רקע
יהודה אריה ממודנה
סור מרע: ויכוח על משחק הקלפים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים "קדם"; תשל"א

[צילום פקסימילי של מהדורת וילנא – ירושלים “קדם” תשל“א: 1971] וילנא: תרנ”ט 1899.

סור מרע.png

 

תולדות הרב הגאון החכם הכולל מוהר“ר יהודה אריה ממודינה זצ”ל

האיש הדגול מרבבה הזה הגאון החכם הכולל מוהר“ר יהודה אריה ממודינה נולד בעיר וויניציאה המעטירה אשר באיטאליא המדינה בשנת של”א חודש ניסן כ“ח בו. ראשי משפחתו יצאו מקדם מצרפת ובידם הביאו אילן יחוסם עולה לאחור אל יותר מת”ק שנה ותמיד היתה במשפחתם תורה וגדולה במקום אחד עושר וכבוד הון עתק וצדקה. בבואם לאיטאליא התישבו ימים רבים בעיר וויטֶבְּרָא ואח“כ באו עיר מודינה ויאחזו בה עד שנשאר למשפחתם כנוי מהעיר ההיא, החותם שלהם היה צורת נמר עומד על ב' רגליו ולולב בידו, אחד מהם היה ר' יצחק בר' משה נעתק ממודינה ובא לגור בבולוניא ושם עשה לו שם עולם בחכמתו בנו הגאון מו”ה מרדכי ז“ל אשר חבר ספרים הרבה שלא נדפסו, גם היה רופא מובהק והקיסר קארלו החמישי הרים אותו אל גרם המעלות, זה הגאון הניח ד' בנים, הגדול שבהם היה הר”ר יצחק אביו של ר' יהודה אריה והקטן שבהם מוהר“ר אבטליון הפליג לעשות בחכמות בתורה ובחצוניות לא היה ערוך אליו, הוא הלך פעם אחר פעם לרומי ודבר עם האפיפיור גריגוריו הי”ג על דבר בלבול הספרים, ופעם אחת דבר לפניו ולפני כמה חשמנים יותר משתי שעות בלשון לאטין להמליץ טוב בעד הגמרא, ושב משם בכבוד גדול כי השיג כל מה ששאל. ויצא יצחק מבולוניא מחמת המציק, גרוש אפיפיור פיאו החמישי בשנת הש“ך ויבא לדור בפירארא, אך בשנת של”א הוכרח לברוח משם עם אשתו מסבת הרעשים ככל הכתוב בספר “מאור עינים” ויבואו וויניציאה ויולד שם יצחק בשנה ההיא בן ויקרא את שמו יהודה אריה. בעודו ילד הצטין בכשרונותיו עד להפליא, אחר י"ח חדשים שבה משפחתו מוויניציאה לפירארא ושם הנער יהודה אריה בן שתי שנים ומחצה קרא ההפטרה (יש"ר בהקדמה לספר בחינת הקבלה).

בשנת של“ה נסעו מפירארא ובאו לדור בקולוניא ובשנת של”ח נסעו מקולוניא ויבואו אל מונטאניינא, משם שולח הנער יהודה אריה מאת אביו בשנת ש“מ לעיר פירארא ללמוד ספר, ויהי שם שנה אחת, לומד כל השבוע, ובשבת היה המנהג שם שכל תלמיד ידרוש ברבים כפי יכלתו, ובהגיע תור הנער יהודה אריה והוא בן עשר שנים דרש בשלמות גדולה עד שרבים שמעו כן תמהו, בן עשר שנים התחיל להראות כחו וגבורתו במלאכת הדרוש והפליא לעשות בה כל ימי חייו; ויהי מקץ השנה שלח אותו אביו לפאדובא בבית מוהר”ר שמואל ארקיוואלטי והיה סמוך על שלחנו ושומע מפיו תורה, ממנו למד מלאכת השיר, ובשובו משם בניסן שמ“ב הקרה ה' לפני אביו בחור אחד מאיטאליא אשר בא אז מצפת, שמו מוהר”ר משה בר' בנימין מלרוקה בן בתו של הגאון כמוהר“ר משה באטולה, איש דעת ותבונה, ויואל משה לשבת את ר' יהודה אריה ויהי לו למלמד, אך מקץ שנתים נסע מאתו וילך לציפרו ומת שם, וכבוא השמועה אל ר' יהודה אריה הוא אז בן י”ג שנה חבר עליו קינה מפוארה עברית ואיטאלקית יחד, ראוה כל המשוררים ויהללוה, היא הנדפסת בספרו “מדבר יהודה” ומתחלת במלות: “קינה שמור”. בהיותו בן י“ג שנה חבר את הספר הזה “סור מרע”, הלא כח דבריו בספרו “חיי יהודה”: “סור מרע והוא דיאלוג”ו על שבח וגנות הצחוק חברתיו בנעורי בן י”ג שנה ונדפס שנת שנ“ו ולא רציתי להזכיר שמי עליו שלא להתחיל בדבר מועט כמוהו” עכ“ל ונעתק אח”כ אל כמה לשונות, (בשנת תט“ז נדפס בלייפציג עם העתקה בל”א, גם הועתק ללשון צרפת ע“י הר”ר כרמולי ונדפס בבריסול 1844). בשנת שנ"ב בחדש כסלו מת עליו אביו ר' יצחק ויכתוב ר' יהודה ארי' על מצבת קבורת אביו שתי שורות אלה:

קצין ושר צדיק ישר נודע לכל מלא בינה

שימש דורו נשקע אורו זקן יצחק איש מודינה.

בשנת שנ"ג קבע ר' יהודה אריה דירתו בעיר וויניציאה ותהי ראשית מלאכתו ללמד לתלמידים, תלמידים יהודים ותלמידים משאר העמים.

“מלאכה (כה כתב הוא עצמו) אשר התמדתי בה עד שנת שע”ב על אפי ועל חמתי כי לא ישרה בעיני".

בשנת שע"ב נתמנה לרב ודיָן בוויניציא ועמד במשמרתו זאת עד יום מותו. גדול האיש בעיני חכמי דורו וגם בעיני החכמים הבאים אחריו. בשבת הרב הכולל אביר הרופאים, הפלוסופים והחכמים האלוף כמוהר“ר יוסף שלמה דילמידיגו מקנדיאה בבית מדרש החכמה הגדול בפאדווא בקר כמה פעמים את העיר וויניציאה ושמה התרועע עם הרב ז”ל, וכל סופרי עמנו אשר כתבו על גדולי ישראל ספרו בשבחו, וחבר ספרים רבים וידיעתו היתה כוללת ומקפת את כל מקצועות חכמת ישראל וספרי חכמי העמים בלשונות שונות וסופר מהיר בלשון הקודש ובלשון איטאלקית ובין תלמידיו הרבים אשר העמיד היו מגדולי חכמי הנוצרים בימים ההם. אף כי כל ימיו היה מלא כעס ומכאובים ממקרים רעים אשר נגעו בו וביחוד מצער גידול בניו ושלום ביתו כי משלשה בנים אשר היו לו, הטוב והנכבד שבהם מת באבו בן כ“ו והשני נהרג במצה ומריבה בידי בחורים פוחזים, והשלישי יצא מביתו הלך נדוד כל ימיו ולא שב אליו, עד כי היה רגיל לאמר על שלשת בניו: זה מת וזה נהרג וזה גולה, ואשתו יצאה מדעתה ומררה את חייו – כל הרעות והצרות האלה לא עצרוהו מחבר ספרים רבים יקרי הערך. הר”ר חיד“א בספרו שה”ג ח“ב הזכיר ספריו וכתב עליו כי היה מדקדק ומשורר ודרשן. בספר מגן וחרב רשום עליו מגן וחרב ספר שחבר הרב הגדול הגאון המופלא החכם הכולל נעים זמירות ישראל דורש טוב לעמו הצדיק הענו מרנא ורבנא כמוהר”ר יהודה אריה ממודינה זצוק"ל.

מספר ספריו אשר חבר רבים מאד ואי אפשר לפורטם. ואעתיק הנה רשימה בקצרה בהוספת דברים ממה שמצאתי בהקדמת החכם יש"ר לספר בחינת הקבלה:

א) סור מרע וכוח בשבח וגנות צחוק הקארטי.

ב) סוד ישרים סגולות מלוקטות.

ג) צמח צדיק בתיקון המדות.

ד) מדבר יהודה כ"א דרשות.

ה) גלות יהודה פתרון מצות כל התורה בלשון לע"ז.

ו) לב האריה לזכרון.

ז) בית לחם יהודה מפתח מאמרי עין ישראל.

ח) בית יהודה תוספות מאמרים מהגמרא עם ביאור בשם “הבונה”

ט) קיצור אברבנאל על ההגדה הנקרא צלי אש.

י) תפלות לכל ימי השבוע על כל צרה שלא תבוא, ופיוט יום זה יהי משקל כל חטאתי (בסדר יוכ"פ קטן) הוא ג“כ מהרב ז”ל וחתום שמו בראשי החרוזות.

יא) האבות ליהודה פי' מסכת אבות.

יב) פי' חמש מגלות.

יג) פי' משלי.

יד) פי' תהלים. –טו) פי' ההגדה. – טז) חבור ללמד לחבר אגרות ללש“ק. – יז) פי' ההפטרות וקישורם עם הפרשה. – יח) ס' החכמה ואקליזיסטיקו וחשמונאים ואחרים מועתקים ללה”ק1. – יט) שירי יהודה קובץ השירים אשר לו. – כ) אוסף הפסקים אשר עשה קרא שמו “לקט יהודה” נמצאו כמה תשובותיו ופסקיו בספר “פחד יצחק” ומהם בערך חרם שלא לצחוק? – כא) שאגת אריה תשובה לספר אחד שכתב נגד תורה שבע"פ. – כב) ס' ריטי היינו מנהגי היהודים בלשון איטאלקית והועתק לכמה לשונות2. – כג) ארי נוהם.

כד) בן דוד נגד אמונת הגלגול נדפס בספר טעם זקנים. – כה) מגן וצנה תשובות על שאלות באמיתת התורה שבע“פ הדפיסו הרר”א גייגער בברעסלוי תרט"ז.

כו) מגן וחרב תשובות על טענות הכופרים על אמונת ישראל נדפס קצור ממנו בחוברת הנ"ל ומן הקיצור הזה שהוא כעין מפתח נראה שהיה חבור גדול גם בכמותו, ואולי הוא זה הספר אשר אמר לחבר בתשובות על טענות אבנר שהמיר דתו ונקרא בשם אלפונסו.

כז) גאון יהודה פי' חדש על ההגדה הזכירו בהקדמת צלי אש הנדפס. – כח) פי' התורה מלוקט מכ"ז פירושים. – כט) חיי יהודה בו הוא כותב קורותיו וכל המוצאות אותו בכל ימי חייו, כי התחיל אותו בבחרותו והשלימו ימים מעטים לפני מותו.

מלבד אגרות וכתבים קטנים ופסקים והערות ושירים והקדמות לספרי מחברים אחרים באופן שאם נקבץ כל החבורים יחד עם ד' מאות דרשות (בספר חיי יהודה כתב שהיו מונחות אצלו יותר מארבע מאות דרשות) שכתב יעלו אל סך חמש מאות בקירוב (יש“ר בהקדמתו הנ”ל).

בכל דרשותיו אשר דרש בכלן תמיד קידש השם בפני שרים, מלכים, עירונים, הגמונים, כהנים נוצרים, בדבר האמונה ביסודות וטעמים נכונים, נדברים נחת נשמעים בכבוד, תמיד היו עיניו פקוחות לקידוש השם להגדלת אומנותו וללמד לכל, הן תלמידים שלא מבני עמנו הן מאתנו כאשר מעיד בספרו “חיי יהודה” והיה אהוב וחביב בחכמתו ובענונותו בעיני חשמנים, דוכסים, כהנים נוצרים, שליחי מלכים ושרים מכל עם ולשון, ומה נפלאו דבריו בספר מגן וצנה אשר כתב נגד ספר מאיש שונה ופתי חכם בעיניו אשר טען על חז“ל לאמר: כי דבריהם נגד משפט התורה לאמר שעוקר עין חברו או נותן בו מום מעות ישלם, הלא כתוב (ויקרא כ"ד) ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו עין וגו‘, כי ממה שכפל פעמים רבות כאשר יתן מום וגו’ נראה שהכונה שיעשו לו כן ממש, על זה השיב: כי אין הכרח להבין כן יעשה לו בגוף שהרי מצינו בשמשון שאמר “כאשר עשו לי כן עשיתי להם” והוא לא לקח נשותיהן ונתנן לאחרים אלא שרף קמותיהם ועכ”ז אומר כאשר עשו לי כן עשיתי להם, ג“כ פה באמרו כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, ר”ל יראו ב"ד גודל המום שנתן והנזק שעשה לחברו וכן ינתן בו קנס.

– בספר חיי יהודה כותב ליל י“ג ואדר בתנומות עלי משכב חלמתי והנה אמי ע”ה לקראתי אומרת לי מהרה תחיה עמי, ואני משיב לה בסבלנות ושאלתי לה מתי יהיה זה והשיבה בימים האחרונים של פסח הבע“ל, ואיקץ ותפעם רוחי וספרתי החלום לכמוהר”ר שלמה ספורנו ז“ל ופתר לי כי עתידה אשתי ללדת בת ואקראה בשם אמי ע”ה, ויהי כאשר פתר לי כן היה“. – כתוב בס' שם הגדולים, “ראיתי ספר חיי יהודה בכ”י וכתב שם שהוא בתחלה לא היה מאמין בגלגול ויקר מקרה ששכנתו ילדה בן וכמעט בתוך חדש ללידתו חלה הילד בחולאים קשים שונים ולסוף ששה חדשים ללידתו הגיע קצו והיה גוסס ושכנתו קראה להרב הנזכר שיאמר פסוקים וד”ת בצאת נפשו כמנהג המורים באיטליא והוא הלך וראה הילד והוא גוסס וקרא איזה מזמורים והילד פתח עיניו ואמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ויצאה נשמתו באחד והוא פלא, ומהיום ההוא והלאה האמין בגלגול כי עין בעין ראה ילד בן ששה חדשים חולה תדיר והוא אומר כגדול בבטוי שפתים פ' שמע כלו בקול רם" ע“כ דבריו שראיתי בכ”י בס' הנזכר עכ"ל.

ויותר שהיה ר' יהודה אריה חכם הרביץ תורה כל ימי חייו והעמיד תלמידים הרבה ורבים השיב מעון בדרשותיו ויאריך ימים ויהיו ימי שני חייו כשבע ושבעים שנה וימת כ“ז אדר שנת ת”ח ועל מצבתו צוה לחקוק כדברים האלה ממש:

ארבע אמות קרקע בחצר זה אגב קנין סודר מימות עולם

הקנו ממעל ליהודה אריה ממודינה בזה נסתר ונעלם.

ווילנא יום ב' כ“ח תשרי שנת סור מרע ואז טוב לך (תרנ"ז) לפ”ק.

משה קוקילשטיין


אל הקוראים

רבות יגעתי ועמלתי טרם עלתה בידי להשיג את הספר היקר במציאות הזה גם הגהתיו ותקנתיו מטעיות הדפוס, ובארתיו במקומות הקשים ואתן לו נזר תפארה תולדות המחבר לכן אבקש מאחב"י בכל מקום שהם אשר יהיו נזהרים במה שכתוב ומצווה בתורה “לא תסיג גבול רעך” והשומע יתברך מאלהי אמן בברכת טוב ושלום עד העולם

המוציא לאור.


דברי המדפיס הראשון אל הקורא.

עדני מתאבק בעפר רגלי יודעי בינה לעתים ולפעמים, לא היו ימים מועטים, בלכתי להקביל פני אחד מהם, תורתו אומנותו נבון דעת. ואעבר עליו וארא אותו מחפש באמתחות מכתביו, חבורי דברי חכמה ומוסר אשר כביר מצאה ידו, וכי בער אנכי מאיש, הראני ביניהם מעשי נערות, דכד הוה זוטרא וגברא פעל ועשה. ורבים הלולי“ם הפיל, אף על פי מכלול יופי הדברים ההם, וקראתי לשב”ת שם ענג, לראות כי למנות ידיו כן הודע, להביא לבב חכמה. ועל כלם התגדל והתרומם גיל לבבי, כאשר זו חזיתי החבור הזה קטן וגדול שם הוא בתועלת עצום, כי בתחבולות עשה לו מלחמה בין שני רעים אהובים, אחד מוכיח חבירו על כי יאבד זמנו בצחוק, המוליך עשירים שולל, ולא ישים לבו לתורת ה', ולחיות כדרך כל הארץ, והאחד מבקש להתנצל ולהמעיט אשמתו, ובפלפלא חריפתא יהפוך ידו יאמר לרע טוב, ומכלל דבריהם נמנים וגומרים כי אשרי האיש אשר לא ילך לא ישאל ולא ינסה כעס מצחוק מחריב איש וביתו. ודעת שפתיו ברור מללו, בלשון למודים צחיות ומליצה, וחקור דין על פי הפוסקים, וישא בשיר משלו, סוף דבר כבוד אומר כלו.

דבקה נפשי בו לאהבה, ואומר אל לבי מי יתן איפה ויכתבון מליו בעט ברזל ועופרת, כמה יוסיף וכמה יתן מעדנים לכל קורא, הן מפני נועם לשונו, הן כי פשה הנגע מהצחוק הזה בכל תפוצות ישראל, אולי יועיל כי יפגעו בו, ותגלה רעתו בקהל, כל מחזיקיו יקראו וישיבו, ולא יוסיפו לדאבה עוד, אב לבנים יודיע את אמתו, והילדים רכים ישמעו וייראו. – ואתחנן אל אדוני בעת ההיא בכל עוז, לתתו לי בשוח מוצאת, וימאן כי היה בעיניו הבל נעורים, ואפצר בו מאד, עד כי נעתר לקולי, ויאמר לי קחנו ותבואהו אל מקום חפצך, עשה בו כטוב בעיניך, רק אל יקרא שמי עליו. אם ימצא חן בעיני אלהים ואדם, לה' ישולם חסד, ואם תער מלוטש לשון רמיה תהיה עולה כמנהג, תדבר שלא לנכח, ואנשי לבב ידינוני לזכות ויזכרו חסד נעורי. אחזתיו בשמחה וטוב לבב ולא נטשתיו, עד כי הביאותיו אל בית הדפוס, והנה הוא יוצא לקראתכם. הבינו פתאים ערמה, וחכמים שיתו לבכם לחילו ופסגו דבריו, וברכתם גם אותי, והתענגו על רוב שלום. – צעיר לימים וקטן בהשכל

אברהם בכמ"ר שלמה חיים חבר טוב יצ"ו.


הקדמת המדפיס השני אל הקורא.

שבתי וראיתי התקון הטוב והמשובח אשר הוקם מחדש בעיר ואם בישראל פראגא אי“ע א”ס בצווי המל“ך החד”ש נשיא ישראל, הגאון החסיד מהר“ר ישעיה אב”ד ש"ן.

וכן ראיתי אחרי רואי זה הספר שהוא קטן הקומה וגדול למראה כאשר כל איש לנוכח יביט, שהוא יפה המליצה ודבר גדולות בלשון צח ומצוחצח ומלמד בדרך קצרה בתוכחת מגולה ואהבה רבה, כדבר איש אל ראהו מדברי צחוק והתול, זה דורש לשבח וזה דורש לגנאי, זה נאה דורש ומקיים וזה נאה דורש ואינו מקיים, אמנם מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא, למצוא עונו לשנוא, ובעל דין מודה בעצמו חטאתו אשר חטא ושהוא חטא ועון פלילי, ומראה באצבע לחכימא ברמיזא שהוא עבירה שגוררת עבירות הרבה, ה' יקרבנו לעבודתו.

ולכן נקרבתי לזאת המלאכה, להביא אל בית הדפוס זה הספר אשר נדפס מקדם קדמתא, מפני אהבת הטוב כאמור, כדי דנמטייה לי שיבא מכשירא מאל ממעל, ומיראי ה' ומחושבי שמו ולא מזולת, וגם מפני אהבת המועיל, יהיה מה שיהיה. והמחבר העלים שמו מעליו ואנחנו לא נדע מה הוא לו, אך ממעשיו ומכותלי בית מדרשו ניכר, שהוא חכם גדול, ומשלו אתן לו. וגם דברי המדפיס הראשון, הנחתיו על מקומו, שלא לגרע חקו, גם את זה יזכור לי אלהים לטובה.

נאם הגבר הטרוד בהבלי הזמן יעקב בן איש חיל רב פעלים מהר“ר מתתיהו ז”ל טריוש מגרמיז“א, האוהב החכמה ולומדיה אהבת שלומים, הכותב בשעה טובה, ועת להשלי”ך אבני“ם לפ”ק.


 

סור מרע

פרק א'

בו יספר מהסבה איך שני רעים אהובים שם האחד אלדד ושם השני מידד הגיעו לדבר מענין הצחוק:

אהבה שאינה תלויה בדבר כאהבת דוד ויהונתן היתה בין שני בחורים חברים יודעי דעת ומשכילים בכל חכמה, אשר יחדיו שקדו על דלתות הלמוד ויחדיו היו תמים, כל הימים יתלכדו ולא יתפרדו, שם האחד אלדד ושם השני מידד.

ויהי מידד זה יוצא ובא לעשות מלאכתו וסחורתו, כאשר ישית עליו אביו כי סוחר גדול היה, ואנשים רקים ופוחזים הטו לבו אחרי התהו ויואל ללכת עמהם באשר לא נסה, ויחל לצחוק בקלפים ובקוביאות ויומם ולילה לא ישבות, וישם בהם כסלו עד כי נהפך לאיש אחר וכל חלקה טובה לימוד ועסק השליך מנגד, לא יחפוץ בתבונה כי אם יקום לצחק, בית והון הבאיש החפיר וכל רואיו ילעיגו לו.

ויהי כשמוע אלדד את הדבר הרע הזה, ויתאבל על רעהו כי אהבת נפשו אהבו ופעמים רבות הוכיחו וחזר והוכיחו, ויחל את פניו לשוב מדרכו הרעה.

אכן מידד כאיש אשר לא שומע לא קם ולא זע ממנו ומנהגו נוהג, עד כי מימים ימימה ואלדד מתהלך חוץ לעיר לרוח היום, ויקר מקרהו את מידד רעהו, והוא חושב מחשבות ופניו פנים של זעם, ויאמר אלדד הפעם הזאת הנני שולח את כל תוכחותי אל לבו, אולי ישמע ויבן זאת, ויפתח את פיו וידבר לו על זה כפעם בפעם.

ויענהו מידד אשר לא חשב, כי התחיל לפאר ולשבח הצחוק ורודפיו, וישתאה אלדד מאד, ויען לו, ומלבם הוציאו מלים כל אחד לפי דרכו, ואלה הדברים אשר דברו:

אלדד. מאין באת ולאן אתה הולך, מידד ידידי אתה לבדך פה בשדה החוצה, ומדוע רואה אני את פניך והנם זועפים, גם כי בטרם תענה אני אדע כי מבית הצחוק יצאת, ועל הכסף אשר אזל מכליך הורק מאמתחותיך תדכה תשוח תצטער ולבך בל עמך. העוד לא שמת בנפשך לעזוב דרך רשע הצחוק הזה, ולקבוע עתים לתורה ולעסוק בסחורה כאשר מאז היית עושה, העוד לא נסית כי כנים דברי אשר דברתי אליך זה מאה פעמים, כי רע ומר המעשה, וכי הוא פח ומוקש אל הצלחתנו, קוץ ודרדר לאושר נפשותנו ומגלגל עבירות לרוב. וכי ידעתיך מנעוריך עד עתה חכם ונבון, נפלאת היא בעיני, למה זה תעלים אזנך לקול דורשי שלומך וטובתך כמוני היום מדבר בצדקה להיטיבך באחריתך.

מידד. נלאיתי מנשוא נעויתי משמוע דברי שוא כאלה יום יום, כמשא כבד יכבדון עלי, בבואם מאתך אשר עצמת ממני בתבונה ודעת. ולא כשונא תוכחת אשיבך, כי ידעתי אהבתך לי, אך כי התערבת בין עמי הארץ אשר הסכימו לבזות ולתעב דבר הצחוק הזה, עד כי אב ואם לא יְחַלוּ לאל על בניהם לבלתי יהיה שופך דם האדם, רועה זונות, או שותה בקנקן, כי אם שלא יהיה צחקן. וצר לי מאד עליך יכוסה ממך, כי לא לבד שקר בפיהם לגדל רבתו רעה, כי אף אלהים חשבו לטובה ולתועלת ברואיו.

מעט היה לי שלשה זהובים אבדו מני אחרי אשר שבו אלי חמשים מהם3, אשר כבר אבדו ולא על זה יחרה אפי. ולולא התמהמהתי לשוב העירה, פן יבקשני אבי, לו יש הרף4 בידי, כי עתה הודעתיך מקצת התנצלותי ושבחו, ולא אהיה בעיניך כמתעתע, כי תשמע עלי לאמר הלא מצחק אני.

אלדד. הן עוד היום גדול לא עת האסף הבית וגם עתה ראיתי את אביך לפני מלחים יתיצב לשלוח בגדים על האניה הנוסעת לארצות המזרח, והוא טרם יסע משם ובאה שמש. לכן אל תחפוז ללכת כי לא ישים עליך לבו, וחסדך בל תחדל להשמיעני מה תענה, כי לא ידעתי במה יזכה איש את אורח רשעים כזה.

מידד. אחרי אשר עסקי אבי לא ימנעונו ודעת דרכי תחפץ, נבחרה לנו לשבת פה אל תחת גפן או אל תחת תאנה לרוח היום. אשכילך ואורך כי מלאכת הצחוק קרובה היא אל היושר ושמש צדקה ומרפא בקלפיה.

אלדד. הנה נא פתח פיך ויאירו דבריך.


פרק ב'

מהויכוח שהיה ביניהם מענין הצחוק והסחורה, כי מידד ישתדל להוכיח שהצחוק דבר נאותי ידמה אל הסחורה, אמנם אלדד לא כן יחשוב ומשיב ההפך.

מידד. לצחוק אמרתי מהולל משובח ומפואר, נהיה בין האנשים ככל יתר גדר סדר המשא ומתן אשר ניתן להמצא ביניהם מספר חיי הבלם5 בעולם וטוב מכלם הוא, להיותו מראה מלוטש, בו יראה וימצא כל דבר נחמד להשכיל לאדם הנרדם ורכב וסוס להוליכנו כה וכה, עד יעבור זעם תבל הנובל סובל ברע במעוטו וכדרכבן ורבן וכמלמד ילמד ויודיענו לטוב לו כל הימים. לא אכחד כי טוב ממנו מאד אשר בתורת ה' חפצו ועושה רצון בורא כל ומצותיו, ולא יפנה אל רהבים ודברי רוח, אך זאת אמרתי כי בין שאר עסקי בני האדם אשר יעמולו לשלוט בעושר ונכסים או להרויח להם מעמל כועס6, גם זה כאחד מהם ישר לפני איש צדק צדק ירדוף. הסכת ושמע, ה' בחכמה יסד ארץ כונן עולמו באהבה, והנה חבה יתירה חמל על יצוריו, אזן חקר ותקן כל צרכיהם וממכון שבתו השגיח.

כי אם פועל אחד יהיה לכל האנשים תשחת הארץ ויושביה לזה אמר ויהי ולכולם נתן חליפות מלאכות, מי שאומנותו בשם ומי שאומנותו בורסקי, חייט במחטו לבלר בקולמוסו אנשי מקנה ורועה צאן, למען איש את רעהו יעזורו זה בכה וזה בכה, ונמצא עולה מכלם ערוך ומוצע לכל אחד אַות נפשו. כי אם היו אורגי פשתים וצמר לכסות בשר ערוה ואדם אין לעבוד את האדמה, ואם כל איש יחרוש בבקרים, איה שוקל איה סופר בונה בתים ומחריבם רופא רוכל וחנוני מקיף, מלך ושרים ויתר הצרכים הכרחיים לחיים תחת השמש? ולזאת אז“ל (ברכות נ"ח א') כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול, חרש וזרע וקצר וכו' ואח”כ אכל. וכמה יגיעות יגע עד שמצא בגד ללבוש, גזז ונפץ ולבן וכו' ואח“כ לבש, ואני משכים ומוצא כל זה מתוקן לפני, ע”כ. רצו בזה כי להיותו יחיד בדורו ואין עוזר לו בזעת אפיו אכל לחם וביגיע כפיו עשה שמלתו אשר נתכסה בה, והיום בלי טורח ועמל הכל נמצא. יען גזר הבורא לתלות חיי האדם באדם, הן במעשה ידיו הן בשכר עמלו, הן בכסף ומעות, לקנות ולמכור, לישא וליתן, להחליף ולשנות, להרויח ולהוציא מעות מיד אחיהם. וכל המרבה בסחורה מחכים, ונקראת סחורה כי סחור סחור וסביב סביב ילך הממון והכסף מיד ליד בחליפין ותמורות. ועתה מה גרע הצחוק מהיות גם הוא כאחד הסחורות הנעשות יום יום לאסוף הון ולקבוץ זהב, מוליך ומביא מעלה ומוריד, אם גם בו נוכל לצוד ציד ולהביא באוצרותינו או ליגע לריק כטוב בעיני המשגיח, ומה שמץ דבר נמצא באחרון מן הראשון? הלא זאת העצה היעוצה והתשובה החשובה והטובה אשר נתן גזע ישי אדוננו דוד המלך ע“ה אל חכמי ישראל, כדאית' פ”ק דברכות (ג' ע"ב) עונים ואומרים אדוננו עמך ישראל צריכין פרנסה, אף הוא ישיב אמריו להם, ילכו ויתפרנסו זה מזה. כי ראתה עינו כי נתן הסדר ממרומים לנטוע וליסוד ארץ וקיומה במשלוח ממונות איש לרעהו יהיה בסבת מה שיהיה, הרק אך למעט דרך רשעים לא ישרה מקח טעות גניבה ואונאה. ועל מה יצדק מאמרו זה ילכו ויתפרנסו זה מזה, כמו על חוק הצחוק רחוק מעול וחמס, כי לא בהרבות דברים ובגזל ותרמית יחיה האדם מן האדם, כי אם על מוצא פי ה' הוא הגורל יתקיים תנאם, באשר הוא דבר אלהי לאשר יחפוץ יטנו כאשר ראינו היותו לרצון לפני אדון כל כשסדר בעבודת היום הקדוש גורל אחד לה' (ויקרא ט"ז, ח'). גם רצה ותקן חלוקת הארץ אשר נתן מורשה לקהלת יעקב, באופן זה, ככתוב: אך בגורל יחלק את הארץ וגו' (במדבר כ“ו, נ”ח), ודוד הע"ה מה' בקשהו ואמר: ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי (תהלים ט"ז, ה), ובנו החכם מאמרו קיים כשאמר מדנים ישבית הגורל וגו' (משלי י“ח, י”ח): על כן את הארץ יסחרו המצחקים ככל הסוחרים, וטוב מהמה על היות כל מעשיהם כאשר יורו מן השמים מעל.

אלדד. בל ישמע על פיך ואל תוסף דבר, כי יעלה בדעתך לדמות הצחוק אל הסחורה ולהשוות דבר הכרחי לקיום המין, כאשר בפיך מלאת לאמר, אל אבי הבטלה והשעמום בו כל מום.

יען במשא ומתן הקונה נהנה והמוכר לא חסר ולשניהם ייטיב לא ירעו ולא ישחיתו, ובצחוק זה יגל וישמח כלו שלאנן ושלו, וזה רעתה אחזתהו לא ישלו ולא ישקוט וברגז ישחק ואין נחת. הלזה יקרא טוב ורצון לה' אשר לא יתכבד האחד כי אם בקלון חבירו, ולא יעלה במעלות כי אם בהורידו רעהו לארץ וכשזה קם זה נופל. הלזה יאמר מעסקי העולם, המוליד איבה ושנאה בלבות האנשים ומתנגד אל אחדות בני האדם.

מידד. החרש ואאלפך, וכי תמכר ממכר לעמיתך או קנה מידו מאה סאה תבואה לאמר עתו יבא ארויח על חד תרי וימלאו אסמיך דגן, פניך נשואות להביט השמימה לראות היש עב למטר, תחשוק נפשך לראות רעב גדול בארץ, יאוה רצונך לחזות כל העולם כלו בצער ואותך לבדך בנחת. ואם תירוש יקביך יפרצו יין ישמח לבבך, אם תראה ברד ואש מתלקחת ישרוף ויכלה עד אין יבול בגפנים וענבים יירשו ארץ ייקר חלא ויזדבן בדמי חמרא טוב לך כי תעשיר והבאים אחריך בהמה ירעו (עי' מגלה כ“ח ע”א) הזאת חשבת למשפט, נוח לזה ולזה? האם תקום מחשבה זאת כי אם ברעת כל היקום? ובכל זה יתרומם ויתנשא עושה אלה ולא ימוט. ומי לא ידע כי הכל הולך אל מקום אחד ואיש באחיו יעזר, ועל כיוצא בזה העולם קיים.

אלדד. רע רע יאמר הקונה ואוזל לו לא יתהלל בסחורת הצחוק הזה, כי גם על המרויח יעבור כוס, ולא לו יהיה ברבות הימים, כי ישוב הכסף כאשר בא ולא יראה ברכה לעולם, כי כחציר יבש וכציץ נובל טובו, ועמו ישא כל טוב בעליו, כי משביעו רעב ואין אחד מני אלף יצליח בו, ועינינו ראות יום יום כי רבים חללים הפיל בחבלי עוני, מועד להזיק וחמירא סכנתא. ומה תהלל רעה הגבור ותדבר על הסחורה והיא תתן צמרנו ופשתנו ושקויינו ולא תסבב כזאת רעה חולה ועולה, וכלה לא תעשה, כי אם הישר והטוב בעיני אלהים ואדם.

מידד. למה הרעות לדבר הזה לזר תחשבנו מוכן להרע, אם גם בכל עלילות מצעדי גבר כמוהו כמוהם, מי יוריש ומי יעשיר, ונמצא בם מעללים עלולים להזיק יותר ממנו ויתמידו בכל עת. הלא יורדי הים באניות אשר ישימו אלפי זהב נכאת צרי ולוט, משי שני וארגמן ובגדי צמר ופשתן על לוח ארז, וישלחוה בים הגדול כאשר יהיה שמה הרוח, ואם בעליו עמו חייו תלואים וכפשע בינו ובין המות, אם יהפוך ה' רוח חזק יתקענה בסלע רגע תתהפך או תשבר ואין מציל ויעזוב חיים ועושר יחדיו. טוב מלא כף נחת הצחוק הממלא יד האדם בקלפים וקוביאות, ממלא חפנים עמל רוכבי ימים, עשר יעמולו לרוח לראות אם מצפון יאתה ממזרח או ממערב. גם אוהבי מלאכת האלקימיי“ה, האומרים בלבם תחת הנחשת אביא זהב, יזמו לעשות מכסף חי כסף צרוף מזוקק יבלו ימיהם בין תנור לכירים, נופח באש פחם עד יתם ורוחם יוציאו, יפזרו אשר בידיהם ואין כסף כי אם כס”ף כסף7, המה חושבי מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת, ומדחי אל דחי ירדו ברעתם מזהב לכסף ומכסף לנחשת וסוף פניהם ילבשו בשת. ויש אשר לריב ומצה יאמר האח, בפרוטה יחל להזמין רעהו אל השופט, יתן למורשה8 ולמדבר בעדו לנכח ושלא לנכח, לסופרים ולמעתיקים היום ומחר ויחזור ויתן, עד יצא נקי מנכסיו, ומאין עוד סלע או זוז, יצא משפט מעוקל והצדיקו את הרשע, גם על זה יאמר “ומשפטים בל ידעום הללויה” (תהלים קמ"ז, כ'). וכמה דרכים יש לשפוך דם האדם מבלעדי הצחוק, ואין איש מדבר תהפוכות כי אם עליו. וכבר אמרו ז"ל (בבא מציעא כ“ט ע”ב) מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן ילבש בגדי פשתן וישתמש בכלי זכוכית וישכור פועלים ואל ישב עמהם. ולו היה כדברך הצחוק דבר קרוב לאבוד יאמרו ילך ויצחוק, סימן לדבר כי לא נופל הוא משאר עסקים התלוים בממון, ויקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט.

אלדד. מה עזרת ללא כח, חפצת לצדק הממלא הארץ חמס, כך מקובלני מבית אבי אבא, שלשה גופי עבירה אבות נזיקין נבראו בעולם, והם הצחוק והקבה (ר"ל הבלענות) והזנות, סי' לדבר הזרו“ע והלחיי”ם והקבה, גדול שבכולם מופלג ברעה הוא הצחוק. וראה כי השנים האחרים באים מכח יצר לב האדם רע המדיח והמסית לאמר חטוף אכול חטוף שתה וכו' וחך אכל יטעם לו. וכן אשה זרה אמריה תחליק ורבים חללים תפיל כי כל הבשר חציר ושעה אחת של קורת רוח בעוה"ז מצודה פרוסה, כי ירגיש בהנאה לא יזכור ימי עולם. אמנם מה יתן לך ומה יוסיף לך הצחוק הזה אשר איננו מהכח המתאוה ואשר עדן לא היה9 אין בו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים. מה יועיל איש כי יפגע בו ומה נהנה ממנו, כי אם צרה כמבכירה, כי יעטוף ישפוך שיחו ובמר רוחו יברך אלהים ומלך, כי יתן בכיס עינו, או העץ נשא פריו10 או כי אפס כסף11, או אין שלום בעצמיו12. אף כי אם תאכל ושבעת וברכת את ה' אלהיך, ובמלאת בטנך לא תאכל עוד עד אשר יטחנו ברחיים כחות העיכול, או דחו במדוחה את המותרות, וכי יזקין יסור ממנו בקצת כי יבטלו הטוחנות, ולכל הפנים לא יחיה האדם, אם לא יאכל וישלים תמורת הנתך13. וכן אם תתן לנשים חילך, אז תתענג וחלף ועבר, ולעת זקנה ושיבה ירתק הבל הכוסף ההוא והיה אמונת עתו14, עם כי דרך גבר בעלמה, הטבע גוזר כן. אמנם הצחוק רעה מחורשת מהאנשים, לא מטבעו של עולם, ואין לו קץ ותכלית מעלם ועד זקן, כי עיני האדם לא תשבענה כי ירויח וכי יפסיד, במחשבה פוסלת לאמר אשוב על כני והוא לא ירפנו ולא יעזבנו ואחריתו יהיה נבל. ואל מי תדמנו וישוה ותאמר עליו קדוש.

מידד. שנאתך תעורר מדנים אל הצחוק לדונו לחובה מכל המטרידים והוא לא כן, כי השנים הן הן גופי עבירה באמת, ובפרט לנו עם ישראל שומרי תורת ה‘, וזה יביא אפי’ כדברך לידי עבירה בלבד, וגזרה לגזרה לא עבדינן. זולל וסובא נסקל, פן יאכל נבלות לתאבון, ונואף אשה משחית נפשו הוא, כי זמה היא ועון פלילי, כי יביאנו יצרו לחטוא ובעל בת אל נכר, או יבא אל אשת רעהו, מעוות לא יוכל לתקן, יצילנו ה' מאלה כי שאול ואבדון ביתם וחדרי מות. והצחוק דררא דממונא צדיק וישר הוא אין בו ספק חלול כי אם טוב וישר בעיני האלהים לקבותו משם, או ישלח לו את הברכה, הן הוא משוש דרכו, הלא הוא ככל המון משא ומתן בני האדם.


 

פרק ג'

בו ישתדל אלדד להוכיח שהמצחק עובר על כל עשרת הדברות ומידד משיב כהלכה:

אלדד. אם בחבלי האדם תמשוך דברים להשוותו אל הסחורה, על כי כמוהו כמוה ירבה או ימעיט הון וממון ומחמדי תבל, איככה תוכל להצילהו אם נודע כי אף יפעלו עולה כל אשר בדרכיו הלכו, כל אחד מורד בקונו ונוסע, על קחתם כסף אחיהם בגזל ורשע, מבלי תת להם דבר תחתיו ולא בעמל ידיהם. אם תשכיל היטב תראה כי המצחק עובר על כל עשרת הדברות, יסוד תורת משה ונבואתו, מקובלים לא לבד לעם ישראל כי גם לאומות אשר אנחנו יושבים בקרבם.

וראשונה על אנכי ולא יהיה לך וכו' עד זכור וכו' אשר כלם יזהירו על ע“א ואלהי נכר, הוא בודאי עובר עליהם. כי כאשר ריקם ישיבוהו כוכבי שמיו, יצא מדעתו ומלא חימה וכעס, ומבואר לנו מפי חז”ל כל הכועס כאלו עובד ע“א. ויותר ברור אמרו אין מצחק אלא ע”א, שנאמר ותרא שרה את בן הגר וגו' (בראשית כ"א, ט') ונאמר וישבו העם לאכול ושתה ויקומו לצחק (שמות ל"ב, ו').

ולא תשא את שם וגו', דבר גלוי לכל העמים כי בכל רגע ובכל שעה על כל דבר פשע או הפרש יתחדש15, נשבע להרע אלפי שבועות שוא ומדוחים, הדוחים את נפשו לארץ אופל וצלמות.

זכור את יום השבת וגו' אם יהיה איש מצחק ע“ש בין השמשות, וימשך הדבר המאבד בתוחלת ממושכה להחזיר אבדה לבעלים, והמרויח אשר לא ישבע כסף יקדש עליהם היום, ונמצאו מחללים את השבת, ובדרכים אחרים ג”כ יקרה להם כזה.

כבד את אביך וגו', כי יהיה למצחק אב ואם ויסרו אותו, יתרו בו להנחם על הרעה, והבן אשר עבר ושנה ונעשה לו כהיתר לא ישמע לקולם, ויענה קשות ימרר את חייהם, ולא יזכור איש אמו ואביו תיראו (ויקרא י"ט, ג').

ובראותו באבדן כספו, תבער בו אש קנאה ושנאה נגד רעהו, או כי תואנה הוא מבקש להתוכח, לאמר לא כך היה, ואתה רשע חלל תחפוץ לקחת אשר לי בגזל וחמס, ואם יענה רעהו מחרוזות16 הדברים אין להם סוף, קרוב הדבר לתת חרב בידם להרוג איש את קרובו, נגד דבר ה' לא תרצח.

בין נשים יתערב, אף בכעסו ידבר ניאופים ונבולים, ואז“ל המנבל פיו אין לו חלק לעוה”ב, כי פה מחתך וכלי המעשה גומרין, ונאמר לא תנאף.

וכאשר ערום ישאר ואין כסף, כל מחשבות לבו רק רע כל היום, לגנוב במסתרים, ללסטם את הבריות, מקוה ומצפה למלאות חסרונו, סופו יהיה כשר האופים עבד פרעה בין הארץ ובין השמים, כי לא יחוש ללא תגנוב.

ואם רעהו יצחוק ותנאי התנו ביניהם בשותפות חלק כחלק, כמתלהלה ואיש זר יעיד לזכות שותפו, כי יאמר ויבוא השלישי ויכריע ולא תענה ברעך עד שקר ישליך אחרי גוו.

ואם ללא תגנוב לא יחוש על אחת כמה וכמה כי לא תחמוד לא ישמור, אך כי כל אשר יראו עיניו לבו יתאוה תאוה ועינו לא תשבע לעולם ועד.

ראה אם לא גדלה לשמים רעת הצחוק, הבליעל הזה מעביר על כל תורת אלהים חיים, שבכתב ושבעל פה, ואחריתו מרה כלענה לא ינקה הנוגע בו.

מידד. ברוב דברים תדבר רשע על הצחוק הזה, ובכל זאת דבר לא17 דברת, ומום לא הטלת בו אשר לא נמצא בכל מעשי אדם. כי כעס בחיק כסילים ינוח אף על כל דבר קל, ונבון מאריך אפו בכל עת. וראיתי אני יום אתמול אדם אחד אשר אבד ארבע מאות זהובים ובכל זאת לא פתח את פיהו ולא קלל את יומו, רק פעם אחת אמר אתה השם הצדיק, וגם הכרתי איש אשר שמע כי באה התבואה בזול והוא היה סוחר דגן ותירוש ועלה לראש הגג ונפל ומת. ומשכנות השבועות המבוקעות והרעות אנה יהיו, כי אם בין הסוחרים לקיים דברי ממכרם וקנינם, וחשש חלול שבת, כמו כן בחייט ורצען וכל עושה מלאכה מתאוה להשתכר ביותר. וכן להקלות אב ואם רצוח ונאוף רבו המטרידים המביאים להם. ובשעת הצורך ספק הגנבה כמו כן בכל עני בעניו, כי לא הגנב יתלה על העץ, כי אם רע המזל וקשה היום. ועדות שקר בכל שותפות יוכל להיות, והחמדה מבלעדי זה בקרב איש תשכון. כללו של דבר איש צדיק תמים יהיה בסחורתו ובצחקו ג“כ, ואיש בליעל ירשיע בזה ובזה. וצא נא אתה וחשוב כי אם היה זה גזל ועון גדול מנשוא כדבריך, כבר היו אוסרים אותו חז”ל עלינו ועל זרעינו איסור גמור ברור ומוחלט, אחר אשר נודע בשערים כי כונו להרחיקנו לא מפשע ורשע לבד כי גם מכל דבר המביא לידי זכרון עבירה ועשו גדר לגדר וחומה לחומה בחכמה רמה ותמימה, ועל זה לא נשאו קול כי לא מצאו בו ערות דבר ושוא כאמריך.


 

פרק ד'

בו ירצה אלדד להוכיח מהתלמוד ומשאר הפוסקים כי המצחק פסול לדון ולהעיד ומידד משיב ההפך מדבריהם עצמם.

אלדד. אם קרית לא שנית, כי תאמר בלבבך לא ימצא בדבר מורינו מספרים בגנות הצחוק ואוסרים אותו, לכה ואקחך אל מקום אחד אפס קצה כלימתו תראה, הוא במס' סנהדרין פ' זה בורר (כ"ד:) דתנן התם אלו הן הפסולין, המצחק בקוביא, והמלוה ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית וכו' אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא וכו‘, ופי’ רש“י כולן מעין גזלנין הן, והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס (שמות כ"ג, א'), ובגמרא המשחק בקוביא מאי קעביד אמר רב ששת לפי שאין עסוקין בישובו של עולם. ומה יאמרו עוד על היותו נמאס בעיניהם ואסור, אחרי אשר פסלו כל הולך אחריו לדון ולהעיד, וזה שמו אשר יקראו לו רשע ואיש חמס. ודברי רב ששת יפילו תחלת דבריך, אשר אמרת כי דומה הוא לשאר הדברים ההכרחיים לישוב, באומרו שאין עסוקין בישובו של עולם, וקימו וקבלו הפוסקים ראשונים ואחרונים לאשר ולקיים כל האיסור הזה. הרמב”ם פ“ו מהלכות גזילה כתב, המשחק בקוביא הרי זה גזל מדבריהם אעפ”י שברצון הבעלים לקח, הואיל ולקח ממון חבירו בחנם דרך שחוק והתול, הרי זה גוזל וכו‘, והמשחק בקוביא עם הרמאי18 אין בו איסור גזל,אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים ואין ראוי לאדם להתעסק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם וכו’. ובהלכות עדות ובהלכות מכירה ובמקומות רבים כתב כזה. וסמ“ג עשין סי' ע”ג כתב, המשחק בקוביא הוא גזלן מדבריהם, וכן כתב הטור והרשב“א בתשובותיו דאסור לצחק בקוביא. ואיך תאמר כי אין אומר ואין דברים בין רז”ל על איסור הצחוק ובלי נשמע קולם, וכולם דוחים אותו בשתי ידים, ואומרים לנו סורו אל תתקרבו ולא תגעו בו.

מידד. לבך אל ימהר להשיבני מההיא דסנהדרין פ' זה בורר, כי גם מעיני לא נסתרה, וידעתי כי עליה סמך כל פוסק אשר דבר רע על הצחוק. ואף כי גם אם מסקינן הלכתא, דפסולין לדון ולהעיד מדבריהם, כבודם במקומם מונח, דבעדות הוקשו לשר19 ובדין, נמצאו נקיים מעון, ולא תארע תקלה על ידם, כדתנן באבות (פ"ד) החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל וכו‘, אכן לענין דינא לא משום גזל נפסלו, דפרכינן עלה בגמרא, המשחק בקוביא מאי קא עביד, א"ר ששת וכו’, מדפריך מאי קא עביד, כלו' למה פסלינן ליה, דאי משום גזל ליתא, ולזה א“ר ששת לפי שאין עסוקין וכו'. ורש”י דסבר טעמא דכולן מעין גזלנים הן, לא רצה בזה לפסוק, שיהיה הצחוק אסור משום גזל, אלא אמר מעין, דסביר וקביל דאין עסוקים וכו' יהיה בו מעין גזל, כמו שהיום מיסרים הבטלנים על שם סופם, אפילו שלא יעשו עולה. וכתב הנימוקי יוסף (סנהדרין פ"ג) הא דלא פסלינן ליה משום גזל דהא אסמכתא היא, אמרו בגמרא דכל האי גוונא לאו אסמכתא היא, והאריך בזה עיין שם. ורב ששת דאמר שאין עסוקין, כמו שאמר לעיל, איירי כרבי יהודה דאמר אימתי, בזמן שאין לו אומנות אלא הוא, אבל יש לו אומנות בלא הוא כשר. וזה לא יפיל מדברי ארצה, כי כל בעל מלאכה יחידה לא יעסוק בישובו של עולם, ואפילו אמרו (פרקי אבות פ' ב') כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, קל וחומר לצחוק או דבר אחר, כי לא טוב היותו לבדו. ועל דברי רבינו משה ב“ר מיימון ז”ל כתב המגיד משנה, המשחק בקוביא זה גזל מדבריהם, זה קצת תימא אצלי, דהא משמע פרק זה בורר (סנהדרין כ“ד ע”ב) דההיא אוקימתא דאמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא איחדיא, וקיימא לן כרב ששת, דאמר כי כל האי גוונא לאו אסמכתא היא, דהא מדעתיה קא יהיב ליה וכו‘, ואם כן מנין לנו גזל מדבריהם וצריך עיון. וכל שכן שרבינו עצמו פסק פרק עשירי מהלכות עדות שאין המשחק נפסל אלא כשאין לו אומנות אלא הוא עד כאן. וספר מצות גדול הוא גם כן כתב בלאוין סימן רי"ד, דליכא אסור בשחוק קוביא, מכל זה תבין כי האוסרים עצמם אשר הבאת לראי’, הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואיך תדבר, הנה בעל שלטי הגבורים הביא כל דברי הגאונים האלה, שקול וטרי בהון ומקשה דידייהו אדידייהו, ואוקי ומסיק דלעולם כשיש מעות על הדף, הצחוק שרי, ואין בזה משום אסמכתא, דכשאין הצחוק תלוי בחכמה גמר ומקני, והא דאמרינן דאיכא בצחוק גזל, מיירי כששוחק באמנה דלא קנו אלא בב“ד חשוב, והוי אסמכתא ודאי אליבא דכולי עלמא, ואומר דאיכא מאן דסבר דאפילו בשום ענין ליכא אסמכתא, ומאריך בזה עיין שם. ובאמת עצה טובה קא משמע לן יכתבוה הצחקנים על לבם תמיד כי לא טוב לצחוק באמנה בלי מעות על הדף בשום אופן. וכבר שמענו חדשים גם ישנים מקדמונינו היו חכמים ונבונים ולא נמנעו מלצחוק, לא אשא את שמותם על שפתי, כי לא יאות, ומעשים בכל יום עינינו ראות יודעי ספר ומביני מדע, לא יקפידו על זה ויקומו לצחק, דגליא להון מסקנא דהלכתא. וגם שמע ותודה כי דבת הצחוק אין כי אם רע לב, שנינו (סנהדרין כ"ד): המשחק בקוביא והמלוה ברבית סמוכים ושוים, ונודע כמה גדול אסור הרבית מאיסור הקוביא, דזה איסור תורה, וזה אינו אפילו מדבריהם כנ”ל. ובדורותינו כל מלוה ברבית נכבדות מדובר בו, ולא בלבד אינם פסולים לעדות ולדון, כי אדרבא, דבר פיהם כמאה עדים דמי, המה ראשינו ושופטינו דיינינו ומנהיגינו, וגזלת העני בבתיהם, דורשים לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך20, ונשיכתם נשיכת שועל, והמשחקים עשוקים, נקוקים בקוקים, אנשים רקים, ארור אשר לא יקים לספר בגנותם. ועתה אחרי אשר הראיתיך לדעת כי לא דבר רק הוא הצחוק, אודיעך מדרכי טובו, כי מבחן לכסף וכור לזהב ובוחן לבות האנשים, אין כמו הצחוק, ממנו תראה כל מדות המצחק הטובות או רעות, מי בעל דברים, מי נוח לכעוס, למי יאמר שוע, אם בעל נפש הוא, אם שמח בחלקו, וכל אשר יקחך לבך ממדותיו, תדע בצחקו פעם אחת ולא תשנה לו. וכאז“ל (ערובין ס“ה ע”ב) בג' דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו בכעסו ואמרי לה בקולמוסו, וי”א ג“כ בצחקו, כי בו נכלל כיסו וכעסו, וגדול מכוסו וקולמוסו. ותועלת גדולה במדות יוציא ממנו גם המאבד בו, כי ירגיל עצמו לסבול מקרי הזמן, ולא ידאג בבא עליו פתאום צורך להוציא ולפזר, כרגיל לישב שוקט על שמריו. יען הוא ראה הלכה למעשה בצחקו יום יום, כי עת אשר חשב להרויח אבד, וכי עלה וירד, והושפל והורם, נגלה לפניו כי אין אתנו דבר קיים ונצחי. וכי תבאוהו שואה, יברך על הרעה כעל הטובה, ואם יוציא מעות לריק, יאמר מה אעשה הרי הם כאלו צחקתי, ותהי זאת נחמתו, ועל הכל יגדיל שמיה רבא מבורך. ועוד מן הצחוק יפקח עיני שכלו, בתחבולות ילמד חכמת החשבון בלי מלמד, ממנו חכמת הדבור וההגיון, להטות לב חבירו, יראה בו חכמת הציור והתשבורת, כי במחוגה יתוארו כליו. סוף דבר המצחק ובפרט בקלפים ובקוביאות, ידו בכ”ל וי“ד כל בו, בכל בגימטריא נ”ב, והקלפים הכי הוו, וי“ד עם המלה כ”א, ונקודות הקוביאות כך המה. גם כי ממנו נוכל ללמוד וללמד, עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת.


 

פרק ה'

בו מראה אלדד שיר לגנאי ולבזיון נגד הצחקנים, ומידד יעננו בשיר על משקל הראשון, ומדבר בשבחם.

אלדד. ומה תאמר על שיר יפה אף נעים, ראתה עיני נגד הצחקנים, מעשה ידי אחד מהגאונים, מספר כל רעתם, שמענו ואתה דע לך.

1

מצחק בקוביא מכתו טריה

ואחריתו שאיה יקולל בשערים

2

יפזר ממונו ויוסיף על עונו

ומורד בקונו בשבועת שקרים

3

ויחשוב כי ירויח לעולם לא יצליח

וגם כי יונה אח וימיו מרורים

4

וילך מעיר אל עיר מקומו לא יכיר

והוא עני וצעיר מדלג על ההרים

5

וישוב עד דכא בשבר ובמכה

בפסח ובסוכה יבקש הפורים

6

ראשו פרוע ובגדו קרוע

ורעתו ידוע לו ולאחרים

7

ויאכל בחפזון בלא ברכת מזון

ולא ימצא רזון בעינוי כפורים

8

וכל אנשי ביתו יהיו שונאים אותו

ויעשו יום מותו בשמחה ובשירים.

מידד. אל תביאני לידי נסיון מהשיר, אשר חבר מי שהיה לבזות הצחוק, אשר עשאו באולי איזה צחקני בשעת כעסו, או מי שלא ראה מאורות חכמה זו מימיו. עם שיחסו אותו אל החכם אבן עזרא, או אל הרד“ק, מה שלא עלה על דעתם באמת, כאשר יוכיחו קול השירים תחת השי”ר, כי לא בדעת ידבר, ודבריו לא בהשק"ל כראוי לבעלי השיר. ושמע נא ממני תשובתי בדלתיו וסוגריו עצמיו, אכן ישר במשקלו כלו יחד, ותנועה ומום אין בו, כי אם אחד אשר הוצרך לענות כסיל באולתו עצמה הט אזנך ושמע:

1

מצחק בקוביא מלאכתו נקיה

וכוסו רויה ככל איש שערים

2

ואם טוב לקונו לאבד להונו

היות זה עונו באמרי שקרים

3

ויאבד וירויח כסוחר ויצליח

ורגיל להניח למתוק מרורים

4

בלי זה בכל עיר גדול הון וצעיר

וצדיק כשעיר מדלג בהרים

5

ויראה ברכה בצחקו בסוכה

ובימי חנוכה בפסח ופורים

6

מאד רע וגרוע מנדב לצרוע

וזונה, ופרוע וגוזל אחרים

7

אוכל בחפזון ושתוף במזון

ועומד ברזון ביום צום כפורים

8

צחוק זה ודתו גדולה מלאכתו

יהי איש בריתו בשמחה ושירים


 

פרק ו'

בו ישתדל אלדד לדבר על לב רעהו מתנגדו ומשביעהו שיודה על האמת, וישמע מודד ויעש כן ואת עונו הודה ולא בוש.

אלדד פום ממלל רברבן חננך ה' מידד יקירי, ותבונה ודעת בכל אשר תפנה, ורואה אני בחכמתך כי נבונות, תאמר על טמא טהור ועל טהור טמא, ואין מכלים. ראיתי עד הנה כי בחדוד בינתך תוכל לטהר את השרץ בשבעים פנים, והנה כן עשית בכל מאמרנו זה אשר דברנו על הצחוק, הרסת כל מבצר ראיותי הטובות, השלכת לארץ כל אשר הבאתי נגדו, ותראה המצחק כאיש אשר צדקה עשה. ולא היה זה להיות האמת אתך, כי שקר ידבר כל מהללו, וכל השומע יצחק לו, ויודע אני כי במצפון לבך ובחדר מחשבתך גלוי וידוע לפניך, כי הוא שטן הוא יצר הרע הוא משחית. רק היתה מגמתך להוציא יקר מזולל, כי בזאת יתהלל המתהלל, לשבח הרע ולגנות הטוב, להראות העמים כי הוא פלפלא חריפתא ולסוף יודה על האמת. ועתה אשביעך באלהים הנה, אם תשקור לי ולחוק אהבתנו הקיים מני עד, לאמר אם דעתך כן היא על נכון, ותאמין בחייך היות הצחוק מעשה אמת ומשפט, או מה הוא בעיניך?

ולמתי אעתיר לך, להכרית מאתך כל שורש רעיון אשר יפנה אליו ולהיות עתיד לשמור מזוזות פתחי הלמוד והפרנסה והכלכלה.

מידד. ככה השבעתני אשר לא אוכל להתעלם, מלהודיעך קשט דברי אמת מטמוני מסתרים. אני את נפשי הצלתי בדבר הצחוק, ולמדתי עליו זכות כאשר אמרת, לאמר על הרע טוב והטוב רע, לשנן ברק שכלי אשר עלו חזיזים ברובו, זה כמה שנים יושב ובטל. אמנם ידוע להוי לך, כי גם אני ידעתי, כי כן גבר הצחוק ומהותו הבל ורעה רבה.

אמת כי הגורל אצבע אלהים הוא, וסוף סוף כל עסקי האנשים על פי הגרמים השמימיים ישקו, וכמות זה כן מות זה. אכן לא טוב היות האדם משליך עצמו במוחלט אל חיק המערכה, לארוב לדם רעהו ולהשחיתו, או להתחייב בנפשו לאבד ממונו לדעת, כי לא גזר כך יחידו של עולם, רק כי ערום יבון לאשורו, והוא יסעדנו כרצונו. ואלו בעמל אנוש אינימו, וניחא להון לחרוב עלמא ולברייה, אומרים אפשר דנפול בשעתא דמזוני. שלשה המה מחמדי עינינו וכל מאויינו, להיות גופנו בכושר, ולהרבות עושר, ולתת לנשמה אושר, ראיתי והנה אין גם אחד מהנה לאיש המצחק, ושלשתן ירחקו ממנו.

ראשונה חיי צער יחיה, לבו יחיל בקרבו, אוכל כבן דרוסאי, ובתנומות על משכבו לא ינום ולא יישן, קול מלחמה צעקה וקטטה בביתו תשכון, עם יולדיו ומחזיקיו בעתים ועם האשה וילדיה אשר חנן ה' לו, כי הד"ם הוא הנפש, וכאשר יהיה הכיס ריק, אין מתום בבשרו מפני זעמו, לבו מהרהר תמיד.

שנית כי אך הבל יהמיון המצחקים, כי יאמינו לתת טרף לביתם מאשר ירויחו,כי בהבל בא ובחשך ילך כל הכסף המובא ממנו, היום מליא לגינא אסתרא, למחר קיש קיש קריא, יצבור ולא ידע מי אוספם.

נכסי רבים ראינו ירדו לטמיון בעד הצחוק הזה, ומעטים היו אשר שמו בכליהם הון ועושר וכבוד בסבתו, נער יכתבם. ועל הכל אנו היהודים האומללים, המפוזרים בארבע פנות הארץ, ואדמתנו נהפכה לזרים, אין לנו בלתי אם גויתנו, וכל עושר כבוד מלכותנו הוא בארבעה פרוטות ומטלטלים, הנכנס לפרדס צחוק זה מהרה יציץ ונפגע, והיתה לו נפשו לשלל,כי אין ליהודים אורה ושמחה, שדות וכרמים וקרקעות קרן קיים ועומד, על כן לא יחיל טובו האדם וחי. והשלישית רק רע כל היום, כי הוא סרסורא דחטאה מכל אשר כן בזמנו, ויפה דברת מעביר על כל עשרת הדברות.

ולדעתי אם בשנים קדמוניות היו בני ישראל להוטים אחר הכסילות הזה, כאשר הם היום, לא בלבד חז"ל היו עושים אותו חרם בישראל, כי גם מפי עליון היה יוצא, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תצחוק, אלא שלא היו חשודים על שטות זה, מאבד הזמן יקר שבנמצאות, המוטל עלינו להוציאו ברצון בוראנו, ולקיום גופנו בהסתפק בהכרחי. ובמועדי ה' מקראי קדש, אשרי המחכה ויגיע לצחוק, והשמחה מאין תמצא, כי החג יהפך לקצתם לאבל. ובאחרית דבר לכלם, סורר ומורה אל הקבוץ המדיני, ואל התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, וכל הבא ועמד עליו, לא יראה יה בארץ החיים, ודיה לצרה בשעתה.

וזה יספיק להודיע לבני האדם חסרונותיו,למען הוציא אותו מידם, כי על הקלפים והקוביאות יאמר, אשרי מי שלא חמאן. את הכל נסיתי בחכמה כי אין חכם כבעל הנסיון, והנני שב ומתחרט, לא אוסיף עוד ראות פניו, והסכמתי הסכמה שלא על מנת לחזור בה, להסיר מאתי כל יצר מחשבה כזאת, יסרתני ואוסר אקבל מוסרך אשמע לעצתך. ואם יפגע בי מנוול זה, אמשכנו לבית המדרש, וזמן חיי שעה לחוד, אתנה לב לישא וליתן בסחורה, לחיות נפשי ונפש ביתי, ברצון נותן ליעף כח, עוזר לכל בא ליטהר.

אלדד. תבורך מאנשים לאל, ויהי ה' אתך, לאשר ולקיים כל אשר בלבבך לעשות, אחרי אשר הסרת מסוה הסכלות הזה מעיניך. אראה בנחמה, כי נפוגותי ונדכיתי בכל עת, אשר שמעתי עליך כי צחקת, נפלאתי עד מאד איך מצא מקום המעשה הרע הזה בין שאר דרכיך הטובים ודעותיך היקרות.

ויותר וביותר שאגתי מנהמת לבי, כאשר שמעתיך מהללו ומפארו, אמרתי פה הראוי למדרש, את החטאת הזה דרוש ידרש. ואחרי שמעי כי נתכונת לזרז שכלך הפוך בה והפוך בה וכי גמרת אומר לשוב מצבא העביר“ה ולא תעבור עוד, שמחתני ותחי רוחי ולך ישולם חסד, כי השמעתני אגב גררא אמרי נועם, ותשביע בצח צחו”ת נפשי.

מידד. נסעה ונלכה ונבוא העירה, כי בא השמש והיום רד, ועוד ימים באים יהיו דברינו במילי דאורייתא כי אשרי מי שעמלן בתורה, עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר בעוה"ז ולעולם הבא.

תם ונשלם. ברוך ה' לעולם:



  1. יש מיחסים אליו גם העתקת ספר “ויכוח על האהבה” לר' יהודה אברבנאל ואין זה אמת כי מעתיק הספר הזה הוא הגאון החכם הכולל המפורסם כמוסר“ר יש”ר מקנדיאה ז"ל.  ↩

  2. נעתק ללשון הקדש ע“י הרב החכם ר' שלמה ראבין בשם ”שלחן ערוך למוהר“ר יהודה אריה ממודינה” ונדפס בוויען תרכ"ז.  ↩

  3. מקדם אבדתי שלשה זהובים אח“כ הרוחתי מהם חמשים ואח”כ הפסדתי אותם לכן לא יחרה אפי על זה.  ↩

  4. מלשון הרף ואגידה לך את אשר דבר ה' (שמואל א' ט“ו, ט”ז).  ↩

  5. ר"ל דברים רבים ימצא אשר האנשים מבלים את עתם בהם והצחוק טוב מכלם, כי בו יראה האדם סדר הנהגת התבל, כי בין רגע יעני ובין רגע יעשר, והרעות גם הטובות כאשר יחנו כן יסעו.  ↩

  6. אשר הוא כועס על עמלו הרב.  ↩

  7. החשק והתאוה אל הכסף.  ↩

  8. אדוואקאט.  ↩

  9. זמן רב מימות עולם לא היה.  ↩

  10. יתלוהו השופטים על העץ.  ↩

  11. יאבד כספו בענין רע.  ↩

  12. יחלה מכאב לב.  ↩

  13. מלשון כהתוך כו כסף, פסלת היוצאות מגופו.  ↩

  14. והיה לאיש מאמין.  ↩

  15. יתחדש ביניהם ריב דברים למשל זה אומר אני ראשון וזה אומר אני ראשון.  ↩

  16. מלשון חרוזות דגים.  ↩

  17. דבר ברור אשר לא נכון לצחוק.  ↩

  18. שאומנתו לצחוק.  ↩

  19. מלך לא מעיד ולא מעידין אותו (סנהדרין י“ח ע”א).  ↩

  20. נכרי הוא איש ישראל אבל לא אחיך הוא מאב ואם ואחיך ממש.  ↩

המלצות קוראים
תגיות