א 🔗
עוד בעצם הלילה הקיץ הילד אשר לחַמְדַאן בצעקה גדולה ומרה. ראשונה התחלחלה האם לקול הצעקה, ובשמעה את הבכי המר, ספקה ידיה על ראשה והתחילה לילל בקול, ואז התעורר חמדאן, קפץ בפחד מעל משכבו – מחצלת פרושה על הרצפה – והביט בתמיהה אל אשתו המיללת על ידו:
– מה קרה?…
ופתאום פלחה את אזנו זעקת הילד המרה. וידע חמדאן: דבר רע קרה. עמד מלוא קומתו – עד לתקרת הבית הגיע ראשו – והביט מסביבו כמבקש עצה.
רק לפני שלש שנים נשא לו חמדאן לאשה את נַעימה, הבת היפה מכפר מולדתו, ושקל על ידי אביה מאת לירות תורכיות זהב. הכסף לא היה שלוֹ. חמדאן משגיח היה בפרדסו של עַטִיָה גַ’בְּרִי הצעיר, ביפו. פעם בימי קטיף תפוחי־הזהב ראה אדונו בין הבנות נושאות־הסלים את נעימה ותיטיב בעיניו, ויעיר את לב חמדאן על יפיה, טוב טעמה וחריצותה, ויאמר לו:
– טוב לך לשאתה לאשה, כי ינעם חלקך בחיים.
וחמדאן בן חמישים וטרם נשא לו אשה. צחק ואמר:
– בכפרנו ישקל במחיר נערה אשר כזאת מאה לירה זהב, ואני לא חסכתי מעבודתי, במשך עשרים וחמש שנה, בלתי אם עשר לירות…
– אני אַלוה לך עוד תשעים ונשאת אותה לאשה, ועבדתם לי שניכם, אתה בפרדס ואשתך בבית, בעיר, וממשכורתכם אנכה את חובך.
וייטב הדבר בעיני חמדאן ויודה לאדוניו. ואחרי הקציר, כאשר גמרה נעימה את כל עבודת הדיש בגורן אשר לאביה, נִשׂאה לחמדאן, ותעזוב את בית הוריה ותלך אחריו אל הפרדס, אל העיר. יומם עבדה בבית אדונה הצעיר, ובלילה ישנה עם בעלה בביתו הקטן אשר בפרדס, ולתקופת השנה ילדה לו ילד, בן זכר.
נפש האב נקשרה בילד לאהבה ויהי הגיגו ומחשבתו כל הימים. והאֵם… דבר מוזר הוצק בה. היא כמו חרדה תמיד לילדה, חששה לו. ויש אשר נדמה לאב כי אין היא קשורה בו לאהבה כמוהו. ויהי הדבר לפלא בעיניו וישמרהו בלבו.
והילד היה בריא, יפה. עליז, שמח ופנים לבנים לו כפני ילד העיר. ואף פעם אחת לא חלה ולא ידע כאב, לא בכה ולא צעק.
על כן חרד האב חרדה גדולה מאד, בשמעו את צעקת הילד ובראותו את פניו שנַעווּ ממכאובים עצומים. הוא גער באשתו על שיושבת היא כמאובנת על המחצלת ואינה מחישה עזרה לילד.
– קומי, מהרי, ראי מה היה לו… הילד!…
והאשה קמה כמו על־כרחה ונדחפה, חרדה ורועדת, אל עריסת הילד ופניה מפיקים פחד ומורא.
היתה זו עריסת־עץ קטנה ונמוכה, והילד שכב בה מכווץ, מקופּל, פניו נַעוים, עיניו עצומות, פיו פעור וצעקתו המרה פולחת את האויר ושוברת את הלב.
פני האם נַעווּ כפני הילד, ותסוג לאחור ותשב ותילל…
חמדאן התאושש, התאזר, חשב רגע קל, רץ החוצה, לקט ליד סוסת אדוניו גללי־זבל חמים, טריים, אספם אל ידיו, בקש ומצא פסת־בד, אסף בה את הגללים החמים, אחז בזהירות ובחבה בגוף הקטנטן, חשף את בטנו, שׂם את הגללים העטופים בבד על הבטן, כסהו והחזיק אותו בידו ולא הרפה.
הילד חדל לצעוק ופקח את עיניו… רגש גיל ואושר מלא את לב חמדאן, ויקרא לאשתו בשמחה:
– בואי, ראי… הנה השיב לנו אַללה את ילדנו…
האשה חדלה לילל, הרימה את ראשה והביטה אל בעלה בתקוה מהולה פחד ובקשת־רחמים: לא האמינה לבשורה. בלבה כמו ידעה כי רעה גדולה נגד פניה ואין מנוס ואין מפלט ממנה.
האשה נגשה אל העריסה. הילד הביט אליה, חיֵך והושיט לה את ידיו הפעוטות. אך הנה… שוב נעווּ הפנים, נעצמו העינים, כל הגוף הקטן נאחז כבצבת ופרפר, התכוץ והתקפל, וצעקה מרה מן הראשונה פרצה מפיו. האשה נרתעה בפחד ובבהלה לאחוריה… כמו ממנה, ממגע ידה, באה הרעה על הילד…
וגם חמדאן נבוך הפעם ועמד אובד־עצות ונתן בבנו מבט מלא יאוש, תפלה ובקשת־רחמים. אולם מבוכתו היתה רק עדי רגע. מיד התאושש וקרא לאשתו:
– שמרי על הילד!… והוא עצמו פרץ מן הבית החוצה.
בפרדס השכן ישב משגיח זקן, ולוֹ אשה שהיתה מפורסמת כמכשפה וקצת כרופאה לכל חלי.
חמדאן שנא אותה, מעולם לא דרך על סף ביתה, אף כי היא בקשה תמיד את קרבתו; ושנאתו אליה גדלה מיום אשר לקח לו את נַעימה לאשה. פעם, אחרי בוא אשתו הצעירה בצל קורתו, פגשה אותו המכשפה הזקנה בסמטה אשר על יד הפרדס, שׂמה בו מבט־זעם ולחשה רע על אזנו:
– יפה היא וצעירה מכפי שנותיך… השמר לך: לפתח ביתך החטא רובץ…
חמדאן כעס ורגז, הרים את ידו להכותה והשיב אותה כמתחרט. מימיו לא הכה, וגם בבהמה לא נגע לרעה. לב רך לו כלב האשה.
עתה דפק חמדאן בחשכת הלילה על דלת בית המכשפה וקרא בקול תחנונים:
פתחו לי… הילד!…
המשגיח הזקן לא היה בבית. תמיד אחרי חצות היה יוצא אל סבכי הפרדס לשים עיניו על – נדמה לו כי את מלאך־המות הוא רואה לנגדו, ולחש בפחד:
– רחמי נא… הצילי… הילד!…
על שפתי הזקנה עבר חיוך שׂטני. בכעס ובבוז הביטה אל הדובר אליה ואמרה:
– מה קרה לילדך?…
חמדאן ספר לה מה שקרה.
– א…א… – קראה הזקנה קריאה משונה, מהולה שמחת־נקם ופחד גם יחד, והוסיפה: – לך לפני; הנני באה אחריך.
חמדאן חזר לביתו והזקנה באה אחריו. הילד צעק והאשה יללה כבתחילה.
– הוציאי את האשה מן הבית… – צותה הזקנה.
נעימה כפפה את ראשה, כמו תחת מכת השוט, וברגלים כושלות יצאה מן הבית.
– תן לי מחבת ופחם ואֵש…
חמדאן מלא בזריזות רבה את פקודתה.
כעבור רגעים מספר נתמלא כל הבית הקטן והנמוך עשן, שעלה מעל המחבת מן הפחמים, אשר הזקנה הציתה אותם באש ונעצה ביניהם מחט־ברזל ארוכה שהוציאה מחיקה. לאחר שנתפזר העשן ולהבה קטנה הבהבה בין הגחלים, התחילה הזקנה ללחוש עליהן, ומדי פעם בפעם ירקה מלוא פיה לכל עֵבר וגערה במישהו בנזיפה.
ופתאום הרימה את ראשה כלפי חמדאן ושוב צותה במפגיע:
– אחוז בילד בשתי ידיך, אחוז אותו היטב־היטב ואת בטנו חשׂוּפה.
חמדאן נחרד. מחשבה קשה חלפה את מוחו: מה היא מתעתדת לעשות, המכשפה?…
– הילד!…
והוא נגש לעריסה ואחז בילד, כדבריה.
והזקנה הוציאה בצבת את המחט מן האש, והיא אדומה כלהבה, אחרי־כן קפצה ממקומה כחיה רעה, התנפלה על העריסה, ירקה בחזקה לשני העברים, גערה במישהו והכותה במחט המלובנת את בטנו החשׂופה של הילד, במהירות נפלאה, שלש כויות זו בצד זו, ומיד הטיפה עליהן שמן מצלוחית קטנה, אשר הוציאה גם אותה מחיקה…
הילד נאלם דום. שב ופקח את עיניו, העיף מבט חדור כאב וסבל אָנוּש, מהוּל בפחד ובהלה… בקש את מישהו במבטו… את אמו? – ולא מצא. וצעקה מרה מן הראשונה פרצה מפיו…
הזקנה פנתה אנה ואנה, כמבקשת מי שהפחיד את הילד, ובמבט מלא זעם הביטה אל חמדאן ואמרה בכעס:
– רעה בביתך!…
ובטרם יספיק חמדאן להגיד לה דבר, אספה בידיה את המחט והצבת וצלוחית השמן, החביאה כל אלה בחיקה ויצאה מן הבית.
על הסף עמדה נַעימה, נשענת אל המשקוף, ותהי כצל־לילה… בראותה את הזקנה יוצאת מן הבית נפלה לרגליה מלוא־קומתה, פשטה אליה את ידיה ותתחנן:
– רחמי… הצילי…
הזקנה דחפה אותה ברגליה, העיפה בה מבט חדור בוז וזעף ובלי דבּר דבר נעלמה בין העצים.
נַעימה עמדה במקומה. ופתאום רוח חדשה עברתה, ורצון עז נתעורר בלבּה להציל את הילד, ויהי מה. החליטה מה, יצאה בצעדים מהירים מן החצר, ומיד נבלעה בחשכת הלילה.
ב 🔗
בצאת השמש שבה נעימה הביתה. חמדאן עוד עמד לפני עריסת הילד. והילד לא צעק עוד, כי אם נאנק חרש בקול נחר. אפסו כוחותיו.
– דפקתי על חלון בית האדון.
חמדאן התחלחל לקולה ולדבריה… והיא הביטה נכחו, אל עיניו. מאז החל הילד לצעוק לא הביטה ולא הוציאה הגה מפיה.
– האדון?… שאל חמדאן בתמיהה.
– הוא אמר לקרוא לרופא…
– רופא?
– כן… הוא אמר, כי יש רופא ילדים…
– איהו, אי מקום שבתו?…
האשה נבוכה. היא לא ידעה. זאת לא שאלה.
– ואתה… אינך יודע את מקום הרופא?
– לא.
קולו של חמדאן היה קר ויבש. חֵמה לו, ולא ידע על מה ועל מי. זה לו עשרים וחמש שנה במקום הזה, אך את העיר ואת תושביה לא ידע. רק פעם בשנה יצא משער הפרדס לעבור את העיר בדרכו לכפר, למקום מגורי הוריו, לחג הקרבן. וזאת הפעם הראשונה אשר שמע כי יש רופא המרפא ילדים.
שכניו ומכיריו מבין משגיחי הפרדסים שואלים עצה בעת צרה ומחלה מפי הזקנה המכשפה, והוא עצמו לא חלה מימיו. “אֵי מקום הרופא?”…
החליט חמדאן להוציא לפועל את המחשבה, אשר התחילה בה אשתו הצעירה, שאינה מנוסה. צוה עליה לשמור על עריסת הילד, והוא עצמו יצא מן הבית ומן הפרדס אל הרחוב, אל השוק.
השוק המה מאָדם רב. גמלים ופרדים וחמורים, נושאי משא לעיפה, נהרו אל השוק מכל צד ועֵבר, מביאים פחמים, סיד, תבן, תבואה, כלי־חרס, מחצלות, סלים וירקות ופירות למיניהם. ונשים פלחיות באות, ובסלים השטוחים אשר על ראשיהן הן נושאות עופות, ביצים וכדי חלב, לבּן וחמאה. ופלחים באים, קורסים תחת החבילות אשר על שכמם, ומלפניהם פרות, שוָרים, כבשים… הכל בא מן הכפרים הרבים אל העיר האחת והיא בולעת הכל ולא נודע כי בא אל קרבּה…
וגעגועים עזים התעוררו פתאום בלב חמדאן אל האנשים־האחים האלה, אל הכפר ואל תנובתו, ויחר לו על עזבוֹ אותם אז לפני חמש ועשרים שנה עד כי נבלע בעיר גם הוא עם כל תוצרת־הכפר הזאת… הדבר נחשב עתה בעיניו כחטא. ויכעס על אדוניו הראשון, הזקן, אשר ראהו פעם בין קוטפי תפוחי־הזהב, בני הכפר, ונטה אליו חסד ופתהו להשאר אצלו משגיח בפרדס במקום המשגיח הזקן, שהלך לעולמו. עשרים שנה עבד בנאמנות לאדוניו הראשון ויאהבהו ויהי מסור לו, וזה חמש שנים הוא עובד במסירות ובנאמנות לאדונו החדש, לבן הזקן, והוא אוהב גם אותו ומאמין בו. ולב אדון הצעיר טוב אליו מלב אביו, הוא מדבר עמו כדבּר איש אל רעהו.
חמדאן פלס לו דרך בשוק, תפוס במחשבותיו, אשר השכיחו לרגע את כעסו ואת צערו. והמהומה בשוק הלכה וגדלה. עדת סרסורים וקונים מכל המינים פרצו אל השוק, התנפלו על הפלחים המוכרים, מבקשים לקנות מהם את תוצרתם ומתנכלים להם לרמותם ולהוליכם שולל. רבו הסרסורים בינם לבין עצמם, רבו עם הפלחים וגם הרעימו עליהם בקול ובצעקה. ויש אשר הגיעו הדברים לקטטות ומדנים ומכות… וכל השוק כמרקחה.
חמדאן היה כנדהם וכנבוך מכל הרעש הזה, וכמו שכח את מטרת בואו הנה ולאן צעדיו מוּעדים. ופתאום נפל מבטו על מרכבת אדוניו, הרתומה לשני סוסים אבירים, והיא עוברת וחוֹצה את השוק… האדון יושב במרכבה ופניו נזעמים. ויזכור חמדאן את מטרת בואו, ויחצה בצעדים מהירים את השוק אל עֵבר בוא המרכבה; הוא פחד פן תעבור ותלך לה בטרם ישׂיגנה…
פחד חמדאן: אולי יצא האדון מן העיר, ומקום הרופא, אשר בידו נפש הילד, לא יוָדע לו. עיף ויגע, כולו מכוסה זעה ומנשם בכבדות, השיג חמדאן את המרכבה ברגע שזו עמדה לצאת מככר השוק אל הרחוב, אל המרחב. והדוחק מסביב גדול, וההמולה והמהומה והרעש רבּו, והאנשים רצים, נחפזים ונדחקים ומפרידים בינו ובין המרכבה. ויקרא חמדאן במלוֹא קולו אל אדוניו:
– הילד!…
והאדון הביט נכחו, אל פניו, וכמו לא ראהו ואת קולו לא שמע… – האומנם לא ראהו?… אומנם נבלע הקול בתוך הרעש?… – ולא עצר במרכבתו ולא שעה אל חמדאן הקורא אליו שנית ושלישית… והסוסים שהגיעו למרחב, דהרו ביתר שׂאת אל עֵבר פני הדרך היוצאת מן העיר… המרכבה והאדון נעלמו…
חמדאן עמד תחתיו בוש ונכלם, זועף וכועס ומלא צער. זאת הפעם הראשונה אשר הכלימוֹ אדוניו. תמיד נטה אליו חסד. ומדוע הקשיח את לבו זאת הפעם? ולא על נפשו חרה לו, ולא על כבודו – על זאת לא תעמוד מחשבתו אף רגע – כי אם על נפש הילד וכבודו… הלא בשמו קרא לו… הלא ידע האדון מפי אשתו, כי רעה מצאה את הילד… הכאפס וכאַין נחשב הילד בעיניו?… וכבוד הילד צעק אל חמדאן… ויפנה ימין ושמאל, ועיניו בקשו מאין יבאו עֶזרו. וישאל מכל עובר ושב:
– איה מקום הרופא, אשר ממנו פדות והצלה לילד חולה?
והאנשים הביטו אליו בתמהון, מהם לא ענוהו דבר ויהי כמתעתע בעיניהם, מהם עמדו רגע וישמעו לו, ויש אשר השיבו על דבריו:
– מאת אַללה הפדות וההצלה…
כל האנשים הללו היטיבו לדעת מחיר כל חפץ הבא לשוק, ועיניהם מבחינות להעריך שק פחמים, או תבן מלוֹא עומס־גמל; וגם כי תשאלם למקום משכנו של חַג' אלמוני המפליא לרפא חולים ולמכשפה פלונית היודעת להמתיק סוד עם שדים, והגידו לך וענו דבר לאשורו. אך רופא לילדים – מי ידע ומי שמע על כמו זה? ולמה רופא זה? מה חפץ בו? האם לא טוב ממנו החג' הלוחש על כל כאב? האין המכשפה עולָה עליו בזריזות ובהתחכמות?…
התהלך חמדאן כל היום עד לעת ערב בכל הרחובות ובכל השוָקים, וישאל וידרוש, ואת מקום הרופא לא מצא. ובשובו לפנות ערב אל הפרדס ואל ביתו עיף ורעב, מר־לב ואכוּל כעס ועלבון על אדונו אשר הכלימוֹ, מצא את הילד מוטל מת בעריסתו, ונעימה רובצת לידו על הרצפה ומיללת מתוך כלות הנפש והכחות.
למחרת חרדה כל העיר לשמועה, אשר עשתה לה כנפים במהירות הבזק:
משגיח־הפרדס אשר לעטיה ג’בּרי ירה באדונו בבואו אל פרדסו ורצחוֹ נפש. והרוצח לא התחבא, לא ברח ולא נמלט על נפשו; ובבוא המשטרה לחפשו ולאסרו, לא יכלה להציל מלה מפיו על המעשה אשר עשה. על כל השאלות והחקירות היתה תשובה אחת בפיו:
– הילד!…
יודעי דת־ודין חוו דעתם, כי אחת דתו של חמדאן להתלות. ורבים אשר הכירו את המשגיח טוב־הלב, רך־המזג וישר־הרוח, לא הבינו פשר דבר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.