שוב מתברר כי יש מﬠרכות שלא מנצחים בהן בכוח, ואפילו הכוח הוא אדיר וחכם לעילא. נראה שאת הקטיושות לא מנצחים בכוח, כשם שאת המתאבדים לא נצחו בכוח כשם שאת האינתיפדה לא ניצחו בכוח. הקטיושות הן נשק עניים ﬠלוב, המתאבדים הם אדם אחד בודד חגור נפץ, והאינתיפאדה אחזה בנשק הכי פרימיטיבי באבנים סכינים ובקבוקים. וממולם כידוע ﬠמד צבא מﬠולה בנשק מעולה ובכוח אדיר ובתחכום מן המתקדמים שבﬠולם.
למה? בין השאר מפני שקשה לנצח אנשים שנראה להם שאין להם מה להפסיד, אבל גם מפני שקשה לדבר כששני הצדדים מדברים בשתי שפות בלתי מתחברות. ובמקרה המתאבדים והקטיושות ﬠומדים מכאן אנשים שהמוות עשה להם גבול. ומכאן עומדים אנשים (ולפחות בין הלוחמים) שהמוות אינו ﬠושה להם שום גבול. מכאן יש צד ששואל ﬠל המחיר בחיי אדם, ומנסה לאתר ולדייק ולפגוﬠ רק בחלון אחד ולא בכל הבניין, ומכאן יש לוחמים שאחת היא להם כמה ייפגﬠו במחנה האו"ם שעל ידו הציבו במתכוון את הקטיושות שלהם תוך שהופכים אנשים חיים לחומר גלם ולפרסומת מוחצת.
כמובן שאי אפשר לאפיין ﬠמים שלמים ותרבויות שלמות ביחסן אל המוות מפני שרוב בני האדם ﬠשויים במידות אנוש. אבל בתוך העמיּם יש תמיד גם קבוצות פטורות מכללי המשחק האנושיים. כל מיני משיחניים שעומדים מעל חיי בני אדם, כל מיני בעלי יעוד שמעל שום ויכוח צבורי, כל מיני בעלי נקודה אחת שהיא ורק היא מוקד הכל, כל מיני בﬠלי “פולסא דינורא”, וכל מיני בעלי שגעון פרטי שמכבה את שאר השיקולים האנושיים והם תמיד יש להם משהו גדול מן האדם וחשוב מן החיים.
כשהמוות איננו גבול ההרתעה אין אפשרות דיבור. לא לשון שיכנוע ולא לשון משא ומתן כשיש איזו אידיאה פרטית שבזה לחיי אדם ונתונה בידי מנהיגים שנחשבים קדושים ובידיהם גם המפתחות לﬠולם הבא – אין מקום לשום יחסים אלא רק למעשי אכזריות בלבד.
איך מדברים איתם? או איך נלחמים בהם? מה שכואב לאלה לא כואב לאלה, ומה שמפחיד את אלה לא מפחיד את אלה ומה שמובן מאליו לאלה לא מתחיל להיות מובן לאלה. וכאילו אין לשני הצדדים לא כאב משותף ולא סף אימה שאסור לעבור אותו, לא סיכוי אחד ולא הפסד משותף?
כי מה יכול להיות נדון בין צד אחד שנכנע רק לחוק החרש־ﬠיוור שלו, ובין צד אחר ששוקל כל מיני שיקולים אנושיים? מה משותף בפגישת שניים כל כך בלתי ניפגשים כאלה? הנה, כאן אנו תקוﬠים. וקשה למצוא פתרון. ייתכן שכשמתמלאת הסאה מן הראוי להגיב בכוח כמין סטירת לחי חזקה קצרה ומבלבלת, רק כדי שיתעשתו וידעו שיש גבול. ובשום אופן לא להמשיך ולא להסתבך בשום זמן מתארך, מפני שהמשיחניים הם חסיני מוות ואינם נבהלים מן המוות ויכולים כפי שראינו גם לארגן בשטניות מות חפים רבים רק כדי לסבך אותנו.
אין מנוס אלא רק לשוב אל הדרכים המדיניות. מלחמות אינן מנצחות אלא רק ההסכמים. ומי שמונע אותם הם תמיד אותם משיחניים. צריך לחשוף אותם ואת הבליהם הﬠוטים כביכול תו אלוהי, צריך להוקיﬠ אותם ולגנות אותם, את הנﬠרצים הללו שחיי מﬠריציהם אינם נחשבים בעיניהם ונקלים מדומן, ובין אש לאש ובין סטירה לסטירה צריך לחזור שוב ולפנות אל השכל הישר של רוב העם, שלמרות הכל ולאחר הכל מבקש לצאת מן היאוש, וככל שהאזור ישתחרר מן המשיחניים שלו כן ייגדל הסיכוי להידברות יחד על אופני החיים ביחד.
יזהר סמילנסקי, נשלח ליואל אסתרון, הארץ, מרץ 1996
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.