אם לא נעשה מיד משהו – הולכת להיות מלחמה. מלחמה, שתחילתה כאילו נשלטת ומוגבלת, וסופה – כמו במלחמות – מי יודע לאן ועד אנה. מלחמה שאפילו אם ננצח בה – כלום לא ישתנה אחריה, מלבד הקרבנות, מלבד הבדידות, מלבד הגל החוזר של תוצאות שיבטלו כל מה שברגע הראשון היה נראה כהישג.
צרת הנוצרים בלבנון, שהיא כביכול גורם המלחמה, אינה צרה שרק מלחמה כללית יכולה לפתור וגם לא תפטור: צרת הנוצרים בלבנון לא רק תישאר לאחר המלחמה כשהיתה, אלא אף תגדל כשהיא כפולה ומכופלת. השאלה שם היא של השגת שווי משקל בין צדדים מרובים, בינם לבין עצמם, בינם ובין כוחם למצוא להם פיתרון חיים מעשי ומתמשך – וכוח חיצוני, לא סורי ולא ישראלי, לא יביא לשם כל שיווי משקל, אלא אך יערער את הסיכוי האחרון להשיגו; רק יסבך שם הכל, ואת עצמו ואת מעצמות העולם, למצב שמכל היבט שהוא – יהיה אומלל יותר משהיה קודם.
גם צרת הטילים שהכניסו הסורים ללבנון – לא תיפתר על ידי מלחמה, כל עוד יש להם מלאי בלתי מוגבל של טילים קלי תנועה, שכדי לחסלם יש לחסל את מקורותיהם, כלומר את הסובייטים. מוטב היה שלא לגרום מלכתחילה להכנסתם, מאשר להילחם כעת להוצאתם. אבל כיוון שנכנסו – לא לסלקם בדרך שרק תוסיף עליהם, כמי שמגדיּל את האש במקום לאתרה ולצמצמה.
מלחמה שמתחילה בגלל צרה א' או צרה ב׳, אינה חייבת להישאר מוגבלת, אלא דרכה שהיא מתפשטת ומתלקחת ומוסיפה צרה ג׳ וצרה ד׳ שלא נתכוונו אליהן, ואין לכך סוף. עד שאתה עולה על ההר הראשון בלבנון, מתלקח הגולן, ועד שאתה מכבה שם, מתלקחים טילים מעל העמק, ועוד פנימה, ועד שאתה מונע ומחזיר טילים כנגד טילים, אתה בתוך היסחפות כללית והידרדרות שאין עליה עוד שליטה ובקרה.
מלכתחילה היה כל המהלך גרוע, פזיז, יהיר, חסר שיקול כולל, ללא ראיית הנולד. ובדיעבד, הוא מהלך של התפוצצות שאין יודע איך לא תפוצץ את המפוצצים עם המתפוצצים.
מלחמה ללא מטרה לאומית חיובית, מלחמה ללא הסכמה לאומית כללית, מלחמה ללא סילוק סיבות המלחמה. ובכן לשם מה? רק לשם זיקוקים די־נור של בחירות? קשה להאמין, אבל לא נראה שיקול “תבוני” אחר.
השיקול המוסרי של שמירת הנוצרים מהשמדה – שהיה שיקול מוסרי, הכרחי ויהודי מאין כמוהו – אינו תופש כאן, אינו נפתר כאן ואינו מציל אף אדם – אלא להיפך: ישראל לא תישאר לנצח בלבנון כדי לקיים שם את שיווי המשקל שהופר, בהכרעת כל כוחה כנגד כל העולם ובמשך כל הזמנים, כשכולה מגויסת שם כנגד הכל, כדי לקיים איזון מלאכותי בלבד.
איך תעמוד מצריים במבחן?
ישראל אמורה היתה לסייע לנוצרים כדי שיוכלו הם לסייע לעצמם, לסייע להם בנשק, בהדרכה, במצרכים, בטיפול, ובגיוס דעת־קהל בעולם – הנוצרים יישארו בלבנון שונה בתכלית לאחר שישראל תחזור לגבולה, והשינוי לא בהכרח יהיה שינוי נוח יותר, ושל סיכוי קל יותר – אלא בדיוק להיפך: של מצב ללא־מוצא, המזמין את התוצאות הגרועות מכל: את אבדן ריבונותה ואת שסיעתה בין גורמי חוץ.
עניינה של ישראל בקשרים עם המיעוטים שבאזור. בברית סיוע לכל מיעוט נרדף. מכל הטעמים ומן הטעם המוסרי, היהודי, קודם כל. במה דברים אמורים? בממדי התערבות ההולמים את יכולת הצדדים והמכוונים להכרח לראות אותם חיים במקומם בשלום, ולא שורפים הכל ונשרפים עם הכל.
מה תעשינה מדינות ערב כשתפרוץ מלחמה עם סוריה הזו, שאין לפניה שום מעצורים, אכזרית וחייתית כמעט, לאחר שהכוונה לעשות רק “מלחמה קטנה” תיסחף למלחמה גדולה? איך תעמוד מצרים אז במיבחן השב־ואל־תעשה? לא קשה לשער; וכלל לא קשה לשער מה תעשינה מעצמות העולם. בגין הגיבור הולך כעת לפתוח שלוש חזיתות; נגד הערבים, נגד העולם ונגד, לפחות, מחצית עם ישראל.
אבל השאלה האחת והמרכזית שכולה כעת בידינו, עדיין בידינו, היא: למה לנו מלחמה? למה לשלהבה? למה להתנפח כנגד כל העולם לקראתה? למה לא לקרוא בעוד מועד לתבונה, ולשליטה עצמית ולבקרת ההתפרצות חסרת המדיניות?
החזיקו במי שהולך לשרוף
בראש המדינה עומד עתה אדם בראש קבוצה שאינה מצטיינת לא בראיה למרחוק, כלומר בחכמה, לא באחריות, כלומר בשליטה עצמית, ולא באומץ, כלומר בידיעה לעשות דברים ולא להבטיח מה שאי־אפשר לקיים; דיבורי ההתנשאות, ודיקלומי היהירות, עם לחיצה פזיזה על ההדק, אינם יכולים – ואפילו בתרגיל מוגבל – לבוא במקום חכמה מדינית, אחריות מעשית ואומץ מוסרי.
דמגוגיה מתוך שיכרון עצמי אסור לתת לה שתפעיל נשק. בממשלה לא נותר היום אף אדם שיכול לתרום לשפיות הדעת. וצריך שכולם כאן ײדעו כי הולכים לשחק במלחמה, ושיש בידינו עדיין למונעה, להרים קול גערה, לבטא התנגדות, לתבוע מחשבה שקולה ואחריות פעילה, וראיה למרחוק, גם צרת הנוצרים וגם צרת הטיללים, יש דרכים לפתור אותן, מעשיות וענייניות, מחוץ לדרך המלחמה. מלחמה אינה הפיתרון. גם לא “מלחמה קטנה”, גם לא “מלחמה מבוקרת”. מעולם לא הצליחה שום פעולה צבאית כשנעשתה בלא הסכמה לאומית מבפנים, ובלא הסכמה כלשהי של העולם. מלחמה כנגד כולם וכנגד עצמנו – נדונה לגרוע מכל.
ולפיכך, המעשה הפטריוטי מכל בשעה זו – הוא לסלק ממשלה זו, ועוד קודם לכן לשפוך עליה דלי מים צוננים.
אזרחים, ראו מה לפניכם. הרימו קולכם. אל תהיו נגררים להתחלה שסופה יפול על ראש כולנו. החזיקו בו במי שהולך לשרוף שריפה – אל תתנו לו.
יזהר סמילנסקי, הארץ, 10.5.81
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.