רקע
נחום גוטמן
בית ברחוב הרצל
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשנ"ט 1999

 

תאמינו או לא תאמינו – היא עזבה אותו

לפי ציור זה לא קשה לשפוט, שאמנם הולך הצועד בתוך הנעלים האלה לפנים, אך נשמתו רוצה שילך לאחור. ואכן, כך היה.

האדון זלצמן, זה שיש לו ארבע בנות, יצא בוקר מדירתו ופניו לעבר הרחוב הראשי של יפו, לחנותו. צעד במרץ, כחושש שמא יאחר. כשהיה מציג כפות רגליו על האדמה היו חרטומי נעליו מוגבהים, כנכונים לפנות ולשוב לאחור. ודאי שאין רצונו של מר זלצמן ללכת לחנות. ודאי שהיה בוחר לעמוד כעת, בשעות־בוקר מוקדמות אלה, לפני יסודות הבית, שהיום התחילו בחפירתם בשכונה החדשה שמחוץ ליפו. אתמול חתם על חוזה־הבניה עם הקבלן והוסכם שהבוקר ישלח לשם פועלים לעבודה.

ודאי, אין אני הראשון הרואה בדברים קלים, חיצוניים, סימן למתרחש בנפשו של אדם. חרטומי הנעלים המוגבהים הם שעוררו כאן את תשומת־לבי.

רגליו של האדון זלצמן חתמו ימין ושמאל ומגמתן לפנים, אל עבר חנותו – אך ככל שהוא פוסע לפנים נשמתו גוררת אותו לאחור. הוא הרכין את גופו והיה חותר והולך נכחו, כעגלה שגוררת אחריה אופן המסרב להסתובב.


קובץ 6.PNG

קובץ 7.PNG

אך הנשמה שלו מושכת לאחור. מתחה, מתחה עד שניתקה עצמה מתוך רגל אחת, מתחה ויצאה מתוך השניה. מאחורי גבו של האדון זלצמן התנופפו ברוח שתי רגליה, שקופות ומפרפרות כגרבי־נילון התלויים על חבל־כביסה. הוסיפה הנשמה להשתרבב מתוך הגוף החוצה, שיחררה יד אחת ויד שניה וריפרפה כדגל שקוף. קשה ביותר היה לה לצאת מתוך הראש, לנתק עצמה משתי העינים. לא ידעתי כלל שהאישונים הם מקום־החיבור העיקרי של הנשמה והגוף. עוד פרפור־משיכה אחד, והיא יצאה כולה מתוך גופו של האדון זלצמן ונתלתה באויר כתימרת־עשן מעל לארובה, ונשתהתה כמהססת אנה תפנה.

והאדון זלצמן הוסיף ללכת אל עבר חנותו ביפו, כאילו לא נגרע ממנו דבר, הלוך וטלטל בידו את המפתח הגדול. היטה ראשו, כרגיל, ימינה ושמאלה כמרחרח מהיכן עולה ריח של עסק. פתאום החזירה נשמתו בשובבות את פניה אל הכיוון שממנו בא וטסה לה לעבר השכונה החדשה.

למה לא ראו אנשים אחרים מאורע משונה זה של הינתקות הנשמה מגופו של האדון זלצמן, איני יודע. לא הביטו, ולא ראו. מתרגל אתה שלא להביט – ואינך רואה.

יכולת לרוץ ברחוב אחרי הנשמה שנישאה בגובה של שני מטרים בקירוב מעל לגגות, כילד הרודף אחרי עפיפון שניתק מן החוט ופורח בחלל. לאט־לאט ודאי תשקע ותרד. אך היא לא שקעה, כי אם נישאה הלאה. יכולת לעשות דרכך אחריה עד לשכונה החדשה.

ודאי! כפי שניחשתי! ירדה ברחוב הרצל, לרגלי גבעת־החול קטנה, מרחק־מה מביתנו, בקרן רחוב הרצל ולילינבלום של היום. ככל ששקעה, כן נעשתה שקופה.


 

עדת הכלבים והברך הימנית

גבעת־חול זו היתה מקום מועד לכלבים. לפנים היה מקומם בפינת רחוב הרצל ואחד־העם, אך כיון שהתנועה רבתה שם, לפי שבזמן הפסקת־הלימודים היו מתרוצצים שם ילדים בכדורים ובמקלות, העתיקו הכלבים, למען השלום, את מירבצם לגבעה מרוחקת יותר.

כלבי־פרא אל היו גדולים ושעירים, כבדי־זנב ונמוכי־מצח. רובצים היו על הגבעה ומביטים בעין צוננת אל הבתים הקטנים שנבנו בשורה ישרה ודלילה. הכלבים הקפידו שלמקום מירבצם לא יבואו כלבים זרים. למראה כלב זר היו מתיצבים על רגליהם, כמו לפי פקודה, ופותחים בנביחה. נביחה בעלת קצב, עדתית, המצריכה שתהיינה ארבע הרגלים קבועות בחול והראש מוטה לפנים. נביחה שיש בה בטחון עצמי כבשורות הצפופות בספר־חוקים.

הכלב הזר היה נעצר תוך מבוכה, והקרקע תחת רגליו כמו מתמוטטת למראה הכלבים הרבים והמאוחדים בדעה אחת. היה מוריד את ראשו בהכנעה ועור בצביעות של מהלך לתומו, ומניח אחריו שביל עקבות רגלים מתחמקות, שהסתלסל בין גבעות־הול. ראש עדת הכלבים היה חושף שיניו ופולט מתוך לועו קולות־גרגור כנסירת משור חלוד בעץ יבש ומטאטא בזנבו ברוב רגש את החול לימין ולשמאל, ואינו מניח כל עקבות אחריו. כך יימחה שמם וזכרם של כל מפירי־חוק. זה היה סוף־פסוק, וכל בני העדה היו מריקים ראותיהם מן האויר שהחסינו בהן וחוזרים ומתרבצים במקומותיהם, כמי ששב למקומו על הספה, ועיניהם צופיות ברשעות לבלי הנע עפעף אל גבו של הזר המתרחק. האוירה מסביב היתה כבאולם בית־משפט בהישמע פסק־דין. כלבים אלה, שלא הבינו לא ערבית ולא תורכית, ודאי שהיו צאצאי כלבי פלשתים. שרידי ההיסטוריה אינם רק במעמקי האדמה.

כשירדה הנשמה לרגלי הגבעה, התחילה לזחול על גחונה במעלֶהָ של זו, על פני החול הבתולי והצונן מטל־לילה. הכלבים קמו מרבצם, ריחרחו, הסתובבו מסביב לזנבותיהם, התרוצצו לכאן ולכאן בלי מנוח, חשים בוחש־ריחם אך אין רואים בעיניהם, והיו כשוטרים שנמסרה לידם תעודת־זהות נכונה – ובכל־זאת ידועים הם שיש איזה פגם במוסר.

ראש־העדה חשף שינים, חירחר כמשור, לא מצא מי לנשוך, נשך באויר כצד זבובים, ופגע בברך ימינה של הנשמה, אך לא חש בממש בין שיניו, והביט נבוך כה וכה.

קמה מהומה בין הכלבים, כאילו נחיל צרעות תקפם. חשפו שיניהם זה אל זה כזרים וטיאטאו ברוב מרץ בזנבותיהם בחול. לא יצאו רגעים מועטים עד שעקרה עדת־הכלבים בנביחות־מחאה קטועות מן הגבעה, אספו זנבותיהם לאחוריהם, כאילו גורשו על־ידי רועי־העזים, חמקו והתמקמו על הגבעה האחרת, הקרובה לפסי־הרכבת, תחת עץ־השִקמה, מקום שעומד היום בנין הבנק הלאומי. כשנשארה הנשמה לבדה בראש הגבעה, הביטה על סביביה ואמרה: – כן ינוסו כל אויביך, אך מדוע עוד לא בא הקבלן?

קובץ 9.PNG

 

מַפָה על הגבעה

לא עברו כמה דקות עד שבא הקבלן בלוית שלושה פועלים. ארבעת האנשים הטביעו נעליהם בחול הפריר והניחו אחריהם מין אפריז של משקעים עמוקים. אחריהם באו חמורים וגמלים עמוסים קרשים, מוטות וכלי־עבודה שונים.

הקבלן פרש על החול את מפת־הבית, שם בארבעת קצותיה אבנים קטנות, שלח שני פועלים למתוח סליל־חוטים, כדי לכוון את קו הבנין לפי הבנינים השכנים, והרים תרבושו כדי לצנן את חצי־מצחו העליון.


קובץ 10.PNG

כיון שהתחילו הפועים בעבודתם והקבלן עמד בהתחייבותו, התרבצה לה הנשמה בניחותא על החול, ודמיונה כצעיף־משי שקוף שנשמט מכתפים. רוח־בוקר הניעה את קצותיה, כאילו היו גלים קטנים, ושני אישוניה נוצצו כגרגרי־חול בשמש. היתה דממה מסביב, וניתן לשמוע מה דובר אדם הסמוי מן העין עם שכנו הקצה השכונה. ברחוב רבי יהודה הלוי התקין אדם גג־עץ. פטישו עלה וירד, אך קולות הלמותו לא תאמו לתנועותיו. הכל מסביב היה ממורק, זך וזקוף. ענני קלים שבשמים היו כאותו צעיף על התל, אלא שקצותיהם לא רחשו. רוח הים הרימה צעיפי־חול והפריחה אותם ממקום למקום בקצב של מחול אִטי. גרגרי־החול הגסים נפלו ראשונים, והדקים נישאו בקוי־קשת חינניים וצנחו זערורים, מלוטשים ומנצנצים באור השמש. ברקם צבט את העינים כפי שגרגרי מלח־דק צובטים בנעימות את הלשון.


 

במקל בלילה, ובו מסופר איך הגיע מר זלצמן לידי החלטה

אשתמש במצב־רוח נאה זה ואספר מפני מה עקרה עצמה הנשמה מגופה, ובלבד שתהיה נוכחת פה. כמובן, אין משום פליאה בכך שהאדון זלצמן, בעל לאשה ואב לארבע בנות, רצה בית משלו, מרווח ומרוחק משכנות הערבים. הער יפו מלוכלכת ותושביה פראים, הבת הבכירה, שהיא בת שלוש־עשרה, חוזרת נחפזה מבית־הספר, ועיניה דומעות ולחייה אדומות מרוב עלבון, מרעידה את עפעפיה ושותקת. אבריה שהתחילו להתעגל ולבצבץ מתוך שמלותיה היו מטרה לצביטות ולטיפות של ערבים משופמים שהיו נטפלים אליה בהיצמדה לכתלי הבתים שבצדי הרחובות מחמת הרפש שכבש את רובו של הרחוב. הבת הולכת ומתבגרת, וכיון שקיבל עליו האדון זלצמן את הדין וידע שעתידות להיולד לו עוד בנות, לא ייפלא שבשעה שהיה מצרף את כל שורות המספרים שבספרי־חשבונותיו המוארכים, היו עיניו ממצמצות, כמגמגמות, משום שבתוך תוכו היה תמיד מתחבט בשאלה כיצד והיכן עליו להושיב את משפחתו.

כשבא השען מיפו, מי שנתפס לענין השכונה החדשה, עם האדון זלצמן להראות לו את מקומה, עלו שניהם לגבעה שכבר היתה מחולקת למגרשים ומסומנת ביתדות־עץ. השען, מר וַיס, זקף את קומתו, הביט על סביביו ושאף אויר בתענוג. ניכר שהמקום נהיר לו וחביב עליו, ולכן דיקדק ברחרוח ובציפיה אל מרחבי אופק גבעות־החול וקרא:

– מחיה נפשות!

ואילו על האדון זלצמן נפל פחד גדול. מקום מרוחק מן הישוב, לא חנויות בו ולא־כלום. ממש לא –כלום, כצלחת ריקה.

– סכנת נפשות, – אמר – ואיך תשמור הנפשות והרכוש?

– מה יש? – ענה השען, נשכור שני שומרים ערביים, ואנחנו – כל לילה ילך אחד מאתנו, לפי התור, וישגיח עליהם שלא יישנו.

– ואיך תלך עם השודדים האלה?

– מה זאת אומרת: איך? – ענה השען – הנה כך.

השען נמוך־הקומה הבליט קצת את החלק הקדמי של גופו, שם שתי ידים מאוגרפות לאחוריו, צעד כמה צעדים (נעלים רוסיות מחוסרות־שרוכים) אל עבר השממה, נפנה וחזר למקומו הקודם, אל מול פני האדון זלצמן.

– כן תלך… – אמר האדון זלצמן, כשהוא מודד בעיניו את קומתו ומניד בראשו. – ומה יש לך שם באגרוף שעל אחוריך?

– מקל, – אנה השען, נבוך משום שחברו לא הבין את תנועותיו.

– אתה תלך במקל בשממה הזאת, והם בסכינים יעשו ממך ‘קבאב’. באמת אדון וַיס, שאיני מבין אותך! ראיתי אותך תמיד כאדם נבון, כשאתה מתעסק בנותך. תשמע! אבא שלך ההי מסתובב בלילות במקל בחברת שודדים?


קובץ 12.PNG

השען שתק רגע, כמרכז את מחשבותיו, והשיב תשובה שלא היתה ישרה, אלא חותכת, כנראה, משום שהשמיעה בקול רם והרמת אצבע. הוא אמר:

– אדון זלצמן! לשעון מתקתֵק אין נשמה. לאדם יש נשמה!

אמר והתיר את ידו שעדיין היתה מקומצת מתוך ההדגמה.

האדון זלצמן ניענע באצבעותיו כדרך שהוא נוהג כשהוא מחליט להדיר עצמו מעסק שאינו עסק. השעה היתה שעת ‘מינחה’, וכדי שלא יסתבר שהקדים לסגור את חנותו לשם ענין שאין בו משום עסק של ממש, הפיק טוב מרע: פנה לצד מזרח, התחיל לנענע את גופו ולהתפלל. פעם אחת מבליט את כפתור־מעילו האחרון ופעם אחרת את כפתורו העליון. מעפעף בשמורות עיניו, כמגמגם ואינו יכול להתרכז. רוח־הים הביאה עמה יריעת־חול ופרשה אותה לרגליו. מסביב היתה הרגשה של נקיון כבליל ירח, כלפני ה’סדר', ונשמתו של מר זלצמן פירפרה מתחת ללבו ולא נתנה לו מנוח:

– נקי פה. כמו בצלחת חדשה. איש לא השתמש בה, – לחשה הנשמה, – מחיה נפשות!

את סוף המעשה כבר סיפרתי: תֶפֶר, כשהוא מתפרם, הריהו הולך ומתפרם לכל ארכו, עד הסוף. הנשמה ניתקה עצמה ממנו, ועתה הנה היא על התל ומתסכלת בעובדים.


 

חמורים וגמלים

שיירה של חמורים, מושפלי־ראש, עמוסים אבני־חול, הגיעה אל התל. החמורים עמדו, מתוך הרגלם להיעצר כשעומדים בני־אדם, והניחו את ראשיהם זה בצל חברו. המחמר התיר את חֶבֶק החמור, והאבנים נשרו. רגע עמד החמור תוהה על החיים העשויים להיות קלים יותר, אחר־כך צעד כמה צעדים וניצב אדיש לעולם ולעכוזו עקוץ־הזבובים. האבן האחרונה ששמטה מעליו פגעה בברך הימנית של הנשמה, אותה ברך שנשָכה קודם־לכן הכלב. אך בידוע שהנשמה מסוגלת לשאת יִסורים דומם יותר מן הגוף. היא רק הרתיעה הצדה, כדי שלא תוסיף להיות למכשול בדרכם של החמורים.

החמורים, שנפרק מעליהם משאם, נראו כערומים. מקומות שירכיהם משופשפות לאחר תמרונים שימשו מקום־מפגש לזבובים, שהמריאו וחזרו וירדו לאחר תמרונים מוצלחים ונעצו שוב את חדקיהם בבשר האדום. החמורים עמדו בהכנעה, כניצבים תחת מקלחת. מי אמר שהחיים לעולם שמחים הם?

שיירת־חמורים אחרת הגיעה בצלצול מצילות־מוקיונית תלויות ברתמותיהם.


קובץ 13.PNG

אלה הביאו בסליהם הכפולים אדמת חמרה. הסתכלה הנשמה בצבע החמרה והניעה בראשה בשלילה. החמרה לא היתה אומה והיתה מעורבת בגרגרי־חול. הקבלן הבטיח בפירוש שיביא חמרה מבין הפרדסים, והנה תרמית: החמרה הובאה מסביבת שרונה, שהיא קרובה יותר.

– לו היא פה האדון זלצמן והיה רואה זיופים ובזבוזים, ודאי שהיה עושה תנועות שלו באצבעותיו ומתמרמר.

ועלתה שיירת־גמלים שהביאה שקים מלאים סיד בלתי־כבוי. שעה ארוכה חירחרו לשמאל, לימין ולפי מעלה, עד שנאותו לברוך. שעה ארוכה מישמשו ברגליהם, פישקו אותן, קיפלו אותן עד שרבצו והתמירו ראשיהם מצואריהם הגבוהים שביצבצו מתוך שהרונים וענקים של עור מקושטים בצדפים, מטבעות, קמיעות ופעמונים שענבליהם פעמונים, והביטו מסביבם בעינים ארוכות־ריסים כשל מלכת־שבא.


קובץ 14.PNG

 

בור רבוע ושאלה לאזרחי תל־אביב

בפינת המגרש שכבר סומן בקרשים עסקו פועלים אחרים בחפירת בור לכיבוי הסיד. תחילה גרפו במעדריהם את שכבת החול היבש והחם, שהיה משתפך כמו סוכר דק, שמיד לאחר שהוא נגרף מתדרדרים גרעיניו ויוצרים מורד משופע. כיון שהגיעו הפועלים אל החול הרטוב, החליפו את מעדריהם באִתים. האֵת חותך בחול הרטוב כבדייסה קרושה ומניח סימניו לאחר כל קיבול. מה שהוצאת – הוצאת, ובדופן החפירה משתמרת צורת כך האת. מילאת מלוא הכף, והחול רובץ בה כבד ושלם כנתח. תנופת־ידים חזקה לאחורי הגוף, וכל המנה הגדושה נופלת בחבטה אטומה לערימה. נתח־החול מתבקע, מתפרק לרגבים רוָים ורכים.


קובץ 15.PNG

תנופות־הידים נשנות בקצב. מקורן אינו בזרועות כי אם במתנים. גבות החופרים מזיעים ושריריהם מבהיקים. תענוג לראות תנועות השרירים הגבשושיים המרפדים את עצמות השכם. רגלי החופרים עומדות קבועות ומפושקות. האת הנע הוא כאבר מאברי הגוף. העיקר – לקיים קצב, כדפיקות לב, כגלי־ים, כריקוד שכל הגוף משתתף בו, ואין אתה יודע מי המחולל את התנועות הנשנות ומשתלבות חרש זו בזהו. הכריה וההנפה נעשות ללא השהיה או שבירת קו־התנופה, בתנועה אחת לא־מהירה אך קצובה. הקצב הריהו דופק החיים.

החופר מיַשר באת את דפנות הבור בהקפדה, לשם סיפוק טעמו הפלאסטי. החול נקי לא רק בשטחו, כי אם גם בעומקו. אומר אני לכם: הנפש סובאת את הנקיון שבמרחב ובעומק.

הבור הולך ומתעמק ותחתיתו הולכת ושוקעת. העובדים הולכים ושוקעים תחתם. עדיין נראים תנועות הידים המחזיקות באתים וחלק מכתפיהם, והנה נראים רק ראשיהם ולאחר־כך הם נעלמים כליל. מעתה אין נראה אלא בור רבוע המפריח מתוכו מנות של חול חבטות־חבטות.

משהגיעו לשכבת החומר – הניחו את האת, ירקו בכפות־הידים ולפתו בהן את ידית המכיש בעלת הקצוות המחודדים. שן המכוש נוקשת בחומר הקשה ואינה מצליחה להעמיק חדור, נוגסת ופוכרת רק דגם מן החומר האדום יפה־הצבע והאטום. לאט־לאט מתמלא הסל. הפועל נוטלו, מזדקף – נשמע קול התרוקן הריאות – ומניף אותו עד לכתפיו. העומד בפתח החפירה גוחן ומקבלו, פוסע כמה צעדים, כשהוא משעין את הסל הכבד אל ירכו, ומריקו אל הערימה האדומה. רגבי־האשמה הגדולים והמכבדים גולשים בשיפועה. גלישה זו יש בה קצב, רוחב, והיא נותנת בך תחושה של קוים ארוכים אלכסוניים. הפועל הניצב נתון להתבוננות, עד היכן תגיע הגלישה, ואזנו קולטת את כל קולות המכוש העמומים בעומקו של הבור.

הפועלים זוקפים גבותיהם ומביטים מסביבם בעד דלף אגלי־הזיעה מעל מצחיהם. מפני החום והאור הרב האדימו עיניהם, וכל דמות מסביבם נראית להם כצללית. הצל שגופם מפיל כהה כדיו שנשפכה, והחול מהבהיק קיפח את צהבו.

משנשלם הבור היו קירותיו ישרים וקרקעיתו ישרה כרצפה. רגלי הפועלים היחפות דרכו עליה במין חגיגיות כאילו זו רצפה שנשטפה לכבוד שבת. טיפסו ועלו מתוכו בזהירות, בהיעזרם בזרועות המושטות של העומדים למעלה, כדי למנוע גלישת חול. עמדו על שפת הבור והיטו לתוכו בחיבה, כמתבוננים שעשוע שנסתיים, והרוח מרעידה מכנסיהם ומנערת מתוך קמטיהם את החול שנצטבר בהם. לבסוף הציבו על שפת הבור את ארגז כיבוי־הסיד, הנתמך בכלונסאות


 

בריכה לבנה

התירו את שרוכי שקי־הסיד המרופטים ושפכו מתוך השקים את אבני־הסיד לתוך ארגז־הכיבוי המלא מים. היו האבנים מוטלות במים כדרך אבנים, אך משנתמסמסו, התפוררו לרגבים שוצפים, מעלים אדים. הן רקדו תחתיהן מרוב הכוחות הכמוסים בהן. רטטו, התבקעו בקולות־נפץ והמים התחילו לתסוס, לבעבע בועות־אויר כעיני־פרה בהולות ולהעלות עננת־אדים לבנה וגדולה.


קובץ 16.PNG

מכבה־הסיד בחש במעדרו ארוך הידית בתוך המים הרותחים, כשהוא עוצם עינים ומגלה שינים בעמידתו בפני הלובן והאדים, עתים מתעלם בתוך העננה ועתים מתגלה קצתו או כולו, וקול נקישות המעדר בתחתית הארגז עולה כהמהום תוף גדול הקורא לעצרת משונה.

הקֶצף, השֶצף, התֶסס, ההתמַרמרות הבלומים בתוך אבני־הסיד האילמות – כוחות אלה, איך מצליחים הם להיסתר בתוך אבן דוממת? פניו של מכבה הסיד היו מעווָתים כמגינים על עצמם מפני נתזי הסיד הקוצף, אך ידיו עשו מלאכתן בקביעות, במין חכמת־זקנים פייסנית, המצַוה לשכוח כעס והתמרמרות. בחש ובחש במים הלבנים עד שיצאו אחרוני בעבועי־האויר, וחלקת המים בארגז הרגיעה כמקפא ודמותו של הפועל ורגע השמים שמאחריו נראו מצולמים בטשטוש של לובן בתוך הראי הלבן. מרחבי־חול אלה, נותן אתה בהם קורטוב נוזל ומיד מצטלמים בו השמים במין צמאון לכפילות.

עתה משך הפועל במוט פתח הארגז כלפי מעלה והמים הלבנים פרצו בגעש, נפלו בקשת, בזרם נוצץ שהסתלסל, התברג, והתיז נתזים־נתזים והטיל עצמו אל תחתית הבור. פשט הלובן סביב, הלבין את קירות הבור, – היכן מצאת בטבע שפע של לובן רב כל־כך?


 

קוים בשמים

נשבה רוח מפַייסת והשמש נטתה לים. ככל שקרבה אל המים הכחולים כן האדימה וכאילו הוסיפה משקל. התחילה לשקוע ביתר מהירות ובהחלטיות של סוף־דבר, נגעה באופק הים ולא יצאו דקות מועטות עד שנעלמה מאחוריו. נדמה, כאילו ניסתה לצוף ולהתרומם שוב – אך נואשה ונצחה.

על־פני השמים נמתחו בערבוביה קוים אלכסוניים צבעוניים. קוים קפריזיים שכאילו נעשו בידי תינוק אשר ניתנו בידו עפרונות צבעוניים, והוא מכה בהם על הנייר במהירות ומניח קוים וכתמים חסרי־שחר שכל חינם בכך שהם פראיים ומשעשעים, והלב הולך אחריהם ללא הסתַיגות. בציורים כאלה מוצאות אמהות סימני־כשרון מפתיעים ורואות בצאצאיהן אמנים לעתיד לבוא.

את הנוף הרגיל היומיומי העטו הקַוים שבשמים צביון משונה, נפלא.

תן לו לנוף שיישאר כך, תן לו שהיה ותן לנו שהות לרוות ממנו. אך הצבעים השתנו ונמוגו פתאום כלעומת שנגלו.

הערב בא והיה מוחשי כגוף. סמיך ועצוב כמו מרק שהתקרר. החול והשמים לבשו גונים עדינים מתמזגים, כבצדפים גדולים.

פתאום הופיעה על כביש מרכבה ומתוכה קפץ האדון זלצמן! הוא ממשמש זקנו וממהר לעבר מגרשו. בדרכו עצר את הפועל הראשי, שירד אחרון מן הגבעה, ופתח בשיחה עמו על מה שהספיקו הפועלים לעשות במשך היום. עיניו פרועות כאיש בהול לתפוס מרובה, בידיו פנקסו בעל כריכת־הבד שהוא נוהג לקחתו עמו הביתה לשם סיכום עסקי היום, פסע ועלה למגרשו.

הנשמה הציצה בו עוד ברדתו מן העגלה, שמחה תחילה לבואו: ‘הרגיש בחסרוני ולא חס לשכור מרכבה’. אך משראתה אותו פותח בשיחה ושמעה את דרכי דיבורו הבינה שלא למענה בא וחשה בפעם הראשונה שאינה אוהבת אותו והיא שייכת לו רק מתוך הֶרגל. הוא שעשאה מורגלת ושייכת לו ללא ביקורת וללא הדדיות. הרתיעה עצמה ועמדה מאחורי בור־הסיד.

האדון זלצמן עלה במהירות לגבעתו, הביט סביבו וירדה עליו שלוה גדולה. – כמו בצלחת חדשה – חזר על דברי עצמו. נזכר שהוא מפסיד תפילת־מעריב, אסף, את כפתורי מעילו ומיהר לרדת.

נאמנה להלך־מחשבתה הירהרה הנשמה בינה לבין עצמה:

– לו אסף פחות מיצוות אפשר שהיה מרגיש בחסרוני.

מכאן ואילך בא האדון זלצמן ערב־ערב לראות מה הספיקו הפועלים לעשות בבנין, והנשמה הפליגה בהסתכלות כל הימים, הסתכלות שאין עמה משום תועלת או רווח עסקי. ימים טובים נכונו לה.


 

הנער – צל!

החלו בהקמת קירות הבית מאבני הגל שנצטבר. ביסודות שנחפרו (שבעים וחמישה סנטימטר העומק) ברובד הטיט נקבעו אבנים בלתי־מסותתות. משהגיעו לנדברים שמעל ליסודות התחילו להקפיד על הנחת האבן. צדה המסותת פונה החוצה, ויש להשתמש בפלס־המים ובאנך. ידי הבנאי המשופשפות מן המגע באבנים המחוספסות, בשמאלו הוא הולם בידית הפטיש הכבד כדי להשקיע את האבן בתוך רובד הטיט, השמנוני והרך. ימינו מחזיקה בכף־הסיידים ואורבת ליציאת היותר הטיט מתוך הרובד תחת כובד האבן – מיד היא מורסת אותו ומיַשרת הלוך ושוב בין שתי האבנים. פיו נפתח בצל שפמו המזדקר כלפי מעלה וקורא בקול גברי:

– הנער! טיט!

או מפעם לפעם:

– הנער! צל!


קובץ 19.PNG

כי מתפקידו של מספק־טיט לספק גם צל. מיתקן של קורות־עץ, שמחצלת מחוברת אליו, מועבר מפעם לפעם כדי להפיל צל על גבו של הבנאי. כל צד שהעין מביטה אליו אין לראות בו מישטח של צל.

משמגיעה שעת הארוחה מצטופפים כל הפועלים תחת שני מיתקני־הצל. מישטח הצל וברז־המים הם מקומות ריכוזם. כל אדם ישוב לו בשילוב ברכַים, מצמצם עיניו אל האור, מחוסר־הצבע, עד כדי סדקים בלבד.


 

קינתו של מחמוד

מאחורי בור־הסיד ישב הנער מחמוד ומחה בשתי ידיו המאוגרפות, שהיו מגואלות בטיט יבש ובזיעה, את עיניו האדומות מבכי. ערפו החזק, שיצא מתוך כותנתו, לא כעורף של נער היה. הוא נשם בעד שיניו המהודקות, ושפתיו העבות היו תלויות ללא השתלטות עליהן ורועדות מהתרגשות. הוא קונן לנפשו בקול חנוק:

– אוי אבי ואוי מולידי!

עניתי לו מיד:

– כן, אדוני, – בקול רם, כמו המכריז על גלידה. כשמיהרתי דרכתי על קרש ובו מסמר. וַי לכאב! עד שניתקתי ורצתי עם מגש־הטיט, כבר הביט עלי כמו סכינים נוצצים. כשניגשתי אליו מסר לי את כף־הסיידים שבידו. לקחתי אותה, והוא ביד־ימינו החפשית הכה בכוח רב על ערפי. ‘כף’ אחת גדולה. כשהרכנתי ראשי שם שמאלו על פחדתי, הרכין אותי עד החול ואמר:

– אכול חול! – ובעט בנעלו באחורי.

– אוי הכלב בן־כלב ואמך בת הסנדל!

פתחתי פי ואמרתי:

– למה תכני, אדוני? ואני טוב לך משבעה! – מה יש? לא צריך הייתי להגיד? – הביט כה וכה ולא מצא. עקר את האמה שמסמנת את גובה הנדבך ועלי: תך, תך! כאילו הייתי שיח של קוצים או אחוריו של חמור. אוי אבי, המכות נכנסו בי כמו אבנים בבוץ. עמוק, ולא רואים. התחלתי מיַלל. שם אצבעו ליד שפמו ואמר:

– הס, בן־הזונה, וָלא – אפצח את ראשך.

וכשנשמעתי לו, יצאו היללות מעצמן ולא פסקו מיד. הכה במתכוון על עצמות רגלי לפנים. וכולם הפסיקו עבודתם מביטים ומחייכים. אז התרוממתי על ידי ורגלי והתחלתי בורח על ארבע, והוא אחרי מצעק:

– הוי, הבהמה על ארבע! – ונשמט הכובע מעל ראשי. אז ירק ואמר:

– טפו עליך! בוא, בן דת מוחמד, קח את הכובע ותן אותו במקומו על ראשך המושחן. – אוי אבי ואוי מולידי וכאשר הושטתי ידי לקחתו, הכה עליה באמה. ברחתי, הרים אבנים גדולות כרימונים וזרק אחרי, ולא פגעו.

פתאום עמד מוחמד על רגליו, צימצם שפתיו כאדם שסיים טקס, פנה ימינה, פנה שמאלה ונראה שקיבל עליו את הדין. ניגש לברז, רחץ את פניו ואת ערפו שלא היה עורף־נער כל־עיקר. אז נשמע קולו הרם ונישא של הבנאי, שקרא בלי להרים ראשו מעל מלאכתו:

– הנער, צל!

ואחר־כך:

– הנער, סל!

הבנאי ישב בצל והוציא את מזונותיו מן הסל.


הארוחה בצל התגלגלה ברוח הענוָה השכיחה של עובדי־כפַיִם. האצבעות מחזיקות ביראת־כבוד במזון המוגש אל הפה. איש־איש זורה מלח גס על עגבניתו, מנער את הקמח מעל הפיתות הדקות, קולף באולר חד את המלפפון הנודף ריח רענן. האכילה בצַותא נעשית בדממה של טקס. ודאי ששמחת־עשיה מאחדת את כל העובדים. ודאי שיש שמחת־עשיה בעבודת בנין. הקמת בית יש בה משום תכונה לחג. מכאן הרוח הטובה שהיתה שורה על הגבעה הזאת. ולפיכך אמרתי: נכונו ימים טובים לנשמה במקום.


 

ערב של רתיחה

והנה בא ערב אחד ונתרתח המקום הזה. האדון זלצמן הקדים לבוא לבנין. עלה על הנדבכים, הסתכל בבור־הסיד אם כוסה בחול, ריחרח במשקופים שכבר היו מוטלים על המגרש, לדעת אם נמשכו בשמן, והיה עסוק מאד. ברחוב שטפו החיים כרגיל. כבכל ערב יצאו אף באותו ערב התושבים לרחוב. כל אדם שעבר על־פני בית בבנינו היה עומד ומסתכל בתענוג ובסקרנות, כאילו קנינו שלו הוא.

הפעם ניצב לפני הבנין האדון קורקִידִי. זה שתרבושו עטוף מטלית־משי שחורה, סימן לכלי־קודש. הוא נשא עמו סל ובו ירקות שקנה בנוה־שלום, עלה ובא דרך נוה־צדק ועמד רגע מתנשם, הסתכל בבנין ואמר לחלל השכונה:

– הברכה במעשינו. בלי עין־הרע, זה יהיה בית יפה ומרווח. זה, בן־הבליעל, מעמיד חלונות גבוהים ובלטות הביא ממרסייל. הכל מחנותו. לעצמו מעמיד מחירים בלי רוָחים, בן־פורת יוסף!

רק אז ראה את גבו של האדון זלצמן, הצטחק ואמר שוב לחלל השכונה:

– הלואי ואל שמע מה שאמרתי.

אתה רואה? זה אינו בור, זה כלום! – אמר השען, האדון וַיס, לעגלון הדיליז’נס כשהוא מחזיק בו בידו ומושך אותו שיתן רגלו בגומת האבק שבאמצע הכביש המקולקל. – לא מקולקל כלל, – המשיך השען, – הסוסים שלך לא פגירות. אם תעשה את תחנת־ההסעה מכאן – לא יהיה ללכת עד הכביש ברגל. אתה יודע: נשים, ילדים, שכונה חדשה!

השען הרים ראשו והביט לתוך עיני העגלון לראות אם הצליח לשדל אותו ולהפיח בו את אהבת המקום, ולו גם כרוך הדבר באי־נוחות מסוימת. העגלון שלח ידו לזקוף את שפמו ונתחייך כמבין־ענין.

– פְש, פְש, פְש! נשים! – אמר, כשהוא נזהר שלא יתן רגלו בגומת האבק, והרחיב בכוונה את צעדו מעליה.

– שכונה חדשה! תתקנו את הכביש, אז תהיה התחנה במקום אשר תאמר לי!


 

הויכוח הגדול: יעקב שדמי, בסוגרים: צ’ורנוזומסקי, מדבר

מרחוק נשמע קול חריקת מריצות, שהלכו והתקרבו. במריצה הראשונה הוביל הפועל יעקב שדמי, בסוגרים: צ’ורנוזומסקי, את כלי־העבודה, אתים ומעדרים. החזיק בשתי ידיו בידיות המריצה וברכיו עושות צעדים קטנים, כדי שלא תרד המריצה מעל מסלול הקרשים הצרים. מגבעת־הקש הרחבה הפיל הצל על פניו וחצי חזהו. מתוך הצל הביטו עיניו האפורות הגדולות, שתפסו את רוב שטח פניו המצומקים, במבט מאומץ של בן־ישיבה. כשקרב למקום הבנין עמד, ועמדו גם שאר המריצות שמאחריו. הרים יד והושיט אצבע אל האדון זלצמן וקרא בקול גדול:


קובץ 22.PNG

– עבודה זרה! תתבייש לך!

בעל־הבית עשה עצמו כשומע ולא שומע, ועדיין אינו יודע אם שמע או לא שמע.

– מה אמר כבודו? – שאל האדון קורקִידִי בקול מסולסל וערֵב, את הפועל שעדיין עמד במקומו מתוך הרכנת־ראש כמצטדק על שהוא מתערב בענין לא לא. מיצמץ בעיניו ארוכות־הריסים כשל טיפוס במיניאטורה פרסית. – מה פירוש? – פירוש? – נענה לו הפועל. – פירוש, שעובדים פה פועלים ערבים – בשעה משלנו הולכים בטלים. פירוש, שאדמה זו נגאלה בכספים שנאספו למען גאולת הארץ. פירוש, שכל ישראל ערֵבים לעבוד בה, ופירוש שאנחנו צריכים ללמוד לעבוד במלאכות שונות במו ידינו.

– ישתבח האל, שכבודו אמר מלים עבריות כל־כך יפות – ענה האדון קורקִידִי – כמו ‘גאולת הארץ’, ‘עבודה זרה’. באמת, סימן לביאת ימי המשיח, שבים אחים מפזורות רחוקות ויודעים מלים שפותחות את הלב. אך כיצד לא יעבדו הערבים אצלנו ואנו במדינתם חיים עמם, עושים עמם ומידיהם מרויחים ואוכלים? אתמהה!


קובץ 23.PNG

ידי הפועל שהחזיקו בידיות המריצה רפו קצת, משום שברגע שנדרש להסביר, הרגיש עצמו שרוי באוירה המתאימה לו. ההסברה הלמה אותו יותר מהפגנה. התיר יד־ימינו כדי לעשות בה קשתות וחצאי־קשתות באויר בשעת הדיבור, ושמאלו החזיקה במריצה שלא תתמרד. קצת מפינסקר, קצת מלילינבלום ובורוכוב, כמובן בצורה פופולרית, בראשי־פרקים, ובהטעמה נגינתית. ובעת מעשה חש חומו של החול ברגליו היחפות. העמיק כפות רגליו, כדי לקרבן לשכבה הטחובה, והתפלא שבמקום פתוח ונרחב זה הד קולו טוב מבישיבה שלמד בה. העיקר – חשב – לדבר בנחת, להרצות, כדי שהדברים ייכנסו למוחו של אדם. להכניס בנחת את המפתח המתאים לחור המנעול. אל בעל־בית אחד יעבור לצדנו – יבואו גם אחרים. אין לסמוך על אנשי ועד השונה בלבד.

– אם נעבור לעבודת־ידים ונלמד את כל המלאכות לעשות בידינו, נהיה ככל העמים, – סיים יעקב שדמי, בסוגרים: צ’ורנוזומסקי, את דבריו.


עתה הגיע תורו של בעל־הבית להגיד דבר־מה. אין הוא יכול עוד להתחמק. האדון זלצמן היה אדם צנוע, מחושב ומתון. לתמהונו קפץ לו הפעם דמו בראשו, עינו ופניו התעגלו כפני אדם שנפל תוך שבולת־מים, והוא התחיל שלא כדרכו מן הסוף. התחיל בקול גבוה וצַוחני, בקול שאפשר להשמיע בו רק איומים והכרזות, ולא דברים מיושבים. הוא נופף מעל לראשו בפנקסו שהיה תמיד בבית־שחיו, כמבקש שהפנקס יעיד עליו, וקרא תנועות מזורזות ומוחלטות, כתנועות החי המגרד במקום שנעקץ על־ידי פרעושים:

– בכסף שלי אני יכול לבנות עם מי שאני רוצה. מה אתם רוצים? זה כספי הפרטי שלי. סוציאליסטים רוסים. ברחתם מבית־הסוהר. ברחתם מן הצבא. אתם באתם לעשות סוציאליזם, מופקרים!


קובץ 24.PNG

 

זנאצ’יט, וצלילה לתהום הענינים

כאן קידם את עצמו הפועל בֶזפומוצ’ני, שעמד מאחורי יעקב שדמי, וקרא:

– תן לי לענות לו, יעקב! – ופנה אל האדון זלצמן ואמר:

– שמע־נא, רבי! אליך, זאת אומרת, צריך לדבר אחרת, בַבִיבְלִיָה כתוב: ואהבת, זנאצ’יט, (זאת אומרת) לרעך כמוך. כך צריך לדבר אתך ו… ו… בזפמוצ’ני גימגם קצת. אפשר מתוך התרגשות, ואפשר משום שהגמגום היה לו תכסיס של מיפנה. כמו שעושה החופר כשהוא משנה מקום אחיזתו בידית האת, כדי להיטיב את שיווי־המשקל.

– רבי! פה אצלנו אין רק שלי. פה אצלנו שותים מים מכד אחד. ראית? שם, על הגבעה, שאנו מיַשרים את החולות? זהו! כולנו באנו לבנות את הארץ. פה, זאת אומרת, מתחילים הכל מחדש. אפילו את העור מעלינו החלפנו. אתה רואה? הישן מתקלף אצל כולנו. מתחיל מן האף שמתבשל ונגמר בכל הגוף. תצא אתנו – גם אצלך. אתה יודע, רבי, בביבליה כתוב כבר: אם לא תשמעו בקולי, אז –

* * *

האדון זלצמן לא יכול לשאת עוד, התמתח כשהוא קופץ תחתיו קפיצות קטנות כמכסה הקומקום הרותח, ספר־החשבונות עודנו מעל לראשו והוא מחזיק בו בשתי ידיו כאיש שאין ברצונו להיפרד מגלגל־הצלה ומרקיד מרוב כעס:

– גוי גמור! וכי אתה ידוע צורת אות, מה אתה מדבר אתי על הביבליה, אתם…

מְנוֹגוֹ אובַזַ’איֵמִי רבי! (רבי מכובדי) אל תתרגש. אני אומר לך: טוב! אתה ידוע תורה יותר ממני. אצלנו, כדי לשמוע דברי הרבי – נסענו שלושה ימים בעגלה רתומה לשוָרים. ואם אני יודע קצת מביבליה, סימן שנסעתי הרבה עם שוָרים. אנו מודה, בבקשה זנאצ’אט, אני מודה שלא כל מה שלימד אותי הרבי נשאר תקוע בין שתי אזני, אין שם מרום רב. אל תראה לנו את ספר־החשבונות שלך ולא את הציציות שלי. תראה לנו את הנשמה שלך. היא ישנה לך? איפה היא, מה היא אומרת? אני מביט בעיניך ולא רואה אותה, איפה היא? אני לא ידוע חכמות, אני אומר לך פשוט: אתה עושה לך עסקים במרתפים שלך. אתה מסתיר את הסחורות שיצאו מן השוק, עם העוזר שלך. זהו! כל העיר יודעת. שם אתה לא קוצניו־מוצֶניו ולא נעלב אם מזכירים לך פסוק או שנים מן הביבליה. נקודה! ואנחנו לא במרתפים. פה על הגבעות שנרכשו כסף ציבורי חתכנו באתים חול נקי כמו זהב. הידים והלב עובדים אצלנו. עובדים! אתה רוצה לראות את הנשמה שלי? בבקשה מיד! הנה היא פה על כפות־הידים ותביט לי באמצע העינים שלי. תראה. אנחנו רוצים לעבוד ורוצים שתתן לנו לעבוד. זה גם לטובתך. טוצ’קה! זאת אומרת נקודה!

– מדוע – פנה הפועל בזפומוצ’ני אל חבריו – אינכם מגישים לי כוס מים, אחר נאום כזה? – ונסוג כמה צעדים כמי שמפַנה את הבמה לנואם אחר.

האדון זלצמן הסתכל בתשומת־לב, למרות רוגזו, בפני הפועל בזפומוצ’ני, הפועל עמד שופע חום ובריאות – כמין דגם מיוחד של המין האנושי. עיניו הבהירות שפעו טוב־לב כחלב חשדי מֵינקת רוסיה. אצבעותיו היו מפושקות כמי שמשתדל להוכיח כמה פשוט הכל וברור.

– איך הגיע הנה דגם כזה? – הירהר האדון זלצמן. – מי היה אומר עליו שהוא יהודי? הוא גורס בפיו פסוקים כזכוכית, במוחו הגויִי. הוא בכל־זאת יהודי – אולם מה הביא אותו הנה: הסוציאליזם! זה הדבר! נתרתח האדון זלצמן באילו אכל סרפד, וצדעיו ואפו נתחדד. הוא הזדקף קצת, הורה באצבעו אל מתחת למגבעתו ואמר רתת:

– על השערות שלי אתה רוצה ללמוד להיות סַפָר! כבר בניתם קיר אחד בבנין בית־הספר בנוה־צדק, והוא נפל תחתיו!

דברים אלה ציננו את האוירה. הגיון הריהו הגיון.

– לא, – אמר בלבו הפועל יעקב שדמי, בסוגרים צ’ורנוזומסקי, – את המפתח הנכון עוד לא הכנסנו למנעול.

קהל המקשיבים כבר התחיל לעקור רגל אחת ולהישען על השניה. נדמה, שהמדורה דועכת.


 

רגע, רגע!

– רגע רגע! חברים, רגע!

כך קרא אדם אחד שהתקרב מעבר בנין הגימנסיה והיה לבוש בגדים משונים וחפצים שונים תלויים היו עליו. הוא עורר את הסקרנות בעיקר משום שבטנו נראתה עטופה בבדים שהגדילו את נפחה למעלה מכשיעור. על חזהו היו בשתי וערב שתי אשפות כדורים, אקדח תופי לשמאלו, פגיון לימינו, נבוט צמוד לחגורתו, צפצפה בשרשרת לצוארו וסנדלים ערביים אדומים ועקומי־חרטום לרגליו. בעל־קומה וישר־כתפים היה, ראשו עטור תלתלים קפיציים זהובים וזקן של ליאונרדו־דא־וינצ’י יורד על חזהו. עיני־תכלת גדולות המביטות בעצבות צובטת, כעצבות הנסוכה בשירי נדסון, עצבות מהוגנת, הנהנית מקיומה. אין להכחיש, דמות שהיא עטורה הוד. כאחד גיבור (כמובן, בשינויים מסוימים) מ’זכרונות לבית דוד'. משקרב האיש נדף ממערכת התחבושות הרחבות שעל בטנו ריח של יודופורם.


קובץ 27.PNG

 

אני מציג את השומר הלפרין

יחד עם ריח היודופורם העולה לנחירַיִם הייתי רוצה שיעלה לפניכם מקרה היפצעו. ימים אחדים קודם־לכן התנפלו עליו ערבים, כששמר יחידי על בנין הגימנסיה. קרה הדבר בליל־ירח. באמת, אותו זמן, שעליו מוסב סיפורי, כמעט כל לילותיו זכורים כלילות־ירח. השומר ערך את סיבובו בשעות־הלילה המאוחרות, ניגש אל הברז שדלף מעל לחבית ורצה לסגור אותו. החבית היתה מלאה מים ועלתה על גדותיה. דמות הירח ניצודה במלואה בתוך החבית שעמדה באלכסון והזילה אצבעות מים שקופות ונוצצות כגלידי־קרח. השומר לא שלח את ידו לסגור את הברז – כי נהדר היה מראה שני הירחים והמים הקולחים. כמו שנאמר בשיר הרוסי היפה:

תן למים שיעברו בין אצבעותיך

וחשוב –

כך נבלעים ימיך בנצח.

אלא שהלפרין החליף את המלה האחרונה ‘בנצח’ – ב’היסטוריה‘. כך היה הלך־מחשבתו. המראה היה יפה: דמות מ’זכרונות לבית דויד’ עומדת רכונת ראש בין שני ירחים. בראשו המתולתל תלתלי־זהב רחשו מחשבות וחישובים, שנבעו מתוך מראות־עינים דמיוניים.


 

שורות אחדות על ערכם של לילות ירח

אין פלא. לילות־הירח בשממת החולות נסכו דמיונות ורגשות רבים גם בלבבות נקשים יותר משל הלפרין. אילולא לילות־ירח, הרבה תכניות־התישבות ומפעלי־תעשיה (אפילו בית־החרושת הראשון בתל־אביב: בית־החרושת לחלבה) לא היו באים לעולם אם ניטיב לחשוב, מחשבה בלתי־משוחדת, ודאי שנבוא לידי סיכום כי פריחתה של הארץ חוללוה במידה מרובה לא ימות השמש היוקדים כי אם לילות־הירח. משונה? אין ביכלתי לתאר בשורות אלה את יפעתם של לילות־הירח (למי היכולת?), אך ברצוני להדגיש את חשיבותם.

שירי־הלילה של עמים שונים, שאנו יודעים לדקלם ולשיר בקול נכון או בזיופים, הם שירי עצבות־והגות־ללא־מוצא. ואילו שירי הלילה שלנו שהתחילו אז להשתורר בין גבעות החול – בין אם היו שירי גן־ילדים או סנטימנטליים וגעגועיים, היו ביטוי ללילות משחררים, לילות המחזירים אותנו להיסטוריה הקדומה שלנו. שירים אלה היו כשמן למכונות למחרת. למחרת הלילות, כשהיו האנשים מתרוצצים תחת השמש הקופחת מעל לכובעי־הקש הרחבים, היו עוסקים במימוש רגשות הלילה הקודם.

‘חדש’ במלון ספקטור, מורה בית־הספר, גימנזיסט, סמינריסט או פועל בחולות, לא היה בהם אף אחד שלא ניסה לתת ביטוי ללילות־ירח בין בחרוזים, במנגינה שאולה או סתם ב’אוי־אוי־אוי' ממושך. מן הראוי לשאול חוקר־עתיקות כמה אלילות־ירח היו לקדמונינו בארץ זו. שרידי היסטוריה אינם קבורים רק במעבה האדמה.


 

בין חבית, ירח ושודדים

זה בערך היה גם כיון מחשבותיו של הלפרין ליד החבית. אלא שהוא ראה אורחות נשים וגברים מתמשכות והולכות בליל־ירח, דורכות על רשתות צללים בין עצי זיתים ועולות לארמון מלבין בראש הגבעה. מעין תמונה של בֶקלין בתוך נוף מזרחי. אז הגיחו מתוך הצל השחור (סבורני שהצללים בלילה אדומים הם) ארבעת השודדים הערביים. שנַיִם מהם תפסו אותו בזרועותיו החזקות ושנַיִם ברגליו.

הלפרין שיחרר את זרועותיו, ניער את שני השודדים וברגליו בעט בשנַיִם הנותרים. הם היו קרובים מכדי שיוכל להשתמש נגדם בנשק חם. ארבעתם ברחו בבהלה והשאירו אחריהם עבאיה אחת ושני פגיונות. השומר ירה אחריהם, ורק אז הרגיש שנפצע וכרע מתבוסס בדם. אור הירח האיר יפה את קמטי בגדיו הלבנים, ותלתליו הזהובים הסתלסלו בחול.


(לאחר שנים רבות ראיתי את תמונתו של הצייר הצרפתי רוסו: ‘המשורר והאריה’. נזדעזעתי מעצמת התמונה וממידת הדמיון בין דמות המשורר המוטל בחול, נבל שמוט מידו ואור הירח מאיר את קמטי בגדיו הישרים והמאובנים כאילו הם פסל – ובין דמותו של השומר הלפרין בצד בנין הגימנסיה, ברחוב אחד־העם.)

הרופא שבא לעזרתו של הלפרין הכריז, שהתרחש אן אחד מפלאי הטבע. מה הפלא לא פירש, אם אדם אחד הבריח ארבעה שודדים מזוינים, אם גופו של הלפרין שב לאיתנו מהר, או אם שבע נעיצות הפגיונות בבטנו ננעצו כולן באלכסון וכמעט לא פגעו בחלל הבטן.


 

הלפרין נושא דבריו, והם לבו של האבטיח

עתה עומד פה הלפרין, עטוף בעבאיה שנפלה לו לשלל, והוא מרים יד אחת כסינאטור המבקש רשות הדיבור בטריבונה. הוא פישק שפתַיִם צעירות, גילה טורי שינַיִם קצובות ואמר:

– אתה, אדוני בעל הבנין, מדבר פה על שערות ראשך. שאנו רוצים ללמד להיות סַפָרים על שערות ראשך. קיר אחד שבנו פועלים יהודים בנוה־צדק התמוטט. אדוני, לכולנו יש שערות על האש. עד גיל מסוים. גם לי.

תלתל אחד, סלילי ומוארך, נשמט על מצחו הגבוה של הדובר ורעד כקפיץ שהשתחרר. הכל המתינו עד שייעצר התלתל, והדובר המשיך:

– אבל אתה, אדוני, התכונת כמובן לדרך של משל. טוב. טוב מאד. התכונת להפסדים שיש לקיים עד שנתבסס בארצנו. ודאי שאנו עצמנו משלמים בעד הפסדנו. אז מה יש? כדי להימנע מזאת לא נגאל את ארצנו? אתה יודע כמה קרקעות אני עצמו קניתי בכספי שהבאתי מירושת אבי, זכרונו לברכה, בנס־ציונה, היא ואדי־חנין? הרבה יותר מכפי שאביך השקיע בחנות שלך ביפו. לא נשאר לי כלום, לא כסף ולא קרקעות. אתה חושב שלא טוב לי?

הלפרין הניח את שתי ידיו על תחבושות בטנו וחיכה רגע. אר־כך המשיל:

– לא חשוב אם קוראים יום־יום את התורה ואין לומדים ממנה. חשוב איך קוראים אותה. כתוב או לא כתוב: נחדש ימינו כמו שמלפנים, או אולי זה לא כתוב, תגיד?

כאן שנע קולו הערב של האדון קורקידי, שעדין עמד במקומו:

– כתוב: ‘חַדֵש ימינו כקֶדם’.

– טוב, יהא כך. זה אותו דבר. אני מספר אותה בשגיאות, אבל אני מבין אותה נכון. בחשבונות קטנים לא עושים מעשים גדולים. זהו! הרבה חשבונות – כמו שיש בספר־החשבונות שלך שאתה מרים אותו כל פעם כשאתה פותח את הפה – רק מבלבלים.

– עד עתה, – הירהר יעקב שדמי, שעדיין החזיק בידיות המריצה, – הולך הלפרין בסדר. דיבור שלו יש לו כיסוי טוב מפעולותיו האישיות ויש לו כוח שכנוע. אמנם, גם הוא מביא פסוקים מן התנ“ך. משונה, למה דוקא ה’פרימיטיבים' שלנו משתמשים בפסוקים מן התנ”ך. ואנחנו, שהננו בני הישיבה, ולא נסרס לעולם את לשון הפסוק, אין הפסוקים תחת לשוננו. הפרימיטיבים שלנו רואים בתנ"ך כוח וטעם שכאילו נסתר מעינינו אנו. אך אם ייכנס הלפרין למסלולו הרגיל ויתחיל לדבר על הצבא…

– אנחנו צריכים להתחיל הכל מחדש, – המשיך הלפרין. – נחוץ לנו, ראשית כל, – אמר וכפף אבצע אחת ביד שמאלו, – נחוץ לנו – צבא. אתם רואים? זהו מה שנחוץ לנו – והראה בימינו אל אצבעו הכפופה. – אתם רוצים זאת? נביא אלפים אחדים בחורים יהודים מקאוקאז. הם פרשים טובים ואמיצים. ויביאו אִתם גם את הסוסים. כאלה בוערים, חסרי־סבלנות. ונעמיד שם על הגבעה הגבוהה תותח. מן המין הטוב. אם יש צבא, יש ממלכה. ונחוצים לנו תותחים – הלפרין אמר לכפוף אצבע שניה, אך ויתר על כך. – אנחנו צריכים שיתנו לנו לחיות. זה הכל. אנחנו רוצים צדק. נו מה יש? צדק! צריך להתבייש לבקש צדק וללחום למענו? וזה אין עושים בחישובים קטנים של הפסדים. אין דבר בעולם יותר חשוב מצדק כלפי אנשים. עמים וכל דבר! זה כתוב בתנ“ך ובמקומות אחרים אצל סופרים טובים. אנחנו צריכים לעשות דברים חשובים, שהם דוקא פשוטים מאד. אנחנו כמו אנשים שקמים באמצע הלילה, לוקחים את כד המים וגומאים מתוכו את המים הרעננים, וגומאים כמו אחרי קדחת. שותים ושותים, הוי כמה שותים! בעד כל הצמאונות שעשו לנו. לרוות בכל האפנים. כמו שכתוב בתנ”ך: הוי כל צמא שתו מים. למה אתם מחכים? החכמים עוסקים בחישובים רבים. יש מין אחר של אנשים שקופצים מעל לחישובים. דברים שאני מדבר עליהם יתקיימו גם אם שום וַעד לא יאַשר אותם כעת. דוקא אלה מן־המין־האחר רואים רחוק. יותר מן החרמים והמחשבים וספרי־החשבונות. יש מיני סוסים, אצילים, שלא נעצרים ליד המחסום, כי אם קופצים מעליו. לא חשוב שיהיה כסף פרטי. עַם בחירי אדונַי.

‘יצא לטייל במחוזות רבים…’ הירהר יעקב שדמי. ‘כמה מדבריו מכווָנים לא לבעל הבנין, כי אם אלי. חבל של הפסיק קודם. ואולי אפשר שבדרכי מחשבה כשלו הדרך שלנו קצרה יותר. צריך לקבל בחיוך את דבריו, אלה שאינם מעשיים – אך יש בהם קסם שאין לתת לו להתנדף’.

– נו, אתה עוד לא מבין? – המשיך הלפרין, כשהוא חוזר ופונה אל האדון זלצמן. – אם בגלל השכונה היהודית הזאת יהיה לך קצת חור בכיס – אתה צריך לבכות?


 

סופו של ויכוח

בינתים התחילו פועלי־הבנין לאסוף את כלי־העבודה לתוך סליהם. הם לא נתנו דעתם כלל לויכוחיהם של היהודים. כבכל ערב נתקבצו ליד הברז, ובתור, לפי חשיבות המקצוע, התרחצו. הרימו את רגליהם מתחת לזרם המים, מישמשו באצבעותיהם את עקביהם, עקבים גדולים ומחוטבים, וכפות רגליהם נראו בהירות וורודות לעומת צבע עורם הכהה. רחצו ידיהם ושטפו בשלוה של טקס את גרונותיהם במים. הבנאים והסתתים החליפו את בגדיהם. מחדש כרכו עצמם באבנטיהם האדומים והארוכים, עטפו מחדש את ראשיהם בסודרי־המשי שעל כובעיהם האדומים, ובניחותא, כתיָשים ההולכים בראש, נשאו רגליהם על עבר כביש יפו.

הנערים והחופרים נשארו בבגדיהם המוכתמים והמיוזעים ונראו בבין־הערבַיִם הנקי והרוה חילוניים ופחותים. הנער מחמוד שם את האוכף על גב חמורו הלבן של הבנאי, ועתה נשא רגלים קלות והצליף במקל על אחוריו, בזריזות מיוחדת. השתמש ביתירות בזכות המיוחדת שאדוניו מרשה לו שישרת אותו. השיירה הלכה בצעד מהיר ונמוגה בשטחי החול.

יעקב ששמי התבונן בתשומת־לב אל כל תנועותיהם; ערפיהם וגבותיהם, שהלכו והתרחקו, העירו בו הרגשת קנאה בשל שלוַת הנפש הבטחון הזה, הגויִי.

הנה כך נסתיים הויכוח הסוער, כפי שמסתיימים כל הויכוחים: פתאום מרים מישהו את ראשו ורואה כוכבים בשמים, מנורה שנדלקה בחלון, והוא ממהר להינתק ממקומו, ובלב הרגשת מועקה: כף־המאזנים אינה מושפעת מויכוח.


קובץ 32.PNG

זזו גם המריצות ובעליהן, והרחוב נתרוקן. אז ירד גם האדון זלצמן מן המגרש בפסיעות מסות, והוא חש כאילו ראשו מלא מסמרים. מסמרים שנתפזרו לו בחנות, והוא אוסף אותם כפי שהם באים ביד: דוקרניים ובלתי־ניתנים לאחיזה נאותה.

נשארו במקום רק הנשמה והלפרין, שהתקין עצמו לשמירת הלילה. הוא נפנה לאחוריו וישר את גבו. פתאום נשא את עיניו וראה את הירח ממתין לו בשמים הירקרקים. עיניו התנוצצו למולו כאומרות: הוא! הנהו!


למחרתו הקימו הבנאים נדבכי־קרשים לאורך הקירות, והקירות הלכו וגבהו. הבנין כבר נסתמן כצללית על רקע השמים, ועינם של העוברים בכביש כבר התרגלה לו כאל עובדה. ואילו הפועלים העובדים בחולות – כאל עובדה דוקרנית, משום שלא הצליחו לשכנע את האדון זלצמן שיעסיק פועלים יהודים. העבודה התנהלה כדרכה, כאידיליה ארוכה.

לא! הבנאי הזה! הבנאי הזה עשה מלאכתו במין חן, בטחון וזריזות, עד שהעין לא יכלה להרפות ממנו. עשה מלאכתו כשהוא לבוש מחלצות משי צבעוני. מכנסיו – צמר כחול רקום חוטי־כסף בשוליהם, ואף רבב־טיט אין על בגדיו. בראשו תרבוש אדום כהה (מעורב בשחור), עטוף מטלית משי צהוב. תנועותיו תנועות־שררה, נחיריו רוטטים והוא כולו כסוס אציל. חוש־המידה שלו מדויק, האבנים נערכות כמאליהן לפי אמת־המים, והוא מביט אליהן כמבין את שפתן. דופק בפטיש – והרי זו דפיקה אינטימית על כל אבן. מעלה טיט בכף־הסיידים, וקיבולה – בהתאם לרצונו. כף זו עושה תנועות זריזות ולולייניות כבת־קרקס, קולטת את הטיט השמנוני הנסחט מתוך הנדבכים, לבל יישפך על נעליו הצהובות.

הבנאי אינו פותח בשימה, אינו שר. רק מפעם לפעם ינקה את גרונו כדי להכריז על ישותו.

עם ערב עולה זקוף־גב על חמורו הלבן ועוזב את המקום כמנתח שסיים את תפקידו.


 

החמור הרע והמריצה הטובה

על גבעת חול, מול הפועלים שעבדו ביִשור החולות, ישב מחמר, נער ערבי כבן חמש־עשרה, ביד ימינו החזיק שבר של מקל, וביד־שמאלו, שהיתה מקומצת לאגרוף, היה מוחה דמעות מעיניו, שנרמסו על לחייו עם זיעתו. דמעות של כעס וחוסר־מוצא. מפעם לפעם היה מעיף עין אל החמור ומדבר לעצמו בקול תלונה:

– הוי אבי, הוי מולידי. שלושה חמורים לקחתי הבוקר, כדבריך, להוביל את האבנים למקום מקולל זה. ובזה הבוקר המקולל הם פרחו כאילו היו זבובים. איה החמורים, אני שואל. הנה זה הנבל שעומד ליד המריצה. עומד כמו עניו והוא הממזר הגדול שבכולם. עכשיו בא מעצמו ועומד קרוב אלי. כשגרוני כבר ניחר, מקלי שבור ולבי מר. האבנים היו קשורות יפה עליהם, והלכנו בדרך לשכונה. הגענו אל בין השקמים והפרדסים. הלכנו בצל, ומן הפרדסים בא ריח הפרחים. מכאן מתחיל הכישוף. החמור הרחיב את נחיריו, זקף פתאום את אזניו והצטחק לאן ולשם. האבנים שעליו נטו ליפול. מיהרתי לאזן אותן. אך הממזר הרעיד עצמו מהתרגשות, והאבנים הכבידו ונשמטו מעברו השני. בינתים ושתי האתונות הרימו ראש והתחילו לסובב את עכוזיהן כאילו היו רקדניות, וכבר היו אבנים שמוטות; את מי מהן עלי להתחיל להלביש את האבנים? העמסתי אחת ורצתי לחפש את החמור. אך הוא הרים את זנבו, שילח גללים, וראיתי רק פרסותיו. ברח. תפסתי את השניה והעמסתי עליה. אז נתתי עליהן במקלי. כיונתי למקומות שהעור משופשף והשבר החי חשוף. על הזבובים ששם. הכיתי כדי להוציא את הפראות והכישוף של ריח הפרדסים. נתתי לשניה על האחורים, עד שכנסה את אחוריה כאילו רצתה להחביא אותם, ואז נפלו האבנים דרך זנבה. וזה הממזר עומד מרחוק על הגבעה ונוער כמו אניה.

– הוי אבי, הוי מולידי. לצחוק הייתי. רץ אל האחד, בורח השני. היהודים שעובדים בחול הפסיקו עבודתם וצוחקים לי. רק מאתמול אני מחמר? תפסתי את הממזר, ירקתי לו בפניו ובמקלי נתתי לו על ארבע רגליו. לו היתה סכין בידי הייתי חותך אותו ואת כל העולם. תפסתי את כל השלושה ועמסתי עליהם. קשרתי אותם זה אל זה, ובאנו לפסי הרכבת. מרחוק באה הרכבת. אני מזרז. השתים הולכות טובות כמו סוכריות, אך זה הממזר עומד בין שני הפסים, מריח וצוחק בשפתים ורודות. הקטר תורע ומוציא עשן כשד. הרימותי את המקל על החמור: תך־תך על אחוריו, ונשבר המקל. החצי ממנו עף כמו לעזאזל. נשענתי ביד על אחוריו ודוחף – הרוח באבי אביו – והוא כמו קיר. סוחב באפסר והוא תקוע כמו שקמה. הקטר מתקרב ונושף עלינו עננים. הרגלים שלי, שאילו עמדתי על גחלים. אוי אבי, הלברוח, אבי, ולהשאיר את החמורים בין הפסים? אני מרים שתי ידים וצועק אל הקטר:


קובץ 34.PNG

– אין אלהים בלבך, הקטר?!

הקטר נעצר, ומן העננים יצא המסיק ואמר לי:

– חמור בן חמור!

ועזר לי לסלק את החמור מבין הפסים ועלה לקטר שלו. אז סחב החמור את החבל, ניתק אותו וברח אל הגבעות. ראה שם על הגבעות נשים יהודיות ורץ אליהן. הן ישבו וקברו רגליהם עמוק בחול החם – רפואה למכאובי רגלים. הוא רץ אליהם כאילו היו האורוה שלו. הנשים עמדו על רגליהן שהיו קבורות בחול וצועקות לו: לך מפה! לך מפה! והוא, הנואף, תפס בפיו כותונת אחת מערימת הבגדים ועמד כמו צוחק ומביט לכל צד. לו היה מעדר בידי הייתי פוצח לו את הגולגולת. אך אני פה, האבנים שם, והוא בין הנשים. עתה, אבי ומולידי, אני יושב פה. לבי כמו ביצה שבורה. וזה הממזר בא בשקט ועומד ומביט בזאת המריצה.

הנער גמר את דבריו וגם עיניו ננעצו במריצה.

פועל יהודי, חבר הקואופרטיב ליִשור חולות, עמד בפישוק רגלים, מניף את אתו ומריק מתוכו כפות־כפות של חול לתוך המריצה העומדת. משנתמלאה, שם הפועל את ידיו על ידיותיה, נשען ברגליו וגופו מוטה לפניו, דוחף, והמריצה מתקדמת ומתגלגלת על גלגלה האחד. עוברת על קורות העץ שעל החול, מן האחת לשניה, במורד המשופע. לא בועטת, לא נצרכת לקריאות־זירוז גרוניות: חה! חה! לא זכר ולא נקבה ואינה מטילה גללים. הפועל הופך אותה על צדה והיא מתרוקנת מן החול. הפועל מעמידה והנה היא עומדת ומוכנה תמיד.

המחמר הערבי קם ועמד. צעד כמה צעדים והלך לאסוף את חמוריו, ומחשבותיו נתונות לפלא המריצה.


 

הנגר שמואל

הקירות הלכו וגבבהו, נדבך אחרון שלהם נבנה מאבנים קשות, נדבך סוגר שעליו נסמכות קורות הגג.

באו נגרים לרעף אתה גג. הניחו את הקורות הארוכות לרחבו של הבנין והציבו את האלכסוניות שנושאות עליהן את גג־הרעפים. הנגר שמואל, שתקן גרום־גוף, בעל ראש נתון להרהורים מאומצים, היה מחזיק בים שפתיו מסמרים גדולים ומגלגל בעיניו האפורות, הגדולות והמודאגות. בידיו הגרומות למודות־הנסיון הורה לעוזריו סדר הניחת הקורות. גם כשהיה מציג את רגלו השמאלית לפניו ומשעין את גופו על יד־ימינו, המחזיקה במקצועה הגדולה, היה נדמה שלא בכוח השרירים מחליקה המקצועה, כי אם בכוח גבות עיניו השעירות ומצחו הגדול והמאומץ. מתוך פתח המקצועה היו מסתלסלות רצועות השבבים בקול איושה יבשה כמגילות ארוכות שהצהיבו, ונושרות ומכסות את רגליו. הנגר שמואל ניצב בתוכן, כאילו צף ועלה מתוך מערבולת המגילות. או שרוח היתה מסיעה אותן לפינות החדרים ומערמת אותן שם. ריח יער, רענן ויבש, עמד בחדרים, שעד כאן שלט בהם ריח סניטרי של סיד.

שני עוזריו של שמואל הנגר עמדו למעלה בין המסגרות המשולשות שהוצבו על קצה הקירות, הוסיפו קרש לקורה ועדו קורה ועוד קרש, ועליהם שורות קרשונים דקים, והיו כמתעקשים לסגור עצמם בכלוב שהם בונים מסביבם.


קובץ 36.PNG

הנאה מיוחדת נהנתה העין כשראתה אותם בסבך הקורות המאונכות והמלוכסנות, שיצרו כל מיני מבוכים של קוי־פרספקטיבה, וניחשה אילו קורות קרובות יותר לעין ואילו רחוקות, ואילו תופיע מביניהן היד האוחזת בפטיש. הנגרים מרימים פטישים המאחרים קצת להשמיע את קולם והולמים על ראשי המסמרים הנוצצים, הננעצים ברצון בבשר הקרשים, ושרים איש ממקומו מזמורים שונים, שהביאו עמם מבית אבא (בית נוטה לנפול בכפר קטן ונידח), ומאלצים את המסמרים להינעץ לפי הקצב. גם שמואל הנגר, בפיו המקרין מסמרים, היה מהמהם עמם, בלי שתאבדנה עיניו האפורות את עצבותן הבוהה, את ידו הדופקת בפטיש הקטן, כדי להעמיק את היתד הסמוכה לסכין המקצועה, מקישה בקצב מזורז בהתאם למנגינות, נקישות קצרות ויבשות, כבכלי־נגינה.

מזמן שהופיעו הנגרים התחילה הנשמה – אשר חיתה כל הימים במקום הזה כמתנזרת, כמשקיפה בלבד – להרגיש עצמה מוכנה להתפרקד כבבית אבא. המקום כמו חדל להיות בנין וכמעט התחיל להיות בית. הצפור מרפדת קנה בנוצות.


 

טייחים

הטַיָחים פתחו בעבודתם. יש להשגיח שהטיח המוגש להם יהיה מעורב יפה, שכן אם נשארות בו חתיכות סיד – הן קופצות אחר־כך מתוך הטיח המתיבש. וכן יש לשים עין שהזויות וקוי־השפה יהיו ישרים ומדויקים. ‘קטנות’ אלה חשובות הן, משום שהן מקיימות שיווי־משקל מסוים בבית. תחילה אינך שם לב להן, אולם אחר־כך יושב אתה לך בחדרך המרוהט וקורא בספר או מקשיב לדובר אלי, ופתאום חש שעיניך תועות כמחוסרות משענת. משהו מחספס אותך – היודע אתה מה הדבר? – קַו שפַת הטיח מעל לחלון שממולך אינו ישר, זהו!


קובץ 37.PNG

שכבה ראשונה של טיח – הטייחים מטיחים בכוח בכף־הסיידים שבידם את הטיח אל הקיר. בחבטות עזות, אלכסוניות, כדי שייכנס הטיח לתוך הנקבוביות. יש בהתזה זו קצב, רצון השתלטות, כוח והרגשת עליונות – חש הטייח שהוא עושה משהו טוב יותר מכל מה שנעשה עד הנה. אפשר לקרוא הרגשה זו בגבו. לעולם אין לראות את פניהם של טייחים בשעת העבודה. עמידתם האיתנה על הפיגומים, בפישוק רגלים, כעמידת רב־חובלים על סיפונו.

נתיַבשה שכבה ראשונה – שולח הטייח כף־ידו בעדינות של יד־אם הנוגעת במצח הבן הקודח, ובוחן בקצה אצעותיו הצמודות את מידת ההתיַבשות.

שכבת־טיח שניה – כאן כבר מידת־רוך בולטת בתנועות הטייחים, הטיט דליל יותר ונמרח לשם החלקה בקרש־הסיידים בתנועות ארוכות וממַצות עצמן שיש בהן חן של תנועות רקדנים. מין ריקוד בידים.


ואשר להחלקת השכבה השניה שנתיַבשה קצת – נעשית מלאכה זו בסיבובים ספירָליים של היד, ללא מתח, כאדם המפצח גרעיני־שבת.

טיוח התקרה קשה יותר, השמאלית מכַוֶנת את מגש־העץ לקבל את הטיח שלא נדבק בתקרה. כשמרים הטייח את פניו לתקרה הוא מגלה את צוארו ממקום צמיחת זקנו ועד סנטרו – ואתה עומד על גדלה של הפיקה.


 

יחיו בגדי־העבודה

במטבח מניחים את המַרצפות. מרצפות טובות צלילן כצליל חרסינה, כקול פעמון. הנחתם בצפיפות וללא מדרגות הריהי מלאכת־מחשבת. הרצף הניף כפות ידיו באויר, כצפור פורשת כנפיה, כמתכונן למעה־כשפים. יש על עקבי רגליו, גבו זקוף, ורק ידיו משתלחות. כף־הסיידים שבידו מחודדת כלשון משורבבת, וזריזה כלשון. דפיקת פטישו, קצרה ופסקנית, מבקעת בבת־אחת את המרצפות במקום המסומן. לאחר יום תמים של עבודה בחומר וטיט לא דבק אף רבב אחד בבגדיו, בעלי הקמטים הצמריים הכבדים, והחדרים יצאו מתחת ידיו מטואטאים ונקיים כאילו לאחר שטיפת הרצפה. הוא היה מסיים יום־עבודתו ויוצא לרשות־הרבים כבן עדה מיוחדת. ניתנת לו מלאכה שיעשה בקלות שאינה מצויה באחרים.

‘אדם כמוהו’, הירהרה הנשמה, ‘כשאתה רואה אותו ברחוב יפו, הרי דמותו שם טפלה לעומת דמותו המתגלית כשהוא מכהן בעבודתו. יָפיו של אדם מתגלה בשעת מלאכתו’.


 

סיידים

בוקר אחד הופיעו הסַידים, זה אחר זה, כשורת ברוָזים. באו בצלצול פחים ריקים כבקול שירה של ‘אַרְיות’ ו’חזנות' בשני קולות. נכנסו, העמידו את הפחים, עמדו, זקפו ראש, הפנוהו לצדדים, כמחפשים כוכבים.

– דוֹוֹ, דוֹוֹ… – אתה שומע איזה ‘דו!!’

ההדים התחבטו בין הקירות והקולות חזרו עמוסים תחושת חלל. הסיידים נתחַייכו והיו שבעי־רצון, כאילו רק לשם כך טרחו ובנו את החדרים.

הסַיָדים גררו פחי סיד, שפכו מים לפח לסנן את הסיד, והסיד משתפך ללא רחמים ומַתוֶה מפות גיאגרפיות דמיוניות של אִיים ומפרצים על הרצפה שאתמול טרחו כל־כך לשפשפה ולנקותה. להם לא איכפת, הם עמדו בפישוק־רגלים ורק הביטו אל התקרה, בתאוה של אנשים המתנַכלים לגבוה מהם, ודיברו על צבעים וגונים, פשטו זרועות ונענעו בכפות־ידיהם נענועים כסלסולי תפילות ראש־השנה.

סיידים.png

השירה פרצה בעד החלונות הפתוחים, התפרשה על־פני גבעות החול והגיעה עד לפועלים שעבדו ביִשור החולות. אחד מהם תפס את זנבות הסלסולים והוסיף לגלגל בהם.

על צבעים אין להתוַכח עם סַיָדים. תבחר במה שתבחר, – לבסוף יֵצא להם צבע לבן, וחסל. וכל הצבעים מאכלים על־ידי הסיס, האור וחיוך של זַמָרים הצליחו לשיר קטע בשני קולות.

הסיידים עוררו טעם של סעודות־משפחה, שתיות ‘לחיים’, ברכות לאריכות ימים, מריבות ירושה וחתונות. שלשתם נטו להשמנה, מה ששיוה להם הבעה של טוב־לב. קמטי החולצות הלבנות נצטברו להם בקַוִים אלכסוניים תחת בית־השחי. גם במכנסיהם נתכנסו הקמטים וניפחו להם את מושביהם בחן שיש לתינוקות בפיג’אמות ולאנשים טובי־לב (יחיו בגדי־העבודה!).

מברשות־הסיד הטביעו את רעמותיהן השחורות בתוך הפחים – ויצאו משם כבדות ושופעות קילוחים של לובן. עד שהגיעו המברשות לתקרה היו מפילות תחתן בהקשה נעימה לאוזן מקלחות של לובן. מסיימת המברשת את טיולה על התקרה בכיוון האחד, מסובב הסייד בתנועה זריזה את המוט הארוך, היא מתהפכת לצדה השני וחוזרת שוב על עקבותיה. אך לפני – כן היא מספיקה להתיז זרזיפי טיפות קטנות – וכדי שלא תיקלטנה בתוך עיני הסייד, הוא מצמצם לחייו ועוצם עינים, מה שמשַוה לו הבעה של אדם שאכל לימון.

הסיידים האלה היו עתירים בלובן. בכל מקום שעמדו בו היו, כעבור רגעי ההתיַבשות הדרושים, מופיעים כתמי לובן בוהק. שביל לבן, רחב כירקון, היתוו מן הברז עד לבית, ומן הבית עד לרחוב.

קצות הנעלים השחורות המסוידות הציצו בתמימות מתחת למכנסים שניסו לכסותם ולא הצליחו. יחיד שלא נתכסה לבן – היה הפה האדום והפתוח והדשן שהפיק מנגינות.

הקירות שהיו אפורים הפכו תכלת. הסיד נספג בקיר והרוח הנכנסת בשפע בעד החלונות מיבשת אותו – וחלל החדר נעשה יותר ויותר חגיגי, ככל שהקירות הולכים ומלבינים. יש הרגשה כאילו החדר מתרומם למעלה כמעלית־פלא.

החדרים נראים עתה גדולים מכפי שנראו קודם. האוזן כאילו תופסת צלצול־דק־של־הקשת־כוסיות־חג. החדרים פסקו להיות משבצות אפלות של טיט אפור.

יצאו הסיידים, התנדפו ה’שירות' וכל גוני הסיד הפכו כמובן לבן. נכנס אתה לחדרים ונוכח לדעת שהם גדולים מכפי שנראו לך קודם ומטילים שעמום בריקנותם ובלבנם.


קובץ 41.PNG

קובץ 42.PNG

 

הזגג

בא הזגג (אם מותר להשיא עצות, שימו־נא לב שלא תהיינה שלפוחיות אויר בתוך הזגוגיות). בא ומשאיר אחריו סרגלים צרים של זכוכית (ובלבד שלא ישאיר חתיכות של ממרח ה’קיט' על הרצפה, החותמות כתמי־שמן על המרצפות החדשות).

יצא הזגג, והבית מתמלא שממון שבעתים. ריבועי חלונות, שהיו עד בואו שחורים כחורי שינים נעדרות בפה – נוצצו עתה בברק זגוגיות שאטמו בתוכן חלל ריק. חלל מעלה הדים ריקניים שהבנין מתקרב להשלמתו. ועדיין לא נשלם, הוא שמם יותר ומרוקן. דומה לחיוך של חולה שעדיין לא הבריא.

עם ערב בא האדון זלצמן לביקור בבנין. השמש השוקעת הפזה את כל הזגוגיות, שסגרו בתוכן ריקנות לא נעימה. האדון זלצמן שילב ידיו לאחוריו וערך ‘סיבוב’. רק עתה ראה כי לביתו, שמבחוץ, שש זָוִיות, וניסה להרגיל עצמו לחיצוניות הבית. פרק קטן זה, שש זָוִיות, ודאי יעשה את משחק־המחבואים מעניין יותר לבנותיו הקטנות.

ניגש האדון זלצמן אל משקופי הדלתות החיצוניות וקבע בכל אחד מהם בשני מסמרים, מזוזה, קצת באלכסון.


 

מפתחות הבית

ככל שבנין הבית התקרב לסיומו, כן גדלה עצבנותו של האדון זלצמן, שחדל לחשוש לפרטים ולכתמים שעל הרצפה (הוי, כמה הם מרובים), ובלבד שהבנין יושלם. הקבלן כבר רצה למסור לידיו את מפתחות הבית –ככתוב בחוזה – אך האדון זלצמן טפח באצבעו על כריכת ספר־החשבונות ואמר:

– והחצר אתה משאיר לי כך?

– מה זה כך?

– כמות שהיא. הלא כתוב בחוזה.

– טוב, טוב, – ענה הקבלן. – בשבילך, האדון זלצמן!

חשבתי שתיהנה לקום בבוקר, להסתובב בחצר בתחתוניך ובנעלי־בית, לאסוף קרשים ומסמרים משומשים כדי שתרגיש עצמך בעל־בית.

– גם אתה כבר דואג לחינוכי?


 

שיחה עם דומם

כשאמר" ‘גם אתה כבר דואג לחינוכי’, השיב בזה האדון זלצמן תשובה גם למה שאירע לו אמש.

אמש, כשנעל את חנותו, נאנח אנחת־רוָחה.

– אני יכול להרשות לעצמי, – אמר בלבו והניח לאצבעותיו, שהחזיקו בפנקס־החשבונות, שתתרפינה ולא תהיינה מאומצות כל־כך.

הביט אל אצבעותיו שנתיַשרו ואמר: – כך, כך.

הביט גם בפנקס, שהעלה במשך השנה שמנונית של זיהום, אשר סתמה את נקבוביות בד־הכריכה.

הפנקס שנתכהה דוק של חשיבות, שהזמן מעלה על כל עצם.

עיני האדון זלצמן נצמדו אליו וראוהו בתיאבון של ראִיָה חדשה: אף כי הוא ממשמש בו יום־יום לא ראהו מיום שקנהו בחנותו של האדון קרוגליאקוב.

למראה כל עצם חדש נפתח דו־שיח בין האדון והעצם. לא דו־שיח של דברים. ולא שהאדם מלביש מחשבותיו לעצם. העצם – איך להגיד? – מקרין אור התשובות שאדם משיב לעצמו למראהו (כלום לא אמת היא?).

– למה – שאל האדון זלצמן – לא עניתי לאותו יחפן בעל־המריצה לשאלתו: ‘איפה הנשמה שלי?’ למה הרגשתי אותה שעה ריקנות משונה בעינים שלי והרביתי למצמץ בהן?

מראה הפנקס השיב לו, שבד הכריכה מתמרטט בזויותיו, ושם בעליו שנכתב עליו כמעט נמחק ונעלם בהמשך הזמן.

– אז למה, – הוסיף לשאול האדון זלצמן, – למרות הצלחותי והתרוצצויותי, אני מוטרד זה חדשים אחדים במין כאב־שינים נסתר, ולעומתי השען מיפו – תמיד אני רואה אותו נושם עמוקות ואומר: מיחה נפשות?

מראה הפנקס השיב לו:

– אז למה אתה מחזיק בי בדבקות, ובלחיצת אצבעות עצבניות? לא הספָרות, שורה תחת שורה, הן סיכום של דברים. לטובתך אתה, מיעץ אני לך, שמע בקולי ונשום אויר רענן.

פתאום נתפקח האדון זלצמן, העלה ארשת חומרה בפניו ופנה בפסיעותיו המהירות לדרכו, כאילו לא קרה דבר.


אך עתה, בסוף הויכוח עם הקבלן, השיב פיו תשובה שהתאימה גם לדברי הפנקס.

 

בשעה טובה

למחרת היום שלח האדון זלצמן שלוש מבנותיו אל הבנין להשגיח עד ניקוי האבק, רחיצת השמשות ושטיפת החדרים. באו הללו, עטפו שערותיהן בצעיפים צבעוניים מפני האבק, נטלו מטליות, פתחו את שלושת החלונות הצופים לרחוב ונשענו מחייכות על אדניהם. שלושת החלונות, שחלליהם השחורים הצמיחו מתוכם את הנערות, כמו קראו לתוך הרחוב בקול רם: הו! הו!

רצה הגורל ובאותו רגע עבר ברחוב הפועל בזפומוצ’ני, כשהוא דוחף את מריצתו החורקת. הציץ בבנות, חייך חיוך גדול, הרים ידו אל מגבעתו רחבת־השולים וקרא:

– בַרישנות, זאת אומרת גבירותי, שלום!

החוה תנועה חיננית ביד־ימינו, כאילו היא שובל ארוך, והשתחווה. אותה שעה נתמרד בו גלגל המריצה, ירדה המריצה מעל הקרש, התהפכה ושקעה בחול.

– אני, זאת אומרת, רוצה לברך אתכן בשלום ובשעה טובה! – אמר הפועל בזפומוצ’ני והצטחק אל שלושת החלונות.

ואני אומר: עדיין הבנין הזה אינו בית. קונכיה ריקה! ארבעה קירות וגג עדיין אינם בית, ואפילו ילדות עומדות בחלונותיו. איך להסביר בית מהו? חוץ מכל המבוכה, בית אינו מתחיל פתאום להיות בית. הוא גדל לאט־לאט, ופתאום, בלי דעת מתי חל המיפנה, והבנין מתחיל להיות בית. והכל ידועים כי בית הוא.


 

רגעים אחרונים

חכי, חכי, – דיברה הנשמה לעצמה. – רק רגע!

היא היתה עצבנית, כאילו מכונית מטרטרת מחכה לה ליד פתח ביתה, והיא עצמה עדיין אינה מוכנה לצאת.


קובץ 45.PNG

– רק עוד רגע!

טסה לחדר האמבטיה: מה על הברז שהתקין עתה השרברב? ואולי כדאי שיבריקו אותו כדי שלא יצהיב? הציצה: הנגר מתקין ברגע האחרון את הקרס לחלון, לבל ייטלטל ברוח. ברגעים האחרונים באו כל בעלי־המקצוע לשם השלמה אחרונה. היום מוסר הקבלן את מפתחות הבנין.

הנשמה יצאה סוף־סוף לחצר: מטמינים בחול את שיירי הסיד והאשפה. חזרה שוב, רק לדקה, לפנים הבית: משפשפים את זגוגיות החלונות. מתוך בהילות פגעה בכתף הבת הבכירה. לכן שלחה הבת הבכירה ידיה לתקן צמותיה הצנופות תחת הצעיף, סברה שנתפרמו, אך לא היה לה פנאי לתמוה על שמצאה אותן צמודות.

דַוקא עתה, ברגע האחרון, התחילה הנשמה לגלות חסרונות שקודם־לכן נעלמו מעיניה: הגלת הנפתחת אינה מגעת בדיוק עד פינת החדר. רחבה היא מדי, וכשהיא פתוחה תופסת חלק מפינת החדר. ועוד כמה חסרונות.

– טוב, טוב הנה כבר! – יצאה לחצר, הניעה גפיה כתרנגולת הפורשת כנפיה בהיכרה שהיתה לפנים עוף פורח. התרוממה וביקשה אויר תחתיה. עמדה לפרוח מן המקום וראתה שעל הגג נשארו מוטלים שברי רעפים – מילא, בפעם אחרת! אני רצה, אני רצה! – אמרה לעצמה – הסקרנות הזאת שאני שטופה בה היא שהוציאה אותי מדעתי ומתוך בעלי. וכי נשמע כדבר הזה בעולם? אם יִוָדע שעזבתי אותו, לא יאמין איש בזאת. ‘מספר־סיפורים’, יגידו לי. בדיה! לולא היה מקנא כל־כך לחנותו, לא הייתי עוזבת אותו. על מה הוא מבזבז את חייו ולהוט אחר פנקסו? מה־הוא־חושב־לו? שיחיה מאה שנה? כדאי שאגיד לו פעם אחת מה צפוי לו בעתידו, שאפשיל. לו קצת את קצה היריעה! יאחזנו פיק־בבכיים! העיקר שאשוב סוף־סוף למקומי ויישכח הכל – אמרה הנשמה ונשפה אויר מחוסר סבלנות, כאמא שהתאחרה בחנות. – תמיד, כשאני ממהרת ומרגישה עצמי אשמה, אני מרבה לדבר, אני שאני נשמה שקטה!

אך ‘כמו להרגיז’, בתוך הבהילות שנתפסה לה משהגיעה ליפו, לא מצאה את האדון זלצמן בחנותו. לא בביתו בנוה־שלום ולא בבית־הכנסת. תמיד הוא פורח לו! עוד זה חסרה אני שאאחר כאותה כלה שאיחרה לחופתה. יפה מאד, חופה בלי כלה! היא במעלה הדרך לרחוב הראשי ביפו, ונתפעם לבה. עוד לא ראתה אותו – והרגישה בישותו. – מה יש להגיד, חשבה, אני מיועדת רק לו. גילתה אותו עומד על שפת הים ליד בית־המטבחַים. – הביטו, הביטו, – אמרה לעצמה במאור־פנים, – הכן נתחב לו כשאיני עמו, מצא לו חֶברה טובה. לא איכפת לי באיזה עסק הוא נתון כעת עם הערבים הללו – אין דבר! יפסיק!

האדון זלצמן בא לזה המקום לשם עסק שגילגל בו שנים וגרם לו טרדות רבות. היום עמד לסיימו – וספר חשבונותיו גילה לו, כי עסק זה עתיד לכסות חלק ניכר מהוצאות הבית החדש. ערבי עשיר היה לווה ממנו כסף ומוציאו בהוללות ברחוב־הזונות הסמוך. כיון שהערבי נסתבך בעסקיו, הבטיח למסור לאדון זלצמן כתגמול על ההלוָאות שקיבל בלי שטרי־התחייבות את הבעלות על בית־הבורסקי הקטן שהיה שייך לו ולשותפו. עתה משמת השותף ולא הניח יורשים, חפשי הערבי למסור את הבעלות השלמה על בית־הבורסקי לאדון זלצמן. בכך דנו בשיחה זו, שכם פקיד העיריה בא אליה עם דפתראותיו.


 

היא חוזרת

באה הנשמה והקישה לאדון זלצמן תחת לבו, כמי שמקיש באצבעו על דלת. אמר לה האדון זלצמן:

– האת זאת? מה לך שאת מזכירה עצמך? זמן רב לא התערבת בעניני, הניחי לי!

הקישה בשנית.

– מה רצונך? – שאל.

אמרה לו:

– פנה, בלי חכמות, אל השמש היורדת ועמוד דום. אין לי פנאי!

– הלא אני באמצע שיחה על עסק והערבי מדבר עמי.

– אין דבר, אני ממהרת! – אמרה והקישה בשלישית, והיא רועדת ככלבלב שנרטב בגשם ומחכה בשער.

– את תמיד עושה לי אי־נעימויות. מה פתאום יפסיק אדם שיחת־עסק ויפנה לים. אני לא ילד.

אך פתאום ויתר ואמר:

– טוב, אני פונה, אני פונה.

אמר ופנה לעבר השמש השוקעת ורטן:

– דוקא עכשיו!

השמש כמעט נגעה באופק הים הכחול, האדימה מרגע לרגע וברקה נתעמעם. צבתה, כצנים שנשרה במים, וכבדה מכדי לרדת.

– כן, דוקא עכשיו. עלי לסיים – אמרה הנשמה – לפני שתשקע השמש. ואתה רואה שהיא ממהרת. וכדי שתבין כמה אתה מפסיד בכל רגע בטענותיך שאתה טוען לפני, וכדי שתזכור מעמד גדול זה כל ימי חייך, מגלה אני לך כמה סודות מן העתיד שלך. כשאני בתוכך איני רשאית לעשות זאת. הבטחתי לעצמי פעם אחת את התענוג הזה, להגיד לך דברים שיתנו לך פיק־ברכים – – – שתי בנותיך תלמדנה בגימנסיה, זו שאתה חושב ששם מלמדם טריפות. ובעד תענוג זה תשלם שכר־לימוד הרבה כסף. הגדולה, כשתגמור את הגימנסיה, תיכנס להיות מבשלת במטבח־הפועלים בואדי־חנין, היא נס־ציונה. הצעירה תינשא לבן השוער במקוה־ישראל, לאחר מלחמת השחרור הוא יֵעשה רב־סרן. הוא תימני.

– מלחמת־השחרור?!

– אל תפסיק אותי, שמע הלאה…

הנשמה דיברה מהר־מהר (איך אומרים היום? – ‘שוטפת’), ובינתים הכניסה את רגלה השמאלית, ואחריה את הימנית. ישרה ומתחה אותן, כשהיא משתדלת להגיע עד קצותיהן, כפי שעושה לובש כפפה. הכניסה יד שמאלית ולאחריה ימנית, התקשתה בהכנסת הראש. טילטלה אותו לכאן ולכאן, עד שקבעה עצמה בדיוק מול אישוני העינים.

– ואשר לבנך בכורך – הוא יפרוץ את חומת ירושלים, שלוש פעמים ינסה ואז יפ…

– הלא אין לי בן? מה החלטת לבלבל לי את המוח? זה הפקיד עם הדפתראות… – מילמל האדון זלצמן וחש פיק־ברכים –

– חבל שאתה מפסיק אותי ומבטל את זמנך, – השיבה לו כשהיא מוסיפה לטרוח על כיוון אישוני העינים. – הייתי מגלה לך יותר… עכשיו כבר מאוחר, ראה את השמש…

היא קבעה את עיניה בתוך אישוני עיניו – ציק! – ונשתקעה בתוכו.


 

פחד קראהו

האדון זלצמן עמד תחתיו כשהוא רואה לפניו חמש־שש שמשות תחת האחת שראה קודם. חמש־שש השמשות נעשו כהות כטיפת־דם בביצה. כל רגע ראה אותן הולכות ומתרבות ומשנות את מקומן. הלס רחש רעות. אך השמים רעפו צבע כחול סמיך. כחול שהרגיע והתנופף כמסך קטיפה כבד.

משנתפקח, שמע וראה את גלי הים שנינועו כערסלים. הלוך ושוב, הלוך ושוב. לא נשתברו ולא פלטו מקרבם קצף, רק נינועו ללא קול. כמו הושיטו ידים זה לזה. לאורך כל קו החוף. הנה הם פה והנה גם שם, וגם מעבר לאופק, וגם מער לשלוש מאות ששים וארבעה אפקים. כולם יחד, יד ביד.

הערבי לא עמד עוד לפניו. גם בעל הדפתראות נעלם, ושער בית הבורסקים נעול. מי הים, לרגלי האדון זלצמן, לחכו בתנועות רכות את גולגלת הפרה, מופשטת־העור, שאנשי בית־המטבחַיִם הניחו ליד החוף. עיניה הבוהות, שעוד לא נתלשו, הביטו אליו בתמהון מתוך המים השקופים. שתי קיבות כבדות ורכות התפלשו במים, נינועו מעלה ומטה לקצב הגלים. מים דלוחים, שנבעו מתחת לשער בית־הבורסקים, פילסו להם מסלול בחול וזרמו לים בקרבת האדון זלצמן. פחד קראהו ורעדה ורוב עצמותיו הפחיד. רוח שחלפה על פניו סימרה שערות בשרו. נִנער, מיהר לביתו הישן.


 

יד על הברך, וסוף הסיפור

תם סיפורי על הנשמה שיצאה וחזרה. ואשר לאדון זלצמן, הרי הוא שב אל עצמו, בבוקר יום המחרת, שב לארחו ורבעו כלפני עזוב נשמתו אותו: חרטומי נעליו שטוחים לפניו ומוליכים אותו למקום שהוא רוצה ללכת, והנשמה אינה מתמרדת ודבקה בו ככל נשמה בכל גוף חי. והוא ככל אחד מאתנו שנשמתו עמו ואינו מעלה על הדעת שהוא מאושר משום שיש בו נשמה.

בו בבוקר העמיס את רהיטיו ומיטלטליו על עגלות שתַיִם וכל בני־המשפחה עברו לביתם החדש. העגלות הטעונות עברו, עבור וחרוק, בחלקי דרך בלתי כבושים ושקעו בשקעי האבק שסיפרתי עליהם – מאחוריהן הלכו כל הבנות ובעלת־הבית, נושאות בידיהן כלי־זכוכית ומנורות־נפט בעלי כיפות־זכוכית ומקפידות בשמירה על שלמותם.

בראש צעדו העגלונים, מניפים שוט שורק וקוראים בקול רם מתוך שהיה להם תענוג לקרוא בקול רם, קריאות עידוד לסוסיהם המכשכשים בזנבותיהם. יש לצרף לכאן את נביחות הכלבים של השכונה החדשה שקיבלו את פניהם. היתה זו אפוא תהלוכה רבת צורות וקולות, והיה בה מן החגיגיות שיש במַרש של תזמורת כלי־ריח, מעורבת במנגינת־מתירים לבבית. מעיר אני זאת משום שבעיניה של הגברת זלצמן, שלא חדלו מלהשגיח שלא ישמט מה מן העגלות, ראיתי דמעות.


קובץ 49.PNG

בבית שבשכונה החדשה עמדו שני כנפות הדלת הראשית פתוחות, והאשה והבנות והסבלים נבלעו זה אחר זה בחלל הפתח המשחיר, כשהם מכניסים עצמים שיש להם עבר ועתיד, לא חשובים בצורתם וחמרם, אלא בעלי משמעות סמלית יותר מאשר מעשית (עריסה שבורה, שרפרף חיגר, צילומים מטושטשים של בני משפחה). נכנסו ויצאו בפנים משולהבות ובידים ריקות. הגברת זלצמן העמידה את פמוטות־השבת על אדן החלון, האדון זלצמן חיבר לברז שבחצר את הצינור השחור שהביא עמו מחנותו, הבת הבכירה העמידה את עציץ הגִירניום במירפסת, השניה והשלישית התרוצצו בעסקנות רבה, והרביעים התקשתה להעלות עצמה על המדרגה הראשונה, כי החול הרטוב מחמת שטיפת הרצפות שקע תחתיו. הקטנה הרימה רגל שלא הגיעה למדרגה, פשטה ידים וצעקה:

– הופה, הופה! – אך איש לא של לב אליה.

נכון הבית ברחוב הרצל.

אשר לגורלו של האדון זלצמן, נתקיים בו כל אשר התנבאה הנשמה. דבר לא נעדר.

לפני ימים אחדים עברתי על־פני הבית הזה, שהוא עתה פה ברחוב הרצל, וראיתי את האדון זלצמן יושב על אשתו על המירפסת. כמובן, הזדקנו השנים, והוא, האדון זלצמן, מחזיק את כף ימינו על ברך ימינו, מחמם אותה ממיחושיה.

כף־ידו שעל הברך הימנית, ברך זו שנפגעה כשנשך הכלב באויר, היא שהזכירה לי את זה הסיפור.

דברים קטנים נותנים פתחון־פה, כפי שאמרתי בפתח־דברי – והם שהזכירו לי את זה הסיפור.


קובץ 50.PNG

המלצות קוראים
תגיות