקים בהתיסדות הח' ה”ר שמעון שטערין הי“ו לראש, ה”ר מרדכי אדעלמאן הי“ו לסוכן, ה”ר שמואל ראפאללאוויטש הי“ו למזכיר, וה”ר יצחק הירשעןזאהן לחבר הועד.

ואחרי אשר התאספו המיסדים יחד הסכימו לחבר אליהם עוד שלשה החברים האלה, להיות מחברי הועד, חיים הירשענזאהן הי“ו, ה,ר יצחק יחזקאל יהודה הי”ו, וה“ר יוסף מיוחס הי”ו.

מיכל

הרב המפורסם החכם השלם כליל המדעים מוה"ר -    🔗

יחיאל מיכל ב"ר נח פינס

מצוה זו הכל מדקדקים ומזדרזים בה לקימה עוד בימי ה“שלשים”. – דברי מכוונים כלפי המצבה הרוחנית: מצבה-חיה, מדברת, מספרת “מצבה ספרותית”. והמצבה הזאת טרם הוקמה לזכרון ר' יחיאל מיכל פינס שלא הניח בנים אחריו.

לוקחי בנותיו: מר דוד ילין ומר יוסף מיוחס טובים אמנם מ“עשרה בנים” אבל השם פינס יחד עם מפעליו הולך ונשכח. שנה שנה ליום פטירתו אני מזכיר את חובתנו זו, וכבר עברו י"ד שנה ועדיין לא זכינו לא לקובץ “כתביו” ולא לאוסף “מכתביו”, ששניהם לא יסולאו בכתם אופיר, ואף גם לא לספר מיוחד שיספר לנו לדור הבא את חייו ופעולותיו הספרותיות והצבוריות-הלאומיות. – ספר כזה היה נותן לנו אתפינס הרוחני, הלמדן, הסופר, המורה, החובב והפועל על שדה-הישוב ביהודה.

אם אמנם אין מעידים על יפעת אור השמש בצהרים, והכל יודעים את יחוסו של פינס לישוב ארץ-ישראל, בכל זאת כבר העידו הסופרים החובבים ואחד מהם מר “איש עברי” בהשלוח תרע“ד, כשהתחילה תנועת חבת-ציון היה פינס מן הראשונים שיסד חברה לישוב ארץ-ישראל וקרב את הצעירים הבאים להתישב בארץ. היה אחד מראשי הועד “חלוצי המעלה” ואחר כך קנה את אדמת גדרה והשתדל לישב עליה את הבילוי”ם. והוא מוסיף ומעיר: דבר זה שמעתי מפיו של המנוח לוינסקי שבא לא"י בראשית התנועה: פינס היה היחיד בין חכמי-ירושלם, קרב את הצעירים וגם יסד אגודה לשם ישוב ארץ-ישראל.

כן, יודעים אנו את “פיס החובב” ואת פינס הלמדן, בעל הסברא וההגיון. כמה השתעשעו אתו בדברי-תורה להלכה ולמעשה הרבנים הגאונים: רבבי מרדכי גימפל יפה, רבי שמואל סלנט, וחכמי גאוני הספרדים ועוד.

זכורני עובדה: אחד מראשי הרבנים היה סגור בחדרו, טרוד ועסוק בשאלה צבורית גדולה ועמוקה שדרשה תשובה תכופה, לא נתן לשום איש להכנס, במקרה בא ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל. סגן הרב הודיע את דבר בואו והקול נשמע מבפנים: “תורה מבחוץ הכניסוהו, הגישו אלי את האופד”! פינס נכנס לפני-ולפנים והתשובה יצאה בכל הודה והדרה.

אי-פרסום “כתבי-פינס” או “ספר זכרון לפינס”, גורם לי להביע את צערי ולאמר כי ב“כבוד חכמים” נופלים אנחנו מהם; אין אנו יודעים להוקיר מפעלות איש התהלה בקרב עמנו, עם-הספר. עול הוא מצדנו אם שם פינס ופעולותיו בכל המקצועות הולכים ונשכחים. ל“כתבי פינס” יש, לא רק ערך ספרותי גדול, אלא גם ערך לאומי.

* *

מאמרי “מצבה ספרותית” עשה אש רושם על הקוראים, ביחוד על הזקנים שבדור שהכירו את הרב פינס בגובה תפקידו.

ואחד מהם מר חיים יעקב קרק מאפריקא, ספר לי כי עוד מלפני כארבעים שנה ורעיון ישוב הארץ החל לפעם במחנה העברים, פנה אז במכתב להרי“מ פינס ז”ל, על מעשהו בארץ, ותקותו לעתיד, ותהי תשובתו בדברם קצרים, לאמר: “כי תבואו אל הארץ ונטעתם!”

והתשובה הקצרה והנמרצה הזאת השפיעה עליהם שמה הרבה יותר מרכמה מכתבים וממאמרים של דברי רוח.

פינס אהב את הקצור והתכלית.

מגלת-סתרים

ב.

כבר הודענו כי מנהג קדום הוא בירושלים להטמין מגלה כתובה על קלף תחת אבן-הפנה של בנין צבורי, שבה כותבים כל פרשת הבנין ומפרטים את שמות המנדבים וגדולי המעשים אשר עזרו ליסוד בנין זה, ואחרי שחותמים עליה חשובי הנוכחים בשעת הנחת האבן, משימים אותה בכלי-חרס סתום מכל צד, לשמרה מרקבון, וטומנים אותה תחת אבן-הפנה לזכרון.

בזה אנו מפרמסים נוסח המגלה השקועה תחת אבן-הפנה בבנין “בית-מחסה לחשוכי-מרפא וחולי-הרוח” – בית ישע-אהרן:

לקח את הספרים האלה ונתתם בכלי חרש

למען יעמדו ימים רבים (ירמיה ל“ב י”ד).

“הנה הגליון הזה השקוע תחת אבן-הפנה יספר לדור אחרון על עפר יקום, כי הבית הזה המיועד להיות “בית-מחסה לחשוכי-מרפא וחולי-הרוח”, העומד תחת הנהגת החברה עזרת-נשים אשר נוסדה בירושלם ברביעי לחנוכה שנת תרנ”ה – הוא הולך ונבנה מכסף עזבון הגביר הנעלה מר ישעי' אהרן בהר“ר אברהם משה ניישטאדט ז”ל ממאסקויא, אשר נפטר ד' חשון שנת תרס“ב והניח אחריו ברכה: צדקה לשם ארץ ישראל סכום גדול ומתוך הותו הסכום אָצלו בניו: מר אלכסנדר ואשתו העני פייגא בת ר' שמואל, מר צבי דוד ואשתו פריידה בת ר' שאול, ובתו חיי' שרה ובעלה מר ברוך ב”ר משה ראבינאוויץ סכום עשרים אלף ושש מאות פרנק לבנין הבית הזה, אשר יקרא על שם אביהם ז“ל “**בית ישע אהרון”** והיה לזכות ולעילוי נפשו ונפש זוגתו אם הבנים מרת צביה ז”ל ולנחת רוח ונחומים לאמו הכבודה מרת גאלדה בת ר' יסוף תחי' ולבניו וכלותיו וחתנו ובתו הנ"ל.

ברם זכור האי שלטוב ה“ה הרב הגביר הישיש הנכבד מו”ה שרגא פייביל ב“ר יהודא יאקאבזאן נ”י אשר בהשתדלותו זכינו לאותה הנדבה ההגונה וכו' וכו‘, יצו ה’ את הברכה לכל העושים והמעשים ויזכו לראות בבנין ציון וירושלים".

ועל החתום הרבנים הגאונים: שמואל סלנט, אליהו דוד רבינוביץ תאומים, דוד מאשיוויצ’קי, אריה ליב ראשקס, והדרים בעיר הזאת: דר' א.מזיא, דר' משה ולך, דר' יצחק קרישבסקי ועוד אנשי-שם, מחכמי ירושלם ומנהליה.

מימי מלחמת המיסיון

לזכרון העסקן הגדול הר“ר עזריאל זליג הויזדורף ז”ל.

ריבות וקטטות, ולפעמים גם מהלומות ומלחמות עברו בין היהודים וסוכני המיסיון בתקופה הראשונה. אלה צדו, חטפו, לכדו ברשתם, והיהודים נסו בתחבולות, בחזקת-היד ובמלחמת-תנופה להוציא את הטרף מידם.

והיה מעשה אחד שהרעיש בשעתו את ירושלים ועד אירופה הגיע. וכאשר בא לירושללים, בשנת תרי“ג, השר גוסטאב רוטשילד ידע כבר על הנעשה, הזמין אליו את העסקן הירושלמי ר' עזריאל זליג הויזדורף ז”ל – שהוא היה אז העומד בפרץ והמנצח בו – וביקש ממנו למסור לו לזכרון את כל אותו המאורע בכתב.

גם הדר. פרנקל – רופאו של משה מונטיפיורי בירושלם – מסר אז את המעשה ליודעיו ומכיריו בחוץ-לארץ. אף בספר הזכרונות אשר לרושמי רשומות בירושלם מסופרים קטעים מן המאורע.

וכך היה:

איש יהודי צעיר לימים בא מרומניה לירושלים ויקח לו לאשה אחתמבנות יהודי אונגריה שבאה עם בית-אביה ירושלימה. האשה ילדה בן, והיא חיה את בעלה חיי שלוה. הוא היה צורף בזהב ובכסף, והיה בא במשא-ומתן עם המומר הראשי בעל חנות כסף וזהב, היילפרן שמו (לפני המרתו: שמעון יעקב) שהתנצר הוא וביתו ועשה עושר ממסחרו. והיה כאשר בא בדברים עם המומר יום-יום בעניני מסחר ואמונה גם יחד, השפיע ליו הלה, והתנצר גם הוא ואף אמר ל“הטביל” את אשתו ובנו. אבל היא, האשה, בעטה בו ולא רצתה להיות עוד במחיצתו אף רגע. ומתוך יראה פן יכריח אותה בחזקה, ברחה היא ובנה לבית-אביה ביפו, ותהי נחבאת שמה מתגרת יד בעלה. המומר לא נח ולא שקט, והוא עם אחוזת מרעיו משכירי המיסיון חבלו תחבולות להוציאה משם.

ביום הראשון לחג הפסח נודע בעיר, כי הובאה בחזקת-היד על-ידי שוטרי הממשלה בפקודת הקונסול האנגלי, ירולשימה לבית בעלה. והיא שלחה אל הרבנים לאמור: רחמוני, הוציאוני והשיבוני לבית אבי ודתו. ובעוד היותם נבוכים ונדהמים כיצד ואיך לגשת אל מעשה ההצלה, התעורר העסקן החרוץ ורב-הפעלים מר זליג הויזדורף והלך ישר אל הקונסול האנגלי מר פין¹¹⁶ ודבר אתו נגידים, ודרש ממנו לקרוא את האשה ולשמוע מה בפיה. בעלי המיסיון עכבו את הדבר, ואמרו להשפיע עליה בדברים שתמיר את דתה. מר הויזדורף דרש בכל תוקף לבלי תת לשום בן-אדם להכנס ולדבר על לבה, כי הוגד לו שהבישוף בעצמו יבקר אצלה.

מר פין הסכים אליו שלא תהא כאן שום השפעה משופ צד, לא מן היהודים ולא מבעלי המיסיון עד שתתבונן ותתחשב בעצמה, ור"ז הויזדורף העמיד שומרים על-יד ביתה.

ביום האחרון של פסח קבל הענין צורה רצינית יותר. באו והודיעו, כי שני אנשים מבעלי המיסיון מתפרצים להכנס אליה, וימהר הרז"ה לבוא, הוא ואחוזת מרעיו למנוע מהם את הכניסה או שיכנסו כולם יחד. אבל הם לא שמעו לו, ובעזרת שמשי הקונסול שהביאו אתם גרשוהו בחזקת-היד. ותהי מלחמה ביניהם, מלחמת הדת והמגן. אחד מן הלוחמים היהודים, ר' אהרן פרירור שמו, שעבד בצבא צרפת, בקבלו מכה מאת אחד השמשים, שבר את המטה הרשמי שבידו, מטה ברזל עב וארוך, ובזה פסלהו ממשרתו. ותהי מלחמה ארוכה בין שני הצדדים עד שנגש מר הויזדורף לקונסול האוסטרי ועוררהו לשים קץ לענין הזה. הקונסול הזה היה איש ישר ויקר-רוח, גרף פאצימוני שמו, ויאמר לפשר בדבר. הוא הזמין לביתו את כל הקונסולים השונים, שהיו אז בירושלים, וכל ראשי הדתות ובהם הבישוף האנגלי והרב החכם-באשי. ובפני כולם שאל את האשה היהודית כי תשיב בשקול-הדעת ובלב-נכון מה בדעתה ומה החלטתה. ותהי תשובתה, כי בשום אופן לא תעזוב את דת אבותיה עד עולם. בשמעם כולם את תשובתה והחלטתה, קבלה מיד רשות ללכת למקום שבחרה בו, ותשאר לזמן מה בבית החכם-באשי “עד יעבור זעם” ועד שקבלה גט פטורין מבעלה. ותשב בבית-אביה כנעוריה.

עוד מקרה כזה קרה: איש אחד, גוראל שמו, יהודי ספרדי, בעל משפחה המיר את דתו, אשתו נשארה בדת היהודית, אבל את בנו לקח ממנה בחוזק-יד במשפט, ויביאהו בעל כרחו בדת הנצרות.

מעשה בריבה

הריבה הזאת, שעליה יסופר להלן, הסבה בשעתה ריב גדול בין המיסיון ובין היהודים, והנצחון עלה לצד היהודים. הרי"מ סלמן חבר אז “שיר גילה” לכבוד השר הנכבד פרופ' פיטרמן, קונסול גרמניה בירושלים, שעמד לצד הדין והאמת.

וזה דבר הריב: לפני כששים שנה היה בירושלים, מן החדשיםש מקרוב באו לארץ, איש אחד בעל-משפחה, עני ומחוסר-עבודה מרדכי אלקס שמו. נתפתה והתנצר האיש הזה, הוא ובני-ביתו: אשתו, בתו הגדולה ושני ילדיו: בן ובת. ועברו על האיש הזה ימים ושנים מתוך דלות ועניות. אשתו מתה עליו, בתו הגדולה נישאה לאחד הנגרים מבעלי המיסיון, והוא עם שני ילדיו שב אל דת אבותיו וימת בה. בנו מת אחריו, ובתו הצעירה בת שלש עשרה שנה, חולת טיפוס, הובאה להתרפא אצל דר. בנימין לונדון בבית החולים לשרי בית רוטשילד. כאשר הוטב מצבה, באה אחותה לבקרה ולדבר על לבה שתושב לדת הנוצרית, והיא, הצעירה סרבה ואמרה: אבריה אנכי, ונאמנת לדת ישראל. כשנודע לדר. נימן דבר ההסתה הגורמת צער מוסרי לצעירה, מחה על זה בכל תוקף, כי הסתה אסורה בבית-חולים. ותגיש הצעירה קובלנה על היהודים לממלא מקום הקונסול הגרמני (הקונססול הרשמי דר. רויזין נסע אז, והחדש דר. פיטרמן היה צריך לבוא במקומו), כי אחותה הקטנה החוסה בצלו, חפצה בכל לב לשוב אל דת הנצרות, אך היהודים אינם נותנים לה את האפשרות לכך, והיא כלואה אצלם. וישלח לקרוא את הרב ר' אריה נאמן, העומד בראש יהודי נתיני גרמניה, וישאלהו פשר-דבר. ותהי תשובתו, כי טוב משמע אזנים מהלך נפש, אם כן ישלח מאנשיו שישאלו בעצמם את הילדה וישמעו מה בפיה. בבואם אל בית-החולים מצאו את האחות הגדולה עומדת על יד המטה בדרישתה היום-יומית. שלוחי הקונסול פנו אל הצעירה בשאלותיהם השונות, ותהי תשובתה: יהודיה אנכי, ומדת היהדות לא אזוז! הקונסול קבל את התשובה. והצעירה, אחרי שיצאה מבית-החולים גלמודה, קבל אותה הרב ר' אריה לביתו לגדלה כבת, כי כן הבטיח לאביה בחליו כי ידאג עבורה דאגת אב-רחמן. אבל אחותה לא נחה ולא שקטה, ופנתה לקונסול האמריקאי שנענה לה מיד. ויבוא הוא עם מתורגמנו ושני שמשיו אל בית הרב ר' אריה, וגם האחות באה עמהם ודרשו ממנו בכל תוקף למסור להם את הצעירה. הרב ר' אריה השיב להם, כי אין לו רשות לכך, אחרי שאביה מינה אותו לאפוטרופוס עליה, ולא יוכל להוציאה מביתו רק על פי משפט שופטי הארץ. והללו תחת לשמשוע ולהבין דברים נכונים ואמתים, החלו להכותו, הכה ופצוע. השמשים הוציאו את חרבותיהם מתערותיהם ויכו גם המה בחרבות את הרב והקול נשמע בעיר, ונאספו אנשים רבים להציל את המוכה חיד מכהו, ויוציא הקונסול האמריקאי את החנית אשר במטהו ויאמר: כל הקרב מכם הנה ידקר. וינוסו ממנו, ואחרי כן סחב את הרב ר' אריה כאחד הריקים על פני חוצות, ויביאהו לבית המשפט אשר לישמעאלים ויתנהו בבית הבור. ויצוה לבל הוציאו חפשי עד שיתן על-ידם את הילדה, והיהודים החוסים צל ממשלת פרוסיא נאספו אל הקונסול שלהם ויבקשוהו, כי יחיש מפלט אל הרב ר' אריה אשר הוא מחוסי בצל פרוסיא, והקונסול לא אחר וישלח מכתב אל פחת העיר להוציא את הרב מבית הבור. בין כה וכה והשמש באה, והימים האלה ימי צום לישמעאלים, ובבוא השמש ישבו המתענים לאכול ולא ענה הפחה עד אחר אכילתו, שנמשכה שלש שעות בלילה. ואך אז בבוא גם המתורגמן של הקונסול אל הפחה, אז הוציאו את הרב מבית הבור. ובו בלילה הודיע הרב בטלגרף את כל המקרה שקרהו אל הקונסול הראשי של פרוסיא היושב בבירות, והוא השיב שאין לאל המיסיון להכריח את הילדה שתקבל עליה דת נוצרית. ואולם בעלי המיסיון הודיעו גם המה את הדבר לבירות, והקונסול האמריקאי קיים דבריהם לאמור: הילדה קבלה ברצונה את דת הנצרות, והרב ר’אריה לקח אותה אליו בחזקה והחביא אותה, ועל פי ההודעה הזאת באה פקודה שנית מאת הקונסול הראשי של פרוסיא אשר בבירות לאמור, הרי כי השמועה באה אלי, כי זה הרב ר' אריה הוא גונב נפש, על כן יושיבוהו במאסר עד שיבוא הקונסול החדש לדרוש את הדבר, והקונסול שלח שוב לקרוא את הרב ר' אריה ויקרא לפניו את אשר נגזר עליו ויתנהו במאסר, והאיש הזה הוא בן שבע ושבעים שנה אחד מנכבדי וזקני ירושלים, מכובד בעיני כל הקונסולים ולפני כל השרים יתיצב, ונודע ליהודים ולישמעאלים ולנוצרים לאיש מישרים מתעסק בצרכי צבור, האיש הזה יושב במאסר על כי שלא רצה למסור נפש בישראל ביד צודדי נפשותינו.

הרב הנכבד ר' אריה ישב אסור ארבעה ועשרים יום בחדר כלוא וקטן בבית הקונסול של פרוסיא וביום בוא הקונסול החדש, ד"ר פיטרמן, נקרא דרור לרבי אריה מבית מאסרו. בבואו עוד לא נח מעמל הדרך נתן על לבו הטוב להוציא נגד כל צדקת המשפט הזה, ויקרא לנערה וישאל את פיה: הגידי נא לי, בתי, התרצי ללכת אל בית אחותך הגדולה? ותען: לא אדוני, ויוסף וישאל לה: התחפצי להמיר דתך? ותען: חלילה לי מעשות כדבר הזה, יהודית הנני, ובין היהודים אהיה יהודית כל ימי צבאי. כשמוע הקונסול את דברי הנערה, צוה להוציא לחפשי את הרב ר' אריה. ועוד יתרה עשה הקונסול הישר באדם הזה, כי בכבודו ובעצמו הלך אל בית הרב ר' אריה לחלק לו כבוד תחת שבעו בוז מרבה להכיל. וזקני ירושלים מספרים לנו, כי גם המתורגמן של הקונסוליה הגרמנית אשר גם ידו היתה קשה על “הרב הנאמן” הוסר מפקודתו. הצעירה נתגדלה ונתחנכה בדת היהודים ותהי אם בישראל. בני בניה, כיום, עובדים חרוצים בהרי יהודה.

ר' יצחק ב“ר צבי הלוי ז”ל.    🔗

במלאת ארבעים שנה לעליתו אל עיר קדשנו.

עלה לארה“ק מלפני כארבעם שנה מעיר לחוביץ (רוסיה). הוא היה מן הראשונים שהתמסרו לעבודה פעילה לרעיון הציוני, ומיד בהוסד תנועת “חובבי ציון” בשנת תרמ”ב נספח אליה מתוך התמסרות רבה; תמיד היתה שאיפתו לעלות ולהתישב בארצנו הקדושה והגה ברעיון יומם ולילה, סוף-סוף זכה ושאיפתו התגשמה.

בר“ח סיון תרמ”ז, דרכו רגליו על אדמת א“י, ביחד עם רעיתו ובני ביתו, יום שמחה וגיל היה לו יום בואו אל הקדש. תיכף התמסר בכל רגשי לבו לעבודה, עבודת הקדש בקדש, ויחזק ידי לומדי תורה ומלאכה. אמרתו היתה: טוב תורה עם דרך-ארץ. ויהי ביתו פתוח, ביחוד להחלוצים שבאו מן הגולה אל הארץ ודאג להם ולעתידם. ויהי מאושר בארץ. אבל לא זמן רב ארך אשרו, בי”ח חשון תרמ“ח נלב”ע ומנוחתו כבוד על מקום הר-הזיתים אשר על פני ירושלם.

אשתו החשובה מ' חיה רחל בת הר' אבידור ז“ל, ילידת העיר פינסק, עדינה ובעלת צדקה, נפטרה בח' טבת תרנ”ד, מנוחתה כבוד על הר- הזיתים.

בנו מר שאול לוי בנה לו בית בירושלם ותהי לו לאשה הגברת בילה תי' וזרעם דרך ישרים יבורך.

וברא כרעא דאבהוא: "חבת ציון, משאת נפשו. בעודו צעיר לימים יצא לשוק החיים בעבודה ומסחר, והודות לכשרונותיו המצוינים הצליח בעבודתו, ובמסחרו. והנהו חבר פעיל בכל דבר טוב ומועיל; תומך ונותן בהצנע וכבוד. יד ושם לו במוסדות הצבוריים בירושלם. אחי-עזר ואחי-סמך לכל נקשה ומדוכה בגופו ובממונו.

בשנת תר"ס נוסד בית מסחרו הגדול: ירושלים יפו – תל-אביב.

ר' שאול לוי איש חי ורב-פעלים. פעול ועושה לו ולאחרים. יהי ה' עמו ויעל.

הגרים בירושלם

ב.

זכרון לגרי-הצדק שמנוחתם כבוד על הר-הזיתים אשר על פני ירושלם.

א) דוד בן אברהם קלאסין.

נוסח המצבה:

פ“נ הגר-צדק באמת שנכנס תחת כנפי השכינה איש תם וישר ויר”א דוד בן אברהם ז“ל (קלאסין) נפטר בשם טוב ביום ב' ט”ז תמוז שנתתרכ“ה לפ”ק תנצב"ה.

על יד קברו מקום קבר אשתו:

פ"נ האשה מירקה ב,ר שמעון א' הגר ר' דוד קלאסין

נ' כ“ג אדר א' תרמ”ו. תנצב"ה.

הערה: מר דוד קלאסין יליד אשכנז היה, מטוגנהוף, הוא בא ירישלימה בהיותו כבן ארבעים שנה, עם בן ובת, בכונה רצויה להכנס תחת כנפי השכינה, נמול בביה“ח הרוטשילדי בנוכחות ראשי הרבנים ורופא הבית ד”ר ניימן¹¹⁷ בנו לא רצה להתגייר, אבל בתו חנה אמרה: עמך עמי ואלהיך אלהי, התגירה ותנשר לאחד מבני ישראל. מנוחתה כבוד בחברון. הוא בנה לו בית בישראל ולקח לו לאשה בת ישראל כשרה מרת מירקה ב"ר שמעון, אלמנה מאישה, צעירה לימים עם שני ילדיה, ותלד לו בת ורחל שמה. ובהיותה כבת ארבע שנים נפטר אביה ר' דוד קלאסין הנז'. והיא רחל הזקנה החיה אתנו כהיום, “רחל גרין”, הגרה לבדה בחצר שלה ברובע “באב-חוטא”. כל ימיה התאמצה להחזיק ישוב של יהודים ברובע השמם הזה, אבל לדאבון נשמטו אחד אחד מן הגרים שמה ובכל הבתים והחצרות שהיו והנם שייכים ליהודים גרים עתה נכרים. ורק היא לבדה נשארה בצר שלה ומתאמצת בכל כחה שלא תפול נחלתה גם היא בידי נכרים. –

לר' דוד קלאסין היה גם פרדס ביפו וקשור הוא “בזכרונות קדומים” שעוד נשוב לדבר בו.

ב) אלכסנדר בן אברהם (היה גָר בחורבה), נפטר ו' חשון תרכ"ו

ג) הגיורת גניסה א“ר אהרן מחאסלביץ, נפטרה ט' אלול תרל”ט

ד) יצחק מרדכי בן אברהם מקוקז, נפטר כ“ז שבט תרמ”ב

ה) אברהם יצחק בן אשר רנשיל, נפטר כ“ח שבט תרמ”ה

ו) נחום בן יעקב, נפטר ט' איר תרנ"א

ז) הגיורת שרה א“ר אברהם גר, נלב”ע י“ג שבט תרמ”ה

ח) אברהם בן אברהם מגרוסוורדין, נפטר כ“ט תמוז תרמ”ה

י) אליהו בן צבי מרקוביץ מיאניבה, נפטר כ“ג ניסן תרנ”א

* *

אחד מהגרים מהתקופה הראשונה היה ר' ישראל בועז. נפטר בירושלם ביום י,א מרחשון תרכ"א, והניח אחריו שני בנים שנולדו לו בירושלם מאשתו העבריה אשר לקח בירושלם.

הוא היה גר-צדק באמת ותמים וחובב עמנו וארצנו בכל רגשי לבו, ויהי מסור לקיום הישוב, וביחוד להרחבת הישוב החקלאי בארץ –ישראל.

“האיש הזה נולד במחוז פנסילויני באמריקה, למשפחה נוצרית מכת ה”קוקר" משפחה עשירה מאד. בהיותו במבחר שנותיו, בעל אשה ובנים וכל טוב ההצלחה בידו, נשאו לבו לבוא במסרת דת משה וישראל. ואחרי אשר לא צלחה אז בידי בני משפחתו להכריז עליו בדרך רשמית על-פי חוקי המדינה כי הנהו “מטורף” ויצא מדעתו, הוציאו מידו את כל הונו ורכושו הגדול, והוא לא שת לבו לזה, ויעזוב את ארץמולדתו וביבוא ללונדון, וברעיון של חבת הארץ השתדל לכונן מושבות לעבודת האדמה בין אחינו בני ישראל היושבים בארץ הקדושה, ולא עלתה בידו. מונדון נסע לארץ הקדושה ויבוא בברית-ישראל לעיני-השמש; בא לחסות תחת כנפי-השכינה ויקרא שמו בישראל “ישראל בועז”, ודת ישראל שפרה עליו וידקדק מאד במצוות, ויתהלך לפני ה' בארצות-החיים בבאמת ותמים יותר מעשרים שנה".

מכל משפחתו אשר נשארו באמנה אתו ויאהבוהו גם אחרי ההשליכו דת אבותיו אחרי גוו, היו: אמו הזקנה ואחד מבניו הנוצרים, שני אלה כתבו אליו תמיד ויכבדוהו.

סגן הבישוף האנגלי מר יעקב אדוארד האנואר ספר לי כי הוא הכיר את הגר הזה עוד בהיותו בן תשע (1858), והיה רואה אותו יום-יום בעיר העתיקה. מגורו היה, כפי שספר לי, באחד הבתים של בקור-חולים. שמו היה ורדר קריסון. הוא בא לכתחילה בתור קונסול אמריקני מחברת המיסיון. ספרו הראשו הוא בעד המיסיון והשני נגדו. בספרו האחרון ישנה תמונה של שמשון הגבור אוחז בשני עמודי התוך להרוס הבית, זאת אומרת: להרוס בית המיסיון. ועודנו זוכר כי מר דוב שטיינהרט היה עובר עם ספריו למכרם.

אמרו לי כי מר פיכמן הביא בספרו “הארץ” קטעים ממאמריו ע"ד חבת הארץ.

תל אלמסאבין או הר שפך הדשן

מענין המכתב שפרסדם הקונסול פין בהיותו בירושלם בשנת תרי"ז (1857) באחד העתונים המדעיים בלונדון על אדות מקום “שפך הדשן”, ובו הוא אומר:

מחוץ לעיר (ירושלם) בצפונית-מערבית, לא רחוק ממקום הנקרא בשם: “קברות המלכים” עומדים שני גלי או צבורי דשן ממראה תכלת-ברוד (בלויא-גרויא) ואחד מהם גבוה כארבעים רגל, ולפי אמונת העם היושבים שם, המה פסולת מנתר ובורית, אשר נעשו שם בימי קדם. אבל רבים מחכמי אנגליה התרים את הארץ, גזרו אומר שלא רחוק הדבר, שהמה שפך הדשן מעולות וזבחים, אשר העלו כהני שוכין ציון וירושלים, בהיות עיר אלקים ומקדשו על תילם בנוים. – ולברר הענין העתיק הזה, לקח החכם דוקטור ראטה ממינכען בהיותו שם, שני קמצים דשן, להביאם עמו אשכנזה, למען בחנם שם בבתי-המצרף (לאבאראטאריוֹם) הגדולים, ואלה דבריו אשר כתב בשמו החכם דר. זאנדארסקי, לחברת החכמים היושבים בירושלם: "עד כה היה הדבר מוטל בספק, אם שני צבורי הדשן העומדים מחוץ לשער דמשק בירושלם, המה שארית מקרבנות, שהקריבו במקדשי אלק' ישראל, או פסולת מנתר ובורית כדברת ההמון. אבל עתה אחרי שנבחנו הדוגמאות מהדשן שהבאתי עמי בבית המצרף (לאבאראטורום) הגדול אשר להחכם המפורסם האדון ליעביג, אין ספק עוד, שהמה אך משפך הדש ששפכו ידי הכהנים. ולא פסולת אחרת כו' כו', (פה יברר במופת הכימיה אמיתות הענין, מה שאין מקומם להעתיק בזה). וגם עצמות ושן בהמות עוד נמצאים ביניהם אבל מאיזה מין קשה לברר.

“על ידי אלה זכינו לדון על מקום גבול החומה הישנה, אחרי שידענו כי מקום שפך הדשן היה מחוצה לה”, עכ"ל.

הדברים נעתקו אז ב“המגיד”, ועל זה הוסיף הרב והחכם הגדול הר"ר זכריה פראנקעל רב בדרעזדען ומדינת זאקשיין – במכתב עתו – לאמר: “כי שפךם הדשן היה מחוץ לחומת ירושלם (עי' יומא ס“ח סנהדרין מ”ב), ויקוים בדברי החכם הנזכר, כי שפך הדשן היה בצפון העיר (יומא שם), כידוע ששער דמשק בצפונה, ולא עוד אלא שגם דעת ר' יוסי (שם) שהיה במערב, יש להם יסוד, אחר שהגלים המה צפונית-מערבית”.

* *

התל הזה עמקו כארבעים רגל, היה נמצא עד שנות המלחמה סמוך למגרש שמעון הצדיק, מראהו היה דומה לאפר, במשוש-היד נרגש בעפרו שמנונית משהו כאשר נרגיש באפר כירה. כל צמח וכל עשב לא גדל על התל הזה. הרא"מ לונץ מעיר עליו: ילידי הארץ יקראו לו תל אלמסאבין (תל בתי-מלאכת הבורית) והמסורה תקראהו בשם “הר שפך הדשן”. ועד היום לא באו עוד החוקרים לדעה אחת, מהם מחזיקים עם המסורה כי פה שפכו את דשן הקרבנות; ומהם יתנגדו להמסורה וישערו כי התל הזה נצבר מאפר בתי מלאכת הבורית. והוא מוסיף ומעיר כי כבר נשלחה דוגמא מאדמת התל הזה לחוקר המפורסם פרופיסור ליעביג במינכען לבחנה בהפרדה כימית, ותהי תשובתו כי נמצאים בה חלקים רבים מיסוד החי ואין גם שמץ מיסוד הצומח, וגם מעורבים בה חלקי עצמות ושינים. –

הראשון בחוקרי ארה“ק הרב אישתורי הפרחי בעל ספר “כפתור ופרח” (עמוד ע"ו) מזכירו בזה הלשון: “וכן מקובל, בית הדשן לצפון ירושלם כמרוצת הסוס והוא תל קטן נמוך הרבה”. ודעת רבנן (זבחים ק“ו ע”א) מקום שפך הדשן הי' בצפונה של ירושלם חוץ לשלש מחנות, וכן דעת ר' יוסי הגלילי וראב”י, רק להראשון צקיך שיקדים שם דשן ולהאחרון צריך שיהי' מקום משופך (מקום מדרון), רק דעת ר' אליעזר היא (זבחים ק“ה ע”ב), כי מקום שפך הדשן הי' במזרח העיר. גם המסרה הזאת מובאת בספר הנז' ( עמוד צ"ח). ובספר “אלה מסעי” להר“מ חאגיז בשם האר”י. ואמנם יוכל היות כי היו שני מקומות מיוחדים לשפך דשן הקרבנות, ואולי אחד לקרבנות צבור ואחד לקרבנות יחיד, האחד במזרח לעיר לרגלי הר-המוריה, והמקום הזה נשכח מאתנו, כי בהמקום הזה שפכו זה כחמשים שנה את כל עפר וזבל העיר, והשני הוא העקרי".

והתל הזה איננו עוד במציאות.

מלפני עשרת שנים באו המה הנכרים, ולקחו את כל עפרו ואת כל אשר בו. המה, הנכרים, מתחשבים עם כל רגב-עפר, עפר ארצנו.

נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר

נופת צופים יהיו נאמרים

בחלקו של נפתלי (מדרש רבה)

עם גמר החוברת הזאת התכבדנו באורחנו הנכבד, אחד מידידי ציון וירושלם, לא בדבר שפתים כי אם בפועל כפים, בפעולות רבותונשגבות לציון וכל קדשיה לירושלם וכל מפעליה: מפעלי התורה והעבודה, חונן ונותן עושה מעשה מר נפתלי בן-יעקב פייערשטיין הי“ו. גבאי אה”ק בעיר מאלדע, מאס. באמריקא, שבא לבקר את ירושלם עיה"ק משאת רוחו ונפשו.

האיש היקר הזה ראוי לברכה בשם ה' ובשם כל יושבי ציון וירושלם. ברום הוא בבואו!

על זה התפללנו תמיד ואמרנו: מי יתן ובאו מהם טובי חובבי ירושלם לראות בעיניהם את עטרת תפארת ירושלם במעשה הצדקה והחסד; לראות ולהתבונן את כל חמדת ישראל בארץ-ישראל, בירושלם עיר הצדק, קריה נאמנה; חראות את כבודה והרה: שכונותיה, פרוריה ומושבותיה, מפעליה ומוסדיה “מעשה אבות”, אבותינו ואבות-אבותינו ראשי ומיסדי הישוב הישן-והחדש.

וטוב מראה עינים מהלך נפש. עדי ראיה ישיבו שלום מעיר השלם אל בעלי שמיעה לשמוע מהם דברים כמו שהם.

* *

“נפתלי בן-יעקב” מלא תמיד תפקיד חשוב ב“שליחות מצוה”. –

ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך.

סע בדרך צלחה, ומה' תשא ברכה, בברכת ציון וירושלם, וזכתה ירושלם לראותך עוד הפעם בשובך לציון, בשבות ה' את שבות עמו, לשוב שלום אל עיר ה' בקבוץ בניה לתוכה בשמחה.

בגליון הספרותי של,דאר היום" מי“ז סיון תרפ”ז, כותב המבקר הידוע ד"ר מ. ר.:

ה“ארכיאולוג” הירושלמי החביב, גרייבסקי, פותח בחוברת שלפנינו שורה של מונוגרפיות לרבני העיר הקדושה ועסקניה למלֹאת מאה שנה לבסוס הישוב האשכנזי בירושלם. לעינינו עוברים גדולי תורה ויראה, עשירים דבוקים בחבת הארץ ואנשי מעשה וצבוריות פעילה – חלוצים גבורם לפי דרכם שנשתקעו בארץ והניחו בה את היסוד הראשון לישוב עברי בקרבנות עצומים. המחבר מטפל ב“גלריה” של תמונותיו בחבה ובהרחבה אנקדוטית, ומביא לנו גם “קוריוזים” וגם דוגמאות של פעילות מצוינה. הנה ר' ניסן בק, המקבל את פני הקיסר האוסטרי פרנץ-יוסף בבית הכנסת של ר' יוחנן בן זכאי ואומר לו כי הוא האדריכל של הבנין ולמד את המקצוע בחדרו. הנה ר' עזריאל הויזדורף, הנוסע באניתו מטרייסט לא“י שני חדשים ותוקע בשופר על פי בקשת רב-החובל כדי להשקיט את זעף הים. והנה ר' יוסף ריבלין, “המיסד העקרי של הישוב בירושלם”. תואר שלא זכה לו איש זולתו אחרי הרמב”ן. הוא יסד י"א שכונות חדשות בירושלים, וירושלמי רוחני זה היה הראשון שהבין כי עתידנו הוא בישוב חקלאי.

זכרונות קדומים חוברת א.

הבולטין הארץ ישראלי מיום י“ג אדר פ”ה: March 5^th 1928

THE ASHKENAZIC COMMUNITY

IN JERUSALEM

Mr. Pinchas Grayevsky, the noted Hebrew chronicher of Old Jerusalem, has lately published a pamphlet containing important documents on the origin first years of the Ashkenazik Jewish Community in the Holy City. The present pamphlet is only the first number of a series which will be completed in the course.

---

יצאו לאור:

א) “זכרון לחובבים הראשונים”.

ב) מכתבים על משובות ארץ-ישראל.

ג) החרש והמסגר בירושלם.

ד) ניר לבית הלוי.

ה) חיי הקראים בירושלם.

ו) אבני זכרון.

עומדים לצאת לאור:

א) פנקסי השדרי"ם בירושלם, (משנת תר"ה והלאה)

ב) שלש כתובות הבאות כאחת:

א) כתובה קראית (העתקה מכתב-יד אשורי)

ב-ג) כתובה של השומרונים (בתולתא וארמלתא) העתקה מכתב-יד לבונאה.

ג) מגנזי ירושלם.

ד) זכרונות קדומים.

ד) מכתבי השר משה מונטיפיורי ממנו ואליו.

ה) פירמנים מימי ממשלת תורכיה.

כתובתי בשמי:

פנחס בן-צבי גראייבסקי

ירושלם.

 

חוברת י    🔗

החוברת הזאת כוללת

תעודות- היסטוריות

לבסוס הישוב האחרון של עדת האשכנזים בירושלם

נעתקו מגופי הכתבים הנמצאים בארכיונו של

הגאון רבינו שמואל סלאנט זצ"ל

שהיה רב ומנהיג ירושלם שבעים שנה.

ויצאו לאור ע"י פנחס בן צבי גראייבסקי

חמר ולבנים לההיסתוריה הירושלמית.

\– \– \– \–

עשירה היא ירושלם בתעודות וכתבים עתיקים מהתקופה הראשונה אבל דא עקא שהעשר היקר הזה מפוזר ומפורד פה ושם; חבילות של ניירות כתבי- יד שונים, מכתבים ושטרות הנוגעים לקורות ירושלם מלפני מאה ומאתים שנה אנו מוצאים אצל אנשים שונים מן הספרדים והאשכנזים, שירושה היא להם מאבותיהם ואבות אבותיהם, רובם ככולם אינם יודעים כלל מה כתוב בהם; אינם יודעים את ערכם וחשיבותם, אינם יודעים שכל שורה ושורה בכתבים האלה מרגלית יקרה היא לההיסתוריה הירושלמית, וכמה מרגליות כאלה עוד אפשר להחריזן על חוטי המשי, לזכרון בספר, טרם שתאבדנה כליל ולא יהיה זכר למו, – אבל ישנם ביניהם שאמנם יודעים המה את ערכם וחשיבותם, ובכל זאת אינם מתחשבים בדרישתנו, אינם נותנים להעתיק ולפרסם את “הירושה” שלהם הספונה וטמונה תחת התנור והכרים עד שתלך לטמיון והעש יאכל אותה. –

אלה “המשמרים” משמידים את זכרונותינו, חוטאים המה נגד ההיסתוריה הירושלמית. וגדול עונם מנשוא!

* *

חוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד שיש לו, או רכש לו, תעודה או מכתב ישן הנוגע לקורות ירושלם להוציאו ממחבואו להראותו לעין כל, לגלהו, לפרסמהו בדפוס, אם על ידי עצמו או על ידינו, אם על ידינו – בבקשה: להמציא לנו את גופי הכתבים ע"מ להחזירם כמו שהם, וכל דבר יקרא על שם בעליו.

יואל משה סלומון

מקדש לרבי יואל משה סלומון ז"ל

בעל “יהודא וירושלם”

הדור השלישי למיסד הישוב האשכנזי בירושלם.

– נולד בירושלם י“ח אדר תקצ”ח ונפטר י“ב חשון תרע”ג –

אבי אביו ר' אברהם שלמה זלמן צורף ז“ל בא ירושלימה בשנת תקע”ב, וכל מעשי תקפו ופרשת גדולת מעשיו בעד הישוב בכלל ועבודתו ביחוד לפדיון החורבה ידועים המה ומפורסמים לכל.

בנו ר' מרדכי סלומון ז“ל, אביו של ר' יואל משה, הלך גם הוא בדרכי אביו, וישם כל מעיניו רק להגדלת הישוב ובסוסו, הוא היה הראשון שהגה את הרעיון של עבודת אדמה יהודית בארץ- אבות, לשם זה התישב באחד הכפרים ויקן לו בהמות וכלי מחרשה וישתתף עם האכרים בעבודת האדמה כדי לקנות לו את הידיעות הנחוצות. על ידו ועל ידי הר”ר ארי' הנאמן ז“ל נבנה בית הכנסת הגדול בית יעקב בחורבת ר”י החסיד.

וגם רבי יואל משה סלומון הלך בדרך זו להפריח את הישוב ולבססו על עבודת האדמה ובנין שכונות חדשות, וימי חייו בא"י היו שלשלת ארוכה של יסוד ישוב לבני ישראל בארץ ישראל, הישן והחדש, מהשכונה הראשונה “נחלת שבעה” עד “פתח תקוה ויהוד”.

בימי בחרותו היה אחד מתלמידיהם המובהקים של גאוני ירושלם רמ“ל מקוטנא והגרש”ס זצ"ל. נוסף על ידיעתו הרחבה בתלמוד ופוסק' היה סופר ומשורר, חכם ונבון, רבים פנו לעצותיו וימצאו בהן מה שלבם חפץ ויהי מחשובי בחירי עדת האשכנזים שעמד תמיד בראש הנהלת כל עניני העדה יותר מיובל שנים ושאיפתו היתה תמיד: להנהיג בירושלם הנהלה צבורית נכונה על ידי בחירות כראוי, הוא היה אחד הכחות היותר מצוינים בארצנו וראש המדברים בכל שאלה צבורית העומדת על הפרק, עם דעתו התחשבו במדה הראויה; חביב היה אצל כל תושבי עירנו ורצוי לכל המפלגות. –

עמד בראש הנהלת בית החולים הצבורי “בקור חולים” ובשנת העת"ר הונחה על ידו אבן הפנה להבנין החדש של בית החולים הזה הממלא עתה תפקיד גדול וחשוב

דבר מותו יכול להחשב גם עתה כאבדה גדולה אבדה שאינה חוזרת להצבור האשכנזי הירושלמי כי לא עוד רבים כמוהו נמצאים בתוכינו שנסיון כה עשיר בשנים ובמעשים יהיה נלוה אחריהם. לא קם כמשה!

* *

נוסחי המצבות מראשי מיסדי הישוב האחרון בירושלם:

מ“ק מהר”ר אברהם שלמה זלמן זצ“ל אשר הציל נחלת האשכנזים מיד הישמע' והשתדל בבנינה ובפרט בבנין הבית המדרש הנקרא בשם “מנחם ציון” זי”ע נלב“ע י”ט אלול שנת תרי“א לפ”ק

מ“ק הרב המופלג י”א באמת מו“ה מרדכי בהרב המפורסם מוהר”ר אברהם שלמה זלמן ז“ל אשר טרח עם אביו ז”ל להציל חורבת ריה“ח זצ”ל מיד הגוים והשתדל בבנינה נלב“ע ביום ט' חשון ש' כתר”ו לפ"ק.

בית הכנסת בית יעקב

אעלאם [כתב רשמי]

משנת 1252 (תק"צ)

לבטול החובוֹת הישנים

רשום על גבי הכתב הזה:

נוסח שטר פטורין ע“כ החובות שהיו חייבים האשכנזים שהיו פעה”ק משנים קדמוניות, שאין האשכנזים הדרים עכשיו פעה“ק הע”י חייבי' לפרוע מהם אפי' פ“ק וחתום בערכותיה' בח”י השופט הנקרא בלשונם קאדי המופתי ושאר יחידי המחכמה יר"ה.

במקום המשפט לפני אדונינו החכם הגדול השופט הכתוב שמו וכתיבתו למעלה בא ביום הזה הכתוב למטה מבחר אומתו החכם זלמן¹¹⁸ בן יעקב אשכנזי, היהודי פקיד ממשפחת האשכנזים היהודים בע“הק ירושלם, והזכיר לאדונינו השופט הנזכר אשר כבר היה משנים קדמוניות אנשים ממשפחת האשכנזים היהודים דרים פעה”ק ירושלם מאנשי העולם, ולוו סכום ידוע מתושבי עה“ק ירושלם מגוים ומזולתם בריבית מאנשי העולם ונתנו למלווים שטרי חובות בכתב ידם כפי החוב והיו פורעים להם הריבית בכל שנה, וכי תקפו עליהם החובות ולא יכלו לפרוע אפי' הריבית וראו שאין להם תקומה ומנוח אלא בברחם מארצות האל, ונשאר דיר האשכנזים (פי' מקום דירתם כלומר חצר גדול שהיו דרים בו כל האשכנזים ובהכ"נ בתוכה זה בית תפילה) אשר הוא בשוק היהודים בעה”ק ירושלם חרבה מבלי יושב ממשפחת האשכנזים ושאי' יוכת שער עד היום הזה והבורחים נלב“ע לא נשאר מהם עד אחד, ועבר זמן מבריחותם עד עכשיו יתר על מאה שנה, גם מזה עשרים שנה והותר נתיישבו בכאן ממשפחת האשכנזים תושבי מלכות הנמסי והמוסקוף¹¹⁹ יר”ה פעה“ק ירוש' תחת הפרוסטיון כזולתם, וקמו עליהם בני המלוים שואלים החובות אשר לזקניהם והשיבום שאלו שלוו מזקניהם נלב”ע ולא נדעם. ואנחנו ואבותינו ואבות אבותינו מעולם לא דרכו בעה“ק ירושלם כי אם בזמן הזה. ולא נלווה משום אדם אפי' פ”ק, ונכדי הבעלי חובות מתריסים כנגדם באומרם אתם מכלל משפחות האשכנזים, וזה החוב אשר לזקנינו על משפחות האשכנזים. והשיבום אין אנחנו חייבים באלו החובות ואנחנו לא נדע אם אמת אם שקר ואפילו אם אנחנו אשכנזים אין החוב אלא על מי שלוה ולקח המעות בידו, ואין להם להתריס כנגדם בשום אופן, שוב הודיעו והקריבו משפטן לפני המלך יר“ה ויצא דבר מלכות בשנת אלף ומאתים וארבעה ושלשים כפי פסק ממעלת שיך אסלם (ר“ל הרב הגדול של הישמעאלים שהוא עומד בעיר קושטא יע”א), ששום אחד מבעלי החובות לא יהי' רשאי לתבוע החוב מהאשכנזים הללּו יען עפ”י הדין אינם חייבים, גם בפעם הזאת נכמרו רחמי אדונינו השר הגדול מלך מצרים¹²⁰ באהבתו ובחמלתו ברשות זו לבנות הדיר המפורסם בירוש' דיר האשכנזים הנז“ל להיותו מולכי לכל האשכנזים הנמצאי' בעולם מיום הוסדה הארץ ועד עתה, והיתה הרשות לבנותו כמו שהי' עפ”י הדת, וגם נתן לנו רשיון מהדת לבנות, ובכן התחלנו לעסוק במלאכת הבנין ועכשיו קמו עלינו איזה מנכדי הבעלי חובות הנז' שואלים החובות אשר לאבותיהם הראשונים ומוציאים שטרי חובות ואומרים שהדיר ממושכן לחובותיהם, והאמת שלא יתכן היות בידם שטר שממושכן בידם, ואולם יתכן ימצא אצלם שט“ח בסך ידוע בריבית לא עוד, ושאל הפקיד הנז”ל מאדוניו הדיין הנז“ל שיודיעהו דבר המשפט בזה, אי לזאת הודיע אדונינו ומורינו השופט הדיין הנז”ל להחכם זלמן הפקיד הנז“ל ושאר היהודים האשכנזים בדין יען שהענין הוא כך והלוים כבר נפטרו ומן הנמנע שיהי' בשטרי החובות כתוב שמשכנו בידם הקרקע הנז', א”כ אינם חייבים היהודים האשכנזים העומדים פעה“ק ירוש' אפי' פ”ק מהחובות הנז' שלוו האשכנזים באותו זמן יען שהלוים נפטרו לב“ע ולא הניחו עזבונות, א”כ לא יתחייב שום א' מבני דתם לפרוע חובותיהם ולא יתחייב הבן לפרוע חוב אביו כשלא ירשו כיון שלא היה לו יתרון על זולתו ולא יוכלו זרע הבעלי חובות להתריס נגד האשכנזים הנזכרים להיותם בונים חורבותם כלל, אם הדיר לכולל לא יתכן שימשכנוהו יען הוא לכל האשכנזים שבעולם ואין לשום יחיד לו יתרון על זולתו כי יד כולם שוה בו כמו הדירים אשר זולתם פה מאוה“ע והודיעו הודעה זו אמיתית עפ”י דתם, ושאל הפקיד הנז' תכתב זאת להיות לזכות ולראי' ע"ד המשפט לעת הצורך

נכתב ונחתם ביום ששי להו' תשרי שנת אלף ומאתים ושנים וחמשים.

את קסתי נתתי אני הבא עה“ח עדותי זו מידי היתה זאת העתקת כתבא די רשים בסדר עליון מלשון ערבי ללשון הקודש כפי ידיעתי בשתי הלשונות וכל מאי דאפשר להשתדל שלא יוחלף כוונת המילה או המילות אם בקצורם או בהרחבה כידוע לכל יודע לשונות ורגיל בהעתק מלשון ללשון כי מעולם לא יפול הלשון על זולתו וההכרח להקדים ולאחר, מילה תתפרש בשתים או בשלוש וידיעת ההפכים אחת היא, ומה שחנני ה' ידיעה עשיתי השתדלות נמרץ לבל יחסר בהכונה, ביכול הכתוב מדבר ולמען תהי' לעדה קושט דברי אמת כתבתי וחתמתי שמי פעה”ק ירושלם ת“ו שליש הראשון לחודש טבת דהאי שתא התקצ”ז ליצירה ושו"ק.

זה שמי צעיר יוסף זאמירו ס“ט בלא”א ועט“ר זכרי' זאמירו זללה”ה.

הערה:

כל מה שיש לנו להוסיף ולהעיר על זה ועל כל כיוצא בזה נפרסם באחת החוברות הבאות. המו"ל

אעלאם [כתב רשמי]

משנת 1252 (תק"צ).

(לקיום רכוש החורבה ומצריה)

ב"ה.

במקום המשפט אשר את פני גדול אדונינו השופט הכתוב שמו למעלה יר“ה כאשר נהיה מאמר הנכבד מפי עליון השר הגדול האדיר יר”ה ברצון הבורא יתעלה המתוכן ביום אחד ועשרים בחדש רביע אוול (שהוא לחשבונינו ח' תמוז) משנתנו הנזכרת מטה. לשם אדונינו השופט הנזכר רומז כוונתו המעולה רשות ליהודים האשכנזים המתישבים היום בעה“ק ירוש' לבנות הדיר שלהם ההוה בעה”ק ירוש' המפורסם בשם דיר האשכנזים¹²¹ בשוק היהודים המוחזק שהוא קרקע שלהם עפ“י שטר עשוי כדת אשר בידיהם שעפ”י שטר הנז' נתנה רשות מפי עליון ושיהיה הבנין עפ“י מאמר הדת כאשר היה בנוי מקדם, בא ביום הנז' למטה מובחר אומתו החכם זלמן מארקו¹²² בן יעקב אשכנזי פקיד משפחת האשכנזים בעה”ק ירוש' והוציא מתחת ידו המאמר העליון ושאל שנעתיקהו בפנקס הערכאות ושאל לשלוח לראות ולעמוד על בוריה של החורבה הנז' ומצריה ומה שצריך להבנין לשירשה אותו אדונינו השופט יר“ה לבנות כאשר נתנה רשות מאת אדונינו השר הגדול יר”ה. השיבו אדונינו השופט יר“ה הנז' לשאלתו וזימן מצידו להכותב (הוא המשנה שלו) ולמתורגמן שלו סיד כאליל ביק אל סאלח ושמש גדול חסין אגה אסלאמבולי ומשרתו עאלי בן עבד אללה וחאנ' עוצמאן נמר ראש הבנאים בעה”ק ירושלם כעת והלכו וראו הדיר הנזכר בחברת מע' היקר ומאד נעלה אל סייד אל חאג' מחמד טאהר אפנדי אלחוסיני אל מופתי בעה“ק ירוש' ומעלת אחמד אגה מורשה ממעלת המוסלים של עה”ק וזולתם ומצאנו הדיר הנז' חרב ושמם ממולא עפר ומבונה ומקורה מג' צדדים תחתיי' ושניים וצריך לתקן תוכו ולשופו ולהחזירו לכמות שהיה, הנה לצד מערב שבו החנויות על גבם חרב לגמרי עד היסוד בה, ובכן מדד ראש הבנאים הנז' אורך צד המערבי מדרום לצפון ממקום הנק' אל מארגה עד חצר הידוע בשם חצר בני אבו עבד ונמצא שלשה וחמשים אמה וחצי, ומצד מזרח אורך מהמראגה הנז' עד חצר בני נמר חמשה וארבעים אמה, ומדד הכותב ממזרח למערב ונמצא גם הוא חמשה וארבעים אמה וגובה הבנין עד מקום קרוי הבית אחד עשר אמה וחצי באמת הבנין, ונמצא מיצרי החורבה הנז' מצד מזרח חצרות בני נמר וכזאת מצד צפון חצרות בני נמר וחצר בני אבו עבד ומצד מערב דרך המלך העוברים ושבים בו בני אדם, ומצד דרום המקום הידוע בשם אל מראגה שעל המקום הנז' טוען החכם הנז' שהוא מקרקע הדיר הנז' ולא נתאמת כעת ונשאר הדבר לזמן שיבורר הענין, ונמצא ברוח מערבית הנז' אחד עשר חנויות מהם ביד המופתי איפנדי הנז' חמשה חנויות שבנה אותם, וביד בנו סיד מוצטפה אפנדי שני חנויות שקנה אותם מבן צאדק נמר בשני אלפים גרוש ומאה גרוש. וביד סיד מחמד הנקיב שני חנויות שהוא בנאם, וביד יוסף אגה אל ג’אעוני חנות א' שבנאה, וביד סיד מחמד שלבי חנות א' קנו בנינה מסיד נור אל דין מחסין נמר, ומנו כולם והודיעו לשופט הנז' על כל זה, ובכן הקביל החכם הנז' על עצמו וגם מצד פקידתו ע“כ האשכנזים הנז' על אודות האחד עשר חנויו' הנז”ל, היותם מכלל בתים הת[חתו]נות של הדיר הנז' ברוח מערבית ולסיבת חורבן הדיר הנז' בנו הנזכרים בקרקע הנז' ועשאום חנויות ונשתמשו בהם בלתי רצון ורשות מהאשכנזים בעלי קרקע הדיר הנז‘, ושאל שיחזירום לו החנויות הנז’ להחזירם בתים לדיר כמו שהיו מקדם ושאלו להנזכּרים על זה, והנה המופתי סבר וקביל מהם שלשת אלפים ותשע מאות גרוש הוצאה שהיה לו בבנין החמשה חנויות הנ“ל וסילק רשותו מהם, גם בנו סיד מוצטפה אפנדי גם הוא סילק כחו ורשותו מהשתי חנויות הנ”ל אחר שקבל בידו מהם שני אלפים ומאה גרוש שזהו דמי מקנתם כנז“ל ומסר להם הב' חנויות הנז' וסיד מחמד שאכר אפנדי הנקיב ג”כ סילק כחו ורשותו מהב' חנויות אחר שגבה מהם בידו הוצאה שהוציא על בנינם והוא סך שלשת אלפים גרוש ומסר להם החנויות, וסיד יוסף אל ג’אעוני ג“כ סילק רשותו מהחנות הנז' אחר שגבה מהם שבע מאות וחמשים גרוש שהוציא עליה בבנינה ומסר להם החנות, ברם סיד מחמד הנז”ל שקנה מסיד נור אל דין הנז' יצא לטעון שהוא קנה מסיד נור אל דין מחסן אל נמר אשתקד וסיד נור אל דין בנה החנות הנז' כשטר עשוי בערכאות יוצא מתחת ידו המודיע שהוא מווקוף (פי' כמו קרקע הקדש) חסין קמיע ושכר אותה מהממונה על הוואקוף ובנאה ואינו מאמין היות החנות הלז מכלל בתי הדיר הנז' וחפשנו בפנקס הערכאות בפנקס הקדש חסין קמיע הנז' ולא מצאנו שום זכר כלל לחנות הנז' בתוך קרקעות הוואקוף הנז‘, ובכן שאל אדונינו השופט¹²³ מהחכם זלמן מארקו הנז’ ברור על טענתו והזמין לו עדים לסיד אברהים אפנדי אל דקאק וסיד מחמד עבד אל חיי אפנדי אל ג’אעוני והעידו עדות גמורה כדת בפני סיד מחמד הנז' היות אמת שהאחד עשר חנויות הנזכרים שהם היום תחת הדיר הנז' ברוח מערבית שאחד מהם היא החנות אשר ביד סיד מחמד הנז' הם מכללות בתי הדיר הנז' התחתיים ברוח מערבית ולסיבת חרבן הדיר הנז' בנו הנזכרים בקרקע הנז' ועשאום חנויות ונשתמשו מהם בלתי רצון ורשיון בעלי קרקע הדיר הנז' ושהם יודעים זה ידיעה אמיתית שהאחד עשר חנויות הנזכרים מכלל הדיר הנז' עדות אמתית כדת רצויה ומקובלה כדת, וכאשר נתברר ברור עפ“י הדת היות האחד עשר חנויות הנז' מקרקע הדיר הנז' ונגלה בידיעת הבאים לראות החורבה הנזכרים שצריך בנין החורבה הנז' ושהענין כמו שהוא מוזכר לעיל, ובכן גזר אומר אדונינו השופט יר”ה שסיד מחמד הנז“ל ימסור החנות הנזכרת להאשכנזים, ובכן מסרה להם, ונתן רשות אדונינו השופט הנז'' להאשכנזים הנז' ופקידם הנז' לבנות הדיר הנז' ולהחזיר קרויו (פי' הבתים) כמו שהיו ולהשיב האחד עשר חנויות בתים בתוך הדיר כמו שהיו וצוה עליהם שלא יוסיפו בבנין יתר על מה שהיה מקדם, ולא על היסודות הקדומים ולא יוסיפו לא ברוחב הבנין ולא בגובה כי אם עפ”י המדה שנמדדה ונזכרה עפ“י הדת מאמר ורשות וצווי אמיתי כדת מקובלת כדת ושאל לכתוב ההוה, להיות לראיה בידו לעת הצורך ולכך כתבנו האמת כמה שהוא מאי דהוה בח' אלול שנת אלף ומאתים ונ”ב (לחשבון אה“ע שהוא התק”צ לחשבוננו).

את קסתי נתתי אני הבא על החתום עדותי זו מידי היתה זאת העתקת כתבא די רשים בסדר עליון מלשון ערבי ללשון הקודש כפי ידיעתי בב' הלשונות וכל מאי דאפשר להשתדל שלא יוחלף כוונת המלה או המילות אם בקצורם או בהרחבה, דידוע לכל יודע לשונות ורגיל בהעתק מלשון ללשון כי מעולם לא יפול הלשון על זולתו וההכרח להקדים ולאחר ומילה תתפרש בשתים או שלש וידיעת ההפכים אחת היא ומה שחנני ה' ידיעה עשיתי השתדלות נמרץ לבל יחסר מהכוונה ביכול הכתוב מדבר, ולמען תהיה לעדה קשט דברי אמת כתבתי וחתמתי שמי פעה“ק ירוש' ת”ו בש“א לחדש טבת דהאי שתא התקצ”ז ליצירה.

זה שמי הצעיר יוסף ס“ט בלא”א ועט“ר זכריה זאמירו זללה”ה.

שטר משכנתא

בינ“ו עמ”י עש"ו

מודים אנחנו הח“מ חכמי ורבני גזברי ואמרכלי דבנין חורבות הנקראה בשם חורבות רבינו יהודה החסיד נ”ע השייך לכוללינו קדש אשכנזים פרושים הי“ו אשר זכנו ה' להעמיד חורבותיה ולבנותה בהר הק' בירושלם ת”ו הודאה גמורה כמודים בפני בד“ח, היות אמת וצדק שבכח המסור בידינו מיח”ס דכוללנו ק' נטלנו וקבלנו מיד הרב המופלג והמפורסם מו“ה מרדכי מינסקר היו סך שלשת אלפים וחמש מאות גרו”ש טו“ת ויפה הגיעו לידינו לטובת ולתועלת בנין החורבות הנזכר, ובעדם ובעבורם השכ[נ]נו לו ולב”ך השני בתי' אשר בחצר העליון בבנין הנז' העומדים בקרן מזרחית צפונית, ומצרי הבתים הם אלו: ב' פתחים וארבעה חלונות פתוחים לצד דרום, היינו פתח וב' חלונות לתוך המבוי סמוך לליוואן, ופתח ושתי חלונות להלאה מהמבוי ומרתף א' הסמוך לב' בתים הנז' מהמרתפים אשר תחת הבתים הסמוכים לצד דרום, וחלקם בחצר ובבור ובבה“כ ושפכי ונטפי וכל מין זכות הנלוה ומתייחס לשני הבתים הנז', גם חייבנו א”ע לתקן להרב הנז' בית תבשיל וביה“כ מיוחד לבתים הנז‘, הכל כאשר לכל השכננו למע’ הרב מוהרמ”מ הנז' משכנתא גמורה בתורת נכייתא עשוי' כהוגן וכתחז“ל משכנתא משופה ומנוקה מכל מין טוען ומערער שבעולם, נמנה ומתחיל המשכנתא הנז' מיום דלמטה עד עבור חמשה שנים רצופים. ובעבור החמשה שנים יחשב השנים שעברו וינוכה שלשה גרוש לשנה שכירות הבתים הנז' והמותר להחזיר לו בשלימות באין אומר ואין דברים בלי שום פוצה פה ומצפצף כלל וכלל ובפירושא אתמר בתנאי גו”ש כתנאי בני גוב“ר כתחז”ל שבכל עת אשר יזדמן בע“ה לפני הרב מוהר”מ הנז' לקנות איזה בית פעה“ק ת”ו, אזי מעתה ומעכשיו חייבנו א“ע וב”ך להחזיר לו ולב“ך כל המעות הסך הנז' תכף ומיד בלי שום עכוב כלל אפי' בתוך החמשה שנים הנז', וקבלנו עלינו ועל ב”ך להעמיד למהר“ם הנז' וב”כ את הבתים הנז' כל ימי משך המשכנתא בּאחריות גמורה על כל החורבות הנז' וכל מין הכנסה השייך לה שעבוד גמור, לפצות ולהדיח כל מין טוען ומערער שבעולם מעל הבתים הנז' הן ב“ב ושאינו ב”ב, כל האמור נעשה ונגמר מידינו דח“ל בכל אופן היו”מ ומספיק לפו“ד כהוגן וכתחז”ל וחומר וחזק שט“ד כחו”ח כל שטרי משכנתא בנכייתא הכשרים דנהיגי בישראל העשויין כהוגן כתחז“ל ולא יורע כו' ולא יופסל כו' והכל דלא כו' ודלא כו' בביטו' כו' ובפיסול כו' לדעת הרשב”א זלה“ה. והכל בקגו”ש במדל“ב כתחז”ל שקנו אחרים מידינו לקיום כל האמור בלי שום שינוי ותמורה כלל, ועד“א וצדק באנו עה”ח שלהי חדש מרחשון שנת הת“ק ותשעים ושבע לפ”ק פעה“ק ירושלם ת”ו והכל שריר ובריר ונכון וקיים.

נאם צבי הירש במוהר“י זללה”ה

נאם נתן נטע בהרב החסיד מוהר“מ מענדל זללה”ה

נאם דוד בלאמ“ו מוהר”ר ראובן בהרב וואלפין

ונאם אריה בא“א מו”ה ירחמיאל זלה"ה נאמן הכולל

נאם אברהם שלמה זלמן בא“א מוהר”י זללה"ה

נאם נתן נטע בא“א מ”ו הח' המפורסם מו“ה סעדי' זצלה”ה

נרשם בצדו:

השטר הנז' סלקו בוילנא ולא נשאר מגיע ע“ז אף פ”א.

ע“א חורבת ר”י החסיד

ב"ה

דא תהא למיקם איך אמו“ץ שבפנינו עדים הח”מ נעשה ונגמר האופנים המבוארים למטה בין מע' הרבנים הגזברים ומשגיחים בכל עניני תועלת המקום קדוש חורבת רבינו יהודא החסיד זיע“א ואלה שמותם: חיינו הרב המפו' מוהר”ר אברהם שלמה זלמן נ“י, והרב מו”ה אהרן זעליג נ“י והרב מו”ה דוד מלאמזע¹²⁴ נ“י, והרב מו”ה ארי' נ“י, והרב מו”ח משה בהריצ“ח¹²⁵ נ”י, ובתוכם הרב מו“ה דוד טעבלי ברלין נ”י אשר הוא גזבר וגם נאמן על הקופה מהמקום ק' הנ"ל.

הנה הרבנים הנקובים הנז' קיימו וקבלו עליהם בקגו“ש במדל”ב מ“כ כתחז”ל שלא יעשו שום דבר בעניני המקום ק' הנז' כ“א בהסכמת רובם ככולם דוקא, הן בעניני הכנסה והן בעניני הוצאה של המקום ק' הנז' ובפרט בעניני בנין הביהכ”נ הגדולה בעזה“י, הן בכל ענינים הנצרכים לעשות כדי להשיג הרשיון מהמלך על בנין הביהכ”נ והן בגוף הבנין שנזכה בעזה“י וכמו כן בכל שארי הענינים הנוגעים להמקום ק' הנז”ל הכל כאשר לכל יעשה עפ“י הסכמת רובם של הששה גזברים הנז”ל ומפורש נאמר שהרוב דיעות יהי' בזה האופן דוקא היינו שיסכימו שנים מהשלשה שאינם מהממונים של הכולל שהם הראש“ז והר”א זעליג והר“ד הנז”ל והסכמות שני דעות מהשלשה שהם מהממונים כידוע והם הר“ד טעבלי והרב ר' ארי' והר”מ הנז“ל, עפ”י הסכם הרוב בנ“ל יצאו ויבואו כל עניני המקום ק' ולא יעבור כתיב, גם מפורש קיבל ע”ע הרב מו“ה דוד טעבלי הנז”ל בקגו“ש במדל”ב בל יתן שום מעות מקופת המקום הנז' אשר ת“י לשום ענין בלתי אם נועדו רוב המנויים הנ”ל כמבואר למעלה דהיינו שני דעות מהגבאים שאינם מהממוני' דכולל כנ“ל ואחד מהשלשה גבאים שהם מהממוני' הכולל והסכמת הר”ד טעבלי עמה‘, בהסכם כזה יתן מעות לכל אשר יוסכם בעניני המקום ק’ הנ“ל ועפ”י צעטיל שיהי' חתום בח"י הגבאים המסכימים לאותו ענין, באופן הנז' דוקא אך לא בשום שינוי ואופן אחר כלל וכלל.

כל הנז“ל נעשה ונגמר בכי טוב באסיפת כל הרבנים הגזברים והנאמן הנקובי' בשמות' הטובי' למעלה, ברצונם הטוב והגמור ובחיוב גו”ש שלא ישונה מכל המבואר לעיל שום שינוי ותמורה כלל והכל גו“נ דלא כו' ודלא כו' ודלא כו' בביטול כו' ובפיסול כו' לדעת הרשב”א זללה“ה וקנינו אנן סהדי דח”ל מידי הרבנים הנז“ל מיד כל או”א קגו“ש במדל”ב מ“כ כתחז”ל על כל הכתוב ומפורש לעיל ולמען תהי' זאת לעדות ולראי' מהימנא באנו עה“ח יום גימל ט”ז לחו' אדר ראשון שנת תרי“א פעי”ק ירוש' ת“ו והכל שו”ב וקיים.

נאם אברהם יצחק בא“א מו”ה צבי הירש פרוש ז“ל סו”נ הכולל

נאם אברהם ליב ב“מ יצחק ז”ל¹²⁶

ליתר תוקף ועוז ע“כ הנז”ל הנה אנחנו בקודש באנו בעצמינו עה“ח מודים אנחנו הח”מ בהודאה נשו“ק איך שכל הכתוב ומפורש לעיל, הן הן הדברים אשר נמנינו וגמרנו בשלום יחדיו וברצון כולנו בחיוב גו”ש בל ישונה מכל הנז“ל והכל נו”ג בקגו“ש במדל”ב שקנו העדים כו“נ דחתימי לעיל מיד כאו”א מאתנו הח“מ בעת אסיפתנו יחד לקיים כל הנז”ל בלי שום שינוי ותמורה כלל, והקב“ה יהי' בעזרנו להקים ולרומם חורבות אלקינו ויקרב גאולתינו בבי”א.

ובכן ע“ד האמו”ץ ככל הנז“ל באנו עה”ח יום הנ“ל שנת הנ”ל והכל שריר ובריר וקיים.

דוד טביא מלאמזא¹²⁷

דוד חוא הקטן טעבלי ברלין

אריה בא“א מו”ה ירחמיאל זלה"ה נאמן

משה בהרי“צ זלל”ה חאסלאוויצר

אהרן זעליג בא“א מו”ה מנחם מן זצ"ל

ב

ב"ה

להיות כי בשנת תק“צ ויו לפ”ק התאספו ובאו יחד, ראשי ומנהלי ומשגיחי עדת ישורון כוללינו ק“ק פרושים הי”ו בפעה“ק ירושלם תובב”א לראות ולעיין בצ“צ באמונה. המה ראו את רבת המכשלה אשר היתה מהעדר מקום תורה ותפלה דרבים לציבורא קדישא, כי הבהמ”ד אשר הי' אז הי' קטן מהכיל עד שהיו עומדים צפופים, והרימו מעם איש נבחר אשר יעמוד בהיכל מלך להוציא מאמר ורשיון על בנות חורבה א' מחורבות ירושלם היא נחלת אבותינו קדושה הראשונה מקום חורבת הרב רבינו יהודא החסיד ז“ל, ה”ה הרב המופלג המפורסם מוהר“ר אברהם שלמה זלמן הי”ו, ותלי“ת חפץ ה' בידו הצליח והביא המאמר מהמלך והחלו בעזר ה' לבנות הנהרסות ולנטוע הנשמות, עדי כי נבנו בעזר ה' הבהמ”ד והבתים הבנויות לתלפיות.

אמנם הן כל אלה נוחם יסתר מאתנו, ודאבה נפשנו ותכלינה עינינו מראות והביט במקום הבהכ“נ החריבה והשוממה עלה כולה קמשונים כסו פני' חרולים, מאין לאל ידינו לשכלל היכלה, כי אין לכסף מוצא להוצאות המסתעפים לזה להוציא מאמר חדש מהמלך יר”ה להקם אותה מתליי' ברחבת ידים, וגם כי עדיין לא יצאנו ידי חובותינו מאשר כבר נבנה בעזר ה‘, בכן שמנו אל לבנו עד מה אנחנו מחשים בדבר הזה ומדוע תהי’ המצוה הזאת כגחלת אשר לא הופחה מעמייא עמייא ואזלא, ציון היא דורש אין לה מכלל דבעי דרישה, ואיככה נוכל וראינו היותה עתה ברפיון ושפלות ידים.

אי לזאת התאספנו יחד אנחנו הח“מ באשר כבר החלנו בהמצוה הזאת ומוחזקים בה, ומאז נתקשרנו כמבואר בכתב התקשרות הנעשה בשנת תק”צ ויו הן כעת התקשרנו מחדש להכנס במוסרות אהבת ציון וחיבת ירושלם ולברך על המוגמר, והנה אנחנו בקדש מהח“מ אשר אנו בכתובים על הכתב התקשרות הנ”ל היינו מו“ה אברהם שלמה זלמן נ”י הנ“ל ומהור”ר יוסף זונדל מסלאנט ומוהר“ר נתן נטע בהר”ס ז“ל ומוהר”ר אהרן זעליג ומוהר“ר דוד מלאמזע ומהר”ר ארי' במהו“ר ירחמיאל ז”ל על מקומנו נהי' לשלום בגזברות וגבאות המ“ק בגמר המצוה אשר מוחזקת בידינו מאז, עוד הספנו עלינו את ידידינו הרב הגביר מוהר”ר דוד טעביל נ“י בהגאון מוהר”ש ז“ל מלונדון להיות הוא גזבר ונאמן לכל מיני הכנסות אשר יבואו מאיזהו מקומן שי' הכל יובא לידו, ומידו יצאו עפ”י הסכם הגזברים ורובם ככולם, גם את ידידנו הרב מוהר“ר משה נ”י בהרי“צ ז”ל להיות גם הוא גזבר ורואה חשבון להוצאות והכנסות של המ“ק הנ”ל, גם הרב ר' דוד מלאמזע יהי' רואה חשבון עם הר“מ הנ”ל, עפ“י השמונה נסיכים הנ”ל יתנהג גמר המצוה הלז והמה יחד יתעסקו ויתאמצו בעזר ה' הגומר עלינו להמציא מיני הכנסות בגמר בנין הנ“ל ולפרעון חובות אשר כבר עלה על המ”ק הנ“ל, ובפירוש קבלנו עלינו שלא נערב שום ענין של כולל קופת עניים לקופת המ”ק ולא של המ“ק לכולל, וגם קבלנו אנחנו הח”מ לאשר ולקיים ככל התקנות המבוארים בכתב הנכתב בתק“צ ויו, ואני הנאמן הח”מ קבלתי ע“ע שלא אוציא מת”י אפ“א של מעות המ”ק בלתי רשות השבעה גזברים הנ“ל ורובם ככולם, ובפירוש הותנה שבנסוע א' מאתנו הגזברים הנ”ל והח“מ לאיזהו מקומן הרשות לו להעמיד אחר תחתיו עד בואו לשלום, כל הנ”ל נעשה מאתנו בתוקף כל המבואר בכתב הנ“ל וכתוקף כל התקנות דנהגי בישראל ולא יעבור כתיב, והמקום יהי' בעזרינו ויגמור לטוב בעדינו כי לזאת יקרא חפצי בה. הכ”ד הבאים עה“ח אנחנו ראשי ואמרכלי וגזברי המ”ק חורבת הרי“ח זצוק”ל החותמים בח' סיון תר“ח לפ”ק פעה“ק ירושלם ת”ו.

נאם אברהם שלמה זלמן ס"ט

נאם נתן נטע בהרב אאמ“ו החסיד המפו' מוה”ר סעדי' ז"ל

נאם אריה בא“א מו”ה ירחמיאל זלה"ה נאמן

נאם יוסף זונדל בהרב מוה“ר בנימין זללה”ה מסלאנט

נאם אהרן זעליג בא“א מו”ה מנחם מן זצ"ל

נאם דוד הוא הקטן טבלי בהה“ג מ”ו שלמה זצ“ל אבד”ק לונדן

נאם דוד בלא“א מו”ה יהושע ז"ל טביא

נאם משה בהרב המנוח מו“ה יצחק זלל”ה חאסלאוויצר

חצר הכולל

בינ“ו עמ”י עש"ו

להיות שיש פעה“ק ירוש' ת”ו חצר אחד בשם יקרא בערבי דאר אל תופאחה, והמולקי של החצר הוא של הגוי הנקרא טאג’ו אל ג’אעוני וקרוביו ובני משפחתו, וחזקת החצר הנז' לפנים היתה של המנוח הח“ר אברהם בדרשי נ”ע, ולתועלת האלמנה ויתומה קטנה שנשארו מהחר“א הנז' ולצורך מזונותיהם מכרו הב”ד יב“ץ דפעח”ק ת“ו את חזקת החצר הנז' בכח ב”ד יפה להטובים השנים הח“ר יצחק הכהן פרחי' וגיסו הח”ר יא’ושע זכות מכירה גמורה בכל חזק ותקף כאשר מפורש יוצא בשטר מכר חזקת החצר העשוי' בכח ב“ד יפה כהוגן וכתחז”ל, והנה החצר הנז' במצריו פרסומו יספיק ויש בו עליות ותחתיות ובחצר העליון יש בו בית גדול עומד לצד מזרח ופתחו פתוח לצד מערב ובו ב' חלונות נגד הפתח לצד מזרח פתוחי' לר“ה, עוד יש בו ג' חלונות לצד צפון פתוחים לחצר התחתון ובתוך הבית הנז' יש בית קטן, עוד יש בחצר הנז' העליון ג' בתים עליהם, לצד מערב ופתחם פתוח לצד מזרח ויש להם חלונות לצד מזרח וגם לצד דרום יש בית התבשיל ובית הכסא של כבוד, ובחצר התחתון בכניסת החצר יש ב' בתים אחד לצד דרום ופתחו פתוח לצד צפון. וא' לצד צפון ופ”פ לצד דרום ובצדו בה“ך ובית קטן, ומצד מערב החצר הנז' בית ופ”פ לצד מזרח ובצד דרום שם ליוואן א' שהוא תחת החצר העליון ושם באר מים ובצד הבור שם בית לצד מערב ופ“פ למזרח וכנגדו בית א' לצד מזרח ופ”פ לצד מערב, ובצד דרום בית א' ופ"פ לצפון ובצד הבית הנז' יוצא לחצר קטן אשר בו מרתף א' ובית קטן חרב.

הן עתה כן באו לקדמנא נחנו סהדי דח“ל האשה הכבודה מ' לאה ת”מ המ' מרקאדא הי“ת, ואח”כ בעלה הח“ר יצחק הכהן פרחי' הי”ו ואמרו לנו היו עלינו ע“נ וקנו מידינו קגו”ש במדל“ב כתחז”ל, היות אמו“ץ שנתרצינו ברצון נפשינו בלי שום זכר אונס ופתוי כלל, נטלנו וקבלנו מיד הרבנים המובהקים מלאים זיו ומפיקי' ראשי ממוני ומנהלי עדת הק' אשכנזים פרושים הי”ו דפעיה“ק ירוש' תוב”ב מקופת כוללותם סך אלף ושלש מאות גרוש מעות בעין טו“ת שעלו ובאו לידינו במשלם עספ”א, ובעדם ובעבורם, מכרנו לרשות וזכות הכולל קדש הנז' את חלק חזקה ותפיסה ושליטה שיש לנו בהחצר הנז‘, היינו חצי חזקת החצר הנז’ השייך לנו כנז' מכירה גמורה בכל תשמישיה והנאותיה ומוצאיו ומבואיו בכל הנלוה ומתייחס אליו באורך וברוחב עומקא ורומא מתהומא דארעא עד רום רקיעא, הכל כאשר לכל מכרנו מו“מ לכולל ק' הנז' בעד הסך הנז' שקבלנו מהם האמור, מכירה שרירא וקיימא מכירה בעין יפה ובספ”י מכירה גלוי' ומפורסמת לכל, כתבוה בשוקא וחתמוה בברא דלא תהוי כמילתא טמירתא אלא גלוי' ומפורסמת לכל, מכירה חתוכה וחלוטה כדין וכהלכה בלי שום שיור ותנאי כתוב ובלתי כתוב בעדים ובלתי עדים מכירה לצמיתות לדורות עולם, מכירה עלמין דלא למיהדר בה ודלא להשגאה מינה מן יומא דנן ולעלם מכירה עשוי' לזכות ויפוי כח הקונים הנז' לטובת הכולל ק' הנז' באופן היו“מ ומספיק לפו”ד וכתחז“ל, ומעתה ומעכשיו סילקנו ידינו וכחנו ורשותינו ויד וכח ורשות ב”ך מעל כל זכות חזקה ואחיזה ותפיסה ושליטה של החצי החצר הנז' והנלוה ומתייחס אליו סילוק גמור ולא שירנו לנו ולא לב“ך בחלקינו שבחצר הנז' שום שיור של זכות כלל ואפי' כדי נעיצת יתד קטן, אלא הכל כאשר לכל קם למקנה להכולל ק' אשכנזים פרושים היו' הנז‘, וכך אנחנו אומרים למע’ הרבנים הקונים הנז' הי”ו זילו זכו וקנו והחזיקו בחצר הנז' ומו“מ יהי' רשות לכם ולכל ב”ך ולכל הב“א לשרת בק' לדור ולהשתמש לבנות לסתום ולגדור ולפרוץ ולמשכן ולהשכיר ולהחליף ולתת במתנה ולעשות בחזקת החצר הנז' כחפציכם ורצונכם ואינש לא ימחא בידיכון ולא ביד ב”ך ולא ביד הב“א לשרת בק' מעתה ועד עולם, וכך אנחנו אומרים להקונים הנז' בעיתו קנו בכספא אי בעיתו קנו בשטרא וסברו וקבילו וקנו בכספא שנתנו לידינו ובאו לידינו ורשותינו משלם כל הסך הנז”ל ובשט“ד דכתיבנא וחתימנא בי' ויהיבנא יתי' בידיהון וסמכא דעתייהו הקונים הנז' לקנות בשתיהם כי שניהם כאחד טובים ומו”מ קם חזקת החצר הנז' בכל הנלוה ומתייחס אליו באורך וברוחב עומקא ורומא להק“ק הנז' למקנה גמורה ולחזקה שלימה להם אחוזת עולם לדורות עולם, ומו”מ חייבנו א“ע ואת כל ב”ך בשעבוד גו“ש להעמיד ולקיים חזקת החצר הנז' ביד הקונים הנז' וב”כ והב“א לשב”ק העמדה גשו“ק משופה ומנוקה מכל טענה וערעור ולסלק ולהסיר ולהדיח ולהפיץ מעל הקונים הנז' וב”כ כל מערער תובע וטוען איש או אשה גדול או קטן קרוב או רחוק יאודי או מעם אחר אשר יקום לערער על מכירה דנא לסלקם מעל הקונים הנז' וב“ך והכ”א לשרב“ק סילוק גו”ש באופן שלא ימשך להקונים הנז' ולא לב“ך והב”א שום נזק והוצאה מחמת הערעור ההיא עלינו ועל ב“ך ליהדר, הכל שעבוד גו”ש מקרקעי ואג“מ דקנינו ודנקנה כולהון יהון אחראין וערבאין להעמדת חזקת החצר הנז' ביד הכולל ק' הנז' מעתה ועד עולם, ובנאמנות גמורה שהאמננו עלינו את הקונים הנז' וב”ך והב“א לשרב”ק נאמנות גמורה ומפורשת כשני עדים כשרי' ע“כ אשר יאמר כה”ז מבלי לחייבם שו“ש קו”ח והד“ר בעולם וכל הנז”ל נו“נ מידינו דח”ל בכל אופן היו“מ ומספיק לפו”ד כתחז“ל והכל דלא וכו' ודלא וכו' בביטול כו' ובפיסול כו' לדעת הרשב”א וחו“ח שט”ד כתו“ח כו' ולא יופסל כח שט”ד לא משום חי“ל וי”ל, ולא משום צד ואופן שבעולם ולעולם תהא יד בעהש“ט על העליונה וקנינו אנחנו סהדי דח”ל מיד האשה מ' לאה המ' מרקאדה ת“מ הי”ת ואח“כ מיד בעלה הח”ר יצחק הכהן פרחיי' הי“ו קגו”ש במדל“ב כתחז”ל לאשר ולקיים את כל הנז“ל בלי שום שינוי ותמורה כלל. ועל דבר אמו”ץ חתמנו שמותינו שליש ראשון לחדש טבת שנת חמשת אלפים וחמש מאות ותשעים ושש לפ“ק פעה”ק ירושלם ת"ו והכל שריר ובריר וקיים.

ע“ה אברהם ברי”ץ אשכנזי

נאם אברהם באדמו“ר המנוח מוהרי”ץ ז“ל מחאסלאוויץ יע”א

נאם משה יצחק בא“א מוה”ר בצלאל הכהן נ"י

מעל גבי התעודה הזו רשום: No 16

שטר מכירה מחזקת “חצר הכולל” אשר שם “התנור” וזה שייך לכוללינו אשר קניתי בחסדי ה' לטובת עניים בשנת תקצ“ו לכוללנו כולל פרושים הי”ו.

נאם אריה הנאמן

דיני חזקה¹²⁸

ב"ה

להיות שזה זמן רב שאחב“י צווחי ככרוכייא ותהי צעקת העם גדולה בענין שכירות הבתים כי הם נכווין בחמי חמין, וילונו העם על בעלי החזקות ששוכרים מהגוים ומשכירים לפי רצונם ומרויחים הרבה ומסיבה זאת כי יחם לבבם של השוכרים, הן בעון כאן נמצא וכאן הי' קצת מבני עמינו שיצאו מן המרכז והלוך הלכו אל הגוים בעלי החצר ומוסיפי' על השכירות וארעא אזלא ומדלדלא, עד שעלה שכירות הבתים למעלה עקרבים, עד כי כשל כח הסבל ובעוה”ר מלבד הניזקין וחבלות עוד זאת על זה היה דוה לבינו, על כמה אסורים שחל להיות בקרב מחנינו זה מעון השגת גבול ועוברים הסכמות ותיקונים ראשונים כמלאכים, על זאת נערנו חצנינו אנחנו צעירי הצאן חו"ר יושבי על מדין מהספרדים ומכל כתות האשכנזים לתור ולחפש ארוכה ומרפא למכה זאת, ומהכח המסור בידינו מכל הכוללים בחותמיהם

נתוועדנו יחד אנחנו הנבררים במקום א' לתועלת אחב“י ולכבוד ה' ותורתו ונשאנו ונתננו בדבר ביראת ה' על פנינו, ובחמלת ה' עלינו עלתה הסכמתינו לגדור את הפרצה הזאת באופן זה, תחלת כל דבר זאת חובתינו להזהיר את כל עם הקהל בכללות שמהיום והלאה לא יוכל שום איש אשר בשם ישראל יכונה מכח תורתינו הק' להסיג גבול של חבירו לילך לגוי ולשכור שום בית מהגוי במקום שיש מחזיק ישראל, בשום צד ואופן, וכ”ש שלא יורשה שום בר ישראל להוסיף על השכירות הבית אשר ישראל דר בתוכה, כ"א אחר שהודע לו בבירור שהישראל הדר בבית הוא יוצא מתוכה ברצונו הטוב,

ברם אנחנו חוששים ג“כ כי יש ויש כמה בעלי החזקות שאינם נוהגים כשורה בשכירות הבתים שבחזקתם, כאשר שמענו צעקתם וימס לבבינו ובקשנו תיקון ע”ז למען ינוחו השוכרים ולא יהי' ח“ו נספין בלא משפט ועלתה הסכמתינו הטוב בעיני אלקי' ואדם והסכמנו בכל תוקף שנהגת חזקות בעיר קדשינו ת”ו מהיום והלאה יהי' בזה האופן, דהיינו שכל בר ישראל ספרדי ואשכנזי אשר יש לו חזקה בין מי שזכותו הוא מעשרה למאה, בין מי שזכותו עשרים למאה ובין מי שזכה להשכיר על ידו כל א' וא' חייב לבוא לפני ב“ד בתוך חדש ימים שקודם מוחארים וכאשר יגזרו עליו להתנהג בחזקתו כן יקום וכן יתנהג, וזאת הסכמתינו בחו”ח כנ“ז שהמחזיק שזכה להשכיר ע”י חיובא רמייא עליו להראות למע' רבני הב“ד הע”י חשבון שכירות חצירו שנתן לבעל חצירו עם המתנות והבליעות שנתן בנאמנות בינו לבין קונו במוחארים שנת תרי"ז ועל אותו סך מאותו זמן הדת נתונה שיכול להוסיף על השכנים עד סך חמשה ועשרים לק' דוקא ותו לא.

ועוד מוותרים אנחנו המסכימים הח“מ שההוספה שהוסיף לו הגוי במואחרים שנת תרי”ח וכבר אכלו שנה שעברה חצי ההוספה של שנה שעברה יתוסף על סך השכירות של שנת תרי“ז ויטול כ”ה לק' ותו לא, ומכאן והלאה כל מה שיוסיפו הגוים יתחלק ההוספה בין כל השכנים שבחצר לפי ערך שיווי הבתים הן בתי השוכרים והן בתי' שדר בהם בעל החזקה, ולא יורשה ליטול שום פ“ק בעד חזקה מההוספה שיוסיפו הגוים מכאן ולהבא כלל וכלל לא, וכן אנחנו מחייבים לכל בעלי החזקות הזוכי' בעשרה לק' שלא יוכלו ליטול חזקה כ”א לפי שיעורו מהוספת השכירות שיוסיפו הגוים במואחרים זה הבע“ל שהוא בחדש אב הבא אפי' פ”ק והעשרה לק' והעשרים לק' יקחו מסך השכירות של מוחארים משנת תרי“ז וחצי מההוספה של שנה שעברה כדבר האמור ולא יותר, והאיש אשר ימרה ויעבור על הסכמתינו זאת ויקח מאיזה שוכר יותר מהסך הנז' בין מהשכנים הדרים בביתם בין משוכרים חדשים בהוודע הדבר לבד”צ, אם ישיב את היתר שלקח עד חדש ימים הנה מה טוב ואם לא ישיב את היתרון להאיש אשר עשק, מו“מ בכח המסור בידינו כח ב”ד יפה אנחנו מפקירים זכות חזקתו הפקר ב“ד אם יהי' מבעלי החזקות שזכותו עשרה לק' יקח חמשה לק' ואם יהי' זכותו מעשרים יקח ט”ו לק‘, ומי שזכה לא יקח מאז והלאה כ"א עשרים לק’ דוקא ותו לא, ועוד עלתה הסכמתינו בענין הזמנים המוזכרים בס' התקנות שלצורך עצמו הי' מועיל למחזיק זמן שנה אחת, ואם להשכירה לאחרים הי' מועיל זמן ג' שנים נראה בעינינו לפי העת וזמן כי עת צרה היא ליעקב וזוהי שהחריבה את ביתנו שמקפידים הרבה השוכרים הדרים בביתם להיות נדחים מבית אל בית עפ“י רצון המחזיקים, הנה כי כן במחילה מכבוד גאוני עולם המתקני' אשר בארץ המה, אנחנו מסכימים בהסכמה חמורה בכל תוקף שמהיום והלאה לא יועיל שום תנאי שבין המחזיק והשוכר בין בכתב בין בע”פ בין בפני ב“ד בענין להריק את הבית אפילו אחר זמן עשרה שנים כ”א לפי רצון השוכר כשירצה לצאת מהבית יצא ואין המחזיק יכול לגרשו כ“א דוקא כשיצטרך הבית לעצמו לדור בה ויהי' בידיעת הב”ד שהוא רוצה וצריך לעצמו והודיע לו י“ב חדש מקודם כנהוג מאז, ואין שום ערמה ותחבולה בענין או שמצא בו דברים הראוי' להקפיד עפ”י הדין הנראה בעיני הב“ד, כ”ז נעשה ונגמר בין הספרדים והאשכנזים להתנהג כן עד ביאת משיח צדקינו, והי' זה פעה“ק ירושלם ת”ו בר“ח תמוז ש' התרי”ט ליצירה והכל שריר ובריר ונכון וקיים

הק' משה יהודה ליבן חרבני מו“ה בנימין זללה”ה

מרדכי מאיר בהרב ר' אלי'

שמואל סלאנט

הצעיר מרדכי חיים אברהם יוסף מיוחס ס"ט

אברהם אשכנזי

הוא הרב הגאון ראשון לציון דק“ק ספרדים הי”ו

ס"ט

מעל"ד זה כתוב.

מבארים אנחנו שמה שכתוב מעל“ד “כ”ז נגמר בין הספרדים והאשכנזים” הכוונה שכשיהי' איזה שוכר אשכנזי דר בחצר ספרדי או בהיפוך, אזי ידונו ויתנהגו עפ“י התקנה הנז' מעל”ד, אבל אנחנו הספרדים בינינו נתרצינו ונשתוינו באופן אחר קרוב לזה כמבואר בהסכמה שחידשנו עתה הלא היא כמוסה תחת ידינו, וכבר הודענוה למע' האשכנזים יצ"ו מזה ושלום

הצעיר

מרדכי חיים אברהם

יוסף מיוחס

ס"ט

אברהם אשכנזי

ס"ט¹²⁹

המנורה

ב"ה

בהיות שמזה כמה שנים רבות באה לנו מחו“ל נדבה מנורה של כסף בשותפות הקהל קדוש גדול יכב”ץ שבפעה“ק ירוש' ת”ו אשר להספרדים הי“ו בשותפות עם הק”ק של האשכנזים הפרושים הי“ו והמנורה הנז' משקלה מו”מ אלף וארבע מאות וחמשה דר‘, ובמנורה הנז’ היה תנאי בינינו הקק“ג של הספרדים הי”ו עם הק“ק של האשכנזים הפרושים הי”ו כתנאי בני גוב“ר כתחז”ל ששנה אחת ידליקו אותה בקק“ג של הספרדים הי”ו ושנה אחת ידליקו אותה בק“ק של האשכנזים הפרושים אשר בחרבה, ויען שעול החובות מהקק”ג של הספרדים הי“ו עלה במעלה עקרבים כי ההכנסות נתמעטו וצעקת הבע”ח שצועקים ואינם נענים מרוב הדוחק, וע“ז נראה בעינינו אנחנו הבאים על הח”מ חכמי וגזברי הקק“ג של הספרדים הי”ו שבכח המב“י מרבני ויחידי הקק”ג מהספרדים הי“ו שבעד סך שני אלפים וארבע מאות ושמנה וחמשים גרו”ש ושלשים פרוטות בעד הסך הנז' לסלק כל מין זכות ואחיזה ושליטה שהיה במנורה של כסף הנז' ולהעביר הזכות שהיה להקק“ג הנז' להק”ק של האשכנזים הפרושים המתפללים בבית הכנסת הנבנה מחדש, הן עתה מודים אנחנו הח“מ חכמי ורבני וגזברי הק”ק גדול יכב“ץ מהספרדים הי”ו הודאה גשו“ק כהודאה לפני ב”ד הצדק, היות אמו“ץ שבכח המב”י כנז' ובעד הסך שני אלפים וחת“ן גרוש ושלשים פרוטות כנז' שנטלנו וקבלנו מיד מע' חו”ר וגבאי וגזברי וממוני הק“ק האשכנזים הפרושים המתפללים בחרבה ועלה ובא הסך הנז' לכיס הקק”ג יכב“ץ מהספרדים הי”ו לצורך שמן למאור, בעדם ובעבורם סילקנו ידינו וכחינו ורשותינו מהמנורה של כסף שמשקלה אלף וארבע מאות וחמשה דר' מו“מ, ומו”מ לא נשאר לכוללו' הקק“ג של הספרדים הי”ו שום זכות ואחיזה ושליטה במנורה של כסף הנז' ולא להב“א לשב”ק שום טו“ת לא בדיני ישראל ולא בעש”ג, יען שמטוב רצונינו וחפצינו נתרצינו בינינו גבאי הבית הכנסת הגדולה מהספרדים הי“ו עם מע' חו”ר וגזברי וממוני הק“ק של האשכנזים הפרושים המתפללים בחרבה והעברנו להם כל מין זכות שהיה לנו במנורה של כסף הנז', ומו”מ בכח המב“י כנז' מו”מ אנחנו מתחיבים בחגו“ש כתחז”ל ומחייבים לכל הב“א לשב”ק לסלק כל מין טוען ומערער אשר יצא לערער על הזכות של המנורה שהיה להקק“ג יכב”ץ עלינו ועל הב“א לשב”ק ליהדר, והכל דלא וכו' ודלא וכו' בביטו' וכו' ובפיסו' וכו' לדע' הרשב“א זלה”ה וחו“ח וכו' כחו”ח וכו' ולא יבוט' ולא יפוס' וכו‘, כל זה נגמר ונעשה מידינו הח“מ וכל המערער על דברינו אלה מלבד שדבריו בטלים ומבוטלים לא שרו”ק גם אין רוח חנ“ח ושומע לנו ישכון בטח ושאנן ועליו תבא ברכת טוב אכי”ר, וע“ד האמו”ץ ח“ש פעה”ק ירוש’ ת“ו בחדש רחמים מש' התרכ”ד ליצי' והכל שריר ובריר ואמת ויציב ונכון וקיים

הצעיר חיים דוד חזן ס"ט

חותם

חכם באשי קורוש שריף

האליל רחמאן וטיבאביעה

הצעיר

מרדכי רפאל

בן נון

משה

ן' יהודה מזרחי

ס"ט

ידידיה סוזין

ס"ט

על איזו מנורה הכותב מדבר?

המנורה הגדולה של ר' פנחס רוזינברג מפ“ב, – הובאה ע”י השד“ר הר”ר חיים הלוי מקובנה, בשנת תרכ"ז,

ר' פנחס רוזינברג, הצטיין בשכלול ויפוי ביהכ“נ הגדול “בית יעקב” בחרבת ר”י החסיד, לבד המנורה הנז' עוד שלח שתי מנרות גדולות בכל אחת שלשה ושלשים קנים להעלות נרותיהן; ומעקות ברזל הסובבת את כפת הבית מבפנים ומחוץ. לבד נדבותיו לבנין ביהכ“נ, ושמן למאור, עוד הקדיש מכספו ארבעה אלפים רוב' לקרן קיים ויתנם למשמר בבית המסחר אשר להשר גינזבורג בפ”ב והרווחים יושלחו מדי שנה בשנה, ירושלימה להחזקת בית תלמוד תורה וישיבת עץ חיים בחרבת ר"י החסיד.

עוד נשוב לדבר על רכוש בתי הכנסיות שלנו; נפרסם רשימה מפורטת מכל “כלי הקדש” שרכשה לה ירושלם, מאותה התקופה, ובמשך כל הזמן מנדיבי אחינו בקדש ובחול, לזכרון עולם לפני ה' תמיד.

שטר שובר

ב"ה

בהיות שהאחים המבורכים ה“ה מע' הכותב משה יאודה מזרחי הי”ו ומע' הח' חיים מזרחי הי“ו ואחיו הח' השלם והכו' כמה”ר שלמה מזרחי יצ“ו היה להם טו”ת ודו“ד עם מע' כוללו' האשכנזים הפרושים הי”ו על ענין החורבה, וע“ז נכנס ביניהם מתווך השלום משום ועשית הטוב והישר ונתפשר ביניהם מע' הרב המו' כמה”ר רבי אריה אשכנזי יצ“ו שהוא הנטפל בעניני כוללו' האשכנזים הפרושים הי”ו והפשר היה בעד סך חמש מאות גרוש טו“ת בכדי שלא יהיה להאחים הנז' שום טו”ת לא בכתב ולא בע“פ והאחים הנז' מחלו לכוללו' האשכנזים הי”ו כל מין זכות וטו“ת ודו”ד שהיה להם מיום שנברא העולם ועד עתה, הן עתה קדמנא ב“ד דח”ל באו האחים המבו' הכותב משה יאודה מזרחי יצ“ו ואחיו ח”ר שלמה מזרחי יצ“ו הנז' וכה אמרו קדמנא ב”ד דח“ל היות אמו”ץ שבעד סך חמש מאות גרוש טו“ת שנטלנו וקבלנו מיד מע' הרב ר' אריה אשכנזי יצ”ו הנז' בעד כוללו' האשכנזים של הפרושים הי“ו ועלו ובאו לידינו במשלם עספ”א בעדם ובעבורם מחלנו לכוללו' האשכנזים של הפרושים כנז' כל מין זכות וטו“ת ודו”ד שהיה לנו ולב“ך בענין החורבה ולא נשאר לנו ולב”ך שום טו“ת ודו”ד בין בכתב ובין בע“פ עם כוללו' האשכנזים הפרושים הי”ו ועם כל הב“א לשב”ק משופ“ק יען שכל מין זכות וטו”ת שהיה לנו ולב“ך בענין החורבה כבר הגיע ובא לידינו עספ”א, ואם באולי אחר זמן יבא אחינו מע' ח' חיים מזרחי הי“ו מחו”ל לארץ ישראל ויצא באיזה טו“ת בין בכתב ובין בע”פ הנה אנחנו שנינו יחד וכל או“א בפ”ע מתחייבים בחגו“ש כתחז”ל ומחייבים לכל ב“ך בחגו”ש כתחז“ל לפיסו לח' חיים מזרחי הי”ו ואפילו עד סך מ“ה גרוש מחלקו יען שכל זכותינו שהיה לנו על כוללו' האשכנזים הפרושים הי”ו הנז' בעד הת“ק גרוש מחלנו להם ולכל הב”א לשב“ק כל טו”ת ודו“ד בין בכתב ובין בע”פ מחילה גשו“ק לפו”ד וכתחז“ל מחילה חתוכה וחלוטה מחילת שמים מחילת בריות, מחילה גלויה ומפורסמת לכל, כל הנז”ל הודו קדמנא ב“ד דחת”ל הכותב משה מזרחי יצ“ו ואחיו ח”ר שלמה מזרחי יצ“ו הנז' לעדות ולראיה מהימנא ביד כוללו' האשכנזים הפרושים הי”ו וביד כל הב“א לשב”ק באנו על החתום בפעה“ק ירוש' ת”ו כ“ח שבט מש' התרכ”ו ליצי' וקים

הצעיר

חיים דוד שלמה הלוי

ס"ט

אפרים ב'

בכר משה

ס"ט

הצעיר

יעקב שאול

ס"ט

על גבי הכתב הזה רשום: No 17

שטר פטורין מבני ה“ר בכר מזרחי הש”צ דקהל ציון דפעיה"ק מ' שלמה מזרחי ואחיו ר' חיים מזרחי.

שטר הודאה

ב"ה

היות אמו“ץ שבדבר החצר החדש של התוגרים באשעטיס, אשר נגד חורבת רבינו יהודא החסיד ז”ל, שיש לי הח“מ שט”ח הנכתב על שמי, ושם מוהר“ר בן ציון ליאון, על הגוים הנ”ל על סך חמשה עשר אלף גרוש על משכון חצר הנ“ל, הנכתב בערבי ומקויים בקונסלאטו עינגליש, ואני ור' בן ציון הנ”ל כתבנו והתמנו שנינו יחד לעדות ולראי' שחלק של ר' ב“צ הנ”ל שייך לגיסי הרב הג' מוהרש“ס¹³⁰ נ”י ור' יצחק גאלדצווייג, ולר' בן ציון לא יש לו שום חלק בהשט“ח הנ”ל, ומה שנכתב השט“ח הנ”ל גם על שם רב“צ הנ”ל הי' זה לתוקף בקונסלאטי הנ“ל, וכאשר כל הנ”ל כתובים וחתומים בידי שותפי הנ“ל שנכתב ונחתם בתמוז תדי”ר, וגם יש לנו תישקרט (קונטראטו) על שכירות החצר הנ“ל על משך שלשה שנים על שמי ושם ר' בן ציון הנ”ל, וכנ“ל ושם בארה ששלמנו עבור השכירות שנים הנ”ל מח' סיון תדיר סך שלשה אלפים גרושים במוקדם, גם יש לנו שטר חזקה מרבני ק' ספרדים דפעה“ק הי”ו על החצר הנ“ל הנכתב על שמי ושם גיסי הרש”ס נ“י ורי”צ ג“צ הנ”ל, והנה חלקי בהחוב של משכנתא הנ“ל ותשלומי שכירות הנ”ל וקניית חזקה הנ“ל הוא שני חלקי ששית וחצי חלק שישית, וכן עולה חלק של רי”צ גא“צ, וחלק שישית אחד בכל הנ”ל הוא של גיסי הרש“ס נ”י וכמבואר כ"ז בכתובים ומשם בארה.

הנה כהיום מודה אני הח“מ כמודה בבד”ח ותהי' חת“י מעידה עלי כו' שכל קניות הזכותים מכל חלקי הנ”ל קניתי אותם ממעות נכסי מלוג של זוגתי הצנועה מ' הענא גינעשא תי' בת חותני הה“ג מוהר”ר זונדל הי“ו ובעבורה קניתי את כל הנ”ל כי ההלואה להגוים הנ“ל נתתי ממעותיה נ”מ הנ“ל וגם כל ההוצאות והתיקונים בהחצר על חלקי הנ”ל הוצאתים ממעות נ“מ שלה, ובס”ה ההלואה וההוצאות והתיקונים מחלק שני שישיות וחצי חלק שישית כנ“ל, הוצאתי ממעות נ”מ שלה בעבורה סך שבעת אלפים גרוש טו“ת וכל הזכותים הנ”ל הנכתב על שמי הן בענין החוב של הגוים והן בענין השכירות ובענין החזקה מרבני ספרדים הי“ו הכל כאשר לכל שייך לאשתי הענא גינעסא הנז”ל והם נכסי מלוג שלה ויתנהג בהם כשאר נכסי מלוג שלה וכפי הכתבים שנעשו בינינו ביום החופה י“ד חשון תרי”ב ומשם בארה, ואין לי לעצמי לבד בכל הזכותים הנ“ל שום זכות ויפוי כח יתר על שאר נ”מ שלה, כי הם נ“מ שלה וככל האמור, והכל נעשה ממני דלא וכו' ובהודאה גו”ש ובקגא“ס כתחז”ל ובביטול וכו' ובפיסול כו' לדעת הרשב"א

ולראי' חתמתי שמי בחדש שבט שנת תזר“ח לפ”ק פעה“ק ירושלם ת”ו נאם אורי שבתי¹³¹ במ“ה חיים ז”ל

בפנינו עדים הח“מ חתם א”ע הרב מו“ה אורי שבתי נ”י במו“ה חיים ז”ל על כל הנ“ל והודה בפנינו בהודאה גמורה על כל הנ”ל וגם קבלנו ממנו קגא“ס במדל”ב על כל הנ“ל כתחז”ל והכל נעשה כד“ת וכהלכה ובביטול ובפיסול כו' כדרך כו' ולראיה באנו עה”ח בחדש שבט שנת הנ“ל פעה”ק ירושלם ת"ו והכל שריר וקיים

נאם יוסף צבי

נאם אלי' יהודה בהרר“י ז”ל

בגמר החוברת הזאת באו לידי עוד שני כתבים עתיקים:

א.

שטר חוב משנת תע"ה

ב"ה

בפנינו עדים הח“מ באה האשה הכבודה וצנועה מ' רחל אשת הרב כמה”ר יעקב אשכנזי הי“ו ואמרה לנו להיות כי הרב בעלי הנז' חייב להגוים שאמס אל דין ועבד אל ווהב בני שי' חסאן ג’עוני אלף ומאה ושלשה ושבעים זהובים טו”ת אשר החוב הנז' הוא בעד כו' הק“ק אשר פע”ה ונתחייב הרב בעלי הנז' לפרוע הסך הנז' להגויים הנז' לסוף שנים עשר חודש תחי' מר“ח חשון התע”ב ליצירה ותנאי מפורש היה בין הרב בעלי הנז' ובין הגויים הנז' שאם בהגיע זמן הפירעון הנז' לא יהיה בעלי בעיר הזאת אזי אהיה אני ערבנית על הסך הנז' והחוב הנז' יכתב עלי ככתוב ומפורש כל הנז' בשט“ח שביד הגוים הנ”ל [כאן השורה קרועה ומטושטשת, ואי אפשר לקרא אותה] כסלו תע“ד ומשם בא’רה באופן כי זמן פרעון הסך הנז' מגיע בחשון שנת התע”ה הן עתה להיות כי הרב בעלי הנז' יצא מן העיר לקרית חוצות וכשהגיע ח' חשון מש' תע“ז ולא נתפרע הסך הנז' וחל הערבות הנז' עלי כמו שנאמר, אי לזאת הוכרחתי לעשות עם הגוים הנז' לסדר כל חובות הגויים להפוך להם החוב על כו' הק”ק אשכנזים ונתחייבתי בעד כו' הק“ק אשכנזים הנז' להגוים שאמס אל דין ולאחיו אחמד הנכנס במקום עבד אל ווהאב הנז' סך אלף ומאה ושלשה ושבעים זהוב' טו”ת ועוד יוסף בשיתי הנז' סך מאתיים וארבעים זהו' טו“ת מחטים ובורית למנהגם שהם ס”ה אלף וארבע מאות ושלשה עשר זהו' טו“ת ונתחייבתי לפרוע הסך הנז' בחשון שנת התע”ח, והן היום בח' חשון מש' התע“ח להיות כי הגוים הנז' לא נתפרעו הסך הנ”ל ועמדו עלי בכח גדול להפוך להם החוב הנז' אי לזאת הוכרחתי להוסיף על הסך הנז' מאה ואחד וארבעים זהו' טו“ת ובידייהו זוג שאיילאת זהב עם אבנים משקלם עשרים מטקאלים עולים בכ”ה זהובים וגם לובה משגאלי זהב משקלה ל' מט' עולה ב- מ' זהובי' טו“ת וגם סאבאנייה פירלה ובתוכם גרגרים זהב משקלם ט”ו מטק' עולה בצ“ו זהובי' גם כנאפי זהב ובה מעט פירלה משקלה ת' מט' עולה בכ”ח זהו' חיינסה ג’הר כסף וקנדלות כסף עולה עשרה זהו' גם סנכורסי ישיבה אלכורזאם מגויש ופירלה זהב עולה י“ב זהו' גם בוקאס כסף עולה בעשרה זהו' גם שמאס זהב בזהובה סך הכל קמ”ה זהו' נמצא סך אלף וחמש מאות וארבעה וחמשים זהו' וכל שטר אחר אשר ביד הגוים הנז הכל מחוב זה ואין לו על כו' הק“ק הנז' כי אם הסך הנז' בשטר זה ולא יותר, כל זה הודית מ' רחל הנז' בפנינו עדים הח”מ ולראות האמת חתמנו שמותינו שהודית מ' רחל הנז' לפרוע אלף ות“ק ונ”ד זהו' בסוף י“ב חדש תחילת מרחשון תע”ה והכל שריר ובריר וקיים.

הצעיר יעקב אריה ס"ט

יהודה בכה“ר אהרן זצ”ל

שטר חזקה משנת תקי"ג¹³²

ב"ה

בהיות שיש חצר ידוע גדול ליורשי קאסים ביק אשר הוא בחארת אל שארף, לשמאל החצר הנז' גנה המכונית בשם “חפליל אל באסי” והיא נגד מבוי אשר בו מדרש “נוה שלום” והוא לצד מערב ופתחו פתוח למזרח ועוד יש לו פתח אחר לחצר אחר לצד צפון ויש בו שבעה בתים ותיכף לימין הנכנס לצד הפתח הוא ביה“כ ואצל הב”ה הנז' יש מדרגת אבנים אשר עולים משם אל חצר קטנה אשר בו עליה וביה“כ ובית התבשיל, הנה החצר הנז' אנחנו עדים החו”מ מעידים אנן על נפשינו ועל יהדותינו שזה יותר משלשים שנה מחזיק בו הר' עובד בה“ר יעקב פרנס המוכר אבני מחצב לכל מתי ישראל והוא ראש משמרת מארבעה משמרות אשר פעה”ק וידענו נאמנה בבירור גו“ש שהגוי בעל החצר מעולם היה לוקח ממנו שכירות החצר הזה בין מלא בין ריקם מלבד כמה שנים בתורת מוקדם חוץ מכמה חמסים ופיזורים די נכרים וידועים הם בעלי החצר הזה מה טיבם ולראיה ח”ש פעה“ק ירושת”ו בחדש תמוז התקי“ג ליצירה והכל ש”ו וקיים.

הצעיר

אברהם אלגואשניר

ס"ט

הצעיר

אליהו עובדיה

ס"ט

במותב תלתא כחדא הויגא נחנא בי"ד חתימין לתתא כד הנפק שטרא דנא קדמנא ומדא’ת בריר לנא דחתימת ידי סהדייא דהיא היא אשרנוהי וקיימנוהי כדחזי ואתקיים.

הצעיר

מיוחס בכ"ר שמואל

ס"ט

הצעיר

פנחס יוסף מזרחי

ס"ט

הצעיר

אברהם אשכנזי

ס"ט

אם כל זכרון שהוא יקר לנו, הנה עוד יותר ויותר יקרים לנו זכרונות קדומים ביחוד זכרונות ירושלם מאותה התקופה, תקופת הרת הישוב הנוכחי של עדת האשכנזים בירושלם.

ובתוך חמר מוכן לאותם הסופרים שיבאו לכתוב על ירושלם וקורותיה, הנני נותן בזה העתקת גופי הכתבים מהחובבים והבונים הראשונים לאבני פנה לבנין קורות ירושלם.

החמר היקר הזה, ועוד כיוצא בזה לא נתפרסם עדיין, ולא ראה אור, ולמען הצילו מרקב הזמן ולהעלותו לתחית הזכרון, נגשתי להוציאו לאור בחוברות חוברות בשם “תעודות היסטוריות”.

לפי שעה – החוברת הראשונה, השניה, השלישית והרביעית בעזרתכם, רבותי! אבל, בבקשה, לא רק בדבר שפתים, כי אם בפעל כפים. –

כבר אמרתי בראש ספרי “אבני זכרון” (העתקת הכתבות העתיקות מירושלם), כי המכונה דורשת “מניעים”; דורשת “שמן למשח האופנים”, ותנאי החיים בכלל והאמצעים של העבודה הזאת בפרט, קשים מאוד. וההתחשבות מצד הקהל וראשי הקהל בזה וכיוצא בזה, ידועה היא. –

---

פירמאנים

מאמרי – המלך

מימי ממשלת תורכיה

הנני מן המודיעים ולפנים להודיע ולפרסם בזה כי נגשנו להוציא קובץ מיוחד שיכיל העתקת הפירמאנים הרשמים שנתנו בשעתם ממלכי תורכיה לראשי הרבנים – חכם-באשי – ראשי העדות, בתי כנסיות בתי חנוך והקדשות; עורכי עתונים ובעלי הדפוס וכיוצא בזה, ובאה בזה בקשתנו מאת בעלי הפירמאנים עצמם או מיורשיהם להמציא לנו החומר לזה אם גופי הכתבים עצמם בהבטחה נאמנה להחזירם שלמים כמו שהם או העתקה נכונה ונאמנה שנוכל לסמוך עליה,

ומה טוב אם אפשר להמציא לנו צלום מהם

השואל ודורש בזכרונות קדומים וגנזי ירושלם

פנחס בן צבי גראייבסקי

נספחים

בעריכת ליטל רבינדב

הערות

בהערות התייחסתי לבעיות מהותיות ולשגיאות שפרושן אינו בהכרח מתבקש. התעלמתי משגיאות דפוס רגילות ומובנות לכל.

ניתן להיעזר במפתח בזיהוי אנשים ע"י ההפניות (ספרים, תארים וכו') ובאמצעות שמות משפחה מזוהים, ומומלץ גם לעיין בהדרכה לשימוש במפתחות.

בעבודתי אני מודה לפרופ' פול מנדס פלור, לד“ר אריה מורגנשטרן, לד”ר זאב גריס, לד"ר אלחנן ריינר, לחיים באר, לשלמה גולדברג, ליצחק יודלוב, ליוחאי, לשלמה, לבתיה, לליבי ולמשה.