א    🔗

השקפה מקפת על חמש-עשרה שנות נהלל מהצד החמרי וכן גם מהצד הרוחני ניתנה במחברת “תלמים” לחודש אלול תרצ"ו. נהלל היא מהראשונות, שאמרה לנו בסדר תחית מולדתנו פסוק חדש ומקורי, ואת טיבו של הפסוק הזה אנו למדים מהמחברת האמורה. אנו רואים איניציאטיבה נועזה עד כדי מסירת נפש וסבלנות עילאה בשורה ארוכה של שנים להתגבר על כל מיני מכשולים, שהאדם הרגיל, בלא אידיאלאזציה של הקיום האנושי, הוא מחוסר הרצון והכח להאבק עמהם ולנצחם.

החידוש היסודי, שיש בנהלל ובאחיותיה הקרובות אליה ברוח ובשאיפות, הוא הכנסת אידיאלים סוציאליים כלל-אנושיים למסגרת הציונות של תחית ארץ אבותינו. מנקודת-השקפה ידועה אפשר היה לשער, כי האידיאל הסוציאלי בהיקפו הרחב הכלל-אנושי ישאיר בצל, עכ"פ במדה ידועה, את האידיאל הלאומי המצומצם של תחית המולדת, וחשדים כאלה אמנם נשמעים מעברים קיצוניים. אך בקראנו בשים לב את המחברת שלפנינו, והיא לא בטוי של דעת יחיד, אלא של דעת עשרות אנשים, העומדים בתוך תוכו של המפעל, – אנו באים להבחנה גמורה, כי הציונות בכל עמקה וברק זהרה היא היא אבן-הראשה, שעל יסודה נבנה ונשתכלל הבנין המפואר הזה. יתר על כן. אף כי האידיאל הלאומי במובן הרחב הוא רק חלק מהאידיאל הכלל-אנושי, ולפי טבע הדברים הכלל בולע בקרבו את הפרט, הנה בנידון שלנו רואים אנו את ההיפך, כי הפרט העמד בראש הרעיון כולו. ממנו, מהפרט, נגשו לעצם המפעל, והוא ששימש יסוד לכל האינציאטיבה הנועזה, ורק כדי לשפר אותו, לחזקו, לעודדו, להוסיף לו און ועוצמה, הרכיבו לו גם את הברק והשלמות של הכלל. ביתר ביאור: התעמקה מחשבת הנוער שלנו בבעיה הגדולה של תחית האומה ועמדה על כל התחלואים של הגלות, אשר הורידה את העם בגושיו רחבים ליון מצולה של קיום אוירי בלתי פורה, סמוך ותלוי על שכם כלכלי של עמים אחרים,– ומכאן התבשלה השאיפה המוחלטת, התהומית, הנשמתית, לשים קץ לחרפה העממית הגדולה, להביא את התחיה המבורכת לא רק למולדת, אלא גם לעם, לכל אופני קיומו, להרימו מחלאת החיים הגלותיים על כל אויריותם וחסרון מצע בריא לכלכלה פוריה ועומדת ברשות עצמה, יען כי באמת בלא תחית העם, במובן זה גם תחית המולדת, לא תקום ולא תהיה. כי אוי אוי יהיה לעם, אם יביא אתו למולדתו את חרפת הקיום של גלותו, אם גם תחת השמים הבהירים של מולדתו ישאר בבלויי הסחבות של כלכלה עגומה, שהיתה לקנין הויתו במחשכי גלותו.

וכאשר מחשבתו זאת של הנוער על גורל עמו בשובו לתחיה הלכה הלוך והתרחב, הלוך והתפשט לכל תפיסת ברעיון הציוני במלוא גודלו, באה והתבשלה כמו מאליה ההתקרבות לאידיאל הסוציאלי במובן כלל-האנושי. כיון שרעיון עבודה פוריה עמד במרכזו של רעיון התחיה הלא עוד צעד אחד – והנה ישע ופדות ואורה לא רק ליהודי הנגאל מבור גלותו, אלא גם לאדם בכללו, אשר חייו הכלכליים, לפי הסדרים הצבוריים השוררים בעולם, כל-כך רחוקים מן הצדק האנושי ומן השלמות המוסרית. ומה יפה ומרהיב הרעיון, כי האומה העתיקה, בהתעוררה לחיים חדשים, יחד עם תיקונה העצמי, הלאומי, תרים על נס גם תקון אנושי-כללי, ולא רק היהודי יתחדש, אלא גם האדם ישליך מתוך קיומו הרבה הרבה מן הזוהמה המוסרית, שנספחה אליו בהליכות חייו, שלא נסדרו כראוי וגדלו פרע…

וקוראים אנו בראשית החוברת כי “הכוון הכללי הוא לפי שהתווינו לנו – יצירת דרך לעם, דפוס משוכלל לקיומו של חקלאי עברי בארצנו, ודרך לאדם, השואף לחיי-יצירה עצמיים וחפשיים, מבלי לנצל לתועלתו הפרטית את זולתו”. והלאה: “מה שיצרנו בשטח הכלכלי, הוא לא כלכלי בלבד, אלא יש בו מתן ספוק רב לנשמה היוצרת, השואפת למעשי בראשית ולהתמזגות עם הטבע”. עולות אלינו מטורים מודגשים האלה נעימות כלל-אנושיות ממדרגה עליונה. אך סמוך להם באה הדגשה לאומית, ציונית, ונאמר: “התקוה שלנו היא, שבמרוצת הזמן עוד נשכלל את דרכי עבודתנו ונמצא דרכים מתאימות להכפיל ולשלש את מספר המתישבים בשטח, שאנו מעבדים עתה אותו לבדנו, וארצנו כולה תוכל לקלוט רבבות משפחות, החיות מעמל כפיהן ופרי אדמתן, וזהו עיקר תקוותנו”.

כאנשי מעשה הם מבינים, כמה קשה היא דרכם החדשה, שבה יאמרו ללכת, והם מטיפים באמרות בהירות: “אין חיים נקנים לאנשים עובדים בארץ חדשה, אלא על ידי התמסרות נפשית וגופנית. וארץ-ישראל – גם היא בלי יסורים גופניים ורוחניים אינה נקנית”. ובהדגישם בכל תוקף, כי היסוד של עבודתם בארץ מוכרח להיות עבודה עצמית, הם מתעכבים על זה, כי ההתאמצות אין עוד עבודה עצמית מוחלטת גם באותם המקומות, שהטובים שבעובדים עובדים בהם, ובכן הרי הם נגשים לנסיון חדש; אולם בהבחינם, כי נסיון זה הוא יסוד מוסד לתחית העם והמולדת, אי אפשר להעמיד את הנסיון בחזקת ספק, אם נצליח או לא, כדרך של נסיון שאנשים עושים. הם רואים בהכרח שנסיון זה יצליח, ואם לא יצליח בראשיתו, ימשיכו לעבוד. ואחריהם יבואו אחרים ויעמדו על שגיאותיהם של הראשונים ויתקנו אותן עד כדי כך, שהנסיון יחדל להיות נסיון ויהיה לעובדה קיימת ביצירת התחיה.

הצעדים הראשונים נעשו בראשית שנת תר"פ. נקראה האספה המיסדת של מושב העובדים בהשתתפותם של יותר משלשים חבר. בין שאר עיקרי התכנית נתקבלו התקנות הראשיות של עבודה עצמית מוחלטת, של קרקע כקנין הלאום ושל שלטון מוחלט של השפה העברית. כל חבר הוא חפשי לסדר את משקו כרצונו בגבול נחלתו (שדה בן 10–60 דונם, מלבד מגרש על יד ביתו). ורק מוסדות הכלכלה, ההיגיינה והחינוך, המספיקים את צרכיהם של חברי המושב, צריכים להיות צבוריים, וחובה על כל חברי המושב להשתתף בהם.

הגיעו ימי המעשה. צריכים היו לעבור לעצם הפעולה. היו ימי חורף. ימים זעומים. רוח מזרחית מרגיזה נושבת בכח. מישור רחב בעמק משתרע בין הרים גבוהים. ההרים הרי סלע הם. העמק סגור. האופק לא רחב הוא. שלשה מהמתישבים באו לחקור את המקום. טיילו על פני המישור לארכו ולרחבו. ואדי עובר בין הגבעות. עיני התרים נעוצות בקרקע. מתבוננים בצמחים, בשלף, בקוצים, בשיחים. האדמה היא טובה. אבל הבצות שמסביב… חקרו את מוצאן ומדתן. הלב נמלא חליפות תקוה ופחד. פחדו מפני הכשלון הגדול, מפני הקדחת ותוצאותיה האיומות… שותקים התהלכו, עצובי רוח, דברו על יבוש הבצות ולחשו לעצמם דברי תנחומים, כי הן כל הארץ מלאה ביצות ואין להתפנק. בדרכם פגשו זקן בן המקום. שאלוהו לחרבות מסביב. והוא סיפר להם, כי עוד בילדותו היה פה ישוב של גרמנים, והישוב נחרב. כולם מתו. והזקן מבאר, כי אי-אפשר לחיות במקום הזה. רוח רעה ומים רעים. השותה את המים יצבה ומקץ ימים אחדים ימות.

ובכן שני ישובים נמחקו ואינם, ובמה איפוא כוחו של השלישי גדול, כי גורלו יהיה טוב מאלה שקדמוהו? – החרישו. עלתה על לבם חדרה עם בצותיה. וכשירדו מעל הגבעה, ידעו אחת, כי כאן יבנו ישוב – וכן יקום.

ריק ושומם היה שטח האדמה שנמסר לרשותם של מתישבי נהלל. מסביב לו ואדיות לא-עמוקות, מי בצות, עדות יתושים מזמזמים באויר דלוח חם ללא נוע. על הגבעות שמסביב נחו אבני בית-עלמין מעוגלות שטופות גשם, מגודלות אזוב, שכיסו על קברים של שני ישובים, שנחרבו כמה עשרות שנים לפנים. וממעל לעמק זה עמדו ארבע נקודות, הנזכרות בספר יהושע י"ט: “קטת ונהלל ושמרון וידאלה… זאת נחלת בני זבולון”.

באור לח' אלול תרפ“א עלו עשרים איש ונטו שבעה אהלים. באו בלי תכנית מסוימת, בלא תקציב בטוח. מעט האמצעים שניתנו מקהי”ס ניתנו פירורים פירורים ולא במזומנים ולא בעתו. וחמרי בנין יקרים, ובשעה זו המוסדות, האישים, המומחים עומדים ומתנגדים לעצם העליה על אדמה ממארת, מימות תחלואים, אויר ספוג מות. ארוך הוא פרק ההתהוות: “יצירת בראשית, כמעט חסרת דוגמה לפניה. נעשתה בתוך סבך פגעים ומכשולים, פגעי טבע, הפרעות שכנים, יחס הממשלה, חוסר אמצעים, שנות בצורת, עכברי שדה, מחלות תכופות באדם ובבהמה, וממעל לכל אלה לבטי הנפש בבנין החיים החדשים רבי הבעיות, התלכדות חברתית, שגיאות, פורעניות, אינבלידיות, צער הפרט והצבור, אבידות ואבל כללי, משטר ומנהגים, חובות וזכויות”. הנה הרשימה המפורטת של השנים הראשונות לשכלול המושב.

ולא נפלה רוחם בקרבם, לא התרפו, עבדו ועבדו, בכל כחותיהם השתמשו. קודם כל מעשה ההבראה. מי הבצות נקוו בתוך צנורות חרס ומלט בעמקי האדמה, המוליכים אותם לתוך המעין העקרי, שממנו שואבים ומעלים לגינות הבית, ונמצא שהמים שהיו קודם קני המלריה והאנופוליס, נעשו למכשירי ברכה. אמנם עבודת ההבראה בשנה הראשונה הפילה למשכב שמונים אחוז מהעובדים, אבל נצחו החיים את המות. זוכו המים וטוהרו, והבריאו את המקום. והאדמה כולה הוכשרה, סוקלה באבנים והוטבה, וזבלי השדות החזירו לאדמה את חילה, רוותה זעת עמלים וספגה אהבתם ומסירותם.

ובעבודת ההכשרה, סלילת כביש ובנין רפתים עברו שתים שלש שנים, ועוד לא הגיעו לידי חריש ממש. ובתים טרם היו. ישבו באהלים, וגם כשהגיעו לחריש, עוד היו עכובים די והותר: חוסר בהמות עבודה, חוסר ציוד משקי, פורעניות של בצרת ועכברי-שדה, וככה עברו הרבה, הרבה שנים עד שנוצר משק כפרי נורמלי. אבל המשק נוצר והוא מגוון ביצירת הצרכים היסודיים בכלכלת הבית: לחם, חלב, ירקות, עופות, פירות. בראשית היתה הפלחה. הרבה ניסו עד שזכו ליבולים הגונים. עורק מרכזי במשקהוא ענף הרפת ההולך ומתפתח. כענפי-עזר נחשבים העופות והירקות וגם עצי הפרי וההדר. בעתיד הקרוב ענף המטעים יהיה מרכזי בהכנסות המשק. ובסיכומו של דבר: אחרי עבור חמש-עשרה שנה משקי נהלל מכניסים כדי קיום בינוני למשפחה העובדת על כל ההוצאות הגדולות הפנימיות והחיצוניות. ומראה המושב כולו – כמה הוא מרהיב את העינים: גני חמד, מטעים מגוונים עוטרים אותו כולו והוא כזר ענקי של עצים שונים ורבים מכל הגילים.

אדמה נתנה קרן-הקימת. וקרן היסוד השקיעה בבנין ובשכלול חמשים וחמשת אלפים לא“י. לכל יחידה-משקית 750 לא”י. אבל הון זה עוד לא הספיק מחמת שנות בצורת ופגעים אחרים, ובשל כך היו אנוסים להתחייב בסכומים נוספים במוסדות שונים. לא התעכבו על כל ההישגים שהגיעו להם, תמיד חתרו לביסוס משקי בכל הדרכים: תמיד הוסיפו, תמיד שכללו. החליפו את האינונטר הישן בחדש, הוסיפו והקימו בניני משק, התקינו אינסטלציה ברפתים, גדרות, שערים, רכשו כלים וכל מיני מכשירים; ובהרבה העשיר המשק את עצמו, בעיקר במטעים, בלא הלואות מתקציבים, אלא בהתאמצות עצמית, ולא בקפיצות, אלא בהדרגה ובעבודה מרוכזת במשך של שנים. ואם נעריך עכשיו את שויו של משק נהלל וחובותיו, נמצא תוספת של חמשים אחוז רכוש עודף, שהוא ריוח המשק אחרי נכוי כל ההוצאות.

וזוכרים תושבי נהלל את הברכה שהשפיעו להם הקרנות: קה“ק, שמבלעדי גאולת עמק-יזרעאל נתנה את האמצעים ליבש את הבצות, סיפקה מי שתיה והניחה יסוד לכביש. וקרן-היסוד המציאה את הסכומים הדרושים לבנין המשק, ובגמר חמש-עשרה שנות התישבות, כשזכו בעזרת תרומות העם להגיע למדרגה רמה של התפתחות כזו, מרגישים הם בני נהלל רגש אושר בזה, שביכלתם להגיש את התשלומים הראשונים דמי חכירת הקרקע לקהק”ל ודמי ההשקעה לקהי"ס, והם מברכים ברכת שהחינו.

וכשם שראינו הצלחת המעשים, כן בודאי מענין אותנו לדעת טיבם של העושים, כלומר, מה כחם הגופני אחרי חמש-עשרה שנות עמל וחריצות כאלה. ומסופר לנו כי "עוד לפני נהלל קדמו להם יותר מעשר שנים במקומות אחרים בארץ בכיבוש עבודה ובכיבוש קרקע, ביסוד ישובים, בשמירה ובהגנה; בודדים מהם הגיעו לנהלל חלשים, וקשה לדעת מהיכן שאבו כוחותיהם לקיים את שקיימו. ניכר, כי נהלל היא שחידשה את כחותיהם. הגיל הבינוני של אנשי נהלל מתקרב לחמשים ומעטים כבר עברו את היובל המלא.

“בשערות שיבה, חרושי מצח וקמוטי פנים מושכים הם בניר אחרי המחרשה בשדה ובגן, בקלשון ביד, בהשקאה ובעידור. השאיפה להגיע למשפחה עובדת ומסועפת בעבודת האדמה כדוגמת בן עם טבעי – נתגשמה. כי אם תצא לראות בגנות ובמגרשים, במטעים ובירקות, בכבוש התבן וכדומה, ומצאת משפחות משפחות מרוכזות ודבוקות בעבודתן”.

את חזותם של אנשי נהלל מתארים לנו, כי נסוכה עיפות על הפנים. רבה ההתמחות המשקית ורבה העבודה הגופנית. “אין מנוחה ומרגוע. המשק וצרכיו עולים תמיד על כחות העובדים במשפחה, כי גדול יצר היצירה והבנין. המשק החי רב תיאבון הוא והנהו תובע כחות גוף, מחשבה, דאגה ותשומת לב אף על המשכב בלילות”.

בקראנו את הטורים האחרונים, הנותנים לנו תיאור מדויק ממצבם הגופני והנפשי של אנשי נהלל, יש שמתגנב ספק ללבנו, אם טוב הם עושים באסרם איסור על נפשם בהחלט להשתמש בעבודה מן החוץ, שלא מבני המשפחה, כי מזה סוף סוף סובל המשק, סובלת התפתחותו, וזהו לא חזיון מקרי לבודדים, אלא חזיון כללי לרוב האכרים, אחרי ההנחה המקפת שהובעה, כי המשק וצרכיו עולים תמיד על כחות העובדים במשפחה; אולם בשימנו על כף המאזנים את גדלו של עיקרון העבודה העצמית בתוך תנאי היצירה של קיום עצמי על אדמת המולדת, בהיפך גמור מהקיום האוירי של חיי הגלות, נהיה מוכנים לוותר במדה ידועה גם על שגשוג המשק ונסתפק, עכ"פ במשך הדורות הראשונים, בצמצומו ובהגבלת היקפו, ורק שלא לשגת אף צעד מהעיקרון האידיאליסטי, שהוא כל כך חשוב ומכריע ביצירת החיים החדשים על אדמת המולדת; בעבור דורות, כשנתערה בארץ ונהיה עם טבעי קשור וצמוד לקרקע במלוא המובן, אז אפשר יהיה לא להחזיק בריגוריזם כזה בעיקרון של עבודה עצמית, כשהתפתחות המשק תובעת אחרת; אולם לעת-עתה יקוב הדין את ההר והעיקרון לא יזוז ממקומו.

נהלל, בעשותה את סיכומה במלאת חמש-עשרה שנה להתאחזותה בקרקע המולדת, היא ואתה יחד כל צבור העברי יכולים להיות שבעי-רצון מאד ויכולים להתגאות בהישגים מזהירים כאלה, והלואי וכמותה תרבינה בישראל על אדמת מולדתנו בשובה לתחיה.

אך מבלעדי הצד המשקי-הקרקעי יש עוד צד רוחני-תרבותי, שגם אליו יש ויש להתבונן בעין פקוחה ולראות מה טיבו, מה השיג ולאן פניו מועדות.

בקובץ שממנו אנו שואבים את ידיעותנו יש חומר מגוון, אם כי לא עשיר ומלא ביותר, שיכול ליתן לנו תשובות בהירות על השאלה האמורה. המושבה כולה ביסודה אינה קומוניסטית. כל משק הוא יחידה בפני עצמה, המסורה כולה לרשותם הפרטית של בעליה. אך הענינים הצבוריים נפקעים מרשותו של היחיד ומקבלים צורה מסוימת שיתופית, קומוניסטית. ובמובן זה יש רב ענין לדעת מה השיגו ביחס לחיי החברה. על זה הם מודים בעצמם, כי למרות כל הסייגים והתקנות וההשגחה לא זכו אלא למיעוט הצלחה. בחיי החברה, הם אומרים, לא נתגלתה אותה האיניציאטיבה, אותה החתירה שאינה פוסקת, שפגשו בחיי המשק. באחרון נהגו חופש אישי, בו מטפל האדם בדוממים ובבעלי-חיים והוא עצמו דן יחידי ופועל כהבנתו, ולכן זכו לרוב הצלחה, ואילו בהוי החברותי נפגשות דעות והשקפות, הכרות ונטיות שונות אשה מאחותה, והקושי מובן מאליו. “בשטח הכלל האדם נוח לראות, שיותר משהוא עלול לקבל הוא נתבע לתת”. ובזה הם מראים על הרבה דוגמאות וענינים צבוריים, כמו “שאלת השויון, אלמנות, עזרה הדדית במדה גדולה, ובכלל שאלות החברה – כולן שאלות כבדות משקל, שנהלל לא פתרה אותן אלא לחצאין, והפתרונים עוד רחוקים מלהניח את הדעת”.

ובהדגישם את חוסר הפתרונים המלאים לחלאים הצבוריים, הם מוסיפים, כי יתכן שלצורת-חיים שתופית מלאה (כלומר, קומוניסטית) יש פתרונות מספיקים לכל הפגעים האלה. “אך צורת-חיים שתופית בנויה על ויתור גדול, שאין אנו רוצים בו, הוא הויתור על היצירה האינדבידואלית והיא לנו היסוד הגדול”. להטעמה זו יש ערך חשוב מאד כלל-אנושי להבחנת הקומונה בעיקרי יסודותיה. רגילים אנו להתוכח בשאלה גדולה זו באופן אקדימי, מפי ספרים וסופרים, ופה יש לנו הזדמנות לשמוע חות-דעת החיים בעצמם, לקוחה מן הנסיון של מספר-שנים רב, ודוקא מפי אנשים הקרובים בהלך-רוחם לתפיסת הקומונה, שאין להאשימם בתפיסת בורגנות זעירה. לקח זה, שהובע בכל-כך פשטות ותום, ערכו רב ורב לצעירינו, הבאים להכנס לשורות הבונים של ביתנו הלאומי. יואילו נא להתחשב עם לקח טוב זה…

הנה כי כן אנו רואים, כי סידור החיים הצבוריים פנימה בנהלל, אחרי עבור חמש-עשרה שנה, לא נקבע עוד לגמרי כהלכתו, וכמובן צריך לקוות, כי במשך הזמן יקנו את הנסיון הדרוש, אחרי כי גם עד היום התקדמו בדרכם הצבורי לא מעט. מן הסידור הצבורי אנו עוברים למקצועות חשובים בתרבות וחנוך. התרבות יכולה להיות בעלת שני פרצופים: כללי ועברי, ושניהם חשובים, חשובים מאד מאד.

מספרים לנו, כי אמנם מחוסר פנאי נעשתה עבודת התרבות בגבולות מצומצמים ובחוסר שיטה, אבל עכ“פ העבודה הזאת נעשתה והביאה פרי. חלק חשוב בחייהם בשבתות ובמועדים, ולפעמים גם בלילות החול, אחרי יום עבודה קשה, היו מקדישים לאספות ודנו בשאלות החברתיות כלליות, וכן בבירור שאלות הציונות, ההסתדרות והמפלגה, ולכל אלה האספות עם ויכוחיהן היה ערך תרבותי חשוב מאד. לא חסרו גם הרצאות, קונצרטים, שיחות צבוריות. הספר העברי, העתון והקובץ המקצועי, החברתי והפוליטי, מצויים ברוב הבתים. יש גם ספריה עברית צבורית, אך מחוסר פנאי וטרדות העבודה הגופנית אינם משתמשים בספריה במדה הראויה, ורק הילדים הם הקורים התמידיים והנאמנים. אשר להרצאות, הכחות האינטלקטואליים אשר במקום אינם מספיקים, כמובן, ועזרה של כחות מן החוץ באה במדה לא מספיקה ובהפסקות גדולות. במשך השנים נתקיימו הרצאות על נושאים שונים: בחקלאות לכל ענפיה, בהיסטוריה, בספרות, בתורת הסוציאולוגיה, בפסיכולוגיה ואף בארכיאולוגיה. אבל לרוב היו הרצאות בודדות, בלי קשר בין אחת לחברתה ובלי המשך. היו זמנים, שנסתדרו חוגים ללימודים שונים: תנ”ך, פסיכולוגיה וסוציולוגיה. למודים אלה היו ממושכים יותר ומסודרים. במשך השנים נפגשו עם טובי האנשויות והיהדות ושמעו את דבריהם. מתי היה זוכה איזה כפר בודד לפגוש אנשים מזהירים כאלה? זה כחה של ארץ-ישראל שלנו, מולדתו של העם העתיק בשובו לתחיה. זיכו את נהלל בביקורים ובנאומים בבית-העם: בלפור, מסריק, וונדרוולדה, איינשטין, בובר, מלבד טובי המנהיגים של התנועה הציונית. שמעו באחת השבתות גם הרצאה נשגבה של ביאליק.

במשך השנים נתקיימו לסירוגין מקהלה ותזמורת. חסרים כחות מדריכים. כיום קיימת תזמורת לכלי נשיפה בניצוחו של מדריך נודד; קונצרטים לנגינה וזמרה נערכים לפרקים ע“י הכחות המוסיקליים שבארץ ויש גם ע”י אורחים אמנים מהמפורסמים. פעמים אחדות בשנה נערכות הצגות של “הבימה” וה“אוהל”, יש גם בית-עם שהוא מרכז לתרבות. בנינו עוד לא נגמר. האולם מכיל כשש מאות מקומות. “זהו ‘מקדש מעט’ להמושבה בשביל פעולות תרבות עממיות שונות”, וכשיושלם הבנין יכיל גם את המוסדות הצבוריים-חברתיים, את הספריה וכו'. נבנה גם בנין יפה וגדול בשביל הנוער, לחדרי לימוד ולמועדון. עתונים וירחונים מתקבלים יותר מארבע מאות אכסמפ. במשך השנה האחרונה הוציאו החברים על ספרים קרוב למאתים לא"י, מלבד מה שהוציאה הספריה.

 

ב    🔗

לפח ההבעה שניתנה בקובץ, מיסדי נהלל שבעים רצון מיצירת חיי התרבות של המושבה. הם מראים, כי השתדלו הרבה ועשו הרבה. אמנם הם יודעים, כי בודאי לא הגיעו עוד לשלימות, אבל בזה הם בטוחים, כי הונח יסוד חשוב, שעליו אפשר לבנות ולהוסיף ולתקן.

ההודעה האחרונה היא חשובה מאד. ערכה של נהלל בתור נקודה מופתית בהתישבות מולדתנו הוא רב ורב, ובודאי יש ויש להתבונן מה צריך עוד לבנות על יסוד שהונח ומה יש להוסיף ולתקן.

המושבה נבנתה על חשבונו של עם ישראל. קרן הקימת נתנה את הקרקע ואת הכשרתה, וקרן-היסוד – את הבנין ואת השכלול, מהמסד עד הטפחות, ויש איפא הזכות לעם ישראל ליתן דו"ח לעצמו ולשאול גם את הבונים, אם לתרבותו הוא, הישראלית, ההיסטורית, ניתן המקום הראוי בסידור החיים של המושבה. כאלפיים שנה התפללה האומה לבנין חיים מחודשים על אדמת האבות מסוג זה, שביסודם יונח השחרור החמרי והרוחני מכבלי הגלות וכל עניה ובשתה, והנה השעה הברוכה והמרנינה באה. הנקודה הרצויה, שאליה כלו העינים מיחל, קמה ונהיתה, והיא בריאה ואמיצה, מלאה חיים ושפע וברכת הקיום, ומנקודת הראיה האנושית-האזרחית היא לכבוד ולתפארת לאומה בהבנותה במולדתה העתיקה. אבל – יש כאן אבל, שהוא כל-כך גדול וחשוב ביסודו, שיש צורך מוחלט להדגישו ולהציב עליו את הנקודה בכל תקפה ועוזה. האבל הוא – כי “לא ככל הגויים בית ישראל”. כי לבית ישראל יש פרצופו הרוחני המיוחד לו, אשר בהעדרו יחדל בית ישראל להיות בית-ישראל, ואין גם למי לבנות בית לאומי לדורות עולמים. לא מטעם “המזרחי” ידובר. לא מטעם החרדים המצומצמים בארבע אמות של הכתב והמצוה, רק מטעם האומה במלוא משמעותה ההיסטורית, מטעם הפרספקטיבה הככל-ישראלית, שחובה הוא לכל הבאים להיות בבונים של הבית לעדי-עד לאומה השכולה.

ונדבר בדברים ברורים ומודגשים, שהם הם דברים כהויתם לפי ההכרה הכלל-ישראלית. עלינו להבחין בדבר, כי לא היחיד נשא על שכמו את סבל הקיום של האומה על כל תכנה הרוחני והמוסרי, שהוא גם תכנה הלאומי, אלא העדה, עדת ישראל, הקהלה, קהלת ישראל, בקיבוצה, באירגונה, בפרצופה המרוכז, בכל קויה המיוחדים לה. היחיד היה כבר נופל למשואות בתהפוכות העתים, כמוץ נדף היה נפזר לכל רוח, ושם וזכר כבר לא היה לו, ורק העדה, הקהלה, היא שנתנה און ועצמה לאומה להתקיים והיא ששמרה אותה מכליון ומאבדן פרצופה היסודי, הרוחני, שהוא הוא הישראלי במלואו ובשלמותו. ואם אחרי ההנחה הזאת נשאל את עצמנו: אם נהלל לפי כל המתואר יכולה להסתמן בשם “עדת-ישראל”, “קהלה קדושה” (אל נא יתבהלו: המושג של קדושה הוא פה לא מצומצם בשטח של קלריקליות), כמו שרגיל העם העברי לסמן את כל קהילותיו באשר הן שם? – אז, לצערנו הגדול, תהיה התשובה שלילית. ביגון קודר ובכאב אנוש אנו כותבים את הטורים החריפים האלה. מכירים אנו בכל שבחה ויקרת ערכה הלאומי של מושבה זו. וכמה צורב הלב מעלבון דוקר, כי בכל חשיבותה – איננה “עדת-ישראל” – איננה “קהלה קדושה” במובן היהדותי, הכלל-ישראלי. עדה שבהתפתחותה המקפת במשך חמש-עשרה שנה לא בנתה לה בית-כנסת, “מקדש מעט” לשם אלהי ישראל – איננה עדת ישראל. לבנין בית שכזה אין אף שם וזכר בכל תולדות המושבה. לכל סעיפי התרבות הכללית דאגו; בשם “מקדש-מעט” הם קוראים את בית-העם המהודר, שבנו לפעולות-תרבות עממיות שונות, ואת “מקדש-מעט” לשם אלהי ישראל – שכחו. מושבה ואם בישראל – ובית-הכנסת איננו! משתבחים הם, כי “הדורות הבאים ודאי יעריכו את בנינם כקודש הקדשים, שאין להכנס לתוכו אלא בקדושה ובטהרה”. אולם שגיתם, אחים חביבים, בוני נהלל! לא רק קודש-קדשים לא יהיה מושבכם לעם ישראל לדורותיו, אך גם קודש סתם לא יהיה, כל עוד שעדתכם לא תהיה עדת-ישראל, כל עוד שקהלתכם לא תהיה “קהלה-קדושה” בנוסחה של האומה. ולשם כך דרוש ראשית כל “מקדש-מעט”, לא בצורת בית-עם, רק בצורת בית-הכנסת. בית-עם כשהוא לעצמו הוא צורך תרבותי ממדרגה חשובה מאד. אבל “מקדש-מעט” – בית-הכנסת – הוא יסוד תרבותי הניצב בראש לעם ישראל, ועדת ישראל אינה יכולה ואינה רשאית להשמיטו מסדר-היום שלה ולהעבירו לגמרי מחוג-הראיה הצבורי שלה. “האומר כי אין לו חלק ונחלה באלהי ישראל, יכול אמנם להיות אדם טוב, אבל יהודי עוד איננו” – את פסק-הדין הזה חרץ לא רב, לא תיאולוג, לא חרדי, רק אחד-העם. את היחיד לא נבוא לשאול ואין לנו גם הזכות לבוא עליו בבדיקות: מה הוא יחסו לאלהי ישראל, אבל עדת ישראל, בהבליטה את צורתה הצבורית, מחויבת להגיד ברורות, לעיני השמש, אם יש לה חלק ונחלה באלהי ישראל. זו היא לא שאלה דתית במובנה המצומצם, זוהי שאלה לאומית במובנה המיוחד, הכלל ישראלי. עם ישראל ההיסטורי אינו מבין, אינו תופס אחרת את לאומיותו, את תכנו הרוחני, שבו ובזכותו הוא מתקיים.

נהלל תתאמר, כי היא איננה “דתית”, כלומר, איננה קשורה בעבותות הרבנים, שהניחו את חותמם הדתי על היהדות לכל ארכה ורחבה. ולעת הצורך תוסיף עוד, כי גם חוקרי ישראל מהתקופה הספרדית הנאורה עם הרמב"ם ויהודה הלוי בראשם אינם יכולים להיות לה לעינים בהבחנת היהדות, פרצופה וחובותיה,– התישנה התקופה ההיא, יאמרו, הרבה מאות שנים כבר עברו אחריה, התרבות העולמית הכניסה לקרבה יסודות חדשים והוראות חדשות, באופן כי התקופה הספרדית שלנו בכל ברק זהרם של חכמיה בזמן ההוא היא בשביל יהודי זמננו דבר שכבר עבר זמנו והוא קצר-יד להשפיע עלינו, שנקבל את מרותו.

עוד אפשר להתווכח בנידון זה. אבל לוא גם יהיה כן. נניח. טוב איפוא, נקרא אל המערכה טובי אנשי-ישראל מהדורות האחרונים, נושאי המחשבה הלאומית של אומתנו, והם גם עומדים על במתי התרבות העולמית. נפנה אליהם ובשמם נדברה. נקרא בשמות. הם ידועים למדי: משה מנדלסון, נחמן קרוכמל, יו“ט ליפמן צינץ, צבי גרץ, הרמן כהן, אחד-העם, נחום סוקולוב, חיים נחמן ביאליק. כולם אינם עוד בחיים. אך ספריהם והלך-מחשבותיהם שמורים אתנו, ובשמם יכריזו גם המתקדמים של האומה, כי עדת נהלל בצורתה הצבורית הנוכחית איננה עדת-ישראל כהלכתה, ולא כדין ולא כשורה הסתדרה. ביהכ”נ, כאמור, לא נבנה. מפי השמועה אנו יודעים, כי לזקנים שבמושבה יש צריף עלוב, שבו הם מתפללים. אך גם הצריף הזה לא זכה, שיזכירו אותו בתוך הקובץ רחב-הידים, המוקדש לכל ענפי ההוי של המושבה. על תזמורת לכלי-נשיפה מדובר ומדובר, אבל על צריף לבית-תפילה – חלילה וחלילה, אף במלה אחת לא פקדוהו. כאילו איננו לגמרי. זוהי לא תרבות ועל כגון זה אינם מדברים. ויש עוד צרכי-צבור, שלדעת ישראל הם חובה. היחיד יכול להתנהג כרצונו, לא יכנסו לביתו לבקר את הנהגתו בענינים דתיים, אבל העדה, הקהלה עליה להתחשב עם ההוי העממי, עם המקובל בישראל מדורי דורות, גם בנוגע לטהרת חיי משפחה וגם בנוגע למאכלות אסורים.

בנוגע לשבת, אחד היסודות של היהדות, יסופר בפשטות, כי מפני שאנשי-המושבה עמוסים בעבודה, יש שעושים גם את שבתם חול (זה צריך להבין, כי הולכים גם לחרוש ולקצור בשדות בפומבי, ממש כבימי חול, בלי שום הבדל), ולתיקון המצב של רבוי העבודה הוצעו הצעות שונות מעין מנוחה לשבועיים בשנה וכדומה. מרגיז גם היחס למועדי ישראל. כל הגישה לשאלה זו היא קרתנית-“אפיקורסית” ממין כל-כך פעוט ומגושם עד כדי עלבון – ביחוד למעליבים.

במשך אלפי שנים שכלל עם ישראל את חגיו ומועדיו ומצא בהם סיפוק-רוח, וכמה פיוט והתרוממות נפשית השקיע בהם. האנוסים בספרד היו מסכנים את קיומם כדי לקיים במסתרים את “סדר” חג הפסח, והנה באו משכילי נהלל וחרצו את משפטם, כי מועדי ישראל אינם מתקבלים על לבם והרי הם מיותרים לגמרי. “חגי המסרת והטבע העתיקים שהוקדשו אחר-כך בקדושת הדת, צריך למלאות תוכן והוי חדש ההולם הלך השקפותינו ורוחנו”. זוהי ההנחה. ועל יסודה מסופר לנו, איך חוגגים בנהלל את מועדי-ישראל. בליל פסח מתאספים כל החברים למשפחותיהם בבית-העם המקושט אל שולחנות ערוכים בטעם ועליהם מטעמים ומגדנות. מבלים את הערב בשיחות רעים, בהקשבה לתכנית אמנותית קלה, נגינה או שירה במקהלות, בשמיעת עתון התולי. וזהו “הסדר” הרשמי של עדת ישראל בנהלל בלילו של פסח. הנה תוכן חדש והנה הוי חדש. במקום מצה ומרור וארבע כוסות – מטעמים ומגדנות, במקום האגדה וספורי יציאת מצרים – שיחות רעים ועתון התולי. אלה הם החילופים ההולמים “הלך השקפותיהם ורוחם” של בני נהלל. והנה חג השבועות. ביום חג זה מסתדרת הבאת בכורים ע"י ילדי המקום בטכס נאה. לפרקים יש גם הצגות של ילדים. וחג מתן תורה – חלף הלך לו ואיננו. בנהלל אינם גורסים את החג הזה. התורה – זו היא הדת, והרי מספיק. היינה, אמנם, גם אחרי השתמדו, כרע ברך לפני הר סיני; אבל עכשיו הרי חכמנו ויודעים אנו איך להעריך את הר סיני וגם את מתן-התורה. משלש רגלים עוד יש חג הסוכות. ועליו יסופר, כי לא זכה בנהלל לציון מיוחד, כלומר: מתיחסים אליו בביטול גמור. בשנים הראשונות היתה שמחת החג מתבטאת בביקורי חברים איש בבית רעהו או גם בהליכה בסך בהמון חוגג, דוגמת שמחת היהודים בעיירות הקטנות בגולה. אך בשנים האחרונות בוטל מנהג זה. לעומת זאת הוחג בשנים הראשונות חג האסיף ביום סיום עבודת הגורן. היו מסדרים תהלוכה בכלי העבודה ועורכים חגיגה פומבית. אך כנראה חג האסיף הזה לא האריך ימים, אם כי לכאורה בחג זה יש תוכן חי וגם הוי חדש. על חנוכה נאמר, כי זהו כעין חג-ילדים והם הנותנים תוכן לנשף החגיגה הנערכת בבית-העם או בבית-הספר. יש עוד חג חדש, הוא יום ח' אלול, יום עליית החברים הראשונים אל המקום. “יום זה הוא לא בלבד יום שמחה וחג, אלא יום של חשבון הנפש”.

ל“חשבון הנפש” יש אמנם לעם ישראל יום אחר, החל ביום י' תשרי ונודע בשם יום-הכפורים. ויש עוד חג גדול סמוך אליו, שהיהודים יקראוהו בשם “ראש-השנה” וגם הוא תופס מקום חשוב בחיי העם; אך שני החגים האלה אינם נזכרים בקובץ אפילו בשם. לא זכו. הם הלא שייכים בעיקרם לבית-הכנסת, וכיון שבית-הכנסת איננו בנמצא במושבה, הרי גם החגים התלוים בו ונשענים עליו הם בטלים ומבוטלים. אמנם בצריף של קרשים מדולדלים מתאספים בחגים האלה מספר מצומצם של ישישים, וגם שם עושים “חשבון הנפש” מסוג אחר, ואפשר כי אמת-המדה שלהם היא יותר רחבה מן “חשבון הנפש” הנהללי של ח' אלול. וביחד עם המתאספים בצריף הדל והעגום ההוא מליוני בני-ישראל, והם הרוב המכריע של עם ישראל, מתקבצים גם הם בבתי-כנסיותיהם בכל תפוצותיהם, באשר הם שם, בארבע כנפות העולם, חוגגים ושופכים שיח לאלהי ישראל. ובחגים האלה, להם “ימים נוראים” נקראו, האומה במרביתה כאילו מקבלת פרצוף רוחני-מוסרי מיוחד; אך נהלל בכל צבורה הרשמי עומדת כאן מן הצד ואינה באה במנין. לה כל זה לא כלום. לא כלום היא לה הצריף הדל והבודד ולא כלום הוא לה העם כולו, שעודנו שקוע ביתר הפלטה של הדתיות הנושנה, שכבר עבר זמנה ועליה לנוח על משכבה בשלום. בביאור שהם נותנים לחזיון המוזר לכאורה, שאם כה או כה עודם מחזיקים באחדים מחגי המסורה, ולוא גם בשנוי צורה ובדרך הוי חדש, הם מונים, בין השאר, כי “איננו נוחים לפרק את הקשרים שבינינו ובין המוני-העם, שלא הגיעו עוד להשקפתינו”. המוני העם! לא הגיעו! פסקה קטנה – וכמה נאמר בה בתוך השיטין ובין השיטין! אותו עם ישראל במיליוניו הרבים עודנו מחזיק בכל-כך תוקף רוחני ופיוטי בתגיו המסורתיים – הוא קבוצת המוני עם, שעוד לא הגיעו, עוד לא התרוממו, להשקפות הנאורות, המתקדמות, שבנהלל כבר הגיעו אליהן, התרוממו אליהן… ומובן הוא מאליו, כי כאשר, בכחו של הפרוגרס, גם עם ישראל – זאת אומרת, אותם המוני העם – יתעלה בהתפתחותו הרוחנית למדרגה העליונה, שאליה הגיעו בנהלל, אז כל מועדי המסורה יסתלקו מבמת החיים והיו כלא היו. ובפירוש עוד נאמר בקובץ: “אבל נודה, שלבנו בל עמנו בחגי המסורת, והחגיגה אינה נובעת מתוך הניצוץ שבקדושה אשר בלב, ונודה, שאין לנו יום יקר כיום בו דרכה רגלנו על חלקת האדמה שהתקשרנו לה לנצח, והתחלנו ללבן לבנה לבנין המולדת לעם. יום זה, מועד זה הוא יום מועד לכולנו ויום החג (הקורסיב של הקובץ) האומר לנו הקרה מאד”. המסקנה בהירה, כל חגי האומה הקשורים והמרוקמים ברוחה ונשמתה ובכל העבר שלה גמרו את תפקידם וכלום אינם אומרים אל לב היהודי הנאור בנוסח נהלל, ורק חג אחד יש בנהלל והוא החג בהא הידיעה, יום שנוסדה בו המושבה.

איזו קרתנות תמימה! איזו דלות ההשגה וההיקף! ראמות ונשגבות ידברו על מולדתו של עם ישראל – ואת עם ישראל בעצמו אינן יודעים, או אינם חפצים לדעתו, לחושו, לעמוד על מהותו וחזותו. אינם תופסים לגמרי, מהו עם ישראל – על תכנו הרוחני המגובש, על העמדה המיוחדת, שהוא תפס בכל ההיסטוריה האנשוית בכל אלפי שנות קיומו. ה“משכילים” האלה, שמשקלם הרוחני הוא כל כך מצומצם, אינם מבינים, אינם יכולים ליתן דו“ח להכרתם הפנימית, מה טיבה, מה ערכה של תרבות מעולפת מדורות עולמים בזהרורי קדושת החיים מהעליון שבהויה האנושית. ותרבות זו צמודה בראשיתה ובהתפתחותה בגזע אחד, בעם אחד, שאת נפשו, את כל הויתו, מסר עליה, על שמירתה, על שלמותה, וכוונים ניתנו לה, ציונים, אותות, מועדים, חגים, שבעזרתם עלתה בידו, בתוך משברי ים זועף וגלים זדונים של נדודים ושחיטות ושמדות וגזרות וחרמות, להחזיק אותה, לבל תפול למשואות ולבל תאבד. להם, לקומץ אזרחים של העם הזה, העלי השקפה חדשה, המועדים בני אלפי השנים של אותה התרבות חסרים תוכן, חסרים טעם; זרה, אלמת היא לנפשותיהם האגדה הנפלאה מימי בראשית “בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז”. היא האגדה הכרוכה מימי קדם במצות ומרורים ובעריכת “סדר” עממי, פיוטי, עצמאי, חודר למעמקי הנשמה הישראלית. זר ואלם הוא לנפשותיהם ההד הנאצל והנאדר, ההולך ובוקע מזה סיני בקודש, כאשר “משה ידבר והאלהים יעננו בקול”, כאשר עשרת הדברות, תמצית זו של המוסר האלהי לעולם ועד, מפלסים למו נתיב מתוך לוחות הברית לרחבי תבל, לכל הדורות ולכל התקופות, כאשר “בערפלי טוהר ובקלות וברקים” תנתן תורה לעם ישראל… התוכן הזה איננו מספיק להם להללו! הבו להם תוכן חדש, יותר רוחני, יותר נפשי, יותר פיוטי, יותר מטיף ישע ותנחומים ללב האדם, ומה גם ללב העברי. וטחו עיניהם מראות ומהשכיל לבותם, כי הקוים התרבותיים של אומה זו על כל ציוניהם וכווניהם וכל המוצאות אותם הם מהקוים היותר מצוינים והיותר צבעונים שיש בגנזי התרבות האנושית כולה, ואם הקוים המתנוססים האלה יושלכו ככלי אין חפץ בו, אז למי ולמה יש עוד לפנות לבקש תמורה? או אולי יפנו לזרמים הרוחניים-המוסריים השוטפים בחזקה בגרמניה הברוכה, בססס”ר המחוננת. בפולניה האצילותית, ברומניה? אך יאמרו, כי לא למרחקים ישאו עיניהם, כי את התמורה ימצאו בקרבתם, יבקשו אותה בגוש האדמה, עליה הם עמלים ולה מקריבים מבחר כוחותיהם, בירק הדשא ובעצי הפרי שיעלו ויצמחו על קרקע המולדת, בשובה לתחיה; אבל הלא זהו רק פרט היוצא מן הכלל, ואם הכלל לא יעמוד, גם הפרט לא יקום, כי המולדת ההיא, האדמה ההיא, קשורה כשלהבת בגחלת באותה התרבות העתיקה על כל סממניה ותמרוקיה, בה קשור ומהודק העם לחיים ולמות לעדי-עד, כי בהתמוטטה ובנפלה – אותו העם יתמוטט ויפול גם הוא, והיה לאבק פורח, למוץ יסוער מגורן, ולא יארכו הימים – ואיננו. ככה הוא העם הזה בשורש נשמתו, בכל הויתו, מיום היותו לעם, וככה הם גם תנאי חייו המציאותיים מבית ומחוץ. שדדו מעם זה את תרבותו העצמאית על כל קויה ושרטוטיה, אז יחד עמה תשודד ממנו גם מולדתו העתיקה, יען ישודדו כל ואז גם נקודות כנהלל, בכל האידיאליזציה האזרחית-המשקית הספונה בהן, תהיינה לו לסרח העודף, באין בהן שורש עממי למטה ובזה גם תקוה של פרי ברכה למעלה, לעתיד… זכור ושמור כחוק עולמים, שאין להזיזו, כי באין ישראל – וישראל אך ורק בפרצופו המקורי, בגנזי תורתו העליונה, בקוים היסודיים של ההוי העממי שלו, שנילושו בדם ובדמעות ובגזרי נשמה של עשרות-עשרות דורות, – באין ישראל זה, אין גם ארץ-ישראל, אלא יש ארץ פלשת, ומי לנו ומה לנו בכל נקודות ההתישבות, המתכוננות בקרבה על כל שאיפותיהן, ותהיינה כשהן לעצמן מהיותר נאות ומהיותר משובחות?..

נשאר לנו עוד לגעת בסעיף אחד חשוב מאד מן התרבות, הן הכללית והן היהדותית. הוא החנוך. עד כמה שאפשר לשפוט מן המונחים שבקובץ, הרבה הרבה התחבטו במושבה להעמיד את החינוך על בסיס נכון ובריא, אך ההצלחה לא היתה מרובה. במשך קיומה של המושבה התחלפו כמה פעמים המורים, באו מדי פעם בפעם שינויים בשיטות הלימוד, והשורה האחרונה היא כי “עם התרחבות בית-הספר והגדלת מספר העובדים בו התחילו החיכוכים בין המורים והגיעו לירידה גדולה. ואחרי ארבע-עשרה שנה של קיום בית-הספר לא היה מוצא אחר, אלא חיסול הקיום והתחלה חדשה, כלומר, חבר מורים חדשים; כל עובדיו של בית-הספר יצאוהו, והבאים אחריהם נכנסו בלא ירושה, בלא מסורת. בית-הספר כאילו היום נולד, וחברי המושבה וכן הורי התלמידים מדברים על בית-הספר לא ברצון טוב, משתמטים, ובפניהם הבעה של צפיה מתוך סקרנות: נראה, מה יועילו אלה”.

פרוגרמה מפורטת של הלימודים אין בקובץ. מהידיעות הכלליות, שישנן אמנם במידה מרובה, קשה לשפוט על כל מהותו של בית-הספר ותכנו. ישנה פרשת העיקרים, חמשה במספר, שעליהם התכונן בית-הספר בראשיתו, וכל העיקרים הם מיסודי הפדגוגיה הכללית. בעיקרים הנוגעים ליהדות לא נזכר כלום, אם כי אי אפשר היה לחשוב, כי בשעה שידובר בביה“ס של מושבה עברית על תכנית יוקח בחשבון פחות או יותר גם היחס ליהדות. ורק בהמשך ההרצאה על מצב הלימודים יסופר כי אופיו של ביה”ס היה תמיד למודי מובהק וכי מקום מכובד תפס התנ“ך. איך למדו את התנ”ך (מתוך איזו אספקלריא הגישו אותו לחניכי ביה“ס – ע”ז אין ידיעות. מוסרים עוד, כי רוב המחזורים (זאת אומרת – לא כולם) למדו גם משנה ואגדה. וזהו כל מה שיש בקובץ על לימודי היהדות בביה"ס.

כשנוסדה המושבה בשנת תרפ“ב היה מספר הנפשות 365, ובשנת תרצ”ו הגיעו עד 821 נפש. זוהי קהלה חשובה מאד גם בכמות, ובית-הספר היחידי, הצבורי, שבה, הוא גורם תרבותי רב הערך והמשקל. כשלש מאות ילדים למדו בביה"ס מתחילת קיומו עד היום וכמאה ילדים גמרו את המוסד. על הבוגרים מבני עשרים ומעלה (45 במספרם ומהם כבר אבות ואמהות) גומרים את ההלל, כי “תמונתם האישית היא מקור לסיפוק-רוח. בחורים ובחורות כארזים, עזים ונבונים וצנועים, מעורים בעבודה בדמם ובהכרתם, על רבים מהם אפשר לאמר: לאלה התפללנו; אחוז גבוה מהם הוא בעל התפתחות עשירה ובעל תרבות, שאינה נופלת מזו של טובי ההורים, יש רק בין ההורים מזוינים יותר בידיעות, ביחוד בתחום היהדות. יש ביניהם, מעמיקי הגות ויודעים גם להשתמש בעט שנון וחריף”. – כל האמור הוא מצד אחד. ומהצד השני יודו גם על צללים: “ידיעת המולדת, הסביבה הקרובה ביותר, לא נתרחבה לידיעת העולם והיהדות העולמית, לא עברה את הירדן ואת ים התיכון; אהבת המולדת לא נעשתה אהבת העם; הנטיה לצד הגופניות המעיטה את רצון ההתעסקות בערכי רוח”.

בכלל יתארו את הדור הצעיר מילדי נהלל, שהתחנכו וגדלו במושבה והיו בה לאנשים, “כדור צעיר רב אונים, שנשזר במסכת היצירה. רעננות פניהם וצחוקם מרנינים את חיי הבית והכפר. עזרתם במשק גדולה ורחבה, שותפים הם למעשה היצירה מגיל תעיר עד התיצבותם במלוא כוחם בחזית החיים. שני הדורות, האבות והבנים, מתלכדים ביצירה אחת, המבוקשת”.

לפי כל תנאי ההוי הכפריים הנהדרים והמוצקים של המושבה נוכל להחליט, כי בתיאור החיובי של הדור הצעיר אין הפרזה יתרה. בתוך אטמוספירה קולטורית, בריאה והגונה, ביחוד, מבחינה אזרחית-כלכלית, המתרוממת למצב אידיאליסטי גם בשאיפה וגם בהתגשמות, – בתוך אטמוספירה שכזו יכול הדור הצעיר להתגבש יפה ולהגיע לשלימות ויכול הוא להוציא מתוכו טפוסים נאים ומרהיבים, שהמולדת במובן האזרחי תוכל להתפאר בהם. אולם אשר לחינוך היהדותי, כפי שיש לשער, המצב הוא די-עגום ואיננו מצטיין לא בכמות ועוד פחות באיכות של הלימודים, לא בהכרה הכלל ישראלית במובן ההיסטורי על כל השפע הרוחני-המוסרי האצור בגנזי התרבות הלאומית, גם לא בהתקשרות נפשית לעם כולו בתפוצות גלותו על כל הטרגדיה הפולחת לבבות של עניו ומצוקותיו. על הצד השלילי של הסעיף האחרון מראים גם בפירוש בקובץ.

עברית היא שפת האם של הדור הצעיר והיא גם השוררת במלואה במושבה. בודאי הוא קנין לאומי ממדרגה ראשונה. אבל סוף סוף העברית בכל גדלה וחין ערכה היא רק לבוש תרבותי, ויהי לבוש כל כך טבעי ונחוץ ומהנה, וכלום לבוש מספיק, בשעה שידובר על התוך, הפנים, עצם ההויה בשלמותה? הנה אמרנו, כי האטמוספירה האזרחית-הכלכלית במושבה, בהיותה שזורה בקוים נאים של אידיאליזם, בודאי משפיעה לטובה על חנוכו של הדור הצעיר לברוא ממנו אזרחים מועילים, אשר ברכה בהם למולדת; ואותה ההנחה מתקבלת גם בשלילה, כאשר ידובר על היהדות. באטמוספירה של העדר כל יחס חיובי אל תורת ישראל, אל ההוי הישראלי, אל השבת ואל מועדי-ישראל, כלום יש לקוות לתוצאות חיוביות בחינוך הדור הצעיר, המתגדל ומתפתח בתוך אטמוספירה זו? האבות, אם כה או כה, הביאו מימי ילדותם ומחינוכם העממי הרבה הרבה ניצוצות של היהדות המסורתית, אשר בכל התגברות השלילה שמסביב, הניצוצות ההם לפעמים עוד מהבהבים בעמקי הלב ומבקשים להם שילומים, ויהא בתוכן חדש והוי חדש – עכ“פ איזה גרעין מ”מורשת קהלת יעקב" ישמר ויחסן ולא יאבד כליל; אולם הבנים, אלה ילידי נהלל, חניכי זביבה שכזו – מאין, מאיזה מקור, ישאבו קישורי הנפש עם היהדות על תמציתה והיקפה גם יחד? נתקו אותם משרשי העם, לא נטעו על לבותיהם באביב ימיהם אותם השתילים הרכים הענוגים, שהאומה גידלה וטיפחה אותם מן התור הזהב שלה במחזה שדי עד היום הזה. וכי יבואו עכשיו הבנים האלה לעם על הרכבתו ההיסטורית ועל כל סידור חייו העצמאיים, הלא כנכרים יהיו לו: לא הוא יכירם, כי בניו הם, ולא הם יכירוהו, כי עמם הוא. איזה קיר מוצק עומד ומבדיל ביניהם: בנים זרים, ואלה הם בני ארץ-ישראל, ילידי עמק יזרעאל, חניכי המולדת של עם ישראל בשובה לתחיה!..

נשכבה בבשתנו! מה גדול הכאב ומה גדולה החרפה!

והמסקנה של האמור? הדברים שבצער ובכאב נכתבו ובצער ובכאב יקראו, לא לשם פולמוס סתם באו. אם יש פרצה יסודית באחת הפינות החשובות של בנין מולדתנו, הלא צריך לעמוד על תקונה להלכה ולמעשה. האורתודוכסיה שלנו בקיצוניותה החד-צדדית אולי יכולה לוותר על אותן נקודות בישוב, שאינו לפי רוחה וטעמה. אולם כלל-ישראל לא יוותר ואינו יכול לוותר על נקודה מאירה תחת שמי מולדתו כנהלל. ודוקא מתוך הרגשת הקשרים המלאים עם האומה, שאינם יכולים להנתק ויהי מה, מחויבת נהלל לפשפש בהליכות קיומה הצבורי ביחס ליהדות ההיסטורית, ואחרי ההתבוננות הדרושה אולי תבוא בעצמה לידי הבחנה, כי דרכה בנידון זה לא היתה נכונה ולא התאימה לגמרי אל המטרה היסודית של כל מפעלה המזהיר. יש צורך מוחלט ממצדה ב“שינוי-ערכין” בתפיסת שאלה מרכזית זו, שהמושבה תהיה בכל חזות פניה הצבוריים לעדת-ישראל, לקהלת ישראל, בכל המשמע המקובל באומה באשר היא שם. יש בנהלל כחות אינטלקטואליים חשובים מאד, אנשים בעלי השכלה כללית ועברית גם יחד, אך הם לא ניגשו לבירור השאלה בנקודה הראויה, או, יותר, נכון, גם לא הרגישו שיש כאן שאלה. אותו היחס שיש בלבם ליהדות, כל אחד כשהוא לעצמו, הכניסו גם לסידור הצבורי של המושבה, מבלי להבחין, כי הפרט הוא לחוד ועדת ישראל היא לחוד, כי לעדת ישראל יש פרצוף המיוחד לה, שאין להשתמט ממנו, ומכאן, מחוסר הבחנה זו, כל הנטיה מני אורח, כל הסילופים הצדה.

הראינו על גדולי המחשבה הלאומית שלנו מדורות האחרונים, שקראנו אותם בשם, והאומה יודעת אותם למדי, ועל פיהם ניתן להכריז, כי נהלל סרה מני אורח ביחוסה הצבורי ליהדות. ואם זה לא מספיק, נגידה יותר. תזמין המושבה אנשי שעת ומחשבה לאומית מהמכללה הלאומית אשר לנו על הר הצופים. תצרף להם גם אנשי-שם מהמעולים שבסופרי וחכמי-ישראל שבארץ – ותשמע את חוות דעתם, שאלה עקרונית כזו – מה היא עדת ישראל ומה הן חובותיה כלפי היהדות ההיסטורית – לא יחידים צריכים ויכולים לתת לה פתרון על דעת עצמם, אלא בא-כחה של המחשבה הלאומית של עם ישראל, ודוקא מאותן המערכות, העומדות על גבהי התרבות האנושית הכללית. האורתודוכסיה, בכל היותה מעוניינת ביותר בפתרון שאלה זו, לא היא יכולה להוציא משפט, בהיותה קיצונית ונוטה לצד אחד, שהוא מצומצם.

ולא בנהלל בלבד הדברים אמורים, כי אם בהרבה נקודות ישוביות, העומדות בנידון זה על שטח אחד עם נהלל. אך נהלל, בכל בנינה, היא אחת המצוינות שבהן והיא גם זכתה להיות למופת בבחינה כלכלית-משקית, וגם בבחינה תרבותית כללית. תהי נא למופת גם ביצירת “עשת ישראל” במובן היהדותי, תקח על עצמה את האיניציאטיבה לעורר את השאלה במלוא היקפה ולמצוא לה פתרון, וממנה תראינה וכן תעשינה עוד הרבה מושבות שבארץ, הזקוקות לפתרון השאלה הכואבת…

אחד מתושבי נהלל גומר את מאמרו בקובץ באמרה זו: “שכחנו, כי גוף שאין בו נפש סופו רקב”. האמרה בודאי חשובה מאד, אך היא צריכה עוד ביאור: הנפש ההיא, בשעה שמדובר בבנין מולדתנו, צריכה להיות לא רק אנושית, אלא גם ישראלית, ובהעדר תנאי זה – סופו של הגוף רקב לאומי…

יבואו בטענה: “כלום שעה זו, של תמרורים וצרות רבות מצד צוררי ישראל, המתנקשים להרוס את בנין ביתנו הלאומי בעודנו בראשיתו, היא השעה המתאימה להתעסק בכגון זה?” – כן, גם שעה זו. חומסי מזימות הרשע לא יצליחו. עתידנו לפנינו. נוסיף לעלות ונוסיף לבנות ומשאת נפשנו תקום ותהיה. ואל לנו להתרפות בעבודת הבנין והשכלול בחמר וברוח. עלינו להמשיך את העבודה כולה במתכונתה הראויה, מבלי לסגת אחור למראה כל התככים שמסביב, ולהחזיק בידים אמיצות את אנך הבנין.

כבר יש לנו לקח טוב מנחמיה, מלפני אלפים וחמש מאות שנה, איך בונים במקרים שכאלה, ושותף לבנין היה גם עזרא –, חלק כחלק הנחילו לנו ובנו את בית ישראל.

---

הערה: מאמר זה הוא האחרון שיצא מתחת עטו של המחבר, ולא זכה לראותו מודפס: ההוצאה לאור העתיקה אותו מכתב-ידו של המחבר.