ביום בהיר אחד חבשתי את חמורי ורכבתי אל רופא הבהמות שבמושבה. החמור שלנו חש כאב בשן. היה מרוגז ועצבני.
כשבאנו לבית הרופא אמרו לי שהרופא הלך. השארתי את החמור בחצר ונכנסתי למסדרון לחכות לרופא. ישבתי וחכיתי. כשבא יצאתי להכניס את החמור – ולא מצאתיו. הלך לו לטייל. ועד שעלה בידי לתופסו – שוב הלך הרופא. הוּזמן אל פרה גוועת.
ישבתי שוב וחכיתי. ישבתי וחשבתי: אכן, זהו יום שאין עמו תועלת.
לאזני הגיעה שיחת שני אנשים שישבו סמוכים זה לזה ושוחחו ביניהם בידידות. אמר האחד:
“… וזכור נא, כשתבוא אי פעם לפאריס, אל תשכור לך חדר ברחוב ז’ורז' קיבְיֶה ליד גן־החיות, בית מספר שלושים ושניים, קומה שניה.”
“מדוע?” שאל חברו בתמיהה.
“כי על גג הבית הזה ועל שאר הבתים שלאורך כל הרחוב הזה עוברת רכבת. כל שני רגעים באה רכבת אחרת. וכך נמשך הדבר תשע־עשרה שעות ביממה.”
התחלתי לחשוב במוחי, כמה פעמים שני רגעים יש בתשע־עשרה שעות, ובעוד אני מחשב נכנס הרופא.
הרופא הציץ בחמור ואמר:
“תמיד קוראים לי אחרי שהבהמה כבר פשטה את הרגליים. רק אז מתחמם הלב ואין חסים על כסף… גם על חיות טרף יש לרחם יותר מכפי שמרחמים כאן על ידידינו הסוס, הפרה והחמור.”
“וכי חמורי ימות מכאב שיניים?” שאלתי.
הרופא פתח את פי החמור, הסתכל בו, ואמר:
“לחמורך שיניים בריאות, למה באת אלי?”
שילמתי לרופא שכרו, עליתי על חמורי וחשבתי:
“אכן, יום אבוד, מדחי אל דחי: יש החמור – הרופא איננו; יש הרופא – החמור איננו. יש שניהם – אין כאב שיניים! לא הספקתי לעשות ביום הזה ולא כלום. היום עבר בלי כל תועלת. אבטיח רקוב!”
אך לא כך היה הדבר, כפי שנראה מהמשך הסיפור.
איזו הדרך “נפלתי” על הבית אשר עליו עוברת הרכבת 🔗
מאז היום האבוד עברו שמונה שנים וכבר נשתכח כל אותו מעשה מלבי.
בוקר אחד ירדתי בתחנת רכבת בפאריס – “גאר־דה־נורד” שמה. זו היתה לי הפעם הראשונה שבאתי לכאן ולא היה לי מכר או ידיד, לא רע ולא עמית.
עמדתי בתוך המולת התחנה בין שתי מזוודותי ולא ידעתי לאן אפנה. הייתי עלוב כנעל בודדת שנשמטה מן הרגל ואבדה בשדה.
והנה ניגש אלי נהג של מונית, הרים את מזוודתי ושאל:
“לאן אדוני?”
לא ידעתי מה אענה לו והצטחקתי.
“בבקשה לרחוב ז’ורז' קיביה, בית מספר שלושים ושניים קומה שניה!”
כשישבתי בהרחבה במונית ונסענו, תמהתי: “מנין לי כתובת זו?” ואז נזכרתי בשני האנשים שישבו אצל רופא הבהמות באותו:יום־אבוד" והתפלאתי לכוח הזכרון של לשוני.
בבית המוזר 🔗
אשה זקנה פתחה לי את הדלת. משהתחלתי לדבר אליה שמה מבט נבון במזוודותי ורשמה בעפרון על פיסת נייר:
“גם אתה, אדוני, חרש?”
“לא!” עניתי לה בכתב, ואז הוסיפה ורשמה על הפתקה:
“חבל. גם אתה תתרגל לשאון.”
בינתיים נדחק כלב שחרחר והתחיל מתחכך ברגלי. בעלת־הבית גרשה אותו, אך הוא חזר אלי.
השיחה שהתנהלה בינינו בכתב נפסקה כל שני רגעים, כי הרכבת שעברה על הגג הקימה שאון רב.
עוד לפני עלות הרכבת על הגג שלנו היו קירות הבית רועדים. לאחר נקישות חזקות ויבשות אחדות בגג היתה רכבת עוברת בכוח רב והאוזן עוד היתה קולטת את טרטור הגלגלים שהלך והתרחק.
שקט רב היה משתלט מיד, אולם לא לזמן רב. כי הנה התחילו הקירות שוב לרעוד, משאון הרכבת האחרת המודיעה על בואה.
הבית היה מתמלא חדים שהיו מתחבטים מקיר לקיר כמו חיות שבויות בתוך אניה טובעת. נדמה היה לי כאילו עמדתי בתוך פעמון־נחושת ענקי בשעת צלצולו.
אך הנה התחיל הבית שוקע שוב בסממה. אמנם רק לשני רגעים. אבל שני רגעי הפסק אלה שבין רכבת לרכבת נדמו ארוכים מאוד: היתה זו דממה עמוקה, כאילו צלל הבית כולו בבת־אחת במים עמוקים וירוקים. איזה שקט!
במסדרון הארוך אשר עמדנו בו היה הכל מסודר במקומו. נקיון למופת. הרגל היתה דורכת על השטיח העבה ולא נשמע קול מצעדיה.
גמרתי בינתיים את השיחה עם בעלת הבית על שכר החדר והמזון. והנה נפתחה דלת צדדית והופיע בה בן אדם כזה, חייך לקראתי ואמר:
“דייר חדש? ברוך בואך. שמי מאק מאן הול.”
“שמי נחום גוטמן,” עניתי לו.
בו ברגע נלחץ אלי הכלב השחרחר כמחפש מחבוא. וידה של בעלת הבית כתבה לי בחפזון:
“זהו מלאך המוות”…
כיצד נודע לי עניין הבית המשונה והפתקאות 🔗
“הכנס נא לחדרי, מר גוטמן,” הזמין אותי מר מאק מאן הול.
לאחר שסגר אחריו את הדלת (למה סגר את הדלת? וכי מתיירא הוא כי בעלת הבית החרשת והאילמת תקשיב לשיחתנו?" שאל אותי בלחש: "מה כתבה לך בעלת הבית שלנו? האם קראה לי “רוצח” או "המסמר האחרון בארון־המוות שלה?
“לא, ־ עניתי – רק מלאך־המוות.”
“כלומר, במלה המתחילה באות מם?”
“כן!” אמרתי.
“רואה אתה אדוני, – המשיך מר מאק מאן הול, – מה שמונח כאן על השולחן? נחש מה שם. בעלת הבית שלנו, שתחיה, אשה הגונה היא מאוד. נוטלת כסף מועט בשכר החדר והאוכל. הבית נקי והאוכל טרי. ובכל זאת הרואה אתה מה שמונח כאן על השולחן? נחש מה יש שם!”
“חשבונות של כביסה.”
“לא.”
“פתרונות של חידות.”
“לא. בכל פתק תמצא כינוי אחר לי, לאישיותי, למזגי, לכבודי או לפרצופי. כבר סידרתי פעם לפי האלף־בית, אבל הפסקתי, כי בפתקה אחת יש לי כמה וכמה כינויים וכל כינוי מתחיל באות אחרת.”
“אם כן, מר מאק מאן הול, שמא תסדר אותן, פשוט, לפי מספרים? – שאלתי. אבל אדוני, – הוספתי שאלה – מה פשר כל הפתקאות האלה?”
“כל הפתקאות האלה נכתבו בעניין אותה בריה שמתחככת ברגליך למן הרגע שבאת לביתנו.”
הורדתי עיני אל רגלי וראיתי שהכלבה השחרחרת (עתה ראיתי כי כלבה היא זו) רובצת ומשעינה ראש העלוב אל אחת מנעלי.
אות־ידידות זה אלי בעיר נכרייה נגע עד לבי. ליטפתי את ראשה של הבריה השחורה ושאלתי את שכני:
“מי היא כלבה זו?”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.