היה־היה חייט זקן אחד.
והיה באותו זמן גם בחור אחד. (זה אני).
ופעם אחת, באמת זה היה רק פעם אחת, הביאה לביתנו הדודה שרה שמלת צמר קרועה ואמרה:
“זה צמר מלפני המלחמה. יש לעשות ממנו מכנסיים ארוכים לבחור.” (זה אני).
ובשכונה “נוה שלום” חי בבית ורוד עם תריסי תכלת חייט זקן אחד זקן. ראיתי אותו יושב ליד החלון ובידיו מספריים. מספריים גדולים כשל חייט. לא כאלה שיש אצל אמא.
עליתי במדרגות אפלות, נכנסתי לחדר קטן, ריק מאדם.
“פה גר חייט?”
אין תשובה. על השולחן מונחים המספריים הגדולים, חתיכות בד על הספסל, ועל הקיר שסויד הרבה פעמים, וכל פעם בגון אחר, נראו כתמים בצורות שונות כמו סוסים ועננים.
“בחור, הבא לי מעט מלח,” נשמע קול אדם זקן מן החדר השני.
בחור – זה אני. ירדתי, שאלתי מן השכנה קמצוץ מלח. החייט הזקן כבר עמד באמצע החדר, ובידיו ספל מהביל.
“אני מטביל לחם יבש ברותחים לארוחתי. וחסר לי מלח.”
יצק טיפות שמן על מאכלו, בחש ושאל:
“מה רצונך?”
“מכנסיים ארוכים, מזה!”
פרשתי על השולחן את השמלה הקרועה. נדמה היה לי שגם החייט ראה בה עוד את הדודה שרה. באותה שעה כאילו היינו שלושה בחדר זה.
“ארוכים?”
“ארוכים.”
“יש חורים.”
“הדודה אמרה שאפשר לאַחות אותם בחוטים אפורים.”
“דודה מדבר כך. אולם חייט־גברים אינו מאַחֶה בחוטים. תפרתי לגנראלים. לי יש מספריים.”
החייט אכל את מנת־העניים שלו. עיניו היו שמחות, עור פניו מתוח כשל תינוק. הצטחק ואמר:
:שמע נא, מה שאגיד לך. אגמור – אגזור, מכנסיים לא גרביים. גרביים מאחים בחוטים. יש חור – אין להתבייש בו. תופרים עליו טלאי גדול של בד חזק מרובע, עם תפר כפול סביב, במסגרת לשם נוי. כאילו בכוונה."
המספריים הגדולים, אלה שיש להם בית־קיבול עמוק לבוהן ושני לאצבעות, התחילו להפתח ולהסגר, השמיעו קול גזירה" אוושה נעימה ורכה. הם היו פותחים פה רחב והתקדמו בבטחון, לפי קו הגיר שהתוה החייט.
היה להם חן של אנית־קרב חותרת במים. על מה שהם עשו היה עשוי. הם גזרו כל מקום פגום, והכניסו סדר ומשטר. היה בהם חן של מוסד ציבורי, שכל מה שהוא עושה יש בו יושר, נקיון וממדים גדולים.
שמלת הדודה שרה הפכה לגזרים רבועים חתוכים יפה. למקום המושב גזר החייט שני טלאים גדולים, משולשים, כמו למכנסי־רכיבה. ליד המתניים הכין טלאי מרובע לכסות בו חור שבבד: נניח שיש לי שעון כיס.
מן הדודה שרה לא נשאר זכר. עכשיו היינו בחדר רק החייט ואני.
כשהחייט הזקן היה מרים את עיניו מעבודתו ומביט בי – היו עיניו הירוקות מאבדות את מבטו החמור, מבט עושה שפטים, ומתרככות באור רך. מה יש להגיד, באתי לידי אדם רוחש טוב.
בשעת העבודה סיפר לי החייט על גנראל אחד רוסי, שהיה מזמין את בגדיו אצלו.
גנראל
(החייט מספר)
מביא אני את הבגד החדש ואומר לו:
“לבש גנראל.”
לובש. מסתובב על עקביו, מצטחק ואומר:
“באמת טוב הוא עלי כאילו איני לובש בגד. אתה יודע, חייט, אוסיף לך, ‘רובל’ כפרס לעבודתך.”
“תוסיף שניים. כתשלום.”
“אתה חייט כארז! מצאת חן בעיני, אתן לך שלושה.”
“אני נוטל רק את שכרי: שניים.”
הגנראל מהלך בחדר בחזה בולט, הכנסתי לו שם כרים של צמר־גפן ושער־סוס הגונים, צוחק צחוק גדול, מכה בידיו על ירכיו מרוב הנאה מיופיו:
“אח! חייט, חייט! הלא אתה, פשוט, אינני־יודע־מה, אתה, פשוט, מה אתה?”
“חייט לגברים, גנראל,” אני אומר.
לאחר חדשים אחדים נופל הגנראל הזה בשבי בידי התורכים. חייל אחד חומד את בגדו, מפשיט אותו ואומר לו:
“ברח!”
בזכות הבגד זוכה הגנראל בחופש. עליו רק להמלט בשלום לארצו. אך מרגע שפשט מעליו הבגד שלו – נעשים חייו בזויים. מסתובב לו בין הכפרים בבגדים אחרים שקנה. איפה גזרה? איפה תפרים? ואיפה חזה?
לבסוף מצליח ובא חזרה לעירנו, קרא לי שאתפור לו בגד חדש:
“הישן, ־ אומר, – הלך לטייל ממני לאחר. ואני אומר לך: אין חיים בבגד שלא אתה תופר.”
“בגדים שלי, גנראל, – אני עונה לוו – עשויים ושמורים לבעליהם.”
לאחר איזה זמן, באה משלחת של תורכים לישב את הסכסוך, את “אי־ההבנה” שהיתה בגבול ושבה נלקח הגנראל בשבי.
יושבים סביב לשולחן, מקבלים הסברים, מבקשים סליחה, מתכבדים בכוס תה ועומדים לחתום על תעודה.
מסתכל הגנראל בקצין התורכי ותמיה: – מי ציפור זו? הוא מוכּר לו. פנים זרים אמנם – אולם הוא בגופו בכל זאת מוכר לו, מה העניין? בולש בעיניו, ופתאום מגלה על התורכי את שני המשולשים שעל מכנסיו מאחור. כאלה הגונים, עם מסגרות של תפרים כפולים.
חותם הגנראל שלי על התעודה, נותן אותה בידו של התורכי ומוסיף ואומר:
" אבל את המכנסיים שלי השב־תשיב!"
“חייט, חייט – היה אומר לי הגנראל, – עבודה שלך כמו חתימה שלך. מאֶלֶף אַכירֶנה. בגד שלך עושה מברנש – אדם!”
“באמת, ־ סיים החייט את סיפורו, – אוהב אני את המספריים שלי. הם תמיד ליד תיק הטלית־והתפילין שלי.”
מכנסיים ארוכים
למחרת היום הלכתי לקבל את מכנסי. כל שיירי הבד שהיו מתגוללים על הרצפה סולקו. שולחן העבודה היה מסודר. המגהץ הקר ניצב על בסיסו האחורי. היתה הרגשה של בין ניתוח לניתוח. גם הכלים רוצים לנוח.
החייט עטף את המספריים שלו במטלית לבנה, בזהירות ובחשיבות כמו שסבא עושה לאפיקומן, והניח אותם על הספסל. הם קיבלו עליהם סודיות, כמו שיש למתנה ארוזה ולמזודה של עושה־פלאים.
נכנסתי לתוך מכנסי הארוכים, החדשים, עם קמט. זוג טלאים משולשים, יפים, גלויים וגדולים היו לי מאחורי. כמו במכנסי־רכיבה. על מתני כיס הגון, נאמר שיש לי שעון־כיס גדול.
אמר החייט אלי:
“כשלובשים מכנסיים ארוכים חדשים, יש לשים יד אחת בכיס ולחיֵיך קצת. צְעַד!”
מביט אני סביבי ונדמה לי שאני גבוה כמו פֶסֶל החופש של אמריקה. הרצפה למטה – רחוקה. אני עושה צעד ומרגיש: אני חסון. עוד צעד: אלון!
מה שעשו לי המכנסיים!
אני צועד הביתה. יד בכיס וחיוך.
והנה הדודה שרה עומדת בפתח ביתה, מסתכלת בי בתמהון ואומרת:
“ראה נא, חשבתי שבא איזה בחור!”
אז ידעתי: האדם הזה, הצועד במכנסיים אלה, כבר נעשה בחור (וזה אני.)
ברוך סגלוביץ’־כינורי גר בחדר קטן בקומה שניה בין הבתים שבגבולות פתח־תקוה.
בשעה זו היה עסוק בתפירת כפתור למכנסיו. לצורך זה עמד סמוך מאד לאדן החלון הפתוח, וכל פעם שהמחט הוצרכה לעבור דרך חור הכפתור, היה משעין את גופו ודוחף, עצמו אל אדן החלון.
הוא לא היה חייט מטבעו – ולא ידע להשתמש באצבעון. הוא עשה כמיטב יכולתו כדי להשיג את התוצאה הרצויה. מרוב השתדלות יצאה לשונו החוצה והיתה מטיילת לה לחופשי ימינה או שמאלה בין שפתותיו. בינתיים היה מוחו מטפל וחוזר ומטפל במה שהיה עסוק מאוד מזה כמה חדשים.
ברוך סגלוביץ’־כינורי היה עסוק בכתיבת מנגינה לכינור ופסנתר. הוא רצה לחבר מנגינה ארצישראלית. לא בַכיָנית, לא עצובה, לא משרה דכאון. הוא רצה שהמנגינה שלו לא תזכיר את השירים הערביים או האוקראיניים, וגם שלא תהיה “הורה”.
היה ברור לו, מה אין המנגינה שלו צריכה להיות.
הוא רצה שתהיה חזקה, יפה, צנועה, אך מלאת בטחון, מנגינה, שבה יורגש שמחברה נולד, חי וגם ימות בארץ־ישראל.
הנני מבין יפה רצונו זה של ברוך סגלוביץ’־כינורי, משתי סיבות: גם אני כצייר, רוצה דבר זה בתמונותי. ושנית, כי הכרתי את ברוך והייתי ידידו עוד מימי ילדותנו.
בזוית
ישבנו יחד, ברוך ואני, על ספסל בית־הספר. אמרתי ישבנו – אך אדייק יותר אם אגיד: עמדנו. לעתים קרובות מזדמנים היינו לא בישיבה על ספסל אחד, כי אם בעמידה באחת מפינות המחלקה.
הוא היה נתפס לעתים קרובות בקלקלתו, שאינו מקשיב לשיעור וממולל באצבעותיו, כאילו הן פורטות על מנענעי הפסנתר. ואני – שהנני מצייר על פני כל דפי מחברותי ואיני יודע, גם אני כמוהו, במה עוסקת כל המחלקה.
איני חושב כי יפה עשינו – אך לדאבוננו לא היינו תלמידים מקשיבים. והיינו נענשים בעמידה בזוית המחלקה. היו שקיבלו עונש זה בשובבות וקלות ראש. אנו היינו מתביישים בו, ובכל זאת – מזדמנים שם לעתים קרובות.
כתום חוק הלימודים בבית־הספר, לא התהלכתי אתו הרבה, אך לפעמים פגשתיו ויכולתי לעקוב אחריו.
הוא היה מהלך ברחובות. סמוך מאוד לגדרות הבתים, ועיניו מושפלות.
אחר־כך ראיתיו כשחתימת־שפם עולה על שפתו העליונה, ושערות שחורות בלחייו. תמיד רציני ושקט, ותוי נגינה מתחת לזרועו.
אחר כך שמעתי כי התמכר רק לנגינה. וכשפגשתיו, גדלו לו תלתלים פרועים. גופו גדל והתפתח. מחולצתו הלבנה נתרומם צואר גבוה ועורף עקשני. וכבר היו עיניו פקוחות ומביטות לפניהן בלגלוג קל כלפי כל מי שנזדמן לו בדרכו. גם בחורף וגם בקיץ היה נועל נעליים של בד. חשבתי: אין ברוך נותן דעתו על מצבו החומרי, שאינו טוב ביותר.
וכבר היה הולך באמצע המדרכה ומפלס לו דרך בין ההולכים. האנשים שלא הכירוהו ודאי חשבוהו לאיש גא ומשונה. אך אני בטוח הייתי, כי אילו פנה אליו מי־שהוא בדיבור, ודאי שהיה משפיל עיניו, צוחק צחוק רך ואזניו זזות זיז כלשהו ממקומן.
נודע לי כי ברוך נסע לוינה ושם השתלם במוזיקה.
לאחר כמה שנים חזר מלימודיו בנכר והיה נותן שיעורים לנגינה במושבה זו.
בשעה זו הננו רואים אותו כשהוא דוחף עת עצמו ואת הכפתור אל אדן החלון, לשונו מטיילת לה בשקידה ימינה ושמאלה. ואני אומר לכם: כפתור שנתפר בדרך כזו לא ישוֹר לנצח.
כבר הכפתור קבוע כמסמר – אך ברוך אינו מפסיק, כי מחשבותיו המטרידות אותו השכיחו עליו את עבודתו.
הוא חשב על המנגינה. היא פותחת אצלו בשקט ובעדינות. במשפטים הראשונים כבר עשה הרבה וַאריאציות. העדינוּת נמשכת ונמתחת. וכבר היה ברוך רוצה לצאת מתוכה, – אך אינו יודע, איך לקצץ אותה, איך להסעיר את כל הרקע הרוגע. לשם כך נחוץ כוח הפתעה ועוז.
משך ברוך בחזקה את הכפתור, להיוכח אם הוא יושב כבר ישיבת קבע. אפשר לאחוז בו ולמשוך את הכותונת, אפשר לקרוע את הכותונת – הכפתור תקוע איתן כמגדל דוד.
בקושי מוסיפה המחט שבידו להידחק בין החוטים שכבר עברו בארבעת חורי הכפתור. כבר גבהה ביניהם גבשושית של חוטים מתוחים, קשה כפלדה – אך אזני ברוך קשובות ומחכות למנגינה הסוערת שחסרה לו.
ופתאום – קול אדיר החריד את אויר הלילה השחור.
זו היתה נעירת חמור.
החמור שלנו דהר בשדות, וכשעלה לשביל, פסע לאטו והגיע לפתח־תקוה, עם הלילה.
הריח בנחיריו את האויר, סר ונכנס למגרש שעל יד בית ברוך. עמד שם תוהה, מביט לתוך החשיכה ומחַשב.
אך פתאום זכר מאורע על הכביש, ומיד רחב חזהו מנחת, שפתיו התחיל לחייך ולהשתרבב, ריאותיו התנפחו, עיניו נעצמו מרוב מתיקות, ומגרונו נפלטה נעירה גדולה ורבה.
שיר החמור
שמעו נא, אחיותי ואחי!
אתם הסמויים מעיני!
אתם, העומדים אי־שם מאחורי העצים,
הגדרות והגבעות. והחושך מסביב.
אתם, שאין אני רואה אתכם, כי החושך הולך
ומתעבה, מתמלא טל ועוטף את כל העולם.
יודע אני כי יֶשכֶם, איש איש במקומו.
אני רוצה לקצר:
תבורכנה פרסותיכם הקטנות, המרככות את
חולות השבילים שבין הפרדסים!
שירי הוא קצר מאד:
אני מתגעגע עליכם!
לילה טוב!
זה היה שירו של החמור, ולמעשה היתה זו נעירת חמור רגילה, הגונה וחזקה.
אותה נעירה נשמעה אחרת באוזני ברוך.
נעירת החמור כפי ששמע אותה ברוך סגלוביץ’־כינורי
טונים מינוריים, כאילו דבר־מה העיק ולחץ, עד שנאלץ הלב לגול מעליו את המעמסה.
כך היו הנשיפות הראשונות. אחריהן באו הקולות החזקים: ה“פורטו”, המטילות אימה:
החשיכה גוברת, גוברת. שלוש דפיקות עמומות. אין תשובה.
ואפשר, ואפשר שהשמש לא תזרח עוד לעולם. אין מוצא. צריך להתאמץ. צריך למרוד, להתקומם בעוז ולילחם. צריך!
איזה מערבולת, איזה רעש! כלי הנגינה שוקדים, עד כדי להתפוצץ.
האוזן קולטת את הרעש ונהנית. והלב אומר:
“טוב, טוב! ביתר עוז! ביתר כוח! תן להם! יידעו להם! ככה טוב להם!”
עם כל מכת־רעש אכזרית ומצלצלת של כל כלי התזמורת רווח ללב. קולות החצוצרות עולים על כולם, בתרועות חופשיות, אל מול כל העולם.
אחר־כך באו הנְעירות ההולכות ומתקַצרות.
התרועה כבר פסקה ונתנדפה כעשן של שריפה. פשוט תענוג, איזה מקום גדול נותר ריק ושקט.
והנה בא רגע ההיסוסים:
לאן אנו הולכים? אנו קטנים ודלים אל מול העולם הגדול, העבר והעתיד. הספקות זוחלים כנחשים, והם לוחשים:
“האם כדאי? היש לאן?”
אחר כך, כשחזה החמור עיף, באות נשיפות אויר קצרות": עח־חה־חה! הן מביאות עמהן את רגש המנוחה וההשלמה:
“נוּח, נוּח. יש תכלית ויש אחרית. החיים לנצח עומדים. אחרינו באים אחרים. השמש תעלה. אך שטות היא לחשוב את ההיפך.. הכינורות מבטיחים דבר זה בעדינות רבה. נעוּרים תמיד יהיו. החיים כדאים. הלב מתמלא הרגשת השלמה ושקט.”
החמור גמר את נעירתו.
מכל המנגינה שחלפה, נשאר רושם כאילו גדל לעינינו, במהירות אגדתית, עץ־ענקים המכסה את השמים. הוא עבות, הוא איתן, גזעו חלק ויפה כפסל. פוקחים עיניים והנה לא לפנינו הוא, כי אם בתכנו, בתוך הקדקוד.
ברוך סגלוביץ’־כינורי על דרך־ההצלחה
ברוך עמד כל הזמן תקוע במקומו.
הנעירה, שארכה רק כשני רגעים, היתה בעיניו ארוכה ללא הגבלה של זמן. הוא הרגיש עצמו מחוץ לזמן ומקום. לא חדר, לא מושבה, לא כפתור.
כשפסקה הנעירה הרגיש ברוך כאילו נפל מהר גבוה, כאילו איזה כוח מגנטי מוֹשכו בחזרה אל החדר, המושבה והכפתור. ויש להודות: לא ברצון חזר אל כל הסובב אותו.
אבל כשראה את גליונות־הנייר הלבנים המשורטטים בחמישה פסים, ניירות תוי־הנגינה, נהרו פניו. הוא הבין כי מצא לא רק את ההמשך והסוף למנגינה, כי אם: קונצרט לתזמורת בשמחה ורחשי הודיה פרץ ברוך בפתח חדרו ויצא החוצה, כשהמחט והחוט מיטלטלים אחריו.
הוא ראה לפניו בחשיכה את גבו האפור של החמור, שעמד בצניעות של כנר, שגמר את פרקו בתזמורת. ברוך ניגש אליו, תפשו באזניו ונשקו על מצחו.
הרגש הרב שהשקיע בנשיקה – השכיחהו את חוסר הנעימות שבמגע עם השערות הקשות של החמור. כך למשל, אין הנואם חש, כי כפות ידיהם של האנשים הנלהבים הלוחצים את כף ידו רטובות מזיעה.
ואפשר לומר בודאות: אותה הרגשה תפלה שהיתה לברוך כשחזר לחדרו לא מן הנשיקה לחמור באה לו, כי אם מתוך צער שנותק ממקור ההתרגשות המוזיקאלית הברוכה.
כך הרגישה עצמה נמלה שזה עתה השליכוה מעל ערימת סוכר דק.
תוצאות רבות וחשובות באו לברוך מאותו לילה.
הוא כתב וסיים את הקונצרט לתזמורת. התזמורת הסימפונית ניגנה את יצירתו.
הקונצרט הצליח מאוד. מנצח מפורסם, לבוש שחורים, ניצח עליה בחגיגיות רבה, כשתלתל שחור עולה ויורד חליפות כעל מצחו הגבוה. מחיאות־כפיים אדירות, כנהוג אצלנו, אדירות מאוד, הרעידו את חלל האולם, משנסתיים הקונצרט לתזמורת.
ברוך עצמו היה נבוך מן היופי הרב ששפע זה עתה באולם. אף־על־פי שהקונצרט היה עשוי מקטעים קונטראסטיים, בכל זאת היתה איזה רוח מחברתם יחד למנגינה אדירה.
מרוב התרגשות נתקשרו דמעות בעיניו. הוא הביט בעדן והכל נראה לו כיצוק מזכוכית רועדת. הוא הביט אל הגברים בעלי הקרחות, לבושי השחורים ואל הנשים בעלות התלתלים המלאכותיים והדורות השמלות, שישבו בשורות הראשונות של האולם ומחאו כף. תמיד היה ברוך נוהג להביט אליהם בלגלוג וביטול. אך הפעם הרגיש, כי הוא אוהבם אף על פי שאורח־חייהם שונה משלו, הוא רוצה בטובתם ושמח עמהם. ושפתיו לחשו: “חמור.”
תולה־המודעות ששיחק לו מזלו, “מרכבת השליחים השחורה”, והוא סיפור מימות גירוש תל אביב
לא אני הוא האיש שיספר טראגדיות. מה גם כשהתחיל העניין כמו באוֹפּרטה ובקצב עליז, אני מושך, בדמיוני, בחבל המרים את המסך, ופרשת גירוש תל־אביב מתחילה.
אדם זה נראה ברחובות העיר יפו, בבוקר בהיר אחד, כשהוא מתקדם לאטו, אבל בהליכה מסוערת, הליכת חיגר, וגורר אחריו רגל אחת. בימינו דלי עם דבק, ועדת זבובים חגה סביבו. מדי פעם היו הזבובים עולים על גבו לנוח ולנקות את ראשיהם בגפיים מזורזות. משהחליפו כוח חזרו בעליצות אל הדלי. ביד שמאלו החזיק האיש פעמון וקול צלצולו היה קצב הליכתו החיגרת.
הוי, הקורא, השתדל־נא לשוות לעצמך את צלצול המִלְרָע, באוירת ערב הפסח ופרדסים פורחים.
אני ראיתי את החיגר מגבו – ואין בדעתי לצייר את פניו. זה היה ערבי, יתום עזוב, המפורסם בסמטאות יפו כסופג מכות. גבו כפוף וסביל, ערפו המתוח לפניו היה בית־קיבול נוח לטפיחות, שכל אדם היה מכניס לתוכו את תרומתו מתוך טוב־לב והרגשת עליונות. הליכתו הפעם היתה מאוששת ביותר, כשל אדם המרגיש כי יד הגורל היתה בו היום לטובה, שמח היה שנזדמנה לו הפעם עבודה שכל העינים מוסבות אליו. הגיעה שעתו.
הן זהו החן בחיי המזרח – שהגורל משחק בו כמו הרוח בין עלי העץ. עומד אדם במקומו אדיש ועצל. אם בא המזל – יבוא עד כפות רגליו, עדין ממש. התכופף והרים אותו, הוא בשבילך.
הנה לכן מהלך גם החיגר בחירות שכזו, כשהוא מפרפר בקיפולי בגדיו. הוא המרכז, מרכז המתקדם בצליעה – אבל מרכז בכל מקום. (והפעמון!) לא ציירתי בציור את המזל – אך את גלי הקול ציירתי.
מדי פעם היה נעצר ליד אחת מפינות הבתים, מעמיד את דלי הדבק, מוציא מתוכו מברשת עמוסת עיסת דבק ומורח בה את הקיר. שולח ידו לבית השחי, מוציא משם פיסת נייר מגוללת, פורש אחת מהן על הקיר המרוח ומניח עלי את שתי כפות ידיו בזריזות כאילו תפס לטאה. לאחר שלא הראה הנייר כל סימני חיים ונשאר פרוש ואדיש, היה החיגר פוסע שתי פסיעות לאחוריו כדי לקבל טוַח־ראייה מתאים. העבודה לא היתה קלה: פעם שכח והדביק את המודעה כשפניה אל הקיר. עמד ותיקן. אך התיקון לא היה שלם: הוא תלה אותה כשראשה למטה, והחותמת הכחולה הקטנה שבסופה – למעלה. כשהמודעה היתה כבר דבוקה באופן מניח את הדעת – היה מצלצל בפעמון. זה כבר היה צלצול אחר, צלצול מקוטע המרסק את עצמו. צלצול צהלה. וכסיום היה מורה באצבע אל עבר המודעה הדבוקה ומחייך.
אסף את כליו והוסיף לצלוע הלאה, בוקע לו דרך בחירות גברית בעדת הזבובים עד לפינה חדשה שנראתה לו טובה למלאכתו.
עתה, שאני מניח לזמן־מה את תולה־המודעות שימשיך בעבודתו – יש שהות להסביר מה עניין המודעה.
כי מודעה קטנה זו, שנשארה שטוחה ועלובה, נראה שהיתה עצומה בחשיבותה. גבות מכל המינים נצטופפו אליה. קראו עבה והפנו אל הרחוב המאיר פנים חיוורות. הרחוב עוד המשיך את חייו הרגילים – אך הגבות היו גבות של נידונים למיתה.
הסנדלר שעסק במיקוח עם מוכר תפוזים, פרש את סינרו ושם לתוכו מן הפירות. כששמע מפי אחד החיוורים את דברי המודעה, השמיט מידיו את קצות הסינר, הפנה את ראשו ימינה ושמאלה (חיה במלכודת) התחיל לפסוע אל חנותו, חזר בו, ופנה לצד־שכנגד. התפוזים התגוללו בעפר, יפים וחגיגיים.
כבר הזכרתי את החותמת העגולה הכחולה, חותמת מושל המחוז של הממשלה התורכית. המודעה עצמה הכילה הודעה קצרה: פקודה כי תושבי יפו ופרווריה צריכים לעזוב את בתיהם ולהגר לפנים הארץ. התושבים ידעו שפקודה זו בכל חומרתה כוּונה בעיקר כלפי היהודים.
מאותה שעה ראיתי לפני סוליות, סוליות שונות – של אנשים הממהרים תוך הליכה מהירה וטרופה.
כך הלכה הבשורה הרעה ונתבחשה לתוך הקבל.
המרכבה השחורה
ברחוב הראשי של שכונת תל־אביב עמדה מרכבה. העגלון שלה, חגור אבנט רחב ואדום, במכנסיים רחבים, מרובי קפלים, כפלחים של תפוז, היה פוסע לאטו סביב המרכבה, שופע יִתְרות זמן, כאילו יש לו מחסן גדול של זמן. היה מושך בשפמו וזוקף אותו בהידור.
הסוסים זקפו אזניים קטנות והבריקו בעיניים חכמות. רתמותיהם משובצות בפעמונים קטנים. כשהטרידו אותם הזבובים היו מטלטלים את ראשיהם – ומיד נשמעים צלצולים כאילו להקת ליצנים הופיעה.
מראה העגלון הזה, הבטוח־בעצמו, והמרכבה המצוחצחת נטעו בטחון בלב בסדרי חיים בלתי משתנים. רוח הפחדים שהגיח מתוך המודעה הקטנה – כאילו נפסק למראיהם.
לא, מראה העגלון הזה עדיין אינו נותן לי מנוחה, אף על פי שציירתי אותו בזה. הייתי מדמה אותו למקק גדול. לקברן. לשר הזמן אשר הגורל בידו. אף על פי שיודע אני כי הוא רק עגלון. מסור ורפרזנטאטיבי ביותר (כמו מקק, קברן ושר הזמן).המרכבה חיכתה למשלחת מטעם ועד תל־אביב, שנבחרה לנסוע אל מושל העיר יפו, להשתדל לרכך את גזירת הגירוש.
כאילו מתוך צו פנימי, בלי להביט בשעון שהיה מחובר בשרשרת גדולה לאבנטו, החליט העגלון שיש לצאת לדרך. בבת צחוק של רועה הכונס כבשים לדיר – התחיל לדחוף בגבותיהם של חברי ועד־השכונה שעמדו בקרבת מקום, וזירזם להיכנס ולשבת בתוך המרכבה.
הוא ידע מה הוא עושה. אזנו קלטה את קול נקישת המנעול של הדלת הראשית בבית ראש הועד.
טבעות, טבעות בשרשרת. בית דיזנגוף, ראש הועד, לא עמד על הכביש. המרכבה יכלה להגיע רק בקושי דרך החול העמוק. לכן חיכתה לו ברחוב הראשי. קול נקישת המנעול שימש אות לעגלון. אמנם, הנה הופיע ראש הועד כשעל פניו עדיין רוגעת מנוחת ארוחת הבוקר, שהיתה מסודרת וערוכה במגש כמו בכל בוקר. מפית בטבעת, כוס וישי וחיוכה השקט של אשתו. עיניו הפזיזות צילמו במהירות את הנעשה ברחוב – ועד שהגיע אל המרכבה כבר סיגל לעמו אוירה אחרת, סוערת. כי נצמדו בו עינים רבות, שתבעו ישועה. ואם לאמור זאת בלשון של צייר, אגיד שהאישונים שבעיניהם היו מורמים למעלה, ועד כדי מחציתם מכוסים בעפעף העליון.
אחד־אחד נכנסו חברי המשלחת לתוך המרכבה, שהיתה עונה בטלטול חזק על כל רגל שעלתה על המדרגה. הטלטול היה ביחס שוה למשקל גופו של כל חבר משלחת. כמו במאזניים. המרכבה איזנה אותם בצדק.
עלה חבר הועד, קצר־הקומה והסגלגל – טלטלת ירידה וטלטלת עליה – והוא כבר מיושב והמרכבה נרגעה. עלה השני, רזה וצנום – טלטול־מה ונדנוד־מה ופתחה של המרכבה נשאר פעור לבאים אחריו. המזכיר הצעיר, המזורז, לא לקח בחשבון את גבהו הנכון כשהוא חבוש בתרבוש הגבוה, לא שלח את ראשו לפניו בהרכנה לתוך המרכבה והכובע נפל מעליו. הן צריך אדם להתאים את עצמו למציאות.
לאחרונה, כאשר ראש הועד, דיזנגוף המכובד, נשוא הפנים וכבד הגוף, העמיד את רגלו על המדרגה – טולטלה המרכבה טלטול מכריע, מלא ויסודי, וממצה עד כדי כך, שנשמעה לו בתוספת חריקה משונה, מתוך איזה פינה חבויה שבמנגנון המרכבה. היה רושם שיותר מכך אין ברשותה עוד אמצעי ביטוי. יותר מכך אין ביכולתה לעשות.
קול זה שהיה חלש, היה בו ביטוי חזק. משל גבר שאינו בוכה – משמיע גניחה חנוקה.
גופו של ראש העיר סתם את הפתח וחסם את בית־הקיבול. ברכי היושבים במושבים, שהיו מופנים זה אל פני זה, נשתלבו והיו כאצבעות משולבות של שתי כפות ידים. במרכבה זו שלחה השכונה את מיטב דבריה – והנה הם מכונסים כטבלאות הדומינו בקופסה.
חברי המשלחת היו מיושבים בצפיפות, חבושי תרבושים אדומים שהבליטו עוד יותר את החיוורון והמבוכה שבפניהם. הציציות השחורות שבתרבושים התנועעו בעליצות שלא התאימה לשעה זו – כמו צעצועי־ילדים בבית אבלים.
תנועת חן נמלצת עשה העגלון בשוט. והצליף באויר על החלל שמעל לגבות הסוסים. השוט השמיע קול נפץ, שורות הפעמונים שעל רתמות הסוסים הרעידו צלצולים עליזים שהתחרזו אחר ברעהו. הסוסים זקפו זנבות שנפרשו בחן של זנב טווסים; כיווצו את פי־הטבעת ועורם הִבְזִיק. המרכבה נעקרה ממקומה, הלכה והתרחקה והתכסתה בענן־אבק של כביש יפו.
הרחוב נראה ריקן ומלא צפייה.
ובכל זאת היה הבוקר יפה, כאותם התפוזים שנשארו מתגוללים בעפר. גבעות החול שמסביב לשכונה היו חלקות וקרירות ודמו לצלחות־מיקפא הפוכות. הבתים הקטנים היו עטורים גינות פרחים כמו מגבעות נשים.
בשעה זו עדיין נשמע יפה שאון גלי הים. השמים והחול – גווניהם כגוני הצדף. יונים יצאו מן השובך שמאחורי הצפצפות, פסעו כמה פסיעות, מקישות ברגליהן האדומות על קרש השובך, קרבות לקצהו, הפנו ראש לצדדים, הביטו בעין אחת עגולה והפילו עצמן למעוף, מעל לגבעות החשופות – אלה שכיום הן רחוב אלנבי.
השכונה היתה פרושה, נקייה, מגוהצת וחגיגית כמפה של פסח.
מה אמרו רקיעות הרגלים, וסוף
עברה שעה ארוכה והמרכבה חזרה לרחוב תל־ביב. העגלון מתח את המושכות. נחירי הסוסים היו לבנים מאבק.
חברי המשלחת יצאו מתוכה, זקפו קומתם, כשהם רוקעים ברגליהם במרץ על המדרכה, לנער מעליהם את אבק יפו.
רקיעות אלה שרקעו אמרו: אנו רוצים עיר מרוצפת. רחובות ישרים, גנים, בטחון, תרבות. לא רוצים תנודות גורל ולא “טראחומה”, לא רעולות פנים, לא רוצים באלף־לילה־ולילה. רקיעות אלה היו פרוגראמה של חיים. הכרזה מדינית.
האנשים הרוקעים ברגליהם יצאו בציורִי עלובים במידת־מה. אל תראום עלובים באמת. כי מהם, מכאלה ושכמותם, קמו הדברים הגדולים. הן זהו הדבר!
חברי המשלחת הורידו את התרבושים מראשיהם, וגילו מצחים, שחציים העליון היה מיושב בטיפות־זיעה זעירות, חישוקים ורודים טבועים על מצחותיהם. ריפוד הקש שבתרבוש רטוב מזיעה. מראה פניהם אמר ברורות:
“אין מה לעשות. הגזירה – גזירה.”
חברי המשלחת הביטו ימינה ושמאלה וכמו גוש אחד נעו אל עבר מגדל המים וחדר הישיבות. יש להתחיל, יש לסדר, יש למַעֵט את הרע על ידי ארגון העניינים. ראיתי את ידיו המורדות של ראש הועד, עושה באצבעותיהן תנועות כאשר תעשה היד ברצותה לתפוש ולהחזיק במושכות. רגליהם של חברי המשלחת לשו בחול ועשו לעצמם כמו עננים קטנים. גרגירי החול ממלאים את שולי מכנסיהם.
לאחר כל הדברים האלה השלים, סוף סוף, תולה־המודעות החיגר את עבודתו. ראיתי אותו יושב בסמטה צרה הפונה אל הים.
בקצה הסמטה רובץ כתם כחול של הים, המפתיע כל פעם כשאתה רואה אותו. מפתיע בגונו, בלובן הגלים ובשאון המים שהתחזק, מכיון שרואים אותו.
מושבת רוח ים מלוחה, המדביקה את הכותונת אל הגוף, במידה כזו שאתה כול ללמוד אנאטומיה.
טיח הבתים – שחור מחוספס ומשורטטות בו משבצות, כמו בעוגות דבש. או שהוא אדום, כצבע החרס השרוף. גגות אדומים נתונים על נדבכים בולטים צבועים כָחול. פתחי החלונות והדלתות של החדרים משחירים כפיות פעורים. על אף מרחב הים שמאחוריהם – הם־הם המרכז של הנוף. לחלונות סבכות־ברגל מצוייצות, המוסיפות חן של מעשה־תחרים.
תולה־המודעות ישב על קיר הרוס, כשרגליו תלויות בהפקרות. הוא כבר היה אצל קצין המשטרה, סיפר לו שסיים את מלאכת התלייה, השיב לו את הפעמון, וקיבל מידו את שכר עבודתו. נכנסה בו רוח חכמה ונימוסים יפים ונשק ידו של הקצין. הלה הצטחק ותקע לו בערפו כף. שניהם נשארו שבעי־רצון. החיגר קנה לו בכספו פיתה וגבינה, נוגש בפת ולועס בתיאבון, כיאה לאדם ששחק לו המזל.
על האדון אייזיק ועל העגלונים ואף הוא סיפור מימות גירוש תל־אביב
בציור זה, נקרא לו ציור א', ציירתי את מר אייזיק. זה שמימין הוא מר אייזיק בדמותו הרגילה, ומשמאל – לאחר ששמע את פקודת הגירוש, ואת פקודת אשתו. ולמה המגש שלפניו – תבינו מהמשך הסיפור.
עתה אתחיל מהתחלה:
הגברת אייזיק שמה את שתי ידיה הרכות על השולחן, משני עברי כוס התה, הסתכלה בהן ובשתי טבעות היהלומים שעליהן, הישירה את עיניה אל בעלה ואמרה בקול קצוב, כמו שאומרים פקודה לילדים:
“עליך לנסוע לפתח־תקוה, לשכור חדר ולהתקשר עם עגלון שיעביר את החפצים המעטים. ושלא ירמו אותך במחירים”
אני נותן כעת שורה ריקה – כדי שתסמל במידת־מה את הריקנות הגדולה שנתגלתה פתאום לפני מר אייזיק. הוא, משום־מה, השלה את עצמו בתקוה שאת הטרחה הזאת – טלטול הבית ועקירתו מתוך השכונה הזאת לתוך מערבולת הבלתי נודע, תקבל על עצמה אשתו, בין שאר טרדות הבית. לפעמים היה מר אייזיק גם תמים. נראה לו מגוחך להטיל עליו תפקיד בזה. הוא בקי בענייני מסחר אך לא בטרדות בית. אך אין ברירה. אשתו אמרה.
שיחה זו היתה ביום השני לאַרְכָה שניתנה לפקודת הגירוש – ולמחרתו הוא היום האחרון. הלילה שבא לאחר השיחה הזאת היה ליל נדודים למר אייזיק. הוא טילטל עצמו במיטה מצד לצד והתפתל. אף על פי שנפלה על השינה היו לו יסורים גדולים. אני משער לי שטלטולים מעין אלה יש לגולם לפני שהוא הופך להיות פרפר. עליו להתהפך מבפנים ומבחוץ ולסגל לעצמו סגולות שלא היו לו.
הנה לכן התרוצץ מר אייזיק מן הבוקר ברחובות השכונה, ועדיין לא השתחרר מאותן תנועות עצבניות שסיגל לעצמו במשך ליל הנדודים. כשראיתיו באותו בוקר לראשונה, עלה בדעתי להשוותו לגולם ההוא. איני לועג לו: אדרבה, הצטערתי על אבדן צורתו הרגילה, שהיתה מיושבת ובעל־הביתית. הנה בציור שלי תיארתיו בשני אופניו. אין חלק בראשו הקֵרֵח של מר אייזיק, שהתרבוש האדום שלו לא ניסה להתיישב עליו – ולא מצא את מקומו הסופי. לבסוף נמצא התרבוש בין ידיו של מר אייזיק, שהיו פשוטות לפניו, כתוך רצון להפגין: הנה כמה הוטלו עלי דברים.
אחר כך ראיתי את מר אייזיק קופץ על עגלת משא ההולכת לפתח־תקוה. ללא היסוסי בושה עלה במידה ידועה של זריזות, משך קצת במכנסיו, כדי לתת רווח לברכיו והתיישב ליד העגלון המאובק.
לפי האופן שבו הפקיר את עצמו על הקרש המכוסה שק, ונתן לאבריו את הרשות להיות מוטלים ברפיון – הבינותי שנסיעה זו עלתה לו במשא ומתן קשה עד שנקבע שכר הנסיעה.
ובינתיים מראה רחובות השכונה נשתנה הרבה. בכל הבתים נפתחו שני חלקי הדלתות. הכתמים השחורים של הפתחים, שנתרחבו שלא כרגיל, השרו טעם של הפקרות. כלי מטבח הוכנסו לתוך ציפיות כרים וארגזי נפט. יש לקבוע יחס אחר וחדש לעניינים רבים נושנים וקבועים. שולחן הניתוח של הרופא עמד על המדרכה. הוא נדמה קטן וערום. באמצע הרחוב עמדה ספת־קטיפה אדומה, כך, תחת כיפת השמים.
ילדים עוסקים בהתרת חבלים שהיו מתוחים בחצר. נעשה ברור, שטוב לדעת לעשות קשרים קלי־היתר. טוב לדעת מה מידת אורך החבל הנצרך לחבילה.
הו, הו, כשיוצאים לדרך ונוטלים רהיטים בלי לדעת איפה תהיה התחנה ואם יהיה גג לראש!
אנשים שאינם רגילים בנשיאת משא מטים את גופם לצד שכנגד בהעוית־פנים. הכל הולכים אל עבר הכביש הראשי שמאחורי פסי הרכבת. צעדים ראשונים, הליכתם אינה בטוחה. הם מביטים סביבם האם באמת כבר הגיע הרגע לעזוב. שוהים קצת, מביטים לצדדים. נושאים עיניים. עננים קלים, יונים וגבעות חול. האנשים השפילו עינים חרבות, כאילו ראו עטינים ריקים מחלב. אין מושיע. מכיון שהגיעו לכביש המאובק והלבן וכמפקידים עמם לתוך זרם מים – התחילו פוסעים במרץ, התמדה והכנעה. כמו אגרופי הלש בצק. כבר זזו ויצאו עגלות עמוסות רהיטים וחבילות לעבר הכביש.
בשעות הצהריים ראיתי את מר אייזיק קופץ מתוך עגלה שהגיעה מפתח־תקוה. הוא היה מזורז כאדם שכבר למד משהוא במשך יום זה. תרבושו על ראשו, ידיו פרושות לפניו כאילו נשא מגש עמוס.
מה היה סוף־סוף, במגש העמוס?
ספקות:
איך להתחיל לספר לאשתו את כל שעבר עליו בנסיעה זו? מר אייזיק ניסה במחשבותיו להרצות את הדברים בדרך כרונולוגית, לפי “איך שקרו” – וראה שיקשה עליו להגיע לסוף ברור. ניסה על דרך התוצאתיות – ומצא כי זה מסובך מאוד, ומשאיר מקום לשאלות הסברה הרבה. חשב לספר בדרך ההלצה, כאדם, כסוחר, שבטוח כי הצליח – ו“לא הלך” לו.
איך לספר, בלי להכנס לפרטי המערבולת, איך להסביר שפתח־תקוה היא עיירה גלותית, זרועה בתי־כיסא, הדפוקים מקרשים סדוקים, ללא מים שוטפים. זבובים גדולים. והוא ראה שם בין הקוצים שבחצרות רמשים אדומים בעלי נקודות שחורות. רמשים כאלה ראה בימי ילדותו לפני שיצא לכרך, ועוררו בו געגועים לילדותו המלוכלכת והיפה. לא עלה בדעתו שרמשים אלה נמצאים בארץ. איך להסביר שבפתח־תקוה אין אסיפות וועדות ודיונים ובעיות. פתח־תקוה, כל אחד לוחם שם, פשוט, את מלחמתו לפרוסת־הלחם. איך שהוא יכול. ביידיש. בלי מדרכות. בבוץ ובניצול כל חולשות האדם. פרות מלוכלכות בצואה נוזלת. זבובים מרובעים. מורסים אותם בין אצבע ואגודל. אין שם אפילו קומפלט אחד שלם של כרכי “השילוח”.
ואיך להסביר את מראה החדר ששכר, הבנוי קרשים דקים שזרקו עליהם טיח דק. ותקרה של רעפים אדומים עם קיני ציפורים בין הקירות, ושכר הדירה צריך לשלם מראש בעד שנה שלימה, שכר גבוה ביותר. ושהעגלונים (הוא מצא שניים אחים עגלונים) תובעים שכר־נסיעה־אחת סכום כסף שאפשר היה בו, לפני זמן מה, לקנות סוס חי. ניצול מכוער של אסון שנתרגש על חלק מן היישוב. איך נעמוד בפני הגזירות ובפני האחים? ופתאום יכולים הם, האחים, גם לא לבוא עם עגלותיהם. ונישאר תקועים. ואיך לספר לאשתו? הוא ראה למול פניו אצבע מושטת, אצבע אשתו. והוא שמע את קולה האומר: ־ “בוריה! אני תמיד אמרתי לך: הציונות שלך תמיט עלינו אסון.”
בבית מר אייזיק היו כבר כמה חבילות ארוזות וקשורות בתוך שטיחים, מוטלות על המרפסת. תריסי הבית היו כבר מוגפים, חוץ מאלה הפונים הרחובה. דרך הפתח ראיתי את חדר האוכל; על השולחן הגדול עמדה הפתילייה. אי־סדר זה היה לכבוד יום מיוחד זה. בסיר שעל הפתילייה התבשלה ארוחת הצהריים “ממה שיש”.
מר אייזיק עלה בזהירות בשלוש המדרגות אל המרפסת, כנזהר שלא להתקל ולא להשמיט את המגש שלו. עמד וניקה יפה בשק הפרוש את רגליו והספיק לחשוב: שטות נוספת! למה לשמור על נקיון הבית – ממילא עוזבים אותו תיכף. הרים את ראשו ונפגש במבטה של הגברת אייזיק. היא ישבה במקומה הקבוע ליד השולחן.
איך סיפר מר אייזיק
קרה הפלא. בדיוק ברגע זה ידע אייזיק איך לספר. כמו במטה־קסמים נעשה לו פתאום ברור, ברור מאוד, מה הספיק לעשות בפתח־תקוה ומה עוד עליו להספיק לעשות, והעיקר איך לספר לאשתו את הכל. מר אייזיק שמט את ידיו (המגש הנעלם) ואמר:
“תני לי, חנה, ממה שמתבשל על הפתילייה. עלי ללכת לבנק. להשיג הלוואה.”
הגברת אייזיק הגישה לו את קערת מרק העדשים. מר אייזיק אכל ונהנה מן החום שהתפשט באבריו מן המרק. נהנה מקוי האור שחדרו לחדר האפלולי בעד התריסים המוגפים ונפלו על הרצפה הנוצצת, וחשב: בחדר ששכרתי אין תריסים. ונפלא! והתפלא שהצליח לספר לאשתו את כל קורות היום. נראה שבאמת הצליח מאוד לספר הפעם. כי הגברת אייזיק הגישה לו, כשגמר לאכול, מטפחת־באטיסט מגוהצת, בשקט ובכבוד. ואמרה:
“תן לי את המלוכלכת.”
על דמויות שונות שיש למרפסת רגילה
בינתיים, כאילו הלך וקטן המרחק שבין השמים והאדמה. אי אפשר להלך בקומה זקופה. עגלות עמוסות עוזבות זו אחר זו. השכונה מתרוקנת.
מר אייזיק עוד לא חזר מן הבנק. הבנק ודאי כבר נסגר. הציפייה לשובו הלכה וגדלה בביתו. ואותה מרפסת רגילה, בעלת שלוש המדרגות, עמוסת החבילות, הפכה והיתה לעמדת־תצפית.
בני המשפחה עלו והשעינו עצמם על החבילות, כאילו היו סלעים, או שהיו מותחים את עצמם ועומדים על קצות אצבעותיהם ומסתכלים מעל ראשי האנשים אל עבר קצה הרחוב ליד שער הרכבת. עיניהם היו מחטטות ומחפשות לראות אם לא בא ראש המשפחה.
בשעה ארבע צצו ארבעה זוגות אזניים מחודדות של סוסים רתומים לעגלה. זו התגלגלה בזריזות, של מביא פדות, קרבה ועמדה ליד פתח בית אייזיק. ישבו בה שני עגלונים חסונים. כנראה אחים. הסתכלו במספר הבית. חייכו אליו, אך לא קפצו מן המושב.
“מר אייזיק בבית?”
“איננו. אך תתחילו להעמיס את אלה החפצים.”
“עד שלא נגמור בעניין השכר – איננו זזים.”
"תשובה מפוכחת זו, בשעה מאוחרת זו, עם סיומו של יום אחרון לגמר פינוי השכונה – היתה כמכת גרזן.
הראיתם חבית מים שדפנותיה נתבקעו והמים היקרים פורצים מתוכה, נשפכים סתם בחול הבולע אותם בלא־איכפתיות? ראיתם? כך היו דומים בעיני, אותה שעה, בני משפחתו של מר אייזיק. הם עמדו סביב העגלה והיו כאילו הולכים ונעשו מצומקים וקטנים. כוחותיהם יצאו מכתפיהם ששפו, עברו לאורך רגליהם וניגרו ארצה לתוך המרצפת האדישה. הזמן חולף, עגלות יוצאות, ובאזניים – כאילו – דפיקות־תוף ההולמות במהירות שאינה נותנת אויר לנשימה.
מעל התצפית ראו סוף־סוף בני המשפחה את ראשו הקרח של האב, עד שנתגלה כולו מתנשם ומחזיק את התרבוש לפניו.
האחים עלו ועמדו על המרפסת. אז התחיל המשא־ומתן על שכר ההובלה. אין אני עושה נכון אם קורא אני לזאת משא־ומתן. זו היתה מלחמת־שניים שנתפתחה בין מר אייזיק ושני האחים. הכוחות לא היו שוים. כולנו עמדנו על המרפסת, שהפכה להיות זירה, והבטנו בעינים ריקות אל הלוחמים. מר אייזיק היה חביב, הוא ניסה לדבר בכל האפנים: דיבר כסוחר פקח יודע הלכות מסחר, אחר כך בדרך השכל הפשוט והיושר ואחר כך הגיע לדרגה אחרונה, הוא כבר לא מיקח, כי אם הוכיח כיהודי בעל־מוסר כי:“עזוב תעזוב עמו”, ולבסוף כציוני שקרא את לילינבלום. המרפסת הפכה והיתה לבמת נאום. הנואם כבר לא פנה אל העגלונים בלבד, כי אם אל הרחוב, אל הקהל. הוא כבר דיבר בלויית תנועות ידיים מעוגלות, אל האויר.
לא הלך!
האחים, לעומתו, אחזו רק בתכסיס אחד, שלא שינו אותו כל הזמן. האחים חילקו ביניהם את התפקידים. אחד מהם דיבר עם מר אייזיק, והשני, כדי לגרות את התיאבון לסיום מהיר של המשא־ומתן – התחיל מוריד בזריזות את הקרשים מעל העגלה, כדי לאפשר את העמסת הרהיטים לתוכה. והיה כאשר מאן מר אייזיק למחיר הכבד – מיד היו האחים מתחלפים במקומותיהם ובתפקידיהם: הראשון רץ ומחזיר את הקרשים ומסדרם בזריזות, בתוך העגלה, כמקודם – והשני תופש את מקומו אל מול מר אייזיק ופותח במשא־ומתן מחודש, טרי ורענן ומלא יזמה כמו עפרון שחודד זה עתה. חליפת התפקידים בין שני האחרים חזרה שמונה פעמים.
מרת אייזיק, שלא היתה נוכחת כל עת המשא ומתן, הופיעה פתאום, על הרקע השחור של החלון הפתוח, שלחה יד רכה ומעודנת עם אצבע זקופה אל מול בעלה ואמרה:
“הציונות שלך!”
כעבור חצי שעה ראיתי את העגלה העמוסה של משפחת אייזיק עוברת ברחוב הראשי. על פני כל החבילות היה מוטל שולחן, רגליו המסורבלות היו מושטות אל מול הרקיע במחאה. כמו נבלת פרה בשדה.
הגברת והאדון אייזיק הלכו אחריה ברגל עד קצה הרחוב. הגברת לא הפסידה כלום מחשיבותה הרגילה. פניה היו מרוכזים אך ללא פחד בהמי. כשהגיעו לכביש פתח־תקוה עלו וישבו על העגלה.
הגברת אייזיק ישבה זקופה והחזיקה בידה שמשייה לבנה לימות החמה ומטרייה שחורה לימות הגשם. שתיהן ביד אחת. והיתה האדם היחיד שהרחיק ראות עד לימות החורף הבאים.
תל־אביב! איו להכירך. תל־אביב, את הפכת להיות מחנה גולים. כמו בתמונה של הירשנברג: ילדה עם קומקום. כמו בגלות.
יש הבדל, יש הבדל!
פתאום קרה משהו ברחוב. אנשים התחילו לרוץ אל עבר שערי השכונה. נשמע צלצול רם ועליז של דליים ריקים, קול שוט וקריאות. מתוך ענן אבק לבן שעלה מן הכביש הופיעו עגלות. אחת, שתיים, חמש, שמונה, הרבה!
עגלות של איכרים שדפנותיהן סולמות. עגלות שבזויותיהן נשארו תקועות שבּלים. עגלות שהעלו באף ריח של מרחבים צהובים, לא מרחבי חול כאלה אשר סביב השכונה, כי אם ריח שדות צהובים ברוכי־יבול.
והעגלונים, עגלונים צעירים, בעלי חולצות פתוחות וכובעי־קש רחבים. פניהם היו ידועים מאוד, כאילו יצאו כולם מתוך צילומי־קרובים השמורים בכל בית. דודים ובני דודים.
העגלונים תקעו את השוטים בראש העגלות, ירדו ותלו שקי אוכל לפיות הפרדות. והעגלונים ידיהם היו תפוחות מעבודה, הקמטים שבהן הזכירו את חריצי האדמה השמנה המתבקעת.
שיירת עגלות זו באה לעזרת השכונה ממושבות הגליל. שיירת עגלות זו שהתה יום ולילה בדרך עד שהגיעה הנה. שיירה זו הלכה בדרכים עקלקלות, כדי לא להתקל בצבא התורכי, שודאי היה מחרים את הפרדות העגלות והעגלונים.
שיירת עגלות זו הביאה עמה רוח אחרת. כשיש אחים, הו, כשיש אחים לעזרה – קל יותר לשאת כל אסון. בא הבטחון כי נוכל לאסון. יש כוחות, יש סבלנות. יש גם בת־צחוק ובדיחה קלה – ודאי שנעבור את הצרה בשלום. פתאום נראו האנשים כאילו התרחצו והסתרקו.
כך נגלה הצד השני, במקום הדיכאון באה התאוששות. ריח הפריחה של הפרדסים וחבילות המצות בסדינים הטהורים מרמזים על חג כמוס השמור למאמינים בו.
אחד בחוּר
עגלון, אחד בחוּר, התיר את הדלי שהיה תלוי על המוט שמאחורי העגלה והעמיד אותו מתחת לברז הקרוב. הפרדות הרחיבו שוקיים בריאות והרטיבו בזרם מהביל את הכביש, כשעיניהן מביטות בעצבות לצדדים. למשמע מי הברז הרחיבו הפרדות את נחיריהן. עד שהמים מתבעבעים בדלי הביט הבחור בעיניים נבונות אל בני המשפחה שעמדו לפני הבית. לאחר שהפרדות שתו לרויה פנה הבחור אל הסבתא (איך ידע, כי הסבתא היא המנהלת את ענייני המשפחה הזאת?) ואמר:
“סבתא, החפצים מוכנים?”
סבתא הביטה בו בראש מורכן מעבר למשקפיה וענתה:
“ברוסיה היינו נוסעים תמיד בכרכרות. בחֶרסון. כאן אין לנו כסף. אנחנו – ברגל.”
“סבתא, מי רוצה כסף? – ענה הבחור – הנה את שבי לך על הארגז הזה, בצל הבית, והביטי אם נכדייך ואני מוציאים את כל הרהיטים שאת רוצה לקחתם אתך.”
סבתא אינה שבעת רצון:
“מה נטפל אלי הצעיר בעל השוט? אין כסף לעגלה. אנחנו נלך ברגל.”
אחר רגע הוסיפה:
“מה השמחה עלי שאשב פתאום, באמצע המהפכה, על ארגז ודוקא בצל? אפילו בחתונות בנותי לא ישבתי לנוח.”
בהערה זו כבר הורגשה הכניעה. היה משהו בלבה, אך לא גילתה אותו. בפניה ניכר כי רוצה היא להמנע מלקבל עזרה מקופת־הקהל. הנה לכן הזכירה פתאום את העיר חרסון וימי־עושרה.
“סבתא, מדוע אינך מבינה – משדלים אותה הנכדים – הוא אינו עוזר בעד כסף.”
“מרגע שבא הבחור אעם הסוסים, אני כבר אינני מבינה אצלכם!”
“הבחור עם הסוסים” הביט בעיני סבתא, בת צחוק פשקה את שפתיו וגילתה שיניים לבנות, שבמקצת עולות זו על זו. זה שיווה לו הבעת חן משונה. בת צחוק כזו מצטחקים רק בני משפחה בינם לבין עצמם.
בת הצחוק עשתה את שלה.
“טוב, הנה אני יושבת!” אמרה סבתא בויתור.
“כן, סבתא, שבי־נא בצל. לא נשכח אותך פה. עוד אושיב אותך בראש העגלה, ליד המצות העטופות בסדין הטהור, ועיניך תהיינה צופיות על פני הדרך. נרפד את מושבך ולבך ירחב אל מול השדות, כאילו יוצאת את לקדם את פני הימים הטובים שנכונו! לך, לנכדייך, לתל־אביב ולכולנו. מגובה מושבך תראי אותם, אַת הראשונה! ותבשרי אותם לנו.”
הוא מדבר, ובינתיים מרים בקלות את החבילות ומסדרן בתוך העגלה, כששריריו מתרוצצים הלוך ושוב תחת שכבת העור הדקה והשחומה של ידיו.
הוא פנה ועלה אל מרפסת השכן, ממול, והתחיל להעמיס גם את חפציו על העגלה. בפינת החדר ראה כורסת קטיפה אדומה, מאותן הכורסאות שבאגדות, שסבתות יושבות בתוכן וסורגות, ומשענות רפודות מן הצדדים, לידיים, והדום לרגליים.
“וכסא־נוח זה תקחו עמכם?” שאל הבחור, נשא אותו וקשרו יפה בראש העגלה, הציב כמה ארגזים וכסאות ועשה מהן מדרגות. הרכין עצמו בחן ואמר:
“סבתא! הנה!”
האדמה מסביב היתה שלנו
בינתיים יצאו עגלות אחר עגלות. הן הלכו הלוֹך וחזוֹר בין כפר־סבא, פתח־תקוה ותל־אביב. השכונה הלכה והתרוקנה.
בית אחר בית עצם את תריסיו והדלתות ננעלו. אל התריסים והדלתות נצמדו קרשים בשתי־וערב, כמו שמסמנים המורים חיבור שאינו טוב. רחוב אחר רחוב מתרוקן.
רוח אחר־הצהריים קמה והסיעה את פיסות הנייר ושיירי הקש ושלחה אותם לפני העגלות היוצאות לדרך.
עוד שעות אחדות והחול שנדוש כל כך, במגרשים שבין הבתים, ביום נסער זה ברגלי אנשים נסערים – יהיה חָלק ולָטוּף, והבתים יעמדו שקטים וסגורים, כאילו אחוזים בכבלי שינה וכישוף.
העגלה העמוסה ניטלטלה מצד אל צד בכביש המשובש, המוביל אל עבר פתח־תקוה, היא יצאה אל בין השדות שמאחורי חורשת האקליפטוסים. סבתא ישבה בכורסתה. הרוח, שזה מזמן הרפתה מהעיף את פיסות הנייר והקש, נטפלה לקווצת שערותיה הלבנות, שיצאו מתחת שביסה. סבתא שלחה את ידה המקומטת והזריזה, משופשפת־הצפרניים מרוב עבודת בית – והכניסה את קווצת השערות למקומה. היא ישבה זקופה והסתכלה ישר אל אשר לפניה במרחב. האדמה מסביב היתה שלנו. ריח משכר עלה מן הפרדסים הפורחים, והתמזג עם ריח דק של מצות, שהיו בסדין ליד ימינה של סבתא.
סבתא הצטחקה ואמרה:
“ואת פני חג הפסח נקבל בשדות.”
לתוך לוע השטן
כבר התרגלתי מאוד למכנסי הארוכים. כבר התמתחו ליד הברכיים, וארכובותיהם נשרכו ברשלנות על הנעליים. כבר יכול אני לקפוץ לתוכן – והן הקפיצו אותי לתוך לוע השטן.
ישבנו מסובים לשולחן ואכלנו ארוחת־צהריים. שולחן עגול היה. והארוחה דלה, שאפשר לאכלה בלי כף ובלי מזלג. אך הסבתא היתה עורכת עליו, משום המנהג, כפות, מזלגות וסכינים.
האוזן היתה תופסת בשמחה את קול הקשתם בצלחת; צליל זה היה מיד מגרה את הריר בפה. תאבון־כלבים. בלי תאבון גדול היה קשה ללעוס מאכלים מחוסרי בשר העשויים מכל מיני “במקום”.
שפשוף של כמה זוגות נעליים ליד הפתח – ונקישה בדלת. צללית גדולה של חייל תורכי גדול עמדה בפתח הנמוך וסתמה אותו כפקק. בין זרועותיו, כמו מתוך חלונות, ניבטו עוד שניים. אחד מאלה, שראיתי רק את ראשם, פער פה ואמר:
“הם באים לתפוֹש חיילים משתמטים.”
החייל הגבוה, הפקק, הביט סביבו בבטחון של כַּנָּר ראשי. מביט אל המטען החי שהיה בצריף: סבתא, שתי אחיות ואני, בן הארבע־עשרה. סך הכל. ודאי שהיה מאוכזב.
החייל הגבוה, הפקק, עשה צעד לאחור כסרטן, כדי לצאת מן החדר. אך בעל הפה הפעור נשתחל, עבר ונכנס ובחש בעיניו. עיניו גילו את המכנסיים שלי ועמדו. כולם הביטו אליהם. המכנסיים לא דיברו – אך היו ארוכים כשל מגודלים.
פשט הפקק יד ארוכה, כפה למעלה, ואמר:
“ויסיקה.” (תעודת שחרור מן הצבא).
הוצאתי מכיסי האחורי, שהיה כמו טלאי, פיסת־נייר המעידה על גילי ושאני תלמיד בית ספר. היתה כתובה בתורכית טובה שכתב מורנו לתורכית וחתומה בחותמת עגולה.
הפקק שקל אותה בכפו הפשוטה, טילטל את ראשו ימינה ושמאלה וקרא אלי:
“בוא”
אז נכנס בעל הפה הפעור לתפקידו ואמר:
“הגוי אמר שאתה חייל משתמט. התעודה אינה טובה. הגוי אמר שאתה בן עשרים ואחת. ואלה מכנסיים של בן עשרים ושתיים ושאתה משתמט שנה שלמה – הרי שאתה בן עשרים ושלוש, והגוי אמר שהוא לוקח אותך למשטרה המרכזית, לרמלה.”
עדיין עמדנו סביב השולחן העגול. היינו מוכי תמהון. המזלג שהחזקתי נשאר בכפי. פשט החייל, הפקק, יד־ימינו לאחוז בכתפי. זזתי שמאלה, כדי להשתמט ממנה. הרתיעו עצמם גם שאר בני משפחתי שמאלה. פסע הפקק פסיעה ליקרב אלי. זזתי פסיעה. פסע הפקק שתי פסיעות. זזתי אני ובני משפחתי שתי פסיעות. החיש הפקק כמה לצעדים לתפסני, מיהרנו אנו סביב השולחן, סַבנו סיבובים, שמאלה, ואחר־כך בא שינוי תכסיסי וסבנו כולנו ימינה.
אז שלף החייל השני כידון והניע אותו כשוט. הסחרחורת עמדה ואני נצודתי.
בעל הפה הפעור:
“הגוי אמר שבעשר מג’ידיוֹת יוכל לקרוא בתעודה שלך שאתה תלמיד. הגוי אמר שאני בעל משפחה וילדים. הגוי לא יודע חכמות. הוא אמר שאתה רדפת אחריו במזלג ורצית להרוג אותו. אם לא יצליח לקרוא את התעודה שלך אפשר שיתלו אותך.”
הסבתא חייכה חיוך עצוב, הוציאה את המזלג מידי ואמרה:
“לך אתם, בני. כסף אין לי, אתה יודע.”
יתלו אותי
הרחוב היה ער ומרובה באנשים. מאלה שהוגלו מתל־אביב. הרוקח, שעסק בחנותו בסינון מים רתוחים לתוך בקבוקים קטנים, הרים ראשו ואמר:
“יוסקה כבר תפש שוב את מי־שהוא.”
מי־שהוא, זה אני במכנסיים ארוכים. עברנו על פני ועד המושבה. בפתח ישב המזכיר כשעפרון מושחָל לו אחורי אזנו. הִנְציץ במשקפיו כתופש עניין והמשיך לשבת. חיים אדוּשים. עברנו על פני הבית האחרון, בחלון ראיתי את יונה. שערותיה היו מתוחות ומגלות שביל ירקרק שחצה את קודקודה, וריסי עיניה היו ארוכים ומפילי צל. הסמקתי ורציתי שתראה אותי. לא ראתה אותי משום שאחיה קרא לה מן החדר השני: ־ חמורה!
הייתי עזוב. יתלו אותי. יונה, אני שיקרתי לך. איני יודע לחלל על חליל.
הקצין
הגענו לקצה המושבה. בצל אחד העצים שבחורשת הזיתים חיכו לנו שני חיילים וחמישה תפושים נוספים.
החייל הגבוה, הפקק, שהיה הקצין, ישב והשעין את גבו אל עמוד ששימש כגדר. נניח שהעמוד כעת הנו מרכז (לתמונה). אני מזיז אותו בדמיוני קצת ימינה, כדי לתת מקום לרגליו הארוכות של הקצין. אין ספק שצריך הייתי להתחיל בשלושת הקמטים, שהיו על מצחו הנמוך. עקשניים ואומללים. ראיתי קמטים כאלה על מצחן של פרות שדופות, יודעות רעב. אם אוריד מבטי מן המצח אל הידיים הגדולות, הרפויות מחוסר המעש – ואעבור מהן אל הרגליים – יהיו העניינים בסדר יותר, כי חשבתי להתחיל ברגליים שהתבלטו בנעליהן הפתוחות. רגליו, העטופות חותלות־רשולות, היו נתונות בנעליים, פעורות אגפים, ללא שרוכים. מידת הפרטים שראיתי בפנים – ומידת הפרטים שנתגלו בנעליים הפעורות איזנו את הצד השמאלי עם הצד הימני.
ואשר לאור, הוא היה מסנוור, כי נפלה הקרנה מבוהק האבק שבדרך. יצא איפוא, שגופו של הקצין שלי נראה כצללית, והצבעים שבו אבדו את ניגודיותם, דרך משל, כאותם צבעים שאנו רואים בתאנה בשלה: לכאורה צבע אחד שלם לכולה, אם־כי המסתכל יראה בה כמה ניואנסים של צבעים. אפילו צבע הצל, כדיוֹ שנשפכה, היה כהה ונתמזג עם צבע פניו של הקצין. אם להוסיף ולתת בכתם של הראש קוים של אף ופה פעור־למחצה, בסדר! סידרתי את ראייתי.
נכון, הקצין היה רבוץ. ככלב מזה־רעב ועיף־נדודים שרבץ בצל, משלח לשון חפצה.
קמטים אופקיים אלה שבמצחו, שהם באמת נושא התמונה, מקומם בראש התמונה ובאמצע. כל המראה הזה, ריאליסטי, כבד ומסוים. זה נפלא. אני לא רואה בתמונה זו כל סמל; אך כמה דברים הסיחו דעתי מן המסגרת שקבעתי מראש.
העמוד
העמוד אשר עליו נשען הקצין, קליפתו נתקלפה בכמה מחלקיה מן החום וחשפה את בשרו, שהיה בחלקיו צהוב בחלקיו אפור. שארו נתבקע כמה בקיעים לאורך, בקיעים לא שוים בגודלם ובצפיפותם. תאי העץ וחלוקת המיצים שבו לא היו אחידים, כּבעת שהעץ עוד היה חי את חייו הראשונים. אני רואה שיש לו כעת חיים שְנִיים. חיי דומם.
שבלולים לבנים
העמוד היה מיושב בשבלולים לבנים, שהתגודדו עליו בצפיפות – עד שכיסו אותו והיו דומים לפריחה של מטה־אהרון, אף־אמנם עשו את העמוד המת למטה־קסמים, מאותם העצמים שמתייחסים לעולם אגדות־הילדות, מקום שהצדק תמיד ידו על העליונה.
הנה, כשרואים דברים כאלה – הם מפריעים לראייה הפשוטה, השייכת לעניין אחד מסוים. (נחום, אתה מתרחק, אתה מַחליק על רצפה רטובה.)
מדי פעם היו כמה שבלולים שולחים ומזקיפים קרניים גששניות וראתניות, מוציאים ראש מוקרן ומזיזים עצמם, בתמימות ובכובד של תקופת הפּליאוקן (נחום, חזור לעניין!)
הבטתי שוב אל הקצין. אין ספק, הוא מעורר רחמנות. נותק מארץ רחוקה, לא בטובתו, לא לפי תפקידו, אינו יודע קרוא, בארץ זרה, ומי־יודע־מה מחכה לו בביתו שבהרי אנאטוליה.
(נחום, נמאס להבין את הזולת ומתוך כך לחוס על האחרים. סדר שתסתלק, אתה והתפושים האחרים. קח עניינים ביד – נידון־לתלייה שכמוך. ושלא תסתתר מאחורי גבה של האמנות.)
אורי
כל הקריאות האלה שאני מביא בסוגריים, הן קריאות־ביניים של ידידי אורי. אין אני פוסק מלשמוע את דבריו ותגובותיו על כל עניין שאני חושב ומרגיש. אני גם רואה אותו. הוא שזור בחיי. אני רואה את תלתליו הצהובים על מצחו הבולט, כשהוא מתנפל עלי תמיד בשצף. אני רואה גם את אצבעות רגליו בסנדלים. אצבעות דומות לתפוחי־אדמה קטנים, המגלות טוב־לב – שאינו בנמצא על קצה־לשונו.
מה מידת האמת באמנות, קישוט בלבד? ראייה נועזה ריאלית, או ציצים אסתטיים? רכוכית אסתטית – הנה על דברים אלה וכיוצא־באלה נתדיינו הרבה, בהיותנו יחד, ובדמיון – כשאנו פרודים.
ואני אומר: הוי, כל אלה שעוד לא איחרו, קְנו לכם ידיד.
אורי, ראֵה איזה יום נפל לי יום זה. איך אתחיל לספרו לך. ראה מה שופשפתי ביום זה. הנשאר בית־קיבולי בעינו, כתמיד? הלא אנחנו כלפי־עצמנו. אין זו תצרוכת לאחרים, ואין זה חסד לאמנות, אל תרצה לחייך אלי בחסד. חמור! יום זה אני רואה דברים.
יוסקה
היחידי אשר לא נתן להירגע (כי בינתיים פגה המתיחות, המרחב השפיע) היה בעל הפה הפעור. הוא עדיין בחש וטרח לתרגם את מה שלא אמר הגוי. והיה משטח לפנינו איומים, כמו שטיחים לפני הסולטן.
אז ראיתי כי השקט הזה שהיה – היה רק כלפי־חוץ. האי־אכפתיות בדמותו של הקצין היתה מכוונת: ־ אני משלח אתכם לרמלה! התפושים, מי שלעס קוץ יבש, ומי שהסתכל בעיון רב בצורת אצבעות רגליו. בחלונות הבתים המרוחקים עמדו והסתכלו בנו. לא, האויר אינו שקט כפי שדמיתי מראש. הנה לכן התרוצץ כל כך יוסקה, ורצה לבקע מה שהוא אצל מי־שהוא – ולהזיז את העניינים.
“שלמו לו,” סיים יוסקה וישב.
“למעשה, אמר אחד התפוסים – לו מיעכנו קצת את פרצופך המנוול, היה הכל מסתדר.”
“אין זה כל־כך פשוט, – אמר תפוש אחר, – יוסקה אחד זה כבר עשה הרבה צרות – וגם יוסיף. אך הוא יודע למצוא דרכים אל השלטונות והוא מביא ישע במקרים כאלה, שהכל כבר נואשו מהם. כמו כל מוסד ציבורי, על כל מגרעותיו, הוא מביא גם תועלת. יוסקה מוסד ציבורי מועיל. הוא נותן לקצין הגדול ולקצין הקטן ולחיילים. לא כל הרווח נכנס לכיסו, וגם זו אמת. הוא מטופל במשפחה גדולה. יש לו כוח־זכרון. אם תפש אותך פעם יתפוש אותך בשנייה לאחר חמישה חדשים.”
“כסף או רמלה?”
חבל־הכביסה, שהייתי כבול בו, היה עשוי קשר מסורבל, והכאיב את הזרוע.
אחד
האדם הזה ישב ממולי. אחד החבושים. הגזמתי בגודל החלונות שבין זרועותיו, עקמתי והארכתי את קווי הזרועות – כדי שיהא מקום בחלונות לכל מה שראיתי מבעדם. את המשקפיים הוספתי מדמיוני. ניחשתי לפי מבטו המאומץ כי הוא בעל משקפיים. ואמנם היו לו משקפיים בכיסו. הוא עצמו הסביר לי:
“לי בכיס יש משקפיים. אם נקבל מכות – שלא תישברנה.”
מכיון שהתחיל המשיך:
“יש לי שם תעודת־אזרח אוסטרית. אותי אין התורכים יכולים לאסור – אני מוסר את עצמי. עוזר קצת – ומראה את התעודה. מקשר עם הועד. אנחנו שלושה כאלה. תעודות אמיתיות. דמוראליזציה ציבורית. אתה מבין, לאן אנחנו הולכים?”
“לרמלה.”
“רמלה? כלום! לאבדון! כאן ביישוב, שיהיו לנו יוסקה ושו'… אחרי לילינבלום, אחד־העם, שומרים ועד מטבח פועלים. דוקא לאבדון.”
היה לו שפם פלומה קטן על שפתו העליונה; והביט בי כאילו הכירני פעם. כתפיים נפולות, זרועות רזות, דיבר לא מגופו – כי אם מרוחו. כל הנוף פתאום נראה לי אחרת – דרכו. הנה מכאַן הגעתי לצייר חלונות בין זרועותיו.
(תחדל להיות מצלמה חמורית. זוז.)
(“אורי, עזוב אותי. אני פעם אחרת אסביר לך.”)
קיבלתי
קיבלתי חשק לגמגם. הרכנתי עצמי לעבר בעל התעודה האוסטרית ומילמלתי:
“שמע־נא. למה לי לשתוק. אני צריך לאמור לך. למה לחכות לנקרולוג? אם אתה כזה, אם יש כמוך, שיודעים מה הם רוצים ומתמרדים נגד עולם מכוער שעושים לעצמם האנשים; אם יש אנשים, ואתה אחד מהם, אשר דרכם נראה הנוף אחרת, יותר יפה וחגיגי – תוביל אותנו, אמנם, לרמלה, אך לא לאבדון. משום ש, יען…”
פתאום נחתה עלפי מכה חזקה. הרגשתי שאני לש דם בפי. הקצין, שהיה אדיש כזיקית בשמש, נתלקח, פתאום, ושלח לי מכה זו במלוא תנופת ימינו.
“דומו, כלבים!”
(עכשיו כבר תזוז?)
המכה על הפה היתה נפלאה. לא במובן של מכה. ממנה־והלאה התקדם הכל בסגנון של טלגראמות. שתי שיניים נעו בפי. בעל תעודת האזרח האוסטרי – קפץ. כל התפושים עמדו על רגליהם. מה הוא מכה את הנער! (זה אתה, נחום, עם כל ההבנות וכל הראיות שלך.) התעודה נכנסה למחזור, ובעלה עמד כבר חפשי. שלושים מג’ידות ירדו והיו לעשר. וגם הן אינן. בעל התעודה כבר מניע רגליים צנומות בתוך מכנסיו הרחבים, פונה בין הבתים שבטבור המושבה. וחזרו משם שניים. היו בועד־העזרה. התירו את החבלים מעל ידינו. ויוסקה לחש לקצין ברוב־שמחה לגמר־הטוב:
“אמרתי לך! תתחיל מן הילד.”
מכנסיים ארוכים
כששבתי הביתה עמדה הצלחת על השולחן העגול, המזלג, הסכין והכף לידה. סבתא עמדה בעומקו של החדר וחייכה אלי בעצבות:
“השמלה של דודה שרה, אינה מביאה ברכה, בני.”
“המכנסיים הארוכים, סבתא, הם.”
שכבתי על הספה, הידקתי את לשוני אל שיני הרוֹעוֹת, פָּניתי אל הקיר המקולף וחשבתי:
“עכשיו, אורי, אליך. מכנסיים ארוכים אני רוצה. אתה מחויב להבין לי, משום שאני רוצה במה־שיבוא, במה־שהלאה. משום שאני יודע שמה שבסוף הוא העיקר. גם הסוף עצמו, ועד בכלל. באמונה שלימה, אני רוצה להכביד על כף־המאזניים אל צד מה־שבעתיד.”
עוד ראיתי את התלתל הצהוב על מצחו של אורי אף לא קלטתי את תשובתו ונרדמתי.
אהבה מצד אחד
אתה לא יפה ולא חזק מאחרים. – אך אני אוהבת אותך. שתיקתי ואורך־רוחי הם הביטוי הנאמן ביותר לאשר בינינו. אתה יכול לצעוק – אבל אני מביעה יותר ממך. אני בסמטת האוהבים האומללים."
(מתוך מכתב)
בין רחובות השוק שבטבריה הישנה, היה אדם מהלך וקורא בקול רם:
“חמור בלירה!”
אחריו הלך חמור קטן־קומה. אפסרו לא היה נתון בידי בעליו. הלך אחריו בדביקות צעד־צעד. ודאי שלא ידע, מה מכריז בעליו, ולא חָש בריח הבגידה שעומד לבגוד בו אדוניו.
חמור בלירה – מחיר זול הוא. ובכל זאת נתנו בני־האדם לעבור למכריז בלי לעצרו.
“חמור ורתמתו בלירה אחת!”
אך אין איש נותן דעתו על מציאה.
עייף מן החום, ישב לו המכריז בצל בית־הקפה. מחה באצבעו, בתנועה אופקית, את הזיעה מעל מצחו, הניעה בחוזקה לנער מעליה את הטיפות ובהרמת כפות ידיו השמימה קרא בקול אל החמור:
“ארור אתה לי, ארור אתה ביום, וארור אתה לי תחת המדרגות. שפכת על ראשי אסון כמפל־מים. אינך יודע אפילו מה זה מפל־מים. אתה רואה, איש אינו רוצה בך. אני מוכר אותך בחצי־חינם. וכבר הוספתי עליך את הרתמות. ונוחה הישיבה על גבך כישיבה בכורסה. פושטים רגל לאדמה, ואתה יוצא לי בין הרגליים. תפצה האדמה את פיה ותבלעך, אתה, הופך חיי, ראשי למטה רגלי למעלה, שופך נזידי על אבני החצר!”
אך האדמה לא פצתה פיה, אפילו לא זעה. רק בעל בית־הקפה הציג שרפרף ואמר:
“הוי אדם, שב וירווח לך. הצל והצינה מרפדים את הלב. והמוח יצמיח מחשבות ערוכות סדרים כבצלים בערוגה. איך תצליח למכור סחורה, ואתה עצמך מדבר בגנותה?”
“אחי – ענה המכריז, ־ איזו סחורה? לא סחורה, אלא אסון. אילו ראית את לבי, היית חושב שזה כבד קצוץ.”
שלף בעל בית־הקפה סיגריה אחורי אזנו ונתנה לבעל־החמור:
“עשן. עם העשן ינדוף כעסך.”
החמור שעמד באמצע הרחוב, הסתכל בחיבה גלויה בבעליו, שהדליק את הסיגרייה ופלט עשן משני נחיריו. ראה בעליו מבט־חיבה זה ונתרתח:
“בהמה, פנה את הרחוב ואל תסתכל בי!” קרא והטיל בו את השרפרף. פגע השרפרף בחמור. הוא הזיז את גופו וקרב ועמד בין כסאות בית־הקפה.
אמר בעל בית־הקפה:
“אחי, להשליך כסאותי שלי אינך רשאי. וכך אתה משלם לי שכר הכנסת־אורחים שנהגתי בכם? כבר ראיתי אנשים, שמרוב כעסם למדו לדבר אל בהמתם כדבר אל בני־אדם. ושכחו מנהגים של בני־אדם.”
עמד בעל־החמור, כשידיו תלויות לו באשמה, טילטל ראשו, כמי שמתקשה לָגוֹל משהו מעל לבו:
“איני יודע, מה לומר, אין לי מלים, יש לי רק מכאובות, ואותם עלי לשמור לעצמי, כאילו בא מכתב, ושמי כתוב עליו, כל מבט של חמור זה מעבירני על גדותי. רואה אתה: גם עמך קילקלתי את השורה, בגלל החליל הסדוק הזה!”
אמר והורה על החמור. נידנד החמור באזניו כמבין, שעליו מסבה השיחה, ומרוב תענוג הרעיד כל עורו רעידות דחופות־וקצובות.
בית־הקפה היה ריק מאורחים. זבובים משועממים עפו ממקום למקום ונסכו חשק לשמוע סיפורי־מעשיות.
תיקן בעל בית־הקפה במלקחיים שבידו את הגחלים שבנרגילה, נשף בהן ואמר:
“רואה אני כמה חמורך כרוך אחריך. עוול הוא למאוס בידידות, ואפילו היא של בהמה. אל תשלם רעה תחת טובה. איך קרה הדבר?”
פשט בעל החמור את רגליו לפניו, כמי שמתקין עצמו לישיבה ארוכה, ואמר:
"אחי, אני מודה לך על הישיבה שנתת לי ועל הסיגרייה, אך רואה אני שאתה מכין עצמך לשמוע מפי סיפור של אלף־לילה־ולילה. אני לא עושה זאת! סליחה ותודה. לפניך יושב איש מר־לבב ומר־יום. אתה יודע, מה זה? אך אעיף, עיני בו, בחמור זה, ומיד לבי מתגלגל ומתחבט, כפחים ריקים בסופת החורף. ראש ורגליים. אתה יודע, אין לי סיפורי מעשיות בשבילך. מוכן אני לקפוץ מתוכי ולהיתקע באיזה מקום אחר ואפילו בתוך בקבוק זה, שפרחי הנייר נעוצים בו, או בתוך זכוכית־המנורה שמתחת לתקרה. לי לא איכפת, לשבוע, ליום או לחודש.
בעל בית־הקפה לא הניד עפעף. בעל בית־הקפה רגיל לשמוע וידויים. בעל בית־הקפה יודע איך הם באים.
“וכי לא אמרתי לאשתי, – פתח פתאום בעל־החמור, – לפני שיצאתי ביום הששי שעבר: הכיני ארוחת שבת ביד רחבה? אמרתי! וכי למה לא? הלא קיבלתי שתי מאות פחים להלחים, למלפפונים כבושים. וכי לא הלכתי? וכי לא עשיתי? – עשיתי! וזה הכל. הכסף היה אצלי בכיס פה. השמש היתה עוד בשמים שם, ובתי־הקפה שעל יד הכנרת היו מסביב, הכל בסדר. כמו האצבעות בפיסת־היד. הלכתי לשוב הביתה. אך זהו, פה מתחיל העניין! לא, אחי, – אני אומר לך באמת –אין לי סיפורי־מעשיות בשבילך. שיגדלו בניך סביבך כמו שתילים במקום שאכלו עליו אבטיח.”
ברחוב רבתה המהומה. המכריזים על סחורות היו פותחים פיות גדולים. מפתחי הבתים, המסוידים תכלת, היו מופיעות יהודיות זקנות, בזהירות ובבקיאות גדולה היו ממשמשות בידיים, המורגלות בדפים של קרבן־מנחה וצאינה־וראינה. הן מילמלו אילו מלים בערבית משובשת, מילאו את סליהן ובצניעות טמנו ידיהן מתחת לסודרי הצמר, התפוחים והחמימים, שהיו על כתפיהן. (מדוע אין לאמהות שלנו סודרים כאלה?) בצעדים זהירים, המחשבים כל אבן ואבן שהן דורכות עליהן. שבול הן אל הפתחים הנמוכים של הבתים המסוידים בתכלת־לבן, נכנסות וסוגרות בעדן דלתות ירוקות או כחולות, ונעלמות – כדמויות אגדתיות שאין להן רשות להתנועע אלא עד שעה מסוימת.
בעל־החמור מביט על סביבותיו, כמחפש משענת לרוחו הנסערה, ולא טוב לו. מבטו תופס חלק מתכלת הכנרת, הפרושה עד להרים הוורודים, שוהה שם שהייה וחוזר אל החמור.
החמור העומד סמוך לו, בין הכסאות הנמוכים, מרכין ראש וניצב בנחת, כאילו ירד עליו מלקוש פושר. הזבובים חושבים אותו לדבר של מתיקה.
למראהו השקט ננער פתאום בעל־החמור ברגש רב, כגחלת עוממת שנשב עליה הרוח, או כמי שנצרב בפלפל חרף, ואמר:
"למה לא הלכתי הביתה למה קניתי בטנים וראחאט־לוקום לשבת? למה צריך אני לחשוש, שמא יבוא משהו שהוא רע! למה אני הולך ברחוב שמוכרים בטנים לשבת? למה אני מרגיש פתאום, שמישהו נוגע בי מאחורי בכיס הזה? למה אני חושב: ידיד מבית־הקפה מתלוצץ עמי? למה אני קורא: “חמור!” ופונה לאחורי? אגיד לך. מאחורי היה, באמת, חמור. הנה, בהמה זו. זה הוא הידיד. דחפתיו והלכתי. ואולי איני הולך מן הרחוב הזה לרחוב שמוכרים בו ראחאט־לוקום לשבת? ואולי לא נוגע אחד בכיסי שלי, במקום שאני מחזיק את הכסף? ואולי לא חשבתי בלבי: אחד ידיד מבית־הקפה עושה לי חכמה. אז אני קורא: טמבל! אני מחזיר פני: את מי אני רואה? את זה! המור, וזהו הטמבל!
"הרימותי שתי אבנים, כמשקלות של מאזנים, וזרקתין בו. הוא ספגן, אבל לא זז. רק מביט בי, שאצטער על מעשי; תפשתיו בראשו, הפניתי אותו צד הרחוב, הגולש אל הכנרת ובעטתי בו מאחוריו, שילך, והלך עד שלא ראיתי עוד את אזניו.
“ואני חוזר ועולה לרחוב, שבו מוכר רחמים גרעינים מלוחים, ובאמת טובים, בפינה, לשבת. שלום, רחמים, מה שלומך, שתהא לך שבת טובה וכך־ככה – מישהו נוגע בכיס הכסף שלי. אני חושב: הפעם, באמת, ידיד מבית־הקפה עושה הלצה, אני קורא בכעס גדול: ־ הוי, המופקר! מחזיר פני לאחורי. מי עומד במתיקות של ידיד ותיק, חביב? – זה החמור הטמבל! – שואל רחמים: זה “המופקר” – חמורך שלך? לא, אומר אני. אומר רחמים: חשבתי, כי טוב שיהיה לך חמור. יוביל פחים לשטיפה בכנרת, וישאב למחסנים. ודיבר כמו סוכריה. אומר אני: אפשר, אפשר. אך של מי הוא חמור זה שבחר בי ונטפל אלי, זה שלושה רגלים?”
"אומר רחמים: מן השמים! אל תפגע בו לעזבך לשוב מאחוריך, באשר הלכת ילך, ובאשר תלין ילין. עמד רחמים וקרא בקול רם, הוא אצלנו כמו חזן בבית־הכנסת שלנו.
"שמעו אלי סוחרים ופלחים, בשם האל הרחום, זה אני המוכר גרעינים מלוחים. תועה כאן חמור־מדוחים ללא־בעלים ועומד אצלי אדם שרוצה לקנותו. לא אקבל דמי־סרסרות ושכר קולי הצרוד – ובלבד שיקנו אצלי גרעינים!
* * *
"באים אנשים, מסתכלים בחמור, שעמד כמו שמח על ידי, אין מכירים אותו, קונים גרעינים, צוחקים והולכים. בא השוטר, בעל שפמות ומקל שיש לו אוזן ואומר: מה יש? ואומר: חמור מופקר, ללא־בעלים. במשטרה אין מקום לחמור. ואומר: קחהו אליך. נכריז בכפרים. ואם במשך שבוע ימים לא יבוא בעליו, ־ שלך הוא.
"מרוב שמחה על המציאה שדבקה בי נדמה לי הרחוב מסודר יותר, הבתים מסוידים יותר, ורק פתח חצרנו, בכל זאת לא היה רחבה למדי, ודחקתי, כשאני משעין את גופי על אחוריו של החמור שיכנס.
"הנה כך הכנסתי לי במו ידי, דחקתי־הכנסתי את הצרה לביתי. כאילו הכנסתיה לארגז שלי וישבתי על המכסה כדי שחלילה לא תפרח משם. הכסיל!
עכשיו, אחי, עכשיו צריך אני להתחיל לספר על צרותי, ואין לי מלים." אמר בעל־החמור, והיה מוחא באצבעותיו, קופצן ופותחן, כיונים שעושות בכנפיהן להמריא – אלא שתקרת הלול נמוכה. “עכשיו אם אפשפש בכל כיסי, לא אמצא אפילו מלה אחת.”
"לא מה שקורה חשוב, – חשוב מה יוצא מזה שקורה. זה לא מעשייה, זה חיים. אבן קטנה יכולה להרוס ארמון גדול. וארמון גדול יכול ליהרס בלי שיזיק אפילו לזבוב ולשום אדם. לא מה שקורה חשוב, – חשוב מה יוצא מזה, מה מצטרף מזה. ואצלי הצטרף זיפת.
"איני יודע איך אצלך, אצלי החצר קטנה, כמו זה. חצי בית־הקפה שלך. אנחנו בחצר, שכנים מכל צד, מכל חור ומכל תחת־מדרגות. החצר מחולקת לכמה חלקים… כל חלק יש בו חמש או עשר או שתים־עשרה, או שבע אבנים. על כל חלק – שלטון של משפחה אחרת. וכל השלטון תלוי לא רק בבעל ואשה, אלא גם באמא שלהם, ובדוד ובבן־דוד, ובידידים ובשוטר. וכל משפחה אחראית לחלק שלה. ויש לפעמים זכות להשתרע גם על אחרים. יום־כביסה, יום־חתונה, ויום… “הכל יכול להיות.” אז מה?
"אבל ביום ששי, לפנות ערב, כשאני נכנס לחצר הזאת, – היא נראית לי גדולה כארמון.
ביום ששי כל אשה רוחצת במים־מברשת־וסבון את אבנים שלה ומסיידת בסיד של תכלת, בקוים יפים, מסביב לכל אבן ואבן שברצפה. איך שהיא הולכת. אם גדולה היא ואם קטנה. מתקבלים איזה ציורים משונים של קוים טהורים, שהנפש והעין נהנות מהם. ויש טעם לכל פסיעה שפוסעים בין קוי התכלת, מָשָל מהלך אתה בין אותיות סודיות, רוחשות טובה. אם עברת מחלק לחלק, כאילו נכנסת מארמון לארמון.
"משנכנסנו לחצר, היה שקט. שמעתי מן החלון הפתוח של סוחר־הגרוטאות הזקן, אומר לבתו: ־ אי אפשר שתשימי פה או פה. צריך לשים פה או פה ולא פה ופה.
"כך הוא ממחנך את בתו מזה שנים, ובחצר כולם יודעים זאת. החיים התנהלו בדרכם בשלום, ולא ידעתי, הכסיל, כי מרגע זה הכל יהיה לא פה ולא פה. אתה יכולת לדעת? הגד, יכולת? אל תגיד.
"עד שהבנים שלי סידרו את המקום שמתחת למדרגות בשביל החמור – שם המקום לתרנגולות או לעז – עד שאני מספר לאשתי את הכל בלשון קצרה, זז החמור בחלק שלי והפיל לחלקם של האחרים את קדרתנו שלנו עם התבשיל ועם הפרימוס. והכל נשפך. נתחי הבשר, האורז, העגבניות והנפט, – נכך נסתחף עם זרם הנזיד והיה שוטף בתוך כל קוי הכל נסתחף על פני חלקים שונים כואדי בחורף. אשתי אמרה וי – והפה שלה, מסביב, עשה מיני קמטים של מכאוב. והשבת כו נגמרה.
"מבית השכנה שלנו, מימין, יצאה האִמָא הזקנה של כולם: בניה ונכדיה אנשים גדולים וחשובים. היא יצאה בכעס גדול וירקה. הציגה את רגלה על החלק שלהם שנזדהם, החליקה ארוך, ארוך, כמו צפצוף ונפלה בחלק שלנו. נפלה המסכנה, ופשטה ידיה והצהיבה. הסנדל נפל מעל רגלה, וראיתי כף־רגל קטנה ורזה, כשל ילדה. מיהרנו להרים אותה. כמו אבן קרה. אבל מיד נעשתה כמו אש. ודיברה וקיללה עד ששכחתי מאה פעמים, שיש לה ידיים ורגליים כמו לילדה. ומן השכנים שמשמאל הביאו לה כוס מים ואודיקולון, ודוקא השכנים שמשמאל, שהיו במריבה עם משפחת הסבתא – דוקא הם שקדו כעת להראות סימני חיבה וכבוד. וגם זה היה איכפת לנו מאוד.
"השכנות שמלמעלה יצאו אל המרפסות לראות מה קרה, והיו צפופות. מהן כבר היו לבושות בגדי־שבת, ומהן לבושות למחצה. הן המשיכו לסרוק שערות ארוכות, רטובות, של יום־ששי, עם ריח של נפט, במסרקות גדולים. מלמעלה למטה, למעלה המים עוד חמים – למטה כבר נופלות טיפות קרות. הסתרקו והביטו אלינו, אל החצר. מכל אשנב ופתח הציצו ראשים, כמו אבטיחים בעונתם, ואצלנו כל דלת כקומת אדם בלבד. אם אחד עומד בה, האחרים רק מוציאים ראשים מכל עבריו.
"לקבל הרבה צעקות וגידופים לא קל. צריך גם להשיב, או לא להשיב, צריך גם לדעת מתי להעמיד פנים כאילו לא שמעת, צריך להזכיר גם עוולות ישנות, או להחריש, ובעיקר כשכל זה בא מאשה זקנה וכבודה מאד. את מבין את כל הדברים האלה?
"בכל זאת, הלכו הדברים ונסתדרו קצת. האמא הזקנה כבר אמרה כל מה שיכלה לאמור. היא מדברת כמו כוס מים שהפכוה על פיה: לא נשארת בה אפילו טיפה אחת. גם למעלה חדלו הנשים להתלחש והעם שקט. נמכרו כל הסחורות. כולנו חכינו, שהאמא הזקנה כבר תגיד, כמנהגה: זכות אבותי, הרבנים הקדושים, תגן עלינו. ותגיד משהו בגנות אויביה, ותגע בידיה, סגלה לעין־הרע, במחרוזת שעל צוארה.
“אך כעת בא אסון חדש. כשרצתה האמא הזקנה לגעת במחרוזת, מיששו אצבעותיה ומצאו רק חוט ריק מחרוזים וקרוע. אצל כולנו נעצרה הנשימה. היא פרצה בצעקה חדשה, והשכנים שמשמאל רצו להביא כוס מים חדשים ואודיקולון, בשעת נפילתה של האמא הזקנה התפזרו כל החרוזים על פני כל החלקים והיו כמו הילדים בל”ג בעומר. ועל המחרוזת הזאת ועל ערכה אפשר לספר סיפור שלם.
"התחלנו לערוך ציד, הגדולים והקטנים, על החרוזים, והיינו עושים מלאכה זו כאילו יורד עלינו גשם חזק עם ברד. כי האמא הזקנה, לאחר ששתתה כוס מים שניה, היתה בלי עין־הרע, כאילו שתתה כוס עראק, ונתנו לה ביד רחבה, מכירה־כללית ומכל מה שהיה עולה בפיה, והזכירה לנו דיבורים ומקרים שכבר לא רצינו שיזכרו, ועשתה אותם כמו חיים. אתה מאמין לי, החוורנו מכעס ומעלבונות, והשכנים שמלמעלה דחו את ההכנות לשבת והיו מתאדמים מצחוק. וגם זה היה איכפת לנו, – כי הם ידידינו.
"והייתי כאילו מכל הצדדים לוחצים אותי, ואני מחפש משען בקיר. אך הקיר אשר נשענתי עליו אינו עומד, כי אם זע לאחוריו לימין וגם לשמאל. וראיתי, כי נשען הייתי על החמור. כי החמור עמד, כמו תמיד, ממש לידי.
"למה זז החמור? כי מישהו דחף את השער וביקש להכנס, והחמור לא הניחו. ומי היה הדוחף? בנה של האמא הזקנה, שהוא שופט ואדם מאוד נכבד. ובא לברך את אמו בשבת טובה. בעטתי בכל כוח בחמור ופיניתי את הדרך. מפני כבוד השבת ומפני חשיבות השופט, נשתתקה הסערה. קשרתי את החמור בחוץ, על יד העץ, ושם היתה שיחתי הראשונה אל החמור, מח יש, – חסרות לו אזניים? נתתי לו שעוֹרים ותבן ואמרתי לו:
“מי שלח אותך ולמה באת אלי?”
"ולא השיב לי כלום, ורק הביט בי, כמו אז כשזרקתי בו אבנים.
"ושכנתי שמלמטה אמרה:
“שמעו, שמעו, הוא מדבר עם החמור.”
"לא אמרתי כלום, והיינו גומרים לכבוד שבת, השכנים משמאל ומקצת מלמעלה וזו שמלמטה שלחו בידי ילדיהם אוכל לאשתי, כדי שלא יחסר לשבת, והלכתי לבית־הכנסת.
"נרות השבת והתפילות של רחמים הכניסו מנוחה בלבי, אך את מעט הצער והעלבונות, שעוד נשארו לי בלב, רציתי לגרש מתוכי, לכן עמדתי מן הצד, יחידי ליד החלון. הרוח בא מן ההר והניע את הוילון הלבן ניעות קלות, והרגשתי את נועם המנוחה.
"פתאום מתרומם הוילון, והחמור דוחף את ראשו, עם שערות, אלי, בארשת־פנים של ידיד הדואג לשלומי.
"חרדה גדולה נפלה עלי, שלא אשים עצמי לצחוק במקום קדוש. אבל כולם כבר ראו. יצאתי החוצה, אל החמור. כשהייתי בבית־הכנסת התירוהו הילדים והוא בא ישר אלי. ואז – כבר היו כוכבים בשמים – היתה שיחתי השניה אליו:
“עוכר־חיי! מה חטאתי, כי בחרת בי? מפני כבוד השבת לא אגדף אותך, כאשר עם לבי.”
"גם פחדתי, שהשכנה מלמטה תשמעני מדבר שוב עם החמור.
"מה אומר? מרגע שהופיע החמור אצלנו בחצר, הכל התהפך, ראש ורגליים. השכנים, שהיו משמאל והיו שונאים לשכנים שמימין, נעשו ידידים למן הרגע שנתנו לזקנה, הראשונים, את שתי כוסות־המים והאודיקולון – ואלה שלמעלה היו שונאים, כי כאן זה עניין של שידוך. והשידוך היה עולה ויורד, יורד ועולה. וזה סיפור שלם.
"ואמרו לי שאסור שהחמור יישן מתחת למדרגות, במקום התרנגולות. ואני אמרתי, שמותר. ואשתי אמרה, שמותר. וגם קרקור תרנגולות מפריע את שנת הכלה, שבאה להתארח. ושאיני אשם, אם נעירתו כמו חצוצרה סדוקה. והשכנה מלמטה אמרה, שאסור, ושאני מדבר עם החמור. ואז אמרה לה אשתי, שהיא כזאת־וכזאת
"ולאמא הזקנה אמרה, שהאמת איננה מזנון ואו ארון, שאפשר לשימם פעם במזרח ופעם בצפון, ונדמה שהכל בסדר והכל נכון. האמת הקבועה לכולם היא אדון. בשבילה אין לא סבתא ולא “בארון”. ואז בא בן־דודה, שהוא שוטר.
"ואני אומר לו: אהלן! והוא אומר לי – טוב, אבל תשמע בקול דודתי. ואני אומר לו: הלא אנחנו ידידים, ואתה תמיד הצטחקת אלי! ואמר לי: יש לי שני שפמות. באחד אני מצטחק אליך, ובשני כועס על השני, ואחר־כך אני כועס עליך באחד, ומצטחק בשני לאחר. – כך הם השוטרים. ולא נתן לי שום דבר.
“ודיברנו, וכעסתי מאוד. כל הידידים לא ידידים, והם נגדי. ומרוב עלבון וכעס השלכתי את כובעי לרצפה. ודרכתי עליו. והשליך גם הוא כובעו ונשבע בשפמו. ואני הרימותי את שלי וניערתי אותו ושמתיו על ראשי. והוא הרים את שלו ושם על ראשו. ולכולנו עוד לא נעשה יותר טוב. והלכתי לשוטר ההוא, לא זה, כי אם לההוא־ההוא, שאמר לי שאקח את החמור. ואמר לי” איש לא בא לשאול לחמור. הוא שלך ולא ידעתי."
סיפור. וסיפורים מכל צד, ובעד כל דבר. המון סיפורים, ולא אחד. וכל הסיפורים חיכו לרגע אחד, שאז כולם יבשילו ויפלו בבת־אמת, כמו תחת עץ־התות, כשנושבת הרוח. והרגע האחד הזה בא, – כשהכנסתי את החמור אלינו. זה לא מה שקורה חשוב, – חשוב מה שזה מביא עמו.
"אחרי כל הדברים האלה, דיברה אלי אשתי ואמרה: החמור הזה – כפרתנו.
"אמש נתתי לו לאכול בפעם האחרונה שעורה, ותבן, ואז אמרתי לו: יודע אני שאתה ידיד שלי. אך אתה ידיד מיותר, מצא לך אחר. אתה רוצה לשבור את לבי באהבה ונאמנות שאתה מראה לי. אתה רוצה שארחם עליך, המופקר והמיותר, לא יועיל לך!
“יצאתי לשוק, והחמור הלך אחרי. ואני מכריז. והחום גדול. ובראשי מטפסות תשובות יותר טובות, שהייתי צריך לתת לאלה שהתרגזו עמי, ואני מזיע, ואיש לא קונה ואני אויר, והוא אויר, ולא רואים אותנו.”
בעל־חמור גמר את סיפורו. הביט בעין חטופה בפני בעל בית־הקפה והרגיש עצמו מרומה. הוא בכל זאת, סיפר סיפור. פניו של בעל בית־הקפה הביעו שובע־מובן מאליו. בעל בית־הקפה לא הוציא הגה. לא אנחה ולא בדיחה. לא השתתפות־בצער, ולא דיבור של הלצה. בעל בית־הקפה יודע, כיצד קורים וחולפים הרבה עניינים. בעל בית־הקפה!
בשוק באה הפוגה. הקונים כבר קנו, והמוכרים ישבו איש על תיבתו, לחכות לקונים שאיחרו לבוא. לאחר התפילה בכנסייה היוונית ייצאו מן השערים המצויצים כמרים שמנים בבת־צחוק הבטוחה בשובע בעולם־הזה ובעולם־הבא. לבושי שחורים. בידיים תפוחות יטילו מלוא חפניים ערימות־ערימות של אפונים גמלונים, עדשים, בצלים, פלפלים ועגבניות לתוך סליהם הצהובים והגדולים, בהשמעת רשרוש שמלתם הארוכה ייעלמו מאחורי השער בעל־הצלב.
לפי שעה יושבים המוכרים ומסתכלים מתוך בטלה בעיסוקם של הזבובים בין שיירי הפירות הרמוסים. אין הם יודעים שלמרות ידיהם המלוכלכות, למרות קשיי הפרנסה והצרות הקטנות והגדולות, שנתנו בפניהם את סימניהם, יש בהם חן של אגדה, במקום הזה, לשפת הכנרת ולרגלי ההרים בצלחת הזאת הגדולה.
הטיילת שליד הכנרת חסומה בגבות־גבות של כסאות, הפונים אל הים. על גבי השולחנות הקטנים, המכוסים במפות כחולות, מוצגים מגשים גבוהים, ובהם תפוזים. צבע התפוז על רקע הים מפתיע בחגיגיותו כל כך, שלפעמים יש להפסיק את השיחה השוטפת, כדי שהעין תקלוט ותזכור את יופיים. הדגים המטוגנים, שמלח גס זרוי עליהם, פלחיי לימון וחסה מעטרים אותם מוגשים לאכילה, כשהפה כבר רטוב מתיאבון.
נשים עירוניות, שבאו לחמי־טבריה, עוברות בצעיפי משי, המתנפנפים ברכות על פניהן וכתפיהן המלאות. המכנסיים (משום מה בוחרות כולן ללבוש מכנסיים בטבריה), מתקפלים בקמטים לא־גמישים על ירכיהן המעוגלות, שאין בהן אחיזה של עצמות.
הנה הגיע ועגן אוטו עם דגל קטן, בחן שלאופרטה יצא מתוכו קצין המחוז, זה שפקד לקבוע מזוזות בפתחי משרדי הממשלה.
והנה מהלך בין הכסאות, חסון וחזק, בתנועות־ידיים מסוערות, – כאילו האויר הוא מים, – משוגע־העיר. זה הוא המסובב חינם אין כסף את ידיות האוטומובילים המתקשים להיתָנַע.
איני מתאר את הופעות האנשים לפי מידת ערכם, כי אם לפי עוצמת הרושם שהם עושים בחלל התכול.
הנה בא הרוקח, שלמד לפנים בבירות. גלוי־ראש. אך אני רואה תמיד מעל לקרחתו, באויר, כמו הילה, תרכוש אדום. עם ציצה שחורה מסודרת. מה יש לומר? זכרונות ילדות קובעים הרבה. והנה מנהל חמי־טבריה, מהלך לו בצניעות של בן־כרך גדול באירופה. בידו מקל זכרון, שהאותיות “קארלסבאד” חרותות בו.
לבסוף, מפלס לעצמו דרך סוחר־הדגים העשיר, שהכל מכירים אותו. שבעה מצחצחי־נעליים עטים אליו. בבת־צחוק, אופקית לכנרת הרוגעת, מצביע הוא להם על נעליו ואומר: מה לעשות? יש לי רק שתיים. כל הבאים יושבים על הכסאות, – ללא הבדלי מעמד, – הם נהפכים לכתמים צבעוניים ומפתיעים על רקע הכנרת, שנשתנתה בינתיים לירוק־כחול מזעזע.
חן מיוחד הוא להסתכל על כל אלה מבעד לרשתות־הדיג הפרושות בין העצים.
פתאום נשמע קול בוקע, פרוע וסדוק. החמור נוער.
בעל־החמור ששיתף את עצמו בהסתכלות בקהל, קם ממקומו, ניער את בגדיו, כאילו נשתיירו עליהם פירורים. הוא נרגע, כבאֵר לאחר שנעלם אחרון־העיגולים כאשר שקעה האבן שנפלה לתוכה. הסתכל בעין שוקטת וריקה על בעל בית־הקפה. העריך במבטו את שיעור כרסו ואמר לו:
“השלום לך. תנעם ארוחתך.”
ולַחמור אמר: “בוא!”
והלכו.
מלים אחדות על עלם צעיר שמשתעמם:
(לציור שבדף הקודם)
הנה הוא יושב לו כך, מביט בשממון ומשתעמם. חסרים לו סביבו דברים מופלאים. הכל כל יום־יומי ואפור. ואני אומר לו:
“לא כך בחור! הסברים המעניינים אינם רק במקום שאינך שם. פקח עיניים! כמה דברים מופלאים תשמע ותדע. הבט דרך החלון, רואה אתה בית לבן זה שמנגד? תיכף תדע מה שם!”
ואני מוסיף ואומר לו, ומתכוון לכל האנשים:
"אינך יודע להביט. הכל מופלא ביותר. האנשים והחיות, כל אחד ואחד. כל רגע נראים הם בצורה אחרת. רק פקח עינים. רק הסתכל והבן.
“למשל: יהלום “עין המוות” נהפך ל”יהלום האושר" בזכות התערבותה של איזו בהמה אפורה ורגילה. בזכות חמור."
והעלם עונה לי:
“הא! אני לא…”
ואני מפסיקו ואומר:
“זה הוא, זה הוא!”
מחמוד ואתונו
החמור שלנו עדיין עמד במקומו. בין שערותיו נוצצו רסיסי טל הלילה. משהרגיש בשחר שהאיר, קידם ברך אחת, קידם ברך שניה, עד שיצא ועלה על הכביש השחור, המוביל מפתח־תקוה העירה.
ובאמת, עלה הפעם בוקר יפה, עד שנעור הרצון להיות בכל המקומות בת אחת, גם פה וגם שם. כאילו מפסיד אדם את חייו בעמדו במקום אחד בלבד, בשעה שכל כך יפה גם בשאר מקומות.
משני עברי הכביש השתרעו גבעות נטועות פרדסים, גפנים ועצי־זית. קולות אנשים העוסקים באיסוף ירקות עלו מתוך הגינות החבויות. קול תריסי חלונות שנפתחו בבתים הסמויים מן העין נשמעו, ממרחק רב.
פרסות החמור דפקו בקצב נעים. השמש התחילה לעלות, רסיסי הטל נוצצו עליו, וגופו הטיל צל סגול, ארוך ומשונה לכל רוחב הכביש.
פתאום שמע החמור שעטות פרועות ואטומות של פרסות ההולמות את אדמת החול שליד הכביש. שני סוסים נראו באופק במנוסה מבוהלה. ריחרח החמר באויר:
“אין אנו צריכים לעזור להם! זה בוער!” אמרו הסוסים.
“אין אנו רוצים בבעלי המַדים הצהובים!” הוסיפו וניפנפו בזנבותיהם ונעלמו.
ואמנם, על הכביש נראו שני אנשים לובשי מדים צהובים, כפתורי נחושת עליהם, הולכים בבטחון כאנשים היודעים שהכל יימצא להם במועד הנכון ובידם המשפט והכוח. על ירכיהם מיטלטלים שקיקים עם צלב אדום. אלה היו שוטרי חברת “צער בעלי חיים”.
תפקידם להלך בדרכים ובשווקים, ולבדוק כל בהמה, אם יש לה פצעים בגופה, או עורה נתחכך מתחת לרתמה. בהמות כאלה מובלות לבית־חולים לבהמות, שם מרפאים את פצעיהן בתמיסת יוד (זה בוער) ומשלחים אותן בחזרה לבעליהן.
אין ספק, זהו מעשה טוב.
ניגשו השוטרים אל החמור, שעמד מלכת, חיטטו בעורו ולא מצאו בו כל פגם, שהרי הולך־בטל הוא מימיו.
“מהלך הפקר באין בעלים, ניקחהו העירה למשטרה,” אמר אחד בהם.
כך זימן הגורל לחמורנו את מורי־הדרך שלו, שילווהו אל עבר העיר אשר בה ישתזר בתוך מסכת היהלומים.
הם לא הרחיקו לכת, והנה שיירת חמורים באה לקראתם, ושני ערבים נוהגים בה. החמורים הובילו סלים מלאים ירקות למכירה בשוק המושבה.
“עמודו! – קראו להם השוטרים – פרקו את הסלים!”
המחמרים עמדו. הצעיר שבהם הוציא מתחת בית־שחיו ארנק והתחיל לפתח את מושכות החוטים שבו.
“אמרנו, 'לפרק את הסלים ולא ‘לפתוח ארנק’” אמר אחד השוטרים.
“טוב! ארבע כרוביות וארבעה חצילים,” אמר הצעיר.
“לפרוק! ראש אבטיח יש לך! לבדיקת החמורים.”
“יחיה האלוהים את בניך. גם לי יש בנים, ואני צריך להאכילם. אם נפרוק, – נאחר לשוק. החמורים בריאים כּמכונות, שימו תמיסת יוד עלינו ועל פנינו – אך מן החמורים חדלו!”
“מה זה שניתן לכם ללכת? וחברת צער בעלי חיים – למה? הידעת איזה נשי פקידים חשובים שייכות לחברה זו? ומה תאמרנה אם נשים תמיסת יום עליכם? בעד מעשים כאלה לא נקבל משכורות. תהו לנו לבדוק את החמורים.”
“הוי אבי, הוי אבי! – צרח הערבי הצעיר – דמי חם ועתה עוד צרה כזאת. האם לא שמעתם את מעשה מחמוד שחברת צער־בעלי־חיים ריפאה את אתונו?!”
“ומה המעשה במחמוד שחברת צער־בעלי־חיים ריפאה את אתונו?” שאלו השוטרים.
“מחמוד היתה לו אתון. אתון היתה לו!”
“למה תצעק? ספּר.”
"טוב. מחמוד ראה בה ברכה, היה מוליך עליה את ירקותיו, וכל שנה היתה ממליטה לי עַיִר. כל בוקר, כשהיה רואה מחמוד את פצעיה, ואתם עדים כי אין בהמה שאין לה פצעים, אשר עלו לה תחת רצועת הרתמה, היה נאנח ומתפלל לאלוהים שישלח לה רפואה.
“רפואה לא שלח לה האלוהים, אך היא האריכה ימים והביאה ברכה למחמוד”.
"בוקר אחד פגעו בו שוטרי החברה, בדקו את האתון, נתנו לו פתקה צהובה ואותה הביאו לבית החולים לבהמות. ולא היה למחמוד, הוי ללבו, במה להוליך את העגבניות. נרקבו העגבניות, ולבו נמלא צער.
"לאחר כמה ימים קיבל פתקה צהובה, שיבוא לקחת את אתונו. הלך, והנה זה בית גדול וצהוב, ואמרו לו שם שישלם כסף, דמי ריפוי, דמי בית־חולים, ודמי קנס בעד מחלה מוזנחת.
טען מחמוד: "והעגבניות שהרקיבו??!
"אמרו לו: שלֵם ולך.
"הריק מחמוד את ארנקו, קיבל קבלה צהובה, ולבו שהיה מלא צער חישב להתפוצץ. יצא מחמוד, והנה היא עומדת לה כמקושטת בצבע אדום על עורה. לבו הלך לטייל… הרים את מקלו והחל וחבט בה וחובט:
“הוי, מוצצת דמי! הוי עוכרת ביתי! וכי לא נתתי לך את אוכלך ומימיך בעתם? וכי לא הייתי מלינך בביתי בין שאר בני ביתי? כלום אינך יודעת מתי עונת העגבניות, וכי אסור לדחותה אפילו יום אחד?”
"הרי לך בעד בית־החולים! וזה בעד קנס הכסף! ואלה לך בעד כל העגבניות שהרקיבו!?
"ניסתה האתון למלט את עצמה מברד המכות, אך מחמוד החזיק בשמאלו את האפסר וקורבה אל קיר בניין החברה לצער־בעלי־חיים ולא יכלה האתון להחלץ מזעמו של מחמוד.
"הרימה אליו האתון עינים רטובות ולא הבינה דבר, שהרי היתה זו אתונו אשר רכב עליה מעודו ועד היום הזה, והסכן לא הסכינה כי יעשה לה ככה.
"אך מחמוד לא ראה דבר. דמו בא בראשו והחשיך בעדו את כל הסובבו, ולבו מטייל לו באיזה מקום – שם!
"וכאשר שב אליו לבו – פרחה נשמתה של האתון.
"ואולי להיפך, כשפרחה נשמת המסכנה שב למחמוד לבו הערל.
"הניח מחמוד את נבלתה מתחת לחלון הבית של חברת צער־בעלי־חיים. למזלו, לא שמעו הפקידים מכל הנעשה, כי היו עסוקים בכתיבת פתקאות צהובות חדשות.
"ועד היום הזה מבכה מחמוד את אתונו, שזכתה להרפא לאחר שנים רבות וקם עליה והרגה. רעה שילם לה תחת כל הטובה אשר גמלה עליו, וכל דך למה? מחמת כעסו על חברת צער־בעלי־חיים.
"זה הוא מעשה שאתם עושים!
“ועתה – סיים הערבי הצעיר, שפניו נתארכו ונעשו בהם משקעים של צל מרוב התרגשות – הלא תחוסו על האתונות ועלי. ואני צעיר, ודמי רותח.”
אמרו לו השוטרים:
“אנו עושים חובתנו. אך הגד נא, מה אתה מצריח, וזה שעִמךָ, שגדול ממך, עומד ומחריש?”
פסע הערבי השני פסיעה אחת לפניו ואמר:
“הלא אני הוא מחמוד, בעל האתון ההיא! אני מקשיב ודמי ניגר.”
אמרו לו השוטרים:
“בוקר טוב עליך, לך, מחמוד, אתה וכל אשר עמך, לך לדרכך בשלום.”
בינתיים, עד שעמדו בני האדם ודיברו מה שדיברו, התקרבו החמורים, רחרחו זה את זה ריחרוח של נימוס, אחר כך נסתכלו חמור לתוך סל הירקות של רעהו, שלחו שפתיים לקחניות – ופתחו בסעודה. זה נהנה מסלו של זה.
גם החמור שלנו לא נתרשל במלאכה, קרב, שלח פה ואכל בשקידה. אכול והקשב הקשבה עמוקה לכל הסיפורים המחכימים. הוא היה מאלה שהשכילו לצרף אכילה לתענוג רוחני – כדרך הילדים שאוכלים בתיאבון וקוראים בספר.
וכך נאכלו ארבע כרוביות וארבעה חצילים.
משפרשה שיירת החמורים, הלכו שני השוטרים והרהרו בלבם. פתח האחר ואמר:
“באמת צרות גדולות יש בעולם.”
ממהלכם נגרע מעט מן הבטחון העצמי במשפט ובכוח שבידם. וכל כך משוקעים היו בהרהור זה, עד שלא שמו לב, שחבל החמור שלנו נשמט מידם. הם פנו ימינה, אל עבר הכפר הערבי, ־ והוא המשיך את דרכו על גבי הכביש.
אבראשקה ובורג
מחשש, שמא לא יגיע חמורנו אל העיר, אשר שם חיכה לו גורלו הנפלא – שלח אחריו המקרה שליחים חדשים אשר יורו לו את הדרך.
הפעם השיגוהו שני אנשים שלבם טוב עליהם, והרבו לצחוק בקול רם. שמח להם החמור. בוקר כזה חבל להלך במחשבות עצובות. מה־מאוד רצה לשכוח את דבר מותה הנורא של האתון הטובה!
אחד ההולכים השמחים, זה הגדול והשמן, היה אבראשקה. אבראשקה הוא שתיכן את כל התוכניות של שוד היהלומים. הוא הלך הליכה של ברוַז, הלוך והתנודד בקלות מצד לצד.
השני היה שחרחר, רזה, שכמעט על שיניו היו שבורות. ולכל דיבור של אבראשקה היה גועה בצחוק גדול של חנוּפה. ואך פסק צחוקו, היו פניו נעשים רציניים, רעים וחצופים. קראוהו משום־מה בשם: בורֶג.
ראה בורג את החמור, קפץ וישב על גבו, כששתי רגליו משולשלות לו מצד אחד, והמשיך להקשיב לדברי אבראשקה שהלך לידם. והיו כל כך שטופים בעניין ששוחחו עליו, שלא היה פיהם ולבם פנויים לבזבז אפילו מלה אחת על אודות החמור.
רשימת עזר קטנה
כדי שנבין את השיחה הבאה, הנני מצרף הזה רשימה קטנה של מלים, שבשפת השניים הללו יש להן משמעות אחרת מן המקובל.
דודה – קופה ששומרים בה כסף
זמיר – אקדח
אבנים – יהלומים
לפַלפֵל – לירות
להחמיץ – להיות אסור
דקל – שוטר
תכנית השוד
…הדודה – המשיך אבראשקה – בנויה בתוך הקיר שבמרתף. ויש לה זמיר אוטומטי ושאר צעצועים. אולם היא… ריקה! אלחטיף ערום. האבנים אינן שם. את האבנים טומן הוא בחדר השינה שלו!"
בורג פער פה מרוב תמהון.
“ויודע אתה, תוכי יש לו בחדר השינה. ואין זה סתם ככה! כל הנכנס – תוכי זה מקדם פניו ב”שלום גנב!" ואין זה סתם ככה! שרשרת התוכי מחוברת אל הקיר על ידי קערית, כזו, של נחושת. וכי על דעת מי יעלה החשד, שאם ימשוך את השרשרת הזאת, היא תצא מן הקיר יחד עם קערית הנחושת. מתחתיה מצויה שם דלת קטנה, פותחים אותה, והנה מחייכת שם דודה קטנה נחמודת של פלדה; ובתוכה שמורות האבנים… ומיד מתחילים ארבעה זמירים, מארבע פינות החדר, לפלפל פלפולים בדיוק למקום שבו עומד הגנב."
בורג, שעדיין לא סגר פיו הפעור פעירה של תמהון, הרטיב בלשונו את שפתיו שנתייבשו מרוב התרגשות, ושאל בקול חנוק, כאילו בלע גלולות־רפואה בלי מים:
“מנין לך כל הסודות והפלאים האלה אבראשקה?!”
“יודע ודי! אני אומר לך בורג, הרי יודע אתה, כי כבר שבע שנים הנני אדם הגון, פחות או יותר. הן הבטחתי גם לאמא שלי. ואם החלטתי הפעם לזוז למעשה שוד, הרי משום שאני בטוח באותו עניין. עניין גדול הוא! הפעם אמלא את כל חופני. הפעם אשתה מלוא הלוגם. גם למענך ישאר מעט. רק פעם זו, ושוב לא תראוני מסתובב בחברתכם. אני אהיה איש הגון באמת. אשתה כוס תה לאחר שנת הצהריים ואחתום על עתון.”
“חה, חה!” צחק בורג וטילטל רגליו על בטן המור שהחיש צעדו.
“שמע־נא, אבראשקה! – אמר בורג – אמה שתמיד לעגת לאנשים מהוגנים, מה החשק הזה שהתחשק לך להיות איש הגון דוקא?”
“גם עכשיו לועג אני לאנשים מהוגנים, אך כל אדם, אפילו מ”שלנו“, איש הגון הוא, על פי דרכו. כל פעם שהחמיצו אותי על גנבותי, הייתי חושב כך. כולנו רעים וכולנו טובים.”
"אבל אני אומר לך – המשיך אבראשקה – תוכניתי היא נפלאה. לכל פרטיה. זה יהיה אצלי כמו שתיים ועוד שתיים. אתה רואה: כך! – אמר והכה באצבע צרדה – יודע אני מראש כל מה שיקרה. הבאתי בחשבון את כל המקרים היכולים להתרחש. אני אומר לך: כאילו יש לי משקפיים שרואים בהם את העתים.
"כפוף אצבע אחת: את אלחטיף חופנים אנו כשהוא יוצא מבית הקפה, ומחמיצים אותו. השגנו תלבושת דקל. הזקנה שגרה במרתף ישנה. היא כמעט חרשת.
"כפוף אצבע שנייה: את הסולם הארוך נקח מן הבניין הסמוך שהובא לשם, כאילו לשם תיקון הטיח. הנעליים, כמובן, עטופות בשקים. ואני נכנס לי דרך החלון. לאחר שאני יודע את כל סודות החשמל, אין לי פחד מפני הזמירים האוטומטיים.
"אצבע שלישית: את התוכי הנני מכסה בכר אחת־שתיים! על פני כל הדלתות המיותרות מותחים אנו חוטי ברזל בגובה של הצואר. כל מי שיתפרץ יבוא על עונשו. אני פותח ולוקח.
"אצבע רביעית! כפפת? טוב! אחר הקיחה אני יוצא בשער הקדמי, כאדם נכבד. יש לי מפתח ואני נועל בעדי.
“האצבע החמישית מוכנה? ובכן! גם רכבת הלילה לקהיר מוכנה כבר. תעודת־המסע בכיס. מוסר את האבנים לידי הדוקטור. מקבל את הכסף, קונה לי צעיף לעטוף את גרגרתי, ובטרם שאפתח פי לדבר, אני אומר: המ, המ! – איש ישר וחשוב! לתמיד! עכשיו יכול אתה לשחרר את כל אצבעותיך, ידך דומה למזלג.”
שמע בורג והעיר:
“טוב שאתה בטוח כל כך. אך עדיין לא המציאו את משקפיים שרואים בהם את העתיד.”
דברי הגיונות והסכם מלא.
הוי העתיד המשתמט מעינינו.
רבים האנשים, מהם במדי מלחמה,
מהם באיצטלות חכמים, אשר טיפסו
על מגדלים גבוהים. שמו יד
מעל לעיניהם והחדירו מבטם לתוך המרחקים.
צעיף תכלת גדול כיסה מהם את העתיד.
רתמו את הסוסים ודלקו –
חזק הצעיף העוטה אותי ואין לפרוץ בו.
דברי הימים וסיפוריהם עדים לכל אלה.
אַל נשים עצמנו לצחוק:
עוד לא הומצאו משקפיים
שרואים בהם את העתיד.
מרוב התפעלות מתוכניתו של אבראשקה, הירבה בורג לצחוק עד שגלש מן החמור. אז אמר:
“אבראשקה, עלה ורכב אתה על החמור.”
“אינני רוכב על חמורים. מגידת־עתידות אחת ניבאה לי, בנחשה על פי כף־ידי, כי חמור הוא מלאך־המוות שלי. מאז אין לי עסק עם חמורים.” ענה לו אבראשקה.
כך נמשכה כל אותה שיחה בעניין שוד היהלומים. אבראשקה סיפר פרטי־פרטים, וכבר התחילו השניים לדון על חלוקת התפקידים ועל חלוקת הכספים לעתיד לבוא.
חלק זה של השיחה לא עבר בדברי צחוק. פעם בפעם נזדעפו פניהם. כמה פעמים קפץ בורג מן החמור ועמד כנגד אבראשקה, הרים ראשו אליו, עיוה פניו מכעס והביט בו כמתנצח.
אותה שעה היה החמור עומד וממתין באורך־רוח עד שיחזור בורג ויישב עליו. בינתיים היה מסתכל בצללי שני האנשים שהשתרעו והתנועעו על גבי הכביש. צלו של בורג היה קטן לעומת צלון של אבראשקה, אך היתה בו עמידה אמיצה ומבטיחה התנגדות נמרצת בלי פשרות, צלו של אבראשקה היה גדול, רחב ושגיא. הלסת התחתונה בלטה בליטה רבה מעל לצוארו הקצר.
“ארמוס אותך,” – קרא אבראשקה, והרים את ידו הכבדה מעל לקודקודו של בורג.
החמור עצם את עיניו מפחד. לא אהב החמור לראות מעשי אלימות. אילו ירדה המכה על ראש בורג ודאי שהיה גופו מצטמצם מעצמתה ומתקפל לתוך עצמו וקטן, ממש כצילינדר זה שעל ראשי הגבירים שבבתי הכנסת בימי החג. ואחר־כך, כמאמר־של־כשפים היה בורג מזדקר, מזדקף וצומח מחדש במלוא קומתו הקטנה והחצופה.
אך המכה לא ניחתה, אבראשקה לא הכה ובורג לא נצטמצם ולא נתקפל לתוכו. הם פשוט, הגיעו לאיזו פשרה והמשיכו דרכם.
בינתיים נתגלה מראה־נוף יפה. הנה פרדסי העיר שהיו ירוקים־כהים. מאחוריהם הלבינו בתי הכרך. והמרחב שנשאר מעליהם, אם להביט ישר בלי נשיאת עיניים, נתחלק לשלושה: שליש אחד – הים הכחול, ושני שלישים – השמים, שהיו ירקרקים. אך אין די בהזכרת שמות של צבעים בלבד. בדין היה שאתאר גם את מידת כהותם וחספוסם. למשל: שהפרדסים היו כמנוקדים מכתמי העלים של העצים, והשמים חלקים כשיש ממורק.
הדקלים הבודדים, שעמדו בין הפרדסים, התרוממו קוממיות לתוך השמים, ושם נפרשו צמרותיהם. והשמים, שהיו שטח גדול, מובדל וריק, נתחברו על ידיהם אל האדמה והפרדסים, אך! מראה הדוּר של פרדסי השרון העתיקים.
ליד סמטה אחת גלש בורג מעל גב החמור, ושניהם, הוא ואבראשקה, נעלמו בין הצריפים, בלי להביט לאחור ובלי להתעניין בגורלו של החמור. לא ידעו השניים כי עוד נכונה להם פגישה עמו.
שאף החמור את משב הרוח שהיה בו גם מריח הים, הרכין ראשו, אזניו נפלו לפניו, כשתי קרני־מישוש, הוא נכנס העירה.
כאן עלינו לחזור ולהפרד לזמן מסוים מעל החמור. בבוא השעה יופיע פתאום מעצמו ויעמוד הכן על מקומו שנועד לו מטעם הגורל.
השוד
היום שקדם לליל שוד היהלומים יום חמסין היה. לפנות ערב הגביה הירח לעמוד בשפולי השמים וחיכה לשקיעת השמש. עם בוא הערב התחילה לנשב רוח קלה ומצננת.
וכך הגיע ובא ליל הירח, מאלה המצויים בארצנו לרוב. האנשים התכוננו וציפו לו כמו לחג. יצאו, נמשכו לרחובות וניו מהלכים כבתוך חלום טוב, בשטחם צללים סגולים לרגליהם.
אפילו הפועלים והאמהות, שהיו עיפים מעבודת היום החם, לא יכלו לשבת ליד פתח ביתם. נמשכו ללכת וללכת בכביש המואר, שיותר משדמה לכביש רגיל, דמה לנחל של אור.
האנשים נישאו בתוך אור־הירח כחסרי משקל, כמכושפים. כולם הלכו בהבלטת חזה, ידיהם מתנועעות בקצב. המנוחה היתה בגופם, במוחם ובנשמתם. כאילו התפרקו מכל כוונות והרגשות רעות, מכל חשד או התנכלות.
אך רק למראית עין. כי גם בלילות כאלה יש חורשי רעה. ואכן ללילה זה עם רדת הירח נועד שוד היהלומים.
הירח נעלם, ועם חשיכה נעלמו אחרוני הטיילים.
אז יצאה מתוך האפלה דמות־אדם קטנה. האדם הלך כמתחמק, בכתפיים אסופות, – כך הולכם אנשים זוממים.
זה היה בורג.
הוא קפץ דרך גדר הטפסנים שבחצר האדון אלחטיף. ליד הקיר האחורי כבר ניצב הסולם הגבוה. הוא הזיזו מעט, כדי לכוונו אל מול החלון, והתחיל לעלות בו.
הגיע עד החלון, הוציא פותחן מתוך כיסיו ופתח בזריזות את התריס שהיה מוגף. החלון היה פתוח. הכניס ראשו פנימה והקשיב. שקט.
שלח רגל אחת, ואחריה שניה ונכנס. הביט בעד החלון למטה אם עוד לא בא אבראשקה.
“ודאי עודנו מטפל בהחמצת אלחטיף – חשב בלבו, – לעת עתה הכל הולך למישרים, בדיוק לפי התוכנית, אם כך: להמשיך!”
החדר הראשון שנכנס בו היה חדר העישון, או חדר־האורחים הקטן. על גבי השטיח השעיר עמדו, מרוחקות זו מזו מרחק של חשיבות, כורסאות של עור תפוחות ומסורבלות. החשיכה שיוותה להן הוד של חיות־בראשית שמנות. בורג טפח על כורסה אחת, כדרך שטופחים על ירכי בהמה:
“הגון! זה נקרא לחיות! בור של שמנת! ולי יש חיים של זפת.”
גישש ונכנס לחדר־השינה. התוכי הירוק נעץ בו בתמיהה את עיניו העגולות, מתוך הטיית ראש, ואז ביקש לפצות את מקורו, תפש בורג כר אחד מעל המיטה וכיסה בו את התוכי. כסה והדק. התוכי הספיק לקרוא:
“שלום…”
פירפר רגע ונאלם לעולם־ועד.
בורג הרים ברצפה “בלאטה” אחת שבפינת החדר ומצא מתחת לה כפתור חשמלי. סבבו והשבית על ידי כך את פעולת האקדחים האוטומטיים.
עתה שלח ידו לשרשרת התוכי ומשכה בחזקה. היא יצאה מתוך הקיר בצלצול חזק, יחד עם קערית הנחושת. בשקערורית מצא דלתית קטנה. פתחה במכשיר שבידו ולפניו נתגלה ארון־מתכת קטן.
לאחר יגיעה של רגעים מועטים, שהספיקה להעלות אגלי זיעה על מצחו, הצליח לפתוח גם אותו: מתוך החשיכה הבהיקו שתי להבות היהלומים!
– זה נקרא לחיות!
אור היהלומים עשה עליו רושם גדול, והביא לו כמה רגעים של מחשבות וחשבונות על כל דרך חייו. כהרף עין חשב מחשבות והחליט החלטות, אשר בפעם אחרת לא הספיקו לו לכך ימים שלמים.
“איזה חיים מבוהלים ובזויים היו חיי. אבק דרכים! קטן קומה, חסר שיניים, בלי כסף, תמיד זומם, תמיד ירא.”
בורג לא חשב מעודו להיות אדם הגון. אך להיות נקי, שבע ושקט – דבר זה רצה, ואותו דרש מגורלו. ובלא יודעים האמין, כי באחד הימים יצליח בכך.
מתוך הקופה הפתוחה הבהיקו אליו לא רק בטחון ונוחיות־החיים, “לשחות בשמנת”, כמו שהוא אומר, אלא גם חיי אגדה ואושר, שכל אדם, כל אחד מאתנו, מאמין, בלי שום יסוד, כי ביום מן הימים הם יבואו אליו.
בורג שלח את שתי ידיו ולקח את היהלומים, והרגיש, כי אמנם, נכנס כבר לתוך עולם־האגדה. כל הבלתי אפשרי יהיה אפשרי. הכל! אם, למשל, יפול ראשו מעל כתפיו, הרי פשוט, יתכופף, ירים אותו ויחזירהו למקומו הראשון. כצעצוע. יוכל מעתה לכופף את מרפקיו וברכיו לפנים ולאחור. חדול יחדל מעתה להיות קטן־קומה. פיו יצמיח שיניים יפות. הכל אפשר!
אותה שעה נכנסה בשקט עוד דמות אפלה לתוך גן־הבית. זה היה אבראשקה.
הוא הלך הליכה של מפקד, החוזר לפלוגתו. מיד ניגש אל הסולם, קשר שקים לנעליו והתחיל לעלות בו, במהירות.
ענין “החמצתו”, כלומר מאסרו, של האדון אלחטיף גזל ממנו זמן רב יותר מכפי ששיער מראש, ולכן היה נחפז ונרגש, וכדי להרגיע את עצמו שירבב שפתיו כאילו ביקש לצפצף. כשעלה כבר למרומי הסולם, שמע פתאום קול דפיקה והתפוצצות שעלה מן הקומה התחתונה.
“אל תתרגש – הזהיר את עצמו אבראשקה – אין זה לפי התוכנית!” אך מחמת הזעזוע שנזדעזע הזיז גופו הכבד את הסולם שנטה במקצת ימינה.
עתה נעזוב שעה קלה את אבראשקה על שלב גבוה בסולם ונראה, מה היתה הסיבה לדפיקות שם, בקומה התחתונה.
מחוץ לתוכנית
ובכן אנו יורדים לקומה התחתונה, שחציה האחד מרתף וחציה השני מעונה של אשה זקנה שהיתה סוכנת הבית של האדון אלחטיף.
היתה זו ישישה חרשת. היא הגיעה כבר לגיל כזה, שבו שבים לאדם תאבונו ומתק־שנתו של תינוק. גם לחייה פרחו 107 והוורידו כלחיי תינוק. שוכבת היא לישון עם שקיעת החמה, ומתעוררת עם בוא החלבן.
חוש־השמע שלה לקָה, לא כן התחושות. ואם נכנסו באותו לילה כמה מְקָקים דרך האשנב הפתוח והתחילו להתעופף בחדר, לרמוש ולהלך על פניה, – הרי שיכלה הזקנה לחוש בדגדוג? ואמנם היא הרגישה בהם והתעוררה.
קמה הזקנה בבחילה ממיטתה:
“אוי, עיר המקקים!” אמרה, פתחה את החשמל, נכנסה למטבח, חטפה בידה את המטאטא הארוך ודפקה בו דפיקה גדולה, אך החטיאה. דפיקה שניה פגעה במקק. הוא נתפוצץ בקול יריה גדולה, כשלפוחית של דג שדורכים עליה. אחר־כך בא תורו של מקק שני ושלישי.
הזקנה טיאטאה את הפגרים לזוית המטבח, כשהיא ממלמלת בפיה קטעי מלים בלתי מובנות; היא מילאה את תפקידה במאורע השוד, בלי דעת כי היה לה תפקיד. היא חזרה למיטתה ונרדמה מיד, כשבת־צחוק של מי שהצליח במעשיו מרחפת על פניה הוורודים.
דפיקות אלה הגיעו לאזניו של אבראשקה, שעמד חרד על הסולם הגבוה, ומגודל הבהלה הזיז את גופו הכבד זיז כלשהו את הסולם אשר נטה ימינה.
הרכין אבראשקה קומתו למטה וראה את שני ריבועי האור שנשתלחו מחלונות הדירה התחתונה ונשתטחו על אדמת הגן.
“מחוץ לתוכנית!”
אילמלא תפש בידו הימנית את צינור המרזב שירד מן הגג עד המרתף, ודאי שהיה נופל.
הוא עצר את נשימתו וחיכה למה שיתרחש. הוא שמע את קול הכפתור, שסיבבה הזקנה כדי לכבות את החשמל לפני שחזרה למיטתה.
הוא שרק שריקה קלה לעבר החלון, כדי שיבוא בורג ויעזור לו בהושטת יד ליישר את הסולם. אך אותה שעה עמד בורג נתון לקסמם של היהלומים ולא שמע כלום.
מלאך המוות
מתוך החשיכה שבין עצי הגן יצאה דמות אפלה שלישית. זה היה החמור שלנו. הוא הקדים לבוא לגן הזה, עמד בצל העצים וחיכה לשעתו, ושעתו באה.
פסע לפניו, התייצב לרגלי הסולם, ועמד ברגש כסימן־קריאה.
אבראשקה, שהביט למטה אובד־עצות, ראה פתאום את החמור. לחרדתו הרבה הרגישה ידו, כי מלחץ גופו ומכובד הסולם, התחיל המרזב להחלץ ממסמריו שבקיר. אבראשקה מיהר להרפות מן המרזב. פשט בזריזות את שתי כפות ידיו החזקות ולחץ עצמו אל הקיר, כדי לעצור את הסולם, שכבר עמד על רגלו האחת הימנית, ולמנוע מלהוסיף ולהחליק.
אפשר שעוד היה אבראשקה מצליח בתנועות כפותיו להחזיר את הסולם שמאלה ולהעמידו על שתי רגליו. אך לפתע נזכר את דבריה של מגידת העתידות. זיעה קרה ביצבצה וכיסתה את כל גופו.
“החמור הוא מלאך־המוות שלך!”
הוא הביט אל החמור וחיכה לגזר־דינו. זריזותו והתנגדותו נעלמו. הוא חדל במחשבתו לדבר אל עצמו. הוא הרגיש עצמו במלכודת. כבר פעמים רבות היה בסכנה, אך תמיד יצא ממנה בשלום. אך עוד לא קרהו המקרה שיהא במלכודת שאינה עומדת על קרקע מוצקה. כך, בגובה, באויר, וסמל מלאך־המוות שלו מלמטה – –
היודע החמור שלנו, מה הוא עושה? העושה הוא בכונה ובשיקול דעת? ודאי שלא. אך מרגע זה נשתזרו חייו במסכת הגורל של היהלום “עין המוות” והוא מטה את הגורל הרע הזה לכיוון אחר.
החמור השח את החלק התחתון של גופו והתחיל לחככו במסירות ברגל הסולם שהיתה מורמת.
קריאה איומה פרצה מפי אבראשקה ופלחה את אויר הלילה. גופו האדיר שירטט קשת ענקית – יחד עם הסולם ועם צינור־המרזב שנסחב עמו – ונחבט ארצה אל רצפת החצר. הגוף נדבק אל מקום נפילתו, כחתיכת בצק שנזרקה ברוח, ולא יסף עוד לזוז.
את קול הצעקה וקול הנפילה שמע בורג. מיד קפץ בחזקה את שני היהלומים באגרופיו. ראשו הסתובב עליו כבסחרחורת. הוא התחיל לרוץ מבוהל, נתקל ברהיטי הבית, שנדמה לו משונה, מיותר ומפותל כפקעת חוטים שנסתבכה, נתבלבל בין הדלתות המרובות, רץ וחזר ולא מצא פתח. סוף־סוף הגיע לקומה הראשונה, אז פתח חלון אחד וקפץ ממנו לתוך החצר ואל אפלת הלילה.
קמה מהומה. בבתי־השכנים הוארו חלונות. תריסים נפתחו ודלתות נפרצו. שאלות וקריאות של אנשים נבוכים נשמעו מכל צד. אנשים קראו:
“קפץ מן החלון! למי יש מנורה של כיס? שם, שם! הנה.”
קולות צעדים של אנשים רודפים, הרצים בנעלי־בית שנגררות, ובורג רואה עצמו נתון במלכודת. החשיכה שמסביבו נעשתה נקובה ממבטי עיניים מבוהלות. רודפים. החשיכה שולחת אליו עשרות ידיים לתופסו. עליו להתנדף!
היהלומים שבידיו כאילו בוערים. איך להסתירם? ואולי לבלעם? אין זמן לחשוב הרבה.
והנה נתקל בחמור שעמד. ורעיון נפלא עלה במוחו: תפש את החמור באזניו ועמוק, עמוק לתוך כל אחת מהן הכניס יהלום אחד.
“בבוקר – חשב בלבו – אשוב אליך, יקירי!”
מיהר ונעלם בחושך. ובאת, התנדף כמו טיפה של בנזין.
דברי הספד לאבראשקה
(הכדאי להספיד אדם כמוהו?)
כך נסתיים פרק־חייו של אבראשקה. אני מבקש את רשות הדיבור ליד גוש־הבשר הזה שנדבק אל רצפת החצר ולא יוסיף למוש ממקומו.
אין לשבחו. גנה – הוא גנב. ושודד – שודד.
כל חייו היו חיי רחוב, ביום ובלילה. וגם את מותו מצא ברחוב. הנה הוא! ולא כאדם הגון, כאשר רצה. הא! הבתים ההגונים ירקו אותו מתוכם בכוח רב.
הוי, הנער המושחת של שכונת נוה־שלום, שבקצה העיר יפו! לעתים קרובות היינו פוגשים אותו. מעבר אחד עמדו ילדים וילקוטים על שכמם, סרוקים ולבושים, ההולכים לבית־הספר, – ומן העבר השני, כנגדם, נער הרחוב. מלוכלך ופרוע ראש. בעיניים בערה אש של חתול־פרא. השמים תקרתו, והאדמה מיטתו. אנחנו – מושכים בעול לימודים וציוּנים, והוא – כרוח הים המנשבת בין גבעות החול שמסביב. מבגדיו נדף ריח של בתי מטבחיים, של לַשְׁלֶשֶׁת תרנגולות, של אבטיחים או של מי הים.
לא! לא אבַכֶה אותך, לא אעיר רגש של רחמים אליך. אתה היית לנו סמל של חוסר־דאגה, של גברות ושל שותה כוס החיים במלוא לוגמיו.
אבראשקה היה נער בריא בעל חזה בולט, וכתפיים רחבות שנשאו עליהן פנים קטנים ונועזים, ובהרות־קיץ זרועות בהם מסביב לאף הקצר. נער־רחוב זה לקח בידו מקל פשוט, קנה־סוף “חזרנה” ובזכות כוחו ואופיו ידע לשוות לו עוז של שרביט מלך. היה תוקעו בחול – ואומר:
“פה, היום, יסתובבו פה כל עניינינו.” ואמנם, כל חיי הרחוב של כל נערי הרחוב, הערביים והיהודים, היו סובבים שם כל אותו היום. למחר תקע אבראשקה את המקל במקום אחר – ושם ישב על כיסא־מלכותו. כל בוקר היה פותח דף חדש ופרק חדש של חיים, מן הנסיון ידע לבטח, כי החיים עשירים מאוד במאורעות.
בתוך מהומת הרחוב הצר היה אבראשקה מהלך תמיד באמצע. סביבו חבר נתיניו. שם שתי אצבעות בפיו – ואת שריקתו העזה היו שומעים אפילו שם, ליד חוף הים, במקום שמוטלות הסירות השבורות. כך היה מהדק את מושכות ממשלתו. הוא היה עושה מלחמות ושובר מלחמות לפי דרכו המיוחדת.
“בוא! – היה אומר לנער שאינו נשמע לו – אראה לך משהו.”
מראה באצבעו על הרצפה:
“הסתכל, נקייה?”
“נקייה!”
יַָרק אבראשקה עליה ומרס את רוקו ברגלו היחפה:
" נשאר משהו?"
“רק רטוב!”
עונה הנער בקול חנוק ולבו מנבא לו משהו לא טוב.
“ממש כך יישאר גם ממך, אם לא תשמע. לעת עתה זה הכל.”
כל החבורה היתה גועה בצחוק, ואבראשקה היה מתרחק לו בהילוך האווזים שלו, חוגג ושליט.
רגע, רגע!
לא למען אבראשקה, כי אם למען אמו, כן למען אמו נושא אני את דברי.
האם הקטנה, עליה הוטל לחנך את אבראשקה, שנתייתם מאביו בעודו תינוק. ואיך אפשר לחנך ילד שאינו נכנס הביתה אפילו לשינה? הוא ברח מקירות ומגג בעודו בן שמונה. אין קירות!
האם מחזיקה צלחת של מרק בידיים זהירות, ידיים היודעות מה יקר וחשוב כל דבר־מאכל, יוצאת החוצה ומציגה אותה על המדרכה וסרה ומתרחקת, כמי שנותן אוכל לחתול זר. מאחת הסמטאות מופיע אבראשקה, מביט לצדדים ויושב לאכול.
אז פותחת האם את פיה, המתעוות בקלות ש ל גומי סביב שיניים צהובות, ומתנה צרותיה. אם נעצרו ערבים לשמוע, דיברה ערבית. יהודים – יהודית. דבריה היו יוצאים ממנה כדברי שיר השגור על פיה. היא היתה מוסיפה משפט למשפט, כמוכר הגלידה, המוסיף לתוך הגביע מכל המנים, אחד על גבי השני:
אני האם, שידיה נפוחות ואדומות – כך הייתי מכה את בני.
קשרתיו – ולבי נשבר, הגנב!
שכרתי מלמדים שילמדוהו – ויכו בו.
קראתי לצועניות – ובישלו עטלפים, אך לבו לב אבן – ופרא.
ומכל גניבה שעשה – יצא זכאי, הרמאי!
שוטרים וגנבים אוהבים אותו. וי לנו.
בינתיים גמר אבראשקה את האוכל, הותיר את הצלחת במקומה ונעלם.
האם היתה כופפת את גבה, כאדם שקיבל עליו את הדין, מרימה את הצלחת, נכנסת לביתה מתוך ידיעה ברורה, שגם הפעם לא הצליחה לרכך את לב בנה.
כהוכחה וחתימה היתה שומעת חבטת אבן על הדלת שנסגרה אחרי האם. כך שלח אבראשקה את ברכתו, ברכת המזון, לאמו. השומעים והמסתכלים געו בצחוק.
הרי כל הרחוב אהב את אבראשקה. הוא היה אישיות ציבורית.
הנה כך, גדולים, מבוּטנים ומשופמים היו יושבים בעלי החנויות, לבושים חלוקי משי צהוב, ונוצץ, וחגורות צמר רחבות מנשאות את כרסיהם. יושבים על שרפרפים כשכף רגל אחת נתונה על ברך חברתה ופולטים מפיהם כדורי עשן מן הנרגילות.
החנוונים, האבטיחים והעשן היו ממלאים בצורותיהם הכדוריות את כל תחום האפלולית החומה של החנות (כל האפלולית, באור היום, היא חומה, ולא שחורה.)
חנוונים נכבדים אלה היו מקדמים בברכה את פני אבראשקה.
בבתי־הקפה היו יושבים השוטרים והקצינים, ברכיהם מפושקות, ומגפיהם נוצצים.
“ידשן האלוהים את עצמותיך, אבראשקה!” היו קוראים, בראותם אותו עובר ברחוב, ומזמינים אותו לשבת עמהם.
אבראשקה עמד רגע מהסס. הביט בצחוק אל מגפי־השוטרים, שנוצצו חצילים, ואל רגליו היחפות.
“בחפץ־לב!” קרא. נכנס לשלולית הבוץ שמשני עברי הרחוב, משקיע בה את שתי רגליו עד מעל לקרסוליו, וצועד ונכנס לרחבת בית־הקפה, כשרגליו נוצצות במעטה בוץ דק ואפור. משלח את כובעו אל עבר הפדחת, מסב בחשיבות וקורא:
“אחד קפה, הנער!”
אבראשקה היה חשוב. לא נעשתה גניבה בעיר, שלא ידע מי עשאה. בפקחותו היה מגלה מה שרצה לגלות ומכסה מה שרצה לכסות. אותו היה כדאי תמיד לשמוע.
עברו השנים השמחות, והוא נשתנה. חדל ללכת כמלך בגדוד והנערים סובבים אותו. היה לאיש־עסקים, איש־לחשים ושותפות בעניינים שונים. עסקיו נשתפרו. שבע היה, מלובש היה. לבית אמו היה שולח סלים מלאים ירקות, ביצים ותרנגולות כפותות. היה פותח את שתי גפי הדלתות בבית אמו ויושב ברחבות ליד שולחן ערוך. מתחת למיטה מציצים כמה אבטיחים, ומקרקרות תרנגולות כפותות.
האם חדלה לחנכו. והוא התחיל לקיים בה מצוות כיבוד־אם כאילו הוסכם ביניהם: כל אחד עוסק בשלו. הוא היה גורף ומביא הביתה בלילות כל מיני סחורות ומזונות והיא, האם, היתה מובילה בצנעה, מתחת לסינרה, צרכי אוכל לשכנים עניים:
“לכם מותר ליהנות מאלה, יותר ממני,” היתה אומרת באנחה.
אבראשקה החליט להיות אדם הגון. הרחוב טואטא מכל הנערים הפוחזים ונעשה בית־קיבול רק לקליפות אבטיחים, זנבות של קני סוכר, וזבובים, זבובים. וריק, ריק מאוד. הרחוב הפסיד את אבראשקה. אבראשקה עולה במעלות ההגינות. תפר לו בגד של שבת. הזמין נעליים. נדב כסף על שם אמו למושב זקנים. מעתה יושב הוא בבתי־הקפה, מאחורי תריסים מוגפים, שותה ומתלחש, ועיניו נעשו מחוסרות הבעה – כאילו היו כפתורים ירוקים.
כן, כך חישב את מעשהו האחרון אשר יעלהו למרומי החשיבות – עד ששמט מתחת לרגליו הסולם, והוא נפל בתנופה גדולה אל המרצפת. והנה עתה מצטופפים אנשים במקום נפילת גוויתו ואומרים:
“מה נשאר ממנו? רק רטוב!”
בזה אני מסיים א דברי ההספד. איני יודע מה מרובה בהם יותר, קטרוג על הגברתן הזה, השתתפות בצערה של אמו הישרה או געגועים על חיי הרחוב שהיו אז תוססים ביצרי־חיים שונים.
ביום בהיר אחד חבשתי את חמורי ורכבתי אל רופא הבהמות שבמושבה. החמור שלנו חש כאב בשן. היה מרוגז ועצבני.
כשבאנו לבית הרופא אמרו לי שהרופא הלך. השארתי את החמור בחצר ונכנסתי למסדרון לחכות לרופא. ישבתי וחכיתי. כשבא יצאתי להכניס את החמור – ולא מצאתיו. הלך לו לטייל. ועד שעלה בידי לתופסו – שוב הלך הרופא. הוּזמן אל פרה גוועת.
ישבתי שוב וחכיתי. ישבתי וחשבתי: אכן, זהו יום שאין עמו תועלת.
לאזני הגיעה שיחת שני אנשים שישבו סמוכים זה לזה ושוחחו ביניהם בידידות. אמר האחד:
“… וזכור נא, כשתבוא אי פעם לפאריס, אל תשכור לך חדר ברחוב ז’ורז' קיבְיֶה ליד גן־החיות, בית מספר שלושים ושניים, קומה שניה.”
“מדוע?” שאל חברו בתמיהה.
“כי על גג הבית הזה ועל שאר הבתים שלאורך כל הרחוב הזה עוברת רכבת. כל שני רגעים באה רכבת אחרת. וכך נמשך הדבר תשע־עשרה שעות ביממה.”
התחלתי לחשוב במוחי, כמה פעמים שני רגעים יש בתשע־עשרה שעות, ובעוד אני מחשב נכנס הרופא.
הרופא הציץ בחמור ואמר:
“תמיד קוראים לי אחרי שהבהמה כבר פשטה את הרגליים. רק אז מתחמם הלב ואין חסים על כסף… גם על חיות טרף יש לרחם יותר מכפי שמרחמים כאן על ידידינו הסוס, הפרה והחמור.”
“וכי חמורי ימות מכאב שיניים?” שאלתי.
הרופא פתח את פי החמור, הסתכל בו, ואמר:
“לחמורך שיניים בריאות, למה באת אלי?”
שילמתי לרופא שכרו, עליתי על חמורי וחשבתי:
“אכן, יום אבוד, מדחי אל דחי: יש החמור – הרופא איננו; יש הרופא – החמור איננו. יש שניהם – אין כאב שיניים! לא הספקתי לעשות ביום הזה ולא כלום. היום עבר בלי כל תועלת. אבטיח רקוב!”
אך לא כך היה הדבר, כפי שנראה מהמשך הסיפור.
איזו הדרך “נפלתי” על הבית אשר עליו עוברת הרכבת
מאז היום האבוד עברו שמונה שנים וכבר נשתכח כל אותו מעשה מלבי.
בוקר אחד ירדתי בתחנת רכבת בפאריס – “גאר־דה־נורד” שמה. זו היתה לי הפעם הראשונה שבאתי לכאן ולא היה לי מכר או ידיד, לא רע ולא עמית.
עמדתי בתוך המולת התחנה בין שתי מזוודותי ולא ידעתי לאן אפנה. הייתי עלוב כנעל בודדת שנשמטה מן הרגל ואבדה בשדה.
והנה ניגש אלי נהג של מונית, הרים את מזוודתי ושאל:
“לאן אדוני?”
לא ידעתי מה אענה לו והצטחקתי.
“בבקשה לרחוב ז’ורז' קיביה, בית מספר שלושים ושניים קומה שניה!”
כשישבתי בהרחבה במונית ונסענו, תמהתי: “מנין לי כתובת זו?” ואז נזכרתי בשני האנשים שישבו אצל רופא הבהמות באותו:יום־אבוד" והתפלאתי לכוח הזכרון של לשוני.
בבית המוזר
אשה זקנה פתחה לי את הדלת. משהתחלתי לדבר אליה שמה מבט נבון במזוודותי ורשמה בעפרון על פיסת נייר:
“גם אתה, אדוני, חרש?”
“לא!” עניתי לה בכתב, ואז הוסיפה ורשמה על הפתקה:
“חבל. גם אתה תתרגל לשאון.”
בינתיים נדחק כלב שחרחר והתחיל מתחכך ברגלי. בעלת־הבית גרשה אותו, אך הוא חזר אלי.
השיחה שהתנהלה בינינו בכתב נפסקה כל שני רגעים, כי הרכבת שעברה על הגג הקימה שאון רב.
עוד לפני עלות הרכבת על הגג שלנו היו קירות הבית רועדים. לאחר נקישות חזקות ויבשות אחדות בגג היתה רכבת עוברת בכוח רב והאוזן עוד היתה קולטת את טרטור הגלגלים שהלך והתרחק.
שקט רב היה משתלט מיד, אולם לא לזמן רב. כי הנה התחילו הקירות שוב לרעוד, משאון הרכבת האחרת המודיעה על בואה.
הבית היה מתמלא חדים שהיו מתחבטים מקיר לקיר כמו חיות שבויות בתוך אניה טובעת. נדמה היה לי כאילו עמדתי בתוך פעמון־נחושת ענקי בשעת צלצולו.
אך הנה התחיל הבית שוקע שוב בסממה. אמנם רק לשני רגעים. אבל שני רגעי הפסק אלה שבין רכבת לרכבת נדמו ארוכים מאוד: היתה זו דממה עמוקה, כאילו צלל הבית כולו בבת־אחת במים עמוקים וירוקים. איזה שקט!
במסדרון הארוך אשר עמדנו בו היה הכל מסודר במקומו. נקיון למופת. הרגל היתה דורכת על השטיח העבה ולא נשמע קול מצעדיה.
גמרתי בינתיים את השיחה עם בעלת הבית על שכר החדר והמזון. והנה נפתחה דלת צדדית והופיע בה בן אדם כזה, חייך לקראתי ואמר:
“דייר חדש? ברוך בואך. שמי מאק מאן הול.”
“שמי נחום גוטמן,” עניתי לו.
בו ברגע נלחץ אלי הכלב השחרחר כמחפש מחבוא. וידה של בעלת הבית כתבה לי בחפזון:
“זהו מלאך המוות”…
כיצד נודע לי עניין הבית המשונה והפתקאות
“הכנס נא לחדרי, מר גוטמן,” הזמין אותי מר מאק מאן הול.
לאחר שסגר אחריו את הדלת (למה סגר את הדלת? וכי מתיירא הוא כי בעלת הבית החרשת והאילמת תקשיב לשיחתנו?" שאל אותי בלחש: "מה כתבה לך בעלת הבית שלנו? האם קראה לי “רוצח” או "המסמר האחרון בארון־המוות שלה?
“לא, ־ עניתי – רק מלאך־המוות.”
“כלומר, במלה המתחילה באות מם?”
“כן!” אמרתי.
“רואה אתה אדוני, – המשיך מר מאק מאן הול, – מה שמונח כאן על השולחן? נחש מה שם. בעלת הבית שלנו, שתחיה, אשה הגונה היא מאוד. נוטלת כסף מועט בשכר החדר והאוכל. הבית נקי והאוכל טרי. ובכל זאת הרואה אתה מה שמונח כאן על השולחן? נחש מה יש שם!”
“חשבונות של כביסה.”
“לא.”
“פתרונות של חידות.”
“לא. בכל פתק תמצא כינוי אחר לי, לאישיותי, למזגי, לכבודי או לפרצופי. כבר סידרתי פעם לפי האלף־בית, אבל הפסקתי, כי בפתקה אחת יש לי כמה וכמה כינויים וכל כינוי מתחיל באות אחרת.”
“אם כן, מר מאק מאן הול, שמא תסדר אותן, פשוט, לפי מספרים? – שאלתי. אבל אדוני, – הוספתי שאלה – מה פשר כל הפתקאות האלה?”
“כל הפתקאות האלה נכתבו בעניין אותה בריה שמתחככת ברגליך למן הרגע שבאת לביתנו.”
הורדתי עיני אל רגלי וראיתי שהכלבה השחרחרת (עתה ראיתי כי כלבה היא זו) רובצת ומשעינה ראש העלוב אל אחת מנעלי.
אות־ידידות זה אלי בעיר נכרייה נגע עד לבי. ליטפתי את ראשה של הבריה השחורה ושאלתי את שכני:
“מי היא כלבה זו?”
תולדות חייה כפי שסיפר לי מר מאק מאן הול
"כדי לספר לך על חיי הכלבה הזאת עלי להתחיל מן הגברת בעלת הבית שלנו.
"יום אחד, לפני שנה וחצי, קנתה הגברת שלנו נעלי־בית חדשות, רקומות פרחים. יפות היו הנעליים בעיניה והגברת היתה מהלכת ומביטה אליהן בכל רגע של פנאי. באותו יום, בבוקר, כשיצאה לשוק, הלכה והסתכלה כרגיל, בנעליה היפות. באמצע הכביש (אפילו כשהיתה מהלכת בכביש הסתכלה בנעליה) ראתה הגברת, ממש ליד אחת הנעליים שלה, כלב קטן, גור בן ימים אחדים. הוא שכב כשבטנו דבוקה לכביש. אילמלא הביטה הגברת שלנו בנעליה – ודאי שהיתה רומסת את הגור. וכי יש לנו מושג כמה נסים מתרחשים בכל רגע?
"ועוד באותו היום הובא הגור הזה, היא הכלבה ביאטריצ’ה, אל הבית שלנו.
"עיני הגור עדיין היו עצומות וגם אזניו מכוסות היו קרום.
"בעלת הבית שלנו טיפלה בו במסירות רבה. בלילות היה הגור מיבב, צווח ומילל בקולי קולות והיה מפריע לאנשי הבית לישון בשעות השקט שבין יממה ליממה, ולי – בתרגילי הנגינה שלי. כולנו נשאנו זאת בסבלנות. הגברת היתה מכניסה אותו למיטתה אל מתחת לשמיכה ואז היה הגור חדל מילל. היא היתה מיניקה אותו חלב מבקבוק־מציצה, ריפדה את ארגזו בעור־פרווה והיתה יוצאת יום יום לטיול קצר. כשגדל הגור היה אוכל כל מה שאנו אוכלים.
מלחמת פתקאות
"בימים ההם יצאה לאויר העולם הפתקה הראשונה. זאת היתה פתקה תמימה אשר כתבתי לגברת שלנו:
גברתי הנכבדה!
על משכבי בלילה צף רעיון במוחי והטרידני: האם אין לחשוש לחיידקים הנמצאים בפיה של הכלבה היקרה? וכי לא הוכיח המדע כי יש תולעים במעי הכלב?
והנה התשובה של גברתנו בגוף הפתקה שלי:
ביאטריצ’ה שלי טהורה.
"אז כתבתי פתקה שנייה:
גברתי הנכבדה!
וכי סבורה את כי שלוש מלים אלה יש ביכלתן לערער את אשר הוכיח המדע חמישים השנים האחרונות, את תורתו של פאסטר, הגדול באדם?
"ובאותיות קטנות מאד, מתוך דרכי צניעות, הוספתי:
ומה בדבר הכתמים שביאטריצ’ה משאירה אחריה על הרצפה ועל השטיחים?
"התשובה היתה:
אדוני הנכבד!
פאסטר היה איש גדול, אבל לא בשביל לרדוף את היתומה שלי ביאטריצ’ה שאך בזכות נעלי הבית שלי נצלה ממוות איום.
איה לבך אדוני הנכבד?
"ובאותיות קטנות:
הלא אני כופפת את גבי ומנקה את הכתמים של ביאטריצ’ה החמודה!
"ועוד פתקה:
גברתי הנכבדה!
אל־נא תראי בכך חוסר־אדיבות אם כתבתי על הכתמים שמשאירה החיה הזאת. לא נתכוונתי לכתמים עצמם, אלא לריחם הרע ולריחה של החיה עצמה, אשר המדע של המאה העשרים הוכיח כי הוא ישנו, ולדאבוני איו נעים כלל לאפו של אדם מן היישוב.
"תשובה:
אדוני הנכבד!
ביאטריצ’ה הנערצה ואני – אחת אנו. מיטתי מיטתה, לחמי – לחמה. האומנם עלי לחכות לעלבונות נוספים?
"פתקה:
גברתי הנכבדה!
לפתקה זו אני מצרף צרור פרחים להניח דעתך ולהוכיח לך שלא התכוונתי להעליבך. אולם מן הצד המדעי לא מן הדין הוא לתת לאיזה כלב לשרוץ בין בני אדם, למרר ולסכן את חייהם.
"תשובה:
אדוני הנכבד מאוד!
כך הוא הדבר: תחילה קראת לביאטריצ’ה יצור נחמד ועכשיו תכנה אותה “שרץ”! רואה אני כי אתה אומר להתנקש בחייה של ביאטריצ’ה שלי. ביאטריצ’ה היא ידידתי האחת בחיי העצובים והעריריים. והמדע שלך אף פעם לא שימח אותי ביום הולדתי ולא רקד לפני.
"כך ניטשה מלחמת פתקאות. מלחמה אכזרית ללא חמלה.
"כמה מדיירי הבית, כולם חרשים, הצטרפו אלי למלחמה בכלבה. באמת לא סבלנו אותה. היה נדמה לנו כי ריחה עולה אף מן התבשילים.
,,לאחר פתקה זו באו עוד פתקאות רבות לערות, שבהן אני מכונה אכזר, בחור זקן, גרב כחול, אינקויזיטור וכותש זבובים.
“כותש זבובים?” שאלתי בתמיהה.
“כן,” ענני מר מאק מאן הול.
“למה?”
"אני איש המצלתיים בתזמורת הפילהארמונית של פאריס. בעלת הבית חרשה, לדאבוני, ואינה שומעת את רעש המצלתיים. רואה היא רק שאני מכה בהן זו בזו. לדעתה אין אני מתכוון אלא לכתוש זבובים.
,,ועתה מר גוטמן, הגעתי לעיקר הדברים: זה כמה ימים שהפתקאות פסקו ושתיקתה ש הגברת מעוררת בי דאגה.
,,פתקאות אלה חסרות לי עתה, כמו שחסר לי בבית הזה רעש הרכבות בימי החגים, כשהרכבות שובתות ואינן נוסעות, כאילו הייתי מתהלך אז באויר.
,"אני דואג לכלבה! – קרא מר מאק מאן הול בעצב ונאנח.
“??”
"כן, אדוני! הכלבה המליטה גורים. מאז סבורה בעלת הבית שלנו כי ביאטריצ’ה בגדה בה ובידידותה. אהבתה ומסירותה של בעלת הבית הפכו פתאום לשנאה. היא התחילה להתאכזר אל ידידתה ואל גוריה. אינה נותנת אוכל לאם ואינה יוצאת עמה לטייל…
"הבוקר מת הגור האחרון של ביאטריצ’ה…
"אני מביט בשכולה זו ולבי מתמלא רחמים…
“אולם האם יכול אני, האם נאה לגבר ואיש מדע כמוני, להראות לה עתה יחס של חיבה – אחרי כל ה”ספרות" הזאת שאספתי על שולחני?
"אולם רחמי אלהים לא פסחו על הבית הזה והנה נמצאה תרופה למכה!
“לפתע פתאום קרה נס שלא ארע לנו זה שנים רבות –נכנס לבית שלנו שכן חדש! אתה האיש, אדוננו מר נחום גוטמן. אתה נשלחת להציל את ביאטריצ’ה!”
מה תשובה יכולתי לענות אז למר מאק מאן הול, בשעה שרגלי היתה מרגישה בחמימות גופה של ביאטריצ’ה אשר השעינה עלי את ראשה העלוב?
שתקתי. שכני הבין כי שתיקתי אומרת הסכמה.
שתי שאלות
“מר מאק מאן הול, – קראתי לפני שיצאתי מחדרו, – שאלה קטנה: כמה שעות אתה נוהג להתאמן במצלתיים ואימתי?”
“לילה־לילה, אדוני, שתי שעות: בין שלוש לחמש לפנות בוקר, בשעות השקט, כי המוזיקה אוהבת את החלל השקט.”
הצטחקתי לתשובה זו, כאילו שמעתי דבר הלצה.
אולם בלבי חשבתי: מתי אפשר יהיה לישון בבית זה?
“מר נחום גוטמן, גם אני רוצה לשאול שאלה קטנה, – אמר שכני, – למה באת לבית החרשים הלזה? מי שלח אותה הנה?”
“החמור שלא כאבו לו השיניים,” עניתי בעצב.
מר מאק מאן הול הצטחק כאילו אמרתי דבר הלצה – אף שלא הבין את תשובתי ואת פשרה.
אני וביאטריצ’ה יצאנו מן החדר.
פאריס
יצאתי אל הרחוב.
מול הבית המשונה ראיתי ציבור אנשים מצטופף, במעגל. קולות נגינה ושירה עלו מתוכו.
במעגל עמדה אשה אחת ושני גברים. לצואריהם היו כרוכות מטפחות אדומות. אלה היו זמרי רחוב. הם שרו שיר עצוב הנוסך שמחה בלב.
הם שרו ברגש, בפה מלא, כשעיניהם משוטטות ובולשות לכל צד, שמא רוצה מישהו לקנות מן התוים אשר בידיהם. היו מושיטים אותם לדורשיהם מתוך הכרת ערך עצמם, מבלי להפסיק את שירתם.
האנשים המתקהלים סביבם הביטו לתוך פיסות הנייר והצטרפו לשירה בהנאה רבה.
קניתי גם אני מן התוים והתחלתי לשיר יחד עם כל הציבור.
מעט מעט למדתי את המנגינה והמלים ושרתי ביתר בטחון. בינתיים עברו הזמרים לרחוב אחר ופתחו בשיר שני. הלכתי בעקבותיהם והתחלתי ללמוד גם את השיר השני. כאשר עברו הזמרים לרחוב השלישי שוב הצטרפתי אליהם ולמדתי גם את השיר השלישי.
כך נפתחו לפני, בפעם הראשונה, רחובות, ככרים, פרברים, גינות ושדרות של פאריס, עיר־הערים.
וכל כמה שהעמקנו, הזמרים ואני, והפלגנו לרחובות מרוחקים יותר, כן הרגשתי, כי העיר שוב איננה זרה לי. אמנם, לא פסקה להיות חדשה – אבל חדלה מהיות זרה. הייתי שר ומסתכל בפני האזרחים שהיו עומדים עמי במעגל ומנחש מה טיבם ומלאכתם.
מתוך שמיעת מוזיקה ושירה, מתבררים הרבה דברים סתומים. נדמה היה לי כי חכמתי ביום זה יותר מאשר בשאר בימים וכי אני מבין ללבות האנשים.
בינתיים רד הערב. מוכרי הספרים המשומשים התחילו לסגור ולנעול את ארגזיהם וארונותיהם שהיו מוצבים ליד הקירות לאורך גדות הסֶנָה, קפלו את כסאותיהם והלכו להם בשלוה לבתיהם.
עם החשיכה נתרבו האנשים ברחובות. בתי הקפה המו מרוב אדם. נכנסתי גם אני לבית־קפה אחד.
אותה שעה היה בית־הקפה דומה בעיני לגן־חיות של המין האנושי.
היו שם אמריקנים וכושים, סקאנדינבים והודים, אוסטרים וסינים, ירושלמים ותל־אביבים.
האנשים ישבו ואכלו איש־איש ל־פי מנהג ארצו: מי במזלג וסכין, מי בקסמי־עץ דקים ומי טובל פתו בתבשיל; מי שהמפית כרוכה לו סביב צוארו ומי מניחה על ברכיו; מי שפרוסתו מונחת לפניו על צלחת גדולה ושטוחה ומי שנוטלה מן הסלסלה ותוחבה ישר לפה.
בארונות הזכוכית עמדו לראוה מאכלים שונים, של כמה מארצות תבל: אטריות איטלקיות, צלי הודי צהוב, גולַאש הונגארי אדום, צפרדעים אַ־לַ־מוד, שַׂלוים מצריים, אורז יאפאני שנבט זה עתה, בעלי־שמונה רגליים פורטוגאליים ושבלולים ספרדיים, דייסת אגוזי אמריקה משולשים, ששליק תורכי ודגי־שבת ממולאים.
וכמה מיני לשונות שמעתי סביבי!
כל האנשים אכלו ברוב נימוס והצטחקו בסבר נאה. מכיסי רבים מהם בלטו פיסות־הנייר שמכרו זמרי הרחוב.
לבי נתמלא חיבה לכל אנשי כדור הארץ.
חשבתי: מתי והיכן תינתן לי הזדמנות לנאום נאום לכבוד העיר פאריס, שכה הערצתיה מרחוק, מתוך לימוד וקריאה בספרים, ועתה אני מחבבה כל כך למן הרגע הראשון שראיתיה?
בשעה מאוחרת בלילה קמתי וחזרתי לבית המשונה.
מיטה נוחה
בלבי היה חג. שמחתי כי יושב אני סוף־סוף בפאריס, קריית האמנות. אמנם, הרכבות עדיין לא חדלו מנסוע על הגג, אולם אני לא הרגשתי בהן.
ציפצפתי לעצמי את שירי האהוב: “בא ה־א־ביב ומס־ביב” והשתרעתי בתענוג רב על מיטתי הנוחה.
אוזני התחילו להבחין בין כל מיני השאון, מלבד רעש הרכבת: הנה שריקות החשמליות שברחוב. גלגליהן משתחקים בפסי הברזל בשריקות־אנחה, והגלגל שעל קצה המוט שלהן, המסתובב על חוטי החשמל המתוחים מעל הרחוב, היה לוחש ומפעפע כשפוד מלובן של ברזל שמטילים אותו במים והוא מתיז ברעש ניצוצות חשמל. כל אוטו עובר היה תוקע לפני שפנה קרן הרחוב של ביתנו.
ובפינת הרחוב השנייה היתה תחנת מכבי־האש. שערי התחנה נפתחו ברעש וכמה עשרות מכוניות אדומות ואנשים חבושים כובעי נחושת יצאו חוצץ בקול תרועה חזקה וממושכת. הבית רעד על יסודותיו.
אין לי ברירה – אני נואם לפני החלון הפתוח
קמתי ממיטתי הנוחה ועמדתי בחלון. כל פאריס היתה שטוחה לפני. רוח קלילה ליטפה את פני. לבי היה מלא על גדותיו. לטיפת הרוח היתה לי כמגע־היד בעטין המלא של הפרה. כך שפע נאומי על מול החלון הפתוח:
"לבי טוב אליך, פאריס, גן־החיות של המין האנושי!
פאריס! את טובה, את יפה, את מלמדת להיטיב עם כל בני אדם!
פאריס! בך אני לומד לדעת, כי כל מנהגי העמים השונים בלי הבדל גזע וארץ יפים הם: יפים הם על כל זרוּתם – כל זמן שהם מתכוונים לטובת הזולת.
פאריס! חלש מאד הייתי בהיסטוריה בלמדי בבית־הספר, ולא יאה כי אני אספר את גדולתך מימים קדומים, אולם גם תלמיד חלש בידיעת היסטוריה יכול להיות בעל־לב רַגָש ואוהב.
פאריס! צנועה מאוד היתה תהילתך בראשיתך, רק אלפיים בתים קטנים דבקו במורדות כגבעותיך. “לבנוּנית” היה שמך, על שם צוארי הנשים שהיו יפים ולבנים (בחיי, כך קראתי באיזה ספר). עד שבוקר אחד הופיע הענק הגדול גארגאטוּאה, אביו של פאנטאגרוּאל. צחוק עשה לו ומתוך צחוק שפך עליך מי־מדמנה. מי המַדמנה גרפו והטביעו כמחצית רחובותיך. לכן נקראת “פאר־רי” (זאת אומרת: “בצחוק”). ומאז גדלת ועצמת בגופך וברוחך. למה? אני שואל, ואני גם עונה: כי לב גדול וטוב ניתן לך. את אוהבת את המין האנושי ואת החופש. דגלך, פאריס, עם הכתובת: “שוויון, אחוה וחופש!” – דגל כל המין האנושי הוא, לכל הדורות ולכל העמים. פאריס! איני נואם גדול, אני יודע זאת. גם החברות שלי אמרו לי כך שתי פעמים, אולם רק פעם אחת טיילתי על גדות הסנה שלך, ולעולם לא אשכחך. – – – אמנם, בחלקי נפל כל הרעש שבך, ואני מצטער כי עצבי אינם עשויים ברזל, באשר ידעתי גם ידעתי כי הרעש הזה אינו אלא לְוָי לרוחך הטובה ולתרבותך הגדולה."
אלה היו דברי באזני פאריס ביום הראשון לבואי, ורָוַח לי.
חפצתי גם להוסיף כמה מלים בשבח הלחמניות המפורסמות של פאריס, אך מצאתי כי אין השעה יפה לכך.
לא ידעתי אז כי עתיד אני לאהוב את פאריס עוד יותר, לאחר שאכיר כמה מאנשיה, ועתה הנני מחכה להזדמנות להוסיף ולדבר בשבחה.
כותש הזבובים
כנראה הוספתי לעמוד ליד החלון גם אחרי שסיימתי את נאומי, כי השעון כבר צילצל שלוש וחצי ואחר פסק מרוץ הרכבות על גג ביתנו. מסתבר כי נרדמתי בעמידה ליד החלון הפתוח מול לב פאריס.
פתאום – דזין!!!
הקרקע כאילו נשמטה מתחת רגלי ואני מעדתי וגלשתי במדרון עמוק, רעש אדיר צילצל באזני, כאילו התנגשו שני אוקיינוסים זה בזה וכל גופי כוסה סיכות דוקרות…
פקחתי עיניים ולא הבחנתי שום דבר מיוחד.
והנה כעבור רגע – שוב:
דזין!!!
הבינותי כי שכני מר מאק מאן הול קם כדי להתאמן במקצועו, והרי זה דברו של איש התזמורת הפילהארמונית: “המוזיקה אוהבת חלל שקט.” שמעתי את קולו המדבר אל עצמו מעבר לקיר:
“…כך, אדוני, טוב יותר…”
דזין!!!
לא חכיתי להמשך טוב יותר. חבשתי את כובעי ויצאתי למסדרון ליד דלת המדרגות נתקלו רגלי בביאטריצ’ה ששכבה מקופלת ומכווצת. היא הרימה אלי ראש עצוב וכישכשה בזנבה לאות ידידות. רציתי להגיף אחרי את הדלת ברעש גדול. סוף־סוף לא היו עצבי עשויים ברזל. אולם נזכרתי את מבטה של ביאטריצ’ה ולא עשיתי כך.
טיול לילה סביב כדור הארץ
יצאתי אל הלילה. הרחובות כבר היו ריקים מאדם. הבתים כאילו כינסו ראשם־ורובם לתוך כובעי־הגגות שלהם, עצמו לגמרי את עיניהם־חלונותיהם וישנו שינה עמוקה.
הבית שלנו היה סמוך לגן החיות. הלכתי עם גדר הגן הגדול. מנורות חשמל גדולות כירח עמדו שורות־שורות סביב הגן והאירו אותו. הן הטילו צללים שחורים, שנמתחו מן העצים ונפלו לפנים הגן.
פנים הגן היה אפל, שור ושומר סוד. עיני לא יכלו להבחין בו מאומה וגם האזניים לא יכלו לקלוט מתוכו משהו. ריח טחב ועשבים עלה באפי והרחיב את ריאותי.
גן החיות היה מוקף פסי החשמליות ורשתות עבוּתות של חוטי חשמל, טלפון, טלגרף. בשמים טס אוירון־לילה ושני פנסיו דולקים לפניו, אחד אדום ואחד ירוק.
בתוך כל תשמישי התרבות של דורנו נראה הגן כמשבצת משונה, משבצת אפלה של אדמה, אשר הטבע נשמר בה על כל פראותו.
הנה עלתה באזני נהמת לביאה ויללת צבוע עונה לעומתה. הצבוע ענה לה מתוך הרגל ומסורת שקיבל מאבות־אבותיו, שם, בארץ מולדתם. יודעים הצבועים כי לאחר שאגת הלבאים נשאר גם להם טרף.
רגע אחד חשבתי גם אני, כי חזרתי לאפריקה הפראית. אולם רק העפתי עין לשמאלי – ועיני נתקלו במחסני־היין של העיר פאריס, המשתרעים לאורך כמה רחובות.
צמרות העצים התנועעו. כמה מהם הכרתי כידידים מארץ־ישראל ואפריקה. הם נאספו לכאן מארצות שונות (כאותם האנשים שראיתי הערב בבית־הקפה) ויחד שזרו צמרת אחת ירוקה וחזקה שעלתה אל מול מנורות החשמל. למעלה מהן התנשאו שלוחות אדירות של ארזי הלבנון.
אורות המכוניות הבודדות שעברו היו מצטלמים פתאום בתוך עינים עגולות של ציפורי לילה, שהתעוורו לרגע מרוב אור.
צעדתי עוד כמה צעדים והנה הגיעו לאזני קולות שיעול, גניחות ואנחות של שנת נדודים – כמו בבית מושב־זקנים. נמצאתי בגבול בתי הקופים.
ידעתי כמה סובלים הם כאן בגלותם. הם מתים למאוֹתיהם מן השחפת.
האוראנג־או־טאנג היה כלוא מבודד בתוך תאו המיוחד. הוא ישן בישיבה כששתי ידיו מכסות על ראשו. על השולחן שבחדרו הלבין ספל לבן. משום מה הזכיר לי את סוקראטס בתא כלאו.
נהמת הלביאה לא פסקה והדירה שינה משוכני הגן. גם הקנגורו האוסטראלית לא ישנה. עמדה זקופה כששתי רגליה הקדמיות הקטנות מורמות כידי תינוק חסר ישע. היתה נבוכה, כמחפשת שטח קטן של חול נקי ללא עקבות; אבל שטח החצר שלה היה לא גדול וכולו מחוספס מעקבות רגליה וזנבה מיום אתמול. היא הביטה אלי בתמיהה, כאומרת:
“הא! הנה עוד אחד שאינו שבע רצון!”
נתקלתי גם בדוב הציר הצפוני. אלמלא הסבכה היה וודאי נתקל בי, כי חצרו העמוקה גובלת ממש עם הרחוב. הדוב היה מהלך כמתאבל, ראשו מורד ועיניו עצומות למחצה. היה צועד שני צעדים קדימה וחוזר וצועד שני צעדים לאחוריו, הלוך ושוב. במצחו השטוח היתה הבעה של מי שהפסיד בגורל: אך לשוא מגרדות ציפרניו הארוכות במרצפת־האבנים החמימה של גן החיות בפאריס.
על פני העיר רבץ אד אבק אדמדם, שהיה מואר באור אלפי הפנסים. משום כך לא יכולתי להבחין אם פאתי השמים כבר התחילו להתבהר.
אור הפנסים החויר במקצת, והעלטה שבתוך טבורו של הגן נעשתה עבותה יותר. לבי נמשך אליה בכוח מסתורי.
כשהעולם היה תוהו ובוהו ודאי לא היה אלא גוש כהה ומאוּפל כקטיפה, משיב נפש ורוה ככתם כהה זה שבתוך גן החיות.
הייתי מותר על שתי מזוודותי וכובעי ובלבד שיותן לי להיות בתוך האפלה שבגן ולא להוסיף ולהתהלך סחור־סחור, סביב שבכת הברזל המוארה. לא עלה על דעתי כי עתיד אני להעשות בן־בית ואזרח בגן הזה כעבור זמן קצר מאוד.
הגעתי לשער־הכניסה הראי של גן החיות.
השער היה נעול, רק דלת קטנה בצדו היתה פתוחה למחצה. בפתחה עמד אדם זקן. ביד אחת החזיק פנס ובשנייה – דבר־מה שלא ידעתי מה הוא.
האסון בגן החיות
הגעתי לשער הכניסה הראשי של הגן. השער היה נעול, רק דלת צדדית היתה פתוחה. במצר עמד זקן אחד. בידו האחת החזיק פנס ובשנייה – יצור חי בתוך מגבעת. צרור המפתחות שהיה תלוי בחגורת הזקן לימדני כי הוא־הוא שוער הגן.
“סלח לי אדוני, מה בידך?”
“איני רוצה לסלוח,” ענה לי.
תשובה זו לא נעמה לי. אחרי הליכת אלם, ערירי בעיר זרה, מחכה הלב לקול ידידותי ומקרב יותר. לכן ניסיתי שוב לשבר את הקליפה הקשה:
"וכי לא תרשה לי לעשות כמו שעושה הדוב שלך, שני צעדים קדימה ושניים לאחור, ולראות מה יש בידך?,
“שניים לאחור, בבקשה!”
עשיתי “אחור פנה” והתרחקתי מעם השער.
התרחקתי בלב קל ובלי תרעומת. שיננתי לעצמי: ממילא לא תראה את כל מה שאפשר לראות.
לא ידעתי, כי כל צעד שאני עושה אני מרחיק את ביאטריצ’ה מן העתיד הנועד לה. עתידה התדפק פה בלילה זה אל השער הנעול ואני לא ידעתי.
אותו הקול אשר שלחני מעליו, הוא אשר החזירני:
“הו הי, אדוני טַיַל־הלילה, ההלך הזר ורב־הסקרנות! – קרא אחרי השומר הזקן,– סוב ופנה והכנס אל הגן הזה והרוית את סקרנותך.”
פניתי ונכנסתי לשער.
“גור־אריה בן יומו נמצא בכובע הזה, – המשיך השוער. – קרה לנו אסון הלילה. אל תתרעם, אדוני הצעיר, אם אין לבי פנוי הפעם לשיחת לילה, שהיא תאות כל זקן ששנתו נודדת עליו. הלביאה שלנו הקשתה ללדת ותמות. משני הגורים נותר לנו זה. לבי מלא צער ואני זקוק לעזרה.”
“מה היא?” שאלתי.
“לא בכיסך היא,” ענה.
בינתיים נכנסנו לחדר קטן והשוער הזקן השקה אצת הגור חלב מבקבוק ציצה.
כיצד אני בוחר את ידידי
הסתכלתי בתנועות ידיו של השוער. ידיו היו מגושמות ומקומטות, כאלה שבעליהן משתמש בהן לכל מלאכה ולא לרחיצה ואכילה בלבד. ואף על פי כן החזיקו ידים אלו בעדינות רבה את פיו הקט של הגור, שהיה בהול על מזונו ומרוב בהילות היה משמיט את הפטמה מפיו. אצבעותיו הגדולות, המרובעות, של השוער כיוונו את שפתי הגור אל הבקבוק וידו השניה ליטפה בעדינות רבה את ערפו של הגור.
יודע אני: אדם שידו זריזה לטפל בחיות, סימן כי בעל לב הוא. אדם ישר. ידיד תהיה לו.
כך, מתוך מבט אחד, אני בוחר לי את ידידי. ברכבת, בדרכי לפאריס, סמוך לגבול גרמניה, שמתי עיני באדם אחד שהיה מטה ראשו קצת הצדה ברוב חן בהקשיבו לדברי איש שיחו. משום מה מצא דבר זה חן בעיני, והחלטתי: זהו איש כלבבי. מיד נכנסתי כמו בשיחת ידידות. אמנם בהמשך הדברים נראה שנכשלתי הפעם בבחירת ידיד זה, באשר נודע לי כי הוא בלש. ניגש אלי שוטר ואסר אותי. נתברר כי בשיחתי עם הבלש סיפרתי לו שקניתי באיטליה שתי קופסאות צבעי־מים. בעד חמרי־ציור יש לשלם מכס בגבול הגרמני. ואני לא שילמתי. אמנם, ישבתי שני ימים כלוא בבית־סוהר קטן בחברת עכברים, אך אחר כך הוברר במשפט, כי בחוקי המכס חלו שינויים לפני שלושה ימים, ומאז בוטל המכס על חמרי ציור. יוצא שידידי החדש לא נתכון להכשילני, כי ידע על ביטול המס יום קודם.
כשיצאתי מבית האסורים שמחתי לפגוש אותו שנית. גם הוא שמח לקראתי, הצטער מאד בשמעו את אשר קרני ונתן לי במתנה כף־יד של פסל יוני עתיק. שמחתי למתנה זו, כי חובב עתיקות אני. על שולחני עומדים תמיד כמה דברים עתיקים.
אמנם, משהגעתי לגבול גרמניה – צרפת חיפשו בין חפצי ומצאו את כף היד. הזמינו אותי ברוב נימוס לצאת מן הרכבת ולגשת למשטרת־המכס. שם נודע לי שאסור להוציא מן הארץ כל דבר שהוא עתיק יותר ממאה שנה. הפעם לא בוטל חוק המכס הזה לפני שלושה ימים ואני נדרשתי לשלם קנס גדול ולהשאיר את העתיקות בידים… ברגע האחרון נודע להם שהיד אינה “אמיתית” כי אם מזויפת.
וכך נוכחתי שוב כי אותו ידיד חדש שלי לא נתכוון כלל להכשילני, כי אני צודק בבחרי לי את ידידי לפי טביעת־עין, כי אני צודק בתתי אמון מלא בבני אדם לפי מבט ראשון בלבד.
כך קרה לי הפעם גם עם השומר הזקן. חשבתי, לפני אדם כזה אפשר להשיח את הלב עד תומו ולא לחשוש לדברי שטויות. ובלי שהיות התחלתי דבר עמו. פי היה כברז פתוח.
תחי ביאטריצ’ה
“אמרת, אדוני, כי העזרה אינה בכיסי. תשובה חריפה ומעליבה היא. צר לי לשמוע מפי אנשים חכמים, כי במקרה של עזרה – עזרת הכיס היא עיקר.”
“מימי ילדותי אני מצטער על דעה זו ומאז ידעתי כי אינה נכונה. אולי משום שאצלנו, בבית הורי, לא תמיד היה הכיס מלא.”
אבל ראיתי את הסבתא שלי ואת אמא שלי ואת אבא שלי גומלים עזרה לא בכוח הכיס, שהיה ריק, כי אם בכוח הלב המבין, שהיה תמיד מלא.
"אולי משום כך, אדוני, מתעורר בקרבי רגש של עלבון כשאני שומע דברים בשבחה של “עזרת הכיס”. לא חדשה היא כי אין ידם של בעלי הכיס ממהרת למצוא את פתחו.
"מעלה אני עתה בזכרוני את מראה הסינר של סבתא שלי, סינר משומש שדהה מרוב כביסה. לכל רחבו היה תפור כיס גדול, אשר לא ידע מימיו טעמו של ארנק מלא. כמה פרוטות בודדות היו מתחממות שם. אולם מה מראה הסינר לעומת מראה שתי העיניים של בעלת הסינר, הקורנות חיבה, לב מבין ושכל רב נסיון? מבקשי העזרה ידעו זאת.
“ראיתי כי יותר ממה שידה של סבתא נכנסת ומפשפשת בכיס הריק – היו עיניה ופיה נותנים ומושיעים. וזה העיקר: מושיעים!”
השוער הזקן החזיק את בקבוק המציצה, כיוון אותו אל פי הגור והיה מקשיב לדברי בבת־צחוק קלה, כאילו האזין לקול הראדיו.
פתאום התעורר וקרא בחימה:
“עמוד, עמוד, אדוני הצעיר! מה אתה מדקלם בפני? – וכלבה מיניקה בשביל הגור היתום יש לך בכיסך? היש לך?! לזאת התכוונתי ועל כך אני מצטער כי אין לנו כעת…”
זינקתי ממקומי בהירות הבזק, עד שפיקפקתי אם גופי הספיק להגרר אחרי ראשי. קראתי רק מלה אחת:
“ביאטריצ’ה!”
השוער הזקן הביט אחרי במבט מלטף, כמו שאנשים טובים מביטים אל גביהם של בלתי שפויים בדעתם. כשעליתי ביעף במדרגות הבית המשונה שמחתי לראות כי רגלי לא פגרו אחרי. פתחתי את הדלת. ביאטריצ’ה עמדה מוכנה, כאילו חיכתה לי. נטלתי אותה בזרועותי והלכתי עמה למקום היחידי שרוצים בה ואשר שם נועד לה תפקיד.
למן הרגע ההוא עלתה ביאטריצ’ה בשלב הפרסום והתפארת.
כל הארבעה נרגעו
השוער התקין ארגז מרופד בפרוזדור בית־ הנחשים, שהיה מוסק כמעט כל ימות השנה, והכניס לתוכו את הגור. זה רבץ על בטנו כשרגליו פשוקות וילל. כל עורו רעד עליו. הגור העיוור היה מגשש בראו בלי הרף.
הכנסתי את ביאטריצ’ה לתוך הארגז. היא הרימה אלי את ראשה והביטה בי בתמיהה, כמתכוונת לנחש מה בדעתי. מבטי הרגיע אותה (מה מהר למדנו להבין איש את רעהו).
ביאטריצ’ה הריחה כמה פעמים את הגור כמהססת, הסתובבה ורבצה תחתיה. גופה השחרחר, שכחש מחבלי לידתה, כמעט שמילא את הארגז כולו. ראשו של הגור נתקל בדד ומיד התחיל לינוק.
המציצות הראשונות היו ריקות, כי החלב נתייבש בפטמות. אחר כך נשמע כיצד החלב שופע ונבלע בתאבון בגוף הזהוב.
המציצות הלכו ורפו, הגור חדל לרעוד. מגופו עלה קול, כאילו סליל קטן התחיל להתגלגל. נעם לאזנינו להקשיב לגרגורו המרגיע כשהוא עולה ויורד, עולה ויורד.
גופה החם של ביאטריצ’ה חבק את הגור משלושת צדדיו ונסך עליו מרגוע. כעבור רגעים אחדים נרדם.
ביאטריצ’ה הרגישה כנראה הרגשה נעימה, כאילו פרקה מעליה משא מיותר. בדדיה נצטבר חלב רב, אשר העיק עליה במשך שעות רבות, אחרי ששכלה את כל גוריה.
היא התחילה ללקק בלשונה את עורו של הלביא הקטן.
“לא בשל חלבה המועט, – אמר השוער הזקן, – בה. חלב כלבה קטנה אינו מספיק לגור אריות. אמא רציתי למצוא בשבילו, אמא שתחמם ותחנך אותו. מידת האהבה אצל אֵם פחותה שוה למידת האהבה אצל אם כבודה, האם לא כך, אדוני הצעיר?”
כיבינו את החשמל ויצאנו מן המסדרון, בחוץ החל מאיר השחר. השוער הזקן הביט בי.
מעשה השותפות קירב אותנו ורקם בינינו ידידות טובה (אשר, אמנם האריכה עד היום המר).
הצטחקתי אל השוער הזקן, מר פרנסואה מנובריה שמו, והלכתי בצעדים שקטים אל עבר הבית המשונה.
מנוחה גדולה ירדה עלי, כמו ביום ששי לפנות ערב לאחר תקיעת החצוצרה.
עיפתי מכל אשר עבר עלי מרגע בואי לפאריס. תשוקתי למנוחה ודאי תכריע את רעש הבית המשונה.
הרגשתי בסיפוק רב כי עלה בידי לגמול טובה לביאטריצ’ה על ידידותה אשר הראתה לי, לאדם זר בעיר נכרייה.
טביעת־עין שלה בבחירת ידידים היא כשלי. בת רגע. יש בינינו קו משותף.
בתי הקפה שבפרבר החלו להפתח. עלה ריח ניחוח של קפה ולחמניות טריות, הלא הן “הבריושות” המפורסמות של פאריס.
זבל ההיפּוֹפּוֹטאמים
(דו־שיח בין פרנסואה הזקן ומאק־מאן־הוֹל)
בוקר אחד מצאתי בגן את פרנסואה הזקן יושב מאחורי חצר האיילות, על ראש ערימת־זבל. לידו עמד שכני מאק־מאן־הוֹל.
הבטתי בשני ידידי אלה שנתחבבו עלי מיום שהכרתים, הנה זה יותר משנה תמימה. פרנסואה הזקן צנוע ורוגז ומאק־מאן־הוֹל שבע־רצון. לא נשתנו. הם נעשו ידידים טובים, אם כי רבו ביניהם תמיד בדרך של הלצה. ניגשתי לשמוע את דבריהם.
מאק־מאן־הוֹל: (מצביע על ערימת הזבל) “זבל עדין! אולם זבל ההיפופוטאמים ודאי שמן וטוב ממנו, כי הם עצמם כל כך שמנים.”
פרנסואה: “כן, זבל ההיפופוטאמים יקר מאוד. על כף אחת זבל ה”היפו" ועל הכף השניה – כסף טהור!"
מאק־מאן־הול: “עסק לא רע.”
פרנסואה: “אולם יש צרה: אין זבל היפופוטאמים כלל בנמצא.”
מאק־מאן־הול: “חיות שמנות כאלה אין להן… איך לומר לך, אינן מפרישות זבל?”
פרנסואה: “מפרישות.”
מאק־מאן־הול: “ובכן? אסוף!”
פרנסואה: איש הפילהרמונית העירונית של העיר פאריס; וכי לא ראית כי ההיפופוטאמים מטלטלים, בעשיית־צרכיהם, את זנבם הקצר והחזק הנה והנה, במהירות מפליאה? כך הם מפזרים ומעיפים את הזבל מהם והלאה. אף שמץ אינו נשאר תחתם. הזבל מתפזר ברעש של ראקטה מתפוצצת למרחק או נתלה על העצים הסמוכים, אם אינך עומד במקרה בקרבתם."
מאק־מאן־הול: “למה הם עושים כך?”
פרנסואה: “כדי שחיות הטרף לא תלכנה בעקבותיהם לפי סימני הזבל, ידידי הטוב.”
כשניגשתי אליהם ראיתי כי בגדו של מאק־מאן־הול מכוסה כולו רבבים. הבינותי למה שאל בדבר הזבל.
איך אפשר לדעת מה חושב האריה?
“פרנסואה ידידי, – שאלתי, – אתה הן ידעת את כל דרכי חיותיך. אמור־נא לי: מה חושב הלביא הצעיר?”
“ידידי הסקרן, אני שמח שאתה נותן לי הזדמנות לדבר. אולם על שאלתך איני יודע ואיני רוצה לענות לך. מעטים הם אנשים המסוגלים להבין ללבו של חברם, כל־שכן קשה לו לאדם להבין ללבו של בעל־חיים. זה קשה משום שאנו משוללים כמה חושים המצויים אצל החיות. מה יכול אני לענות לך על שאלתך? אנחנו, בני האדם, נוהגים לייחס לחיות את הרגשותינו־אנו. זה אות ליחסנו הטוב לחיה. אולם אין ספק כי שונה היא הרגשת החיה מהרגשתנו. תרגיש את החיה כפי שאתה מסוגל לכך. אהבת החיות, ידידי, היא הראי הטוב ביותר לנפש האוהב אותן.”
עניתי לפרנסואה:
“תמיד כשמשמיעים בּאָזנַי דברי־חכמה טובים ונכוחים, אין הם מעמידים אותי על פתרון ברור.”
ופרנסואה ענה לי:
“ומה אתה חושב? דבר־חכמה – זו חתיכת־שוקולדה שמכניסים אותה לפה והיא יורדת רכה לתוך הכרס? הוי, מלפפון חמוץ שעדיין לא החמיץ…”
פתאום עצר פרנסואה הזקן בדיבורו השוטף.
מה קרה?
קינה על האריה בגן־החיות
בפרק הקודם תיארתי, כיצד ישב פרנסואה הזקן על ערימת זבל־האיילות והתחיל מחרף אותי. פתאום הפסיק את דבורו השוטף.
שורה ארוכה של ילדים נכנסה לגן־החיות. אלה היו ילדי בית מחסה ליתומי המלחמה העולמית, לבושים תלבושת אחידה.
“למראה אורחים קטנים אלה, – אמר פרנסואה הזקן, – אני שוכח את רגזי וכעסי. ילדים אלה המהלכים בגן בבגדים שלא נתפרו בשבילם, מהם גדולים ומהם קטנים ממידתם, מביאים אותי לידי דמעות. אני מסתכל בהם ואני מבין יפה כמה טוב להם להמצא בגן הזה.”
"אני חושב לי: פראנסואה מנוּבריה, אין דבר! לא לשוא סובלות כל החיות הנמצאות אתך.
"העלה פעם בדעתכם לשאול: לשם מה סובלות החיות האסורות שהובאו ממרחקים ומתענות כאן במאסר עולם?
"שלושים ושבע שנים אני מתהלך בשבילי הגן הזה ורואה בייסוריהן. שבילים נהדרים אלה שבגן יפים לכל באי עולם, אך למעני שבילי ייסורים הם.
“וכי יכול לבי, אף שאני משמחו יום יום בכמה בקבוקי יין שאני שותה במרזח “העכבר הירוק”, – האם יכול לבי לשאת את מראה האריה המוטל כפרה ברפת, כחזיר ליד השוקת? עם כל מגע בכפיר שלנו נושרות ממנו שערות כמו מאדרת־שיער אכולת עש כאילו היה ממולא סמרטוטים ופיו יודע פהק לכל רוחב המחוז הרביעי!”
פרנסואה מספר על ייסורי הג’יראפות
"כמה צר לי, אורחיי הטובים, על הג’יראפות האצילות והטיפשות! מרוב עמידה על מקום אחד, בצפיפות, סגורות ומסוגרות, ללא אפשרות לרוץ כמה עשרות קילומטרים במשך היום, רפו רגליהן והן רועדות תחת משא הגופה, כאילו היו עשויות קוביות עץ. כל רגע נדמה לך שהן תמעדנה.
“וכי תוכלו לשָעֵר לכם כמה טרחות טרחו עד שהצליחו להעבירן מאפריקה הדרומית אל הגן הזה”
"בכור האחים האגֶנבֶּק הצליח להעביר בשלום שיירה קטנה של ג’יראפות אל תחנת הרכבת שבבוֹלאוַאיה והכניסן בנסי־נסים לתוך הקרון. הכושים נתנו אפסרים בראשיהן וקשרו אותם למעקה־הקרון הפתוח. האגנבק הבכור מחה את הזיעה הטרופית מעל פניו ועשה את חשבון הרוחים הצפוי לו ממשלוח ראשון של ג’יראפות לאירופה המודרנית. ניתן צפצוף: “צררר!” מיד שרק בקטר: “טו־ו־ו־ו!” – – – בוקה ומבוקה ומבולקה! הפראיות האצילות נבהלו, החילו לקפץ, לבעוט ברגליהן האחוריות, למשוך באפסרים. צואריהם הארוכים התפתלו כנחשים, תסתבכו זה בזה – עד שנתפקקו חוליותיהם.
"ועוד באותה תחנה שבבולאואיה הוביל בכור האחים האגנגבק לקבורה את כל המשלוח הראשון.
"אחיו הצעיר, האגנבק השני, למד מנסיון זה ועמד ושלח משלוח שני.
"הוא היה זהיר. הוא לא נתן אפסרים בראשיהן, אלא קשר אותם לחזותיהן, וצואריהם העדינים נשארו חפשים. את הקרון שבו הסיען קבע אחרון ברכבת, רחוק מן הקטר השורק, כדי שלא תבהלנה.
"כך הגיע משלוח ראשון של חיות ענוגות אלה לארצות אירופה.
"ועתה הנה הן סוף סוף פה, בשעה טובה, ומדדות לאט־לאט אלי שאול…
“ומה תועלת בכך, אני שואל? למי יש צורך בייסורי החיות כאן ובעמל הקשה שמשקיעים בני האדם לשמור עליהן?” –
פרנסואה הזקן עונה על השאלה ששאל
"הנה התשובה שלי: למראה פני הילדים האלה, העוברים בצעד כושל בתוך הגן הזה, אני מתנחם ומקבל את התשובה המניחה את הדעת:
"הילדים רואים בגן זה את דמות העולם הגדול, הרחב והחפשי. בגן הזה, נושמות ריאותיהם לרוַחה מאוירו של העולם הגדול. חיי הכרך, האנשים, המורים וסדרי החיים הקשים נראים להם פעוטים לעומת חיי כל הבריות המשונות שבעולם.
“זהו, אורחי החביבים, התפקיד שממלא גן־החיות.”
מאק־מאן־הול מכניס באמצע את מצחצח הנעליים
“נכון מאוד! – קרא פתאום שכני מאק־מאן־הול והפסיק את נאומו הנמרץ של פרנסואה הזקן. – נכון מאוד. זה כמו מצחצח־הנעליים.”
“?”
“מצחצח הנעליים מצחצח אמנם את הנעליים, זה תפקידו וחסל. אולם בשעה שהוא מצחצח אותן הוא ממשמש בהן. זה מרגיע אצת בעל הנעליים והוא שוכח כמה מצרותיו, למשל צערו על המגבעת שנפלה ופרחה בנסעו ברכבת או דאגתו שנשאר חב כסף בבית־האוכל. הוא נח ומתרענן כל זמן שמצחצח־הנעליים עושה במלאכתו. לכל דבר יש שני תפקידים.”
“חבל שהפסקת את דברי ידידי פרנסואה.”
“אין דבר, אני ממשיך,” ניחם אותנו פרנסואה.
פרנסואה הזקן מסיים
"בקול גדול אני קורא מעל ערימת הזבל הזאת: יחי האזרח הקטן של כדור הארץ!
“מראה הגן הזה נוטע בו מרץ, סקרנות ואהבת חיים לכל הברואים.”
בסוף שנות לימודיו בבית־הספר, כשהוא עומד בשורה, מחזיק ביד־ימינו את תעודת הגְמַר ושר בגרון נטוי ורזה את ההמנון שלנו – הוא באמת אזרח כדור־הארץ!
"וזה דברי האחרון לפני שאני יורד מערימת־הזבל הזאת:
"דואגים אנחנו לחיות – משום שאנו אוהבים את האדם!
“לא איכפת לי אם תלכו ותספרו, כי כך אמר פרנסואה מנובריה הזקן!”
פרנסואה הזקן סיים את דברו.
הבטנו אליו בשעה שדיבר אלינו ונדמה היה לנו כי ראש גבעת הזבל הוא ראש כדור־הארץ וכי ממרומי הערימה הזאת צופה השומר הזקן ופוקד את שלום כל כדור־הארץ.
את היום הזה לא אשכח. זה היה היום היפה ביותר – זה שביליתי בחברת שני ידידי. היינו שלושה אזרחי כדור־הארץ.
עוד כיום – אם יקרה לי דבר מעציב או אֶחלה, אעלה בזכרוני את פרשת היום הזה בגן־החיות של פאריס.
אני רואה את העננים השקופים שהתפרשו על פני השמים כמין וילון נפלא, מאחורי ראשו המזקין של פרנסואה הזקן.
אני שמע את קולו שהיה בו קצת מן הלגלוג והרבה מן האמונה – ולבי מתמלא תודה, על שניתנה לי הזכות לראות ולהרגיש את סביבי – ואני נרגע.
א. מעשה בשוטר, בסלט ובזנב פרה
ב. לא צילצלתי בפעמון
אני מציג את ידידי השוטר ובני משפחתו.
“וכי יודע אתה כיצד מכינים סלט? סלט שלאחריו אין צורך בדגים ובשר?”
כך שאל אותי ידידי השוטר, כאשר באתי לבקרו בביתו, שבנה לו מחוץ לעיר.
לא ידעתי איך עושים סלט כזה שלאחריו אין צורך בדגים ובשר.
אל“ף! – קרא השוטר לבנו הבכור – רד לגינה שלנו ותביא מכל המינים שעל פני האדמה! קח אתך סל או שניים; טוב יותר – שק!”
“בי”ת! – קרא השוטר לבנו השני, – ואתה חפור ותביא מכל אלה שבתוך האדמה."
“גימ”ל! – קרא השוטר לבנו השלישי, – ואתה תביא מן הלול!"
“ואת, אשתי, – הביאי נא את הקערות ואת המסחטה ואת המקצצה ואת הממלחה ואת המפלפל ואת כלי השמן. ואני – אלך ליטול ידיים!”
“אבא! ואני מה?” ניגש הבן הקטן ששמו ודאי: “דל”ת".
אתה? – אתה, ראה שנאכל בלי זבובים. קח בידך את מצלף־הזבובים."
ידידי השוטר הוריד את הכובע מעל ראשו ונתגלה התו האדום שמשאיר הכובע על מצחו, התיר את החגורה, פשט את המעיל ותלה אותם על ידית החלון. הפשיל את שרווליו, חייך אלי חיוך טוב, והתחיל ליטול ידיו במרץ.
הסלט שאין כמוהו
עד מהרה נערמו על השולחן כל מיני ירקות: כרובית, כרוב אדום, חסה, צנון, בצל כלרבי, עגבניות, סלק, גזר ושום. הובאו צנצנות ובהן זיתים, שמן וגבינה מלוחה והוגשו לימונים וביצים.
ידידי השוטר עסק בכל בזריזות רבה. חתך, קלף, שיפשף קצץ, סחט, הזליף ובחש. היו לו סכינים ישרים ועקומים, סכיני משור וסכיני זיגזג; כפות מתכת למדידה וכפות עץ לבחישה.
הבטתי בהערצה אל תנועותיו הבטוחות ל ידידי השוטר. חשבתי בלבי, אם בקי הוא כך גם בחוקים – אַשרי המדינה שיש לה שוטרים כאלה.
הוא עבד שעה ארוכה ולבסוף נפנה בתנועה חיננית – מתוך שעכוּזו הוצרך לשמש תשובת־משקל לחזהו הרחב שגחן לפניו – והעמיד באמצע השולחן, שמפה צחורה פרושה עליו, קערה מלאה סלט שיש בו מכל הצבעים ומכל הטעמים.
“מגן־דוד” של זיתים שחורים נוצץ והשתרע על פני כל שטח הקערה הגדולה.
“זהו סלט!!”
עיפים מעבודת הכנה רבה, ישבנו סביב השולחן. מי על כיסא, מי על ארגז ומי על פח. מרפקי המסובים נגעו אחד ברעהו והארוחה החלה. הלסתות עבדו בקצב ו“במלוא הקיטור”.
עיני האב היו מביטות חליפות אל פני המסובים וגבות עיניו המתרוממות היו נותנות הוראות אילמות, אם יש להוסיף, מלח או תבלין אחר.
פרוסות הלחם שהיו מסודרות כמגדל בסלסלה – היו הולכות ופוחתות. בעלת הבית השחרחורת והקטנה היתה מוסיפה בזריזות, כדרכה בכל דבר, פרוסות חדשות שלא יָמוּךְ המגדל.
גם על פני חלף מבטו של בעל הבית, מבט חוקר, אם יודע אני להעריך סלט שכזה.
כולנו ידענו להאריך אותו.
הסלט ירד עמרים־עמרים לתוך הקיבה ונערם בתוכה כמו תבן בשק: האויר שבין הגבעולים מרובה על הקש עצמו.
זמן רב מילאנו את הפיות בהקפדה ואטיות.
היה נדמה לי, כי טוב הייתי עושה לו התחלתי לרקוד תחתי כדי שישקע המזון.
חשבתי, אולי משום כך מתגלגלות הבהמות על האדמה וחובטות ברגליהן באויר.
“עכשיו, ־ אמר בעל הבית, – לשתות!”
לקח את הכד ומזג לכל אחד כוס חלב. כוסות החלב המצונן הלבינו בטהרה.
לגמנו מהן בתענוג רב. עתה שקע הסלט בקיבות שנתרפדו.
מנוחה רבה ירדה והשתלטה עלינו.
אז פתח בעל־הבית את פיו. חשבתי, ודאי יאמר: “זה סלט!”
אולם לתמהוני, נמלטה מפיו אנחה!
“מה האנחה?” שאלתי.
“החלב.” ענני.
“מה רע בחלב טעים זה?”
“קנוי הוא!” היתה התשובה.
עתה מתחיל עצם הסיפור.
פרה בעלת זנב ארוך
והנה, בדף שממול חמישה כרטיסים ועל כל אחד מהם ציירתי את אחד מחלומותיו של ידידי השוטר.
גם מספרים קבעתי להם, לפי סדרם.
כי כך סיפר לי ידידי השוטר:
"כל ימי הייתי חולם כי לאחר שיהיו לנו הרבה בנים, בית קטן, גינת־ירקות ותרנגולות – תהיה לנו גם פרה, כמובן, בעלת זנב ארוך.
"אחרי הרבה שנים של עבודה התחילו משאלותי להתמלא.
“באו הבנים, הוקם הבית הקטן, עשינו גינת־ירק ותרנגולות מסתובבות החצר. חסרה לנו רק הפרה בעלת הזנב הארוך.”
אגרתי ממשכורתי לירות אחדות לקניית הפרה, ועשיתי כמה חקירות בעניין פרה בעלת זנב ארוך.
"הלכתי בין שכני והייתי מציץ לתוך רפתותיהם, ולא ראיתי אף פרה אחת בעלת זנב ארוך.
“הלכתי לבקר אצל הערבי, הגר באוהל שעל הגבעה מנגד, לשאול בעצתו. הוא קיבל אותי ב…”
“אבל למה לך, באמת, זנב ארוך?” שאלתי את השוטר שלי, וחייכתי חיוך של בקשת סליחה על שאני מפסיקו.
המעלות שיש לפרה בעלת זנב ארוך
תמה בעל־הבית שגם אני מתפלא וענה:
"לאמא של הסבתא שלי היתה פרה בעלת זנב ארוך. הסבתא שלי היתה לה פרה בעלת זנב ארוך, ואמא שלי היתה לה פרה בעלת זנב ארוך.
“פרה בעלת זנב ארוך נותנת הרבה חלב. פרה ב’ז’א' (עלה בדעתי שכדאי להשתמש בראשי־תיבות. מלים אלו חוזרות מעתה הרבה פעמים) מביאה ברכה לבית. פרה ב’ז’א' שייכת פשוט, לגזע מיוחד ומשובח, הנפוץ בכל העולם; כל זה היה ידוע לנו עוד ברוסיה בהיותנו בעיירה הנידחה שלנו.”
“אבל אולי זאת רק אמונה טפלה?” שאלתי את השוטר.
"תתפלא הרבה כשאספר לך, כי הערבים מרבים לשבח את הפרה ב’ז’א' על כל האחרות, ואפילו אם שמנות הן וטובות מראה.
"יש משל ערבי, עשוי בחרוזים יפים על כך. לצערי שכחתי אותו כעת. אני מבטיחך כי עם השכמה בבוקר ודאי אעלהו מזכרוני עד תומו. למדתי אותו מפי הערבי הגר באוהל שעל הגבעה מנגד.
"סיפרתי את תוצאות החקירה המקיפה שעשיתי בעניין הפרה ב’ז’א' לאשתי, זו השחרחורת והקטנה היושב למולך. אמרה לי: “אמונה טפלה! הנה יש לנו שכן, ויש לו פרה חולבת ורוצה הוא למכרה. עמוד אתו על המקח, קח את הפרה באפסר והכנס אותה לחצרנו!”
"ברגע הזה נעשה לי ברור, כי תהיה לנו פרה, אבל רק פרה ב’ז’א'!
נתגלתה לי הסיבה האחרונה והחשובה מדוע רציתי רק בכזו: יען כי השחרחורת והקטנה אמרה לי: אמונה טפלה!
"בחלקי נפל הגורל לרצות דבר קטן, אני מודה, אבל מסוים…
"ערב אחד עליתי שוב אל הערבי הגר באוהל שעל הגבעה מנגד.
“הלך להשיב את החמור מן המרעה,” אמרה לי בתו בת־השמונה.
“ישבתי לחכות לו והבטתי איך מכינה בתו אש ב”תבון". שתי צמות קטנות וקשות עמדו לה כמו קרניים על ראשה ובידחו את דעתי.
"בא אביה, ישבנו והארכנו בשיחה.
"הוא נהנה ששוטר מרבה בשיחה אתו, ואני שאשמע ממנו עצה טובה איפה לקנות את פרתי.
כאשר נפרדתי ממנו אמר לי:
“שוטר, שוטרי, ולמה לא תרד ללוד? כל יום חמישי יום שוק הוא. שם תמצא את מבוקשך.”
היום היפה
"בוקר אחד יפה התגלחתי למשעי, ציחצחתי את כפתורי, את החגורה ואת הנעליים ויצאתי לי מן הבית מבריק כמנורת חשמל. נסעתי ללוד.
"הולך אני ברחובות העיר באמצע הכביש, כפי שעושים אנשי השלטון, כדי שלא יהי נעלבים אותם המברכים אותי מימין, שאני מתקרב יותר אל מברכי משמאל; מאריך ועונה בסבר פנים יפות לשואלים לשלומי, הכל לפי המנהגים המקובלים. והנה אני מגיע לשוק הבהמות – ואין שוק!
"הארכתי כל כך בצחצוח, בתלבושת ובברכה – שחוסל השוק.
"בא אני כמעט לקצה השוק והנה, רואה אני, עומדת לה בטבור המגרש פרה יחידה גלמודה.
"חשבתי, האין זו הגלמודה, שאני ראיתי את עצמי עומד לידה מצד זה – וכל יתר האנשים והברואים מצד
"ברגע זה היא נראתה לי כעומדת בטבור העולם.
"מתקרב אני אליה ומציץ בה, כך מן הצד:
"פרה ערבייה. לא בריאת־בשר ולא יפה ביותר. ראש קטן. עטינים מפותחים. קלת רגליים. זנב יש לה ארוך – עד האדמה כמעט ונמשך סרח עודף על החול.
"היא הביטה בי בעיניה הרטובות והפקחות ונשפה, כאילו הכירה אותי.
מצד אחד שוטר עם פרה ב’ז’א' ומצד שני כל העולם
"הלירות שהכינותי לרכישת פרה היו מקופלות בארנקי וכבר נתחממו בכיסי ימים רבים, יען כי המשכתי בחקירותי.
"ככל שהמשכתי בחקירותי הרגשתי כי הכל החלו מלגלגים עלי.
"משונה נדבר, אולם כך היה: פתאום מצאתי את כעצמי כאילו עומד אני עם פרה בעלת זנב ארוך מצד זה – ומצד שני כל האנשים והברואים שבעולם.
"כך מרגישים את עצמם כל האנשים הרוצים דבר־מה מסוים, בין אם חשוב ובין אם דבר קטן.
"קורא אני לבעל פרה, שישב בבית הקפה, ושואל למחירה. עמדתי על המקח וקניתי אותה לי.
“שוטר, שוטרי, – אמר לי כשמסר לי את האפסר – וכי יודע אתה כמה מעלות בפרה זו? השמת לב לזנבה? אילמלא רגש הכבוד שאני רוחש אליך – לא הייתי מוכרה.”
שגרתי עגלה, העלינו את הפרה עליה, ישבתי ליד העגלון ואנו נוסעים לביתנו.
"בפתח ביתנו ניערתי את אבק הדרך מנעלי בשאון גדול ובשמחה מיוחדת, להודיע ולבשר לפני משפחתי על בואנו.
"בטוח הייתי: היום הבאתי את הברכה לביתנו.
הברכה בבית
"הכנסתי את הפרה לרפת החדשה והסתכלתי בה ארוכות.
היא טילטלה את זנבה בנחת והשאירה סימנים קלים בחול, ואני הרגשתי: “כי טוב”!
“הפשלתי את שרוולי, לבשתי סינר לבן, אשתי התעטפה במגבת ואל”ף בני התייצב ליד ראש הפרה.
"נתתי את הדלי בין רגלי והתחלתי לחלוב. הדלי התחיל להשמיע את מנגינת החלב.
"זרמי החלב הדקים מתדפקים על תחתית הדלי ומשמיעים קול מנגינה. צליל המתכת הולך ומתרחק כשהדלי הולך ומתמלא חלב. אז בא תחתיו צליל אחר, צליל טיפות החלב המתנגשות בשטח החלב שבדלי.
"מתוקים הצלילים האלה כמנגינת ילדות רחוקה וטובה.
"כולנו עמדנו כמוקסמים.
"הפרה נתנה שש כוסות חלב ועמדה מתת. שידלנו אותה בכל מיני שידולים והוסיפה לתת עוד.
"הקצף עלה וגאה בדלי כשבועות האויר נוצצות בכל צבעי הקשת.
"כולנו התמוגגנו מעונג.
"מדדנו את החלב – שבע כוסות. סיננו אותו, הרתחנו אותו ושתינו ממנו בהתלהבות.
"הברכה היתה בבית.
"כשנתנה אשתי השחרחורת והקטנה את כוס החלב שנשתיירה לנו לשכנה שלנו – שמעתי אותה אומרת:
“פרה בעלת זנב ארוך ונתנה רק שבע כוסות!!”
"שמעתי ושתקתי. אמרתי בלבי:
“נראה בבוקר!”
"בבוקר התאספה כל המשפחה שלךי ברפת ועמדנו לחלוב.
"אני חולב וחולב – וחלב אין.
"קמתי וישבה אשתי לחלוב. קמה אשתי ונתנה לשכנה לחלוב – ובסך הכל העלינו חצי כוס חלב, שהרבה שערות צפות בו.
"לעת ערב עשינו התאמצות כללית. הצטרפו אלינו גם שכנים טובים. הזיעה שטפה מכולנו וחלב בדלי – טיפות אחדות!
"הלילה הזה – חשבתי, – אשתי השחרחורת והקטנה ודאי תגיד לי:
“פרה קנית? – זנב ארוך קנית!” אך היא לא אמרה דבר.
בבוקר השכם היינו שוב כולנו ברפת. הפעם הרבו לבוא השכנים שלנו. נדמה היה ליף כי שפתותיהם מחייכות בצחוק נסתר. אלה שלא יכלו לבוא שלחו את אחד מבניהם.
"מעכתי, חשבתי, לחצתי, טפחתי – אין חלב!
"לקרוא לערבי! – יעצה השכנה שלנו.
"עצה זו נתקבלה על דעת הכל. יש והפרות נשמעות דוקא לערבי. שלחתי לקרוא לערבי הגר באוהל על הגבעה מנגד.
"הוא בא. לקח את מקומי וחלב. הפרה נתנה לו רב. נתמלא הדלי כשלושת רבעיו – ואני לבי רחב.
“נו, פניתי לשכני, – זנב ארוך קניתי?!”
"לא, – ענתה אשתי עבורם, – קנית פרה שנותנת רק שבע כוסות חלב ביום ובתנאי מפורש שרק ערבי יחלוב אותה.
“וגם זה לא!” – הוסיפה השכנה.
"כי ברגע זה הטתה הפרה את ראשה הקטן לצד, הרימה את רגלה הרזה – ודלי החלב נשפך לבין רגלינו, תסס ונבלע בחול הטרי של הרפת החדשה.
מצד זה שוטר, מצד זה פרה ובאמצע זנב
"בערב נכנסתי לרפת להסתכל כיצד חולב אותה הערבי. רציתי ללמוד מה הוא הסוד, שלו היא נותנת חלב.
"נדמה לי כי הפרה השמינה מקצת מיום שבאה אלינו. נתתי לה אוכל רב.
"היא הרכינה ראשה בחן, כמו שהיתה עושה תמיד כאשר קרבתי אליה, ונשפה.
"פתאום ראיתי כי בזנבה מה שהוא לא כשורה. נטלתי אותו בידי – וקרה אז דבר שרק באגדות שמעתי עליו:
“הזנב נשאר תלוי בידי. מבלי שיהיה מחובר אל הפרה, בעלתו החוקית והטבעית. לא כל הזנב נשמט, כי אם רק מחציתו התחתונה…”
"אני מבין, – הפסקתי את סיפורו של השוטר שלי, ־ היתה תמונה כזו:
"כן, ־ השיב לי בעצב בעל הבית, – בידי היה זנב עשוי שערות גמל, כאלה שהערביות נוהגות להאריך בהן את צמותיהן הקשות והקטנות.
,אני השוטר רומיתי. רומיתי בידי מוכר הבהמה. הזנב היה, ללא ספק, זנב מזויף.
איש הסדר והמשפט,
אוי, שוטר חרום האף,
רומה, בחיי, כילד קט,
קונה בהמה בזנב מזויף!
בצבת
"מאז הרגשתי את עצמי כנתון בצבת. הייתי משתדל לשוב הביתה לאחר שקיעת החמה, כדי שלא להפגש בשכני ולא לשמוע אותם מדיינים בפרה שלי, שהפסידה את זנבה ואת חלבה. אוי לדאבון הלב, ואף כי הערבי אותה חולב, הלך חלבה ופחת, ולא נתנה אלא כוס אחת.
"כמה שמות ופזמונים חוברו לזנבה, לחלבה ולבעלה!
"אפילו בשנתי הטרידה אותי הפרה שלי.
"חלמתי:
"והנה עומד אני לי אל מול הפרה. אנו לבדנו, היא הרכינה את ראשה הקטן בחן ונשפה עלי.
"מביט אני בתוך עיניה…
"לתמהוני אני רואה שהיא הולכת וגדלה. מתנפחת וגדלה. הנה גדלה כשולחן, גבהה כארון – הבגדים והנה היא כבר כמעט כחדר הזה…
"פתאום נוכחתי, כי כל מה שהיא הולכת וגדלה אני הולך וקטן.
"הנה אני כבר יכול לטייל מתחת לשולחן, הנה אני כבר יכול להכנס זקוף אל מתחת הכיסא. עוד מעט ואני רק כסיר־החלב שלנו… נפל עלי פחד גדול, שמא אקטן ללא היות יותר…
…התגברתי והמשכתי להביט לתוך עיני הפרה בהתאמצות רבה.
…עתה נשתנה הדבר בהיפוכו.
"הפרה הלכה והצטמקה. היא כבר לא כחדר הזה, לא כארון־הבגדים ולא כשולחן. היא כבר כגדי, קטנה כבר כפרעוש…
…נפל עלי פחד רב, שמא תקטן ללא היות יותר – והלירות האחדות ששילמתי תמורתה תכלינה כעשן…
“בשמים נוצצו כפתורים מצוחצחים. מי שהוא קרא בקול: “על המקום צעוד!” צעדתי על המקום, ומן השמים התחילו לנשור שערות ארוכות, שהסתבכו סביבי… וקשה היה לי לנשום. צעקתי משנתי” “זנבות ארוכים! זנבות ארוכים!” עד שנתעוררו בני הבית.
לאחר חלום זה הבינותי כי אין יותר מקום, בחצר זו, לשנינו. אחד מאתנו צריך להסתלק.
סוף מעשה בפרה ב’ז’א'
"שכרתי עגלה שתבוא להסיע את הפרה לשוק הבהמות.
"הזמנתי את העגלה שתבוא עם עלות השחר. בשעה שהשכונה עודה שרויה בשינה. רציתי בפרידה צנועה.
"אך לא כך רצה הגורל.
"כאשר זזה העגלה והפרה עליה ויצאה משער החצר שלנו, התחילו פתאום גלגלי העגלה לחרוק. החריקה עברה לקול שריקה עזה ונפכה למנגינת גלגלים לא משוחים בעטרן… כמו מוזיקה מודרנית ברדיו לא מכוון יפה.
“מנגינה צרחנית ומשונה. היא דמתה לקול ה”דודלזק", כלי הנגינה של החיילים הסקוטיים, חלילים מחוברים לנאדות, ועוד לכמה קולות של כלי זמר משונים. מנגינה של התגרות, נצחון ושמחה רבה. היא התמזגה עם מראה העננים הקלים, שהאדימו עם יציאת השמש החדשה.
"דרי השכונה קפצו תמהים ממיטותיהם ופתחו את חלונות בתיהם. כל החלונות הצמיחו ראשים סקרניים, כמו קוקיות בשעונים שווייצרים.
"הביטו וראו את העגלה ובה עומדת בראש מורכן פרתי המפורסמת – ואני, בעל הפרה בעלת הזנב הארוך, עומד ליד השער כמתחמק…
"אותה שעה טבעתי, עד אזני, בבושה, והתחלתי ללעוס מסטיק שלא היה לי בפה.
"העגלה המתרחקת הלכה ונתנה פרסום נוסף למחזה הזה, גם ברחובות האחרים.
"מכל בית שהתקרבה אליו נדחפו ראשי אנשים מן החלונות, כאלו לחץ מי־שהוא בכפתור חשמלי בעיר של צעצועים.
"היה נדמה לי, כי חריקת העגלה אינה נחלשת עם התרחקה – כי אם הולכת וגוברת, ונגינתה הפכה לנגינת שמחה לאיד.
"והנה הרגשתי על כתפי יד. זו היתה ידה של השחרחורת הקטנה, זו היושבת למולךָ, היא שמה ידה על כתפי והצטחקה.
"היא באה לחלוק עמי את הבושה שנחלתי…
"אותה שעה עברה ברחוב בת הערבי, זה שגר באוהל על הגבעה מנגד. ניפנפתי אליה בזנב הפרה שנשתייר בידי וקראתי אליה בקול:
“חלימה! הנה לך צמה להאריך את שתי צמותיך הקטנות!”
"צחקה אשתי וצחקו שכני.
“הבטתי סביבי וצחקתי גם אני.”
לא צילצלתי בפעמון
שלחתי את ידי למשוך בפעמון האוטובוס, שיעצור. והנה נפגעתי במבטו של ידידי השוטר. לא ראיתיו זה כחמש שנים. מיד נעשיתי חסר־מגן בפניו. עיניו הטובות שישבו ברום לחיים ורודות ויָתירוֹת בחנו אותי בחיבה. החזרתי את ידי בלי לצלצל, וקרבתי אל ידידי.
שלום ושלום ומה שלומך ומה חדש.
לאחר שתי תחנות נפרדתי ממנו בהבטחה לבקרו, עוד בשבת זו.
בשבת, בבוקר, באתי לביתו. הדלת היתה פתוחה.
החדר המוּכר לי יפה היה ריק. הבטתי מיד אל ידית החלון, מקום שבעל הבית נוהג לתלות עליו את חגורתו וכובעו. אך הפעם היה תלוי שם מעיל של קצין בריטי בעל שלושה כוכבים.
על הספה היה מונח בהקפדה ללא קימוט מעיל של סארג’נט בריטי, חותלות רגלים ותרמילי צד.
מן הקיר, מעל הספה הביטו אלי טרומפלדור במַדים, קולונל מרגולין, משקפת, מונטגומרי, מפקד החזית במצרים, וכוכב־ים מיובש.
מאחורי הדלת, בצל, גיליתי סוף־סוף את החגורה וכובע השוטרים ואף את המעיל הכחול אשר חיפשתי. הם היו על גופת הקרטון, ערופת־הראש.
ובכן, סיכמתי לעצמי: ידידי השוטר כעת בביתו. חדשות רבות נתחדשו בחייו בשנים האחרונות, ואשתו חדלה לתפור שמלות בביתה.
“אורח נדיר, אחת לחמש־שנים – היכנס נא!”
שמעתי את קולה של בעלת־הבית מתוך המטבח. השחרחורת הקטנה עמדה במטבח לבושה סינר מקובץ לבן, וטרחה ליד שני פרימוסים. הידיים והעיניים היו פזיזות ועסקניות כמו בערב חג. כמה שערות־כסף השתזרו בתוך שערותיה. סילסול־תמִיד. משני עברי פיה נתמשכו קמטים דקים, שנותנים לפניה הבעה של “אני חושבת ואני גם מתכוונת למה שאני חושבת.”
החצילים, הקישואים והכרוביות רתחו תחתיהם בשיר שמח בתוך המחבת. בין גילוי סיר אחד לבין כיסוי אחר נתרקמה שיחה קצרה וקולעת על השינויים שחלו בחיי המשפחה.
לתשומת לבך, הקורא, אני מזכירך: לידידי ארבעה בנים, המתקראים על שמות האותיות שלנו.
הבן אל“ף – נוטר. הבן בי״ת – סארג’נט בצבא הוד־מלכותו, והבן גימ”ל גם הוא בצבא, צומח להיות קצין, קֶפְּטְן. כולם הצליחו לקבל את חופשתם במועד אחד. השמחה היום בבית. אחיה, זה שהצליח להימלט מפולין, בא ארצה כחייל פולני. גם הוא כאן. וכל המשפחה יצאה עתה לגינה לאסוף את הירקות לסלט.
"רד נא אליהם, – סיימה את דבריה, – קשה להם להסתדר בגלל דרגות הצבא השונות שנזדמנו לביצת אחד – תחת ראשות אבא שהוא שוטר רגיל.
ירדתי מן המרפסת, לתוך אוירת אדמה תחוחה ורטובה. בחצר הגדולה השתרעה הגינה. כולה משבצות־משבצות, שבכל אחת מהן ביצבצו מיני עלעלים וזנבנבים שונים. מַמטרות ניצבו עליהן כגננות בתהלוכת ט"ו בשבט. העלעלים והזנבנבים השונים היו מקבלים על עצמם את טיפות המים, ומזדקפים מיד בגמישות של קפיץ. ריבוע עליז של חמניות גבוהות, ארוכות־צואר, חובק את הגינה המתפשטת עד לשם, ליד בניין הרפת.
ליד הברז עומדת חבית, ירוקת־אזוב, הקולטת לתוכה בקול משק את טיפות מי הברז. כל טיפה מתאגֶרת, גדֵלה, מתעגלת, מצטחצחת, מצלמת בבואות מוקטנות, מחפשת מקום צניחה נוח, מעל פה הברז, וצונחת בוגרת ושלימה אל ראי המים, כאותו משק נעים שפתחתי בו. כאן גם מקום ועד לציפורים.
בַשביל היה מוטל צינור הגומי; מתוך יראת־כבוד נעצרתי לפניו והסתכלתי בו בעין מנוסה. צינור קטוע, מכוסה תחבושות, סיפר לי על מאמצי בעליו ומשפחתו להאריך ולחדש את ימיו.
קרע אחד בצינור קשור בסמרטוטים. לא קשה להכיר קרעי סינר־מטבח. זה היה ודאי בקע פתאומי. את רעש פרץ־המים ודאי שמעה בעלת־הבית מתוך המטבח. חטפה מה שטפה ובידה הזריזה תיקנה בחפזה.
במקום אחר מתוקן הצינור ביתר סבלנות: חוטים, שרוכים ומשיכות ארוכים הולכים ומסתלסלים ומכווצים את הבקע. תיקון זה ודאי עשה ידידי השוטר. הוא נעשה ביסודיות ובחישוב ובשיקול־דעת. בשובו מעבודתו בעיר, הוריד מעליו את המדים, תלה אותם על ידית החלון, לבש בגדי עבודה מטולאים, התיישב על השרפרף, – הנהו כאן בּשביל, – והצית את מקטרתו. רוח ערב לטפה את זרועותיו החשופות. עבודה זו מרחיבה את הדעת. אין בה עבודה – אך יש בה חשיבות של עבודה. והיא מצדיקה קריאות־פקודה קצרות וקולניות אל עבר הבית:
“גימ”ל! תן את המספריים, מהר!"
“בי”ת! חוטים!"
ודאי התקשה למצוא משיכות במגירת השולחן, על כן טרח וחיפש באוצר הסמרטוטים שבמזוודות והעלה, במאור פנים, מחוך עתיק־אופנה, רב־שרוכים, הנה הם מצהיבים ומוורידים בתוך הצינור המחותל.
במקום אחר, ראיתי, היתה גישה מדעית יותר לתיקון הפרצים בצינור. שם חתכו אותו, הוציאו את החלק הנפסד וחיברוהו מחדש על ידי צינורות־מתכת קטנים, בקישורי חוט־ברזל. מלאכת־מחשבת של פּלאייר. תיקונים אלה אני מייחס לאחד הבנים הגדולים.
הצינור טלוא, הצינור מִסְכֵּן, הצינור מוזיאון של סמרטוטים – אך הוא צינור. הוא מחזיק מעמד! קשה לא לצאת רטוב־בגדים לאחר שהשתמשו בו. כל שעה צפוי אדם לקילוח־פתע מאיזה פרץ צעיר ונועז. כל פרץ שנסתם יכול להקים תחתיו שניים חדשים. תחילתם מקלחת דקיקה שמתופפת בעדינות על דפנות המגבעת ונותנת טעם וקרירות לעבודת ההשקאה – אך כשהפרץ מתרחב, אני אומר, כשהפרץ מתרחב יש כבר לייחד לו את כל נתינת־הדעת. יש למהר אליו, או אל הברז, תוך קפיצה גסה, דוקא גסה, בעקירת שתי הרגליים בבת־אחת ממקומן. עד שנסגר הברז, המגבעת שעל הראש כבר מַצניחה שוליה ומטיפה טיפות גדולות ועכורות על הכתפיים, והברכיים דבקות אל המכנסיים שהספיקו להירטב בלי שנחוש בכך. והפנים, הפנים מתעוותים בבנות־צחוק שובבות, שלא הופיעו אליהם מימי הילדות הרחוקים.
כשהברז כבר סגור ומהודק, סוקרת העין בשדה הקרב שהתנהל. הצינור רובץ בכבדות כדרקון שהוכרע בקרב, נובע מים שקטים מתוך בקעיו הטריים. אין זה צינור, כי אם כברה. אין זו כברה ואין זו אידיליה, כי אם אסון. אנחנו רטובים. אנחנו מזילים מים, אנחנו מוותרים על חלק ממנו, אנחנו נעזרים בדלי כדי להגיע לפינות המרוחקות – אך עם בוא יום ההשקאה הקבוע אנו שבים אל פגר הצינור בכוחות מחודשים בתחבולות חדשות, העבודה נמשכת, והגן נותן ריחו, הנה ריח כזה שבא עתה אל נחירי.
“מה אתה מדבר! זה לא יפה שאני אשא את סל תפוחי האדמה ואתה תחזיק את המזמרה, כמו רופא מנתח, גֶנִיקוֹלוֹג!”
דיבר כך אחד הבנים. עדיין לא הרגישו באורח המתקרב. הנה עמדה כל המשפחה. בחורים כארזים. מתוך לחיים מלאות הציצו כמה זוגות עיניים באבא שלהם. שזופים ומחייכים. הבנים גדלו. מה שחמש שנים וסלטים הגונים עושים בנערים!
“שלום ושלום ומה שלומך ומה שלומכם” – הכל כנהוג. אך האב הרמיז בגבות עיניו – ושלח אלי מבט שואל ומזמין את התערבותי.
“אתה רואה, נחום, כשהוד־מלכותו לא הסכים לתור שאני קבעתי לבנַי – אתה רואה מה שיוצא? לפי הסדר שלי ידע כל העולם: אל”ף – זה ראשון, בי“ת – שני, גימ”ל – שלישי, דל“ת – רביעי וה”א – הנה זה הקטן, ובבית היה שורר השלום. מה שברור – ברור. מה שלא ברור – זיפת גמור!"
הבטתי על סביבי כדי לראות “מה שיצא”.
לפָנַי עמדו זקופים שני האחים הגדולים – וביניהם עמד, בצניעות תמימה, סל גדוש תפוחי אדמה אפורים. כל אחד מן הבחורים עמד עמידה מרוחקת מן הסל – כדי להדגיש את אדישותם ואי־תלותם בסל. השאלה היתה מי ישא את הסל הביתה.
“הבן הזה, – הוסיף האב, – הבכור, אל”ף. הוא כפי שאתה רואה נוטר. הוא טוען שהוא הבכור ויש לנהוג בו, לפחות בתוך משפחתו, בכבוד. ואין זה לפי כבודו לשאת למטבח את סל תפוחי האדמה. הבן השני, בי“ת, סארג’נט. והבן השלישי, גימ”ל, הוא קפּטן, אתה מבין, הוא אומר שאין דרגותיו הגבוהות, שלושת הכפתורים ע הכתפיים, מרשות לו שישמע לסארג’נט. האדם היחידי בינינו, שהוא בר־ציות, הוא אחי אשתי, חייל פולני, טוראי. הנה הוא עומד לפניך, מוניק שמו. אך אני, בעל־הבית, איני יכול להרשות להטיל מרות על אורח יקר. והבן הקטן, ה“א, עוד קטן הוא. נסיתי לתת פקודות – אבל, איך־זה ששוטר יפקד על חיילי הוד־מלכותו?”
כל זמן שהאב הרצה לפני את העניינים היה מסתייע בהסברתו בשתי ידיים, שיש בהן, כשהן מופנות אלי בכפותיהן, כַריות עסיסיות, וכשהן מופנות בגביהן הן מצמיחות אִיים של שערות דשנות. ידיים ורודות אוהבות חיים ושלא ידעו מחלות. אם כי עיני הלכו אחרי משחקן, תפשתי אך את העניינים עצמם.
לבסוף זזה תהלוכת המשפחה אל עבר המרפסת. גימ"ל והאב נשאו את הירקות, עגבניות, חצילים וכרוביות; וסל תפוחי האדמה, שקיבל תחתיו ארבעה זוגות רגליים, כי כל הנותרים נתנו יד לשאתו, – דמה לתמנון משונה.
אנו בשביל, והנה נתקלו עיני באיזה ארגז משונה שהיה מכוסה ביריעה. רציתי לסור ולראות מה הוא – אך בעל הבית מנע ממני במבוכה ואמר:
“עזוב. בעלת־הבית מחכה לנו לארוחה.”
הפעם היה השולחן ערוך בתוך הבית ולא על המרפסת. השולחן עמד בין ארון הספרים, שהיה גדוש ספרים שעמדו עליו כלי־זכוכית שונים, מתנות יום־הולדת וחגים. הדלת הפונה למטבח היתה פולטת מפתחה כל מיני מגשים וצלחות גדושים בתבשילים שונים – שהיו מסתדרים על המפה הלבנה. לבסוף הופיעה גם הקערה הגדולה, הסלט הגדול שכבר עשיתי לו פרסום, זה בעל ה“מגן־דוד” של זיתים שחורים ואשר לאחריו אין צורך באכילת בשר.
בעל־הבית פתח בקבוק קטן ארוך־צואר ומזג בכוסיות, שתינו לכבוד האורחים ולכבוד הנצחון ואחרי זה נשמע רעש עבודת לסתות, טובה ושקטה.
נתברר, כי מוניק, אחי בעלת הבית, החייל הפולני, מדבר קצת עברית. תחילה תמהתי בלבי על מידת ההתעלמות כביכול שנהגו בו בני המשפחה; אחר־כך ידעתי להעריך את מידת הטאקט הצברי. ראיתי כי מתוך כוונה לא הטרידוהו בכיבודי־אורח, מתוך עדינות וידיעת חיים נבונה המעיטו לשים לב אליו. שטף החיים שבמשפחה זרם כרגיל, וכך נתנו לו לאורח שיתמַקֵם.
ראיתי את ידו של מוניק מונחת בשקט על המפה הלבנה ליד הצלחת. יד שחומה רבת עורקים בולטים ועצמות גרומות. יד זהירה ולמודת נסיון. גם בהתפצלויות העורקים היה איזה חישוב מכוּוָן ומהורהר. היד השקטה על המפה הבוהקת, כמו עור חדש שנתרקם על פצע. (תודה שיש שמש! תודה שיש עוד אנשים חיים.)
רוח של אחר־צהריים התחילה מנשבת ומנפחת את הוילאות השקופים. התנפחו לתוך חלל החדר, עד שנתפרשו ציורי הפרחים השזורים בהם ושקעו. זבובי־שדה שהצליחו לחדור לתוך החדר, הקימו מהומה חגיגית. מתוך הרגשת השובע שהיתה עלינו, היינו אדישים אליהם. כוסות־המים שעמדו על השולחן היו צלולות והטילו בהרות מאירות על המפה – כמו עדשות זכוכית מגדלת.
כל אחד מאתנו ישב על מלוא יַשְבָנוֹ בכיסא והניח ידיים רפויות על המשענות או על גבי השולחן. העיניים עיפו להיאחז במשהו; חלפו על גבותיהם תריסרי “כל כתבי” שמעיקים על מצפונם של כל דרי השכונה – משום שאיש אינו פותח אותם מיום שהוצבו בארון; חלפו על תמונת טרומפלדור בעל העיניים הרעבות ובמדי־צבא בריטיים – תמונתו בחולצה הלבנה יפה יותר.
סך הכל, התקבל מאוד על הדעת שהעולם לא גדול, מוכר, ללא הפתעות או זויות – ומתך כך נראה שהוא עגול. דעה שכל האנשים, כשהם שבעים, מקבלים אותה ברצון. אני מבקש לשים לב למלה: נראה.
פתאום פנה אלי בעל הבית ואמר:
“אני יודע על מה אתה חושב.”
“על מה אני חושב?”
“על אותו חפץ שבחצר מתחת לסוכה.”
“הן,” עניתי.
"ובכן, שם עומדת אצלי קוֹקוֹנן ורֶתֶר אנטיקלוּנג מַשינֶה גוּנטר No 13.
הבטתי אל שפתי ידידי עד שגמר הניען כאשר ביטא את השם המשונה מתוך ביטחה, כי יש עמו סיפור חדש. מספר־שניים לפרה בעלת זנב ארוך. ותמהתי שהעלה את עניין העולם העגול.
ידידי מספר
בין כל העניינים הגדולים נדחק לי עניין צדדי זה ועשה לי חורים.
בוקר אחד, אני מסתובב לי כך, החזה קדימה והידיים שלובות מאחורי גבי, בשדרות רוטשילד, למעלה, וזורק לי עיניים סביב. תורנות משמר־בוקר. והנה אני רואה לי פותחים “ליפט”. מאלה שהתחילו להגיע עם רדיפות־היטלר. בין שאר הרהיטים אחד משונה. מעץ אלון, עם פנסים אדומים וכחולים, ברזי נחושת, מדחום.
“מה זה, אדוני?” שאלתי את בעל הליפט שעמד שם.
“זו, זו היא קוקונן – ורמר… שין… שין… גִין… גון 13, אדוני.”
“כן, תודה, אדוני והסתלקתי לי.”
בערב חזרתי הביתה, משקה את הגינה, אוכל ארוחת ערב – ואני מרגיש כי משהו מעיק עלי. לא כיפתרתי כפתור? לא חתמתי קבלה? נזכרתי:
מה אמר לי אותו בעל הרהיטים הבוקר?! מה פירוש המלים? קוֹקוֹנן – פירושו פקועות, כנראה פקועות תולעי המשי, אני מנחש.
העברתי עין על פני כל גבות ה“כל כתבי” שבארון הספרים הזה; הם שותקים ולא מצאתי דבר. היו זמנים שהייתי חותם על “השדה”. חבל שהפסקתי. מצאתי את “דבר לילדים”. בהם קראתי פעם, אי־פעם, משהו על תולעי משי.
למחרת אני הולך לעבודה ורגלי דחפו אותי לעבור שוב בשדרות, למקום המכונה. היא עמה לה והביטה בי. ניגשתי, הקפתי אותה. כפתורים, ברגים, מדחומים ומנורות. פתאום מופיע בעל הרהיטים, מקיף אותי כמו שאני הקפתי את המכונה ואומר לי:
“אדוני השוטר! המכונה מעניינת אותך. אתה שוטר עברי בעיר העברייה, קח לך אותה. אך בתנאי אחד: קח אותה עוד היום.”
מיד עלתה בדעתי – השחרחורת הקטנה. מה תגיד כשתראה אותי בא עם מכונה, שאינה נחוצה לנו ואשר תופשת מקום בחדרינו הקטנים.
“תודה. לא אוכל לקחתה.”
בשעה חמש אני מסיים את עבודתי והולך לאוטובוס בלב קל. בדרך מדביק אותי שמואל, העגלון שגר בשכנותי, כשהוא נוסע בעגלה ריקה.
“עלה, אני מקדים היום לנסוע הביתה.”
"שתגדל! – אני עונה לו, – אך עבור־נא על פני השדרות לקחת משהו.
“פסנתר משונה!” אמר שמואל כשהטענו אותה על העגלה.
בבית עשיתי עצמי רציני ועסוק ונתתי פקודות קצרות איפה להשכין אותה, מבלי להביט אל עבר המטבח. גימ“ל ודל”ת מיד התנפלו:
“אבא! ראדיו? מכונת הדפסה חשאית?”
“זו צרה!” ענה קולה של השחרחורת מתוך המטבח. הבית נמלא שכנים שבאו לראות.
שמואל סיפר שסחבתי מדרגה – ואחד השכנים נכנס אלי מן הפתח האחורי בפנים צוהלות וצלחת עם ביצים טריות בידיו. אחר כך באה רבקה, המורה לפסנתר. שמואל סיפר לה על הפסנתר. כשראתה את “הפסנתר” הגשתי לה מיד כיסא. משתי סיבות. ראשית שלא תתעלף מאכזבה, ושתהיה לה שהות לשמוע מה שם ארוך יש לה לה“מאחוד” הזה.
פתאום הציץ מן החלון ראש קרח. שערה אחת ובתה הקטנה מתנועעות עליו ברוח הערב. זה בעל סניף “תנובה”, ריחרח, כאילו מרגיש בסכנה קרובה:
“אתה פותח מחלבה?!”
כל זה עשה לי שמואל בלבד.
לאחר ארוחת הערב לקחתי את עתון הבוקר והתחלתי לקרוא בו, כמו שאני אוהב, כבר מן האות הראשונה ועד האחרונה. כשסיימתי בו, כבר ישנו בני המשפחה שינה עמוקה, עברתי בשקט על פני המיטות, שעומדות אצלנו, ברוך השם, צפופות, והלכתי ישר אל החלון המואר, הבודד, שעל הגבעה, שם.
בבית זה גר המורה גמליאלי. איש שעומד תמיד על הגובה. כפוף. יודע הרבה. עיור־למחצה. כל אדם שהולך לחנות ועובר על פני חלונו קורא לתוכו: מה להביא עבורך מן החנות, גמליאלי? מן החלון נשלחת יד גרומה עם פתקה. עליה רשומים המצרכים שהוא צריך. לעולם לא איחר לבוא לבית־הספר. פוסע אני ועובר על פני ריבוע האור שנזרק מחלונו ואין גמליאלי מרגיש בי. קורא, לאור מנורת נפט קטנה.
“שלום,” אומר אני ועומד בפתח חדרו. הרים אלי עיניים עכורות ובודדות – כאילו נדלו זה עתה מעומק של אוקיינוס, והזיע צל־ענק על הקיר.
“מי שם?” שאל.
“קוקונן ורמר אנטיקלונג משינה גינטר No13.”
“מה־מה?” קרא, הזיז עצמו וגופו נשאר נטול כל צל על הקיר, הלבן והריק.
“אני השוטר.”
“אני רואה שאתה השוטר, – ענה לי, – אך אני חס על בני משפחתך. גם שוטרים יכולים צאת מדעתם. מה מלים אמרת, ה עתה? באת לשטות בי. יש דגים שמשמיעים קול. למה כשמקישים בדלת נשמעת דפיקה?”
סיפרתי לו את כל דבר המכונה – והוא הסביר לי את עניינה, ואת תורת גידול תולעי המשי וכי מעשה זה יש בו עתיד לתעשיית המשי בארצנו ואפשר יהיה להעסיק בה הרבה ידיים עובדות, וכי כבר נעשו נסיונות בארצנו ויש וַעד ויש אגודת־חובבי־ גידול־תולעי־משי. בסוריה העניין הוא כזה וביאפאן כזה־וכזה.
כשיצאתי בשעה מאוחרת מחדרו של גמליאלי וחציתי שוב את ריבוע־האור – היה לי ראש “כזה.”
עכשיו היה גמליאלי בא אלינו כל לילה, היה מוריד על המכונה את לוח הלחם, את סכין־הלחם המשוננת, ואת מַקצצת הבשר, באשר השחרחורת סברה שהמכונה הזאת היא שולחן־מטבח – ומתחיל לפרקה לחלקיה ולהסביר בשעת עבודה, מה תפקידו של כל בורג וחלק. כדרכו, היה שואל, ללא תשובה, שאלות משונות:
"תן לי את הצבת. חשבת פעם באיזה מכשירים מצליח כל צמח להעלות את המים ששאב מתוך האדמה עד לקצה העלה העליון? צינור־הזכוכית הזה שבור.
לאט הלכה המכונה והתפרקה לחלקיה הקטנים וראינו כי הרבה חלקים היו חסרים בה או שבורים. איך שהוא הכנסנו את קרביה למקומם, העברנו אותה לחצר, פרשנו עליה סוכה, שם מקומה. ואז עמד, לילה אחד, גמליאלי, מבהיק בחולצתו הלבנה, מרים אצבע אחת ומפיל צל ענקי כמו בביתו אז, ואמר:
"ידידי השוטר – אתה ודאי חושב שכל דבר יש לו תיק וכך מסתדרים העניינים. בחיים זה לא כך. ובמדע העניינים עוד יותר מכך. המדע, בעיקר במאה העשרים, הגיע לידי מסקנה שעדיין אין הוא יודע כלום. תיקח אצלי ספרים ותראה. תקרא הרבה, לא יזיק לך. זה מעניין. המכונה הזאת שלך, הקוקונן־ורמר מספר 13 – היא עקָרָה.
כל זה עשה לי גמליאלי.
בינתיים קרו כמה דברים אחרים. ביצי־התולעים שקיבלתי, שהיו צהובות וקטנות כנקודות, הלכו והשחירו. השחירו. מן הבתים האלה יצאו תולעים קטנות, כאבקת פרחים. שחורות אלה, במקום שעמדו – התחילו מיד לאכול. עוברים ימים ־ הן גדלות עד כדי כך שאפשר היה כבר לראות בהן איברים שלהן. צבען הולך ומתבהר. כדי שגופן שגדל יוכל להשתרע בנוחיות – הן מפשיטות את עורן, כמו אנחנו פיז’מות. איכפת לי. אני אדם בוגר, אב לבנים. רק שב הביתה, תולה את החגורה הכבדה על ידית החלון – מיד מסתכל אל מגש התולעים, מסתכל – שעות! הן הלכו וגדלו, התפיחו, גופן המורכב טבעות רכות נעשה מגונדר שכזה – עומדות על גדה של עלה־תות דבוקות בכל שורות רגליהן, והראש… הראש עולה ויורד בתנועת־קשת. עולה ויורד בקצב ושיניהן טוחנות בחיתוך נקי ומדויק רצועות דקות מן העָלֶה. הן עושות בו מפרץ, מפרץ שהולך ומתרחב וגדל. בשעת הליכה מסתדרות טבעות גופן בחן של גל עולה ונמוג. תולעת שהתהפכה על בטנה – מתגלות שמונה זוגות רגליים קצרצרות.
לאחר שהתולעים הצהיבו הן מלבינות וגופן מקבל מין שקיפות, שקיפות שאנו רואים לפעמים בפני ישישים. הן נעשות אטיות בתנועותיהן, כמו אנו בשעה זו; מגיעה להן שעה של הרהורים וכל אחת מחפשת לה פינת מרגוע, מבודדת. הגיע זמן לעשיית הפקעת, הקוקון. הן מתכוננות לכך, כמו סבתות שלנו, שהיו תופרות לעצמן תכריכים ומודדות אותם לפי מידתן. התולעים מתכננות את מקומה של הפקעת. בראש קטן זה שיש להן, יש מקום גם לשכל. הפקעת עשויה רבדים־רבדים. ראשונים רפויים ואווריריים ואחרונים מהודקים וצפופים. נדמה לי שרק בין עננים אפשר להשתכן בנקיון, בחן ובנוחיות כפי שהתולעת עושה לעצמה בפקעת. עוד זמן רב לאחר שהתולעת הולכת ומסתגרת, מרצונה הטוב, מן העולם, אפשר לראות, בפקעת שעדיין שקופה היא, את תנועותיה הקצובות של התולעת בעבודתה. לאט־לאט, ומרצונה, ובעבודתה, היא מפסיקה את הקשר שבינה ובין העולם הזה המצריך אוכל וצרכים אחרים – כמו אחד קדוש. אני כבר ראיתי, במו עיני, איך מסדר לו ומכונן עצמו נידון־למוות את מעשיו האחרונים, בחלוקו האדום. איני יודע מה שייכת הערה זו הנה – אך היא שייכת.
התולעת סיימה את חייה – זה עדיין לא העניין. תולעת טפשית זו, שאיני יודע אם יש לה מיליגראם אחד של שׂכל, בקדקוד באַואַרי זה שלה, בלי בליטה כלשהי, עם עינים קטנות כקצה המחט, תולעת זו שחיתה חיים טובים עד עתה – ששכבה לישון במיטת “פּאראדאיס” – יוצאת לה שוב־פעם לעולם. והפעם בתלבושת חדשה. מה אני אומר, תלבושת! בגוף חדש! לא צולעת, כי אם פרפר. עיניים חדשות, גדולות ובולטות, קרני־מישוש שעירות, כנפיים לתעופה ותנועות לה רכות וגנדרניות. לא תולעת, כי אם מאדאם פומפאדור מהוליבוד. מפודרת בפודרת כסף.
אצלי לא יוצא כך. אני מכניס למחסן המשטרה שמונה זוגות נעליים – אני מוציא מתוכו שמונה זוגות. ואלו – סגרו עצמן כשיש להן שמונה זוגות רגליים – ויצאו בשלושה. את משחקי־הקלפים שעושים כך – אנו מצוּוים לאסור בשם החוק. לך ותבין. לא קרה כך בפקועה אחת. בכולן. תמיד. אף אחת לא טעתה בחשבון.
ואשר לפרפר, הזָכָר, לו יש חן של יוֹן המחזר אחרי היונה. מרעיש סביבו בכנפיו ומקים רוח כמו מַדחף של אוירון. והוא נמרץ כמו מאהב ראשון בקולנוע. לא רק שובבות ובטחון עצמי, כי אם גם גברות מכוונת, בלי בלבול־מוח.
באקחַנאליות־אהבה שלהם נמשכות ימים ולילות. שם קולקטיב של אהבה. אהבה עד מוות. כי כל הזכרים, לאחר ימות־האהבה – מתים. לא אוכלים, לא שותים. נשארים על־עמדם, בוהים בעיניים בולטות אל האינסוף – מזקיפים את קרני־המישוש, הדומות ללולבי־כסף קטנים – ומתים. מתייבשים כמומיות. כנפיהם השירו מעליהם את קשקשי הכסף, בשעת תעלולי האהבה. ראשם הקריח מרוב כרכורים, בכנפיים פרושות נפלו, משרו.
הנקבות נשארות בחיים. אין ספק שיש להן הבעה של נשים שאינן יודעות שׂבְעָה. בהן נשאר כל חנן. שלימות ואדישות; כאילו תומן לא נפגע. עומדות הן בין מאות פגרי הבעלים ומניעות מתוך שעמום את רגליהן המוכספות.
לאחר כמה זמן נפתח רחמן. בקצב, בחן של ריקמה הן מטילות ביצה ליד ביצה, נקודה ליד נקודה כמו פנינים קטנות, ספורות. כל אחת מטילה כמה מאות, פחות או יותר, בקלות, בקלות של אשה הסורגת סוודר – סיימו את שלהן – גוהרות ארצה ומוציאות נשמתן.
אוסף אתה על כף־ידך את הגופיפים שנתייבשו. אלוהים, כמה קלים הן. ריקים כקליפות. כמה תהפוכות, כמה שינויים יסודיים, כמה כוונות ומטרות, עברו על כל גופיפון שכזה. כל רוח קלה מניעה את המרוּקָנים האלה – כמו עלי־שלכת.
וכי יש להספיד את המאושרים האלה? את המין הזה שהאלוהים בחר בו לתת להם את ברכתו המשולשת? שמע־נא, שמע־נא! נדיבות רחבת־לב שכזו. אפשר להתפקע! בעלי־חיים אלה זוכים בחיים כפולים־שלושה. כל זערורית של נשמה עוברים עליה פרוצסים של שלוש־פעמים לחיות. גם בתקופה שהם גלָמים מסוגרים בפקוּעות – הם חיים, הם חשים, מתנועעים ומשנים את איבריהם. וכל פעם הם משונים מאוד בגופם מן הפעם הקודמת.
שעות הייתי עומד לידם כשהיו פרפרים, מרכין ראש ומסתכל בתעלולי האהבה שלהם. ומשתדל לתת בכל אחד סימנים שלו, להכיר אותו. פעם עמדה לידי גם השחרחורת הקטנה, וראיתי שהיתה נוחה להסמיק. תלתל אחד שלה נפרם והיה תלוי. ראיתי בו שערות־כסף.
או־אז עלה בדעתי לראשונה להשוות את חיי תולעת המשי לעומת חיינו אנו. ואז ראיתי, לא חשבתי, כי אם הרגשתי כמו מַפח החום הנושב מתנור־האופים משולהב: הרגשתי מה מקופחים, מה מקופחים חיי האדם אל מול התולעת הזאת. למה יתרונות אלה? האם יש טפשות גדולה מזו להשוות חיי שוטר עברי בארץ, אדם מושרש כעץ־זית בהרי צפת – אל חיי תולעת. ועוד לחשוב על זאת בדיוק! מתוך הזכרת לילות ראשונים שהייתי מחזר אחרי השחרחורת שלי, והזכרת “גניבות” שגנבנו בגיפופים חטופים בחדרים, שכמה נפשות גרות בהם. ביו מיטות צפופות. בין נקישה בדלת ושכן שקורא באופן פתאומי בשמי. רגשי הפחד שמא יבוא הריון, והמשכורת שלי עדיין חמש לירות.
מה קרה לי? כבר לא היה לי מה לעשות? ומה זמן ותקופה בחרתי לי למחשבות אלה! אז עמדנו בפרק שבו התחלנו לדעת מה עושים הגרמנים לשלנו בגולה. שָם אחותי, ודודי. וכאן אנחנו בחזית. טוברוק.
אפשר פשוט להשתגע. אבל המחשבות – הן אנו לא יודעים איך הן באות. ואין אנו משתלטים עליהן. אותם זמנים הירבו אנשים ללכת להתפלל לבית־הכנסת. ממול, בצריף. הייתי רואה אותם עוברים מדוכאים, תמימים וממהרים על פני ביתי, בהשכמה. גם הרופא התחיל. חשבתי, מדוע לא אלך גם אני? וכי חכם אני מאחרים? לא הלכתי. יצאתי ללקוט עלי תות לתולעים, ונתון למחשבות לא מסודרות. והבן שלי ה"א אמר לחברו: “אבא עצוב, למה שבפולניה.”
הייתי, פתאום, כדורגל שקיבל בעיטה והוא עף, לא לפי הרצוי, לא לפי החוק. אך הייתי ככדור שאינו רוצה לחזור לקרקע. מחשבותי הלכו “לא לעניין”, וכל שהיו יותר יוצאות־דופן ראיתי בהן יותר עניין. התחלתי לראות פלאים סובבים אותנו. בכל דבר פשוט יש מן הפלא. לתהות עליהם – זהו התענוג. ניתן לנו המוח לחשוב בלי פחד להיות טיפש.
התחלתי לחשוב ולהבין מה הן השאלות שהיה ממטיר עלי המורה גמליאלי. ריבוע האור, לפני חלוני, היה כּבה אצלי בשלוש או בארבע בלילה.
אני מדבר כעת מלים. אני מדבר במלים – אבל חושב בתיקים מלאים. כמובן, שאיני מדבר יפה. כל משפט – כאילו עלי להסיע מזנון, ואני לבד בבית.
אתם, הציירים, כמו תמיד מן הצד. אבל אני, אני השוטר, אני לא מן הצד. אני באמצע.
שרוול לבן על יד־ימיני. אל מול פני, אל מול חזי בעל חמשת הכפתורים הנוצצים – הולך־נוהר כל הרחוב ההומה. לפָנַי הצל – מאחורי השמש, ואני מראה אות לכל מכונית ולהולכי רגל. ואני יודע חוקים וסעיפים. ואני עושה לי תיקים בראשי ומכניס לתוכם לפי טביעת־עין שלי, כל אדם ואדם לסוגו. יש לי כבר חוש. אני מבין עניינים. כולם סומכים עלי. אפילו השחרחורת לפעמים.
פתאום – נעשיתי פילוסוף. פילוסוף כזה שאיננו יכול אפילו להביט על עצמו בקצת ליגלוג. התחלתי לרצות לדעת, להבין וכמובן שתמיד ראיתי שאני יודע פחות ומבין פחות. אין לי כלום. השחרחורת אמרה לי" “אתה שוטר ולא מורה. כבה כבר את המנורה.”
ראית במה ממלאים ריקנותו של בור? בפחים ריקים, בלוקים ישנים, מרצפות סדוקות, זבל, וכל מה שנמצא בסביבה. כך עשיתי לעצמי בקריאה.
כל זה עשתה לי תולעת. וכל הדברים האלה עשתה לי המכונה הזאת. המיותרת הזאת. העָקָרה הזאת. המתנה הזאת.
נו, ידידי נחום, מה תגיד לכל הנאום? כשראיתי אותך מרים יד לצלצל לאוטובוס שיעצור לך – חשבתי אם תצלצל לא אקרא לך, ולא אספר דבר. לא צלצלת."
פני ידידי השוטר, כל זמן שדיבר, הלכו ונעשו חסרי הבעה, מתוך מבוכה נפשית, הבוהק שבעורו דהה. פתאום נמתחו שפתיו בבת־צחוק, עיניו הבריקו והניצנוץ לפניו הבריאים חזר. מה יש לאמור – השוטר שלי איננו מכזיב. הנה הכה תחתיו שורשים מחדש, ברגע זה.
“והבן שלי דל”ת, אתה יודע? זה שבקיבוץ, הוא נשלח לאמריקה ללמוד גידול תולעי־משי. לא של תותים, של עצי קיקיון. זה ענף חשוב לארצנו – הוא אומר."
בוקר אחד טיילתי ביער, טיפסתי ועליתי על אחד העצים. ישבתי על ענף עבה והבטתי סביבי.
מקרוב, כמעט על ידי, שמעתי “צויץ!”
מי זה?
יונקת־דבש. יצאה מתוך קנה לשאוף אויר צח. היא היתה זקופה, סובבה את ראשה על צוארה וסרקה בפזיזות במקורה את נוצותיה הכחולות.
והבוקר באמת היה טוב.
שמש. הטל הרב שירד בלילה הלך והתאדה. היונקת שמחה על הפרחים הרבים שנפתחו הבוקר. יהיה לה דבש הרבה ולא תצטרך להרחיק מן הקן.
הסתכלתי בקנה וראיתי בו שתי ביצים.
היונקת התחילה לקפוץ מענף, אחד למשנהו, קפוץ וחזור, בשתי הרגליים בבת־אחת, אחר כך ברגל־ימין, ואחר כך ברגל־שמאל. קפצה וציפצפה.
הענף אשר עמדה עליו התכופף. לא חלילה מכובד גוף היונקת. מה כובד גופה? כל גודלה הוא כמו אגוז! הענף התכופף משום שנשבה רוח בוקר.
הרוח נגעה בעלים, הפכה אותם והראתה לי את צדם השני. היא גם נשבה בין נוצות היונקת וחשפה במקצת את גופה הערום. גופיפון כשל היונקת כשהוא נחשף מנוצותיו – גדלו כמו שקד.
אבל כל זה אינו חשוב. חשוב הוא שהיונקת עוד מעט תהיה אמא.
ליונקת מקור חד וארוך. עיניים גדולות ויפות לה. נוצות בטנה צהובות, ובזנבה שתי נוצות ארוכות, זהובות. קולה חזק וצלול. צפצופיה מקיפים את כל העצים הגדולים האלה. לב קטן לה ליונקת (גדלו כעדשה), ההולם מהר, מהר. יש לה כל מה שנחוץ לבעל־חי. ונוסף לזה יש לה מעלות. הוא שומרת סדר ויודעת חובה ומשמעת.
היא תמיד נקיה, והקן שלה תמיד נקי. על הביצים היא דוגרת בהקפדה, שלא תתקררנה. וכי מה חשוב שהביצים אשר בקנה אינן גדולות כשל בנות־היענה? כי אלה שלה קטנות כמו… כמו פולים?
כאשר תתבקענה הביצים, ייצאו מתוכן שני אפרוחים, דומים לה ונחמדים כמוה. אבל היא לא תפנק אותם. כבר ראיתי כמה אמהות יונקות־דבש כשהן מחנכות את גוזליהן. הן מלמדות אותם גם משמעת וכבוד לגדולים.
היונקת סידרה במקורה את נוצותיה אשר נתבדרו ברוח, רצתה לשוב אל הביצים והנה – רחש.
מה קרה?
קוף צועד לו על הענף למטה. זקן היה הקוף: זאת ראיתי מיד, כי בכמה מקומות היה עורו קֵרֵח כנראה, היה גם חולה־שיגרון. אפשר היה להכיר זאת בהילוכו. כנראה, גם לא ישן הלילה. הזיקנה גוברת, זכרונות וחלומות רעים מפריעים את השינה לעת זיקנה. גם התאבון נפסד. לכן התהלך לו סתם.
יונקת־הדבש ראתה אותו מיד! עיניה הזריזות מרגלות תמיד למצוא את רודפיה. והקוף היה חשוד. בכלל, הקופים ידועים כגנבי ביצים וטורפי ציפרים. שאלה: היכולות שתי ביצים שגודלן כפולים להשביע קוף זקן? זוהי אמנם שאלה, אבל מכירים את הקופים! גנבים וטורפים הם! לכן התחילה היונקת להתריע בציוצים חזקים.
הקוף המשיך דרכו מבלי הרגש בה ובלי הבט אליה, כי הרבה ציוצים כבר שמע בימי חייו.
הענף אשר הלך עליו הוא תחילתו של הענף שעליו עמדה היונקת. עליו גם תלוי הקן. הקוף רצה לעבור דרכו אל צמרת העץ השני, אשר עליו חנתה עדת קופים.
כאשר קרב הקוף עוד אל מקום הקן, התחילה היונקת להרעיש את העולם. הציוצים יצאו מגרונה תכופים בזה אחר זה כיריות רובה. היא קפצה לפני הקוף, כירכרה סביבו, עפה מעליו. רק אז הרים הקוף את עיניו וראה אותה.
העמיד פנים תמהים ונעצר. בעמדו הסתיר בגבו את קן היונקת, וכך סתם לה את הכניסה לקן.
ברגע זה נעשה לה ברור, ברור באור היום, כי הקוף הזה עלה וטיפס בשארית כוחותיו על כץ זה רק בשביל לאכול את שתי הביצים שבקן, ואולי גם – להרוג אותה, את האם.
היא קפצה וטסה כאילו פרצה אש בתוך גולגולתה הקטנה… היא היתה בבת־אחת בכל המקומות: מלמטה, מלמעלה, מימין ומשמאל.
לבסוף עמדה על ענף אחד מול פני הקוף ובעיניה הגדולות הביטה ישר לתוך פניו, כדורסת אכזרייה. ישר לתוך העיניים! מבט שאין לפרש אותו שני פירושים. חיים או מוות!
מרוב התרגשות החוירה, זאת אומרת, הבינותי כי החוירה: לפי ריסי העיניים הכרתי זאת.
כל נוצותיה סמרו ועמדו מסביב לראשה כחניתות ממורטות ונוצצות בשמש; את כנפיה פרשה, זקפה אחור את זנבה ונתגלה גופה הערום; כטיפות־דם נוצצו ציפרניה האדומות. ומה עיניים נוראות העמידה!
לבה דפק בחזקה, כאילו רצה בכל תוקף לצאת החוצה, אל האויר.
תמה הקוף: מה רוצה זו ממנו? מי היא בכלל? הקימה רעש כאלו תפשה גנב, את כל היער היא מקימה ויביטו בו.
היא מהלכת אימים. מנתרת ישר לתוך עיניו ומכה בפניו במקורה. צפצופיה כשריקות שוט מצליף, ממלאים את כל היער. נדמה, העצים עומדים כאילו הם אשמים בדבר־מה. כולם עצרו את נשימתם והפנו את תשומת לבם אל האם המגינה.
והיא – מגינה! מגינה לא בפחד ולא בצניעות, כי אם ביד רמה, בקול רמים – לפני עם ועדה, קבל השמים והעצים, קבל כל שוכני היער.
רצה הקוף לשלוח יד ולתפשה.
ציפור־פרעוש זו, הוא מורס אותה כמו ענב.
חשבתי: אם יתפוש אותה הקוף וימרוס אותה, תיעלם האם הקטנה, הצפצופים היפים, הנוצות הכחולות, הצפרניים האדומות, הלב הקטן שהרגיש בסכנה, והנקיון, והרגשת האחריות, והסדר, והמשמעת, והכבוד לגדולים – הכל. הכל יהיה לאפס.
רק כתם קטן יישאר כאלו נדרס איזה ענב שחור.
בינתיים החליט הקוף הזקן כי הלצה זו כבר הגיע זמנה להפסק. על כן משך בכתפיו והמשיך דרכו לאטו והלך לו.
היונקת צייצה עוד פעמיים, פשוט משום שעדיין נשאר לה אויר בריאות.
היא התכוננה לצפצוף ממושך – ופתאום אין עוד צורך בו. הביטה סביבה בעיניים מזרות נצחון ו – קפץ! לתוך הקן.
ירד שקט. האזניים נחו מן הצפצופים. שקו ורוָחָה, כמו בחדר לאחר שטיאטאו אותו.
זחלתי וקרבתי על קן היונקת.
ראיי אותה יושבת לה על ביציה. מתוך האפלולית הבריקו עיניה הגדולות. העפעפיים כבר לא היו חיוורים. היא נרגעה.
ירדתי מעל הענף והלכתי לי.
כך הוא הדבר כשיש שתי ביצים בקן.
לא הגודל עיקר.