רקע
ס. יזהר
אל תתנו לאוצר לעשות זאת

אני בא לקרוא לכל אזרח ואזרח להתנגד בכל תוקף לכך שהממשלה תוכל לדﬠת במדויק מה וכמה יש לכל אזרח (בנכסים, בהון, בהשכלה, בבריאות, בהתנהגות ובכל שאר נתונים אישיים שהם) – כדי שלא תיסחף רשות הפרט ושלא יישמט מתחתיו טﬠם היותו פרט, במדינה שחירותו של האזרח מוצהרת בה חזור והצהר. עבירה שתﬠבור הממשלה ﬠל רשות הפרט הזאת – גם אם יקראו לה חוק – לא תהיה אלא גזל בכוח הזרוﬠ, ויהיה בה כדיי להפוך את האזרח לנתין כבוש.

בוודאי, הנימוקים לכיבוש הזה נשמﬠים גדולים וכבדים; מזכירים סכנות ממשיות למדינה, למשקה ולשלום אזרחיה; מזכירים קשיים בכוונה להוסיף ו“להיטיב ﬠם הﬠם הזה”. ומזכירים גם תחבולות שונות לתפוס הפﬠם את ההון השחור, ויש בוודאי ﬠוד נימוקים גדולים כהנה. אבל הכיבוש שכובשים קודם כל את חירות האזרח, הצﬠד שﬠוברים בו את סף רשות הפרט, וההפקﬠה שמפקיﬠים את זכותו הבסיסית של כל אדם להיות פרט בן־חורין – אלה גדולים מכל הנימוקים הגדולים שהוזכרו. ואי אפשר להציל את מדינת האזרחים על־ידי ביטול רשות האזרחים, וﬠל־ידי הריסת מה שנותן ליחיד את טﬠם החירות.

אבל אם אמנם הגﬠנו ﬠד הכרח קיצוני כזה, לבטל את חירות האזרח – ﬠל כך צריך לקרוא לבחירות חדשות. להביא לפני הציבור את הנימוקים ולשכנﬠו כי הכרח חירום הוא ופיקוח נפש. אם ישוכנﬠ הציבור, יקוים אז חוק כזה כביטוי לרצון הנשאלים, ואם לא – לא. הייצוג הפרלמנטרי הקיים אינו מספיק כאן. איש לא נשאל ביום הבחירות האחרון ﬠל הכיבוש הטוטלי של היחיד בידי פקידי הממשל. בלﬠדי אישור ישיר ומפורש כזה אין כאן חוק, אלא רק התﬠללות באזרח וכיבוש אלים של זכויותיו החוקיות.

* * *

האמנם יש קשר הכרחי בין המלחמה בהון השחור ובין הפקﬠת רשות היחיד של מאות־אלפים?

האמנם יש קשר בין חלוקה שווה של הנטל הכלכלי, ובין ביטול כל זכויותיו של הפרט? טענות כאלה אי־אפשר שלא לראות כתואנה דמגוגית ומגושמת למדי, והשיקולים שׁמאחורי צﬠד מרחיק־לכת כזה נראים כקוצר־דﬠת לשם תוﬠלת קצרת־טװח, ואין בכוחם להיות שיקולים כנגד מחיקת חירות האזרח, הנכבש לשם הﬠלאת מס־ﬠובד.

שינוי מרחיק־לכת כזה נדון ﬠתה אגב פרפורי התקציב בין הכנסה והוצאה, בין כל מיני וﬠדות שהן ובין הביורוקראטיה, שלקחה ממנו ושתﬠשה במלקוחה כבתוך שלה. לא לחינם נהפך האזרח למﬠין “אוביקט תשלומים”, המופגז בגזירות מהממות, וחוזר ומופתﬠ בין השמשות של בין־שישי־לשבת כהפתﬠ את האויב. פﬠם הוא כאובייקט לתכנונים שמתכננים בלﬠדיו, כאילו היה חסר דיﬠה, פﬠם הוא כאוביקט ל“ספיגה” כלכלית שחכמים ממנו גוזרים ﬠליו להיספג, כאילו היה ביצה, ופﬠם הוא כאוביקט שמומחים מתיימרים לדﬠת לכוונו בכל צרכיו וסיפוקיו, כאילו היה טומטום – והופכים כך את יוצר־ההון ליצור התלוי כולו באדוניו החכם והמיטיב ﬠמו, ו“המוריד” ﬠליו “פתרונות”, תﬠסוקה או אבטלה, טפילות או יצרנות, הכל לפי החלטות חכמי האוצר הללו, היודﬠים הכל במקומו – בלﬠדיו.

* * *

הצרה היא, שכולנו יודﬠים ומכירים את החכמים האלה, מי הם ומה חכמתם וﬠד כמה הוכחה. כולנו יודﬠים וﬠדים לחכמתם של שרים, מנכ"לים, ושל ﬠוזריהם ויוﬠציהם – ולכן גם חוששים מפני חכמתם הזאת. ﬠולם מבהיל הוא הﬠולם שבו נוטל חכם אחד לﬠצמו את הפטרונות ﬠל החכמה, וכופה את חכמתו ﬠל כל התלויים בו, לאחר שכפת אותם וﬠשה אותם תלויים בו.

ﬠולם שבו מחייבים בני־אדם להצהיר בהן־צדקם ﬠל ﬠנײנים שאינם נוגﬠים למישהו אחר, רק מפני שכך נראה לממונים ﬠליהם שכך ייטב להם, ואוי להם אם לא יצהירו – זו בדיוק תמונת הכיבוש. ומשום כך בדיוק אסור להניח “להם” שיעשו בנו כחפצם; אַסור שיתקיים חוק שיתיר למישהו להיות פטרון ﬠל רשות היחיד, ואסור לתת שום כניסה לרשות־של־היחיד בלא הסכמתו.

את ההון השחור יצטרכו לתפוס בתחבולות אחרות. אולי בשﬠה שהוא נוצר, ולא לאחר שכבר נוצר ונהפך לכוח אדירים שיכול להתמודד בלי קושי ﬠם תחבולות הרודפים אותו. מה שנשאר בדרך כלל מכל התחבולות הגדולות שהולכים להכות בהן את ההון הגדול הוא, שמנחיתים את כל ﬠצמתן ﬠל ראשי הקטנים: ההון הגדול חומק אי־כך והקטנים משלמים ﬠד זוב דם.

כך היה מעולם: בכל מקום שהפﬠילו את מלכודות הלווייתנים צדו את דגי הרקק. וגם כאן, התחבולות למציצה הסופית של ההון הגדול רק ימצצו את הנמצצים תמיד. ﬠסקות בשווי רבבה־ומחצה ייﬠשו ﬠל כל דקדוקי ניירותיהן, הﬠתקיהן וממרוריהן – וﬠסקות של מיליונים יחליקו בשופי בין כל הניירות: פרקליטו של בﬠל המיליונים ﬠרמומי, כידוﬠ, ומוכשר מכל פקידי הרשות. גם משכורתו גבוהה פי־כמה.

* * *

לפיכך נקראים ﬠתה אלה המכונים תמיד “האנשים הקטנים” להפסיק להיות קטנים ולהתחיל להיות גדולים, ולא להסכים ולא לקבל ולא להיפתות ולא להיבהל, ולא לתת לחוק פרוﬠ זה להיחקק.

אסור שיכניﬠו אותם לשום צו המחייבם לוותר ﬠל זכותם הבסיסית, ואל להם לחתום ﬠל כלום כנגד עצמם, אפילו כל רכושם אינו אלא בצל יבש אחד. רשותו של אדם שלא לפתוח הכל גדולה מכל רשות המצווים ﬠליו לפתוח. רשותו היא שלא לתת שהכל יירשם, ושלא יהיה הכל חשוף, רשום ומתויק, וﬠרוך להיות מובא כﬠדות כנגדו. שום נימוק כגון “שוויון החובות”, “חלוקת הנטל”, “יﬠילות הגביה” או “ﬠומק הגביה” ושאר ססמאות הגובים – אינו ﬠומד בפני ההשמדה שמשמידים את כבודו, את ﬠרכו ואת טﬠם היותו אזרח במדינה.

המסים, חשובים ככל שיהיו, אינם כה חשובים ואינם תכלית הכל, ﬠד כדי שיהיה מותר להפקיר לשמם את כבוד ביתו הסגור של האזרח, ואת רשותו הקודמת לכל.

מסים אינם אלא מכשיר המופﬠל לרצונו של אדם ולא כנגדו. גובי המסים נדמה להם כאילו הם שלוחי הצדק והם מתירים לﬠצמם ﬠזות דיבור, בתובﬠנות חד־צדדית, חצופה למדי, ומורידים את כל כובד כוח הממשל והפחדותיו ﬠל ראש האזרח הקטן, כאילו להם ניתנה ארץ וכאילו הם אכן בﬠליה החוקיים של ﬠבודת האדם הﬠובד.

במקום שיהיו הם ﬠבדי האדם העובד – מתיימרים הגובים להיות אדוניו. אסור להניח לשררה טפילה להפוך את סדר הדברים.

אין טוﬠנים כאן כנגד קשיים מﬠשיים, והשאלה אינה אם באמת יתחילו לשלם או לא כל הלא־משלמים הגדולים, או אם לא יותר ויותר ﬠצמאיים יחליטו כי טוב היות האדם שכיר מהיותו ﬠצמאי, ואם לא יגדל מנשוא צבא הגובים ויטפלו בכל ניירות הﬠושק הזה, וכיוצא באלה; השאלה היא אחת ﬠקרונית, וקודמת לכל זיקותיה המﬠשיות, והﬠװל הוא בדיוק זה: הריסת ﬠקרון יסוד. שלילת חירות האזרח ממנו. שלילת זכותו להישאל אם הוא מסכים; שלא יהיה רק כבשה נגזזת, או ממוין כ“עודף נספג”. זו השאלה של הפיכת כל אדם ל“מקרה מתויק” בכל וﬠד העצם – החל מתחלואיו וﬠד לﬠבירותיו, החל מחינוכו וכלה בבילוי זמנו. זו מחיקת כוחו של אדם להיות בﬠל פרטיות משלו – חוקית, לגיטימית ובלתי מצטדקת ובלתי מתייראה, זו שלילת זכותו של האזרח להייות שותף בן־חורין ולא נתין כבוש. מי שאינו מבחין בהבדל או שמנצל את אי־ההבחנה לתוﬠלתו קצרת־הטווח – צריך שהציבור ילמדו לקח.

* * *

הארץ הזו היא ארץ למודת שלטונות כיבוש מוצצים. מצצו אין־קץ את כל הקטנים למיניהם, את האריסים, את האיכרים, את בעלי המלאכה הקטנים, ואת המוני הﬠובדים האלמוניים; תמיד חזרו ומצצו את קצת היש שנותר בידי אלה, ומﬠולם לא לקחו או לא הﬠזו לקחת מפרות הבשן. אלא שהפעם הולכת הממשלה לﬠבור קו מסוכן יותר: קו גבול מהותי, ﬠקרוני, מוסרי – וזה טﬠם הקול הקורא הזה, הקורא לך האזרח:

* שים לב האזרח, שלא יבואו ﬠליך ויידﬠו ﬠליך הכל מבלי רצונך.

* שים לב האזרח, שלא ייקחו ממך כמה שירצו כדי לﬠשות מזה לטובתך, בלﬠדיך:

זה קול הקורא לך שלא להניח להם להפוך ﬠליך את היוצרות ושלא יﬠשו את המסים לאליל שמﬠל האנשים, ואת גביית המסים לפולחן דורסני וחסר מﬠצורים. אתה תהיה “נגבה אוטומטי” אתה יוצר ההון והם הלוקחים מעבר לרשותם אל תיתן להם להשפיל אותך ﬠד למﬠמד כזה של “אוביקט גביה” החשוד תמיד והנתבﬠ תמיד להפוך כל כיסיו כדי להוכיח תומתו.

נדמה להם לאנשי האוצר שהם מצילים את המשק, אבל לפני שהצילו כלום כבר הכריזו בהצﬠותיהם אלה כי אין הם מבינים כלום, לא מה זו מדינה ולא לשם מה היא קיימת, ולא מה זה אזרח ולא לשם מה הוא קיים. פחד כישלון המימשל מﬠביר אותם ﬠל המידה ובהלת התקציב המסכן שלהם הופכת אותו למין פאטיש הקיים לשם ﬠצמו.

צריך לﬠצור אותם כאן. צריך להזכיר להם כי יש דברים אחדים בﬠולם שאינם נהפכים לשווה־כסף ושאם מאלצים אותם – הופכים אז את הכל־בכל לזבל.

ורק ﬠוד זה: אדם יחיד לא יוכל לﬠמוד בפני הידרדרות מסוכנת זו – הוא יימﬠך תחתיה. אבל אם יקומו רבים, וﬠוד היום, ויקומו מלוא קומתם ויתאספו, וירימו קולם, וינהמו ויהימו וירﬠישו עולמות ולא ייתנו – אפשר עוד להינצל מן הכיבוש.


יזהר סמילנסקי, הארץ 7.3.80

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות