רקע
נחום גוטמן
ידידי השוטר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב, ספרית פועלים; 1950

א. מעשה בשוטר, בסלט ובזנב פרה

ב. לא צילצלתי בפעמון


תמונה 20.PNG

 

אני מציג את ידידי השוטר ובני משפחתו.


“וכי יודע אתה כיצד מכינים סלט? סלט שלאחריו אין צורך בדגים ובשר?”

כך שאל אותי ידידי השוטר, כאשר באתי לבקרו בביתו, שבנה לו מחוץ לעיר.

לא ידעתי איך עושים סלט כזה שלאחריו אין צורך בדגים ובשר.

אל“ף! – קרא השוטר לבנו הבכור – רד לגינה שלנו ותביא מכל המינים שעל פני האדמה! קח אתך סל או שניים; טוב יותר – שק!”

“בי”ת! – קרא השוטר לבנו השני, – ואתה חפור ותביא מכל אלה שבתוך האדמה."

“גימ”ל! – קרא השוטר לבנו השלישי, – ואתה תביא מן הלול!"

“ואת, אשתי, – הביאי נא את הקערות ואת המסחטה ואת המקצצה ואת הממלחה ואת המפלפל ואת כלי השמן. ואני – אלך ליטול ידיים!”

“אבא! ואני מה?” ניגש הבן הקטן ששמו ודאי: “דל”ת".

אתה? – אתה, ראה שנאכל בלי זבובים. קח בידך את מצלף־הזבובים."

ידידי השוטר הוריד את הכובע מעל ראשו ונתגלה התו האדום שמשאיר הכובע על מצחו, התיר את החגורה, פשט את המעיל ותלה אותם על ידית החלון. הפשיל את שרווליו, חייך אלי חיוך טוב, והתחיל ליטול ידיו במרץ.


 

הסלט שאין כמוהו


עד מהרה נערמו על השולחן כל מיני ירקות: כרובית, כרוב אדום, חסה, צנון, בצל כלרבי, עגבניות, סלק, גזר ושום. הובאו צנצנות ובהן זיתים, שמן וגבינה מלוחה והוגשו לימונים וביצים.

ידידי השוטר עסק בכל בזריזות רבה. חתך, קלף, שיפשף קצץ, סחט, הזליף ובחש. היו לו סכינים ישרים ועקומים, סכיני משור וסכיני זיגזג; כפות מתכת למדידה וכפות עץ לבחישה.

הבטתי בהערצה אל תנועותיו הבטוחות ל ידידי השוטר. חשבתי בלבי, אם בקי הוא כך גם בחוקים – אַשרי המדינה שיש לה שוטרים כאלה.

הוא עבד שעה ארוכה ולבסוף נפנה בתנועה חיננית – מתוך שעכוּזו הוצרך לשמש תשובת־משקל לחזהו הרחב שגחן לפניו – והעמיד באמצע השולחן, שמפה צחורה פרושה עליו, קערה מלאה סלט שיש בו מכל הצבעים ומכל הטעמים.

“מגן־דוד” של זיתים שחורים נוצץ והשתרע על פני כל שטח הקערה הגדולה.

“זהו סלט!!”

עיפים מעבודת הכנה רבה, ישבנו סביב השולחן. מי על כיסא, מי על ארגז ומי על פח. מרפקי המסובים נגעו אחד ברעהו והארוחה החלה. הלסתות עבדו בקצב ו“במלוא הקיטור”.

עיני האב היו מביטות חליפות אל פני המסובים וגבות עיניו המתרוממות היו נותנות הוראות אילמות, אם יש להוסיף, מלח או תבלין אחר.

פרוסות הלחם שהיו מסודרות כמגדל בסלסלה – היו הולכות ופוחתות. בעלת הבית השחרחורת והקטנה היתה מוסיפה בזריזות, כדרכה בכל דבר, פרוסות חדשות שלא יָמוּךְ המגדל.

גם על פני חלף מבטו של בעל הבית, מבט חוקר, אם יודע אני להעריך סלט שכזה.

כולנו ידענו להאריך אותו.

הסלט ירד עמרים־עמרים לתוך הקיבה ונערם בתוכה כמו תבן בשק: האויר שבין הגבעולים מרובה על הקש עצמו.

זמן רב מילאנו את הפיות בהקפדה ואטיות.

היה נדמה לי, כי טוב הייתי עושה לו התחלתי לרקוד תחתי כדי שישקע המזון.

חשבתי, אולי משום כך מתגלגלות הבהמות על האדמה וחובטות ברגליהן באויר.

“עכשיו, ־ אמר בעל הבית, – לשתות!”

לקח את הכד ומזג לכל אחד כוס חלב. כוסות החלב המצונן הלבינו בטהרה.

לגמנו מהן בתענוג רב. עתה שקע הסלט בקיבות שנתרפדו.

מנוחה רבה ירדה והשתלטה עלינו.

אז פתח בעל־הבית את פיו. חשבתי, ודאי יאמר: “זה סלט!”

אולם לתמהוני, נמלטה מפיו אנחה!

“מה האנחה?” שאלתי.

“החלב.” ענני.

“מה רע בחלב טעים זה?”

“קנוי הוא!” היתה התשובה.

עתה מתחיל עצם הסיפור.


 

פרה בעלת זנב ארוך


והנה, בדף שממול חמישה כרטיסים ועל כל אחד מהם ציירתי את אחד מחלומותיו של ידידי השוטר.

גם מספרים קבעתי להם, לפי סדרם.

כי כך סיפר לי ידידי השוטר:

"כל ימי הייתי חולם כי לאחר שיהיו לנו הרבה בנים, בית קטן, גינת־ירקות ותרנגולות – תהיה לנו גם פרה, כמובן, בעלת זנב ארוך.

תמונה 21.PNG

"אחרי הרבה שנים של עבודה התחילו משאלותי להתמלא.

“באו הבנים, הוקם הבית הקטן, עשינו גינת־ירק ותרנגולות מסתובבות החצר. חסרה לנו רק הפרה בעלת הזנב הארוך.”

אגרתי ממשכורתי לירות אחדות לקניית הפרה, ועשיתי כמה חקירות בעניין פרה בעלת זנב ארוך.

"הלכתי בין שכני והייתי מציץ לתוך רפתותיהם, ולא ראיתי אף פרה אחת בעלת זנב ארוך.

“הלכתי לבקר אצל הערבי, הגר באוהל שעל הגבעה מנגד, לשאול בעצתו. הוא קיבל אותי ב…”

“אבל למה לך, באמת, זנב ארוך?” שאלתי את השוטר שלי, וחייכתי חיוך של בקשת סליחה על שאני מפסיקו.


 

המעלות שיש לפרה בעלת זנב ארוך


תמה בעל־הבית שגם אני מתפלא וענה:

"לאמא של הסבתא שלי היתה פרה בעלת זנב ארוך. הסבתא שלי היתה לה פרה בעלת זנב ארוך, ואמא שלי היתה לה פרה בעלת זנב ארוך.

“פרה בעלת זנב ארוך נותנת הרבה חלב. פרה ב’ז’א' (עלה בדעתי שכדאי להשתמש בראשי־תיבות. מלים אלו חוזרות מעתה הרבה פעמים) מביאה ברכה לבית. פרה ב’ז’א' שייכת פשוט, לגזע מיוחד ומשובח, הנפוץ בכל העולם; כל זה היה ידוע לנו עוד ברוסיה בהיותנו בעיירה הנידחה שלנו.”

“אבל אולי זאת רק אמונה טפלה?” שאלתי את השוטר.

"תתפלא הרבה כשאספר לך, כי הערבים מרבים לשבח את הפרה ב’ז’א' על כל האחרות, ואפילו אם שמנות הן וטובות מראה.

"יש משל ערבי, עשוי בחרוזים יפים על כך. לצערי שכחתי אותו כעת. אני מבטיחך כי עם השכמה בבוקר ודאי אעלהו מזכרוני עד תומו. למדתי אותו מפי הערבי הגר באוהל שעל הגבעה מנגד.

"סיפרתי את תוצאות החקירה המקיפה שעשיתי בעניין הפרה ב’ז’א' לאשתי, זו השחרחורת והקטנה היושב למולך. אמרה לי: “אמונה טפלה! הנה יש לנו שכן, ויש לו פרה חולבת ורוצה הוא למכרה. עמוד אתו על המקח, קח את הפרה באפסר והכנס אותה לחצרנו!”

"ברגע הזה נעשה לי ברור, כי תהיה לנו פרה, אבל רק פרה ב’ז’א'!

נתגלתה לי הסיבה האחרונה והחשובה מדוע רציתי רק בכזו: יען כי השחרחורת והקטנה אמרה לי: אמונה טפלה!

"בחלקי נפל הגורל לרצות דבר קטן, אני מודה, אבל מסוים…

"ערב אחד עליתי שוב אל הערבי הגר באוהל שעל הגבעה מנגד.

“הלך להשיב את החמור מן המרעה,” אמרה לי בתו בת־השמונה.

“ישבתי לחכות לו והבטתי איך מכינה בתו אש ב”תבון". שתי צמות קטנות וקשות עמדו לה כמו קרניים על ראשה ובידחו את דעתי.

"בא אביה, ישבנו והארכנו בשיחה.

"הוא נהנה ששוטר מרבה בשיחה אתו, ואני שאשמע ממנו עצה טובה איפה לקנות את פרתי.

כאשר נפרדתי ממנו אמר לי:

“שוטר, שוטרי, ולמה לא תרד ללוד? כל יום חמישי יום שוק הוא. שם תמצא את מבוקשך.”


 

היום היפה


"בוקר אחד יפה התגלחתי למשעי, ציחצחתי את כפתורי, את החגורה ואת הנעליים ויצאתי לי מן הבית מבריק כמנורת חשמל. נסעתי ללוד.

"הולך אני ברחובות העיר באמצע הכביש, כפי שעושים אנשי השלטון, כדי שלא יהי נעלבים אותם המברכים אותי מימין, שאני מתקרב יותר אל מברכי משמאל; מאריך ועונה בסבר פנים יפות לשואלים לשלומי, הכל לפי המנהגים המקובלים. והנה אני מגיע לשוק הבהמות – ואין שוק!

"הארכתי כל כך בצחצוח, בתלבושת ובברכה – שחוסל השוק.

"בא אני כמעט לקצה השוק והנה, רואה אני, עומדת לה בטבור המגרש פרה יחידה גלמודה.

תמונה 22.PNG

"חשבתי, האין זו הגלמודה, שאני ראיתי את עצמי עומד לידה מצד זה – וכל יתר האנשים והברואים מצד

"ברגע זה היא נראתה לי כעומדת בטבור העולם.

"מתקרב אני אליה ומציץ בה, כך מן הצד:

"פרה ערבייה. לא בריאת־בשר ולא יפה ביותר. ראש קטן. עטינים מפותחים. קלת רגליים. זנב יש לה ארוך – עד האדמה כמעט ונמשך סרח עודף על החול.

"היא הביטה בי בעיניה הרטובות והפקחות ונשפה, כאילו הכירה אותי.


תמונה 23.PNG

 

מצד אחד שוטר עם פרה ב’ז’א' ומצד שני כל העולם


"הלירות שהכינותי לרכישת פרה היו מקופלות בארנקי וכבר נתחממו בכיסי ימים רבים, יען כי המשכתי בחקירותי.

"ככל שהמשכתי בחקירותי הרגשתי כי הכל החלו מלגלגים עלי.

"משונה נדבר, אולם כך היה: פתאום מצאתי את כעצמי כאילו עומד אני עם פרה בעלת זנב ארוך מצד זה – ומצד שני כל האנשים והברואים שבעולם.

"כך מרגישים את עצמם כל האנשים הרוצים דבר־מה מסוים, בין אם חשוב ובין אם דבר קטן.

"קורא אני לבעל פרה, שישב בבית הקפה, ושואל למחירה. עמדתי על המקח וקניתי אותה לי.

“שוטר, שוטרי, – אמר לי כשמסר לי את האפסר – וכי יודע אתה כמה מעלות בפרה זו? השמת לב לזנבה? אילמלא רגש הכבוד שאני רוחש אליך – לא הייתי מוכרה.”

שגרתי עגלה, העלינו את הפרה עליה, ישבתי ליד העגלון ואנו נוסעים לביתנו.

"בפתח ביתנו ניערתי את אבק הדרך מנעלי בשאון גדול ובשמחה מיוחדת, להודיע ולבשר לפני משפחתי על בואנו.

"בטוח הייתי: היום הבאתי את הברכה לביתנו.


 

הברכה בבית


"הכנסתי את הפרה לרפת החדשה והסתכלתי בה ארוכות.

היא טילטלה את זנבה בנחת והשאירה סימנים קלים בחול, ואני הרגשתי: “כי טוב”!

“הפשלתי את שרוולי, לבשתי סינר לבן, אשתי התעטפה במגבת ואל”ף בני התייצב ליד ראש הפרה.

"נתתי את הדלי בין רגלי והתחלתי לחלוב. הדלי התחיל להשמיע את מנגינת החלב.

"זרמי החלב הדקים מתדפקים על תחתית הדלי ומשמיעים קול מנגינה. צליל המתכת הולך ומתרחק כשהדלי הולך ומתמלא חלב. אז בא תחתיו צליל אחר, צליל טיפות החלב המתנגשות בשטח החלב שבדלי.

"מתוקים הצלילים האלה כמנגינת ילדות רחוקה וטובה.

"כולנו עמדנו כמוקסמים.

"הפרה נתנה שש כוסות חלב ועמדה מתת. שידלנו אותה בכל מיני שידולים והוסיפה לתת עוד.

"הקצף עלה וגאה בדלי כשבועות האויר נוצצות בכל צבעי הקשת.

"כולנו התמוגגנו מעונג.

"מדדנו את החלב – שבע כוסות. סיננו אותו, הרתחנו אותו ושתינו ממנו בהתלהבות.

"הברכה היתה בבית.

"כשנתנה אשתי השחרחורת והקטנה את כוס החלב שנשתיירה לנו לשכנה שלנו – שמעתי אותה אומרת:

“פרה בעלת זנב ארוך ונתנה רק שבע כוסות!!”

"שמעתי ושתקתי. אמרתי בלבי:

“נראה בבוקר!”

"בבוקר התאספה כל המשפחה שלךי ברפת ועמדנו לחלוב.

"אני חולב וחולב – וחלב אין.

"קמתי וישבה אשתי לחלוב. קמה אשתי ונתנה לשכנה לחלוב – ובסך הכל העלינו חצי כוס חלב, שהרבה שערות צפות בו.

"לעת ערב עשינו התאמצות כללית. הצטרפו אלינו גם שכנים טובים. הזיעה שטפה מכולנו וחלב בדלי – טיפות אחדות!

"הלילה הזה – חשבתי, – אשתי השחרחורת והקטנה ודאי תגיד לי:

“פרה קנית? – זנב ארוך קנית!” אך היא לא אמרה דבר.

בבוקר השכם היינו שוב כולנו ברפת. הפעם הרבו לבוא השכנים שלנו. נדמה היה ליף כי שפתותיהם מחייכות בצחוק נסתר. אלה שלא יכלו לבוא שלחו את אחד מבניהם.

"מעכתי, חשבתי, לחצתי, טפחתי – אין חלב!

"לקרוא לערבי! – יעצה השכנה שלנו.

"עצה זו נתקבלה על דעת הכל. יש והפרות נשמעות דוקא לערבי. שלחתי לקרוא לערבי הגר באוהל על הגבעה מנגד.

"הוא בא. לקח את מקומי וחלב. הפרה נתנה לו רב. נתמלא הדלי כשלושת רבעיו – ואני לבי רחב.

“נו, פניתי לשכני, – זנב ארוך קניתי?!”

"לא, – ענתה אשתי עבורם, – קנית פרה שנותנת רק שבע כוסות חלב ביום ובתנאי מפורש שרק ערבי יחלוב אותה.

“וגם זה לא!” – הוסיפה השכנה.

"כי ברגע זה הטתה הפרה את ראשה הקטן לצד, הרימה את רגלה הרזה – ודלי החלב נשפך לבין רגלינו, תסס ונבלע בחול הטרי של הרפת החדשה.


 

מצד זה שוטר, מצד זה פרה ובאמצע זנב


"בערב נכנסתי לרפת להסתכל כיצד חולב אותה הערבי. רציתי ללמוד מה הוא הסוד, שלו היא נותנת חלב.

"נדמה לי כי הפרה השמינה מקצת מיום שבאה אלינו. נתתי לה אוכל רב.

"היא הרכינה ראשה בחן, כמו שהיתה עושה תמיד כאשר קרבתי אליה, ונשפה.

"פתאום ראיתי כי בזנבה מה שהוא לא כשורה. נטלתי אותו בידי – וקרה אז דבר שרק באגדות שמעתי עליו:

“הזנב נשאר תלוי בידי. מבלי שיהיה מחובר אל הפרה, בעלתו החוקית והטבעית. לא כל הזנב נשמט, כי אם רק מחציתו התחתונה…”

"אני מבין, – הפסקתי את סיפורו של השוטר שלי, ־ היתה תמונה כזו:

תמונה 24.PNG


"כן, ־ השיב לי בעצב בעל הבית, – בידי היה זנב עשוי שערות גמל, כאלה שהערביות נוהגות להאריך בהן את צמותיהן הקשות והקטנות.

,אני השוטר רומיתי. רומיתי בידי מוכר הבהמה. הזנב היה, ללא ספק, זנב מזויף.


איש הסדר והמשפט,

אוי, שוטר חרום האף,

רומה, בחיי, כילד קט,

קונה בהמה בזנב מזויף!


 

בצבת


"מאז הרגשתי את עצמי כנתון בצבת. הייתי משתדל לשוב הביתה לאחר שקיעת החמה, כדי שלא להפגש בשכני ולא לשמוע אותם מדיינים בפרה שלי, שהפסידה את זנבה ואת חלבה. אוי לדאבון הלב, ואף כי הערבי אותה חולב, הלך חלבה ופחת, ולא נתנה אלא כוס אחת.

"כמה שמות ופזמונים חוברו לזנבה, לחלבה ולבעלה!

"אפילו בשנתי הטרידה אותי הפרה שלי.

"חלמתי:

תמונה 25.PNG

"והנה עומד אני לי אל מול הפרה. אנו לבדנו, היא הרכינה את ראשה הקטן בחן ונשפה עלי.

"מביט אני בתוך עיניה…

"לתמהוני אני רואה שהיא הולכת וגדלה. מתנפחת וגדלה. הנה גדלה כשולחן, גבהה כארון – הבגדים והנה היא כבר כמעט כחדר הזה…

"פתאום נוכחתי, כי כל מה שהיא הולכת וגדלה אני הולך וקטן.

"הנה אני כבר יכול לטייל מתחת לשולחן, הנה אני כבר יכול להכנס זקוף אל מתחת הכיסא. עוד מעט ואני רק כסיר־החלב שלנו… נפל עלי פחד גדול, שמא אקטן ללא היות יותר…

…התגברתי והמשכתי להביט לתוך עיני הפרה בהתאמצות רבה.

…עתה נשתנה הדבר בהיפוכו.

"הפרה הלכה והצטמקה. היא כבר לא כחדר הזה, לא כארון־הבגדים ולא כשולחן. היא כבר כגדי, קטנה כבר כפרעוש…

…נפל עלי פחד רב, שמא תקטן ללא היות יותר – והלירות האחדות ששילמתי תמורתה תכלינה כעשן…

“בשמים נוצצו כפתורים מצוחצחים. מי שהוא קרא בקול: “על המקום צעוד!” צעדתי על המקום, ומן השמים התחילו לנשור שערות ארוכות, שהסתבכו סביבי… וקשה היה לי לנשום. צעקתי משנתי” “זנבות ארוכים! זנבות ארוכים!” עד שנתעוררו בני הבית.

לאחר חלום זה הבינותי כי אין יותר מקום, בחצר זו, לשנינו. אחד מאתנו צריך להסתלק.


תמונה 26.PNG

 

סוף מעשה בפרה ב’ז’א'


"שכרתי עגלה שתבוא להסיע את הפרה לשוק הבהמות.

"הזמנתי את העגלה שתבוא עם עלות השחר. בשעה שהשכונה עודה שרויה בשינה. רציתי בפרידה צנועה.

"אך לא כך רצה הגורל.

"כאשר זזה העגלה והפרה עליה ויצאה משער החצר שלנו, התחילו פתאום גלגלי העגלה לחרוק. החריקה עברה לקול שריקה עזה ונפכה למנגינת גלגלים לא משוחים בעטרן… כמו מוזיקה מודרנית ברדיו לא מכוון יפה.

“מנגינה צרחנית ומשונה. היא דמתה לקול ה”דודלזק", כלי הנגינה של החיילים הסקוטיים, חלילים מחוברים לנאדות, ועוד לכמה קולות של כלי זמר משונים. מנגינה של התגרות, נצחון ושמחה רבה. היא התמזגה עם מראה העננים הקלים, שהאדימו עם יציאת השמש החדשה.

"דרי השכונה קפצו תמהים ממיטותיהם ופתחו את חלונות בתיהם. כל החלונות הצמיחו ראשים סקרניים, כמו קוקיות בשעונים שווייצרים.

"הביטו וראו את העגלה ובה עומדת בראש מורכן פרתי המפורסמת – ואני, בעל הפרה בעלת הזנב הארוך, עומד ליד השער כמתחמק…


"אותה שעה טבעתי, עד אזני, בבושה, והתחלתי ללעוס מסטיק שלא היה לי בפה.

"העגלה המתרחקת הלכה ונתנה פרסום נוסף למחזה הזה, גם ברחובות האחרים.

"מכל בית שהתקרבה אליו נדחפו ראשי אנשים מן החלונות, כאלו לחץ מי־שהוא בכפתור חשמלי בעיר של צעצועים.

"היה נדמה לי, כי חריקת העגלה אינה נחלשת עם התרחקה – כי אם הולכת וגוברת, ונגינתה הפכה לנגינת שמחה לאיד.


"והנה הרגשתי על כתפי יד. זו היתה ידה של השחרחורת הקטנה, זו היושבת למולךָ, היא שמה ידה על כתפי והצטחקה.

"היא באה לחלוק עמי את הבושה שנחלתי…

"אותה שעה עברה ברחוב בת הערבי, זה שגר באוהל על הגבעה מנגד. ניפנפתי אליה בזנב הפרה שנשתייר בידי וקראתי אליה בקול:

“חלימה! הנה לך צמה להאריך את שתי צמותיך הקטנות!”

"צחקה אשתי וצחקו שכני.

“הבטתי סביבי וצחקתי גם אני.”


תמונה 27.PNG

 

לא צילצלתי בפעמון


שלחתי את ידי למשוך בפעמון האוטובוס, שיעצור. והנה נפגעתי במבטו של ידידי השוטר. לא ראיתיו זה כחמש שנים. מיד נעשיתי חסר־מגן בפניו. עיניו הטובות שישבו ברום לחיים ורודות ויָתירוֹת בחנו אותי בחיבה. החזרתי את ידי בלי לצלצל, וקרבתי אל ידידי.

שלום ושלום ומה שלומך ומה חדש.

לאחר שתי תחנות נפרדתי ממנו בהבטחה לבקרו, עוד בשבת זו.

בשבת, בבוקר, באתי לביתו. הדלת היתה פתוחה.

החדר המוּכר לי יפה היה ריק. הבטתי מיד אל ידית החלון, מקום שבעל הבית נוהג לתלות עליו את חגורתו וכובעו. אך הפעם היה תלוי שם מעיל של קצין בריטי בעל שלושה כוכבים.

על הספה היה מונח בהקפדה ללא קימוט מעיל של סארג’נט בריטי, חותלות רגלים ותרמילי צד.

מן הקיר, מעל הספה הביטו אלי טרומפלדור במַדים, קולונל מרגולין, משקפת, מונטגומרי, מפקד החזית במצרים, וכוכב־ים מיובש.

מאחורי הדלת, בצל, גיליתי סוף־סוף את החגורה וכובע השוטרים ואף את המעיל הכחול אשר חיפשתי. הם היו על גופת הקרטון, ערופת־הראש.

ובכן, סיכמתי לעצמי: ידידי השוטר כעת בביתו. חדשות רבות נתחדשו בחייו בשנים האחרונות, ואשתו חדלה לתפור שמלות בביתה.

“אורח נדיר, אחת לחמש־שנים – היכנס נא!”

שמעתי את קולה של בעלת־הבית מתוך המטבח. השחרחורת הקטנה עמדה במטבח לבושה סינר מקובץ לבן, וטרחה ליד שני פרימוסים. הידיים והעיניים היו פזיזות ועסקניות כמו בערב חג. כמה שערות־כסף השתזרו בתוך שערותיה. סילסול־תמִיד. משני עברי פיה נתמשכו קמטים דקים, שנותנים לפניה הבעה של “אני חושבת ואני גם מתכוונת למה שאני חושבת.”

החצילים, הקישואים והכרוביות רתחו תחתיהם בשיר שמח בתוך המחבת. בין גילוי סיר אחד לבין כיסוי אחר נתרקמה שיחה קצרה וקולעת על השינויים שחלו בחיי המשפחה.

לתשומת לבך, הקורא, אני מזכירך: לידידי ארבעה בנים, המתקראים על שמות האותיות שלנו.

הבן אל“ף – נוטר. הבן בי״ת – סארג’נט בצבא הוד־מלכותו, והבן גימ”ל גם הוא בצבא, צומח להיות קצין, קֶפְּטְן. כולם הצליחו לקבל את חופשתם במועד אחד. השמחה היום בבית. אחיה, זה שהצליח להימלט מפולין, בא ארצה כחייל פולני. גם הוא כאן. וכל המשפחה יצאה עתה לגינה לאסוף את הירקות לסלט.

"רד נא אליהם, – סיימה את דבריה, – קשה להם להסתדר בגלל דרגות הצבא השונות שנזדמנו לביצת אחד – תחת ראשות אבא שהוא שוטר רגיל.

ירדתי מן המרפסת, לתוך אוירת אדמה תחוחה ורטובה. בחצר הגדולה השתרעה הגינה. כולה משבצות־משבצות, שבכל אחת מהן ביצבצו מיני עלעלים וזנבנבים שונים. מַמטרות ניצבו עליהן כגננות בתהלוכת ט"ו בשבט. העלעלים והזנבנבים השונים היו מקבלים על עצמם את טיפות המים, ומזדקפים מיד בגמישות של קפיץ. ריבוע עליז של חמניות גבוהות, ארוכות־צואר, חובק את הגינה המתפשטת עד לשם, ליד בניין הרפת.

ליד הברז עומדת חבית, ירוקת־אזוב, הקולטת לתוכה בקול משק את טיפות מי הברז. כל טיפה מתאגֶרת, גדֵלה, מתעגלת, מצטחצחת, מצלמת בבואות מוקטנות, מחפשת מקום צניחה נוח, מעל פה הברז, וצונחת בוגרת ושלימה אל ראי המים, כאותו משק נעים שפתחתי בו. כאן גם מקום ועד לציפורים.

בַשביל היה מוטל צינור הגומי; מתוך יראת־כבוד נעצרתי לפניו והסתכלתי בו בעין מנוסה. צינור קטוע, מכוסה תחבושות, סיפר לי על מאמצי בעליו ומשפחתו להאריך ולחדש את ימיו.

קרע אחד בצינור קשור בסמרטוטים. לא קשה להכיר קרעי סינר־מטבח. זה היה ודאי בקע פתאומי. את רעש פרץ־המים ודאי שמעה בעלת־הבית מתוך המטבח. חטפה מה שטפה ובידה הזריזה תיקנה בחפזה.

במקום אחר מתוקן הצינור ביתר סבלנות: חוטים, שרוכים ומשיכות ארוכים הולכים ומסתלסלים ומכווצים את הבקע. תיקון זה ודאי עשה ידידי השוטר. הוא נעשה ביסודיות ובחישוב ובשיקול־דעת. בשובו מעבודתו בעיר, הוריד מעליו את המדים, תלה אותם על ידית החלון, לבש בגדי עבודה מטולאים, התיישב על השרפרף, – הנהו כאן בּשביל, – והצית את מקטרתו. רוח ערב לטפה את זרועותיו החשופות. עבודה זו מרחיבה את הדעת. אין בה עבודה – אך יש בה חשיבות של עבודה. והיא מצדיקה קריאות־פקודה קצרות וקולניות אל עבר הבית:

“גימ”ל! תן את המספריים, מהר!"

“בי”ת! חוטים!"

ודאי התקשה למצוא משיכות במגירת השולחן, על כן טרח וחיפש באוצר הסמרטוטים שבמזוודות והעלה, במאור פנים, מחוך עתיק־אופנה, רב־שרוכים, הנה הם מצהיבים ומוורידים בתוך הצינור המחותל.

במקום אחר, ראיתי, היתה גישה מדעית יותר לתיקון הפרצים בצינור. שם חתכו אותו, הוציאו את החלק הנפסד וחיברוהו מחדש על ידי צינורות־מתכת קטנים, בקישורי חוט־ברזל. מלאכת־מחשבת של פּלאייר. תיקונים אלה אני מייחס לאחד הבנים הגדולים.

הצינור טלוא, הצינור מִסְכֵּן, הצינור מוזיאון של סמרטוטים – אך הוא צינור. הוא מחזיק מעמד! קשה לא לצאת רטוב־בגדים לאחר שהשתמשו בו. כל שעה צפוי אדם לקילוח־פתע מאיזה פרץ צעיר ונועז. כל פרץ שנסתם יכול להקים תחתיו שניים חדשים. תחילתם מקלחת דקיקה שמתופפת בעדינות על דפנות המגבעת ונותנת טעם וקרירות לעבודת ההשקאה – אך כשהפרץ מתרחב, אני אומר, כשהפרץ מתרחב יש כבר לייחד לו את כל נתינת־הדעת. יש למהר אליו, או אל הברז, תוך קפיצה גסה, דוקא גסה, בעקירת שתי הרגליים בבת־אחת ממקומן. עד שנסגר הברז, המגבעת שעל הראש כבר מַצניחה שוליה ומטיפה טיפות גדולות ועכורות על הכתפיים, והברכיים דבקות אל המכנסיים שהספיקו להירטב בלי שנחוש בכך. והפנים, הפנים מתעוותים בבנות־צחוק שובבות, שלא הופיעו אליהם מימי הילדות הרחוקים.

כשהברז כבר סגור ומהודק, סוקרת העין בשדה הקרב שהתנהל. הצינור רובץ בכבדות כדרקון שהוכרע בקרב, נובע מים שקטים מתוך בקעיו הטריים. אין זה צינור, כי אם כברה. אין זו כברה ואין זו אידיליה, כי אם אסון. אנחנו רטובים. אנחנו מזילים מים, אנחנו מוותרים על חלק ממנו, אנחנו נעזרים בדלי כדי להגיע לפינות המרוחקות – אך עם בוא יום ההשקאה הקבוע אנו שבים אל פגר הצינור בכוחות מחודשים בתחבולות חדשות, העבודה נמשכת, והגן נותן ריחו, הנה ריח כזה שבא עתה אל נחירי.


“מה אתה מדבר! זה לא יפה שאני אשא את סל תפוחי האדמה ואתה תחזיק את המזמרה, כמו רופא מנתח, גֶנִיקוֹלוֹג!”

דיבר כך אחד הבנים. עדיין לא הרגישו באורח המתקרב. הנה עמדה כל המשפחה. בחורים כארזים. מתוך לחיים מלאות הציצו כמה זוגות עיניים באבא שלהם. שזופים ומחייכים. הבנים גדלו. מה שחמש שנים וסלטים הגונים עושים בנערים!

“שלום ושלום ומה שלומך ומה שלומכם” – הכל כנהוג. אך האב הרמיז בגבות עיניו – ושלח אלי מבט שואל ומזמין את התערבותי.

“אתה רואה, נחום, כשהוד־מלכותו לא הסכים לתור שאני קבעתי לבנַי – אתה רואה מה שיוצא? לפי הסדר שלי ידע כל העולם: אל”ף – זה ראשון, בי“ת – שני, גימ”ל – שלישי, דל“ת – רביעי וה”א – הנה זה הקטן, ובבית היה שורר השלום. מה שברור – ברור. מה שלא ברור – זיפת גמור!"

הבטתי על סביבי כדי לראות “מה שיצא”.

לפָנַי עמדו זקופים שני האחים הגדולים – וביניהם עמד, בצניעות תמימה, סל גדוש תפוחי אדמה אפורים. כל אחד מן הבחורים עמד עמידה מרוחקת מן הסל – כדי להדגיש את אדישותם ואי־תלותם בסל. השאלה היתה מי ישא את הסל הביתה.

“הבן הזה, – הוסיף האב, – הבכור, אל”ף. הוא כפי שאתה רואה נוטר. הוא טוען שהוא הבכור ויש לנהוג בו, לפחות בתוך משפחתו, בכבוד. ואין זה לפי כבודו לשאת למטבח את סל תפוחי האדמה. הבן השני, בי“ת, סארג’נט. והבן השלישי, גימ”ל, הוא קפּטן, אתה מבין, הוא אומר שאין דרגותיו הגבוהות, שלושת הכפתורים ע הכתפיים, מרשות לו שישמע לסארג’נט. האדם היחידי בינינו, שהוא בר־ציות, הוא אחי אשתי, חייל פולני, טוראי. הנה הוא עומד לפניך, מוניק שמו. אך אני, בעל־הבית, איני יכול להרשות להטיל מרות על אורח יקר. והבן הקטן, ה“א, עוד קטן הוא. נסיתי לתת פקודות – אבל, איך־זה ששוטר יפקד על חיילי הוד־מלכותו?”

כל זמן שהאב הרצה לפני את העניינים היה מסתייע בהסברתו בשתי ידיים, שיש בהן, כשהן מופנות אלי בכפותיהן, כַריות עסיסיות, וכשהן מופנות בגביהן הן מצמיחות אִיים של שערות דשנות. ידיים ורודות אוהבות חיים ושלא ידעו מחלות. אם כי עיני הלכו אחרי משחקן, תפשתי אך את העניינים עצמם.

לבסוף זזה תהלוכת המשפחה אל עבר המרפסת. גימ"ל והאב נשאו את הירקות, עגבניות, חצילים וכרוביות; וסל תפוחי האדמה, שקיבל תחתיו ארבעה זוגות רגליים, כי כל הנותרים נתנו יד לשאתו, – דמה לתמנון משונה.

אנו בשביל, והנה נתקלו עיני באיזה ארגז משונה שהיה מכוסה ביריעה. רציתי לסור ולראות מה הוא – אך בעל הבית מנע ממני במבוכה ואמר:

“עזוב. בעלת־הבית מחכה לנו לארוחה.”

הפעם היה השולחן ערוך בתוך הבית ולא על המרפסת. השולחן עמד בין ארון הספרים, שהיה גדוש ספרים שעמדו עליו כלי־זכוכית שונים, מתנות יום־הולדת וחגים. הדלת הפונה למטבח היתה פולטת מפתחה כל מיני מגשים וצלחות גדושים בתבשילים שונים – שהיו מסתדרים על המפה הלבנה. לבסוף הופיעה גם הקערה הגדולה, הסלט הגדול שכבר עשיתי לו פרסום, זה בעל ה“מגן־דוד” של זיתים שחורים ואשר לאחריו אין צורך באכילת בשר.

בעל־הבית פתח בקבוק קטן ארוך־צואר ומזג בכוסיות, שתינו לכבוד האורחים ולכבוד הנצחון ואחרי זה נשמע רעש עבודת לסתות, טובה ושקטה.

נתברר, כי מוניק, אחי בעלת הבית, החייל הפולני, מדבר קצת עברית. תחילה תמהתי בלבי על מידת ההתעלמות כביכול שנהגו בו בני המשפחה; אחר־כך ידעתי להעריך את מידת הטאקט הצברי. ראיתי כי מתוך כוונה לא הטרידוהו בכיבודי־אורח, מתוך עדינות וידיעת חיים נבונה המעיטו לשים לב אליו. שטף החיים שבמשפחה זרם כרגיל, וכך נתנו לו לאורח שיתמַקֵם.

ראיתי את ידו של מוניק מונחת בשקט על המפה הלבנה ליד הצלחת. יד שחומה רבת עורקים בולטים ועצמות גרומות. יד זהירה ולמודת נסיון. גם בהתפצלויות העורקים היה איזה חישוב מכוּוָן ומהורהר. היד השקטה על המפה הבוהקת, כמו עור חדש שנתרקם על פצע. (תודה שיש שמש! תודה שיש עוד אנשים חיים.)

רוח של אחר־צהריים התחילה מנשבת ומנפחת את הוילאות השקופים. התנפחו לתוך חלל החדר, עד שנתפרשו ציורי הפרחים השזורים בהם ושקעו. זבובי־שדה שהצליחו לחדור לתוך החדר, הקימו מהומה חגיגית. מתוך הרגשת השובע שהיתה עלינו, היינו אדישים אליהם. כוסות־המים שעמדו על השולחן היו צלולות והטילו בהרות מאירות על המפה – כמו עדשות זכוכית מגדלת.

כל אחד מאתנו ישב על מלוא יַשְבָנוֹ בכיסא והניח ידיים רפויות על המשענות או על גבי השולחן. העיניים עיפו להיאחז במשהו; חלפו על גבותיהם תריסרי “כל כתבי” שמעיקים על מצפונם של כל דרי השכונה – משום שאיש אינו פותח אותם מיום שהוצבו בארון; חלפו על תמונת טרומפלדור בעל העיניים הרעבות ובמדי־צבא בריטיים – תמונתו בחולצה הלבנה יפה יותר.

סך הכל, התקבל מאוד על הדעת שהעולם לא גדול, מוכר, ללא הפתעות או זויות – ומתך כך נראה שהוא עגול. דעה שכל האנשים, כשהם שבעים, מקבלים אותה ברצון. אני מבקש לשים לב למלה: נראה.

פתאום פנה אלי בעל הבית ואמר:

“אני יודע על מה אתה חושב.”

“על מה אני חושב?”

“על אותו חפץ שבחצר מתחת לסוכה.”

“הן,” עניתי.

"ובכן, שם עומדת אצלי קוֹקוֹנן ורֶתֶר אנטיקלוּנג מַשינֶה גוּנטר No 13.

הבטתי אל שפתי ידידי עד שגמר הניען כאשר ביטא את השם המשונה מתוך ביטחה, כי יש עמו סיפור חדש. מספר־שניים לפרה בעלת זנב ארוך. ותמהתי שהעלה את עניין העולם העגול.


 

ידידי מספר


בין כל העניינים הגדולים נדחק לי עניין צדדי זה ועשה לי חורים.

בוקר אחד, אני מסתובב לי כך, החזה קדימה והידיים שלובות מאחורי גבי, בשדרות רוטשילד, למעלה, וזורק לי עיניים סביב. תורנות משמר־בוקר. והנה אני רואה לי פותחים “ליפט”. מאלה שהתחילו להגיע עם רדיפות־היטלר. בין שאר הרהיטים אחד משונה. מעץ אלון, עם פנסים אדומים וכחולים, ברזי נחושת, מדחום.

“מה זה, אדוני?” שאלתי את בעל הליפט שעמד שם.

“זו, זו היא קוקונן – ורמר… שין… שין… גִין… גון 13, אדוני.”

“כן, תודה, אדוני והסתלקתי לי.”

בערב חזרתי הביתה, משקה את הגינה, אוכל ארוחת ערב – ואני מרגיש כי משהו מעיק עלי. לא כיפתרתי כפתור? לא חתמתי קבלה? נזכרתי:

מה אמר לי אותו בעל הרהיטים הבוקר?! מה פירוש המלים? קוֹקוֹנן – פירושו פקועות, כנראה פקועות תולעי המשי, אני מנחש.

העברתי עין על פני כל גבות ה“כל כתבי” שבארון הספרים הזה; הם שותקים ולא מצאתי דבר. היו זמנים שהייתי חותם על “השדה”. חבל שהפסקתי. מצאתי את “דבר לילדים”. בהם קראתי פעם, אי־פעם, משהו על תולעי משי.

למחרת אני הולך לעבודה ורגלי דחפו אותי לעבור שוב בשדרות, למקום המכונה. היא עמה לה והביטה בי. ניגשתי, הקפתי אותה. כפתורים, ברגים, מדחומים ומנורות. פתאום מופיע בעל הרהיטים, מקיף אותי כמו שאני הקפתי את המכונה ואומר לי:

“אדוני השוטר! המכונה מעניינת אותך. אתה שוטר עברי בעיר העברייה, קח לך אותה. אך בתנאי אחד: קח אותה עוד היום.”

מיד עלתה בדעתי – השחרחורת הקטנה. מה תגיד כשתראה אותי בא עם מכונה, שאינה נחוצה לנו ואשר תופשת מקום בחדרינו הקטנים.

“תודה. לא אוכל לקחתה.”

בשעה חמש אני מסיים את עבודתי והולך לאוטובוס בלב קל. בדרך מדביק אותי שמואל, העגלון שגר בשכנותי, כשהוא נוסע בעגלה ריקה.

“עלה, אני מקדים היום לנסוע הביתה.”

"שתגדל! – אני עונה לו, – אך עבור־נא על פני השדרות לקחת משהו.

“פסנתר משונה!” אמר שמואל כשהטענו אותה על העגלה.

בבית עשיתי עצמי רציני ועסוק ונתתי פקודות קצרות איפה להשכין אותה, מבלי להביט אל עבר המטבח. גימ“ל ודל”ת מיד התנפלו:

“אבא! ראדיו? מכונת הדפסה חשאית?”

“זו צרה!” ענה קולה של השחרחורת מתוך המטבח. הבית נמלא שכנים שבאו לראות.

שמואל סיפר שסחבתי מדרגה – ואחד השכנים נכנס אלי מן הפתח האחורי בפנים צוהלות וצלחת עם ביצים טריות בידיו. אחר כך באה רבקה, המורה לפסנתר. שמואל סיפר לה על הפסנתר. כשראתה את “הפסנתר” הגשתי לה מיד כיסא. משתי סיבות. ראשית שלא תתעלף מאכזבה, ושתהיה לה שהות לשמוע מה שם ארוך יש לה לה“מאחוד” הזה.

פתאום הציץ מן החלון ראש קרח. שערה אחת ובתה הקטנה מתנועעות עליו ברוח הערב. זה בעל סניף “תנובה”, ריחרח, כאילו מרגיש בסכנה קרובה:

“אתה פותח מחלבה?!”

כל זה עשה לי שמואל בלבד.


לאחר ארוחת הערב לקחתי את עתון הבוקר והתחלתי לקרוא בו, כמו שאני אוהב, כבר מן האות הראשונה ועד האחרונה. כשסיימתי בו, כבר ישנו בני המשפחה שינה עמוקה, עברתי בשקט על פני המיטות, שעומדות אצלנו, ברוך השם, צפופות, והלכתי ישר אל החלון המואר, הבודד, שעל הגבעה, שם.

בבית זה גר המורה גמליאלי. איש שעומד תמיד על הגובה. כפוף. יודע הרבה. עיור־למחצה. כל אדם שהולך לחנות ועובר על פני חלונו קורא לתוכו: מה להביא עבורך מן החנות, גמליאלי? מן החלון נשלחת יד גרומה עם פתקה. עליה רשומים המצרכים שהוא צריך. לעולם לא איחר לבוא לבית־הספר. פוסע אני ועובר על פני ריבוע האור שנזרק מחלונו ואין גמליאלי מרגיש בי. קורא, לאור מנורת נפט קטנה.

“שלום,” אומר אני ועומד בפתח חדרו. הרים אלי עיניים עכורות ובודדות – כאילו נדלו זה עתה מעומק של אוקיינוס, והזיע צל־ענק על הקיר.

“מי שם?” שאל.

“קוקונן ורמר אנטיקלונג משינה גינטר No13.”

“מה־מה?” קרא, הזיז עצמו וגופו נשאר נטול כל צל על הקיר, הלבן והריק.

“אני השוטר.”

“אני רואה שאתה השוטר, – ענה לי, – אך אני חס על בני משפחתך. גם שוטרים יכולים צאת מדעתם. מה מלים אמרת, ה עתה? באת לשטות בי. יש דגים שמשמיעים קול. למה כשמקישים בדלת נשמעת דפיקה?”

סיפרתי לו את כל דבר המכונה – והוא הסביר לי את עניינה, ואת תורת גידול תולעי המשי וכי מעשה זה יש בו עתיד לתעשיית המשי בארצנו ואפשר יהיה להעסיק בה הרבה ידיים עובדות, וכי כבר נעשו נסיונות בארצנו ויש וַעד ויש אגודת־חובבי־ גידול־תולעי־משי. בסוריה העניין הוא כזה וביאפאן כזה־וכזה.

כשיצאתי בשעה מאוחרת מחדרו של גמליאלי וחציתי שוב את ריבוע־האור – היה לי ראש “כזה.”

עכשיו היה גמליאלי בא אלינו כל לילה, היה מוריד על המכונה את לוח הלחם, את סכין־הלחם המשוננת, ואת מַקצצת הבשר, באשר השחרחורת סברה שהמכונה הזאת היא שולחן־מטבח – ומתחיל לפרקה לחלקיה ולהסביר בשעת עבודה, מה תפקידו של כל בורג וחלק. כדרכו, היה שואל, ללא תשובה, שאלות משונות:

"תן לי את הצבת. חשבת פעם באיזה מכשירים מצליח כל צמח להעלות את המים ששאב מתוך האדמה עד לקצה העלה העליון? צינור־הזכוכית הזה שבור.

לאט הלכה המכונה והתפרקה לחלקיה הקטנים וראינו כי הרבה חלקים היו חסרים בה או שבורים. איך שהוא הכנסנו את קרביה למקומם, העברנו אותה לחצר, פרשנו עליה סוכה, שם מקומה. ואז עמד, לילה אחד, גמליאלי, מבהיק בחולצתו הלבנה, מרים אצבע אחת ומפיל צל ענקי כמו בביתו אז, ואמר:

"ידידי השוטר – אתה ודאי חושב שכל דבר יש לו תיק וכך מסתדרים העניינים. בחיים זה לא כך. ובמדע העניינים עוד יותר מכך. המדע, בעיקר במאה העשרים, הגיע לידי מסקנה שעדיין אין הוא יודע כלום. תיקח אצלי ספרים ותראה. תקרא הרבה, לא יזיק לך. זה מעניין. המכונה הזאת שלך, הקוקונן־ורמר מספר 13 – היא עקָרָה.

כל זה עשה לי גמליאלי.


בינתיים קרו כמה דברים אחרים. ביצי־התולעים שקיבלתי, שהיו צהובות וקטנות כנקודות, הלכו והשחירו. השחירו. מן הבתים האלה יצאו תולעים קטנות, כאבקת פרחים. שחורות אלה, במקום שעמדו – התחילו מיד לאכול. עוברים ימים ־ הן גדלות עד כדי כך שאפשר היה כבר לראות בהן איברים שלהן. צבען הולך ומתבהר. כדי שגופן שגדל יוכל להשתרע בנוחיות – הן מפשיטות את עורן, כמו אנחנו פיז’מות. איכפת לי. אני אדם בוגר, אב לבנים. רק שב הביתה, תולה את החגורה הכבדה על ידית החלון – מיד מסתכל אל מגש התולעים, מסתכל – שעות! הן הלכו וגדלו, התפיחו, גופן המורכב טבעות רכות נעשה מגונדר שכזה – עומדות על גדה של עלה־תות דבוקות בכל שורות רגליהן, והראש… הראש עולה ויורד בתנועת־קשת. עולה ויורד בקצב ושיניהן טוחנות בחיתוך נקי ומדויק רצועות דקות מן העָלֶה. הן עושות בו מפרץ, מפרץ שהולך ומתרחב וגדל. בשעת הליכה מסתדרות טבעות גופן בחן של גל עולה ונמוג. תולעת שהתהפכה על בטנה – מתגלות שמונה זוגות רגליים קצרצרות.

לאחר שהתולעים הצהיבו הן מלבינות וגופן מקבל מין שקיפות, שקיפות שאנו רואים לפעמים בפני ישישים. הן נעשות אטיות בתנועותיהן, כמו אנו בשעה זו; מגיעה להן שעה של הרהורים וכל אחת מחפשת לה פינת מרגוע, מבודדת. הגיע זמן לעשיית הפקעת, הקוקון. הן מתכוננות לכך, כמו סבתות שלנו, שהיו תופרות לעצמן תכריכים ומודדות אותם לפי מידתן. התולעים מתכננות את מקומה של הפקעת. בראש קטן זה שיש להן, יש מקום גם לשכל. הפקעת עשויה רבדים־רבדים. ראשונים רפויים ואווריריים ואחרונים מהודקים וצפופים. נדמה לי שרק בין עננים אפשר להשתכן בנקיון, בחן ובנוחיות כפי שהתולעת עושה לעצמה בפקעת. עוד זמן רב לאחר שהתולעת הולכת ומסתגרת, מרצונה הטוב, מן העולם, אפשר לראות, בפקעת שעדיין שקופה היא, את תנועותיה הקצובות של התולעת בעבודתה. לאט־לאט, ומרצונה, ובעבודתה, היא מפסיקה את הקשר שבינה ובין העולם הזה המצריך אוכל וצרכים אחרים – כמו אחד קדוש. אני כבר ראיתי, במו עיני, איך מסדר לו ומכונן עצמו נידון־למוות את מעשיו האחרונים, בחלוקו האדום. איני יודע מה שייכת הערה זו הנה – אך היא שייכת.

התולעת סיימה את חייה – זה עדיין לא העניין. תולעת טפשית זו, שאיני יודע אם יש לה מיליגראם אחד של שׂכל, בקדקוד באַואַרי זה שלה, בלי בליטה כלשהי, עם עינים קטנות כקצה המחט, תולעת זו שחיתה חיים טובים עד עתה – ששכבה לישון במיטת “פּאראדאיס” – יוצאת לה שוב־פעם לעולם. והפעם בתלבושת חדשה. מה אני אומר, תלבושת! בגוף חדש! לא צולעת, כי אם פרפר. עיניים חדשות, גדולות ובולטות, קרני־מישוש שעירות, כנפיים לתעופה ותנועות לה רכות וגנדרניות. לא תולעת, כי אם מאדאם פומפאדור מהוליבוד. מפודרת בפודרת כסף.

אצלי לא יוצא כך. אני מכניס למחסן המשטרה שמונה זוגות נעליים – אני מוציא מתוכו שמונה זוגות. ואלו – סגרו עצמן כשיש להן שמונה זוגות רגליים – ויצאו בשלושה. את משחקי־הקלפים שעושים כך – אנו מצוּוים לאסור בשם החוק. לך ותבין. לא קרה כך בפקועה אחת. בכולן. תמיד. אף אחת לא טעתה בחשבון.

ואשר לפרפר, הזָכָר, לו יש חן של יוֹן המחזר אחרי היונה. מרעיש סביבו בכנפיו ומקים רוח כמו מַדחף של אוירון. והוא נמרץ כמו מאהב ראשון בקולנוע. לא רק שובבות ובטחון עצמי, כי אם גם גברות מכוונת, בלי בלבול־מוח.

באקחַנאליות־אהבה שלהם נמשכות ימים ולילות. שם קולקטיב של אהבה. אהבה עד מוות. כי כל הזכרים, לאחר ימות־האהבה – מתים. לא אוכלים, לא שותים. נשארים על־עמדם, בוהים בעיניים בולטות אל האינסוף – מזקיפים את קרני־המישוש, הדומות ללולבי־כסף קטנים – ומתים. מתייבשים כמומיות. כנפיהם השירו מעליהם את קשקשי הכסף, בשעת תעלולי האהבה. ראשם הקריח מרוב כרכורים, בכנפיים פרושות נפלו, משרו.

הנקבות נשארות בחיים. אין ספק שיש להן הבעה של נשים שאינן יודעות שׂבְעָה. בהן נשאר כל חנן. שלימות ואדישות; כאילו תומן לא נפגע. עומדות הן בין מאות פגרי הבעלים ומניעות מתוך שעמום את רגליהן המוכספות.

לאחר כמה זמן נפתח רחמן. בקצב, בחן של ריקמה הן מטילות ביצה ליד ביצה, נקודה ליד נקודה כמו פנינים קטנות, ספורות. כל אחת מטילה כמה מאות, פחות או יותר, בקלות, בקלות של אשה הסורגת סוודר – סיימו את שלהן – גוהרות ארצה ומוציאות נשמתן.

אוסף אתה על כף־ידך את הגופיפים שנתייבשו. אלוהים, כמה קלים הן. ריקים כקליפות. כמה תהפוכות, כמה שינויים יסודיים, כמה כוונות ומטרות, עברו על כל גופיפון שכזה. כל רוח קלה מניעה את המרוּקָנים האלה – כמו עלי־שלכת.

וכי יש להספיד את המאושרים האלה? את המין הזה שהאלוהים בחר בו לתת להם את ברכתו המשולשת? שמע־נא, שמע־נא! נדיבות רחבת־לב שכזו. אפשר להתפקע! בעלי־חיים אלה זוכים בחיים כפולים־שלושה. כל זערורית של נשמה עוברים עליה פרוצסים של שלוש־פעמים לחיות. גם בתקופה שהם גלָמים מסוגרים בפקוּעות – הם חיים, הם חשים, מתנועעים ומשנים את איבריהם. וכל פעם הם משונים מאוד בגופם מן הפעם הקודמת.

שעות הייתי עומד לידם כשהיו פרפרים, מרכין ראש ומסתכל בתעלולי האהבה שלהם. ומשתדל לתת בכל אחד סימנים שלו, להכיר אותו. פעם עמדה לידי גם השחרחורת הקטנה, וראיתי שהיתה נוחה להסמיק. תלתל אחד שלה נפרם והיה תלוי. ראיתי בו שערות־כסף.

או־אז עלה בדעתי לראשונה להשוות את חיי תולעת המשי לעומת חיינו אנו. ואז ראיתי, לא חשבתי, כי אם הרגשתי כמו מַפח החום הנושב מתנור־האופים משולהב: הרגשתי מה מקופחים, מה מקופחים חיי האדם אל מול התולעת הזאת. למה יתרונות אלה? האם יש טפשות גדולה מזו להשוות חיי שוטר עברי בארץ, אדם מושרש כעץ־זית בהרי צפת – אל חיי תולעת. ועוד לחשוב על זאת בדיוק! מתוך הזכרת לילות ראשונים שהייתי מחזר אחרי השחרחורת שלי, והזכרת “גניבות” שגנבנו בגיפופים חטופים בחדרים, שכמה נפשות גרות בהם. ביו מיטות צפופות. בין נקישה בדלת ושכן שקורא באופן פתאומי בשמי. רגשי הפחד שמא יבוא הריון, והמשכורת שלי עדיין חמש לירות.

מה קרה לי? כבר לא היה לי מה לעשות? ומה זמן ותקופה בחרתי לי למחשבות אלה! אז עמדנו בפרק שבו התחלנו לדעת מה עושים הגרמנים לשלנו בגולה. שָם אחותי, ודודי. וכאן אנחנו בחזית. טוברוק.

אפשר פשוט להשתגע. אבל המחשבות – הן אנו לא יודעים איך הן באות. ואין אנו משתלטים עליהן. אותם זמנים הירבו אנשים ללכת להתפלל לבית־הכנסת. ממול, בצריף. הייתי רואה אותם עוברים מדוכאים, תמימים וממהרים על פני ביתי, בהשכמה. גם הרופא התחיל. חשבתי, מדוע לא אלך גם אני? וכי חכם אני מאחרים? לא הלכתי. יצאתי ללקוט עלי תות לתולעים, ונתון למחשבות לא מסודרות. והבן שלי ה"א אמר לחברו: “אבא עצוב, למה שבפולניה.”

הייתי, פתאום, כדורגל שקיבל בעיטה והוא עף, לא לפי הרצוי, לא לפי החוק. אך הייתי ככדור שאינו רוצה לחזור לקרקע. מחשבותי הלכו “לא לעניין”, וכל שהיו יותר יוצאות־דופן ראיתי בהן יותר עניין. התחלתי לראות פלאים סובבים אותנו. בכל דבר פשוט יש מן הפלא. לתהות עליהם – זהו התענוג. ניתן לנו המוח לחשוב בלי פחד להיות טיפש.

התחלתי לחשוב ולהבין מה הן השאלות שהיה ממטיר עלי המורה גמליאלי. ריבוע האור, לפני חלוני, היה כּבה אצלי בשלוש או בארבע בלילה.

אני מדבר כעת מלים. אני מדבר במלים – אבל חושב בתיקים מלאים. כמובן, שאיני מדבר יפה. כל משפט – כאילו עלי להסיע מזנון, ואני לבד בבית.

אתם, הציירים, כמו תמיד מן הצד. אבל אני, אני השוטר, אני לא מן הצד. אני באמצע.

שרוול לבן על יד־ימיני. אל מול פני, אל מול חזי בעל חמשת הכפתורים הנוצצים – הולך־נוהר כל הרחוב ההומה. לפָנַי הצל – מאחורי השמש, ואני מראה אות לכל מכונית ולהולכי רגל. ואני יודע חוקים וסעיפים. ואני עושה לי תיקים בראשי ומכניס לתוכם לפי טביעת־עין שלי, כל אדם ואדם לסוגו. יש לי כבר חוש. אני מבין עניינים. כולם סומכים עלי. אפילו השחרחורת לפעמים.

פתאום – נעשיתי פילוסוף. פילוסוף כזה שאיננו יכול אפילו להביט על עצמו בקצת ליגלוג. התחלתי לרצות לדעת, להבין וכמובן שתמיד ראיתי שאני יודע פחות ומבין פחות. אין לי כלום. השחרחורת אמרה לי" “אתה שוטר ולא מורה. כבה כבר את המנורה.”

ראית במה ממלאים ריקנותו של בור? בפחים ריקים, בלוקים ישנים, מרצפות סדוקות, זבל, וכל מה שנמצא בסביבה. כך עשיתי לעצמי בקריאה.

כל זה עשתה לי תולעת. וכל הדברים האלה עשתה לי המכונה הזאת. המיותרת הזאת. העָקָרה הזאת. המתנה הזאת.

נו, ידידי נחום, מה תגיד לכל הנאום? כשראיתי אותך מרים יד לצלצל לאוטובוס שיעצור לך – חשבתי אם תצלצל לא אקרא לך, ולא אספר דבר. לא צלצלת."

פני ידידי השוטר, כל זמן שדיבר, הלכו ונעשו חסרי הבעה, מתוך מבוכה נפשית, הבוהק שבעורו דהה. פתאום נמתחו שפתיו בבת־צחוק, עיניו הבריקו והניצנוץ לפניו הבריאים חזר. מה יש לאמור – השוטר שלי איננו מכזיב. הנה הכה תחתיו שורשים מחדש, ברגע זה.

“והבן שלי דל”ת, אתה יודע? זה שבקיבוץ, הוא נשלח לאמריקה ללמוד גידול תולעי־משי. לא של תותים, של עצי קיקיון. זה ענף חשוב לארצנו – הוא אומר."


תמונה 28.PNG
המלצות קוראים
תגיות