רקע
נחום גוטמן
על האדון אייזיק ועל העגלונים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשנ"ט 1999
קובץ 10.PNG

בציור זה, נקרא לו ציור א', ציירתי את מר אייזיק. זה שמימין הוא מר אייזיק בדמותו הרגילה, ומשמאל – לאחר ששמע את פקודת־הגירוש, ואת פקודת אשתו. ולמה המגש שלפניו – תבינו מהמשך הסיפור.

עתה אתחיל מהתחלה:

הגברת אייזיק שמה את שתי ידיה הרכות על השולחן, משני עברי כוס התה, הסתכלה בהן ובשתי טבעות היהלומים שעליהן, הישירה את עיניה אל פני בעלה ואמרה בקול קצוב, כמו שאומרים פקודה לילדים:

– עליך לנסוע לפתח־תקוה, לשכור חדר ולהתקשר עם עגלון שיעביר את החפצים המעטים. ושלא ירמו אותך במחירים.

אני נותן כעת שורה ריקה – כדי שתסמל במידת־מה את הריקנות הגדולה שנתגלתה פתאום לפני מר אייזיק. הוא, משום־מה, הישלה את עצמו בתקוה שאת הטרחה הזאת – טילטול הבית ועקירתו מתוך השכונה הזאת לתוך מערבולת הבלתי־נודע, תקבל על עצמה אשתו, בין שאר טרדות הבית. לפעמים היה מר אייזיק גם תמים. נראה לו מגוחך להטיל עליו תפקיד כזה. הוא בקי בעיניני מסחר, אך לא בטרדות־בית. אך אין ברירה. אשתו אמרה.

שיחה זו היתה ביום השני לארכה שניתנה לפקודת־הגירוש – ולמחרתו, הוא היום האחרון. הלילה שבא לאחר השיחה הזאת היה ליל נדודי־שינה למר אייזיק. הוא טילטל עצמו במיטה מצד לצד והתפתל. אף־על־פי שנפלה עליו השינה היה לו יִסורים גדולים. אני משער לי שהטלטולים מעין אלה יש לגולם לפני שהוא נהפך לפרפר. עליו להתהפך מבפנים ומבחוץ ולסגל לעצמו סגולות שלא היו לו.

הנה לכן התרוצץ מר אייזיק מן הבוקר ברחובות השכונה, ועדיין לא השתחרר מאותן תנועות עצבניות שסיגל לעצמו בליל נדודי־השינה. כשראיתיו באותו בוקר בראשונה, עלה בדעתי להשוותו לגולם ההוא. איני לועג לו: אדרבא, הצטערתי על אבדן צורתו הרגילה, שהיתה מיושבת ובעל־ביתית. הנה בציורי תיארתיו בשני אפניו. אין חלק בראשו הקרח של מר אייזיק, שהתרבוש האדום שלו לא ניסה להתישב עליו – ולא מצא את מקומו. לבסוף נמצא התרבוש בין ידיו של מר אייזיק, שהיו פשוטות לפניו, כמתוך רצון להפגין: הנה, כמה הוטלו עלי דברים.

אחר־כך ראיתי את מר אייזיק קופץ ומתישב בעגלת־משא ההולכת לפתח־תקוה. ללא היסוסי־בושה עלה במידה ידועה של זריזות, משך קצת במכנסיו, כדי לתת ריוח לברכיו והתישב ליד העגלון המאובק.

לפי האופן שבו הפקיר את עצמו על הקרש המכוסה שק, ונתן לאבריו רשות להיות תלויים ברפיון – הבינותי שנסיעה זו עלתה לו במשא־ומתן קשה עד שנקבע שכר הנסיעה.

ובינתים נשתנה מאד מראה רחובות השכונה. בכל הבתים נפתחו שני כנפות־הדלתות. הכתמים השחורים של הפתחים, שנתרחבו שלא כרגיל, הישרו דמיון של הפקרות. כלי־מטבח הוכנסו לתוך ציפיות־כרים וארגזי־נפט. יש לקבוע יחס אחר וחדש לענינים רבים נושנים וקבועים. שולחן־הניתוח של הרופא עמד על המדרכה. הוא נדמה קטן וערום. באמצע הרחוב עמדה ספת־קטיפה אדומה, כך, תחת כיפת השמים.


קובץ 11.PNG

ילדים עוסקים בהתרת חבלים שהיו מתוחים בחצר. נתברר, שטוב לדעת לעשות קשרים קלי־היתר. טוב לדעת מה מידת אורך החבל הנצרך לחבילה. הו, הו, כשיוצאים לדרך ונוטלים רהיטים בלי דעת איפה תהיה התחנה ואם יהיה גג לראש!

אנשים שאינם רגילים בנשיאת משא מטים את גופם לצד שכנגד בהעוַית־פנים. הכל הולכים אל עבר הכביש הראשי שמאחורי פסי־הרכבת. צעדים ראשונים אין בהם משום בטחון. האנשים מביטים על סביבם אם באמת כבר הגיע הרגע לעזוב. שוהים קצת, מביטים לצדדים. נושאים עינַים. עננים קלים, יונים וגבעות־חול. האנשים השפילו עינַים חרבות, כאילו ראו עטינים ריקים מחלב. אין מושיע. כיון שהגיעו לכביש המאובק והלבן, והם כמפקירים עצמם לזרם מַים – התחילו פוסעים במרץ, התמדה והכנעה. כאגרופיו של אדם הלש בצק. כבר זזו ויצאו עגלות עמוסות רהיטים וחבילות לעבר הכביש.


בשעות הצהרים ראיתי את מר אייזיק קופץ מתוך עגלה שהגיעה מפתח־תקוה. הוא היה מזורז כאדם שכבר למד משהו ביום זה. תרבושו על ראשו, ידיו פרושות לפניו, כאילו נשא מגש עמוס.


 

מה היה, סוף־סוף, במגש העמוס

ספקות:

איך להתחיל לספר לאשתו על כל הקורות אותו בנסיעה זו? מר אייזיק ניסה להרצות במחשבתו את הדברים בדרך כרונולוגית, לפי ‘איך שקרו’ – וראה שיקשה לו להגיע לסוף ברור. ניסה על דרך התוצאתיות – ומצא כי זה מסובך מאד, ומניח מקום לשאלות־הסברה רבות. חשב לספר בדרך ההלצה, כאדם, כסוחר, שבטוח כי הצליח – ו’לא הלך' לו.

איך לספר, בלי להיכנס לפרטי המערבולת. איך להסביר שפתח־תקוה היא עיירה גלותית, זרועה בתי־כסא, הדפוקים מקרשים סדוקים, ללא מים שוטפים. זבובים גדולים. והוא ראה שם בין הקוצים שבחצרות רמשים אדומים בעלי נקודות שחורות. רמשים כאלה ראה בימי ילדותו לפני שיצא לכרך, והם עוררו בו געגועים לילדותו המלוכלכת והיפה. לא עלה בדעתו שרמשים אלה נמצאים בארץ. איך להסביר שבפתח־תקוה אין אסיפות וועדות ודיונים ובעיות. פתח־תקוה, כל אחד לוחם שם, פשוט, את מלחמתו לפרוסת־הלחם. כמו שהוא יכול. באידיש. בלי מדרכות. בבוץ ובניצול כל חולשות האדם. פרות מלוכלכות בצואה נוזלת. זבובים מרובעים. מורסים אותם בין אצבע ואגודל. אין שם אפילו קומפלט אחד שלם של כרכי ‘השילוח’.

ואיך להסביר את מראה החדר ששכר, הבנוי קרשים דקים שזרקו עליהם טיח דק. ותקרה של רעפים אדומים עם קני צפרים בין הקורות, ושכר הדירה יש לשלם מראש לשנה שלמה. שכר גבוה ביותר. והעגלונים (הוא מצא שנים אחים עגלונים) תובעים בשכר־נסיעה־אחת סכום כסף, שלפני זמן־מה אפשר היה לקנות בו סוס חי. ניצול מכוער של אסון שנתרגש על חלק מן הישוב. איך נעמוד בפני הגזירות ובפני האחים? ופתאום ייתכן שהם, האחים, גם לא יבואו בעגלותיהם. ונישאר תקועים. ואיך לספר לאשתו? הוא ראה מול פניו אצבע מושטת, אצבע של אשתו. והוא1 שמע את קולה האומר:

– בוריָה! אני תמיד אמרתי לך: הציונות שלך תמיט עלינו אסון.

בבית מר אייזיק כבר היו כמה חבילות, ארוזות וקשורות בתוך שטיחים, מוטלות על המרפסת. תריסי הבית כבר היו מוגפים, חוץ מאלה הפונים לרחוב. דרך הפתח ראיתי את חדר־האוכל; על השולחן הגדול עמדה הפתיליה. אי־סדר זה היה לכבוד יום מיוחד זה. בסיר שעל הפתילה התבשלה ארוחת־הצהרים ‘ממה שיש’.

מר אייזיק עלה בזהירות בשלוש המדרגות אל המירפסת, כנזהר שלא להיתקל ולא להשמיט את המגש שלו. עמד וניקה את רגליו יפה השק הפרוש והספיק לחשוב: שטות נוספת! למה לשמור על נקיון הבית – ממילא עוזבים אותו תיכף. הרים את ראשו ופגש במבטה של הגברת אייזיק. היא ישבה במקומה הקבוע ליד השולחן.


 

איך סיפר מר אייזיק

קרה הפלא. בדיוק ברגע זה ידע מר אייזיק איך לספר. כבמטה־קסמים נתברר לו פתאום, בתכלית, מה הספיק לעשות בפתח־תקוה ומה עוד עליו להספיק לעשות, והעיקר איך לספר לאשתו את הכל. מר אייזיק שמט את ידיו (המגש נעלם) ואמר:

– תני לי ממה שמתבשל על הפתיליה. עלי ללכת לבנק. להשיג הלואה. הגברת אייזיק הגישה לו את קערת מרק־העדשים. מר אייזיק אכל ונהנה מן החום שהתפשט באבריו מן המרק. נהנה מקוי האור שחדרו לחדר האפלולי בעד התריסים המוגפים ונפלו על הרצפה הנוצצת, וחשב: בחדר ששכרתי אין תריסים. נפלא! והשתומם שהצליח לספר לאשתו את כל קורותיו היום. נראה שבאמת הצליח מאד לספר הפעם. שכן הגברת אייזיק הגישה לו, שמסיים לאכול, מטפחת־באטיסט מגוהצת, בשלוה ובכבוד, ואמרה: – תן לי את המלוכלכת.


 

על דמויות שונות שיש למירפסת רגילה

בינתיים, כאילו הלך קטן המרחק שבין השמים והאדמה. אי־אפשר להלך בקומה זקופה. עגלות עמוסות עוזבות זו אחר זו. השכונה מתרוקנת.

מר אייזיק עוד לא חזר מן הבנק. הבנק ודאי כבר נסגר. הציפיה לשובו הלכה וגדלה בביתו. ואותה מרפסת רגילה, בעלת שלוש המדרגות, עמוסת החבילות, הפכה והיתה לעמדת־תצפית.

בני־משפחה עלו והשעינו עצמם על החבילות, כאילו היו סלעים, או שהיו מותחים את עצמם ועומדים על קצות אצבעותיהם ומסתכלים מעל ראשי האנשים אל עבר קצה הרחוב ליד שער הרכבת. עיניהם היו מחטטות ומחפשות לראות אם לא בא ראש המשפחה.

בשעה ארבע צצו ארבעה זוגות אזנים מחודדות של סוסים רתומים לעגלה. זו התגלגלה בזריזות, של מביא פדות, קרבה ועמדה ליד פתח בית אייזיק. ישבו בה שני עגלונים חסונים, כנראה אחים. הסתכלו במספר הבית, חייכו אליו, אך לא קפצו מן המושב.

– מר אייזיק בבית?

– איננו. אך תתחילו להעמיס את אלה החפצים.

– עד שלא נגמור בענין השכר – איננו זזים.

תשובה מפוכחת זו, בשעה מאוחרת זו, עם סיומו של יום אחרון לגמר פינוי השכונה – היתה כמכת־גרזן.

הראיתם חבית מים שדפנותיה נתבקעו והמים היקרים פורצים מתוכה, נשפכים סתם בחול הבולע אותם בלא־איכפתיות? ראיתם? כך היו דומים בעיני, אותה שעה, בני־משפחתו של מר אייזיק. הם עמדו סביב העגלה והיו כאילו הולכים ונעשים מצומקים וקטנים. כוחותיהם יצאו מכתפיהם ששופו, עברו לאורך רגליהם וניגרו ארצה לתוך המרצפת האדישה. הזמן חולף, עגלות יוצאות, ובאזנים כמו הלמות־תוף מהירה שאינה נותנת אויר לנשימה.

מעל התצפית ראו סוף־סוף בני המשפחה את ראשו הקרח של האב, עד שנתגלה כולו מתנשם ומחזיק את התרבוש לפניו.

האחים עלו והתיצבו במרפסת. אז התחיל המשא־ומתן על שכר ההובלה. אין אני צודק בקראי לזאת משא־ומתן. זו היתה מלחמת־שנַים שהתפתחה בין מר אייזיק ושני האחים. הכוחות לא היו שוים. כולנו עמדנו במירפסת, שנהפכה לזירה, והבטנו בעינים ריקות אל הלוחמים. מר אייזיק היה חביב, הוא ניסה לדבר בכל האפנים: דיבר כסוחר פיקח הבקי בהלכות־מסחר, אחר־כך בדרך השכל הפשוט והיושר, ואחר־כך הגיע לדרגה אחרונה, שוב לא התמקח, כי אם הוכיח כיהודי בעל־מוסר כי ‘עזוב תעזוב עמו’, ולבסוף – כציוני שקרא את לילינבלום. המירפסת נהפכה לבמת נואמים. הנואם לא פנה עוד אל העגלונים בלבד, כי אם אל הרחוב, אל הקהל. הוא כבר דיבר בלוית תנועות ידים מעוגלות אל האויר.


לא הלך!

האחים, לעומתו, אחזו רק בתכסיס אחד, שלא שינו אותו כל הזמן. האחים חילקו ביניהם את התפקידים. אחד מהם דיבר עם מר אייזיק, והשני, כדי לגרות את התיאבון לסיום מהיר של המשא־ומתן – התחיל מוריד בזריזות את הקרשים מעל העגלה, כדי לאפשר את העמסת הרהיטים לתוכה. ושעה שמיאן מר אייזיק להסכים למחיר הכבד – מדי היו האחים מחליפים מקומותיהם ותפקידיהם: הראשון רץ ומחזיר את הקרשים ומסדרם בזריזות, בתוך העגלה, כקודם, והשני – תופס את מקומו מול מר אייזיק ופותח במשא־ומתן מחודש, טרי ורענן ומלא יזמה כעפרון שחודד זה עתה. חילוף התפקידים בין שני האחים חזר שמונה פעמים.

מרת אייזיק, שלא היתה נוכחת בכל שעת המשא־ומתן, הופיעה פתאום, על הרקע השחור של החלון הפתוח, שלחה יד רכה ומעודנת עם אצבע זקופה אל מול בעלה ואמרה:

– הציונות שלך!

כעבור חצי שעה ראיתי את העגלה העמוסה של משפחת אייזיק עוברת ברחוב הראשי. על־פני כל החבילות היה מוטל שולחן, ורגליו המסורבלות מושטות אל מול הרקיע במחאה. כנבלת פרה בשדה.

הגברת והאדון אייזיק הלכו אחריה עד קצה הרחוב. הגברת לא הפסידה כלום מחשיבותה הרגילה. פניה היו מרוכזים, אך ללא פחד בהמי. משהגיעו לכביש פתח־תקוה עלו וישבו על העגלה.

הגברת אייזיק ישבה זקופה והחזיקה בידה שמשיה לבנה לימות־החמה ומטריה שחורה לימות־הגשם. שתיהן ביד אחת. והיתה האדם היחיד שהרחיק ראות עד לימות־החורף הבאים.


קובץ 15.PNG

קובץ 16.PNG

תל־אביב! אין להכירך. תל־אביב, את היית למחנה־גולים. כמו בתמונה של הירשנברג. ילדה עם קומקום. כמו בגלות.


 

יש הבדל, יש הבדל!

פתאום קרה משהו ברחוב. אנשים התחילו לרוץ אל עבר שערי השכונה. נשמע צלצול רם ועליז של דליים ריקים, קול שוט וקריאות. מתוך ענן אבק לבן שעלה מן הכביש הופיעו עגלות. אחת, שתים, חמש, שמונה, הרבה! עגלות של איכרים שדפנותיהן סולמות. עגלות שבזויותיהן נשארו תקועות שבלים. עגלות שהעלו באף ריח של מרחבים צהובים, לא מרחבי־חול כאותם שמסביב לשכונה, כי אם ריח שדות צהובים ברוכי־יבול.

והעגלונים, עגלונים צעירים, בעלי חולצות פתוחות וכובעי־קש רחבים. פניהם היו ידועים מאד, כאילו יצאו כולם מתוך תצלומי־קרובים השמורים בכל בית. דודים ובני־דודים.

העגלונים תקעו את השוטים בראש העגלות, ירדו ותלו שקי־מספוא לפיות הפרדות, וידיהם תפוחות מעבודה. קמטיהם הזכירו את חריצי האדמה הדשנה המתבקעת.

שיֶרת־עגלות זו באה לעזרת השכונה ממושבות הגליל. שיֶרת־עגלות זו שהתה יום ולילה בדרך עד שהגיעה הנה. שיָרה זו הלכה בדרכים עקלקלות, כדי לא להיתקל בצבא התורכי, שודאי היה מחרים את הפרדות, העגלות והעגלונים.

שיֶרת־עגלות זו הביאה עמה רוח אחרת. כשיש אחים, הו, כשיש אחים לעזרה – קל יותר לשאת כל אסון. בא הבטחון כי נוכל לאסון. יש כוחות,


קובץ 17.PNG

יש סבלנות. יש גם בת־צחוק ובדיחה קלה – ודאי שנצא מן הצרה בשלום. פתאום נראו האנשים כאילו התרחצו והסתרקו.

כך נתגלה הצד השני. במקום הדכאון באה ההתאוששות. ריח הפריחה של הפרדסים והמצות בסדינים הטהורים מרמזים על חג כמוס השמור למאמינים בו.


 

אחד בחור

עגלון, אחד בחור, התיר את הדלי שהיה תלוי על המוט שמאחורי העגלה והעמיד אותו מתחת לברז הקרוב. הפרדות הרחיבו שוקים בריאות והרטיבו בזרם מהביל את הכביש, כשעיניהן מביטות בעצבות לצדדים. לשמע קול מי הברז הרחיבו הפרדות את נחיריהן. עד שהמים מתבעבעים בדלי הביט הבחור בעינים נבונות אל בני־המשפחה שעמדו לפני הבית. לאחר שהפרדות שתו לרויה פנה הבחור אל סבתא (מאין ידע, כי סבתא היא המנהלת את עניני המשפחה הזאת?) ואמר:

– סבתא, החפצים מוכנים?

סבתא הביטה בו בראש מורכן מעבר למשקפיה וענתה:

– ברוסיה היינו נוסעים תמיד בכרכרות. כאן אין לנו כסף. אנחנו – ברגל.

– סבתא, מי רוצה כסף? – ענה הבחור – הנה את שבי לך על הארגז הזה, בצל, והביטי איך נכדיך ואני מוציאים את כל הרהיטים שאת רוצה לקחת.

סבתא אינה שבעת־רצון:

– מה נטפל אלי הצעיר בעל השוט? אין כסף לעגלה. אנחנו נלך ברגל. אחר רגע הוסיפה:

– מה השמחה עלי שאשב פתאום, באמצע המהפכה, על ארגז ודוקא בצל?

אפילו בחתונת בנותי לא ישבתי לנוח.


בהערה זו כבר הורגשה הכניעה. היה משהו בלבה, אך לא גילתה אותו. בפניה ניכר כי רוצה היא להימנע מלקבל עזרה מקופת־הקהל. הנה לכן הזכירה פתאום את העיר חרסון וימי־עשרה.

– סבתא, מדוע אינך מבינה? – משדלים הנכדים – הוא אינו עוזר בעד כסף.

– מרגע שבא הבחור עם הסוסים, אני כבר אינני מבינה אצלכם!

‘הבחור עם הסוסים’ הביט בעיני סבתא, בת־צחוק פישקה את שפתיו וגילתה שינים לבנות, העולות במקצת זו על זו. הדבר שיוה לו הבעת־חן משונה. בת־צחוק כזה מצטחקים רק בני־משפחה בים לבין עצמם.

בת־הצחוק עשתה את שלה.

– טוב, הנה אני יושבת – אמרה סבתא מתוך ויתור.

– כן, סבתא, שבי־נא בצל. לא נשכח אותך פה. עוד אושיב אותך בראש העגלה. ליד המצות העטופות בסדין הטהור, ועיניך תהיינה צופיות על־פני הדרך. נרפד מושבך ולבך ירחב אל מול השדות, כאילו יוצאת את לקדם את פני הימים הטובים שנכונו – לך, לנכדיך, לתל־אביב ולכולנו. מגובה מושבך תראי אותם, את הראשונה! ותבשרי אותם לנו.

הוא מדבר, ובינתים מרים בקלות את החבילות ומסדרן בתוך העגלה, כששריריו מתרוצצים הלוך ושוב תחת שכבת־העור הדקה והשחומה של ידיו.

הוא פנה ועלה אל מרפסת השכן, ממול, והתחיל להעמיס גם את חפציו על העגלה. בפינת החדר ראה כורסת קטיפה אדומה, מאותן הכורסאות שבאגדות, שסבתות יושבות בתוכן וסורגות, ומשענות רפודות להן מן הצדדים והדום לרגלים.

– וכסא־נוח זה תקחו עמכם? – שאל הבחור, נשא אותו וקשרו יפה בראש העגלה, הציב כמה ארגזים וכסאות ועשה מהם מדרגות. הרכין עצמו בחן ואמר:

– סבתא! הִנֵה!


 

האדמה מסביב היתה שלנו

בינתים יצאו עגלות אחר עגלות. הן הלכו הלוך וחזור בין כפר־סבא, פתח־תקוה ותל־אביב. השכונה הלכה והתרוקנה. בית אחר בית עצם את תריסיו והדלתות ננעלו. אל התריסים נצמדו קרשים בשתי־וערב, כפי שמסמנים המורים חיבור שאינו טוב. רחוב אחר רחוב התרוקן.

רוח אחר־הצהרים קמה והסיעה את פיסות־הנייר ושיירי הקש ושלחה אותם לפני העגלות היוצאות לדרך.

עוד שעות אחדות, והחול שנדוש כל־כך, במגרשים שבין הבתים, ביום נסער זה, ברגליהם של אנשים נסערים – יהיה חָלק ולָטוף, והבתים יעמדו שקטים וסגורים, כאילו אחוזים בחבלי־שינה וכישוף.

העגלה העמוסה ניטלטלה מצד אל צד בכביש המשובש, המוליך אל פתח־תקוה, ויצאה אל השדות שמאחורי חורשת־האקליפטוסים. סבתא ישבה בכורסתה. הרוח, שמכבר חדלה להעיף את פיסות־הנייר והקש, נטפלה לקווצת שערותיה הלבנות, שביצבצה משביסה. סבתא שלחה את ידה המקומטת והזריזה, משופשפת־הצפרנים מרוב עבודת בית – והשיבה את קווצת־השערות למקומה. היא ישבה זקופה והתבוננה אל אשר לפניה במרחב. האדמה מסביב היתה שלנו. ריח משכר עלה מן הפרדסים הפורחים והתמזג עם ריח דק של מצות, שהיו בסדין לימינה של סבתא.

סבתא הצטחקה ואמרה:

– ואת פני חג־הפסח נקבל בשדות.



  1. “והא” במקור המודפס. צ“ל: והוא – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות