רקע
נחום גוטמן
"לא הגודל עיקר"
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב, ספרית פועלים; 1950

בוקר אחד טיילתי ביער, טיפסתי ועליתי על אחד העצים. ישבתי על ענף עבה והבטתי סביבי.

מקרוב, כמעט על ידי, שמעתי “צויץ!”

מי זה?

יונקת־דבש. יצאה מתוך קנה לשאוף אויר צח. היא היתה זקופה, סובבה את ראשה על צוארה וסרקה בפזיזות במקורה את נוצותיה הכחולות.

והבוקר באמת היה טוב.

שמש. הטל הרב שירד בלילה הלך והתאדה. היונקת שמחה על הפרחים הרבים שנפתחו הבוקר. יהיה לה דבש הרבה ולא תצטרך להרחיק מן הקן.

הסתכלתי בקנה וראיתי בו שתי ביצים.

היונקת התחילה לקפוץ מענף, אחד למשנהו, קפוץ וחזור, בשתי הרגליים בבת־אחת, אחר כך ברגל־ימין, ואחר כך ברגל־שמאל. קפצה וציפצפה.

הענף אשר עמדה עליו התכופף. לא חלילה מכובד גוף היונקת. מה כובד גופה? כל גודלה הוא כמו אגוז! הענף התכופף משום שנשבה רוח בוקר.

הרוח נגעה בעלים, הפכה אותם והראתה לי את צדם השני. היא גם נשבה בין נוצות היונקת וחשפה במקצת את גופה הערום. גופיפון כשל היונקת כשהוא נחשף מנוצותיו – גדלו כמו שקד.

אבל כל זה אינו חשוב. חשוב הוא שהיונקת עוד מעט תהיה אמא.

ליונקת מקור חד וארוך. עיניים גדולות ויפות לה. נוצות בטנה צהובות, ובזנבה שתי נוצות ארוכות, זהובות. קולה חזק וצלול. צפצופיה מקיפים את כל העצים הגדולים האלה. לב קטן לה ליונקת (גדלו כעדשה), ההולם מהר, מהר. יש לה כל מה שנחוץ לבעל־חי. ונוסף לזה יש לה מעלות. הוא שומרת סדר ויודעת חובה ומשמעת.

היא תמיד נקיה, והקן שלה תמיד נקי. על הביצים היא דוגרת בהקפדה, שלא תתקררנה. וכי מה חשוב שהביצים אשר בקנה אינן גדולות כשל בנות־היענה? כי אלה שלה קטנות כמו… כמו פולים?

כאשר תתבקענה הביצים, ייצאו מתוכן שני אפרוחים, דומים לה ונחמדים כמוה. אבל היא לא תפנק אותם. כבר ראיתי כמה אמהות יונקות־דבש כשהן מחנכות את גוזליהן. הן מלמדות אותם גם משמעת וכבוד לגדולים.

היונקת סידרה במקורה את נוצותיה אשר נתבדרו ברוח, רצתה לשוב אל הביצים והנה – רחש.

מה קרה?

קוף צועד לו על הענף למטה. זקן היה הקוף: זאת ראיתי מיד, כי בכמה מקומות היה עורו קֵרֵח כנראה, היה גם חולה־שיגרון. אפשר היה להכיר זאת בהילוכו. כנראה, גם לא ישן הלילה. הזיקנה גוברת, זכרונות וחלומות רעים מפריעים את השינה לעת זיקנה. גם התאבון נפסד. לכן התהלך לו סתם.

יונקת־הדבש ראתה אותו מיד! עיניה הזריזות מרגלות תמיד למצוא את רודפיה. והקוף היה חשוד. בכלל, הקופים ידועים כגנבי ביצים וטורפי ציפרים. שאלה: היכולות שתי ביצים שגודלן כפולים להשביע קוף זקן? זוהי אמנם שאלה, אבל מכירים את הקופים! גנבים וטורפים הם! לכן התחילה היונקת להתריע בציוצים חזקים.

הקוף המשיך דרכו מבלי הרגש בה ובלי הבט אליה, כי הרבה ציוצים כבר שמע בימי חייו.

הענף אשר הלך עליו הוא תחילתו של הענף שעליו עמדה היונקת. עליו גם תלוי הקן. הקוף רצה לעבור דרכו אל צמרת העץ השני, אשר עליו חנתה עדת קופים.

כאשר קרב הקוף עוד אל מקום הקן, התחילה היונקת להרעיש את העולם. הציוצים יצאו מגרונה תכופים בזה אחר זה כיריות רובה. היא קפצה לפני הקוף, כירכרה סביבו, עפה מעליו. רק אז הרים הקוף את עיניו וראה אותה.

העמיד פנים תמהים ונעצר. בעמדו הסתיר בגבו את קן היונקת, וכך סתם לה את הכניסה לקן.

ברגע זה נעשה לה ברור, ברור באור היום, כי הקוף הזה עלה וטיפס בשארית כוחותיו על כץ זה רק בשביל לאכול את שתי הביצים שבקן, ואולי גם – להרוג אותה, את האם.

היא קפצה וטסה כאילו פרצה אש בתוך גולגולתה הקטנה… היא היתה בבת־אחת בכל המקומות: מלמטה, מלמעלה, מימין ומשמאל.

לבסוף עמדה על ענף אחד מול פני הקוף ובעיניה הגדולות הביטה ישר לתוך פניו, כדורסת אכזרייה. ישר לתוך העיניים! מבט שאין לפרש אותו שני פירושים. חיים או מוות!

מרוב התרגשות החוירה, זאת אומרת, הבינותי כי החוירה: לפי ריסי העיניים הכרתי זאת.

כל נוצותיה סמרו ועמדו מסביב לראשה כחניתות ממורטות ונוצצות בשמש; את כנפיה פרשה, זקפה אחור את זנבה ונתגלה גופה הערום; כטיפות־דם נוצצו ציפרניה האדומות. ומה עיניים נוראות העמידה!

לבה דפק בחזקה, כאילו רצה בכל תוקף לצאת החוצה, אל האויר.

תמה הקוף: מה רוצה זו ממנו? מי היא בכלל? הקימה רעש כאלו תפשה גנב, את כל היער היא מקימה ויביטו בו.

היא מהלכת אימים. מנתרת ישר לתוך עיניו ומכה בפניו במקורה. צפצופיה כשריקות שוט מצליף, ממלאים את כל היער. נדמה, העצים עומדים כאילו הם אשמים בדבר־מה. כולם עצרו את נשימתם והפנו את תשומת לבם אל האם המגינה.

והיא – מגינה! מגינה לא בפחד ולא בצניעות, כי אם ביד רמה, בקול רמים – לפני עם ועדה, קבל השמים והעצים, קבל כל שוכני היער.

רצה הקוף לשלוח יד ולתפשה.

ציפור־פרעוש זו, הוא מורס אותה כמו ענב.

חשבתי: אם יתפוש אותה הקוף וימרוס אותה, תיעלם האם הקטנה, הצפצופים היפים, הנוצות הכחולות, הצפרניים האדומות, הלב הקטן שהרגיש בסכנה, והנקיון, והרגשת האחריות, והסדר, והמשמעת, והכבוד לגדולים – הכל. הכל יהיה לאפס.

רק כתם קטן יישאר כאלו נדרס איזה ענב שחור.

בינתיים החליט הקוף הזקן כי הלצה זו כבר הגיע זמנה להפסק. על כן משך בכתפיו והמשיך דרכו לאטו והלך לו.

היונקת צייצה עוד פעמיים, פשוט משום שעדיין נשאר לה אויר בריאות.

היא התכוננה לצפצוף ממושך – ופתאום אין עוד צורך בו. הביטה סביבה בעיניים מזרות נצחון ו – קפץ! לתוך הקן.

ירד שקט. האזניים נחו מן הצפצופים. שקו ורוָחָה, כמו בחדר לאחר שטיאטאו אותו.

זחלתי וקרבתי על קן היונקת.

ראיי אותה יושבת לה על ביציה. מתוך האפלולית הבריקו עיניה הגדולות. העפעפיים כבר לא היו חיוורים. היא נרגעה.

ירדתי מעל הענף והלכתי לי.

כך הוא הדבר כשיש שתי ביצים בקן.

לא הגודל עיקר.


המלצות קוראים
תגיות