רקע
דב סדן
חצרות צדיקים

 

א    🔗

77     מעשה בר' אלימלך, רבה של ליז’נסק, שישב ולמד, באה אשתו והגישה לו כוס תה, נטלה ושתה. חזרה ובאה אשתו. הביאה לו סוכר. ראתה שכבר שתה, שאלה:

– וכיצד שתית בלא סוכר?

השיב:

– התה היה מתוק בלא סוכר.

למחרת באה אשתו והגישה לו תה ולא הביאה סוכר. לשעה חזרה וראתה שלא שתה, תמהה על כך, אמר שהוא מחכה לסוכר. אמרה:

– והרי אתמול אמרת כי התה מתוק בלא סוכר.

השיב לה:

– אולם אין אני אוהב מתוק יתר מדי.

(מפי יהודה יערי)


78     מעשה בר' לוי יצחק מברדיצ’ב, שבא בליל כל נדרי לבית הכנסת וראה קהל־המתפללים שרויים באימה ומרה שחורה, ועמידתם כפופים ושחוחים, קרא אליהם לאמור:

– וואס שרעקט איר אייך, ביי א גזלן אין די הענט שטייט איר איין? (מה לכם מתיראים, האם בידיו של גזלן אתם נתונים)?

(מפי מנחם גלרטר משמו של ר' יהודה אבן־שמואל)


79     מעשה בר' אברהם יהושע השיל מאפטא שסיפר לר' ברוכ’ל ממז’יבוז על חתונת בנו והפליג כדרכו בגוזמאות, אמר:

– כשבאו הסארוורים להתקין את הסעודה טרפו ביצים מרובות כל כך, שקליפותיהן נעשו גשר מוצק על גבי הנהר, וכשבאו ללוש את הבצק לא היה להם מקום לשטחו ופרשו אותו על כל גגות העיר ונגרר עד הגדר; וכשבאו המחותנים לכבדו במתנת־דרשה נתנו לו, פרווה, ששערותיה היו ארוכות כל־כך, שנכנס בהן קוזאק על סוסו ורמחו והם נבלעו בהן ולא נראו כל־עיקר, ועם זאת היתה אותה פרווה עדינה כל־כך, שניתן לקפלה ולהכניסה כולה בתוך מחצית קליפה של אגוז.

חסידים, שהיו באותו מעמד סבורים היו, כי הרבי ר' ברוכ’ל יקפיד על הגוזמאות, אבל הוא אמר:

– ער האט א גילדען גיוועכ’טעל אויף דער צונג (־יש לו משקולת־זהב על לשונו)

(מפי ר' דב־בריש ווייס)


ב

80     מעשה בר' ישראל נתן בריקנשטיין, שבא לפני צבי לוביאניקר לבקש סיוע לבנין המקוה בבית־הכנסת יבנה בתל־אביב, אמר לו:

– אם אתה מסייעני בדבר זה, הריני נותן לך חצי עולם הבא שלי, וכדי להבינך גודל המכירה הזאת אספר לך מעשה בר' מאיר’ל מפרומישלאן שבא לפניו עני ואמר לו: רבי, שלוש בנות בוגרות בביתי ואין הן לא צעירות ולא יפות, ואם איני משיאן הן מזקינות בבתוליהן ולא אזוז מביתך עד שאתה נותן לי עצה הוגנת. הרבי ר' מאיר’ל, תחילה עשה עצמו מתרעם על טרדנותו של אותו עני, ואחר־כך שאל: ומה פרנסתך? השיב העני: מסחרי שערות דבר אחר שאני קונאן בכפרים ומביאן בעגלתי לעיר ומוכרן. אמר לו: וכמה סחורה יש בידך? אמר: כדי עשרים ריינוש. אמר ר' מאיר’ל: טול סחורתך זו והסיענה בעגלתך ללבוב ושם תמכרנה ובפדיונה תקנה שמה כל סחורה, שיציע בפניך מי שיציעה בראשונה. עשה העני כדברי ר' מאיר’ל, נסע ללבוב ומכר סחורתו, נטל פדיונה, ארבעים ריינוש, ושוטט בעיר, שמא יציע לפניו סוחר סחורתו ויקננה. אולם לפי שעני מלבושיו עניים לא נבהל עליו כל סוחר, והנה כבר החשיך היום ואין העני יודע מה יעשה. מרוב יאושו עמד בפני בית־מסחר מפואר והביט בסחורות שבחלונו, יצא הסוחר, עשיר ובעל־בשר, וראה את העני, ביקש לשטוֹת בו ושאל: ניכר, שאתה מתאווה לסחורתי ומבקש לקנותה? השיב העני: אמת הדבר, הריני מוכן לקנות מה שתציע לפני. חזר הסוחר והציץ בבגדי העני, אמר: באמת יש לי סחורה נאה בשבילך, עולם הבא שלי. השיב העני: אבל כל הוני ארבעים ריינוש. אמר הסוחר: מוטב. נטל העשיר ארבעים ריינוש, וחילקם מיד בין משרתיו, ונתן לעני פתק כשטר־מכירה. נפטר העני לדרכו והסוחר ומשרתיו התנדנדה כריסם מרוב צחוק. אולם עד מהרה פג צחוקו, כי משנתפשטה השמועה על מכירתו, בא אצלו הטוב שבידידיו ואמר לו: ממה נפשך, אתה כופר בעולם הבא, נמצאת נוטל ממון ואינך נותן סחורה, סימן שאתה רמאי, ומה שעשית היום באותו עני תעשה מחר לזולתו – ומי קונה יעשה עסקים עמך; אתה מאמין בעולם הבא, נמצאת נותן סחורה יקרה ומקבל ממון מועט, סימן שאתה סוחר שוטה וסופך פושט את הרגל– ומי סוחר יעשה עסקים עמך. חזר אותו עשיר לביתו, מצא דלתו נעולה, ואשתו, שיראת־שמים היתה צועקת מעֵבר לפתח: או אתה מביא אותו פתק או אתה מביא לי גט־פיטורין. לא היתה ברירה בידו והתחיל משוטט בחוצות לבוב ואכסניותיה, עד שמצא לאותו עני והתחנן אליו, שיחזיר לו הפתק והוא ישלם לו כפל־כפליים. סירב העני ואמר: נסע לרבי ר' מאיר’ל, וכדבריו כן יהיה. הסכים אותו סוחר על כרחו ונסעו באותו לילה לפרומישלאן, וכשבאו לפני ר' מאיר’ל פסק, כי הסוחר חייב ליתן לו לעני כל צרכי־החתונה של שלוש בנותיו. קיים הסוחר את הפסק ונתן לו לעני כמה אלפים ריינוש והוא השיב לו את הפתק. פנה ר' מאיר’ל לאותו סוחר ואמר: עכשיו אתה רואה מה יקר הוא עולם הבא, ופנה לאותו עני ואמר: עכשיו אתה רואה, מה מתוק הוא עולם הבא.

(מפי ר' ישראל נתן בריקנשטיין)

ענין מכירת עולם הבא מתפרד לשני ראשים – האחד, כשהמוכר הוא קל ופוקר ומכירתו דרך ליצנות, והמוטיב הזה כמה פנים לו בבדיחה; והאחר, כשהמוכר הוא ירא ושלם ומכירתו לשם מצוה, ובסיפורנו נאחדו שני הראשים. כדוגמה למכירת עולם הבא בדורות אחרונים ראה מעשה הרב ר' חיים אלעזר וואקס, בעל “נפש חיה” – בימי בצוֹרת בארצנו כתב הרב לגביר אחד, שינדב סכום הגון, אמר הגביר כי הוא מוכן ליתן עשרת אלפים רובל, אם הרב ימכור לו חלק עולם הבא שלו בשטר־מכירה, והרב נענה לו, וקיבל הסכום וקנה צרכי מזון, כדי שתי אניות, והרבה שנים היו מזכירים בירושלים את הווארשעווער בעבלאך (=שעועית וורשה). מעשה זה נשמע כאגדה, אבל ר' ישראל דוד בית־הלוי, במונוגרפיה שלו על הרב, מביא מכתב, שבו הוא מזכיר בפירוש: “לאיש אשר מכרתי חלק בתורה ונתן לי סך מסויים” (תולדות רבי חיים אלעזר וואקס, הרב מקאליש ופיוטרקוב, תל־אביב, תש"י, עמ' 104 ואילך).

והמוטיב מצוי גם על דרך תפיסה משכילית וראה מה שמביא ד"ר שמעון איינהארן והוא מעשה באד"ם הכהן, כשהיה מפקח בבית המדרש לרבנים בוילנא, שמע תלמיד מוכר לחברו את חלקו לעולם הבא בשכר כעך. שלח לקרוא את המוכר וייסר אותו בדברים: הכיצד, הוצאת מחברך בהונאה כעך, ללא מתן תמורה? (ידע עם, חוב' ז’–ח‘, עמ’ 27). ולענין מכירה סתם ראה מה שמספר שלמה ביקל מעשה בקבוצת עתונאים ברומניה שנתבעו לדין על שרצו למכור את המדינה לגרמנים, ויצא פסק דינם באופן, שהעתונאים הרומנים שבהם נענשו בחמש שנות מאסר, והעתונאים היהודים שבהם נענשו כפליים. היו רבים תמהים ורוגזים על ההפלייה, אמר ה. סט. שטריימאן: היהודים טעונים עונש כפול, כי חטאם כפול: לא די שרצו, כמו הרומנים, למכור את המדינה, היו גם רמאים, שכן ביקשו למכור מדינה שאינה שלהם (עסייען פ’ון יידישן טרויער, ניו־יורק, 1948, עמ' 83)

ומחודד ביותר הוא המוטיב בנוסח שמביא יהושע זינגר משמו של ר' מאיר שפירא, רבה של לובלין, שבא לפני גביר לעוררו לצדקה גדולה לטובת בני עניים בתלמוד־תורה והגביר אמר, כי הוא מוכן ליתן כמה שהרב ידרוש ממנו בתנאי שהרב ימכור לו חלקו בעולם הבא. השיב הרב: ניחא, אמכור לך כל עולם הבא שלי ולא אניח לעצמי אלא החלק המגיע לי על כך שמכרתי את עולם הבא שלי לטובת ילדי עניים בתלמוד תורה. (דער אידישער זשורנאל, גל. 13584).


81     מעשה בר' מאיר’ל מפרומישלאן, שנמאסה עליו קללנותה של אשתו, אמר לה, שסתימת־הפה יפה לה, ומיד ניטל דיבורה. פעם אחת היו לו הרהורי־תשובה וביקש ליסר עצמו בשמיעת־גידופים, הלך עם משמשו לנחתום, שישן אחרי ליל־עבודה קשה והעירוֹ, ננער הנחתום וקילל את הרבי. אחרי שעה קלה חזר ונרדם הנחתום, חזר הרבי והעירו, חזר הנחתום וקילל את הרבי. אך קללותיו נראו לו לר' מאיר קלושות, וכשחזר לביתו, נאנח ואמר:

– אוי אוצר יקר כזה היה לי בביתי וקיפחתיו במאמר־פי.

מיד נעשה לו נס ואשתו חזר דיבורה אליה ופתחה פיה בקללות נמרצות, ור' מאיר שומע ואומר:

– מחיה נפשות, מחיה נפשות!

(מפי נפתלי פרשטנדיג)


82     מעשה בר' מאיר’ל מפרומישלאן שישב בחבורה של חסידיו והיתה דעתם בדוחה. נתן עינו בבקבוק הגדול שעמד ריק על השולחן, ביקש לרמוז לחסידיו כי ימלאוהו שכר, אמר:

  • מדאוריתא בביטיל בעלמא סגי ולדברי חכמים צריך ביר.

(מפי מרדכי דייטש)

והיא הלכה לענין ביטול חמץ וביעורו, והטיל שחוק כפול: תיבה ביטול נתחלפה בתיבה ביטיל (־בוטיל) שפירושה באידיש צלוחית גדולה, ותיבה ביעור נחלפה בתיבה ביר שפירושה בכמה לשונות שיכר.


83     מעשה בר' שלמה קלוגר ובנו ר' אברהם בנימין, שסעדו אצל הרבי ר' מאיר’ל מפרומישלאן. כיבד אותם הרבי עצמו ­– תחילה העמיד לפני ר' שלמה קערה של חמיצה ושתה אותה מניה וביה, אחר העמיד לפני ר' אברהם בנימין קערה של חמיצה שבזק לתוכה טאביקי של הרחה, וזירזו:

– אכול, בני אכול.

אמר ר' אברהם בנימין:

– אי אפשר.

אמר ר' מאיר’ל:

– מי שאינו יכול לאכול חמיצה מעורבת בטאביקי, אינו יכול להיות רבה של ברודי.

(מפי ר' דוד ווייסברוד)

החידוד הזה חבוי בו הד הפגישה שבין המגיד ר' שלמה קלוגר ובין ר' מאיר’ל מפרומישלאן והמגיד מזכירה בהספדו של ר' מאיר’ל: “והנה דין גמרא שהרהיבוני רעיוני להתקרב אליו בחיים חיותו וזכיתי לראותו פעמיים כראות פני אלקים­ – ­– לפי גדלו ומעשיו היה ראוי להיות מפורסם יותר ויותר, אך פשטות שלו וענווה שלו גרמו שלא הבינו הכל גדלו” (“מאיר עיני חכמים לסליחתו”). וספק בעיני, אם ר' אברהם בנימין היה באותו מעמד, על כל פנים הוא עצמו מספר על פגישה זו שהיתה בעיירה פאמאָרין, מפי איש אחר שהיה עד ראייה לה (“עשר עטרות”, מערכה ה‘, אות כ’). וכן חבוי בחידוד שלנו הד היסורים שבאו על ר' שלמה קלוגר מידי תקיפי ברודי, והוא הד שנתגלגל עד דור אחרון וראה מה שכותב בזה יהודה לייב לנדא: “רב זקן בברודי, שנקרא סבא קדישא ורבן של כל בני הגולה הודח מכסאו ויהי בסוף ימיו חסר לחם מפני שלא נכנע תחת הפרנס העשיר, וכל מעריציו לא מצאו די כוח לפרנס אותו” (וידויים, עמ' 4).


84     מעשה בר' מאיר’ל מפרומישלאן, שהסב עם חבורה גדולה של חסידים ואנשי־מעשה ואורחים בליל־הסדר, והיו הכל משתוקקים לחידושי־תורה שלו, אולם כשהגיעה שעתם, ציוה ר' מאיר’ל לאורח עני, שיאמר תורה. עמד אותו עני, נבוך ומבולבל, וגימגם בלשונו:

– רבותי, סדר־הפסח הוא: קדש ורחץ, כרפס וכו‘. קדש­– מלמד שנהא מקדשים עצמנו בקדושה ובטהרה, ככתוב קדושים תהיו וגו’; ורחץ ­– מלמד שנהא רוחצים ומנקים עצמנו מעוונותינו, ככתוב: רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם; כרפס ­– מלמד שנהא נוטלים כר ונשב מסובין כבני חורין, ונהא נוטלים פת, היא המצה השמורה…

הפסיקוֹ אחד ממקורבי הרבי:

  • אתמהה, כרפס כתוב בסמ“ךו…בתי” ואתה מפרשו

נתן הרבי ר' מאיר’ל עין מוכחת באותו מקורב:

  • לא דייך שאותו עני מעומס דקדוקי־עניות, אתה בא להעמיס עליו דקדוקי־לשון?

(מפי ר' חנוך שכטר)


85     מעשה בר' מאיר’ל, הרבי מזבורוב (נכדו של ר' מאיר’ל מפרומישלאן) ששמע, כי בנו, ר' ישראלצי, עלה על כסא־רבנות ונאנח הרבה. שאלו לו:

– בנו זכה לכבוד ורבנו מצטער?

השיב:

– אילו בני נעשה רבי כמותי, שעיקר עשייתו, שבאה לפניו אשה ונותנת לו פדיון, מטבע של כתר או שני כתרים, ומבקשת ממנו, כי יתפלל עליה והוא נוטל הפדיון ומתפלל, ולפי שהוא בטוח שעשה את שלו כהוגן הוא יודע, כי1 יצא ידי חובתו ­– לא הייתי נאנח; עתה, שבני נעשה רב, שעיקר־עשייתו, שבאים לפניו בעלי דין ועליו לפסוק כהלכה והוא חייב לדקדק כחוט השערה שתלויים בו הררים, ואפילו הוא בטוח, שעשה את שלו כהוגן, אין הוא יכול לדעת אם יצא ידי חובתו, לא כל שכן אם אינו בטוח בכך ­– הריני נאנח ונאנח.

(מפי ר' בנימין)


 

ג    🔗

86     מעשה ברב מתנגד, שביקש לישב על כסא־הוראה בעיירה מעיירות־ליטא. אמרו לו:

– חסידי ליוּבאַוויץ אנו ואין אנו מקבלים רב אלא בהסכמתו של רבנו.

– נטל אותו רב צרורו ונסע אל ה“צמח צדק”, מצאו יושב ולומד ובחדר אין כסא לישב עליו. היתה לו חולשת הדעת, אמר:

– אולי יצוה רבנו להביא כסא, כי יש לי מיחוש, והייתי מבקש לשאול על פשט שאינו מחוור לי.

עמד הצמח צדק על רגליו, זקף בו עיניו ואמר:

– אדם, ולו שתי מתנות יקרות כאלה ­– יש לו מיחוש ואינו מבין פשט, מסוגל להיות רבי, וכהונה של רב למה לו?

(מפי א.מ. גניחובסקי)


87     מעשה בר' שלום רוקח, רבה של בלזא, שאמר:

– שלושה זקנים שנאה נפשי ­– חסיד זקן, חייל זקן, סוס זקן. חסיד זקן ­– מה דרך היא לאדם שיכתת כל ימיו את רגליו לצדיק, מוטב שיהא בעצמו צדיק; חייל זקן ­– מה טעם הוא לאדם שיהא כל ימיו חייל ­– מוטב שיהא בעצמו מפקד; סוס זקן ­– לך לאהוב סוס, לא־כל־שכן זקן.

(מפי אברהם כהנא)


88     מעשה בהרבי ר' שמעון מירוסלב, שבאה לפניו אשה ומסרה לו פתקה וצירפה לו אסימון ומתוך שסומא היה לא הרגיש בכך. כשהעירו אותו על כך, אמר:

– האשה סבורה, כי רימתה אותו, ובאמת אני שרימיתי אותה ­– כי היא נתנה לי משהו, ואני לא נתתי לה ולא כלום.

(כנ"ל)

והוא בהיפך סיפורי חסידים על אותו צדיק, שכמותו כנכדו ר' מלכ’ל הסומא, היו מפליאים לחוש כאילו לא היו סתומי־עינים וכמה מעשים בזה ומקצתם הבאתי בספרי ממחוז הילדות.


89     מעשה באסיפת רבני גליציה, שנתכנסה ביזמת חבורת “מחזיקי הדת” לטכס עצה כנגד ההורים השולחים את בניהם לבתי־הספר, אמר ר' יהושע רוקח, רבה של בלזא:

– ודעו רבותי כי אלחם בהם מלחמה ממש, כנאמר בחרבי ובקשתי

עמד ר' אורי מרוהטין (מגזע ר' אורי מסטרליסק) ואמר:

– רבה של בלזא, הלא ידעת תרגום בחרבי ובקשתי ­– בצלותי ובבעותי, כלומר בתפילתי ובבקשתי ושעל כן נתפלל להקדוש־ברוך־הוא שלא יאונה כל רע לישראל ובאין רע אין חטאים כלל.

(מפי ר' אשר כורך)


90     א) מעשה בר' ישכר־בר רוקח, רבה של בלזא, שהיה נוהג גם בימות החמה גם בימות הגשמים לצאת לרחוב ומטריתו בידו, מה שאין כן כשהלך לתפילה של חול. שאלו לו:

– והרי אפשר ובדרכו לתפילה ירד גשם.

השיב:

– ראיתם מימיכם חייל היוצא לעבוד ומטריה בידו?

(מפי אשר קליינשפיז)

ועיקרו של החידוד בכפל ההוראה של עבודה־יגיעה ותפילה, ותרגומה באידיש דינסט, שהוא כינוי לעבודת־הצבא. ותפיסת עובד ד' כחייל מצויה, ונחלפה בספרות הדורות האחרונות בתפיסת עובד העם כחייל (פייארברג, ברדיצ’בסקי, ברנר).

*

ב) מעשה בר' ישכר־בר רוקח, רבה של בלזא, שחזר מעיר־מפלטו מהונגריה, ונתכנסה אוכלוסיה גדולה, ולא יכול לעבור מריבוי הצפיפות, צעק:

– בהמות, פנו דרך!

שמעו החסידים גערתו, פינו לו מקום, וכשעבר והתחילו מתפלפלים מה ראה הרבי לכבדם בכינוי כזה, אמר מי שאמר:

– כל אותם הימים שרבנו לא היה בקרבנו לא היה מי שיכפר עוונותינו ונתגבהו הרי־הרים, ראה רבנו גודל חטאינו, עמד ועשאנו בהמות, ­– מה בהמה פטורה מאחריות, אף אנו כך.

(מפי יעקב פישלר)


 

ד    🔗

91     מעשה בר' שמואלכ’ן צדיקם של חסידים בברודי, שבא לפניו סנדלר גוי, יעקובוביץ שמו ואמר לו:

– רבי, כל ימי אני מתאווה לבן ושמעתי כי תפילתך מקובלת ואם אתה מתפלל עלי ואזכה לבן, אני נותן שנה שנה חנם נעליים לתלמוד־תורה כמספר שתואיל לקבוע.

לא ידע הרבי מה יעשה, ידחה את הגוי ­– צר לו על ילדי־ישראל המהלכים בנעליים מקורעות בימות השלגים; לא ידחנו ­– מי יודע אם בנו של זה לא יהיה מצר לישראל.

העמיד רגלו אחת על כסאו והסמיך עליה ידו וכבש בה פניו כחצי שעה כמשוקע בתפילה, באחרונה נאנח ואמר:

– רבונו של עולם כל־כך הרבה גויים בעולמך, יהא בו עוד אחד.

לימים כשנולד לאותו סנדלר בן והוא קיים הבטחתו כדיוקה, אמרו לו לר' שמואלכ’ן:

– והרי נאמר בפירוש: הרבית הגוי לא הגדלת השמחה.

השיב:

– אך נאמר בפירוש: יספת הגוי ד' יספת הגוי.

(מפי אבי מורי)

והוא מיוחס לרביים שונים וראה, למשל, באותו עתון עצמו וכמעט באותו זמן עצמו נתלה בשני צדיקים שונים, וכן יהושע זינגר מביא מעשה בפריץ פולני עשיר שלא היו לו בנים, אמר לו חוכר־טחנתו, איש חסיד, כי יסע לרבי ר' אהרן מסטולין והוא יברכו בברכת זרע. בבוא הפריץ בפני הרבי, הניח את ידיו על ראשו לאמור: אלהינו אלהי ישראל, עשה אותו לאב ותן לו בנים, יש לך גויים הרבה כל כך, יהא־נא עוד אחד (דער אידישער זשורנאל, טורונטו, גל. 13,389), ואילו משה נובלמאן מביא מעשה בר' ישראל המגיד מקוזיניץ שבא לפניו הרוזן טשארטוריסקי וביקש כי יברכו בברכת־זרע, אמר המגיד: רבונו של עולם, יש לך גויים הרבה כל כך, מאי איכפת לך, אם יהיה גוי אחד יותר (שם גל. 13,456).

והענין כנראה ישן ואעיר על המובא בשם הרשב"א, שהעיד על הרמב"ן, שעשה רפואות לנכרית שתתעבר, וכתב לו רבינו יונה: תבוא עליך ברכה שאתה מרבה זרעו של עמלק.


 

ה    🔗

92     מעשה בר' אריה לייב הסבא משפוליא שבא לפניו חסיד, לייבוש שמו, אמר לו:

– רבי, אשתי חולנית ומחלתה אנושה ואם תצא, חס ושלום, מן העולם היא מניחה אותי ויתומיה לאנחות, ואמרתי, אם גזירה היא שתלך לעולמה, אין לי אֵם טובה לילדי מקרובה אחת, וחוששני שמא תנשא בינתיים. ועל כן אשאל, אם מותר לי לרמוז לה על כוונתי.

אמר הסבא:

– המתן מעט.

לימים חזר ובא אותו חסיד לפני רבו וסיפר, כי אשתו החולה החלימה, אמר הרבי:

– הוא שאמר הכתוב: רבות מחשבות בלייביש ועצת השם היא תקום.

(מפי אברהם כהנא)

והכתוב הוא: רבות מחשבות בלב־איש ועצת ד' היא תקום. והוא שינוי של מעשה שבו הסבא משפוליא, ששמו היה ר' אריה לייב, השתמש באותו שחוק (לב איש־לייבוש) לגבי עצמו.


 

ו    🔗

93     מעשה בר' דוד’ל מטלנא שנשאל, על שום מה דרכו כדרך מלכים, ביתו מפואר וכלי ביתו כסף וזהב ויציאתו במרכבה מקושטה הרתומה לשלושה סוסים אבירים וכמה עבדים עומדים לשרתו, ואילו הבעל־שם־טוב, שהיה אב וראש לכל הצדיקים והחסידים דרכו כדרך עניים, ביתו מועט וכלי ביתו עץ ונסיעותיו בעגלה קטנה הרתומה לסוס כחוש ומשרת אחד, הוא אלכסיי משרתו. השיב:

– יש לי שלושה מיני הכנסה. הכנסה אחת, חסיד אמיתי, כגון מלמד דל ואביון המתיגע זמן עד שהוא מצרף פרוטה לפרוטה, הוא הולך ברגל ממקומו למקומי ונותן לי פדיון מיסת־קימוצו ח“י קופיקות ­– הכנסה זו היא הכנסה שכולה קדושה. הכנסה שניה, חסיד פושר, כגון סוחר שפרנסתו מצויה וכמה רובל הם לו כגרגיר של שומשום והריהו יוצא בעגלה הרתומה לשני סוסים ונוסע ובא ממקומו למקומי ונותן לי פדיון מיסת־חסכונו עשרה רובל ­– הכנסה זו היא הכנסה שכולה בעל־ביתיות. הכנסה שלישית, חסיד מסופק, כגון גביר אדיר שממונו תלי־תלים וכמה מאות רובל הם לו כקליפת־השום, בחינת נתבע לעגל נותן נתבע למשכן נותן, והריהו יוצא במרכבה הרתומה לשלושה סוסים ונוסע ובא ממקומו למקומי ונותן לי פדיון מיסת־בזבוזו מאתיים רובל ­– הכנסה זו היא הכנסה שכולה מותרות. וכנגד שלושה מיני הכנסה יש לי שלושה מיני הוצאה. הכנסה של קדושה הוצאתה לקדושה ­– ליין קידוש ולנר הבדלה לנדרי תורה ולדברי צדקה; הכנסה שכולה בעל־ביתיות הוצאתה לבעל־ביתיות ­– ממון לאשתי תפרנס את הבית ותבשל התבשילים לביתי ולאורחי; הכנסה שכולה מותרות הוצאתה למותרות ­– כלי־כסף וכלי־זהב וסוסים אבירים ומרכבה של פאר וכיוצא באלה. ואילו הבעל־שם־טוב זכרונו לברכה לא היתה לו אלא הכנסה אחת, כי לא היו לו אלא חסידים אמתיים כאותו מלמד המביא ח”י קופיקות, ולפי שהכנסתו כולה עניוות וקדושה אף הוצאתו כולה עניוות וקדושה.

(מפי צבי ליברמן)


94     מעשה בגביר אדיר באודיסה, שכבר הפליג לדרכם של משכילים ודש בעקב מצוות קלות וחמורות, אלא שנשתיירה בו מורשת־אבותיו החסידים, שיור של אמונת צדיקים, וכשבנה פלטר גדול בא לפני הרבי ר' דוד’ל מטלנא לאמור:

– רבי, רצוני שתבוא לחנוכת הבית של הפלטר שלי וכמה שתקצוב לצרכי צדקה אני נותן.

כשהסכים הרבי, אמר הגביר:

– אך בקשה אחת לי, כי תבוא בכבודך ובעצמך ולא יבואו עמך הגבאים והמקורבים ושאר חסידי־החצר הנגררים אחריך. שכן ביתי יהא מלא שרי־המלכות ופקידיה ודוקטורין וסטודנטין לרוב.

השיב לו הרבי:

– כשאני במחיצתם של גבאי ומקורבי וחסידי־החצר שלי הריני גם באודיסה ר' דוד’ל מטלנא, אבל כשאני במחיצתם של שרי מלכות ופקידים ודוקטורין וסטודנטין איני אפילו דוד’ל סתם.

(כנ"ל)


95     מעשה באברך שהיה מקצר בגדיו ומגלח זקנו, אך משמתו עליו ילדיו בקטנותם, נענה להפצרות אשתו, ובא לפני הרבי ר' דוד מטאלנא וסיפר לו צרתו. הציץ בו הרבי ואמר:

קינדער האלטען זיך ביים בארד פ’ון טאטן (ילדים מחזיקים עצמם (־נאחזים) בזקן אביהם)

(מפי דוד בדר)

ואפשר יש כאן תוספת שחוק בתיבה האלטען הנשמעת בפי יהודי פודוליה כדרך התיבה אלטען העשויה שתתפרש מלשון אלט־מגדיל, זקן.


 

ז    🔗

96     מעשה בכפרי זקן, שהיה מיצר שאינו יכול להתפלל במנין, בא לפני הרבי ר' משה מסאווראן ואמר:

– רבי, נפשי יוצאת לשמוע קדושה וברכו, ואין מנין בכפרי, תקנני בעצה טובה.

אמר לו הרבי:

– חזור לכפרך ותתקין יום יום מאכל הנקרא קאשי, כלומר דייסה, ומאכל הנקרא בורשט, דהיינו חמיצה, ותאכיל בהם עוברים ושבים.

שאל הכפרי:

– ומה אני מרויח?

השיב הרבי:

– ראשית ראשי תיבות ואמצעי תיבות של קדושה וברכו, שנית דרכו של הקדוש ברוך כשפותחים לו כפתחו של מחט הוא פותח כפתחו של אולם, באופן משיתפרסמו מאכליך ויימשכו לאכסניה שלך אורחים הרבה תזכה במה שאתה מבקש לזכות.

(כנ"ל)


97     מעשה בר' יוחנן טברסקי, רבה של רחמיסטריבקה, שיצא לדרכו, בכרכרה הדורה הרתומה לשלושה סוסים נאים ובדרך נזדמן לו ר' שלמה רבה של צ’ילצ’ינין, הסמוכה לסאווראן, בעגלה פשוטה הרתומה לסוס אחד. שאל הרבי ר' שלמה:

– יוחנצ’י שלושה סוסים, שהוצאותיהם מרובות, לשם מה?

השיב ר' יוחנן:

– שלושה סוסים כוחם יפה להוציא מכל ביצה ורפש.

אמר לו ר' שלמה:

– אבל סוס אחד כוחו יפה משלושה! אמר ר' יוחנן:

– בתמיה?

השיב ר' שלמה:

– סוס אחד מזהירך שלא תכנס לביצה ורפש ותהא פטור לצאת מתוכו.

(כנ"ל)

מעשה זה נתלה בצמדי־רביים שונים ומובא בספרי אסופות והבאנו הנוסח שלנו משום שינויו (צמדי רביים באוקראינה) ומשום נוסחו המיוחד.


98     מעשה ברבי אברהם טברסקי, המגיד מטריסק, שאמר תורה לפני חסידיו, פתח לאמור:

– חכמינו אמרו: אם הרב דומה למלאך ד' צבאות יבקשו תורה מפיו, כלומר אם הרב אותיות אברהם. שעל כן אני אומר לכם: בקשו תורה מפי.

(מפי מרדכי ביבר)


99     מעשה ברבי אברהם טברסקי, המגיד מטריסק, שישב עם חסידיו בסעודת ליל־פורים ודעתו זחוחה עליו, אמר:

– לפי שאתם להוטים למופתים אראה לכם מופת ­– אוציא בשבילכם יין שרוף מן הכותל.

ראה אותם נרעשים, וקמים ממקומותיהם לוטשים עיניהם, הרגיעם לאמור:

– לא כי, אלא אוריד מלאך מן השמים ואתן לו ממון שילך לבית־המזיגה לקנות יין שרוף ובשובו אעמידו ליד הכותל וימזוג לתוך הכוסות שלנו. ובכן יתן כל אחד מכם כנדבת לבו.

מכל העברים עפו מטבעות־נחושת ומטבעות־כסף, חפן הצדיק את המטבעות בידו, אמר:

– ועתה שיש בידנו סכום הגון כל־כך, על שום מה אטריח מלאך מן השמים, והרי אפשר ונשלח את השמש ויקנה את היין.

(כנ"ל)


100     מעשה בפריידלה, בתו של הרבי ר' דוד מסאווראן שסירבה לכל שידוך, אם אביה לא יסכים שתראה תחילה את החתן ותגלגל שיחה עמו לבחון אם הגון הוא לה. כשהגיעה לשנת השלושים נענה לה אביה, והיא אמרה לדבק טוב, ואחרי החתונה קראה:

שמחתי באומרים לי בית ד' נלך.

(מפי דוד באדר)

והדגש הוא בתיבה: לי ­– כלומר שמחתי בשמעי: הרי את מקודשת לי. ולענין בית ד' נלך ­– הרי מנהג הסביבה ההיא, כי הבתולות אינן הולכות לבית הכנסת אלא הנשואות בלבד.


 

ח    🔗

101     מעשה בר' אשר, רבה של סטולין, שנודע כמומחה לסוסים ומגדלם באורוותו, שפעם אחת נסע ברכבת ונזדמן בה עם מנחם גנסין, נתגלגלו הדברים על אדם אחד, אמר הרבי:

– מחסידי הוא, ולפי חכמתו ראוי היה שיעמוד באורוותי.

לימים פגש מנחם גנסין אותו אדם, סיפר לו כל אותו מעשה והעיר:

– כך דעתו של רבך עליך ואתה משתטה להיות חסידו.

חקר אותו אדם וחזר וחקר, מה היה דיוק־לשונו של הרבי, ושמע ברוב הנאה, באחרונה נאנח ואמר:

– ולואי והיה לי בשעת העבודה ביום הקדוש פירור של הרהור שמהרהר רבי בשעה שהוא נכנס בבוקר לאורוותו ומציץ בסוסיו וכבר הייתי מובטח בשנה טובה…

(מפי מנחם גנסין)

וענין חיבת הסוסים של הרבי ר' אשר הצמיח כמה חידודים ומנשה אונגר מביא מימרה עליו: הוא נוטל מסוסים על שתים כדי ליתן לסוסים על ארבע (“טאג”, גל. 13221)


 

ט    🔗

102     מעשה בר' ישראל מקוזניץ שהוכיח אדם אחד על דברנותו היתירה, אמר אותו אדם:

– כלי דיבור נתן לי הבורא ואני מסתייע בו וכבוד רבנו כועס?

השיב לו:

– אבל מה אעשה וכתוב מפורש הוא: וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא.

(מפי מנחם גלרטר)

והוא כתוב במדבר י“ט, ט”ו.


103     מעשה ברבי ר' שמחה בונס מפשיסחא שאמר:

– מאי רבותא, שאברהם אבינו שמע בקול השם, שאמר לו להעלות את בנו לעולה, והפחות בישראל לא היה עושה כן, אילו נצטווה מפי הגבורה. אלא אברהם אבינו בא לפניו יצר הרע ואמר לו לשון־פיתוי: אתה זקן מופלג ואשתך זקנה מופלגת ובנכם נולד לכם בנסי־נסים ואם אתה מקריבו זרעך כלה ולא יהיה ישראל עם־סגולה. השיב לו אברהם אבינו: הקדוש־ברוך־הוא אמר לי להקריב בני, הריני מוכן להקריבו, אלא מה, הוא רוצה שיהא לו עם־סגולה ­– ידאג הוא לכך.

(מפי ד"ר אשר בבלי)


104     מעשה בחסיד שבא לפני רבו, ר' מנדלי מקוצק בכה ואמר:

– רבי, מה אעשה ואשתי רודה ומתעמרת בי.

הציץ בו הרבי וראה מה ברייה הוא ואמר:

– לשון הכתוב: ואל אשך תשוקתך והוא ימשול בך ­– ואין סיפא דקרא נהפכת אלא משנהפכה רישא דקרא, ואם הפכת אותה ­– מה לך בוכה?

(מפי אשר קליינשפיז)

ושחוק אחר באותו כתוב מ.א. ויזן, חכמה און חריפות, סי' 157 מעשה באדם שאשתו כעסה עליו וסטרה לו כמה סטירות הגונות, מחה וחזר ומחה לחיוֹ ואמר ברוגזה: אפילו תסטרי עד־להתפקע, הרי הפסוק בעינו עומד: והוא ימשול בך, נכתב פעם אחת וחסל לעולם ועד.


105     מעשה בר' גרשון הניך ליינר, רבה של ראדזין, שקטרגו על חידושו ללבוש תכלת, אמרו לו:

– על שום מה לא תהא מתנהג כאביך?

השיב בשאלה:

– וכי אבי התנהג כאביו?

(מפי אברהם כהנא)


106     מעשה בהרבי מגור שגילגל במאמר הבריות: תה ותהלים אינם מזיקים. אמר:

– אלא גם זה וגם זה אין לו טעם אלא אם הוא חם.

(כנ"ל)

ותיבה: חם היא פה בכפילות־הוראה: לגבי התה חמימות של המשקה, לגבי תהלים חמימות של הרגש, התלהבות האמירה.


 

י"א    🔗

107     מעשה בהרבי בר' צבי הירש משרת, רבה של רימונוב שהיה מפרנס את בנו של רבו וקודמו, ר' מנחם מנדיל, באופן שהיה שולח לו שבוע שבוע צרכו. לימים בא לפניו אותו בן ואמר:

– באמת אני מקבל ממך פרנסתי כיד המלך, ואיני חסר אלא קצת מעוֹת קטנות ולא יחסר המזג.

אמר לו ר' צבי הירש:

– אם תקבל ממני הכל, תשכח שקיים הקדוש ברוך הוא ובשל כמה פרוטות אין זה כדאי.

(כנ"ל)


108     מעשה ברבי מז’ידיצ’וב, שנטלוֹ לו לחתנו שהיה גדול בתורה ומינהו רב ברוזלא. בסעודת ההכתרה פתח בשבחו ואמר:

– חתני יכול להיות רב אפילו בעיירה קטנה.

ראה פני המסובים תמוהות, פירש:

– בעיר גדולה אין הכרח שהרב יהא גדול בתורה, שכן אם אין הוא יודע, יש בה כמה תלמידי־חכמים יודעי־דבר. מה שאין כן בעיירה קטנה, שבה הכרח הוא, שהרב ידע הרבה, ואין ברירה.

עמד על רגליו חתנו אחר, שלא היה לא בתורה ולא בחכמה, אמר:

– חותני, כבר הגיעה השעה שתעשה גם אותי רב.

השיב הרבי:

– בני, אין לך בעולם עיר גדולה כל־כך, שאתה תוכל להיות רב בתוכה.

(מפי א.מ. הברמן)


109     מעשה ברבי מסטרטין, שבא לפניו נכד מנכדי הצדיקים הראשונים והתימר בייחוסו:

– אבא היה כך, וסבא היה כך וכך ואבי־סבא היה כך וכך וכך.

תהה הרבי על קנקנו של אותו נכד ומצאוֹ ריק, אמר לו:

– ראה גם ראה, בתפילה אנו אומרים: אלהינו ואלהי אבותינו ­– ולכאורה הוצרכנו להקדים את אלהי אבותינו שהם היו מיוחסים גדולים יותר; אולם האמת היא, כי כשאנו באים לומר תפילה צריך שנדע את עצמנו וייחוס עצמנו ואחר־כך אנו רשאים לעלות דרגה ולהזכיר זכות אבות.

(מפי אברהם כהנא)


 

י"ב    🔗

110     מעשה ברבי ר' יהושע הורויץ, רבה של דז’יקוב, שהיה גם צדיק גם למדן גם בעל צורה גם יודע נגן, והיה אומר:

– כמותי כפשטידה של אטריות, שאפילו אינה עולה יפה, אינה פסולה לאכילה של טעם. שכן האטריות כשלעצמן טובות, השומן כשלעצמו טוב ­– ומאי איכא למימר?

(כנ"ל)


111     מעשה בר' יהושע הורויץ, רבה של דז’יקוב, שאחד מחסידיו הביא לו חיבור, והוא קונטרס קטן, פחות מגליון אחד, ואמר:

– ביקשתי לקרוא לו “מטעמי ברוך” ורצוני לידע, אם רבנו מסכים לכך?

השיב הרבי:

– ולדעתי ראוי שתקרא לו “כרות שפכה”.

תמה המחבר ושאל:

– על שום מה?

השיב לו:

וויל דו קעוסט נישט מאכ’ען קיין בויגין.

(כנ"ל)

ודיוק תרגומה של התשובה: משום שאינך יודע לעשות גליון, אולם תיבה בויגין הוראתה גם קשת, ודרכם של ילדי החדר שהם מתאמנים בהטלת מימיהם והיא נקראת על שום צורתה קשת, ועיקר התחרות: מי יגדיל קשת, והחידוד שלנו מכוון לענין הדרוש לכתוב: ותשב באיתן קשתו.


112     מעשה בר' יהושע הורויץ, רבה של דז’יקוב, שישב בשבת במסיבת־חסידיו ושתו קפה. התלוננו:

– הקפה קר.

אמר הרבי:

– חסידים דרכם בשבת שהם אומרים על הקפה שנטמן בתנור כי הוא קר, ועל הבירה שנטמנה במרתף כי הוא חם, הלכך מן הדין להטמין את הבירה בתנור ואת הקפה במרתף וישתו בירה קרה וקפה חם.

(מפי יהודה יערי)


113     מעשה באדם פשוט ותם בדז’יקוב שעמד בליל יום כיפור, שלשל את טליתו מעל עיניו ואמר תפילה זכה, וכגודל העוונות המנויים באותה תפילה גודל בכיותיו. עבר על פניו הרבי ר' יהושע הורויץ, הרים טליתו וראה פניו המשוטטות בדמעות אמר:

– דער תפילה זכה איז ווייזט אויס געווען א גרויסער הולטאי… (התפילה־זכה היה כנראה הולל גדול).

(מפי אברהם יערי)


114     מעשה בהרבי ר' יהושע הורויץ, רבה של דז’יקוב, שדיבר על אחד מתמשכל, אמר:

– פלוני ודאי לו כי הוא משכיל, שהרי הוא יודע מה שיעור המשכורת של פ’לדובּל.

(מפי אברהם כהנא)


115     מעשה בר' אשר הורויץ, רבה של רימנוב (אחיו של ר' יהושע רבה של דז’יקוב) שניגן, כדרכו, בכנור. תמהו עליו:

– ירא שמים וכנור?

שאל:

– נו, ודוד המלך?

השיבו לו:

– דוד המלך עשה בכנורו ­– תהלים, ואתה עושה בכנורך מעמדות!

(מפי יהודה יערי)

ועוקצו של החידוד בהוראתה הכפולה של התיבה מעמדות.


 

י"ג    🔗

116     מעשה בר' מאיר’ל מפרומישלאן ור' חיים הלברשטאם רבה של צאנז, שנזדמנו בחתונה, ולאחריה שכבו לישון והיה ר' חיים מתהפך מצד אל צד, שאל אותו ר' מאיר’ל:

– מה לך שנתך נודדת?

השיב לו:

– אהבת־הכבוד מידה מגונה, והנה ראיתי היום כי רוב האורחים שבאו לחתונה חלקו לי כבוד הרבה ולא אומר כי גרמו לי עגמת־נפש ואדרבה גרמו לי נחת רוח.

אמר ר' מאיר’ל:

– חייב אדם להדבק במידת קונו והוא כביכול נאמר בו שהכל ברא לכבודו.

השיב ר' חיים:

– אבל הוא כביכול שהוא מתכוון לכבודו הריהו ממילא מתכוון לשם שמים.

(מפי ד"ר אשר בבלי)


117     מעשה בחסיד עשיר מופלג שבא לפני רבו, ר' חיים הלברשטאם רבה של צאנז, ראה כי כלי־ביתו ורהיטיו דלים, אמר:

– תמיהה היא בעיני, והרי אמרו מאן מלכי רבנן.

שאל אותו הרבי ר' חיים:

– ואתה מהיכן וכיצד באת?

השיב:

– מעירי וברכבת באתי.

הוסיף ושאל:

– והרכבת, שהיא של המלכות, רהיטיה כשל בית־מלכות?

השיב:

– רכּבת אין דרים בה אלא נוסעים בה, ורהיטים מפוארים למה?

אמר הרבי ר' חיים:

– ולא ידעת, כי כל חיינו פה אינם אלא נסיעה מהכא להתם ודינם דין רכבת?

(מפי אברהם כהנא)

וברוח זו כמה סיפורים ובכללם מעשה בר' מאיר’ל מפרומישלאן שביקש להוציא מפי ר' חיים מצאנז רשות ליפטר מעולם ההבל. והרי השיחה, כפי ניסוחו של שמואל רוטשטיין (בספרו: צדיקים און חסידים): אמור נא לי, רבה של צאנז, האם ממידת־היושר הוא, כי מאיר’ל יתגולל בדירה צרה כל כך, כלום לא הגיעה השעה שמאיר’ל יעקור לדירה נאה, רווחה ואוֹרה יותר? וכשר' חיים נענה לו, אין הוא מועיל, כי כוונתו היתה בגשמיות, ר' מאיר נאחז בדברי ר' חיים, כדברי הבית־דין הגדול שבדור, ועוקר עד מהרה מדירתו הצרה, דהיינו מסתלק מן העולם הזה.


118     מעשה בחסיד שבא לפני ר' ברוך הלברשטאם הרבי מגורליץ, אמר:

– רבי מה לי כל עשרי ונכסי כשאני נזכר סופי מת.

אמר לו הרבי:

– תמיר דתך ולא יאמרו עליך מת אלא פגר.

(כנ"ל)

ולשון העם היתה מבחינה בין מיתתו של ישראל שאמרו עליו: געשטארבן (־מת) ושל שאינו ישראל שאמרו עליו: געפּגרט (=פָּגר).


119     מעשה באשה שבאה, לפני ר' יחזקאל הלברשטאם, רבה של שיניאווא, בבכיות גדולות לאמור:

– בעלי צעיר לימים, הלך אמש לישון, ובבוקר לא קם.

אמר הרבי:

– דרך הטבע הוא שאדם הולך לישון, נס הוא שהוא קם.

(כנ"ל)

הולך לישון ­– עולה על משכבו וכן: הולך למות.


120     מעשה בר' לייבוש בנו של ר' יחזקאל הלברשטאם, רבה של שיניאווא, שנדרש לעמוד בפרץ בפני ריבוי הכפירה, אמר:

– כדאי להתאפק ונכון להתאפק אבל אין להתאפק וקשה להתאפק אשר על כן איני מתאפק ומתריע על התבערה, תבערת האפיקורסות אשר ללהב יצאה.

(כנ"ל)


121     מעשה בר' הרשלה, כשירש מאביו את כסא הרביות ירש גם כסא־הרבנות ברוזבדוֹב, ולפי שתורתו לא היתה עשויה שתשמשוֹ כהלכה ולהלכה, צירפו לו, כדרך המנהג, מינקת, כלומר למדן ראוי שישמש מורה־הוראה, ר' משה לייב שמו. ראה מורה ההוראה כי הרבי, שאין בו תורה, מדוכדך בעניות, אמר:

– רואני כי העולם הזה הוא שלו, וחוששני כי גם העולם הבא יהא שלו

(מפי מאיר מוהר)

ונראה כי עלום כאן שחוק בכפל ההוראה של צדיק (כפשוטו ורבי של חסידים) וראה בהיפך חידודנו רש"י לריש וישב: צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לצדיקים שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה (ובבראשית רבה מיוחסים דברים אלה לשטן).


 

י"ד    🔗

122     מעשה בהרבי ר' ישראל מרוז’ין, שבא לפניו חסיד ואמר:

– בת יחידה לי ואני פוסק לה נדוניה גדולה ועתה שידכו לי בחור המושלם בכל המעלות ובאתי לשאול פי רבנו אם יאמר לדבק טוב.

שאל הרבי:

– ומי אמר לך כי הוא מושלם בכל המעלות.

השיב:

– שדכן המדינה.

ציוה הרבי להביא את שדכן־המדינה וכשבא לפניו שאל אותו על טיבו של הבחור. – מה פירוש: מושלם בכל המעלות?

אמר השדכן:

– כמותו כאהרן הכהן.

שאל הרבי:

– מאי משמע, מקריב קרבנות?

השיב:

– לא אלא שבגדיו תמיד לבנים.

אמר הרבי:

– ניחא. ומה עוד?

השיב: – כמותו כשמשון הגיבור.

שאל הרבי:

– מאי משמע, אוחז את שערי העיר ונושאם?

השיב:

– לא, אלא אינו מעלה תער על ראשו ואינו אוכל בשׂר ואינו שותה יין.

אמר הרבי:

– ניחא. ומה עוד?

השיב:

– כמותו כישעיהו הנביא.

שאל הרבי:

– מאי משמע, רואה באספקלריה מאירה?

השיב: – לא, אלא שהוא מקיים גוי נתתי למכים ולחיי למורטים, שכל מה שעושים לו הבריות הוא מקבל בשתיקה.

אמר הרבי:

– ניחא, ומה עוד?

השיב:

– כמותו כמרן זכותו יגן עלינו.

שאל הרבי:

– מאי משמע, יש לו גילוי אליהו?

השיב:

– לא, אלא גם בימי הצינה הקשים הוא טובל בנהר ומגלגל עצמו גלגולי שלג. אמר הרבי:

– באמת, מעלות נפלאות, אלא שאיתני־עולם אלה היתה בהן אחד אחד מעלה, וההוא נזדווגו לו כל אלו המעלות, ואין זה בגדרו של אדם.

ראה את השדכן תוהה ובוהה, אמר לו:

הבט מבעד החלון ואמור מה אתה רואה.

הביט ואמר:

– את סוסו של הפריץ שלנו אני רואה.

אמר הרבי:

– יפה ראית, כי הוא־הוא שנזדווגו לו כל המעלות האלה: כל כולו לבן כדרך סוסי הרכיבה של הפריצים, הוא מגדל רעמה גדולה ואינו מזקיקה לגלב, אינו אוכל דבר מן החי שאכילתו עשבות־שדה, אינו שותה יין ששתייתו מים, סופג מלקות ואינו משיב מכה תחת מכה, בימות החמה הוא טובל בנהר ובימות השלגים הוא מוסיף על טבילתו גלגולי־שלג. כמותו כבחור שלך!

(מפי ר' מיכל רבינוביץ)

והוא נוסח מפורט ודרמטי יותר להלצה שנתפרסמה בכמה דוכתי. וכן יצחק אשכנזי, אוצר פ’ון אידישען הומאָר, סי' 171, והוא מעשה באברך שבא לפני ר' ישראל מרוז’ין לבקש סמיכה וסיפר לו כי הוא לובש לבנים, שותה מים בלבד, בנעליו נטועים מסמרים לשם סיגוף, הוא מתגלגל גלגולי שלג והשמש מלקה אותו יום־יום. הראה לו הרבי סוס לבן המתגלגל בשלג ואמר: רואה אתה סוס זה? הוא לובש לבנים, שותה מים בלבד, מסמריו במנעליו והוא מתגלגל בשלג ובעל־העגלה מלקה אותו יותר מארבעים חסר אחת, ואף על פי כן הוא בהמה וסופו בהמה. ולדעתי מקורו של החידוד בתחום־בקרתם של המשכילים הראשונים על החסידים הראשונים ולימים נעשה כחידוד בתחום בקרתם של החסידים בינם לבין עצמם כדרך שאירע לכמה וכמה חידודים כאלה. וכראיה בידי שיר היתול שנתפרסם בהמאסף למרחשון תקמ“ו ונעתק בביכורי העתים לתקפ”ה, (עמ' 94־93) שמו: הסופד למתו וכך לשונו: “איך נאספת מפני הרעה/ואין שם על לב במכיריך/ עלי מידות נכבדות וטובות/ האובדות באבדן נפשך/ אשר היא בין חסידים תתחסד / כי כיקרותיהם יקרותיך ­– / לבנים הוי כל עת בגדיך / טיהרת ורחצת במים את בשרך / ובגלגול שלג גלגלת גלגלתך / דבר מן החי לא אכלת מימיך / אף ביין ושכר איננו מהול סבאך; / ועל אלה גברה מידת ענותנותך/ כי מעולם לא השיבות למקלליך/ ולא אנפת במכעיסיך / כי אם נתת למכים גווך/ ותט שכמך לסבול עולך/ ומפני רצון אחרים ביטלת רצונך / הימינו ותימין השמאילו ותשמאיל דרכך / אהה מי ינחמני על שברך / כי מי ידמה לך בחבריך? – / כה ספד ויקונן במר נפשו הגבר / על סוס כי נפל ומת בדבר” ומקורו של ההיתול במקורות לועז.


123     מעשה בר' דוד משה פרידמן, הרבי מטשורטקוב, כשמלאו לו שבעים שנה, באו לפניו מקורביו ואמרו:

– שמענו משמו של אָביך זכר צדיק לברכה, שאמר, כי מי שיזכה מבין בניו לשנת השבעים או שיזכה בעצמו להיות המלך המשיח או שיזכה להקביל פני מלך המשיח. נו? נאנח והשיב:

– אבל הדוקטור בעירנו מעכּב.

אמרו לו:

– הדוקטור? והרי הוא כולו חייב.

חזר ונאנח והשיב:

– אבל מתן בסתר שלו!

(מפי אשר ברש)


124     מעשה בר' דוד משה פרידמן, רבה של טשורטקוב, שאחד מחסידיו ביקשו לאמור:

– זכיתי ובניתי בית גדול וחפצי כי רבנו ייכנס בו ראשונה וידעתי כי תשרה בו הברכה כל הימים.

נענה לו הרבי, וכשכבר היה קרוב לאותו בית נזכר בעליו, כי לא קבע עדיין מזוזה, נזדרז ונטל נרתיק נאה וקבעוֹ בשני מסמרות קטנים בדלת. כשנכנס הרבי פשט ידו למרום־הדלת אולם אך הרימה החזירה, התבונן באותו נרתיק ואמר:

– תימה תימה, מזוזתך כעולם דהאידנא: מחוץ ­– נאה ויאה ומבפנים ­– אפס ואין.

(מפי שמשון מלצר משמו של ר' חנוך שכטר)


125     מעשה בר' ישראל פרידמן, קודם שהיה רבי מצ’רטקוב, ישב בוינה וניסה מזלו בבורסה והפסיד סכום גדול והוצרכו בני־משפחתו להצילו מפשיטת־רגל. בא אחד החסידים לפני הרבי מקופיצ’ינצה וסיפר לו הדבר, שסבר כי יגרום לו הנאה. שמע הרבי מקופיצ’ינצה, פכר ידיו ונאנח וחזר ונאנח:

– אוי… אוי… אוי…

ראה החסיד כי הרבי מצטער, ניחם בלבו כי סיפר לו אותו ענין והתחיל מתנצל:

– יסלח לי כבוד הרבי… לא ידעתי… לא ביקשתי חלילה לצערו…

אך הרבי מקופיצ’ינצה לא נתן דעתו על דבריו והוסיף להתאנח:

– אוי… אוי… אוי… חוששני שמא סיפורך, חס ושלום, שקר.

(מפי ר' ישעיה הלוי איש־הורויץ)


126     מעשה ברבי ר' חיימוניו, רבה של דרוהוביץ', שדיבר על גאולת־ישראל, אמר:

– לא נחרבה ירושלים אלא משום שנאת חנם, לא תיבנה ירושלים אלא משום אהבת־חנם.

(מפי נכדו ש. שלום)

וראה ליאו פינקלשטיין, הכותב על יצחק באשוויס: "נוח לו שייכשל בשנאת־חנם משיכשל, חס ושלום, ­– "באהבת־חנם" (טינט און פ’עדער, טורונטו, 1950, חוב' ד‘, עמ’ 43)


 

ט"ו    🔗

127     מעשה בר' איציקל מטיסמניץ שככל שהיו עולים בו הרהורים רעים היה רץ לבית המרחץ לטבול במקוה. פעם אחת בא לבית־המרחץ, אמר לו הבלן:

– רבנו נשים רוחצות עתה…

לא שמע לו הרבי אלא בא בפתח המרחץ ואמר:

– נשים עצומנה עיניכן, כמוני כצפור נכנס בטיסה ויוצא בטיסה…

(מפי מאיר הניש)

ודניאל טשארני מספר על דודו, פייטל המלאך, שהיה נזהר לראות נשים ופעם אחת בשנה ערב יום כיפור היה הולך למקוה והיה הכותב, שהיה אז נער קטן, רץ לפניו ומזהיר את הנשים והנערות, לפנות דרך ולהסתתר בחצרות “אולם בשעת מעשה היה קודחני רעיון־טריפה, מה היה, בערך, על דודי פייטל, אילו ראה פתאום בית־מרחץ מלא נשים ונערות ערומות, כשם שראיתי אני, כשאמי לקחתני זה מקרוב לבית־המרחץ” (“דוקאָר”, טורונטו 1951, כרך א' עמ' 76־75)


128     מעשה בחסיד שסיפר בגדולת רבו, הרבי ר' איציקל מטיסמניץ, לאמור:

– ומופתיו בפקידת עקרות נודעים בכל העולם ועיקר הפליאה שכל אותם המופתים הם בפשיטות גמורה, דהיינו כשבאה לפניו אשה המתחננת על ברכת פרי בטן הוא נוטל קערת הכסף שהוא אוכל ממנה והופכה על פניה, והאשה נושעת וסופה יולדת למזל טוב. ופעם אחת ביקשנו לידע סוד מנהגו ולימדנו כי גם זה בפשיטות, שכן עקרה בהיפוכו אותיות קערה.

אמר לו מתנגד:

– נאה ויאה, אלא שלא הוחוור למה אינו יכול לעשות אותו נס בקערת חמר והוא צריך קערת־כסף דוקא.

לא ידע החסיד להשיב, אמר המתנגד:

– לקיים מאמרם: כסף מטהר ממזרים.

(מפי פייבוש בקר)

כסף מטהר ממזרים הוא מאמר של ר' יהושע בן לוי (קידושין ע“א ע”א) ונתפשט בפי העם ונודע גם כהדרן של פזמון: כסף וזהב מטהר ממזרים. ולענין חידודנו ראה מובא משמו של הרב ר' יעקב אריה מראדזימין “כי פעם אחת אכל המגיד הקדוש בקערת־כסף אחת והבין שחושבין אותו לעשיר, אמר: כמה צער סבלתי מאשה עקרה שהפצירה להתעבר וציויתי שתתן לי זאת ונעשה מקערה אותיות עקרה” (“עשר אורות”, עמ' 77) ובנוסח ארוך קצת: “המגיד הקדוש אכל פעם אחת מקערת־כסף והנה השגיח, כי העולם חושבים אותו עשיר, אמר להם: כמה צער סבלתי מן העקרה שלא הרפתה ממני כי אפעל בשמים שיהיה לה ילד ועל ידי האותיות קערה חדלה להיות עקרה, והוא נתן לכך הרבה רמזים בתורה הקדושה” (נפלאות המגיד, נוסח אידיש, עמ' י"ח)

ואעיר לענין הרמזים, שאולי הכוונה גם לשחוק קערה ­– עקרה במדרשות כגון המובא לכתוב: ביום השמיני נשיא לבני מנשה ­– ­– קרבנו קערת כסף אחת וגו' “זה הקרבן הקריב לשם יעקב שהקדימו למנשה ולשם יוסף שבעבור אהבתו בירכו יעקב כל אותן הברכות כמה דתימא: ויברך את יוסף ויאמר: האלהים וגו' ואומר: בך יברך ישראל לאמור: ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. קערת זה יעקב אל תקרי קערת אלא עקרת שעקר הימין ממנשה בעד אפרים” (במד“ר פי”ד). וקערת כסף אולי סמל למתת־חתונה וכן ר' יוסף האזובי וחיבורו בשם זה וראה א.ד. גוטליבר הכותב עליו, כי "הקריב קרבנו/קערת כסף אחת/והיא שלושים ומאה/טורי פז משקלה/ לבנו באהבתו וביום חתונתו (תולדות השיר והמליצה).


 

ט"ז    🔗

129     מעשה בחסיד שבא לפני רבו ואמר:

– יראה כבוד רבנו כמה יסורים באו עלי ­– הפריץ הרוצה בי קראני לארמונו וכשבאתי לפניו ציווה על עבדו שיניחני על גבי שרפרף, פני למטה וגבי למעלה, וההוא עשה כדבריו וכפת אותי ואחר נצטוה להלקותני והלקה במגלבו אחורי ככל שידו מגעת.

אמר הרבי:

– אתה קורא עצמך חסיד ועדיין לא באת בסודו של ביטול היש, כי אילו באת בסודו וידעת כי הפריץ הוא אפס, ועבדו אפס, ומגלבו אפס ואחורך אפס.

חלשה דעתו של אותו חסיד, וכבש פניו בקרקע. אחר הרים פניו מעט ואמר:

– ודאי שאין אני ראוי להקרא חסיד, ששכחתי ענין ביטול היש אבל ירשני כבוד רבנו ואשאל שאלה קטנה: מה טעם כשהאפס הראשון מצוה לאֶפס השני להצליפני באפס השלישי רואה האפס הרביעי להתנפח כהר?

(מפי ד"ר אשר בבלי)


130     מעשה בחסיד, שיצא ליריד ונתעשר הרבה, ביקש להנות את רבו שבירכתו עמדה לו, בא לפניו וראה כלי־ביתו עלובים, אמר:

– ירשני כבוד רבנו ואחדש כלי־ביתו ויהיו כלים נאים כראוי לביתו.

שאל אותו רבו:

– מהיכן אתה בא?

השיב:

– מן היריד אני בא.

שאל:

– ושם, ביריד, היו לך כלים נאים?

השיב:

– יריד, היום אני בא אליו ומחר יוצאו, דיי בו בארגז, שאני יושב עליו, ביתי ממש יש לי בו כלים נאים.

אמר רבו:

– אף אני כך: פה, שהוא יריד, דיי בכלים עלובים אלה, שם, שהוא ביתי ממש, יש לי בו כלים נאים.

(מפי אשר קליינשפיז)


 

י"ז    🔗

131     מעשה בחבורה שדיברו בתרעומת על דרכם של צדיקי־החסידים שהם נוטלים פדיונות ומעשירים. אמר מי שאמר:

– תנוח דעתכם הרי דוד המלך אמר: צדיק כתמר והרי תמר אמרה: מה תתן לי.

(מפי אברהם כהנא)

והחידוד הוא בכפל ההוראה בתיבה תמר: א) לשון אילן כנאמר: צדיק כתמר יפרח. ב) שם אשה כנאמר באשת יהודה.


132     מעשה בצדיק מיתמי דיתמי, שאמר לקהל־חסידיו:

– מילא, הבעל־שם־טוב ­– איננו, המגיד ממזריטש ­– איננו, בעל התולדות ­– איננו; וכל שאר צדיקי הדורות ­– אינם; ובאמת אין אל מי לנסוע, אבל מצוה לנסוע אפילו אל מקל, ובלבד שלא תפוג אמונת־צדיקים מישראל.

(כנ"ל)


133     מעשה ברבם של חסידים, שנטל את השטריימיל (־מצנפת שיער), חבטו בקרקע ומיד גחן עליו והרימו, נשאל:

– האי מאי?

השיב:

– חבטתי את השטריימיל בקרקע שאמרתי: זנבות אלה שאני חובשם לראשי – הביזוי יפה להם; גחנתי והרימותי אותו שאמרתי: זנבות אלה שאני מתפרנס עליהם ­– הכיבוד יפה להם.

(כנ"ל)

וראה יהושע מרדכי רוזנבלום המביא מעשה הרב ר' אליהו ברוך קאמאי שהיה תחילה רב בווקסנא ושם היה כמנהג זאמוט חובש כובע או צילינדר, כשנתמנה רב בצ’חנובצי באו הבעלי־בתים בשבת ראשונה להוליכו לבית־הכנסת ונתנו לו מתנה שטריימיל יפה. נטל את השטריימיל מידו, הפכו מצד לצד ואמר: מה אדם מישראל אינו עושה לשם פרנסה, חובש אף שטריימיל לראשו (“עירי טשעכנאווצי”, תל־אביב, תשי"א, עמ' 32־31).


134     מעשה ברב, שהלך לעולמו והניח בן, אברך דלא חכים, ולא יכלו בני העיר להושיבו תחת אביו. נסע הבן אל הרבי ושאל:

– רבי, במה אפרנס עצמי?

הציץ בו הרבי והבחין טיבו אמר:

– תורה אין בך, מלאכה אין בך, שעל כן ראוי שתהיה אמה.

אמר האברך לתומו:

– עצה יפה היא, אבל אין לי דדים.

השיב לו הרבי:

– אי לכך תשכור לך מינקת.

(מפי שמשון מלצר)

וראה בספרנו סי' 121.


 

י"ח    🔗

135     מעשה בחסיד, בעל מסחרים גדולים, שבא לפני רבו, סיפר לו על עסקיו ואמר:

– לו ידעתי כי יהיה שלג גדול והייתי קונה סחורה שהיתה משביחה הרבה והייתי מרויח ממון הרבה והייתי מפזר צדקה הרי־הרים.

אמר הרבי:

– תן פדיון כמנין שלג ויתמלאו משאלות לבך.

הניח החסיד שלוש מאות שלושים ושלושה זהובים כמנין שלג ויצא בשמחה גדולה, עמד הגבאי הזקן, וליוה אותו עד העגלה, הוציא החסיד שטר של כסף ואמר:

– והרי לך עשרה זהובים ותקנה פירות של שבת לנכדיך.

בוטח בדברי רבו קנה החסיד רוב סחורה וחיכה לשלג והנה תחת השלג ירד מטר סוחף וירידתו כמה ימים ושער־הסחורה ירד וממונו של אותו חסיד ירד גם הוא. בא לפני רבו ובכה על צרתו, נאנח הרבי ואמר:

– מה אעשה ואתה עצמך קלקלת עסקך ­– אמנם נתת פדיון שלוש מאות שלשלים ושלושה זהובים כמנין שלג אולם משהוספת לגבאי עשרה זהובים נמצאת נותן שלוש מאות ארבעים ושלושה זהובים כמנין גשם.

יצא החסיד בעצבות גדולה וגם עתה עמד הגבאי הזקן וליוה אותו עד העגלה, שאל החסיד:

– תמיהני על רבנו, שכוחו גדול בעליונים, ולא יכול היה לפעול, שהעשרה שנתתי לך לא יצורפו שם לשלוש מאות שלושים ושלושׁה שנתתי לו.

השיב הגבאי:

– כך אשמע שופר של משיח, כשם ששמעתיו מתפלל וחוזר ומתפלל בלשון המקרא: לא אשחית בעבור העשרה, אבל מה נעשה ושרשו של רבנו שורש אברהם אבינו וקיים בו הקדוש ברוך הוא מה שקיים באברהם אבינו שנאמר: וד' המטיר…

(מפי פייבוש בקר)

ובדיחה פשוטה היא, ועיקרה כנראה מעשה שהיה ונשתנתה רוחו, הכל לפי המספרים ­– אם משכילים אם חסידים. וכן מביא י.פ. כהן מעשה סוחר עצים, שביקש מרבו שלג ונטל הרבי 333 זהובים כמנין שלג ונתן החסיד 10 זהובים גם לרבנית, וכשירד גשם פירש הרבי: 343 כמנין גשם (ראבבינישער הומאָר, עמ' 70־69). ובספרות המשכילים ראה יצחק ארטר המביא כדרך וידוי של רבי: “עבר קציר, כלה קיץ, והרי חורף, עת הגשם על הארץ. ויבוא אלי איש ויאמר: אנא קדוש ישראל, קרא נא אל אלהיך, ויכלא הגשם ויהי שלג על הארץ. ואומר אליו: בני, מה הדבר הזה, כי תבקש לך שלג? ויענני האיש ויאמר: הנה אנכי נשאתי עלי את המשא לקנות דגן ולאסוף בר, ולהביא ליום מועד מכולת וצידה לחיל צבא המלך אשר במחנה, הרחק מזה מהלך חודש ימים, וחמש מאות אלף כסף ינתן לי מגנזי המלך. ועתה ברדת הגשם אסיע את המשא בעגלות מעשה אופן בתוך טיט יון, ולסוסים ולרכש אין מספר. ואם ירד השלג, אז אריצה את השבר בעגלות חדלי־אופנים, הממהרות להחליק על תושבותם על פני השלג כרפסודות על פני המים כי ישטופו. ­– ואומר אליו: הגידה לי מה שמך ומה שם אמך, ואנכי אעתיר לך וד' ימלא את משאלותיך, ­– ויגד לי, וישקול על כפי חמש מאות שקל זהב. ­– עבר יום, עברו יומיים ושלג אין. ­– ויבוא אלי האיש ויתאונן ויקרא: אנא איש האלהים, איה השלג? ואומר אליו: הוחילה כמעט! כתר זעיר! כי בוא יבוא ולא יאחר. ­– ויוחל שבעת ימים, ויוחל שבועיים, המטר לא חדל, והשלג לא היה, והדרכים העמיקו שיחתו. ­– ויבוא אלי האיש ויקרא באזני: אהה קדוש ישראל! הכרע הכרעתני! טרם עבור המועד לא אוכל להביא עוד את השבר אל המקום אשר יועדתי. את כל הון ביתי אתן עונש, ואותי ישימו אל בית־הכלא. ­– ואומר אליו: מהר שא רגליך, וברח לך ממקומך. כי הנה ד' עשה חליפות בארץ, ויעבר את שר השלג מעל כנו, וישם תחתיו את שר־המטר. על־כן ירד הגשם ויכלא השלג. וזה לך האות, קח־נא את לוח השנה, וקראת בו, כי נכונו לימים אלה קרח ושלג” (הצופה לבית ישראל, מהדורת מחברות לספרות, עמ' 76־75). כאן מתן טעם לבקשת החסיד שהוא ספק המלכות (ההפרש שבהוצאות ההובלה), אולם תחת הטענה של הגימטריות, שהוא דבר־חידוד, באה הטענה של חליפות בפמליה של מעלה והסתמכות על הלוח, שהוא דבר־כסל.

ואילו נפתלי הירץ אימבר מספר (בקונטרסו האנגלי: טופיקס אוף תלמוד) מעשה בחסיד שבא לפני רבו וביקש, לטובת מסחרו, שלג והבטיחו רבו ובאחרונה היה שלג והפסיד החסיד ממונו. ואין הכותב מביא לא ענין הגימטריא ולא ענין הלוח, ואין כוונתו לליצנות כל עיקר, שכן הוא המעשה כמעשה שהיה בעיירה הסמוכה לעירו (וקרוב אצלי שכוונתו להרבי ר' הניך מאולסק) והוא מבקש להבליט בו תומת דאמונה של החסידים ברבם, ונמצא הסיפור ברוח השימוש של הספרות הניאו־חסידית, שאפשר לו גם כפל־פנים. וראה, למשל, מעשה שמביא י.ש. לייבלס (כנראה שמואל יעקב טויביש) והוא מעשה בחסיד דל שמח שסיפר מופת של רבו, הרבי מקוצק: הוא, החסיד התענה בעניני פרנסה, ולא העלם לפני רבו, הרבי מקוצק, עד כשדחקה בו אשתו, אמר הרבי: השם יעזור, חזר לביתו ויצאו כמה שבועות ולא נעזר, חזר ובא לפני הרבי, אמר הרבי: השם יעזור, חזר לביתו ויצאו כמה שבועות ולא נעזר, חזר ובא לפני הרבי וחוזר חלילה, עד שבאו מים עד נפש ובא לפני הרבי אמר לו: קנה שטר גורל מספר פלוני אלמוני, אמר החסיד: אין לי במה אקנה, שאל הרבי: וכרים יש לך, השיב: הן, אמר הרבי: מכור וקנה. עשה כדבריו, והפסיד. שאלו שומעיו: אם הפסדת, מה המופת? השיב: שוטים, המופת הוא, כי כיום עודי חסיד של רבי, כפי שהייתי אז, לפני שלושים שנה (“דער טאָג”).

ונחזור למוטיב שלנו ושימושו על דרך ליצנות, דהיינו שהרבי נדרש גם לגשם וגם לשלג ומבטיח שניהם כאחד, וראה ישראל אקסנפלד, במחזה שלו, “די גענארטע וועלט” (נדפס ראשונה 1870), המתאר מחזה בבית הרבי, ר' לייב שפיצניצר, כשנכנס ר' נוח וקובל, כי הטחנה הגדולה אינה עובדת משום שהיא קפואה והוא מבקש: רבי, תחדל הצינה, אולם דווקא מיד, והרבי נענה לו: הריני מבקש מעם הקדוש־ברוך־הוא: מים, מים, לטובת ר' נח, מים. אחריו נכנס ר' שוֹאל וקובל, כי מחמת הצינה אינו יכול להוליך את עצי היער בנהר והוא מבקש: יעמדו הצינה והשלג בעינם עד לאחר פסח, והרבי נענה לו: הקדוש־ברוך־הוא ירחם עלי, כי השלג והצינה יעמדו בעינם. (די גענארטע וועלט, מהדורת מאיר וינר, חרקוב־קיוב, 1931. עמ' 255 ואילך).

ענין לעצמו הוא המוטיב היסודי בצמצומו, כלומר כשהכוונה אינה לגשם או שלג אלא לגשם בלבד, וגם בזה ראה יעקב שמואל טויביש המביא מעשה בסוחר־היערות הנודע, הורנשטיין שבא לפני רבו ואמר לו, כי יש לו אוצר עצים גדול והוא צריך להשיטו במים ואין גשם. אמר לו הרבי: חמש מאות רובל ­– ויהיו מים. נתן לו העשיר ואך יצא בא סוחר־עצים אחר, והוא עני ואף הוא בקש כאותה הבקשה. אמר לו הרבי: עשרה רובל ­– ויהיו מים. נתן לו העני ואך יצא אמר לו מתנגד: אל תדאג, יהיו מים. שמח אותו עני, ושאל: גם אתה מאמין בכך. השיב המתנגד: ודאי, אם הרבי נוטל מגביר אדיר חמש מאות רובל ­– הרי זה כקמצוץ טבקי, אבל אם הוא נוטל מעני אביון עשרה רובל ­– הרי זה חמס ממש, והלא ידענו כי ענשו של חמס היה מבול, הרי שמובטח אתה כי ירד, לפחות, גשם כהלכה (“טאָג”, 3 אפריל 1950).

ונחזור למטבע השלם של הבדיחה ונעיר, כי בכל נוסחאותיה שהבאנו חסרה תוספת החידוד ­– המוטיב של אברהם אבינו ושחוק האותיות החריף.


136     מעשה והמלכות גזרה גזירת מכס מרובה על המלח ועל היי"ש ובבתי החסידים תאניה ואניה, באו לפנים רבם אמרו:

– מילא, מלח שנתיקר אפשר לעמוד ביקרותו כי כמה מלח צריך אדם ­– משהו מן המשהו, אבל יי“ש שנתיקר אי אפשר לעמוד ביקרותו, כי הרבה יי”ש צריך אדם וכמה שישתה לא יאמר די. רבי, הושיענו.

אמר הרבי:

– יתן כל חסיד וחסיד ח“י גדולים ואני מצוה לחסיד גדול שלי היושב בארץ הקודש שילך להשתטח על קברו של אבי אבות שותי היי”ש, לוט הצדיק, וירווח לנו.

לא יצאו ימים מרובים והמלכות הפחיתה מכס המלח ולא הפחיתה מכס היי"ש. באו החסידים בתמיהה על רבם; אמר:

– אוי ואבוי, ניכר כי אותו חסיד גדול שלי תחת אשר ישתטח לפני לוט השתטח לפני אשתו ועל כן לא נושענו בשלו ­– ביי"ש, ­– אלא בשלה ­– במלח.

(מפי קלמן צונזר)


137     מעשה בחסיד, שקנה חלקת יער מידי אדוניו, ואחר־כך הערים וכרת יותר מכפי שהיה מותר על פי המוסכם בחוזה, חשש שמא תתגלה ערמתו, בא לפני רבו, וסיפר לו צרתו. אמר הרבי:

– דרכם של פריצים שאין שעתם פנויה להרהורים מרוב טירדותיהם ושעל־כן אל תהא חושש…

ראה כי החסיד עומד מעמעם, גער בו בקפידה:

– כלום יהודים הם, שיש להם שהות, בתפילת שמונה עשרה, להרהר הרהורים על תחבולות של מקח וממכר ועל ערמות של פרקמטיה?

(מפי אברהם כהנא)


138     מעשה בחסיד שבא לפני רבו ואמר לו:

– רבי, מסחרי גדולים וזקנתי וצריכני אדם שאוכל להפקידו עליהם.

אמר לו רבו, שיעמיד על המשמרת הזאת אחד ממקורבי החצר. שאל החסיד:

– רבי, ודאי עצתך אמונה, אבל רציתי לידע, אם ההוא מהימן?

השיב הרבי:

– דיי אם אומר, כי פרוטה של חברו היא לו מוקצה.

לימים בא החסיד לפני רבו וסיפר לו בבכיות גדולות כי ההוא, שהופקד על משמרת־מסחריו, נטל את כל קופתו וממונה וברח. ומרוב צערו נעתקו מפיו מלים:

– רבי רבי, על מה אמרת לי מה שאמרת?

גער בו הרבי:

– זכור שאמרתי לך: פרוטה של חברו היא לו מוקצה. במה דברים אמורים, אם פרוטה של חברו מוחזקת לו פרוטה של חברו.

(כנ"ל)


139     מעשה בחסיד שהיה לו לול עופות ופרצה בו מגיפה, בא לפני רבו וסיפר לו צרתו לאמור:

– חנני והושיעני!

אמר לו רבו:

– תבוא אצלי לסעודה שלישית ותיטול מעט פירורי שיריים ותאכיל בהם עופותיך…

יצאו ימים אחדים חזר החסיד ובא לפני רבו בתחנונים:

– רבי, הפגירה מוסיפה והולכת, הצילני!

אמר לו רבו:

– תבוא אצלי למוצאי יום המנוחה ותיטול מעט מיין־ההבדלה ותשקה בו עופותיך. יצאו ימים אחדים והגבאי רואה מבעד החלון אותו חסיד מתקרב לבית הרבי. אמר הגבאי:

– רבי הנה בעל העופות הזה בא, היש עצה בפיך?

השיב הרבי:

– העיקר שיש לו עופות, כי עצות לא אחסר.

(מפי אברהם דרום)


140     מעשה בחסיד שביקש מרבו שיברכו בבריאות, אמר לו רבו:

– מי יתן ותהא שוטה כל ימיך.

חלשה דעתו של אותו חסיד ואמר:

– על שום מה יאמר כבוד רבנו כך?

נתכעס רבו והשיב:

– על שום שחכמינו אמרו: שוטה אינו מרגיש.

יצא החסיד נזוף מלפני רבו וסיפר לגבאי כל אותו מעשה, וביקש ממנו שיסביר לו כוונת רבו. שאל אותו הגבאי:

– אתה מרגיש שיש לך טחול?

השיב החסיד:

– לאו.

הוסיף הגבאי ושאל:

– אתה מרגיש שיש לך כבד?

השיב החסיד:

– לאו.

אמר הגבאי:

– כל זמן שאינך מרגיש בהם ­– סימן שהם שלימים, אולם אם, חס ושלום, תרגיש בהם ­– סימן שהם לוקים. כוונה פשוטה כל כך ולא הרגשת בה?

אורו עיני החסיד והשיב:

– באמת לא הרגשתי.

אמר הגבאי:

– הוא שאמרו חכמינו: שוטה אינו מרגיש.

(מפי ר' יעקב פ’ילוואהר)

וראה משה הס במכתבו (מ־3 בפברואר 1830): “האם אנו מרגישים בנכסינו אלה, אנו נהנים מהם בשתיקה, ואנו מרגישים רק בהעדרם. וכך דברי סופר אחר: יודעים אנו להעריך ערכה של הבריאות רק כשאנו חסרים אותה” (הס ובני דורו, מהדורת ג. קרסל עמ' 10־9). וכנודע אדם מיצקיביץ מתחיל את האפוס שלו במלים: “ליטא, מולדתי, אַת כבריאות, כמה צריך להעריכך אך זה יוודע, אשר איבדך”. וש. בן־ציון נותן בפי פרוקלס לספר על העדר כלומירה בתו מביתו: “היית עמי ­– וכמעט שלא הרגשתי במציאותך; אבדת ממני ­– ונתרגש עלי חסרונך לטרדני והתחיל רודפני יומם ולילה” (“מגילת חנניה”) ודניאל פרסקי, מביא משמו של המטיף המפורסם, הרב מאיר הכט שאמר: “מע פ’רעגט אַ אידן: ווי פ’ילסטו? ענטפ’ערט ער: די גאנצע וואָך פ’יל איך שלעכ’ט אבער ווי עס קומט פרייטאָג פ’יל איך גוט.. פיש אויף שבת” (באזני העם, הדואר, שנה ל', גל. י"ג) כלומר: שואלים לו ליהודים: איך אתה מרגיש? משיב הוא: כל השבוע אני מרגיש רע, אך בבוא יום ששי אני מרגיש טוב… דגים לשבת. ואף כאן החידוד בכפל ההוראה של התיבה פילען להרגיש, למלא. והשרשים של פילן נפרדים פיהלען ­– להרגיש, פיללען (־פ’ולל) ­– למלא.

ובאידיש יוצאת מימרה זו של חז"ל לשימוש מיוחד בה, וראה יצחק אשכנזי, אוצרות פ’ון אידישען הומאָר, סי' 24 מעשה באורח־לשבת שאכל חתיכה ראויה של דג ממולא, אמר לבעל־הבית: אשתך אינה שוטה. נשאל: זו מנין לך? השיב: הגמרא אומרת: שוטה אינו מרגיש א נאר פ’ילט ניט, אָבער אייער פרוי פ’ילט גוט (־אולם אשתך ממלאת יפה־יפה).

ומהעדר־הרגשה בקנין פסיעה קלה לזלזול בו וכן: “רע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל” (משלי כ' י"ד), והוא רעיון שניסוחיו הרבה. וראה, דרך משל, בימינו: “כיצד אומר הפתגם העממי: מזלזלים אנו במה שיש לנו, והננו מתחילים להעריכו רק כשהוא כבר איננו…” (“הבוקר”, גל. 3973) וכן א. שטיינמאן: “יתכן שמותר ואף מצוה לספר לרבים געגועים, האוצרים בחובם הרהורי תשובה וחרטה על דברים, שלא השכלנו להעריכם בשעתם כראוי להם, ועכשיו כשאינם עוד הננו מסתכלים בהם מרחוק בהמית נפש וביגון הפרידה” (“געגועים על יפי־הרוח”). והדיבור העממי כלל ענין זה בדרוש, שכל עצמו דברי כתוב מתוך הדגשה של שתי מלים: אוי מה היה לנו".


 

י"ט    🔗

141     מעשה בנכד של צדיק גדול שבא לעיירה אחת וישב בביתו של הרב, מגדולי ההוראה. בליל שבת נתכנסו הקהל בבית הרב שציוה להעמיד צדי“ק וא”ו דהיינו יין שרוף בן תשעים ושש מעלות, ואמר בעצמו דברי תורה והכל חיכו לתורתו של אותו נכד, אולם הוא בחר לו את השתיקה. כסבורים היו דרכו לומר תורה בסעודת שבת וחזרו ונתכנסו בביתו של הרב, שציוה להעמיד זי“ן נו”ן דהיינו יין שרוף בן חמשים ושבע מעלות ואמר בעצמו דברי תורה והכל חיכו לתורתו של הנכד, אולם הוא חזר ובחר לו את השתיקה. כסבורים היו דרכו לומר תורה בסעודה שלישית וחזרו ונתכנסו בבית הרב, שציוה להעמיד מי"ם דהיינו יין שרוף בן ארבעים מעלות ואמר בעצמו דברי תורה והכל חיכו לתורתו של הנכד, אולם הוא חזר וברר לו את השתיקה. כבר היו מפקפקים אם יאמר תורה בסעודת מלוה מלכה, אך חזרו והתכנסו בבית הרב, שציוה להגיש תה. כשטעמו מן התה אמרו בתמיהה:

– הרי אין אלו אלא מים.

השיב הרב:

– המים האלה הם נכדו של הצדי“ק ווא”ו.

(מפי ר' יעקב אמוראי)


142     מעשה ברבי של חסידים, מכלל אלה שאין תוכם כברם, שבא לקהילה אחת ונגררו אחריו חסידים הרבה וביניהם בא גם אחד מתנגד והיה מתחקה על כל דרכי הרבי ומעשיו, והעלה כי כל מעשה טוב שבידו שוברו בצדו. כך ראה, כי במעמד החסידים נוהג הרבי אכילה מועטת, אולם לאחר הסעודה הוא נסגר בחדרו ואוכל אכילה מרובה, וכך ראה, כי ביום נוהג הרבי לחפות על עיניו שלא לראות נשים, אולם בלילה הגבאי מזמן לו בצנעה יצאנית. לימים נשאל המתנגד:

– ומה אתה אומר על רבנו?

השיב:

– האמת אין להכחישה ומודה אני כי הוא גלגול של יהושע, אם יהושע בן לוי, ואם של יהושע בן נון?

נשאל:

– פקפוקך על שום מה?

השיב:

לוי נוטריקון ל’חם ו’יין, ונו"ן נוטריקון נ’ואף נ’שים.

(מפי אבי מורי)

ונוסח פשוט בעם מעשה ברבי שבא אל בין חסידים בורים ואמר עליו הגבאי, כי הוא נכדו של בעל נואף נשים, ולא אמר כן אלא משום מאמרם: אין אומרים שבחו של אדם בפניו אלא מקצת שבחו, שכן באמת הוא הבעל נואף נשים בעצמו. וההסתמכות על מאמרם זה ראה בבא.


143     מעשה ברב מתנגד, מגדולי היחש, שבא לפני צדיק מצדיקי החסידים ודיבורו רתחי רתחים. אמר לו הצדיק:

– הרי אמר החכם: וכעס בחיק אוילים ינוח ואמרו חכמינו: איזהו גיבור הכובש את יצרו.

השיב הרב:

– מנכבדי החכם צבי אני והוא היה, כנודע, קפדן גדול.

השיב הצדיק:

– צא וראה כמה מידות היו בו בזקנך הגאון ואתה לא ראית לבור לעצמך ממורשתך אלא מידה זו דווקא?

(מפי אברהם כהנא)

ויש הפורשים בשמו של הרב ממשפחת לנדא ושל הצדיק ר' אברהם יעקב מסאדיגורה, אך הענין נתלה גם באחרים.


144     מעשה במתנגד למדן מופלג שנזדמן בפודנק אחד עם רבם של חסידים והיה מלעיג עליו. בלילה ירד אותו מתנגד ממיטתו ונתקרב למיטתה של הפונדקאית וביקש לפתותה לדבר עבירה. נתחלחלה ואמרה:

– הרי חטא הוא.

השיב לה:

– מגדולי תורה אני ואלמד הרבה ויתמרק החטא.

כבר עמדה להתרצות לו והרבי, ששמע כל אותה שיחה, התחיל מכעכע, ברח המתנגד למיטתו והאשה לא נכשלה. למחרת ישב המתנגד בין המסובים לשולחנו של הרבי לשמוע תורתו, כדי לדרוש אותה כחומר. ראה הרבי את המתנגד, שילב בתורתו גם תורה זו:

– חז"ל אמרו מנוח עם הארץ היה והלך אחרי אשתו, והפירוש הוא שאילו היה מנוח למדן מופלג היה הולך לאשת איש ומבקש לפתותה באופן שהיה מבטיח שילמד הרבה ויתמרק חטאם. אולם מנוח עם הארץ היה ולא יכול להבטיח הבטחתו לאשת איש, על כן הלך אחרי אשתו.

(מפי ד"ר מנחם זולאי)


145     מעשה בחסיד, שסיפר גדולת רבו ונפלאותיו, להטות לבו של מתנגד לאמונת־צדיקים, וכל סיפור שסיפר היה המתנגד מנענע ראשו ניענוע של פקפוק. אמר לו החסיד:

– ואם כל אלה אינם מספיקים לך, אספר לך מה שאירע לחותני, שהוא מוזג בכפר, ונמצא שם גוי, שהיה מיצר לו הרבה, ולא הועילו כל השידולים והרצויים לפניו ולפני הרשות, שאותו כפר היה כפוף לבית־הנזירים, ואחותו של אותו גוי נזירה חשובה היתה. נסע חותני לרבנו אמר לו רבו: סגולה טובה היא, יום־יום לאחר התפילה תזקוף עיניך בשמים ותשאל בתמיהה כדברי ירמיה הנביא: ההמיר גוי אלהיו והמה לא אלהים? עשה כן ולא יצאו ימים מרובים ואותו גוי נכפפה קומתו וגאותו נשבתה.

אמר המתנגד:

– יודע אתה, נצא שנינו לכפר חותנך ונשאל את הגוי, תחילה מה סבר ולסוף מה סבר.

נסעו שניהם לאותו כפר ובאו לפני הגוי ההוא וקנו את לבו במתנת־ממון נאה שיאמר להם, מה ראה לשנות טעמו ולחדול מעושק. אמר להם:

– יוהרה שהיתה בי לא באה לי אלא משום שאחותי נזירה, וכלל גדול של נזירה שהיא חשובה כארוסה לאלהים, ואמרתי בלבי ­– אם גיסו של אלהים אני, אין מורא אדם עלי, מורא ישראל שנואיו ושונאיו לא כל־שכן. אבל הייתי מתאוה בלבי לזכות במה שזכתה אחותי, כשהיתה מתיחדת עם חתנה ­– לראות פני אלהים. והנה פעם אחת עלתה בידי להתגנב וראיתי עין בעין פני האלהים והנה הם כפני הכּוֹמר בן הכפר השכן, שהייתי מתרעה עמו בילדותנו, כשהיינו רועים חזירי־אבותינו. אותה שעה הרגשתי, כי ניטלה גאותי וניטל כוחי.

כשיצאו שניהם מלפני הגוי, שאל החסיד למתנגד:

– ועתה מה תאמר?

השיב המתנגד:

– פשיטא, ירמיהו באמת נביא היה!

(מפי ר' אברהם גרינזייט)

והדיבור: גיסו של אלהים רווח בכמה לשונות וראה פרידריך שטולצה בשירו על אגודת הפראנקפורטאים בניו־יורק: “מי יכול את עיר מולדתי / את פראנקפורט לשכוח / ואפילו אלהים גיסו / והוא אוכל זהב טהור” (געדיכ’טע אין פראנפורטער מונדארט, מהדורת 1921, כרך א‘, עמ’ 255) והוא גם מביא את המוטיב על הנזירה ­– שמקורו בתחום הלעג של הפרוטסטאנטים על הקתוליים ­– ונוסחתו, מעשה בנזירה שישבה בתאה במנזר של מוגונצה, בא אכר מביטלבורן ותקע ראשו בדלת, צעקה הנזירה לאכר: הניחני נא לבדד עם אלהי ותביא את הכרוב מחר. הוציא האכר בתמיהה את ראשו ואמר: עבדך הנכנע. בבואו הביתה אמר לאשתו: איזה פנים לאדוננו האלהים, ממש כנזיר קאפוציני (שם, עמ' 354). ונוסחתו חידוד לפנים מחידוד ובתוך מסגרת המריבה בין חסיד ומתנגד.


146     מעשה באשת חסיד שבאה לפני הרבי ובכתה:

– בעלי חובל בי.

קרא הרבי לבעלה ואמר לו בתמיהה:

וואָס דרוקסט דו דיין חיבור?

הבין החסיד את רמיזת־רבו, השיב:

– לו ידע רבנו בטיב חיבורי ולא היה תמה כל עיקר.

(מפי אברהם כהנא)

וואָס דריקסט דו דיין חיבור ­– תרגומו: מה אתה מדפיס את חיבורך, אולם בבדיחתנו נדרשת תיבה: דרוקען בהוראתה המוחשית: לחץ והתיבה: חיבור בהוראה מושאלת: בת־זוג, דהיינו: על שום מה אתה לוחץ את רעיתך? ומאיר הניש (ידע עם, ט‘, עמ’ 35) מביא משמו של דוד ישעיה זילברבוש מעשה בראובן אשר ברוידס שנשאל, על שום מה לא פירסם זה כמה משהו בדפוס, השיב: אז מ’דריקט מיך דרוק איך (כשלוחצים אותי אני מדפיס). ואמנם בדיאלקט האידי הדרומי הוא שחוק גמור, שכן גם דרוקן וגם דריקן ביטוים שוה, אך אעיר, כי עצם השחוק ישן־נושן וכבר נודע לפני מאות שנים, וכן מביא אלעזר שולמן דברי מו“ל הכותב בראש מגילת אנטיוכוס שהוציא: “עס דריקט מיך דרום דרוק איך, וואס מיך דריקט איז הש”י בעקאנט זנויל פּאַפּערס בין איך גינאנט”, כלומר לוחץ אותי על כן אני מדפיס, מה שלוחץ אותי ידוע להשם־יתברך, זנויל פּופּרס אני נקרא (שפת יהודית אשכנזית וספרותה, ריגה, תרע"ג, מבוא, עמ' VII, הערה 2).


147     מעשה ברבם של חסידים, מכלל אלה שאין תוכם כברם, שבא לקהילה אחת לימים הנוראים. אחרי כל נדרי לחש לגבאי שלו:

– ואתה לך והזמן לי אשה אחת.

אמר הגבאי דרך תוכחה:

– בכל העולם יום כיפור…

השיב לו:

– אמת, בכל העולם יום כיפור אבל מה אעשה ובמיעי שמחת־תורה.

(מפי אברהם דרום)


 

כ    🔗

148     מעשה בחסיד, שעלתה בידו לשדך שני רביים, צאצאי צדיקים גדולים ומפורסמים. כשנזדמנו שניהם להגביל יום החתונה, שאל השדכן:

– ומה כבודכם תתנו נדוניה?

אמר הרבי האחד:

– אני נותן את קופסת־הטבק של אבי זקני הקדוש והיא קופסה שערכה תועפות־זהב.

אמר הרבי האחר:

– ואני נותן את קנה־המקטורת של אבי זקני הקדוש והוא קנה שכל הון לא ישוה לו.

שאל השדכן:

– ומה כבודכם נותנים לי?

נענה:

– אם אתה, נוח להסתפק במועט ­– תהא רשאי במיקח קמצוץ טביקי מאותה קופסה וביניקת עשן מאותה מקטורת; ואם אתה מתעקש לתפוס מרובה ­– הרינו מבטיחים אותך, כי משיוולד, אם ירצה השם, בן זכר למזל ולברכה, ייקרא על שמך.

(מפי ד"ר אשר בבלי)


149     מעשה באדמו“ר שיצא, כדרכם של קצת אד”מורי גליציה, בשובב“ים ת”ת לפולין לערוך גלות ודרך אגב לקבל פתקאות ופדיונות הגונים, ונזדמן לביתו של הרבי מאמשינוב. הסביר לו הרבי פנים, ולאחר התענית ערך לפניו שולחן דשן, ובין השיחים שאל:

– מה טעמם של טלטולים אלה?

השיב האדמו"ר:

– לערוך גלות על חטאת נעורים.

גחן שמשו של הרבי מאמשינוב ולחש לו:

ותכלית הגלות: אחרי כן יצאו ברכוש גדול.

(מפי ר' דוד ווייסברוד)


150     מעשה במר רוטשטיין בעל אחוזות בסביבי גז’ימאלוב שבגליציה, שסיפר:

– לפי שאני עשיר והוני נאמד, ולא שלא כדין, בשני מיליונים כתר, באים אצלי כל מיני נצרכים, ועיקרם נכדי צדיקים למיניהם, ואני נותן להם מה שאני נותן והם משפיעים עלי איש איש ברכתו. פעם אחת בא נכד כזה ונתחבב עלי במראהו ובתמימותו ונתתי לו יותר מכפי שאני נותן ברגיל ­– עשרים כתר. אותה נתינה עשתה בו רושם, שכן נפעם כולו, אחז ידי והניד אותה בחזקה ואמר בהתרגשות יתירה: השם יתברך ישלם לך על נדבת לבך ותהיה עשיר כזה, שיהיו לך אלף מונים כמתנתך עתה.

(מפי אשר ברש)

והמיוחס לתם מיוחס לממולח וראה מעשה במוטקה חבד שחבש מצנפת חדשה שמחירה ארבעים קופיקה ושאל את גבור העיר דוד אופאטוב: מה שווי מצנפתי? השיב אופאטוב: שלושים קופיקה. אמר מוטקה: ולואי ונרויח שנינו כל שלושה ימים, עד מה מחירה מרובה משלושים (יידישער פאלקלאר, בעריכת י.ל. כהן, וילנא 1938, מדור החידודים, סי' 7) ושם (עמ' 322) מקבילה של ה. לוו (ז’ידובסקי הומאָר, ורשא, 1898, עמ' 20) המביא דברי אפרים גריידינגר לגביר העיר: הבטחתי חמשים רובל נדן, ולואי ויהא לשנינו, מה שאגרע מזה.

וכל אלה דוגמאות לליצנות־שבמתכוון של פיקחים, מה שאין כן נוסחתנו, שהיא דוגמה לליצנות שלא־במתכוון של תם, ודומה לה במנגנונה ושונה בכוונתה הבדיחה הפשוטה בין אכרים, והוא מעשה באכר שסרח לאדוניו ונדון לעשרים וחמש מלקות ולאחר שספגן היה חייב להודות לעונשו, והודה לתומו: הריני מודה לך, אדוני, על העונש רב־החסד ­– יגמול לך האלהים אלף מונים.


151     מעשה בנכד מנכדי הרביים, שבא לביתו של בעל אחוזה, מאחרוני משכילי ברודי, לקבל נדבתו. אמר לו:

– הריני להכפיל נדבתי, אם אתה אומר לי טעם נאה על כך, שחסידי גליציה נזהרים מלשלוח בניהם לבתי־הספר שלא ילמדו לשונות־הגויים ושוקדים לשלוח שם בנותיהם. היתר זה שהורו לעצמם כיצד?

השיב:

– תקנה של עזרא הסופר היא.

נשאל:

– זו מנין?

השיב:

– שנינו, שעזרא התקין שיהו הנשים מדברות זו עם זו בבית־הכסא, תאמר שהיו מדברות שם בלשון־הקודש?

(מפי יעקב גולדוורם)

וראה ירושלמי מועד קטן פ“א ה”ז והטעם שלא יבוא שם איש להתייחד עמהן.



  1. “יכ”. צריך להיות: “כי” – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!