סוסתו המהוללת של הקאַדי אשר בחברון קרבה להמליט. הקאדי בכבודו ובעצמו וחַג' סַעיד הבדואי, הממונה לפקח על אוּרוַת הקאדי, חכו ליום הלידה בכליון־עיניים. זאת היתה לידה ראשונה ובה היה תלוי גורל הסוסה. וזה פשר הדבר:
הקאדי ראה את הסוסה, בעודה בבתוליה, אצל אחד משיכי הבדואים אשר לשבט עַרַבּ גַ’הַלין, ותקח הסוסה את לבו ביפיה, במראה הטוב ובמהירות לכתה, ויאמר לקנותה לצמיתות; אבל בעליה מאן למכרה. היא ראשית פרי בטנה של סוסתו, שבאה לו בירושה מאבותיו, ואין בני שבטו מוכרים את סוסותיהם לצמיתות. פצר בו הקאדי מאד, וגם עורר עליו את כל ידידיו לפתותו, ושליחים שלח אליו, השכם ושלוח ודבר על לבו לאמור: מכור לי את סוסתך, הבת, וככל אשר תשית עלי אשלם. ויהי כי קצרה נפש השיך וישם עצות בנפשו, ויאמר לקאדי:
– הנני ומכרתי לך את סוסתי אשר בקשת, ורק תנאי אַתנה עמך: קחנה אל ביתך ואל אורותך, והיה אם תלד אצלך סיח, והיתה לך לצמיתות, ואם סיחה תלד וחזרו היא ובתה אלי, ואת הכסף מחירה אשוב ואשקול על ידך.
השיך הערום ידע על־פי המסורה, כי רק סיחות תלדנה כל הסוסות אשר לבית אבותיו, ויהי לבו נכון ובטוח כי שוב תשוב הסוסה אליו, ונחלץ מהפצרותיו של הקאדי.
והקאדי שמח מאד; הוא שׂם את בטחונו בנביא: תפלתו תשמע במרומים וסיח ינתן לסוסתו. וישקול על ידי השיך ככל אשר בקש ממנו, ויקח את הסוסה אל ביתו. ואת אחד הבדואים העניים משבט ג’הלין, חג' סעיד, לקח עמו ונתנוֹ שוֹמר על סוסתו…
_______
הקאדי נשא תפלתו לפני הנביא. וחג' סעיד לחש לחשים והתהלך בעמקים ובהרים אשר בסביבה, ללקוט מן העשבים אשר ידע, הרתיחם על האש, ומן המיץ השקה את הסוסה. וגם אל אחד מכשף זקן, היושב במערה ליד ים־המות, הלך החג' הנאמן ושאל בעצתו… ולתקופת השנה הרתה הסוסה. לב הקאדי, וגם לב הבדואי הממונה על הסוסה, פחד ורחב. בכליון עינים חכו לאחרית דבר.
והשיך הבדואי, בהגיע אליו בשורת הריונה של הסוסה, צחק צחוק ערמה בלבו, ויאמר אל נפשו: לתקופת השנה תחזור הסוסה אלי. ויחכה בלב שקט ובוטח.
______
באחד הלילות בא האות. הסוסה ילדה סיח. חג' סעיד קפץ מתוך האורוה, מהר אל אדוניו, דפק על החלון ויקרא: סיח, סיח!… והקאדי נבהל ונחפז אל אורותו. לבו נתמלא רגשות גיל. הסוסה האפורה, הגבוהה והגמישה, עמדה ולקקה בלשונה את הסיח דק־הרגלים, אשר עמד על ידה רועד כולו מקור ומרטיבות.
ואולם הסוסה לא ידעה שלו בנפשה: סימני חרדה נכּרו בה. וכל פעם שלקקה בלשונה את רגלי ולָדה, גדל הצער בעיניה.
– למה היא מצטערת?… – שאל הקאדי בדאגה את משרתו. וחג' סעיד שתק ולא ענהו דבר. גם על פניו חלף צל של עצבת, ואת מבּטו לא הוריד מעל הסוסה והסיח.
– אולי היא מצטערת על אשר ילדה סיח?… – הוסיף הקאדי לשאול, והוסיף עוד:
– הכל בידי שמים. לתקופת הנה תלד סיחה…
העבד שתק. והקאדי שב לביתו ולבו הטוב בל עמו.
______
למחרת היום נפתרה החידה. לעין השמש בדק העבד את רגלי הסיח ופניו חָורו כשׂיד. הסיח נולד בעל־מום: באחת מברכיו היו מים. עיני העבד נפגשו בעיני הסוסה. הוא הוריד את מבטו לארץ. “מאללה יצא הדבר – חשב חג' סעיד בלבו, – על אשר באתי בדברים עם המכשף”…
והסוסה הוסיפה ללקק את בשר בנה, ועיניה הגדולות והעגולות מלאות צער, והעבד שקע אף הוא במחשבות עצב.
“כיצד אגלה את הדבר לקאדי?… וכיצד ירכב הקאדי על הסוסה, וסיח בעל־מום ילך אחריה?”…
הוא שׂם את נפשו בכפו והלך אל אדונו, ויגל לו את הדבר. נפל לב הקאדי עליו ולא רצה ללכת ולראות לאור היום את הסוסה ואת סיחה אשר מום בו.
ועד השיך הבדואי הגיע הדבר:
– סוסתך ילדה סיח!…
הצטחק הבדואי וקרא:
– כדבר הזה היה לא יהיה!…
ויחבוש את סוסתו וירכב ויבוא חברונה, לראות הדבר במו עיניו. וכאשר ראה את הסוסה ואת הסיח הרובץ בין רגליה, נבהל למראה עיניו, ירק שלש פעמים ולחש: תעתועי השטן. וימהר וישב לביתו.
והקאדי ועבדו התיעצו יחד והחליטו לגדל את הסיח עד אשר יגמל ולמכרו לאחד היהודים. וישמרו את הדבר בלבם.
______
והסיח גדל וייף. מראהו תכלת בהירה ואזניו קטנטנות וזקופות, עיניו גדולות ומפיקות בינה, רגליו דקות, גמישות וקלות. “אַציל” לכל פרטיו. תארו מרהיב עין. ורק הספחת הקטנה, אשר בברך רגלו, כקוץ מכאיב בעיני העבד.
חג' סעיד לא נח ולא שקט. שוב סבב בין ההרים ובעמקים לבקש עשבים מעשבים שונים. שוב דרש לזקנות ולזקנים יודעי לחש. אבל הלחישות שוא תדברנה, והעשבים ללא תועלת. וגם עזרת המכשף, אשר במערה לחוף ים המות, כקנה הרצוץ. “מאַללה היה הדבר”.
רוח החג' נעכרה. נפשו הומיה לסוסה ולסיח. הספחת אשר ברגלי הסיח רובצת כחטאת על פתחי לבבו. ועל כל בית הקאדי שפוכה רוח עצבת, – מן הקאדי ועד העבד ועד הסוסה. ורק הסיח עליז ושמח, רוקד ומכרכר ומפזז כל היום ומצהיל את קולו, ולא ידע את אשר גזר עליו הגורל.
עברה שנה. בבוקר בהיר אחד חבש החג' את הסוסה, קפץ בקפיצה מהירה על אוכפה, העיף עין אל הקאדי, אשר עמד על מפתן הבית, שרק בשפתיו לסיח ויצא את שער החצר. לב הסוסה היה טוב עליה. זה־כבר אשר לא רכב עליה איש. היא השתוללה, קפצה, רקדה וכאילו בקשה להפיל את רוכבה ארצה. רק בעמל שלט בה החג'. גם רוחו הנעכרת חיתה מעט. עיניו נוצצו וכאילו שאלו מכל עובר ושב: הרכבתם מימיכם על סוסה כזאת?… ואמנם, כל העוברים ברחוב עמדו והביטו על הסוסה הנהדרה. והסיח, אשר עוד מעט יגבה כאמו, זקר את ראשו וזנבו ורץ במעגל מסביב לאמו. גם אליו הביטה כל עין מתוך התפעלות. ורק כשהרגישו בספחת הבולטת שבברכו, הניעו ראש מתוך עצב וצער, ולחשו: בעל־מום…
החג' יצא משער העיר חברון, הטה את הסוסה מדרך־המלך אל שביל צר אשר בין ההרים, ורוחו הטובה, אשר היתה עליו, סרה. הוא הלך בשליחות אדונו למכור את הסיח לאחד האכרים אשר במושבה היהודית בעמק.
… לפנות ערב חזר החג' בדרך אשר הלך בה בבוקר. סר וזעף היה. הסוסה התנהגה בכבדות. בעמל רב הצעיד אותה החג' קדימה. לרגעים תעמוד, תסב ראש אחורנית ונחרה נחרת תוגה… הסיח, בנה, ראשית בטנה, אינו הולך אחריה. איהו?… למה נעצר שם, בעמק?…
_______
בחצות לילה חזר החג' אל חצר בית אדוניו, הכניס את הסוסה לתוך האורוה, קשרה בחבל אל האבוס ומהר אל אדונו, אשר אור הציץ מחדרו. מרוב חפזון לא סגר החג' את האורוה, ואת בריחי השער לא חזק. פנתה הסוסה ימינה ושמאלה ותרא כי אין איש, ותצעד צעד אחורנית ותרם את ראשה למעלה ותמשוך את החבל אחת ושתים… החבל החדש והחזק משך את ראשה אחורנית… עמדה רגע קט, כמתישבת בנפשה, פתחה את פיה וכרסמה את החבל בן שניה… ושוב הרימה הסוסה את ראשה – החבל כלא היה. היא נסוגה אחור לאמצע האורוה – חפשיה לנפשה. נחיריה הריחו באויר, עד שהרגישה במבוא. הדפה בראשה בדלת – והדלת נפתחה. והסוסה יצאה לרוָחה אל החצר. חושך כסה כבר את הכל מסביב. ורק בחלונו של חדר האדון היה אור. ושני צללים עומדים מוסבים אל החלון ומתלחשים… הסוסה נזדעזעה בכל אבריה, נגשה עד לשער החצר וגם השער לא עמד בפני תנועתה המהירה ונפתח לפניה. הנה היא ברחוב. מרחוק נשמעו שריקות השומרים, הסובבים בשוָקים, וקול דפיקת צעדיהם. היבואו עדיה?… הסוסה נסוגה אחור אל השער. השומרים עברו ימינה וקול צעדיהם נאלם. בצעדים מהירים עברה הסוסה לאורך הרחוב ופנתה שמאלה, היא שכחה את רעבונה, – כי לא אכלה כמעט מאז הבוקר, – שכחה את צמאונה. רק דבר אחד משכה קדימה, קדימה… ריח בשר בנה הבא אליה ממרחקים. היא עברה סמטאות אחדות ויצאה אל מחוץ לעיר, למרחב. הנה דרך־המלך עוברת לפניה ומתפתלת כנחש לבן הלאה הלאה מבּין ההרים. והנה שביל צר מבּין ההרים. הסוסה פנתה שמאלה, נשאה את רגליה ותדהר בקפיצות מהירות…
נפגשה באורחה של גמלים. הגמלים נפחדו, נרתעו הצדה והפילו מעליהם את רוכביהם המתנמנמים, אָרצה… אלה צעקו מבּהלה, קפצו ועמדו על רגליהם והביטו בתמהון אל הסוסה הגלמודה, הדוהרת בדרך ואין רוכב עליה… אחדים מן הצעירים מהרו אחריה. בקשו להנות מן ההפקר – ושבו במפח־נפש. הַשׂיגוּ את הרוּח בשדה!… למי הסוסה?… מי רוכבה?… נפגשו בה שועלים בדרך ויקפצו הצדה בין הסלעים בחרדת־מות… בהלה אחזה את כל הסביבה, חָדרה לבין ההרים והסלעים. ובכל מקום אשר הד קול דהרת הסוסה מגיע, מתנער כל חי מתרדמתו בקריאות־פחד… מי זה הדולק באמצע הלילה בשביל הצר, בין ההרים?… הסוסה דהרה. על ראשי הרים דלגה, ליד מנהרות ותהומות חלפה כחץ, גזרי סלעים, רגבי חומר ואבנים עפו מתחת לפרסות רגליה והתפזרו לכל עבר, התגלגלו ונפלו למעמקי התהומות… והד קול נפילתם הוסיף על המהומה…
הס… קול הריצה המהירה נאלם. שתיקת־מות הושלכה פתאום בכל המרחב סביב. דממת־פתאום מוזרה וספוגת אימה…
הסוסה עמדה לפני מנהרה עמוקה. השביל הצר, אשר באה בו, נעלם מתחת לרגליה. איהו?… היא עומדת כולה רטובה ועיפה ומזדעזעת לרגעים מקור. אֵי הדרך?… היא מריחה בנחיריה ומחפשת בחושך על פני האדמה. פה עברה היום בבוקר בשביל צר, שהתפתל כנחש לירכתי המנהרה, ומשם בנפתולים רבים למעלה. עתה אין שביל… ומעומק המנהרה עולה כעין נשימה חמה ומחניקה… מי שם?… פתאום הגיע לאזניה מרחוק קול פרסות סוסים. הרודפים הם אחריה?… הרימה הסוסה את ראשה, זקפה את זנבה ושאפה רוח מלא חזה, ותרם את רגליה ותקפוץ… אבן גדולה נדחקה מבּין רגליה ונפלה ברעש ובהמולה גדולה אל תוך המנהרה…
מהומה חדשה התערבה במנוחת החושך. הצפרים, אשר התחבאו בנקיקים נסתרים, התעוררו והתרוממו למעלה וצפצפו בפחד… ארנבת נרדמה הקיצה ותתהפך ותתגלגל למטה… מחנות רמשים התפזרו לכל עבר מתוך זמזום… והד קולות נעלמים בא ממרחקים רבים…
הגוף הכבד, אשר עף באויר, עבר את המנהרה כחץ מקשת, וכהרף־עין עמדו רגלי הסוסה על האדמה הקשה מעֵבר השני… רק קצות הפרסות אשר לרגליה נגפו לרגע בשולי המנהרה, אבל חיש־מהר קפצה הסוסה ועמדה במקום בטוח… וזרם אבנים קטנות, אשר נעקרו ממקומן, נגרפו ברעם וברעש למטה…
הסוסה עמדה רטובה מזעה והביטה סביבה… הנה השביל הצר והלבן מתפתל שוב מנגדה והלאה… שם מרחוק – העמק… ובתוך מרחק העמק, בים של חושך, נקודה שחורה אחרת… וריח בשר בנה עולה באפה משם… ותעף הסוסה כעל כנפי נשר…
________
הסיח עמד באורוה הקטנה והצרה, קשור אל האבוס אשר לפניו, ולבו רע עליו. בפעם הראשונה בחייו נתכוץ לבו מצער. האבוס המלא שעורה ומספוא אינו מושך את לבו. דבר־מה אחר מושכהו מן האבוס ומן האורוה אל המרחב, אל בין ההרים. אבל החבל אשר בצוארו ושרשרת הברזל אשר ברגליו אינם נותנים לו להנתק ממקומו, ולרגעים מתפרצת מתוך עומק לבו נעירה מרה ומלאה יגון. אל אמו הוא קורא. אבל אין קול ואין עונה. זה פעמים אחדות בא אליו איש זר, העביר בידו, מתוך חבה, על חלקת צוארו ולחש על אזנו דבר־מה בלשון זרה… ואת השעורה אשר לפניו ינקה ואת המספוא יברור… אבל מה לסיח ולאיש הזה?… נפשו מתגעגעת על אמו, על ההרים ועל חצר אדוניו… כל הלילה עמד הסיח על רגליו ולא אכל ולא שכב, ויט אזנו לשמוע… חושך. שקט. רק קולות נעירתו מפריעים את הדממה ומכניסים צלילי רוגז לתוך המנוחה… ולפני עלות השחר רעד הסיח לפתע פתאום, כאילו עבר שוט שׂורט על בשרו, זקף את אזניו, ועיניו נוצצו. הקשיב רב קשב. בעד סדקי אורוַת־העץ הגיע לאזניו קול שעטת פרסות רגלים… והקול כה נעים לאזנו, כה קרוב ללבו… ופתאום חצה את האויר קול צהלה מלאה רגשות גיל ואושר… זה צוהל הסיח בקולו הרענן מתוך האורוה, קופץ ומתאמץ בכל כחות עלומיו להנתק ממקומו… נקרע החבל האוחז צוארו, אבל שרשרת הברזל אשר ברגליו משכה אותו לאחור… עוד הוא מפרכס במקומו – וכל הרחוב של המושבה נתמלא שעטת הסוסה וקולות צהלותיה… מאחורי דלת האורוה נשמעה לסיח נחרת אמו…
________
אדונו החדש של הסיח נבהל לקול שעטת הפרסות וימהר ויקם ויצא אל החצר. ובחצר התאספו בני המושבה ומן השכנים, וכולם מביטים תמהים ומשתאים אל הסוסה המתפרצת אל האורוה…
– הרי זו סוסת הקאדי מחברון… רק תמול מכר לי עבדו את סיחה, כי מום ברגלו… – מי הביאה לכאן?… עוד יעלילו עלי עלילה…
– אל תדאג, – אמר בדואי זקן, אחד מן הקהל – את בנה היא באה לבקש… עם בוקר יבואו אחריה עבדי הקאדי. ואמנם, עם צאת השמש בא חג' סעיד ועוד אחד משומרי העיר רכובים על סוסיהם.
והחג' פנים רעים וזועפים.
________
לפנות ערב יצא החג' מן המושבה רכוב על הסוסה, אשר רק בעמל רב הוציאוה מן החצר ומן המושבה, והבדואי הזקן מלוהו עד ההרים. כי השומר אשר בא עמו חזר לבשר לקאדי כי נמצאה סוסתו.
החג' היה עצוב ורוחו רעה עליו. ספּר לבדואי הזקן כל אשר עבר עליהם מאז קנה הקאדי את הסוסה, והבדואי הזקן שמע ויתעצב אף הוא אל לבו, ובטרם נפרדו לפני מבוא ההרים, אמר הזקן לחג':
– מוטב שתלין אתנו ותלך לדרכך עם צאת השמש…
– מי יעז לנגוע בסוסת הקאדי? – שאלוֹ החג' בתמיהה…
– לא, לא זאת… לא טובה לך הדרך בלילה, – אמר הזקן בלחש של רמז.
– אין דבר!… אמר החג' וידפוק בסוסה ויעלם בין ההרים. והבדואי הזקן הביט אחריו זמן רב והניע בראשו.
החג' והסוסה לא שבו חברונה לא באותו לילה ולא למחרתו. ורק מקץ שלשה ימים מצאו השומרים, אשר יצאו להתחקות על עקבותיהם, את נבלות שניהם בתוך המנהרה הגדולה אשר בדרך. והשכנים הבדואים, אשר חקרו ודרשו את הדבר, החליטו כי החג' לא הוריד את סוסתו בשביל הצר אשר בירכתי במנהרה, כי אם אמר לעבור על פני התהום בקפיצה… והסוסה נכשלה ונתגלגלה למטה, היא ורוכבה, ומפרקותיהם נשברו. העברה רוח תעתועים על החג'?… ואולי מאת הסוסה יצא הדבר על אף רוכבה?… מי יודע?… איש לא יכול לרדת לסוף הדבר, והמנהרה שמרה על הסוד לעולמים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.