רקע
זאב אלבלינגר
נקמת מאי החתולה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ת"א: תמוז; 1983

החזאי שחזה חמסין – צדק. ואכן באה רוח חמה ועטפה הכל בחום לוהט. בני אדם נעלמו מהרחובות, הסתתרו בבתיהם, הורידו את התריסים, ושתו ממשקאות קרים, כדי לרוות את צמאונם. הצמחים התנודדו ברוח החזקה ששיחקה בהם כשעליהם רפויים. כלבי רחוב התחבאו בצל העצים שבחצרות, מתחת לשיחים, כשלשונותיהם משורבבות החוצה והם מתנשמים בכבדות. הצפורים חדלו לשיר ומצטופפות הן בקרבת הברזים שבחצרות בתקוה שאולי יטפטפו כמה טיפות, להחיות את נשמתן.

רק מאי, החתולה של שריק, לבנה ונקיה כתמיד, מטיילת בחום לוהט זה ונהנית ממנו. כידוע, מחבבים החתולים חום. היום היא גבורת החום.. מלכת החום.. היא היחידה המהלכת בחוץ ביום חמסין זה ועיניה הצהובות מלאות גאווה.. שיסתתרו להם כולם! הנה היא משתרעת פה.. באמצע החצר.. מיישרת את זנבה.. מתהפכת, כשבטנה כלפי מעלה.. ככה.. פרקדן.. שתחמם אותה השמש הטובה.. אדרבא! מה נעים! רק לא לזוז! ככה.. יופי!..

פתאום נפתח חלון בקומה ראשונה של הבית וזרם מים קרים ניתך בעוז מלמעלה, ישר על גופה השרוע של מאי. קפצה החתולה ממקומה, כנשוכת נחש, מסתכלת פה ופה.. מיאוווו! מאין באו המים החצופים? ומה היא רואה? בחלון עומדת שריק, שריק שלה, כשדלי ריק בידיה וצוחקת.. צוחקת. שערוריה שכזאת!

בקפיצות ארוכות דולגת מאי על המדרגות, קופצת ונאחזת בידית הדלת ומושכת בה כלפי מטה. הדלת נפתחת ומאי פורצת בסערה לתוך הבית, סומרת כולה, שערותיה כמחטים, כולה צפורנים, ישר לפני שריק:

"למה עשית לי זאת? –שואלת מאי בזעם.

"ראיתי אותך רובצת בחצר בחום לוהט זה, כפגר, כשבטנך למעלה וחשבתי, שאת עומדת להתעלף. לכן שפכתי עליך מים, כדי להחיותך –עונה שריק בצחוק.

"להחיותני במים דלוחים ומסריחים? – רותחת מאי מכעס.

“לא מסריחים ולא דלוחים. – מתגוננת שריק –, בסך הכל היו אלה מי שטיפת רצפה. גם לי לא היו אחרים, כי הדלי היה מלא ואני להצילך רציתי.”

"אם הם לא היו דלוחים, כדבריך, הבה ואקפוץ ישר לתוך מיטתך ותראי איך שהשמיכה שלך תיראה – מאיימת מאי ברוגז.

“שלא תעיזי! אמא תגרש אותך החוצה! –מזהירה שריק את מאי הרוגזת –, אבל.. אל תכעסי עלי, מאי.. כוונתי היתה טובה.. באמת, רציתי רק לצנן אותך קצת.. בואי.. אעשה לך מקלחת עם סבון ריחני שלי וחיש מהר תשובי להיות נקיה כתמיד. גם תשכחי מהר מה עוללתי לך. הן לכם, החתולים, יש זנב ארוך וזכרון קצר. כך אמא אומרת תמיד. כשאני שוכחת משהו, אומרת אמא, שיש לי זכרון של חתול.”

הלכה מאי אחר שריק לחדר האמבטיה ושם רחצה אותה שריק היטב. באמת חזרה להיות לבנה כתמיד, אבל לא שכחה מאומה ונשבעה בליבה להשיב לשריק כגמולה.

אותו לילה, כבכל לילה, בטרם הולכת שריק לישון, מכינה לה אמה כוס חלב. היות ושריק לקקנית מאוד, מוסיפה היא שתי כפיות סוכר לכוס. הפעם, עוד טרם הספיקה שריק לבחוש את החלב בכפית שבידה, קופצת מאי על השולחן, משלשלת את קצה זנבה בכוס ובוחשת ובוחשת בחלב בזנבה.

“את גועלית! – כועסת שריק ופורצת בבכי –, עכשיו, תשתי את את החלב”. "ברצון! בעונג רב –משיבה מאי בשלוה. בין רגע, בטרם תוכל שריק להתחרט על דבריה, מכניסה מאי את פיה על שפמה לתוך החלב ושותה אותו בלגימות גדולות עד תומו. אחר כך מלקקת היא את שפמה ומסתכלת בעינים תמימות על שריק.

שכבה שריק לישון אותו לילה ללא חלב. למחרת בבוקר, בשעה שרצתה לנעול את נעליה, כדי לרוץ לבית הספר, חשה היא בהן משהו קשה. מכניסה שריק את ידיה לתוך הנעלים, כדי לבדקן ומוציאה מהן שני עכברונים מתים. צווחה שריק צווחה עזה. הגיעה אמה במרוצה, מבוהלת כולה, לחדרה של שריק. זרקה האם את העכברים המתים לפח, והסתובבה כדי להעניש את מאי, בידעה שזו עוללה זאת. אולם מאי העמידה פנים של ישנה עמוקה על שמיכתה של שריק, כאילו אין לה יד בתעלול נורא זה.

מאותו יום, סבלה שריק סבל רב מתעלולי חתולתה. פעם אחת היא מצאה את בובתה האהובה פצועה וקרועה, פעם גילתה עם התעוררותה בבוקר לטאה חיה בתוך השמלה, אותה התכוונה ללבוש למסיבת בית הספר. תמיד העמידה מאי פרצוף תמים, כאילו זו לה הפעם הראשונה שהדברים הגיעו לאוזניה, אם כי עיניה הצהובות והבוערות העידו על ההיפך.

פעם, לאחר שמצאה שריק סימני צפורניה של מאי בדפים הקרועים של הספר “במקרא”, לא יכלה להתאפק יותר ורצה אל דובי, הדוברמן של השכנים, כלב חביב וידידה הטוב. היא העירה אותו מתנומתו המתמדת וביקשה:

“דובי! המוכן אתה לעשות משהו למעני?”

"למענך? הכל..! – השיב דובי הטוב.

"אני שונאת אותה.. אני שונאת אותה.. – קראה שריק ביאוש.

" את מי? את האמא שלך? – תמה דובי להתפרצות הבכי של שריק.

" לא! את מאי! החתולה החצופה והמרשעת! היא עושה לי צרות צרורות. אינני מוכנה לסבול ממנה יותר! אנא! דובי חמוד.. עשה לי טובה.. נשוך אותה! גרש אותה רחוק.. רחוק.. לתמיד! שלא תחזור יותר לביתי. –ביקשה שריק.

" אבל.. אינני יכול.. בחיי.. אני מאוהב בה.. היא כל כך לבנה ונקיה.. ותמיד מריחה כל כך טוב מסבון ריחני.. לא! באמת, שלא אוכל.. האמיני לי.. גם את מריחה טוב ולכן אוהב אני גם אותך.. את שתיכן.. – אומר דובי ומתחיל לרחרח את בגדי שריק.

“חדל! – צועקת עליו שריק –, אני באתי אליך, כדי שתעזור לי ולא כדי שתרחרח את בגדי. ועתה? מה אעשה עתה?”

"את יכולה לגרש אותה בעצמך.. ילדה גדולה את.. והיא.. –מגמגם דובי.

"אינני יכולה.. אינני מסוגלת לעשות זאת – מייבבת שריק.

"אז תבקשי את אמא שלך שתעשה זאת למענך – יעץ לה דובי ומביט בה בעינים עצובות.

“אבל.. – פורצת שוב שריק בבכי –, גם אני מאוהבת בה. היא אצלנו בבית מזמן היותה חתלתולה קטנה כזאת, עם אפון ורוד כזה.. אינני יכולה.. אינני יכולה.. מה אעשה?”

"את יכולה לברוח מן הבית – אומר דובי אחר הרהור ארוך.

"ואיפה אשן בלילות? – שואלת שריק.

"את תוכלי לישון אצלי, פה, על ידי, על הרצפה ואני אשמור עליך – מציע לה דובי בנדיבות.

"ומה אוכל? – שואלת שריק בבכי.

"אתחלק איתך בפתי. תאכלי אתי מהצלחת שלי – ממשיך להציע דובי טוב הלב.

“אתה אמנם ילד טוב, דובי, אבל מה אשמתי שאברח מהבית? – מייבבת שריק. הן זאת לא אני שעוללתי מעשים רעים..”

"זה הכל… בגלל… המים העכורים.. – מגמגם דובי במבוכה.

“אתה יודע על כך? – תמהה שריק –, הן מאי לבטח לא סיפרה לך.. היא אויבת שלך..”

"היא לא אויבת כלל וכלל.. אבל כולם יודעים בחצר שלנו על כך.. כולם.. מישהו ראה אותך עומדת בחלון ושופכת את המים על מאי וסיפר לכולנו. את באמת אשמה, שריק. כולם בחצר.. אומרים זאת – הוסיף דובי בעצב.

"אז.. מה עלי לעשות? – שאלה שריק, כשעיניה זולגות דמעות.

"את יכולה לבקש סליחה ממאי. מוטב שתקדימי לעשות זאת, כי לחתולים זכרון ארוך כאורך זנבם. מוטב לך כך.. –אומר דובי.

"לא! לעולם לא! לבקש סליחה מחתולה מלוכלכת שכזאת? אף פעם! – קראה שריק בזעם ומביטה ברוגזה על דובי, חברה.

“היא איננה מלוכלכת – מוחה דובי בתקיפות –, לפחות לא היתה כזאת.. עד ששפכת עליה את המים הדלוחים. היא כל כך לבנה וריחה נעים.. אני מאוהב בה.. גם ריחך נעים.. גם בך..”

“הפסק לדבר שטויות, דובי! אם אינך מסכים לגרש אותה למעני, אצטרך באמת לעשות זאת בעצמי. וחבל.. – מוסיפה שריק באנחה –, כי גם אני מאוהבת במפלצת המתוקה הזאת..”

חזרה שריק הביתה ועיניה אדומות מבכי. משראתה אותה אמה, נבהלה מאוד ושאלה אותה מה קרה. האם מישהו הרביץ לה? האם מישהו העליב אותה? ואולי נפלה ונפצעה חלילה?

אז סיפרה לה שריק על הכל. על החמסין.. על הגוף השרוע של מאי בחצר.. על דלי המים הדלוחים.. על רוגזה של מאי ותעלוליה.. על כל המעשים הרעים והמרושעים שזו עוללה לה..

הרהרה האם בדבר זמן רב. לבסוף, ניגבה את עיני1 בתה ואמרה:

“אין ברירה. עליך באמת לבקש סליחה ממאי”.

"אבל, אמא, איך מבקשים סליחה מחתולה? – שאלה שריק.

“כמו בין ילדים. – השיבה האם –, עושים “שלום”, שלום”!.

“ומה יהיה אם מאי לא תסכים? – המשיכה שריק לשאול –, דובי אמר שלחתולים זכרון ארוך כאורך זנבם. אולי היא תרצה לזכור לי זאת כל ימיי חיי? אז אוי ואבוי לי! מי יודע מה היא עוד מסוגלת לעולל לי? אולי אפילו לנקר את עיני..”

“חלילה! – קראה האם–, רואה אני, שאמנם הגיע הזמן להשלים ביניכן. מאי! מאי! בואי הנה!”

יצאה מאי מתחת למיטת שריק, שם רבצה והקשיבה לכל השיחה. היא התקרבה לאט לאט, כי פחדה שתיענש על מעשיה. בקפיצה אחת עלתה על השולחן, הסתכלה בשתיהן בעיניה2 הצהובות והבוערות ולבסוף הושיטה כף אחת לשריק, כדי שזאת תעשה לה “שלום!” אחר כך ליקקה את פני שריק ואת פני אמה שלה. שריק חיבקה אותה ונשקה לה. הן סלחו זו לזו על הכל. מיום זה, שבו להיות חברות כמקודם. דובי, ששמע על ה“שלום” הניע בזנבו הקצרצר בשמחה וליווה את שתי הידידות שלו במבט מלא הערצה.



  1. “ענני” במקור, צ"ל עיני – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. “עינה” במקור צ“ל עיניה – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות