רקע
משה סמילנסקי
חַסַן עַבְּדְ־אִל־הַאדִי אַבּּוּ עִיד

זה שמו של זקן הפלחים בזַרְעָניָה. ואוי לו למי שיעיז לקצר שמו זה בפניו. על עלבון זה לא ימחול, עיניו התמימות כעיני הילד, הטובות כעיני אשה הרה ללדת, מתמלאות זעם ופניו השחורים והשזופים מתכסים עֶברה, ושמר למעליבו טינא בלבו שנים רבות. הרי שם זה נתּן לו הבורא, שברא את השמים המוצקים מעל לראשנו ואת האדמה, העומדת לעולם מתחת לרגלינו, ומי יעיז לשנות כקוצו של יוד ממעשי הבורא?

חסן עבד־אל־האדי אבו עיד הוא זקן הפלחים בזרעניה. כמה ימי חייו על פני האדמה? לאלהים התּעלומות! איש לא ידע. ואף הוא עצמו לא ידע. מימיו לא התערב במעשי הבורא: מה שעשה ­– לטובה עשה. שנותיו מדי הבורא – מתנתו, ומה לו כי יעמוד עליהן? הזקנים שבכפר מעמידים את שנותיו, על־פי סימנים שונים ומאורעות שונים, כפי שקבלו הם מהוריהם, על מאה. ואולי יותר… מי יודע? אבל כחו ואונו עמו. גבוה, משכמו ומעלה, מכל העם אשר בכפר, חסון כאלון, זקוף לא התכופף. פניו וידיו ורגליו שחורים, שזופים, ועורם קשה כקליפת העץ. עץ השדה. וגם עיניו השחורות יש בהן משהו מן העץ… מתוך השחור מהבהב כעין הירוק… האם מתוך הסתכלות הרבה עשרות־שנים בירק השדה נעשו ירוקות במקצת?

חסן עבד־אל־האדי אבו עיד לא הקים זרע. הולך ערירי. לא מפני שעָקר הוא – פעמים רבות הרו נשיו, אבל כולן הפילו את ולדיהן. אין מזל. וכולן, אחר שהפילו פעמים אחדות, מתו. זו אחר זו. נשים רבות היו לו בימי חייו, אבל מעולם לא לקח אשה שניה בחייה של הראשונה. הוא פחד מריב ומדון כאשר יפחד האיש מאש. ורק במות אשתו האחת יקח לו שניה במקומה. רק פעם אחת בגד במנהגו זה. פעם, בימי קציר החטים, נפגשה לו נערה מבנות חברון. שנת ברכה היתה בשרון ומן ההרים ירדו הפלחים לקצור עם אנשי השרון. ונפשו של חסן עבד־אל־האדי אבו עיד חשקה בנערה ההררית, כי גבוהה היתה מכל הנשים שראה בחייו; ובקציר – אף מן הגברים לא רבים התחרו בה. ויקח אותה על אשתו, אשר היתה עוד בחיים. לתקופת השנה ילדה לו אשתו החדשה ילד, בן זכר. ולא היה גבול לשמחתו, ויקרא לילד הנולד עיד, – ועל שמו נקרא אבו עיד עד היום הזה. אבל הילד לא הוציא את שנתו… הוא נמצא חנוק בעריסתו… החשד נפל על האשה הראשונה… ובעלה הכה אותה עד מות… האשה החברונית ברחה אל ההרים ולא שבה עוד… והוא לא הלך אחריה לבקשה: אלהים נתן – אלהים לקח.

חסן עבד־אל־האדי אבו עיד אינו איש דברים. ההברות שלו מורכבות על־פי־רוב רק ממלה אחת: “כן”, “לא”, “טוב”, “רע”, “בא”, “לך”… ורק לעתים רחוקות מאד, כשלבו טוב עליו ו“נפשו רחבה”, ישמיע גם הברה של שתי מלים בבת אחת. ונפשו טובה עליו רק כשמדברים בפניו על חיי האדמה. הוא נחשב בעיני כל הסביבה לאחד המעטים, אשר תעלומות האדמה גלויות וידועות לו. עד עזה הלך שמו הטוב ועד הרי חברון הגיע. ממרחקים יבואו לשאול עצה מפיו. ובזרעניה היה הדבר לחוק: כשהוא זורע – הכל זורעים, וכשהוא יוצא לקציר – הכל קוצרים. בסביבה ישאלו: הכבר התחילו אנשי זרעניה בזריעה? היצאו אנשי זרעניה אל הקציר? וכמוהם יעשו כל הכפרים. הכל ידעו כי בזרעניה יש אחד אשר לא יאחר אף יום אחד את הזריעה ולא יקדים אף יום אחד את עונת הקציר.

חסן עבד־אל־האדי אבו עיד אינו מן הפלחים העשירים. רק שתי מעניות לו, צרות וארוכות, אשר האחת יזרע תבואת־קיץ והשניה – תבואת־חורף. ו“חַכּוּרה”1 לו מסביב לביתו אשר יזרע בה ירקות. אינו מטופל בקרקע, אבל חלקת החטים אשר לו היא תמיד המשובחה שבכפר, ולא זוג־עינים אחד מביט אליה פעם מתוך עליצות ופעם מתוך קנאה… רבים מן הפלחים הקרובים והרחוקים חקרו לדעת את סגולתו המיוחדה, מדוע מאירה לו ההצלחה את פניה תמיד? מה הסוד הצפון בסדר עבודתו? וכולם חקו את מעשיו: דיקוּ בהכנת ה“כְּרַבּ”2 כמוהו, שלש וארבע חרישות צפופות חוץ מ“שגאג” הראשון; שמרו את זמן החרישה לאחר היורה, להפוך את העשבים הרעים על פניהם, ואת זמן הזריעה… ומדוע אין תבואתם יפה כתבואתו?… היה רק פרט אחד אשר אותו לא ידעו הפלחים לעשות כמוהו. הוא היה מדיֵק מאד בבחירת הגרעינים לזריעה. בקשו לעשות כמוהו, אבל אין ידם כידו. היה לו “גוּרבַּאל”3 עתיק ימים, שלא החליפו מעולם ובעצם ידו היה מתקנו מזמן לזמן, ורחב היה וגדול עד כי יד אנוש רגילה לא תחבקנו, וכפוף במקצת, כפיפה משונה ומיוחדת במינה. בכלי זה הפליאה ידו לעשות. בשעה שהוא יושב בחצרו על הקרקע והגורבּאל הגדול בידו והוא מנקה בו גרעיני חטים לזריעה, באים רבים להסתכל בעבודתו. והוא אינו רואה אותם ואינו משגיח בהם, ראשו ורובו במלאכתו, פניו זורחים בהנאה מיוחדת, עיניו מכוּוָנות לנקודה אחת וידיו עושות במלאכתן במהירות ובזריזות נפלאה. הגורבּאל הגדול, המלא חטים, כנוצה בידיו… ובקצב מיוחד, לאחר כל שלש תנועות רגילות, הוא עושה ביד ימינו תנועה משונה מהירה אחת, המעלה בנקודה המרכזית על פני הגורבּאל קובץ של גרעינים – פנינים, ואז הוא חוטף אותם במהירות רבה ושׂם הצדה… וככה ידלה מתוך החטים שלו את הבחיר שבבחיר… נסו שכניו לקנות מאתו מן הגרעינים הללו – והוא לא יענה דבר, רק יתן בהם עינים, הנוטלות מהם כל חשק לבקש עוד… האֶל קודש־הקדשים שלו ישלח מישהו את ידו?

נסו הפלחים לבחור את מבחר גרעיניהם בידיהם ממש, ולא הצליחו. העין והיד של הפלח רחמניות הן ואינן יודעות לפסול מה שפוסל הגורבּאל… ומה שנראה פסול לפני רגע, שוב נשׂא חן בעיניהם ברגע שלאחריו…

־־־־־־־־־־־־־

חי לו חסן עבד־אל־האדי אבו עיד בשקט ובשלוה מאה שנים ומלא את חובתו על פני האדמה לפי שני הצווּיים אשר ידע מילדותו: צו השמים וצו האדמה. לשניהם נכנע, ואת גזרותיהם קבל באהבה. הוא חי את חייו השקטים, לא חשב ולא דאג, כי מה יחשוב ולמה ידאג? הישַנה אף כמלוא נימה ממה שנגזר בשמים למעלה וממה שהטילה עליו האדמה למטה? וגם על המות לא חשב ולא דאג ממנו. כשתגיע השעה ומשם, מלמעלה, יקראו לו – ישליך את מחרשתו וילך. ולמי תהיינה שתי המעניות אשר לו? מי יירש אותו? גם את הדאגה הזאת דחה בשתי ידיו: מאת אללה באה לו הקרקע ואליו תשוב. יתננה מתנה לטוב ולישר בעיניו. כלום אחרי גזרת שמים יהרהר?

ומי יודע אם לא היה ממשיך לחיות בשקט ובמנוחה עוד עשרות שנים, – היד אַללה תקצר?… אבל, הנה באה עליו רעה באחרית ימיו.

באחד הימים פשטה השמועה בכפר, כי הבֶּק, אשר מחצית אדמת הכפר שיכת לו, מכרה ליַהוּד. תחילה צחקו מביני־דבר לשמועה זו. רק ערמה בקש לו הבּק להגדיל את דמי החכירה של הקרקע. האם היהוּד לבם לקרקע? הידעו לחרוש ולזרוע? הלא רק אל התפלה ואל המסחר ישאו את נפשם. לחסן עבד אל־האדי אבו עיד לא נגע הדבר. השמועה עברה על אזנו ולא נקלטה בה. מאדמת הבּק לא חכר מימיו. אינו יכול אפילו להעלות על לבו מחשבה זרה כזו: לחרוש ולזרוע אדמה שאינה שלו! ואת היהוּד לא ידע ולא ראה מימיו. משער כפרו לא יצא ואל ירושלים ויפו לא בא. מה לו ולמקומות הללו? תבואה כי יש לו למכור, ובאו הרוכלים אליו. ולקנות – לא קנה מימיו. את בגדיו שזר בידו ואת נעליו תפר מעור הגדי. ושור כי ימות בעבודה ולקח את הגדול שבעגליו ורתם במקומו. העדר שלו כולו מגדוּלי חצרו.

השמועה אשר מביני דבר צחקו לה, התאמתה. הבּק מכר באמת את אדמתו ליַהוּד. והרָשות עמדה לו וסיעה בידו לקבל את חלקו, ואל המקום הזה באו יהוד – אמנם יהודים משונים, לבושים כפרַנְג', – והתחילו לבנות בתים, לנטוע עצים וגם לחרוש ולזרוע…

ושמועה מוזרה מן הראשונה הגיעה לכפר, כי היהוד חרשו את אדמת הכּרב, אשר קבלו מאת הבּק ואשר שלמו בעבודה לפלחים כסף רב בתור פצויים, וזרעוה חטים – לפני הגשמים!…וימלאו הפלחים צחוק פיהם: הלא אלה היו דבריהם, מה ליהוד ולקרקע?… ועד חסן עבד אל־האדי אבו עיד הגיע הדבר ויקשב קשב רב וצחוק לא צחק וארשת של צער וכאב רחפה על פניו… ומה שלא קרה לו אולי מעולם במשך כל חייו קרה הפעם, מפיו יצאה הברה בת ארבע מלים בפעם אחת: – התבואה תעלה שמיר ושית…

ואמנם הדבר ידוע לכל פלח. צחקו הפלחים. והוא נאנח, כאילו התבואה העומדת להנזק – תבואתו.

ירד היורה. כל הכפר יצא לעבודה תכופה וישכחו את היהוד ואת תבואתם שזרעוה לפני הגשם. מה להם ולכל אלה – דאגה גדולה וקשה מזו מעסיקה אותם, מורא הקרקע על פניהם: לא לאחר, לא להכשל, לא להפגם… אוי לו לפלח שנמצא פגם בעבודתו בזמן הזה… הלא פירושו: רעב, לו ולמקנה!… ואשר יעוות לא יתוקן. רק אחד היה בכפר אשר גם בתקופה הזעומה הזאת מצא לו זמן מעת לעת לצעוד בצעדים רחבים אל שדות היהודים ולהסתכל בזרע… בימים הראשונים היה חוזר אל הכפר ורגש של חמלה שפוך על פניו, ובימים האחרונים יש אשר מעֵין תמהון־לבב ירחף עליהם. מה ראה שם בשדות היהוד?…

ונערי הכפר, הרצים אל המושבה לראות במעשיהם של היהודים, חזרו פעם אחת וספור־פלא בפיהם: היהודים שופכים מלח על פני השדות… בעיניהם ראו: מלח ממש… הפעם לא צחקו הפלחים: כנדהמים שמעו את הדברים. מולחים את השדות!… ואין כאן מעשה שטן?…

עונת החרישה והזריעה נסתימה. ואַללה בעל הרחמים נתן גשמי־ברכה בעתם. השדות התכסו מרבד ירוק. נגמרו גם שתי החרישות להכנת הכּרבּ. והמהדרים כבר חרשו גם פעם שלישית. ומעל לבות הפלחים הוקל הלחץ. אם יתן אללה את המלקוש, ישׂבעו לחם כל השנה. ומשהוקל ללב שוב נפנו לדעת, מה נשמע אצל היהוּד. ומן הפלחים יוצאים, פעמים יחידים ופעמים חבורות חבורות, ללכת ולראות את שדות השכנים החדשים. הולכים בצעדים מדודים, בפנים רציניים, משוחחים בכובד־ראש ומסתכלים לצדדים בעינים מוּרדות. וככל שהם מרבים להסתכל, כן נעשים פניהם רציניים יותר, והשיחות… השיחות פסקו לגמרי: פני השדות של היהודים מרהיבים עין… התבואה כולה ישרה כאילו אֵם אחת ילדתה, והיא צפופה וירוקה ורעננה ואין בה עשבי־בר… ואל הכפר חוזרים הפלחים ופניהם נבוכים, עיניהם נוצצות ופיותיהם מלאים דברים חמים, קריאות של תמהון ושל השתוממות… כל פלח וכל קבוצה של פלחים, כשהם חוזרים משדות היהודים, כאילו חושבים להם לחובה לבוא ולספר לחסן עבד אל־האדי אבו עיד מכל אשר ראו עיניהם ולשמוע מה בפיו.

אבל אין בפיו אף מלה אחת. כאבן היה. אינו משיב ואינו שואל. פניו נעשו שחורים משהיו. ועיניו כהו. זקנה קפצה עליו פתאום. ואל שדות היהודים חדל ללכת. הוא שומר בלבו את אשר ראה ואת אשר הוא שומע יום יום ומחכה לאות שיבוא. מחכה בקוצר־רוח – והוא לא ידע קוצר־רוח מימיו. מחכה לגזר דינו – והוא לא ידע מימיו מוראו של גזר־דין.

והדברים המגיעים לאזניו נעשים מיום ליום קשים ומחרידים יותר ויותר. מספרים כי אין בכל הסביבה כקמת היהודים לגובה, לצפיפות וליפי־מראה. מספרים כי פלחים אשר בזרעניה ואשר בכפרים השכנים החליטו לנסות ולזרוע בשנה הבאה לפני הגשמים. מספרים כי יש מן הפלחים, אשר הלכו לשאול עצה מפי היהוד… ולמה נאמרים הדברים האלה בקולי־קולות כי יגיעו לאזניו? מדוע לא ידברו את דבריהם בלחש, כלחש־האֵבל שבו לוחש בזמן האחרון חסן עבד אל־האדי אבו עיד את המלים הבודדות שהוא נזקק להן לרגל עבודתו?… הלא טוב הלחש מן הדברים בקול קם – הלחש אינו דוקר כל כך…

ויום־הדין הקשה והמר בא.

שוב הגיעה תקופה שאין מוציאים בה אפילו רגע לבטלה. עת הקציר הגיעה! קוצרים את עמל כל השנה, את תקות כל השנה, ומי ישים את לבו לשיחות־חולין על תבואת היהודים? הכל עמלים, הכל טרודים. גברים, נשים, זקנים וטף ועמהם כל המקנה נמצאים מלפני הזריחה ועד לאחר השקיעה בשדה… והשנה שנת־ברכה וכל הידים מלאות עבודה וכל הלבבות – תקוה. והפנים, על אף העבודה הקשה, נוהרים מאוֹשר.

ורק פניו של חסן עבד אל־האדי אבו עיד אינם כשנה שנה. אֵבל כבד משוּך עליהם. וידו כאילו עיפה פתאום, ורגליו כבדו. אין שמחת הקציר במעונו. אמנם חלקת שדהו יפה מכל החלקות אשר בכפר, אבל קמת היהודים, הנראית מרחוק, מבישת את הקמה שלו… ועיניו רואות וכלות.

וכשהתחיל הדיש הביאו נערים מן הכפר, שבאו מן המושבה, מלוֹא חָפנַים חטים משל היהודים… והגרעינים עגולים, מלאים, ירקרקים, כפנינים… אחד אחד… מאַין להם גרעינים כאלה? מי בחר להם? מי נקה? בגורבּאל של מי?…

חסן עבד אל־האדי אבו עיד לא גמר לאסוף בשנה ההיא את גרנו. באמצע הדישה נפל כשדוד. אפסו כחותיו. בא יומו. ובאותו יום, שעות מספר לפני גסיסתו, שמעו שכניו, שבאו להפרד ממנו בפעם האחרונה, דבר מפיו, אשר לא שמעו מעולם במשך כל חייו, הברה בת שש מלים:

– היהוּד הפכו עלינו את סדרי העולם…

עצם את עיניו וסגר את פיו ושוב לא פתח אותם. למחרת הובא לקברות.



  1. חכורה – מקום בנין ומגרש.  ↩

  2. כרב – אדמה שנחרשה בקיץ בשביל תבואת החורף או שנזרעה בה תבואת קיץ.  ↩

  3. גורבאל – כברה  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות