רקע
זאב אלבלינגר
מו.. מו.. ממולי.. ומה.. מה.. ממאיר*
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ת"א: תמוז; 1983

למשה האכר היה לול מלא תרנגולות, סוס משא באורווה, חצר גדולה ומגודרת ובה מלונה לכלבו “זריז” ורפת מרווחת, בה רבצו פרה הולנדית לבנה בעלת כתמים שחורים ועגל קטן וחביב, המדלג לידה תמיד. הפרה – ממולי, היתה ידועה כנותנת חלב רב, שקטה ונוחה לחליבה והעגל שלה – ממאיר, היה אהוב על כל ילדי הכפר, שבאו לבקרו, לשחק אתו, ושנהנו מהדילוגים המשעשעים שלו.

בהיותו בגיל רך, היה ממאיר נוהג לגמגם. כאשר שאלוהו הילדים מה שמו, היה עונה בגמגום: “מֶה.. מֶה.. ממאיר”. ועל השאלה מה שם אמו, היה משיב: “מוּ.. מוּ.. ממולי”. ומאז נשאר שמו – “מֶה.. מֶה.. ממאיר” ושם אמו ־ “מוּ.. מוּ.. ממולי”.

דאג משה האכר לשוכני הרפת, ומנעול חזק התקין על דלתה. אולם, כידוע, אין המנעול תרופה בדוקה לגנבים מומחים ובאחד הלילות החשוכים, פרצו אלה את דלת הרפת וגנבו את ממולי.

ממאיר, העגל, הסתתר בפינה מאחורי ערימת השחת, ולכן לא גילוהו הגנבים. לאחר שהסתלקו, קפץ ממאיר החוצה, רץ לדלת בית האכר, דפק בה בטלפיו ולא הפסיק מלגעות: “מֶה.. מֶה..!”

מששמע משה המנומנם את הדפיקות בדלת והבחין בקולו הבכייני של עגלו החמוד, התעורר לחלוטין ומחשבה נוראה הבזיקה במוח. הרי זה בלתי אפשרי! הרי סגרתי את העגל עם אמו, כמנהגי מדי לילה.. אין זאת.. אלא אם כן.. אוי ואבוי לי!

רץ משה ישר אל הרפת ומה רואות עיניו? הרפת פרוצה וריקה. ממולי נגנבה. ממולי שלו נגנבה.. איזה אסון! מה עושים עתה?

הוציא משה את הסוס יאני מן האורווה, רתם אותו לעגלה וחש לתחנת המשטרה שבכרך הסמוך, כדי להודיע על הגניבה. בתחנה ראה רבים משכניו, שהופיעו נרגשים, מבוהלים ומלאי חימה עם תלונה דומה. השוטרים הרגיעו את הנוכחים, הבטיחו שיחקרו, ושלחו את כולם הביתה לכפרם.

בינתים, התאושש ממאיר מתדהמתו ומפחדו והחליט לפעול להצלת אמו. ראשית כל, ־ העיר את זריז, הכלב השומר. הוא האשים אותו על כך שישן בזמן ביקור הגנבים, ולא שמר על החצר. עתה, הזהירו, אין ספק שלאחר שמשה יחזור מן המשטרה, ירביץ בו מכות ויגרש אותו לתמיד מן המשק.

“אוי ואבוי לי! – יבב זריז. –, מה אעשה? מה אעשה? ומה אַשְמָתִי שישנתי קצת בלילה? הן עלי לשמור גם ביום וגם בלילה, ואפילו כלב אינו יכול לחיות ללא שינה.. הבאמת גנבו את ממולי?”

“כן. באמת. – אישר שוב ממאיר –, אבל אם רק תייבב ותתגרד, לא תעזור בזאת לממולי.”

"וכי במה אוכל אני, כלב מסכן, לעזור לממולי? – תמה הכלב.

“תוכל ותוכל – הבטיחו העגל –, רק עליך להזדרז. אחרת נאחר את המועד ולא נמצא אותה. אם תעזור לי למצוא את אמי, יתכן ומשה יסלח לך ולא יסלק אותך החוצה”.

“אני מוכן לעשות כל מה שתצווה עלי – אמר זריז המבוהל –, אבל איך אני…”

אמר לו ממאיר: "אמנם עצלן אתה, ישנן ואינך זריז כלל וכלל. אבל, חוש ריח לך, כי כלב הנך. לכן, תרוץ אתה קדימה בעקבות הגנבים, תריח כל הזמן את הדרך ואני אחוש אחריך.,

“לא! – התנגד זריז –, לך יש ראש גדול משלי וחכם משלי ואתה תהיה המנהיג. בוא ונרוץ שנינו, זה על יד זה, אתה תגן עלי בטלפיך ואני אשמור עליך בשיני החדות”.

יצאו מייד שניהם לדרך, כשאפו של זריז שרוך כל הזמן על האדמה. הם התקדמו מהר בכיוון הנכון, למרות החושך הרב ששרר אותו לילה. משעייפו ועצרו כדי לנפוש קצת, לחש ממאיר לזריז: “מה דעתך? הרחוקים אנו מהם?”

“איככה אוכל לדעת? – השיב זריז –, אם רצים הם כמונו, לא נשיג אותם לעולם.”

“לעולם.. לעולם.. – לעג לו ממאיר –, הן הגנבים יכולים להתקדם רק בלילה. לפנות בוקר יצטרכו להסתתר באיזה מקום, כדי לא להראות לאור היום. אור היום מסוכן בשבילם. כל אחד יכול לגלותם ממרחק.”

“אכן חכם אתה – שיבח זריז את חברו –, אם נזדרז, נתפוס אותם עוד הלילה.”

הגנבים, מצידם, עשו באמת כל מאמץ כדי לברוח עם הבהמות הגנובות.

עליכם לדעת שהם גנבו באותו לילה בהמות רבות מהכפר, וכל רצונם היה להתרחק מה שיותר מהר ממקום הגניבה. אלא, הדבר לא עלה כלל וכלל בידם. הבהמות הגנובות התנגדו לזירוזן, היו מתנגדות לשוביהן ורצו לשוב לכוון, ממנו באו. הוגיע הדבר את הגנבים, שנאלצו לעצור ולנוח לעתים קרובות. הם התרגזו, קללו, והרביצו בבהמות בשוטים ובמקלות שבידיהם, אלא שכל זה הוסיף על המהומה הרבה, נעירות החמורים המוכים התערבו בגעיות הפרות והעגלים המבוהלים, מה שהאיט עוד יותר את התקדמות העדר הגנוב.

תוך שעתים השיגו ממאיר וזריז את העדר הגנוב. מששמעו מרחוק את קולות הנעירות והגעייה, נעצר ממאיר ולחש לזריז: “אתה זריז, רוץ מהר לכפר הסמוך, שאורותיו נראים מפה, הזעק את הכלבים. הם בנביחותיהם החזקות יעוררו את האכרים ואלה יבואו עם הרובים שלהם ויתפסו את הגנבים.”

“ומה אתה תעשה – שאל זריז מודאג –, תרוץ קדימה ואז יחטפו גם אותך?”

“לא! – השיב ממאיר –, אני אחכה כאן. אם יזוזו הגנבים עם הבהמות, אלך בעקבותיהם ואתה תמצא אותי ותבא אחרי.”

הסכים זריז לדברי חברו החכם ונעלם מייד בחשכה. ממאיר נשאר על משמרתו, כדי לעקוב אחר תנועות הגנבים.

תוך מחצית השעה, התקרבה להקת כלבי הכפר בקולות נביחה עצומים. האכרים, שרצו בעקבות כלביהם, ירו באויר מרוביהם וצעקו צעקות רמות. נבהלו הגנבים לשמע הרעש המחריד הזה, הבא מכיוון הכפר, נטשו את העדר הגנוב ונמלטו על נפשם. המצילים הוליכו את הבהמות לכפרם וחילקו אותן בין האכרים, כדי שיטפלו בהן, עד שיבואו בעליהן ויתבעו אותן מידיהם.

לאחר שהסתיימה כל המהומה, חזרו ממאיר וזריז הביתה. משה עמד בפתח החצר וספק כפיו, כי חשש, שגם עגלו האהוב וכלבו הנאמן נפלו בידי הגנבים. משראה את שניהם בריאים ושלמים, חיבק אותם וליטף אותם על ראשיהם. סיפר זריז למשה, איך הוא וממאיר מצאו את העדר הגנוב ואיך הצילו את הבהמות מידי הגנבים.

"ואיפה הן עכשיו? – שאל משה

"הן בכפר אביר. שם חילקו אותן בין האכרים עד שתבואו אתם לקבלן – ענה ממאיר

סלח משה לכלבו, שיבח את אומץ ליבו ואת חכמת העגל ואמר לשניהם: “אין כמוכם! אתם ממש גיבורים! אבל עייפים אתם לבטח מכל הריצה. לכן, לכו לישון ומחר בבוקר השכם נצא יחד לכפר אביר.”

הלך זריז לישון, עם מאיר ברפת, כדי לשמור עליו, כי הדלת היתה פרוצה, שניהם רבצו זה על יד זה ונרדמו חיש מהר.

למחרת בבוקר, עם הנץ החמה, לאחר שאכלו לשובע, יצאו לדרך ברגל. משהגיעו לכפר אביר, עברו לאט לאט על יד בתי הכפר והציצו לכל חצר. כאשר ראו את ממולי קשורה לעמוד בחצר אחת, שמחו לקראתה ודפקו על דלת בית האכר. זה יצא מפתח ביתו לקראתם ומשה הודה לו על שהציל את פרתו והתקרב אל ממולי, כדי להתירה ולקחתה איתו לכפרו.

פה, קפץ האכר ממקומו, העמיד סבר פנים חמורות והחל לטעון, שלא הציל כלל שום פרה ושזו פרתו. הוא תפס גם את ממאיר, באומרו, שגם העגל שלו. כנראה שהעגל ברח אתמול מהרפת ודי להבחין בדמיונו לפרתו, כדי להיווכח, שאמת בפיו. לאחר שמשה התאושש מתדהמתו לשמע דברי כזב של האכר, מחה בתוקף, קרא לאכר – שקרן! וחמסן! ועוד אמר עליו, שלבטח זה הוא ששלח את הגנבים לפרוץ את הרפתות והאורוות בכפרו.

העמיד האכר פני נעלב והוסיף, שלא די בכך, שהחצוף הזר הזה גנב את עגלו החמוד, אלא בעזות מצח מעז לטעון, שגם הפרה שלו. כל אחד בכפר יודע, שהוא מגדל אותה מזמן היותה עגלונת קטנה. הנה הולך הוא להזעיק עזרה ולעצור את משה.

צעק משה, כעס ורגז. לאחר שנרגע קצת, אמר: “אם אלו באמת בהמותיך, האכר, אולי תגיד לי מה שמותיהן?”

"תהילה ושפיציק – השיב האכר ללא היסוס כלשהו.

"ואני אומר לך, שאינך אלא נוכל ורמאי! קצף משה ושאל את פי הבהמות: “מה שמכן? אמרו לו.. לנוכל..!”

"מו.. מו.. ממולי.. – געתה הפרה. “מה.. מה.. ממאיר..” – געה העגל בקול.

“רואה אתה – קרא משה בתרועת נצחון –, שלי הן והנה הולך אני לקחתן.”

“מה החכמה? – לעג האכר –, הן ידוע לכל, שכל פרה גועה – מוּ וכל עגל גועה – מֶה. זו פרתי וזה עגלי שנולד אצלי בחצר. הן שלי ואם אין הדבר מוצא חן בעיניך, רשאי אתה ללכת ולהתלונן במשטרה. ועתה, הסתלק מכאן, בטרם אקח את הרובה ואירה בך.”

חזרו שלשתם (כי בינתים התחמק העגל הזריז מידי האכר וזה לא העז לרדוף אחריו) הביתה בידים ריקות. מיד ניגש משה לתחנת המשטרה וסיפר, נרגש כולו, על הקורות אותו בכפר אביר ועל ההתנהגות של האכר, אצלו מצאו את הפרה. הרגיעו השוטר והבטיח לטפל אישית בענין למחרת, כי השעה מאוחרת ועבודה רבה מחכה לו עדין בתחנה. היות ונתקבלו בינתים תלונות נוספות על גניבת בהמות מכפרו, מוטב שמשה יבא בדברים עם יתר הנפגעים ברכוש, בכדי שיצאו כולם למחרת יחד למחרת, בבוקר השכם.

למחרת, משהגיעה כל הכבודה לכפר אביר עם השוטר בראשה, פנו ישר לביתו של הנוכל. לתדהמתם, ראו שבחצר קשורה לעמוד פרה אחרת ולא ממולי של משה.

“איפה ממולי שלי?” – התפרץ משה בכעס לעבר האכר שיצא את פתח ביתו.

“איזו ממולי? מיהי ממולי? – היתמם האכר –, ומי אתה בכלל, הבא ופורץ לחצרי, כאילו חצרך היא? אינני מכיר אותך, אין לך מה לחפש אצלי ולהטריד סתם ככה אנשים חפים מפשע. הסתלקו כולכם מייד.. פן..”

"אבל.. עוד אתמול עמדה פה פרה שלי, קשורה לעמוד הזה. בעיני ראיתיה – טען משה ביאוש.

"האם הפרה הזאת – היא ממולי שלך? – שאל האכר בפנים חמורים.

"לא! – גמגם משה –, זאת לא פרתי..

"בטח! – הוסיף האכר בלעג –, זאת לא יכולה להיות פרתך המהוללת, משום שזו פרתי. ועתה, משנוכחת, שאינך אלא שקרן, תוכל להסתלק מכאן..

"לאו דוקא! – קרא אחד האכרים, שעמד מאחורי משה והקשיב לכל הויכוח הקולני –, זאת לא אמנם ממולי של משה, אלא זו מרתה, פרה שלי, שנגנבה אתמול מהרפת שלי. אתה, פרצוף תמים שכמותך, אינך אלא גנב ונוכל, כפי שאמר שכני משה.

"תוכיח זאת! – קרא האכר ברוגזה.

“אפשר לוודא זאת בקלות – התערב השוטר, שעד עתה לא לקח חלק בויכוח –, נקרא לשכנו ונשאל את פיו.”

השכן, שעמד בחלון ביתו והסתכל במחזה שלפניו, הגיע מייד, לאחר שנקרא על ידי השוטר. זה פנה אליו בשאלה: “אתה הנך שכנו ולבטח מכיר הנך את בהמותיו. האם הפרה הזאת, הקשורה לעמוד חצרו, שלו היא?”

“לא! – השיב השכן ללא היסוס כלשהו –, שכני הוא שקרן מולד. מימיו לא היתה לו פרה ועצל הוא מדי, כדי שיטפל באחת. זאת אחת הבהמות, שראש הכפר חילק בינינו לאחר שהיצלנו אותן תמול מידי הגנבים. הן רק הופקדו בידינו, עד שיגיעו בעליהן החוקיים, כדי לתבען מידינו. האם הברנש השפל הזה מעז לטעון, שזאת פרתו?”

"כן! – השיב השוטר, זאת טענתו..

"אסרוהו! – קרא השכן –, סלקו את חרפת הכפר הזאת מתוכינו.!

מיהר השוטר לאסור את הנוכל ובעלה של מרתה התיר אותה מן העמוד, כדי להוליכה אתו.

"אבל.. איפה ממולי שלי? – צעק משה –, שאלו את הנוכל מה עשה בה. הן תמול היתה אצלו.. הוא חייב לדעת איפה היא..!

אבל האסיר פנה ללכת אחרי השוטר ולא ענה דבר. משה היה אבוד עצות. לאן לפנות?.. איפה לחפשה?.. ברגע זה חש, שמישהו מושך אותו בשולי מכנסיו. היה זה זריז, כלבו, שנעלם בשעת כל הויכוח ועתה משך במכנסי משה, כדי לזכות בתשומת לב שלו. החל זריז לרוץ קדימה, כשממאיר רץ אחריו בכל כוחו וכל בעלי הבהמות הגנובות בעקבותיהם. כך הגיעו לבית, שעמד בקצה הכפר. בחצרו עמדה ממולי וגועתה משמחה למראה ממאיר ובעליו.

“הנה, פרתי! – הכריז משה בהצביעו על ממולי –, זוהי!”

“פרתך? – תמה איש המושב, שהופיע פתאום מפתח ביתו –, לא ייתכן! הן אני גידלתיה פה, אצלי במשק.” כאשר התקרב ממאיר לאמו והחל ללקקה מרוב שמחה, אחז בו האכר בכוח והוסיף: “סוף סוף חזרת, עגלי החמוד. חששתי, פן ברחת ואיזה גנב חטף אותך. רב תודות שהבאתם אותו לי”

“אבל אלו בהמותי! כל הכפר שלי מכיר אותן – התרתח משה. – , אנא! שאלו אותם! כולם יגידו לכם!”

"מה לי כפר ומה לי שמר – ענה האכר ברוגזה –, מוכן אני לומר לכם את שמותיהם. זו הפרה – שמה ממולי, וזה העגל – שמו “ממאיר”.

"נכון! – אישר משה –, אלו שמותיהן. ובכל זאת, כזבן שכמותך, הן שלי. די לשאול מי שתרצה מבני כפרי, אפילו התינוק שבהם, וכולם יעידו, ששלי הם.

“ודאי שיעידו! – ענה האכר בלעג –, גנבים הם כמוך. למה שלא יעדו לטובתך?”

“אם ככה הדבר – דיבר משה בשקט, לאחר הרהור קל –, שאל אתה את הבהמות מה שמן, ונראה, אם יגידו לך..”

“מי זה שואל בעלי חיים טפשים כאלה מה שמן? הן בהמות הן! – אמר האכר בצחוק –, אולי אצלכם בכפר הבטלנים עוסקים בדברי שטות כאלה..”

“שאל! – תבע השוטר בתוקף ואחריו כל העומדים על ידו: שאל!”

האכר שהיה בטוח בנצחונו, פנה אל ממולי ואל ממאיר: מה שמכן, בהמותי? דברו! אמרו להם, לנוכלים הללו!.. מה שמכן?.. אחרת, מר ורע יהיה גורלכן!.."

אבל הבהמות שתקו ולא הוציאו הגה מפיהן. רק הסתכלו בעינים מאשימות באכר.

"ועתה – ניגש משה לגדר החצר –, הגיע תורי לשאול. מה שמכן, חביבותי?

"מו.. מו.. ממולי – געתה הפרה בקול רם –, מֶה.. מֶה.. ממאיר! – פרץ ממאיר בגעיה.

אנשי כפרו של משה נשבעו לשוטר, שאכן אמת בפיו והן בהמותיו מתמיד, כי נולדו הן בכפר וכל תינוק יאמר לך את שמותיהן. אזי, אסר השוטר גם את הנוכל השני והוליך את כולם לביתו של ראש כפר אביר. שם סיפר את כל מה שקרה.

“אכן, חרפת הכפר המה – הניד את ראשו בבושה ראש כפר אביר –, איסרו אותם ושימו אותם בבית הסוהר לאורך ימים, כי ראויים הם לכך. אכרים מושחתים כמוהם מוציאים שם רע לכל התושבים. נגרש אותם אחד אחד, עד שנעקור את כל הרע מתוכינו. ועתה – פנה לשוטר –, קח נא את מלוויך ונעבור יחד את כל בתי הכפר. כל פרה וכל חמור, שרכושכם הוא, קחוהו עמכם. בל יעיז מישהו מאִכָָרַַי לחזור על ההצגה המבישה, שגרמה עגמת נפש כה רבה לאנשים הגונים כמוכם. בשם הכפר כולו, מבקש אני את סליחתכם.”

התפזרו כולם בין בתי הכפר כשבראשם השוטר וראש הכפר. משה הוליך כולו קורן מאושר, את ממולי שלו. זריז וממאיר רצו קדימה כשזריז מבשר מרחוק על בואם בנביחות חזקות וממאיר מלווה אותו בגעיית שמחה.

משהגיעו לכפר, יצאו לקראתם ילדי הגן ופגשו אותם במחיאות כפים ובשירה:

הִנְנֵה הם בְּבָּאִים,

החברים, השנים

ממאיר הגיבור

שלא יודע פחד,

וזריז הנאמן,

בּבְּאים הם ייחד!

יְיַחד נקרָאא ויְיחַד נכריז:

יחי ממאיר הגיבְבור

ויחי זְזָריז!


המלצות קוראים
תגיות