רקע
משה סמילנסקי
חֲזָקָה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר; תשכ"ד

אדמת טַרְשִיה כמשמעה העברי כן היא. רובה גבעות טרשים וחול אשר לא תחרשנה ולא תזרענה. ומבּין הגבעות מתפתלות כנחשים ומתפשטות לכל עבר בקעות צרות של חול־חמר, אשר בהן חורשת המחרשה, הרתומה לצמד־בקר או לפרה וחמור, והיד הזורעת שנה־שנה שעורים ותורמוס ועדשים בימות החורף ושומשומין ואבטיחים בימות הקיץ. חטים ודוּרה לא תזרענה, כי כחושה גם אדמת הבקעות. והזורעים, האריסים, בדואים הם, שוכני אוהלים, מן הנגב באו, מן המדבר, כי יד גואלי־דם נשתלחה בהם ועקרתם ממולדת אבותיהם. שנה־שנה ישלמו האריסים את ה“חומש” לבעלי־הקרקע, היושבים בעיר־המחוז, ואלה משלמים מן “החומש” את מסי הממשלה, מעשׂר וּוֶרקוֹ. ואולם במשך שנים רבות לא סולקו המסים לממשלה, כי בעלי־הקרקע נסתבכו בעסקים רעים והפסידו את כל ממונם וגם את ממון הממשלה אשר תחת ידם. והאדמה הוּצאה למכירה פומבית. לא רבו הקופצים עליה לקנותה, כי כאמור רובה רזה ואדמת טרשים אשר לא תצלח לזריעה, והחוב שתובעת הממשלה גדול מאד. והיתה המכירה נדחית משנה לשנה, כי המחיר שהציע לבסוף אחד האֶפנדים קטן היה מאד ולא הגיע אפילו למחציתו של חוב הממשלה. והאריסים היו בכל רע. בעלי־הקרקע תובעים מהם את “החומש” ומאַימים לגרשם מעל אדמתם אם לא יעשו את מבוקשם, והממשלה מעקלת את התבואה בגורן ותובעת את סלוק המסים. ומשנה לשנה הפחיתו האריסים לזרוע גם מן המעט אשר זרעו לפני כן, ואת אשר יזרעו לא יביאו מן הקציר אל הגורן כי אם מעט מן המעט. בחשאי, בלילות, יגנבו האריסים מן השדה שלהם ודשו כלאחר־יד, בחפזון, יאספו את מעט הגרעינים אל ביתם ויטמנום בחול, להיות למאכל להם ולילדיהם. והאדמה נשַמה משנה לשנה, והאריסים הבדואים נדלדלו יותר ויותר, ויהיו רעבים וצמאים, קרועים ובלויים, וילדיהם רובם מתים בעודם באבם.

מלבד הבדואים האריסים, היושבים בימות החורף באהלי־בד נטויים בין שתי גבעות, לסתרה להם מפני הרוחות העזים הבאים מן הצפון והמערב, ובימות הקיץ – באהלי־קש נטויים על ראשי הגבעות ופתוחים לרוח הצחה הבאה מן הים, – מלבד הבדואים חי על אדמת טרשיה איש אחד כושי, שומר הקרקע מטעם בעליה וגובה “החומש”. איש אַלים, משכמו ומעלה גבוה מכולם ומפיל אימה על כולם. לבדד ישב בצריף־אבנים שלו, הרחק מאהלי הבדואים, בצלע אחת הגבעות, ליד באר המים העתיקה.

________

קול עבר במחנה, כי אנשים עברים עומדים לקנות את טרשיה מאת המשרד המוציא־לפועל. שמעו הבדואים האריסים וישמחו מאד: עוד מעט ותבנה במקום הזה מושבה, כמושבה שנבנתה צפונה, ותרבה העבודה ושכרה יהיה מובטח להם, ולא יוציאו עוד את כחם לבטלה, ואכלו גם הם לחם לשובע. אבל כשמוע הכושי את הדבר הזה – ויחר לו עד מות ויהי סר וזעף. לא כי חסה עינו על משׂרתו ועל שכרה פן יאבדו לו עם פטוריו כשתמכר הקרקע. משׂרה טובה מזו, אשר שכרה מובטח יותר, תמצא לו על־נקלה; כי שמו לפניו יהלך, שם טוב של שומר עז־נפש וישר־לב, הנאמן עם בעליו. דבר־מה אחר הציק לו, דבר כמוס, צופן סוד נורא, שאין בן־תמותה אחד יודע אותו – מבלעדי הדרויש הזקן אשר במדבר, כושי כמוהו. והדבר הזה הוא אשר כפתוֹ למקום, עד כי לא יוכל לעזבו ולזוז ממנו עד בוא האות. והאות הוא שהכושי מיחל לו זה שנים על שנים, לילה לילה, טרם בא.

וזה דבר הסוד ודבר האות.

עוד לפני שנים רבות בא הכושי בפעם הראשונה מן המדבר, ממולדתו, לעיר עזה, ויהי שומר “בּוּסתן” מאחורי העיר לאחד מנכבדיה. והכושי איש צעיר בימים ההם וגבור־חיל וטוב־מראה, אף כי שחור כלילה היה מיום הוָלדו. ולבעל הבוסתן, לנכבד, בת – נערה צעירה, יפה להפליא, אשר רבים מנכבדי העיר בקשו את ידה. ותמאס הבת בנכבדים ונפשה חשקה בעבד השחור אשר לאביה ותאהבהו. ואף הוא דבקה נפשו בה לאהבה. ויהי כאשר נואשו מכל תקוה כי ירצה אבי הנערה את אהבתם, ויקומו שניהם באחד הלילות ויברחו המדברה, מולדת הכושי, אל מקום בטוח, אשר איש לא יכירם שם ויד אדם לא תשיגם.

אך לא כן היתה מחשבת האב. הוא לא אמר נואש וגמר בלבו לנקום ויהי־מה את נקמת כבודו אשר חוּלל. וישכור שנים־עשר פרשים, בני־בליעל וגבורי־חיל, ויבטיח להם שכר רב אם ישיבו לו את בתו – חיה או מתה. ויקומו הפרשים וילכו, ויעברו בכל הארץ לארכה ולרחבה, ויבואו עד המדבר בדרום, וימצאו את נוה הנאהבים והנעימים. ויהי כי נפל עליהם פחד הכושי ולא נועזו להתנפל על העלמה בפניו, פן יהרגם נפש – ויתחבאו במחתרת ויארבו לה וישמרו את צעדיה. ויהי היום, והכושי יצא מאהלו להביא לחמו, וגם העלמה יצאה אל שדה־הטרשים הקרוב לקושש להסקה, – ויגיחו האורבים ויתנפלו עליה, לתפשה בידם. אבל רוח הנערה לא נפלה עליה, ותשלוף את חרב־הפיפיות, אשר נתן לה אוהבה ואשר שמרה יומם ולילה בתוך חגורתה, ותעמוד על נפשה. אז יירו בה המרצחים וימיתוה, ויכרתו את ראשה ויקחוהו עמהם – אות בידיהם לאביה כי הרגוה נפש. וימלטו.

ומני אז היה קול דפיקה מעיר את הכושי לילה־לילה, בחצות הלילה, והקול בא מן הטרשים אשר בשדה, וידע הכושי קול מי הוא זה, הקורא אליו ומבקש תקון… ויצא לבו מעוצר יגון וגעגועים, ויבקש את נפשו למות. ויהי כי לא יכול נשוא עוד ולעמוד בנסיונו הקשה, וילך אל ידידו הדרויש הזקן, כושי כמוהו, היושב בערבה, ויספר לו את כל המוצאות אותו, ויתחנן לפניו על נפשו.

וייעצנו הדרויש הזקן, כי ילך וישוב אל ארץ מולדת הנערה ויבחר לו מקום בודד ושדות־טרשים סביב לו, וחכה שם ימים ושנים עד אשר ירוחם מן השמים. וזה יהיה האות: כי ישמע שם באחד הלילות קול דפיקה בטרשים – וידע כי סלחה לו הנערה ועזבה את המדבר ושבה אל ארץ מגורי אביה, ולא תוסיף עוד להרגיז את מנוחתו. ובבוא האות הזה, ישוב אל המדבר, לארץ מולדתו, ולא ידע עוד כל רע, והקול המבעתהו בלילות לא ישמע עוד.

_______

העברים, שבקשו לקנות את אדמת טרשיה, נתקלו בקשיים רבים. אמנם האריסים שמחו לדבר, כמסופר, כי קוו להחלץ מן הרעב; גם בעלי־הקרקע שמחו להזדמנות הזאת, כי העברים הציעו להם מחיר אשר יכסה פי־כמה את חובם למלכות וימציא להם רוָחה; ואף עברתו של הכושי קצרה ידה מהפריע; – אבל ההפרעות באו ממקום אחר, מגבוה; שר־המחוז וגם מושל הארץ, השוכן כבוד במרכז, עינם רעה בעברים. אם מפני שקוו להכריחם כי יקנו את הסכמתם בכסף מלא, ואם מפני השנאה הכבושה בלבם לאנשים שבאו מן החוץ, מעֵבר לימים. תחלה דרשו בכל תוקף שהקונים ישלישו בקופת הממשלה את כל הכסף, דמי הקרקע, במזומן ממש. המוכרים עצמם התקוממו על כך ואמרו להסתפק בשטרות שישלישו הקונים על חלק גדול של הסכום המגיע. כי נאמנים עליהם העברים, וגם חששו לכספם פן יגרע ממנו בעברו דרך קופת־המלכות. אבל שרי המלכות באחת. ויעבטו הקונים את כל אשר להם ולידידיהם, ואנשים ערבים בכלל, וישלישו את כל הכסף במזומן. ואולם, ביום האחרון לתקופת שלשים הימים, הנדרשים כחוק וכמשפט להכרזה על המכירה בפומבי, בא איש זר, אשר לא ידעוהו ולא הכירוהו, והוסיף על המחיר אשר הציעו הקונים הראשונים. ואף כי לא השליש הקונה החדש את הכסף במזומן, והקונים הראשונים הוסיפו על המחיר כדמי ההוספה ויותר, – צוה המושל, שלא כחוק, להכריז עוד שלשים יום נוספים… וכך עשה גם בפעם השנית ובפעם השלישית, ושלש פעמים שלשים יום עברו לבטלה.

ויתחכמו הקונים למושל, ויבואו בדברים עם האיש הזר, בסודי סודות, כי לא יוסיף עוד להפריעם ולעמוד על דרכם ביום האחרון להכרזה, עד שיגמר שטר המכירה ויחתם בחותמת המלכות. ועוד יתרה עשו, בעצת מומחים יודעי דת ודין: הם החליטו להאחז בקרקע יום אחד לפני גמר ההכרזה – והיה להם ברגע המכריע האחרון גם כוח של חזקה.

אבל, כיצד יחזיקו? שר־המחוז עיניו פקוחות על כל. אכן אין זאת כי אם חשש פן יעשו העברים ככה, וגם את שם השומר הכושי שמע, הנותן את חתיתו בכל הסביבה, – ויקראהו אליו ויקן את לבו לבלי תת את העברים לעלות על הקרקע ולתקוע בה יתד. ובשמעו מפי הכושי כי אין לבו בטוח באריסים שיעמדו לו, שלח אליו מנין בריונים, אשר שכר מתוך האספסוף שבעיר, להיותם עזר כנגדו. וישבו עמו יומם ולילה.

מתי־מעט, מנין אנשים, ישבו העברים וטכסו עצה, מה לעשות. כיצד יאחזו בקרקע? כיצד תבוא החזקה בזמנה, ככלות שלשים הימים?

האחד, צעיר ונלהב, יעץ:

– נעלה שכם־אחד ונאחז בקרקע בחוזק־יד…

דעתו לא נתקבלה על הלבבות. הכושי איש עז־רוח, ולימינו אנשי־ההפקר שנשלחו על־ידי הרשות, והיה כי תפרוץ תגרה ונודע הדבר לשליט, והוסיף גם את השוטרים על השומרים, לסכּל את עצת המתישבים ולהוציא להם שם רע. והקנין טרם נחתם – ויבולע להם.

השני, זקן ומנוסה, יעץ:

– נשחד בכסף את הבדואים האריסים ונשלחם לאחוז בקרקע בשמנו…

וגם דעתו לא נתקבלה על הלבבות. חזקה הבאה על־ידי אחרים אינה חזקה.

אז יקום אחד מן המנין, איש גבוה, צנום ורזה, אך כחו עמו וידיו ורגליו גרמיות – מאחד הכפרים שבתחום־המושב היהודי בגולה בא ועלה לארץ, מגוּדל מנעוריו על עבודת־האדמה הקשה. והאיש בישן מעודו, לא איש־דברים, ואימה־של־ציבור עליו – ויגמגם ויוציא בכבדות שלש מלים מפיו:

– בעבודה תבוא החזקה –

– חכם דאוֹריתא… כיצד נתחיל בעבודה והכושי ושליחי המלכות עומדים על דרכנו להפריענו? – הפסיקו כולם בלעג קל את המדבר. אך הוא לא מש ממקומו, עמד וגרד גבחתו – אין זאת כי עוד מלים בפיו והוא מתלבט לתת להן מוצא:

– שם המקום טרשיה…

– כן!

– וטרשים ואבנים שם… תרתי את המקום פעמים…

– ובכן?

קצרה רוח השומעים, והאיש התאזר כח וידבר ברורות:

– ידי רבה לי בחציבת אבנים… אקח מקוש חד, כבד… אצא בלילה… איש לא יראני… אכה בטרשים… ועד הבוקר אחצוב אבנים לערמה…

כולם הביטו אליו נפתעים ונפעמים.

– בלילה?…, ואם ישמע הכושי את קול הלמות המקוש, יעלו עליך, הוא ואנשיו, והרגוך נפש…

פני המדבר חוָרו מעט, וידיו כאילו התנועעו מאליהן.

– אין דבר… בטרם ישמע הכושי ובטרם יבואו להרגני – אני את עבודתי עשיתי. ובבואכם למחרת בבוקר עם אנשי בית־המשפט, והיו לכם המקוש והאבנים וגופי לסימני חזקה…


________

היה ליל חושך, מלילות סוף־החודש. האיש נפרד מאשת נעוריו, נשק את ילדו, בנו בכורו, ואמר להם כי דבר נחוץ לו בעיר לרגלי קנית הקרקע ושם יעשה יומים. ובפנותו ללכת מעמהם ולצאת מפתח חדרו, מחה בסתר דמעה חמה אשר חרדה לו מעיניו על לחיו. בחצר, בפנה נסתרה, משש ומצא את חבילתו אשר הכין מבעוד יום, ובה מקוש חד וכבד, מעדר, לחם ונבל־מים. הלחם והמים למה? מחשבה קננה בלבו: אם יצליח אלהים דרכו ונתנוֹ לעבוד באין מפריע עד הבוקר, ואנשי בית־הדין יאחרו לבוא ולאשר את דבר החזקה, – לא ימהר לשוב לביתו, כי אם במקום הזה יתמהמה, למען שבת ראשון על אדמתם…

אפלה כבדה כסתה עולם ומלואו. הירח לא נראה. הכוכבים כאילו הססו להופיע לבדם ויסתתרו בין העננים הקלים. והאיש צעד בטוחות, צעדים רחבים, בשביל הצר אשר לפניו, כי הכּירוֹ קודם לכן. מקץ שעה של הליכה מהירה נגלו לעיניו צללי הגבעות, גבעות הטרשים, שכבר רחש להן רחשי חבה ויקרא להן בלבו: מושבתי. בהגיעו עד קרבת הגבעות שכב על פניו ארצה ויתבונן סביבו. עיניו החדות הבחינו את אהלי הבדואים משמאלו ואת צריף־האבנים של הכושי מימינו. במורד הגבעה, מאחורי הצריף, שם הבאר. וגבעת הטרשים, אשר בחר בה האיש למעשהו בלכתו לפני ימים מספר לתור את המקום – הנה היא מאחורי הבאר. לרגלי הגבעה – מחצב־אבנים ישן ונעזב מלפני שנים רבות, ובו בחר למחסה ולמסתור ולמקום־שבת אחרי כלות מלאכתו.

הוא קם מעל הארץ ולאטו, חרש־חרש, התגנב ועבר סביב, מאחורי גבעת הכושי, מתרחק כמטחוי קשת מצריף האבנים. לא אחת, עם כל זהירותו, נתקלו רגליו בצרורות אבנים. פעם נגף ונכשל, עוד מעט ונפל לבור, ומן הבור הזדקר לעומתו נחש ופיו רותח ותוסס – ויט הצדה… ופעמים נאחזו רגליו בסבכי קוצים ודרדרים. הוא הלך ללא שביל על פני אדמה לא־זרועה, אדמת שממה. יש אשר תבחן אזנו פתאום רחש־לחש מאחוריו – ועמד כמאובן והקשיב רב קשב… לחש הרמשים הוא ורחש הקוצים היבשים… וצעד הלאה. ויש אשר יקפוץ מאחורי אחד השיחים שועל נפחד, נחפז להמלט על נפשו ולהסתתר… הנה קול צריחה משונה מרחוק… חיה רעה? והנה קול צפצוף דק, סודי מאד, מתגנב אליו מדרך־המלך, אשר מעֵבר מזה… אדם רע? –

ואפלת הלילה כבדה, כבדה עליו מאד.

והנה הוא נצב על הגבעה אשר בחר. הוא הוריד את צרורו הכבד מעל שכמו ויניחנו לרגליו, וישב על הארץ להנפש ולשאוף רוח. ויסב את פניו אל מול המושבה, אשר נבלעה שם הרחק בתוך האפלה. שם ישנים עתה במטתם אשתו וילדו… השלום להם? הינבא לבם רעה ותבַעתם בשנתם?… ושפתיו לחשו תפלה זכה ליושב מרום: היה להם למגן ולמעוז…

ויתרומם בתנועה מהירה, הוציא את המקוש מן החבילה, הסתכל בו רגע, ושוב לחשו שפתיו ברכה בשם ומלכות:

– שהחינו וקימנו והגיענו ליום הזה…

ויירק על חוד המקוש וירימו בכל כחו:

– הך!…

– קול דפיקה על אבני השדה, דפיקה יחידה ויתומה, הפריע לפתע־פתאום את דממת הלילה. ואחרי הדפיקה באה עוד אחת ועוד אחת…

__________

– ה־ הך!…

הראשונים, אשר הפחידם קול הדפיקה הפתאומית באישון לילה, היו העורבים השחורים. הם נמנמו להם במעומד על גבי סבכי־הבר אשר מסביב למחצב־האבנים הישן – ויתעוררו באחת, פרשו כנפיהם בשאון ובהמולה, התנשאו, צרחו, צריחה מרה ויעופו ופניהם צפונה. אחריהם נבהל ונרעש כל החי אשר בנקיקי הטרשים ובין האבנים: נחשים, עקרבים, לטאות, קפודים, וכל רמש למינהו, – ויתפזרו בחפזון וברעש לכל עבר. אַחַר התעוררו משנתם הבדואים האריסים, שוכני האוהלים. ידוע ידעו את כל קולות הלילה על בורים, ולעולם לא תטעה אזנם מהבחינם נכונה, אך כקול הזה עוד לא שמעו מימיהם בלילות… קול חדש הוא זה, ומבשר חדשה אשר כמוה עוד לא היתה תחת שמש הארץ הזאת… הטובה הוא מבשר, אם רעה? דֶבֶר או חיים? חרב או שלום?… ויקשיבו רב־קשב מתוך פחד וסקרנות גם־יחד.

אחד צעיר הקשיב־הקשיב ואמר:

– הקול כקול המקוש החוצב באבני הטרשים…

וילעגו לו הזקנים ויאמרו:

– השמעתם מימכם חציבת אבנים בלילות? כלום קצרו הימים? ומי הוא זה אשר יחצוב פה אבנים? מעולם לא חצבנו לא אנו ולא שכנינו. האנשי עיר אנחנו? הפלחים – בתיהם חמר; ואנחנו, בני־אללה, בתינו – צמר.

אחרון התעורר משנתו לקול הדפיקה – הכושי. עיף ויגע היה מהתרוצץ כל היום בשדות למנוע את העברים מן החזקה, ובלילה שׂם מבטחו בעוזריו אשר נשלחו אליו מן העיר, וישכב לנוח מעט וירדם ויישן שנה מתוקה ועמוקה. עוזריו, שראוהו בתרדמתו, הלכו ופשטו בדרך־המלך, הנמתח מעזה ליפו, אולי ישׂחק להם מזלם והקרה להם מציאה…

בחצות הלילה הקיץ הכושי פתאום משנתו, ישב על משכבו כנדהם והקשיב רב־קשב, ולבו דופק בו בחָזקה מפּליאה רבה… לא יכול לתפוס מה קרה, ומה הדבר אשר העירו משנתו ומלא את נפשו חרדה.

– הך!…

קול הדפיקה הגיע אליו הפעם והוא ברור כל־כך, מקרוב בא, מימינו, מן הגבעה השכנה… והלילה כסה את הדפיקה בעלטה כבדה… הנה שוב… ופתאום נצנץ אור במוחו… הוא הבין… הפעם ידע!

ויקפוץ קפיצה מהירה ממקומו, ועיניו הבריקו מתוך החשכה כשני לפידי־אש, ויעמוד דום, ויסגור על נשימת פיו – וישמע…

הך!…

קול מוזר פרץ מפיו… קול שמחה? נצחון? או געגועים וכליון־נפש?… ויבהל הוא עצמו מן הקול, וישם כף־ידו על פיו – ושוב הטה אוזן לשמוע… אכן בא האות! דבר הדרויש קם ויהי. השמים רחמוהו וכפרו עוונו. וגם נשמתה סלחה לו ותעזוב את המדבר ותשב לארץ מגורי הוריה… עתה נפתחה לפניו הדרך, עתה ישוב במנוחה למולדתו…

עוזרי הכושי שבו מדרכם וראו אותו מרחוק ויפול לבם, ויעמידו פנים כעוסקים בשמירה, ויפנו אליו בלחש על פיהם… אך הוא רמז להם בידו כי יחרישו ולא יפריעוהו משמוע…

וגם אחדים מן הבדואים האריסים, אשר פקפקו עדין ולא ידעו להחליט, למי יראו אמונים – אם לבעלי־הקרקע הראשונים ואם לחדשים (כי מי יודע איך יפול דבר?) – אף הם מהרו ונגשו אל הכושי להוכיח לו את נאמנותם. ואחדים מהם הצביעו לעבר הגבעה, אשר מעליה נשא קול הדפיקה, וילחשו: “מי יודע, אולי כוָנה רעה הוצקה בדבר?” ויציעו לכושי את שרותם, ללכת עמו לבקש ולגלות את סוד הדבר.

אבל הכושי לא שעה אל דבריהם. צחוק קל, טוב, רך, מלא־סוד וספוג־אושר רחף על שפתיו, ויניע בידו לעומתם, לאמר:

– הרגעו… אנכי יודע מה הדבר…

עד לפני הזריחה עמדו כולם בכנופיה אחת והקשיבו לקול הדפיקה. ועם אותות הזריחה הראשונים נשתתק הקול. הבדואים חזרו לאהליהם. את מנין העוזרים מן העיר צוה הכושי לשוב על עקב בואם. והוא עצמו פרשׂ את העביה על הארץ, כרע על ברכיו, הרים ידיו לשמים, כון את פניו כלפי דרום, אל מול קבר הנביא, ויתפלל את תפלת הבוקר בדבקות, כאשר לא התפלל כה מעודו, ויודה ליושב־מרום ולנביאו על כל החסד אשר עשו עמדו. ועם אור הבוקר צרר את צרורו הקטן וישימהו על שכמו, ואת הנַבּוּט לקח בידו ויצא לדרך, לשוב למולדתו.

ובהעלם דמות השומר במרחק, נראו על פני הדרך, המובילה מן העיר והמושבה הקרובה, עגלות רתומות לסוסים, עוברות ובאות לעבר טרשיה.

שמש גדולה וחמה האירה לארץ.


המלצות קוראים
תגיות