שוב מתברר כי יש מערכות שלא מנצחים בהן בכוח, ואפילו הכוח הוא אדיר וחכם לעילא. נראה שאת הקטיושות לא מנצחים בכוח, כשם שאת המתאבדים לא נצחו בכוח כשם שאת האינתיפדה לא ניצחו בכוח. הקטיושות הן נשק עניים עלוב, המתאבדים הם אדם אחד בודד חגור נפץ, והאינתיפאדה אחזה בנשק הכי פרימיטיבי באבנים סכינים ובקבוקים. וממולם כידוע עמד צבא מעולה בנשק מעולה ובכוח אדיר ובתחכום מן המתקדמים שבעולם.
למה? בין השאר מפני שקשה לנצח אנשים שנראה להם שאין להם מה להפסיד, אבל גם מפני שקשה לדבר כששני הצדדים מדברים בשתי שפות בלתי מתחברות. ובמקרה המתאבדים והקטיושות עומדים מכאן אנשים שהמוות עשה להם גבול. ומכאן עומדים אנשים (ולפחות בין הלוחמים) שהמוות אינו עושה להם שום גבול. מכאן יש צד ששואל על המחיר בחיי אדם, ומנסה לאתר ולדייק ולפגוע רק בחלון אחד ולא בכל הבניין, ומכאן יש לוחמים שאחת היא להם כמה ייפגעו במחנה האו"ם שעל ידו הציבו במתכוון את הקטיושות שלהם תוך שהופכים אנשים חיים לחומר גלם ולפרסומת מוחצת.
כמובן שאי אפשר לאפיין עמים שלמים ותרבויות שלמות ביחסן אל המוות מפני שרוב בני האדם עשויים במידות אנוש. אבל בתוך העמיּם יש תמיד גם קבוצות פטורות מכללי המשחק האנושיים. כל מיני משיחניים שעומדים מעל חיי בני אדם, כל מיני בעלי יעוד שמעל שום ויכוח צבורי, כל מיני בעלי נקודה אחת שהיא ורק היא מוקד הכל, כל מיני בעלי “פולסא דינורא”, וכל מיני בעלי שגעון פרטי שמכבה את שאר השיקולים האנושיים והם תמיד יש להם משהו גדול מן האדם וחשוב מן החיים.
כשהמוות איננו גבול ההרתעה אין אפשרות דיבור. לא לשון שיכנוע ולא לשון משא ומתן כשיש איזו אידיאה פרטית שבזה לחיי אדם ונתונה בידי מנהיגים שנחשבים קדושים ובידיהם גם המפתחות לעולם הבא – אין מקום לשום יחסים אלא רק למעשי אכזריות בלבד.
איך מדברים איתם? או איך נלחמים בהם? מה שכואב לאלה לא כואב לאלה, ומה שמפחיד את אלה לא מפחיד את אלה ומה שמובן מאליו לאלה לא מתחיל להיות מובן לאלה. וכאילו אין לשני הצדדים לא כאב משותף ולא סף אימה שאסור לעבור אותו, לא סיכוי אחד ולא הפסד משותף?
כי מה יכול להיות נדון בין צד אחד שנכנע רק לחוק החרש־עיוור שלו, ובין צד אחר ששוקל כל מיני שיקולים אנושיים? מה משותף בפגישת שניים כל כך בלתי ניפגשים כאלה? הנה, כאן אנו תקועים. וקשה למצוא פתרון. ייתכן שכשמתמלאת הסאה מן הראוי להגיב בכוח כמין סטירת לחי חזקה קצרה ומבלבלת, רק כדי שיתעשתו וידעו שיש גבול. ובשום אופן לא להמשיך ולא להסתבך בשום זמן מתארך, מפני שהמשיחניים הם חסיני מוות ואינם נבהלים מן המוות ויכולים כפי שראינו גם לארגן בשטניות מות חפים רבים רק כדי לסבך אותנו.
אין מנוס אלא רק לשוב אל הדרכים המדיניות. מלחמות אינן מנצחות אלא רק ההסכמים. ומי שמונע אותם הם תמיד אותם משיחניים. צריך לחשוף אותם ואת הבליהם העוטים כביכול תו אלוהי, צריך להוקיע אותם ולגנות אותם, את הנערצים הללו שחיי מעריציהם אינם נחשבים בעיניהם ונקלים מדומן, ובין אש לאש ובין סטירה לסטירה צריך לחזור שוב ולפנות אל השכל הישר של רוב העם, שלמרות הכל ולאחר הכל מבקש לצאת מן היאוש, וככל שהאזור ישתחרר מן המשיחניים שלו כן ייגדל הסיכוי להידברות יחד על אופני החיים ביחד.
יזהר סמילנסקי, נשלח ליואל אסתרון, הארץ, מרץ 1996
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.