רקע
יהושע חנא רבניצקי
בן־עמי: פרקי זכרונות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; תרצ"ח

 

א

בשעות הרעות, שהתרגשו ובאו על היהודים בנגב רוסיה, בתוקף סערת הפרעות הנוראות, בשנת 1881, יצא הסטודנט הצעיר מרדכי רבינוביץ, הוא “בן־עמי”, מאודיסה לחוץ־לארץ בתור שליח־מצוה של אגודת צעירים נאורים בשם “עם עולם”, שחבריה הציבו להם למטרה לצאת מארץ העבדות לארץ החֵרות, אמריקה, על מנת ליסד שם מושבה ולעסוק בעבודת אדמה, המחיה את גופם ונפשם של בעליה. בן־עמי, שהיה אף הוא, כנראה, אחד מחבריה של אגודה זו, יצא לפניהם בעיקר כדי להשתדל לפני באי־כח של חברת “כל ישראל חברים”, בברודי ואחר־כך בפריז, שתואיל להקדיש מקופתה תמיכה הגונה לאיתה האגודה האודיסאית בשביל להקל על חבריה את הצעדים הראשונים בדרכם הקשה בארץ החדשה. לאחר חמש שנים חזר מגיניבה, שהתישב שם לשנים אחדות, למקום מגורו הקודם, לאודיסה, בתור נושא דגל של הרעיון הלאומי ושיבת ציון, אותו האידיאל, שלקח בינתים את כל לבו, לב עברי גמור, המלא אהבה עזה ונאמנה ל“עם עולם” ולכל אוצרות רוחו ויקר סגולותיו.

באותן השנים המועטות, זמן ישיבתו של בן־עמי בחו“ל, נעשה לסופר בעל־שם מפורסם בעולמנו בתוך בני עמו. עוד לפני יציאתו מאודיסה התחיל תלמיד האוניברסיטה לנסות את כחו בעט סופרים ופרסם מאמר אחד ב”רזסוויט" (בשנת 1881), ובחו"ל הקדיש את עטו ועתו ביחוד לעבודה ספרותית. משם כתב שורת “מכתבים מפּאריז”, שמשכו עליהם את עיני הקוראים, אחר־כך הדפיס כמה ספורים. בספוריו אלה, שגלה בהם כשרון מצוין, קנה לו שם גדול בעולם הספרות הרוסית ליהודים בארץ מולדתו, והשם “בן־עמי” נתחבב מאד על קהל הקוראים.

ובאותו הזמן, שחזר בן־עמי מגיניבה לאודיסה, נתגלגלה עלי הזכות על־ידי אחד ממכירי להכיר מקרוב את הסופר הצעיר ועיני ולבי ראו אותו בתור אדם המעלה, בעל נפש שאינה מצויה, מיוחדת במינה, בוערת באש קודש כל הימים, איש מוקיר ומעריץ בהתלהבות יתירה את הטוב, היפה והמשובח בעיניו, ודוחה בכל כחו, ברוגזה סוערת וברגש של בחילה ושאט־נפש, את הכעור והדומה לכעור, ביחוד כל דבר פגול, שנושא עליו סימני התכחשות לעם סגולתו, לאוצרות רוחו ומסורותיו.


 

ב

לעומת רוב בני האדם, שהיה בן־עמי מבטל אותם בלב ובפה מלא, ביחוד מתוך אותה “האריסטוקרטיה” החומרית והרוחנית, כביכול, המתרחקת מעל עמה וכל הקדוש לו, – היו מועטים שכבודם היה יקר בעיניו. ביותר היה מכבד ומעריץ בכל כח התלהבותו הכבירה שני אנשים בעלי שם טוב אשר באודיסה. שניהם נחשבו בעיניו לענקים וגאוני הרוח, כל אחד במקצוע שלו: מנדלי מוכר׳־ספרים בעולם הספרות והחזן בבית־הכנסת לברודיים, ר' ניסן בלומנטל, בעולם החזנות והנגינה. על שני אלה היה בן־עמי מדבר בכל עת בהתפעלות יתירה כחסיד נלהב על רבו הנערץ.

שני העולמות האלה, של הספרות ושל הנגינה, היו הקרובים ביותר לרוחו של בן־עמי והיה מרגיש בכל נפשו ובכל מאדו את כל הטוב והיופי הצפון בהם.

החזן ניסן בלומנטל כבר היה, כמדומה, בעת ההיא שתוק לגמרי, ובן־עמי זכר לו רק חסד השנים הקודמות, שהיה מתענג בכל נפשו על נועם תפלתו בבית־הכנסת, ובהיותו תלמיד של הגימנסיה ואחר־כך של האוניברסיטה היה מבקר בכל ימי שבת ומועדים בהיכל הברודיים והנשמה היתירה שלו היתה שואבת ממעין־ברכה זה עונג רוחני בשפע רב. אולם מנדלי גם לעת זקנה לא תש כשרונו הספרותי ולא נס ליחו ורעננותו. ובן־עמי, בחזרו מחו"ל, היה נכנס לעתים תכופות לביתו של מנדלי ונהנה מזיו שכינתו הנאה מרובה. הוא היה מעריץ נלהב של מנדלי שבכתב, ואף מנדלי שבעל־פה היה חביב עליו ביותר.

כשהכרתי את בן־עמי מקרוב היתה אחת משאלותיו הראשונות: אם יודע אני ומכיר את מנדלי ואם אני בא לפעמים לבקרהו בביתו. וכששמע מפי תשובה שלילית על שאלה זו התפלא מאד על כך: כיצד בן־אדם מונע את הטוב מנפשו, בהיות לאל ידו להתחמם כנגד אורה של אישיות גדולה וכבירה כזו? וביותר רבה השתוממותו של בן־עמי כשאמרתי לו, שאמנם הייתי פעם אחת בביתו של מנדלי, כדי לבקש ממנו איזה דבר ספרותי בשביל הקובץ “המעורר” (“דער וועקער”), שהתכוננתי להוציא בשפה המדוברת לשם הפצת הרעיון של חבת ציון וישוב א“י, ולאחר “קבלת־הפנים” הראשונה נסתלקה ממני התשוקה להכנס אליו שוב. ולא נתקררה דעתו של ב”ע עד שבאחד הימים הקרובים באתי עמו יחד לביתו של מנדלי ולא עברו ימים מרובים עד שנעשיתי לאחד ממקורביו של זה ומעריציו, לא רק בתור סופר מהמדרגה הראשונה אלא גם בתור אישיות כבירה ומזהירה יוצאת מן הכלל, ונוכחתי לדעת אז עד כמה עלול בן־אדם לשגות לפעמים אם הוא בא להוציא משפט על זולתו על־פי הרושם הראשון בלבד.


 

ג

לא עברה תקופת ימים רבים וחבורה קטנה של ארבעה־חמשה אנשים, הקרובים זה לזה ברוח, אף אם לא תמימי־דעות בכל דבר, התחברה יחד והיתה מתאספת פעם בשבוע לשם שיחה לבבית על כוס תה. ולפעמים קרובות היה “הסבא”, הארי שבחבורה, קורא לפני בני החבורה בהטעמה יתירה את הפרקים החדשים של ספורי־המעשיות, שיצאו מתחת עטו, והשומעים המועטים היו נהנים הנאה מרובה ומתענגים על התוכן ועל אופן הקריאה יחד, כי היה “הסבא” מיטיב לקרוא את יצירותיו באמנות רבה. ובן־עמי מרבה להראות את אותות התפעלותו יותר מכולם, ובשעות אלו של התרוממות הרוח כל עצמותיו תאמרנה: סבא, מי כמוך בסופרי ישראל!

אולם בכל גודל ההערצה, שהיה בן־עמי מעריץ את “הסבא”, לא היה נמנע לפרקים מלהראות תנועות אי־רצון גמור בשעה ששמע מפיו דברים, שמצא בהם פגיעה באמונות ודעות שלו. במקרים כאלה לא יכול ב"ע הרגשן להתאפק ולעצור ברוחו הקפדני והיה מתריס אפילו כנגד “הסבא” האהוב והנערץ ומשים גם בו תהָלה בחריפות יתירה.

וזכורני ביחוד דבר קשה אחד שנפל בין “הסבא” ובין “נכדו” בן־עמי, מעריצו הנלהב. שלשתנו ישבנו במלון הנהדר על שפת הים, שהתאכסן בו הסופר המפורסם שלום־עליכם. האורח החשוב הזה, שבא מקיוב לאודיסה לימים אחדים, הזמין אותנו לבית מלונו וקיים בנו מצות הכנסת־אורחים ביד רחבה; השולחן היה ערוך בכל טוב, ואנו, אורחיו, שעה של קורת־רוח מיוחדת היתה לנו. “הסבא”, כדרכו, פיו מפיק מרגליות ושיחתו מאירה ומזהירה, והמסובים שבעי עונג ונחת רוח. והנה יצא מפי “הסבא” לשם שיחה נאה איזה דבור, שהרגיש בו ב“ע כעין עקיצה מכאיבה כלפי כנסת ישראל או “חבת־ציון” (עצם הדבור נשמט מזכרוני) – והשומע הרתחן התמלא כלו קצף ובקול רגזן השמיע דברי נזיפה כלפי הדובר. מצב רוחם של המסובין התקלקל על־ידי כך ונסתלקה השכינה החגיגית; ואעפ”כ כלנו – וגם הסבא בכלל – מחלנו לנוזף על דבריו הקשים, שיצא מלב עברי כואב. ולבי אני – צריך אני להודות – הגה כבוד בשעה זו לבעל ה“עזות דקדושה”. ידעתי היטב את היחס של “נכד מתפרץ” זה ל“סבא”, העומד בעיניו לעילא ולעילא מכל “בני עליה” ויחידי סגולה, ובכל זאת, במקום שנדמה לו איזה חלול כבוד של דבר הקדוש לו, לבו מתעורר בכל עז והוא זורק מרה ואינו חולק כבוד גם לרב יקר וחביב.

וכך היתה דרכו של בן־עמי במסבות אנשים קרובים ורחוקים. לעצור ברוחו לא יכול ולא רצה בשום פנים. מדה זו של “סבלנות” ביחס לדעות אחרים לא היתה בו כלל. בכל עת כלו כהר־געש, שה“לַבה” העצורה בקרבו מוכנה בכל שעה להתפרץ החוצה. רותח היה כלו לא רק באספות החברים של סניף “מרבי השכלה” באודיסה, שאנשים כמהו נמצאו שם תמיד ב“מצב מלחמה” נגד “גבורי הלשון” הנדגלים בשם ההשכלה ואין מהם חולה על שבר היהדות, אלא גם בישיבות של הועד האודיסאי לישוב א"י, שהוא היה אחד מחבריו ונמצא שם לכאורה בין “חברים לדעה”, לא יכול לשמוע במנוחה שלמה דעה אחרת, המתנגדת לדעתו הוא, ומוכרח היה להביע את אי־רצונו והתנגדותו, אם בדברים או בתנועות שונות, קלות וחזקות.


 

ד

בכל דבר וענין צבורי, שהשתתף בו בן־עמי, היה עוסק וטורח בכל נפשו ובכל הכרת האחריות המוטלת עליו ולעולם לא התרשל ולא הסיח את דעתו מהחובה הצבורית שקבל על עצמו. ובשעה שנוסדה באודיסה אגודה בשם “החנוך”, שהציבה לה למטרה לעסוק בצרכי החנוך הלאומי ואגודה זו תמכה ב“חדר המתוקן” שנוסד, התמסר ב"ע לעבודה זו הקדושה בעיניו.

“חדר מתוקן” זה תעודתו היתה לתקן בו את פגימות החנוך העברי בעיר כאודיסה, שנמצאו בקרבה “זה לעומת זה”, מהצד האחד “חדרים” נושנים עם “מלמדים” בוּרים וחשוכים בראשם, ומהצד השני, “החדש”, בתי־ספר ליהודים מיסודה של חברת “מרבי השכלה בישראל”, שהלמודים העברים בהם היו תופסים מקום שפל ועלוב עד מאד. ובראש “החדר המתוקן” הועמד הסופר והמורה הצעיר גוטמן (ש. בן־ציון), שבצעדיו הראשונים בספרות העברית כבר קנה לו שם טוב, ואח“כ נקרא מרחוק המשורר הצעיר ח. נ. ביאליק, שעסק אז בהוראה לתלמידים בסוסנוביץ, לכהן אף הוא ב”חדר" החדש בתור מורה ומנהל.

ו“החדר המתוקן” החדש הצליח אמנם וכמה מעלות טובות היו לו. שני המורים־הסופרים עסקו באמונה בעבודתם והתלמידים ראו ברכה בתלמודם. אולם מצבו החמרי של החדר לא היה “מתוקן” כלל. מעטים היו ההורים באודיסה, שידעו להכיר ולהוקיר בית־חנוך כזה, וחברת “החנוך” היתה קצרת־יד לתת לו תמיכה הגונה ולהחזיק בו כראוי. 

צער לא מעט גרם המוסד הזה, התלוי ברפיון, לבן־עמי, ש“החדר המתוקן” היה כ"כ קרוב ללבו העברי. ובנסעו מאודיסה (בשנת תר"ס), הוא ובני־ביתו, לשם מנוחה לירחי הקיץ לעיירה קטנה אחת (מַנזיר אשר בביסרביה), בתוחלתו למצוא שם במקצת ספוק רוחני לגעגועיו העזים על אותם חיי־היהודי הפטריארכליים, שהוא השכיל לתארם בכשרון אמנותי ובחבה יתרה בכמה מספוריו, – הנה גם שם לא יכול להסיח את דעתו מדאגה רבה לקיום “החדר”, ובמכתביו אלי משם (הכתובים יודית, ורק מלים אחדות עברית, שאותן אני מדגיש להלן), הוא מסיח לפני את דאגתו זו המפריעה את מנוחתו.

תיכף לבואו למקום המנוחה, לאחר שמתאר במכתבו את יפי המקום: “אני יושב על יד השלחן ובעד החלון אני רואה מסביב רק עצים, עצים עד אין סוף; עכשו הם מרבים להתנועע מהרוח, ככתוב “כנוע עצי יער מפני הרוח” וגו', מסביב עומד לו ים ירוק בלי קץ, ים של גלים העולים ויורדים” וגו' – הוא מוסיף: “מה נשמע בחדר אצלנו? מרגיש אני בושה וכאב לב בחשבי על החדר. רשאים אנו לקבור את עצמנו תשע אמות בהעלותנו על לב מה שאנו יוצרים. חדר כזה אי־אפשר לו להתקיים בלי צרות ויסורים. צריכים היו [ההורים] לתפוס מקום בחדר בכל כח. אבל מה נאמר ומה נדבר? נפלנו פלאים וכנראה לא נוסיף לקום לעולם”.

ולאחר איזה זמן הוא חוזר ל“עםק ביש” זה במכתבו משם: “אני איני יודע כלום מה להגיד לכם, כי גדול כים שברנו. זהו באמת שבר בת עמי, אוי ואבוי לנו! ואנו עושים מלחמה לשם “קאַלטוריע”, כמו שאומר הרב המקומי. תחבולה אחת יש, כפי שאמרתי לכם מכבר: שאני אצא בימי הסתו לפטרבורג לחברת ההשכלה… ובינתים מוטב שהם, כלומר: נוטמן וביאליק, ינסו להתחיל בעצמם ואחר־כך נסייע בידם. לסגור – משמעו הריגת נפשות”.


 

ה

אותו “החדר המתוקן” יקר היה בעיני בן־עמי לא רק מצד עצמו, לשם תקון החנוך המקולקל, אלא גם בזכותו של אחד משני המורים העומדים בראשו, הוא ח“נ ביאליק, שערכו היה כל־כך גדול ויקר בעיניו מראשית הופעתו של זה באופק הספרות העברית. את שירו הראשון של ביאליק “אל הצפור”, שקבלתי מיד המשורר המתחיל, בהיותו בפעם הראשונה באודיסה בימי בחרותו, להכניסו ל”פרדס" הראשון, – ראה ב“ע אצלי עוד קודם שראה אור הדפוס וקרא אותו בהבעת התפעלות מרובה על “הצפור” החדשה, שהתחילה לצפצף נעימות בגן ספרותנו. אח”כ קרא עוד כמה שירים, שיצאו מתחת עטו של המשורר הצעיר, והערצתו ביחס אליו הלכה הלוך וגָבור. את השיר “גמדי ליל”, לדוגמה, אשר שלח אלי ביאליק בשביל הקובץ לבני הנעורים “האביב”, שהכינותי לדפוס, נקרא ע“י ב”ע בכתב־יד וקרא על מחברו: “אכן אין זה גמד, כי־אם ענק ממש!”.

בתקופה זו של “החדר המתוקן” כבר היה ביאליק בעל “המתמיד” ועוד. ובאותו המכתב הראשון ממנזיר, שהבאתי קטע מתוכו לעיל, כותב לי ב"ע עליו: “את זעירא זה בכל גשמיותו אוהב אני אהבה עזה. רוח אלהים יש בקרבו. – על זה אין לדבר כלל. עודני מקוה, שיהיה הצבי ישראל. זאת היא נפש עשירה וכבירה, שאינה מרגישה בעצמה – ודבר זה טוב”.

ובעוד שלש שנים, בהיות ב"ע בימי הקיץ בבאלאקלבה אשר בקרים, הוא כותב לי (כנהוג, ביודית), לאחר שהוא שופך לפנַי את מרי שיחו על זה “שאין כאן יהודי, אפילו אם תתן מיליון דינר בעד נשמה יהודית באיזה רגש יהודי, בקצת לב יהודי; כמעט שאני יוצא מדעתי, כנופיה של בריות שפלות כמו יהודי המקום הזה אין כמדומה בעולם”; ולאחר שהוא מודיעני “שהיה רוצה לצאת למלחמה נגד כל שונאי ציון יהודיים, ואפילו נגד אחד־העם עם “האמת” המשונה שלו” – הוא מוסיף: “לביאליק אין לתת שיֵצא מאודיסה, זה בשבילו האסון הגדול ביותר”. ובחרדת חבה יתירה מביע הוא את צערו: “נסתלקה ממנו בזמן האחרון רוח הקודש; מה זה היה לו?”.

ויחסו של בן־עמי, בכל השינויים והתהפוכות של מצב־רוחו בחיים, לא נשתנה במקצת בנוגע לביאליק בתור משורר. תמיד, בכל הזמנים, היה לבו מלא הערצה ל“רוח הקדש” של בחיר המשוררים בדורנו. על אחד השירים של ביאליק בא“י כותב לי ב”ע כדברים האלה: “ומה אומר לך על שירו של המזיק ביאליק? אין מלה בלשוני להביע את הרגשות ואת הרושם שעשה עלי שירו. דברים נלהבים יוצאים מלב נלהב, שהוא כלו כהר גועש ולא תדעך לעולם האש שירדה מן השמים לנשמתו הגדולה, קדש קדשים של האומה”. ואפילו בשעת התחמצות לבו והתפרצות זמנית של רוגז אישי חריף נגד המשורר הוא מסיח לי במכתבו: “אתמול בערב בין קריאה לקריאה קראתי את שירו של ביאליק (בפעם מאה ואחת) “הרהורי לילה”. מה גדול הענק הזה! כל מכאובי עמנו של אלפי שנה עברו דרך נשמתו והיו לכאב גדול ונורא”.

־ ־ ־ ־ ־

שני הקטעים האחרונים וכן יתר הקטעים, שיבואו להלן, מתוך אגרות בן־עמי אלי אינם מתורגמים אלא נכתבו עברית בעצם ידו. כי מיום שעזב את אודיסה לחלוטין, בשנת תרס“ה, זמן המבוכות והמהומות המדיניות ברוסיה, התחיל ב”ע לכתוב לחבריו וידידיו, בני החבורה האודיסאית, את אגרותיו עברית, ולא בלשון מגומגמת כמנסה בדבר שאינו רגיל בו, אלא בסגנון נאה כאדם שלשון זו חיה ושגורה בפיו – וה“חידוש” הזה הפליא מאד את כולנו. והנה מה שכתב לו אחד־העם (מיום ט“ו אייר, תרס”ו), לאחר שקבל מידו את אגרת ה“הפתעה” הראשונה: “מכתבך העברי, שקבלתי זה כשבוע, הסב לי עונג רב. לולא ראיתי לא האמנתי, כי יכול אתה לכתוב עברית בסגנון נאה כזה וכמעט בלי שגיאות. עתה איני מניחך עד שתנסה לכתוב גם איזה דבר ספרותי בעברית. עת לך להכנס בבריתה של אמנו הזקנה – – – הנסיון ההיסטורי מלמדנו, שרק מה שנכתב עברית או תורגם לעברית נתקיים לדורות, וכל השאר בלה באוצרות הספרים ונשכח מלב”.

וכדאי להביא בזה קטע אחד מתוך מכתבו של בן־עמי, שכתב אלי בסוף שנת תרס“ז לעיר קרקוי, שהייתי שוהה שם אז לשם הדפסת הכרך הראשון של “ספר האגדה” בבית־הדפוס המשובח של יוסף פישר, כדי להוכח עד כמה יכול היה ב”ע למצוא בעברית דברים חריפים ושנונים ולהוציאם מתוך לבו הכואב על חורבן האומה, שעל כך היה מתאבל כל הימים: “בקרוב יוצא אתה את העיר קרקוי ולכן ממהר אני בתשובתי. כסבור אתה שאין אני יודע את טיבם של יהודי גליציה; אבל, יקירי, הראית מימיך איש מישראל ו”פריץ" אין לו? כל אחינו בני ישראל כורעים ומשתחוים לפני מי שהקוֹזאק שלו – – – והציונים – יודע אתה את טיבם של המפטפטים האלו, ורק בימי הבחירה באים הם לדבר על לב העם. ויהודינו אנו הטובים הם מיהודי גליציה? לא ולא! אין לנו יהודים כלל ודומים אנו המועטים למי שמתו מוטל לפניו – והמת זה עמנו. היחיה הנרקב והנבאש הזה? לא, אין לו שום תקנה ותרופה. הוא מאבד את עצמו לדעת, פורק הוא מעליו כל עול מוסרי ולאומי, עוקר מלבו את אלהיו ואת כל קדושותיו וישליך אותם לכלבים. בכל מקום שאתה פונה אין אתה רואה אלא חורבן והריסות, הריסות של כל היסודות במתכוון“. ובאותו המכתב הוא פונה אלי בבקשתו: “אולי תמצא בקרקוי “ערוך” לש”ס. צורך גדול יש לי בו. הלא ידעת כי לומד אני על מנת ללמד את בני משנה ומדרש, ובלי ערוך הרי אני חשוב כמת”.


 

ו

ממילא מובן, שרצונו של אחד־העם, שיכתוב בן־עמי דבר ספרותי בעברית לא נתקיים. ולא מחוסר רצון מצד אותו הסופר, הכותב כל דבריו הספרותיים רוסית, אלא משום שלא הספיקה לו היכולת לכך, שהרי אינה דומה כתיבת מכתבים לזו של ספורים וכדומה. אולם משאת־נפשו של הסופר לזכות ולראות בעיניו כמה מיצירותיו מתורגמות עברית התגשמה בעוד איזה זמן.

הוצאת “מוריה” באודיסה, שעמדו אז בראשה ח“נ ביאליק וכותב הטורים האלה, לקחה על עצמה את העבודה להוציא את מבחר ספוריו של ב”ע בתרגום עברי, ובשנת תרע“ד יצא בעברית הכרך הראשון של “כתבי בן־עמי”, שהכיל עשרה ספורים. עבודת התרגום של כמה מהם (“ליל ראשון של חנוכה”, “הדלקת הנרות” ועוד) נעשתה בחבה יתירה ביד מתרגם אמן כביאליק. גם על מעשה־ידיהם של מתרגמים אחרים, שלא הצליחו, עבר בקולמסו לשם תקון יסודי, והכרך כולו יצא מתוקן באופן מעולה, לשמחתו הרבה של המחבר, אשר ראה במעשה זה, שאליו היה נושא את נפשו שנים רבות, “תקון” גדול ו”עלִיה" רמה לנשמתו. והנהו כותב במכתבו מגיניבה (מיום י“ט אייר תרע”ט), שנשלח אל ביאליק ואלי, מיד לאחר קבלת הספר: “בערב ל”ג בעומר באה המתנה היקרה, שהיא גם מתנה יקרה לספרותנו העברית. כן, חביבי, מתנה יקרה זו לספרותנו. אומר אני בפה מלא ולא אבוש ואין אני מתירא שמא יאמרו, שמתגאה אני במה שאין בי. יחידים הם במינם הספורים האלה – – – וראה זה פלא: אין אני מרגיש, אני המחבר, שזה תרגום, ויפה עשיתם, כי לא כתבתם מפורש שזה תרגום מרוסית1. לא! כולם כאילו נכתבו לכתחלה עברית. ולכולם סגנון אחד כאילו המתרגם הוא אחד ואין שני, והסגנון באמת גם הוא אחד ואין שני, כי סגנונו של ביאליק הוא אשר ידו בכל וכל הכרך מעשה ידיו הוא להתפאר. כן, אחי ורעי, דבר גדול וקדוש עשיתם – – – את מצות פדיון שבויים קיימתם ועמי עשיתם חסד והעליתם את עצמותי ממצרים ותחיינה העצמות האלה".

ובשמחתו זו של המחבר השתתפו גם אוהביו וידידיו הקרובים. וזה אשר כתב לו אחד־העם במכתבו מלונדון (מיום י' סיון, תרע"ד): “קבלתי היום את מנחתך היקרה “כתבי בן־עמי” בעברית. ודאי שמח אתה – ואני משתתף עמך בשמחה זו, שסו”ס לבשו כתביך את הצורה הנאותה להם, צורה עברית – – – קורא אתה ומתפלא: איך אפשר שספורים כאלו נכתבו בלשון אחרת? הלא רק בספרות העברית מקומם ורק בלשון עברית טועמים בהם טעם יהודי אמתי".


 

ז

עוד משאת־נפש נעלה היתה לו, לבן־עמי, רבה ועצומה מזו שיזכה לראות את פרי רוחו בעברית. והיא: לעלות לארץ־ישראל, לא בתור תייר, כדי לצרף לשעה קלה “מראה עינים” ל“הלך נפש”, אלא על־מנת להשתקע באותה הארץ, שעליה הרבה לחלום מיום עמדו על דעתו הלאומית־הציונית. אמנם ארץ חמדה זו אף היא בעיניו לא כולה יפה ומום אין בה. מרחוק התחקה ב“ע על שרשי הישוב החדש בא”י והרבה שמועות לא טובות ע“ד פגימות ולקויים, שיש בהם משום חלול הקודש, הגיעו לאזניו, וע”י כך הועם הזוהר של האידיאל והרבה טפות מרות התערבו אצלו בכוס של ברכה זו.

השמועות האלה הפיחו בקרבו לַבת־אש זעמו בקנאתו הגדולה לציון וציונות, ובמכתבו מגיניבה (מערב סכות, תרפ"ב) הוא כותב לי לא“י ברתחנות יתירה כדרכו: “תודה לאל, קמת לתחיה אתה וביאליק תפארתנו. וגם יש תקוה, כי עוד נזכה לשבת שבת אחים גם יחד בארצנו, הקדושה עד בואם של הציוניים ממין החדש – – – כן, יקירי, טמאו את ארצנו בכל הטומאות שבעולם. ב”ציון” זו געלה נפשי. נבוא כולנו איש במטאטאו, מטאטא השמד, ונטאטא את כל הישוב החדש של “הציוניזם” ואת כל הזוהמא אשר הביאו עמהם מן הגימ' עד ה“סינימה” והבַּלֶט – – – אם לא נעשה זאת אבדה לנו כל תקוה".

על מכתב פרטי זה עבר “מקרה לא טהור”: אחד הכתבנים “ראה את המציאה ונפל עליה” ובאיזה אופן שהוא העתיק לעצמו, כמובן בלי רשותי, את עיקרי הדברים החריפים שבמכתב ושלחם לעתון הירושלמי הלהוט לכל מיני סינסציות ושם נדפסו במלואם. בעושי מעשה מכוער זה גערתי בנזיפה במכתב אל המערכת, שנדפס באותו עתון, בהוסיפי נמרצות, שאמנם בין יתר הדברים יש צורך גמור “לטאטא במטאטא השמד” גם מנהג יפה כגון זה להשתמש במכתב פרטי ולעשותו לקנין הרבים.

ולאחר שהדבר נודע לבעל המכתב מהר להרגיע את רוחי (במכתבו מיום י"ז שבט): “הנני יודע עתה את הנבלה אשר עשה – – – ואולם אל יחר לך ואל תפול רוחך בך. אין בכך כלום ואינני מתרעם חלילה עליך. קראת את דברי לידידים והיטבת עשות. בודאי לא נעים לך ביותר לנפול בבצה זו אשר מטנפת את אדמת ישראל. אבל מה נעשה, רבים הם המטנפים ולכן דברתי על מטאטא השמד”

ועוד כמה שבועות לפני זה הוא כותב לי תמרורים. לאחר שמודיעני על מחלת עיניו הקשה: “הרופא אמר לי שתמשך עוד כמה חדשים; צריך שאבוא לעורון ממש שלא אראה מאומה, ואז יסירו את המסוה, זה הקטרקט, מעל עיני”, הוא מוסיף: “מדבר אתה, יקירי, בהתפעלות על יפיה של ארצנו. ידעתי גם ידעתי, כי טובה ויפה היא ארצנו ושאין כמוה. אפס כי עז פנים העם היושב בה וגם עמלק יושב בה” וגו', ומסיים קשות: “אוי לדורנו שהם קברניטיו – – – מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום”.

וכך בכמה וכמה מכתבים. הוא אינו פוסק מלהתאונן על מחללי הקודש ומטמאי הארץ. ואחד המכתבים הוא גומר בקריאה מרה היוצאת מלב עברי שבור: “באו גוים בנחלתנו – מה להם להגויים האלה ולארצנו?!”. ובמכתבו אלי לאחר שנרפאו עיניו הוא כותב: “ובכן בעזרת ה' אגש עוד הפעם לעבודתי. המלאכה מרובה והיום קצר. עוד יש לי ויש לכתוב עשרת פעמים ממה שכתבתי עד הנה. אבל היאריך ה' את ימי ואני זקנתי, זקנתי בשנים ואולם לא בלבי ונשמתי, עדיין לא נס לחי, אש אהבה לעמי ולכל קדשיו עוד בוערים בי כבימי קדם. לבי עודנו כהר גועש מלא עברה וזעם לכל מחללי קדשינו, לכל הבועטים ברגליהם רגלי חזיר את העבר שלנו שרק ממנו יצא העתיד”.

ולב עברי זה של ב"ע כאב במאד מאד בזכרו, כי גם שם, בארץ תקותנו האחרונה, לא יחסרו “מחללי קדשינו”. ובחשבו על ארץ־חמדה זו, שאליה הוא מתכונן לעלות, היו רגשי שמחה ועוצב מתרגשים בנפשו בערבוביה, והשמועות, שהגיעו לאזניו מרחוק, לא נתנו לו מנוח כל הימים.


 

ח

בקיץ, שנת תרפ"ד, התגשמה משאת־נפשו של בן־עמי מאז ובא להשתקע בארץ אבותינו. ומהיום הראשון לבואו היתה הרגשתו העצמית בבחינת “ויחד”: רגשי חדוה ונחת מלאו את נפשו הפיוטית, הנוחה להתפעל כל הימים למראות הטבע היפים, בראותו בעיניו את כל קסמי החן של ארץ החמודות, המלאה זיו ומפיקה נוגה מיוחד; ומהצד השני “נעשה בשרו חידודים חידודים” למראה “המציאות”, שאינה דומה כלל לאותה הצורה המזהירה של משאת־הנפש.

– לא זה הדרך! לא אל הנער הזה התפללתי! – היה לבו מקונן בקרבו בראותו בעיניו “מעשים בכל יום” ההולכים ונעשים לעין השמש שלא כרוחו, ולפעמים קרובות היה נאנח ומתאונן בקול רם ומשמיע את מרי שיחו באזני ידידיו ומכריו. דומה לו, כי בארץ העבר שלנו נקרע החוט המאחד את ההוה עם העבר לקראת העתיד, וביחוד במחנה הדור הצעיר כאילו אין קשר של קימא עם מסורת האבות. רואה הוא סימני2 תחית הגוף ולא של תחית הרוח, שבלעדי זו אין ערך לכל התרועות הגדולות על “תחית ישראל בארץ אבותיו”; שומע הוא קולי־קולות של צער ומרירות על כל מיני משבר חומרי ואין איש שם על לב את פגעי המשבר הרוחני. ירושלים של מטה אפשר שהולכת היא ונבנית, אבל “ירושלים של מעלה” היכן היא ואיה מקום כבודה?

והנה מה שהוא כותב לי בשברון־רוח באותו הקיץ מירושלים (מיום י"ח אב): “חַיי חיי צער וסובל אני כל יסורי גיהנם ואין לי אפילו רגע של נחת־רוח כל־שהיא. ומאין יבוא? האויר מחניק, הסביבה מחנקת – – – הכותב אני? אפילו מלה אחת לא כתבתי. ואיך אכתוב בסביבה כזו? נסתלקה השכינה מעיר קדשנו ואין פה אפילו ניצוץ של קדושה. כבר יצאה מציון תורה ודבר ה' מירושלים, במקום קדושה טומאה טומאה – – – נושאי דגל הקדושה היו לתגרנים, מכל הקדוש עשו ועושים מסחר – – – ו”התחיה" שלנו כביכול – – – נעלי טניס וכדור הרגל, מלחמות אגרוף, נשף של רקודים" וכו' וכו'. ובמכתבו מראשית הקיץ בשנה הבאה הוא כותב לי מחיפה: “הנני תועה פה ממש במדבר. אין איש אתי. זר אני פה וכל הסביבה זרה לי. הבונים מקטנים ועד גדולים מהרסים הם. בונים בתים ומחריבים את כל העבר, את נשמתנו – – – אוי לנו ואוי לעמנו ולעתידנו אם “התחיה” תמשיך באופן כזה. ובעלי השפעה המעטים – השוחד (הכבוד) עִור את עיניהם והם היו למחותנים על כל החתונות ומרקדים לפני כל הכלות. ואיה בעל “האמת מא”י”, האם שבע הוא רצון מכל?". “הכל נעשה לפי רוחו, הכל מודים לשיטתו – אומר הוא באחד ממכתביו – האם באמת היה לתם כזה ושמח הוא על מוסדי הרוח כמו – – – ניצוץ של רוח אין פה, חול וחול עד להחנק”.

ועל אותם הדברים המרים הוא חוזר בנוסחאות שונות בכמה וכמה מכתבים. בנין ארץ קודש־הקדשים על חולי־חולין – רעיון נורא זה לא חדל לנקר במוחו ולבו ולא נתן דמי לו כל הימים. קשה היה מצבו הגופני בא“י (“אלהי הרחמים – הוא כותב לי מחיפה בשנת תרפ”ו – עזב את כל העולם ועוסק רק עמי עבדך ובכל יום הוא שולח לי פגע אחר, מחלה הולכת ומחלה באה"), והרבה יותר קשה ויותר נורא היה מצבו הנפשי. בשום פנים אינו יכול ואינו רוצה להשלים עם “המציאות” העלובה בעיניו. ולא אחת חוזר הוא והביע לפני באגרותיו אלי את תמהונו ביחוד על אחד־העם”3ידיד נפשו היקר מכולם“, והוגה ברוחו הקשה: “מה היה לו, הוא הלוחם כל ימיו בעד האמת ובעד הצדק והיושר מַשלים עם כל הסביבה, שהיא לגועל נפש לכל אדם ישר””


 

ט

ולאחר שעבר בן־עמי (בשנת תרפ"ח) מחיפה לתל־אביב לא הונח לו מעצבו ומרגזו. אדרבה, בכמה וכמה פרטים נפשו הנוחה להתרגשות הזדעזעה ביותר והתרגזותו גברה ועצמה מאד. זו “העיר העברית הראשונה” היו לו אליה תביעות יתירות, וביתר עוז פגעו בעצביו הנרגזים מראות הצללים במקום אורות, הלקויים והפגימות הבולטים לעין רואה, שאינם מוסיפים כלל כבוד לעיר העברית – ורגז ושחק בהוּמור מבדח ועוקץ המיוחד לו, בשחוק מכאיב ומדאיב לב.

בתל־אביב מצא תלי־תלים של “הופעות” כלליות ופרטיות, שגרמו לו צער ויסורי הנפש, והיה זועם בכל יום ודן אותן ברותחים. קובל היה, לדוגמא, על קוראי השמות לרחובות העיר (“יש בה, בת”א, רחובות על שם גדולי ישראל מן ר' יהודה הלוי עד ביאליק, ובאותו הזמן נהגו זלזול לקרוא לרחובות גם בשם כל חילק ובילק"). בכלל היה קורא תמיד תגר על הרועים ועדריהם, על המנהיגים ומונהגיהם, וביחוד על המחנכים ומחונכיהם, הרודפים אחרי כל חדש ומנתקים כל מוסרות המסורה בחיי האומה, כאלו “נער ישראל” ואין לו שום קשר עם העבר ונחלת אבות. לבו דאב בקרבו בראותו ילדי בני ישראל מתמסרים בכל מאודם, ביחוד בימי שבתות ומועדים, לכל מיני ספורט, לשעשועי כדור הרגל וכיוצא באלה. הכל נעשה לשם הגוף המגושם, הוא המולך בכפה והנפש הרכה אינה מקבלת את צרכי מזונותיה כראוי לה והיא הולכת ומצטמצמת ומתמזמזת ואין שם על לב.

וגם בימי חולי ומדוה ויסורי הגוף, שעברו עליו בירחי חייו האחרונים, לבו היה ער בקרבו לכל דבר, שנפל בארץ ובתפוצות ישראל בגולה. כל פרט חשוב בנוגע לכלל ישראל הנתון בצרה היה פורט על המיתרים המתוחים של נפשו המתרגשת בלי הרף ומוציא קול שועת תמרורים על שבר בת עמו המדיני, החברתי והמוסרי. ויש שהיה מתחזק וחוגר שארית כחו לערוך מכתבים חריפים בתוכחת מוסר לראשים ומנהיגים בכל מקום שהם על מעוות וסרחון כלפי עם ישראל, העלוב מבית ומחוץ והזקוק לפעמים קרובות לרחמי שמים, שישמרהו אלהי הרוחות לא רק משונאיו אלא גם מאוהביו…

ככה היתה מתחבטת ומתלבטת כל הימים נפשו של בן־עמי, שלא ידעה מנוחה שלמה לא בארצות הגולה ולא בארץ־ישראל, ארץ סגולה זו הנושאת מיטב חלומותיו וחזיונותיו.

לאחר שנפטר אחד־העם ידיד נפשו כתב לי ב"ע במכתבו מחיפה (מיום כ“ב שבט, תרפ”ז): “כשעמדתי על קברו הפתוח של אחד־העם אמרתי בלבי: מי יתן והייתי אני תחתיך, אחי. ולא היה בזה שום קרבן מצדי. אדרבה, זו יציאה משעבוד החיים הקשים והמרים שאין להם סוף, גאולה ממש”.

חמש שנים לאחר כתיבת הדברים הנוראים האלה (ביום ב' אדר א', תרצ"ב) יצאה הנפש המעונה משעבוד החיים הקשים והמרים. הלב העברי של הבן הנאמן לעמו חדל לדפוק ובן־עמי הלך לעולמו שבע ימים ושבע רוגז וזעם, רוגז מתוך רחמים רבים לעם סגולתו וזעם מתוך חבה יתירה לכל היקר והקדוש לישראל.

ול“גאולה ממש” מחכים עוד כמה מ“כתבי בן־עמי”, ממיטב יצירותיו, שערכם חי וקיים ועדיין הם נמצאים בשביה של ספרות הזרה לרוחם וראויים הם, כלשונו של אחד־העם, “שסו”ס ילבשו את הצורה הנאותה להם, צורה עברית". 


־ ־ ־ ־ ־


  1. כונת בעל המכתב, כנראה, כך היא: “יפה הייתם עושים, אלולא כתבתם מפורש שזה תרגום מרוסית”, כי באמת כתבנו מפורש גם במהדורה ראשונה זו, וכן במהדורה שניה של אותו הספר (שיצא בתל־אביב בשנת תרפ"ו): “כתבי בן־עמי מתורגמים מרוסית”.  ↩

  2. “טימני”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  3. “אחת”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות