חג' דַאוּד הִנְדִי היה האיש היחיד, אשר חי בכל רחבי האדמה של ה“חִרְבָּה”. וחרבה – שמה מעיד עליה. לא רק ה“בַּאיִכָּה” העומדת על ראש תל, – מעון החַג' וכלבו הנאמן, – חורבה היא, שריד בנין־אבנים עתיק־יומין, כי אם גם התל עצמו וכל האדמה אשר מסביבו, מכל ארבע רוחותיו, היו חרבים ושוממים, זרועים אבנים קטנות וגדולות. בית־עלמין של אבנים. בידי מי נזרעו כאן? האם בידי שמים, מימי בראשית, או בידי אדם, אשר בנוּ כן תחלה ושבו והחריבו? אין איש אשר יענה על השאלה הזאת, אף לא החג‘, היושב כאן מימי עלומיו ושומר על פי מצות בעליו, יושבי הכרך, את האדמה הזאת. מראשית בואו מצא החג’ את שריד הבנין החרב הזה ובאחת מפנותיו סדר לו מעון לשבתו, וגם את האבנים הללו מצא, הזרועות על פני התל ועל פני כל האדמה לארבע רוחותיה.

ולמה שמר החג' את אדמת החרבה ומפני מי שמרה – מי יסיג את גבולה? גם על השאלה הזאת לא יענה אפילו החג' עצמו. פקודת בעליו היא, והוא שומרה בנאמנות. כמה שנים עשה החג' במקום הזה? גם לשאלה הזאת לא תמצא תשובה על־נקלה. מי יספור את השנים אשר נתן אללה ברחמיו הרבים לעבדו? ורק דבר ברור אחד יודע החג': עוד צעיר לימים היה ומלא כח־עלומים בבואו הנה בפעם הראשונה, ועתה זקן הוא ושׂבע־ימים, שׂערו הפך לבן, מרבית שניו נשרו, וידיו ורגליו אינן זריזות עוד כמו שהיו. לילה תרעדנה רגליו מקור וטחב, וביחוד בלילות־החורף הארוכים והגשומים, כשרוח עזה באה מן הצפון ואומרת להפוך על פני השומר הישן את שרידי החורבה האחרונים.

כלבו צעיר ממנו בהרבה. כלבו הרביעי במקום הזה. אחד־אחד באו אליו כלביו, ואחד־אחד הלכו ממנו, ומתו, ונקברו בידיו מאחורי התל. בית־עלמין קטן של כלבים. מאליהם באו הכלבים, והוא לא קראָם. על פי איזו גזרה מלמעלה באו. בא האחד, עמד על משמרתו כל ימיו, מת, ויבוא אחר תחתיו.

וחוץ מחג' דאוד הנדי וכלבו הנאמן אין נפש חיה – לא על התל ולא על פני האדמה סביבו. ואיש לא יחרוש את האדמה הזאת, ואיש לא יזרענה, כי אבנים היא זרועה.

בראש כל חודש, עם מולד הירח במערב השמים, יקח החג' את מקלו ואת תרמילו והלך העירה אשר לחוף ימים תשכון, לפקוד את בעליו, לשאול לשלומם ולשלום בניהם ונשיהם, ולהודיעם כי בחרבה לא חל כל שנוי; הכל כשורה. והם יענו ברכה על ברכתו והקשיבו רב־קשב לדבריו והודו לו על נאמנותו ושקלו על ידו מג’ידי אחת כסף, ומלאו את תרמילו מזונות לכל החודש: ארבעה רוטלים חטה, ארבעה רוטלים דוּרה, בצלים חצי רוטל, בקבוק שמן־זית, מעט זיתים כבושים, מעט דבלים ומלוא החופן מלח. וברך החג' את בעליו ואת בניהם ונשיהם, והודה להם על רוב חסדיהם עמו, ושב לביתו, לשריד הבנין שנחרב על ראש התל, בלב אדמת החרבה. וממחרת היום יטחן החג' בריחים, בעצם ידיו, את החטים ואת הדורה, להיות לו לקמח ללוש פתות לחם, לו ולכלבו, במשך שלשים יום. וגם את כל יתר הטוב, שהעניקו לו בעליו, יחלק לשלשים יום, חלק כחלק. ומן הכסף המזומן יפריש פרוטות מספר וקנה לו מעט גרעיני קהוה ומעט סוכר, להיות לו לכבּוּד אורחים. ואולם אורחים לא באו אליו מעולם – חוץ מן הדרויש הזקן, אשר האלהים הביאו אליו פעם אחת ולא יסף. ולכן ישתה הוא עצמו, בסוף כל חודש, את המשקה הטוב והריחני, ואת הסוכר יאכל ויתן גם לכלבו חתיכה. ואת מוֹתר הכסף ישמור עמו למשמרת… כל ימיו שמר את עודף כספו למטרה אחת, והמטרה לא באה.

________

חג' דאוד הנדי הלך ערירי כל ימי חייו. אשה לא לקח ובנים לא היו לו. ואת בני בית אביו ואמו לא הכיר, ומי הם והיכן הם לא ידע. עודנו ילד רך בשנים יצאו הוריו את ארץ מולדתו, את הודו, והלכו ברגל, דרך פרס וארם־נהרים, לבוא לחג’ז ולהשתחוות על קבר הנביא במכּה, ואת הנער לקחו עמהם. ובשובם ומהשתטח על קבר הנביא, בהיותם במדבר בואכה עם שירה גדולה של עולי־רגל, – התנפלו עליהם בדואים מן המארב, מבין החולות, הכו לפי חרב את כל הגברים, שדדו את כל הרכוש, ואת הנשים והילדים לקחו בשבי. וישאר הנער עם נערי הבדואים במדבר.

וכאשר פשטו מקץ שנים חילות מצרים לכבוש את ארצות ערב מידי שליטי קוֹשׂטא, ועלו, מחנה כבד מאד וכארבה לרוב, דרך המדבר אל הארץ, – באו מאחרי החילות רבים מן הבדואים אשר במדבר, הם וגמליהם ונשיהם וילדיהם. עם אחת האורחות האלה בא גם הנער ההודי, אשר גדל והגיע למיטב שנות נעוריו, ויהי לרועה גמלים עם המצרים. ולתקופת השנים, בשוב אללה להאיר פניו למלכי קוֹשׂטא, וחיל המצרים נגף לפניהם ויעזבו את הארץ וישובו מצרימה, – נשאר רועה הגמלים בארצו החדשה, ויקָרא בפי כל: חג' דאוד הנדי – הנדי על שם ארץ מולדתו, ודאוד היה שמו מלידה, – ויהי לשומר בבוסתנים של האפנדים, ויקן לו שם טוב – עד אשר הכירוהו בעלי החרבה, וקראו לו להיות שומר אדמתם, ירושת אבותם, וישב עמהם כל ימי חייו עד היום הזה.

ואשה לא לקח. כל ימיו חסך משכר עבודתו קמעא־קמעא וישמור את אוצרו כאישון עינו, לקנות אשה. ואולם, עד לימי זקנה לא עלה בידו לצבור הון מספיק, כי תשיג ידו לקנות לו נערה בתולה. ועזובה או אלמנה מאן לקחת, כי מחשבת־פגול היא בעיניו לבעוֹל את הבעולה.

בכל זאת לא התאונן החג' על גורלו. כי ידע: מאת אללה יצא הדבר, ומי ישנהו?

וכל הרעה הזאת לא באה על החג' כי אם מפני הרגל רע, שהשתרש בנפשו מימי נעוריו, והוא לא ידע להשתחרר ממנו. בימי נעוריו היה החג' רועה גמלים, ויהי מאחר לשכב לישון, מרוב טרדה ליד הגמלים, ויהי משכים לקום, כמו־כן מרוב טרדה, – ודוקא באמצע הלילה היתה נופלת עליו תרדמה ויהי ישן שנת־אובד, שנה עמוקה ועזה, ושום כוח שבעולם לא יכול להעירו. ומן ההרגל הזה לא ידע להפטר כל ימי חייו, גם בהיותו שומר. ההרגל הרע לא הזיק לאומנותו, כי איש לא ידע; אבל ממנו תוצאות לכל גורלו המר. כי שעת חצות זו הלא היא שעת הרחמים, ומי שמפיל בה תחנתו לפני היושב על כסא־עד, יֵענה ובקשתו תמלא…

ומפני אותו הרגל רע לא ידע החג' מימיו לכון את שעת־הרצון ולבקש שתנתן לו נערה בתולה.

את הדבר הזה, כי שעת־חצות שעת רחמים היא, שמע החג' מפורש מפי דרויש זקן, מנוסה ומלומד, אשר הקרה אלהים לפניו פעם אחת על פתח הבּאיכּה שלו, כשתעה בדרך בעברו מכפר לכפר ולן בלילה ההוא תחת צל קורתו. מפיו שמע החג' את הדבר, וידע כי איש־אלהים הוא זה, ודבריו דברי אלהים חיים.

ולא התאונן החג' על גורל חייו ויהי שמח בחלקו ונחלתו שפרה עליו. רק דבר אחד הציק לו: נפשו נכספה מאד לשיחת אנשים. הן אך פעם אחת בחודש ידבר עם בעליו, ובכל שאר ימי החודש ישב בדד עם כלבו. וגם התאַוָה מאד לקיֵם מצות הכנסת־אורחים. כי רק פעם אחת זכה להכניס אורח בביתו ולכבדו מלחמו ומקהוָתוֹ – הלא הוא הדרויש הזקן. לפניו לא השכים איש לפתחו ואחריו לא בא אליו איש. דרך־המלך רחוקה ממנו, והאדמה אשר סביב־לו לא תחרש ולא תזרע, – ולמה יבואו בני־אדם בתחומו? ורק בסוף ימיו קם והיה הדבר אשר אליו נכספה נפשו. שני הדברים, אשר אליהם נכספה נפשו, באו… אבל בוששו לבוא.

_________

וכך היה המעשה.

באחד הימים לקח החג' את מקלו העבה בידו ושרק לכלבו הנאמן כי ילך אחריו, ויצא לבקר את גבולות האדמה אשר לבעליו. אחרי לכתו שעה ארוכה כה וכה, הגיע לבסוף עד אם הדרך, ויבחר לו את אחת מאבני השדה וישב עליה להנפש, ועיניו תישרנה להביט אל אם הדרך. דרך־המלך היא זאת, אבל שוממה היא רוב הימים וריקה מאדם, ואך לעתים רחוקות מאד יעבור בה בדואי עם רגליו או פלח רוכב על חמורו ואשתו נגררת אחריו ברגל, ופניהם מועדות אל עיר השוק. ובכל זאת חמד החג' לבוא פעם בפעם ולהסתכל בדרך הזאת, כי נדמה לו שהיא קושרת אותו לבני־האדם ולאמרי־פיהם, אשר עליהם התגעגע. וגם תקוה שעשעה את נפשו תמיד, כי תביא הדרך איזה אורח אל ביתו – אמנם, התקוה לא נתקימה עד כה, מאז בקורו של הדרויש, ובכל זאת חיה חיתה בלבו.

והשתומם החג' מאד, בראותו פתאום מרחוק, ומשני עברי הדרך כאחד, שני אנשים רוכבים על סוסים, מתקרבים ובאים אליו איש־איש מעברו, ויפּעם לבו מהתרגשות, ומחשבתו התעוררה: מי הם אלה?…

ופני האנשים מוזרים, כמוהם לא ראה בתחומיו, ובגדיהם לא כבגדי אנשי־המקום. אין זאת כי אם מן העיר באו – עירונים; ולא בני־ערב הם, כי אם פרנג’ים. ולא גרע החג' את מבטיו מהם; פעם התבונן לצד זה ופעם לצד זה. המה הגיעו – זה מול זה, עצרו סוסיהם, קפצו וירדו, עמד וברכו איש את רעהו בקול רם וחגיגי, והושיטו יד זה לזה. וקול דבריהם זר, לא שפת עבדי־אללה שפתם. נראה, כי בכונה ובמחשבה־תחלה באו להפגש פה. מי להם ומה להם פה? ועיני שניהם נחו על החג‘, היושב על אם־הדרך על האבן, ויפנו אליו ויברכוהו בחן וברצון – בלשונו. ויתעורר החג’ ויתרומם מעל האבן, וישמח לקראתם שמחה רבה, ויענם אף הוא מברכתו הכפולה והמכופלת. הוא נגש אליהם, ובגשתו ברכוהו האנשים שנית, ויושיטו לו איש־איש כף־ימינו. ואף החג' הושיט להם ידו לברכם, ויבקשם לסור אליו, אל תחת צל קורתו, ולסעוד את לבם מלחמו וממשקהו השחור והטעים; ואם פרנג’ים הם – יש לו גם סוכר להמתיק את הקהוה. רק לסוסיהם קצרה ידו מתּת שׂעורים, כי אין לו… ופניו נראו כואבים מאד באמרו להם זאת. האורחים הסבירו לו פנים ונענו לבקשתו אשר בקש מהם לסור אל ביתו ולסעוד עמו תחת קורתו, – ולסוסיהם אל נא ידאג, כי מנת השׂעורים מוכנת להם בשקים. וישמח החג' שמחה גדולה, כי נתמלאה סוף־סוף משאלת לבו, וילך לפני אורחיו, והם צועדים אחריו, בהחזיקם את רסני סוסיהם בידיהם. והכלב הנאמן במאסף.

ובלכתם שׂוחחו האורחים עם החג' ושאלו לשלומו, לשמו ולמעשהו. וישתוממו מאד בשמעם כי בודד וגלמוד הוא כל ימי־חייו על פני כל השטח הזה. וגם הוא שאל לשלומם, לשמם ולמעשיהם, וידע מפיהם, כי אנשים עברים הם, ומן המושבות העבריות באו, אשר משני עברי החרבה נגבה, מהלך שעתים, וצפונה מהלך שלש שעות – וכי נועדו יחדיו ללכת מכאן בדרך־המלך אל העיר אשר לחוף הים תשכון, כי דבר להם שם. מה הדבר, לא הגידו לחג' והוא לא שאלם. למה ישאלם?

ודברי השנים דברי־נועם הם ודרכיהם דרכי־נועם. ויודה החג' בלבבו לאלהים אשר הקרה לפניו אורחים חשובים כאלה. לא שוא חכה להם כל ימי חייו.

וישבו האנשים על האבן הגדולה, אשר בצל שריד־החורבה וסוסיהם עומדים מאחריהם ולועסים את השעורים משׂקיהם, והחג' טורח בהכנת הקהוה ובאפית פתות לכבוד אורחיו. ופניו קורנים משמחה ולבו דופק מנחת: הנה הוא מכניס אורחים בביתו, וקול דברים – דברי אנשים – מתהלך בארבע אמותיו…

________

וכטוב לב האורחים בקהוה של החג‘, הוסיפו לשאול אותו על חייו, על עבודתו, על אדמת החרבה, על בעליה, ועל סבת השממה והעזובה. החג’ השיב להם בפרטות, בנחת ובשכל טוב על השאלות שהיו נהירות לו. ולא ענה דבר על השאלות שלא היה בקי בהן. כי מאין ידע את סבת השממה – התחת אלהים הוא?… ויתמהמהו האורחים לשבת עמו, ובקומם ללכת, לשוב לדרכם, יצא ללוותם. הם בקשו ממנו, כי יסור עמהם לצדדין ויוליכם הרחק הלאה עד קצה התחומים: חשקה נפשם לדעת את הנחלה, מושב מאָרחם. והחג' עשה את בקשתם, ויתהלכו בשטח הנחלה זמן רב, לארכה ולרחבה, ויתבוננו אל כל עשב יבש, אל כל ציץ נובל ואל כל קוץ ודרדר, כאילו ידעום מתמול שלשום, וכל רגב אדמה אשר ראתה עינם מששו בידיהם. ויחשך עליהם היום, וישא החג' את מדברותיו, ויאמר:

– היום ירד וצללי הלילה קרובים לבוא. לא אניחכם ללכת עתה, פן יקרכם אסון בדרך. עשו נא חסד עמדי ולינו הלילה בביתי, ובהאיר הבוקר תצאו בשם ה' לדרכם.

ויאוֹתו האנשים לבקשתו, וישובו עמו על עקב בואם. ולבו של החג' טוב עליו.

האורחים סעדו לבם מן הפתות אשר אפה להם החג‘, טבלו את פתם בשמן ובמלח, קנחו סעודתם בדבלים, שתו מן הקהוה הריחנית, וישׂבעו. ויודו לאללה ולבעל־הבית, ויציתו סיגרות משלהם וגם את החג’ כבדו מהן, וישבו שלשתם בחוץ, איש איש על אבן מיוחדת לו, ויסתכלו בעולמו של היושב מרומים. הירח והכוכבים האירו עליהם ועל כל הסביבה, ודממה השתררה בכל ושלות־מות… אורות מעטים ובודדים נצנצו לרגעים ודעכו אי־שם בכפרים הרחוקים. ממערב הורגשה נשימת הים, אך לעין לא נראה. ובמזרח עמדו ההרים, ופעם בפעם מתפרצת מעליהם להבת אש. אנשי ההרים מאחרים שבת. שוקדים על מלאכתם גם בלילות, שורפים אבנים לשׂיד ומבעירים עצים לפחם.

הכלב רבץ לרגלי המסובים וראשו למטה, נרדם. שני הסוסים עמדו מאחריהם ולעסו לעיסה רפויה את השׂעורים – אין זאת כי גם לבם לתנומה. ורק שלשת האנשים, אשר הסיגרות נוצצות לרגעים בפיהם, שכחו שנה. שנים מהם, האורחים, מקשיבים רב־קשב, והאחד, המאָרח, מספר להם על מאורעות חייו, על המדבר, על אורחות הגמלים, על צבאותיו של איברהים פחה, על מלחמות התורכים ועל לילות שמירתו… מעודו לא ספּר מתוך התעוררות כזאת.

ופתאום נשתתק המסַפּר, פניו עיפו, אור עיניו דעך, שארית הסיגרה נשרה מבין פתחי־פיו, ידיו מטו, ולאט־לאט התכופף כל גופו ויצנח מעל האבן ויפול ארצה וישתטח…

אנשי־שיחו נבהלו, פן קרהו אסון, השׁחו את ראשיהם עד לארץ והביטו בפניו והטו את אזניהם להקשיב לנשימתו… ברגע הזה פרץ מפיו קול נחרה… השומר, החג', ישן את שנתו…

– זקן החג' ושמירתו פסולה… נשמור במקומו, הלילה – אמרו האורחים, ובדברם הוציאו את שעוניהם מכיסי בגדיהם, ובקול אחד קראו שניהם:

– חצות!

גבוהי־קומה היו האורחים, ובעמדם נפלו צלליהם עד למרחקים. ופניהם שחרחרים ושערותיהם ועיניהם שחורות. האחד, הגדול שבהם, זקן שחור יורד לו על־פי מדותיו ופניו רציניים מאד: דאגה יתרה רובצת עליהם. ורעהו הצעיר – ללא חתימת זקן, ופניו מפיקים רצון וחדוַת־חיים.

פנה הגדול אל הצעיר ואמר:

– האם תקנת “חצות” מימיך?…

– מימי ה“ישיבה” – לא…

– הבה נתקן “חצות”… בלילה הזה, פה על התל השמם, בתוך הסביבה הזאת של חורבן… כמה רגעי־לילה כאלה יש בחיי אדם?… נרחץ ידינו, נשב לארץ נכַון פנינו מזרחה… ירושלים קרובה כל־כך… נתקן חצות בין עיי־מפלה אלה…

_ _ _______

דממת לילה הופרעה פתאום. תפלת־נכאים הרעידה את האויר ותהי לבכיה, וקול המתפללים השנַים הולך ונסער. ישוב ישבו לארץ בראש התל השמם, וקולם התיפח ונפשם פרפרה מיגון וצער, ותבך כל הסביבה עמהם – אדמת השממה, אבני ההרס, הקוץ והדרדר; והשועלים הרעבים, אשר יצאו ממאורותיהם, יענום בילל… צער ויגון עטף את כל היקום, ואת הירח ואת הכוכבים ממעל. וממרחקים, מן ההרים, חזר ובא הד הבכי. גם ההרים בכו עם המתפללים…

… באו גוים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך, שׂמו את ירושלים לעיים –

… שלמה אהיה כעוטיה, כקיר נטוי וכגדר הדחויה? המדבר הייתי לישראל, אם ארץ מאפליה? –

… עד מתי אשתומם על חרבן פעמים, עד מתי לא תרחם את ירושלים, עד מתי יהגה שארית צאן מרעיתך? –

והנה חדלו קולות הבכי, ושני המתפללים קמו מעל הארץ השוממה והחרבה ויריעו בקול זמרה:

…התנערי מעפר, קומי שבי ירושלים, התפתחי מוסרי צוארך, שביה בת ציון! –

…בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה –

…שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב; הזורעים בדמעה ברנה יקצורו. הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברנה נושא אלומותיו…

– עוד נזרע ועוד נקצור גם בשממת החרבה הזאת! – קרא פתאום, בקול רם וחזק, הגדול בשני המתפללים, והניח בחבה את ידיו על כתפי הצעיר.

לקול השירה והקריאה הקיץ החג' משנתו, נפחד ונרעש, וקם ממקומו והביט סביבותיו כמוכה־תמהון…

– השעה עודנה שעת חצות־לילה – קראו אליו אורחיו – ישן שנתך, אנו נשמור במקומך!

והחג' הביט אליהם בעינים תועות ופניו הפיקו תמיהה רבה, כאילו לא ידע מי הם המדברים אליו. וכאילו שכח את המקום ואת הזמן… ופתאום הלם דבר־מה את מחשבתו, פתאום זכר והבין… ועוד דבר הבין… והבעה מוזרה, מהולה רצון ופחד כאחד, השתפכה על כל פניו, וישא את עיניו למרום לראות בכוכבים… ואל כל עברי הסביבה הביט… ובמדברים אליו הסתכל… וקול כצוחת פחד וגיל התמלט מפיו:

– חצות!…

חצות… אותה שעת־לילה, אשר אליה כלתה נפשו כל הימים ולא זכה לה… שעת הרחמים… עתה הנה פתוחים לפניו שערי החמלה לרוָחה… עתה יתפלל, עתה יבקש את בקשתו אשר טפּח כל ימי חייו…

הוא מהר ורחץ את רגליו ממי האיבּריק, פרשׂ את עַבַּאיָתוֹ, כרע על ברכיו, הפנה את פניו כלפי דרום, אל קבר הנביא… והבקשה הנכספת, שהיתה שמורה וכבושה בלבו כל ימי חייו, פרצה ממעמקי נפשו ונתלתה על פתחי פיו… ולפתע עברה מחשבה והלמה את ראשו: כבר זקן הוא, תש כחו, כלה אונו, ומה יתן ומה יוסיף לו הרחמן אם ישעה עתה לבקשתו ותנתן לו אשה בתולה? עבר זמנו, אין לו תקנה עוד…

תפלתו מתה על שפתיו, ופניו חורים מאד ורגליו כושלות… ויגש אל אורחיו, ומבט תחנונים בעיניו, וישאלם:

– מה הדבר אשר בקשתם אַתּם מאת הנשׂא על כל?…

– כי יתן את המקום הזה בידינו ונחַיה את שממותיה, ונחיה בעבוּרה, וחָיתה עמנו גם נפשך…

– כוַנתּם את השעה הנכונה… חצות… אללה ימלא את בקשתכם…