לתוך לוע השטן    🔗

כבר התרגלתי מאד למכנסי הארוכים. כבר נתמתחו ליד הברכים, וארכובותיהם נשרכות ברשלנות על הנעלים. כבי עול אני לקפוץ לתוכם – והם הקפיצו אותי לתוך לוע השטן.

ישבנו מסובים אל השולחן ואכלנו ארחות־צהרים. שולחן עגול היה. והארוחה דלה, עד שאפשר לאכלה בלי כף ובלי מזלג. אך משום המנהג היתה סבתא עורכת עליו כפות, מזלגות וסכינים.

האוזן היתה קולטת בשמחה את קול הקשתם בצלחת; צליל זה היה מיד מגרה את הריר בפה. תאבון־כלבים. בלי תיאבון גדול היה קשה ללעוס מאכלים מחוסרי־בשר העשויים מכל מיני ‘במקום’.

שפשוף כמה זוגות נעלים ליד הפתח – ונקישה בדלת. צללית גדולה של חייל תורכי גדול עמדה בפתח הנמוך וסתמה אותו כפקק. בין זרועותיו, כמו מתוך חלונות, ניבטו עוד שנים. אחד מאלה, שראיתי רק את ראשם, פער פה ואמר:

– הם באים לתפוס חיילים משתמטים.

החייל הגבוה, הפקק, הביט סביבו בבטחון של כנר ראשי. הביט אל המטען החי שבצריף: סבתא, שתי אחיות, ואני, בן הארבע־עשרה. סך־הכל. ודאי שהיה מאוכזב. החייל הגבוה, הפקק, צעד צעד לאחוריו כסרטן, כדי לצאת מן החדר. אך בעל הפה הפעור נשתחל ונכנס ובחש בעיניו. עיניו גילו את המכנסים שלי ועמדו. הכל הביטו אליהם. המכנסים לא דיברו – אך היו ארוכים כשל מבוגרים. פשט הפקק יד ארוכה, כפה למעלה, ואמר: –’ויסיקה' (תעודת שחרור מן הצבא).

הוצאתי מכיסי האחורי, שהיה כמו טלאי, פיסת־נייר המעידה על גילי ושאני תלמיד בית־ספר. היתה כתובה בתורכית טובה שכתב מורנו לתורכית וחתומה בחותמת עגולה.

הפקק שקל אותה בכפו הפשוטה, טילטל את ראשו ימינה ושמאלה וקרא אלי.

– בוא.

אז נכנס בעל הפה הפעור לתפקידו ואמר:

– הגוי אמר שאתה חייל משתמט. התעודה אינה טובה. הגוי אמר שאתה בן עשרים ואחת. ואלה מכנסים של בן עשרים ושתים ושאתה משתמט שנה שלמה – הרי שאתה בן עשרים ושלוש, והגוי אמר שהוא לוקח אותך למשטרה המרכזית, לרמלה.

עדיין עמדנו סביב השולחן העגול. היינו מוכי־תמהון. המזלג שהחזקתי נשאר בכפי. פשט החייל, הפקק, יד־ימינו לאחוז בכתפי. זזתי שמאלה, כדי להשתמט ממנה. הרתיעו עצמם גם שאר בני־משפחתי שמאלה. פסע הפקק פסיעה לקרוב אלי. זזתי פסיעה. פסע הפקק שתי פסיעות. זזתי אני ובני־משפחתי שתי פסיעות. החיש הפקק כמה צעדים לתפסני, מיהרנו אנו סביב השולחן. סבנו סיבובים, שמאלה, ואחר־כך בא שינוי תכסיסי וסבנו כולנו ימינה. אז שלף החייל השני כידון והניעו כשוט. הסחרחורת עמדה ואני נצודותי.

בעל הפה הפעור:

– הגוי אמר שבעשר מג’ידיות יוכל לקרוא בתעודה שלך שאתה תלמיד. הגוי אמר שאני בעל משפחה וילדים. הגוי לא יודע חכמות. הוא אמר שאתה רדפת אחריו במזלג להרוג אותו. אם לא יצליח לקרוא את התעודה אפשר שיתלוך. סבתא חייכה חיוך עצוב, הוציאה את המזלג מידי ואמרה:

– לך אתם, בני. כסף אין לי, אתה יודע.

 

יתלו אותי    🔗

הרחוב היה ער ומרובה באנשים. מאלה שהוגלו מתל־אביב. הרוקח, שעסק בחנותו בסינון מים רותחים לתוך בקבוקים קטנים, הרים ראשו ואמר: – יוסקה כבר תפס שוב את מישהו.

מישהו – זה אני במכנסַים ארוכים. עברנו על־פני ועד המושבה. בפתח ישב המזכיר ועיפרון מושחל לו מאחורי אזנו. הבהיק במשקפיו כתופס ענין והוסיף לשבת. חיים אדישים. עברנו על פני הבית האחרון. בחלון ראיתי את יונה. שערותיה היו מתוחות וגילו שביל ירקרק שחצה את קדקדה. ריסי עיניה היו ארוכים ומפילי־צל. הסמקתי ורציתי שתראה אותי. היא לא ראתה אותי משום שאחיה קרא לה מן החדר השני: – חמורה!

הייתי עזוב. יתלו אותי. יונה, אני שיקרתי לך. איני יודע לחלל בחליל.

הגענו לקצה המושבה. בצל אחד העצים שבחורשת־הזיתים חיכו לנו שני חיילים וחמישה תפוסים נוספים.

החייל הגבוה, הפקק, שהיה הקצין, ישב והשעין את גבו אל עמוד ששימש כגדר. נניח, שהעמוד הוא עתה מרכז (לתמונה). אני מזיז אותו בדמיוני קצת ימינה, כדי לתת מקום לרגליו הארוכות של הקצין. אין ספק שצריך הייתי להתחיל בשלושת הקמטים שעל מצחו הנמוך. עקשניים ואומללים. ראיתי קמטים כאלה על מצחן של פרות גרומות ידועות רעב. אם אשפיל את מבטי מן המצח אל הידים הגדולות, הרפויות, חסרות־המעש – ואעבור מהן אל הרגלים – איטיב לעשות, שכן חשבתי להתחיל ברגלים שהתבלטו בנעליהן הפתוחות. רגליו, העטופות חותלות רשולות, היו נתונות בנעלים, פעורות־אגפים, ללא שרוכים. מידת הפרטים שראיתי בפנים ומידת הפרטים שנתגלו בנעלים הפעורות איזנו את הצד השמאלי עם הצד הימני.

ואשר לאור, הוא היה מסַנוֵר, כי נפלה הקרנה מבוהק האבק שבדרך. נמצא איפוא שגופו של הקצין שלי נראה כצללית, הצבעים שבו איבדו את ניגודיותם, דרך משל, כאותם הצבעים שאנו רואים בתאנה בשלה: לכאורה צבע אחד שלם לכולה, אף כי המסתכל יראה בה כמה גוני צבע. אפילו צבע הצל, כדיו שנשפכה, היה כהה ונתמזג עם צבע פניו של הקצין. אם להוסיף ולתת בכתם של הראש קוים של אף ופה פעור־למחצה, בסדר! סידרתי את ראִיָתי.

נכון, הקצין היה רבוץ. ככלב מזה־רעב ויגע־נדודים הרובץ בצל ומשלח לשון שוקקה.

קמטים אפקיים אלה במצחו, שהם באמת נושא התמונה, מקומם בראש התמונה ובאמצע. כל המראה הזה ריאליסטי, כבד ומסוים. זה נפלא. אני לא רואה בתמונה זו כל סמל; אך כמה דברים הסיחו את דעתי מן המסגרת שקבעתי מראש.

 

העמוד    🔗

העמוד אשר עליו נשען הקצין, קליפתו נתקלפה בכמה מחלקיה מחמת החום וחשפה את בשרו, שהיה בחלקיו צהוב ובחלקיו אפור. שארו נתבקע כמה בקיעים לארוך, בקיעים לא שוים בגדלם ובצפיפותם. תאי העץ וחלוקת המיצים שבו לא היו אחידים, כבעת שהעץ עוד היה חי את חייו הראשונים. אני רואה שיש לו כעת חיים שניים. חיי דומם.

העמוד היה מיושב בשבלולים לבנים, שהתגודדו עליו בצפיפות – עד שכיסו אותו והיו דומים לפריחה של ‘מטה־אהרן’, אף אמנם הפכו את העמוד המת למטה־קסמים, מאותם העצמים השַיָיכים לעולם אגדות־הילדות, מקום שהצדק תמיד ידו על העליונה.

הנה, כשרואים דברים כאלה – מפריעים הם לראיה הפשוטה, המכווֶנת לענין אחד מסוים. (נחום, אתה מתרחק, אתה מחליק על ריצפה רטובה.) מפעם לפעם היו כמה שבלולים שולחים וזוקפים קרנַים גששניות, מוציאים ראש מוקרן ומזיזים עצמם, בתמימות ובכובד של תקופת הפליאוקן (נחום, חזור לענין!).

הבטתי שוב אל הקצין. אין ספק, הוא מעורר רחמנות. נותק מארץ רחוקה, לא בטובתו, לא לפי תפקידו, אינו יודע קרוא, בארץ זרה, ומי־יודע־מה נכון לו בביתו שבהרי אנַטוליה.

(נחום! נמאס להבין את הזולת ומתוך כך לחוס על האחרים. סדר שתסתלק, אתה והתפוסים האחרים. קח ענינים ביד – נידון־לתליה שכמוך. שלא תסתתר מאחורי גבה של האמנות.)

 

אורי    🔗

כל הקריאות הללו שאני מביא בסוגרים הן קריאות־בינַים של ידידי אורי פַרברוב־צבעוני. אין אני פוסק משמוע את דבריו ותגובותיו על כל ענין שאני חושב ומרגיש. אני גם רואה אותו. הוא שזור בחיי. אני רואה את תלתליו הצהובים על מצחו הבולט, כשהוא מתנפל עלי תמיד בשצף. אני רואה גם את אצבעות רגליו בסנדלים דומות לתפוחי־אדמה קטנים, המגלות טוב לב – שאינו בנמצא על קצה־לשונו.

מה מידת האמת באמנות, קישוט בלבד? ראיה נועזה ריאלית, או ציצים אסתיטיים? רכוכית אסתיטית – הנה על דברים אלה וכיוצא־באלה התדיַנו הרבה, בהיותנו יחד, ובדמיון – כשאנו פרודים.

ואני אומר:

– הוי, כל אלה שעוד לא איחרו, קנו לכם ידיד.

אורי, ראה איזה יום נפל לי יום זה. איך אתחיל לספרו לך. ראה מה שופשפתי ביום זה. הנשאר בית־קיבולי כפי שהיה תמיד? הלא אנחנו כלפי־עצמנו. אין זו תצרוכת לאחרים, ואין זה חסד לאמנות, אל תרצה לחייֵך אלי בחסד. חמור! יום זה אני רואה דברים.

 

יוסקה    🔗

היחיד אשר לא נתן להירגע (כי בינתים פגה המתיחות – המרחב השפיע) היה בעל הפה הפעור. הוא עדיין בחש וטרח לתרגם את מה שלא אמר הגוי. והיה משטח לפנינו איומים, כשטיחים לפני השולטן.

אז ראיתי כי השקט הזה שהיה – רק כלפי־חוץ היה. האי־איכפתיות בדמותו של הקצין היתה מכווֶנת: – אני משלח אתכם, לרמלה!

התפוסים, מי שלעס קוץ יבש, ומי שהסתכל בעיון רב בצורת אצבעות רגליו. בחלונות הבתים המרוחקים עמדו והסתכלו בנו. לא, האויר אינו שקט כפי שדימיתי מראש. הנה לכן התרוצץ כל־כך יוסקה, ורצה לבקע מה שהוא אצל מי־שהוא – ולהזיז את הענינים.

– שלמו לו – סיים יוסקה וישב.

– למעשה, – אמר אחד התפוסים – לו מיעכנו קצת את פרצופך המנוול, היה הכל מסתדר.

– אין זה כל כך פשוט, – אמר תפוס אחר – יוסקה אחד זה כבר עשה הרבה צרות – וגם יוסיף. אך הוא יודע למצוא דרכים אל השלטונות והוא מביא ישע במקרים כאלה, שהכל כבר נואשו מהם. כמו כל מוסד ציבורי, על כל מגרעותיו, הוא מביא גם תועלת. יוסקה מוסד ציבורי מועיל. הוא נותן לקצין הגדול ולקצין הקטן ולחיָלים. לא כל הריוח נכנס לכיסו. וגם זו אמת. הוא מטופל במשפחה גדולה. יש לו כוח־זכרון. אם תפס אותם פעם יתפוס אותך בשניה לאחר חמישה חדשים.

– כסף או רמלה?

חבל־הכביסה, שהייתי כבול בו, היה עשוי קשר מסורבל, והכאיב לזרוע.

 

אחד    🔗

האדם הזה ישב מולי. אחד החבושים. הגזמתי בגודל החלונות שבין זרועותיו. עיקמתי והארכתי את קוי הזרועות – כדי שיהא מקום בחלונות לכל מה שראיתי בעדם. את המשקפַים הוספתי מדמיוני. ניחשתי לפי מבטו המאומץ כי הוא בעל משקפים. ואמנם היו לו משקפים בכיסו. הוא עצמו הסביר לי:

– לי בכיס יש משקפַים. אם נקבל מכות – שלא ישברו.

מכיון שהתחיל, המשיך:

– יש לי שם תעודת־אזרח אוסטרית. אותי אין התורכים יכולים לאסור. צריך איך־שהוא, שלא לתת לנו שנתפורר. כשבאים לאסור – אני מוסר את עצמי. עוזר קצת – ומַראה את התעודה. מקשר עם הועד. אנחנו שלושה כאלה. תעודות אמיתיות. דמורליזציה ציבורית. אתה מבין, לאן אנחנו הולכים?

– לרמלה!

– רמלה? כלום! לאבדון! כאן, בישוב, שיהיו לנו יוסקה ושו'… אחרי לילינבלום, אחד־העם, שומרים, ועד מטבח־פועלים. דוקא לאבדון.

היתה לו חתימת־שפם קטנה על שפתו העליונה; והוא הביט בי כאילו הכירני לשעבר. כתפַים נפולות, זרועות רזות, דיבר לא מגופו – כי אם מרוחו. כל הנוף נראה לי פתאום שונה, דרכו. הנה מכאן הגעתי לידי ציור חלונות בין זרועותיו.

(– תחדל להיות מצלמה חמורית. זוז.)

(– אורי, עזוב אותי. אני פעם אחרת אסביר לך.)

 

קיבלתי    🔗

ניעור בי חשק לגמגם. הרכנתי עצמי לעבר בעל התעודה האוסטרית ומילמלתי:

– שמע־נא. למה לי לשתוק. אני צריך לאמור לך. למה לחכות לנקרולוג? אם אתה כזה, אם יש כמוך, שיודעים מה הם רוצים ומתמרדים נגד עולם מכוער שעושים לעצמם האנשים; אם יש אנשים, ואתה אחד מהם, אשר דרכם נראה הנוף אחרת, יותר יפה וחגיגי – אז הדרך הזו, הנה זו המלבינה לפנינו – תוליך אותנו, אמנם, לרמלה, אך לא לאבדון. משום ש, יען…

פתאום נחתה על פי מכה חזקה. הרגשתי שאני לועס דם בפי. הקצין, שהיה אדיש כזיקית בשמש, התלקח, פתאום, ושלח לי מכה זו במלוא תנופת ימינו.

– דומו, כלבים!

(עכשיו כבר תזוז?)

המכה על הפה היתה נפלאה. לא במובן של מכה. ממנה והלאה התקדם הכל בסגנון של טלגרמות. שתי שינַיים נעו בפי. בעל תעודת־האזרח האוסטרית – קפץ. כל התפוסים עמדו על רגליהם. מה הוא מכה את הנער! (זה אתה, נחום, עם כל ההבנות וכל הראיות שלך.) התעודה נכנסה למחזור, ובעלה כבר עמד חפשי. שלושים מג’ידיות ירדו והיו לעשר. וגם הן אינן. בעל התעודה כבר מניע רגלים צנומות בתוך מכנסיו הרחבים, פונה בין הבתים שבטבור המושבה. וחזרו משם שנַים. היו בועד־העזרה. התירו את החבלים מעל ידינו. ויוסקה לחש לקצין ברוב שמחה לגמר הטוב:

– אמרתי לך! תתחיל בילד.

מכנסַים ארוכים

כששבתי הביתה ניצבה הצלחת על השולחן העגול, המזלג, הסכין והכף לידה. סבתא עמדה בעומקו של החדר וחייכה אלי בעצבות:

– השמלה של דודה שרה, שממנה תפרו לך את המכנסים, אינה מביאה ברכה, בני.

– המכנסַים הארוכים, סבתא, הם.

שכבתי על הספר ופני אל הקיר, הידקתי לשוני אל שיני הרעועות וחשבתי:

– עכשיו, אורי, אליך! מכנסים ארוכים אני רוצה. אתה מחויב להבין לי, משום שאני רוצה במה־שיבוא, במה־שהלאה. משום שאני יודע שמה שבסוף הוא העיקר. גם הסוף עצמו. באמונה שלמה, אני רוצה להכביד על כף־המאזנים אל צד מה־שבעתיד.

עוד ראיתי את התלתל הצהוב על מצחו של אורי, אך לא קלטתי את תשובתו נרדמתי.