מלים אחדות על עלם צעיר שמשתעמם: 🔗
(לציור שבדף הקודם)
הנה הוא יושב לו כך, מביט בשממון ומשתעמם. חסרים לו סביבו דברים מופלאים. הכל כל יום־יומי ואפור. ואני אומר לו:
“לא כך בחור! הסברים המעניינים אינם רק במקום שאינך שם. פקח עיניים! כמה דברים מופלאים תשמע ותדע. הבט דרך החלון, רואה אתה בית לבן זה שמנגד? תיכף תדע מה שם!”
ואני מוסיף ואומר לו, ומתכוון לכל האנשים:
"אינך יודע להביט. הכל מופלא ביותר. האנשים והחיות, כל אחד ואחד. כל רגע נראים הם בצורה אחרת. רק פקח עינים. רק הסתכל והבן.
“למשל: יהלום “עין המוות” נהפך ל”יהלום האושר" בזכות התערבותה של איזו בהמה אפורה ורגילה. בזכות חמור."
והעלם עונה לי:
“הא! אני לא…”
ואני מפסיקו ואומר:
“זה הוא, זה הוא!”
מחמוד ואתונו 🔗
החמור שלנו עדיין עמד במקומו. בין שערותיו נוצצו רסיסי טל הלילה. משהרגיש בשחר שהאיר, קידם ברך אחת, קידם ברך שניה, עד שיצא ועלה על הכביש השחור, המוביל מפתח־תקוה העירה.
ובאמת, עלה הפעם בוקר יפה, עד שנעור הרצון להיות בכל המקומות בת אחת, גם פה וגם שם. כאילו מפסיד אדם את חייו בעמדו במקום אחד בלבד, בשעה שכל כך יפה גם בשאר מקומות.
משני עברי הכביש השתרעו גבעות נטועות פרדסים, גפנים ועצי־זית. קולות אנשים העוסקים באיסוף ירקות עלו מתוך הגינות החבויות. קול תריסי חלונות שנפתחו בבתים הסמויים מן העין נשמעו, ממרחק רב.
פרסות החמור דפקו בקצב נעים. השמש התחילה לעלות, רסיסי הטל נוצצו עליו, וגופו הטיל צל סגול, ארוך ומשונה לכל רוחב הכביש.
פתאום שמע החמור שעטות פרועות ואטומות של פרסות ההולמות את אדמת החול שליד הכביש. שני סוסים נראו באופק במנוסה מבוהלה. ריחרח החמר באויר:
“אין אנו צריכים לעזור להם! זה בוער!” אמרו הסוסים.
“אין אנו רוצים בבעלי המַדים הצהובים!” הוסיפו וניפנפו בזנבותיהם ונעלמו.
ואמנם, על הכביש נראו שני אנשים לובשי מדים צהובים, כפתורי נחושת עליהם, הולכים בבטחון כאנשים היודעים שהכל יימצא להם במועד הנכון ובידם המשפט והכוח. על ירכיהם מיטלטלים שקיקים עם צלב אדום. אלה היו שוטרי חברת “צער בעלי חיים”.
תפקידם להלך בדרכים ובשווקים, ולבדוק כל בהמה, אם יש לה פצעים בגופה, או עורה נתחכך מתחת לרתמה. בהמות כאלה מובלות לבית־חולים לבהמות, שם מרפאים את פצעיהן בתמיסת יוד (זה בוער) ומשלחים אותן בחזרה לבעליהן.
אין ספק, זהו מעשה טוב.
ניגשו השוטרים אל החמור, שעמד מלכת, חיטטו בעורו ולא מצאו בו כל פגם, שהרי הולך־בטל הוא מימיו.
“מהלך הפקר באין בעלים, ניקחהו העירה למשטרה,” אמר אחד בהם.
כך זימן הגורל לחמורנו את מורי־הדרך שלו, שילווהו אל עבר העיר אשר בה ישתזר בתוך מסכת היהלומים.
הם לא הרחיקו לכת, והנה שיירת חמורים באה לקראתם, ושני ערבים נוהגים בה. החמורים הובילו סלים מלאים ירקות למכירה בשוק המושבה.
“עמודו! – קראו להם השוטרים – פרקו את הסלים!”
המחמרים עמדו. הצעיר שבהם הוציא מתחת בית־שחיו ארנק והתחיל לפתח את מושכות החוטים שבו.
“אמרנו, 'לפרק את הסלים ולא ‘לפתוח ארנק’” אמר אחד השוטרים.
“טוב! ארבע כרוביות וארבעה חצילים,” אמר הצעיר.
“לפרוק! ראש אבטיח יש לך! לבדיקת החמורים.”
“יחיה האלוהים את בניך. גם לי יש בנים, ואני צריך להאכילם. אם נפרוק, – נאחר לשוק. החמורים בריאים כּמכונות, שימו תמיסת יוד עלינו ועל פנינו – אך מן החמורים חדלו!”
“מה זה שניתן לכם ללכת? וחברת צער בעלי חיים – למה? הידעת איזה נשי פקידים חשובים שייכות לחברה זו? ומה תאמרנה אם נשים תמיסת יום עליכם? בעד מעשים כאלה לא נקבל משכורות. תהו לנו לבדוק את החמורים.”
“הוי אבי, הוי אבי! – צרח הערבי הצעיר – דמי חם ועתה עוד צרה כזאת. האם לא שמעתם את מעשה מחמוד שחברת צער־בעלי־חיים ריפאה את אתונו?!”
“ומה המעשה במחמוד שחברת צער־בעלי־חיים ריפאה את אתונו?” שאלו השוטרים.
“מחמוד היתה לו אתון. אתון היתה לו!”
“למה תצעק? ספּר.”
"טוב. מחמוד ראה בה ברכה, היה מוליך עליה את ירקותיו, וכל שנה היתה ממליטה לי עַיִר. כל בוקר, כשהיה רואה מחמוד את פצעיה, ואתם עדים כי אין בהמה שאין לה פצעים, אשר עלו לה תחת רצועת הרתמה, היה נאנח ומתפלל לאלוהים שישלח לה רפואה.
“רפואה לא שלח לה האלוהים, אך היא האריכה ימים והביאה ברכה למחמוד”.
"בוקר אחד פגעו בו שוטרי החברה, בדקו את האתון, נתנו לו פתקה צהובה ואותה הביאו לבית החולים לבהמות. ולא היה למחמוד, הוי ללבו, במה להוליך את העגבניות. נרקבו העגבניות, ולבו נמלא צער.
"לאחר כמה ימים קיבל פתקה צהובה, שיבוא לקחת את אתונו. הלך, והנה זה בית גדול וצהוב, ואמרו לו שם שישלם כסף, דמי ריפוי, דמי בית־חולים, ודמי קנס בעד מחלה מוזנחת.
טען מחמוד: "והעגבניות שהרקיבו??!
"אמרו לו: שלֵם ולך.
"הריק מחמוד את ארנקו, קיבל קבלה צהובה, ולבו שהיה מלא צער חישב להתפוצץ. יצא מחמוד, והנה היא עומדת לה כמקושטת בצבע אדום על עורה. לבו הלך לטייל… הרים את מקלו והחל וחבט בה וחובט:
“הוי, מוצצת דמי! הוי עוכרת ביתי! וכי לא נתתי לך את אוכלך ומימיך בעתם? וכי לא הייתי מלינך בביתי בין שאר בני ביתי? כלום אינך יודעת מתי עונת העגבניות, וכי אסור לדחותה אפילו יום אחד?”
"הרי לך בעד בית־החולים! וזה בעד קנס הכסף! ואלה לך בעד כל העגבניות שהרקיבו!?
"ניסתה האתון למלט את עצמה מברד המכות, אך מחמוד החזיק בשמאלו את האפסר וקורבה אל קיר בניין החברה לצער־בעלי־חיים ולא יכלה האתון להחלץ מזעמו של מחמוד.
"הרימה אליו האתון עינים רטובות ולא הבינה דבר, שהרי היתה זו אתונו אשר רכב עליה מעודו ועד היום הזה, והסכן לא הסכינה כי יעשה לה ככה.
"אך מחמוד לא ראה דבר. דמו בא בראשו והחשיך בעדו את כל הסובבו, ולבו מטייל לו באיזה מקום – שם!
"וכאשר שב אליו לבו – פרחה נשמתה של האתון.
"ואולי להיפך, כשפרחה נשמת המסכנה שב למחמוד לבו הערל.
"הניח מחמוד את נבלתה מתחת לחלון הבית של חברת צער־בעלי־חיים. למזלו, לא שמעו הפקידים מכל הנעשה, כי היו עסוקים בכתיבת פתקאות צהובות חדשות.
"ועד היום הזה מבכה מחמוד את אתונו, שזכתה להרפא לאחר שנים רבות וקם עליה והרגה. רעה שילם לה תחת כל הטובה אשר גמלה עליו, וכל דך למה? מחמת כעסו על חברת צער־בעלי־חיים.
"זה הוא מעשה שאתם עושים!
“ועתה – סיים הערבי הצעיר, שפניו נתארכו ונעשו בהם משקעים של צל מרוב התרגשות – הלא תחוסו על האתונות ועלי. ואני צעיר, ודמי רותח.”
אמרו לו השוטרים:
“אנו עושים חובתנו. אך הגד נא, מה אתה מצריח, וזה שעִמךָ, שגדול ממך, עומד ומחריש?”
פסע הערבי השני פסיעה אחת לפניו ואמר:
“הלא אני הוא מחמוד, בעל האתון ההיא! אני מקשיב ודמי ניגר.”
אמרו לו השוטרים:
“בוקר טוב עליך, לך, מחמוד, אתה וכל אשר עמך, לך לדרכך בשלום.”
בינתיים, עד שעמדו בני האדם ודיברו מה שדיברו, התקרבו החמורים, רחרחו זה את זה ריחרוח של נימוס, אחר כך נסתכלו חמור לתוך סל הירקות של רעהו, שלחו שפתיים לקחניות – ופתחו בסעודה. זה נהנה מסלו של זה.
גם החמור שלנו לא נתרשל במלאכה, קרב, שלח פה ואכל בשקידה. אכול והקשב הקשבה עמוקה לכל הסיפורים המחכימים. הוא היה מאלה שהשכילו לצרף אכילה לתענוג רוחני – כדרך הילדים שאוכלים בתיאבון וקוראים בספר.
וכך נאכלו ארבע כרוביות וארבעה חצילים.
משפרשה שיירת החמורים, הלכו שני השוטרים והרהרו בלבם. פתח האחר ואמר:
“באמת צרות גדולות יש בעולם.”
ממהלכם נגרע מעט מן הבטחון העצמי במשפט ובכוח שבידם. וכל כך משוקעים היו בהרהור זה, עד שלא שמו לב, שחבל החמור שלנו נשמט מידם. הם פנו ימינה, אל עבר הכפר הערבי, ־ והוא המשיך את דרכו על גבי הכביש.
אבראשקה ובורג 🔗
מחשש, שמא לא יגיע חמורנו אל העיר, אשר שם חיכה לו גורלו הנפלא – שלח אחריו המקרה שליחים חדשים אשר יורו לו את הדרך.
הפעם השיגוהו שני אנשים שלבם טוב עליהם, והרבו לצחוק בקול רם. שמח להם החמור. בוקר כזה חבל להלך במחשבות עצובות. מה־מאוד רצה לשכוח את דבר מותה הנורא של האתון הטובה!
אחד ההולכים השמחים, זה הגדול והשמן, היה אבראשקה. אבראשקה הוא שתיכן את כל התוכניות של שוד היהלומים. הוא הלך הליכה של ברוַז, הלוך והתנודד בקלות מצד לצד.
השני היה שחרחר, רזה, שכמעט על שיניו היו שבורות. ולכל דיבור של אבראשקה היה גועה בצחוק גדול של חנוּפה. ואך פסק צחוקו, היו פניו נעשים רציניים, רעים וחצופים. קראוהו משום־מה בשם: בורֶג.
ראה בורג את החמור, קפץ וישב על גבו, כששתי רגליו משולשלות לו מצד אחד, והמשיך להקשיב לדברי אבראשקה שהלך לידם. והיו כל כך שטופים בעניין ששוחחו עליו, שלא היה פיהם ולבם פנויים לבזבז אפילו מלה אחת על אודות החמור.
רשימת עזר קטנה 🔗
כדי שנבין את השיחה הבאה, הנני מצרף הזה רשימה קטנה של מלים, שבשפת השניים הללו יש להן משמעות אחרת מן המקובל.
דודה – קופה ששומרים בה כסף
זמיר – אקדח
אבנים – יהלומים
לפַלפֵל – לירות
להחמיץ – להיות אסור
דקל – שוטר
תכנית השוד 🔗
…הדודה – המשיך אבראשקה – בנויה בתוך הקיר שבמרתף. ויש לה זמיר אוטומטי ושאר צעצועים. אולם היא… ריקה! אלחטיף ערום. האבנים אינן שם. את האבנים טומן הוא בחדר השינה שלו!"
בורג פער פה מרוב תמהון.
“ויודע אתה, תוכי יש לו בחדר השינה. ואין זה סתם ככה! כל הנכנס – תוכי זה מקדם פניו ב”שלום גנב!" ואין זה סתם ככה! שרשרת התוכי מחוברת אל הקיר על ידי קערית, כזו, של נחושת. וכי על דעת מי יעלה החשד, שאם ימשוך את השרשרת הזאת, היא תצא מן הקיר יחד עם קערית הנחושת. מתחתיה מצויה שם דלת קטנה, פותחים אותה, והנה מחייכת שם דודה קטנה נחמודת של פלדה; ובתוכה שמורות האבנים… ומיד מתחילים ארבעה זמירים, מארבע פינות החדר, לפלפל פלפולים בדיוק למקום שבו עומד הגנב."
בורג, שעדיין לא סגר פיו הפעור פעירה של תמהון, הרטיב בלשונו את שפתיו שנתייבשו מרוב התרגשות, ושאל בקול חנוק, כאילו בלע גלולות־רפואה בלי מים:
“מנין לך כל הסודות והפלאים האלה אבראשקה?!”
“יודע ודי! אני אומר לך בורג, הרי יודע אתה, כי כבר שבע שנים הנני אדם הגון, פחות או יותר. הן הבטחתי גם לאמא שלי. ואם החלטתי הפעם לזוז למעשה שוד, הרי משום שאני בטוח באותו עניין. עניין גדול הוא! הפעם אמלא את כל חופני. הפעם אשתה מלוא הלוגם. גם למענך ישאר מעט. רק פעם זו, ושוב לא תראוני מסתובב בחברתכם. אני אהיה איש הגון באמת. אשתה כוס תה לאחר שנת הצהריים ואחתום על עתון.”
“חה, חה!” צחק בורג וטילטל רגליו על בטן המור שהחיש צעדו.
“שמע־נא, אבראשקה! – אמר בורג – אמה שתמיד לעגת לאנשים מהוגנים, מה החשק הזה שהתחשק לך להיות איש הגון דוקא?”
“גם עכשיו לועג אני לאנשים מהוגנים, אך כל אדם, אפילו מ”שלנו“, איש הגון הוא, על פי דרכו. כל פעם שהחמיצו אותי על גנבותי, הייתי חושב כך. כולנו רעים וכולנו טובים.”
"אבל אני אומר לך – המשיך אבראשקה – תוכניתי היא נפלאה. לכל פרטיה. זה יהיה אצלי כמו שתיים ועוד שתיים. אתה רואה: כך! – אמר והכה באצבע צרדה – יודע אני מראש כל מה שיקרה. הבאתי בחשבון את כל המקרים היכולים להתרחש. אני אומר לך: כאילו יש לי משקפיים שרואים בהם את העתים.
"כפוף אצבע אחת: את אלחטיף חופנים אנו כשהוא יוצא מבית הקפה, ומחמיצים אותו. השגנו תלבושת דקל. הזקנה שגרה במרתף ישנה. היא כמעט חרשת.
"כפוף אצבע שנייה: את הסולם הארוך נקח מן הבניין הסמוך שהובא לשם, כאילו לשם תיקון הטיח. הנעליים, כמובן, עטופות בשקים. ואני נכנס לי דרך החלון. לאחר שאני יודע את כל סודות החשמל, אין לי פחד מפני הזמירים האוטומטיים.
"אצבע שלישית: את התוכי הנני מכסה בכר אחת־שתיים! על פני כל הדלתות המיותרות מותחים אנו חוטי ברזל בגובה של הצואר. כל מי שיתפרץ יבוא על עונשו. אני פותח ולוקח.
"אצבע רביעית! כפפת? טוב! אחר הקיחה אני יוצא בשער הקדמי, כאדם נכבד. יש לי מפתח ואני נועל בעדי.
“האצבע החמישית מוכנה? ובכן! גם רכבת הלילה לקהיר מוכנה כבר. תעודת־המסע בכיס. מוסר את האבנים לידי הדוקטור. מקבל את הכסף, קונה לי צעיף לעטוף את גרגרתי, ובטרם שאפתח פי לדבר, אני אומר: המ, המ! – איש ישר וחשוב! לתמיד! עכשיו יכול אתה לשחרר את כל אצבעותיך, ידך דומה למזלג.”
שמע בורג והעיר:
“טוב שאתה בטוח כל כך. אך עדיין לא המציאו את משקפיים שרואים בהם את העתיד.”
דברי הגיונות והסכם מלא. 🔗
הוי העתיד המשתמט מעינינו.
רבים האנשים, מהם במדי מלחמה,
מהם באיצטלות חכמים, אשר טיפסו
על מגדלים גבוהים. שמו יד
מעל לעיניהם והחדירו מבטם לתוך המרחקים.
צעיף תכלת גדול כיסה מהם את העתיד.
רתמו את הסוסים ודלקו –
חזק הצעיף העוטה אותי ואין לפרוץ בו.
דברי הימים וסיפוריהם עדים לכל אלה.
אַל נשים עצמנו לצחוק:
עוד לא הומצאו משקפיים
שרואים בהם את העתיד.
מרוב התפעלות מתוכניתו של אבראשקה, הירבה בורג לצחוק עד שגלש מן החמור. אז אמר:
“אבראשקה, עלה ורכב אתה על החמור.”
“אינני רוכב על חמורים. מגידת־עתידות אחת ניבאה לי, בנחשה על פי כף־ידי, כי חמור הוא מלאך־המוות שלי. מאז אין לי עסק עם חמורים.” ענה לו אבראשקה.
כך נמשכה כל אותה שיחה בעניין שוד היהלומים. אבראשקה סיפר פרטי־פרטים, וכבר התחילו השניים לדון על חלוקת התפקידים ועל חלוקת הכספים לעתיד לבוא.
חלק זה של השיחה לא עבר בדברי צחוק. פעם בפעם נזדעפו פניהם. כמה פעמים קפץ בורג מן החמור ועמד כנגד אבראשקה, הרים ראשו אליו, עיוה פניו מכעס והביט בו כמתנצח.
אותה שעה היה החמור עומד וממתין באורך־רוח עד שיחזור בורג ויישב עליו. בינתיים היה מסתכל בצללי שני האנשים שהשתרעו והתנועעו על גבי הכביש. צלו של בורג היה קטן לעומת צלון של אבראשקה, אך היתה בו עמידה אמיצה ומבטיחה התנגדות נמרצת בלי פשרות, צלו של אבראשקה היה גדול, רחב ושגיא. הלסת התחתונה בלטה בליטה רבה מעל לצוארו הקצר.
“ארמוס אותך,” – קרא אבראשקה, והרים את ידו הכבדה מעל לקודקודו של בורג.
החמור עצם את עיניו מפחד. לא אהב החמור לראות מעשי אלימות. אילו ירדה המכה על ראש בורג ודאי שהיה גופו מצטמצם מעצמתה ומתקפל לתוך עצמו וקטן, ממש כצילינדר זה שעל ראשי הגבירים שבבתי הכנסת בימי החג. ואחר־כך, כמאמר־של־כשפים היה בורג מזדקר, מזדקף וצומח מחדש במלוא קומתו הקטנה והחצופה.
אך המכה לא ניחתה, אבראשקה לא הכה ובורג לא נצטמצם ולא נתקפל לתוכו. הם פשוט, הגיעו לאיזו פשרה והמשיכו דרכם.
בינתיים נתגלה מראה־נוף יפה. הנה פרדסי העיר שהיו ירוקים־כהים. מאחוריהם הלבינו בתי הכרך. והמרחב שנשאר מעליהם, אם להביט ישר בלי נשיאת עיניים, נתחלק לשלושה: שליש אחד – הים הכחול, ושני שלישים – השמים, שהיו ירקרקים. אך אין די בהזכרת שמות של צבעים בלבד. בדין היה שאתאר גם את מידת כהותם וחספוסם. למשל: שהפרדסים היו כמנוקדים מכתמי העלים של העצים, והשמים חלקים כשיש ממורק.
הדקלים הבודדים, שעמדו בין הפרדסים, התרוממו קוממיות לתוך השמים, ושם נפרשו צמרותיהם. והשמים, שהיו שטח גדול, מובדל וריק, נתחברו על ידיהם אל האדמה והפרדסים, אך! מראה הדוּר של פרדסי השרון העתיקים.
ליד סמטה אחת גלש בורג מעל גב החמור, ושניהם, הוא ואבראשקה, נעלמו בין הצריפים, בלי להביט לאחור ובלי להתעניין בגורלו של החמור. לא ידעו השניים כי עוד נכונה להם פגישה עמו.
שאף החמור את משב הרוח שהיה בו גם מריח הים, הרכין ראשו, אזניו נפלו לפניו, כשתי קרני־מישוש, הוא נכנס העירה.
כאן עלינו לחזור ולהפרד לזמן מסוים מעל החמור. בבוא השעה יופיע פתאום מעצמו ויעמוד הכן על מקומו שנועד לו מטעם הגורל.
השוד 🔗
היום שקדם לליל שוד היהלומים יום חמסין היה. לפנות ערב הגביה הירח לעמוד בשפולי השמים וחיכה לשקיעת השמש. עם בוא הערב התחילה לנשב רוח קלה ומצננת.
וכך הגיע ובא ליל הירח, מאלה המצויים בארצנו לרוב. האנשים התכוננו וציפו לו כמו לחג. יצאו, נמשכו לרחובות וניו מהלכים כבתוך חלום טוב, בשטחם צללים סגולים לרגליהם.
אפילו הפועלים והאמהות, שהיו עיפים מעבודת היום החם, לא יכלו לשבת ליד פתח ביתם. נמשכו ללכת וללכת בכביש המואר, שיותר משדמה לכביש רגיל, דמה לנחל של אור.
האנשים נישאו בתוך אור־הירח כחסרי משקל, כמכושפים. כולם הלכו בהבלטת חזה, ידיהם מתנועעות בקצב. המנוחה היתה בגופם, במוחם ובנשמתם. כאילו התפרקו מכל כוונות והרגשות רעות, מכל חשד או התנכלות.
אך רק למראית עין. כי גם בלילות כאלה יש חורשי רעה. ואכן ללילה זה עם רדת הירח נועד שוד היהלומים.
הירח נעלם, ועם חשיכה נעלמו אחרוני הטיילים.
אז יצאה מתוך האפלה דמות־אדם קטנה. האדם הלך כמתחמק, בכתפיים אסופות, – כך הולכם אנשים זוממים.
זה היה בורג.
הוא קפץ דרך גדר הטפסנים שבחצר האדון אלחטיף. ליד הקיר האחורי כבר ניצב הסולם הגבוה. הוא הזיזו מעט, כדי לכוונו אל מול החלון, והתחיל לעלות בו.
הגיע עד החלון, הוציא פותחן מתוך כיסיו ופתח בזריזות את התריס שהיה מוגף. החלון היה פתוח. הכניס ראשו פנימה והקשיב. שקט.
שלח רגל אחת, ואחריה שניה ונכנס. הביט בעד החלון למטה אם עוד לא בא אבראשקה.
“ודאי עודנו מטפל בהחמצת אלחטיף – חשב בלבו, – לעת עתה הכל הולך למישרים, בדיוק לפי התוכנית, אם כך: להמשיך!”
החדר הראשון שנכנס בו היה חדר העישון, או חדר־האורחים הקטן. על גבי השטיח השעיר עמדו, מרוחקות זו מזו מרחק של חשיבות, כורסאות של עור תפוחות ומסורבלות. החשיכה שיוותה להן הוד של חיות־בראשית שמנות. בורג טפח על כורסה אחת, כדרך שטופחים על ירכי בהמה:
“הגון! זה נקרא לחיות! בור של שמנת! ולי יש חיים של זפת.”
גישש ונכנס לחדר־השינה. התוכי הירוק נעץ בו בתמיהה את עיניו העגולות, מתוך הטיית ראש, ואז ביקש לפצות את מקורו, תפש בורג כר אחד מעל המיטה וכיסה בו את התוכי. כסה והדק. התוכי הספיק לקרוא:
“שלום…”
פירפר רגע ונאלם לעולם־ועד.
בורג הרים ברצפה “בלאטה” אחת שבפינת החדר ומצא מתחת לה כפתור חשמלי. סבבו והשבית על ידי כך את פעולת האקדחים האוטומטיים.
עתה שלח ידו לשרשרת התוכי ומשכה בחזקה. היא יצאה מתוך הקיר בצלצול חזק, יחד עם קערית הנחושת. בשקערורית מצא דלתית קטנה. פתחה במכשיר שבידו ולפניו נתגלה ארון־מתכת קטן.
לאחר יגיעה של רגעים מועטים, שהספיקה להעלות אגלי זיעה על מצחו, הצליח לפתוח גם אותו: מתוך החשיכה הבהיקו שתי להבות היהלומים!
– זה נקרא לחיות!
אור היהלומים עשה עליו רושם גדול, והביא לו כמה רגעים של מחשבות וחשבונות על כל דרך חייו. כהרף עין חשב מחשבות והחליט החלטות, אשר בפעם אחרת לא הספיקו לו לכך ימים שלמים.
“איזה חיים מבוהלים ובזויים היו חיי. אבק דרכים! קטן קומה, חסר שיניים, בלי כסף, תמיד זומם, תמיד ירא.”
בורג לא חשב מעודו להיות אדם הגון. אך להיות נקי, שבע ושקט – דבר זה רצה, ואותו דרש מגורלו. ובלא יודעים האמין, כי באחד הימים יצליח בכך.
מתוך הקופה הפתוחה הבהיקו אליו לא רק בטחון ונוחיות־החיים, “לשחות בשמנת”, כמו שהוא אומר, אלא גם חיי אגדה ואושר, שכל אדם, כל אחד מאתנו, מאמין, בלי שום יסוד, כי ביום מן הימים הם יבואו אליו.
בורג שלח את שתי ידיו ולקח את היהלומים, והרגיש, כי אמנם, נכנס כבר לתוך עולם־האגדה. כל הבלתי אפשרי יהיה אפשרי. הכל! אם, למשל, יפול ראשו מעל כתפיו, הרי פשוט, יתכופף, ירים אותו ויחזירהו למקומו הראשון. כצעצוע. יוכל מעתה לכופף את מרפקיו וברכיו לפנים ולאחור. חדול יחדל מעתה להיות קטן־קומה. פיו יצמיח שיניים יפות. הכל אפשר!
אותה שעה נכנסה בשקט עוד דמות אפלה לתוך גן־הבית. זה היה אבראשקה.
הוא הלך הליכה של מפקד, החוזר לפלוגתו. מיד ניגש אל הסולם, קשר שקים לנעליו והתחיל לעלות בו, במהירות.
ענין “החמצתו”, כלומר מאסרו, של האדון אלחטיף גזל ממנו זמן רב יותר מכפי ששיער מראש, ולכן היה נחפז ונרגש, וכדי להרגיע את עצמו שירבב שפתיו כאילו ביקש לצפצף. כשעלה כבר למרומי הסולם, שמע פתאום קול דפיקה והתפוצצות שעלה מן הקומה התחתונה.
“אל תתרגש – הזהיר את עצמו אבראשקה – אין זה לפי התוכנית!” אך מחמת הזעזוע שנזדעזע הזיז גופו הכבד את הסולם שנטה במקצת ימינה.
עתה נעזוב שעה קלה את אבראשקה על שלב גבוה בסולם ונראה, מה היתה הסיבה לדפיקות שם, בקומה התחתונה.
מחוץ לתוכנית 🔗
ובכן אנו יורדים לקומה התחתונה, שחציה האחד מרתף וחציה השני מעונה של אשה זקנה שהיתה סוכנת הבית של האדון אלחטיף.
היתה זו ישישה חרשת. היא הגיעה כבר לגיל כזה, שבו שבים לאדם תאבונו ומתק־שנתו של תינוק. גם לחייה פרחו 107 והוורידו כלחיי תינוק. שוכבת היא לישון עם שקיעת החמה, ומתעוררת עם בוא החלבן.
חוש־השמע שלה לקָה, לא כן התחושות. ואם נכנסו באותו לילה כמה מְקָקים דרך האשנב הפתוח והתחילו להתעופף בחדר, לרמוש ולהלך על פניה, – הרי שיכלה הזקנה לחוש בדגדוג? ואמנם היא הרגישה בהם והתעוררה.
קמה הזקנה בבחילה ממיטתה:
“אוי, עיר המקקים!” אמרה, פתחה את החשמל, נכנסה למטבח, חטפה בידה את המטאטא הארוך ודפקה בו דפיקה גדולה, אך החטיאה. דפיקה שניה פגעה במקק. הוא נתפוצץ בקול יריה גדולה, כשלפוחית של דג שדורכים עליה. אחר־כך בא תורו של מקק שני ושלישי.
הזקנה טיאטאה את הפגרים לזוית המטבח, כשהיא ממלמלת בפיה קטעי מלים בלתי מובנות; היא מילאה את תפקידה במאורע השוד, בלי דעת כי היה לה תפקיד. היא חזרה למיטתה ונרדמה מיד, כשבת־צחוק של מי שהצליח במעשיו מרחפת על פניה הוורודים.
דפיקות אלה הגיעו לאזניו של אבראשקה, שעמד חרד על הסולם הגבוה, ומגודל הבהלה הזיז את גופו הכבד זיז כלשהו את הסולם אשר נטה ימינה.
הרכין אבראשקה קומתו למטה וראה את שני ריבועי האור שנשתלחו מחלונות הדירה התחתונה ונשתטחו על אדמת הגן.
“מחוץ לתוכנית!”
אילמלא תפש בידו הימנית את צינור המרזב שירד מן הגג עד המרתף, ודאי שהיה נופל.
הוא עצר את נשימתו וחיכה למה שיתרחש. הוא שמע את קול הכפתור, שסיבבה הזקנה כדי לכבות את החשמל לפני שחזרה למיטתה.
הוא שרק שריקה קלה לעבר החלון, כדי שיבוא בורג ויעזור לו בהושטת יד ליישר את הסולם. אך אותה שעה עמד בורג נתון לקסמם של היהלומים ולא שמע כלום.
מלאך המוות 🔗
מתוך החשיכה שבין עצי הגן יצאה דמות אפלה שלישית. זה היה החמור שלנו. הוא הקדים לבוא לגן הזה, עמד בצל העצים וחיכה לשעתו, ושעתו באה.
פסע לפניו, התייצב לרגלי הסולם, ועמד ברגש כסימן־קריאה.
אבראשקה, שהביט למטה אובד־עצות, ראה פתאום את החמור. לחרדתו הרבה הרגישה ידו, כי מלחץ גופו ומכובד הסולם, התחיל המרזב להחלץ ממסמריו שבקיר. אבראשקה מיהר להרפות מן המרזב. פשט בזריזות את שתי כפות ידיו החזקות ולחץ עצמו אל הקיר, כדי לעצור את הסולם, שכבר עמד על רגלו האחת הימנית, ולמנוע מלהוסיף ולהחליק.
אפשר שעוד היה אבראשקה מצליח בתנועות כפותיו להחזיר את הסולם שמאלה ולהעמידו על שתי רגליו. אך לפתע נזכר את דבריה של מגידת העתידות. זיעה קרה ביצבצה וכיסתה את כל גופו.
“החמור הוא מלאך־המוות שלך!”
הוא הביט אל החמור וחיכה לגזר־דינו. זריזותו והתנגדותו נעלמו. הוא חדל במחשבתו לדבר אל עצמו. הוא הרגיש עצמו במלכודת. כבר פעמים רבות היה בסכנה, אך תמיד יצא ממנה בשלום. אך עוד לא קרהו המקרה שיהא במלכודת שאינה עומדת על קרקע מוצקה. כך, בגובה, באויר, וסמל מלאך־המוות שלו מלמטה – –
היודע החמור שלנו, מה הוא עושה? העושה הוא בכונה ובשיקול דעת? ודאי שלא. אך מרגע זה נשתזרו חייו במסכת הגורל של היהלום “עין המוות” והוא מטה את הגורל הרע הזה לכיוון אחר.
החמור השח את החלק התחתון של גופו והתחיל לחככו במסירות ברגל הסולם שהיתה מורמת.
קריאה איומה פרצה מפי אבראשקה ופלחה את אויר הלילה. גופו האדיר שירטט קשת ענקית – יחד עם הסולם ועם צינור־המרזב שנסחב עמו – ונחבט ארצה אל רצפת החצר. הגוף נדבק אל מקום נפילתו, כחתיכת בצק שנזרקה ברוח, ולא יסף עוד לזוז.
את קול הצעקה וקול הנפילה שמע בורג. מיד קפץ בחזקה את שני היהלומים באגרופיו. ראשו הסתובב עליו כבסחרחורת. הוא התחיל לרוץ מבוהל, נתקל ברהיטי הבית, שנדמה לו משונה, מיותר ומפותל כפקעת חוטים שנסתבכה, נתבלבל בין הדלתות המרובות, רץ וחזר ולא מצא פתח. סוף־סוף הגיע לקומה הראשונה, אז פתח חלון אחד וקפץ ממנו לתוך החצר ואל אפלת הלילה.
קמה מהומה. בבתי־השכנים הוארו חלונות. תריסים נפתחו ודלתות נפרצו. שאלות וקריאות של אנשים נבוכים נשמעו מכל צד. אנשים קראו:
“קפץ מן החלון! למי יש מנורה של כיס? שם, שם! הנה.”
קולות צעדים של אנשים רודפים, הרצים בנעלי־בית שנגררות, ובורג רואה עצמו נתון במלכודת. החשיכה שמסביבו נעשתה נקובה ממבטי עיניים מבוהלות. רודפים. החשיכה שולחת אליו עשרות ידיים לתופסו. עליו להתנדף!
היהלומים שבידיו כאילו בוערים. איך להסתירם? ואולי לבלעם? אין זמן לחשוב הרבה.
והנה נתקל בחמור שעמד. ורעיון נפלא עלה במוחו: תפש את החמור באזניו ועמוק, עמוק לתוך כל אחת מהן הכניס יהלום אחד.
“בבוקר – חשב בלבו – אשוב אליך, יקירי!”
מיהר ונעלם בחושך. ובאת, התנדף כמו טיפה של בנזין.
דברי הספד לאבראשקה 🔗
(הכדאי להספיד אדם כמוהו?)
כך נסתיים פרק־חייו של אבראשקה. אני מבקש את רשות הדיבור ליד גוש־הבשר הזה שנדבק אל רצפת החצר ולא יוסיף למוש ממקומו.
אין לשבחו. גנה – הוא גנב. ושודד – שודד.
כל חייו היו חיי רחוב, ביום ובלילה. וגם את מותו מצא ברחוב. הנה הוא! ולא כאדם הגון, כאשר רצה. הא! הבתים ההגונים ירקו אותו מתוכם בכוח רב.
הוי, הנער המושחת של שכונת נוה־שלום, שבקצה העיר יפו! לעתים קרובות היינו פוגשים אותו. מעבר אחד עמדו ילדים וילקוטים על שכמם, סרוקים ולבושים, ההולכים לבית־הספר, – ומן העבר השני, כנגדם, נער הרחוב. מלוכלך ופרוע ראש. בעיניים בערה אש של חתול־פרא. השמים תקרתו, והאדמה מיטתו. אנחנו – מושכים בעול לימודים וציוּנים, והוא – כרוח הים המנשבת בין גבעות החול שמסביב. מבגדיו נדף ריח של בתי מטבחיים, של לַשְׁלֶשֶׁת תרנגולות, של אבטיחים או של מי הים.
לא! לא אבַכֶה אותך, לא אעיר רגש של רחמים אליך. אתה היית לנו סמל של חוסר־דאגה, של גברות ושל שותה כוס החיים במלוא לוגמיו.
אבראשקה היה נער בריא בעל חזה בולט, וכתפיים רחבות שנשאו עליהן פנים קטנים ונועזים, ובהרות־קיץ זרועות בהם מסביב לאף הקצר. נער־רחוב זה לקח בידו מקל פשוט, קנה־סוף “חזרנה” ובזכות כוחו ואופיו ידע לשוות לו עוז של שרביט מלך. היה תוקעו בחול – ואומר:
“פה, היום, יסתובבו פה כל עניינינו.” ואמנם, כל חיי הרחוב של כל נערי הרחוב, הערביים והיהודים, היו סובבים שם כל אותו היום. למחר תקע אבראשקה את המקל במקום אחר – ושם ישב על כיסא־מלכותו. כל בוקר היה פותח דף חדש ופרק חדש של חיים, מן הנסיון ידע לבטח, כי החיים עשירים מאוד במאורעות.
בתוך מהומת הרחוב הצר היה אבראשקה מהלך תמיד באמצע. סביבו חבר נתיניו. שם שתי אצבעות בפיו – ואת שריקתו העזה היו שומעים אפילו שם, ליד חוף הים, במקום שמוטלות הסירות השבורות. כך היה מהדק את מושכות ממשלתו. הוא היה עושה מלחמות ושובר מלחמות לפי דרכו המיוחדת.
“בוא! – היה אומר לנער שאינו נשמע לו – אראה לך משהו.”
מראה באצבעו על הרצפה:
“הסתכל, נקייה?”
“נקייה!”
יַָרק אבראשקה עליה ומרס את רוקו ברגלו היחפה:
" נשאר משהו?"
“רק רטוב!”
עונה הנער בקול חנוק ולבו מנבא לו משהו לא טוב.
“ממש כך יישאר גם ממך, אם לא תשמע. לעת עתה זה הכל.”
כל החבורה היתה גועה בצחוק, ואבראשקה היה מתרחק לו בהילוך האווזים שלו, חוגג ושליט.
רגע, רגע!
לא למען אבראשקה, כי אם למען אמו, כן למען אמו נושא אני את דברי.
האם הקטנה, עליה הוטל לחנך את אבראשקה, שנתייתם מאביו בעודו תינוק. ואיך אפשר לחנך ילד שאינו נכנס הביתה אפילו לשינה? הוא ברח מקירות ומגג בעודו בן שמונה. אין קירות!
האם מחזיקה צלחת של מרק בידיים זהירות, ידיים היודעות מה יקר וחשוב כל דבר־מאכל, יוצאת החוצה ומציגה אותה על המדרכה וסרה ומתרחקת, כמי שנותן אוכל לחתול זר. מאחת הסמטאות מופיע אבראשקה, מביט לצדדים ויושב לאכול.
אז פותחת האם את פיה, המתעוות בקלות ש ל גומי סביב שיניים צהובות, ומתנה צרותיה. אם נעצרו ערבים לשמוע, דיברה ערבית. יהודים – יהודית. דבריה היו יוצאים ממנה כדברי שיר השגור על פיה. היא היתה מוסיפה משפט למשפט, כמוכר הגלידה, המוסיף לתוך הגביע מכל המנים, אחד על גבי השני:
אני האם, שידיה נפוחות ואדומות – כך הייתי מכה את בני.
קשרתיו – ולבי נשבר, הגנב!
שכרתי מלמדים שילמדוהו – ויכו בו.
קראתי לצועניות – ובישלו עטלפים, אך לבו לב אבן – ופרא.
ומכל גניבה שעשה – יצא זכאי, הרמאי!
שוטרים וגנבים אוהבים אותו. וי לנו.
בינתיים גמר אבראשקה את האוכל, הותיר את הצלחת במקומה ונעלם.
האם היתה כופפת את גבה, כאדם שקיבל עליו את הדין, מרימה את הצלחת, נכנסת לביתה מתוך ידיעה ברורה, שגם הפעם לא הצליחה לרכך את לב בנה.
כהוכחה וחתימה היתה שומעת חבטת אבן על הדלת שנסגרה אחרי האם. כך שלח אבראשקה את ברכתו, ברכת המזון, לאמו. השומעים והמסתכלים געו בצחוק.
הרי כל הרחוב אהב את אבראשקה. הוא היה אישיות ציבורית.
הנה כך, גדולים, מבוּטנים ומשופמים היו יושבים בעלי החנויות, לבושים חלוקי משי צהוב, ונוצץ, וחגורות צמר רחבות מנשאות את כרסיהם. יושבים על שרפרפים כשכף רגל אחת נתונה על ברך חברתה ופולטים מפיהם כדורי עשן מן הנרגילות.
החנוונים, האבטיחים והעשן היו ממלאים בצורותיהם הכדוריות את כל תחום האפלולית החומה של החנות (כל האפלולית, באור היום, היא חומה, ולא שחורה.)
חנוונים נכבדים אלה היו מקדמים בברכה את פני אבראשקה.
בבתי־הקפה היו יושבים השוטרים והקצינים, ברכיהם מפושקות, ומגפיהם נוצצים.
“ידשן האלוהים את עצמותיך, אבראשקה!” היו קוראים, בראותם אותו עובר ברחוב, ומזמינים אותו לשבת עמהם.
אבראשקה עמד רגע מהסס. הביט בצחוק אל מגפי־השוטרים, שנוצצו חצילים, ואל רגליו היחפות.
“בחפץ־לב!” קרא. נכנס לשלולית הבוץ שמשני עברי הרחוב, משקיע בה את שתי רגליו עד מעל לקרסוליו, וצועד ונכנס לרחבת בית־הקפה, כשרגליו נוצצות במעטה בוץ דק ואפור. משלח את כובעו אל עבר הפדחת, מסב בחשיבות וקורא:
“אחד קפה, הנער!”
אבראשקה היה חשוב. לא נעשתה גניבה בעיר, שלא ידע מי עשאה. בפקחותו היה מגלה מה שרצה לגלות ומכסה מה שרצה לכסות. אותו היה כדאי תמיד לשמוע.
עברו השנים השמחות, והוא נשתנה. חדל ללכת כמלך בגדוד והנערים סובבים אותו. היה לאיש־עסקים, איש־לחשים ושותפות בעניינים שונים. עסקיו נשתפרו. שבע היה, מלובש היה. לבית אמו היה שולח סלים מלאים ירקות, ביצים ותרנגולות כפותות. היה פותח את שתי גפי הדלתות בבית אמו ויושב ברחבות ליד שולחן ערוך. מתחת למיטה מציצים כמה אבטיחים, ומקרקרות תרנגולות כפותות.
האם חדלה לחנכו. והוא התחיל לקיים בה מצוות כיבוד־אם כאילו הוסכם ביניהם: כל אחד עוסק בשלו. הוא היה גורף ומביא הביתה בלילות כל מיני סחורות ומזונות והיא, האם, היתה מובילה בצנעה, מתחת לסינרה, צרכי אוכל לשכנים עניים:
“לכם מותר ליהנות מאלה, יותר ממני,” היתה אומרת באנחה.
אבראשקה החליט להיות אדם הגון. הרחוב טואטא מכל הנערים הפוחזים ונעשה בית־קיבול רק לקליפות אבטיחים, זנבות של קני סוכר, וזבובים, זבובים. וריק, ריק מאוד. הרחוב הפסיד את אבראשקה. אבראשקה עולה במעלות ההגינות. תפר לו בגד של שבת. הזמין נעליים. נדב כסף על שם אמו למושב זקנים. מעתה יושב הוא בבתי־הקפה, מאחורי תריסים מוגפים, שותה ומתלחש, ועיניו נעשו מחוסרות הבעה – כאילו היו כפתורים ירוקים.
כן, כך חישב את מעשהו האחרון אשר יעלהו למרומי החשיבות – עד ששמט מתחת לרגליו הסולם, והוא נפל בתנופה גדולה אל המרצפת. והנה עתה מצטופפים אנשים במקום נפילת גוויתו ואומרים:
“מה נשאר ממנו? רק רטוב!”
בזה אני מסיים א דברי ההספד. איני יודע מה מרובה בהם יותר, קטרוג על הגברתן הזה, השתתפות בצערה של אמו הישרה או געגועים על חיי הרחוב שהיו אז תוססים ביצרי־חיים שונים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.