רקע
ס. יזהר
ים, נגב ומדע
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דברי הכנסת, 25.5.1965; 25.5.1965

גברתי היושבת־ראש, חברי הכנסת. אני בא לפניכם היום לגלות אמריקות אחדות:

האחת, כי עומדים אנו בפרוס השליש השלישי למאה העשרים, אשר אחד מסמני זהותו: המהפכה המדעית.

השניה, כי בעיקר, אם על פי מצבנו ואם על פי עולם מושגינו ומקורות ההשראה – עודנו יושבים בשלהי המאה הקודמת עד ראשית הנוכחית; ולא זזנו משם הרבה בעקרונות מדיניות המשק והחברה, ועודנו משתהים, על כן, במקום שהוא קודם ההתחלה.

השלישית, כי לא רק שאין היום בידינו די ידע להיות משק מתוקן וחברה בת זמנה, לא די הון, לא די חומרים, לא די מכשירים, ולא די ידי־אדם מאומנות לכך – אלא עדיין לפני כל אלה: עוד אין לנו ראש פקוח לחשוב על הדבר, לא לב נכון לרצות בו, וגם לא הנהגה שתדע לקרוא למאמץ הגדול הזה, להיקפו, לעומקו ולגובהו.

אופקי המשק הישראלי, חוששני, חסומים היום בתפוזים, יהלומים ומיני אריג. כבודם במקומם הראוי, אך מתחייב מזה כי מראה החברה שלנו, משאבי כוחנו ואף יעדי החינוך שלנו – יהיו נגזרים ומוכתבים על ידי תפוזים, יהלומים וטכסטיל, ככוחם יהיה כוחנו ועל גבולם גבולנו.

שנים רבות היו אלה כמין יעוד של הישג נכסף, ויום אחד הפך קו ההישג הזה והיה קו של הסגר בולם, שחובה לפרוץ ממנו והלאה, להתאזר ולא להישאר עוד בגומת מה שיש – יש. ועם זאת, כבר נעשינו, כאילו מאליו, צרכני אותם שינויים נמרצים, מבלי להסיק מסקנה מחייבת, כי מוטב ליצור שינוי שמרצון ומבחירה, תחת ליפול מעוך תחתיו, כשיירד כמהלומה על עורפנו.

אפשר, כמובן, לוותר מכל וכל על מאמץ ההשתנות – אם גם מוכנים לװתר ולחיות בלי פירות השינויים; וכן אפשר גם, כידוע, לא ליצור, אלא רק לקנות ידע מן המוכן – לולא שפירות קנויים עד שמגיעים לשוק הם כבר נובלות שלאחר זמנן. ואילו ידע שכוחו עמו – זה אינו נמכר כלל, אלא דווקא נשמר; וגם כשנמכר, אם אין הקונה בר־הכי, לא ידע להשתמש בו; לפי שגם הכשרון לקלוט ידע מותנה ברמת המחקר והפיתוח שבידי הלוקח. בלעדי ידע זה נדונה מדינה לצרוך מוצרים מוגמרים ולבלוע ערכים מוגמרים הבאים כרוכים בהם, ולשלם עליהם הרבה, כמעט הכל, כולל עצמאותה. כלל ידוע הוא: כל שאינו אדון כאן, יהא משרתו של אדון. כלומר, שאם לא נתאזר למאמץ קפיצת הדרך – נצטרך להזדנב וללקט מעמל אחרים, פאה ושיכחה, כיתומים וכנמושות.

שאלות אלה, גם כשמנסים לדחותן – נאחזות ונושכות עקב. ומשעה לשעה נעשות טורדניות יותר. ובכל זאת אין רואים בהן אצלנו סימן אתראה למצב כולו, אלא רק צרה־צרה לבדה, כמין צרור שבנעל, שאם אך ייפטרו ממנו, ישוב הכל למוטב, בלי להכיר כי הפעם גבול לפנינו: מהות אחרת, ומקום שהתחבולות שהיו מקובלות בידינו לא תצלחנה עוד.

אבל מראייה שלמה ואכזרית מתרחקים הכל ובכל מקום: ידוע המיאון להיגמל מהרגלים נושנים, החשד והחשש מפני כל מפנה של חידוש, ורבים בינינו עדיין בפירוש אין כל עסקי המדע בעיניהם אלא אך מותרות, הוצאות המחקר בזבוז, ומחיר הפיתוח – “שריפת כסף” על הזיות.

ואילו מה שעומד לפנינו כבר אינו יכול להיות בשום פנים בקשת עוד תרופה אחת לעוד מצוקה אחת, אלא חיפוש מהלך אחד מעיקרו, ופילוס מדיניות של שינוי ערכין. נסיון להתמודד עם שאלות החברה בכלכלה, עם המשק בכלל, עם מגמות החינוך, ועם מראה פני המדינה בכלל – זה הנושא שלפנינו, ובשום פנים לא עוד תיקון אחד, אד־הוק, לעוד קושי אחד שנזדמן וצף לפתע על־פני מצב שלכאורה שאנן הוא ובריא.

הכל סביבנו נערך והולך מחדש ובקצב סוער למדי, בעוד אנחנו בלתי־מוכנים לתמורה, לא התחלנו לקמט מצח, לא להחליט החלטות, ורחוקים מהפשל שרוולים לעשיה. ולא משום שאין עמנו די כוחות לכך, ולא משום שאין פוטנציאל מוכן בחוגים שונים בתוכנו, וגם לא משום שאין ציפיה מעומעמת מלחשת וממתינה בכל פינה לשינוי שיבוא – אלא בעיקר משום שלא הגענו עוד אל הכרת הכרח המפנה הזה. לא נתעוררנו עוד, לא עברה בנו עוד רוח אחרת, ולא התפרקנו עוד את מושגי ה“עד כאן” שלנו, הבולמים והמאכזבים.

הלא אך זה לפני כעשרים שנה עוד היו מושגי האוטומאציה, מוצרי הפלסטיק או שגשוג האלקטרוניקה – בחזקת ארץ לא נודעת; ותוך כדי כך החליפו צעדי תינוקות במצעדי ענקים, וכבר צר להם עולמנו והם פושטים ידם אל מעבר לכוכבים. לא היו מדינאים רבים שראו, בשעתם, כתום מלחמת העולם השניה, תוקף התפתחות זו ועוצמתה, – ומוגבלות ראייתם היתה בעוכרי מדינות לא מעטות, – להוציא אותן שראו להבין, והתנערו בעוד מועד מהרגליהן הישנים, והתמודדו עם האתגרים החדשים, ומתוך שקיבלו על עצמן הסתכנות בנועז – זכו בהתנערות כל כלית, ובטלטול נמרץ של המושגים הקבועים מאז, על ממדים ועל מידות, על האדם ועל כוחו, על עבודתו, על אופקיו הפרטיים והרוחניים, כשם שעל מצוקותיו, על פחדיו ועל תקוותיו.

גם אצלנו, קודם שנתנו דעתנו, כבר אנחנו סחופים, וכבר תפוסים בגלגלי התמורות. מצד אחד, באמצע תנופת ההתרחבות שלנו – נגמרו לנו המים והאדמות הפוריות, ונתקצרה נשימת התעשיה שמתמול; וכשהשלום עודו מאתנו והלאה, נתרגשו ובאו עד אזורנו מכשירי השמדה אימתניים, שהקפיצו למצוא מיד מענה שכנגדם – ומצד שני, נתגלו על סיפנו כוחות חדשים, עשויים להירתם לצורכי האדם ומעשהו, ובראש כולם כוחות הגרעין; וכשכל אלה נזדמנו עלינו כך, מן הנמנע עוד לנהוג כאילו לא אירע כלום ועולם כמנהגו.

בין שאר אותות התמורה שנתדפקו לאחרונה על פתחנו, הופנתה שימת־לב מיוחדת אל ענינים חדשים אחרים, כגון:

ענין האוקיינוגרפיה, ענין האזורים הצחיחים, או ענין המחקר התעשייתי, ובשלושה אלה אני מבקש להעיר משהו, ולתיתם כדוגמה, למה אפשר היה לכאורה לקװת מהם, למה לכאורה אפשר היה לקוות מאתנו, ומה למעשה עשינו, וכיצד עשינו או לא עשינו בהם, ועל הלקח הטוב שבצידם: מה קורה כשמנסים לקדם דבר נכון, בשיטות שלפיהן אין לנו לאמיתו שום צורך בדבר ההוא.

והנה האל הטוב שבירך אותנו בארץ שרובה נגוב ממים ומישוב – חנן אותנו גם בים גדול, אבל רזה, מין ים “צחיח”, ככל שמוזר לומר כך, וכנגדו ניתן לנו ים דרומי עשיר באמת ומבורך בחיוּת – אלא שממנו לא זיכה אותנו אלא באצבע קטנה, אף כי אצבע יוצאת למרחקים ומרמזת על אפשרויות יפות, זה הים שלנו, לפתחנו הוא רובץ, ואין לנו מנוס אלא לנסות אליו דבר, ולראות איזה מתוק יש במלוח הזה.

התוודעות מחדש מתוודע עתה האדם אל האוקיינוסים כשאוצרות שלוש עשיריות פני הכדור היבש כבר נלמדו בעיקרם, ואילו מכמני שבע עשיריות פניו הלחים עודם חתומים בתהומות וכסויים מצולות. האוקיינוס, כירח – בלתי־ידוע עוד בעיקרו, אלא על פי השערות מרחוק, אף־על־פי שבמגע־יד הוא, מתכונתו הכימית, הגיאולוגית, הביולוגית, ההידרוגרפית, מחזור חומריו, זרמיו, ומטמוני כוחו – השאלות עודפות כאן על התשובות; אבל כבר ניטשה תחרות מי ילמד ראשון את כוחו הגנוז, לנצלו כמקור אנרגיה, כמחסן חומרים אין־קץ וכאסם מזון, אשר יבוליו לא יינתנו עוד רק לציידים מרדפים על פני משבריו, כנהוג עד כה, אלא ייפתח יותר ויותר לחקלאים, לאיכרי הים היושבים קבע ועובדים את שדות הים. התברר כי חלקות ים מוגבלות ניתן לטייב, לדשן, ולהפריח שממות הים.

בארצות־הברית חישבו ומצאו כי אם ישקיעו בעשר שנים מאות מיליוני דולר למחקר הים – יפיקו כנגדם, כעבור אותו עשור, ביליוני דולר, כפרי ניצולו. וכבר למעלה ממאה מכוני מחקר פועלים שם היום בחקר־ים, עיוני כשימושי. ביפאן חידשו כמה חידושים שפתחו לפניהם אפיק גועש צמיחה וחיים. בקרבתנו עושה צרפת מאמצים ניכרים בחקר הים וקרקעו, ושאלות כגון: מה ייעשה לים זיבורית כדי שייעשה ים עידית, וכיצד מעודדים צמחים שבים ובעלי־חיים, לפרות ורבות בו שבעתיים, או אילו הם הכוחות שבים שניתן לרסנם ולהטיל עליהם עול – באות ביחד עם שאלות כגון: ניצול הים לפינוי שיירי השימוש הרדיו־אקטיבי והשפעת תפזורת זו.

זה מכאן, וכמה פעולות שכבר עמדנו והכרזנו עליהן בקול גדול מכאן. ואיני מתכוון כעת לענין המתקת מי־הים, כי אם לענין האוקיינוגרפיה בכללו – כולנו היינו עדים זה מקרוב לצלצל פעמונים גדול סביב השם החדש הזה, והעתונות היתה משופעת בשורות ואתחלתות גאולה, ונחמות וישועות כבר הוכרזו כאילו הן כבר בכפנו, ולא מעט קשקשו במלים זרות ומוזרות.

בביקורו בצרפת היה ענין האוקיינוגרפיה נושא לדיון בין ראש הממשלה שלנו ובין עמיתיו שם. הודעות רדפו ידיעות, וכולן חזרו והבטיחו כי הנה יקום שיתוף פעולה בחקר אוצרות הים, מפעל שיתבע טיפול רב והון לא מבוטל: ורבתה התקווה כי הנה הפעם יקום ויבוא דבר גדול, וכי הפעם לא יוליד ההר עכבר. ואילו באמת, ניצלנו מבושה גדולה. כי מה היינו עושים אילו אמנם באו שותפינו הצרפתים לעבוד היום עמנו כאן – במה היינו משתפים עמהם? מי כאן היה משלב ידו בידם לעבודת מחקר? והלא, לאמיתו, אין לנו אף גוף מדעי שלם אחד שיוכל להיראות בן־זוג לכל צוות מדעי שיבוא אלינו, לא משום שפה ושם אין אצלנו אישים אחדים שהם חוקרי־ים טובים וחלוצי מחקר טובים – אלא משום שהכל לא בנוי, לא מוכן, לא מתואם, ורק מועט ורק דל, וכמעט נשכח מלב.

פתחו־נא את ספר התקציב ודפדפו כה וכה, חפשו בין סעיפי ההוצאה של המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח אגורה אחת לענין האוקיינוגרפיה רב־הרושם הזה. לשווא. אין. ואם התקציב הוא עדות לעשיה – אין עשיה כזאת: ואם התקציב הוא עדות ליחס הממשלה לנושא מסויים – אין יחס, אין נושא, והדבר מסויים.

נכון כי מחלקות שונות עוסקות בנושאי הים בין כל משרדי הממשלה: לתה“ל ולמקורות עסק באגמים; התחנה לחקר המדגה עושה כפי כוחה בדור; התחנה לחקר הדיג הימי בחיפה עושה למעלה מכוחה והיא המפותחה בין חלוצי הים שלנו; המכון הגיאולוגי במשרד הפיתוח חוקר את החופים ואת קרקע הים הקרוב, ורשות הנמלים במשרד התחבורה סוקרת אח החופים. הווה אומר, כי כ־700 אלף ל”י מאוצר המדינה מוקדשים אם כה ואם כה לחקר הים, מפוצלים בין משרדים שונים, באצבעות נפרדות שאינן עושות שום כף יד אחת, ובתנאים שקשה לצייר עלובים מהם, ודי שתבקר חוקרים אלה במעבדותיהם כדי שתנוד לנו לעצמנו, אבל תעריך אומץ־ליבם של אישים בלתי־מתייאשים אלה, הרחוקים מתשומת־לב שלנו, יתומים בחלוקת תקציב עבודתם הנשכחת, ואין שר משרי אותם משרדים, אף לא ראש הממשלה בכפיפתו – שיטרח לבקרם, להתעניין בהם, בפעלם, בצרותיהם ובהצלחותיהם.

ואילו אם באמת מתכוונים לחקר הים, הרי צעדים אחדים חובה עלינו שיינקטו עוד היום. הראשון, שיקום מרכז לאחד את כל חוקרי הים לענפיהם ולמחלקותיהם אל תחת הנהגה אחת. השני, שיוקם, פטור מהגבלות הבנין, מבנה מתאים על חוף הים במקום הנכון, שיוכלו לעבוד בו במלוא כוחם. השלישי, שישוגרו אנשים מתאימים, בתחילה אחדים ורבים אחריהם, להשתלם מעבר לים במדעי הים, ויובאו אלינו מומחי ים משם – וזה צעד מכריע שבלעדיו לא תהא התקדמות של ממש – והרביעי, שנקצה תקציב נדיב יותר ומאמין יותר, להרחבת הפעולה ולציודה.

ועדה שחקרה בקיץ 1964, למדה והציעה לממשלה מה לעשות כדי לקדם את חקר הים, המליצה על סעיפים כגון אלה שנזכרו למעלה, ולמימוש צעדים ראשונים אלה רשמה הקצבה בת 650 אלף לירות. סכום זה, כאמור, לא תמצאו בספר התקציב, אבל הבטחה שבעל־פה ניתנה כי ישדלו את שר האוצר למצוא משהו בין קפלי שרווליו, בעוד שבקשה זו עצמה כבר היתה קצוצה מראשיתה, מרוב התחשבויות שנתחשבו בעלי ההצעה, ומרוב משמעת שיש להם והסתפקות ענווה במועט, ומעצמם ירדו ממיליון וחצי שרשמו בתחילה עד אותה המחצית שביקשו, דבר המעיד אמנם על צניעות, אבל שיש עמו, אף־על־פי־כן, הפקרת יום מחר – שכן אין עוד זמן רב להכנות, והפיגור הופך מהר להפסד הזדמנות. לאחר הרבה עסק, שתדלנות והטרדה קיבלו עתה חוקרי־הים חלק ממבוקשם, והונח משהו, בכף קמוצה, על קלף הסיכוי.

עומדים אנו איפוא בענין הים במדרגה התחתונה, כדי שלא לומר פחות מזה, ובעיקר לנוכח הדיבורים היומרניים שדיברנו בקול רם. במה איפוא הלכנו לעשות צוות, אם לא בתקװה שידי עשיו תעשינה, וקול יעקב רק יעודד? מאכזב הדבר כי רעיון גדול ופותח אופקים ככיבוש הים והרחבתו לא יהיה לו כנגדו בספר התקציב השנה יותר ממה שכתוב בו, ולא כתוב בו כלום, ומה שקיבלו הוא תוספת מבין כל השולחנות, ומתחתיהם, לא רק שדיברתנו נמצאת אז ריקה, אלא – שמחמיצים במו ידינו מפתח גדול.

ומן הים אל החרבה, אל הנגב, אל האדמות הצחיחות, אל כל מה שכל־כך הרבה דובר ונכתב והושר בשירים והוצהר בהצהרות על “הפרחת השממות” הזכורה לטוב, בבאר־שבע הוקם ״המכון לחקר הנגב", מטעם משרד ראש הממשלה. סקירה קלה בנושאי עבודתם תגלה כי טורחים שם על ענינים שהנגב בעצם הווייתו מגיש, נושאים שממרחק הם עיוניים ומקרוב הם בשר מבשר החוקרים, אזרחי אותו אזור: המתקת מי התהום, קרינת השמש וניצולה, חקר הקרקע, האקלים וגורמי הסביבה, סיגול צמחים לתנאים המיוחדים, וכיוצא באלה, והכל היה יכול להיות טוב ויפה וגם ראוי פה ושם לשבח, ומצויין לטובה בפי אורחים, אלמלא, שוב, תחושת היתמות של אותם חוקרים שלנו, וריחוק אותו מכון מלב שולחיו. אחדים מהם הם אנשי מדע העומדים ודוחים כסדר הצעות מפתות לבוא ולקחת שכר מרובה יותר ובעיקר תנאי עבודה ומעבדות העולים פי כמה על כל המצוי בבאר־שבע רבתי, וכל אחד מהם, אילו נענה ובא לירושלים או לרחובות, היה קופץ שם מיד קפיצה של ממש בכל היתרונות המקצועיים שמדען עשוי להביא במנין – בה בשעה שהסכמתו ללכת מטעם ראש הממשלה לעבוד בבאר־שבע גוזרת עליו מראש התנזרות. והנה, אם יש התנזרות שמתקבלת בלב נכון, הרי לעולם לא תהה זו התנזרות מעצם הכרת ערך פועלך: לעבוד מתוך תחושה שוללת, כי בעצם אינך איכפת לאיש, ולאחר שאתה כבר כאן, אם תעשה או לא תעשה לא יסוער בשל כך לב שולחיך בירושלים. מתקבל כי כימאי של שר הבטחון שם נהנה משיכון, ממשכורת, מתנאי עבודה, ובעיקר ממעבדות יפות לאין שיעור מכל מה שזוכה הכימאי של ראש הממשלה בבאר־שבע. כאילו נאמר לו: ההוא ראשון ואתה אחריו. למה איפוא לא יעבור הכימאי הלז למקום הראשון – מי יאשימו ובמה? או, לו ישב בירושלים, ומשם חקר את הנגב בהצצות שבועיות, היה שכרו גבוה יותר, היה זוכה בתואר פרופסור ובמעמדו, והיו מעבדותיו משוכללות יותר – וכולנו היינו מתברכים בו ובחלוציותו; עתה, כששמע בקולנו ובא לבאר־שבע, אנחנו מלקים אותו מכל צד, כדי שיתעשת מהר ויודה באיוולתו, ויחזור לירושלים, לרחובות, או אולי לקליפורניה, – ואל אחטא בשפתי.

אין לך כמעט שימת־יד ומדרך־רגל שאינו טעון אצלם אישור מירושלים, וירושלים, מסתבר, רחוקה הרבה יותר ממרחקה, ורחוק מן העין – רחוק מן הלב. תלות זו של יום־יום באישור מיוחד לכל נקיפת אצבע, לא רק שאינה לפי כבוד החוקרים, כי אם גם סיכול עבודתם וביטול מהלכה – עד כי מי יודע עד היכן יעמוד להם, ולנו שולחיהם, אורך רוחם.

אחת מהעבודות נעשית שם עכשיו אצל נחל צאלים: המתקה מי התהום בשיטת אלקטרודיאליזה, ולרשת כך אוצרות מים בלתי־מנוצלים עד עתה, הישג שאינו כלכלי־משקי בלבד, אלא גם ישובי־חברתי לא פחות. עבודה אחרת מנסה למצוא הבנה חדשה לצמא הצמחים, ולדחות קמילת שדות בין גשם לגשם מתמהמה, שלא בהשקיה – רעיון אשר עם פרסומו מצא הערכה נלהבת בין חוקרים ידועי שם בעולם.

ואם נזכור כי בתשכ“ב שולמו פיצויי בצורת כ־7 מיליון ל”י, ובתשכ"ג הגיעו ל־12.3 מיליון (מלבד הפיצוי על אבדן המרעה, ומלבד התוספת להשקייה) – אי־אפשר שלא נחוש איזו מהפכה טמונה לכאורה כאן, לא רק משקית־כלכלית, אלא גם תמורה מרחיקת לכת במושגינו על האזורים הצחיחים – אם אך יוכל אותו חוקר להשלים שליחותו, ולא יריק ימיו על מלחמות עם פקידים רחוקים ועם הגבלות מינהליות של קוצר־דעת, ויוכל לשבת בחממת צמחיו ובמעבדתו ולפתח שם מפעלו, שהוא מיטב שליחותנו. הרי זה סיפור לועג לכל נאומינו, ואפילו לא סיפור יוצא דופן.

ענין אחר באותו ענין הוא סיפור תולדות “המרכז לחקר תעשייתי”, שיזמה המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח במשרד ראש הממשלה. כדאי היה להאריך בזה ולספר כל סיפור המעשה לפרטיו. במה צריך היה להילחם ובמי, כדי שרעיון נכון ומועיל ימצא מהלכים נכונים, ואיך צריך היה להפוך עולמות ולהגיע עד סף היאוש, כדי שמה שהוא טובת הציבור, יעניין את מנהיגי הציבור, ויפלס דרך יסורים בעד כל החששות, החשדות, האדישות, ריפיון הידיים החובקות שמרנות ונוחות – ויזכה להסכמה זהירה ומסוייגת. לבסוף, לאחר שסבב הלך הרעיון וחזר מדי פעם ונדחה. כשכבר הוסכם והודו בנחיצותו, והגיעה שעתו להתממש, ולאחר שגם ממון ליסודו הושג מעבר לים, וחוזה נכרת עם מוסדות האו"ם, והכל לכאורה כבר היה מוכן וטוב ויפה – נסתבר אז כי בעצם אולי לא כדאי, או, לפחות, שמא נדחה קצת, עד ימים יבואו. יותר מכולם היה האוצר תקוף פחדים, שמא אין כל זה אלא בזבוז, או הרפתקנות פזיזה, רחמנא ליצלן – וכדי להישאר על הצד הבטוח הפסיד הן ולאו יחד, גם כעת וגם אחר־כך, או אולי באמת יתגלה שאפשר לקנות אי־בזה, או שאחרים יתנו לנו ואנחנו רק נקבל במתנה את הידע ההוא, שסוף סוף מי יודע באמת מה ערכו בממש, ואם לא מוצק יותר שנישאר במה שכבר נוסה שלשום, ואשר מידותיו, כידוע, כמלוא חבל הכביסה של עקרת־הבית בירכתי החצר.

אחד מחוקרי היחס שבין “מדע, מחקר ופיתוח מדעי בישראל” מצא כי מצב המחקר התעשייתי (בישראל) גרוע; כי חסר המנגנון המקשר בין המדע והתעשיה, וכי התעשיה אינה יודעת להיות “צד מקבל”, ואינה בנויה לקלוט מחקר, וכי אם לא ישתנה הדבר, צפויה לתעשיה שלנו סכנת פיגור. והוא מוסיף ומזהיר: “לא יהיה קיום (לתעשיה שלנו) בעוד עשר שנים, אלא אם תסגל לעצמה את הכושר להשתמש במחקר; היום אין התעשיה מסוגלת לכך. יוצאים מן הכלל קיימים, אבל זהו המצב הכללי”. – והמרכז שהוצע צריך היה לקדם פני חזות קשה זו ולהבטיח לתעשיה קיום גם מעבר אותה תקופת ארכה קצרה, בתנאי שעוד היום יתחילו במחקר. ולחדול מאותו כעין־מחקר, כמעט־פיתוח, המתלבט בשוליים, מתעסק בצרות מזדמנות, וחי מעת לעת, – ולצאת למרחב ולחקור לטווח רחוק, על מנת שתצא התעשיה מדשדושה ביוון ברכיים, ותלמד לבסוף לשוט במים עמוקים.

אמור היה מכון זה לקום בשכנות לטכניון בחיפה, להיות מופרה מרעיונותיו ונעזר באישיו ובמיתקניו מכאן, וצמוד למפעלי התעשיה הגדולים שבאזור מכאן. וכבר סומנו ענפי המחקר לצעדיו הראשונים, כגון חקר הסיבים, הפלסטיקה, המזון, וכן חקר מדע התרופות, או פיתוח הכימיה התעשייתית שתטפל בחומרי הגלם שלנו, כגון אלה שבים המלח. כאלה וכיוצא באלה היו צריכים להיות נושאי אותו מרכז אילו קם, כשנגזרה עליו הגזירה: יעמוד. למה כך נגזר? מראיית הנולד, כמובן. אמנם לאחרונה נפתחה קצת היו הקפוצה בזהירי זהירות, לאחר רוב השתדלות ושתדלנות. לא בלי דאגה, לא בלי הן ולאו ורפיא. כלום לא מרזון בחזון? לאוצר ולשלוחותיו הכלכליות המרחיקות־ראות ענין הקמת המרכז למחקר תעשייתי אינו דוחק מאד. יש קודמים לו. ולא בוער. ימתין בינתיים. לאט לאט במחקר ובפיתוח. יש פנאי.

אשתקד עמדתי כאן ודיברתי לפני ראש הממשלה באותו נושא עצמו, ואחת מהערות תשובתו רמזה על הכרה שבדרך כלל בנחיצות השינוי ועל מחשבה להקים בממשלה משרד מיוחד לעניני המדע. עודנו עומדים קודם הקמתו. עודו מצריך עיון. אלא שבינתיים, תוך כדי הזמן הקצר שחלף, ספק מה יהיה עוד בכוחו של המשרד שלא הוקם לעשות לכשיקום. יפה היה אתמול. ואילו היום שוב אינו הולם את הזמן. במה דברים אמורים, אם מתכװנים ברצינות להתמודדות עם השאלות הגדולות, עם שאלות החברה, מבנה המשק, מגמת החינוך, ופני המדינה כולה, ולא רק לקצת פתרונות כאן וקצת פתרונות שם, ועוד קצת תיאום הכא וקצת זירוז התם, מתובלים בהרהורים על ימים יבואו – בכאלה אין שום פתיחה לשום שינוי של ממש.

כשעלה הלייבור השנה לשלטון, נחפז לתקן את שעיוותו השמרנים לפניו, והקים מיד שלושה מוסדות בממשלה, כדי שתוכל לרדוף ולהדביק את ההישגים שהחמיצו קודמיהם. המוסד האחד – הוא המשרד לחינוך ולמדע (בראשו קרוסלנד), ובתחומיו מוסדות החינוך הגבוה, וכן המחקר הרפואי, החקלאי וכו‘. השני הוא המשרד לטכנולוגיה (ובראשו קאזינס) – ועיסוקו בשימושי המדע למעשה, ניצול האנרגיה האטומית, התעשיה האווירית וכו’, ודחיפת כלל התעשיה לתקופה החדשה. והמוסד השלישי הוא היועץ המדעי לממשלה (סיר סול צוקרמן) – שתפקידו לייעץ לממשלה בעיצוב מדיניותה ובגירוי מחשבתה לנושאי הזמן. לפי שאין מהפכה כללית של מדינה יכולה להיפתר במשרד זוטר אחד, לא כל שכן באגף אחד בירכתי משרד אחר – אלא רק בשינוי כללי וכולל של הממשלה כולה, בתמורת מושגים מהפכנית, בנכונות לעצב מדיניות כל־כוללת, שתאחז בציצית ראש המדינה, ותנער אותה היטב מהרגליה המקובלים, ממסורת חינוכה, ממנהגי מחשבתה הישנים: ולדחפה עד אמצע הים, אל רוח הפרצים הנושבת בעולם, ובמפרשים מתנפחים

סוף סוף, שתשתנה הממשלה כל כולה, משרדיה הכלכליים כחינוכיים, העוסקים בפיתוח, כדואגים לבטחון – על כולם חובת ההשתנות, ההתפקחות, והמאמץ לנתב מדיניות חדשה ונועזת ולנווט את המדינה להשגתה.

ענין זה מסובך הוא מאין כמוהו; חדש מאד ומשתנה לבקרים, בתמורות קפצניות; תובע רגישות הקשבה, מומחיות וכושר אבחנה בענינים שלאו כל אדם מוכן להם, גם כשניחן בשכל טוב ובנסיון חיים עשיר.

יוצא איפוא כי משרד אחד לבדו לא ישנה היום הרבה, ורק ישתחק בין הבלתי־משתנים שסביבו, החזקים ממנו; אלא אם כן ייהפך אותו משרד ראשון למתכנן השינוי הכולל, כאדריכל זה שמקים פיגום לשינוי המבנה ההנהגתי; משרד שיהא עליו לערער, בלי חסך, על הקיים, לפי שהקיים לא רק שאינו מספיק, אלא הוא חנק.

וחובה לצאת אחרת אל מכאן ולהבא. ומשרד למדע בממשלה בלתי־משתנית כולה, לא ישנה איפוא הרבה. סכנה היא שלא יהיה אלא כאופן חמישי למרכבה, בעוד שצריך שהמרכבה תחליף כל אופניה בשכמותו. המעשים השתנו וגם העושים. הפועל של היום אינו עוד כפי שהיה. מתמעט במהירות הצורך בעובד שאין לו כי אם עשר אצבעותיו וכושרו להתכופף ולהתיישר. דרך עשייתו השתנתה. הספק עשייתו. ההכשרה לעשייתו, הזמן שהוא עושה, והזמן שנותר לו לאחריה: עובדים חדשים ובעיות חדשות. אסור לנו להיות סגורים במושגי תפוזים, יהלומים, גרביים. והרינו היום במה שהוא גרוע מפיגור – באי־אבחנה, או בדחיית גזר־הדין.

ובינתיים אין לך כמעט מדור במשרדי הממשלה שאינו פוזל בחשש אל כל עסק חשוד זה של מדע–מחקר–פיתוח. ובין משרדי הממשלה ובין אנשי המדע לא תמיד נמצאת לשון משותפת.

אדוני ראש הממשלה, כלום לא הגיעה השעה להתנער מכל זה, ולהתחיל באופן אחר, נכון יותר: גדול יותר, ובמבט רואה יותר למרחוק? כלום אין זו חובתנו לדור הצעיר הגדל כאן, חובתנו לחזות פני החברה הישראלית – לפתוח לפניהם אופקים נרחבים יותר, עשירים יותר, מעניינים יותר ומלאי תוכן ופעולה? לצאת משיגרת היש־לנו, אל העזת האין־לנו, לזנוח דעות ושיטות מסויידות־עורקים – ולפנות אל הבלתי־ידוע, ובאומץ, ובהחלטיות. הלא גם הסוציאליזם שלנו הולך ונעשה אנכרוניסטי במהירות, וצריך לפנות דרך למחשבה סוציאליסטית נבונה, הפתוחה אל הבעיות האמיתיות של העם האמיתי ושל האדם האמיתי, ומדברת ממש אל המציק לו.

זה מפנה רוחני קודם כל של הכרה ושל התוודעות, זה שינוי, זה נסיון נועז, זה טיפול אחר באדם. אין עוד לדחות ולדחות את ההתחלה שלנו כאן, ורק להתפשר בכמעט אחר כמעט, עד בזבוז אוצר האמון. אין בכוחנו לעסוק בהרבה מנושאי הפיתוח המדעי, לא בחלל, לא בקוסמוס, לא במצולות עמוקות. אבל הים שסביבנו, הנגב שלנו, המים, התעשיה, הרפואה, החינוך – אלה מחכים גם לכוחנו הגנוז שמשמעו הרחבה בלי החרבה, כיבוש בלי שפך־דם.


אפשר כמובן שלא לפרוש כנפיים רחבות, ויש אפילו מידה של יופי בהסתפקות במועט, ואדמת הקודש כבר חזרה והוכיחה כי עד כדי פיתה, בצל וביקתת־חומר – כוחה תמיד עמה, ובעצלתיים, ובלא להבריח זבובים. להיות נשקפים אל סיבוב השמש סביב הארץ, ואל מה שיהיה יהיה, ולהזות על גדולה ועל גאולה, ולחכות שמישהו יתן משהו כדי שנאריך ימים עד אז, עד שיקרה, עד קץ הפלאות – כשם שהוכח כי יש באדמה זו שבעים־ושבעה יותר, אם יחפוץ האדם מאד ויטרח מאד על כך. מה שדרוש לנו עתה הוא דמיון יוצר, לימוד יסודי, סחף התלהבות, רוח עזה, נכונות לסכן, ולב פתוח לתמורות. משהו נגמר אצלנו. אי־אפשר שלא לראות זאת. ומה שנגמר לא יוכל לחזור ולהיות, ולא צריך. צריך להתחיל אחרת ולשנות ולשנות. צריך להתחיל אחרת. והיום. להתחיל, ולהתחיל. ולהתחיל.


יזהר סמילנסקי (רפ"י), דברי הכנסת, דיון בכנסת על תקציב משרד ראש הממשלה, 25.5.1995

המלצות קוראים
תגיות