לזכר מורי וידידי אָשֵׁר בַּרַשׁ לוטש ברקת־ההומור ומעַדנה עד דק

קערת צימוקים, שניתנה לפני שלוש שנים ברשות הרבים ולרשותם, מצטרפת לה עתה חברתה, קערת אגוזים, ואם כי הפירות הם כביכול שונים, הרי הקערות עצמן כאחיות תאומות, הן מבחינת הכוונה והן מבחינת התכונה. הכוונה – ליקוט נפוצות השחוק שבפי עמנו לדמויותיו, בין בדיחה וחידוד, בין הלצה ואניקטודה, וגאולתם בדרך הכינוס מפיזור ושיכחה. התכונה – איגור הנפוצות האלה החיים בחינת הומור־שבעל־פה וטביעתם בחינת הומור־שבכתב. לאמור, אסופה זו כקודמתה ניתנו בה דברים שאוספם יכול להעיד עליהם: באזני שמעתי, שכן הביא בה מה ששמע ומפי מי ששמע (ויוצאים מעטים, שדבריהם בכתב כדברים שבעל פה), באופן שהוא רשאי לומר, כי עשה כהישג ידו, לכינוסה של הבדיחה כנפש חיה וממללה.

בנינו של הספר הוא כשל קודמו – חמשה עשר מדורים, המבקשים לשקף הן את המכלול של זרמי החיים והתרבות בתולדות־עמנו בתקופה האחרונה; הן את השוני של טיפוסים, אם קיבוציים אם יחידים; והן את המגוונת של סוגי־השחוק לדרכיהם. ענינו של הספר אינו כשל קודמו – דברי הבדיחה והחידוד, המובאים בו, לא נתפרסמו עד עתה בלשוננו, במטבע של ניסוח ספרותי, בין לפי תכנם בין לפי צורתם, לא באסופות־ההומור של אחרים ולא באסופה הקודמת שלנו. כמאליהם מצטרפים ענינו ובנינו של הספר כדי בבואה־זוטא של תולדות הדורות האחרונים, בתחזית של הבדיחה, והיא הנותנת, כי בין אסופתנו הקודמת ובין אסופתנו עתה מורגש היסט, אם לא בעצם־המדורים ושמותם, הרי בדגשים שבהם וביחוד בפרופורציה שביניהם. אף ראינו חובה לעצמנו להצביע על היסט בולט כזה ולהטעימו בסדר־המדורים – בעוד מדור ארצנו (הישוב, המדינה) היה מדור־הסיום של אסופתנו הקודמת, הרי ניטע באמצעיתה של האסופה עתה.

המעניינים יוכלו להעזר בציונים ובהערות שבשולי־הסעיפים לשם לימוד התפתחותה של בדיחה וגירסותיה או לשם הבנת מנגנונה וגלגוליו, ויחזיקו טובה למר חנא שמרוק, שהואיל להתקין מפתח־שמות מלא לתועלתם.

דב סדן

תל־אביב, תמוז תשי"ב

א

1     מעשה בר' מאיר שפירא, רבה של לובלין, שנשאל בענין מאמרם: גדול דיבורו של משה שאמר ונחנו מה מדיבורו של אברהם אבינו שאמר ואנכי עפר ואפר, והוא מאמר תמוה שהרי אין לך עניוות כמי ששם עצמו עפר ואפר. אמר:

– אספר לך מעשה בהגאון בר' יונתן אייבשיץ, שדרכו היה ביום־כיפור להניח מקומו בכותל־המזרח ולעמוד אצל מי שיודע להתפלל בכוונה ובשברון הלב ממש, והיה ודאי לו, כי משנצטרפה תפילתו שלו לתפילתו של אותו חסיד ותם, היא עולה לרקיע. פעם אחת יצא הרבי ר' יונתן לדרכו וחישב לחזור לימים הנוראים לפראג, אך באו עיכובים והוצרך להשתהות בקהילה קטנה ולהתפלל בה ביום־כיפור. בא לבית־המדרש, התחיל מהלך בו, לשמוע מי תפילתו תפילה, וראה אחד משוטט בדמעות. ניצב על ידו ושמח בלבו כי זכה לעמוד במחיצתו של יודע תפילה באמת. כששמע, כיצד ההוא אמר בליל־כל־נדרי: עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, היה מדמה, כי לא אדם הוא העומד על ידו, אלא מידת הרחמים עצמה משתטחת על ידו. וכך גם למחרת, עד קריאת התורה. עתה ראה הרבי ר' יונתן, כי אחרי שעלה כהן ולוי נקרא לישראל אדם שנראה הדיוט ומגושם. שאל, מה ראו לזכות בשלישי, החשובה כעליה שמנה, אדם כזה, השיבו לו: קצב הוא, אך ידו פתוחה ונדרו נדר. כשראה ר' יונתן, כי לרביעי, הנחשבת עליה מזולזלת, נקרא אותו יודע־תפילה, אמר בלבו: צא וראה גודל עניווּתו של האיש. אולם קודם שאותו יודע תפילה ירד מעל הבימה בא בטרוניה עם הגבאי, לאמור: הדיוט מגושם – אתה מזכה אותו בשלישי, ואותי – אתה פוטר ברביעי. תמה עליו הרבי ר' יונתן ובמוצאי־יום כיפור שאל אותו על כך: אפשר כמותך, שהתפללת בשפלות כל־כך וכשאמרת עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, חשתי כי אני במדרגת אברהם אבינו ממש, והנה אתה מריב עם הגבאי על שלא קרא אותך לעליה שמנה, זו עניוות וזו דרכה? השיב אותו אדם: נראה שנשכח ממך, כי אברהם אבינו אמר: ואנכי עפר ואפר, כשעמד בפני קונו, אבל כששמע, שמבקשים להשפיל כבוד ביתו נאמר בו: וירק את חניכיו. כך נהגתי גם אני: כשעמדתי בפני קוני, אמרתי: עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, אבל כשעמדתי בפני הגבאי וראיתיו משפיל כבודי בעיני הבריות, עשיתי מלחמה.

אמר הרבי ר' יונתן:

– עתה הבנתי כוונת מאמרם: גדול דיבורו של משה שאמר ונחנו מה – שהוא דיבור של עניוות לא בלבד בין אדם למקום, אלא גם בין אדם לחברו, מדיבורו של אברהם אבינו, שאמר: ואנכי עפר ואפר – שהוא דיבור של עניוות בין אדם למקום.

(מפי ר' יעקב סאמיט)

2     מעשה בחבורה של גברים ונשים שישבו ושיחקו בקלפים, ראה אותם הגאון מוילנא, העמיד תחילה פנים של שמחה ואחר פנים של עצבות. נשאל מה ראה על כך, השיב:

– כשראיתיכם נזכרתי מאמרם: כלבים משחקים אליהו בא לעיר, ושמחתי לאורח יקר, שבא אלינו בזכותכם, אך מיד הבנתי, כי דייקו ואמרו: כלבים, כלומר כשאין כלבה ביניהם.

(מפי דב בן־ליש משמו של אביו)

והחידוד הוא בכפל־המשמעות של התיבה שחוק – א) צחוק, ב) שעשוע, והחלפתה.

3     מעשה בר' עקיבא אייגר, רבה של פוזנא, שעבר פעם אחת על יד בית־מזיגה ושמע קולי־קולות של שמחת־שיכורים, שאל:

– לשמחה מה זה עושה, וכי יישבו איזו ודו"ק או קושיה חריפה בתוספות?

(מפי אברהם כהנא)

ב

4     מעשה בר' אברהם יהושע השיל מאפטא, שבא לברודי ובאו אצלו קהל העיר ור' אפרים זלמן מרגליות בכללם. הקפידו עליו מתנגדי העיר ומשכיליה והקשו:

– מה ראה כבודו על כך?

השיב:

– כשאני יוצא לשוק ורואה הקהל נוהרים, הללו מפליגים למקום זה והללו מפליגים למקום זה, יודע אני נהירתם אין בה ממש, ואין אני מצטרף לא לאלה ולא לאלה, אולם כשאני יוצא לשוק ורואה הקהל כולו נוהרים למקום אחד, יודע אני נהירתם יש בה ממש, ואני מצטרף אליהם.

(מפי ר' אברהם יעקב בורשּטין)

5     א) מעשה בר' אפרים זלמן מרגליות, שחזר מחתונת נכדו בסטאניסלב לעיר מולדתו ברודי, נכנס אצלו אדם עני, אמר:

– קרובכם אני ונצרך אני.

שאל ר' אפרים זלמן:

– כיצד אתה קרובי ולשם מה אתה נצרך?

פירש לו העני קירבתם ואמר:

– ענין של הכנסת כלה הוא.

פתח ר' אפרים זלמן קופת־הברזל שלו והוציא שטר של כך וכך. תמה העני:

– בזה אתם פוטרים אותי?

השיב לו ר' אפרים זלמן:

– הרי אתה קרוב רחוק כל כך.

החזיר לו העני את השטר והלך לו. אותו לילה הלך ר' אפרים זלמן לסליחות, אמר סליחות בבכיות גדולות וכשהזכיר בדמעות שמות האבות, אברהם יצחק ויעקב, הרגיש מי נוגע בכתפו. הפך פניו, ראה לפניו אותו עני. אמר לו העני:

– למה אתם בוכים כל כך על האבות, הריהם קרובים רחוקים כל כך.

ויש אומרים שנגע בכתפו, כשהזכיר ר' אפרים זלמן בדמעות הכתוב באשרי קרוב ד' לכל קוראיו, וכשהפך פניו, אמר לו העני:

– למה אתם בוכים על השם, הרי הוא קרוב רחוק כל כך?

(מפי אמי זקנתי מרת חנה לאה שפרבר)

מעשה זה הבאתי בספרי: ממחוז הילדות (תרצ“ח, עמ' ש”ב), כפי ששמעתי בילדותי מפי אמי זקנתי, שגדלה באוירת המסורת של העיר, (היא קראה לאותו גאון כפי שנקרא בילדותה: ר' זלמן רימאַלוֹבר, כלומר הרב מגז’ימאלוב) ואחר־כך בתוספת־הסיום של דרך מיתתו, מפי זקני העיר (ולביקורת התוספת נסתפק בהערה, כי היא סותרת תאריך פטירתו). ועצם המעשה עיקרו, כנראה, ישן ונתלה בשינויי ניסוח באחרים. וכן מביא ר' יצחק דב מארקון מעשה בבר־אבהן ובר־אורין, שלא היה לו במה ישיא בתו, נסע לבקש סיוע מידי לר' שמשון ורטהיימר, שהיה קרוב לו מצד־מה, ונזדמן לביתו של ר' שמשון בוינה בחודש אלול שבו מתרככים הלבבות, שאל ר' שמשון מה הקירבה שביניהם, הוציא אותו עני כתב היחוס, עיין ר' שמשון וראה כי לפני שמונה דורות היו שניהם בני איש אחד ואמר: זה רחוק, רחוק מאד, אין בכך משום קירבת משפחה. אור לערב ראש השנה הלך אותו עני לבית הכנסת שמע את ר' שמשון אומר בכוונה את הסליחה: זכור לאברהם וליצחק ולישראל, אמר לר' שמשון: מה כבודו צועק להקדוש ברוך הוא, כי יזכור לאברהם וליצחק וליעקב, והרי אלו חיו לפניו הרבה יותר משמונה דורות (מדור דור, מצודה, לונדון, תש"ה, עמ' 350) וראה ברנשטיין־זגל סי' 3426: רייכע קרובים זענען נאנטע קרובים, אָרימע קרובים זענען ווייטע קרובים ("קרובים עשירים הם קרובים קרובים; קרובים עניים הם קרובים רחוקים). וליפסון סי' 1689 מעשה בר' מנחם דוד מאַמשינוב, שראה עשיר משתמט לעזור לקרובו העני מתוך טענה, כי קרוב רחוק הוא לו, שאל לעשיר, אם הוא מתפלל יום־יום, וכשנענה הן, ביקש שיאמר פתיחת שמונה עשרה, וכשאמר העשיר: אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שאל מי הם, וכשהשיב העשיר, כי אבות הם, שאל לו, אימתי חיו האבות, וכשהשיב העשיר, כי לפני כמה אלפים שנה, אמר ר' מנחם דוד: קרובים רחוקים כמותם הוא מזכיר שלוש פעמים ביום ותולה תפילתו בזכותם.

ולענין השחוק בתיבה קרוב בכפל הוראה: 1) קרוב במקום, סמוך, 2) שאר בשר ראה ח. הזז: "רבונו של עולם, אילו בקשתי ממך, בודאי היית מרחיב לי, שאל רחום וחנון אתה, אלא חושש אני שמא, חס ושלום אפסיד קרוב גדול, שנאמר: "קרוב השם לנשברי לב". (“דורות הראשונים”).

ב) מעשה בזקן־זקני, ר' יוסף אלקנה שפירא, שבא מעיירתו זאלוזיץ לברודי והלך אצל ר' אפרים זלמן מרגליות לבקש הסכּמה לספרי־אביו, ר' יוסף משה בעל “ברית אברם” ו“באר מים”, ישב ואמר וחזר ואמר בהתפעלות:

– אַי אַי אַי…

שאל לו ר' אפרים זלמן:

– מה כבודו מתפעל כל כך?

השיב ר' יוסף אלקנה:

– עתהּ, בשבתי בביתך, אני רואה עין בעין תורה וגדולה במקום אחד.

שאל ר' אפרים זלמן:

– ובעירך לא ראית?

– נאנח ר' יוסף אלקנה ואמר:

– בזאלוזיץ מי שיודע לקרוא שער של ספר ויש לו שק בולבוסין במרתפו אומרין עליו: תורה וגדולה במקום אחד.

(מפי ר' אברהם יעקב בורשטין)

וראה שלמה ביקל, הכותב: “להיות סטודנט ולא להכין בעוד מועד אבא “אמיד” (בגליציה: אבא עם קצת פרנסה) או למצער דוֹד “עשיר מופלג” (באותה מדינה: דוֹד, שיש לו הרבה פחות מכפי שהוא שונא לתת), לא היתה זאת מעולם, ואף לא בימי, סגולה לחתיכת־לחם” (א שטאט מיט יידן, ניו־יורק 1934, עמ' 7).

6     מעשה בר' יעקב לורברבוים שישב על כסא הרבנות בליסא ומשגברו בה רוחות־הריפורמה הניחה ונסע לקאלושּ, שישב תחילה על כסא־רבנותה וסבר כי יחזור וישב עליו. אולם כשחזר מצא יושב עליו רב אחר, ר' טבלי שמו, נסע לסטרי וישב בה ולא יצאו ימים רבים ונתכבד לישב על כסא־רבנותה. ובימי רבנותו זו נתן כוחו לחיבור הסידור שנתפשט פירסומו בעולם, אמרו:

– סטרי האָט געקריגן דעם סידור און קאלוש איז געבליבן ביים טעוועלי.

(מפי ר' ישעיה הלוי איש־הורויץ)

ושעור תרגומו: סטרי זכתה בסידור וקאלוש נשתייר בידה השער; ועיקרו בשחוק־הכפל: א) טבלי (=טעוועלט), שם אדם, וכאן שם הרב; ב) טעוועלע (מלשון טאָוול=לוח) = לוח קטן, וכאן לוח־כריכה של ספר.

7     מעשה בר' שלמה קלוגר, שראשי הקהילה בברודי היו מצירים לו והיה מתיסר בעניו, אמר:

– בני עירנו, מי שיושב בה ועמל בה בתורה – הם מזלזלים בו ויורדים לחייו, מי שבא אליה מרחוק ונוקף אצבע קטנה בהשכלה – הם מכבדים אותו ומטיבים עמו, והוא כמאמרם: יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ושעל כן המשכילים אומרים בראָד בגימטריא אור ואני אומר בראָד בגימטריא זר.

(מפי אבי מורי)

המאמר: יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא יש לו גם פירושים אחרים וכן מביא ר' מרדכי רובינשטין משמו של ר' מנחם מנדיל מרימנוב שאמר: “כאשר האדם יעשה עצמו יציבא בארעא ובונה בתים רבים לשבת, אזי הוא כגר בשמי שמיא, לא כן האיש אשר כל ימיו כעס וממרורים ועם כל זאת שמר תורה ונצר מצוה להדריך את בניו בתורת השם ובמצוותיו, בבוא יום האחרון נפשו עליו לא תשוח” (הקדמת ספר נטעי נאמנה, ירושלים, תש"ד).

8     מעשה בר' שלמה קלוגר, כשעשה מלחמתו בחידוש, שביקשו ראשי קהילת ברודי לחדש בהולכת מתים בעגלה ובאה הרשות ותבעתו לבית־דין על ששבר את העגלה, אמר לו השופט:

– הרי כבודו אומר, כי העגלה להולכת מתים היא אסורה, והרי בראשי הקהל נמצא מר מאיר קאליר, והוא חשוב בעינינו על שום תוארו תואר רוזן ואביר וחשוב בעיניכם על שום חסידותו וצדקותו והנה הוא אומר, כי בספר־החוקים שלכם, השולחן ערוך, אין איסור כזה.

השיב לו ר' שלמה קלוגר:

– יניח כבודו את השולחן ערוך שאין גויים בקיאים בו, ויקרא בחומש שגם גויים בקיאים בו וימצא כי כשנפטר יעקב אבינו ובאו בניו, ובכללם יוסף שהיה משנה־למלך, לקיים צוואתו ולקברו בארץ־ישראל לא טלטלו אותו בדרך הארוכה הזאת לא על גבי גמל ולא על גבי חמור ולא במרכבה ולא בעגלה אלא עשו ככתוב: וישאו אותו בניו ארצה כנען.

(מפי ר' אברהם יעקב בורשטין)

ג

9     מעשה בר' שלמה דייכס מפרנסי קראקא ועשיריה, שנקרא למפטיר פרשת תרומה, פתח וקרא בהדגשה בחינת המדבר בעדו והמבין יבין:

– וד' נתן חכמה לשלמה!

ענה אחריו רבה של קראקא, ר' שמעון סופר:

– ד' נתן וד' לקח!

(מפי ר' צבי קנאל משמו של ר' יצחק רוזנצוייג)

10 מעשה בר' שמעון סופר, רבה של קראקא, שראה בשמחת תורה נותנים לגביר עם הארץ חתן תורה, אמר:

– הרי כך מנהגם של חסידי גליציה, שאין החתן מכּיר את הכלה.

(מפי אברהם כהנא)

ולענין דרוש סמלי של חתן וכלה ראה וולוולה קירזנר, המביא מעשה בפלווה, צורר היהודים, שבאה אצלו נערה יהודיה וביקשה, כי ישחרר את אביה החבוש בבית־הסוהר. הנערה מצאה חן בעיניו, הוליכה אל לפני שולחנו, שעמד עליו פסל־ישו ואמר לה: אם את נושקת את החתן הקדוש, אני עושה בקשתך. השיבה: שר וגדול, בת־יהודים אנכי, ומנהג הוא לנו, כי החתן נושק תחילה את הכלה. (טאָג, גל. 13394).

ד

11     מעשה באשה נגידה, שבעלה היה חולה אנוש, באה לפני ר' יצחק שמלקיש, בעל “בית יצחק”, ואמרה:

– רבנו, אם אתה מתפלל על בעלי והוא שב לאיתנו הריני מוסרת לרשותך מגרש לבנות עליו בית־כנסת, ואף בתי שהיא בעלת־מום אני מוכנה להשיאה בנדוניה הגונה לבחור עני ולמדן מבין תלמידי ישיבתך.

אמר הרב:

– מגרש שאת רוצה לנדבו – נקבלוֹ בשתי ידים, אולם בתך – מן הראוי שתשיאי אותה לדוקטור עורך־דין…

(כנ"ל)

12     מעשה בר' יצחק שמלקיש, בעל “בית יצחק”, שדיבר מה בין דורות ראשונים ודורות אחרונים לאהבת־התורה, אמר:

– לפנים אדם מישראל, שהיתה לו בת נאה וכשרה, היה פוסק לה נדוניה גדולה, ובלבד להשיאה לתלמיד חכם; לימים אדם מישראל, שהיתה לו בת שהיה לה מום מעט, היה פוסק לה נדוניה בינונית, ובלבד להשיאה לתלמיד חכם; היום אדם מישראל שיש לו בת שיש לה מום מרובה, פוסק לה נדוניה קטנה והוא משיאה לבור, שיוכל לפרנסה, ובו מתקיים הכתוב: לשוא הכיתי את בניכם – מוסר לא לקחו.

שאלו לו:

– אם כן, הוצרך הכתוב לומר: לשוא הכיתי את בנותיכם?

השיב:

– הוא שאמרו חז"ל: אוי לו לאדם שבניו נקבות.

(כנ"ל)

13     מעשה בר' יצחק שמלקיש, בעל “בית יצחק”, כשהיה רבה של פשמישל, היה שם פוקר ועז־פנים והיה הרב מוכיחו וחוזר ומוכיחו ולא קיבל, קיללו הרב, כי לא יוציא שנתו, ובאמת לא הוציאה. לימים, כשהיה הרב רבה של לבוב, והיה שם פוקר ועז־פנים והיה הרב מוכיחו וחוזר ומוכיחו ולא קיבל, אמרו המקורבים:

– למה לא יקללו רבנו, כאשר קילל את ההוא בעיר האחרת?

השיב:

– דבר זה היה לפני כמה שנים ובינתיים נשתנו עזי־הפנים – לפנים היו שומעים בקולי, אם לא בדבר־תוכחה הרי בדבר־קללה ונתקיימה קללתי; עתה אינם שומעים בקולי לא בדבר־תוכחה ולא בדבר־קללה ואין קללתי מתקיימת.

(כנ"ל)

ובנוסחה דומה על רבנים אחרים, וביותר על רב מרבני הונגריה, שקילל בורים שלא היו צייתי־דינא.

14     מעשה בר' אריה לייב ברוידא, רבה של לבוב, שאמרו לו:

– תמהים אנו על כבוּד רבנו שהוא נאות לסדר קידושין בחתונה, שאורחיה מסבים לשולחן בגילוי ראש.

השיב:

– עד שאתם תמהים עלי תתמהו עליהם, שהם מסבים לשולחן בגילוי־ראש, וקוראים רב לסדר קידושין, ואתם אומרים כי לא אבוא ויוותרו גם על כך?

(מפי גוסטה פרנס)

15     מעשה בקהילת לבוב, שחרדיה דרשו תמיכת־ממון לישיבות, עמדו מתנגדיהם ומיחו בידם, שאמרו:

– הישיבות מוסדות מיושנים הם וסגירתם תקנתם.

עמד הרב ר' אריה לייב ברוידא ואמר:

– טעות היא בידכם. כמונו כמוכם צריכים לישיבות, שאם לא תהיינה ישיבות, הרי אנו נהיה בצרה גדולה – כי מהיכן יבואו לנו תלמידי חכמים, ואף אתם תהיו בצרה גדולה – כי מהיכן יבואו לכם אפיקורסים?

(מפי אברהם כהנא)

16     מעשה בר' יצחק ציף, מרבני לבוב, שבא לסדר קידושין וכדרכו נאם נאום מסולסל בלשון גרמנית נמלצת, והזכיר בדבריו את ר' אריה לייב ברוידא, ראש רבני־העיר, שהיה כאורח באותה חתונה, והזכירו בלשון:

– הקוליגה שלי, הרב ר' אריה לייב ברוידא.

ר' אריה לייב, שלא חיבב גינוניו של ר' יצחק, פלט בכעס:

– מה קוליגה אני לך?

אחר־כך בא ר' יצחק בטרוניה:

– על מה כבודו מעליב בי, הרי כבר נתתי היתר־הוראה לכמה וכמה תלמידי חכמים, ואני בחינת הטופח על מנת להטפיח.

אמר ר' אריה לייב:

– כן, כן, זה נאמר בקטנים.

(מפי אברהם דרום)

השימוש בלשון טופח על מנת להטפיח כפשוטו מצוי וראה, למשל, יל"ג, הכותב על סוכר שנרטב: “ראה והביטה כה – – הנה הככר הזאת כולה משקה טופח על מנת להטפיח” (“קפיצת הדרך”).

17     מעשה בר' יעקב גריל, דרשן בלבוב, שהיה יוצא ונכנס בבתי העשירים המיוחסים שבעיר ודבריו היו נשמעים, ביחוד בעניני זיווג, ואף בשעת בחירת־רבנים היה מראשי־המדברים, וביחוד בימים שהרב ר' אריה לייב ברוידא עמד להתמנות רבה של העיר. והיו לו מתנגדים הרבה. אלה אמרו:

– ר' לייבלה חכם הוא, גדול הוא, מיוחס הוא והוא חתנו של רבנו צבי הירש אורנשטיין, אבל רב צריך שדבריו יהיו מובנים לקהל והוא, בן בריסק דליטא, לשונו ליטאית, עמקי שפה. ואם אנו אין מבינים אפילו מלה אחת, הדיוטות ופשוטי־עם לא כל־שכן.

השיב להם ר' יעקב:

– אם לחשש, שמא לא יבינו דרשותיו, הרי הוא דבר של מה בכך, כי כמה פעמים בשנה דורש הרב, שתי פעמים – שבת שובה ושבת הגדול. ואם אין מבינים את הרב שתי פעמים בשנה – מה?

(מפי הרב ד"ר יעקב נאכ'ט)

18     מעשה בר' יעקב גריל שנתפרסם בשיחות חולין שלו שהיה בהן רוב חידודים של ביקורת, שעוקצם היה מכוון כנגד רבני העיר, מנהיגיה ופרנסיה, ושעה שהיה אומר תורה נמשכו רבים לבית המדרש שדרש בו, בכללם ר' אריה לייב ברוידא, שהיה אז אב בית דין ואחר־כך ראש בּית דין בלבוב. פעם אחת בא וישב לצדו של הדורש ועשה אזניו אפרכסאות. אמר ר' יעקב:

– למברג, למברג, כמה ירדת, כשאב בית דין שלך בא לשמוע תורה שלי בשלוש סעודות.

(כנ"ל)

ה

19     מעשה בר' אברהם מנחם מנדיל הלוי שטיינברג, כשנתקבל רבה של ברודי, היו יריביו מלעיגים עליו על שאינו ממולח ביותר. אמר ר' סנדר לנדא:

– מזלו של רב, אם אינו ממולח, שכן אם ינסה במיקח שוחד, לא יתעוור ולא יתגלה קלונו ברבים, שנאמר: כי השוחד יעוור עיני חכמים, ורבנו אפילו לא ינסה שנאמר: שומר פתאים ד'.

(מפי אבי מורי)

ומרדכי בוכ’נר מביא מעשה ר' איצי וואקסמאן, ראש הקהל בכשאנוב, שנסתמא לעת זקנה, התגרה בו יורשו, ר' אלתר וינר: התעוורת, כי לקחת שוחד; השיב: סימן כי לכל הפחות הייתי חכם, מה שאין כן אתה, שלא תתעוור, אפילו תקח שוחד, כי אתה שוטה. (ספר כזשאנאוי, רגנסבורג, תש"ט, עמ' 174).

20     מעשה בר' אברהם מנחם מנדיל הלוי שטיינברג, רבה של ברודי ששאלו לו:

– כבוד תורתו התיר ארבעת אלפים עגונות, והרי ידוע גודל החומרה בזה, ואיך לא חשש להטיל בנות ישראל לתוך סכנה כזאת?

אמר:

– ראשית, נטלתי עלי כל אחריות בפני בית דין של מעלה, וודאי לי שאצא זכאי מלפניו; שנית, אפילו תמצא בי, חס וחלילה, איזו תקלה, הרי יתרעשו שם ארבעת אלפי מיני הכליזמרים שניגנו בחתונות של העגונות האלו, ומרוב ההמולה יתבלבלו המלאכים המקטרגים ואסתייע בבלבולם ואתגנב לגן העדן.

(כנ"ל)

וענין ארבעת אלפים העגונות שהתיר אותו גאון נחרת בנוסח מצבתו (וראה מאמרו של ד"ר יצחק לוין עליו, “דער מארגען־זשורנאל” ניו־יורק, 19 בינואר 1949).

21     מעשה בר' אברהם מנחם מנדל הלוי שטיינברג, רבה של ברודי, שאמר:

– יודע אני כי אומרים עלי כי אינני ממולח, כשארי הרבנים היושבים בקהילות פחותות מעירנו, אבל מתנחם אני: המקום ימלא חסרוני.

(כנ"ל)

והוא על דרך: המקום ימלא חסרונך (ברכות ט“ז ע”א) וחידודו בכפל ההוראה של התיבה: מקום, כלומר הקדוש־ברוך־הוא, הקהילה הזאת. ור' אברהם אבן עזרא כתב: “כבודי במקומי ואם אשפיל שבתי/ולא אבחר מקום כקלים בגאונם/ אשר המה חושבים היותם ראש מושב/והמושב להם יכסה עלבונם/אני הוא המקום והמקום אתי/ והמה המקום ימלא חסרונם”.

22     מעשה בר' יקיר הנגר, שהיה מלמד שיעור בבתי־הכנסת של בעלי־המלאכה בברודי, ופעם אחת תיקן שולחנו של הרב ר' אברהם מנחם מנדיל הלוי שטיינברג, הניח עליו הרב ספריו ומיד נתפרק השולחן. אמר הרב:

– ר' יקיר ר' יקיר, נראה, כי אתה לומד כמו נגר ועובד כמו רב.

(מפי ר' שמואל קריסטיאמפולר)

והבאתי חידוד זה בספרי: ממחוז הילדות, וכן מביא מ. י. דוף מעשה בר' יונה שהתפאר בחתנו הירשל שהוא מומחה לחזנות וחכם מחוכם, חייך כנגדו ר' לוי הגבאי ואמר: אמת הדבר, אלא כשהירשל שלך עובר לפני התיבה – הכל מודים שהוא פיקח, וכשאתה מזדמן ומגלגל שיחה עמו – אתה נוח לישבע שהוא חזן נפלא (“דבר השבוע”, גל, 175). וראה דרך פתגם מרדכי האלטר: “הוא עמל בחזונו וחוזה בעמלו” (“המימרה בכפר”, עמ' 13, סי' 67) וחידוד זה גיווניו מרובים וכן יל"ג, שהיה לומד בבית המדרש של הקצבים אמר על רבו, כי הוא הלמדן בין הקצבים והנגיד בין המלמדים (וב. כצנלסון דורש אימרה זו על עצמו במכתבו להרב אברהם חן, מולד, חוב' 40).

ונוסח חד ביותר מביא יצחק אשכנזי, אוצרות פ’ון אידישען הומאָר, סי' 143 והוא מעשה בשמשו של החת“ם סופר שהיה מתפאר כפלים: הבעל־בית שלי הוא גאון ודודי הוא עשיר. אמר החת”ם סופר: אילו היית עשיר כדודך ולמדן כמוני היה לך במה להתפאר, עתה שממונך כשלי ותורתך כשל דודך, מה לך מתימר. וראה נוסח דומה נחום חייקין (טאג גל. 13355) והוא מביא מעשה במי שבא לעיירה ואמר, כי הוא חזן ודרשן, עבר בשבת בשחרית לפני התיבה ולפני מנחה דרש דרשה. כשסיים דרשתו שאל את הגבאי: ומה תפילתי ודרשתי בעיניך. השיב הגבאי: אודה, כי נפלאתי על מעשה־הלהטים שבידך – התפללת כדרשן ודרשת כחזן. (שם, גל. 13396). וראה בוריס קאדר מביא דברי אכסנאית לאורח הממעט באכילה: "מה אכילה היא זו? הרי לא יהא בך כוח ללמוד. הרי בקי אתה באותיות השחורות: לאכול כגוי, וללמוד כיהודי (בסיפור: אכסניה, די שטימע, 8 בינואר 1944). וחריפה ביותר היא נוסחה, שמביא מ.א. ויזן חכמה וחריפות, סי' 191 מעשה השוחט שלא היה לו מה יעשה עסק בשענות, והיו אומרים עליו כי אין הוא חריף ביותר בשתי אומנויותיו ואמר מי שאמר: כשהוא שוחט תרנגולת – היא הולכת, כשהוא מתקן שעון – הוא עומד. ובלשוננו נעזר בבדיחה זו, לצרכי פולמוס, קופל שורץ הכּותב: “אנו שלומיאלים נבערים מדעת, תועי דרך ובזבזנים, אנו או אוכלים את רכושם ומבזבזים את הדולארים שאנו מקבלים בשבילם או – אם אנו עושים כבר איזה מעשה – אנו משולים לאותו שוחט ובודק שהיה גם שען לפי אומנותו, שהכל אצלו בהיפוך. הוא שוחט תרנגולת – מיד היא ניצבת על כרעיה והולכת לה, כאילו לא בה טיפל החלף; תיקן שעון – הרי הלה כמו להכעיס עומד” (“הפועל הצעיר”, שנה מ"ב, גל. 21)

וכדרך חידודנו מצוי בלשונות־העמים וכן, למשל, כותב מוריץ הרטמאן בענין האדוביץ; “עליו אומרים החיילים: / הוא דיפלומט גדול / ועל־כך אומרים הדיפלומאטים: / הוא חייל מצוין” (ריימכראָניק דעס פפ’אפפ’ען מאוריציוס, פרנקפורט 1849, עמ' 9). ובדומה לכך המימרה על המשורר דימארא: הוא היה גדול השוטים בין המשוררים וגדול המשוררים בין השוטים.

23     מעשה בר' פייביל רוהטין, רבה של זלוצ’וב, שכשהיה רבה של נאַראַיוב, ראה איש יהודי מפוחם כמראה נפח שמח בו מאד, ושאל לו:

– האם אתה נפח ממש?

השיב:

– לא כי, יש לי צוֹער גוי, אני עומד על גבו והוא עושה.

שאל הרב:

– אם אפשר לעשות מלאכה בידי אחר, מה ראית לבור לך מלאכה של נפח, הרי יכולת בדרך כך גם לבור לך מלאכה של רב?

(מפי אברהם כהנא)

24     מעשה בר' מאיר אראק שכבר ישב על כסא הרבנות בבוצץ ואחר־כך בטרנא, שהן קהילות גדולות, ועדיין נקרא בפי הבריות: הרב מיאזלוביץ, שישב בה תחילה והיא קהילה קטנה. אמר:

– חז"ל אמרו איזהו חכם המכיר את מקומו, דהיינו שהוא גורם שמקומו יהא ניכר – כי מי למשל, היה מכיר עיירה מועטת יאזלוביץ שמה, והנה אך נזדמן בה בן־תורה הכל מכירים אותה.

(מפי ר' דוב ווייסברוד)

25     מעשה בר' גדליה שמלקיש, רבה של פשמישל, שדיבר על אלה הנחשבים שלא כדין גדולים, אמר:

– הוא שאמר הכתוב: ראיתי בני־עליה והמה מועטים, דהיינו ראיתי אלה המוחזקים גדולים ובאמת הם קטנים.

(מפי אברהם כהנא)

והחידוד הוא בכפל הוראה של התיבה מועט (מעט, קטן).

26     מעשה בר' מאיר שפירא, רבה של לובלין, שנזדמן עם חבר־נעוריו, שהניח תלמודו ועשה עושר רב והיה משופע בנכסים הרבה. אמר חברו:

– מאיר, מאיר, זוכר אתה ימי לימודינו כשהיינו ישנים במיטה אחת:

השיב ר' מאיר:

– ודאי שאני זוכר, ואפילו זאת אזכור, כי כל אחד ואחד משנינו היה מתהפך לעבר אחר.

(כנ"ל)

ו

27     מעשה בר' מאיר שפירא שבא לר' ו. אראק, רבה של טרנא, לקיים מצות ביקור חולים ומצאוֹ בשעה הסמוכה לגסיסתו. דיברו על רבם, ר' דוד משה מטשורטקוב, שאל ר' מאיר שפירא:

– יגיד לי כבוד הרב, האם רבנו מטשורטקוב כוחו בנגלה היה גדול ככוחו בנסתר?

אזר ר' מאיר אראק אחרית־כוחו, ישב על המיטה ואמר בהתרגשות:

– מה הוא סח, הרי רבנו היה בעצמו ספר־תורה.

(מפי ר' דוב ווייסברוד)

28     מעשה בר' מאיר שפירא, רבה של לובלין, שנשאל:

– מה ראית לבנות ישיבתך כהיכל־מלכים והרי חז"ל אמרו: כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן.

השיב:

– אמרו חז“ל: הקורא בלא זמרה והשונה בלא נעימה עליו הכתוב אומר: וגם אני נתתי לכם חוקים לא טובים. ותימה היא, מה ענינה של אותה אמירה לאותו כתוב. אלא שאותה מימרה אינה בניחותא: ואני נתתי לכם חוקים לא טובים! אלא בתמיהה: ואני נתתי לכם חוקים לא טובים? ובדומה לכך אמרו חז”ל בתמיהה: כך דרכה של תורה?

(מפי מ.א. גניחובסקי)

והכתוב: וגם אני נתתי לכם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, כשנתפרש כפשוטו נעשה פירושו על דרך גנותם של ישראל וכך חז"ל: מי גרם לי להיות נוטרה את הכרמים – על שם כרמי שלי לא נטרתי; מי גרם לי להיות משמרת שני ימים בסוריא – על שלא שמרתי יום אחד בארץ; סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים ואיני מקבלת אלא על אחד. מי גרם לי להפריש שתי חלות בסוריא – על שלא הפרשתי חלה אחת בארץ; סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שתים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת. ר' יוחנן קרי עליהן: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים (ירושלמי עירובין פ“ה, ה”ט). ושפינוזה נסתייע בכתוב זה כהוכחה לכך, עד מה העם הזה העלה חמת אלהיו עוד מימי מתן תורה (ליבאוויטש, השומע יצחק, מבוא סי' מ“ג, מ”ד וח“ב סי' קי”ז).

וחידודנו מובא במטבע קצר מדי המבליע את העוקץ וראה, למשל, מאמרו של שמואל גרינבוים על ר' מאיר שפירא שנאמר בו בקצרה “פת במלח – נכתב לו בסימן שאלה, תורה בהרחבת הדעת היא מטרתו” (“אויסטראלישע יידישע נייעס”, כרך י"ז, גל. 10), או במטבע ארוך מדי, המעמעם את העוקץ, וראה, למשל, ספרו של בנימין מינץ על חיי הרב וחורבן ישיבתו, שנאמר בו: “אבל איך יעסוק אדם בתורה ובפרט איך יעסוק בחור וילד ואברך בתורה ונפשו עטופה בצער ובדחק ולבו מתכווץ במצוקת הימים ובוכה בחשאי על חולשת הדורות האחרונים שאינם יכולים להתגבר על עוני ורעב וחולי ומדוה. ונמצא הוא הולך ובטל מתורה, מוחו מתרוקן ולבו מתייבש. ותורה שמונחת בקרן זוית מה תהא עליה? וכל זה בא לדורנו מפני שרצו לקיים מאמר חז”ל בקפדנות יתרה. מה שאמרו, כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה. וחשבוהו למצוה, ולא רצו לפרנס לומדי תורה בכבוד ובריווח. ועלתה להם שביטלו את התורה בכלל, כי אין כוחות בדור הזה, שהוא דורם של חבלי משיח, לסבול כל־כך. עד שבא ר' מאיר מלובלין ז“ל ולימד **מאמר חז”ל הנ“ל אין הוא מצוה אלא אפילו.** אפילו חיי צער תחיה, בתורה אתה עמל. ואדרבא אנו מצווין ועומדין מחז”ל באותו פרק ללמוד תורה מתוך ריווח והרחבת הדעת". (“ספר מאיר באהבה”, תל־אביב, תש"ג, עמ' ז').

29     מעשה בר' מאיר שפירא, רבה של לובלין, שביקש לשלוח שלוחים לכרכי־הים, לעורר נדיבי־עם לטובת ישיבתו. נשאל:

– ומה שלוחים דרושים לכבודו?

השיב:

– בענין שלוחים ראשונים, המרגלים, נאמר: שלח לך אנשים ויתורו ולשון ויתורו נשמע כלשון ויותירו, דהיינו אנשים שיקבצו ממונו של ציבור ולא יתנו הכל לכליהם אלא יותירו גם לאותו ענין, שלשמו נשלחו לקבץ.

(מפי אברהם כהנא)

ז

30     מעשה במאיר מוהר, בימי נעוריו שכבר נתמשכל והיה מסייע בידי אביו סופר סת"ם בכתיבת מזוזות. אמר לו ר' משה לייב, מורה־ההוראה ברוזבדוב:

– פנים נאים לשדים אלה היראים ממזוזותיך.

(מפי מאיר מוהר)

31     מעשה בר' דב־בריש ווייס, כשהיה ראש קהילת סטאניסלב מטעם מפלגת המזרחי בא לפניו איש אגודת ישראל שם ואמר:

– ראוי שנעשה סייג לפריצות שפשתה בעירנו ונקפיד על טהרת המשפחה באופן שנסדר פינקס טבילה ונדע אילו נשים משמרות ואילו נשים אינן משמרות דיני טבילה, וידעו כל עם ועדה, כי ראשונות בניהן כשרים ואחרות בניהן פסולים.

ידע ר' דב־בריש ווייס, כי אם הוא מדחה אותו, הרי ההוא עושה דחייתו קרניים לנגח את המזרחי, אמר לו:

– מה אנו כי נפסוק הלכה בדבר כזה, נלך אצל רבנו ונשמע דעתו.

באו לפני הרב ר' דוד הורויץ. שמע אותה הצעה, אמר לבעל־ההצעה:

– אותה פנקס שאתה מבקש לכתוב כבר רמוזה בכתוב: מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, שאמרּ רש"י: רביעותיהן זרע היוצא מן התשמיש שלהם, אלא שראוי לזכור מי אמר אותו כתוב – בלעם. ובכן, רצונך שנעשה מעשה בלעם?

(מפי ר' דב־בריש ווייס)

32     מעשה ברב מרבני טרנוב שנתפס למעט השכלה, היו החסידים אומרים עליו כי הוא יודע לשון לעז ואילו המשכילים היו אומרים עליו כי הוא יודע תורה.

(מפי אברהם כהנא)

ח

33     מעשה במשה שיינברג, שהקים את האהל של הרבי ר' ישראל פרידמן, רבה של טשורטקוב, והוצרך לעשות שינוי־מה והלך לשאול דעתו של הרב ר' מאיר מאירסון, פסק כי מותר לשנות. אמר השואל:

– ומה יהיה, אם אנשי הרבי יבואו בטענות, אולי כבוד רבנו יואיל להודיעם דעתו.

השיב הרב:

– כשם שאני אוהב הרבנים שעיקרם שלוש אותיות ראשונות כך איני אוהב רבנים שעיקרם שלש אותיות אחרונות.

(כנ"ל)

הרבנים – הרב, נים (מלה גרמנית שפירושה קח) והכוונה לרביים שדרכם שהם נוטלים פדיונות וכמה חידודים בזה. רבנותם של רביים נקראת באידיש (בסיומת סלאווית) ראַבעיסטווע והיו הוגים: ראבויסטווע (=גזלה). ושחוק לעצמו רבנים = רע בנים.

34     מעשה בחבורה, ששכרו להם את אולם בטהובן בוינה, להתפלל בו בימים הנוראים, ואחר ערכו בו גם שמחת־תורה, ומרוב הוללות הגיעו לחילול־שם־שמים. אמר הרב ר' מאיר מאירסון:

– אל תקרי בטהובן אלא בית־אַון.

(מפי ד"ר אשר בבלי)

35     א) מעשה בר' מאיר מאירסון, רב־החרדים בוינה, שעמד בפניו אדם אחד וטען לעניותו, באופן שנטל באצבעותיו קצות־מעילו ואמר:

–רואה רבנו, שום דבר שעלי אינו משלי.

השיב לו הרב:

– איני יודע עדיין אם אתה פושט רגל או לאו, אך כבר ידעתי, כי אתה חייב…

(מפי משה שיינברג)

ותיבה חייב הוראתה כפולה: בעל־חוב, אָשם.

*

ב) מעשה בר' מאיר מאירסון, שנקרא לסדר קידושין, הציץ בעומדים תחת החופה ולא ראה זיווגם יפה, כשבא לברכם אמר:

– ס’זאָל זיין צום גטין.

(כנ"ל)

השחוק הוא במשמע אוזן: ס’זאל זיין צום גיטען (־גוטען), כלומר יהא לטובה, ס’זאל זיין צום גטין – יהא לגט־פיטורין.

ט

36     מעשה בר' ישראל סלנטר שבא לקהילה בקהילות גרמניה ואמר להם דברי מוסר. נשאל:

– רבנו, מה לך אומר מוסרך באזני הרחוקים ממך – יהודי גרמניה, מוטב ותאמרם באזני הקרובים אליך – יהודי־רוסיה.

השיב:

– הרובץ תחת משאו ועודו בראשית ההר או באמצעו אין סכנתו מרובה – דרדורו־לאחור, לכל המרובה, כדי מחצית הדרך; הרובץ תחת משאו והוא סמוך לפסגתו סכנתו מרובה – דרדורו־לאחור מלוא כל הדרך כולה. ומה משא סתם כך, משא־עוונות לא כל שכן!

(מפי אברהם כהנא)

37     מעשה בר' ישראל סלנטר, שדיבר על הריפורמה וסכנתה, אמר:

– דרכו של החת"ם סופר במלחמתו באנשי־הריפורמה היתה בחרמות ולא היה בה לעכב התפשטותם. ובאמת, דרך החרמות אין בה מועיל, ולוּ תחתיו הייתי והיו באים אצלי אנשי־הריפורמה ואומרים: רוצים אנו היכל ועוגב בו, והייתי רואה כי אין להניאם ממחשבתם, הייתי אומר: הריני מסכים לכל דרישותיכם, בתנאי שאתם מסכימים לדרישתי האחת. היו שואלים: מה? הייתי משיב: כל היכל כזה תניחו בידי להושיב בו עשרה בטלנים. היו אומרים: כולי האי, אדרבא. ועשרה בטלנים אלה שהיו משכימים ומעריבים לתפילה ולעיוני־תפילה כבר היו מחזירים הכל למוטב!

(כנ"ל)

38     מעשה בר' ישראל סלנטר שנשאל:

– ידענו, כי הגאון מוילנא היה פרוש מהבלי העולם הזה, עד שיצר הרע לא היה לו כל אחיזה בו, אך ידענו, שיצר הרע אינו מרפה מכל בריייה והוא נאחז בקוצו של קוץ, וודאי נאחז גם בו, ועל־כן אני מקשה: מה היה יצר־הרע שבו?

לא ידע הנשאל להשיב, דחה את השואל בקנה:

– ומה, למשל, יצר הרע שבי?

השיב השואל:

– יצר הרע שבך, שהיית רוצה שכל ישראל ישתמדו ואתה במוסרך תחזירם למוטב.

(מפי שלמה שוחט)

39     מעשה במלבי"ם, שראה אברך מעשן סיגריה בשבת. אמר לו:

– ודאי הסחת דעתך ושכחת, כי היום שבת קודש.

השיב האברך:

– לא שכחתי.

אמר המלבי"ם:

– ודאי נעלם ממך איסור עישון בשבת.

השיב האברך:

– לא נעלם ממני.

שאל אותו המלבי"ם:

– אם כן, על שום מה אתה עושה כן?

השיב האברך:

– איני מאמין לא בקדושת־השבת ולא באיסוריה ואיך אעשה דבר שלא כדעתי ומצפוני.

אמר המלבי"ם:

– עכשיו נתחוור לי הכתוב בירמיהו: שבתך בתוך מרמה במרמה מאנו דעת אותי. כלומר שבתך בתוך מרמה, בעניני־מסחר להיות שרוי במרמה – ניחא לך; בעניני־משפחה להיות שרוי במרמה – ניחא לך; בעניני ציבור להיות שרוי במרמה – ניחא לך, ואין דעתך מפריעתך ואין מצפונך מפריעך, אבל כשהדבר נוגע אלי, אלהיך ותורתו ומצוותיה ואיסוריה, הרי במרמה מאנו דעתו אותי – אי אתה יכול לעשות דבר־מה ומיד צצים מפריעים לרוב, דעתך והשקפתך ומצפונך וכיוצא באלה.

(מפי מנחם גלרטר משמו של ד"ר יהודה אבן־שמואל)

י"א

40     מעשה בר' אייזל חריף, שכינס בבית המדרש דחומה את עשירי סלונימא לעשות תיקון חשוב בעיר ועמד לפניהם וביאר להם תיקונו, שחישב בלבו, ופירש טעמיו ונימוקיו. העשירים, אף שידעו, כי ר' אייזל חישב כל פרט ופרט ודבריו ראויים להתקבל כתומם, ביקשו להראות גדולתם ויצאו אחד אחד וערערו ערעורים של תוהו. נשמעה יללת אשה, שביקשה להתפרץ לבית המדרש, כי דבר גדול לה אל ר' אייזל, והשמש עיכב בידה, שלא תפריע את אסיפת־העשירים. רמז ר' אייזל לשמש, שיניח לה שתיכנס, נכנסה ואמרה בבכיה:

– רבי, צריכה אני הטבת־חלום, שכן חלמתי כי בני יחידי היושב ברוסטוב נטרפה עליו דעתו.

היטיב לה ר' אייזל חלומה ואמר:

– חלום שחלמת סימן שבנך יהא עשיר.

שאלה:

– כיצד?

השיב:

– כל העשירים משוגעים.

(מפי ר' משה יצחק וולך)

41     מעשה ברבי ר' אברהם מסלונימא, בעל “חסד אברהם”, שהיה תחילה מלמד בישיבה ולימים כשנעשה רבם של חסידים שוב לא היה נכנס אצל ר' אייזל שהיה ראש־הישיבה. שאל אותו ר' אייזל:

– מילא, חסידיך מאמינים שאתה קדוש, אבל נראה כי גם אתה מאמין שאתה קדוש, ושעל־כן אתה מתגדל ואינך נכנס אצלי.

השיב ר' אברהם:

– ודאי שאני מאמין, שכן מצינו כרי של תבואה הוא חול, אבל אם בא אדם והוציא גרגר ואמר: הרי זו תרומה נעשה קודש.

אמר ר' אייזל:

– אבל הרי חסידיך הם שאמרו אותה אמירה, והרי שנינו: חרש שוטה וקטן שתרמו אין תרומתן תרומה.

(כנ"ל)

והוא נוסח מפורט וחד יותר מכפי המצוי, שנתפרסם בכמה אסופות וראה, למשל, יצחק אשכנזי, אוצרות פ’ון אידישען הומאָר, סי' 111 מעשה בר' אייזל ששאל לו להרבי ר' אברהם מסלונימא, במה הוא רואה עצמו שונה משאר ישראל, שעשה עצמו רבי, והשיב ר' אברהם: עשרה שקים תבואה והעשירי מעשר הרי הוא קודש ושאר תשעה חול, ואמר ר' אייזל: חרש שוטה וקטן אין תרומתם תרומה. והכותרת שם: ראיה מן השוטים!

42     מעשה בקהל־המתפללים בבית המדרש דחומה בסלונימא שהיו נוהגים לחכות בתפילה לבואם של ר' אייזל חריף על שום גדולתו בתורה ויראה ושל ר' מרקל שרשבסקי, שהיה גדול בנכסים ונימוסים, ומעשה ור' אייזל איחר ולא בא, אמר ר' מרקל, כי מן הראוי שלא להמתין הרבה אלא להתפלל. כשלא נשמעו לו, ירד בעצמו לפני התיבה ופתח בתפילה. באמצעה בא ר' אייזל ולאחריה אמר לקהל־המתפללים:

– כל ימי היה קשה עלי על מה אנו אומרים בתפילת־שחרית: שתצילנו היום ובכל יום מעזי־פנים ומעזות־פנים, שהרי אנו מתפללים יום יום ודיינו שאנו אומרים: שתצילנו היום ועל מה אנו מוסיפים: ובכל יום? ועתה ניתרצה לי הקושיה: אפשר שאותו עז־פנים יבוא עלינו בעזות־פניו קודם התפילה.

(כנ"ל)

וענין הפירוש לכפל הלשון: היום ובכל יום מובא, משמו של ר' אייזל, בכמה אסופות, אבל בלא סיפור כנוסחנו, שנשמעת מתוכו אוטנטיות של מעשה שהיה.

43     מעשה בר' אייזל חריף, שהיו מונחים לפניו ספריהם של בני דורו – “משרת משה”, “אילנא דחיי”, “העמק שאלה”, “בית הלל” וספרו של עצמו “עמק יהושע”. אמר:

– ראוי היה לקרוא למשרת משה שיטול אילנא דחיי ויטאטא בו את בית־הלל ויזרקנו העמק שאלה וינוח בעמק יהושע.

(מפי י. טופורובסקי)

י"ב

44     מעשה בר' דוד טבלי קצנלבוגן, רבה של פטרבורג, שיצא כדרכו לחזר על פני ערים ועיירות ולתהות על קנקנם של הרבנים, שרובם נמצאו לו מעוטי־תורה, ובא לעיירה אחת ורבה ריק מתורה. שאל לו:

– תמיהני שכבודו מסתפק ברבנות קטנה ואינו מתרצה לישב על כסא הרבנות בקהילה גדולה כגון מינסק וכיוצא בה.

תמה הרב:

– והרי מינסק מלאה גדולי תורה ובעלי־תריסין וקטנם עבה מכרסי.

אמר ר' דוד טבלי:

– היא הנותנת, מינסק שהיא מלאה גדולי תורה – אין אתה יודע להורות ולפסוק, אתה פונה אליהם ושומע ואינך מכשיל את הרבים, עיירה שאתה יושב בה שאין בה לומדי תורה – אין אתה יודע להורות ולפסוק, ואין לך מי שתפנה אליו ותשמע, על כרחך אתה מכשיל את הרבים.

(מפי אברהם כהנא)

45     מעשה במשגיח בישיבת וולוז’ין שהיה נוהג לדבר לתלמיד שהוא פנוי לשון אתה ולתלמיד שהוא נשוי לשון אתם. משבא לפניו תלמיד היה שואל לו:

– אתה בחור או אתם אברך?

וכן היה שואל לגילם של התלמידים החדשים והיו בהם שהיו גורעים משנותיהם, שהכל יהו תמהים לגודל־בקיאותם. ומעשה במי שגרע משנותיו ואמר:

– בן שמונה עשרה אנכי.

אמר המשגיח:

– תימה, תימה, כשאני הייתי בגילך, כבר הייתי בן עשרים ושבע.

(מפי פייבל מלצר)

וראה על דרך ההחרפה מעשה הצייר שאמר לתלמידו: “עליך להכיר, כי לעולם לא תהיה אמן ממש! אתה כבר בן ארבעים! כשרפאל היה בגילך, כבר היה שלוש שנים מת” (אוניברסוס, בואנוס איירס, 1944, עמ' 92). ופרידריך שטולצה בסאטירה על בריינדלה שנוּט, אשה קטטנית, אומר כי "היו לה נעורי־נצח, כי עוד לפני חמשים שנה היתה בת שמונה עשרה" (“געדיכ’טע אין פ’ראנקפ’ורטער מונדאַרט”, מהדורת 1921,עמ' 211).

י"ג

46     מעשה בר' שמואל מוהליבר, רבה של ביאליסטוק, שבא לעורר עשיר מעשירי־העיר לנתינה, נתן לו נדבה של כך וכך. לשנה חזר ונכנס אצלו ועוררו לנתינה, נתן לו נדבה כאותו שיעור עצמו. הקפיד עליו הרב, שהרי אותו עשיר היה מעשיר מיום ליום והוצרך להגדיל נתינתו. אמר לו הרב:

– עתה נתחוור לי הכתוב בתהלים: הון ועושר בביתו צדקתו עומדת לעד. אדם יש לו הון, דהיינו בית, שדה, אחוזה, אפשר יאמר, כי אין הם טוענים ריווח בעין, שכן בעלי־החובות אינם מסלקים חובותיהם, ואין בידו לתת נתינה גדולה, אולם אדם כמוך, שיש לך לא בלבד הון אלא גם עושר בביתך, כלומר ממון ממש, והוא מתרבה והולך, איך תוכל לטעון טענה כזאת? אלא הכתוב, שכבר ידע טיבך וטבעך אמר: הון ועושר בביתו – צדקתו עומדת לעד, דהיינו צדקה שנתן פעם אחת הוא חוזר ונותנה כשיעורה ואינה זזה ממקומה עד עולם.

(מפי מנחם גלרטר משמו של ד"ר יהודה אבן־שמואל)

ועיקרו של החידוד מיוחס לאחרים וכן במטבע קצר לר' ישראל סלנטר, שהיה אוסף לקמחא דפסחא ובא לבעל־בית ונתן לו סכום של כך וכך, לשנה נתעשר אותו בעל הבית הרבה, וכשבא לפני ר' ישראל נתן לו כאותו סכום עצמו, אמר: עליך הכתוב אומר: הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד (תהלים קי"ב ג').

מובן, כי השחוק הוא בכפל ההוראה של התיבה: צדקה – הקדומה שענינה כמידת־צדק הקרוב למידת חסד, המאוחרת – נדיבות שעיקרה מתן־ממון.

47     מעשה בר' דוד פרידמן, רבה של קארלין, שבא לחתונה, היה שם צדיק של חסידים, בירך את הזוג בזה הלשון:

– והנה סבא אברהם אבינו בא לברככם, והנה סבא יצחק בא לברככם…

לא הספיק לסיים, קפץ ר' דוד פרידמן, שהיה מכלל המתנגדים, הניח ידו על אותו צדיק ואמר:

– והנה בני עשו…

(מפי ש"י עגנון)

י"ד

48     מעשה בר' אברהם יצחק סלוצקי שהוציא את הקובץ “שיבת ציון” עמד ושלחו לרבו, ר' שניאור זלמן באסין, נטל הרב את הספר ועיין בו קצת, ראה כי מחברו קיים בו כללי הפיסוק, כפי הנהוג בלשונות הגויים, השמיט הספר מידו ואמר:

– עוד בנעוריו אמרתי עליו, כי יש לו שרץ במוחו.

(מפי נכדו מנחם גנסין)

49     מעשה בר' יהושע גנסין, ראש ישיבה בפוצ’אַפּ, שבניו הביאו אותו לרופאים בפטרבורג, ראה רחובותיה ההדורים ובתיה המפוארים, אמר:

– נראה, כי גם עשו עשה משהו.

(מפי דוד זכּאי)

ט"ו

50     מעשה בר' מיכל רבינוביץ, כשהיה שותפו של חותנו ר' מאיר היילפרן במסחר ספרים במינסק, שיצא למסעיו והגיע ללידא ובא לפני רבה ר' יעקב יצחק ריינס וקיבלו הרב בסבר־פנים יפות והביאו לאוצר־ספריו ואמר לו:

– ודע, שאין אני מניח לכל ברייה לראות בספרי, אלא כשאני עומד עליו, ואילו אתה אני מניחך שתתבונן בהם כחפצך ואני עצמי נפנה לעסקי.

שאל ר' מיכל:

– מה כבוד הרב ראה בי להעדיפני על כל שאר הברייות?

השיב לו:

– סתם אדם מישראל חשוד על גניבת ספרים, אבל אתה סוחר ספרים אתה והספרים הם לך ענין של ממון ואין ישראל חשוד על גניבת ממון.

(מפי א.מ. הברמן)

ט"ז

51     מעשה בר' חיים עוזר גרודזנסקי, רבה של וילנא, שבא לפניו אברך מפולפל והביא לו חידושי־תורה שלו. עיין הרב בחיבורו ואמר:

– האמן לי, יקירי, שאילו היית מטפל באלמנה עניה או ביתום אומלל וחידשת חידוש של ממש.

(מפי אברהם כהנא)

52     מעשה בבחור־ישיבה, שהחמיץ ויצא ללמוד באוניברסיטה של שווייץ, וכשחזר לעירו וילנה לימי החופשה בא לפני רבה, ר' חיים עוזר גרודזנסקי שאל אותו הרב ללימודיו:

– מה, לומדים גיאוגרפיה?

השיב הבחור:

– לא גיאוגרפיה אני לומד, אלא פילוסופיה אני לומד.

שאל הרב כדרך הלצה:

– ומה עושה שפינוזה?

– פתח הבחור בביאור תורתו של שפינוזה והאריך בביאורו, עד שהרב הפסיקו בשאלה:

– משמע, שהוא מכחיש בהשארת הנפש?

השיב הבחור:

– כמותו כקהלת שאמר: ומותר האדם מן הבהמה אין.

אמר לו הרב:

– נאה נאה, אולם אבקשך, כשתחזור לעיר־תלמודך ותראה שם את שפינוזה תאמר לו, כי הבהמות לא העמידו עדיין שפינוזה.

(מפי ד"ר צבי רודי)

מה עושה שפינוזה – מתפרש לשתי פנים, שכן מאכ’ן פירושו גם עשייה גם אמירה, וכן ויאמר: רש"י מאכ’ט כלומר רש"י אומר. וכפל־הוראה זה הצמיח כמה חידודים.

י"ז

53     מעשה בר' אברהם בורנשטיין מצ’כנוב, שבא לפניו מחבר וביקש ממנו, כי יעיין בחיבורו על מסכת פסחים, עשה הגאון כבקשתו וראה, כי החיבור כולו בוקי סריקי. תוך כדי עיונו אמר וחזר ואמר:

– ברוך הנותן לשכוי בינה…

שאל המחבר:

– מה רבנו בא להשמיעני?

השיב לו:

– אתה בפירושך לכלכת, במחילה, מסכת אחת בלבד, ואילו תרנגול שבביתי כוחו עדיף, שלכלך במחילה, את כל הש"ס כולו.

(מפי אברהם כהנא)

י"ח

54     מעשה בר' חיים פרנקל (המכונה ר' חיימיל דער וייסער כלומר הלבן) רבה של קונוטופ, שהוליך את חתנו ר' אריה לייב האפט, מחבר “דברי טעם” לקהילת קוסוב‘, להכתירו שם לרב. בדרכם סרו הם וחבורתם, חבורת חסידים, לכפר פופובקי ונתרצו ליהודי־הכפר לשהות בקרבם, והסבו ושתו ואמרו דברי־תורה. נכנס הגוי בעל־העגלה ודחק להמשיך מסעם וכשלא נענו לו חזר ודחק, עד שעמד ר’ חיים והיסה אותו בסטירת־לחי. כשעבר עליהם הלילה בשתייה ודברי־תורה, אמר ר' חיים:

– ועתה צריך להשלים עם הערל.

נקרא הערל והושווה במידת יין שרוף. שאל אותו ר' חיים:

– שמע, אם אתה מסכים, שאסטור אותך סטירה אחרת, אתה זוכה למידת־יי"ש אחרת.

השיב הגוי:

– איני מסכים אפילו באלף מידות.

פנה ר' חיים לחתנו ואמר:

– הרי אתה רואה מה בין לכתחילה ובין בדיעבד, לכתחילה אינו מתרצה אפילו באלף, בדיעבד הוא מתרצה באחת.

(מפי נכדו ר' יעקב אמוראי)

י"ט

55     מעשה בר' משה לייב קליבנר, רבה של ברסטצ’קה, שבא לפניו מעשה בתלמיד־חכם שיצא לתרבות רעה וקלקל מעשיו. והתגרה בחברו הבור וירא־השמים וגרם לו ביושים. אמר לו הרב לאותו תלמיד־חכם דברי־תוכחה ולא קיבל, שאמר:

– אפילו בעולם הבא יסייעני יתרוני על אותו בור, כי אבוא שם וידי מלאות, שתלמודי בידי, והוא יבוא וידיו ריקות, שאין תלמודו בידיו.

אמר הרב:

– בעולם הבא תראה, שיתרונך הוא גדול־חסרונותיך, שכן אי־אתה נענש אלא על תלמודך בלבד, שכן ייאמר לך: מילא, אילו בור היית והיינו מוצאים לך זכות והיינו אומרים, שאילו ידעת תורה, היית יודע לתקן דרכך, עתה שתלמיד־חכם היית, אין אנו מוצאים לך זכות, ואדרבה אנו אומרים, כי לפי שידעת תורה, ידעת ממילא לתקן דרכך, אלא שלא רצית בכך, התכבד ושב באמבטי תחתונה שבגיהנום.

(מפי אבי מורי)

ואשר קליינשפיז מעירנו על דרכם של חסידים, שהם אומרים על תלמיד־חכם שסרח: חבל שלמד תורה.

כ

56     מעשה בר' משה אהרן ברדיצ’בסקי, (אבין של מיכה יוסף), רבה של ברשאד, שבניו היו מכנסים בביתו חבורה של צעירים, ולפי שהרב לא היו נכנס לחדרם, לא נשמרו מעישון בשבתות. פעם אחת ביום השבת פתח במקרה את דלת חדרם, ומיהרו המעשנים להסתיר את הסיגריות מאחורי חשני־השרוולים, אך הוא ראה את גלילי העשן, אמר:

– קינדערלעך, איהר לערנט תורה אז ס’גייט אזש א רויך (ילדים אתם לומדים תורה שהעשן מתמר).

(מפי גוסטה פרנס)

והאמירה: סיגייט א רויך (=עולה עשן), ס’גייט א פּאַרע (=עולה אד) נתלות בעשיות הנעשות בחריצות והתלהבות יתירה. ועוקצה של הבדיחה בשימוש המימרה בהוראתה המושאלת מתוך רמיזה על הוראתה המוחשית.

וראה יצחק קצנלסון על בנה של השונמית: “ואם יחלום – חלומו סתר/ואם עולה מאפו עשן –/למת הישן דומה…/אך אדבר נא אל ישן” (הנביא, תרפ"ב, עמ' 138־139)

57     מעשה בר' ישראל אייזנשטיין, רבה של ניקולייב, כשכתב את חיבורו, הכיר מריסי עיניו של מיודעיו, כי הם תמהים על דרך יוהרה שנהג בקראו את שם ספרו: עמודי אש, אמר:

– אין עמודי אש אלא נוטריקון: ע’ני מ’מעש ו’קטון ד’עת י’שראל א’ייזן־ש’טיין.

(מפי עמנואל הרוסי)

כ"א

58     מעשה בר' יעקב מאיר, רבה של ירושלים, שדיבר על שני מסייעיו הרב ר' יוסף פוניז’יל שהיה שרוי עמו בידידות, והרב ר' יוסף הלוי שהיה שרוי עמו במחלוקת. אמר:

– שניהם יוסף, אלא זה יוסף דעת וזה יוסף מכאוב.

(מפי אברהם יערי)

והוא כדרך הכתוב בקהלת: יוסיף דעת יוסיף מכאוב. ליבאוויטש, השומע יצחק, ח“ג סי' קס”ב מביא משמו של מ.ה. ברנשטיין: שני רבנים, ששמם יוסף, דרו בעיר טשרקאס, הרב ר' יוסף דובקין רודף שלום והאחר שהיה חילופו ויקראו אנשי העיר את הראשון – יוסף דעת ואת האחרון יוסף מכאוב.

59     מעשה בר' יוסף רוזין, העילוי מרוגצ’וב, שנשאל בענין חובתם של אכרי המושבות להעסיק פועלים מבני עמם, אמר:

– לפי ההלכה: הידור מצוה עד שליש, ואם עבודת פועלים יהודים עולה יותר מותר להעסיק בה פועלים ערביים.

הגיעו דבריו לאזני הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק, אמר:

– ודאי, שהגאון מרוגצ’וב יודע, מה כתבה התורה, אך ספק הוא, אם יודע, מה כיוונה התורה.

(מפי אברהם כהנא)

ויצחק בן אשר ספיבק מביא מעשה בח.נ. ביאליק שבא לבקר בארצנו והשנה שנת שמיטה ונזדמן לבית מדרשו של הרב קוק והיו שם קצת רבנים שדחקו ברב כי יצטרף גם הוא לחרם על אלה שלא נהגו מנהג שמיטה במקרקעין. אמר להם הרב קוק: וואס ווילט איר פון מיר? איר לויפ’ט נאך א מצוה ווי א גוי נאָך א שטיק חזיר. טוט אמאל אן עבירה צוליב כלל ישראל וועט דאס אויך זיין א קרבן פ’אר גאט, כלומר: מה תרצו ממני? אתם רצים אחרי מצוה כגוי הרץ אחרי נתח חזיר. עברו פעם אחת עבירה לשם כלל־ישראל ויהא גם בכך קרבן להשם (ש. שלום, “דבר”, גל. 8079).

60     מעשה בר' יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שבא לראות בישוב הנקרא על שמו, אמרו לו:

– כבוד וזכות היא לך ולנו שזכינו ויישובנו שמו נאה ביותר – משואות יצחק.

השיב:

– הכבוד ןהזכות לאבי זכרונו לברכה, שקראני כן, שאילו קראני פייביש וזכיתם ויישובכם שמו לא היה נאה ביותר – משואות פייביש.

(מפי אברהם זרום)

61     מעשה בר' יהודה לייב מימון וד"ר יהודה אבן־שמואל שבאו אצל גביר לעוררו על נדבה גדולה. אמר להם:

– תואילו ותמתינו כמה ימים ואמלך בדעתי.

אמר ר' יהודה לייב מימון:

חייב אתה ליתן לאלתר והטעם פשוט: גדולה מצות הנחת תפילין שהיא מדאוריתא ואף על פי כן כשאתה מניחם אתה אומר: לשם ייחוד, וכן גדולה מצות ארבע כוסות שהיא מדרבנן ואף על פי כן אתה אומר על כל כוס וכוס: לשם ייחוד, ואילו מצות צדקה אי אתה אומר: לשם ייחוד, ללמדך כי לענין צדקה אין אתה צריך יישוב הדעת ושאלת עצה מפי אשתך וכיוצא באלה, אלא משנתבעת לה, מיד אתה פותח כיסך ונותן.

(מפי מנחם גלרטר)

62     מעשה ונתגלגל הדיבור על שימוש הלשון הנוהג בליטא, שאדם שנתלכלך בפיח מקשין לו: ומי נתן לך נשיקה. אמר ר' יוסף כהנמן, רבה של פוניביז:

– שרשו של שימוש זה בכתוב: ותשק ערפה לחמותה ורוס דבקה בו.

(מפי דב בן־ליש משמו של אברהם בנאי)

ובכתוב במגילת רות: ורות דבקה בה, ובהברה האשכנזית תי“ו רפה הגייתה כסמ”ך; רוּס – (באידיש וגרמנית) ־פיח. ודרך אחר: מגילת רוס בפירוש רוס־רוסי. ושעשוע מיוחד באידיש דרומית – שאלה: מהיכן שבועז עני היה, ותשובה: ווייל ער איז געגאנגען צוריסן (־צו רות’ן).

63     מעשה בחבורה, שדיברו בענין הכתובים הסותרים זה את זה כגון: למה דרך רשעים צלחה או רשע וטוב לו מכאן, וכפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב מכאן.

אמר הר' ר"מ קלמנס:

– ענין כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב דרשו הדורשים וכך דרשו: כפירים רשו ורעבו – הכפירים כל כמה שיטרפו – הריהם רשים ורזים, הכפירים כל כמה שיזללו – הריהם רעבים, ואילו דורשי ה' לא יחסרו – הכל יש להם, כל טוב – ישנים על גבי הספסל הקשה הרי זה כל טוב, אוכלים תבשיל פעם אחת משבת לשבת – הרי זה כל טוב.

(מפי מנחם גלרטר משמו של ד"ר יהודה אבן־שמואל)

64     מעשה במי שבא לספרית הרמב"ם בתל־אביב וראה כי המקום צר מהכיל את רוב הספרים, שאל:

– והרי ספרים חדשים זורמים ומוסיפים יום יום ומה תעשו בהם?

אמר הממונה ר' שבתי סגל:

– הרי עיקר הספריה חיבוריהם של רבנים ואלה מבינים: ויש ליישב בדוחק.

(מפי ר' שבתי סגל)

כ"ב

65     מעשה ברבה של שוץ (סוצ’אווא) שבא לפניו אחד מראשי הקהילה ואמר:

– לשון הרע מהלכת בעיר כי השפחה המשרתת בבית כבוד רבנו היא מעוברת.

שאל הרב:

– ומאי איכפת לי?

התחיל אותו ראש קהל מגמגם:

– אבל אותה לשון הרע המהלכת בעיר מוסיפה ואומרת, כי השפחה נתעברה מכבוד רבנו.

שאל הרב:

– ומאי איכפת לך?

(מפי ר' פנחס רוזנקרנץ)

וחדה יותר הנוסחה הפשוטה בעם והוא מעשה בסתם בעל בית שאשתו אומרת לו: שפחתנו מעוברת, והוא משיב: זה עסקה שלה; מוסיפה אשתו ואומרת: אבל היא מעוברת ממך, והוא משיב: זה עסקי שלי; מסיימת אשתו ואומרת: אגרשנה מן הבית, והוא משיב: זה עסקך שלך.

וראה מנגנונה של הבדיחה הזאת דרך שימוש אחר, והוא מעשה במי שעובר ברחוב ואומר לעובר־אורח: אדוני, היש אצלך גפרור? משיב ההוא: ומאי איכפת לך? אומר השואל: הייתי רוצה להצית את המקטרת שלי. משיב ההוא: ומאי איכפת לי? (מייסעס אונד שנאַהקעס וכו‘, בודאפשט, עמ’ 135־136).

66     מעשה בישראל עני שנולד לו בנו בכורו ולא היה בידו כדי לפדותו אמר בלבו: אכבד בפדיון־בני את גביר־עירנו שהוא כהן ואתן לו נזמי־אשתי מורשת־אמה שירשתם מאמה זקנתה וזקנתה מזקנתה ולמחרת הוא משיבם לי, כי יודע הוא עניי והוא עצמו אינו נצרך שיהא בהול על רווחים כאלה. כן עשה, אולם יצאו כמה וכמה ימים לאחר פדיון בנו ואין הגביר שולח לו את הנזמים, בא לפניו, אולם הגביר גיחך כנגדו ואמר:

– שאל כל באי עירנו ויאמרו לך, כי כל רווחי שאני מרויח במיקח־ריבית אינם ביושר ואינם כדין, וכדבריהם כן הוא, והנה פעם אחת נזדמן לי ריווח שהוא כיושר והוא כדין, אתה מבקש לקפחו?

חזר העני בפחי־נפש לביתו שנעשה לו כגיהנום, שכן אשתו תבעה וחזרה ותבעה נזמיה שהיו לה מורשת־דורות. הלך העני אל הרב וסיפר לו צרת־לבו, קרא הרב את הגביר ואמר לו:

– שמעתי מעשה הנזמים, ואם לדין הדין עמך, אבל מנהג פשוט הוא שכהנים עשירים, לא כל שכן עשירים כמותך, נוהגים לפני משורת־הדין, נוטלים מה שנוטלים ומשיבים כמתנה לתינוק הנפדה ומוסיפים עליה לשכר־לימוד לכשיגדל.

אמר העשיר:

– איני מחוייב אלא בדין.

אמר הרב:

– אם אתה מתעקש שלא לנהוג לפנים משורת הדין ספק בעיני, אם נהגת כדין.

שאל העשיר:

– כיצד?

השיב הרב:

– ספק הוא, אם אתה כהן.

נתרתח העשיר:

– הכיצד?

אמר הרב:

– נכדו של אדם כמותו, ואהרן הכהן נאמר בו שהיה רודף שלום, ואילו אתה הטלת מריבה בין איש ואשתו, וכשאתה מתבקש להשכין שלום ביניהם, אתה מסרב.

שאל העשיר:

– כבר אמרו חכמינו: אם אמת אין שלום ואם שלום אין אמת.

אמר הרב:

– אבל הם ידעו את הכתוב: האמת והשלום אהבו – דהיינו שכהן עשיר כמותך הנקרא לפדיון הבן חייב קודם באהבת האמת, כלומר, לנהוג כדין, ואחר־כך הוא חייב בשלום, כלומר לנהוג לפנים משורת־הדין.

(מפי אבי מורי)

והוא מוטיב רב־גלגולים וראה אהרן ווייסמאן, שעשאו ענין לנובילה: הכהן, והוא מעשה בעני שלא היה לו כדי פדיון בנו וקרא לגביר־העיר, שהיה כהן, והוא נטל גביע־כסף ונזמי־זהב, וכשבא העני ליטלם, השיב העשיר: “שמע, ודאי נזדמן לך לשמוע על שממוני וכך וכך. הולכי־בטל וסתם רעי־עין מפיצים שמועות, כי ממוני בא לי מגזל, כלומר מריבית קצוצה שאני נוטל על מלוות־ממוני וכיוצא באלה… ועתה צא ולמד גזירה שוה – מן הכספים ההם אין אני משיב לאיש ולא כלום, רצונך שאשיב לך מה שמגיע לי, לכהן, לפי דיני תורתנו הקדושה?… האַ?” (“די צוקונפ’ט”, ניו־יורק, כרך 55, חוב' 8, נובמבר 1950, ונוסח עברי בספרו: הומורסקות).

67     מעשה בקהילה, שהיתה כפופה למרותו של רבי מפורסם והיו גבאיו עושים בה כבתוך שלהם והרב, שהיה מכת־המתנגדים, תורתו אינה מניחתו להכּנע להם ופרנסתו אינה מניחתו להפטר מהם. פעם אחת שלחו אליו הגבאים כמה מצעיריהם בלשון של גזירה שיתן להם היתר־שחיטה. בדקם ומצא כי השחזתם אינה השחזה, נתן בידם אגרת ושילב בה פלפול ארוך וסיומו לאמור:

– ונתחוור לנו מה שאמר הנביא: ההצילו אותם אלהי הגויים אשר השחיזו וגו' ומה שאמר הנביא: אם גנבים בלילה השחיזו דים, ומה שאמר החכם מכל אדם: גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחיז, ושעל־כן תיקנו לומר בתפילת מעריב: והוא רחום יכפר עוון ולא ישחיז, ובזכות זה יקויים בנו דבר הנביא: לא ירעו ולא ישחיזו בכל הר קדשי.

(כנ"ל)

והוא שחוק בכתובים: ההצילו אותם אלהי הגויים אשר השחיתו אבותי (ישעי' ל“ז, י”ב), אם גנבים בלילה השחיתו דים (ירמי' מ"ט, ט'), גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית (משלי י"ח, ט'), והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית (תהלים, ע“ח, ל”ח), לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי (ישעי' י"א, ט'). ומרדכי בוכנר מביא מעשה השו"ב והלמדן שלמה ליפא בוכנר שלמד שחיטה אצל חמיו ובא לר' דוד הלברשטאם, רבה של כשאנוב, ליטול קבלה לשחיטה, בדקו הרב בהשחזה וכתב לו הקבלה ושילב בה דרך צחות: “כיון שניתנה רשות למשחיז עינו מבחין בין טוב לרע” (ספר כזשאנאוו, רגנסבורג, תש“ח־תש”ט, עמ' 176) והוא שחוק במאמרם: כיון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע.

68     מעשה בחבורה, שדיברו על ימות המשיח, שאל מי ששאל:

– בעצם, איני יודע לשם מה לנו מלך המשיח, והרי יש לנו, ברוך השם, מלכים, כפי שאמרו חכמינו: מאן מלכי? רבנן!

השיב מי שהשיב:

– אבל מי שהיה חכם מחכמינו, לפי שהיה חכם מכל אדם, אמר: תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת; וקודם כל אמר: תחת אב"ד כי ימלוך.

(מפי אלמוני)

ולשון הכתוב: תחת עבד כי ימלך (משלי, ל' כ"ב) ולענין השחוק – עבד־אב"ד (אב בית דין) ראה דברי ר' יעקב עמדין שאמר כי הוא מברך: ברוך שלא עשני אב"ד.

כ"ג

69     מעשה בזקן, מיושבי חולון, שהרגיש עצמו חלוש וחשש שעת פטירתו קרובה, ביקש לקרוא לרב. בא הרב ואמר עמו וידוי. כשסיים הזקן, שאל:

– ועתה, רבנו, מה עלי לעשות?

השיב לו הרב:

– נעמט א טרינק בראָנפן און לעבטס ווייטער (־חטוף לגימת יי"ש והמשך לחיות).

(מפי מרת קלרה לנדא)

70     מעשה ברב, שישב בקהילה קטנה והוצרך לצאת לכרך גדול לדרוש ברופאים. ישב שם בביתו של הרב, שדירתו היתה קבועה בקומה עליונה. היו הרבנים בימות החול יורדים ועולים במעלית ונהנה הרב האורח מקפיצת הדרך, ובשבת היו יורדים ועולים ברגל ונאנח הרב האורח לאמור:

– עתה נתחוור לי מאמרם: ישיבת כרכים קשה, שכן כרך גדול בתיו כמה וכמה קומות, והחייב לעלות במעלות הרבות נשימתו מתקצרת ורגליו חוששות וראשו מכביד ומצות וקראת לשבת עונג מה יהא עליה? מה שאין כן עיר קטנה, שבתיה קומה אחת ואי אתה חייב להטריח רגליך בעליה וירידה, ומקום יחיד שיש בו מעלות הוא בית־המרחץ, שאתה מתקין בו עצמך בערב שבת. לעונג שבת אתה עולה מעלה אחת ומשתטח¹ ונהנה מחמימות־ההבל, אתה עולה עוד מעלה אחת ומשתטח ונהנה מחמימות ההבל הגדולה מחברתה, וכן עד המעלה השביעית שחמימותה מרובה ביותר והנאתה מרובה ביותר, וכשאתה משתטח עליה אתה אומר כלשון ההגדה: כמה מעלות טובות למקום עלינו.

(מפי פייבוש בקר)

והשחוק הוא בהחלפת ההוראה של התיבה: מעלה – מוחשית כמעלות הבית, ומושאלת כמידה טובה, כיתרון. והעירני מאיר מדן על מחקר, של האראלד סהלין: צור טיפּאלאגיע דעס יאָהאננעסעוואנגעליומס (יצא בשוידית ב־1950 על ידי אוניברסיטת אופסלה ובגרמנית בהוצאת הרסימוביץ בליפסיא) ובו נאמר: בפולחן הפסח נמנו כל “המעלות הטובות למקום עלינו”, כלומר לבית המקדש, שאלהים ברא לרגל הגאולה ממצרים. וההערה מסבירה: “חמש עשרה מעלות מעזרת הנשים לחצר בני ישראל”. לאמור המחבר, המתרגם ענין כמה מעלות טובות למקום עלינו בלשון: שענע שטופ’ען צום פלאטץ הינאוף, רואה את המעלות לא מידות טובות, אלא מעלות־בית ממש, כשם שהוא רואה את המקום לא ככינוי של כביכול אלא כמקום ממש, מקום המקדש. ואעיר כי אפשר ואותו בלבול נצמח לו לחוקר מתוך שנתגלגלה אליו דעתו של ר' מאיר איש שלום כי פרק כמה מעלות טובות היו מזמרים בהבאת הביכורים ונדרשה לו כדרך שנדרשה. על כל פנים זוהי דוגמה מצוינה לבורות המבשילה הומור־שלא־במתכוון.

71     מעשה באדם שבאו עליו יסורים קשים, והם יסורי כרס ואצטומכא, והבהילו בני־משפחתו רופאים לבדוק בו, אך כל תרופותיהם ללא הועיל, שאמרו:

– טרחנו והוצאנו כל שמץ שבכרסו, וספק בידנו אם נשתייר בה משהו מן המשהו, אך מה נעשה וחליו חולי וייסוריו יסורים ואין בידנו להושיע.

נואשו בני המשפחה מן הרופאים והניחו את החולה בחליו עד שנזדמן לביתם פיקח מפוקח והתחיל חוקר ודורש מפי החולה מה רוגזות וטינות היו לו, שכן ודאי היה לו, כי רוגזת־סתר היא שהביאה עליו כל אותה צרה. העלה, כי החולה, שהיה תלמיד חכם, התקין עצמו לקשור ברבים פלפול גדול ועיכבו בידו, אמר אותו פיקח בלבו, כי אותו פלפול הוא־הוא אותו שמץ העצור במיעיים ופליטתו תיקונו. כינס חבורה גדולה וציווה לחולה לומר פלפולו וכשאמרו נעלמו חליו ויסוריו כלא היו. שאלו לו לאותו פיקח:

– רופאים גדולים לא ידעו ואתה ידעת, הכיצד?

השיב:

– חולי זה אינו כתוב בספריהם אלא בספרינו, וחכמינו הם שנתנו בו סימנים בלשונותיהם: ספי ליה כתורא, מילא כרסו ש"ס ופוסקים, תורתו עצורה במיעיו…

(מפי משה שלמי משמו של ר' צבי פרץ חיות)

ויעקב שמואל טויביש מספר מעשה חסידים הנוסעים לשבועות לרבם בבלזא ואחד מהם מעורר את בנו להראות כוחו העצום בתורה, הכל מתפעלים, חוץ לאחד ישיש המספר להם מעשה באברך שהיה מופלג בפלפולה של תורה וחלה חולי משונה ועיקרו בעבוע־מיעיים וכל הרביים לא יכלו לרפאו, עד שהובא פרופיסור מברלין שכבר ריפא חולה כזה. בא הפרופיסור והתחיל חוקר ודורש מפי החולה לאשתו, משפחתו, עסקיו והעלה, כי קודם שחלה הוא, האברך, חלה חמיו והרופאים התיאשו מחייו, אבל בעזרת השם נתרפא, והנה באותם ימי־היאוש התקין הוא, האברך, במחשּבתו הספד לחמיו והוא הספד שדרך פלפולו הפלא ופלא. הבין הפרופיסור, כי אותו פלפול שלא נאמר ברבים הוא המבעבע במיעיו ומוריד חייו לתוך סכנה. גזר הפרופיסור, כי החולה חייב לומר אותו הספד בפני קהל ועדה וכך הוה: קהל העיירה נתכנסו בבית המדרש והשמש העלה אור הנברשות והאברך הספיד את חמיו החי ומשאמר הספדו שהפליא הכל בחריפותו – פג חליו וסרה סכנתו, והפרופיסור, שלא הבין אותו פלפול, פסק: הרי הטינופת שהיתה מוכרחה לצאת מתוכו (“טאג”, גל. 12,897). סיפור המעשה מביא ממרחק לחמו ותולה את הרפואה בשיטת הפסיכואנליזה, ואילו הבדיחה נשארת בבית – ותולה את הרפואה במימרת חז"ל.

וראוי להעיר כי בגרמנית מצויה אמירה: איינען שולזאקק געפ’רעססען האַבען, כלומר לאכול שק (־ילקוט) בית ספר, והוא כדרך האמירה: ביכ’ער פ’רעססען, כלומר לאכול ספרים, והכוונה למי שבלע את כל חכמת בית הספר. מורנר בשעלמענצוכ’ט שלו מלעיג על אלה ששהו באולפנות גבוהות לשוא. שם הפרק: איין שולזאקק פ’רעססען, ופתיחתו: דאַס לאטיין האב איך פ’ערגעססען/וויוואהל איך איינען שולזאקק פ’רעססען, כלומר לטינית שכחתי, אף שאכלתי שק־בית־ספר (ראה בורכהרט־ווסטמאן, 1925, עמ' 426).

72     מעשה בקהילה מקהילות רומניה, שביקשה למנות רב והיו שלוחיה מחזרים על פני קהילות שונות עד שנמצא להם רב כטעמם. חזרו השליחים וכינסו את אנשי הקהילה ואמרו:

– רב זה שמצאנו, יש בו הרבה יתרונות ואין בו אלא חסרון אחד: הוא מאריך בתפילה, גם בשמונה עשרה גם בקריאת שמע, ועד שהוא לוחש עושה שלום במרומיו או קורא ה' אלהיכם אמת, הקהל עשוי לנפוח נשמתו.

התחילו מדיינים באותו ענין וכמעט שהיו מוכנים שלא לקבל אותו רב, אלא שהפיקח שבהם עמד ועשה פשרה, לאמור:

– בענין שמונה עשרה ראוי שנחכה עד שהרב יסיים, שהרי אפילו רגליו ברזל סופו עוקרן על כרחו, אולם בענין קריאת שמע אין ראוי שנחכה כי אם נחכה לאמת של הרב, מי יודע כמה ימים ושנים אנו עשויים לחכות?

(מפי אברהם כהנא)

ומ. קפלן מביא משמו של הרב ר' חיים שלום ויטלס שאמר: על שלושה דברים העולם עומד ומחכה לו לרב – על האמת: בשעת קריאת שמע כשהקהל מחכים עד שהרב יאמר: (ה' אלהיכם) אמת; על השלום בשעת שמונה עשרה עד שהרב יאמר: עושה שלום וכו'; ועל הדין פעמים עד שהרב יפסוק דין כהלכתו (קענעדער אדלער, כרך 45, גל. 40). ותוספת השחוק בכפל ההוראה של התיבה: עולם – א) כפשוטו ב) קהל.

73     מעשה בחבורה שדיברו על הרבנים וחובתם לקהל, שאל מי ששאל:

– מה טעם הרב, הדורש לפני הקהל פעמיים בשנה, דורש דווקא בשבת הגדול ובשבת שובה?

השיב מי שהשיב:

– בשבת הגדול הוא דורש, שהקהל יראו שמא הוא גוי ויוכלו למכור לו את החמץ; בשבת שובה הוא דורש שהקהל יראו, שמא הוא בור והוא ראוי לכפרות.

(מפי יצחק צימרמן)

כ"ד

74     מעשה במועמד לרב־נאורים, שלמד במכללת פראג, כדי לזכות, כחובת כהונתו, בתואר דוקטור לפילוסופיה. התקשה הדיקן פרופיסור קראוס לזכותו בתואר זה, שכן ידיעתו של אותו תלמיד במסכת זו היתה קלושה ביותר. שאל לדעתו של פרופיסור שווארץ, רבה של פראג־ליינברגה, השיב לו הרב:

– אילו ביקש ההוא לילך להיידלברג ולכבוש את הקתדרה־לפילוסופיה של קונו פישר ולהורות מעליה – ודאי שהפילוסופיה שלו אינה מספיקה, אולם עתה שהוא מבקש לילך להיות רב ומטיף בקהילה קטנה כמו דוקס או בריקס והטוב שבשומעיו הוא ראש הקהל שעסקו מסחר מכולת או אריג וקצת גידול חזירים בחצרו – ודאי שהפילוסופיה שלו מספיקה.

(מפי אברהם כהנא)

75     מעשה ברב־נאורים צעיר שבא לפני רב־נאורים זקן ושאל לו:

– הרי כבוד הרב בעל־נסיון, יואל להדריכני בעניני הטפה – על מה ראוי לדרושּ?

השיב לו:

– איבר אללעס אבער ניכ’ט איבער צוואנציג מינוטען (על הכל אך לא מעל עשרים דקה).

(מפי יצחק צימרמן)

ובמקור השחוק הוא בכפל־ההוראה של התיבה איבער – 1) על אודות, 2) יותר מכך וכך.

76     מעשה באשה שבעלה מת עליה ובאה לפני הרב המטיף וביקשה ממנו, כי יואיל לבוא ללוית בעלה ולקשור עליו הספד. שאל לה:

– מה הספד את מבקשת?

לא הבינה שאלתו, הסביר לה.

– כלומר אם את מבקשת הספד בלי דמעות או עם דמעות, שכן עד עשרה מאַרק – אין קולי רועד, אולם מעשרה מאַרק ואילך – קולי רועד והולך…

(מפי אברהם כהנא)

ובכמה לשונות נפוצה הלצה בענין נגינת האבל בלויה של נוצרים וכן, למשל פזמונו של יוסף ו. גרונרט מעשה באדם שמתה עליו דודתו שהניחה לו נחלה גדולה והוא מבקש לסדר לה לויה הגונה ויעלה מחירה כאשר יעלה. תחילה הוא שואל מפי הממונה כמה יעלו שלושה שירים, ומרש־אבל ארוך בשיתופה של כל התזמורת וכשהוא שומע שלושים זהוב, הוא מהרהר בלבו, כי בסכום זה יש בידו לקנות חזיר גדול ולפטמו כל ימות החמה, רואה הממונה כי אין הוא נוטה להוציא סכום כזה הוא מציע לו חצי־תזמורת שיעלה עשרים זהוב, ואף הצעה זו נראית לו גדולה, שעל־כן רואה הממונה להציע נגינה של שתי חצוצרות־קרן בששה זהובים, שואל האיש: וכמה יעלה בחצוצרת־קרן אחת (דונורדיסטולן, הלצות בדיאלקט לייטמריץ־אאַוּשא, דוכס, 1909, עמ' 33־35).

א

77     מעשה בר' אלימלך, רבה של ליז’נסק, שישב ולמד, באה אשתו והגישה לו כוס תה, נטלה ושתה. חזרה ובאה אשתו. הביאה לו סוכר. ראתה שכבר שתה, שאלה:

– וכיצד שתית בלא סוכר?

השיב:

– התה היה מתוק בלא סוכר.

למחרת באה אשתו והגישה לו תה ולא הביאה סוכר. לשעה חזרה וראתה שלא שתה, תמהה על כך, אמר שהוא מחכה לסוכר. אמרה:

– והרי אתמול אמרת כי התה מתוק בלא סוכר.

השיב לה:

– אולם אין אני אוהב מתוק יתר מדי.

(מפי יהודה יערי)

78     מעשה בר' לוי יצחק מברדיצ’ב, שבא בליל כל נדרי לבית הכנסת וראה קהל־המתפללים שרויים באימה ומרה שחורה, ועמידתם כפופים ושחוחים, קרא אליהם לאמור:

– וואס שרעקט איר אייך, ביי א גזלן אין די הענט שטייט איר איין? (מה לכם מתיראים, האם בידיו של גזלן אתם נתונים)?

(מפי מנחם גלרטר משמו של ר' יהודה אבן־שמואל)

79     מעשה בר' אברהם יהושע השיל מאפטא שסיפר לר' ברוכ’ל ממז’יבוז על חתונת בנו והפליג כדרכו בגוזמאות, אמר:

– כשבאו הסארוורים להתקין את הסעודה טרפו ביצים מרובות כל כך, שקליפותיהן נעשו גשר מוצק על גבי הנהר, וכשבאו ללוש את הבצק לא היה להם מקום לשטחו ופרשו אותו על כל גגות העיר ונגרר עד הגדר; וכשבאו המחותנים לכבדו במתנת־דרשה נתנו לו, פרווה, ששערותיה היו ארוכות כל־כך, שנכנס בהן קוזאק על סוסו ורמחו והם נבלעו בהן ולא נראו כל־עיקר, ועם זאת היתה אותה פרווה עדינה כל־כך, שניתן לקפלה ולהכניסה כולה בתוך מחצית קליפה של אגוז.

חסידים, שהיו באותו מעמד סבורים היו, כי הרבי ר' ברוכ’ל יקפיד על הגוזמאות, אבל הוא אמר:

– ער האט א גילדען גיוועכ’טעל אויף דער צונג (־יש לו משקולת־זהב על לשונו)

(מפי ר' דב־בריש ווייס)

ב

80     מעשה בר' ישראל נתן בריקנשטיין, שבא לפני צבי לוביאניקר לבקש סיוע לבנין המקוה בבית־הכנסת יבנה בתל־אביב, אמר לו:

– אם אתה מסייעני בדבר זה, הריני נותן לך חצי עולם הבא שלי, וכדי להבינך גודל המכירה הזאת אספר לך מעשה בר' מאיר’ל מפרומישלאן שבא לפניו עני ואמר לו: רבי, שלוש בנות בוגרות בביתי ואין הן לא צעירות ולא יפות, ואם איני משיאן הן מזקינות בבתוליהן ולא אזוז מביתך עד שאתה נותן לי עצה הוגנת. הרבי ר' מאיר’ל, תחילה עשה עצמו מתרעם על טרדנותו של אותו עני, ואחר־כך שאל: ומה פרנסתך? השיב העני: מסחרי שערות דבר אחר שאני קונאן בכפרים ומביאן בעגלתי לעיר ומוכרן. אמר לו: וכמה סחורה יש בידך? אמר: כדי עשרים ריינוש. אמר ר' מאיר’ל: טול סחורתך זו והסיענה בעגלתך ללבוב ושם תמכרנה ובפדיונה תקנה שמה כל סחורה, שיציע בפניך מי שיציעה בראשונה. עשה העני כדברי ר' מאיר’ל, נסע ללבוב ומכר סחורתו, נטל פדיונה, ארבעים ריינוש, ושוטט בעיר, שמא יציע לפניו סוחר סחורתו ויקננה. אולם לפי שעני מלבושיו עניים לא נבהל עליו כל סוחר, והנה כבר החשיך היום ואין העני יודע מה יעשה. מרוב יאושו עמד בפני בית־מסחר מפואר והביט בסחורות שבחלונו, יצא הסוחר, עשיר ובעל־בשר, וראה את העני, ביקש לשטוֹת בו ושאל: ניכר, שאתה מתאווה לסחורתי ומבקש לקנותה? השיב העני: אמת הדבר, הריני מוכן לקנות מה שתציע לפני. חזר הסוחר והציץ בבגדי העני, אמר: באמת יש לי סחורה נאה בשבילך, עולם הבא שלי. השיב העני: אבל כל הוני ארבעים ריינוש. אמר הסוחר: מוטב. נטל העשיר ארבעים ריינוש, וחילקם מיד בין משרתיו, ונתן לעני פתק כשטר־מכירה. נפטר העני לדרכו והסוחר ומשרתיו התנדנדה כריסם מרוב צחוק. אולם עד מהרה פג צחוקו, כי משנתפשטה השמועה על מכירתו, בא אצלו הטוב שבידידיו ואמר לו: ממה נפשך, אתה כופר בעולם הבא, נמצאת נוטל ממון ואינך נותן סחורה, סימן שאתה רמאי, ומה שעשית היום באותו עני תעשה מחר לזולתו – ומי קונה יעשה עסקים עמך; אתה מאמין בעולם הבא, נמצאת נותן סחורה יקרה ומקבל ממון מועט, סימן שאתה סוחר שוטה וסופך פושט את הרגל– ומי סוחר יעשה עסקים עמך. חזר אותו עשיר לביתו, מצא דלתו נעולה, ואשתו, שיראת־שמים היתה צועקת מעֵבר לפתח: או אתה מביא אותו פתק או אתה מביא לי גט־פיטורין. לא היתה ברירה בידו והתחיל משוטט בחוצות לבוב ואכסניותיה, עד שמצא לאותו עני והתחנן אליו, שיחזיר לו הפתק והוא ישלם לו כפל־כפליים. סירב העני ואמר: נסע לרבי ר' מאיר’ל, וכדבריו כן יהיה. הסכים אותו סוחר על כרחו ונסעו באותו לילה לפרומישלאן, וכשבאו לפני ר' מאיר’ל פסק, כי הסוחר חייב ליתן לו לעני כל צרכי־החתונה של שלוש בנותיו. קיים הסוחר את הפסק ונתן לו לעני כמה אלפים ריינוש והוא השיב לו את הפתק. פנה ר' מאיר’ל לאותו סוחר ואמר: עכשיו אתה רואה מה יקר הוא עולם הבא, ופנה לאותו עני ואמר: עכשיו אתה רואה, מה מתוק הוא עולם הבא.

(מפי ר' ישראל נתן בריקנשטיין)

ענין מכירת עולם הבא מתפרד לשני ראשים – האחד, כשהמוכר הוא קל ופוקר ומכירתו דרך ליצנות, והמוטיב הזה כמה פנים לו בבדיחה; והאחר, כשהמוכר הוא ירא ושלם ומכירתו לשם מצוה, ובסיפורנו נאחדו שני הראשים. כדוגמה למכירת עולם הבא בדורות אחרונים ראה מעשה הרב ר' חיים אלעזר וואקס, בעל “נפש חיה” – בימי בצוֹרת בארצנו כתב הרב לגביר אחד, שינדב סכום הגון, אמר הגביר כי הוא מוכן ליתן עשרת אלפים רובל, אם הרב ימכור לו חלק עולם הבא שלו בשטר־מכירה, והרב נענה לו, וקיבל הסכום וקנה צרכי מזון, כדי שתי אניות, והרבה שנים היו מזכירים בירושלים את הווארשעווער בעבלאך (=שעועית וורשה). מעשה זה נשמע כאגדה, אבל ר' ישראל דוד בית־הלוי, במונוגרפיה שלו על הרב, מביא מכתב, שבו הוא מזכיר בפירוש: “לאיש אשר מכרתי חלק בתורה ונתן לי סך מסויים” (תולדות רבי חיים אלעזר וואקס, הרב מקאליש ופיוטרקוב, תל־אביב, תש"י, עמ' 104 ואילך).

והמוטיב מצוי גם על דרך תפיסה משכילית וראה מה שמביא ד"ר שמעון איינהארן והוא מעשה באד"ם הכהן, כשהיה מפקח בבית המדרש לרבנים בוילנא, שמע תלמיד מוכר לחברו את חלקו לעולם הבא בשכר כעך. שלח לקרוא את המוכר וייסר אותו בדברים: הכיצד, הוצאת מחברך בהונאה כעך, ללא מתן תמורה? (ידע עם, חוב' ז’–ח‘, עמ’ 27). ולענין מכירה סתם ראה מה שמספר שלמה ביקל מעשה בקבוצת עתונאים ברומניה שנתבעו לדין על שרצו למכור את המדינה לגרמנים, ויצא פסק דינם באופן, שהעתונאים הרומנים שבהם נענשו בחמש שנות מאסר, והעתונאים היהודים שבהם נענשו כפליים. היו רבים תמהים ורוגזים על ההפלייה, אמר ה. סט. שטריימאן: היהודים טעונים עונש כפול, כי חטאם כפול: לא די שרצו, כמו הרומנים, למכור את המדינה, היו גם רמאים, שכן ביקשו למכור מדינה שאינה שלהם (עסייען פ’ון יידישן טרויער, ניו־יורק, 1948, עמ' 83)

ומחודד ביותר הוא המוטיב בנוסח שמביא יהושע זינגר משמו של ר' מאיר שפירא, רבה של לובלין, שבא לפני גביר לעוררו לצדקה גדולה לטובת בני עניים בתלמוד־תורה והגביר אמר, כי הוא מוכן ליתן כמה שהרב ידרוש ממנו בתנאי שהרב ימכור לו חלקו בעולם הבא. השיב הרב: ניחא, אמכור לך כל עולם הבא שלי ולא אניח לעצמי אלא החלק המגיע לי על כך שמכרתי את עולם הבא שלי לטובת ילדי עניים בתלמוד תורה. (דער אידישער זשורנאל, גל. 13584).

81     מעשה בר' מאיר’ל מפרומישלאן, שנמאסה עליו קללנותה של אשתו, אמר לה, שסתימת־הפה יפה לה, ומיד ניטל דיבורה. פעם אחת היו לו הרהורי־תשובה וביקש ליסר עצמו בשמיעת־גידופים, הלך עם משמשו לנחתום, שישן אחרי ליל־עבודה קשה והעירוֹ, ננער הנחתום וקילל את הרבי. אחרי שעה קלה חזר ונרדם הנחתום, חזר הרבי והעירו, חזר הנחתום וקילל את הרבי. אך קללותיו נראו לו לר' מאיר קלושות, וכשחזר לביתו, נאנח ואמר:

– אוי אוצר יקר כזה היה לי בביתי וקיפחתיו במאמר־פי.

מיד נעשה לו נס ואשתו חזר דיבורה אליה ופתחה פיה בקללות נמרצות, ור' מאיר שומע ואומר:

– מחיה נפשות, מחיה נפשות!

(מפי נפתלי פרשטנדיג)

82     מעשה בר' מאיר’ל מפרומישלאן שישב בחבורה של חסידיו והיתה דעתם בדוחה. נתן עינו בבקבוק הגדול שעמד ריק על השולחן, ביקש לרמוז לחסידיו כי ימלאוהו שכר, אמר:

• מדאוריתא בביטיל בעלמא סגי ולדברי חכמים צריך ביר.

(מפי מרדכי דייטש)

והיא הלכה לענין ביטול חמץ וביעורו, והטיל שחוק כפול: תיבה ביטול נתחלפה בתיבה ביטיל (־בוטיל) שפירושה באידיש צלוחית גדולה, ותיבה ביעור נחלפה בתיבה ביר שפירושה בכמה לשונות שיכר.

83     מעשה בר' שלמה קלוגר ובנו ר' אברהם בנימין, שסעדו אצל הרבי ר' מאיר’ל מפרומישלאן. כיבד אותם הרבי עצמו ­– תחילה העמיד לפני ר' שלמה קערה של חמיצה ושתה אותה מניה וביה, אחר העמיד לפני ר' אברהם בנימין קערה של חמיצה שבזק לתוכה טאביקי של הרחה, וזירזו:

– אכול, בני אכול.

אמר ר' אברהם בנימין:

– אי אפשר.

אמר ר' מאיר’ל:

– מי שאינו יכול לאכול חמיצה מעורבת בטאביקי, אינו יכול להיות רבה של ברודי.

(מפי ר' דוד ווייסברוד)

החידוד הזה חבוי בו הד הפגישה שבין המגיד ר' שלמה קלוגר ובין ר' מאיר’ל מפרומישלאן והמגיד מזכירה בהספדו של ר' מאיר’ל: “והנה דין גמרא שהרהיבוני רעיוני להתקרב אליו בחיים חיותו וזכיתי לראותו פעמיים כראות פני אלקים­ – ­– לפי גדלו ומעשיו היה ראוי להיות מפורסם יותר ויותר, אך פשטות שלו וענווה שלו גרמו שלא הבינו הכל גדלו” (“מאיר עיני חכמים לסליחתו”). וספק בעיני, אם ר' אברהם בנימין היה באותו מעמד, על כל פנים הוא עצמו מספר על פגישה זו שהיתה בעיירה פאמאָרין, מפי איש אחר שהיה עד ראייה לה (“עשר עטרות”, מערכה ה‘, אות כ’). וכן חבוי בחידוד שלנו הד היסורים שבאו על ר' שלמה קלוגר מידי תקיפי ברודי, והוא הד שנתגלגל עד דור אחרון וראה מה שכותב בזה יהודה לייב לנדא: “רב זקן בברודי, שנקרא סבא קדישא ורבן של כל בני הגולה הודח מכסאו ויהי בסוף ימיו חסר לחם מפני שלא נכנע תחת הפרנס העשיר, וכל מעריציו לא מצאו די כוח לפרנס אותו” (וידויים, עמ' 4).

84     מעשה בר' מאיר’ל מפרומישלאן, שהסב עם חבורה גדולה של חסידים ואנשי־מעשה ואורחים בליל־הסדר, והיו הכל משתוקקים לחידושי־תורה שלו, אולם כשהגיעה שעתם, ציוה ר' מאיר’ל לאורח עני, שיאמר תורה. עמד אותו עני, נבוך ומבולבל, וגימגם בלשונו:

– רבותי, סדר־הפסח הוא: קדש ורחץ, כרפס וכו‘. קדש­– מלמד שנהא מקדשים עצמנו בקדושה ובטהרה, ככתוב קדושים תהיו וגו’; ורחץ ­– מלמד שנהא רוחצים ומנקים עצמנו מעוונותינו, ככתוב: רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם; כרפס ­– מלמד שנהא נוטלים כר ונשב מסובין כבני חורין, ונהא נוטלים פת, היא המצה השמורה…

הפסיקוֹ אחד ממקורבי הרבי:

• אתמהה, כרפס כתוב בסמ“ךו…בתי” ואתה מפרשו

נתן הרבי ר' מאיר’ל עין מוכחת באותו מקורב:

• לא דייך שאותו עני מעומס דקדוקי־עניות, אתה בא להעמיס עליו דקדוקי־לשון?

(מפי ר' חנוך שכטר)

85     מעשה בר' מאיר’ל, הרבי מזבורוב (נכדו של ר' מאיר’ל מפרומישלאן) ששמע, כי בנו, ר' ישראלצי, עלה על כסא־רבנות ונאנח הרבה. שאלו לו:

– בנו זכה לכבוד ורבנו מצטער?

השיב:

– אילו בני נעשה רבי כמותי, שעיקר עשייתו, שבאה לפניו אשה ונותנת לו פדיון, מטבע של כתר או שני כתרים, ומבקשת ממנו, כי יתפלל עליה והוא נוטל הפדיון ומתפלל, ולפי שהוא בטוח שעשה את שלו כהוגן הוא יודע, כי¹ יצא ידי חובתו ­– לא הייתי נאנח; עתה, שבני נעשה רב, שעיקר־עשייתו, שבאים לפניו בעלי דין ועליו לפסוק כהלכה והוא חייב לדקדק כחוט השערה שתלויים בו הררים, ואפילו הוא בטוח, שעשה את שלו כהוגן, אין הוא יכול לדעת אם יצא ידי חובתו, לא כל שכן אם אינו בטוח בכך ­– הריני נאנח ונאנח.

(מפי ר' בנימין)

ג

86     מעשה ברב מתנגד, שביקש לישב על כסא־הוראה בעיירה מעיירות־ליטא. אמרו לו:

– חסידי ליוּבאַוויץ אנו ואין אנו מקבלים רב אלא בהסכמתו של רבנו.

– נטל אותו רב צרורו ונסע אל ה“צמח צדק”, מצאו יושב ולומד ובחדר אין כסא לישב עליו. היתה לו חולשת הדעת, אמר:

– אולי יצוה רבנו להביא כסא, כי יש לי מיחוש, והייתי מבקש לשאול על פשט שאינו מחוור לי.

עמד הצמח צדק על רגליו, זקף בו עיניו ואמר:

– אדם, ולו שתי מתנות יקרות כאלה ­– יש לו מיחוש ואינו מבין פשט, מסוגל להיות רבי, וכהונה של רב למה לו?

(מפי א.מ. גניחובסקי)

87     מעשה בר' שלום רוקח, רבה של בלזא, שאמר:

– שלושה זקנים שנאה נפשי ­– חסיד זקן, חייל זקן, סוס זקן. חסיד זקן ­– מה דרך היא לאדם שיכתת כל ימיו את רגליו לצדיק, מוטב שיהא בעצמו צדיק; חייל זקן ­– מה טעם הוא לאדם שיהא כל ימיו חייל ­– מוטב שיהא בעצמו מפקד; סוס זקן ­– לך לאהוב סוס, לא־כל־שכן זקן.

(מפי אברהם כהנא)

88     מעשה בהרבי ר' שמעון מירוסלב, שבאה לפניו אשה ומסרה לו פתקה וצירפה לו אסימון ומתוך שסומא היה לא הרגיש בכך. כשהעירו אותו על כך, אמר:

– האשה סבורה, כי רימתה אותו, ובאמת אני שרימיתי אותה ­– כי היא נתנה לי משהו, ואני לא נתתי לה ולא כלום.

(כנ"ל)

והוא בהיפך סיפורי חסידים על אותו צדיק, שכמותו כנכדו ר' מלכ’ל הסומא, היו מפליאים לחוש כאילו לא היו סתומי־עינים וכמה מעשים בזה ומקצתם הבאתי בספרי ממחוז הילדות.

89     מעשה באסיפת רבני גליציה, שנתכנסה ביזמת חבורת “מחזיקי הדת” לטכס עצה כנגד ההורים השולחים את בניהם לבתי־הספר, אמר ר' יהושע רוקח, רבה של בלזא:

– ודעו רבותי כי אלחם בהם מלחמה ממש, כנאמר בחרבי ובקשתי…

עמד ר' אורי מרוהטין (מגזע ר' אורי מסטרליסק) ואמר:

– רבה של בלזא, הלא ידעת תרגום בחרבי ובקשתי ­– בצלותי ובבעותי, כלומר בתפילתי ובבקשתי ושעל כן נתפלל להקדוש־ברוך־הוא שלא יאונה כל רע לישראל ובאין רע אין חטאים כלל.

(מפי ר' אשר כורך)

90     א) מעשה בר' ישכר־בר רוקח, רבה של בלזא, שהיה נוהג גם בימות החמה גם בימות הגשמים לצאת לרחוב ומטריתו בידו, מה שאין כן כשהלך לתפילה של חול. שאלו לו:

– והרי אפשר ובדרכו לתפילה ירד גשם.

השיב:

– ראיתם מימיכם חייל היוצא לעבוד ומטריה בידו?

(מפי אשר קליינשפיז)

ועיקרו של החידוד בכפל ההוראה של עבודה־יגיעה ותפילה, ותרגומה באידיש דינסט, שהוא כינוי לעבודת־הצבא. ותפיסת עובד ד' כחייל מצויה, ונחלפה בספרות הדורות האחרונות בתפיסת עובד העם כחייל (פייארברג, ברדיצ’בסקי, ברנר).

*

ב) מעשה בר' ישכר־בר רוקח, רבה של בלזא, שחזר מעיר־מפלטו מהונגריה, ונתכנסה אוכלוסיה גדולה, ולא יכול לעבור מריבוי הצפיפות, צעק:

– בהמות, פנו דרך!

שמעו החסידים גערתו, פינו לו מקום, וכשעבר והתחילו מתפלפלים מה ראה הרבי לכבדם בכינוי כזה, אמר מי שאמר:

– כל אותם הימים שרבנו לא היה בקרבנו לא היה מי שיכפר עוונותינו ונתגבהו הרי־הרים, ראה רבנו גודל חטאינו, עמד ועשאנו בהמות, ­– מה בהמה פטורה מאחריות, אף אנו כך.

(מפי יעקב פישלר)

ד

91     מעשה בר' שמואלכ’ן צדיקם של חסידים בברודי, שבא לפניו סנדלר גוי, יעקובוביץ שמו ואמר לו:

– רבי, כל ימי אני מתאווה לבן ושמעתי כי תפילתך מקובלת ואם אתה מתפלל עלי ואזכה לבן, אני נותן שנה שנה חנם נעליים לתלמוד־תורה כמספר שתואיל לקבוע.

לא ידע הרבי מה יעשה, ידחה את הגוי ­– צר לו על ילדי־ישראל המהלכים בנעליים מקורעות בימות השלגים; לא ידחנו ­– מי יודע אם בנו של זה לא יהיה מצר לישראל.

העמיד רגלו אחת על כסאו והסמיך עליה ידו וכבש בה פניו כחצי שעה כמשוקע בתפילה, באחרונה נאנח ואמר:

– רבונו של עולם כל־כך הרבה גויים בעולמך, יהא בו עוד אחד.

לימים כשנולד לאותו סנדלר בן והוא קיים הבטחתו כדיוקה, אמרו לו לר' שמואלכ’ן:

– והרי נאמר בפירוש: הרבית הגוי לא הגדלת השמחה.

השיב:

– אך נאמר בפירוש: יספת הגוי ד' יספת הגוי.

(מפי אבי מורי)

והוא מיוחס לרביים שונים וראה, למשל, באותו עתון עצמו וכמעט באותו זמן עצמו נתלה בשני צדיקים שונים, וכן יהושע זינגר מביא מעשה בפריץ פולני עשיר שלא היו לו בנים, אמר לו חוכר־טחנתו, איש חסיד, כי יסע לרבי ר' אהרן מסטולין והוא יברכו בברכת זרע. בבוא הפריץ בפני הרבי, הניח את ידיו על ראשו לאמור: אלהינו אלהי ישראל, עשה אותו לאב ותן לו בנים, יש לך גויים הרבה כל כך, יהא־נא עוד אחד (דער אידישער זשורנאל, טורונטו, גל. 13,389), ואילו משה נובלמאן מביא מעשה בר' ישראל המגיד מקוזיניץ שבא לפניו הרוזן טשארטוריסקי וביקש כי יברכו בברכת־זרע, אמר המגיד: רבונו של עולם, יש לך גויים הרבה כל כך, מאי איכפת לך, אם יהיה גוי אחד יותר (שם גל. 13,456).

והענין כנראה ישן ואעיר על המובא בשם הרשב"א, שהעיד על הרמב"ן, שעשה רפואות לנכרית שתתעבר, וכתב לו רבינו יונה: תבוא עליך ברכה שאתה מרבה זרעו של עמלק.

ה

92     מעשה בר' אריה לייב הסבא משפוליא שבא לפניו חסיד, לייבוש שמו, אמר לו:

– רבי, אשתי חולנית ומחלתה אנושה ואם תצא, חס ושלום, מן העולם היא מניחה אותי ויתומיה לאנחות, ואמרתי, אם גזירה היא שתלך לעולמה, אין לי אֵם טובה לילדי מקרובה אחת, וחוששני שמא תנשא בינתיים. ועל כן אשאל, אם מותר לי לרמוז לה על כוונתי.

אמר הסבא:

– המתן מעט.

לימים חזר ובא אותו חסיד לפני רבו וסיפר, כי אשתו החולה החלימה, אמר הרבי:

– הוא שאמר הכתוב: רבות מחשבות בלייביש ועצת השם היא תקום.

(מפי אברהם כהנא)

והכתוב הוא: רבות מחשבות בלב־איש ועצת ד' היא תקום. והוא שינוי של מעשה שבו הסבא משפוליא, ששמו היה ר' אריה לייב, השתמש באותו שחוק (לב איש־לייבוש) לגבי עצמו.

ו

93     מעשה בר' דוד’ל מטלנא שנשאל, על שום מה דרכו כדרך מלכים, ביתו מפואר וכלי ביתו כסף וזהב ויציאתו במרכבה מקושטה הרתומה לשלושה סוסים אבירים וכמה עבדים עומדים לשרתו, ואילו הבעל־שם־טוב, שהיה אב וראש לכל הצדיקים והחסידים דרכו כדרך עניים, ביתו מועט וכלי ביתו עץ ונסיעותיו בעגלה קטנה הרתומה לסוס כחוש ומשרת אחד, הוא אלכסיי משרתו. השיב:

– יש לי שלושה מיני הכנסה. הכנסה אחת, חסיד אמיתי, כגון מלמד דל ואביון המתיגע זמן עד שהוא מצרף פרוטה לפרוטה, הוא הולך ברגל ממקומו למקומי ונותן לי פדיון מיסת־קימוצו ח“י קופיקות ­– הכנסה זו היא הכנסה שכולה קדושה. הכנסה שניה, חסיד פושר, כגון סוחר שפרנסתו מצויה וכמה רובל הם לו כגרגיר של שומשום והריהו יוצא בעגלה הרתומה לשני סוסים ונוסע ובא ממקומו למקומי ונותן לי פדיון מיסת־חסכונו עשרה רובל ­– הכנסה זו היא הכנסה שכולה בעל־ביתיות. הכנסה שלישית, חסיד מסופק, כגון גביר אדיר שממונו תלי־תלים וכמה מאות רובל הם לו כקליפת־השום, בחינת נתבע לעגל נותן נתבע למשכן נותן, והריהו יוצא במרכבה הרתומה לשלושה סוסים ונוסע ובא ממקומו למקומי ונותן לי פדיון מיסת־בזבוזו מאתיים רובל ­– הכנסה זו היא הכנסה שכולה מותרות. וכנגד שלושה מיני הכנסה יש לי שלושה מיני הוצאה. הכנסה של קדושה הוצאתה לקדושה ­– ליין קידוש ולנר הבדלה לנדרי תורה ולדברי צדקה; הכנסה שכולה בעל־ביתיות הוצאתה לבעל־ביתיות ­– ממון לאשתי תפרנס את הבית ותבשל התבשילים לביתי ולאורחי; הכנסה שכולה מותרות הוצאתה למותרות ­– כלי־כסף וכלי־זהב וסוסים אבירים ומרכבה של פאר וכיוצא באלה. ואילו הבעל־שם־טוב זכרונו לברכה לא היתה לו אלא הכנסה אחת, כי לא היו לו אלא חסידים אמתיים כאותו מלמד המביא ח”י קופיקות, ולפי שהכנסתו כולה עניוות וקדושה אף הוצאתו כולה עניוות וקדושה.

(מפי צבי ליברמן)

94     מעשה בגביר אדיר באודיסה, שכבר הפליג לדרכם של משכילים ודש בעקב מצוות קלות וחמורות, אלא שנשתיירה בו מורשת־אבותיו החסידים, שיור של אמונת צדיקים, וכשבנה פלטר גדול בא לפני הרבי ר' דוד’ל מטלנא לאמור:

– רבי, רצוני שתבוא לחנוכת הבית של הפלטר שלי וכמה שתקצוב לצרכי צדקה אני נותן.

כשהסכים הרבי, אמר הגביר:

– אך בקשה אחת לי, כי תבוא בכבודך ובעצמך ולא יבואו עמך הגבאים והמקורבים ושאר חסידי־החצר הנגררים אחריך. שכן ביתי יהא מלא שרי־המלכות ופקידיה ודוקטורין וסטודנטין לרוב.

השיב לו הרבי:

– כשאני במחיצתם של גבאי ומקורבי וחסידי־החצר שלי הריני גם באודיסה ר' דוד’ל מטלנא, אבל כשאני במחיצתם של שרי מלכות ופקידים ודוקטורין וסטודנטין איני אפילו דוד’ל סתם.

(כנ"ל)

95     מעשה באברך שהיה מקצר בגדיו ומגלח זקנו, אך משמתו עליו ילדיו בקטנותם, נענה להפצרות אשתו, ובא לפני הרבי ר' דוד מטאלנא וסיפר לו צרתו. הציץ בו הרבי ואמר:

– קינדער האלטען זיך ביים בארד פ’ון טאטן (ילדים מחזיקים עצמם (־נאחזים) בזקן אביהם)

(מפי דוד בדר)

ואפשר יש כאן תוספת שחוק בתיבה האלטען הנשמעת בפי יהודי פודוליה כדרך התיבה אלטען העשויה שתתפרש מלשון אלט־מגדיל, זקן.

ז

96     מעשה בכפרי זקן, שהיה מיצר שאינו יכול להתפלל במנין, בא לפני הרבי ר' משה מסאווראן ואמר:

– רבי, נפשי יוצאת לשמוע קדושה וברכו, ואין מנין בכפרי, תקנני בעצה טובה.

אמר לו הרבי:

– חזור לכפרך ותתקין יום יום מאכל הנקרא קאשי, כלומר דייסה, ומאכל הנקרא בורשט, דהיינו חמיצה, ותאכיל בהם עוברים ושבים.

שאל הכפרי:

– ומה אני מרויח?

השיב הרבי:

– ראשית ראשי תיבות ואמצעי תיבות של קדושה וברכו, שנית דרכו של הקדוש ברוך כשפותחים לו כפתחו של מחט הוא פותח כפתחו של אולם, באופן משיתפרסמו מאכליך ויימשכו לאכסניה שלך אורחים הרבה תזכה במה שאתה מבקש לזכות.

(כנ"ל)

97     מעשה בר' יוחנן טברסקי, רבה של רחמיסטריבקה, שיצא לדרכו, בכרכרה הדורה הרתומה לשלושה סוסים נאים ובדרך נזדמן לו ר' שלמה רבה של צ’ילצ’ינין, הסמוכה לסאווראן, בעגלה פשוטה הרתומה לסוס אחד. שאל הרבי ר' שלמה:

– יוחנצ’י שלושה סוסים, שהוצאותיהם מרובות, לשם מה?

השיב ר' יוחנן:

– שלושה סוסים כוחם יפה להוציא מכל ביצה ורפש.

אמר לו ר' שלמה:

– אבל סוס אחד כוחו יפה משלושה! אמר ר' יוחנן:

– בתמיה?

השיב ר' שלמה:

– סוס אחד מזהירך שלא תכנס לביצה ורפש ותהא פטור לצאת מתוכו.

(כנ"ל)

מעשה זה נתלה בצמדי־רביים שונים ומובא בספרי אסופות והבאנו הנוסח שלנו משום שינויו (צמדי רביים באוקראינה) ומשום נוסחו המיוחד.

98     מעשה ברבי אברהם טברסקי, המגיד מטריסק, שאמר תורה לפני חסידיו, פתח לאמור:

– חכמינו אמרו: אם הרב דומה למלאך ד' צבאות יבקשו תורה מפיו, כלומר אם הרב אותיות אברהם. שעל כן אני אומר לכם: בקשו תורה מפי.

(מפי מרדכי ביבר)

99     מעשה ברבי אברהם טברסקי, המגיד מטריסק, שישב עם חסידיו בסעודת ליל־פורים ודעתו זחוחה עליו, אמר:

– לפי שאתם להוטים למופתים אראה לכם מופת ­– אוציא בשבילכם יין שרוף מן הכותל.

ראה אותם נרעשים, וקמים ממקומותיהם לוטשים עיניהם, הרגיעם לאמור:

– לא כי, אלא אוריד מלאך מן השמים ואתן לו ממון שילך לבית־המזיגה לקנות יין שרוף ובשובו אעמידו ליד הכותל וימזוג לתוך הכוסות שלנו. ובכן יתן כל אחד מכם כנדבת לבו.

מכל העברים עפו מטבעות־נחושת ומטבעות־כסף, חפן הצדיק את המטבעות בידו, אמר:

– ועתה שיש בידנו סכום הגון כל־כך, על שום מה אטריח מלאך מן השמים, והרי אפשר ונשלח את השמש ויקנה את היין.

(כנ"ל)

100     מעשה בפריידלה, בתו של הרבי ר' דוד מסאווראן שסירבה לכל שידוך, אם אביה לא יסכים שתראה תחילה את החתן ותגלגל שיחה עמו לבחון אם הגון הוא לה. כשהגיעה לשנת השלושים נענה לה אביה, והיא אמרה לדבק טוב, ואחרי החתונה קראה:

– שמחתי באומרים לי בית ד' נלך.

(מפי דוד באדר)

והדגש הוא בתיבה: לי ­– כלומר שמחתי בשמעי: הרי את מקודשת לי. ולענין בית ד' נלך ­– הרי מנהג הסביבה ההיא, כי הבתולות אינן הולכות לבית הכנסת אלא הנשואות בלבד.

ח

101     מעשה בר' אשר, רבה של סטולין, שנודע כמומחה לסוסים ומגדלם באורוותו, שפעם אחת נסע ברכבת ונזדמן בה עם מנחם גנסין, נתגלגלו הדברים על אדם אחד, אמר הרבי:

– מחסידי הוא, ולפי חכמתו ראוי היה שיעמוד באורוותי.

לימים פגש מנחם גנסין אותו אדם, סיפר לו כל אותו מעשה והעיר:

– כך דעתו של רבך עליך ואתה משתטה להיות חסידו.

חקר אותו אדם וחזר וחקר, מה היה דיוק־לשונו של הרבי, ושמע ברוב הנאה, באחרונה נאנח ואמר:

– ולואי והיה לי בשעת העבודה ביום הקדוש פירור של הרהור שמהרהר רבי בשעה שהוא נכנס בבוקר לאורוותו ומציץ בסוסיו וכבר הייתי מובטח בשנה טובה…

(מפי מנחם גנסין)

וענין חיבת הסוסים של הרבי ר' אשר הצמיח כמה חידודים ומנשה אונגר מביא מימרה עליו: הוא נוטל מסוסים על שתים כדי ליתן לסוסים על ארבע (“טאג”, גל. 13221)

ט

102     מעשה בר' ישראל מקוזניץ שהוכיח אדם אחד על דברנותו היתירה, אמר אותו אדם:

– כלי דיבור נתן לי הבורא ואני מסתייע בו וכבוד רבנו כועס?

השיב לו:

– אבל מה אעשה וכתוב מפורש הוא: וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא.

(מפי מנחם גלרטר)

והוא כתוב במדבר י“ט, ט”ו.

103     מעשה ברבי ר' שמחה בונס מפשיסחא שאמר:

– מאי רבותא, שאברהם אבינו שמע בקול השם, שאמר לו להעלות את בנו לעולה, והפחות בישראל לא היה עושה כן, אילו נצטווה מפי הגבורה. אלא אברהם אבינו בא לפניו יצר הרע ואמר לו לשון־פיתוי: אתה זקן מופלג ואשתך זקנה מופלגת ובנכם נולד לכם בנסי־נסים ואם אתה מקריבו זרעך כלה ולא יהיה ישראל עם־סגולה. השיב לו אברהם אבינו: הקדוש־ברוך־הוא אמר לי להקריב בני, הריני מוכן להקריבו, אלא מה, הוא רוצה שיהא לו עם־סגולה ­– ידאג הוא לכך.

(מפי ד"ר אשר בבלי)

104     מעשה בחסיד שבא לפני רבו, ר' מנדלי מקוצק בכה ואמר:

– רבי, מה אעשה ואשתי רודה ומתעמרת בי.

הציץ בו הרבי וראה מה ברייה הוא ואמר:

– לשון הכתוב: ואל אשך תשוקתך והוא ימשול בך ­– ואין סיפא דקרא נהפכת אלא משנהפכה רישא דקרא, ואם הפכת אותה ­– מה לך בוכה?

(מפי אשר קליינשפיז)

ושחוק אחר באותו כתוב מ.א. ויזן, חכמה און חריפות, סי' 157 מעשה באדם שאשתו כעסה עליו וסטרה לו כמה סטירות הגונות, מחה וחזר ומחה לחיוֹ ואמר ברוגזה: אפילו תסטרי עד־להתפקע, הרי הפסוק בעינו עומד: והוא ימשול בך, נכתב פעם אחת וחסל לעולם ועד.

105     מעשה בר' גרשון הניך ליינר, רבה של ראדזין, שקטרגו על חידושו ללבוש תכלת, אמרו לו:

– על שום מה לא תהא מתנהג כאביך?

השיב בשאלה:

– וכי אבי התנהג כאביו?

(מפי אברהם כהנא)

106     מעשה בהרבי מגור שגילגל במאמר הבריות: תה ותהלים אינם מזיקים. אמר:

– אלא גם זה וגם זה אין לו טעם אלא אם הוא חם.

(כנ"ל)

ותיבה: חם היא פה בכפילות־הוראה: לגבי התה חמימות של המשקה, לגבי תהלים חמימות של הרגש, התלהבות האמירה.

י"א

107     מעשה בהרבי בר' צבי הירש משרת, רבה של רימונוב שהיה מפרנס את בנו של רבו וקודמו, ר' מנחם מנדיל, באופן שהיה שולח לו שבוע שבוע צרכו. לימים בא לפניו אותו בן ואמר:

– באמת אני מקבל ממך פרנסתי כיד המלך, ואיני חסר אלא קצת מעוֹת קטנות ולא יחסר המזג.

אמר לו ר' צבי הירש:

– אם תקבל ממני הכל, תשכח שקיים הקדוש ברוך הוא ובשל כמה פרוטות אין זה כדאי.

(כנ"ל)

108     מעשה ברבי מז’ידיצ’וב, שנטלוֹ לו לחתנו שהיה גדול בתורה ומינהו רב ברוזלא. בסעודת ההכתרה פתח בשבחו ואמר:

– חתני יכול להיות רב אפילו בעיירה קטנה.

ראה פני המסובים תמוהות, פירש:

– בעיר גדולה אין הכרח שהרב יהא גדול בתורה, שכן אם אין הוא יודע, יש בה כמה תלמידי־חכמים יודעי־דבר. מה שאין כן בעיירה קטנה, שבה הכרח הוא, שהרב ידע הרבה, ואין ברירה.

עמד על רגליו חתנו אחר, שלא היה לא בתורה ולא בחכמה, אמר:

– חותני, כבר הגיעה השעה שתעשה גם אותי רב.

השיב הרבי:

– בני, אין לך בעולם עיר גדולה כל־כך, שאתה תוכל להיות רב בתוכה.

(מפי א.מ. הברמן)

109     מעשה ברבי מסטרטין, שבא לפניו נכד מנכדי הצדיקים הראשונים והתימר בייחוסו:

– אבא היה כך, וסבא היה כך וכך ואבי־סבא היה כך וכך וכך.

תהה הרבי על קנקנו של אותו נכד ומצאוֹ ריק, אמר לו:

– ראה גם ראה, בתפילה אנו אומרים: אלהינו ואלהי אבותינו ­– ולכאורה הוצרכנו להקדים את אלהי אבותינו שהם היו מיוחסים גדולים יותר; אולם האמת היא, כי כשאנו באים לומר תפילה צריך שנדע את עצמנו וייחוס עצמנו ואחר־כך אנו רשאים לעלות דרגה ולהזכיר זכות אבות.

(מפי אברהם כהנא)

י"ב

110     מעשה ברבי ר' יהושע הורויץ, רבה של דז’יקוב, שהיה גם צדיק גם למדן גם בעל צורה גם יודע נגן, והיה אומר:

– כמותי כפשטידה של אטריות, שאפילו אינה עולה יפה, אינה פסולה לאכילה של טעם. שכן האטריות כשלעצמן טובות, השומן כשלעצמו טוב ­– ומאי איכא למימר?

(כנ"ל)

111     מעשה בר' יהושע הורויץ, רבה של דז’יקוב, שאחד מחסידיו הביא לו חיבור, והוא קונטרס קטן, פחות מגליון אחד, ואמר:

– ביקשתי לקרוא לו “מטעמי ברוך” ורצוני לידע, אם רבנו מסכים לכך?

השיב הרבי:

– ולדעתי ראוי שתקרא לו “כרות שפכה”.

תמה המחבר ושאל:

– על שום מה?

השיב לו:

– וויל דו קעוסט נישט מאכ’ען קיין בויגין.

(כנ"ל)

ודיוק תרגומה של התשובה: משום שאינך יודע לעשות גליון, אולם תיבה בויגין הוראתה גם קשת, ודרכם של ילדי החדר שהם מתאמנים בהטלת מימיהם והיא נקראת על שום צורתה קשת, ועיקר התחרות: מי יגדיל קשת, והחידוד שלנו מכוון לענין הדרוש לכתוב: ותשב באיתן קשתו.

112     מעשה בר' יהושע הורויץ, רבה של דז’יקוב, שישב בשבת במסיבת־חסידיו ושתו קפה. התלוננו:

– הקפה קר.

אמר הרבי:

– חסידים דרכם בשבת שהם אומרים על הקפה שנטמן בתנור כי הוא קר, ועל הבירה שנטמנה במרתף כי הוא חם, הלכך מן הדין להטמין את הבירה בתנור ואת הקפה במרתף וישתו בירה קרה וקפה חם.

(מפי יהודה יערי)

113     מעשה באדם פשוט ותם בדז’יקוב שעמד בליל יום כיפור, שלשל את טליתו מעל עיניו ואמר תפילה זכה, וכגודל העוונות המנויים באותה תפילה גודל בכיותיו. עבר על פניו הרבי ר' יהושע הורויץ, הרים טליתו וראה פניו המשוטטות בדמעות אמר:

– דער תפילה זכה איז ווייזט אויס געווען א גרויסער הולטאי… (התפילה־זכה היה כנראה הולל גדול).

(מפי אברהם יערי)

114     מעשה בהרבי ר' יהושע הורויץ, רבה של דז’יקוב, שדיבר על אחד מתמשכל, אמר:

– פלוני ודאי לו כי הוא משכיל, שהרי הוא יודע מה שיעור המשכורת של פ’לדובּל.

(מפי אברהם כהנא)

115     מעשה בר' אשר הורויץ, רבה של רימנוב (אחיו של ר' יהושע רבה של דז’יקוב) שניגן, כדרכו, בכנור. תמהו עליו:

– ירא שמים וכנור?

שאל:

– נו, ודוד המלך?

השיבו לו:

– דוד המלך עשה בכנורו ­– תהלים, ואתה עושה בכנורך מעמדות!

(מפי יהודה יערי)

ועוקצו של החידוד בהוראתה הכפולה של התיבה מעמדות.

י"ג

116     מעשה בר' מאיר’ל מפרומישלאן ור' חיים הלברשטאם רבה של צאנז, שנזדמנו בחתונה, ולאחריה שכבו לישון והיה ר' חיים מתהפך מצד אל צד, שאל אותו ר' מאיר’ל:

– מה לך שנתך נודדת?

השיב לו:

– אהבת־הכבוד מידה מגונה, והנה ראיתי היום כי רוב האורחים שבאו לחתונה חלקו לי כבוד הרבה ולא אומר כי גרמו לי עגמת־נפש ואדרבה גרמו לי נחת רוח.

אמר ר' מאיר’ל:

– חייב אדם להדבק במידת קונו והוא כביכול נאמר בו שהכל ברא לכבודו.

השיב ר' חיים:

– אבל הוא כביכול שהוא מתכוון לכבודו הריהו ממילא מתכוון לשם שמים.

(מפי ד"ר אשר בבלי)

117     מעשה בחסיד עשיר מופלג שבא לפני רבו, ר' חיים הלברשטאם רבה של צאנז, ראה כי כלי־ביתו ורהיטיו דלים, אמר:

– תמיהה היא בעיני, והרי אמרו מאן מלכי רבנן.

שאל אותו הרבי ר' חיים:

– ואתה מהיכן וכיצד באת?

השיב:

– מעירי וברכבת באתי.

הוסיף ושאל:

– והרכבת, שהיא של המלכות, רהיטיה כשל בית־מלכות?

השיב:

– רכּבת אין דרים בה אלא נוסעים בה, ורהיטים מפוארים למה?

אמר הרבי ר' חיים:

– ולא ידעת, כי כל חיינו פה אינם אלא נסיעה מהכא להתם ודינם דין רכבת?

(מפי אברהם כהנא)

וברוח זו כמה סיפורים ובכללם מעשה בר' מאיר’ל מפרומישלאן שביקש להוציא מפי ר' חיים מצאנז רשות ליפטר מעולם ההבל. והרי השיחה, כפי ניסוחו של שמואל רוטשטיין (בספרו: צדיקים און חסידים): אמור נא לי, רבה של צאנז, האם ממידת־היושר הוא, כי מאיר’ל יתגולל בדירה צרה כל כך, כלום לא הגיעה השעה שמאיר’ל יעקור לדירה נאה, רווחה ואוֹרה יותר? וכשר' חיים נענה לו, אין הוא מועיל, כי כוונתו היתה בגשמיות, ר' מאיר נאחז בדברי ר' חיים, כדברי הבית־דין הגדול שבדור, ועוקר עד מהרה מדירתו הצרה, דהיינו מסתלק מן העולם הזה.

118     מעשה בחסיד שבא לפני ר' ברוך הלברשטאם הרבי מגורליץ, אמר:

– רבי מה לי כל עשרי ונכסי כשאני נזכר סופי מת.

אמר לו הרבי:

– תמיר דתך ולא יאמרו עליך מת אלא פגר.

(כנ"ל)

ולשון העם היתה מבחינה בין מיתתו של ישראל שאמרו עליו: געשטארבן (־מת) ושל שאינו ישראל שאמרו עליו: געפּגרט (=פָּגר).

119     מעשה באשה שבאה, לפני ר' יחזקאל הלברשטאם, רבה של שיניאווא, בבכיות גדולות לאמור:

– בעלי צעיר לימים, הלך אמש לישון, ובבוקר לא קם.

אמר הרבי:

– דרך הטבע הוא שאדם הולך לישון, נס הוא שהוא קם.

(כנ"ל)

הולך לישון ­– עולה על משכבו וכן: הולך למות.

120     מעשה בר' לייבוש בנו של ר' יחזקאל הלברשטאם, רבה של שיניאווא, שנדרש לעמוד בפרץ בפני ריבוי הכפירה, אמר:

– כדאי להתאפק ונכון להתאפק אבל אין להתאפק וקשה להתאפק אשר על כן איני מתאפק ומתריע על התבערה, תבערת האפיקורסות אשר ללהב יצאה.

(כנ"ל)

121     מעשה בר' הרשלה, כשירש מאביו את כסא הרביות ירש גם כסא־הרבנות ברוזבדוֹב, ולפי שתורתו לא היתה עשויה שתשמשוֹ כהלכה ולהלכה, צירפו לו, כדרך המנהג, מינקת, כלומר למדן ראוי שישמש מורה־הוראה, ר' משה לייב שמו. ראה מורה ההוראה כי הרבי, שאין בו תורה, מדוכדך בעניות, אמר:

– רואני כי העולם הזה הוא שלו, וחוששני כי גם העולם הבא יהא שלו

(מפי מאיר מוהר)

ונראה כי עלום כאן שחוק בכפל ההוראה של צדיק (כפשוטו ורבי של חסידים) וראה בהיפך חידודנו רש"י לריש וישב: צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לצדיקים שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה (ובבראשית רבה מיוחסים דברים אלה לשטן).

י"ד

122     מעשה בהרבי ר' ישראל מרוז’ין, שבא לפניו חסיד ואמר:

– בת יחידה לי ואני פוסק לה נדוניה גדולה ועתה שידכו לי בחור המושלם בכל המעלות ובאתי לשאול פי רבנו אם יאמר לדבק טוב.

שאל הרבי:

– ומי אמר לך כי הוא מושלם בכל המעלות.

השיב:

– שדכן המדינה.

ציוה הרבי להביא את שדכן־המדינה וכשבא לפניו שאל אותו על טיבו של הבחור. – מה פירוש: מושלם בכל המעלות?

אמר השדכן:

– כמותו כאהרן הכהן.

שאל הרבי:

– מאי משמע, מקריב קרבנות?

השיב:

– לא אלא שבגדיו תמיד לבנים.

אמר הרבי:

– ניחא. ומה עוד?

השיב: – כמותו כשמשון הגיבור.

שאל הרבי:

– מאי משמע, אוחז את שערי העיר ונושאם?

השיב:

– לא, אלא אינו מעלה תער על ראשו ואינו אוכל בשׂר ואינו שותה יין.

אמר הרבי:

– ניחא. ומה עוד?

השיב:

– כמותו כישעיהו הנביא.

שאל הרבי:

– מאי משמע, רואה באספקלריה מאירה?

השיב: – לא, אלא שהוא מקיים גוי נתתי למכים ולחיי למורטים, שכל מה שעושים לו הבריות הוא מקבל בשתיקה.

אמר הרבי:

– ניחא, ומה עוד?

השיב:

– כמותו כמרן זכותו יגן עלינו.

שאל הרבי:

– מאי משמע, יש לו גילוי אליהו?

השיב:

– לא, אלא גם בימי הצינה הקשים הוא טובל בנהר ומגלגל עצמו גלגולי שלג. אמר הרבי:

– באמת, מעלות נפלאות, אלא שאיתני־עולם אלה היתה בהן אחד אחד מעלה, וההוא נזדווגו לו כל אלו המעלות, ואין זה בגדרו של אדם.

ראה את השדכן תוהה ובוהה, אמר לו:

הבט מבעד החלון ואמור מה אתה רואה.

הביט ואמר:

– את סוסו של הפריץ שלנו אני רואה.

אמר הרבי:

– יפה ראית, כי הוא־הוא שנזדווגו לו כל המעלות האלה: כל כולו לבן כדרך סוסי הרכיבה של הפריצים, הוא מגדל רעמה גדולה ואינו מזקיקה לגלב, אינו אוכל דבר מן החי שאכילתו עשבות־שדה, אינו שותה יין ששתייתו מים, סופג מלקות ואינו משיב מכה תחת מכה, בימות החמה הוא טובל בנהר ובימות השלגים הוא מוסיף על טבילתו גלגולי־שלג. כמותו כבחור שלך!

(מפי ר' מיכל רבינוביץ)

והוא נוסח מפורט ודרמטי יותר להלצה שנתפרסמה בכמה דוכתי. וכן יצחק אשכנזי, אוצר פ’ון אידישען הומאָר, סי' 171, והוא מעשה באברך שבא לפני ר' ישראל מרוז’ין לבקש סמיכה וסיפר לו כי הוא לובש לבנים, שותה מים בלבד, בנעליו נטועים מסמרים לשם סיגוף, הוא מתגלגל גלגולי שלג והשמש מלקה אותו יום־יום. הראה לו הרבי סוס לבן המתגלגל בשלג ואמר: רואה אתה סוס זה? הוא לובש לבנים, שותה מים בלבד, מסמריו במנעליו והוא מתגלגל בשלג ובעל־העגלה מלקה אותו יותר מארבעים חסר אחת, ואף על פי כן הוא בהמה וסופו בהמה. ולדעתי מקורו של החידוד בתחום־בקרתם של המשכילים הראשונים על החסידים הראשונים ולימים נעשה כחידוד בתחום בקרתם של החסידים בינם לבין עצמם כדרך שאירע לכמה וכמה חידודים כאלה. וכראיה בידי שיר היתול שנתפרסם בהמאסף למרחשון תקמ“ו ונעתק בביכורי העתים לתקפ”ה, (עמ' 94־93) שמו: הסופד למתו וכך לשונו: “איך נאספת מפני הרעה/ואין שם על לב במכיריך/ עלי מידות נכבדות וטובות/ האובדות באבדן נפשך/ אשר היא בין חסידים תתחסד / כי כיקרותיהם יקרותיך ­– / לבנים הוי כל עת בגדיך / טיהרת ורחצת במים את בשרך / ובגלגול שלג גלגלת גלגלתך / דבר מן החי לא אכלת מימיך / אף ביין ושכר איננו מהול סבאך; / ועל אלה גברה מידת ענותנותך/ כי מעולם לא השיבות למקלליך/ ולא אנפת במכעיסיך / כי אם נתת למכים גווך/ ותט שכמך לסבול עולך/ ומפני רצון אחרים ביטלת רצונך / הימינו ותימין השמאילו ותשמאיל דרכך / אהה מי ינחמני על שברך / כי מי ידמה לך בחבריך? – / כה ספד ויקונן במר נפשו הגבר / על סוס כי נפל ומת בדבר” ומקורו של ההיתול במקורות לועז.

123     מעשה בר' דוד משה פרידמן, הרבי מטשורטקוב, כשמלאו לו שבעים שנה, באו לפניו מקורביו ואמרו:

– שמענו משמו של אָביך זכר צדיק לברכה, שאמר, כי מי שיזכה מבין בניו לשנת השבעים או שיזכה בעצמו להיות המלך המשיח או שיזכה להקביל פני מלך המשיח. נו? נאנח והשיב:

– אבל הדוקטור בעירנו מעכּב.

אמרו לו:

– הדוקטור? והרי הוא כולו חייב.

חזר ונאנח והשיב:

– אבל מתן בסתר שלו!

(מפי אשר ברש)

124     מעשה בר' דוד משה פרידמן, רבה של טשורטקוב, שאחד מחסידיו ביקשו לאמור:

– זכיתי ובניתי בית גדול וחפצי כי רבנו ייכנס בו ראשונה וידעתי כי תשרה בו הברכה כל הימים.

נענה לו הרבי, וכשכבר היה קרוב לאותו בית נזכר בעליו, כי לא קבע עדיין מזוזה, נזדרז ונטל נרתיק נאה וקבעוֹ בשני מסמרות קטנים בדלת. כשנכנס הרבי פשט ידו למרום־הדלת אולם אך הרימה החזירה, התבונן באותו נרתיק ואמר:

– תימה תימה, מזוזתך כעולם דהאידנא: מחוץ ­– נאה ויאה ומבפנים ­– אפס ואין.

(מפי שמשון מלצר משמו של ר' חנוך שכטר)

125     מעשה בר' ישראל פרידמן, קודם שהיה רבי מצ’רטקוב, ישב בוינה וניסה מזלו בבורסה והפסיד סכום גדול והוצרכו בני־משפחתו להצילו מפשיטת־רגל. בא אחד החסידים לפני הרבי מקופיצ’ינצה וסיפר לו הדבר, שסבר כי יגרום לו הנאה. שמע הרבי מקופיצ’ינצה, פכר ידיו ונאנח וחזר ונאנח:

– אוי… אוי… אוי…

ראה החסיד כי הרבי מצטער, ניחם בלבו כי סיפר לו אותו ענין והתחיל מתנצל:

– יסלח לי כבוד הרבי… לא ידעתי… לא ביקשתי חלילה לצערו…

אך הרבי מקופיצ’ינצה לא נתן דעתו על דבריו והוסיף להתאנח:

– אוי… אוי… אוי… חוששני שמא סיפורך, חס ושלום, שקר.

(מפי ר' ישעיה הלוי איש־הורויץ)

126     מעשה ברבי ר' חיימוניו, רבה של דרוהוביץ', שדיבר על גאולת־ישראל, אמר:

– לא נחרבה ירושלים אלא משום שנאת חנם, לא תיבנה ירושלים אלא משום אהבת־חנם.

(מפי נכדו ש. שלום)

וראה ליאו פינקלשטיין, הכותב על יצחק באשוויס: "נוח לו שייכשל בשנאת־חנם משיכשל, חס ושלום, ­– "באהבת־חנם" (טינט און פ’עדער, טורונטו, 1950, חוב' ד‘, עמ’ 43)

ט"ו

127     מעשה בר' איציקל מטיסמניץ שככל שהיו עולים בו הרהורים רעים היה רץ לבית המרחץ לטבול במקוה. פעם אחת בא לבית־המרחץ, אמר לו הבלן:

– רבנו נשים רוחצות עתה…

לא שמע לו הרבי אלא בא בפתח המרחץ ואמר:

– נשים עצומנה עיניכן, כמוני כצפור נכנס בטיסה ויוצא בטיסה…

(מפי מאיר הניש)

ודניאל טשארני מספר על דודו, פייטל המלאך, שהיה נזהר לראות נשים ופעם אחת בשנה ערב יום כיפור היה הולך למקוה והיה הכותב, שהיה אז נער קטן, רץ לפניו ומזהיר את הנשים והנערות, לפנות דרך ולהסתתר בחצרות “אולם בשעת מעשה היה קודחני רעיון־טריפה, מה היה, בערך, על דודי פייטל, אילו ראה פתאום בית־מרחץ מלא נשים ונערות ערומות, כשם שראיתי אני, כשאמי לקחתני זה מקרוב לבית־המרחץ” (“דוקאָר”, טורונטו 1951, כרך א' עמ' 76־75)

128     מעשה בחסיד שסיפר בגדולת רבו, הרבי ר' איציקל מטיסמניץ, לאמור:

– ומופתיו בפקידת עקרות נודעים בכל העולם ועיקר הפליאה שכל אותם המופתים הם בפשיטות גמורה, דהיינו כשבאה לפניו אשה המתחננת על ברכת פרי בטן הוא נוטל קערת הכסף שהוא אוכל ממנה והופכה על פניה, והאשה נושעת וסופה יולדת למזל טוב. ופעם אחת ביקשנו לידע סוד מנהגו ולימדנו כי גם זה בפשיטות, שכן עקרה בהיפוכו אותיות קערה.

אמר לו מתנגד:

– נאה ויאה, אלא שלא הוחוור למה אינו יכול לעשות אותו נס בקערת חמר והוא צריך קערת־כסף דוקא.

לא ידע החסיד להשיב, אמר המתנגד:

– לקיים מאמרם: כסף מטהר ממזרים.

(מפי פייבוש בקר)

כסף מטהר ממזרים הוא מאמר של ר' יהושע בן לוי (קידושין ע“א ע”א) ונתפשט בפי העם ונודע גם כהדרן של פזמון: כסף וזהב מטהר ממזרים. ולענין חידודנו ראה מובא משמו של הרב ר' יעקב אריה מראדזימין “כי פעם אחת אכל המגיד הקדוש בקערת־כסף אחת והבין שחושבין אותו לעשיר, אמר: כמה צער סבלתי מאשה עקרה שהפצירה להתעבר וציויתי שתתן לי זאת ונעשה מקערה אותיות עקרה” (“עשר אורות”, עמ' 77) ובנוסח ארוך קצת: “המגיד הקדוש אכל פעם אחת מקערת־כסף והנה השגיח, כי העולם חושבים אותו עשיר, אמר להם: כמה צער סבלתי מן העקרה שלא הרפתה ממני כי אפעל בשמים שיהיה לה ילד ועל ידי האותיות קערה חדלה להיות עקרה, והוא נתן לכך הרבה רמזים בתורה הקדושה” (נפלאות המגיד, נוסח אידיש, עמ' י"ח)

ואעיר לענין הרמזים, שאולי הכוונה גם לשחוק קערה ­– עקרה במדרשות כגון המובא לכתוב: ביום השמיני נשיא לבני מנשה ­– ­– קרבנו קערת כסף אחת וגו' “זה הקרבן הקריב לשם יעקב שהקדימו למנשה ולשם יוסף שבעבור אהבתו בירכו יעקב כל אותן הברכות כמה דתימא: ויברך את יוסף ויאמר: האלהים וגו' ואומר: בך יברך ישראל לאמור: ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. קערת זה יעקב אל תקרי קערת אלא עקרת שעקר הימין ממנשה בעד אפרים” (במד“ר פי”ד). וקערת כסף אולי סמל למתת־חתונה וכן ר' יוסף האזובי וחיבורו בשם זה וראה א.ד. גוטליבר הכותב עליו, כי "הקריב קרבנו/קערת כסף אחת/והיא שלושים ומאה/טורי פז משקלה/ לבנו באהבתו וביום חתונתו (תולדות השיר והמליצה).

ט"ז

129     מעשה בחסיד שבא לפני רבו ואמר:

– יראה כבוד רבנו כמה יסורים באו עלי ­– הפריץ הרוצה בי קראני לארמונו וכשבאתי לפניו ציווה על עבדו שיניחני על גבי שרפרף, פני למטה וגבי למעלה, וההוא עשה כדבריו וכפת אותי ואחר נצטוה להלקותני והלקה במגלבו אחורי ככל שידו מגעת.

אמר הרבי:

– אתה קורא עצמך חסיד ועדיין לא באת בסודו של ביטול היש, כי אילו באת בסודו וידעת כי הפריץ הוא אפס, ועבדו אפס, ומגלבו אפס ואחורך אפס.

חלשה דעתו של אותו חסיד, וכבש פניו בקרקע. אחר הרים פניו מעט ואמר:

– ודאי שאין אני ראוי להקרא חסיד, ששכחתי ענין ביטול היש אבל ירשני כבוד רבנו ואשאל שאלה קטנה: מה טעם כשהאפס הראשון מצוה לאֶפס השני להצליפני באפס השלישי רואה האפס הרביעי להתנפח כהר?

(מפי ד"ר אשר בבלי)

130     מעשה בחסיד, שיצא ליריד ונתעשר הרבה, ביקש להנות את רבו שבירכתו עמדה לו, בא לפניו וראה כלי־ביתו עלובים, אמר:

– ירשני כבוד רבנו ואחדש כלי־ביתו ויהיו כלים נאים כראוי לביתו.

שאל אותו רבו:

– מהיכן אתה בא?

השיב:

– מן היריד אני בא.

שאל:

– ושם, ביריד, היו לך כלים נאים?

השיב:

– יריד, היום אני בא אליו ומחר יוצאו, דיי בו בארגז, שאני יושב עליו, ביתי ממש יש לי בו כלים נאים.

אמר רבו:

– אף אני כך: פה, שהוא יריד, דיי בכלים עלובים אלה, שם, שהוא ביתי ממש, יש לי בו כלים נאים.

(מפי אשר קליינשפיז)

י"ז

131     מעשה בחבורה שדיברו בתרעומת על דרכם של צדיקי־החסידים שהם נוטלים פדיונות ומעשירים. אמר מי שאמר:

– תנוח דעתכם הרי דוד המלך אמר: צדיק כתמר והרי תמר אמרה: מה תתן לי.

(מפי אברהם כהנא)

והחידוד הוא בכפל ההוראה בתיבה תמר: א) לשון אילן כנאמר: צדיק כתמר יפרח. ב) שם אשה כנאמר באשת יהודה.

132     מעשה בצדיק מיתמי דיתמי, שאמר לקהל־חסידיו:

– מילא, הבעל־שם־טוב ­– איננו, המגיד ממזריטש ­– איננו, בעל התולדות ­– איננו; וכל שאר צדיקי הדורות ­– אינם; ובאמת אין אל מי לנסוע, אבל מצוה לנסוע אפילו אל מקל, ובלבד שלא תפוג אמונת־צדיקים מישראל.

(כנ"ל)

133     מעשה ברבם של חסידים, שנטל את השטריימיל (־מצנפת שיער), חבטו בקרקע ומיד גחן עליו והרימו, נשאל:

– האי מאי?

השיב:

– חבטתי את השטריימיל בקרקע שאמרתי: זנבות אלה שאני חובשם לראשי – הביזוי יפה להם; גחנתי והרימותי אותו שאמרתי: זנבות אלה שאני מתפרנס עליהם ­– הכיבוד יפה להם.

(כנ"ל)

וראה יהושע מרדכי רוזנבלום המביא מעשה הרב ר' אליהו ברוך קאמאי שהיה תחילה רב בווקסנא ושם היה כמנהג זאמוט חובש כובע או צילינדר, כשנתמנה רב בצ’חנובצי באו הבעלי־בתים בשבת ראשונה להוליכו לבית־הכנסת ונתנו לו מתנה שטריימיל יפה. נטל את השטריימיל מידו, הפכו מצד לצד ואמר: מה אדם מישראל אינו עושה לשם פרנסה, חובש אף שטריימיל לראשו (“עירי טשעכנאווצי”, תל־אביב, תשי"א, עמ' 32־31).

134     מעשה ברב, שהלך לעולמו והניח בן, אברך דלא חכים, ולא יכלו בני העיר להושיבו תחת אביו. נסע הבן אל הרבי ושאל:

– רבי, במה אפרנס עצמי?

הציץ בו הרבי והבחין טיבו אמר:

– תורה אין בך, מלאכה אין בך, שעל כן ראוי שתהיה אמה.

אמר האברך לתומו:

– עצה יפה היא, אבל אין לי דדים.

השיב לו הרבי:

– אי לכך תשכור לך מינקת.

(מפי שמשון מלצר)

וראה בספרנו סי' 121.

י"ח

135     מעשה בחסיד, בעל מסחרים גדולים, שבא לפני רבו, סיפר לו על עסקיו ואמר:

– לו ידעתי כי יהיה שלג גדול והייתי קונה סחורה שהיתה משביחה הרבה והייתי מרויח ממון הרבה והייתי מפזר צדקה הרי־הרים.

אמר הרבי:

– תן פדיון כמנין שלג ויתמלאו משאלות לבך.

הניח החסיד שלוש מאות שלושים ושלושה זהובים כמנין שלג ויצא בשמחה גדולה, עמד הגבאי הזקן, וליוה אותו עד העגלה, הוציא החסיד שטר של כסף ואמר:

– והרי לך עשרה זהובים ותקנה פירות של שבת לנכדיך.

בוטח בדברי רבו קנה החסיד רוב סחורה וחיכה לשלג והנה תחת השלג ירד מטר סוחף וירידתו כמה ימים ושער־הסחורה ירד וממונו של אותו חסיד ירד גם הוא. בא לפני רבו ובכה על צרתו, נאנח הרבי ואמר:

– מה אעשה ואתה עצמך קלקלת עסקך ­– אמנם נתת פדיון שלוש מאות שלשלים ושלושה זהובים כמנין שלג אולם משהוספת לגבאי עשרה זהובים נמצאת נותן שלוש מאות ארבעים ושלושה זהובים כמנין גשם.

יצא החסיד בעצבות גדולה וגם עתה עמד הגבאי הזקן וליוה אותו עד העגלה, שאל החסיד:

– תמיהני על רבנו, שכוחו גדול בעליונים, ולא יכול היה לפעול, שהעשרה שנתתי לך לא יצורפו שם לשלוש מאות שלושים ושלושׁה שנתתי לו.

השיב הגבאי:

– כך אשמע שופר של משיח, כשם ששמעתיו מתפלל וחוזר ומתפלל בלשון המקרא: לא אשחית בעבור העשרה, אבל מה נעשה ושרשו של רבנו שורש אברהם אבינו וקיים בו הקדוש ברוך הוא מה שקיים באברהם אבינו שנאמר: וד' המטיר…

(מפי פייבוש בקר)

ובדיחה פשוטה היא, ועיקרה כנראה מעשה שהיה ונשתנתה רוחו, הכל לפי המספרים ­– אם משכילים אם חסידים. וכן מביא י.פ. כהן מעשה סוחר עצים, שביקש מרבו שלג ונטל הרבי 333 זהובים כמנין שלג ונתן החסיד 10 זהובים גם לרבנית, וכשירד גשם פירש הרבי: 343 כמנין גשם (ראבבינישער הומאָר, עמ' 70־69). ובספרות המשכילים ראה יצחק ארטר המביא כדרך וידוי של רבי: “עבר קציר, כלה קיץ, והרי חורף, עת הגשם על הארץ. ויבוא אלי איש ויאמר: אנא קדוש ישראל, קרא נא אל אלהיך, ויכלא הגשם ויהי שלג על הארץ. ואומר אליו: בני, מה הדבר הזה, כי תבקש לך שלג? ויענני האיש ויאמר: הנה אנכי נשאתי עלי את המשא לקנות דגן ולאסוף בר, ולהביא ליום מועד מכולת וצידה לחיל צבא המלך אשר במחנה, הרחק מזה מהלך חודש ימים, וחמש מאות אלף כסף ינתן לי מגנזי המלך. ועתה ברדת הגשם אסיע את המשא בעגלות מעשה אופן בתוך טיט יון, ולסוסים ולרכש אין מספר. ואם ירד השלג, אז אריצה את השבר בעגלות חדלי־אופנים, הממהרות להחליק על תושבותם על פני השלג כרפסודות על פני המים כי ישטופו. ­– ואומר אליו: הגידה לי מה שמך ומה שם אמך, ואנכי אעתיר לך וד' ימלא את משאלותיך, ­– ויגד לי, וישקול על כפי חמש מאות שקל זהב. ­– עבר יום, עברו יומיים ושלג אין. ­– ויבוא אלי האיש ויתאונן ויקרא: אנא איש האלהים, איה השלג? ואומר אליו: הוחילה כמעט! כתר זעיר! כי בוא יבוא ולא יאחר. ­– ויוחל שבעת ימים, ויוחל שבועיים, המטר לא חדל, והשלג לא היה, והדרכים העמיקו שיחתו. ­– ויבוא אלי האיש ויקרא באזני: אהה קדוש ישראל! הכרע הכרעתני! טרם עבור המועד לא אוכל להביא עוד את השבר אל המקום אשר יועדתי. את כל הון ביתי אתן עונש, ואותי ישימו אל בית־הכלא. ­– ואומר אליו: מהר שא רגליך, וברח לך ממקומך. כי הנה ד' עשה חליפות בארץ, ויעבר את שר השלג מעל כנו, וישם תחתיו את שר־המטר. על־כן ירד הגשם ויכלא השלג. וזה לך האות, קח־נא את לוח השנה, וקראת בו, כי נכונו לימים אלה קרח ושלג” (הצופה לבית ישראל, מהדורת מחברות לספרות, עמ' 76־75). כאן מתן טעם לבקשת החסיד שהוא ספק המלכות (ההפרש שבהוצאות ההובלה), אולם תחת הטענה של הגימטריות, שהוא דבר־חידוד, באה הטענה של חליפות בפמליה של מעלה והסתמכות על הלוח, שהוא דבר־כסל.

ואילו נפתלי הירץ אימבר מספר (בקונטרסו האנגלי: טופיקס אוף תלמוד) מעשה בחסיד שבא לפני רבו וביקש, לטובת מסחרו, שלג והבטיחו רבו ובאחרונה היה שלג והפסיד החסיד ממונו. ואין הכותב מביא לא ענין הגימטריא ולא ענין הלוח, ואין כוונתו לליצנות כל עיקר, שכן הוא המעשה כמעשה שהיה בעיירה הסמוכה לעירו (וקרוב אצלי שכוונתו להרבי ר' הניך מאולסק) והוא מבקש להבליט בו תומת דאמונה של החסידים ברבם, ונמצא הסיפור ברוח השימוש של הספרות הניאו־חסידית, שאפשר לו גם כפל־פנים. וראה, למשל, מעשה שמביא י.ש. לייבלס (כנראה שמואל יעקב טויביש) והוא מעשה בחסיד דל שמח שסיפר מופת של רבו, הרבי מקוצק: הוא, החסיד התענה בעניני פרנסה, ולא העלם לפני רבו, הרבי מקוצק, עד כשדחקה בו אשתו, אמר הרבי: השם יעזור, חזר לביתו ויצאו כמה שבועות ולא נעזר, חזר ובא לפני הרבי, אמר הרבי: השם יעזור, חזר לביתו ויצאו כמה שבועות ולא נעזר, חזר ובא לפני הרבי וחוזר חלילה, עד שבאו מים עד נפש ובא לפני הרבי אמר לו: קנה שטר גורל מספר פלוני אלמוני, אמר החסיד: אין לי במה אקנה, שאל הרבי: וכרים יש לך, השיב: הן, אמר הרבי: מכור וקנה. עשה כדבריו, והפסיד. שאלו שומעיו: אם הפסדת, מה המופת? השיב: שוטים, המופת הוא, כי כיום עודי חסיד של רבי, כפי שהייתי אז, לפני שלושים שנה (“דער טאָג”).

ונחזור למוטיב שלנו ושימושו על דרך ליצנות, דהיינו שהרבי נדרש גם לגשם וגם לשלג ומבטיח שניהם כאחד, וראה ישראל אקסנפלד, במחזה שלו, “די גענארטע וועלט” (נדפס ראשונה 1870), המתאר מחזה בבית הרבי, ר' לייב שפיצניצר, כשנכנס ר' נוח וקובל, כי הטחנה הגדולה אינה עובדת משום שהיא קפואה והוא מבקש: רבי, תחדל הצינה, אולם דווקא מיד, והרבי נענה לו: הריני מבקש מעם הקדוש־ברוך־הוא: מים, מים, לטובת ר' נח, מים. אחריו נכנס ר' שוֹאל וקובל, כי מחמת הצינה אינו יכול להוליך את עצי היער בנהר והוא מבקש: יעמדו הצינה והשלג בעינם עד לאחר פסח, והרבי נענה לו: הקדוש־ברוך־הוא ירחם עלי, כי השלג והצינה יעמדו בעינם. (די גענארטע וועלט, מהדורת מאיר וינר, חרקוב־קיוב, 1931. עמ' 255 ואילך).

ענין לעצמו הוא המוטיב היסודי בצמצומו, כלומר כשהכוונה אינה לגשם או שלג אלא לגשם בלבד, וגם בזה ראה יעקב שמואל טויביש המביא מעשה בסוחר־היערות הנודע, הורנשטיין שבא לפני רבו ואמר לו, כי יש לו אוצר עצים גדול והוא צריך להשיטו במים ואין גשם. אמר לו הרבי: חמש מאות רובל ­– ויהיו מים. נתן לו העשיר ואך יצא בא סוחר־עצים אחר, והוא עני ואף הוא בקש כאותה הבקשה. אמר לו הרבי: עשרה רובל ­– ויהיו מים. נתן לו העני ואך יצא אמר לו מתנגד: אל תדאג, יהיו מים. שמח אותו עני, ושאל: גם אתה מאמין בכך. השיב המתנגד: ודאי, אם הרבי נוטל מגביר אדיר חמש מאות רובל ­– הרי זה כקמצוץ טבקי, אבל אם הוא נוטל מעני אביון עשרה רובל ­– הרי זה חמס ממש, והלא ידענו כי ענשו של חמס היה מבול, הרי שמובטח אתה כי ירד, לפחות, גשם כהלכה (“טאָג”, 3 אפריל 1950).

ונחזור למטבע השלם של הבדיחה ונעיר, כי בכל נוסחאותיה שהבאנו חסרה תוספת החידוד ­– המוטיב של אברהם אבינו ושחוק האותיות החריף.

136     מעשה והמלכות גזרה גזירת מכס מרובה על המלח ועל היי"ש ובבתי החסידים תאניה ואניה, באו לפנים רבם אמרו:

– מילא, מלח שנתיקר אפשר לעמוד ביקרותו כי כמה מלח צריך אדם ­– משהו מן המשהו, אבל יי“ש שנתיקר אי אפשר לעמוד ביקרותו, כי הרבה יי”ש צריך אדם וכמה שישתה לא יאמר די. רבי, הושיענו.

אמר הרבי:

– יתן כל חסיד וחסיד ח“י גדולים ואני מצוה לחסיד גדול שלי היושב בארץ הקודש שילך להשתטח על קברו של אבי אבות שותי היי”ש, לוט הצדיק, וירווח לנו.

לא יצאו ימים מרובים והמלכות הפחיתה מכס המלח ולא הפחיתה מכס היי"ש. באו החסידים בתמיהה על רבם; אמר:

– אוי ואבוי, ניכר כי אותו חסיד גדול שלי תחת אשר ישתטח לפני לוט השתטח לפני אשתו ועל כן לא נושענו בשלו ­– ביי"ש, ­– אלא בשלה ­– במלח.

(מפי קלמן צונזר)

137     מעשה בחסיד, שקנה חלקת יער מידי אדוניו, ואחר־כך הערים וכרת יותר מכפי שהיה מותר על פי המוסכם בחוזה, חשש שמא תתגלה ערמתו, בא לפני רבו, וסיפר לו צרתו. אמר הרבי:

– דרכם של פריצים שאין שעתם פנויה להרהורים מרוב טירדותיהם ושעל־כן אל תהא חושש…

ראה כי החסיד עומד מעמעם, גער בו בקפידה:

– כלום יהודים הם, שיש להם שהות, בתפילת שמונה עשרה, להרהר הרהורים על תחבולות של מקח וממכר ועל ערמות של פרקמטיה?

(מפי אברהם כהנא)

138     מעשה בחסיד שבא לפני רבו ואמר לו:

– רבי, מסחרי גדולים וזקנתי וצריכני אדם שאוכל להפקידו עליהם.

אמר לו רבו, שיעמיד על המשמרת הזאת אחד ממקורבי החצר. שאל החסיד:

– רבי, ודאי עצתך אמונה, אבל רציתי לידע, אם ההוא מהימן?

השיב הרבי:

– דיי אם אומר, כי פרוטה של חברו היא לו מוקצה.

לימים בא החסיד לפני רבו וסיפר לו בבכיות גדולות כי ההוא, שהופקד על משמרת־מסחריו, נטל את כל קופתו וממונה וברח. ומרוב צערו נעתקו מפיו מלים:

– רבי רבי, על מה אמרת לי מה שאמרת?

גער בו הרבי:

– זכור שאמרתי לך: פרוטה של חברו היא לו מוקצה. במה דברים אמורים, אם פרוטה של חברו מוחזקת לו פרוטה של חברו.

(כנ"ל)

139     מעשה בחסיד שהיה לו לול עופות ופרצה בו מגיפה, בא לפני רבו וסיפר לו צרתו לאמור:

– חנני והושיעני!

אמר לו רבו:

– תבוא אצלי לסעודה שלישית ותיטול מעט פירורי שיריים ותאכיל בהם עופותיך…

יצאו ימים אחדים חזר החסיד ובא לפני רבו בתחנונים:

– רבי, הפגירה מוסיפה והולכת, הצילני!

אמר לו רבו:

– תבוא אצלי למוצאי יום המנוחה ותיטול מעט מיין־ההבדלה ותשקה בו עופותיך. יצאו ימים אחדים והגבאי רואה מבעד החלון אותו חסיד מתקרב לבית הרבי. אמר הגבאי:

– רבי הנה בעל העופות הזה בא, היש עצה בפיך?

השיב הרבי:

– העיקר שיש לו עופות, כי עצות לא אחסר.

(מפי אברהם דרום)

140     מעשה בחסיד שביקש מרבו שיברכו בבריאות, אמר לו רבו:

– מי יתן ותהא שוטה כל ימיך.

חלשה דעתו של אותו חסיד ואמר:

– על שום מה יאמר כבוד רבנו כך?

נתכעס רבו והשיב:

– על שום שחכמינו אמרו: שוטה אינו מרגיש.

יצא החסיד נזוף מלפני רבו וסיפר לגבאי כל אותו מעשה, וביקש ממנו שיסביר לו כוונת רבו. שאל אותו הגבאי:

– אתה מרגיש שיש לך טחול?

השיב החסיד:

– לאו.

הוסיף הגבאי ושאל:

– אתה מרגיש שיש לך כבד?

השיב החסיד:

– לאו.

אמר הגבאי:

– כל זמן שאינך מרגיש בהם ­– סימן שהם שלימים, אולם אם, חס ושלום, תרגיש בהם ­– סימן שהם לוקים. כוונה פשוטה כל כך ולא הרגשת בה?

אורו עיני החסיד והשיב:

– באמת לא הרגשתי.

אמר הגבאי:

– הוא שאמרו חכמינו: שוטה אינו מרגיש.

(מפי ר' יעקב פ’ילוואהר)

וראה משה הס במכתבו (מ־3 בפברואר 1830): “האם אנו מרגישים בנכסינו אלה, אנו נהנים מהם בשתיקה, ואנו מרגישים רק בהעדרם. וכך דברי סופר אחר: יודעים אנו להעריך ערכה של הבריאות רק כשאנו חסרים אותה” (הס ובני דורו, מהדורת ג. קרסל עמ' 10־9). וכנודע אדם מיצקיביץ מתחיל את האפוס שלו במלים: “ליטא, מולדתי, אַת כבריאות, כמה צריך להעריכך אך זה יוודע, אשר איבדך”. וש. בן־ציון נותן בפי פרוקלס לספר על העדר כלומירה בתו מביתו: “היית עמי ­– וכמעט שלא הרגשתי במציאותך; אבדת ממני ­– ונתרגש עלי חסרונך לטרדני והתחיל רודפני יומם ולילה” (“מגילת חנניה”) ודניאל פרסקי, מביא משמו של המטיף המפורסם, הרב מאיר הכט שאמר: “מע פ’רעגט אַ אידן: ווי פ’ילסטו? ענטפ’ערט ער: די גאנצע וואָך פ’יל איך שלעכ’ט אבער ווי עס קומט פרייטאָג פ’יל איך גוט.. פיש אויף שבת” (באזני העם, הדואר, שנה ל', גל. י"ג) כלומר: שואלים לו ליהודים: איך אתה מרגיש? משיב הוא: כל השבוע אני מרגיש רע, אך בבוא יום ששי אני מרגיש טוב… דגים לשבת. ואף כאן החידוד בכפל ההוראה של התיבה פילען להרגיש, למלא. והשרשים של פילן נפרדים פיהלען ­– להרגיש, פיללען (־פ’ולל) ­– למלא.

ובאידיש יוצאת מימרה זו של חז"ל לשימוש מיוחד בה, וראה יצחק אשכנזי, אוצרות פ’ון אידישען הומאָר, סי' 24 מעשה באורח־לשבת שאכל חתיכה ראויה של דג ממולא, אמר לבעל־הבית: אשתך אינה שוטה. נשאל: זו מנין לך? השיב: הגמרא אומרת: שוטה אינו מרגיש א נאר פ’ילט ניט, אָבער אייער פרוי פ’ילט גוט (־אולם אשתך ממלאת יפה־יפה).

ומהעדר־הרגשה בקנין פסיעה קלה לזלזול בו וכן: “רע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל” (משלי כ' י"ד), והוא רעיון שניסוחיו הרבה. וראה, דרך משל, בימינו: “כיצד אומר הפתגם העממי: מזלזלים אנו במה שיש לנו, והננו מתחילים להעריכו רק כשהוא כבר איננו…” (“הבוקר”, גל. 3973) וכן א. שטיינמאן: “יתכן שמותר ואף מצוה לספר לרבים געגועים, האוצרים בחובם הרהורי תשובה וחרטה על דברים, שלא השכלנו להעריכם בשעתם כראוי להם, ועכשיו כשאינם עוד הננו מסתכלים בהם מרחוק בהמית נפש וביגון הפרידה” (“געגועים על יפי־הרוח”). והדיבור העממי כלל ענין זה בדרוש, שכל עצמו דברי כתוב מתוך הדגשה של שתי מלים: אוי מה היה לנו".

י"ט

141     מעשה בנכד של צדיק גדול שבא לעיירה אחת וישב בביתו של הרב, מגדולי ההוראה. בליל שבת נתכנסו הקהל בבית הרב שציוה להעמיד צדי“ק וא”ו דהיינו יין שרוף בן תשעים ושש מעלות, ואמר בעצמו דברי תורה והכל חיכו לתורתו של אותו נכד, אולם הוא בחר לו את השתיקה. כסבורים היו דרכו לומר תורה בסעודת שבת וחזרו ונתכנסו בביתו של הרב, שציוה להעמיד זי“ן נו”ן דהיינו יין שרוף בן חמשים ושבע מעלות ואמר בעצמו דברי תורה והכל חיכו לתורתו של הנכד, אולם הוא חזר ובחר לו את השתיקה. כסבורים היו דרכו לומר תורה בסעודה שלישית וחזרו ונתכנסו בבית הרב, שציוה להעמיד מי"ם דהיינו יין שרוף בן ארבעים מעלות ואמר בעצמו דברי תורה והכל חיכו לתורתו של הנכד, אולם הוא חזר וברר לו את השתיקה. כבר היו מפקפקים אם יאמר תורה בסעודת מלוה מלכה, אך חזרו והתכנסו בבית הרב, שציוה להגיש תה. כשטעמו מן התה אמרו בתמיהה:

– הרי אין אלו אלא מים.

השיב הרב:

– המים האלה הם נכדו של הצדי“ק ווא”ו.

(מפי ר' יעקב אמוראי)

142     מעשה ברבי של חסידים, מכלל אלה שאין תוכם כברם, שבא לקהילה אחת ונגררו אחריו חסידים הרבה וביניהם בא גם אחד מתנגד והיה מתחקה על כל דרכי הרבי ומעשיו, והעלה כי כל מעשה טוב שבידו שוברו בצדו. כך ראה, כי במעמד החסידים נוהג הרבי אכילה מועטת, אולם לאחר הסעודה הוא נסגר בחדרו ואוכל אכילה מרובה, וכך ראה, כי ביום נוהג הרבי לחפות על עיניו שלא לראות נשים, אולם בלילה הגבאי מזמן לו בצנעה יצאנית. לימים נשאל המתנגד:

– ומה אתה אומר על רבנו?

השיב:

– האמת אין להכחישה ומודה אני כי הוא גלגול של יהושע, אם יהושע בן לוי, ואם של יהושע בן נון?

נשאל:

– פקפוקך על שום מה?

השיב:

– לוי נוטריקון ל’חם ו’יין, ונו"ן נוטריקון נ’ואף נ’שים.

(מפי אבי מורי)

ונוסח פשוט בעם מעשה ברבי שבא אל בין חסידים בורים ואמר עליו הגבאי, כי הוא נכדו של בעל נואף נשים, ולא אמר כן אלא משום מאמרם: אין אומרים שבחו של אדם בפניו אלא מקצת שבחו, שכן באמת הוא הבעל נואף נשים בעצמו. וההסתמכות על מאמרם זה ראה בבא.

143     מעשה ברב מתנגד, מגדולי היחש, שבא לפני צדיק מצדיקי החסידים ודיבורו רתחי רתחים. אמר לו הצדיק:

– הרי אמר החכם: וכעס בחיק אוילים ינוח ואמרו חכמינו: איזהו גיבור הכובש את יצרו.

השיב הרב:

– מנכבדי החכם צבי אני והוא היה, כנודע, קפדן גדול.

השיב הצדיק:

– צא וראה כמה מידות היו בו בזקנך הגאון ואתה לא ראית לבור לעצמך ממורשתך אלא מידה זו דווקא?

(מפי אברהם כהנא)

ויש הפורשים בשמו של הרב ממשפחת לנדא ושל הצדיק ר' אברהם יעקב מסאדיגורה, אך הענין נתלה גם באחרים.

144     מעשה במתנגד למדן מופלג שנזדמן בפודנק אחד עם רבם של חסידים והיה מלעיג עליו. בלילה ירד אותו מתנגד ממיטתו ונתקרב למיטתה של הפונדקאית וביקש לפתותה לדבר עבירה. נתחלחלה ואמרה:

– הרי חטא הוא.

השיב לה:

– מגדולי תורה אני ואלמד הרבה ויתמרק החטא.

כבר עמדה להתרצות לו והרבי, ששמע כל אותה שיחה, התחיל מכעכע, ברח המתנגד למיטתו והאשה לא נכשלה. למחרת ישב המתנגד בין המסובים לשולחנו של הרבי לשמוע תורתו, כדי לדרוש אותה כחומר. ראה הרבי את המתנגד, שילב בתורתו גם תורה זו:

– חז"ל אמרו מנוח עם הארץ היה והלך אחרי אשתו, והפירוש הוא שאילו היה מנוח למדן מופלג היה הולך לאשת איש ומבקש לפתותה באופן שהיה מבטיח שילמד הרבה ויתמרק חטאם. אולם מנוח עם הארץ היה ולא יכול להבטיח הבטחתו לאשת איש, על כן הלך אחרי אשתו.

(מפי ד"ר מנחם זולאי)

145     מעשה בחסיד, שסיפר גדולת רבו ונפלאותיו, להטות לבו של מתנגד לאמונת־צדיקים, וכל סיפור שסיפר היה המתנגד מנענע ראשו ניענוע של פקפוק. אמר לו החסיד:

– ואם כל אלה אינם מספיקים לך, אספר לך מה שאירע לחותני, שהוא מוזג בכפר, ונמצא שם גוי, שהיה מיצר לו הרבה, ולא הועילו כל השידולים והרצויים לפניו ולפני הרשות, שאותו כפר היה כפוף לבית־הנזירים, ואחותו של אותו גוי נזירה חשובה היתה. נסע חותני לרבנו אמר לו רבו: סגולה טובה היא, יום־יום לאחר התפילה תזקוף עיניך בשמים ותשאל בתמיהה כדברי ירמיה הנביא: ההמיר גוי אלהיו והמה לא אלהים? עשה כן ולא יצאו ימים מרובים ואותו גוי נכפפה קומתו וגאותו נשבתה.

אמר המתנגד:

– יודע אתה, נצא שנינו לכפר חותנך ונשאל את הגוי, תחילה מה סבר ולסוף מה סבר.

נסעו שניהם לאותו כפר ובאו לפני הגוי ההוא וקנו את לבו במתנת־ממון נאה שיאמר להם, מה ראה לשנות טעמו ולחדול מעושק. אמר להם:

– יוהרה שהיתה בי לא באה לי אלא משום שאחותי נזירה, וכלל גדול של נזירה שהיא חשובה כארוסה לאלהים, ואמרתי בלבי ­– אם גיסו של אלהים אני, אין מורא אדם עלי, מורא ישראל שנואיו ושונאיו לא כל־שכן. אבל הייתי מתאוה בלבי לזכות במה שזכתה אחותי, כשהיתה מתיחדת עם חתנה ­– לראות פני אלהים. והנה פעם אחת עלתה בידי להתגנב וראיתי עין בעין פני האלהים והנה הם כפני הכּוֹמר בן הכפר השכן, שהייתי מתרעה עמו בילדותנו, כשהיינו רועים חזירי־אבותינו. אותה שעה הרגשתי, כי ניטלה גאותי וניטל כוחי.

כשיצאו שניהם מלפני הגוי, שאל החסיד למתנגד:

– ועתה מה תאמר?

השיב המתנגד:

– פשיטא, ירמיהו באמת נביא היה!

(מפי ר' אברהם גרינזייט)

והדיבור: גיסו של אלהים רווח בכמה לשונות וראה פרידריך שטולצה בשירו על אגודת הפראנקפורטאים בניו־יורק: “מי יכול את עיר מולדתי / את פראנקפורט לשכוח / ואפילו אלהים גיסו / והוא אוכל זהב טהור” (געדיכ’טע אין פראנפורטער מונדארט, מהדורת 1921, כרך א‘, עמ’ 255) והוא גם מביא את המוטיב על הנזירה ­– שמקורו בתחום הלעג של הפרוטסטאנטים על הקתוליים ­– ונוסחתו, מעשה בנזירה שישבה בתאה במנזר של מוגונצה, בא אכר מביטלבורן ותקע ראשו בדלת, צעקה הנזירה לאכר: הניחני נא לבדד עם אלהי ותביא את הכרוב מחר. הוציא האכר בתמיהה את ראשו ואמר: עבדך הנכנע. בבואו הביתה אמר לאשתו: איזה פנים לאדוננו האלהים, ממש כנזיר קאפוציני (שם, עמ' 354). ונוסחתו חידוד לפנים מחידוד ובתוך מסגרת המריבה בין חסיד ומתנגד.

146     מעשה באשת חסיד שבאה לפני הרבי ובכתה:

– בעלי חובל בי.

קרא הרבי לבעלה ואמר לו בתמיהה:

– וואָס דרוקסט דו דיין חיבור?

הבין החסיד את רמיזת־רבו, השיב:

– לו ידע רבנו בטיב חיבורי ולא היה תמה כל עיקר.

(מפי אברהם כהנא)

וואָס דריקסט דו דיין חיבור ­– תרגומו: מה אתה מדפיס את חיבורך, אולם בבדיחתנו נדרשת תיבה: דרוקען בהוראתה המוחשית: לחץ והתיבה: חיבור בהוראה מושאלת: בת־זוג, דהיינו: על שום מה אתה לוחץ את רעיתך? ומאיר הניש (ידע עם, ט‘, עמ’ 35) מביא משמו של דוד ישעיה זילברבוש מעשה בראובן אשר ברוידס שנשאל, על שום מה לא פירסם זה כמה משהו בדפוס, השיב: אז מ’דריקט מיך דרוק איך (כשלוחצים אותי אני מדפיס). ואמנם בדיאלקט האידי הדרומי הוא שחוק גמור, שכן גם דרוקן וגם דריקן ביטוים שוה, אך אעיר, כי עצם השחוק ישן־נושן וכבר נודע לפני מאות שנים, וכן מביא אלעזר שולמן דברי מו“ל הכותב בראש מגילת אנטיוכוס שהוציא: “עס דריקט מיך דרום דרוק איך, וואס מיך דריקט איז הש”י בעקאנט זנויל פּאַפּערס בין איך גינאנט”, כלומר לוחץ אותי על כן אני מדפיס, מה שלוחץ אותי ידוע להשם־יתברך, זנויל פּופּרס אני נקרא (שפת יהודית אשכנזית וספרותה, ריגה, תרע"ג, מבוא, עמ' VII, הערה 2).

147     מעשה ברבם של חסידים, מכלל אלה שאין תוכם כברם, שבא לקהילה אחת לימים הנוראים. אחרי כל נדרי לחש לגבאי שלו:

– ואתה לך והזמן לי אשה אחת.

אמר הגבאי דרך תוכחה:

– בכל העולם יום כיפור…

השיב לו:

– אמת, בכל העולם יום כיפור אבל מה אעשה ובמיעי שמחת־תורה.

(מפי אברהם דרום)

כ

148     מעשה בחסיד, שעלתה בידו לשדך שני רביים, צאצאי צדיקים גדולים ומפורסמים. כשנזדמנו שניהם להגביל יום החתונה, שאל השדכן:

– ומה כבודכם תתנו נדוניה?

אמר הרבי האחד:

– אני נותן את קופסת־הטבק של אבי זקני הקדוש והיא קופסה שערכה תועפות־זהב.

אמר הרבי האחר:

– ואני נותן את קנה־המקטורת של אבי זקני הקדוש והוא קנה שכל הון לא ישוה לו.

שאל השדכן:

– ומה כבודכם נותנים לי?

נענה:

– אם אתה, נוח להסתפק במועט ­– תהא רשאי במיקח קמצוץ טביקי מאותה קופסה וביניקת עשן מאותה מקטורת; ואם אתה מתעקש לתפוס מרובה ­– הרינו מבטיחים אותך, כי משיוולד, אם ירצה השם, בן זכר למזל ולברכה, ייקרא על שמך.

(מפי ד"ר אשר בבלי)

149     מעשה באדמו“ר שיצא, כדרכם של קצת אד”מורי גליציה, בשובב“ים ת”ת לפולין לערוך גלות ודרך אגב לקבל פתקאות ופדיונות הגונים, ונזדמן לביתו של הרבי מאמשינוב. הסביר לו הרבי פנים, ולאחר התענית ערך לפניו שולחן דשן, ובין השיחים שאל:

– מה טעמם של טלטולים אלה?

השיב האדמו"ר:

– לערוך גלות על חטאת נעורים.

גחן שמשו של הרבי מאמשינוב ולחש לו:

– ותכלית הגלות: אחרי כן יצאו ברכוש גדול.

(מפי ר' דוד ווייסברוד)

150     מעשה במר רוטשטיין בעל אחוזות בסביבי גז’ימאלוב שבגליציה, שסיפר:

– לפי שאני עשיר והוני נאמד, ולא שלא כדין, בשני מיליונים כתר, באים אצלי כל מיני נצרכים, ועיקרם נכדי צדיקים למיניהם, ואני נותן להם מה שאני נותן והם משפיעים עלי איש איש ברכתו. פעם אחת בא נכד כזה ונתחבב עלי במראהו ובתמימותו ונתתי לו יותר מכפי שאני נותן ברגיל ­– עשרים כתר. אותה נתינה עשתה בו רושם, שכן נפעם כולו, אחז ידי והניד אותה בחזקה ואמר בהתרגשות יתירה: השם יתברך ישלם לך על נדבת לבך ותהיה עשיר כזה, שיהיו לך אלף מונים כמתנתך עתה.

(מפי אשר ברש)

והמיוחס לתם מיוחס לממולח וראה מעשה במוטקה חבד שחבש מצנפת חדשה שמחירה ארבעים קופיקה ושאל את גבור העיר דוד אופאטוב: מה שווי מצנפתי? השיב אופאטוב: שלושים קופיקה. אמר מוטקה: ולואי ונרויח שנינו כל שלושה ימים, עד מה מחירה מרובה משלושים (יידישער פאלקלאר, בעריכת י.ל. כהן, וילנא 1938, מדור החידודים, סי' 7) ושם (עמ' 322) מקבילה של ה. לוו (ז’ידובסקי הומאָר, ורשא, 1898, עמ' 20) המביא דברי אפרים גריידינגר לגביר העיר: הבטחתי חמשים רובל נדן, ולואי ויהא לשנינו, מה שאגרע מזה.

וכל אלה דוגמאות לליצנות־שבמתכוון של פיקחים, מה שאין כן נוסחתנו, שהיא דוגמה לליצנות שלא־במתכוון של תם, ודומה לה במנגנונה ושונה בכוונתה הבדיחה הפשוטה בין אכרים, והוא מעשה באכר שסרח לאדוניו ונדון לעשרים וחמש מלקות ולאחר שספגן היה חייב להודות לעונשו, והודה לתומו: הריני מודה לך, אדוני, על העונש רב־החסד ­– יגמול לך האלהים אלף מונים.

151     מעשה בנכד מנכדי הרביים, שבא לביתו של בעל אחוזה, מאחרוני משכילי ברודי, לקבל נדבתו. אמר לו:

– הריני להכפיל נדבתי, אם אתה אומר לי טעם נאה על כך, שחסידי גליציה נזהרים מלשלוח בניהם לבתי־הספר שלא ילמדו לשונות־הגויים ושוקדים לשלוח שם בנותיהם. היתר זה שהורו לעצמם כיצד?

השיב:

– תקנה של עזרא הסופר היא.

נשאל:

– זו מנין?

השיב:

– שנינו, שעזרא התקין שיהו הנשים מדברות זו עם זו בבית־הכסא, תאמר שהיו מדברות שם בלשון־הקודש?

(מפי יעקב גולדוורם)

וראה ירושלמי מועד קטן פ“א ה”ז והטעם שלא יבוא שם איש להתייחד עמהן.

א

152     מעשה באבי־זקנתי, ר' יוסי שפירא, שו"ב בברודי, מתלמידי ר' שלום מבלזא, שהלך מבית התפילה, פגש בו יוסי־וואָווי, ראש הכליזמרים, שבעיר, אמר לו:

– מזל טוב, ר' יוסי.

השיב לו:

– מזל טוב, מזל טוב.

שאל יוסי וואָווי:

– מזל טוב שאתם אומרים לי משום שאמרתי לכם, יודעים אתם על שום מה אמרתי לכם שתאמרו לי?

השיב ר' יוסי שו"ב:

– איני יודע, אבל דבר שחל עליו דיבור של מזל טוב, ודאי דבר של שמחה הוא.

שאל יוסי־וואָווי:

– יודעים אתם מי בעל השמחה?

השיב ר' יוסי שו"ב:

– ודאי, אם לא אני – אתה, אם לא אתה – אדם אחר, מי שהשמחה במעונו – אני מברכו במזל טוב.

אומר לו יוסי־וואווי:

– אתם בעל השמחה.

משיב ר' יוסי שו"ב:

– גם אני ישראל אני, ואם בעל שמחה אני, אף אני ראוי שישמחו בשמחתי ויאמרו לי מזל טוב.

שאל יוסי־וואווי:

– ומה השמחה?

השיב ר' יוסי שו"ב:

– איך אומר לך שאני יודע, אם איני יודע; אבל אתה שבירכתני במזל טוב, לפי שאתה יודע שאני בעל השמחה, ראוי לך שתאמר לי מה השמחה?

אמר יוסי־וואווי:

– ר' יוסי, זכיתם בלוטריה, כלומר בהגרלה, ולא אַמבו, שהם שני מספרים, זכיתם, אלא טרנאַ, שהם שלושה מספרים, זכיתם.

אמר ר' יוסי שו"ב:

גם זוֹ שמחה, וכשם שהיית מסייע בבשורה, סייע בעצם השמחה.

חזרו שניהם לקלויז וקראו את כל המתפללים לביתו של ר' יוסי שו"ב, שכשעמד בפתח אמר לאשתו:

– מאלי תחיי, שמחה בביתנו וצריך לכבד את האורחים.

מרת מאלי שהיתה סבורה, כי בעלה מכוון לענין נכבדות, כיבדה את האורחים ביי"ש ובמתיקה. ישבו האורחים ושאלו:

– שמא יאמר לנו ר' יוסי, כיצד הגיע לשלושת המספרים בלוטריה, אם בא מי בחלומו ואמרם לו; אם עשה גימטריא בשמו או בשם אבותיו או בשם בני ביתו או בשם הצדיק שלו?

השיב ר' יוסי שו"ב:

– לא חלום ולא גימטריות ולא צירופי גימטריות.

שאלו:

– מספרים בעולם?

השיב:

– ולא מספרים בעולם.

תמהו:

– בנוהג אפילו יש מספרים – אין זכייה, כשאין מספרים – לא כל שכן.

אמר:

– אף על פי כן.

שאלו:

– קנית פתק הלוטריה מידי אחר?

השיב:

– לא קניתי, שאיני נכנס במזל שאינו שלי.

הוסיפו ותמהו:

– עתה ששיטית בנו, אין אתה חסר אלא שתשטה בנו ותאמר, כי לא שיחקת בלוֹטריה.

אמר:

– כשם שודאי שהיום יום שהוכפל בו כי טוב, כך ודאי שלא שיחקתי.

המשיכו לשונו ואמרו:

– כשם שודאי שהיום יום שהוכפל בו כי טוב, כך ודאי שאם לא שיחקת לא זכית, ולמה קראתנו לאכילה ושתיה של מזל טוב?

אמר:

– יוסי־וואָווי בישרני שזכיתי.

צחק יוסי־וואָווי:

– ואם בישרתי לכם, כיצד האמנתם, אם לא שיחקתם בהגרלה?

השיב ר' יוסי שו"ב בנחת:

– לעולם זכייה בגורל היא מעשה נס, והנס הוא מחסדי השם, ומי שזוכה לחסדי השם על דרך זכייה בגורל, כשם שאפשר שיזכה משום ששיחק במספרים, כך אפשר שיזכה אף שלא שיחק במספרים, והיא כוונת הכתוב: היד ד' תקצר. ולפי שאיני יודע ואין כל אדם יודע גבולי חסדיו יתברך, על מה לא אאמין שיצוייר ענין זכייה בגורל בלא משחק־מספרים, ועל מה אומר בעל־השמועה בדאי הוא. ובאמת, משאמר לי שמועה טובה נתקיים בי שמועה טובה תדשן עצם, אמרתי בלבי: נידשנה עצמי, אדשן עצמם של אחרים, ולפי שהאחרים השמועה לא תדשנם, שלא הם שזכו בלוטריה, צריך שידשנם מה שידשנם. ומה ידשנם, מאכל ידשנם, משקה ידשנם. שעל־כן קראתיכם ונתתי לפניכם יי"ש ומתיקה.

תמהו:

– ועתה משנתבדתה השמועה, מה?

השיב:

– שמועה על זכייה שנתבדתה היא עצמה זכייה, שלמדנו כל שנעשה לו נס מנכין מזכויותיו, ואני הייתי עלול לסכנה שייעשה לי נס ויתנכּו זכויותי, עתה שלא נעשה לי נס, נמצאתי נשכּר, וודאי שהייתי חייב לעשות שמחה בביתי ועשיתי.

(מפי ר' שמואל קריסטיאמפלר)

והבאתי מעשה זה בספרי: ממחוז הילדות (תרצ“ח, עמ' כ”ג – כ"ד). וודאי ענינו מיטב־השיר ועיקרו בדות של אותו כליזמר, אבל דרך ההגבה של אבי־זקנתי, שהיא טיפוסית לשלימותם של חסידים ראשונים, הגדרתה וניסוחה כדקדוקה של אמת. וגרעינה של ההלצה פשוט לא בלבד בין היהודים, וכראיה שיר של דטלוב לבית לילנקורן שענינו כשמו: שטר גורל, וכך תרגומו דרך פרוזה: “בכל יום הגרלה ראה פקיד / שהיה ממונה שם על הפיקוח / זקנה ענייה בעלת־שיבה יושבת / נתעורר על כך, ושאל באדיבות: / “האם מעודך לא זכית, אשה חביבה? / זה שנים אני רואך בכל הגרלה / מחכה פה באולם ברוב אורך־רוח” / לא, מעודי לא זכיתי במשהו, אדוני. / כן, בבקשה ממך, אותו שטר־גורל לך / שנה־שנה? קחי־נא אחר; / אולי ישחק לך המזל”. / “שטר־גורל, אדוני, לא היה לי מעודי” / “אם־כן, לא תוכלי לזכות” / האשה מלכסנת ראשה הקטן ומביטה / בעין נלבבה ומחייכת באמונה / לאמור: האלהים לא יבצר ממנו דבר.

ולא עוד אלא נמצא מי שעשה את המוטיב הזה כענין לפואימה סאטירית, והוא פייבוש הכהן מלצר בשירתו: הגורל או נחלה מבוהלת, המובאת בזה לפי הנוסח השמור בעזבונו: “עיר קדושה לאלהים היא כסלון הקהילה / ובכל ארצנו נודעת לשם ולתהילה, / כי עוד כלפני מאה שנה ומאתיים / מלאה אמונת צדיקים ויראת שמים, / כי עוד לא החמיצה, לא הקדיחה תבשילה / כשאר ערי ארץ גליציון בנות גילה / עוד לא גברה שם הקליפה בגברים / לשלוח בניהם לשקאָלעס (בתי ספר) תחת החרדים, / עוד לא יצאו חלילה לתרבות רעה / לקצר פאותיהם כזנב הלטאה, / עוד לא קיצצו בנטיעות, לא פרצו פרצים / ללבוש כתנות מרוטות ונעלים מגוהצים. / עוד לא נזרקה שם מינות בבני הנעורים / לקרוא ספרים קטנים, שירים וסיפורים, / עוד לא נמצא ביניהם אפיקורס וכופר / קורא בסתר מכתבי־עתים, חקרן וסופר, / עוד לא גברה שם, חלילה, כל־כך הכפירה / לקרוא את “המגיד”, “המליץ”, ו”הצפירה“. / עוד לא ירדו שם פלאים חלילה וחס, / ופיגול הוא להם גם “מחזיקי הדת”, / אף כי רבם וקדושם היה המיסד / אף כי מעריכו (עורכו) הוא קדוש ומתחסד, / אף כי הוא כתוב ארמית ואשדודית / בשפה מוזרה לכל המבינים יהודית. // כסלון היא עיר קדושה! טלית שכולה תכלת / מלאה הבלי־הבלים, פתיות ואיולת / מלאה רוחות ושדים, קסמים וכשפים, / מלאה צוענות זקנות, רואות בקלפים, / מלאה נשים טובות, כשרות וצנועות, / מלאה מרמה וחונף, חסידות וצביעות. // בכסלון עירנו נמצא עוד, תהילה לאל / כל הדברים הנחוצים לקהילות ישראל: / רב נודע בשערים, גאון גדול ונורא / המוסיף בכל יום סייגים וגדרים לתורה, / המשגיח על עירובי תחומין וחצרות / ומחפש בעת צרה – חטאים ועבירות. // אחריו בקודש עומד שם על המשמרת / שוחט מהיר ומפואר, בריא ואב־כרס, / אשר על פיו יהיה כל ריב וכל נגע, / כל תקלה וקטטה, כל צרה ופגע; / כי מבלי עבודה ויגיעת כפיים – / מחרחר ריב הוא ומחלוקת לשם שמים. // ועוד בה שלישי: הוא רב פתלתיאל התמים, / איש נבער מדעת, זקן ושבע ימים; / ובכסלון עירנו הוא שמש־הקהילה / המעורר “עם־קדושים” לעבודה ולתפילה, / המכה במקבת ובקול גדול קורא: / “עורו נא, התיצבו נא לעבודת הבורא!” // יחד חוברו לה כל המעלות האלה / בכסלון עיר הצדק, בכסלון עיר הפלא, / מלבד בעלי טובה, מנהיגים ופרנסים, / “יהודים גדולים” בעלי־קבלה ופרדסי”ם / וכלי קודש אחרים אין מספר למו / כללו יפיה ועדי־תפארת לה התמו.

­­אך אין שושנה בלי קוצים וחרולים / אין מבלי חרצן – פרי קודש הילולים, / אין שמחה שלימה בלי צרה וצוקה, / אין מסילה ישרה מבלי מכשול ופוקה – / ובכסלון עירנו החל לרקד השטן / בדמות צעיר אחד בדמות אברך קטן. // הנה מאז ומעולם, מקדם קדמתה, / כסלון קוץ ממאיר בעיני השטן היתה, / על היותה שומרת תורה גם חוקה / ובאמונת קדושים אדוקה ודבוקה; / ויחמוס תמיד מזימות, ויחפש תחבולה / להרוס מבצרי־האמונה בזאת העיר הסגולה. // וכבוא עת דודים לבת הגביר האלמוני, / באה עת מוכשרת לנחש הקדמוני / לעשות את אשר זמם, לבצע אימרתו, / ולכונן אל לב כסלון כל חיצי נקמתו: / וישיא את הגביר לקחת לו לחתן – / את ההוגה דעות, את המשכיל נתן. // ובכן נעשתה בישראל הנבלה, / ויבוא משכיל אל כסלון המהוללה, / משכיל ברליני מכף רגלו ועד ראשו, / משכיל נותן תיפלה לכל חסיד וקדשו. // נפל נפלה כסלון הפליטה הנשארת! / גלה כבוד ממנה, הורמה העטרת! / בידי נתן תפארת צדקתה שודדה, / כעוף התעופפה תומתה, פלאים ירדה, / משביב אש אחד עיר כולה נשרפה, / יצא כל הדרה, היתה לקצפה. // לשוא רתחה כסלון עירנו כמצולה, / לשוא הרבתה שאון, רעש והמולה, / לשוא הרעישו יושביה את העולם, / לשוא אוספו לאסיפה מקטנם ועד גדולם, – לשוא התרו בנתן, כי נכון הוא לצלע, לשוא הזהירוהו מדבר דברי בלע. // כי חתן דנן לא חת משאונם והמונם, / ויפלה בשנוניו כל העושים רצון קונם, / ויהתל בחסידים, בתמימים וקדושים, / ויקרא להם מוכי שחין, זבובים, פרעושים, / ויקרא להם עלוקות, נוכלים, רמאים, / ויקרא להם נמבזים, זבים ומצורעים. // ועוד הוסיף הרֵע וירבה לפשוע / ובכבוד “צדיקים” העיז לנגוע / ויחקה כקוף כל מעשי רבם הנביא, / וירקד כאיל, וישאג כלביא, / ויאנח במרירות, ויהפך עיניים, / וימולל באצבעותיו ויקרוץ שפתים. // רבת שבעה לה נפש האבודים ההמה / ממיודענו זה נתן בוז ומשטמה, / רבות סבלו ממנו הוללות והתולים, / תהפוכות ומזימות, תחבולות ותעלולים, / עד כי העיז פעם אחת – שומו שמים! – / וביין סבאָם, הויה, הטיל מי רגליים. // אך יותר מלכולם קלע חציו השנונים / אל לב רב פתלתיאל השמש איש־האמונים, / אותו רדף בהיתוליו בלי חמלה וחנינה, / וישימהו לשחוק, למשל ולשנינה. – / כי אמת יהגה חכי תווכחו עד מהרה / ממהתלה זאת לכם עתה אספֵרה.

ויהי באחד מלילי טבת הארוכים, / הארץ עטפה מכסת שלג כמת תכריכים, / קור נורא ואיום שורר על פני חוצות. / כל היקום ישלג בצלמון, תעופינה הנוצות, / כמו נד ניצב מרוב קור כל נהר ופלג, / ומתחת מצעדי גבר ישרוק השלג. // בלילה ההוא באשמורת התיכונה / טרם רגלי עובר בחוץ תבואנה, / ופתלתיאל השמש כצל מתנועע, / מבית לבית עובר נוסע, / במקבת בידו יכה על דלתות המעונות / ובקול עז ישורר מנגינה בחלונות. // כמטיל קרח אחד הוא יחוג ינוע / כולו הפך לבן כזקנו הפרוע, / כל עצמותיו תרחפנה מקור וצינה, / ומבלי הרף ניתכו שאגותיו ברינה: / “ישראל עם קדושים! הלא לקום מיהרתם / קומו לעבודת הבורא, כי לכך נוצרתם!” / בקול בוכים ויללה כן ישיר וישווע, / וכהמית לב כואב זמרתו תשמע, / ובפטיש ביד דופק על דלת ושער, / ולעומתו עונה ההד ויליל־הסער, / ובדמי־הלילה נקבצו והיו לאחדים / כל הקולות האלה לקול רעש ופחדים. // ובעוד סובב הולך פתלתיאל התמים / ומקיש על החלונות ומעורר נרדמים – / ולפתע פתאום הגיח מפינה אחת / נתן המשכיל כשד מעמקי השחת, וכמהר חץ מקשת התיצב לקראתו / ובנשימה אחת חיש־קל צפצף אימרתו: / " – הוי רב פלתיאל! האם לא תבושה / ועבודתך זו הבזויה עוד לא תטושה? / העוד גם עתה תסובב העיר כדל־חלכה / ותעורר עם־קדושים בלילה בחשכה? / עד אן תחסר נפשך מנחת וטובה? / ומשלח ידך עד מתי לא תעזובה?" // “ומה אעשה אני, אומלל מני רחם?” / – נאנח השמש – “הלא אערב ללחם! / הן אב לילדים אנכי ואני איש־שיבה, / ומאין אקח להם רק פת חריבה? / מי ידאג לילדי, מי ימציא להם טרף, / אם גם את קנה רצוץ זה מידי ארף?” // “אבל – הוסיף נתן – למה זה תדבר הבל? / הלא עתה בין עשירים נפל לך חבל! / מבית הגורלות בעיר הבירה הן באתי, ובספרי החשבון חיפשתי ומצאתי, / כי אתה הרווחת שקלים אלפיים / ותקבל הכסף בעוד יום או יומיים!” // “האמנם – שאל השמש ועיניו ניגרות – / האמנם הרווחתי, הייתי לאיש־אוצרות? / האמנם הקשיב אלהים לעתירתי?” / “כן הוא, רב פלתיאל יקירי, על דיברתי! / רב לך להיות שמש, לשבוע בוז וחרפות, / כי עשרת מצאת כסף תועפות”. // “ומה אעשה עתה, נתן מלאך מושיע? / נהלני נא בחסדך ועצתך לי הודיע!” / “עתה הסר מלבך כל דאגה ועצבת, / ולבית הרב מהרה, רוצה עם המקבת, / שם הנח אותה, הפרד ממשמרתך, / ויחפש לו שמש אחר לדפוק תחתיך” // וימהר רב פתלתיאל וינס במרוצה, / ויבוא לפני בית הרב ויעמוד חוצה, / וישאג בעד החלון וירעם כרעם: / “פתחו לי מהר! כי דבר לי הפעם, / דבר נחוץ במאד, דבר נפלא ונורא, / אל רב העיר, אל הגאון שר־התורה” // “מי זה – שאל הרב – מי ישאג כלביא? / מי זה יחרידני בלילה על משכבי?” / “אנכי הנני פתלתיאל, פתח לי השער!” / “הניחה לי לישון, לך־לך שמש בער!” / “אבל לא אלך, כי בפי חדשות ונצורות / ופתח לי מהר דלתותיך הסגורות” / ויקם הרב ממיטתו למרות רצונו / ויעט אדרתו ויעל נר במעונו / ויצא בבהלה החוצה אליהו / ויביאהו חיש החדרה וישאלהו: / " – מה חרדת אלי את כל זאת החרדה? / ומה יצהלו פניך אף תגל ברעדה?" // “דע נא – ענה פתלתיאל – רבי, שר התורה, / כי בלילה הזה הגיעתני הבשורה, / כי בעזר אל רחום, אל אלהי אבי, / אשר מעודי השלכתי עליו כל יהבי – / באתי אל מחוז חפצי, דרכי הצלחתי / ושקלים אלפיים בגורלות הרווחתי. // ובכן באתי עתה, ברבות עשרי ושלומי / לעזוב בידך לאחרים משמרתי ומקומי, / להניח הפטיש בו עוררתי נרדמים, / ולהפרד ממשמרתי לעולמי עולמים; / לקחת הפטיש, רבי, איפוא הואילה / ובאיש אחר מהר לבחור אנא השכילה”. // ויקח הרבי מידו המקבת, / ויתן לו כסא ויבקשו לשבת, / ויפן אל רעיתו תמתו גרונה / וירעם לה פניו ויאמר בתלונה: / “מה זאת תעמדי פתיה, האם לא תביני? / הציתי אש ומעט חמין מהרי הכיני” // וגרונה שמרה מצוות בעלה כאשה כשרה, / ולהכין משקה עלי סינים (תה) חיש מיהרה; / ובין כה וכה, בעת עוד רתחו החמים / ובטרם הוציאו הלח מן הסמים, / שת לו הרב לפתלתיאל בחלקות / וידבר אתו מן החסדים וצדקות. // ופתלתיאל איש טוב לבב מאין כמוהו / הבטיחהו לעשות כל יוכל עשוהו, / למנות כל חסרון בבית תלמוד התורה / לקנות אל בית הכנסת שולחן ומנורה, / לעשות חסד וצדקה עם דלים ורשים / ולחזק כל בדק בעזרת הנשים. // אך הראשון לכל יהיה רבו ומורו / אותו יפקוד לטובה וימלא כל מחסורו, / וכבוא אליו כספו מבית הגורלות / יקנה לו כובע־זנבות וחליפות שמלות; / וגרונה גם היא זכרה לא ימוש מלבבו / וילבישנה מחצלות מכספו וזהבו. // הרב ופתלתיאל כה יחד נדברו, / ועתידות להם חשו לימים יוצרו, / וגרונה הביטה בספון ובשמלתה / ותפן לפתלתיאל ותשאל לתומתה / “האם לשחוק בגורלות מכבר תירגלת? / ומה הם המיספרים בהם הון לך נחלת?” / “מיספרים ושחוק – ענה – כל אלה לי זרים, / הם שעשועי ילדים ודברים נבערים, / אני הרווחתי בגורלות אלפיים שקלים / מבלי מיספרים ושחוק ושאר כל הבלים, / לי הן שלח אלהים מקודש עזרתו… / כאשר כל הבטיחני נתן על דיברתו”… // “אם כן הוא – אמר הרב בלזות שפתיים – / כבי, גרונה, האש במכונת המים, / כי הכל הוא רק חזיון־שוא ומדוחים / אין פה גורלות ושקלים, רק נאדות נפוחים… / וכסיל אדם אתה שוב ושבע נדודים / שוב קח הפטיש ודפוק ברחוב היהודים!”

ולנוסח בדיחתנו הדין עם חנא שמרוק שהעירני, כי שרשו, כנראה, בחידוד, שהיה מהלך בברודי, וכראיה לו מביא רפאל מהלר, כי בתזכיר של קומיסאר־המחוז בברודי, מיום 18 במארס 1827 לנשיאות הארצית הגליצאית, בענין חקירה על אודות החסידים, נאמר: “חסיד ודאות היא בו, כי הוא עשוי לזכות בטרנוֹ אפילו אינו משחק בלוטריה, כי האלהים לא יבצר ממנו דבר” (השכלה און חסידות, עמ' 118).

153     מעשה בר' צבי גוטפריד המכונה ר' הירש אסתר־ינטס, איש פשמישל, מחסידי בלזא המובהקים, ששאלו לו:

– מה לך מהלך תמיד בפנים שמחות, כאילו אין חיבוטי־פרנסה בעולם.

השיב:

– כל עוד מהלך בעירנו יהודי אחד ובכיסו זהוב אחד איני דואג לפרנסה.

(מפי אברהם כהנא)

154     מעשה בחסיד מחסידי בלזא שגויס לצבא והולבש בגדי־חיילים וכשעמד במיסדר חש הקצין כי כובעו מוגבה מעט. שמט כובעו וראה כיפה מתחתיו אמר:

– עתה אני מוחל לך, אבל מחר אם תעז לחבוש את הכיפה, תרד עליך נחת־זרועי.

למחרת במיסדר ראה הקצין כי גם עתה כובעו של החייל מוגבה מעט וחזר ובדק וחזר וראה את הכיפה. אך עתה לא אמר לו דברי־מוסר אלא הטעים אותו ממתת־ידו ואמר:

– עתה הסתפקתי במנה קטנה, אבל מחר אם אתה חוזר לסורך, אני קוצץ אותך כקציצה.

למחרת במיסדר ראה כי גם עתה כובעו מוגבה קצת וחזר ובדק וחזר וראה את הכיפה. עתה לא הטעימו במתת־ידו אלא נטל הרובה של בעל־הכיפה וחבט בו בקת ברוב אכזריות.

היה אותו חסיד־חייל מוטל מוכה ופצוע, שאלו אותו חבריו:

– מה ראית להתעקש?

השיב:

– לקיים מה שנאמר: וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך וייראו ממך.

(כנ"ל)

בענין הכתוב: וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך וייראו ממך, אמרו חז"ל: אלו תפילין שבראש.

155     מעשה בר' יעקב ראוור, מחשובי היושבים בחצר רבה של בלזא, שאמר:

– אומרים שהחסידים כמותם כארבעת המינים – מהם בחינת אתרוג שיש בו טעם ויש בו ריח, מהם בחינת הדס שיש בו ריח ואין בו טעם, מהם בחינת לולב שיש בו טעם ואין בו ריח, מהם בחינת ערבה שאין בה טעם ואין בו ריח ושוכחים כי יש גם מין חמישי של חסידים והם היושבים בחצר – הם בחינת הפשתן שהאתרוג מוצנע בו. מה הפשתן שהוא תמיד במחיצתו של האתרוג סופו, נזרק, אף אותם היושבים, שהם תמיד במחיצתו של הרבי, סופם כך, ולפי שאני מכירם יפה, הריני מעיד כי בדין סופם כך.

(מפי אשר קליינשפיז)

ויסודו בדברי חז"ל: מה אתרוג יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים; מה התמרה יש בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים; מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה; מה ערבה אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל שיש בהם בני־אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.

156     מעשה במי שהקשה לו לחסיד מחסידי בלזא:

– דרככם משונה בעיני – הכנותיכם לתפילה הרי הרים, והתפילה עצמה, שהיא העיקר, רגע כמימריה.

השיב לו:

– חז"ל אמרו: חסידים ראשונים היו שוהים שעה לפני התפילה ושעה לאחריה, ולא פירשו כמה שהו בתפילה עצמה. משל למה הדבר דומה, לתותח – כל מה שהוא גדול וחזק יותר, מנגנונו גדול יותר והחיילים העוסקים בו מרובים יותר, ועיקרו היריה, והיא כל עצמה – כהרף עין.

(כנ"ל)

157     מעשה בחסיד של דינוב שהתגרה בחסיד של בלזא:

– הרביים שלכם אינם מחברים ספרים, הרביים שלנו מחברים ספרים, ואפילו רבנו הגדול, ר' צבי אלימלך, שלא רצה לחבר ספרים גילו לו מן השמים שישב ויחבר והודע המעשה ששלח משמשו לקנות כעכים וקנה גליוני נייר, חזר ושלחוֹ לקנות כעכים וקנה גליוני־נייר, הבין שנרמז מלמעלה וישב וכתב את “בני יששכר”.

אמר החסיד של בלזא:

– עתה למדתי דבר גדול: חרש משמש בבת קול.

(מפי אלמוני)

בענין מעשה המשמש של הרבי ר' צבי אלימלך הנוסח הפשוט הוא כדרך שהביא נפתלי בן־מנחם: ביקש ר' צבי אלימלך את שמשו לקנות לו כעך וקנה נייר, ביקש שוב לקנות כעך וקנה דיו, אמר: אין זאת כי עלי לכתוב עכשיו. וכבר העירותיו על נוסח אחר: האָט ער איהם געשיקט קויפען א פאָר בייגעל האט ער געבראכ’ט א א פּאָר בייגען האט ער פערשטאנען וכו' ("שלח לו לקנות אילו כעכים, הביא אילו גליונות, הבין וכו'), ושתי הנוסחאות נתפרסמו בספרו: גוילי ספרים (ירושלים, תש“ז, עמ' מ”ט – נ'). ועיקר השחוק הוא בדמיון־התיבות: בייגעל (כעכים) בייגען (גליונות). ואעיר כי הוא כשחוק המצוי במשחקי ילדים: אי באַגע בעגע ביגע באָגע בוגע פאקבאפיר, צוויי באגע בעגע ביגע באָגע בוגע פאקבאפיר, דריי וכו' (אחד וכו' נייר־אריזה, שנים וכו' נייר אריזה, שלשה וכו' – אסופות שירי ילדים גרמנים ישנים מהדורת מריה קיהן, הוצ' לאנגוישה 1930, עמ' 158).

158     מעשה בדודי זקני, ר' שלום שפירא, ראש חסידי בלזא ושו"ב בברודי, שבא לפניו מיודעו, שהלך לכרכי הים ונעשה שם סופר. שאל אותו ר' שלום:

– נו, מה פרנסתך?

השיב:

– הריני כותב סיפורים ומפרסמם בעתונים.

שאל ר' שלום:

– איני שואל במה אתה מבלה את זמנך, אלא במה אתה משיג פרנסתך?

השיב לו:

– הלא אמרתי לך, הריני כותב סיפורים בעתונים ומפרסמם.

תמה ר' שלום ואמר:

– כלום תינוק אני, שאתה מבקש לשטות בי, כי אאמין, שיש מטורפים המפרנסים אדם על שום השטותים שהוא בודה מלבו וכותבם בעתונים?

התערבה אשתו, מרת רישה, ואמרה:

– שלום, שלום, מה אנו מבינים בעסקי המשכילים, הנה אתה רואה בעירנו את אדוני־האחוזות, מר שנל, והוא מגדל בביתו כלב, שטיפולו וטיפוחו עולים לו בממון קורח. ואנשים כאלה, כשם שיש להם שגעונות לבזבז ממונם לכלבים, כך יש להם שגעונות לבזבזו לבדותות.

נענע ר' שלום ראשו ואמר:

– פרנסת כלבים – מציאה גדולה!

(מפי דודי זקני ר' שלום שפירא)

ומנואל שניצר מביא מעשה ביהודי כפרי, שבנו נעשה סופר בוינה, ולא הבין האב טיב פרנסתו. הלך אל רבו ושאל: רבנו, מה פירוש משורר? הסביר לו הרב דרך משל מעשה במי שנדרש לתפוס פרה ונדרש לכך בלשון שירה לאמור: שאפסע – חאַפסע (שבתי תפוס אותה). הכפרי החריש ובאחרונה שאל בהיסוס: ועל כך הוא יכול להתפרנס? (רבי לאד, איין קולטור דאָקומענט אין אנעקדאָטען, 1922, עמ' 80).

וכן מביא מנדל אושרוביץ מעשה ביעקב גורדין שנזדמן בניו־יורק עם בן־עירו, אדם פשוט, והוא שאל לו: מה מעשיך, מיסטר גורדין? השיב: מה אעשה, אני כותב בשביל התיאטרון היהודי. חזר ושאל: זאת ידעתי, אבל רצוני לידע, על מה אתה מתפרנס? השיב: על מה שאני כותב בשביל התיאטרון. תמה האיש: על כך פרנסתך? האמנם משלמים על כך? וכשסיפר לו גורדין גודל־התשלום לא האמין אותו תם למשמע אזניו, באחרונה משך כתפיו ואמר: צא ודע במה אנשי שלומנו צריכים לעסוק באמריקה? אילו ידעתי, כי דברים כאלה משתלמים בממון מרובה כל כך, הייתי אולי גם אני אוחז בהם… (נאָך ווערטלעך און וויצען וועגן שרייבער, פורוורטס, גל. 19707).

159     מעשה בר' יצחק קליינשפיז, שקיים מצות פורים ומשנתבסמה דעתו דומה היה עליו, כי הוא וכל החדר סובבים והולכים, אמר:

– מילא, אתה, פּי, ששתית, איני תמה לראותך בכך; אבל את, תקרה שלא שתית, מה ראית על כך?

(מפי נכדו אשר קליינשפיז)

160 מעשה ברבי, שבא לפני עשיר וקמצן לעוררו לצדקה, והתחמק ההוא במיני תירוצים, כגון שיציאותיו שלו מרובות, אמר:

– הריני אדם לעצמי.

אמר הרבי:

– תמחול בטובך ואומר לך כי, בעצם, אין אדם לעצמו אלא בבית־הכבוד בלבד. והנה כמה יכול להיות אדם לעצמו – חמש דקות, עשר דקות, לכל המרובה רבע שעה. אך להיות תמיד אדם לעצמו אי אפשר לו, אם אינו רוצה להיות שכן־קבע של צואה.

(מפי אשר קליינשפיז)

וראה המיוחס לבעש"ט על החילוק בין הצדיק לעצמו שאינו משפיע מצדקתו לאחרים והוא נמשל לארז שאינו עושה פירות ובין הצדיק המשפיע מצדקתו לאחרים והוא נמשל לתמר העושה פירות והוא סוד הכתוב צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה

(צוואת הריב"ש והנהגות ישרות, לבוב, 1860, עמ' ח')

161     מעשה בר' ברישל שמש בהובנוב, שבא אצל אחד בעל־בית ליטול דמי־ראש־חודש, נהג בו זה ביוהרה, אמר לו:

– על שום מה כבודו מתיהר – ודאי על שום שהוא בעל־בית; אבל על שום מה הוא בעל־בית – על שום שאני השמש בא אצלו ליטול דמי־ראש־חודש והנה אם אחדל מבוא אל כבודו, יחדל כבודו להיות בעל־בית ואילו אני לא אחדל מהיות שמש, שאני אחד והבעלי־בתים הרבה.

(כנ"ל)

162     מעשה בר' צבי גוטפריד, שנקרא הירש אסתר ינטס, איש פשמישל מחסידי בלזא, שהיה יוצא לרחוב ומגפיו מצוחצחים מפנים ומלוכלכים מאחור. תמהו עליו, הביט על מגפיו ואמר:

– מצוחצחים הם.

אמרו לו:

– אבל הבט מאחוריך.

השיב:

– ראשית איני אשת לוט, ושנית אין לדיין שעיניו רואות.

(מפי אלמוני)

ונודע ענין האמירה של נפוליון, כי חייליו מצחצחים מנעליהם מפנים ולא מאחור, שכן האויב אינו רואה אחוריהם.

163     מעשה בחבורה של חסידי בלזא, שישבו בפונדק בלבוב, והוגשה לפניהם פשטידה, שריחה משובח ומראיה פגום. היה שם איסטניס וסירב לאכול ממנה, והשאר אף שהשתוקקו לאותה חטיבה של שומן, לא נגעו בה גם הם. אמר הפונדקאי:

– ניכר ששכחתם, כי חסידי בלזא אתם, שהללו כלל הוא בידם: לעולם יקדים אדם טעימה לראייה.

שאל אותו אסטניס:

– מנלן?

השיב הפונדקאי:

– כתוב הוא בתהלים: טעמו וראו ללמדכם קודם טעמו ואחר־כך ראו…

(מפי אבי מורי)

ב

164     מעשה בר' לייבוש זויבר, מחסידי רוהטין הנלהבים, שדיבר על כוחם של הדורות הראשונים, שעמדו ברוב נסיונות, אמר:

– הנה דניאל שלא התירא ליכנס בגוב־האריות, ומה נתן בו כוח לכך, אם לא האמונה והבטחון?

השיב לו ליצן:

– ואני קרוב אצלי, כי קרא בספרי־הבדיחות את המעשה הנודע ביהודי שלא היה לו במה יפרנס ביתו, השכיר עצמו להיות ארי בסוגרו של ביבר, וכשהולבש עורו של אריה והוכנס לסוגר, שרבצה בו לביאה, באה עליו אימה גדולה, נתכנס בפינה ולחש: שמע ישראל; מיד שמע לחשה של הלביאה: השם אלקינו השם אחד, והבין כי גם היא אינה אלא יהודי כמותו שלא היה לו במה יפרנס ביתו והשכיר עצמו להיות לביאה.

הציץ בו ר' לייבוש ואמר:

– ודאי אתה שמתחכם אתה, אילו היית באותו מקום היית מקדים לקרוא ספרי בדיחות, אבל דניאל שמאמין היה הקדים לקרוא כמה קאפיטל תהלים, ושעל כן היה הקדוש ברוך הוא מנסה אותך באריות מדומים ואותו ניסה באריות ממש, ובאמת אליך ועל שכמותך אמר הנביא: חכם אתה מדניאל.

(מפי ר' לייבוש זויבר)

הבדיחה על היהודי בגוב־האריות פשוטה בכמה נוסחאות ומובאת בכמה דוכתי וכן דרוינוב ואחרים, לאמר כי היא בדיחה הידועה גם בעמים אחרים אך בלא יסוד של מעשה־יאוש מאפס־פרנסה, וכן מביא פריץ קלאוס באסופת השירים בדיאלקט הפפאלצי (המהדורה הראשונה יצאה ב־1884) מעשה במי שבא לבינגה לראות ביבר והנה אדוני הביבר שאל אותו, אם הוא יודע לנהום וכשהשיב הן, אמר לו: האריה שלי מת ואין לי חליפתו ועליך להצילני. מיד הלבישו עור אריה והכניסו לסוגר והקהל התלהבו ללהטיו, אולם פתאום נשברה השבכה והנה הוא בסוגר הנמר, מיד רבץ באימה וכל הקהל צועקים והנה הנמר קופץ עליו ומלחש לו: סתום פיך, היה נכון, כמוני כמוך, ואל תגלה קלוננו. מיד התחילו שניהם מתאבקים והקהל מלא התלהבות (פרעהליך פפאלץ, גאטט ערהאלטס, מהדורה שלישית, צווייבריקן, 1909, עמ' 34).

וי. י. טרונק עשה הלצה זו ענין בסיפורו על הרשלה אוסטרופוליר, שהפריץ הפולני טשיפיק־טשאפק־טשאפידיל, ציוה לכלוא אותו במרתף ולפרנסו בצימוקים ושקדים ולהטיל אותו לפני הארי. ואמנם ביום מן הימים הוצא הרשלה ממרתפו ומשרתי הפריץ הוציאו מתוך שק עור אריה והלבישוהו אותו והביאו אותו בלבוש זה לפני סוּגר. “הוא רואה: בפינת הסוגר רובץ אריה. תחילה סבר הרשלה, כי זה שוב אריה־פגר. אוי ואבוי, מה מעמדה של החיה הטורפת! הרי עלובה זו רובצת בסוגר וכפופה פי שלושה, היא מרתתת ומפרפרת ומפעפעה קדחת־השמיטה. הוא חי השלומיאל – מהרהר הרשלה ותקותו ננערת בו – רואים בחוש, כי אליהו הנביא שלח לסוּגר־האריות מלאך מושיע וההוא, רואה־ואינו־נראה, – ניצב ליד החיה, מצליף עליה בשוטו ועושה אותה כמין דייסה. אין הדבר נראה – מוסיף הרשלה להרהר – כי הברייה הזאת לא יהו לה בעולם־הדמיון פרנסות אחרות אלא לרוץ כחץ מקשת ולטרוף אחד הרשלה אוסטרופוליר. והנה הוא נדחף בחופזה לתוך הסוגר. פתאום הוא רואה, כי האריה שבסוגר מתכנס לצדי שבכת־הברזל והוא מתנשא מאימה ופחד. חרטום־האריה של החיה צווח: שמע ישראל! "ר' חייקל! ר' חייקל חוקר – קורא הרשלה מחרטום־האריה שלו – ר' חייקלשי, מה לך כאן? מהיכן אתה לכאן? מה עלה על דעתך להיות אריה?” “הרשלה – נענה האריה האחר ספק חי ספק מת, – הרשלה! אתה הוא זה, שקץ שכמותך?” (הערשעלע אסטראפאליער, די לעבענסגעשיכטע און וויצן פ’ון בארימטן יידישן וויצלינג, פרק שמונים, נדפס בהמשכים, אונזער שטימע, פאריס, 1951).

ובדומה לכך ראה מה שמספר ב. קוטשר כמעשה שהיה והוא מעשה באיש חיים יוסל שמו, משמשו של קומפאנייץ, מנהל התיאטרון האידי במוראנוב של ורשה, ובכלל תפקידי־השירות שלו (משלוח, בעל־עגלה, עוזר בהתקנת התפאורות), תפקידי־משחק ובכללם תפקיד אריה. פעם אחת בהצגת “בר־כוכבא” עמד בני אבלמן בתור בר־כוכבא והנה נשמעה פקודתו של טורנוס רופוס: הכניסו את האריה האפריקאי! מיד נכנס האריה ברוב נהימה, קפץ על בר־כוכבא, שנבהל ממש ובעט באריה. עמד האריה על רגליו האחוריות, השתער על בר־כוכבא והתחיל חובט בו מלוא כוחו, ובר־כוכבא השיב לו כגמולו. בתיאטרון בשורות הראשונות התחילו נמלטים על נפשם. ראה טורנוס רופוס את הבלבולת, התרומם מעל כסא־מלכותו וצעק: חיים־יוסל! נזכר האריה מי הוא, ניצב על ארבע רגליו, נענע ראשו ורבץ בהכנעה לרגלי בר־כוכבא (“קיום”, פאריס, חוב' 11 (35), עמ' 1783).

ובניגוד לכל אלה ראה מעשה בשיכור ששוטט בגן־החיות בברונכס והנה אריה קפץ מסוגרו, הקהל נמלטו בבהלה על נפשם, ואילו השיכור ניגש בנחת אל האריה, נטל רעמתו והוליכו לסוגר וסגרו. למחרת נקרא האיש לפני ראש־העיר והוא אמר לו: “הריני לכבדך במידליה על שום גבורתך אתמול”. האיש ששכרונו פג בינתיים, אמר ברתת: “מה כבודו סח? זה היה אריה ממש?”. אמר והתעלף. (א. יארוגר: לאכ’ן איז געזונט, מארגען־פרייהייט, גל. 10783).

ג

165     מעשה בקלויז של חסידי סדיגורה בסטאניסלב, שכל מתפלליה היו בשבתות חובשים שטריימיל, ואחד מהם, סוחר נכבד, חבש שטריימיל אף הוא, אך זקנו מגולח. ביקש הגבאי, ר' רוטפלד, להרחיקו. שאלוּ לו:

– ר' מיכל, ומה אכפת לך ויתפלל בקלויז שלכם?

השיב:

– משל למה הדבר דומה: הקיסר יש לו צבא ובו גדודים שונים למיניהם וסוגיהם, גדוד גדוד ומדיו ותלבשתו, גדוד גדוד וקסרקטו. חשוב חייל רגלי כחייל פרש, ואף־על־פי־כן לא יצויר, כי חייל רגלי שלבושו אפור יישלח לקסקרט של חיל־פרשים שלבושם מבהיק. קיצורו של דבר, כאן מתפללים דראגונים, וההוא ילך לו אצל האינפאנטריה.

(מפי מנחם גלרטר)

דראגונים – סוג של חיל־פרשים, אינפאנטריה – חיל רגלים

166     מעשה בחבורה של חסידים בחוֹרוֹסטקוֹב, שעשו הלולה ונערכה להם סעודה גדולה, וכשהוגשה קערה לביבות פשטו ידיהם והיה בהם סגינהור, פשט ידו גם הוא ותפס שתי לביבות ובלען, ואחר נפנף ידו סביביו וסטר על פני שכנו. שאל שכנו:

– מה לך סוטר?

השיב:

– אני, שהנני סומא – תפסתי שתי לביבות, אתה שאתה פיקח – מי יודע כמה תפסת!

(מפי שמשון מלצר משמו של ר' חנוך שכטר)

167     מעשה בחסיד של ויז’ניץ, שהתגרה בחסיד של קוסוב ואמר:

– רבך תפילתו חטופה, שהוא בהול לצאת לגן שהוא מגדלו, ואילו רבי תפילתו ממושכת.

השיב לו:

– כן, כן, כשרבי כבר אומר: על כן בירך, רבך עוד אומר על כן יעזב…

(מפי ר' משה ראטה)

168     מעשה בחסיד, איש בוקובינה, שאבד לו סכום של אלף ליי, נכנס אצל רבו וביקש מעם השמש שיכתוב לו פיתקה. שאל השמש:

– וכמה פדיון אתה נותן?

השיב:

– מאה ליי.

אמר השמש:

– אם כן אכתוב בפתקה שאבדו לך אלף ומאה ליי.

(מפי אברהם כהנא)

ואילו מ. א. ויזן, חכמה און חריפות, סי' 118 מביא נוסחה צינית יותר, מעשה ברבי שקרא פתקה של אשה: לאה בת דינה, אני רואה כאן בפתקה, כי אבד לך ממון, ואת רוצה שאתפלל, שהאבידה תימצא בקרוב. מה שיעור ההיזק? השיבה האשה: מאה ריינוש. אומר הרבי: טעית טעות־מה, לאה בת דינה. לא מאה ריינוש אלא מאה ואחד ריינוש. שואלת האשה: הכיצד, הרי היו לי מאה, גוער בה הרב: פתיה, והריינוש שנתת פדיון הוא כלב?

169     מעשה בחסיד, ממקורבי החצר בבלוז’ובא, שגבר עליו יצרו ופיתה שפחה ונתפתתה לו. לימים שראתה עצמה מעוברת, קוננה:

– והרי הבטיחני כי לא אתעבר, שכן המפתח בידי הקדוש ברוך הוא.

אמרו לו:

– וכסבורה את כי פיקח שכמותו אינו יודע לעשות פתחת.

(מפי טוביה יערי)

וענין המפתח כמאמר חז"ל על ג' מפתחות שהקדוש ברוך הוא לא מסרו בידי שליח, והבדיחה שלנו כמה ניסוחים לה והפשוטה ביותר: הוא בענין רבי פוקד עקרות, שמתנגדו שואל: והרי חכמינו אמרו ג' מפתחות וכו'. וחסידו משיב: אתה משחק ברבי שלי, פיקח שכמותו יודע לעשות פתחת (נאכ’שליסעל, או וויטריך המצוי ביידיש ובפולנית והוא לפי הגרמנית: דיטריך)

170     מעשה בר' חיים וואַלד, איש דז’יקוב, שטייל ברחוב ועבר על פניו אחד מחשובי הקהילה ולא נתן דעתו עליו. נשאל:

– כל כך למה?

השיב ר' חיים:

– רואה אתה אדם זה – כל יגיעתו אינה באה אלא לשם לויה יפה.

(מפי בנו אברהם יערי)

והרמן כהן אמר בענין האישים הרשמיים בברלין שהתעלמו ממנו: “אבער איינע שענע לויה ווערדע איך האַבען” (אבל לויה יפה תהיה לי) ופראנץ רוזנצווייג המספר זאת מעיר, כי כהן טעה בזה, שכן מכללת ווארבורג שלחה אמנם שליח ללוויה אך בברלין לא התעוררו על כך לא האוניברסיטה ולא אקדמית המדעים, והבאים היו שלוחי היהודים בבירה וביחוד יהודי המזרח (קליינע שריפטען, 1937, עמ' 349 – 350)

ד

171     מעשה בחבורה, שדיברו עד כמה חסידי גור וחסידי אלכסנדר צהובים אלה לאלה. אמר מי שאמר:

– זכורני מעשה ושני הרביים נזדמנו לפדיון־הבן ונתכבד הרבי מגור להרים טס הכסף, שהתינוק מוטל עליו, ולהגישו לכהן – האירו פניהם של חסידי־גוּר וחשכו פניהם של חסידי אלכסנדר. עם הרמת הטס התיז התינוק סילון מימיו על מרימו, האירו פניהם של חסידי־אלכסנדר וחשכו פניהם של חסידי־גור.

הוסיף מי שהוסיף:

– ולא עוד אלא כשגדל אותו תינוק והיה לאיש – ככל שנזדמן בשטיבל של חסידי אלכסנדר היו מכבדים אותו בעליה, ולא בעליה סתם אלא בששי…

(מפי ר' ישעיה הלוי איש הורויץ)

172     מעשה בחסיד מחסידי ליובאַויץ, שסיפר באזני מתנגד גדולת בית רבו, והזכיר מעשה ר' זלמן מלאדי, בעל התניא, ושחרורו מבית־הסוהר, אמר:

– ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת נכנס אצלו הגנרל, וכשכפף ראשו לברכת־שלום לא יכול היה לזקוף אותו, והתחיל מתחנן לפני הרבי ולא נענה לו, עד שהבטיח לו, כי יתיר אותו מבית־האסורים, וכשהבטיחו נזקף ראשו כבתחילה.

אמר המתנגד:

– ואני שמעתי, כי אותו גנרל נתרצה ליקח כך וכך אלפי ממון שוחד, והניח כבלי משים את השער פתוח והרבי יצא באין מפריע.

אמר החסיד:

– צא וראה, אני מסתפק בדרך הטבע ואתה מבקש מעשה־נסים!

(מפי שלמה שוהם)

173     מעשה בחסיד שבא לפני רבו ואמר:

– רבי, ברכני.

אמר רבו:

– צופה אני במערכה שלך ורואה כי מזלך מנין שבעה. שאל החסיד:

– דהיינו?

השיב רבו:

– דהיינו שיהיו לך שבע בנות או שבע אחוזות, והברירה בידך.

אמר החסיד:

– אם הברירה בידי, ברכני בשבע בנות. כי אם יהיו לי שבע אחוזות לא אומר די, אך אם יהיו לי שבע בנות אומר די.

(מפי שמואל זינגר)

174     מעשה בחבורה של חסידים שדיברו על שנים מצדיקי־הדור, שהאחד היה שונא־שקר והאחר אוהב־אמת, מי מעלתו מרובה משל חברו. אמר ראובן:

– אין נפקא מניה, ששונא־שקר הוא ממילא אוהב־אמת ואוהב־אמת הוא ממילא שונא־שקר.

אמר שמעון:

– גדול שונא־שקר מאוהב־אמת שהקדים הכתוב: סור מרע ועשה טוב.

אמר לוי:

– לא כי, סגולה שבנפש־האדם הוא מבקש לה מזון בכל אשר יפנה, ואם סגולתו שנאה, הרי הוא מבקש עילה לשנוא, וכל דבר שמזדמן לו הוא מגלה בו מה שראוי לשנאה, ואם סגולתו אהבה, הרי הוא מבקש עילה לאהוב, וכל דבר שמזדמן לו הוא מגלה בו מה שראוי לאהבה, והיא נפקא מניה גדולה.

(מפי אשר קליינשפיז)

175     מעשה בחסיד שוטה שבא לפני רבו ואמר:

– חלמתי כי אבי זקני גזר עלי שאלך לבקש את עשרת השבטים ובאתי לחלות פני רבנו, כי תואיל לתת בידי כתב־המלצה לקהילות ישראל הקרובות והרחוקות, שיהיו בעזרי.

אמר לו רבו:

– תבוא מחר ואתן לך כתב־המלצה. כשיצא החסיד, אמר הרבי למשמשו:

– ותכתוב באותו כתב־המלצה, כי החסיד דנן יוצא לבקש את עשרת השבטים ואת צנצנת המן ואת קבורת משה רבנו.

תמה המשמש ואמר:

– והכתוב: ולא ידע איש קבורתו – מה יהא עליו?

השיב הרבי:

– דייק הכתוב: ולא ידע איש, להוציא בהמה.

(מפי אלמוני)

וענין הכתוב: לא ידע איש קבורתו, כבר נדרש דרך שחוק ובכמה דוכתי מובא מעשה מנדלי ששמע דרשתו של אחד העם על משה באולם ביסידא באודיסה, אמר: הכתוב אומר על משה כי לא ידע איש קבורתו, עתה ידענו – קבורתו היתה הערב באולם ביסידא. וכשינוי גירסא של חידוד זה מביא א. אלמי מעשה בחולה־כתיבה שבא אל י. ל. פרץ למשרדו בבית־הקהילה, מחלקת־המתים, ולא היה פרץ פנוי לו והזמינו לביתו. כשבא אותו חולה־כתיבה לביתו, פרש לפני פרץ את כתב ידו, סיפור על משה רבנו, והוא קראו ואמר: “יפה עשית, כי באת לכתחילה למחלקת־המתים של הקהילה. חבל, שאמרתי לך לבוא הנה… כי הסיפור שלך שייך לחדר־המתים. קברת נושא טוב. עד עתה לא ידע איש קבורת משה; עתה ידעתי” (מאמענטן פ’ון א לעבן, בואנוס איירס 1948, עמ' 139)

וליבאוויטש, השומע יצחק, ח“א, סי' שנ”ז, מביא: איש אחד התפאר בבארו בספרתו: ולא ידע איש את קבורתו, ויאמר אחד החכמים: זאת דיברתי, אם ישמע משה רוע דבריך אשר פירשת בתורתו לפני חבריך, חיש יקום ויאמר: פה נקברתי.

176     מעשה בחסיד מחסידי שפיקוב, שלא רצה להיות מעורב במחלוקת של אנשי שלומו, אמר:

– כשאני שומע שבקלויז שלנו טסות מכות, הריני בא – הטיסה דרכה למעלה ואני קומתי קטנה והריני נמלט; כשאני שומע כי בקלויז שלנו חוטפין מכות, הריני בא – פרווה כבדה לי ואני עוטה בה פני ואפילו הפרווה חוטפת מכה הריני נמלט; אבל כשאני שומע, כי בקלויז שלנו חולקין מכות, אינני בא – משל למה הדבר דומה, קפילא מהלך פינכה מלאה מכות בידו והוא מחלק מכה לאיש מכה לאיש ואין נמלט.

(מפי עקיבא גוברין)

והחלוקה לפי דרך האמירה באידיש: ס’פליען פעטש (פורחות, טסות מכות), מ’כאפּט פעטש (חוטפין מכות); מטיילט פעטש (חולקין מכות).

177     מעשה ברבי שהתארח בביתו של רבי גדול ממנו וכשיצא מלפניו וישב בעגלה, בא במתינה חסיד ופשט ידו בתמיהה:

– ודמי־פרידה.

שאל הרבי־האורח:

– מי אתה?

השיב:

– אני בן אחיו של הגבאי הראשון, בחצר רבנו.

הוציא הרבי־האורח רובל ונתן לו.

אך זזה העגלה ויצאה משער־החצר, בא בחופזה חסיד, פשט ידו בתמיהה:

– ודמי־פרידה?

שאל הרבי:

– ומי אתה?

השיב:

– אני גיסו של אחי הגבאי השני, בחצר רבנו.

הוציא הרבי מחצית רובל ונתן לו.

אך יצאה העגלה מעיבורה של העיר, בא במרוצה חסיד, פשט ידו בתמיהה:

– ודמי־פרידה?

שאל הרבי־האורח:

– ומי אתה?

השיב:

– אני קרוב של אשת מבשל־הדגים בחצר רבנו.

הוציא הרבי־האורח מטבע של עשר קופיקות ונתן לו.

כבר הפליגה העגלה לדרכה והיא מהלכת בין השדות בא בעוצר נשימה נער קטן פושט ידו ואמר בתמיהה:

– נו, ודמי־פרידה?

שאל הרבי־האורח:

– ומי אתה?

השיב"

– אני נכדו של כותש־הפלפלים בחצר־רבנו.

(מפי משה אהרן ויזן)

ור' יצחק יהודה, משלי ערב, סי' 508: בן בת הנגר אשר סימר את הסנדל של בת המלך. ומוזכר שם דיקנס “ניירות פיקויקים, פרק נ”א, ענין האציל הצעיר, שנרשם באוכלי קצבת המלך, שכן אביה זקנה של אשתי דוד אמו הבעיר בגפרור את מקטרת המלך. וכן שם סי' 512: בן דודת אבי תפר נעלי הכלה.

178     מעשה בחבורה של חסידים, שישבו במוצאי־שבת, אמרו קצתם:

– לוּ יכולנו להשיג טיפה של יין־שרף, והחיינו את נפשנו, אך מה נעשה ואין בידנו פרוטה לפורטה.

אמר אחד מהם:

– יש בידי מטבע מחוק, אלך ואקנה.

נטל בקבוק, מילא מחציתו מים, נכנס למוזג, אמר:

– הייתי רוצה להשלים את המשקה שבבקבוק.

מזג לו המוזג מחצית בקבוק יין שרוף, אולם כשהחסיד נתן לו את המטבע, אמר המוזג:

– אין אני מקבל מטבע מחוק, לא־כל שכן בראשית השבוע.

אמר החסיד:

– מילא, תחזיר לך מה שמזגת.

עשה המוזג כדבריו והחסיד יצא והוא שמח בלבו, כי הנוזל שבבקבוקו חציו מים וחציו יין שרוף, נכנס למוזג אחר, אמר לו:

– הייתי רוצה להשלים את המשקה שבבקבוק.

ומה שאירע בקנייה הראשונה אירע בקנייה שניה, שנתבטלה כקודמתה, והחסיד יצא והוא שמח בלבו, שבקבוקו רבעו מים ושלושת רבעיו יין שרוף, ונכנס למוזג שלישי ומה שאירע לשתי הקנייות הראשונות אירע לקנייה השלישית, שנתבטלה כקודמותיה, ויצא החסיד שמח בלבו, שבקבוקו כמעט כולו יין שרוף, ואף המטבע בכיסו, וחזר לחבריו, וקיימו גדולה לגימה.

(מפי דוד לייב גראנובסקי)

179     מעשה בחסיד שהיה להוט להדבק במידת רבו, עד שביקש לראות כיצד הוא נוהג בינו לבינה. התגנב אל תחת מיטתו ובלילה שמע הרבי אומר לאשתו: תכנסי למיטתי, הרבנית משיבה לו: תכנס למיטתי, וכך מתעצמים שעה ארוכה. קצרה רוחו של החסיד וקרא:

– רבי, אתה הולך, כי אם לאו, אני הולך.

(מפי אייזיק סדומי)

180     מעשה בחסיד שהיה בשמע ישראל מאריך ביותר באחד, ומרוב שנתרגל, הרי גם כשהיה אומר הכתוב: על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיה לבשר אחד, היה עוצם עיניו, חופה עליהן בידו ומאריך בדביקות:

– א – – ח– – ח – – ד!

(מפי יעקב גולדוורס)

ולדעתי הוא גלגול מבודח של דרוש באותו כתוב וראה, למשל, ר' קלונימוס בן קלונימוס: “אביך אב זקן ועתיק יומין ופני גבעות וטרם הרים, אלהא די שמיא וארקא, אמך לביאה למדה לטרוף טרף אדם אכלא ומדקא, אביך יתן הטוב גם ברכות בגויים, אמך חתית נתנה בארץ החיים בעוון בצעה אך אל שאל תוריד בפשע ארץ, סופך יורש גהינם ונכרת זהו דברי חכמים למשפחות לבית אבותם כתיב ומשפחת אם אינה קרויה משפחה על כן יעזוב איש את אמו יועצתו להרשיע ודבק באביו שבשמים” (“אבן בוחן”).

181     מעשה בחסיד מחסידי הרבי מיאמפולא, שדיבר בגודל שבחו ותהילתו, אמר:

– מעשה והרבי שלי בא לתקן גופו בקארלסבאד ולא היה לו עם מי לדבר, עד שנזדמן שם האפיפיור מרומא והיו שניהם מטיילים יום־יום כמה שעות ומגלגלים בשיחה. פעם אחת, ביום שבת שלהם יצאו לטייל קיסרה של גרמניה ומלכה של אנגליה, שגם הם היו שם, ראו את הרבי והאפיפיור מטיילים. שאל מלכה של אנגליה את קיסרה של גרמניה:

– שמע נא, וילהלם, מי הוא הגלח ההוא שהיאמפולאי מטייל עמו?

(מפי דניאל לייבל)

ה

182     מעשה בר' שלמה ביקל, מתנגד מובהק (שחיבר קונטרס בגנותה של החסידות), שהיה אומר:

– נאמר בתהלים: כפירים רשו ורעבו – אותם שטבעם ומנהגם כמיני ברדלסים כשהם מתרוששים הם נעשים רביים.

(מפי נכדו ד"ר שלמה ביקל).

183     מעשה בחסיד שהשיא את בתו למתנגד ופצר בו שיסע עמו לרבו ולא נענה לו. לימים היתה אשת האברך מקשה לילד, ביקש חותנו שיסעו לרבו, תחילה עמד האברך בסירובו, אולם כשגם היולדת נצטרפה לבקשותיו, נענה להם. הרבי בירכם מברכות פיו ובשובם מצאו כי האשה ילדה זכר למזל טוב, אמר החותן:

­ – ועתה שראית כוחו של רבנו בוא ונסע ונודה לו ונקראנו להיות הסנדק.

השיב החתן:

– נאה, אלא בתנאי שאין אתה ממחה בידי, גם אם תראה מעשי והם זרים.

הסכים החותן ובדרך פרם החתן בגדיו ופרע שערות ראשו וסכסך שערות זקנו ועשה פניו פנים של בכי ונכנס לבית הרבי ביללה גדולה:

– אוי לחיי ואבוי לשנותי, אילן צעיר כזה ונשבר.

פירש הרבי ידיו, נאנח ואמר:

– אוי ואבוי ראיתי גם ראיתי.

שאל הבוכה בצעקה:

– הוי מה ראית רבי וקדושי? השיב הרבי:

ראיתי את המלאך ביף והוא נוטריקון: בג’דיו י’היו פ’רומים.

עשה הבוכה פנים של צחוק ואמר:

– יפה ראית אך לא יפה פירשת – ביף נוטריקון: ב’רעשעש י’אַק פּ’עם (אתה משקר ככלב).

(מפי אבי מורי)

האמירה היא באוקראינית וכך לשון פתגם בה ובדומה בפולנית ואף באידיש: די לאאגסט (לייגסט) ווי א הונד. ולעינין ביף ראה י. אופטושו מתוך הלכסיקון שלו: געביפט – איש ערום, שעבר באש ובמים (יידישע שפראך, כרך א‘, חוב’ 6, עמ' 184)

184     מעשה בחבורה של מתנגדים, שישבו והלעיגו על החסידים ודרך תפילתם, שאפילו הם מתפללים במנין, הריהם מתפללים אחד אחד כדרכו ומתרוצצים מקצה הקלויז לקצהו ואומרים תפילתם בקול רם, ולא הרי אמירתו של זה כאמירתו של זה. אמר הליצן שבחבורה:

– באזני שמעתי תפילה כזאת, ראובן צועק: והלא מי רגלים יפין לה… צועק שמעון לעומתו: הרחב פיך ואמלאהו… ולוי צועק כשעיניו עצומות וידו זקופה: הדר הוא לכל חסידיו הללויה!

(מפי פייבוש בקר)

פיסקה ראשונה – מתוך פיטום הקטורת, פיסקה שניה – מתוך פרק תהילים (פ“א, י”א) ופסוק זה נשלב בתוך תפילת הודו של שחרית, פיסקה שלישית – מתוך פרק תהילים (קמ"ט, ט') הנאמר בתפילת שחרית. וראה ר' עמנואל הרומי: “הנה לך, השר, השיר אשר תשאלהו / הרחב פיך ואמלאהו” (מהדורת א.מ. הברמן, עמ' 548). ומרדכי בוכנר מביא נוסח: א' – הלא מי רגלים יפין לה; ב' – הרחב פיך ואמלאהו; ג' – הריני מזמין את פי… (ספר כזשאנאָוו, רגנסבורג, תש"ח – ט‘, עמ’ 197) ונעלם העוקץ שבבדיחתנו המכוון כנגד החסידים.

וראה השיר הפשוט בארצנו בין הילדים: “מיכה מיכה / פתח את פיך / ואמלאהו / גללי אביך.” והשיר הוא פראפראזה לשלום עליכם.

185     מעשה בחבורה של חסידים, שדיברו על המימרה הפשוטה בעם: קיגיל (פשטידה) בגימטריה שבת. אמר מי שאמר:

– והרי אינו כן.

השיב מי שהשיב:

– קיגל במספר קטן תשע, שבת במספר קטן תשע, והגימטריה אמת, שגם היא במספר קטן תשע.

אמר מי שאמר:

– מילא, אנו אנשי פולין אומרים קיגל ביו“ד, אבל אנשי ליטא אומרים קיגיל בוא”ו מה יהא עליהם?

השיב מי שהשיב:

– הללו יאכלו עוד חתיכה וישלימו הגימטריא ואפילו במספר גדול.

(מפי אבי מורי)

והנוסח המצוי של הבדיחה מצומצם על האמירה: עסט מען נאָך א שטיקעל (אוכלים עוד חתיכה) ולדעתי מקורה קדום וראה ר' קלונימוס בן קלונימוס בענין החלות האפויות כדמות סולמות לכבוד שבועת: "וטעמם בזה שסלם כמו סיני בגימטריא / גם אמרו בעלי משל וחידה / למספר תרי"ג רמז אל דבש חלב קמחא דסמידא / והאחד העודף יפרר / לאכול מתן שבוע והותר" (“אבן בוחן”).

186     מעשה בחסיד שבא לפני רבו, אמר:

– פתחתי לי חנות, והריני מבקש מרבנו, שיברכני במזל.

אמר רבו:

– מזל נוטריקון מ’קום – דהיינו חנות שפתחת יאה לה מקום של עוברים ושבים, ז’ול – דהיינו סחורה שאתה מוכר בה יאה לה מחיר זול, ל’שון – דהיינו לשון שאתה מדבר לקונים יאה לה שתהא לשון המושכת את הלב ואת הכיס. ואם שלוש אלה לך, אתה מצליח.

אמר החסיד בקפידה:

– לו היו לי שלוש אלה – לא הוצרכתי למזל, ולולא הוצרכתי למזל – לא הוצרכתי לברכתך.

(מפי אלמוני)

וז. ט. סווייער מביא חידוד זה כשיחה בין שני ידידים (“טאג”, ניו־יורק, גל. 13063) ואין בו הסיפא שהיא עוקצו.

187     מעשה בחבורה של חסידים, שישבו לשולחן רבם וחטפו שיריים, והיה בהם שנדחק יותר מכולם. שאלו לו:

– מה לך דוחק ונדחק?

השיב, כי הוא מבקש לשמוע מקרוב תורת רבי:

– הריני נדחק לרזין דרזין.

אמרו לו:

– אתה נדחק לשובע ולא לרזון.

(מפי אברהם כהנא)

ורבניצקי, יידישע וויצן, סי' 376 מביא ענין זה כמעשה בחסיד, שישב שבועות הרבה אצל רבו, וכשהגבאי שאל לפשר שהייתו הוא משיב: תורת הרבי אינה מניחתני לילך, כל שבת הוא אומר תורה מחיה נפשות, ממש רזין דרזין. אומר לו הגבאי: חוששני כי באת לכאן לשובע ולא לרזון. וענין הרזון יוצא גם לשחוק אחר וראה רבניצקי, שם, סי' 375 וכן מ. א. ויזן, חכמה און חריפות, סי' 122 על ההבדל בין רזין ובין רזין דרזין – רזין תורת הרבי שהחסידים אינם מבינים אותה, רזין דרזין תורת הרבי שגם הוא עצמו אינו מבין אותה.

ו

188     מעשה בר' פנחס גינסברג, שהיה מבחין בטביעת־עין בסוגי החסידים והיה אומר: פלוני חסיד של צדיק פלוני, אלמוני חסיד של צדיק אלמוני. נשאל:

– סגולת הבחנתך מהיכן?

אמר:

– למדתיה מגוי אחד סטיפן שמו שהיה לו בית מזיגה בפרשת דרכים והיו מזדמנים אצלו חסידים שונים, אלה נוסעים לרבם בקוצק ואלה נוסעים לרבם בוורקי. כשבאו חסידים וביקשו יי“ש היה שואל: איזה יי”ש ליתן – קוצקאי או וורקאי. אמרו לו: קוצקאי – היה ניגש למדף שעמדו עליו גביעים גדולים, נוטלם וממלאם משקה ומגישם; אמרו לו: וורקאי – היה ניגש למדף, שעמדו עליו גביעים קטנים, נוטלם וממלאם משקה ומגישם.

סיים:

– ומנהגו של סטיפן לימוד גדול הוא: אין בין חסיד לחסיד אלא שיעור היי"ש שהוא שותה. רצונך להבחין בין חסיד לחסיד הסתכל במידת האדמימות של אפו ואתה מבחין.

(מפי ר' יעקב סאמיט)

189     מעשה בר' דב־בריש ווייס שסיפר בענין מחלוקת סאדיגורא־צאנז ובכלל סיפורו פרטים שלא נודעו ברבים, כגון מעשה שנטלו לאחד והביאו אותו לבית־המרחץ ושפכו עליו רותחי־סאַמובאַר, או מעשה שנטלו אחר ושיקעו אותו בתוך המקוה, או מעשה במי שבא לצאנז ובשבת בין השמשות בשעת שלוש סעודות תקע סכין ארוכה בכסאו של הרב ר' חיים הלברשטאם וכדומה. אמר:

– אבל דומה, כי־מלוא כיעורה של המחלוקת הוא במעשה שנטלו לרב ופשטו אותו על כרחו והטילו אותו על גבי השולחן וחבלו בו מתוך שקראו בנעימה מפיוט הרשות של יום ב' דראש השנה: קהלך עומדים לבקש מחילתך.

(מפי ר' דב־בריש חייט)

מחילה לשון נקיה לאחור, ונעשו בה כמה חידודים.

190     מעשה בחסיד מחסידי סטרליסק, שנזדמן עם מתנגד וביקש להטות את לבו לצד החסידות, אמר לו:

– הרי אתה, ברוך השם, תלמיד חכם מופלג, ואי אתה חסר לתשלום־סגולתך אלא שתהיה גם חסיד.

השיב לו:

– מתנגד שאינו תלמיד חכם שוב אינו מתנגד, שהרי תלמוד־תורה עיקרו; מה שאין כן חסיד, שאפילו הוא בור דאורייתא הוא חסיד, שהרי זלילת־שיריים עיקרו. וההבדל שביניהם כהבדל בין שור־חרישה ושור־דישה – ראשון יגיעתו מרובה ואין לו מה יאכל בשעתה, שאין לפניו אלא רגבי־אדמה; אחרון יגיעתו מועטה ויש לו מה יאכל בשעתה, שכן לפניו מיטב־הגרגרים והלאו של לא תחסום שור בדישו מסייעו. וכן מתבארים דברי הנביא: ואפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש ואני עברתי על טוב צוארה ארכיב אפרים יחרוש וגו', כלומר אפרים הוא כשור־הדישה וצוארו השמן מעיד שיגיעתו אינה יגיעה אבל אכילתו אכילה, ומן הדין שיהא כשור־החרישה שאכילתו אינה אכילה אבל יגיעתו יגיעה.

(מפי ר' משה מרדכי שוויצר)

191     מעשה בחסיד שדיבר בשבח רבו, לאמור:

– ובאמת כל העולם כולו תמהים ומשתוממים עליו, שכידוע הוא מתענה כל ימי החול ואינו טועם אלא כזית אחרי מעריב, ואין תעניתו ניכרת בו, שפניו נאים וכרסו נאה.

אמר מתנגד:

– ואפשר הוא מתפטם בצנעה בשעה שחסידיו השוטים אינם רואים?

השתער עליו החסיד בחימה גדולה:

– רשע מרושע, מי נתן לך רשות לטפול עלילת־שקר?

השיב המתנגד:

– מי נתן לי רשות? רבותינו זכרונם לברכה, שאמרו: אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.

(מפי אלמוני)

ועיקרו של החידוד כלול בפתגם פשוט בעם: פ’ון על חטא ווערט מען נישט פ’עט (מהכאת על חטא אין משמינין) וטבעו בלשוננו מ. י. וולך: “לא מעל חטא וסיגוף / שמן הגוף” (ח"א, סי' 308) ומצוי בעמים וראה מאמר פיארמון: “המתחסד משמין מתעניותיו”. ודומה לו הפתגם, הבא כהגבה על מי שאומרים עליו שאינו אוכל: וואָס, ער לעבט פ’ון באזשי דוך (מה, הוא חי מרוח הקודש)? וראה פרץ הירשביין מעשה האשה, שהשמלות שתפרה לה ליום כלולותיה נעשו צרות, וכשאומרים לה, כי ודאי שמנה, היא משיבה: “מצרותי שמנתי, כלום אפשר שלא לשמון?” (“הולכים וכבים”).

192     מעשה בחסיד, שביקש להטות את לבו של מתנגד להערצת רבו, סיפר לו גודל פירסומו ופלאותיו, ניענע המתנגד בראשו, כביכול מסכים עם הדברים ונכבש להם. באחרונה אמר:

– נאה נאה, אבל תרשני ואשאל שאלה אחת.

אמר החסיד:

– דהיינו?

אמר המתנגד:

– מה אוכל רבך בסעודת־צהרים?

השיב החסיד:

– כשאר בני אדם, מרק ואטריות וכדומה.

אמר המתנגד:

– ואם כן, תרשני שאלה אחרת.

אמר החסיד:

– דהיינו?

– דהיינו, מה הוא, במחילה, מטיל בבית־הכבוד?

אמר החסיד:

– מה פירוש? כשאר בני אדם.

החריש מעט המתנגד ואמר:

– רואה אתה, לו היה אוכל מה שמטילים שאר בני אדם ומטיל מה שאוכלים שאר בני אדם, הייתי מאמין בו גם אני.

(מפי יעקב צדקוני)

ובדומה לכך מכתם של ש. ברנשטיין, לפי מקור גרמני, ולשונו: דו עסט ברודער, ווי א פערד / נאָר צום עסן ביסטו פ’ויל! / אָט מיך פ’אָלג און טו פ’ארקערט / עס מיט די פ’יס און גיי מיטין מויל (אתה אוכל אחי כסוס, אך לאכילה אתה עצל, הנה שמע בקולי ועשה להיפך, אכול ברגלים והלך בפה (חזר ונדפס בקובץ של י. רימיניק: פארגעסענע לידער, מוסקוה, 1939, עמ' 44).

193     מעשה בחסיד תם שסיפר למתנגד גדולת רבו וקדושתו ואמר לו:

– לו ראית בעיניך הנהגת רבי הקדוש בסעודת־שבת כשהוא יושב בהתפשטות־הגשמיות וצופה ברקיע של מעלה ואינו רואה את שלפניו ודיבורו בלשון הקודש והיתה עמך רוח אחרת, ודבקה בך אמונת־צדיקים.

כשחזר והפציר בו, נענה לו המתנגד ובא לבית הרבי לראותו בסעודת שבת. ראה לפניו זקן שעיניו תוהות ובוהות, כאילו ניטעו במרחקים, הסכין מונחת לידו, אבל הוא צועק:

– נו, נו סכין…

מיד קופץ הגבאי ונותן בידו את הסכין והרבי נוטלה ובוצע על הפת, תיבת המלח עומדת לפניו, אבל הוא צועק:

– נו, נו, מלח…

מיד קופץ הגבאי ומסמיך לו את תיבת המלח והרבי טובל בה פתו, טועם הימנה מניחה ומיד החסידים קופצים עליה לטעום טעם שיריים. וכך שאר אכילתו, עיניו בוהות כתקועות במרחקים ואינו רואה את שלפניו, אלא שעתה הוא מחריש והגבאי מגיש לפניו את המאכלות כסדרם והחסידים חוטפים שיריים וההתפעלות לאין שיעור.

כשיצא מלפני בית הרבי שאל אותו תם את המתנגד:

– נו, ראית, ראית?

השיב המתנגד:

– ודאי ראיתי.

שאל אותו תם:

– ומה, למשל, ראית?

– מלח… סכין… וכסיל…

נתעגמו פני התם ואמר:

– אַי אַי, דברי רשע…

השיב:

– לא דברי רשע הם, אלא דברי החכם מכל אדם. הוא שאמר: מלך זקן וכסיל והוא שאמר: עיני כסיל בקצה הארץ.

(מפי מרדכי אפל)

ודברי הכתוב: ממלך זקן וכסיל (קהלת ד', י"ג) שנדרש ביצר הרע, נדרש כמה דרושים מבודחים בפולקלור של החסידות, כגון מעשה בחסיד שוטה שלבש שק לגופו ונדרש בו: מלך זאַקן (זאק־שק) וכסיל, וכן מעשה בשכמותו שכל חסידותו בפוזמקאותיו הלבנים ונדרש בו: מלך זאָקן (גרביים) וכסיל, ומצוי חידוד של המתהדר בזקנו: מלך זקן (קו"ף קמוצה) וכסיל ונדרש גם במלכים ממש. וחילופו של זקן בזקן מצוי והוא יסוד הביטוי: הדרת פנים זקן מכוח הכתוב: והדרת פני זקן, והוא אב לכמה חידודים. מעשה בהרבי שלמה לייב מלנטשנא שביקש מר' שמואל משינאווא, שיבחון את בנו הקטן, יהושע, בא ר' שמואל וראה לפניו ילד כבן שש או שבע והוא פתח גמרא גיטין במאמר התקין רבן גמליאל הזקן וביאר: רבן גמליאל האט פ’אר רעכ’ט און מתקן געווען זיין באָרד, צחק ר' שמואל וכשסיפר הדבר לאבי הילד התפעל האב הרבה ואמר: א וואַ איך האָב גאָרניט גיוויסט אז מען (מיין) יהושעלי האלט שוין אזוי ווייט (אהה לא ידעתי כי יהושעלי שלי הגיע כדי כך) ער ווייסט שוין פ’ון (הוא כבר יודע מן) שלוש עשרה מידות הרחמים דהוא י“ג מכילין דדיקנא קדישא” (ר' ישראל ברגר: עשר עטרות, עמ' 31).

והנה חילופי זקן־זאָקן זאקן מסתברים מבחינת המעבר הפוניטי של דוברי אידיש, מה שאין כן חילופי זקן־סכין והוא אפשר בפי דוברי גרמנית, ואולי בהם מקורו של החידוד וחלו בו גלגולים. ולענין הגרמנית ראוי להעיר כי שלא כביטוי אידי: ארייננארן אין זאק אריין (לפתות מישהו לתוך שק) מצוי בגרמנית פתגם: ווי נאַרר אין זיינעם זאַקקע, ותרגומו: כשוטה בשקו, והוראתו: מי שנוהג כשוטה, כלומר מעמיד פנים כשוטה, ובאמת הוא מכוון בשטותו לטובת עצמו.

194     מעשה בחבורה של חסידים, שסיפרו איש איש על גדולת רבו ונפלאותיו, היה שם משכיל נסתר, העמיד גם הוא פנים של תמימות ואמר:

– אבל נס שעשה רבי הוא באמת הפלא ופלא, שפעם אחת הלך עם הפמליה שלו ונכנסו לתוך מפלש ועמד שם אפיקורס ואכל קותל של חזיר בפרהסיה. אמר הרבי: הנה אנו יוצאים ממפלש זה ומיד בתיו מתמוטטים והם נופלים ומקברים אותו רשע. השתטח לפניו אחד ממלויו ואמר: ירחם רבנו, הרי בתים אלה יושבים בהם כמה מאות ישראל, מהם ישרים ותמימים והיספה צדיק עם רשע. זקף הרבי אצבעו כלפי מעלה ואמר: מלאכי מרום המתקינים עצמכם לעשות כמצותי, הריני גוזר עליכם שלא תחריבו את המפלש הזה. ובאמת, המלאכים נשמעו לו ולא החריבו אותו וסימנך הוא עומד וקיים עד עצם היום הזה.

(מפי פישל ורבר)

וחידוד זה כמה נוסחאות לו וראה שימוש במוטיב הזה מחוצה לתחומה של הבדיחה יצחק קצנלסון, המפגיש את אלישע הנביא עם עיוור, המבקש ממנו, כי יפקח את עיניו ויראה את אשתו; הנביא מבטיחו למלא משאלתו, אולם הוא מזהירו, כי אחרי ראותו את אשתו היא תמות; למשמע אלה העיוור מוכן לעמוד בעוורונו, ואפילו לקבל על עצמו חרשות ואילמות, ובלבד כי אשתו תחיה לפניו, והנביא אומר לו ולאשתו: “לכו לשלום – / שאלתך לך ניתנה: / הנך נשאר עיוור” (הנביא, תרפ"ב, עמ' 81 – 82).

ובתחום הבדיחה ראה מנואל שניצר, המשלבה בככל בדיחות שונות על הרבי בדרכים, והוא מעשה ברבי שהגבאים שלו עושים פומבי לנפלאותיו כגון שהם מספרים, שרבם בא לעיר ישנה וכשביקש להיכנס בשער עמדו פרחחי־הרחוב ולגלגו. מה עשה הרבי, הביט בעין תוכחה וצעק: אל יתמוטט השער. ובנאמנה, הנס התרחש – והוא לא התמוטט (רבי לאך, איין קולטורדאָקומענט אין אנעקדאָטען, 1922, עמ' 43 – 44) והוא נוסח החסר אפשרות פסיכולוגית כדרך הניתנת בנוסח שלנו הנעזר במשכיל נסתר.

195     מעשה באיש חסיד שהשכיר עצמו שמש לרב ליטאי וכשראה מנהגיו מנהגי מתנגד כבש צערו בלבו, אולם דבר אחד היה קשה עליו ביותר – זלזול שהרב נהג בסעודה שלישית של שבת. פעם אחת אמר לרב:

– ירשני כבוד הרב ואני קורא מנין יהודים לסעודה זו.

שאל הרב:

– ואלה למה לך?

השיב השמש:

– אם נהיה מנין, נוכל לומר: ברוך אלהינו.

אמר הרב:

– ניחא.

ומשנעשה מנהג־המנין כדבר של קבע העיז השמש והתקין לסעודה דג מלוח ומשנעשה מנהג הדג מלוח כדבר של קבע העז השמש והתקין בקבוק של יי"ש, אולם איש מכל המנין לא נגע בו. עמד השמש ואמר לנפשו:

– עתה ראיתי עין בעין, כי עשרה מתנגדים גרועים מגוי אחד, כי הנה היו כאן עשרה מתנגדים וראו בעלבונו של הבקבוק ולא ריחמו עליו, אילו היה כאן גוי אחד והיה רואה בעלבונו ודאי היה מרחם עליו.

(מפי אברהם כהנא)

196     מעשה במשכיל, שהתגרה בחסיד לאמור:

– אתם, חסידים, כשאתם מסיבים, אתם שותים יין שרוף, ואילו אנו, משכּילים, כשאנו מסיבים, אנו שותים יין סתם, שנאמר: ויין ישמח לבב אנוש, יין סתם נאמר, ללמדך שאנו מכלל אנוש ואתם אינכם מכלל אנוש.

השיב לו החסיד:

– יפה דרשת, וכשם שנתקיים בכם כתוב אחד שענינו לבב אנוש, כך יתקיים בכם כתוב אחר שענינו לבב אנוש, שנאמר: ולבב אנוש – ימס.

(מפי אלמוני)

197     מעשה בר' משה הויזר, הקרוי משהלי גלינר, ראש חברה קדישא בברודי, שנזדמן עם אחד מקהלי־העולם שבעיר, התגרה בו:

– ר' משה, ר' משה, צא וראה – הריני עובר על כל הלואין ואחרי מאה עשרים שנה אתה באָנסך מטפל בקבורתי ואינך יכול לעשות לי כל מאומה.

השיב לו:

– ראשית, אני מוכן לטפל בקבורתך לא באָנסי אלא ברצוני, שנית, אי אתה חייב להמתין מאה ועשרים שנה; שלישית, יכולני לעשות לך משהו.

שאל:

– דהיינו?

השיב:

– דהיינו, שאני מצוה לחצוב לך קבר בין שני רבנים גדולי־תורה והם מפלפלים ביניהם גג על גג ואתה, שבור אתה, שוכב באמצע ולשונך אלומה.

(מפי ר' משה הויזר)

198     מעשה בחבורה של חסידים, שגילגלו בענין האפיקורסים ודרכם, אמר הארי־שבחבורה.

– ואני אומר לכם שאין אפיקורסים כלל, ואלה האומרים: אפיקורסים אנו, אינם אלא מעמידים פנים.

קפץ אפיקורס שבעיירה ואמר בריתחה:

– מה פירוש אתה אומר עלי כך, והריני מעמיד צרצור של מי־דבש מי שיבוא ויעיד, כי ראני, בעשרים שנה האחרונות, פעם אחת עומד ומתפלל.

אחז אותו חסיד דש־מעילו של האפיקורס ואמר:

– מה־לך מתרתח כל־כך, ואם לא ראך איש מתפלל, סימן שאינך מתפלל? מי תם ולא יבין, כי אתה משכים בוקר־בוקר, כשבני ביתך עודם ישנים, ויורד למרתף וסוגר דלתו אחריך ומתעטף בטלית ומתעטר בתפילין, ומתפלל כדרך שאר המתפללים ביחידות, ואחר־כך אתה עולה וחוזר למיטתך, וכשהכל מתעוררים אף אתה מתעורר, ואתה משטה בנו: אפיקורס אני!

(מפי ר' אשר כורך)

וראה ג. שופמן הכותב על מתנגדי מנדלי: “בכל אחד מן הטובים שבהם אני חושד מאד, שפעמים הוא נכנס חדר לפנים מחדר, מתייחד עם הכרך הגדול של מנדלי, הוצאת “דביר”, וקורא בו בהתלהבות, בדבקות, בדמע, ונושק כל דף ודף…”

א

199     מעשה בר' אברהם יצחק לנדא, מראשי הקהילה בברודי, שבאו לפניו הגבאים בשבת ומצאו אותו מעשן מקטרתו, כבשו פניהם בקרקע ולא פצו פה. אמר להם:

– בואו אצלי בעוד שעה.

כשחזרו ובאו אחרי שעה, מצאו אותו יושב מעוטף בטלית ומעוטף בתפילין. אמרו לו:

– שבת ותפילין?

העמיד פנים של תמיהה וקרא:

– מה, שבת היום? והרי עישנתי מקטרת, אוי ואבוא!

(מפי א. מ. הברמן)

ר' אברהם יצחק לנדא, יליד פודקאמין וממשכילי ברודי הוא כנראה, מחבר ספר הקונדס (וילנא, 1824) נדפס זה מקרוב אפרים דוידזון: שחוק פינו עמ' 218 ואילך.

200     א) מעשה באברהם יצחק לנדא, שאשתו אמרה לו בבקרו של יום כיפור:

– למען השם, אל תאכל את הכפרה לפני מעריב.

הבטיח ולא קיים הבטחתו. כשאשתו חזרה מביתהתפילה וראתה כי התרנגול הצלוי, כפרת בעלה, איננו, באה עליו בטינה מרובה. הכחיש שאכל וכשסירבה להאמין, אמר:

– רוצה את ראיה חותכת שלא אכלתי? נסי ותני לי עתה כוס חלב אם לא אשתה?

(כנ"ל)

ורבניצקי, יידישע וויצן, סי' 110, מביא הבדיחה כמעשה בשפחה, שבאה ביום הכיפורים לעזרת נשים וגלתה אוזן אדונתה, כי בעלה יושב בבית ואוכל מן הכפרות הצלויות. נבהלה האשה לביתה ומצאה בעלה לאחר שמחה פיו וכשגערה בו הכחיש ולא האמינה, ניגש במרוצה למזנון וחטף חתיכת גבינה, הטילה לתוך פיו ואמר: ראי גם ראי, כמה שקרנית את, אילו אכלתי עתה בשר כלום יכולתי עתה להביא לפי מעשה־חלב. והשינוי בין נוסחה זו – שהוא אוכל דבר־חלב לעיני האשה, ונוסחתנו – שהוא עושה ענין אכילת דבר חלב כשאלה, הוא שינוי דק, אבל מבחינה פסיכולוגית מכריע.

*

ב) מעשה בר' אברהם יצחק לנדא, שנמצא סועד בתשעה באב, נשאל:

– האי מאי?

השיב:

– המפיל תפילה של ראש חייב להתענות, מה שאין כן בתפילה של יד. הלכך הפלתי תפילה של יד ואיני חייב להתענות.

(מפי ר' ישעיה הלוי הורויץ)

201     מעשה בר' לוי יצחק מברדיצ’ב שנאמר לו לשארו ר' אברהם יצחק לנדא:

– יודע אני כי אתה עושה תשובה על חטאותיך, ואני מתקנא בך על התשובה הגדולה הזאת.

אמר ר' אברהם יצחק:

– בשנה הבאה תוכל להתקנא בי רב יתר.

(מפי א. מ. הברמן)

החידוד הזה מצוי ומיוחס לאפיקורס סתם וראה במטבע ארוך, מ. א. ויזן, חכמה און חריפות, סי' 146 מעשה הרב שאמר לאפיקורס: הריני מתקנא בך. שאל האפיקורס: על שום מה? השיב הרב: יש תקוה כי תעלה לגדולה, לגדולה יתירה. שאל האפיקורס: מה כוונת רבנו? השיב הרב: מחרתיים יום־כיפור, ומסתמא תעשה תשובה, ויקוים בך זדונות נעשו לו כזכויות, ויהיו לך מצוות ומצוות לאין שיעור וערך. לפי חשבוני יותר מעשרה צדיקים כאחד. אמר האפיקורס בנחת: תמחול מאה פעמים ותחכה עוד שנה ותתקנא בי יותר. רבניצקי, יידישע וויצן, סי' 121 מביאו משמו של הרב מברדיצ’ב ואחד מהוללי־העיר, ונוסחו קרוב לשל ויזן, יצחק אשכנזי, אוצרות פ’ון יידישן הומאָר, סי' 30 מביאו כמעשה ברב סתם ואפיקורס סתם.

ב

202     מעשה בר' יהושע השיל שור שאמר, בבקרו של חג השבועות, למשמשו שלמה לאזאר:

– שלמה, תרתיח את המיחם ונשתה כוס חמין.

השיב משמשו:

–בשבת, שהיא בכל שבוע, איני נותן לפתותני לעבירה כזאת, בחג השבועות, שהוא פעם אחת בשנה, אתן?

(מפי גוסטה שפירא־פרנס)

ג

203     מעשה בר' אלטר קלייטניק שנשאל:

– חז"ל אמרו: פני הדור כפני הכלב, ופירושו פני הדור, דהיינו הטפסרים והגבאים, והנה עינינו הרואות כי הדורות מתחלפים ופניהם אינם מתחלפים דהיינו אותם הכלבים בעינם עומדים.

השיב:

– מי טפסרים ומי גבאים, הוה אומר: העשירים, חז"ל אמרו: פני הארץ אלו העשירים. וכבר אמר החכם מכל אדם: דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.

(מפי אבי מורי)

פּני הדור כפני הכלב (סוטה מ“ט ע”ב), פני הארץ אלו העשירים (ב“מ, פ”ז), דור הולך ודור בא וגו' (קהלת א‘, ד’).

204     מעשה בחבורה שדיברו על המימרה הפשוטה בעם: הגוי טרפה אך המטבע שלו כשר, אמר ר' אלטר קלייטניק:

– והכוונה היא לתפילה שחז"ל הבחינו בה מטבע ארוך ומטבע קצר, והראיה שאנו פותחים את תפילת שחרית בכתוב: מה טובו אהליך יעקב, והוא מטבע של גוי.

(מפי אבי מורי)

והוא כדרך הפתגם הרומי: פקוניה נוֹן אולט (הממון אינו מסריח), ובלשוננו ניתן לתרגם על דרך שחוק־מלים: הגוי טרפה וכשרה הפרוטה (ובדומה לכך: בשעת פטירתו של אדם נפרטים כל מעשיו). ולענין תפילת שחרית ראה יצחק מאטיסיס: “מה פלא כי רבים בינינו להוטים לפתוח את ספריהם ואת מאמריהם בציטאטין של גויים. הרי דורי דורות פותח עמנו את סידור התפילות המקודש שלו בציטאטה של גוי, הוא בלעם בן בעור: מה טובו אהליך יעקב” (קשב, עמ' 72).

205     מעשה בר' אלטר קלייטניק, שלא היה מגלח זקנו, אלא מורטו קמעה קמעה. נשאל:

– מריטה זו על שום מה?

השיב:

– כי סופי יורש גן־עדן – ודאי הוא; ואם סופי יורש גן־עדן, סוף־סופי שמושיבים אותי על כסא־זהב – ודאי שבודאי הוא; ולפי שבזה לא טעם אחורי טעמה של ישיבה רכּה ואיני רוצה שבבא לא יטעם אחורי טעמה של ישיבה רכה, ולפי שישיבה על כסא של זהב על־כל־פנים אינה קרויה ישיבה רכּה, הריני מורט את זקני וקובץ לי על יד את השערות ובבא אתקין לי בהן מין פלומה רכה, וישיבתי בריווח ובנוח.

(כנ"ל)

והבאתי מעשה זה בספרי: ממחוז הילדות (תרצ“ח, עמ' קנ”ח), ומכאן נתפשטה בברודי האמירה על מי שמורט שערותיו: ער קלייבט זיך צוזאמען אויף א מאטראצעל (הוא מקבץ בשביל עצמו למזרן) וראה בהיפך באסטומסקי, סי' 2917: קלייבען פ’אר דער ווייב אויף א פארוק (לקבץ בשביל אשתו לשביט) והיא האמירה על מי שמגדל שערות ארוכות.

206     מעשה בר' אלתר קלייטניק, שבא לבית הפרופינציה, הוא בית־ממכר־המשקאות, וזרק משהו. שאל לו בעל־הפרופינציה:

– מה זרקת?

השיב:

– הנוטל צפרניו גוזר שני גזרי עצים כשני עדים וצוררם ודנם באור, ואני כשאני נוטל צפרני הריני גוזר שני עצים כשני עדים וצוררם וזורקם בביתך, שכן אומרים שכל שאינו דן צפרניו ועדיו באור, אין השמים קולטים אותו, עד שלא ירד לעולם השפל ללקט צפרניו ועדיו, שעל־כן אני מטילם למאחורי חביות־המזג, שכשארד ללקטם – אשובב בינתיים את נפשי בלגימה של יי"ש.

(כנ"ל)

וחידוד זה הבאתי בספרי: ממחוז הילדות (תרצ“ח, עמ' קנ”ח).

וענין שני עדים בעולם הבא נושא באגדה ובעל קב הישר מביא מעשה החייט, שביקש לשים בקברו עדים, שלא נטל ייתור, וראה שימושו של המוטיב הזה בסיפרו שלי. ל. פרץ: “ראשית כבר לא היו אותם חייטים זהירים בייתור. לפנים היה חייט מבקש, לפני פטירתו, שיעשו לו ארון משולחנו ויתנו את האמה בידו, שיהיו לו לפני בית הדין של מעלה, שני עדים, שלא נכשל אף פעם בייתור” (תרגום ש. מלצר, כרך ב‘, ספר ב’, עמ' ע"ד). וכאן נערב מוטיב שני עדים ומוטיב שולחן־העבודה כחומר לארון שייטמן בו בעליו, ובזה כמה צוואות של רבנים וכן, למשל, ר' אלעזר הורויץ, רבה של וינה, שציוה לעשות ארונו משולחן־לימודו. וראה בשירה יל"ג: “מעצי אלה זאת – עץ / עץ בכות ואבל / נעשה הארון בו מיכל הושמה / להיות עד נאמן לפני שופט תבל / כי תמיד את דוד באמונה קמה” (“אהבת דוד ומיכל”). ובלא מוטיב של עדות וקרוב בענינו לחידודנו ראה המרובע של עומר כאיאם: “מיץ ענבים השקוני לשכרה / תאדים לח יישאר חורה / וכי אלך מפה ביין רחצוני / ועשו ארון מעץ של גפן תפארה” (תרגום בנציון בנשלום, עמ' 101).

207     מעשה בר' אלתר קלייטניק שנשאל:

– אם אנו מצרפים מה שאמרו בנו מוכיחי כל הדורות, למן הנביאים עד סופר דור אחרון, אנו מבינים שאין אומה פגומה כישראל, ובכל זאת ראה כביכול, שגם הוא לא פיזר לה רוב שבחים, לבור אותה מבין כל שבעים אומות ואנו מתפארים ואומרים: אתה בחרתנו מכל העמים. הכיצד?

השיב:

– אין ברירה אלא בקטניות מתולעות…

(כנ"ל)

והוא כדרך פתגם באידיש: פ’וילען ארבעס קלויבט מען (אפונים רקובות בוררין) ובאסטומסקי סי' 3618: קלייבען ווי ווערעמדיקע ארבעס (לבור כמו אפונים מתולעות). והשחוק בחידודנו עיקרו בדרך התרגום: ברר (קלויבען) בחר (אויסקלויבען)

ד

208     מעשה בר' יעקב שמואל פאדנהכ’ט (אחיו של ר' יהושע בעל “יזרעאל”), מאחרוני המשכילים בברודי, שהיה מעורר לתרומות לטובת מושב־הזקנים בעיר, וככל שנמצא לו מסרב קופץ־יד, היה אומר לו:

– נראה שאין אתה מעלה על דעתך, כי גם אתה תזקין. אמנם, אין אני אומר, חלילה, כי הכרח הוא לך, אבל על כל פנים אפשרות היא, ודרכו של סוחר פיקח שאינו משמיט מידו אפשרות, ואפילו היא, כאפשרותך אתה, קלושה ביותר.

(מפי ר' יעקב שמואל פאדנהכ’ט)

וראה רשימה של יונה מעשה בזקנה בתל־אביב, שלא זכתה בימי־הקיצוב לתשומת לב ראוייה: "ואולי יהרהרו חברי־וועדת־האספקה ולא יגרמו צער ואף בושת לזקנים ולזקנות שלנו. הרי יבוא יום אף הם אולי יגיעו לזקנה (“על המשמר”, גל. 2220).

209     מעשה במר הינדס ומר מוטשאַן, אחרוני משכילי ברודי כותבי־גרמנית, שגלגלו בעניני כתיבה ודרכה, אמר מר מוטשאן:

– כבר התאמנתי בכתיבה של שיר באופן שאני מחבר תחילה את סופי החרוזים, ובלילה אני שוכב במיטתי ומהרהר בדרך השיר ולמחרת אני קם בכוחות־משנה ומביאו על גמרו, ונמצאת התאמצותי מחולקת בדרך פרופורציונאלית.

השיב מר הינדס:

– אין זה כדרך הטבע, כי משל למה הדבר דומה, חתולה הבאה להמליט גוריה הריהי עם ערב ממליטה את זנבותיהם ושוכבת לישון ולמחרת היא קמה בכוחות־משנה וממליטה את שאר גופם ומדבקה להם את זנבות־אמש.

(מפי פייבוש בקר)

והוא גם הד וגם ביקורת לדרך־השעשועים של החברה, שמקורו בספירות העליונות בפאריס של המאה הי"ז, והוא קרוי bouts־rimés כלומר חיבור שירים לפי חרוזים הנתונים מראש. ממציא השעשוע הזה היה הכומר דילוֹ – מעשה והתאונן, כי נגנבו ממנו שלוש מאות סוניטות, וכשחבריו תמהו לשפעת־פריונו ביאר, כי הסוניטות לא היו עדיין בגמר־בישולם ונתחברו להן החרוזים בלבד. השמועה הזאת על אגירת חרוזים נתפשטה על פני פאריס והחברה התחילה להשתעשע בחיבור שירים לחרוזים נתונים מראש מתוך שמירה על שלושה כללים (חרוזים שלא־כמצוי, איסור שינוי מקומם, הסתגלות לנושא הניתן) והוא שחוק הפשוט עד עתה, ביחוד בעתוני השחוק (יוליאן טובים: פיגאז דאמבא או פאנאופטיקום פיוטי, ורשא, 1950, עמ' 37 ואילך). ובאמת נודע השעשוע קודם, ורישומו גם בשירתנו בימי הביניים.

ה

210     מעשה בוולוול זברז’ר, שבא לפני ר' משה אנרן טויביש, רבה של יאסי ואמר לו:

– רבי שאלה גדולה יש לי לשאול. ביום־כיפור נקמט לבי ולא יכולתי לעמוד בצום ואמרתי אטעם קמעה ואחיה את נפשי. לפי שלא רציתי להטריד על ישראל נכנסתי אצל ערלית אחת וטעמתי מה וביני לביני נטפלה אלי ולא יכולתי לכבוש יצרי. כשפרשתי ממנה נתתי לה מטבע הנקרא יארמולינץ, נטלתו ואמרה לי, כי אוכל לחזור אצלה. והנה – השאלה שאני מתחבט בה היא, אם כוונתה היתה שהיארמולינץ ההוא חל גם על הפעם הבאה או שבפעם הבאה אהא חייב ביארמולינץ אחר.

(מפי ש"י עגנון)

ו

211     מעשה בר' זליג מונדשיין, בעל “נוגה ירח”, שנתן ידו לנחמיה לנדס לייסודו של בית הספר בעיר־מושבו בוליכוב. נשאל:

– כמה פעמים שמענו מפיך תלונה על הדורות ההולכים ומתמעטים ועל התורה המשתכחת מישראל והנה אתה תומך בבית־ספר שאתה יודע יפה־יפה, כי לא ירבה תורה בישראל.

השיב:

– שבתי וראיתי, כי בחור שמילא כרסו ש"ס ופסוקים ויש לו היתר־הוראה – אין דרך־ארץ בפניו, ואילו בחור שהוא בור דאורייתא אך יש לו דיפלומה של דוקטור – יש דרך־ארץ בפניו והכל מפנים לו דרך ושומטים כובעם. על שום מה, על שום שהבחורים המוסמכים מרובים, ואילו הדוקטור אחד. עתה כשיהיו בתי־ספר יהיו הדוקטורים מרובים והמוסמך אחד וינהגו בו דרך ארץ ויתנו כבוד לא לדוקטוריה אלא לאורייתא.

(מפי ר' דב־בריש ווייס)

ז

212     מעשה בר' שמואל יוסף פין, שישב בעשרה בטבת, והוא יום שלגים וסעד את סעודתו. נכנס אצלו אחד היראים וראה אותו, בכך, נקמט לבו ואמר לו:

– ראיתי כי נתקיים בך מה שאמרו חז"ל: כאילו נעשה שותפו של הקדוש־ברוך־הוא במעשה בראשית.

שאל ר' שמואל יוסף פין:

– כיצד?

השיב לו:

– גאָט גיט שניי און איר – פ’רעסט.

(מפי מרדכי ביבר)

החידוד הוא בכפל ההוראה: 1) אלהים נותן שלג ואתה – כפור, 2) אלהים נותן שלג ואתה – זולל. ושחוק זה במלה פרעסט לכפל הוראתה נעשה גורם לחידודים אחרים, וכן אמרו עליו על מרדכי ספקטור, שגלגלתו היתה גדולה והיה בו בולמוס־אכילה: כמותו כליל־חורף: אויסגעשטערנט און פ’רעסט. וחידודו בכפל־הוראה: 1) זרוּע כוכבים וכפור; 2) מרחיב מצח וזולל.

ומוריס בישוף מביא בדיחה זו כמעשה בהרשלה אוסטרופולייר, שבא לפני גביר וקמצן ואמר לו הגביר: ידעת כי אין דרכי לתת, אבל אתן לך נדבה יפה, אם תפתור לי חלום שחלמתי: ראיתי זקן ומצחו גבוה, זקנו ופאותיו לבנים כשלג והוא זלל בשתי לסתותיו. השיב הרשלה: זהו ליל חורף קר: אויבען שטערן, אונטן ווייסער שניי, און פ’רעסט אז עס קנאקט (טאג", גל. 13186), והתשובה כפולת־משמעות. 1) למעלה מצח, למטה שלג לבן, וקרות עד קרקוש; 2) למעלה כוכבים, למטה שלג לבן, וזולל עד קרקוש וכאן השחוק בכפל ההוראה של המלים: שטערן (מצח; כוכב), פ’רעסט (קרות, ימי קרה; זולל).

מובן כי החידוד בא מתוך הסמיכות של ליל כפור וכוכבים והוא תיאור מצוי בסיפור ובשיר וראה, למשל, ו. אופאטושו: “דאָס פאָרל האָט געשפרייזט און הנאה געהאט וואָס די נאכ’ט איז א פראָסטיקע, אן אויסגעשטערנטע און ביידע האבן געפ’ילט די שטילקייט פ’ון די אייגענער הערצער”, כלומר: הזוג שוטט ונהנה על שהלילה הוא ליל צינה וכוכבים ושניהם חשו את דממת לבותיהם (“די ערשטע שלאכ’טן”), או בריש וויינשטיין העושה את הצינה והכוכבים כחטיבה אחת: “אוסגעשטערנטער פראָסט מאכ’ט גרין זיינע שויבין”, כלומר צינה מכוכבת מוריקה חלוניו (לידער און פאעמעס, 1949, עמ' 124).

ולענין השחוק בכפל ההוראה. שטערן – א) כוכב, ב) מצח ראה מעשה בחבורה, שישבו בז’אסלה שבליטא והתנצחו, מה גדול ממה: א אידישער פּאַרך (שחין יהודי) או: אידישער שבת (יום שבת יהודי) והתשובה כי הראשון גדול מן האחרון, כי יום השבת נמשך ביז די שטערן, כלומר עד הכוכבים, ושחין נמשך איבערן שטערן, כלומר מעבר למצח. (מפי דב בן־ליש).

ולענין השחוק בכפל ההוראה של המלה פ’רעסט ראה וולוול קיזנר, המביא מעשה באדם ניסן שמו שהיה סמוך על שולחן חותנו והיה זולל הרבה אמר לו חותנו כי כבר ראה טבת־פרעסט (צינות של טבת), שבט־פרעסט (צינות של שבט) אבל בראשונה הוא רואה ניסן פרעסט (צינות של ניסן) השיב: ניסן־פ’רעסט אינו חידוש, אייר פ’רעסט (צינות של אייר) ישמור השם (“טאָג”, גל. 13179). והעוקץ בכפל הוראה: ניסן פרעסט – צינות של ניסן, ניסן זולל; אייר (איר) פרעסט – צינות של אייר, אתם זוללים (אתה זולל).

213     מעשה בר' שמואל יוסף פין, בעל “הכרמל”, שאשתו היתה מעורבת בין הבריות ונהגה דרך חירות כלפי גברים והעלתה על עצמה חמתם של היראים. אמר אחד מהם:

– פליאה פליאה, הוא בעל הכרמל ונמצאת היא כרמלית – וסופה רשות הרבים!

(כנ"ל)

ח

214     מעשה בראובן אשר ברוידיס, שהכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, נתכנסו בביתו מחשובי קהילת וינה, חכמיה משכיליה, ובכללם הרב גידמן, ר' אייזיק טורטשינר ואחרים. לא יצאה שעה קטנה וברוידס בסום ומבוסם. הוכיחו בנימיו גריל בלשון:

– ראובן אשר, ראובן אשר, מה עשית?

השיב:

– שתיתי מתוך קל־וחומר – בברית מילה של זר איני מניח את הכוס מידי, עד שאני שיכור; ברית מילה של בני, שהוא עצמי ובשרי, לא־כל־שכן.

(מפי ר' יעקב רפפורט)

215     מעשה בראובן אשר ברוידס שנכנס אצל רופא שבדקו ואמר:

– השתיה אסורה עליך בתכלית.

אך יצא מבית הרופא נכנס למסבאה ושתה כהלכה. הוכיח אותו ידידו שליוה אותו ואמר:

– כך אתה נוהג מיד בדרך מן הרופא?

השיב:

– יהא דומה עליך כאילו אנו עתה בדרך אל הרופא.

(מפי אייזיק סדומי)

ומאיר הניש מביא מעשה בראובן אשר ברוידס שהלך בלוית ידידו אל רופא והוא בדקו וגזר עליו שתיית יי“ש. אך יצא מבית הרופא נכנס ברוידס למסבאה ושתה מנת יי”ש הגונה, גער בו ידידו: כבר שכחת גזירת הרופא מלפני שעה קלה? השיב: הריני זוכרה יפה־יפה, ואני מבקש לקיימה, אך מי אמר שמועד גזירתי חייב להתחיל מהיום, יהא נדמה לך שנכנסתי לרופא מחר (ידע עם, חוב' ט').

216     מעשה בחבורה, שדיברו על המארות הפיקאנטיים של חכמינו, הזכיר מי שהזכיר מאמרם: האוכל מצה קודם הפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו.

אמר ראובן אשר ברוידס:

– ואני טעמתי את שניהם – ולא כּדמיון.

(מפי אשר בבלי)

לשון המאמר הוא: האוכל מצה בערבי פסחים כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו (ירושלמי, פרק ערבי פסחים, הלכה א') והחידוד מביא דרוינוב ונוסחנו משום שינוי הדק הבאנו. ונראה, כי החידוד עצמו ישן ונתלה באנשים שונים ובדור אחרון בברוידס. וראה ר' יהודה סומו הנותן, בפי רב חמדן, עצה לעלם להתיחד עם ארוסתו “וכה תאמר אל כל השואלים, כי אתה עתה חרשת בעגלתך ולא יושת עליך חטאת על הדבר הזה; ואם אכלת לתיאבון פרוסת מצה בערב פסח, יראו מה כופר יושת על זה – ונתת פדיום נפשך” (צחות בדיחותא דקידושין, מהדורת ח. שירמן, עמ' 70).

ור' ישראל אלנקאוה אומר לענין המאמר ההוא: “המצה בגימטריא מאה וארבעים, מה כלה בלא שבע ברכות אסורה, אף מצה בלא שבע ברכות אסורה” (מנורת המאור, מהדורת ענלאו, ח"ב, עמ' 231), והדברים אין להם קישור, והמהדיר מביא דברי אליעזר ריבלין, שהכוונה לחילופה של תיבת כלה בתיבת קלה, שכן הקלה־140, המצה־140, ורש"ח קוק, המזכיר כל אלה, מעיר, כי פירוש זה אין לקבלו, ולדעתו כתב אלנקאוה: מה כלה בלא ז'; ואמנם כלה חסר שבע־140, המצה־140 (נרות שבת, כרך ח', קונטרס קע“ט – ק”פ).

ט

217     מעשה בר' שמעון בכרך שדיבר בשבחו של החזן המפואר שלמה זולצר, אמר:

– אמרו: בשעה שתיקן שלמה המלך עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה: אם חכמת בי ישמח לבי גם אני. לפנים בישראל חזן אין קולו משמשו והוא מניח ידו על אזנו או הפיקה שבגרגרתו לחזקו, בה שלמה בימינו ותיקן שני תיקונים גדולים – עירובין דהיינו שהקול יהא ערב ונטילת ידים דהיינו שנטל ידי החזן מעל אזנו ומעל הפיקה שבגרגרתו.

(מפי אברהם כהנא)

218     מעשה בד"ר שמעון שוואבאכר, רב־הנאורים באודיסה, שההדיר סידור־תפילה לבני־עדתו. בא אצלו שלמה מנדלקרן, ראה את הסידור, עיין בו ומצא בו כמה וכמה השמטות ברוח הריפורמה. החזיר בבהילות את הסידור למקומו והרתיע עצמו ממנו, כדרך הנזהר מנגיעה, אמר:

– פריש געשטריכען!..

(מפי א. מ. הברמן)

אמירה זו היא נוסח האזהרה מפני צבע טרי, והשחוק הוא בכפל־המשמעות של התיבה: געשטריכ’ען א) צבוע; ב) מחוק.

י

219        א) מעשה בבחור מבחורי טרנוב שהחמיץ, עמד בשבת ועישן סיגריה בפרהסיה, באו אליו חבורת יראים וחבלו בו עד זוב דם. עבר ר' מרדכי דוד ברנדשטטר ולא מיחה בידם, תמהו עליו משכילי העיר:

– כך דרכה של השכלה?

השיב:

– ההולך למסור את נפשו על חילול־השם – ילקה!

(מפי יהודה יערי)

ב) מעשה בחבורה שדיברו על המשכילים החדשים, אמר מרדכי דוד בראנדשטטר:

– הללו, תחילה הייתי חושד בהם כי אין הם בורים אלא בדברי־קודש, עתה ראיתי כי הם גם בורים בדברי חול, וכשם שהם ריקים מתורה כך הם מנוערים מדעת, וכל הדוקטוריות שלהם שהם יודעים לכתוב קובלנה על אכרים המשתמטים לפרוע חובותיהם, ונמצאתי חושד בכשרם.

(מפי אברהם כהנא)

220     מעשה במרדכי דוד ברנדשטטר, שהלך ברחובה של טרנוב ונזדמנה לו סיעה של נערות, שתרבות־הבית שלא יצאו מכללה שנואה עליהם ותרבות הנכר שלא נכנסו לכללה אהובה עליהם ודיבורן בקולי קולות, אמר להן:

– עלמות נכבדות, על שום מה אתן מדברות גויית, שהכל ידעו שאתן יהודיות, מוטב שתדברנה יהודית וידעו הכל שאתן גויות.

(מפי אברהם ברנדשטטר)

221     מעשה במרדכי דוד בראנדשטטר, שישב בביתו של יצחק עדוארד סלקינסון וראה בתו מהלכת בו, שאל לו:

– רואה אני בתך ואינה צעירה ביותר ועודה בתולה – על שום מה אינך טורח להשיאה?

השיב:

– יהודי הייתי רוצה להשיאה לו ואיני יכול – הרי משומד אני, גוי הייתי יכול להשיאה לו ואיני רוצה – מוטב שתשב ותלבין בביתי משתתענה תחת ידיו של עשיו.

(מפי משה אהרן ויזן)

222     מעשה בחבורה, שדיברו על גדולים שלא זכו לבנים שכמותם, ופירשו כמה וכמה דוגמאות, הן בתחומם של משכילים. אמר אברהם כהנא:

– גם לענין זה צא וראה מה בין חסיד ומשכיל – ר' יחיאל המגיד נחלוצ’וב היה לו, בכלל בניו, בן שלא היה בתורה אמר אביו: אם אינו מסוגל להיות רב או דיין או מוכיח, הרי על כל פנים הוא מסוגל להיות חסיד לוהט; ומכאן ר' מרדכי דוד בראנדשטטר שהיה לו בן שלא היה לא בתורה ולא בהשכלה, אמר: אם אינו בתורה ולא בחכמה, הרי על כל פנים הוא מסוגל להיות סוחר בהמות.

(מפי אברהם כהנא)

223     מעשה בר' מרדכי ברנדשטטר שדיבר בשלושת בניו, האחד שהיה מוֹרה גימנסיה, והשניים שהיו בעלי בתי חרושת בעירו, שאל אותו מי ששאל:

– אתה מוחך חריף כל כך, ואילו בניך לא כן. הכיצד?

השיב בשאלה:

– האם במוחי יצרתים?

(מפי ד"ר ישעיהו פגי)

224     משה במרדכי דוד בראנדשטטר שהטריד עליו סופר צעיר בנסיוני־הכתיבה שלו, ביחוד בתחום דרמה, והיה הסופר הזקן מדחה אותו, משום שלא מצא בו שיור של כשרון. לימים הלך אותו סופר צעיר לאמריקה ומשנתפרסמו דבריו יצא לו מוניטין. אמרו?

– נו ר' מרדכי דוד, אתה ביטלתו וכרכי־הים מקבלים אותו.

השיב:

– הוא שדרשו בענין הכתוב: נשים בציון עינו בתולות בערי יהודה דהיינו אותן שנאנסו בציון ונפסלו: משהגיעו לערי־יהודה נחשבו כבחורות.

(מפי אברהם כהנא)

ועצם הדרוש נודע וחידושו פה בקישורו.

225     מעשה במרדכי דוד בראנדשטטר שדיבר על פלוני סופר ותיק ודיבורו בזלזול. התרעם עליו איש שיחו:

– פלוני סופר משמש באומנותו ארבעים שנה ואתה מבטלו מניה וביה?

השיב מרדכי דוד בראנדשטטר:

– מעשה במלמד שבא לפני גביר ואמר לו: ראוי שכבודו ימסור לי בנו ללמדו, שכן הצלחתי ברוך השם בתלמידי הקודמים ומפורסמות אינם צריכים ראיה. ראה המלמד שהגביר שותק הוסיף: והריני בעיר זו מלמד עשרים וחמש שנה ופירסום לימודי נתפשט ברבים. ראה המלמד שהגביר שותק הוסיף: ולא עוד אלא קודם שישבתי בעיר זו הייתי הרבה שנים מלמד בעיירה ריגליץ הסמוכה והצלחתי עמדה לי שהביאוני לכאן. עתה פתח הגביר את פיו בגערה: מה, כארבעים שנה אתה מלמד ועודך קיים ועומד, מכאן שאתה עושה מלאכתך רמיה, שכך דרכו של מלמד אמת שהוא פולט את הריאות ואת הלב…

סיים ר' מרדכי דוד ואמר:

– והוא הדין בסופר, שדרכו של סופר אמת שהוא כותב בדם לבו ונפטר מן העולם לפני זמנו ואם לא כן כתיבתו מן הפה ולחוץ.

(כנ"ל)

ונראה, כי הוא חידוד פשוט וכן אומר ב. כצנלסון: “בימי ההשכלה היו מספרים על אדם אחד, שבא לפרץ סמולנסקין והתפאר לפניו, שהוא מורה עברי מפורסם. שאל אותו סמולנסקין: כמה שנים אתה מלמד? אמר: עשרים וחמש שנה. – ועדיין לא קיבלת שחפת? סימן, שאינך מורה” (חינוך הנוער והמפלגה, מולד, חוב' 28) ובהמשך הדברים בא נמשל שאין לו שייכות למשל.

ונוסח חד יותר מביא מ. א. ויזן, חכמה און חריפות, סי' 103 והיא קושיה: על שום מה אין שוכרים מלמד לשנה תמימה אלא לששה חדשים בלבד. והתירוץ: ממה נפשך, אם המלמד בעל־יושר העושה מלאכתו כהלכה, מדרך הטבע הוא שילקה בשחפת וימות לכל המרובה בששה חדשים. ואלם אם הוא מוסיף לחיות לאחר הזמן, הרי נראה בעליל, כי הוא רמאי, וצריך לחפש אחר תחתיו.

226     מעשה בזאב וקסקרץ (מחלוצי טרנוב שקבורתו בדגניה) שבא לפני עליתו לר' מרדכי בראנדשטטר להפרד. שאל אותו הזקן:

– ונסיעתך כיצד?

השיב:

– עד אלכסנדריה אני נוסע באניה ומאלכסנדריה ליפו אני נוסע ברכבת דרך חצי אי סיני.

נכנס הזקן לספריתו, הביא תנ"ך קטן ואמר:

– בקשה לי מעמך, אם תעבור על פני הר סיני, תחזיר שם את הספר הזה.

(מפי ד"ר ישעיהו פגי)

וגדליה שטוצינר מביא בסיפור הפשוט בעם מעשה במשולח מארץ ישראל שבא לקבץ נדבות לעיירה אחת והאפיקורס שבה קראוֹ אליו ואמר לו, כי יתן לו נדבה הגונה, אם יעשה עמו טובה. אמר והוציא חומש מארונו ומסרו בידי המשולח לאמר: הלא תשוב עתה לארץ־ישראל, ותהיה לא רחוק מהר סיני, אבקשך, כי תשיב את התורה’לה להר. הרינו מודים עליו וכבר דיינו בכך (תורה, שארפזין און הומאָר, אידישער זשורנאל, גל. 13696 וכן ניו־יארקער וואכבלאט, כרך י"ז, גל. 428).

ופרץ מארקיש עשאו ענין לפואימה שלו, הבאה כהגבה לפרעות אוקראינה: “הה, הר־סיני! בכף־שמים הפוכה לקק ביצת התכלת!… / ונכנעת, נכנעת כחתולה, בתפילת חצות לילה / מלכת־גל־ההריגה רוקקת להשיב לך עשרת הדיברות” (די קופע, ורשא, תרפ"ב, עמ' ל') וראה בהיפך־הכוונה בריש וויינשטיין: “בקלויז מביט סבא אל האריות / לספוג קרבו את אור־הכתר; / כיון שהאדמה מחללת את תורת האלהים / היה רוצה לשאת את לוחות האבן של משה רבנו / ולהשיבם להר סיני” (ריישע, עמ' 88).

וראה מ. אשר שעשה חידודנו כענין לפזמון ששמו: סיני און שנאה (ונראה שאינו יודע דרושם של חז"ל על סיני – משום שירדה מעליו שנאה לישראל) ונאמר בו: פלי צוריק אין הימל, תורה’לע / בלייב נישט אין מיטן / חרוב אין דער סיני בארג אין פוילן לאנד / חרוב דער אָרט וואו מ’פלעג דיך היטן, – כלומר: עופי לשמים תורה, אַל תעצרי באמצע, חרב הר סיני בפולין, חרב המקום שבו היית נשמרת (אפריקאנער יידישע צייטונג, 8 ביוני 1951).

227     מעשה בחבורה, שדיברו על הנשים והליכותיהן אמר מרדכי דוד בראנדשטטר:

– נשים צנועות גיבט עס נור אויף דעם פ’ריעדהאָף, כלומר נשים צנועות ישנן בבית הקברות בלבד, וסימנך: לך לבית הקברות ותקרא על גבי כל מצבות הנשים לאמור: פ"נ האשה הצנועה…

(מפי ד"ר ישעיהו פגי)

228     מעשה בזאב ברקלהאמר עורך “נובי דז’ינניק” וישעיהו פגי שבאו לבקר את מרדכי דוד בראנדשטטר בימי חליו, סמוך לפטירתו, שאלו לשלומו, אם הוא נוהג, כדרכו, לצאת יום־יום לטיולו הרגיל ברחובה הראשי של עירם, טרנוב:

– געהען זיע, וויע געוועהנליך, אַאוס?

השיב:

– יאָ איך געה אאוס.

(כנ"ל)

אויסגעהן – – תרגומו לצאת החוצה וכן לכלות, לגווע; השאלה: האם אתה, כרגיל, יוצא החוצה כוונת טיול, התשובה כן אני יוצא החוצה, כוונה לדעיכה, לגסיסה.

י"א

229     מעשה במשה מנש, מאחרוני משכילי ז’ולקיב, שהיה מתגרה בחסידים, שהיו קוראים לו משה הונט, אמר:

– פּלוני שמסחרו מנעלים – נוטל זוג־מגפיים ותולאו בפתח חנותו; אלמוני, שמסחרו אריגים – נוטל חטיבת־אריג ותולאה בפתח־חנותו; רבי, שמסחרו חסידים – חובה היא לו ליטול חסיד ולתלותו בפתח חצרו.

(מפי יצחק צימרמן)

ודרך הסוחרים הזאת כבר נעשתה משל בספרו של ר' זנוויל לייב צאהלן הכותב: “ומה נדמית בזה, לבעלי סחורה, ותלו לדוגמא על פתח חנותם, חתיכות חתיכות מכל מיני צבעונים, לאמור כזה ראה וקנה ממני, ואחרי האמת כפתם לא רעננה, ולא מצא כל אשר ישאלו עיניו” (שלמה מול אדר, מהדורת פראג, 1818, הצעה להדפסה שניה). וענין חידודנו כבר הובא בספרי כוכב נידח (תש"י, עמ' 25) ומה שאומר המגודל מתוך ציניות אומר תינוק מתוך נאיביות, וראה מעשה יגאל ידין בקטנותו, שטייל עם אביו, א. ל. סוקיניק, בירושלים והתבונן בחנויות ובשלטים, עמדו לפני חנות של חייט, שאל התינוק, אם פה מוכרים אנשים, וכשנשאל לטעם־שאלתו, השיב: ראה, על השלט מצויר פה איש; אם על השלט מצויירים כובעים – מוכרים בחנות כובעים; ואם מצויר איש – מוכרים אנשים (מרשימות אמו ח. פיינסוד־סוקיניק “גננו”, תרפ"א). ובדומה לעניננו ראה פרץ סמולנסקין המתאר לבושו והליכותיו של מלמד וכותב: "לוּ הייתי אז חוקר־קדמוניות, כי אז יכולתי להוציא משפט אשר בימי יעקב אבינו לא היו מלמדים כמו אלה, כי לולא זאת, מה היה לו לנוע על העצים לקחת מקל־לבנה ולפצל בו פצלים? מדוע לא מלמד כזה להציגהו בעדרי־הצאן" (התורה בדרכי החיים).

וכשם שחידודנו משמש מגמה משכילית כך מצויה נוסחה, והיא מורכבה וחדה יותר, המשמשת מגמה חסידית ושמעתיה מפי ר' ישעיה הלוי איש הורויץ ברמת יוחנן: מעשה בר' ברוך הלברשטאם, רבה של גורליץ, שנכנס אצלו אדם ולבושו כלבוש נכרי וזקנו מגולח. קנטר בו הרבי ר' ברוך: מה ראית להסיר מעליך את צלם האלקים. אמר לו: רבי, מדוע יביט אך אל מראי החיצון ולא יביט אל לבי, שמא הוא לב יהודי. החזיק בו הרבי ר' ברוך והוציאו לשוק, הראה לו באצבע על השלטים התלויים מעל פתחי־החנויות, שאל: מה מלאכתו של זה? השיב: סנדלר. הוסיף ושאל: מהיכן לך? השיב: הרי המגף הגדול שבשלט מעיד על כך. וכן שאל בענין חייט ושען וכדומה. באחרונה אמר הרבי: פני אדם הוא השלט שלו ושלטך מעיד עליך כי אתה שגץ (= פוקר)

ושם הונט (כלב) כינוי וחניכה, וכן למשל, ר' משה ב"ר מרדכי ברלאג, ממתרגמי כתבי־הקודש לעברי־טייטש, קורא לעצמו משה הונט (ראה וויינריך, בילדער פ’ון דער יידישער ליטעראטורגעשיכ’טע, 1928, עמ' 129, הערה 9). ולמלוצצים בחידודנו מנש (אדם) הונט (כלב) נעיר כי מנש, מאנש נוטריקון: מאנשי שלומנו, משמע ממשפחת חסידים ראשונים.

230     מעשה בקהילה קטנה בגליציה, שנפתח בו בית ספר מיסודו של הברון הירש ונתגלעה מחלוקת בין תומכיו המשכילים ובין יריביו החסידים. לימים באו המפקח ועוזרו מוינה לראות בדרכו של בית־הספר, הקימו לו המשכילים שער־כבוד נאה והתנוססה בו כתובת: הבאים ישרש יעקב. התחכמו החסידים ובלילה החליפו את הכתובת בכתובת אחרת: וכל עמי הארץ יבואו. לימים בא רבם של החסידים ואמרו: מה אורח שלנו פחות משלהם, והקימו גם הם שער־כבוד נאה והתנוססה בו כתובת: זה השער לד' צדיקים יבואו בו, נפרעו מהם המשכילים ובלילה החליפו הכתובת בכתובת אחרת: פתחו שערים ויבוא גוי צדיק.

(מפי פייבוש בקר)

231     מעשה ביעקב שלייפר מאחרוני העילוּיים בברודי, שישב ולמד את לשון הצרפתי, עד שידע לקרוא ספרותה בכל הדורות, אלא שקריאתו היתה לא לפי הקרי אלא לפי הכתיב ושעל כן היו הליצנים מכנים אותו: יאַן יאָקוואֶס רוסאֶאָוּ. פעם אחת נזדמן צרפתי ואמרו לו כי יש בעיר אדם היודע לשון צרפת על בוריה, כל מה שדיבר הוא – לא הבין שלייפר כל מה שדיבר שלייפר – לא הבין הוא. נשאל הצרפתי:

– ומה הוא בן עירנו בעיניך?

השיב:

– כן, הוא צרפתי, אבל חרש־אילם.

(מפי דודי ד"ר יצחק אוירבך)

וראה בוקי בן יגלי המספר על איש “בן תורה ואורגיניאל משונה מאד – – הוא ידע גם צרפתית ובאוצר־ספריו נמצאו ספרי וולטיר ורוסו – – אבל קריאתו היתה משונה מאד. הוא האמין ב”כתיב" ולא ב“קרי” והביע את כל האותיות הכתובות ואינן נקראות, ועל מחאתי כי לא כן, ענני לתומו, כי הוא שילם בכסף מלא בעד כל האותיות הנדפסות ולא יאבה להוציא את כספו לבטלה". כך היה גם דרכו בעתון שהיה קוראו, מראשו ועד סופו לרבות המודעות, וכשנשאל, מה לו ולמודעה על בריחת כלב וכדומה “ענה לתומו עוד הפעם, כי הוא משלם כסף מלא בעד כל הגליון ולא יחפוץ להוציא את כספו לבטלה” (מה שראו עיני ושמעו אזני, תש"ז, עמ' 137 – 138).

א

232     מעשה בר' עזריאל הילדסהיימר ששוטט ברחובה של ברלין ובא יום טוב ליפמן צונץ לקראתו, אך מקוצר ראייה סבור היה, כי הוא הרב ד"ר אויב, אמר:

– בוקר טוב, הרב ד"ר אויב.

השיב צונץ:

– זי איררען פ’אָן אַ ביז צעט.

(מפי א. מ. הברמן)

פירוש המימרה: אתה טועה מ־ Aעד Z כלומר למן האות הראשונה עד האות האחרונה באלפא־ביתא (ובעברית ייאמר: מאל“ף עד תי”ו). ההוראה המצויה של המימרה: אתה טועה לחלוטין, ובחידוד שלנו מ־A שהיא אות ראשונה של השם Aub עד־Z שהיא האות הראשונה של Zunz.

ב

233     מעשה בברון דויד גינצבורג, שבא ליסד את האקדמיה למדעי־היהדות בפטרבורג, אמר:

– שלושה סוגים של מורים הם: האחד ששיעור־ידיעתו מועט מספרו – שכזה אסור שידרוך על ספו של בית המדרש שלי; האחר ששיעור ידיעתו כספרו – שכזה רצוי שלא ידרוך על ספו של בית המדרש שלי; השלישי ששיעור ידיעתו מרובה מספרו – שכזה ראוי שידרוך מפנים לספו של בית המדרש שלי.

(מפי זלמן שזר)

ג

234     מעשה בדוד צבי מילר, חכם לשונות קדם, שבניו התנצרו ולימים התחילו מדברים בשבח הנצרות, שהיא דת הרחמים. גער בהם אביהם:

– מה לכם התעטפתם בפרוות כבשים, והרי אתם זאבים!

(מפי משה שיינברג)

235     מעשה באביגדור אפטוביצר, שבחן תלמידה אחת בפדגוגיום העברי בוינה, שלא היתה מתקינה עצמה לשיעוריה, מתוך שהיתה סומכת על יפיה שיעמוד לה. אמר לה:

– אם לא תדעי לך היפה בנשים – צאי לך…

(מפי א. מ. הברמן)

ומ. א. ויזן, חכמה און חריפות, סי' 22 מביא הענין משמו של מורה־סמינר עברי, שבאה אצלו נבחנת, בבקשה שינהג בה לפנים משורת הדין. השיב, כי אינו רשאי לכך, שכן כתוב מפורש: אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך.

236     מעשה באביגדור אפטוביצר, שדיבר על סוגי התלמידים ובירר כי עיקר־הבחנתם תלמידים שנתברכו בסגולה בידי שמים ותלמידים הקונים לעצמם אותה סגולה בישיבה של שקידה יתירה, אמר:

– או: ברכת שמים מעל או: תהום רובצת תחת.

(כנ"ל)

237     מעשה באביגדור אפטוביצר, שהיה נוהג להפרע מתלמידיו שלא היו באים לשיעוריו אלא לפרקים רחוקים, באופן שהיה מטיל עליהם לקרוא את השיעור בתלמוד, פעם אחת נדרש תלמיד כזה לקרוא, ראה כשלונו בקריאה ודאי, ביקש להתחמק, אמר:

– כבוד הפרופיסור, אני חש בראשי.

השיב לו:

– חש בראשו יעסוק בתורה – שמענו, חש בתורה יעסוק בראשו – לא שמענו.

(מפי משה שלמי)

ד

238     מעשה בחבורה, שדיברו על קארל מארכס ודרכו בדיאלקטיקה, עד מה יש בה ממורשת אבותיו חכמי־הפלפול. אמר משה אהרן ויזן:

– ראשית ודאי לי, שאילו נולד מאה שנה קודם שנולד, היה מחבר חיבור גדול, שבו מפלפל בענינים של ביצה שנולדה ושלא נולדה או עילאה גבר ותתאה גבר או טעם כעיקר וכדומה, וחיבורו לא היה מזיק כל ברייה בעולם; שנית ודאי לי, שאפילו היה נולד בשנה שנולד, אך היה נולד בלא הבוהן באצבעות־ימינו שהוא, כנודע, עיקר סיועו של הפלפול, לא היה מחבר את “הקפיטאל”.

(מפי מ. א. ויזן)

ולענין הבוהן נתפשטו כמה וכמה חידודים וראה, למשל, מה שמביא מאיר קייזר והוא מעשה בראובן השואל את שמעון: על שום מה לוי שוב אינו בא ללמד שיעור־גמרא, והרי לימודו תענוג והוא יודע בפלפולו להעלות תירוץ לכל קושיא. משיב שמעון: כלום לא ידעת, כי זה מקרוב נפצע בוהן אצבעו ובלא בוהן אין הוא יודע לפלפל. (“טאָג”, גל. 13169).

239     מעשה ונתגלגל הדיבור על הקושיה, העשויה על דרך ההלצה הפשוטה בעם, בענין חד גדיא, שכך לשונה:

– החתול שאכל את הגדי – הוא רשע; הכלב שנשך את החתול הרשע – הוא צדיק; החוֹטר שהכה את הכלב הצדיק – הוא רשע – האש ששרפה את החוֹטר הרשע – הוא צדיקת; המים שכיבו את האש הצדיקת – הם רשעים; השור ששתה את המים הרשעים – השוחט ששחט את השוֹחט הרשע – הוא צדיק, ומה ראה הקדוש ברוך הוא לשחוט אותו?

השיב משה אהרן ויזן:

– כך אמר הקדוש־ברוך־הוא: מלאך המות הוא השטן, ומשנעשה השטן אידיאליסט – אין לו תקנה אלא בשחיטה.

(מפי משה אהרן ויזן)

וסיומה של ההלצה הפשוטה בעם הוא: מלאך המות ששחט את השוחט הרשע – הוא צדיק, נמצא שהקדוש ברוך הוא ששחט את מלאך המות הצדיק – הוא רשע, והרי נאמר: צדיק ד' בכל דרכיו. אלא מעשה שהיה כך היה: אבא יצא לשוק וקנה גדי לכבוד פסח והלך לשוחט ושחטו והביא את הבשר הביתה, נטלה עקרת־הבית את הבשר ושחטתו והשרתו ומילחתו והטילתו שיתייבש, ולפי שרשלנית היתה לא הקפידה, ובא החתול ואכל את בשר הגדי, נמצא ראשית־הסרחון תלויה בבעלת־הבית, ושעל כן משתנית כל מערכת־הסדר, דהיינו: בעלת־הבית – רשעה, החתול – צדיק, הכלב – רשע, החוטר – צדיק, האש – רשעה, המים – צדיקים, השור – רשע, השוחט – צדיק, מלאך המות – רשע, הקדוש ברוך הוא – צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו.

240     מעשה בחבורה, שדיברו בענין הכתיב העברי, אלה נוטים לצד הכתיב החסר ואלה נוטים לצד הכתיב המלא, אמר משה אהרן ויזן:

– הרבה ראיות לטובת הכתיב החסר ואוסיף עליהן ראיה אקטואלית: אדולף היטלר חסר וא"ו בגימטריה שטן.

(כנ"ל)

241     מעשה במשה אהרן ויזן, שדיבר על דרכם של הבריות האומרים דברים שאין להם משענת, וכשמוכיחים אותם על כך, הם מתנצלים, כי כך דעת־הקהל. אמר:

– מעשה בחסיד שבא לפני רבו והתלונן על שכנו, כי הוא מיצר לו, ותוך כדי תלונתו כינה את שכנו כינוי של גנאי: איציק חרומף. אמר לו רבו: מה ראית לטפול כינוי של גנאי על אדם מישראל? השיב אותו חסיד: רבי, כל העולם כולו מכנים אותו כך. אמר הרב: הגיהנום גדול ויש בו מקום לכל העולם כולו.

(מפי יצחק צימרמן)

ה

242     מעשה בבנימין גריל, העילוי מז’ולקיב, שישב בוינה משוקע בעוני ועזובה, וצופה לחסדי אחרים, אמר:

– אחי יעקב היושב בלבוב אדם יקר הוא, כי הנה שלח לי לפסח עשרה כתרים. ודאי סכום מועט הוא, אך לא רוע לבו גרם, כי הוא אין לו מעות יותר, אלא רוע מזלי גרם, כי אני אין לי אחים יותר.

נאנח והוסיף:

– אילו היו לי אלפיים אחים כאלה, היו לי עתה עשרים אלף כתר.

(מפי ד"ר יוסף הגר)

והבאתי הענין בספרי: כוכב נידח, ובדומה לו חידודים אחרים (כגון שמביאו דרוינוב והוא מעשה במגיד, אבא שמו, שנכנס לעשיר לבקש נדבה ונתן לו העשיר ארבעה זהובים כמנין אבא. נאנח המגיד על אביו, שקרא לו אבא ולא קרא לו ארתחשסתא)

243     מעשה בבנימין גריל, שדיבר במגילת אסתר ואמר, כי היא מולדת־חוץ והכריז:

– כל פסוק שאתם אומרים במגילה זו אני מראה לכם מקורו בחוץ.

ניסו והביאו לפניו כמה וכמה פסוקים וקיים הכרזתו, בא מתחכם ושאל שאלת־פורים נודעת:

– המגילה אומרת עליו על המן שסיפר לאשתו את רוב גודלו ואת רוב בניו. מילא, רוב גודלו – אפשר וזרש לא ידעה¹ כל כבודו וכל כיבודיו, אבל רוב בניו – כיצד, אפשר אֶם אינה יודעת מנין בניה?

השיב:

– היא־היא כוונת הפתגם הפשוט: דער תירוץ איז – אין דער פרעמד (התירוץ הוא – בחוץ).

(מפי צבי בן־אפרים)

פתגם זה מיוחס למי שנתפס מחוצה למקומו בדבר־עבירה ותירוצו, כי בנכר – שאני, והוא כרוח־מאמרם: על מי שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו ילבש שחורים ויעטף שחורים.

ו

244     מעשה בחבורה שדיברו בענין הביטוי הרווח באידיש: א גרויסער נודניק, שענינו אדם שדרכו להטיל שעמום הרבה; והדיינו מה ביטוי עברי הולמו, אמר ר' מיכל רבינוביץ:

– רב טרדיון!

(מפי י. ד. אברמסקי)

תיבה: נודניק (־שעממן) נכנסה, ללשוננו ושגורה בדיבור, ולא עוד אלא הפועל שלה: נודען (־לשעמם) משמש על דרך נדנד (הוא מנדנד אותי, הוא מנדנד על נשמתי). ודרך חידוד ייאָמר: הוא נמר גדול (ותיבה נמר נוטריקון: נ’ונדניק מ’דרגה ר’אשונה). ולענין חילופי תי“ו (ר' (ר' תרדיון) לטי”ת (ר' טרדיון מלשון טירדה, הטרדה) הובאה בעתונים הצעה לכנות נודניק בלשוננו: טרח על משקל תרח.

245     מעשה ברב מתרברב, שהיה תולה פתקים שלו ברחובות ירושלים ועיקרם חידוש חרמות ישנים, נזדמן לחנותו של ר' מיכל רבינוביץ ומצא בה את ר' אליעזר מאיר ליפשיץ ושאל לדעתו על אחד הפתקים. שפך עליו ר' אליעזר מאיר רוב תוכחה, נבהל הרב ופנה לר' מיכל שהחריש:

– ר' מיכל, אתה שומע חרפתי ואין אתה מחזיק בי?

השיב ר' מיכל:

• – איני רוצה להחזיק בך.

שאל הרב:

– על שום מה?

השיב:

– על שום שהוא איסור חמור וענשו חמור.

תמה הרב:

– דהיינו?

השיב:

– דהיינו שנאמר: וקצות את כפה.

(מפי ר' מיכל רבינוביץ)

ודרך שחוק בכתוב ההוא ראה אברהם מאפו: ותהיי לי כעשב “אל־תגע”, אשר לא יתן כל יד לנגוע בו. אך אל תגע בך גם יד־עמל, כי אם יעוז איש להחזיק ידו בך וקצותי את כפו וניקרתי את עיניו" (“עיט צבוע”, מהדורת דביר, עמ' תל"א).

ז

246     מעשה בד"ר נח חכם, מורה בבית־מדרש למורים בירושלים, שנודע בפיזור־רוחו, ופעם אחת יצא מביתו בבית הכרם ושרוי בהרהוריו טייל לאורך רחוב יפו עד שהגיע לככר ציון, נשא עיניו כה וכה וראה אַחד מכריו, שאל:

– תסלח לי, האם ראית אותי בלכתי עתה?

השיב ההוא:

– הן.

חזר ד"ר חכם ושאל:

– האם הלכתי מצד בית הכרם אל העיר או מצד העיר אל בית הכרם?

השיב עובר־האורח:

– מצד בית הכרם אל העיר.

שמח ד"ר חכם ביותר, ואמר:

– אם כן טוב, סימן שאכלתי ארוחת הצהרים.

(מפי ד"ר א. ז. אשכולי)

ובקצת חכמי ירושלים נתלו מעשי פיזור דומים, וכן מיוחס משום־מה לפרופיסור ירושלמי מעשה שנראה מבולבל ביותר, נשאל לטעם־בלבולו, השיב: בתי כתבה לי, כי ילדה למזל טוב, אך לא פירשה, אם ילדה בן או בת, ועתה איני יודע אם נעשיתי סבא או סבתא (“טאָג”, גל. 12861). ובדומה לבדיחתו ראה ר' יצחק יהודה, משלי ערב, סי' 2068, המעיר על מעשה באשה שאמרה לבעלה להביא ככרות מהעליה ובהיותו באמצע הסולם שאל אם הוא עולה או יורד, אמרה לו, כי אם ככרות בידו הריהו יורד ואם לאו הוא עולה, אולם כשלקח לחם שוב שאל באמצע הסולם אם הוא עולה או יורד.

ח

247     מעשה בהרב ר' יהודה לייב מימון שאמר:

– העולם אומרים: כסף הוא אשפה, אך מה נעשה וכתוב מלא הוא בתהלים: אשרי הגבר אשר מילא אשפתו מהם.

(מפי אברהם כהנא)

לשון הפתגם הוא: געלד איז דרעק (־ממון הוא רפש, צוֹאה) והוא כרוח פירושה של הפסיכואנליזה. ובדיחה פשוטה היא מעשה בבן שביקש מאביו: תן לי כסף, השיב האב: כסף הוא רפש, אמר הבן: איני מפונק וכמה שתתן מאותו הרפש אקבל.

ובבדיחתנו תוספת חידוד – בכפל ההוראה של המלה: אשפה – א) סיאוב, ב) כלי־החצים, וכך הוא בכתוב שלפנינו. ובניגוד לכך פירוש בני אשפה לא כחצים אלא כבני־סיאוב וראה ח. נ. ביאליק לא לי הם לא לי הם בן־אשפה, תולעה.

ט

248     מעשה בר' מהלל העדני, שסיפר זכרונותיו על אדם אחד שהיה שנים הרבה סבל ולימים העשיר הרבה, נטל את כּר־הסבלים ותלאו בבית־מסחרו, שיזכיר לו ימי עניו ויגיעו. סיים המספר ואמר:

– והיה האוכּף למשמרת.

(מפי ר' מהלל העדני)

והוא שחוק בכתוב: והיה העקוב למישור, אולם בבוא השחוק לספר ענין זה בספרו קרא שם הפרק: והיה הכסת למשמרת (“בין עדן ותימן”, תש"ז, עמ' 169). וראה מאמרם: אי חקלאי מלכא ליהוי דיקולא מצואריה לא נחית, כלומר אם החקלאי נעשה מלך אין הסל יורד מעל צוארו, ושם מעשה רבה ששדר ליה למרי בר מר ביד אביי טסקא דקשבא (מגילה ז', ע"ב) וכן מאי דאמרי אנשי באתרא דמריה תלא ליה זייניה תמן קולבא רעיא קולתא תלא, כלומר במקום שהאדון תולה כליו: הרועה תולה כדו (סנהדרין ק“ג ע”א) ור' יצחק יהודה, משלי ערב, סי' 503: במקום אשר אדוני תלה חרבו תלה מבארה אלתו, והביאור: אדון התרושש ועבדו הכושי מבארה קנה ארמונו ובמקום שהאדון היה תולה חרבו הוא תולה אלתו, שגם לאחר שהתעשר לא זז מחבבה.

י

249     מעשה באברהם אברונין, שמלאו לו ששים ושמונה שנה, בא ידידו לברכו, אמר לו:

– ולואי שתזכה למאה ועשרים שנה.

השיב:

– צא וראה מה תאמר לעולל לי – עתה שזכיתי להיות חכם אתה מבקש לעשותני כסיל.

(מפי א. חרמוני)

חכם מנינו 68, כסיל מנינו 120.

יא

250     מעשה בוילהלם ירושלם, שסופו פרופיסור לפילוסופיה במכללת־וינה, אך תחילה² למד תורת המשפטים ונבחן בהם ונכשל. כשיצא מחדר־הבחינה חיכו לו חבריו בפתח ושאלו:

– מה?

השיב:

וויינע איזראַעֵל, יערוזאַלעם איזט געפ’אללען (בכה ישראל, ירושלים נפלה).

(מפי ד"ר ישעיהו פגי)

פאַללען פירושו ליפול ובהשאלה: ליכשל. ונודע מעשה תלמיד־המשפטים שבא להבחן וניתן לו טכסט לתרגום וביאור. קרא: קַאדוֹ אינקוויט והוצרך לתרגם: קַאדוֹ אומר, ותרגם: איך פ’אללע זאגט ער (אני נופל הוא אומר), אמר הפרופיסור: דאַסס זיע פ’אללען זאג איך (כי אתה נופל אומר אני) והוראת פאללען ־להכשל (בבחינות).

י"ב

251     מעשה ביוליוס יצחק גוטמן, שדיבר על דרכו של ארנסט סימון, אמר:

– דרכו שככל שמזדמן לו איש של חשיבות הוא בודק בו, עד שהוא מוצא כי היה בעצם, מחנך, – ועתה בא כל שאר עשייתו.

(מפי אלמוני)

י"ג

252     א. מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של אלה, המבליטים בענין אמונה עמידתם הפרינציפיונית, ורואים עצמם מצווים על פי מצפונם שאינו מתיר להם כל פשרה. אמר ר' יהודה אבן־שמואל:

– דרכם מזכירתני מעשה שמספרים משמו של המלבי“ם ששאל לו לאפיקורס, על שום מה הוא מחלל שבת ואינו מניח תפילין וכדומה. השיב: איני מאמין, איני יכול לשקר, יש לי פרינציפים וכיוצא באלה. אמר המלבי”ם: עתה נתבאר לי כתוב בירמיה: שבתך בתוך מרמה, במרמה מאנו דעת אותי. אמר כביכול: דרכו שלאדם שהוא משוקע במרמה– מרמה במסחר, מרמה בחיי־משפחתו וכדומה, אולם משמגיע הדבר אלי – הרי מאנו דעת אותי, מיד אותו אדם נעשה מדקדק עם אמתו שלו, אדוק בפרינציפים וכיוצא באלה.

(מפי מנחם גלרטר)

ב. מעשה בחבורה, שדיברו על קלקול המידות וכשהגיעו לפרק הכל קונים והכל נקנים, אמר יהודה אבן־שמואל:

ממש כמאמרם: קויפען אותו עד שאומר רוצה אני.

(כנ"ל)

ולשון מאמרם: כופין אותה עד שאומרת רוצה אני, והשחוק הוא בדמיון במשמע אוזן: כופין (=מכריחים), קויפען (=קונים). ובאידיש ייאמרו כדרך פתגם: פויקען (־מתופפים) אותה וכו'. וראה א. שטיינמן: “כופים אדם לומר רוצח אני, מרגל אני, בוגד אני, קופפים את האדם עד שהוא נעשה דומה לקוף” (עולם של שפה ב', “דבר”, גל. 7702).

253     מעשה בחבורה, שדיברו על המחלות המהלכות, ומחלת הדיאַביטיס בכללן, אמר יהודה אבן־שמואל:

– בימי האבות היו מלאכים עולים ויורדים, בימי הבית היה קרבן עולה ויורד, בימינו סוכר עולה ויורד.

(מפי ר' בנימין)

254     מעשה ביהודה אבן־שמואל, שדיבר עם ר' בנימין על עתונו “הנר”, שדרכו בביקורת חריפה ביותר של מדינת־ישראל, משטרה וממשלתה.

אמר לו:

– ר' בנימין, נרך יאיר אם “נר”ך ידעך.

(מפי מנחם גלרטר)

י"ד

255     מעשה בחבורה שדיברו על דרכם של הרבנים, שהיו נוהגים במידת עניוות ובאים על החתום: זעירא דמן חבריא, ממני הקטן וכיוצא באלה.

אמר מי שאמר:

– אם הוא כלל של מוסר, הרי הוא על דרך הגוזמה.

אמר יוסף שכטר:

– לא כלל של מוסר הוא, כלל של משפט הוא: אדם מועט לעולם.

(מפי ד"ר יוסף שכטר)

והוא כדרך מאמרם: מועד לעולם.

256     מעשה בחבורה שדיברו בענין מגמתם של כמה ממשוררי העברים לנסות בריקונסטרוקציה של הספרים הגנוזים בתקופת המקרא, וביחוד של דברי נביאי השקר, כפי שהחיאה זו עולה באינטואיציה של משוררים אלה, וראש להם טשרניחובסקי ושניאור. אמר יצחק פרץ:

– קודם היו אנשי שלומנו שקודים על נביאי־האמת – משום שביקשו לידע טעמי המצוות, עתה אנשי שלומנו שקודים על נביאי־השקר – משום שמבקשים לידע טעמי־העבירות.

(מפי ד"ר יצחק פרץ)

ט"ו

257     מעשה במי שנתמנה מורה בבית תלמוד־תורה בעיר מערי אמריקה והודיע בעתונים, כי יכהן שם כמרצה לספרות מקראית. אמר ס. דינגול מעורכי ה“טאָג”:

– אין בין מרצה לספרות מקראית ובין מלמד פשוט ולא כלום. אלא ראשון מלמד מה שהוא יודע – חומש עם רש“י והאחרון מלמד מה שהוא יודע – חומש בלי רש”י.

(מפי משה שטרקמאן)

א

258     מעשה בחבורה של סופרי אודיסה, שגלגלו דיבורם בחברם, שתפיסתו רדודה וכתיבתו כמותה, אמר מנדלי:

– באמת נולד במזל דלי והוצרך להיות שואב מים, אלא שהיה לו מזל למזלו ונכנסה טיפת דיו לתוך מימיו ועליה פרנסתו.

(מפי א. מ. הברמן)

ב

259     מעשה בנחום סוקולוב, שהביא בשמו דבריו של א. י. אילנאה (שיינבוים), ונמצא מי שעשה פומבי לכך. לימים, כשנזדמן סוקולוב לירושלים, נתבקש לבאר ענין תמוה זה. אמר:

– רבותי, דרכם של בעלי־זכרון, שהם קוראים דברי אחרים והם שמורים בהם כדיוקם ולימים הם סבורים, כי שלהם הם, והם מפרסמים אותם משמם.

נשאל:

– זכרון, שהוא משמר גדולה, כגון מאמר שלם כדיוקו, איך יצויר שאינו משמר קטנה כגון שמו של מחבר המאמר?

השיב:

– חולשת הזכרון.

(מפי אשר ברש)

260     מעשה בנחום סוקולוב, שבא לטרנוב ונערכה לכבודו מסיבה, שהיתה משופעת נואמים ונאומים, וכל נואם טרח להבליט קו מיוחד באוֹרח, אפיוֹ ועשייתו – קו הלמדנות, קו העתונאות, קו הדיפלומטיה וכדומה. עמד סוקולוב על רגליו, אמר:

– כמוני עתה כמי שנכנס למספרה – הגלב כורך לו סדין, מסבן את פניו, מגלחוֹ ומגרדו ומשפשפו והוא, האורח, חייב בשתיקה כהודיה, ואפילו הגלב פוצעו מעט, אין הוא, האורח, פוצה פיו אלא כדי עקימה קלה, שהרי אדעתא דהכי נחית.

(מפי אברהם כהנא)

261     מעשה בנחום סוקולוב, עורך “הצפירה”, שיצא לחופשתו והניח את העריכה בידי דוד פרישמן, והנה לא יצאו ימים מרובים ויצא גם הוא לחופשה. נשאל:

– ועל מי אתה מניח את “הצפירה”?

השיב:

– הרבי שבימי־ילדותי כיפתו היתה חבושה לראשו שנים מרובות כל־כך, עד שנתמלאה כנים והיתה זוחלת מאליה, אף “הצפירה” כך.

(מפי דוד פיסצקי)

וראה קערת צימוקים, סי' 569.

262     א. מעשה בנחום סוקולוב ששמע דבריהם של יריבי זאב ז’בוטינסקי שאמרו:

– הנה הוא הולך בדרכו של הפאשיזם ויום מן הימים יתפוס בזרוע את השליטה בהסתדרות הציונית ובמוסדי־הישוב.

אמר להם:

– רבותי, מי שעומד מאחוריו צבא והוא יושב במדינה שלו – אפשר שיהא מוסוליני; אבל מי שאין אלה מאחוריו – כוחו בדיבור בלבד והוא לכל המרובה שמוסוליני.

(מפי ד"ר אשר בבלי)

שמוסוליני מלשון שמוס, שמועס, כלומר שיחה, להג.

ב. מעשה בנחום סוקולוב שבאו לפניו עסקנים ציונים וקבלו על חברם, העושה בתוך מוסדיהם כבתוך שלו ונהנה מקופותיהם טובת־הנאה, ואין הם יודעים איך ימחו בידו בלא פומבי יתירה. אמר להם:

– בעייה זו היתה בעייתם של להקת הכליזמרים בעיירת מולדתי, כשהיו מסיימים נגינתם היה אחד מהם מסבב בצלחת על פני הקהל ומאסף תרומות, והיו חוששים שמא יעשה בממונם כבתוך שלו ויתן לכליו. מה עשו, נתנו בידו האחת את הצלחת ובידו האחרת שקמצוה נתנו שלושה זבובים חיים, וכשהיה חוזר מסיבובו לא היו בודקים בצלחתו אלא באגרופו, שאם פתחוה ופרחו שלושה זבובים ידעו, שלא גנב.

(כנ"ל)

ג

263     מעשה באברהם אליהו לובארסקי, שפצר וחזר ופצר באחד העם, כי ילך לשמוע תפילתו של החזן ראזומני וסירב וחזר וסירב, ופעם אחת לא עמד בפני פצירותיו ונענה לו, שמע את התפילה והתפעל ממנה הרבה וביחוד כשהחזן אמר את דברי התפילה: אני ראשון ואני אחרון וגו', רבתה התפעלותו ולא יכול לעצור דמעות־התרגשות. אך מיד משך אחד העם שרוולו של לובארסקי לרמזו, כי הוא מבקש שיצאו שניהם מבית־התפילה. כשיצאו, שאל לובארסקי:

– מה ראית למהר ולצאת?

השיב אחד־העם:

– אחרי דקלרציה נאדרה כזאת שוב אין לפניו עליה אלא ירידה ועל מה אראה בירידתו.

לימים העלה אחד־העם על זכרו אותה תפילת החזן ואמר לו ללובארסקי, כי היה רוצה לדבר עם החזן אולי יבארוֹ, כיצד, אפשר לו לאדם לעשות בכוח גרונו רושם עצום כל כך בנפשות. בא לובארסקי לפני ראזומני, שהיה אדם הדיוט והזהירו שידע לנהוג כמידת־הנימוס וכיוצא באלה. בבוא ראזומני בפני אחד־העם נשאל:

– לאחר ששמעתי גודל־כוחך לעורר רגשות נעלים כל כך, הריני לשאול אותך, האם יש בכוחך לחזור ולומר אותה תפילה כדרך שאמרת בפעם ההיא.

השיב החזן:

– לא, אני יכול לומר אותה יפה יותר או גרועה יותר, אך לא כדרך שאמרתיהּ.

מיד משך לובארסקי שרוולו של ראזומני לרמזו, כי הוא מבקש, שיצאו שניהם מבית אחד־העם; כשיצאו שאל ראזומני:

– מה ראית למהר ולצאת?

השיב לובארסקי:

– אחרי אמירה מחוכמה כזאת שוב אין לפניך עליה אלא ירידה ועל מה אראה בירידתך?

(מפי ד"ר יהודה אבן־שמואל)

264     מעשה בחבורה, שישבו באודיסה וגילגלו במחלוקת שנפלה בין ח. נ. ביאליק ומ. מ. אוסישקין בענין מנדלי. נשאל דוד פרישמן לדעתו על מ. מ. אוסישקין, נהג כאילו לא שמע השאלה ואמר כמשיב לענין אחר:

יש סוג אדם שכל שיניו נטועות בפיו, אזנו אינה פקוקה בצמר־גפן, לא כתב מעודו שיר, ובשעת צורך הוא חובל בפלונית שלו.

(מפי מנחם אדיר)

ד

265     מעשה באלמנתו של נחום מאיר שייקביץ (הנודע בכינויו שמ"ר) שנזדמנה עם שלום עליכם, נזכרה פולמוסו בבעלה, אמרה:

– פליאה פליאה, כל העולם קוראים חיבוריך וצוחקים, ואני קוראת אותם ובוכה.

(מפי רחל קטינקא)

וראה הנוסח־שבכתב בספר של בתו רוזה שמר־באטשליס: שלום עליכם בא לאמריקה והשתקע בניו־יורק. אמי פגשתו אחרי הצגה בתיאטרון היהודי. הוא לא הכיר אותה, אבל היא הכירתו. ניגשה אליו ואמרה: “מר שלום עליכם, את כל העולם כולו הבאת לידי צחוק ואותי לידי בכי”. “לידי בכי? כיצד?” – שאל שלום עליכם בתמיהה. “אני מרת שמ”ר“. שלום עליכם קפץ ממקומו, אחז ידה וקרא: “היה זה מעשה שטות ונערות, גברת שמ”ר, מעשה שטות ונערות” (“אונדזער פאַטער שמ”ר", ניו־יורק, 1950, עמ' 71).

266     מעשה בר' מיכל רבינוביץ, שנתבקש לספר מסיפורי־העם, ששמעם מפי שלום עליכם שהיה טובע דפוסם לפי דרכו המיוחדת, פתח במעשה־החייט והחזייה ואמר:

– אתם רואים את הקאמיזלקי שעלי ואתם תמהים מה לו לחייט שכמותי ולקאמיזלקי כזאת, שאפילו עיוור רואה ייחוסה ונויה? יפה אתם רואים ויפה אתם תמהים, כי באמת יש מה לראות ויש על מה לתמוה. אלא מריסי עיניכם ניכר, כי אתם מבקשים שאתרץ לכם אותה תמיהה. ניחא. ובכן על הרוזן הגדול והמרומם טשארטוריסקי שמעתם? ודאי שמעתם, כי מי בר־דעת ולא שמע? ובכן, דרכו של הרוזן טשארטוריסקי שהוא מחבב קאמיזלקי נאה וככל שהוא מבקש קאמיזלקי חדשה הוא הולך לפאריס הבירה, נכנס במלון, שבו מתאכסנים המלכים, וקורא אליו את גדול־החייטים והוא תופר לו אותה קאמיזלקי והרוזן טשארטוריסקי חוזר לאחוזותיו וכל חבריו רואים את הקאמיזלקי שלו ומתקנאים בו. ודרכו של הרוזן טשארטוריסקי שאין הוא לבוש קאמיזלקי אלא שלושה חדשים ואחר מכן הוא נותנה מתנה לשר־האחוזות גם הוא רוזן גדול והוא הולך לאחוזת־משפחתו והכל רואים את הקאמיזלקי של הרוזן טשארטוריסקי ומתקנאים בו. ודרכו של שר האחוזות שאינו לובש קאמיזלקי אלא חצי שנה ואחר מכן הוא נותנה מתנה לשר־האורוות שגם הוא כמין רוזן גדול והוא הולך לנחלת משפחתו והכל רואים הקאמיזלקי של טשארטוריסקי ומתקנאים בו. ודרכו של שר־האורוות שאינו לובש קאמיזלקי אלא שנה אחת ואחר מכן הוא נותנה מתנה לשר־הרפתים שגם הוא כמעט רוזן גדול והוא הולך לכפרו והכל רואים את הקאמיזלקי של טשארטוריסקי ומתקנאים בו. ודרכו של אותו שר־רפתים שאין הוא לובש קאמיזלקי אלא שלוש שנים ולאחר־מכן הוא נותנה מתנה לבן־המשק שהוא קירוב קירובו של כמו־רוזן גדול והוא הולך לאשתו ובניו והם רואים עליו את הקאמיזלקי של טשארטוריסקי ומתקנאים בו. ודרכו של אותו בן־משק שאין הוא לובש קאמיזלקי אלא חמש שנים, הוא נותנה מתנה לקרובו הלובשה כמה שהוא לובשה עד שהוא נותנה לקרובו הלובשה כמה שהוא לובשה, שכן קאמיזלקי של טשאַרטוריסקי עשויה לאריכות ימים ואפילו מתושלח היה לובשה היה יוצא מן העולם והקאמיזלקי בנויה והידורה עומדת. ויהי היום ונקראתי לקרוב־קרוב קרובו של בן־המשק לתפור לו מכנסי־צייד ותפרתים והבטיח לשלם דמיהם כתום קציר, והנה כלה קציר ובא חורף ואביב לאחריו ושנה נצטרפה לשנה ואני נושה וחוזר ונושה בו. משנמאסו עליו גיבויי עמד על רגליו, סלסל שפמו הגדול, כדרכו של שלאַכטיץ, ואמר: משהקי, ואם אני נותן לך מתנה קאמיזלקי שלי, הוה אומר קאמיזלקי של טשארטוריסקי, מה? אמרתי לו מניה וביה: הרי חובך כלא היה. והוא אומר ועושה, ואני מי ידמה לי ומי ישווה לי? ובאמת, מלתא זוטרתא, קאמיזלקי של טשארטוריסקי! ומאותה שעה ברחוב – היא המפנה לי דרך ומכוונת אלי עיני הקנאה של הבריות; בבית הכנסת – היא המוליכתני למזרח ומעלתני לעליה שמנה, בקיצור היא כבודי ותפארתי, היא זיוי ונויי. ושעל־כן ודאי לא תתמהו, שאיני פושטה מעלי, בין ביום ובין בלילה, בין בחול ובין בקודש. אלא מנהג הוא בידי, כי אחת בשנה ביום הושענא רבה, בין אני צריך ובין איני צריך – לבית־המרחץ אני הולך, ובשל המנהג הזה באה עליו שנה שחורה לא עליכם ולא על כל ישראל. ומעשה שהיה כך היה, כשבא הושענה רבה ונהגתי כדרכי ובאתי לבית הרחץ התפשטתי את בגדי והקאמיזלקי של טשארטוריסקי בכללם, ונכנסתי להבלו של בית־המרחץ והזעתי בו כהלכה וחזרתי והתלבשתי מניה וביה והנה חשכו עיני – הקאמיזלקי של טשארטוריסקי אין. אני מתרוצץ אנה ואנה – הקאמיזלקי של טשארטוריסקי אין. אני מחפש בחורים ובסדקים – הקאמיזלקי של טשארטוריסקי אין. מה אוֹמר ומה אדבר, ירדה עלי אימה חשכה וחשתי ממש, שחיי אינם חיים. לא יום שמחת תורה היה לי למחרת, אלא יום תשעה באָב – אני מדוכדך ואבל, בני ביתי כמותי, הריני בוש לצאת לרחוב, לבית־המדרש. משל למה הדבר דומה, מלך הנגלה שנים הרבה בעטרתו והנה נפלה עטרת ראשו כאילו נחבטה בקרקע ואיננה. וגם בבוא ימות־החול אין אבלי וצערי פגום, אין אני בהול על לקוחות ואין הלקוחות בהולים עלי, כי מי ילך אצל חייט שהוא כצרור של אנחות, והדלות מתחילה מצפצפת בארובתי, ולפי שרוחי נמוכה ידי נמוכה גם היא ואין המחט נאחזת בידי. כך עברו עלי ימות חול ושבתות ונקפה שנה של צער ודכדוך־נפש, ובא יום הושענה רבא. וכאמור, מנהג הוא בידי, כי אחת בשנה, הוא יום הושענה רבה, בין אני צריך בין איני צריך לבית המרחץ אני הולך, והנה עתה אני מעמעם, אם אקיים או לא אקיים אותו מנהג, כי אם אין הקאמיזלקי עלי חיי אינם חיים, ואם חיי אינם חיים מי לי מרחץ ומה לי מרחץ? אבל אשתי דוחקת בי ואומרת: מנהג הוא בידך ואתה חייב בו, כי מי יודע מה צרה אתה מביא על ראשך? אומר אני לה: האם יש צרה גדולה מקיפוחה של הקאמיזלקי. אמרה: ומי יודע מה צרה אתה מביא על ילדיך? שמעתי תיבה: ילדיך, גברתי על ייסורי והלכתי לבית־המרחץ, ובדרכי מכרסמים אותי הרהורי־חרטה: הקאמיזלקי נתקפחה ואתה הולך לענג בשרך במרחצאות? וביותר התגברו עלי הרהורי־החרטה, כשכבר עמדתי להתפשט – ניסיתי לפשוט מעילי וחזרתי ולבשתיו, נצנצו לפני דברי אשתי, ופשטתים ממש; ניסיתי לפשוט ארבע כנפות וחזרתי ולבשתים, נצנצו לפני דברי אשתי, ופשטתים ממש; ניסיתי לפשוט תחתוני וחזרתי ולבשתים, נצנצו לפני דברי אשתי, ופשטתים ממש, ניסיתי לפשוט את כתנתי וחזרתי ולבשתיה, נצנצו לפני דברי אשתי ופשטתיה ממש, והנה־הנה אני מדמה בשרי ערום כביום הוולדו, ולא היא, כי מה עיני רואות – הקאמיזלקי של טשארטוריסקי.

(מפי ר' מיכל רבינוביץ)

גרעינו של המוטיב, הבא פה בעירוב מוטיבים אחרים, הוא הלעג לדרכי־ההיגיינה של יהודי־העיירה והוא לעג הבא על ביטויו בכמה וכמה חידודים ומתוך שוני־מגמה – החל בביקורת עצמית וכלה בשנאת־ישראל. וראה, למשל, בצרור בדיחות על חוש־הנקיון מוטו: וואַריאַציו דאֵלאֵקטאַט (־השינוי משעשע) – אומר שמול (־שמואל) והופך לכבוד פסח את כותנתו; וכן מעשה בפלוני ישראל היושב בבית המרחץ ואומר לחברו: מה ממהר הזמן לחלוף, גם בשנה שעברה, בשעה זו בדיוק, התרחצנו. וכדומה מעשה בפלוני ישראל השואל, כמה עולה כרטיס־רחיצה, וכשהוא שומע, כי מחירו ארבעים וחמש פרוטה, הוא אומר, כי הוא יקר מדי; ואם אי אפשר במחיר זול יותר, עונה לו הממונה על המרחץ, כי הדבר אפשר, אם יקח שנים עשר כרטיסים. עונה פלוני ישראל: מה פירוש שנים עשר כרטיסים – זמן רב כל־כך אין אני עתיד לחיות! (מייסעס אונד שנאָהקעס, ריטועללע שערצע אונד כשר’ע שמאָנצעס פ’יר’ס אאוסערוועה־לטע פ’אָלק, בודפשט, עמ' 8 – 9).

ולענין המימרה החוזרת בסיפור שלפנינו. ראה מעשה פלוני ישראל האומר: פעם אחת בשנה הריני הולך בהחלט לרחוץ, בין צורך הוא לי ובין לא (שם, עמ' 10), והוא עילה לכמה סיפורי לעג הפשוטים בין האנטישמים וכן, למשל, הובאו בעתונות, גם העברית, זכרונות פלגשו של היטלר והיא מספרת, כי אותו מתועב לא היה אוהב להתרחץ (גם סירב לשמוע הלצות על כך, ואילו גהרינג היה מתגרה בו ומספר “מעשה ביהודי ששכח את חזייתו באמבטיה וגילה את הדבר רק כעבור שנה כששוב בא להתרחץ”, ונראה כי הנוסח שבפי המנוול היה על דרך שינוי של הנוסח הפשוט, ונעלם ממנו כפל־לעג (לא די שאינו מתרחץ אלא אחת בשנה אף אינו מתפשט אלא אחת בשנה).

ה

267     מעשה בחבורה, שדיברו על אקלימה של ארץ־ישראל והתלוננו על ימות־החמה שבהם אנשי־הישוב שטופים בזיעה ועל ימות־הגשמים שבהם אנשי־הישוב שטופים במטרות־עוז. אמר ח. נ. ביאליק:

– כך אקלימה של ארצנו – או שמשתפך מתוככם או שמשתפך עליכם.

(מפי יוסף בן־משה)

268     מעשה בח. נ. ביאליק, שדיבר בענין מ. מ. אוסישקין ודרכו בפולחן עצמו, אמר:

– מזכירו מצווה להחזיק עפרונו על אזנו גזירה שמא יתעטש אדוניו ועד שיספיק הוא לתת ידו בכיסו יחמיץ לרשום אותו עיטוש בפנקסו.

(מפי א. מ. גניחובסקי)

269     א. מעשה באיזה קרמר, שהופיעה ראשונה בקונצרט של זימרה באודיסה, זכתה לרוב שבחים מפי סופריה היהודים שבאו לשמעה. אמר מנדלי מוכר־ספרים:

– ראויה היא שאשקנה.

העיר לו ח. נ. ביאליק:

– אבל, סבא, עליך לעשות זאת על הבימה, כי פה, מאחורי הקלעים, יש צעירים ממך.

(מפי איזה קרמר)

ב) מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של אותם בני־אדם הטורחים לחפות ביתרונם על מגרעתם, ובאחרונה מתחוור כי יתרונם בדוּת. אמר אברהם קריב:

– ממש כפי שסיפר לנו ח. נ. ביאליק בשיעור משיעוריו באודיסה: מעשה בזמרית שעלתה על הבימה בעירום וחוסר קול וטרחה לכסות בעירום את חוסר־הקול והקהל שלא יכלו להנות אזנם לשמע־הזימרה שלה היו מהנים עֵינם למראה־הביוסט שלה וכתום הקונצרט מחאו בהתלהבות כפיים. והנה נגלה אדם אחד על הבימה ואומר: רבותי, אטול גם אני חלקי, שכן זאת עליכם לדעת, כי אני אותו אומן שהתקין לה אותו ביוסט.

(מפי אברהם קריב)

270     מעשה בחבורה של סופרים, שדיברו על דרכו של סופר חשוב, שהיה פוגם בהליכות היאות לשכמותו¹, אמרו לו לח. נ. ביאליק:

– אתה, שדבריך עושים בו רושם, ראוי שתאמר לו דברי־תוכחה.

השיב:

– פעם אחת ניסיתי להוכיחו, ונתרכך עד שהייתי חושש, שמא הוא מתמוגג, ונחלפה בי מידת־הכעס במידת־רחמים, והייתי דומה כאותו בעל, שבא לביתו ומצא אשתו שרויה עם אחר, ופתח פיו בגערה והנה נתעלפה אשתו, והוצרך הוא לומר לה דברי עידוד וניחומים כדי להשיב את רוחה ולהבהיל רופא וכיוצא באלה.

(מפי א. מ. הברמן)

271     מעשה בח. נ. ביאליק, שדיבר על ש"י עגנון, אמר:

– רבותי, עגנון הוא אתרוג מהודר ומובחר, ואותו אתרוג מונח בפשתן רך מן הרך, והפשתן מונח בקופסה של עצי־זית, והקופסה של עצי־זית מונחת בקופסה של כסף, וכך הוא מונח לו ומתבסם בריחו של הפיטום שלו עצמו.

(מפי ב. כצנלסון)

והחידוד הזה נתפרסם במסורס באיזה מעלוני־ההומור. וראה א. שטיינמן: “הברכה על האתרוג הוא דבר נאה, שכן ברכת הנהנין הוא צורך הנפש היפה. אבל כשמקפידים על אתרוג מהודר שבמהודר, באים לידי זחיחות הדעת. קל וחומר שאדם נוהג בעצמו מעשה אתרוג והוא מתעטף במוך של צחצחות – –” (“געגועים על יפי הרוח”)

272     מעשה בח. נ. ביאליק, שדיבר על בעלי השירה המודרניסטית, אמר:

– כמותם כחתול הנושכת זנבה וסובבת וחוזרת וסובבת ומתפעלת מעצמה: צאו וראו, אני אין־סופית.

(מפי מרדכי אפל)

ובניגוד לכך ענין הסטירות הרבות על חתול־ים, שדרכו ככל שהוא מריח בשר הריהו נושך זנבו ומלקקו עד שהוא מכלה אותו ואת עצמו.

273     מעשה בח. נ. ביאליק שנשאל, מה לו אומר דברי־שבח על דרכם של ציירים מודרניסטים שכל עיקרם קירוב הרחוק וריחוק הקרוב. השיב:

– ומה אעשה ואני מחבב מעודי את המטפסים על גבי קירות תלולים.

(כנ"ל)

וראה דיאולוג. בקומידיה של יצחק קצנלסון: דער דעקאדענט (ורשא, תרס"ט, עמ' 21):

ברג: בשירי אני אנרכיסטן, בן־חורין מכל כללים, בן־חורין! אני עושה כחפצי – –

ויצמאן: אתה מטפס על הקירות?

ברג: נכון! נכונה אמרת… אני מטפס על הקירות.

274     מעשה בח. נ. ביאליק, שראה ביום הכיפורים את יעקב קלאצקין סועד במסעדה של גויים ועוגב על המלצרית שבו. אמר:

– ניכר, שאתה מדקדק לקיים את כל חמשת העינויים.

(מפי ברוך קרופניק)

275     מעשה בחבורה של צעירים שבאו לביתו של ח. נ. ביאליק באודיסה באחרון של פסח ועל השולחן כיבוד של חמץ. זירז המארח את אורחיו:

– חברים, חטפו ואכלו, אחרי כן מותר יהיה.

(כנ"ל)

ובדומה לכך כמה חידודים וסיומם: ואחר־כך יהא מאוחר. וראה למשל, מה שמביא פ. פרימר מעשה במי שמוכיח את חברו, האפיקורס לאמור: מה לך נפתה ליצר הרע ומרבה חטאים, הרי בין יום למחר אתה מת ותקרא אל לפני בית־דין־של־מעלה². משיב האפיקורס: היא הנותנת, לפי שקצי קרוב, הריני נחפז לחטוף כמה וכמה עבירות שמנות, גזירה שמא אאחר. (“טאָג”, גל. 13999).

276     מעשה בח. נ. ביאליק ששוטט ברחובה של תל־אביב ודיבר על חסרונם של מוסדי־תרבות בה, אם בתי־נכות אם אולמי־תזמורת וכדומה; עבר על פני בית הכבוד הצבורי, אמר בלעג:

– אֵטו נאש דוחובוי אורכּסטר (זוהי תזמורת כלי הרוח שלנו).

(מפי משולם טוכנר)

277     מעשה בחבורה, שדיברו בענין מאורעות־הדמים בארצנו שהגרם להם היו ההתנגשויות ליד הכותל המערבי. אמר ח. נ. ביאליק:

– עתה נתחוור לי מה ראה טיטוס הרשע להניח כותל אחד, שודאי ציפה באיצטגנינות שלו, כי כותל זה עשוי להיות לנו פתח־צרות. ובעצם, נהג כאותה מכשפה שקיללה את מי שקיללה: יתעקרו כל שיניך חוץ לאחת, וכשנשאלה: שן זו לשם מה, השיבה: לשם מיחוש שיניים!

(מפי אברהם פרנס)

278     מעשה בחבורה של סופרים, וח. נ. ביאליק, שישבו בבית הקפה של בדר בתל־אביב ונתגלגל הדיבור על ספר האגדה, אמר מי שאמר:

– צא וראה, כמה טרחו לעשות כספר הזה ולא עלתה בידם ואתה עלתה בידך.

הצביע ח. נ. ביאליק על כוס־הקפה שלפניו, לאמור:

– קפה זה, אילו בישלו משורר, היה טעמו מתוקן יותר.

(מפי אברהם יערי)

279     מעשה בח. נ. ביאליק שהלך אחרי מיטתו של ד"ר בצלאל יפה, לאחר סתימת הגולל אמר:

– מ’דארף שוין פּאֵקען די טשעמאָדאנעס (־כבר צריך לצרור את המזוודות).

(מפי מרי יציב)

והאימרה הפשוטה: מ’דאַרף זיך שוין גרייטין אין וועג (־כבר צריך להתקין עצמו לדרך) יש לה הרחבה באימרה פשוטה כמותה: מ’מעג זיך שוין פּאַקן אין וועג אריין (־כבר מותר לארוז לדרך) ומצויה בכמה לשונות וראה, למשל, תיאודור פונטאנה הכותב לידידו על השיעול הטורדו, ואומר: אם יימשך גם בחורף זאָ קאַנן איך איינפּאַקקען, כלומר הריני יכול לארוז (בריעפוועקסעל מיט ווילהעלם וואָלפזאָהן, ברלין 1910, עמ' 105), ובנוסחתנו צירוף המזוודות מגביר את הציוריות.

280     מעשה בח. נ. ביאליק, שפתח ועידה של אגודת הסופרים העברים, הוגשה לו רשימה של סופרים בעלי יובל, ורשימה של סופרים שנפטרו לעולמם. כשסיים דבריו על אלה ואמר לפתוח דבריו על אלה, נראה מעמעם מעט, כמתקשה במעבר בין דבר־אֶבל ודבר־שמחה, בין המתים ובין החיים, אמר:

– והוא שאמר עמוס הנביא: וניגש חורש בקוצר.

(מפי ח. נ. ביאליק)

וראה שימוש בכתוב זה: בספרו של הגאון לייב חנהליש ויגש יהודה (על טור או"ח) נדפסה שנת הדפוס: שנת הנה ימים באים נאם ד' ונגש חורש בקוצר. ובדומה לכך יצחק קצנלסון המתאר מות רחל ולידת בנימין: “חיים ומות נשקו” (“חלומות”).

281     מעשה בח. נ. ביאליק שנתבקש לעשות לשירתו של יוסף צבי רמון, אמר:

– בּאמת, אין דעתי נוחה ממנה.

הראו לו שיר, וקרא והמהם:

– נאה נאה.

הראו לו שיר אחר, קרא והמהם:

– נאה נאה.

אמר לו המבקש:

– אתה בעצמך מודה כי נאים הם.

השיב:

– המוזה היא בעלת־בית רשלנית ולפני שנתה היא שוכחת לסגור מכסה הפסנתר, ויש ובלילה עולה חית־בית קטנה על המנענעים ופעמים מצטרפים כמה צלילים…

(מפי ש"י עגנון)

ונעזר המשורר בשינוי של פתגם והרחבתו וראה באסטומסקי סי' 3491: טאנצן ווי א מויז איבערן צימבעל (־לרקוד כעכבר על המינים), ובשיר־העם מצוי כמשל שלנו ממש, דהיינו נגינת עכבר על הפסנתר וראה בשיר־ילדים בגרמנית: “1, 2, 3, 4 (־איינס צווי דריי פ’יר) / די מאַוז זיצט אַם קלאוויר / אַם קלאוויר זיצט די מאַוּז / אונד דו ביזט אַאוס” (אלטע דויטשע קינדערלידער, מהדורת פריץ קהלה, מינכן, 1947, עמ' 131) כלומר: אחת שתים שלוש ארבע, העכבר יושב על הפסנתר, ליד הפסנתר יושב עכבר, ואתה־חסל (כלומר בורח). והעוקץ בפתגם הוא בהבלעת הפעולה המכוונת (־רקידה) והדגשת הפעולה שאינה מכוונת (־הנגינה).

282     א. מעשה במר עשירי, סדר־אותיות, שעמד וסידר את “אגדת שלושה וארבעה”. שאל אותו ח. נ. ביאליק:

– נו, מה דעתך על כך?

השיב:

– מר ביאליק, מי אני ומה אני, שאומר דעות על יצירות של ספרות: ענין הוא למבקרים ומבינים, ואני איני אלא מסדר־אותיות. אולם בתורת מסדר־אותיות אגיד לך אך זאת. רואה אתה את הארגז הגדול הזה של אותיות־ניקוד. עוד לא היה לי, מי שיתפוס את כל האלף־הבית שבארגז הגדול כמוך.

(מפי פנחס לנדר)

ב. מעשה בח. נ. ביאליק שנזדמן לזכרון־יעקב והיו הכל מסבבים אותו בהערצה ומספרים אחר כך בשבחו ובשבח שיחתו. חוץ לחבתן שאמר:

– מה לכם יוצאים מכליכם, הוא אומן לחרוזות כדרך שאני אומן לחביות ואין הבדל.

נענה:

– שתי אומנויות אלה אינן³ דומות אלא הפוכות. והראיה: איך פ’ארלייט א' פא’ס, און ער פ’ארפ’אסט א ליד.

(מפי מרדכי סבר)

ותרגומו: אתה מלחים חבית והוא מחבר שיר, והשחוק הוא בדמיון הצלצול: לייט (־להלחים), ליד (־שיר), פ’ארפ’סן (־לחבר), פ’אס (־חבית).

ו

283     מעשה בשאול טשרניחובסקי שהטריד עליו אחד, שהיה משפיע עליו רוב כתבים שלו, שיעמוד על טיבם וערכם. ניסה המשורר להפטר ממנו בדברי־פושרין ולא הועיל, באחרונה פסק ואמר:

– שמע נא, אם כבר יצאו שלושים שנות חייך ולא בנית לך מגדל, שוב לא תבנה לך מגדל לעולם.

(מפי אשר ברש)

284     מעשה בחבורה, שדיברו על לוויתו של שאול טשרניחובסקי, אמר ראובן:

– מחכמה עשה המשורר שכתב בצוואתו: בלי פרחים, בלי הספדים. כך מילט את הלוויה הן מן הפאראדה התפלה של נושאי־הזרים, הן מן הקמח הטחון של קושרי־ההספדים.

אמר שמעון:

– אבל היא לא מילטה אותו מן הדיבור המהביל והשקוד של הקהל, שהכל ראו עצמם מחויבים לגלגל בו – והסופרים, האמנים, העתונאים, העסקנים בראש – עד שהלוויה היתה דומה כשוק של פטפטנים.

אמר לוי:

– אכן, צוואה המבקשת להבטיח אצלנו לוויה של כבוד, צריך שנוסחה יהא כך: בלי פרחים, בלי הספדים, בלי קהל.

(מפי אלמוני)

285     מעשה בחבורה שדיברו על לוויתו של שאול טשרניחובסקי, אמר ראובן:

– קראתי ב“דבר” תיאור הלוויה של המשורר, בצאת ארונו מירושלים והרושם – לוויה כבודה ורבת־קהל, ולא יצאו שבועיים קראתי שם רשמי ריפורטר על כך והרושם – לוויה עלובה ודלת־קהל. קראתי ואיני מבין…

אמר שמעון:

– מה יש פה להבין? כאן – אמת של נוסח, וכאן – נוסח של אמת.

(כנ"ל)

286     מעשה באהרן קמינקא וש. צ. דוידוביץ שזכו בפרס לתרגומי מופת על שם שאול טשרניחובסקי, האחד על תרגום “מכתבי המוסר” לסנקא, האחר על תרגום “המלט” לשקספיר. שאל מי ששאל:

– לו יכולנו לשאול את סנקא ואת שקספיר, אם ידעו או שיערו כי הללו יזכו בפרס על תרגום ספריהם, מה היתה תשובתם.

השיב מי שהשיב:

– סנקא תשובתו היתה, בערך, כך: מתרגמי ידו נטויה על בני עולמי הקדום, ואם שופטי־הפרס היו מתעלמים ממנו היום, לא היו יכולים להתעלם ממנו מחר; והלא באותם “מכתבי מוסר” שלי אמרתי בפירוש: "אנחנו שומעים לפעמים מפי אנשים בלתי מנוסים: “הידעת, שיקרה אותי כזה? המשכיל יודע, כי הכל אפשר שיקרה. וכשקרה הדבר, הוא אומר: ידעתיו”. ואילו שקספיר תשובתו היתה, בערך, כך: מתרגמי ידו נטויה על כל מחזותי, ואם שופטי־הפרס היו מתעלמים ממנו היום, לא היו יכולים להתעלם ממנו מחר; והלא באותו “האמלט” שלי אמרתי בפירוש: “בז אני לניחושים – – אם הדבר יקרה עתה, לא יקרה בעתיד; אם לא יקרה בעתיד, יקרה עתה; אם לא יקרה עתה, הלא קרה יקרה. הנכונות היא העיקר”.

(כנ"ל)

287     מעשה באלכסנדר זיסקינד רבינוביץ שטייל עם אשר ברש ברחובה של תל אביב, אמר:

– צא וראה פליאה לפנים מפליאה, זה שלושים וחמש שנים, ככל שאני מבקש לתאר לילה, שהלבנה במילואה, אני מתארה בתוך שפעת כוכבים, והנה אמש, בהיות הלבנה במילואה, זקפתי עיני כלפי מעלה וראיתי שאינו כן.

(מפי אשר ברש)

288     מעשה בימי מלחמת העולם הראשונה ושלטונות תורכיה אמרו לבנות כביש בין נצרת וטבריה, ובאין אמצעים מספיקים בידם הטילו את חובת־העשייה על הישובים שבין שתי הערים. נתחייב הישוב היהודי בטבריה להמציא אילו אלפים מטר אבני־חצץ, והעבודה נמסרה לועד פועלי הגליל, שהעסיק בה כמאה וחמשים איש במשך חדשים אחדים. ישבה קבוצה של מחצצים בצד הכביש, והצעירים שבה התאוננו על אותה גזירה של התורכים. אמר להם א. ד. גורדון, שהיה בכלל הקבוצה הזאת:

– אי לכם קטני אמנה! וכי בשביל התורכים אתם סוללים את הכביש? הלא בקום המדינה העברית תהא זקוקה לכבישים. כנראה שכחתם דברי חז"ל: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.

(מפי צבי ליברמן)

ט

289     מעשה ביעקב רבינוביץ שסיפר, כי בימי צעירותו אמר לו ידיד מידידיו:

– עינך אחת חסרה והיא ניגרת, למה לא תכנס אצל מומחה ויקבע לך עין תותבת.

השיב לו:

את האחרים הייתי יכול לרמות אך אינני רוצה; את עצמי הייתי רוצה לרמות, אך אינני יכול, אם־כן למה ארמה?

(מפי יעקב רבינוביץ)

וד"ר א. מוקדוני בזכרונותיו מספר, על פגישותיו עם יעקב רבינוביץ בברן וכותב: “פעם אחת שאלתיו מבויש־למחצה על שום מה אינו נוהג כאחרים חסרי־עין ואינו קובע עין מלאכותית. השיב בפשטות יתירה: אילו יכולתי בזה לרמות את עצמי, הייתי ודאי עושה, אולם את עצמי לא ארמה ואת האחרים איני מעונין לרמות”, (אויסלאנד, מיינע באגעגענישן, בואֵנוס אֵיירס, 1951, עמ' 92 – 93).

י

290     מעשה ונתפרסמה מודעה על הופעת “פאוסט” בתרגומו של יעקב כהן, באה לאחריה רדופה מודעה על הופעת “פאוּסט” בתרגומו של י. ל. ברוך. אמר מי שאמר:

– זריזות של קונקורנציה.

השיב מי שהשיב:

– לא קונקרנציה, אלא שמירה על סדר הכתובים: והוא כהן לאל עליון – – וברוך אל עליון.

(מפי אלמוני)

י"א

291     מעשה בר' משה יצחק וולך, מחבר “משלי־עם בחרוזים”, כשהשלים את הכרך החמישי, שאל לו ליעקב פיכמן:

– ומה תאמר לחומישל שלי?

השיב:

– הלא ידענו כי מחבר חומש מתקיים בו: לא נס ליחו.

(מפי אלמוני)

י"ב

292     מעשה בחבורה, שדיברו על הפואימה של ז. שניאור “לוחות גנוזים”. אמר מי שאמר:

– צא וראה, כמה הפליא המשורר להעלות, על פי רמזים וחצאי־רמזים, את הרוח, שנגנזה בימי־קדם בגזירת־הגנוזים ולהחיות את עולמם, ולספרם כמו.

העיר מי שהעיר:

• – אולם פליאה היא, כיצד אותם נביאים גנוזים, שחיו לפני אלפי שנים, הספיקו לקרוא את ניטשה.

(כנ"ל)

וראה א. מנס בבקרתו על ספרו של מכסוול סילבר “הדרך לאלהים”, שניתן בו כעין ויכוח בין אריסטו וירמיהו הנביא: “ירמיהו נעשה כאן ראביי ריפורמי מודרני ויודע אפילו בדיוק את תוצאות הבקורת המקראית החדשה. ולא עוד אלא שירמיהו מסכים אפילו לכל מסקנותיהם של מבקרי המקרא”.

י"ג

293     א) מעשה ביעקב שטיינברג כשהיה עורך “מאזנים” בא לפניו משורר צעיר בלשון של תרעומת:

– מילא, אין אתה מפרסם דברים שלי ושל כמותי, משום שהם פסולים בעיניך – ניחא, מה אתה מפרסם דברים של משוררים זקנים, שהם פסולים על דעת הכל, ודעתך לא כן שכן.

נתבקש לפרוש דוגמה של משורר זקן כזה וכשפירש, אמר לו יעקב שטיינברג:

– אכזר שכמותך, ההוא מפרסם כיובל שנים את דבריו בכל האכסניות ועתה, שגם הוא גם אנו התרגלנו לכך, בחינת הרגל הוא טבע שני, נזכרת לדרוש ממני, כי על סף שנת השבעים שלו ייעשה משורר?

(מפי יעקב שטיינברג)

ב. מעשה בחבורה, שגילגלו בספרות־הדור ודרכה ונשמעה תביעה לשירה אקטואלית, אמר יעקב שטיינברג:

– שירה סתם כמותה כצפור שהיא במעט או בהרבה רחוקה ממך, מפליגה בחלל־האויר, טסה ויורדת טסה ועולה; אבל שירה אקטואלית – כמותה כצפור, הסמוכה לאפך ואינה זזה הימנו, משל תרנגולת שחוטה המונחת לפניך.

(מפי א. מ. הברמן)

294     מעשה בממשלת־המנדט שמינתה צנזור לעתוני הישוב. אמר מי שאמר:

– היום נתמזל מזלו של יעקב שטיינברג, שכן קוראיו יתרבו במאה אחוזים.

נשאל:

– דהיינו?

השיב:

– דהיינו עד עתה קרא את מאמריו הסדר בלבד עתה יקראם גם הצנזור.

(מפי אלמוני)

חידוד זה נתלה בכמה סופרים, שכתיבתם גדושה בתכנה וחטובה בצורתה, ובו משתקפת הביקורת של הקורא ששטחיותו כיהירותו. למנגנונו של החידוד ראה מעשה במי שנערכה לו מסיבה ונשפכו בה רוב דיבורים, באחרונה קם והודיע, כי יש עמו שני נאומים, אחד קצר ואחד ארוך, הגדול פי שנים מחברו. נאומו הקצר לשונו: תודה; נאומו הארוך לשונו תודה רבה (“הצופה”, גל. 3382).

295     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של כמה מחשובי־סופרינו, שאינם יודעים לקיים רמה ממוצעת של כתיבה, ועתים פרקים של עליה ופרקים של ירידה משמשים בעירבוב. אמר יעקב שטיינברג:

– הללו משא־נפשם בימי ילדותם היה שיא ההמצאה בימים ההם, הכדור הפורח, שדרכו בהפתעות – במעופו הנה התרומם ועד במתי־עב הגיע והנה צנח ועד עשבות־שדה הגיע ובין תנופתו וחילופו כהרף עין ואי אפשר לעמוד עליו. וסופרינו אלה כשהם נזכרים בילדותם הם מתגעגעים על אותו כדור פורח ולפי שאין לו כיום שביתה במציאותם הם מקנים לו שביתה ביצירתם.

(מפי יעקב שטיינברג)

296     א) מעשה ביעקב שטיינברג, שדיבר על אלה שהיו קורצים לו, כי חומרת־סגנונו אינה עשויה לכבוש לו קהל קוראים ורמזו לו כי יקל על כתיבתו כפלוני ואלמוני, אמר:

– פלוני ואלמוני נבראו לקורא האוהב את הלעיסה בקצות־השיניים, שעל־כן יכולים להסתפק במה שהם מגישים לו פת שתוכה מרוכרך וקליפתה קלושה, ואילו אני נבראתי לקורא האוהב את האכילה במלוא־הפה, בהפעלת השיניים והלשון והחיך, שעל־כן אני חייב להגיש לו פת שתוכה אפוי כהלכה וקליפתה מעובה.

(מפי יצחק לופבן)

ב) מעשה ביעקב שטיינברג, שדיבר על חוּמרה וקלוּת בדרכה ולשונה של שירה, אמר:

– אני, הכותב גם לקורא רחוק, חייב להלביש את שירתי בגדים כבדים וחסומים, שישמרו אותה הרבה סתוים וחרפים, ואילו חברי, הכותבים אך לקורא קרוב, רשאים להלביש שירתם פיג’אמה ולשלחה על פני רחוב אלנבי.

(כנ"ל)

297     מעשה ביעקב שטיינברג, שדיבר על דרכם של מספרים, אמר:

– והמפליאים שבהם הם אלה היודעים איך לתאר אך אין להם מה לתאר וסיפוריהם כמותה כאלומה שהדיש השיר מתוכם את הבר מבלי לשנות צורת השבלים, והרי אלומה כזאת מהנה אותנו בנוֹיה וריחה, אלא שראוי שלא להפליג בשבחה יתר על המידה, גזירה שמא תזוח דעת־בעליה ויאמין כי יש בה גרעינים ויזמיננו לטחון בהם קמח ולאפות מהם לחם.

(מפי יעקב שטיינברג)

י"ד

298     מעשה בר' אליעזר מאיר ליפשיץ, שדיבר על השטופים בלשון הרע, אמר:

– בעצם, לשון הרע היא העבירה היחידה היאה לתלמידי־חכמים.

(מפי פרופ' עקיבא ארנסט סימון)

299     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של ישראל בדורות האחרונים, מי ועד כמה ידעו להפתות לרוחות המנשבות ומי ועד כמה ידעו להשמר מהם. אמר מי שאמר:

– צא וראה גודל כוחה של רוח מנשבת, שמשנתפשט פירסומו של נפוליון היתה אפילו החסידות חלוקה ביחסה אליו, ואלו נוטים לכאן ואלה נוטים לכאן, והרי אלה כן אלה ידעו, כי הרוח והמשטר הנישאים על חודה של חרבו המנצחת סם־מות הם לשלומי־אמוני־ישראל.

אמר ר' אליעזר מאיר ליפשיץ:

– כרוח־שכּרון במשכילים באה בחסידים, ומתוך שכרותם נסתרס להם דקדוקו של כתוב ותחת לקרוא: כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, קראו כי חלק טוב נתתי לכם וגו'.

(מפי ר' אליעזר מאיר ליפשיץ)

חלק טוב תרגום עברי של המלה: בונאפארטה (־בונא – פארטה), שם משפחתו של נפוליון, וראה שד"ל על גורלו של נפוליון: "גם כי היה אביו עני והלך / משלו מים עד ים, וירבה ערץ / כעת אמנם לא יכול צאת מפלך / רחוק מכל ריעיו ישב בשפל / עד כי מחלק טוב טוב הוא הנפל" (“חלק כחלק יאכלו”).

ט"ו

300     מעשה במ. א. ויזן, שדיבר על אברהם בן־יצחק, שלא היה נוטה לעולם־העשייה, אמר:

– דרכו שהוא ננער בבוקר ומזרז עצמו: קום וכתוב את הספר שיושיע את המין האנושי, אולם לפי שעצלותו מתגברת עליו הוא פוסק: אין המין האנושי כדאי, והוא מתהפך אל צדו האחר וחוזר וישן.

(מפי. מ. א. ויזן)

ט"ז

301     מעשה ביעקב קלאצקין שבא לתור בארצנו וסר לעין־חרוד וראה במשקה וחייה. אמרו לו:

– וראוי שתכנס לבית אלפא, הידועה בגוש שלנו ברפתה המצוינת.

אמר:

– הריני מאמין, כי בחורי בית־אלפא, משניתן להם תקציב לרפת – העמידו בה בהמה נאה, אך האמנם בגללה, ראוי לי שאטלטל ביום שרב כזה?

(מפי אברהם פרנס)

י"ז

302     מעשה בחבורה שדיברו על הארי צ’ארלס לוּק, מזכיר ממשלת המנדאט בארץ ישראל, שעמד בפני ועדת חקירה שלאחר מאורעות אָב תרפ"ט, וכשנשאל בענינים, שהיו עשויים לגלות את אשמתו במאורעות־דמים אלו, היה מסתתר מאחורי הטענה: איני זוכר. אמר קדיש יהודה סילמן:

– אמנם חכמינו אמרו: שכחה מצויה, אבל הם שאמרו: אין חוטא נזכר.

והוא שחוק במאמרם: אין חוטא נשכר.

(מפי קדיש יהודה סילמן)

303     מעשה בקדיש יהודה סילמן, שעמד ברחובה של ירושלים, וראה את הכתובת: פוסטה אוניברסיטה. לאמור, כי האוטובוס הניצב ליד בית הדואר נוסע לאוניברסיטה. אמר:

– פוסטה מלה נאה, אלא מן הדין שהוואו שבה לא תהא חלומה אלא שרוקה.

(מפי משולם טוכנר)

פּוֹסטה בוואו חלומה – בית דואר; פּוּסטה בוואו שרוקה – מלה סלאווית ופירושה ריקה, נבובה לאמור: אוניברסיטה של הבל.

304     מעשה בקדיש יהודה סילמן שעמד ברחובה של תל־אביב וראה על גבי לוח המודעות, מודעה גדולה הקוראת לקהל אל הרינה ואל התפילה ובמרכזה דיוקנו של חזן מגולח במצנפת של כומר. עמד שם יהודי והניד ראשו בתמיהה:

– אזוי אין שוּל, כלומר כך בבית הכנסת?

אמר קדיש יהודה סילמן:

– כדברי המקונן: טומאתה בשוּליה.

(מפי מרדכי ביבר)

שוּל באידיש: בית־כנסת.

305     מעשה בדוד ילין, שערכו לו מסיבת־יובל, והיו הנואמים טורחים לדרוש פסוקים בשבחו. כשהגיע תורו של קדיש יהודה סילמן, ביקש להרמיז שבח רעיתו של חתן־היובל, מרת איטה, שהיא שהיתה מעוררת את בעלה לכל פעולה ומזרזתו לכל עשייה, אמר:

– באיטה אחישנה.

(כנ"ל)

י"ח

306     מעשה בחבורה, שדיברו על אברהם קבק ועל דרכו בשנותיו האחרונות דרך חוזר בתשובה, שהיתה ניכרת בספריו האחרונים וביחוד בספרו “תולדות משפחה אחת”. אמר מי שאמר:

– סוג זה של סופרים כמותם כסרטנים – פסיעה אחת לפנים ופסיעתיים אחורנית.

השיב מי שהשיב:

– קבק אפילו הלך אחורנית נשאר קבק.

(מפי אלמוני)

והשחוק שענינו: קבק למפרע קבק הוא על דרך אמירות: ונתנו למפרע ונתנו וכדומה. והכתיבה למפרע היא גם דרך ליצנות וכן בימי שביתת התלמידים ברוסיה ב־1905 כתב “נוויה וורמיה” בגנותה ופירסם מכתבי סטודנטים המתנגדים לשביתה ולא חש כי הללו חמדו לו לצון, שכן החתימות היו בשמות בדויים ובקריאה־למפרע יצאו השמות גלופייץ (־שוטה), אידיוט וכיוצא באלה. ובימי מלחמת העולם השניה אמרו על לאַוואַל LAVAL כ בין תראנו מפנים ובין תראנו מאחור היינו הך.

י"ט

307 מעשה בחיים ויצמן שבא, עם הצעת ועדת פיל, בפני קונגרס־הציונים ואמר:

– המדינה היא בכיסי…

אמר שלמה צמח, שהיה ממתנגדי־החלוקה:

– משערני שיעורה של המדינה הזאת, אם היא עשויה שתכנס בכיס.

(מפי אלמוני)

308     מעשה בזלמן שזר (רובשוב), בימי היותו עורך “דבר”, שנזדמן עם שלמה צמח, אמר לו:

– שתף עצמך בקביעות ב“דבר” בכל סוגי־הכתיבה הרצויים לך, רצונך – מעל לקו, רצונך – מתחת לקו.

שאל שלמה צמח:

– ואם רצוני, נגד הקו?

(מפי אלמוני)

החידוד הוא בכפל ההוראה של התיבה: קו – א)הוראה מוחשית: הקו המבדיל שני חלקי העמוד שבעתון – מעל הקו מדור המאמרים, מתחת לקו מדור הפיליטונים; ב) הוראה מושאלת: הקו כלומר דרך התפיסה או העמדה של מערכת העתון או המפלגה שהיא כפופה לו.

כ

309     מעשה בפ. לחובר ששאל לו לשמואל רוזנפלד על שום מה הוא משלב בכתיבתו לשונות ארמיים הרבה, וניסח שאלתו דרך הלצה:

– על מה אתה בועל ארמית?

– ביקש הנשאל להשיבו כי דרכו זו באה לו מתוך שאינו חש בחיותה של הלשון, ניסח תשובתו דרך הלצה:

– משום שאני משמש באבר מת.

(מפי משה ינון)

כ"א

310     מעשה בפישל לחובר, שחבריו התכנסו לחוג את יובל הארבעים שלו ונאמו לכבודו. כשהגיעה שעתו של ש"י עגנון להגיד דברו, עמד על רגליו ואמר:

– מעשה בכפרי שהסב בליל הסדר, פתח ההגדה של פסח וראה שאין קריאתו רהוטה סגרה ואמר לאשתו: שמעי, זוגתי, מה לנו להאריך בהגדה – פרעה הרי את יודעת שאדם הגון היה ואחינו בני ישראל הרי את מכירה בהם, מוטב שתעלי על השולחן את הכופתות ונאכל. והנמשל הוא, מה נאריך בדיבורים; הרי חתן־היובל ידענו טבעו וטיבו, מוטב שכבוד הגברות תעלינה את הכיבוד ונברך ברכת הנהנין.

(מפי אלמוני)

311     מעשה בחבורה, שדיברו על לשונו וסגנונו של ח. הזז, אמר ש"י עגנון:

– הוא באמת זושא ברייטבּאַרד של הלשון העברית.

(מפי ש"י עגנון)

זושא ברייטבארט, שם אַטלאֵט יהודי נודע, שהפליא בעוֹמס־משאות, שבירת־פרסות, ניתוק־כבלים וכיוצא באלה.

312     מעשה בחבורה, שדיברו בגנותה של אירופה, תרבותה ונימוסיה, כרוח האָפנה של סופרים וספרים, אמר ש"י עגנון:

– ואני הייתי משיא לכם עצה קטנה, שתעלו על זכרכם עיירת־ישראל, ביום הקדוש, כשסיעה של עשרות עשרות עומדים כבמערכה, בסביבי־בית־תפילתם, לעשות צרכים קטנים ואחר־כך תוכלו לחזור ולדבר על התנגדותכם לאירופה.

(מפי ברוך קרוא)

313     מעשה בחבורה, שדיברו על מ. מ. אוסישקין ודרכו, החשובה כדרך השכל הישר, אמר ש"י עגנון:

– דרכו של אוסישקין כדרך הנואם שעלה על הבימה והכריז: רבותי, אדם שהוא רעב – – והפסיק מעט וכל־קהל השומעים התחילו משערים, מה יעשה אותו אדם שהוא רעב, האם ישכב תחתיו ויגוע, האם ימרוד ויזעק, האם ימריד ויזעיק וכיוצא באלה, ובינתיים פשט הנואם זרועו וזקף אצבעו כלפי מעלה וסיים: צריך לאכול. והכל, איש איש על השערתו נפתעים ואומרים: דבר פשוט זה לא עלה על דעתנו.

(מפי ש"י עגנון)

ויצחק גוטווין, מביא מעשה החייט בדז’יקוב, המכונה ר' אברהם אבינו, שכשהיה תופר בגד רחב מדי, ולובשו התאונן על כך היה אומר: יש עצה – לאכול (א זכר פון מיין שטעטיל דזשיקאָוו, פאריס, תש"ח, עמ' 54).

ור' יוסף מרגושס מביא מעשה בר' יונתן אייבשיץ, ששאל לתלמידיו: במה מכבדים את קרקע הסוכה? התחילו התלמידים מתנגחים זה בזה ומשיבים תשובות מחודדות זו מזו, שסבורים היו כי השאלה כוונתה עמוקה מני ים. אך אחד מצעירי התלמידים אמר: רבי, קרקע הסוכה מכבדים במטאטא. ושיבח ר' יונתן שכלו הישר.

314     מעשה בחבורה, שדיברו על יוסף שפרינצאק, שדרכו לעשן סיגרה גדולה ועבה. אמר ש"י עגנון:

– הוא אמה וסיגרתו אמה.

(מפי ש"י עגנון)

ויסודו במימרה של גנות בענין פרעה וכבר ניטל עוקצה בדברי נ. סוקולוב על הצייר יוסף ישראלס: הוא אמה וגובה־צילינדרו אמה (אישים).

315     מעשה ונתגלגל הדיבור על סיפור של ש"י עגנון, על המסים שמו, שענינו סאטירה על המדינה ודרכה. אמר אברהם יערי:

– תמיהני על המספר הגדול הזה, שראה בראשית תקומתה של מדינת ישראל וכינונה לבוא עלינו בסיפור כזה. והרי מי כמותו היה מסוגל לקלוט ולהקליט את רחשה הנפלא של התקומה הנאדרת הזאת. ועוד זאת, אפשר וגם בימי המכבים נמצאו מוכיחי־לעג, ואולי היה גם מי שכתב בשנינה פרק גדול על המסים, אלא שדבריו אלה נשתכחו, ואילו הפרק המועט על הנסים מתקיים עד היום הזה.

(מפי אברהם יערי)

316     מעשה בש"י עגנון, שנערכה לו מסיבה של כבוד, והפליגו הנואמים בשבחו. כשהגיעה שעתו להשיב, אמר:

– באמת, אין שום חילוק ביני ובין כל אדם, אלא שכל אדם אוהב כבוד ואני אוהב הרבה כבוד.

(מפי ישראל זמורה)

317     מעשה בשלמה צמח שאמר לו לש“י עגנון דבר־שבח על סיפור מסיפוריו. ביקש ש”י עגנון להרגישו, כי דברי־שבח כאלה ראוי שייאמרו ברשות־הרבים, אמר:

– שמונה עשרה אומרין בלחש, כשקורין לתורה מכריזים בפומבי גדול: יעמוד הרב הגאון וכו' וכו' וכל העדה שומעים!

(מפי שלמה צמח)

כ"ב

318     מעשה בחבורה של סופרים, שדיברו על דרכם של אלה מבין החוקרים, הנוהגים במחקריהם לצטט את עצמם, ומרבים לציין בשולי העמודים: עיין ספרי וכו' עיין מאמרי וכו'. אמר אָשר ברש:

– וסופם שיציינו: עיין ספרי בכתובים.

(מפי ג. קרסל)

319     מעשה בחבורה, שדיברו על הסופרים, שדרכם לעשות דבריהם כתרכובת של קטעים ופירורים, אמר אשר ברש:

– נחמד ונעים משלוח־מנות, שהוא בחינת כל בו – מעט פרי ומעט מאפה וקצת מגדנות וכדומה, אולם במה דברים אמורים, כשהוא כמצות־יומו, כלומר נוהג פעם אחת בשנה, אולם אם יהא נוהג כל ימות השנה, חמדתו ונויו מתקפחים מאליהם.

(מפי אשר ברש)

320     מעשה בחיים וייצמן שנבחר נשיא ישראל ועמד לבוא ראשונה לקריה, המתינו לו חברי הממשלה, רבנים, סופרים, עסקנים. שאל מי ששאל:

– וכשייכנס חייבים אנו לברך: ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם?

אמר שר־הדתות, ר' יהודה לייב מימון:

– כשיבוא נשאל אותו.

ואמנם, כשבא נשאל על כך, חייך ואמר:

– ברכה זו היא ענין לגויים.

העיר אשר ברש:

– ובאמת, יהודי לא היה מסתפק בחלק.

(כנ"ל)

321     מעשה בחבורה של סופרים, שהתכנסו ודנו על הקמת מוסד לעניני ספרות, נתברר כי הוא מחייב השקעת סכומים גדולים. אמר אשר ברש:

– היא הנותנת.

כשראה תמיהתם של שומעיו הוסיף ואמר:

– היא, כנסת ישראל, כשהיא נתבעת היא נותנת.

(כנ"ל)

322     מעשה בחבורה, שעסקה בעניני ביבליוגרפיה, ונחלקו הדעות על תחומי הרשימות – רשימת־השמות ורשימת־הענינים. אמר מי שאמר:

– לא כל שם הוא ענין לענות בו.

העיר אשר ברש:

– לפי הכלל: הכל שוחטין ולא הכל נשחטין.

(כנ"ל)

323     מעשה באָשר ברש, שבא לפני ממונה על משרד ממשרדי־הממשלה, ראה אשה צעירה עומדת עליו לשמשו. אמר הממונה:

– רואה את אשה זו, היא כבר סבתה.

אמר אשר ברש:

– ובכן אתה מחויב בציווי: ואת סבתותי תשמורו.

(כנ"ל)

כ"ג

324     מעשה בחבורה, שדיברו על היסוסיהם של ישראל להאחז בשעת־כושר היסטורית ולהעזר בה, אמר אביגדור המאירי:

– נראה, שאנו שוכחים מימרה שגורה בפי חכמינו: קח – מקובלני מבית אבא.

(מפי אביגדור המאירי)

וחידוד זה – הבנוי על השימוש: כך מקובלני מבית אבא – פירסם אביגדור המאירי בצעירותו ב“רמת המצפה”. והשחוק: קח – כך מצוי, ונודע גם כבדיחה פוליטית: אצ"ל (=א’רגון צ’באי ל’אומי) נהג להביא בפירסומיו מפה של ארץ ישראל משני עברי הירדן ובאמצעה רובה ולשני צדדיה הסיסמה: רק כך! לימים, כשחבריו היו מתנפלים על מוסדות ונוטלים בזרוע ממונם התפשט חידוד, בין בעל פה בין בכתב: רק קח! וראה א. שטיינמן: בענין הפקיד, הדן גזירה שוה בינו ובין ממוניו: “מה הם נוטלים לעצמם חלק, אף אתה כך. וכאן כך פירושו קח” (“מתוק האור וטוב לעיניים”).

כ"ד

325     מעשה בחיים הזז, שדיבר בענין אותם חכמים וסופרים, שידיעתם על תרבותם של ישראל ערכיה וקניניה היא מכלי שני ומצנורי־לעז והם עומדים על הבימה וקובעים מסמרות במסכת זו והלכותיה, ונמצאים מתפעלים לדבריהם, אמר:

– משל למה הדבר דומה, תינוקותיהם של גויים, הניעורים עם שחר, ורואים בפינת חדרם נטוע ועומד אשוח־המולד וכל ענפיו קשוטים דברי־חמודות ושמחתם שמחה של התפעלות לפלא. ועיקר הפלא הוא במה שאשוח, שגידולו ביער, צומח עתה מתוך קרקע החדר. ודאי אילו ידעו, כי עם לילה, כשהם היו שרויים בשנתם, עמדו הוריהם והפליגו ליער וכרתו בו את האשוח וטלטלו אותו לביתם והעמידו אותו בחדר, ואילו ידעו, כי האשוח נסמך בגזעו הכרות על רצפת החדר ואין לו שורש מתחתיה, ואילו ידעו, כי כל אותם דברי־החמודות, קנייתם בבתי־מרקחת וחנויות שעשועים, אילו ידעו…

(מפי ח. הזז)

והבאתי הדברים בספרי “הנמר וידידי המנמנם”.

הגנרל גריאוֹאַ מתאר נשף־מחולות, שנערך ב־1809 בוינה לכבוד הצרפתים, ובכלל־התיאור פליאתו על האולמות הגדולים של טרקלין־אַפּוֹלוֹ שנעשה בגן־חורף – הקירות היו מקושטים עצי־תפוזים, שעציציהם שוקעו בקרקע באופן שצופים תמימים עשויים היו להאמין, כי הם צומחים בחדר. (אלכסנדר לבית גלייכן־רוסוורם: געזעלליג־קייט, זיטטען אונד אונד געברויכ’ע דער אויראָפעישען וועלט 1789 – 1900, שטוטגארט, עמ' 104).

כ"ה

326     מעשה בחבורה, שדיברו בדרכו של אברהם שרון לקטרג על הקלקולים והמעילות במוסדי־הציבור, שאל מי ששאל:

– ומה הוא מועיל בקטרוגיו?

אמר ג. קרסל:

– שרון כותב, והגנב גונב.

(מפי ג. קרסל)

327     מעשה בחבורה, שדיברו בכמה וכמה קלקולים שנתפשטו בישוב, כגון מיקח־שוחד ומעילות בממונו של הציבור, שאלוּ לו לאברהם שרון:

– אתה, המתעורר בקטרוג על מיני קלקול וקלקול, מה גזרת שתיקה על עצמך וחדלת מהוקיע את הגנבים האלה?

השיב:

– שבתי וראיתי, כי רבים מאותם בעלי עבירה, משנתפרסמה גנותם ברבים, הריהם עולים מעלה מעלה בסולם הקאריירה, אמרתי מה אלך ואפרסם את רעיהם, ואגרום להעלאתם גם המה?

(מפי אברהם שרון)

וראה נוסח שבכתב: “פעמים הרבה השיאו לי עצה: “אתה מושך לעתים בשבט־סופר, קומה־נא וגלה בפומבי, כי פלוני בן פלוני מועל בתפקידו ומועיל לכיסו” וכו' אולם, מאז נודעו לי התוצאות הרצויות ההן בחשיפת מעילות דוחה אני עצות כאלו בשאט־נפש: – האיך, אני מגלה את כשרונו של הלה ברבים, למען יועלה בדרגה חברתית ובמשכורת” (“דבר”, גל. 7580).

328     מעשה באברהם שרון, שסיפר בענין חיבוטיו לפרסם דבריו מעל דפי “דבר”, ועל הקשיים, שהעורכים, ביחוד חיים שוֹרר, עורמים לפניו. באחרונה אמר לשון של השלמה:

– מה נעשה ואחשורוש גזר: להיות כל עורך שוֹרר בביתו, ואפילו מלך טיפש היה גזירתו גזירה.

(מפי אברהם שרון)

וראה נוסח בכתב ברשימתו של אברהם שרון: “ואין עצה ואין תבונה נגד המיאון של השליט המקיים בתוקף את צוואת אחשורש זיע”א: להיות כל עורך שורר בביתו" (“דבר”, גל. 7583), והשחוק הוא בחלופה של שי“ן שמאל בשי”ן ימין.

329     מעשה בחבורה, שדיברו על אברהם שרון ומאמריו, בענין הערבים ודרישתו לגרשם ממדינת־ישראל. אמר מי שאמר:

– שרון לעולם אנטישמי הוא – אלא עד קום מדינת ישראל היו דבריו מכוונים כנגד ענף שמי אחד, – היהודים, ומאז קום מדינת ישראל דבריו מכוונים כנגד ענף שמי אחר, הערביים.

(מפי אלמוני)

330     מעשה בד"ר שמחה בונם פלדמן, שאמר לו לאברהם שרון:

– לו עמד לי סגנון כסגנונך וחלקתי על כמה מדבריך ברבים.

השיב לו:

– לא סגנוני עומד לי אלא תחבולה שבידי שאני יגע תמיד להזדווג לאמת ואין אני אלא כמביא דבריה במסירת קולמוס והיא סגנונה מופלא.

(כנ"ל)

331     מעשה באברהם שרון, כשקיבל לאָספו, אוסף האוטוגראפים והפורטרטים, את עצם־כתב־היד של תורת הגראוויטאציה החדשה לאלברט איינשטיין, נשאל:

– האם אתה מבין את הכתוב בדפים אלה?

השיב:

– את הנוסחה־המשוואה האחרונה אינני מבין.

נשאל:

– ואת שאר הנוסחאות אתה מבין?

השיב:

– לא אמרתי זאת.

(מפי ד"ר אברהם שרון)

332     מעשה באברהם שרון שנתבקש, מטעם מערכת של עתון שבו היה מפרסם מאמריו, כי ישלח לה תמונתו, השיב:

– משום מה על קוראי להתענין בפרצופי, וכי אני מתענין בפרצופיהם?

(כנ"ל)

333     מעשה באברהם שרון, שנתבקש מטעם מערכת של עתון, כי ישלח לה תמונתו, השיב:

– לעולם חייב אדם להדבק במידות קונו, והוא יתעלה, אמר: וראיתם את אחורי ופני לא ייראו.

(כנ"ל)

334     מעשה באברהם שרון, שעמד בפני קהל שומעים והרצה לפניהם, העמידו מסדרי־ההרצאה רמקול לפניו, סילקו ואמר:

– כוונתי לרכוש את לבותיכם, וחז"ל אמרו: דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, ללמדך: דברים היוצאים מן הלב ולא דברים היוצאים מן הרמקול.

(כנ"ל)

וראה באריכות “מעריב” (כ' תמוז תש"י)

335     מעשה ביצחק גרינבאום, שנזדמן עם אברהם שרון ואמר לו כמה דברים של תוכחה, העיר:

– אבל תסלח לי שאני אומר אשר עם⁴ לבבי ואַל תיעלב…

השיב אברהם שרון:

– הריני מן העולבים ואינם נעלבים.

(כנ"ל)

והוא בהיפך מאמר חז"ל להיות מן הנעלבים שאינם עולבים.

336     מעשה באברהם שרון, שדיבר בשבח הארגונים שפרשו מכלל הנהגת הישוב ועשו מלחמת־טירור באנגלים בתקופת שלטונם האחרונה בארצנו, אמר:

– ואחר־כך באו יריביהם, שרדפום וגידפום, והתפארו, כאילו הם שגירשו את האנגלים מארצנו. משל למה הדבר דומה, יעקב אבינו, כששמע על מעשה־הטירור שעשו שמעון ולוי בשכם, אמר להם: עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי. אולם לימים כשבא לצוות לבניו נטל לשכם ונתנה ליוסף ולא עוד אלא אמר: ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי.

אמרו לו:

– ולא זו בלבד אלא שאמר בפירוש על שני בניו אלה: בקהלם אל תחד כבודי.

(מפי אלמוני)

כ"ו

337     מעשה⁵ במשה קלווארי שישב באסיפה, הביט על פני הנאספים, גחן על שכנו לאמור:

– ראה את אחינו בני ישראל היושבים בזה: כמה ברוטאליות יש בסנטריהם ותבין, כמה חכמה היתה באבותינו, שקיימו איסור הגילוח, ונמצאו זקניהם מכסים סנטריהם.

(מפי פרופ' עקיבא ארנסט סימון)

כ"ז

338     מעשה⁶ בא. ליטאי שסיפר על דרכם של הסופרים להתרשל בלשונם ושלא לדקדק במקראות, אמר:

– לפנים ידעו סופרינו להביא מקרא כהלכתו, אחר־כך טרחו ועיינו בספרי מתאימות להביא מקרא כהלכתו, היום אינם יודעים ואינם טורחים לעיין וממילא אינם מביאים מקרא כהלכתו, לעתיד לבא לא ידעו אפילו להביא מקרא שלא כהלכתו.

(מפי אשר ברש)

כ"ח

339     א. מעשה בסאמי גרונימן, שיצא מארצנו לשויץ, ושם חל יובל השבעים וחמש שלו, ושלחו לו מוקיריו ברכות שבכתב; כשחזר לישראל באו לפניו והשלימוּ ברכותיהם בעל־פה, אמר:

– האמינו לי כי אין אני אשם בכך, שנעשיתי בן שבעים וחמש; ואדרבה סבורני כי האשמה היא באקלימה של שויץ; והראיה: קודם לכך לא אירע לי כדבר הזה אפילו פעם אחת…

(מפי ד"ר סאַמי גרונימן)

ב. מעשה בסאמי גרונימן שנזדמן לקבוצה וסירב לאכול על שולחנה מחמת חשש טריפה. שאלו לו:

– משכיל שכמותך ומחמיר כל כך.

השיב:

– אין זו אלא דיאֶטה.

שאלו לו:

– מאימתי?

השיב:

– זה שלושת אלפים שנה.

(מפי ד. ל. פרוינד)

340     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של העסקנים שזריזותם המפליאה אינה מניחתם גם בימי חילופים ותמורות; כי הכל תוהים ובוהים ואינם מוצאים, בתוך האנדרלמוסיה, ידיהם ורגליהם, ואילו אותם הזריזים כבר כל הסיטואציה החדשה מוחוורת להם בתכלית וכבר הם אדוניה ויושבים ראשונה במלכות. אמר סאמי גרונימאן:

– הללו מזכירים לי מעשה ביהודי, שליוה את אשתו לבית־עולמה, וכשחזר מלויתה עשה דרכו בקומה כפופה ובנפש נכאה ולא נתן דעתו על סביביו, וממילא לא ראה את הילדים המשחקים ברחוב בזריקת אבנים, וכשפגעה בו אבן, זקף עיניו וידיו כלפי מעלה וקרא בתמיהה: שרה’לי, כבר את בשמים?

(כנ"ל)

כ"ט

341     מעשה בחבורה, שדיברו בענין הסברה המהלכת, כי סתם זקן חכם, והרי מצינו חילופו של דבר בזקנים הרבה. אמר דניאל לייבל:

– נאמר באיוב: לא בישישים חכמה באורך ימים תבונה והרי מחציתו האחת של הכתוב סותרת את מחציתו האחרת, אולם סתירה זו, כך יישובה: לא בישישים חכמה – אין זה הכרח כי כל ישיש יהא חכם אולם באורך ימים תבונה – עצם העובדה של אריכות־ימים, היא תבונה.

(מפי דניאל לייבל)

ל

342     בחבורה, שדיברו על מחברתו של אורי צבי גרינברג “כלפי תשעים ותשעה”. שאל מי ששאל:

– הקורא במחברת רואה בפירוש כי אותו אחד אינו אחוז אחד, הכולל כמה אנשים, אלא אחד ממש והוא – הכותב עצמו. הכיצד?

השיב מי שהשיב:

– חז"ל אמרו כי האדם חייב להדבק במידות קונו, בחינת מה הוא רחום אף אתה רחום וכדומה. מה עושה משוררנו, הוא מתדבק בו בגדולה שבמידותיו, בחינת מה הוא אחד, אף אתה אחד.

(מפי אלמוני)

לענין שם החוברת של א. צ. גרינברג הריהו כשם שירו הפרוגרמטי של ארנו הולץ: “כלפי תשעים ותשעה”. ולענין חידודנו ראה דברי ש. ניגר: "פעמים יארע ופייטן הוא לפחות בפרט אחד דומה לצדיק. יהודי צדיק למד ממידותיו של הקדוש־ברוך־הוא. וכן יארע ופיטן ילמד מרבונו של עולם כי – אחד ואין שני. אך פעמים אף הוא נעשה גדול־נפש, יבדיל מהר סיני הפיוטי שלו חתיכת אולימפוס – ויעמיד שם כסא־מלכות לפליט הפארנאס. אולם כי יהיה מתחת השמש מקום יותר מאשר לשני בני־הפארנאס – כזאת לא תרשה הזייתו היוצרת ביותר של הפייטן: שנים (הפייטן ואורחו הבן־בלי־בית) דיים! כל השאר, הוא סבור, אינם פייטנים כלל, הם… משוררים! (“טאָג”, גל. 13292).

ל"א

343     מעשה ונידונה הקושיה מה שם תקרא האקדמיה העברית והיו הדעות חלוקות, אלה ביקשו לקיים את השם המקובל ברוב ארצות ואלה ביקשו לחדש שם עברי. עיין זלמן שזר בהצעות ואמר:

– אולי ראוי לקראה תחכמון.

אמר דוד רמז:

– ועל־פי משקל זה לחדש גם שמות בתי ספר כגון – תחקלון.

אמר אברהם שלונסקי:

– אם מוסד לחכמת הלשון הוא – תחכמון, ומוסד ללימוד החקלאות הוא תחקלון, הרי ראוי שמוסד ללימוד תורת החובשים, פלדשרים, יהא – תחקנון.

(מפי אברהם שלונסקי)

344     מעשה בחבורה שגלגלה בדרך התרגום של מימרות־לעז, ובכללן המימרה: אאוך איין שענער ריקקען קאַנן ענטציקקען, דהיינו: גם גב נאה עשוי שיקסים, אמר א. שלונסקי:

– גם מתחת יש רוב נחת.

(מפי ד"ר אריה בריסקר)

וראה: היכי דמי אשה רעה, אביי אמר מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא, דבא אמר ומהדרא ליה גבא.

345     א. מעשה בחבורה, שדיברו על דרכו ואחריתו של מוסוליני, אמר שלונסקי:

הוא פתח את הקאריירה שלו כסוציאליסט בלתי־תלוי וסיימה כפאשיסט תלוי.

(מפי אייזיק סדומי)

ב. מעשה באברהם שלונסקי, שישב במסיבה בעין־חרוד, והיטיב לבו באכילה ושתייה. שאל אותו מי מה ששאל, פטרו:

– עתה אני פסימיסט.

תמה ההוא:

– אתה נותן בפיך משולחן המלא טוב ואומר פסימיסט אתה?

השיב:

– הוא שאמרתי: עתה אני פה־שׂים־יסט.

(מפי זרובבל גלעד)

346     מעשה בסופר ומתרגם, שמשטרת המנדאט אסרתו בעלילת־דם, שרצח ערבי, ושחררתו עד מהרה, שאל מי ששאל:

– אפשר וסופר ישיש כמותו יהא נאשם ברצח אדם?

אמר א. שלונסקי:

– אפשר ואפשר והראיה שהוא רצח וחזר ורצח.

נשאל:

– את מי רצח?

השיב:

– אמנם, לא את הערבי ההוא, אלא את ביירון ואת גיתה ואת אמרסון וכיוצא בהם.

(מפי אברהם שלונסקי)

347     מעשה בחבורה, שדיברו בענין צעירי המספרים העברים, שאפילו סיפוריהם על דרך יריעה רחבה, הרי רקעם ומצעם מצומצם, עד שאין הנפש הפועלת נראית בגידולה מתוך מעבה־דור או דורות. אמר מי שאמר:

– ויוצא מכללם מרדכי טביב ששרשו שורש.

אמר אברהם שלונסקי:

– הוא – רקעו של קיר וכל שהוא נשען אליו עמידתו מתאוששת, ואילו הם – רקעם רקע של קארטון, שאם ינסו להשען אליו עמידתם מתמוטטת.

(כנ"ל)

348     מעשה בחבורה שדיברו על ביאורו של א. שלונסקי לשמות השונים של שני כתבי־העת שבעריכתו – השבועון “עתים” שבאו לרמז על הזמן השוטף מיום ליום, קו לקו, בחינת לפ"ק והרבעון “אורלוגין”, שבא לרמז על הזמן באורך־רוח, בחינת לפ"ג.

אמר ראובן:

– וההיפך מסתבר – “עתים” ניתן לתלות בהם מה שמתרחש ברווחי־זמן גדולים יותר והכתובים מעידים, ו“אורלוגין” אין ניתן לתלות בו אלא מה שמתרחש ברווחי־זמן קטנים ושמו, שעיקרו מורה־שעות, מעיד.

אמר שמעון:

– והאמת היא, כי ההבדל הוא, כי “עתים” שיצא ראשונה שמו עברי ו“אורלוגין” שיצא לאחרונה שמו לועזי. בקיצור: תרבות מתקדמת.

(מפי אלמוני)

וראה מנחם ריבולוב: “אבל האורלוגין שהעמידו בני מפ”ם (מפלגת פועלים מאוחדת) בחדרי ספרותנו אינו השעון שלנו שעל פיו אנו קובעים את ימי חיינו ותקופות יצירתנו (הדואר, שנה ל', גל. ל"ה).

349     מעשה באברהם שלונסקי, שדיבר על המבקרים שאין בפיהם אלא גינויים וקטרוגים, אמר:

– הללו מוציאים זרע לבטלה, שכן כל דבר הם אומרים עליו: זה־רע, זה־רע!

(מפי א. סדומי)

ובדומה לכך קריאת הצפרדעים, הקרקור על דרך: רק רע, רק רע, ויש בזה שיר של יעקב כהן. ומענין שימושו של הביטוי הזה באידיש, וראה ה. גרנט הכותב על המשוררים שנקרים לפניהם עורבים שחורים “וואָס האַלטן אין איין אויס’רק־רע’קעווען א קדיש” (שרייבער און ביכ’ער, אייגנס, מארס־אפריל, 1936).

350     מעשה באברהם שלונסקי שנזדמן עם נתן אגמון וגלגלו בעניני־אמנות ונתגלה השוני שביניהם כשוני שבין רומנטיקה של מרדנות ורומנטיקה של התרפקות, אמר אברהם שלונסקי:

– אין ביני לבינך אלא אתא קלילה – שאני איש ריב ומדון ואתה – איש ריבה ומאַדונה.

(מפי יעקב דוד אברמסקי)

351     מעשה באדולף רודניצקי, שנזדמן עם אברהם שלונסקי, ושאל לו: – אמור־נא לי בגילוי לב, האמנם סבור אתה, כי עם־ישראל, שישב דורי־דורות בארצות שונות ובין עמים שונים והתערה בנוי של נופים ובתפארת של תרבויות, ראוי לו שיעזוב כל אלה, וילך למקום שאין הוא בטוח, אם יזכה בו בנוי כּזה ובתפארת כזאת, ואפילו בקירובם.

השיב לו:

– אדם כשהוא רווק מתהלך עם בחורות הרבה, אחת נאה מחברתה, אך לא כדרך הטבע הוא שיעמוד לעולם ברווקותו, ואדרבה דין הוא שישא אשה ויעמיד ולדות, ומשנשאה הוא מניח ממילא את כל הבחורות הנאות ההן, מבלי שתהא בו ודאות, כי זכה בנאה שבהן. אפשר אמנם ובחיי־נישואין יעשה קפיצת־צדדין לאשה אחרת, אך הקפיצה אליה היא ארעי והחיים עם אשתו הם קבע.

(מפי אברהם שלונסקי)

352     מעשה בחבורה, שדיברו על תערובת־היסודות ובלבולם בתחומי המחשבה והשירה, אמר אברהם שלונסקי:

– משל למה הדבר דומה, שני מתאבקים שהסתבכו זה בזה, עד ששוב אינם מבדילים בינם לבין עצמם, אומר האחד ליריבו: שמע, תתרחק ממני קצת ומה שישתייר – זה יהיה אני.

(כנ"ל)

ורחל בהרנד, בספר זכרונותיה על חיבוטיה וייסוריה במשטר הנאצים, מספרת מעשה בפרופיסור, שישב בחדר אחד עם חמשה אנשים אחרים, וצריך היה להעבירם לחדר אחר, והודיעו להם על כך יומיים קודם, שיוכלו לסדר את חפציהם ולהעבירם. ביום שלפני ההעברה, אחרי הצהריים, שאל הפרופיסור את הדיירים אחד אחד, אם כבר העבירו את חפציהם, ואם לאו ראוי להם שימהרו. נשאל: “על שום מה אתה דואג כל־כך, כי נמהר להשלים את המלאכה?” השיב בצחוק: “כשאתם תגמרו, אוכל להתחיל אני, כי אז אדע שמה שיישאר, שייך לי” (פ’ערפ’עמט און פ’ערפאָלגט, ערלעבניססע איינער יידין אין נאצי־דויטשלאנד, ציריך 1945, עמ' 150).

353     מעשה בחבורה, שדיברו על סוג הסופרים, שכל ענין כתיבה וכל דרך כתיבה, שהם נתבעים לה, הם נענים. אמר מי שאמר:

– וראוי שיהא להם כינוי בלשוננו.

אמר אברהם שלונסקי:

– הוא כבר קבוע ועומד מאז קהלת: עט לכל חפץ.

(כנ"ל)

וראה בלשון הפתגמן: “מנין לכלי־כתיבה שנקנים בנטילת ידים? עט – ככתוב עט לכל חפץ; עפרון – דגמר קיחה קיחה מעפרון” (“נרות שבת”, גליון פורים, כרך ח' קונטרס קע"ח).

354     מעשה בחבורה שדיברו בלשון של תמיהה על עתונם של הסופרים ליום העצמאות “קוממיות”. אמר אברהם שלונסקי:

– אילו ידענו כי אין כאן אלא שגיאת⁷ דפוס קטנה, דהיינו שמי"ם אחת מיותרת, ולא היתה תמיהה כלל.

(כנ"ל)

וז. אבריאל בבקרתו של עתון “קוממיות” מעיר, כי מצוי בו הרבה הביטוי: יום, והכוונה ליום העצמאות, והוא אומר: “כמעט שכדאי היה באמת לשנות את השם ולומר: יוממיות” (“על המשמר”, גל. 2387).

355     מעשה בחבורה שדיברו בדרכם של קצת סופרים ועסקנים, המגדלים זקן מתוך שהם סבורים כי היא לואי לחשיבות. אמר א. שלונסקי:

– עליהם נאמר בפרקי אבות: אל תסתכל בזקנקן אלא במה שיש בו…

(מפי יהודה גוטהלף)

356     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של אותם הסופרים, הרואים עצמם מעולים על ממשותם של החיים, אמר מי שאמר:

– הללו הושיבו עצמם על האולימפוס..

אמר אברהם שלונסקי:

– אל תקרי: עוֹלימפּוס אלא יוֹרדימפּוס.

(מפי איזיה שכטמן)

357     מעשה בחבורה שדיברו בענין כינוי לבית־בושת על דרך לשון נקיה, אמר א.שלונסקי:

– גוב־עריות.

(מפי יהודה גוטהלף)

והוא שחוק בענין גוב אריות וכבר שיחקו בענין גרי אריות שנדרשו גרי־עריות, כלומר אלה שמתגיירים בשל אהבתם לנערות־ישראל.

358     מעשה באברהם שלונסקי, שהיה מרכיב משקפים לשם קריאה ולפי שלא היה רגיל בכך, היה לאחר קריאה מניח משקפיו ומסיח מהם דעתו. פעם אחת הוצרך להרכיבם ולא נמצאו בכיסו, אמר:

– היכן המשכחיים שלי?

(מפי אפרים דודזון)

359     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכו של אברהם שלונסקי בשעשועי־לשון, הזכיר מי שהזכיר דברי ז. שניאור:

– אל תקרי שלונסקי אלא לשונסקי.

העיר מי שהעיר:

– למה לדרוש דרוש, כשיש כתוב מפורש: קוּנצי מלין.

(מפי אלמוני)

וכסיוע באה שגיאת־דפוס וראה מאמרו של ד. קורא על “יבול”, קובץ ליובלו של א. שלונסקי, ונדפס בו: בכמה מיצירותיו של לשונסקי – אלה שלא נקבצו והם מפוזרים בכתבי־עת – – " (" על המשמר", גל. 2197).

לשון הכתוב: קנצי מלין פירושו סופי דברים, קונצי מלין פירושם להטוטי דברים.

ל"ב

360     מעשה בד"ר גולוב, שעמד באסיפה בניו־יורק ודרש בהוראת העברית באמריקה ואמר, כי עיקר הלימוד הוא בענינים שהם מייחודה של הלשון העברית ואין להם תרגום בלשונות לועז, כגון קדיש וקידוש, השם וקידוש השם, שכינה ורחמים, שבת. אברהם רגלסון, שהיה באותו מעמד, שיסעו לאמור:

– והרי הלשון העברית יש בה גם מלים אחרות, שאין להם תרגום של דיוק, כגון בית־כבוד ובית־שימוש.

(מפי אברהם רגלסון)

וראה ניסוח שבעל־פה במאמרו של אברהם רגלסון (“על המשמר”, גל. 2148) ובו יאמר: “קראתי ממקומי בקהל: ויש בעברית זבל ובית־שימוש… רמז כפול נתכוונתי לרמוז: שהעברית אורגאנית היא ויש לה ענין בכל צרכי־החיים (ומשה רבנו ציווה על יתד מחוץ למחנה…) ועוד: שאותה פילוסופיה ריח לא נעים עולה ממנה… הקהל לא הבין לרמז שלי, הביט עלי משתאה כדי רגע, והוסיף להקשיב להרצאה”.

ל"ג

361     מעשה בחבורה שדיברו על שירו של נ. אלתרמן בענין מוסוליני בימי מפלתו. אמר מי שאמר:

– צא וראה כמה תארים זיווג לו על דרך החרוז: דיקטאטור, דקלמאַטור, דיקוראטור. ואילו תואר חשוב מהם נשכח ממנו: פלאגיאטור. והרי עתה, עם הידיעה, כי הוא משתולל, צוחק ובוכה חצאי שעות וכדומה במעשי־טירופים, נראית תכונתו זו בבירור.

העיר מי שהעיר:

– מענין מענין, תחילתו פלאגיאט של יוליוס קיסר, סופו פלאַגיאַט של נבוכדנאצר.

• (מפי אלמוני)

ל"ד

362     מעשה בחבורה של סופרים, שדיברו בדרכו של נתן גורן, השקוד להזדמן לכל מסיבה ומסיבה ולדבר בה. אמר מי שאמר:

– מסיבה שרשה סבב ובו גזור גם סביבון, וכנודע סביבון של חנוכה כתובות בו האותיות: נ' ג' ה' פ' ופירושן נ’תן ג’ורן ה’יה פ’ה.

העיר מי שהעיר:

– ונראה כי הוא עצמו חש בכך, בבואו להסב שמו הקודם גרינבלאט לשם עברי לא נתפתה לא לדרך תרגום של התיבה גרין שפירושה ירוק ולא לדרך תרגום של התיבה בלאט שפירושה עלה, אלא ברר לעצמו את השם גורן, שלא לקלקל את הגימטריה.

(מפי אלמוני)

ל"ה

363     מעשה בישראל זמורה, בעודו נער, קרא על פטירתו של שלום עליכם, התאבל על כך והצטער, כי לא יקום חלומו לראות את הסופר בעיניו. ישב וכתב מאמר, ושלחו למערכת “אונזער צייט”, ושם־המאמר: ולא אראנו. לימים הגיעתו תשובת המערכת, בתיבת־המכתבים שבעתונה וכך לשונה: וגם נדפס לא תראנו.

(מפי אוהד זמורה)

ל"ו

364     מעשה בחבורה, שדיברו על הפתגמים בענין הדיבור שאינו יוצא לכלל מעשה ושעל־כן חשיבותו כקליפת־השום, אמר אברהם קריב:

– ובאמת נרמז הענין במעשה בנות צלפחד, כשבאו לפני משה וצעקו בקולי־קולות, נבהל משה ותלה עיניו התמהות במרום, אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: כן בנות צלפחד דוברות, דהיינו אך דיבור הוא בפיהן, ואַל תהא חושש מדיבורים.

(מפי אברהם קריב)

ולענין הכתוב: לא ממדבר הרים שנדרש, לא מדיבור הריון ונתפשט משמם של רביי חסידים, ונודע באידיש בחרוז: פ’ון זאגען ווערט מען נישט טראָגען, כבר העיר ר' יהודה פריס־חורב, כי יסודו קדום והוא ברד“ק הארוך ואוסיף ואעיר כי ודאי חבויה בו עקיצה בנצרות: לא מדיבור (לוגוס, רוח הקודש) הריון וידועה עמדתו של רד”ק ונקודת ההפגש עם האלביגנזים. ואגב ראה תרגום עברי של א. שלונסקי: לא מדיבור – עיבור.

365     מעשה בחבורה, שדיברו על האופוזיציה בספרות העברית בארצנו, ממעשי “כתובים” ואילך, אמר אברהם קריב:

– הללו דומים בעיני כסימטת־הגויים בתוך עיירת היהודים, וסימטת־גויים כדרכה וכאָפיה – כלבים ואבנים, כלבים ואבנים.

(כנ" ל)

ל"ז

366     מעשה בחבורה שסיפרו על מרדכי גיאורגו לנגר שהיו לו שני אָספי־ספרים – האחד של סידורי־תפילה על פי סודות־הקבלה; האחר של ספרי פורנוגרפיה. אמר ברוך קורצווייל:

– טוב תורה עם דרך ארץ.

(מפי ד"ר ב. קורצווייל)

ל"ח

367     מעשה באגודת הסופרים, שביקשה לחדש כלי־מבטאה בצורת רבעון והתחבטה בשאלת העורכים, ולפי שההצעה למנותם מבין המשמרת הראשונה לא היתה עשויה שתתקיים, באה הצעה למנותם מבין המשמרת שלאחריה, אמר ברוך קרוא:

– אין כל אסון, אם לא נהיה היושבים במזרח אלא היושבים במזרח התיכון.

(מפי ברוך קרוא)

368     מעשה באגודת הסופרים העברים, שביקשה לחדש כלי־מבטאה והיו חילוקי־דעות על צורתו – אם שבועון, אם ירחון, אם רבעון, והכריעה לצד רבעון ובחרה כעורך את אברהם קריב, והתחיל בעבודה והסתלק ממנה. באו עליו בדברי תוכחה, וחזרה המריבה הראשונה למקומה. אמר ברוך קרוא:

– תחילת המחלוקת – רבעון, המשכה – קריבון וסופה סתם ריבון.

(כנ"ל)

369     מעשה בישיבה של ועד אגודת הסופרים, שלא נתלקט בה מספר החברים כדי אפשרות של הצבעה כחוק. שאל ברוך קרוא:

– המבלי אין קוורום?

(כנ"ל)

והוא כלשון הכתוב: המבלי אין קברים במצרים, וכשימוש הזה אתה מוצא במעשה בחבורה, שהתכנסה לאסיפתה ודיבר מי שדיבר בענין קווֹרוּם; קרא גביר אחד בקול: זה עתה אך התכנסנו וכבר אתה מדבר על קברים? (דער וועג, מכסיקו, מדור: דער צימבלער, 10 ביולי 1943).

ל"ט

370     מעשה בחבורה, שדיברו על מי שעמד בפני הרבים ודרש במה שדרש ברוב גניחות ואנחות, אמר מי שאמר:

– צא וראה הוא שמן כעגל המפוטם, דיבורו קורת־רוח וכולו מחזיק טובה לעצמו והוא אומר וחוזר ואומר: האמינו לי כי מדבר מתוכי מרי לבי.

אמר שלמה שפאן:

– מה לכם מתרעמים: הרי באמת מדבר מתוכו מריא לבו

(מפי שלמה שפאן)

371     מעשה בחבורה, שדיברו על לשונות־הנימוס החסרים מדיבורנו, כגון שאין בפינו לשון־ברכה מיוחד, לאורח המזדמן לעתים רחוקות ושאין לשון־הברכה השגור: ברוך הבא, הולמו. אמר שלמה שפאן:

– שכזה מקבילים פניו בקריאה: אורח יקר הולך!

(מפי שלמה שפאן)

והוא על דרך הכתוב: ירח יקר הולך והשחוק הוא בכפל ההוראה של התיבה יקר. א) רב־ערך ומחיר – כבד; ב) יקר מציאות – נדיר. ולענין שחוק זה ראה ר' יהודה אלחריזי: “ידידך אם תבקר יום בחודש / תהי נכבד ותחשב כנפשו – / וסהר לא יגלה כל מאורו / בליל תומו לבד פעם בחדשו” (מחברות איתיאל לאלחריזי, מהדורת יצחק פרץ, עמ' 132). ואוזן מלים תבחן תחוש פה כשחוק עלום את שחוקנו: אורח ירח. וראה מאנגר בתרגומו של א. שלונסקי: “הביטו וראו איזה אורח יקר הולך” (דמויות קרובות, עמ' 7).

מ

372     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של סופרים המטיפים הסתפקות במועט לקהל והם עצמם רואים עצמם פטורים מכך, אמר יהושע שלייאן:

– הללו מסתפקים בקב חרובין מערב שבת לערב שבת לאחרים.

(מפי יהושע שלייאן)

מ"א

373     מעשה באגודת הסופרים העברים, שנדרשה לתמיכה בענין מסוים, הן מבחינה מוסרית הן מבחינה כספית. אמר פינחס לנדר:

– בחינה ראשונה – לית מאן דפליג; בחינה אחרונה – לית מאן דסליק.

( מפי פינחס לנדר)

מ"ב

374     מעשה במי ששתה שיכור והתנודד ברחובה של תל־אביב ופלט ניבול־פה. אמרו לו:

– אדוני ראוי לך שתזהר בלשונך, שכן סופרינו הצעירים עשויים לתבוע אותך לדין על שום מעשה־פלאגיאט.

(מפי אלמוני)

מ"ג

375     מעשה בדניאל פרסקי, שנערך לכבודו באנקט במעמד טובי הסופרים והעסקנים בניו־יורק. לאחר רוב נאומים וברכות עמד חתן־הבאנקט להשיב על הברכות אמר:

– הריני מודה לכם מקרב לב, שהואלתם להתכנס לכבודי, ותודתי תודת־אמת, כי בהודותי לכם אני מודה, בעצם, לי לעצמי, שהרי כמה יגיעות יגעתי, עד שהשפעתי על כל אחד ואחד מכם שיבטיחני לבוא באופן שמותר לי לאמור, כי באזניכם ממש גררתיכם הנה. ואם תשאלו, לשם מה יגעתי את כל היגיעות הקשות האלה, אומר לכם: אני אין לי לא אשה ולא ילדים ולא נכסים וכל קניני אינו אלא השפה העברית. ופעמים אני חושש שמא, חס ושלום, אבגוד בה ונשארתי ריק מכל קנין. שעל כן הרהרתי בלבי, מה עשוי להבגידני, חס ושלום, על השפה העברית, ואחרי רוב שיקולים העליתי, כי מה שגרם לאחרים שימעלו בשפה העברית עשוי, חס ושלום, לגרום גם לי, ומהו, חסרון באנקט.

ועתה עמד הנואם וקרא שמותיהם של סופרים רבים, שהיו מנאמני העברית ועזבוה, ובדק תאריכי־עזיבתם וקבע, כי אלה חלו בימים שהסופרים ההם היו בני־יובל, אם של שנים ואם של פעולה, וראויים היו לבאנקט ולא זכו לו. ולאחר הפירוש הזה סיים הנואם לאמור:

– ולפי שכמותי כסופרים ההם בשר ודם ועלול הייתי בשל חסרון־באנקט לעשות כמותם, אמרתי: הבה ואסיר אבן־נגף זו מעל דרכי, אסדר לעצמי באנקט ולא תהא לי עילה לבגידה ומעילה והנה בעזרת השם ובעזרתכם הסירותיה כהיום הזה, ועתה ודאי לי כי אוכל להאמין לדברי יל"ג שעשיתים לי סיסמה: כי עבד אנכי לעברית עד נצח.

(מפי ז. שזר)

376     מעשה בחבורה, שדיברו על דניאל פרסקי ועשייתו רבת־המסירות ללשון העברית וספרותה באמריקה. שאל מי ששאל:

– פליאה היא שלא הניח שם־משפחתו והמירו בשם עברי.

השיב מי שהשיב:

– שם־משפחתו הוא על טהרת העברית והוא יוצא להכריז, כי מעשיו הם לשמה בלא מתן שכר בצדם, שכן השכר הוא כתועבה בעניו, דהיינו: פרס־קיא!

(מפי אלמוני)

וראה מאיר מוהר: "כל ספר או קונטרס עברי, שהגיע מארץ־ישראל, נמכר בהרבה טפסים בזכותו של פרסקי, הסוכן הטיפוסי שלא על מנת לקבל פרס" (“הפועל הצעיר”, שנה מ"ד, גל. 23).

מ"ד

377     מעשה בא. חרמוני, שטייל בלילה בחוצות פאריס, נטפלה אליו יצאנית, שכבר היתה בשנות העמידה. כשנתן בה עינים של תמיהה, אמרה:

– אַל תראני שאיני צעירה, אני פרופיסורית לאהבה.

השיב לה:

– אם כן, תואילי לשלוח אלי את תלמידותיך.

(מפי א. חרמוני)

מ"ה

378     מעשה בחבורה, שדיברו על נחום סלושץ, שזקנתו וחולשתו אינן מונעות אותו מפעילות והוא עולה על בימות שונות ונואם נאומיו. אמר מי שאמר:

– שני־הזמן אין להן שליטה עליו.

אמר דוד זכאי:

– אולי משום ששיני־הזמן כבר ניטלו ממנו לפני ארבעים שנה.

(מפי ד"ר אשר בבלי)

מ"ו

379     מעשה בימי מלחמת העולם השניה היה מ. מדזיני משמיע בראדיו ירושלים את דבריו במאורעות השבוע ושמם: מדיניות העולם. אמר מי שאמר:

– מתוך עניוות אין הוא מתיז את הזין, כי באמת הוצרך לקראָם: מדזיניות־העולם.

(מפי אלמוני)

וענין התזת הזין שמצותה בקריאת שמע (שתיבה תזכרו לא תישמע כתיבת תסכרו) שימש כמה חידודים.

מ"ז

380     מעשה באגודת העתונאים העברים, שדנה בענין עתונות הלעז שפשתה בארצנו, היה ברוך קרוא הקנאי האחד בין שאר המתווכחים שנטו לצד הפשרנות. אמר עליו דן פינס:

– ממש כלשון המקרא: קול קרוּא במדבר.

(מפי ברוך קרוא)

מ"ח

381     מעשה במנחם מנדיל דוידזון שמתח ביקורת על ספרו של יצחק קורן על תולדות קהילת־קישינוב ואמר, כי הוא עומד לפרסם בקרתו במגילת ספר.

נשאל:

– ומה שם תקרא לספרך?

השיב:

– תחילה אמרתי לקרוא: קרתא שבשתא ואחר־כך החלטתי לקרוא: עיר ואֵם בשבשתא.

העיר ברוך קרוא:

– כנראה גזירה שוה לפי משקל קהילות בסרביה: מארקולשטי, טלנשטי.

(כנ"ל)

מ"ט

382     מעשה בחבורה, שדיברו בדרכו של פלוני סופר, שכתיבתו פחותה משיעור־יכלתו, אמר אפרים ברוידא:

– הוא אינו מגיע לקרסולי עצמו.

(מפי אפרים ברוידא)

וראה אדאלברט שאמיסו המספר, בספר המסעות שלו, על אדם שהיה נמוך־קומה כל־כך, “שיכולתי להשוותו רק לברנש הקטן של ז’אן פול שלא הגיע לברכי עצמו, לא־כל־שכן לברכי אנשים ארוכים יותר”.

ונח שטיינברג כותב במכתם על אחד המשוררים האידיים לאמור: "געוואקטן הויך / און ניט געהאט קיין כוח / זיך צו דערהויבין / צו דער אייגענער הויך (־גדל לרום, ולא היה בו כוח להתרומם לרמת עצמו).

וא. שטיינמן מביא משמו של דוד פרישמן: "מצויים הרבה סופרים ומן הגדולים⁸

נ

383     מעשה באפרים ברוידא שסיפר על היגיעה שהוא יגע להרכיב חוברת הירחון “מולד” שבעריכתו, אמר יצחק עברי:

– נראה שאתה מקשה להמליד.

(מפי יצחק עברי)

384     מעשה בחבורה, שדיברו על הפרסים לספרות ועל המנהג לעשות את חלוקתם באופן שהיא מצטמצמת על חבורה של סופרים המקיימים בחינת שמור לי ואשמור לך, אמר יצחק עברי:

– מה תתאוננו וחוק ביולוגי הוא: הפרסה פנימית.

(כנ"ל)

והוא דרך שחוק בהפרשה פנימית.

385     מעשה בחבורה שדיברו על דרכם של מו"לים ומנהגם בסופרים, והיה שם סופר שהתאונן ביותר:

– הרי ספר כמותו כבן ומה גדול צערו של אב הרואה בנו בידי אכזר.

אמר יצחק עברי:

– כבר אמרה התורה: אַל תתן את בנך למו"לך.

(כנ"ל)

והשחוק הוא בכפילות הקריאה: 1) למולך=לאליל, האוכל הילדים; 2) למו“לך = למו”ל שלך, למוציא־לאור שלך.

386     מעשה בחבורה שדיברו על מי שדרכו בחומרות יתירות, אמר יצחק עברי:

– הוא מרא דאסרא.

(כנ"ל)

והוא שחוק בכינוי של רב: מרא דאתרא (=אדוני המקום).

נ"א

387     א) מעשה במשה שטרקמאן, שהודיע לאשתו לאמור:

– הערב יסעד אצלנו סופר מישראל, יצחק עברי שמו.

כסבורה היתה, כי כשמו כן הוא, שאין דיבורו אלא עברי. כשבא ושמעה את האידיש הביאליסטוקאית שלו, אמרה:

– לפי דיבורך זה נאה לך שם עברי־טייטש.

(כנ"ל)

ב) מעשה בחבורה שגילגלו בסופר שדרכו בגידופים וחירופים. אמר עליו בנימין רסלר:

– ההוא ממש אוצר בלום קללות.

העיר משה שטארקמאן:

– אַל תקרי אוצר בלום אלא אוצר בלעם.

(מפי אלמוני)

ג) מעשה בהרב ר' נח גארפינקל, מראשי התעמלנים של “אגודת ישראל” בארצות הברית, שעמד ודרש, כדרכו, בגנותם של הציונים. שאל ר' ישראל שטארקמאן את בנו:

– נו, משה, מה תאמר לדבריו של הרב הזה?

השיב לו:

– הוא מרבנן דאגודתא שאין קובעין הלכה כמותו.

(כנ"ל)

ד) מעשה במנדיל אשרוביץ שדיבר באגודת הסופרים על שם י. ל. פרץ בניו־יורק בענין פעולותיה, פתח ברשימה ארוכה של סופרים מעבר־לים הצריכים עזרה וסיים ברשימה ארוכה של סופרים שבאגודה שלא שיתפו עצמם באותה עזרה. אמר משה שטארקמאן:

– הרשימה הראשונה היא בחזקת מגילת איכה והרשימה האחרונה היא בחזקת מגילת אֵיכּה?

(כנ"ל)

נ"ב

388     מעשה בעורך, שבא לפניו סופר צעיר ופתח בתרעומת על דרכם של העורכים, אמר:

– סופר זקן שולח מה ששולח, ואפילו זיבורית היא העורכים מפרסמים דברו, סופר צעיר שולח מה ששולח, אם אינו עידית, העורכים גונזים דברו, והרי זו איפה ואיפה.

השיב לו:

– דע לך, כי בעולם הבא כל עורך ועורך לוקה על פירסומו של כל סופר שלא היה ראוי לכך. אולם כשהעורך עומד לפני בית־דין של מעלה אין לפניו אלא התנצלות אחת: לא אני שפירסמתי אותו סופר ראשונה, אלא עורכים שקדמו לי. מיד מביאים אותם עורכים והכל לוקים. אלא עורך ראשון ענשוֹ קשה מכל, עורך שלאחריו עונשו קל משהו, ועורך אחרון עונשו קל ביותר. שעל־כן כלל הוא לעורך לפרסם סופר זקן, שכבר הקדימו אחרים לפרסמו, ולדקדק בסופר צעיר שלא הקדימו אחרים לפרסמו. ולפי שאתה, יקירי, אינך מתכוון לעורך סתם אלא לי, אשאל אותך, האמנם אין אתה מרחם על אחורי ומבקש להפקירם למלקות?

(כנ"ל)

389     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של קצת משוררי־ישראל שהיו משוטטים על פני היישובים, שבהם נערכו לכבודם מסיבות ונשפים, והיו נוהגים ליסע עם מרצים מיוחדים, שהיו דורשים במעמדם דרשות של שבחי־שבחים. שאל מי ששאל:

– איך משורר כזה שומע כמה וכמה פעמים אותה דרשה בשבח־עצמו ואינו משתעמם.

השיב מי שהשיב:

– בענין זה הם מתדבקים במידותיו יתברך: מה הוא שומע יום־יום אותו נוסח תפילה ואינו מקפיד, ושמא אפילו נהנה, אף הם כך.

(כנ"ל)

390     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של הסופרים והמשוררים הכותבים לילדים, שהם מרבים לכתוב על בעלי־חיים, לא כדרך ההתבוננות אלא כדרך הסטיריאוטיפּ, ביחוד כפי שהוא מצוי במשל.

אמר מי שאמר:

– וביחוד נטפלו לו לחמור והם דורשים אותו כחומר יצירה ועיקרה.

השיב מי שהשיב:

– נראה שהם מבקשים להוכיח, כי אפשר יצור חכם מיוצרו.

(כנ"ל)

וראה בהיפך גוטליב וילהלם ראבנר, הכותב בענין מחברי משלים: “ענין המשל אפשר שיהא יבש, תפל ומטושטש ביותר; הרי מה שמשורר־משל אומר בשם בעל־החיים שלו הוא תמיד, לגבי חיה חדלת־בינה, מחוכם למדי” (סאטירות, 1762, חלק ב‘, עמ’ 161).

391 מעשה בחבורה, שדיברו על השירה העברית, נוסח האולטרא־מודרנה, המכלכלת דרכה ברוב עמעום ודמדום. אמר מי שאמר:

– ככל שאני קורא וחוזר וקורא ביצירי־השירה הזאת רואה אני לפני אוצרות לשון, אך כּכל שאני מוסיף להתבונן בהם כאילו ליל־אפלה יורד עלי ובכל יגיעתי איני רואה רצועת אור בה.

השיב מי שהשיב:

– הללו נתקיימו בהם דברי הנביא: ונתתי לכם אוצרות חושך, כשם שנתקיימו בהם דבריו: אם לא יאמרו כדבר הזה שאין לו שחר.

(כנ"ל)

שני הכתובים הם בישעי' (מ“ה, ג‘; ח’, כ”א) והחידוד הוא בכפל המשמעות של התיבה שחר – א) זריחת כוכב הבוקר ושעתה; ב) משמעות, מובן. וראה שחוק כזה בשירו של יחיאל מר שנאמר בו: "בבת צחוק של ילדי ובחן מגומגם / במאור של מבט הזורח מול אמא – / עולה ילדותי כעלות מן הים / עננה – שהמוג לא השלימה // זה שחר דברים שכוסה באבק / נתיב ראשוני שאבד בשלכת – – – // זה שחר דברים ואתה גילוים – – " (“שחר דברים”).

392     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של הסופרים העברים והיחסים שביניהם. אמר מי שאמר:

– הם צהובים זה לזה, עד שאפילו אינם מסוגלים לקיים מידת שמור לי ואשמור לך, ואדרבה אפילו בעתונם שלהם תחת לעסוק בפירסום־עצמם הם עוסקים בכירסום־עצמם.

(כנ"ל)

393     מעשה במחבר, שדיבר על חיבוטיו ואמר:

– צא וראה דרכו של שכמותי – עד שהוא משלים ספר הוא עובד ועובד כעבד כנעני ממש, וכשהוא מפרסמו ברבים אינו זוכה לקורטוב שבח…

אמרו לו:

– הוא שאמרו חז"ל: חבל על דעבדין ולא משתבּחין.

(כנ"ל)

והשחוק כפול; למשמע אוזן (דאבדין – דעבדין), למראה־עין (משתכחין – משתבחין).

394     מעשה בועידת הסופרים העברים, שרוב נואמיה דיברו בתרעומת וזעף הן על האגודה והן על מוסד־ביאליק וסופם הצביעו וגמרו ההלל הגדול על שניהם. אמר מי שאמר:

– אכן, סתירה טראגית – אחד בפה ואחד ביד.

(כנ"ל)

395     א) מעשה בסופרים העברים הדתיים, שייסדו סניף לאיגודם בתל־אביב בחסותו של הרב הראשי. שאל מי ששאל:

– חסות, כמין צנזורה מוקדמת?

– השיב מי שהשיב:

– חלילה, אלא במדיניות הספרות כמדיניות בכלל: מה שאינו בּשל לעצמאות – יפה לו שיטת־המנדאט.

(כנ"ל)

ב) מעשה בחבורה, שדיברו על פרסי־הספרות השונים בארצנו. שאל השואל:

– מה בין פרס ביאליק לפרס קוק?

השיב המשיב:

– כאן כשר המוכשר וכאן מוכשר הכשר.

(כנ"ל)

396     מעשה בחבורה, שדיברו על גראפומאניה וגראפומאנים, אמר מי שאמר:

– גראפומאנים הם בחינת פטפטנים־שבכתב, ודמיונם כמי שתוקע מזלגו לתוך ערימה של דברים ומעלה בו ככל הבא בשיניו, אולם צא וראה באותו מזלג שלעולם אין הוא נכשל להעלות דבר של טעם ותמיד הוא משכיל להעלות דברים של תיפלוּת, ועקיבותו בזה הפלא ופלא.

(כנ"ל)

וח. אילתי מספר מעשה במורה שלו, שככל שתלמיד בתלמידיו היה כותב חיבור גרוע היה אומר לו: מילא, איש לא לימדך לכתוב חיבור מתוקן, אך מי לימדך לכתוב חיבור מקולקל? ביותר (“ניו־יארקער ווכענבלאט”, שנה ט"ז, גל' 411).

נ"ג

397     מעשה בחבורה שדיברו על דרכם של סופרים ועתונאים, המשלחים דבריהם לרשות הרבים שלא בשמם המפורש אלא בשמם הבדוי לכינויו, ואם מתגלה כזבם או ערעורם, הריהם מעמידים פנים, כאילו לא דבריהם הם.

אמר מי שאמר:

– כך דרכם של נבלים שהם מפתים לה לנערה עד שהיא נפתית להם וכשהיא יולדת להם אין הם מודים באבהותם ומניחים ילדם ממזר.

הוסיף מי שהוסיף:

– ממש כדברי הנביא: וכתתו עטיהם לממזרוּת!

(כנ"ל)

והוא שחוק בכתוב: וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות. וראה ח. נ. ביאליק: “אפפוני מלים תופפות כעדת קדשות כתרוני / – – – חכלילות הפוך בעיניהן ורקב־הזימה בעצמותן / ובכנפיהן ילדי נאפופים, ממזרי־עט ורעיון” (“חלפה על פני”). וקרוב לחידודנו ענין קרדום לחפור בו שנדרש הרבה בעט וראה, למשל, יעקב גלאטשטיין: “אצלנו עושה כל סופר את עטו קרדום ממש והוא חופר בו בזיעה” (אין תוך גענומען, אידישער קעמפער, 1 דצמבר 1950).

398     מעשה בעתון מעתוני ישראל שמשנפטר עורכו לא נמצא לו יורש, אלא שלושה עובדיו הרכיבו עצמם ראשים, ויותר משכּל אחד נטל את הכהונה של עורך בידו, היה מקפיד למנוע אותה משני מתחריו האחרים. ישבה חבורה ודיברה בהם, אמר ראובן:

– משל למה הדבר דומה, הקצב זרק מעל סדנו עצם ממויחה, באו שלושה כלבים ולפי שכל אחד היה ירא ממתחריו היו שלושתם עומדים מרחוק ושומרים זה את זה שלא יקרב אליה.

אמר שמעון:

– אשרי העצם שעלתה לה כך, שהרי השלישיה שומרת עליה והיא עומדת בשלימותה.

אמר לוי:

– אוי לה לעצם שעלתה לה כך, שאותם הכלבים אורך־רוחם מרובה והיא מצמיקה והולכת, ריחה נמר וטעמה פג וסופה כאבן שאין בה טיפה של לחלוחית.

(כנ"ל)

399     מעשה בראובן ושמעון, שני עתונאים, שנזדמנו, אמר ראובן:

– שמע נא, שמעון, כמה שלא הטרדתי מוחי, לא יכולתי להעלות, למי אתה מתכוון במאמרך שפירסמת אתמול. אודה, הסוואה מוצלחת.

השיב שמעון:

– כך דעתך, אבל מה תאמר, אם אספר לך, כי אף־על־פי שכתבתי בפירוש, כי ההוא מגולח למשעי וקרחתו מבהיקה למרחוק, חדלו הבוקר לבקרני לשלום כל מכּרי העבדקנים ומשופעי־הבלוריות.

(כנ"ל)

400     מעשה בחבורה של עתונאים עברים, שדיברו על אגודתם, שראוי לה שתבור לעצמה שמות ותארים כרוחה של לשוננו ומסרתה. שאל השואל:

– ומה שם ייקרא זקן העתונאים כנשיא־הכבוד של האגודה.

השיב המשיב:

– סבא דבי עתונא.

שאל השואל:

– ומה כתוב ראוי שיהא כסיסמה של האגודה?

השיב המשיב:

– ויפתח אלהים את פי העתון.

(כנ"ל)

נ"ד

401     מעשה בחיים צ’מרינסקי (ר' מרדכלי), שחזר פעם אחת לביתו, שמט כובעו מעל לראשו וזרקו אל מתחת למיטה. נשאל:

– כל כך למה?

השיב:

– כל מקום שאני מניח כובעי איני זוכרו, והריני מיגע מוחי לחפּשוֹ וסופי מוצאו מתחת למיטה, מוטב ואניחנה מיד שם והריני פטור מטירדה של חיפושים…

(מפי דוד פיטצקי)

נ"ה

402     מעשה בהרשלה דניליביץ, המשורר והסופר העממי, שבאה בו רוח של יראת־שמים והיה מקיים מצוות, לגלגו עליו חבריו ואחד מהם שאל:

– אתה באמת מאמין במציאותו של השם?

השיב:

– לא זו בלבד שאני מאמין בה, אלא שאני יכול להוכיחה בראיה ברורה.

נשאל:

– כיצד?

שאל:

– שמע נא, יקירי, היית בשוויץ?

נענה:

– הן.

הוסיף ושאל:

– וראית הרריה הגבוהים?

נענה:

– הן.

הוסיף ושאל:

– וראית האבנים הכבירות שעליהן?

נענה:

– הן.

סיים ושאל:

– נו, ומי טלטל אבנים כבדות כאלה והעלן על הרים גבוהים כאלה, אתה?

(מפי ד"ר שלמה ביקל)

וראה מה שמביא וולוול קירזנר, מעשה בחבורה של מהגרים שלמדו בבית־ספר־ערב באמריקה, ושאל המורה אחד מהם, בהראותו את נופה של הסביבה: מי ברא את השדות והיערות האלה? השיב התלמיד: אני פה רק שבועות מעטים ואיני יודע עדיין (טאָג, גל. 13079).

נ"ו

403     מעשה בשלום אַש, שבא לועידת־הלשון בצ’רנוביץ, ביקש לסייר את העיר ושכיותיה, ולפי שלא היו מרובות, נסתיים אותו סיור אחרי שעה קצרה. אמר:

– חובה לראות גם את סתרי־חייה של העיר, ושעל־כן מן הדין שנלך לבית־בושת.

סירב בן־לויתו, אשר שכטר, לאמור:

– אינה דומה הליכה להליכה; אתה משורר – מביא משם דראמה; אני בשר ודם פשוט – מביא משם עגבת.

(מפי שמשון מלצר)

אתה משורר, מביא משם דראַמה – רמיזה למחזה של שלום אַש “אל נקמות”, שעלילתו בבית־בושת.

נ"ז

404     מעשה באיצי מאיר ווייסנברג, שביקש להבין את שומעיו אמנות מהי, ולפי שנתקשה בהגדרות נעזר בדרך משל, אמר:

– בילדותי נסעתי פעם אחת בעגלה גדושה רוב נוסעים וסחורה. מיושב בקרן־זוית הייתי כדחוק בין דופן־העגלה ובין כלי־זכוכית גדול, הנתון במקלעת־קנים. מקלעת זו היה בה קרע קטן ונשקף קטע הזכוכית הירוקה. הסתכלתי בקטע הזה וראיתי בו צבא־מראות – את העגלה, יושביה, את השדות הדוהרים לצדיה, את הרקיע הדוהר מעליה, ראיתי כל אלה על חליפות־חזונם.

סיים:

– וראיה זו היא־היא האמנות.

(מפי דניאל לייבל)

והבאתי ענין זה במאמרי: קונצפט למכתב ברכה, ליובל החמשים של ש"י עגנון (מוסף “דבר” ונדפס אחר־כך בספרי: אבני־בוחן).

וראה יצחק קצנלסון המביא סיפורה של נערה משרתת על נסיעתה מעיירתה לעיר הגדולה: “דרך רעה מן העיירה הנה. – – נסעתי בחורף, בעיצומו של חורף… מזל שעגלתו הסכוכה של אשר היו בה חורים וראיתי מבעדם את השדות הקפואים הזרויים שלג לבן” (קאריקאטורען, עמ' 11).

405     מעשה באיצי מאיר ווייסנברג שדרש ברבים בגנותה של הציונות, פתח ואמר:

– הציונים בימינו מתפארים בנצחונם – הצהרת באלפור. הידעתם, רבותי, הצהרה זו מהי? אמשול לכם משל: הראיתם סוס שנרתם לטחנת־שמן – לפי שבעליו חוששים, שמא יסרב לעבודה זו, שכל כולה סיבובים לאין־סוף, הריהם תולים לפניו על מוט, הסובב גם הוא, קומץ של שבולת־שועל והוא מבקש לבולעה, והוא פוסע ופוסע. בעליו הפיקח משיג את שלו – גרגרי־השמן נטחנים, אבל הוא, הסוס השוטה המסכן, אינו משיג את שלו – הקומץ של שבולת־השועל אינה קרבה. רבותי, המוט הזה היא הצהרת באלפור.

(מפי ש. ברלינסקי)

נ"ח

406     א) מעשה ביוסף טונקל, הנודע בכינויו: דער טונקעלער, שבא לארצנו לתור בה ונערכה לו קבלת־פנים מטעם אגודת הסופרים העברים בנשיאותו של ח. נ. ביאליק שהיה ממחבביו. בתשובה לדברי־הברכה ביקש האורח להרמיז, כי אין הוא דן בשאלת הלשונות, נעזר בדרך משל ואמר:

– מעשה בזוג צעיר, שבא אצלם ידידם והתארח רב־יתר בביתם, עד שנמאס עליהם וביקשו ליפטר ממנו. נדברו כי בפעם הבאה, בבוא האורח, יתחילו הם, בני־הזוג, להתקוטט ביניהם במעמדו. אם האורח יתערב במריבתם ויעמוד לימינו של הבעל – תתעורר היא ותזרוק אותו החוצה, אם האורח יתערב במריבתם ויעמוד לימינה של האשה – יתעורר הוא ויזרוק אותו החוצה, בין כך ובין כך הם נפטרים הימנו. ואמנם, בבוא האורח עשו בני־הזוג, כפי שנדברו ביניהם, הם מריבים והוא שותק, הם מוסיפים ומריבים והוא שותק. רואים הם צרתם צרה, הריהם פונים אליו לאמור: אדם רואה ידידיו מריבים ואינו מתערב, זו ידידות וזו שכרה. אמר להם: ידידי, אין אני בביתכם אלא אורח, וכוונתי לשהות בביתכם זמן קצר, בסך הכל ששה חדשים, מן הדין ומן הראוי שלא אתערב.

(מפי יוסף טונקל)

ויעקב צבי שארגל מביא ענין זה במאמרו: “יידיש אין ארץ ישראל”, בכתב העת: טינט און פעדער, טורונטו, חוב' ד', אלול תש"י. ועצם הבדיחה כמה ניסוחים לה וראה מנואל שניצר המביא מעשה ברבי של חסידים שהיה נע ונד ובאחרונה מצא מקלט בבית קרוביו הרחוקים בברודי, והוא יושב בו שנה, שנתיים והם מרמזים לו, שהגיעה שעתו שילך אצל קרובים אחרים ואינו נרמז. נדברו זוג־מארחיו כי למחרת, בהביא האשה את המרק לסעודה הרי הוא, בעלה, יטעם ממנו ויאמר ברוב כעס, כי הוא מלוח יתר מדי ופסול לאכילה, תטעם היא, האשה, ממנו ותאמר ברוב כעס, כי אינו מלוח כלל, ויקראו לו לאורחם הרבי שיהא הבורר ביניהם. אם יפסוק כי היא הדין עמה, יטול לו הוא ויזרקנו מביתם, אם יפסוק כי הוא הדין עמו, תיטול היא ותזרקנו מביתם. ואמנם למחרתו עשו כדברם, וקראו לו לאורחם להיות הבורר, הרהר מעט ואמר: אומר לכם, ילדים, במשך השנים האחדות, שאשאר אצלכם, הרי המרק טוב כמו שהוא. (“רבי לאך”, איין קולטורדאקומענט אין אנעקדאָטען, האמבורג, 1922, עמ' 76 – 77).

ב) מעשה בחבורה של סופרים, שגילגלו בשאלה, אימתי שורה רוח־הקודש, הוה אומר: רוח השירה, על סופר וסופר, אמרו, כי יש סוגים שונים כגון י. ל. פרץ שמזגוֹ של קיץ יפה לכתיבתו: ביאליק שמזגוֹ של חורף יפה לכתיבתו וכיוצא באלה. שאלו לו לא. קאווה (וואנווילד):

– ואתה מתי השירה שורה עליך ביותר?

השיב:

– בשעת ליקוי חמה.

(מפי י. מ. ניימאן)

נ"ט

407     א) מעשה בא. מ. פוּכּס, שבא לארצנו ונזדמן עם קצת מכּריו, ששינו בינתיים שמותיהם, אמר:

– לפנים השתדלו אחינו בני עמנו, שיהיו שמותיהם לועזיים יותר ועתה הם משתדלים שיהיו יהודיים יותר. באמת רצו גם ראשונים בהיסח הדעת מה שרוצים אחרונים מדעת, וראיה מעשה נודע באיש יהודי, שישב בוינה ודחקה בו אשתו, שישנה שמו וחניכתו, שיהא נחשב כגרמני. התרוצץ האיש במשרדי־הרשות, עד שנתקבלה בקשתו. פעם אחת בא למשרד וסיפר לו הממונה, כי נתאשר שינוי שמו. שאל:

– ומה, אדוני, שמי מעתה?

הכריז הממונה:

– יוליוס שמיד!

רץ בשמחה לביתו לבשר הבשורה לאשתו, ובדרכו חזר על שמו החדש. בא וסיפר בשמחה לאשתו על אישור השינוי. שאלה:

– ומה שמך עתה?

השיב בבהלה:

– שמיליוּס יוּד!

(מפי ד"ר שלמה ביקל)

ב) מעשה בקדיה מולודובסקי, שנזדמנה למסיבה שנערכה לכבוד יעקב גלאנץ, בריש וויינשטיין וב. דמבלין בתל־אביב, אמרה:

– אין לך קשה כדיבור על סופרים־בצוותא, שהרי דיבור כזה מחייב הבלטה של הצד השווה שביניהם, והרי לא הוא, אלא הצד השונה, המיוחד שבהם, הוא עיקר. כנודע הפיגאזוס סמל־השירה – והנה אם נסיר מעליו את הבדייה שבו, את הכנפים, ונעמיד אותו על הממש שבו, על הסוס, נשאל מה ענין סוס למשורר? והתשובה היא: סוס שכוחו עמו צריך שטח סביביו כהלכה ואין שכנות סמוכה של חבריו טובה לא לו ולא להם, שכשהוא מפעיל רגליו כהלכה רקיעתו רקיעה ובעיטתו בעיטה.

(מפי קדיה מולודובסקי)

408     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של הרצנזנטים המביאים כך וכך ציטטים מתוך הספרים, ומלחימים אותם כלאחר יד, אמר דוד קניגסברג:

– ואדרבה היא שבחם, ולוּ חכמו והביאו ציטטין בלבד, שכן הציטטה הגרועה ביותר של משורר עודה מעוּלה מן האמירה הטובה ביותר של רצנזנט.

(מפי דוד קניגסברג)

וראה גוטליב וילהלם ראבּנר, המביא ציטטה קטנה משירי ורגיליוס ומעיר בשולי־העמוד: “מנהג־להועיל הוא לקבוע בראש כל ספר אילו מלים של סופר קדמון. אם בכל הספר אין כל דבר טוב, הרי לפחות המלים של הסופר הקדמון טובות; שעל־כן לא רציתי גם אני להמנע מכך. השתדלתי, למצער, למצוא פיסקה כזאת, שאין לה כל זיקה לענין הנידון. כי זהו לפי הטעם החדש ביותר” (סאטירות, מהדורת 1762, כרך א‘, עמ’ 52).

ס

409     מעשה בחבורה, שדיברו על פישל ויטקובר, סופר ועתונאי באידיש, והיו שמדדו שבח לסיפוריו מחיי החסידות השקויים רוח של רומנטיות. אמר מי שאמר:

כל השבחים האלו אינם עשויים לכפר על שטותו, שברר לעצמו כינוי אימ"ן ופירשו כנוטריקון: א’יש י’הודי מ’אמין נ’וצרי.

נמצא בחבורה סניגור לסופר, אמר:

– ושטות גדולה מזו היא להאמין בנצרותו, שהרי, באמת, כשם שהוא איש כך הוא נוצרי.

(מפי אלמוני)

ס"א

410     מעשה בחבורה, שדיברו על משה ברודרזון וכוחו בלהטי־לשון וסגולתו לחבר בה חרוזות על רגל אחת. אמר דניאל לייבל:

– בקיצור: יותר חיי־לשון מלשון־חיים.

(מפי דניאל לייבל)

ס"ב

411     מעשה בפרץ מארקיש, שהיה מקהיל בווארשה קהילות גדולות – הוא ניצב תמיר ונאה, קווצות שערו מתבדרות וזרועותיו מתנופפות אילך ואילך, האולם גדוש מפה אל פה, ודבריו חוצבי להבות. באחת האסיפות עמד בפינה איצי מאיר ווייסנברג ונתן בו בנואם עיניו המונגוליות הקטנות, נשאל:

– ומה דעתך על האולם המלא הזה והנאום הנלהב הזה?

השיב:

– הראיתם מימיכם ערמת קש גדולה שהיא מתלקחת בלילה והרי שלהבתה מתמרת ועולה וניצוצותיה ניתזים ומתעופפים ודומה הנה הנה תאכל האש את הרקיע, אולם אך יצאה שעה קטנה והכל שקע ודעך וכבה והאפלה גדולה משהיתה.

(מפי ש. ברלינסקי)

ס"ג

412     מעשה במשה קולבאק, שדיבר על חובתו להאמן לקו הגנראלי של המפלגה בספרות. אמר:

– והקו משתנה והולך, עד שאתה פונה כה וכה, הרי או שהרחקת יתר מדי ואתה חייב לרוץ אחור, או שפיגרת יתר מדי, ואתה חייב לרוץ פנים, אך מה אעשה ואין בי כוח לרוץ כל־כך.

(מפי הרצל ברגר)

ודומים החידודים לענין הריצה אחרי האפנה ודניאל פרסקי מביא משמו של המטיף אהרן מאיר דרוגיטשין דרשה בגנות האפנה והמותרות שנאמר בה: "הנני הולך ברחוב, לטייל. מרחוק אני רואה אשה מיודעה. אשה הגונה מאד, בעלבתית, צדקנית נודעת. אני נחפז ומקדים לה שלום, שלום של ידידות. אך היא אינה מבטת בי. היא רצה וצרור בידה ומתוכו מזדקרות נוצות נאות של מגבעת־לוכסוס לגברות. אני מעכבה: גברת! על מה אין את מבטת בי? מה פשעי ומה חטאתי? “תמחול בטובה – השיבה לי – הלא יהודי פיקח אתה, בעל־דרשן, על מה לא תבין זאת? עלי לילך היום לשמחה. נו, קניתי לי מגבעת־לוכסוס יקרה, ויתקנאו בי אלהים ואדם. נו, הנני נחפזת מאד. על כרחי הנני נחפזת, כי ביתי רחוק מאד ועד שאגיע אליו⁹ עלולה המגבעת לצאת מכלל אָפנה” (באזני העם, הדואר, שנה ל‘, גל’ י"ג).

ס"ד

413     מעשה בחבורה, של סופרים יהודים, פליטי פולין שישבו בברית־המועצות וגילגלו בענין סיסמות הספרות שהיו מהלכות בה ועיקרון שבח הפאטריוטיות וגנות הקוסמופוליטיות. אמר מי שאמר:

– חוששני, כי הגנוּת מכוּונת כנגדנו, שאנו כאורחים פורחים בעולם.

העיר ישראל אשנדורף:

– אינם דומים נעים ונדים לרצונם לנעים ונדים לאנסם, שהראשונים הם – קוסמופוליטים והאחרונים הם – קוסמו־פליטים.

(מפי ישראל אשנדורף)

414     מעשה בחבורה, שדיברו על צרת־הדוויזים במדינת ישראל, שהיא עילה לכמה מחסורים ובכללם מחסור־נייר. אמר ישראל אשנדורף:

– צא וראה, קודם כל עיקר עמידתנו על גבי הנייר – לא היה לנו קרקע, עתה עיקר עמידתנו על גבי הקרקע – אין לנו נייר.

(כנ"ל)

ס"ה

415     מעשה במשה זייפ’רט, שסיפר על דרכו כסופר, אמר:

– כשבאתי בשנת 1886 לאמריקה הבאתי עמי רוב חלומות להעשיר את ספרותנו בשתי לשונותיה ביצירות של אמנות, וסופי נאלצתי לחבר רומנים כטעמו של הקהל. ביקשתי להרמיז את קוראי על ספרות ראויה לשמה, מה עשיתי? בכל רומן שלי היתה הגיבורה הראשית בעלת־השכלה והיתה דורשת וחוזרת ודורשת ממאהבה: הה, אני משתוקקת לסיפור של צ’חוב… לוּ השמעתני פרק מכתבי מנדלי מוכר ספרים… אנא, קרא באזני מיצירותיו של אמיל זולה… והמאהב, כדרכו של מאהב, מילא את משאלותיה לטובה… וכך נשבצו בתוך הרומנים שלי קטעים ממיטב הספרות שלנו ושל העמים.

(מפי משה שטרקמן)

ס"ו

416     מעשה בחבורה שדיברו על ליקוט הבדיחה היהודית ועל הקושי להביא קצתן בלשוננו וכדוגמה נזכר ענין מוריס וינצ’בסקי (בן־נץ) שדיבר על בני־אומנותו שנפטרו באבם ורובם ככולם מחמת חולי הלב. אמר: אנ’אמתער שרייבער שטארבט נישט פון קיין הארץ־פעלער נאָר פון אַ דרוּק־פעלער. אמר מי שאמר:

– אם אתה מתרגם את המימרה כדיוקה, כלומר: אין סופר אמיתי מת במחלת־לב אלא בשגיאת־דפוס – קיפחת את חידודה.

אמר משה שטארקמאן:

– ולדעתי, תרגומה הראוי כך: אין סופר אמיתי מת משבץ־הלב אלא משבש־הדפוס.

(כנ"ל)

השחוק במקורה של המימרה הוא במה שהמלה: פעלער פירושיה מרובים (חסרון, שגיאה, ליקוי, חוֹלי). האַרץ פעלער דיוק־תרגומו: חסרון שבלב, והוראתו: חוֹלי־לב; דרוק־פעלער דיוק־תרגומו: חסרון שבדפוס והוראתו: שגיאת דפוס. וראה קערת צימוקים הערה לסי' 275.

וא. ברוֹקר עשה חידודנו כענין של פיליטון בשם: שיבושי־דפוס והוא פותחו במעשה שקרא סיפור על עורך שרצח את הסדר בעתונו ולא די שהשופט פטרוֹ מכל עונש, אלא חבריו אמרו לו דברי־תהלה על המעשה הנועז ובכתב־התהלה נאמר: יזכור־נא הבחור־הזעצער כי המות אפשר שיקדים לבוא מידי דרוק־פעלער מאשר מידי האַרץ־פעלער. והוא מביא שם דוגמאות לשיבושי דפוס קשים: – תחת אשר יידפס: דער אמת האט מנצח געווען (= האמת ניצחה) נדפס: דער מת האט מנצח געווען (= המת ניצח); תחת אשר יידפס: זי טרוימט פון ליבע (= היא חולמת על אהבה) נדפס: זי טרוימט פון ליביע (היא חולמת על לוּב), תחת אשר יידפס: ער האָט זיך געשטעלט אין איר שוץ (= הוא העמיד עצמו להגנתה) נדפס: ער האָט זיך געשטעלט אין איר שמוץ (הוא העמיד עצמו בזוהמתה) וכיוצא באלה. (אידישע פּרעסע, ריו־די־ז’אנירו, ונעתק בקענעדער אָדלער, מונטריאל, כרך מ"ה, גל' 211).

ס"ז

417     מעשה במוריס רוזנפלד, ששילב בתוך אסופת שיריו שיר, שנדפס בחתימה של ראשי־תיבות שלו, אך לא היה שלו, בא המחבר, מ. ראסקין, וצעק:

– אם אין אתה מודיע, כי השיר הוא שלי ולא שלך, ארעיש את כל העתונים…

השיב לו מוריס רוזנפלד:

– תרעיש, תרעיש, שכן מי יאמין, כי עשיר נטל משל אביון?

(מפי ד"ר שלמה ביקל)

וא. אלמי מספר אותו ענין כמעשה בשיר, שנדפס בשמו של מוריס רוזנפלד ב“טאגבלאט”, בא למערכת המשורר האנגלי־יהודי פיליפ מ. ראסקין וטען כי השיר הוא שלו וחיזק טענתו בעתון ישן, שבו נדפס קודם השיר שהיה חתום בראשי תיבות שלו, שמו ר. מ. ברור היה, כי מוריס רוזנפלד כשדפדף באותו עתון מצא שיר בחתימה זו וסבר כי הוא שלו ופירסמו משמו. כשנכנס מוריס רוזנפלד למערכת סיפר לו העורך, גדליה בובליק, על דרך דיפלומטית את טענתו של ראסקין. רוזנפלד לא השיב, אלא נסוט לאחור ונעץ מבטו בראסקין, מדד אותו מראשו עד כף־רגלו, צחק ואמר במרירות: שמע נא שמע, יהודי קבצן מתימר, כי רוקפלר גנב אצלו מטבע בן חמשה סנטים! (“מאמענטן פ’ון א לעבן”, בואנוס איירס 1948, עמ' 216).

ואילו מ. אושרוביטש מביא אותו ענין כמעשה בפ. מ. ראסקין שבא למערכת “טאגבלאט” ובנופפו מקלו כדרכו שאל, אם הוא יכול לראות את מוריס רוזנפלד. חיכה הרבה עד בואו ובבואו הציג עצמו ברוב חשיבות לפניו ורוזנפלד כמנהגו פטרו באמירתו: מעודי לא שמעתי שם כזה. המשורר הצעיר, שלא ציפה לקבלת פנים כזאת, עשה לו לב ואמר בכעס עצור: “כן דבריך… את שמי לא שמעת מעודך, אבל ליטול שיר משלי ולפרסמו בשמך – כן עשית בכל־זאת ואינך מתבייש בכך”. רוזנפלד נדהם ומתוך המשך־השיחה נתחוור לו, כי הדין עם המשורר הצעיר – מוריס רוזנפלד פשפש בז’ורנאלים ומשמצא שיר בחתימה מ. ר. סבור היה כי הוא שלו ולפי שנראה לו רע עמד ותיקנו ואחר פירסמו ב“טאגבלאט”. רוזנפלד הודה בכך וביקש מעם ראסקין שלא יפרסם הענין ברבים, אך ראסקין איים, כי אדרבה יספר לכל, אמר לו רוזנפלד: שמע, אברך, בקולי וכבוש לשונך ואַל תספר מלה על כך, כי אם תהא מהלך ומתפאר בפני פלוני־אלמוני, כי מוריס רוזנפלד גנב ממך שיר, תהא דומה כבויאֵרי־טרמפ המתפאר בפני כל, כי רוקפלר גנב מתוך כיסו מטבע קטן. (פורוורטס, 7 ביולי 1951).

418     מעשה באגודת הסופרים האידיים על שם י. ל. פרץ, שערכה נשף ובאו אליו רוב סופרים, חוץ למוריס רוזנפלד. נשאל:

– מה ראית על כך?

השיב:

– ואילו אגודת הכליזמרים עורכת נשף, היה בא אליה הכנר הגדול ישה חפץ?

(מפי משה שטרקמן)

וא. אלמי מספר על כך לאמור: "אחרי נשף־הסופרים – שערכה האגודה החדשה של הסופרים האידיים בניו־יורק – אגודת הסופרים על שם י. ל. פרץ – שאלתי את רוזנפלד, על שום מה לא בא לנשף. “כיצד אני לנשף?” – הביט בי משתומם. “מה פירוש: כיצד? הרי אתה סופר יהודי!” הוא נסוט לאחור, הביט בי בלעג ופרץ בכעס עצור: “נו, וכשכליזמרים עורכים נשף, חייב מישה אַלמאַן לבוא אליהם” (“מאמענטן פון א לעבן”, בואינוס איירס, 1948, עמ' 215 – 216). וקודם סיפר ענין זה בספרו אחר כמשל לנמשל: “הנה החלוקה הזאת של ספרותנו למישה אֵלמאַנים ולכלי־זמרים פשוטים, היא הטראגידיה של יצירתנו” (“ליטערארישע נסיעות”, וורשה, 1931, עמ' 15).

419     מעשה במוריס רוזנפלד, שנחלק עם לואיס ע. מילר, עורך “די וואַהרהייט” ונתגלע ביניהם פולמוס־פומבי קשה. לימים נוסד ועד לחוג יובלו של רוזנפלד, בא אחד חבריו אצל מילר לאמור:

– מוריס רוזנפלד הוא משורר גדול, שאין מדקדקים עמו כחוט השערה, ושעל־כן עליך להצטרף לועד שלנו ולשכוח מה שכתב עליך בריתחת־הפולמוס.

השיב מילר:

– מה שהוא כתב עלי – כבר שכחתי; אבל מה אעשה ואיני יכול לשכוח מה שאני כתבתי עליו.

(כנ"ל)

ומ. אשרוביץ מספר אותו ענין כמעשה ביוסף ברונדס שעמד בראש ועד לטובת קרן מוריס רוזנפלד והוא בא לפני לואי מילר, עורך העתון “וואַרהייט”, לצרפו לועד, אף כי ידע כי הוא כועס על המשורר. מילר לא יכול היה לסרב, אך לא היה בו חשק רב להתמסר להקמת קרן לטובת רוזנפלד, אמר: נעשה פשרה, כל מה שישלחו לי בענין קרן־רוזנפלד אדפיס בעתוני, אבל אני עצמי לא אכתוב, כי איני יכול לכתוב עליו. פתח ברונדס להוכיח לו: לא מן הדין הוא שאתה שומר עברה ימים מרובים כל־כך, ביחוד לאיש כרוזנפלד, שודאי כבר שכח מה שאמר עליך ואיני מבין על שום מה אתה זוכרו. השיב מילר: טעות היא לך, מה שהוא אמר בכעסו עלי, שכחתי מכבר, אך איני יכול לשכוח מה אני אמרתי עליו. (נייע ווערטלאך און וויצן וועגן שרייבער, פורוורטס, גל. 19707)

ס"ח

420     א) מעשה בד"ר חיים ז’יטלובסקי שדיבר בויכוח פומבי עם מנהיגי תנועת העובדים היהודית, שהיו רובם ככולם קוסמופוליטים מתבוללים ולשם חיזוק דבריו הביא מדעותיהם של פילוסופים, אמר:

– וכבר אמר הפילוסוף שפינוזה…. וכבר אמר הפילוסוף קאנט… וכבר אמר הפילוסוף הגל…

יצא שאול יאנובסקי, עורך שבועונם של האנארכיסטים “פרייע ארבעטער שטימע” להשיב וביקש גם הוא לחזק דבריו בדעותיהם של פילוסופים, אמר:

– וכבר אמר הפילוסוף איציגשטיין… וכבר אמר הפילוסוף ברלמאן… וכבר אמר הפילוסוף שמרלברג…

כשבא חיים ז’יטלובסקי להשיב: פתח ואמר ליריבו:

– אודה לפניך כי לא שמעתי מימי על הפילוסופים שלך.

השיב לו יאנובסקי מניה וביה:

– ואף אני לא שמעתי מימי על הפילוסופים שלך.

(כנ"ל)

ב) מעשה במנדיל אלקין, שנזדמן עם מנחם מנדיל רוזנבאום בנען, ועוררו לסידור־ארכיונו בהוספת הערות מכוח זכרונו וזכרונותיו, אמר:

– וזכור כי שוב אין אנו צעירים ויפה זריזות…

נענה לו מנחם מנדיל רוזנבאום:

– מנדיל, אתה רואה זקני והוא לבן, אבל דע לך, כי אני צעיר ממנו.

(מפי מנדיל אלקין)

ס"ט

421     מעשה בחבורה, שדיברו על צביון (ד"ר ב. צ. הופמן), שלא הרפה משנאת־ציון שבו, והיה מטיפה ברוב שקידה מעל עמודי “פורברטס”. התחילו מדברים בו ברוב כעס וחרפות. אמר משה שטארקמאן:

– ולדעתי עלינו להיות חרדים לו כדרך החרד למוצג מוזיאלי – הרי הוא עתה אחרון הקראים.

(כנ"ל)

ע

422     מעשה במ. ח. עמישי (משה מייזלס) שישב על עבודתו במערכת “הדואר” בניו־יורק ועמד עליו טרדן וגלגל רוב דברים ולא הניח לו לעבוד. ראה משה שטארקמאן צערו, נזף באותו טרדן:

– מה אתה עומד פה כשפיפון עלי עורך…

(כנ"ל)

והוא שחוק בכתוב: כשפיפון עלי אורח.

423     מעשה בחיים גרינברג, שקצת חברי מפלגתו טענו כנגדו בועידתם, כי הוא מפרסם ב“דער אידישער קעמפער” מאמרים מרובים מדי על גאנדי, אף שהוא ממתנגדי הציונות. אמר לו משה שטארקמאן:

– שער לעצמך מה ביקורת היתה יורדת עליך, אילו מבקריך ידעו דברים כהויתם, כלומר כי לא גאנדי הוא המשפיע עליך, אלא אדרבה הוא מתנהג לפי מאמריך שאתה מפרסם ב “אידישער קעמפער”.

(כנ"ל)

424     מעשה במשה שטרקמאן, שטייל ברחובה של תל־אביב, וגבר צמאו, אמר לבן־לויתו:

– נכּנס לבית־קפה ונקיים הכתוב: ויחדיו נמתיקה סודה.

(כנ"ל)

ע"א

425     מעשה בשלמה ביקל, שבא לבקר בארצנו ונערכה מסיבה לקבלת־פניו, פתח דן פינס דבריו לאמור:

– ביקל נוטריקון ב’ני י’שראל ק’דושים ל’אלקים.

המברכים כללו בדבריהם משאלה, כי האורח ישתקע בארצנו ומ. דבוז’צקי סיים דבריו לאמור:

– ביקל נוטריקון ב’תוכנו י’שב ק’רוב ל’ישראל.

(מפי אלמוני)

426     מעשה בחבורה, שדיברו בענין היחסים שבין הלשון העברית, אמר שלמה ביקל:

– מן החובה ששתי הלשונות תהיינה לקנין לנו ובנו לנו וכבר המשיל מנדלי משל מדרך הטבע: הנשימה בשני הנחיריים.

נענה:

– דרך הטבע הם שני נחיריים, אבל אויר אחד.

(כנ"ל)

427     מעשה בשלמה ביקל, שדיבר על הסוציאליזם לאמתו, שפירושו מזיגה של שויון החברה וחופש־היחיד, כיסודות שאין להקדים את האחד או לאחר את האחד אלא חובה לקיימם כאחד, אמר:

– ממש כדרך שאמר אחד מבני עיר־גידולי, קולומיאה: קודם כל בריאות וקודם כל פרנסה – שניהם קודם כל.

(מפי ד"ר שלמה ביקל)

והוא ברוח מימרת הברכה הפשוטה בעם: גאָט זאָל געבן א צווילינג – געזונט און פרנסה (= השם יתן תאומים – בריאות ופרנסה) ובהיפוכו של דבר נעזר ח. נ. ביאליק הן בקו חמוּר: דען גאָט האָט דיר מיט מילדער האנט געשענקט א צווילינג:/ א שחיטה מיט א פרילינג (“אין שחיטה שטאָט”), כלומר: השם ביד נדיבה נתן לך תאומים: שחיטה ואביב, והן בקו קל: “עפיס איז די לופט מעוברת / און א פנים – מיט א צווילינג: / כאפט א פרעסטל – דוכט זיך, ווינטער, / בלאָזט א ווינטל – דוכט זיך, פרילינג” (“ערב פרילינג”) כלומר: אי־מה האויר מעוּבר / וכנראה בתאומים / אוחזת צינה – נדמה, חורף, נושבת רוח – נדמה, אביב. ונמשכו לדרך חריזה זו, ביחוד בקו החמוּר, גם משוררים אחרים. וראה, למשל, בּר גרין: "א גאלדענער פרילינג הונגער צו זאַט / אָן א דאַך צו אין א פאלאץ – / גליק און אומגליק איז א צווילינג" (“בלומען אונטער שניי”, ניו־יורק 1939, עמ' 38), כלומר: אביב־פז לשובע, בלא גג או בארמון, אושר ואסון הם תאומים.

ומושג התאומים כדרך ללכד ניגודים רישומו רב־פנים וראה, למשל, המובא משמו של ר' שלמה לייב מלנטשא: "צריך בודאי לב נשבר, אך צריך להיות שלם גם כן ושניהם יהיו יחדיו תואמים (ר' ישראל ברגר: עשר עטרות, עמ' 72, סי' ל"א).

428     מעשה בחבורה, שדיברו בענין עתידותיה של הלשון העברית ולשון האידיש ונמצאו מתנבאים לכאן ומתנבאים לכאן, אמר שלמה ביקל:

– דרכה של נבואה שהיא בת של המשאלה, וכשהמדובר בתהליכים, ראוי שלא לעשות דיונם על דרך משאלות, ושעל־כן הויכוחים האלה למותר, ויפה לכאן מאמרו של מאַרק טווין: הכל מדברים על מזג־האויר, אבל אין הם יכולים לשנותו.

(כנ"ל)

429     מעשה בשלמה ביקל, שנזדמן עם קומוניסטן ונתגלגל הדיבור על ארנסט בוין. אמר הקומוניסטן:

– ודאי גם אתה שונאו, אבל שנאתך תלויה בדבר.

השיב לו שלמה ביקל:

– אמת, שנאתי תלויה בדבר, ושנאתך תלויה בדבר אחר.

(כנ"ל)

ע"ב

430     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכה של העתונות היהודית, שעברה בשתיקה על חג־השבעים של שלום אַש. אמר בּריש וויינשטיין:

– מה הוא נהפך, אף היחס אליו נהפך. – קודם היה: אַש ועתה שאַ!

(מפי בריש וויינשטיין)

שאַ = הס, וראה קערת צימוקים סי' 455 וההערה לו. ולענין השחוק בשמו של שלום אַש ראה זכרונות בן־עירו, משה עובד, הכותב: "על גשר־שלום, בן עשרים שנה, גשר־שלום, שנמשך למן מלחמת־העולם הראשונה עד מלחמת־העולם השניה – נפגשתי הרבה עם שלום אַש". וכדרך השחוק בשמו כן דרך שחוק בשם משפחתו וראה ה(רכבי) צבי הכותב בענין שלום אַש ברשימת־פולמוס ומסיימה: “אותו אַש.– אותו איש” – (“הצופה”, גל. 4107).

וכמובן שלא חסר השחוק: אַש (שם משפחתו של הסופר) – אַש (= אפר) וראה שלמה א. פלדמאן הכותב על ספרו של חיים ליברמן על שלום אַש והנצרות: "און ער מאכט פון שלום אַשן – – און זיינע ביכער אַש און בלאָטע", כלומר הוא עושה את אַש וספריו אפר ואשפה (דער אידישער זשורנאל, טורונטו, גל. 13666). וי. י. סיגל פירסם מאמר בענין שלום אַש ושמו: מגילת האַש

ע"ג

431     מעשה בחבורה, שדיברו על חנא מודז’יביצקי, דרכו וחידודיו. אמר מי שאמר:

– כשאני שומע כמה מפליגים לדבר בו, דומה עלי כי ארצות־הברית אין בהן אלא חנא וחנא וחנא.

הוסיף משה גרוס־צימרמן:

– ולא עוד אלא עצם ארצות־הברית סופן כינוי מפורש: חנאייטט סטייטס אוֹף אמריקה.

( מפי ד"ר גבריאל רוזנראוך )

ע"ד

432     מעשה בארבעה עתונאים יהודים שישבו, בימי יוני 1936, במערכת של עתון אידי בניו־יורק ונתקבלה הודעת הסוכנות הטלגרפית ובה ידיעה על התנפלות כנופיה ערבית בסביבת עכו. קרא ראובן ואמר:

– צרות חדשות בעכו!

ולפי שהגה את התיבה עכו עי“ן צרויה, כ”ף רפויה וא"ו שרוקה, נטל שמעון לידיעה, עיין בה ואמר:

– והרי שם העיר עכו!

ולפי שהגה את התיבה עכו עי“ן קמוצה, כ”ף רפויה וא"ו שרוקה, נטל לוי לידיעה, עיין בה ואמר:

– כד הוינא טליא שנינו בחדר פרק המביא גט והיתה פלוגתה לענין גבולות ארץ־ישראל ולימדנו המלמד להגות את שם העיר עכו!

ולפי שהגה את התיבה כתיקונה, היינו עי“ן פתוחה, כ”ף דגושה וּוא"ו חלומה, נטל יהודה לידיעה, עיין בה ואמר:

– שלשתכם, במחילת כבודכם, טועים, שכן אני שכתבתי אוטופיה על ארץ־ישראל קניתי לי בקיאות בגיאוגרפיה שלה ושעל־כן אני אומר לכם, כי שמה והגייתה לא כדברי שלשתכם, אלא אַקר.

(מפי משה שטרקמאן)

וראה מאטס דייטש הכותב: “אחדיסטיש ניט פונ’ם וואָרט עכאָ, אפּקלאנג, כאטש סע איז א גוטע אסאָציאציע נאָר פון אחד” (קאליפארניער יידיש לעבן, שנה א', גל. 1) כלומר: אחדיסטיש (= אחדאי) לא מלשון אֵכוֹ (= הד), בת־קול, אף כי זו אסוציאציה טובה, אלא מלשון אחד.

ע"ה

433     מעשה בב. קלצקין, המו"ל של ספרי אידיש, שהיה נוהג לילה־לילה, לפני השינה, לבדוק את מחסני ספריו הגדולים ולבחון, אם המנעולים נעולים יפה־יפה. נשאל:

– מה לך מקפיד כל כך? מי בימינו חביבים עליו ספרים, שיטריח עצמו באפלת־לילה לגנוב מהם?

השיב:

– אי לזאת איני חושש, אלא אפשר ומו"ל אחר של ספרי אידיש, שגם מחסניו גדושים והם כאבן שאין לה הופך, יבוא בלילה ויוסיף ספריו לספרי, ואנה אני בא?

(מפי מרדכי ניומן)

וראה ב. טור המביא מעשה זה (“אונזער וואָרט”, פאריס, גל. 1284).

ע"ו

434     מעשה בחולה־כתיבה, שהיה מתפאר בחיבורים גדולים שצצו במוחו. נשאל:

– ועל שום מה אין אתה מעלם על הכתב?

השיב:

– משנתמלא העולם חוטפנים אין סופר הגון יכול לכתוב.

נשאל:

– דהיינו?

השיב:

– דהיינו, שהיה לי נושא נפלא: העיירה – באו אַש וּוייסנברג וחטפו אותו, או היה לי נושא נפלא אחר: יערות פולין – בא אופאטושו וחטף אותו…

(מפי מנדל זינגר)

ע"ז

435     מעשה בחבורה, שדיברו על ספרו של סטיפאן צווייג “עולם של אתמול” והבליטו עד מה גילה עצמו דבק בנוחיות־החיים ומנעמיהם, אמר מי שאמר:

– בעצם, כל השקפתו ניתנת לניסוח קצר ביותר: הקוסמוס כדמות שניצל וינאי.

(מפי אלמוני)

436     מעשה בחבורה של סופרים ועתונאים בווארשה, שדיברו בענין אדווארד רידז־שמיגלי, ראש צבא פולין, אמר מי שאמר:

– שבחו ניכר מתוך שתקנותו.

אמר יוסף רוט, שהיה באותו מעמד:

– כסבור אתה מגירה סגורה היא תמיד מלאה, אפשר ותהא גם ריקה.

(מפי משה ינון)

א

437     מעשה בצייר צוילינג שאשתו, שהיתה נוצריה, אפתה בימי המלחמה לפני חג־הפסחא של הנוצרים חלה כדרך שהיא מתוקנת לכבוד החג הזה, וכשהגישתה לשולחן אמרה:

– ודע, כי זו פסחא מיוחדת במינה.

תמה:

– במה אפשר לה לחלה בימי המלחמה שתהא מיוחדת – סולת אַין, שמנים אַין, תבלים ראויים אַין.

השיבה:

– עשיתיה קמח מצות.

(מפי ברוך שוחטמן)

438     מעשה בלודויג שוורין, שישב במסיבה בלונדון ונמצא שם מי שביקש לבדח דעת המסובים, סיפר:

– מאקדונאַלד ביקש להשיג כתב־יד עתיק והוא ספר־כתבי־הקודש בתרגום יווני שנשמר ברוסיה, הציע להם לרוסים תמורתו את עצמות קארל מארכס ולא נענו לו, הציע להם מאה אלף ליטראות, נענו לו.

אמר לודויג שוורין:

– נראה כי הקאפיטאל חשוב להם ממחברו.

(מפי לודויג שוורין)

439     מעשה בלודויג שוורין, שישב בזכרון יעקב וצייר נופה וחייה, וביותר צייר חמורים. היתה שם גברת אחת והתפעלה מציוריו, וכשנפטרה ממנו, אמרה:

– מעתה, ככל שאראה חמור, יעלה זכרך לפני.

ראתה אותו תמה, הוסיפה:

– הריני מתכוונת לשבח.

(מפי אלמוני)

440     מעשה בלאה גולדברג, שסיפרה בענין תרגומה לספרו של טולסטוי “מלחמה ושלום”, נאנחה ואמרה:

– אבל העבודה נמשכה הרבה…

ניחמה לודויג שוורין:

– אַל תשכחי, כי לפניך ענין מלחמה ושלום, ואפילו פרידריך הגדול צריך היה, לשם מלחמת שבע השנים, שמיטה שלימה.

(מפי לודויג שוורין)

441     מעשה בלודויג שוורין, שהביא תמונתו מתנה לגברת אחת, אמרה:

– אבל הגדלת חסדך יותר מדי.

אמר לה:

– הגדלתי יתר מדי? טלי מספריים ותחתכי לך חתיכה כחפצך.

(כנ"ל)

442     מעשה בחבורה של ציירים, שדיברו באחד מחבריהם, שהשתכר במכירת תמונותיו סכומים מופלגים, אמר לודויג שוורין:

– ההוא יכול להרשות לעצמו דבר זה, שכן העולם אומרים, כי הממון מקלקל את האופי, והוא אין לו ובו מבחינה זו מה לקלקל.

(כנ"ל)

443     מעשה בקאריקאטוריסטן אריה נבון, שהאשים את חברו־לאומנות יוסף בס, כי עשה שימוש בקצת דיוקנאות שלו, ונתגלע בזה פולמוס ברבים, אלה מחייבים ואלה מזכים, אמר אריה אלוויל:

– ראשית, אם עיקר טענתו של המאשים היא, שהנאשם התבונן בציורים שלו ועשה כמתכונתם, הרי שאלה היא, כיצד הוא עצמו עושה קאריקאטורות של צ’רצ’יל ושל רוזוולט, הרי לא ראם בעיניו ולא ציירם, אלא ראה לא בלבד צילומים אלא גם קאריקאטורות שלהם ועשה כמתכונתם; ושנית, אין כעסו והפומבי לו מוניטין נאה, שכן רוטשילד חזקה עליו שלא יצא לשוק ולא יצעק: סחבו ממני חמשה גפרורים!

(מפי אריה אלוויל)

ב

444     מעשה בשיירת יהודים, שנסעו בימות־השלגים ונתקעו, מחמת הפשרתם, בקהילת קריאוליאני, ובכללם אברך, שהיה מסלסל בקולו. כשהגיעה שעת־מנחה, אמרו אנשי־הקהילה, לאותו אברך:

– אפשר אתה עובר לפני התיבה.

נענה להם והוטבה התפילה בעיניהם וביקשו ממנו, כי יעבור לפני התיבה בליל־שבת. נענה להם ונהנו הרבה מתפילתו וביקשו ממנו, שיעבור לפני התיבה גם בשבת. נענה להם והתפעלו מתפילתו ואמרו לו:

– אברך, עלה לפנינו במוסכם, כי תשתקע במקומנו ותהיה לנו שליח־ציבור ונָקבה לנו שכרך.

שאל האברך:

– וכמה אתם מוכנים ליתן?

השיבו:

– כל חתונה – ששה רובלים; כל ברית־מילה – חמשה רובלים; כל פטירה – ארבעה רובלים; כל בר־מצוה – שלושה רובלים.

אמר להם:

– תמתינו לי בחסדכם אילו ימים.

המתינו לו, וכשבאו לפניו, ביקש אַרכה על ארכתו. כשראה, כי הפשרת־השלגים שוב אינה משבשת הדרכים, אמר לאנשי הקהילה:

– רבותי, אפילו כל אנשי קהילתכם נולדים ונימולים ומגיעים לבר־מצוה ומתים ביום אחד, הרי אין כל אותה הכנסה מגיעה להכנסתי באודיסה.

שאלו:

– מה ענין אודיסה לכאן?

השיב:

– אני הנני פּיני מינקובסקי, חזנה של אודיסה.

(מפי דוד לייב גאנובסקי)

445     מעשה בראובן ושמעון, שניהם קומפוזיטורים, שטיילו ברחובה של תל־אביב ושמעו מנגינה חדשה, הפורצת מחלון אחד הבתים. שאל ראובן את שמעון:

– שלך היא?

השיב שמעון:

– עדיין לא.

(מפי יעקב טימן)

ג

446     א) מעשה במשה הלוי, שפתח את תערוכת־התיאטרון ואמר בכלל־דבריו, כי מעמד־הר־סיני היה כהצגה תיאטרלית גראנדיוזית. שאל מי ששאל:

– האם יהירוּת היתה בו וכיוון לומר, כי הקדוש־ברוך־הוא הוא לא יותר מבמאי?

השיב מי שהשיב:

– אדרבה, עניוות היתה בו וכיוון לומר, כי הקדוש־ברוך־הוא לא פחות מבמאי.

(מפי אלמוני)

ב) מעשה בפאלק הלפרן, שהתרעם על דרכם של המבקרים המגנים את המחזה ומשבחים את המשחק. שאל:

– אפשר מחזה – כקליפת־השום ומשחקו – אלמוגים ומרגליות?

השיב המשיב כדרך שאלה:

– ולא שמעת חזן מסלסל ניגון נפלא והטכסט הוא אץ קוצץ בן קוצץ קצוצי לקצץ?

(כנ"ל)

447     מעשה בדוד ורדי, שהיה בא למחנות־הצבא והיה מבחין בין ביקור לביקור בשינויים שחלו, ביחוד בדרגות־הקצינים. אמר:

– עתה אני רואה כיצד מקוימים דברי הנביא: סַמָל לך – קצין תהיה לנו.

(מפי דוד ורדי)

והוא כדרך הכתוב: שמלה לך, קצין תהיה לנו…

448     מעשה בבוריס טומאשבסקי, שהעלה בתיאטרונו מחזותיהם של מחברים שונים, ונהג כדרך שאר התיאטראות היהודים, כי לאחר כל הצגת־בכורה היה מעלה על הבימה את המחבר ומציגו לפני קהל־הצופים, והללו מוחאים לו כפיים. פעם אחת העלה מחזה ממחזות־שקספיר ואחרי ההצגה, כשראו הקהל, שאין המחבר עולה על הבימה, התחילו דורשים במפגיע:

– מיסטר שקספיר, מיסטר שקספיר!

הבין טומאשבסקי, כי אם יצא ויסביר להם, כי המחבר נפטר לפני דורות הרבה, או שיהיו נעלבים שנתפסו בבורותם או שלא יאמינו בדבריו, בין כך ובין כך יהיו כועסים עליו. יצא מבין הקלעים והכריז:

– קהל נכבד, לפני ההצגה קיבל מיסטר שקספיר טלגראמה משיקאגו, כי חותנתו מתה שם מיתה חטופה והיה אנוס ליסע שם לחלוֹק לה את הכבוד האחרון.

(מפי משה שטרקמאן)

449     מעשה באברהם מורבסקי, שנכנס למסעדתו של וולפקה אוסיאן, היא מסעדת האמנים היהודים בוילנה, ואמר:

– וולפקה, זרוק לי אווזונת צלויה – אני צריך גהיקה.

(מפי עזרא להד משמו של משה, בנו של וולפקה אוסיאן)

450     מעשה באברהם מורבסקי, שדיבר על החובבים, שניסו להציג בעיירותיהם את “הדיבוק”, לאחר הצלחת הצגתו על־ידי הלהקה הוילנאית. אמר:

– צאו וראו, כמה אותם חובבנים מנסים לשחק את הרבי ממירופול כמוני, ולא עלתה להם לחקות אלא קולי הצרוד בלבד.

(כנ"ל)

451     מעשה בחבורה של סופרים ואמנים יהודים, שנתכנסו למסיבה במסעדתו של וולפקה אוסיאן בוילנה, ונדרשו אחד אחד לחבר פזמון על אתר. עמד אברהם מורבסקי, על רגליו וחיבר נוסח מצבה לעצמו:

– דאָ ליגט באגראָבן מאָרעווסקי־מנקר / געלעבט ווי א באָהיימע, געשארבן א קא – – (פה נטמן מורבסקי־מנקר / חי כבהמה, מת כצוֹאָתן).

מנקר הוא שם משפחתו של מורבסקי; באָהיימע – הוא שחוק־מלים כפול הוראה:

1) איש הבוהימה; 2) בהמה, כלומר שוטה. באותה מסיבה נאמרו גם חרוזי־על־אתר אחרים ואחד, של בר הורוויץ כתשובה למורבסקי: גאָט שיקט צו דעם טרינקער דאס ביר / און דעם קא – – דאס פאפיר (= השם שולח לשתיין את הבירה ולצוֹאתן את הנייר). וחריזה זו עשויה על פי הפתגם האידי: גאָט באשערט דעם טרינקער זיין וויין און דעם שפינער זיין פלאקס (= השם מזמן לשתיין את היין שלו ולטווה את הפשתן שלו).

452     מעשה באברהם מורבסקי, שצעיר אחד היה מעמעם את דעתו לאמור:

– ספחני ללהקה הוילנאית.

ראה, שאינו יכול להיפטר ממנו, אמר לו:

– מן הדין שאבחון, אם יש בך כשרון של שחקן. אנא, טול כסא, עלה ועמוד עליו וקרא מלוא־כוחך: מי אני?

עשה הצעיר כדברי השחקן, צעק מלוא גרונו:

– מי אני

אמר לו השחקן:

– הגבּר קולך.

– הגבּיר את קולו וקרא באחרית־כוחו:

– מי אני?

השיב לו השחקן:

– כלונס גדול!

ודיוקה של התשובה: א גרויסער דראָנג (= כלונס גדול) ופירושה שוטה גדול, ובלשון השחקנים שחקן שאין בו מסגולת אמנות וכשרונה. וראה, בר י. רוזן המספר מעשה בארנולד, מעסקני התיאטרון היהודי בוורשה ויעקל’ה דאנציגר, האימפרסאריו. הראשון ידיו נתונות בכיסיו, פסיעותיו מתונות אך גדולות והאחרון מדבר אליו. פתאום הוא רוקק על כתפו, מוחה בה את שערות־ראשו ונשמעת מלה רמה ופסוקה; דראָנג (כלונס)… באותה המלה האחת נחתך דינו של אחד השחקנים, שבו דיברו מסתמא (טלאָמאצקע 13, בואנוס איירס, 1950, עמ' 46).

453     א) מעשה באמיל פארקאש, שסיפר לו לפריץ גרינבאום, השחקן הנודע:

– תיאטרון אפּוֹלוֹ זכה בחזיון נפלה – אשה צעירה ונאה רוכבת, כולה ערומה, על סוס צחור.

מיד קרא פריץ גרינבאום למלצר:

– בבקשה, רצוני לשלם!

שאל אמיל פארקאש:

– ומה החפזון?

השיב פריץ גרינבאום:

– זה שלוש שנים שלא ראיתי סוס צחור!

(מפי ד"ר קארל רוזנפלד)

ב) מעשה בברית מילה בוינה, שאשה אחת נטלה את הערלה, שהיא סגולה להריון קל וכדומה. היו שם שהתרעמו על אותה אמונה תפלה:

– כמה הבל, כמה הבל!

פריץ גרינבאום. שהיה גם הוא באותו מעמד, לימד סנגוריה, לאמור:

– נראה, ששכחתם את הפתגם הנאה: ווער דאָס קליינע ניכט עהרט, איזט דאָס גראָסע ניכט ווערט (מי שאינו מכבד את הקטן, אינו ראוי לגדול).

(מפי יוסף פאלק)

החידוד בולט יותר בגרמנית מתוך השימוש בניאוטרום (דאַס קליינע, דאַס גראָסע).

454    מעשה בלהקה של חובבים שהציגו את “בר־כוכבא” לאברהם גולדפאדן כניסוחם, ובה תמונה, שהעבד נכנס לחדר ואומר לגבירה:

– אהה, גברתי, הגבור הנעלה בר־כוכבא מבקש רשות ליכנס.

ההיא, ששכחה כדי רגע תפקידה, נתבלבלה ואמרה:

– פּאַזשאָלאָסטי, פ’ארוואָס ניט?

(מפי משה פלמון)

ותרגומו: בבקשה, על שום מה לא?

א

455     מעשה בר' אלעזר בלוך, ראש קהלת ברודי (בנו של ר' משה בלוך, ראש סימינר הרבנים בבודפשט) שבאו לברכו במלאת לו שבעים שנה, בירכו והוסיפו:

– עד מאה ועשרים שנה.

הודה למברכיו והעיר:

– ודאי, יפה דוגמת משה רבנו, אבל לפי שאנו מחויבים בעניוות, ראוי שנסתפק בדוגמה של פחות ממנו, כגון מתושלח.

(מפי ר' אריה זיגלבוים)

ונודע מעשה מנדלי, שבאו לברכו ליובל־השמונים ובירכו אותו שיזכה עד מאה ועשרים שנה, נתכעס ואמר: אַל תהא חותך חיים. ואעיר כי הרב ד“ר יוסף שמואל בלוך מביא בזכרונותיו (תרגום ש. שלום תרצ"ב) מעשה בראש העיריה בוינה, האנטישמי הנודע ד”ר לואֵגר, שנזדמן פעם אחת עם הרב הזקן ר' אברהם (אדולף) שמידל. שיחתם היתה דרך ידידות ולואֵגר אמר: איני רוצה, רב נכבד, לברכך, שתאריך ימים עד מאה שנים, שנזכרתי באימרה של האפיפיור ליאו הי"ג. כשמלאו לו תשעים שנה, באה גם נזירה אחת לברכו. אמרה: ייטיב עמך האלהים בחסדיו הרבים ויקיים אותך בחיים עד שנתך המאה. חייך האפיפיור ואמר לה: תבורכי על ברכתך, אלא מן הראוי שלא להציב גבולות לחסדי־האלהים.

ב

456     א) מעשה בד"ר א. רופין, שבא לארצנו והקים מטעם ההסתדרות הציונית, את משרדו ביפו, והעסיק בו ארבעה פקידים. לימים באה ועדה לחקור את עבודתו של המשרד, שאלה:

– וכמה פקידים עובדים בו?

השיב ד"ר רופין:

– שלושה.

תמהו חברי הועדה:

– והרי בפנקסנו רשומים ארבעה.

השיב:

– הרביעי שרוי תמיד בבית־הכבוד.

(מפי אשר ברש)

ומכסימיליאן בלוכרט מספר מעשה בפקיד פרוסי גבוה שהלך לרגל עניני משרדו ברחוב ופתאום בא עליו כורח־כניסה לבית־הכבוד שברשות־הרבים. “בדרך כלל לא היה נוהג לעשות כך, שכן פעולות גופניות כאלה היה תמיד מסדר בשעות עבודתו במשרד. שעל כן יכול היה ביתר אינטנסיביות להקדיש עצמו בזמנו הפנוי לעסקי מפחתו” (לאַכן אונד שמונצעלן, בואנוס איירס, 1946, עמ' 32)

ב) מעשה בחבורה, שדיברו על הירידה של האדם בדור אחרון, נאנח ד"ר ארתור רופין ואמר:

– הה, לוּ ניתן לצאת מן האנושיות?

נשאל:

– ואילו ניתן לצאת ממנה, מה היית מבקש להיות?

השיב:

– פרח!

(מפי ד"ר נתן רוטנשטרייך)

457     מעשה באוֹטוֹ ורבורג, שביקש לבוא לאסיפה שנתכנסה בתל־אביב, והסדרן שעמד בפתח ולא ידע כי לפניו הבוטניקן המפורסם שהיה נשיא ההסתדרות הציונית, חסם את הכניסה בפניו. עמד שם אדם אחד, לחש על אזנו של הסדרן לאמור:

– תן לו להיכנס, כנראה אדם חשוב הוא, שכן ראיתיו כמה פעמים יוצא ונכנס אצל יצחק וילקנסקי.

(מפי ג. קרסל משמו של ד"ר יצחק מן)

458     מעשה באדולף ביהם, שסיפר על דרכה של ההתישבות בארצנו, דיבר על מנגנונם של המוסדות ופגמיהם ודיבר בשמחה על הישגיהם של המתישבים ורוחם, אמר:

– בטלנות כזאת ומבצעים כאלה, באמת ארץ הפלאות.

(מפי אברהם פרנס)

459     מעשה בארתור האנטקה, שבא לטרנוב ונאם בה באסיפת־עם לטובת הציונות, היה שם קארל סובלסון, מצעירי הסוציאליסטים שבעיר (לימים נודע בשם קארל ראדק והיה מראשי הקומוניסטים ועורך ה“פראוודא” במוסקבה) והפריע לנואם בקריאות־ביניים שונות. שאל הנואם:

– מה, בעצם, רוצה האדון הצעיר הזה, האם הוא כבר בר־מצוה?

(מפי דניאל לייבל)

וראה מאיר קייזר, המביא מעשה באדם, שנכנס ביום חמישי בשבוע לבית־הכנסת לומר קדיש ולא הניח תפילין. בשעת קריאת־התורה כיבדוֹ השמש בעליה, שאל הרב: אין יהודים זקנים שאתה נותן עליה לתינוק? תמה השמש: האם תינוק הוא זה? השיב הרב: הרי ראיתי שאינו מניח עדיין תפילין (טאג, גל. 13357).

ג

460     מעשה בר' חיים נייגר, שדיבר בשבחה של הציונות הכללית ובגנותם של פלגיה וסיעותיה. אמר:

– משל למה הדבר דומה, סוחרי עירנו, טרנוב, יוצאים למסחריהם בוינה, – הרי נסיעתם ברכבת באותה מסילה עצמה, אף שכל אחד עסקוֹ בוינה שונה משל חברו. ואמנם, הם נוסעים יחד, ואך בבואם לוינה, הם מתפזרים, איש איש לפי עניניו ולעניניו. אף אנו כל זמן שאנו בדרך לארצנו נסיעתנו משותפת, ואך בהיותנו שם – ילך אחד אחד למפלגתו.

(מפי ד"ר ישעיהו פגי)

וראה יהודה יערי, המספר על שתי כיתות, שהיו בעיירה, אחת של ציונים ואחת של סוציאליסטים, והיו שתיהן מתנגחות זו בזו, ואלו אחד מהם “יושב בתוכם ושוחק בקול רם. פעמים כשהם נטפלים אליו ודורשים ממנו שיחווה דעתו על שאלה קשה העומדת ברומו של עולמם המדומה, הוא אומר: “וכי מה חשיבות יש לזה עכשיו? לכשנבוא לארץ־ישראל ניתן את דעתנו על שאלה זו ועל שאלות הרבה כיוצא בזו”. על־כן התלוצצו עליו סוציאליסטים שבחבורה וקראו שמו “סוציאליסט אם ירצה השם”, כלומר אם ירצה השם לכשיבוא לארץ־ישראל יהיה סוציאליסט ויתן דעתו על תיקון העולם…”. (“שורש עלי מים”, עמ' 198).

461     מעשה בר' חיים נייגר, שישב בראש הועד, שנמצאו בו שלוחי כל מפלגות הציונים שבעירו, פנה אליו שלוח “המזרחי” ושאל:

– ר' חיים, הרי אתה ירא שמים ושומר־מצוות ובן־תורה, על שום מה לא תצטרף לסיעת “המזרחי”?

החליק ר' חיים זקנו הרחב והארוך והשיב:

– אם יכולני להיות אדוק, למה לי להיראות אדוק?

(כנ"ל)

462     מעשה בר' חיים נייגר, מעסקני הציונים בטרנוב, שאמרו לו דרך תוכחה:

– בדיונים שבינינו, הציונים, לבין ה“בונד”, אתה מוותר להם ויתורים גדולים מדי.

השיב:

– מעשה באדם שנולדה לו בת אדומה, אמר בלבו: אוי ואבוי לי, הרי בת אדומה אין עליה קופצים. מה עשה, צבר ממון הרבה, וכשהגיעה בתו לפרקה נתן לה נדוניה גדולה.

(כנ"ל)

בונד, קיצור של “אלגעמיינער יידישער ארבעטער בונד” (ברית פועלים יהודית כללית) – כינוי המפלגה הסוציאליסטית היהודית בפולין ורוסיה (מעיקרי סימניה: אינטרנאציונאליזם, לאומיות אידישיסטית, אנטי־ציונות). לענין בת אדומה המימרה, שהיא כדרך פתגם: א רויטע מויד איז א באָוול (נערה אדומה זילותא).

463     מעשה בר' חיים נייגר, מעסקני הציונים בטרנוב, שנתבקש לסייע באיסוף דמי קמחא דפסחא ולא יכול להענות, שהיה עסוק באיסוף לקרן ציונית. שאלו לו:

– מהיכן לך כי אותה קרן עדיפה?

השיב:

– מה בין יהודי שאין לו במה יכין צרכי פסח ויהודי שאין לו במה ישיא בתו? ראשון – פסחו בא ועובר, ואחרון – בתו נשארת יושבת.

(כנ"ל)

בלייבט זיצען = נשארת יושבת, הגדרה לבתולה המזקינה בבתוליה.

464     מעשה בר' חיים נייגר, מעסקני־הציונים בטרנוב, שחבריו קטרגו עליו לאמור:

– אתה מוותר להם לצעירים יתר על המידה, ואם תוסיף לעשות כן, סופם רוב בבחירות לקונגרס־ הציונים.

ביקש להרמיזם, כי דרך־הטבע הוא, שאל:

– איהר קענט דאָך יעקלה פ’ערלעגער, (כלומר הרי אתם מכירים את ר' יעקלה המחזיק חנות הטבק ובולי־הדואר)?

לפי שהכל הכירו אותו יהודי, שהיה מפורסם בזקנו הרחב והארוך המגיע עד אבנטו, אמרו:

– הן.

אמר:

– יעקלה פ’ערלעגער שפראָצט א באָרד (= יעקלה בעל חנות הטבק מבצבץ לו זקן)!

(כנ"ל)

465     מעשה בר' חיים נייגר שבא לפני ר' אבא’לי שנור, רבה של טרנוב, ואמר לו דברים קשים על שהוא מתחבר אל המתבוללים, אמר:

– ובעצם אני כובש לשוני, שכן חייב אני דרך ארץ בפני כסאו…

קם הרב והשיב בדברי־כעס, אמר ר' חיים:

– עתה שכבודו עמד מכסאו, שוב איני חייב בדרך ארץ כלל.

(מפי בני ד"ר דוד נייגר)

ד

466     מעשה בד"ר שורץ, מותיקי ציוני ליטא, שהלך ביום חמסין ברחובה של תל־אביב, נשאל:

– מה שלומך?

השיב:

– הכל כסדרו.

חזר ונשאל:

– והרי רק תמול־שלשום היית שרוי במיטה מחמת חולשה וחולי.

השיב:

– כלל גדול הוא: צעיר – מזקין, וזקן – נחלש, ונחלש – חולה, והנה בדקתי בי ומצאתי בי אותו כלל מקוים כדיוקו, ושעל כן אמרתי: הכל כסדרו.

(מפי יעקב צדקוני)

ה

467     מעשה ביוסף אהרונוביץ, שדיבר על עניני באנק, אמר:

– השטר נפרע בשלושה דרכים: בכסף, בשטר ובביאה – בכסף שהחייב משלמו; בשטר שהוא מחליפו בשטר אחר; בביאה שהוא בא וחוזר ובא ומעמעם ברוב דיבוריו את הדעת, עד שאין ברירה אלא לדחות שעת־פרעונו.

(מפי יהושע מנוח)

והוא על דרך: האשה נקנית בשלוש דרכים וכו'.

468     מעשה בכינוס מכינוסי ההסתדרות הציונית, שדיוניו נמשכו עד לאחר חצות הלילה והיו הדברים יגעים. עמד מאיר גרוסמן והציע הצעה של פשרה שנתקבלה על דעת הכל. אמר היושב־ראש, יוסף שפרינצק:

– יש הקונה עולמו בשעה אחת בלילה.

(מפי יצחק יערי)

469     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכו של מרדכי נמיר בפולמוס־דברים, המצוינת בחריפות יתירה. אמר יוסף שפרינצק:

– לשונו חדה כל כך, שהוא יכול להתגלח בה.

(מפי עמנואל הרוסי)

470     מעשה בכינוס שהיו בו מאנשי הסוכנות היהודית, הקונגרס היהודי העולמי וכדומה, ונתכנס ביום־שרב במלון סן־רימו בתל־אביב, אמר מי שאמר:

– שרב שכזה ומאוורר אין?

השיב יוסף שפרינצק:

– תנוח דעתך, עוד מעט ויבוא זלמן רובשוב (שזר) ויפתח בנאומו כדרכו בתנופה ויהא לכם מאוורר.

(מפי יעקב ניצני)

471     מעשה בזלמן שזר (רובשוב), שהלך לאמריקה וסבב בעריה והקהיל קהילות גדולות ופעם אחת נסע ברכבת ובשעת נסיעתו הרגיש כי כרטיס־הנסיעה שלו אבד. חשו קצת נוסעים, שהכירו אותו, במבוכתו, אמרו:

– או שהממונה מאמין לך שהיה לך כרטיס או שאתה קונה אחר תחתיו והכל יבוא על מקומו בשלום.

אמר:

– כן, כן, אבל הכרטיס נדפס עליו שם העיר, שאני נוסע אליה, ועתה שאבד, מהיכן אדע להיכן עלי ליסע?

(מפי אברהם לוין)

והיא בדיחה שנתלתה באנשים שונים ובאה להבליט מידת־פיזורם, וראה יהושע זינגר, המביא מעשה ברב ולמדן היושב בטוֹרוֹנטוֹ והוא יוצא כל שבוע לשבות בעיר שדה אחרת ודורש בה ברבים, ופעם אחת ישב ברכבת, שרוי בהרהורי תלמודו, ונדרש להראות כרטיסו. התחיל מבקשו ולא נמצא לו. המבקר שהכירו אמר לו: אולרייט, ראבי, הריני מאמין לך, שהיה לך כרטיס, ולא רימית את חברת־הרכבת. השיב הרב: אין זה אולרייט, מן המוכרח שאמצא את כרטיסי, כי עלי לדעת להיכן אני נוסע (פ’ון אונזער וועלטל, דער אידישער זשורנאל, טורונטו, גל. 13614).

472     מעשה באברהם הרצפלד, שיצא לגולה להזעיק קהל־היהודים למעשי־התישבות, עמד על הבימה ודיבר ברוב רגש, כדרכו, ונלהבו לו שומעיו. היה שם זקן אחד, נשאל:

– מה תאמר לדבריו של הארצפעלד?

השיב כדרך תמיהה:

– האַרץ פעלט? געלד פעלט! (לב חסר? ממון חסר!).

(מפי יהודה יערי)

האַרץ = לב, פעלד = שדה, פעלט = חסר. וראה יצחק גוטוויין, המספר על ביקורו של אברהם הארצפלד בדז’יקוב, שהעסקן שבה בירכוֹ לאמור: אברהמלע הארצפעלד, דו ביזט דאָך דאָס האַרץ פון פעלד (= אברהמלי הרצפלד, הרי אתה הלב של השדה) (“א זכר פון מיין שטעטל דזשיקאָוו”, פאריס תש"ח, עמ' 646). ואילו יצחק מאטיסיס קורא לו בסיפורו: “לב־פלד” (“קשב”, תש"י, עמ' 40).

473     מעשה בדוד רמז, שהציע להטיל מס מיוחד, בצורת מפדה־עבודה, על חברי הסתדרות העובדים. אמר מי שאמר:

– חוששני, כי לאחר שכבר הטלנו פעמיים את המפדה, הרי עתה, בפעם השלישית לא ירצו לתת.

השיב:

– אם זהו החשש, אין אני חושש, שכן חוקת ההסתדרות איננה קובעת, כי החלטותיה מחייבות לרצות לתת, היא מסתפקת במה שהיא מחייבתם לתת בלבד.

(מפי ישראל כהן)

474     מעשה ביצחק טבנקין, שדיבר על הישוב וחובתו להתקין עצמו למלחמה. אמר:

– בקמיעין אי אפשר להלחם אלא בשדים בלבד, שכן הקמיע יש לו, על כל פנים, איזה ממש, ואילו השד אין לו כל ממש.

(לפי אייזיק סדומי)

475     מעשה ביצחק טבנקין, שנזדמן לביתו של עסקן־פועלים וראה כלי הבית בתכלית־ההידור, אמר:

– אפשר לו לעסקן־פועלים שביתו יהא צנוע יותר.

טרח אותו עסקן להוכיחו כי אדרבה ואדרבה נוחיות יפה לעסקן־פועלים שיהא כוחו עמו לעשות את עבודתו ברוח ערה ורעננה. השיב יצחק טבנקין:

– מעשה באשה שהיתה, ביום ששי בשבת, טרודה ביריד ומשאיחרה לשוב הביתה ולא הספיקה להכין צרכי שבת, נטלה מן הבא ביד, נתנה בסיר ומיהרה והכניסה בתנור. למחרת, כשפתחה את התנור ראתה כי אתמול, בבהילותה, נתנה את האוכלין בסיר־לילה. רצה אל הרב לשאול שאלה, אמר לה: בחינת הכשרות אין עליה ערר, אבל בחינת הריח מה תהא עליה?

(מפי משה שלמי)

476     מעשה בברל לוקר, שנאם נאום באסיפת־עם בניו־יורק, שאל פי אחד העסקנים לדעתו. שאל אותו עסקן:

– לשם מה לך דעתי עליך?

השיב לו:

– שתהא לי דעה עליך.

(מפי ברל לוקר)

477 מעשה בפרס, שניתן על־ידי מערכת “דבר” לחג־יובלו, וזכו בו סופר ותיק – שלמה צמח וסופרים צעירים ממנו כדי דור– מילא אהן, מיכאל דשא וע. הלל. כשבא זלמן שזר לברכם אמר:

– יורה ומלקוש נפגשו.

(מפי זלמן שזר)

478     מעשה ביעקב זרובבל, שהרצה בתל־אביב בלשון אידיש, באו חברי גדוד מגיני השפה וניסו להפריעו. כשסיפר על כך, אמר:

– עמדו הללו וצעקו: רד! רד! רד! וקיימתי דרישתם – כ’האָב וויייטער גערעדט.

(מפי אייזיק סדומי)

השחוק הוא במה שהתיבה העברית רד (לשון ציווי של ירד) שוה למשמע־אוזן לתיבה האידית: רעד (לשון ציווי של רעדען = לדבר). כ’האב ווייטער גערעדט = המשכתי לדבר. ויצחק אשכנזי, אוצרות פ’ון אידישען הומאָר, סי' 241, מביא, כי עיקר צרתם של החכמים היא, כי אין להם כוח־הדיבור, וכבר אמר השם למשה: רד – כלומר רעד = דבּר – כי שיחת עמך.

479     מעשה בלויה בתל־אביב, שהלכו אחריה חברי פועלי־ציון, מהם בגילוי ראש, וכשנכנסו כך לבית־הקברות, הביט בהם גבאי החברא קדישא בכעס וצער, אך לא אמר כלום, אולם משראה את יעקב זרובבל על זקנו המשופע, אמר לו:

– ר' יהודי, או אתה מכסה ראשך או אתה מגלח זקנך…

(מפי יעקב רזניק)

480     מעשה בחיים גרינברג שדיבר בענין מנהג הזלזול הנהוג כלפי לשון אידיש, כדרך הזלזול בכמה קנינים ילידי־בית, אמר:

– מנהג זה מזכירני אותו בן־אכרים שגויס לצבא ועלה למעלת סגן־קצין, כתב מכתב להוריו ובא על החתום לאמור: לשעבר בנכם ועתה פלדפבל.

(מפי חיים גרינברג)

ומובא בנאומו לפתיחת הקתדרה האידית במכללת ירושלים (גאלדענע קייט, חוב' 11).

ו

481     מעשה בהארי סאקר, שבא לכהן בהנהלה הציונית בירושלים, ראה כי המנהג של שתיית תה מבטל שותיו מעבודתם, עמד וביטלוֹ. היו מתרעמים על כך, אמר משה בילינסון:

– תרעומת זו הייתי מניח לחברינו אנשי “המזרחי” – שכן ענינם להתנגד לחיסול המשטר התיאוקרטי.

(מפי משה בילינסון)

ועיקר של השחוק בתיבה: תה (קיצור שם הצמח האֵרבאַ טיאָה) והתיבה: תיאוס אלהים), שבה גזורות תיבות הרבה: תיאולוגיה, תיאוסופיה, תיאוקרטיה וכדומה. ובדומה לבדיחתנו מביא יצחק אשכנזי, אוצרות פ’ון אידישען הומאָר, סי' 122, מעשה נחום סוקולוב, שהיה בחצר־הקיסר ונשאל, אם הוא שותה תה והשיב: כמובן, יהודי הוא תה־יסט (= תיאיסט). ונוסח אחר: מעשה בנחום סוקולוב, שביקר אצל הרב ר' יצחק הכהן קוק וכיבדוֹ בכוס־תה, וכשכילה האורח לשתותה, ביקש המארח לכבדו בכוס שניה, אמר האורח: לא, תודה, אני מונותיאיסט (“הבוקר”, גל. 4433).

ז

482     מעשה בד“ר משה זילברג, שפנה אליו ד”ר פינחס רוזן, שר־המשפטים, בטלפון לאמור:

– בואך לירושלים דחוף ביותר.

שאל ד"ר זילברג:

– מתי עלי להיות בה?

ביקש ד"ר רוזן להטעימו גודל הנחיצות, אמר:

– שלשום!

השיב ד"ר זילברג:

– אם כן יש לי פנאי יומיים.

(מפי ד"ר מ. זילברג)

וראה בהיפך קופל שוארץ: "ובכן גם אז עדיפים דברים כדרבנות על דברי־רוח, שלפיהם הקו הוא – צב, צב – ארנבת, ואתמול – מחרתיים" (“הפועל הצעיר”, שנה מ"ד, גל. 16).

483     מעשה בחבורה שדיברו על קצת עסקני־הציונים, שראשיהם הקדימו להקריח. אמר הלל שפינדלר:

– באמת קרחת כזאת ציונית היא, שככל שאתה מתבונן בה, אתה נזכר: יער הרצל!

(מפי הילל שפינדלר)

והאימרה על בעל קרחת: הוא מגדל לו יער־הרצל, היתה פשוטה, כשם שהלעג על אותו יער היה פשוט. וראה דברי יצחק בן־דור: “כצד עשו לשימצה את יער־הרצל. כסמל של קרחה, של ציה, של בלוֹף באוסף־תרומות, הפכו יהודים וציונים את השם הזה, יער הרצל. כמה הלצות בסגנון: לא דובים ולא יער וכדומה” (“יערות למרגוע, עצים לתעשיה”).

484     מעשה בעסקן־ציונים באמריקה, שהיה נוסע שנה־שנה לארץ־ישראל ושב ממנה מלוא חפניו התפעלות. שאלו לו:

– על שום מה אין אתה משתקע שמה?

השיב:

– כשאני יושב בגולה – לבי בוער מכיסופים לארץ ישראל, אולם חוששני, כי אם אשב בארץ ישראל – לבי יבער מכיסופים לגולה, והאם ציוני נאה ויאה לו שיהא נכסף לחיי־גולה?

(מפי משה שטרקמאן)

485     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של נואמים בישוב, שלא עשו מעודם כל מעשה והם משלחים חריצת־לשונם במעשי יריביהם. אמר מי שאמר:

– שכזה הייתי תוחב אגרופי לתוך לועו וסותמו.

העיר מי שהעיר:

– אכזר שכמותך, לא די שאותו סריס אינו יכול ליהנות משמחת גידול בנים שלו, אין אתה מניחו ליהנות מצער גידול בנים של שכנו?

(מפי אלמוני)

486     א) מעשה בחבורה שדיברו על דרכו של נואם מנואמי הישוב, אמר מי שאמר:

– טוב, הוא בעל הפתיחה הרשמי, החגיגי, הקבוע – כבר התרגלנו לכך. אבל למה הוא מאריך ומרחיב דיבוריו כל כך?

העיר מי שהעיר:

– עומק אין בהם, ועתה תבוא ותטול גם אָרכה ורחבם, מה יישאר?

(כנ"ל)

ב) מעשה בחבורה, שדיברו על דרכו של נואם מנואמי הישוב הנוהג בדיבור מסובך ומפותל. אמר מי שאמר:

– אפשר ואילו התאמצתי יותר, הייתי יורד לעומק דעתו.

העיר מי שהעיר:

– חוששני, שאפילו התאמצת ביותר, לא היה כאן לא עומק ולא דעת, אלא ירידה בלבד.

(כנ"ל)

ח

487     מעשה בעסקן, שחבריו ידעו חיבתו למציצת עצמות ממויחות, נדברו עם מטבח־הפועלים, שישלח יום־יום בידי שליח קערה עצמות למשרדם. ואמנם, יום־יום היה בא שליח תימני ומביא קערה כזאת, מבלי שידע למי היא נועדת, ובצאתו נמסרה לידי העסקן, שהיה נסגר בחדרו ועושה במלאכת המציצה. לימים הניח אותו עסקן את העיר, אך המטבח שלא ידע על כך, המשיך כמה ימים את משלוחיו. ראה התימני, כי הוא נדרש לשוב כלעומת שבא, על קערתו ועצמותיה, שאל בתמיהה:

– מה, הכלב שלכם מת?

(מפי זרובבל גלעד)

488     מעשה בממונה על מחלקה במוסד ממסדי־הציבור, שבא לפני המנהל, לאמור:

– העבודה למעלה ראש, ואם אין ניתנת לי מזכירה לעזרה, כוחי תש.

אמר המנהל:

– מוטב, אשלח לך מזכיר.

אמר הממונה על המחלקה:

– לא כי, מזכירה דרושה לי, שדרכה של מזכירה שהיא גם יודעת במזדמן להרתיח תה, לסדר כיבוד, לנקות וכולי.

אמר המנהל:

– דוקא בשל וכולי זה הייתי רוצה לתת לך מזכיר.

(מפי אלמוני)

וראה יוסף ר. גרונרט, מעשה באלמן, שאמר לשאת אשה צעירה וביקש הכומר להטות לבו, שישא אשה קשישה. שאל האלמן את הכומר: ועל שום מה כבודו מחזיק בביתו מנהלת־משק צעירה? השיב הכומר: היא צריכה לבשל, לכבס, לאפות וכולי. אמר האלמן: דוקא בשל וכולי זה נוחה לי צעירה יותר (דוֹאוּנ’רדיסט’לן, דוכס, 1909, עמ' 80) וכאן תוספת עקיצה על דרכם של כמרים קתוליים, ורמזי עקיצה כאלה גם בספרותנו (ש"י עגנון).

א

489     מעשה בעיירה מוֹסטי רבתי, שהיה בה מחנה צבא ובראשו הארכידוכס ריינר ולהקת קצינים גבוהים, והיו הללו באים למסעדה, שבעליה זימן מלצרים מאומנים, מהם אחד מבני־לבוב שהיה מומחה ומזורז ביותר. ולפי שאותה העיירה שרויה רוב ימים בביצה, היה המלצר מנקה נעליהם של האורחים הכבודים וכדרכו בחול דרכו בשבת. נודע הדבר להרב דמתא וקרא למלצר ואמר לו דברי־תוכחה:

– מלאכה בשבת:

השיב המלצר:

– כבוד הרב, שהוא חלש ורפה־כוח מרוב תעניות וסיגופים – צחצוח נעליים מלאכה היא לו; אני שאני בריא וחסון מרוב אכילה ושתיה – צחצוח נעליים שעשוע הוא לי, ומה מלאכה היא כאן:

(מפי אברהם כהנא)

490     מעשה בעורך־דין במושצ’יסקה, שביקש להתמנות פרנס על הציבור. בא רב העיר לתהות על קנקנו, שאל לו:

– יסלח לי, כבוד הדוקטור, ומה בענין תפילה – האם הוא מניח תפילין?

השיב:

– לצערי, אין שעתי פנויה בימות־החול, ושעל־כן אני מסתפק בהנחת־תפילין בשבתות בלבד.

(מפי ד"ר ז. בן־חיים)

כעיקרו של חידוד זה נמצא במערכונו של עמוס מוסינזון דרך שיחה: "רינה: אדוני הרב, אני לא נראית דתית? יסתכל בי רגע. הרב: והיא שומרת מצוות? רינה: בטח. את כל המצוות אני שומרת. אני אפילו מניחה תפילין. סליחה, זאת אומרת… וידיק: היא רצתה לומר, שאבא מניח תפילין. בחיי, הוא מניח תפילין בכל שבת". (היכן המצפון? “בשער”, שנה ד' גל. 116).

ובניגוד לכך ראה יצחק שעהן, המביא משמו של רב ריפורמי, שאמר: “הבעלי־בתים שלי הם יראי־שמים כל־כך, שאילולא היו מתביישים, היו מניחים תפילין בכל יום” (געשען און געזען, די אידישע וועלט, כרך ל"ט, גל. 26).

491     מעשה בחבורה של אברכים, שיצאו ביום השבת אל מחוצה לעיר ועישנו סיגריות. נזדמן להם רב־העיר, שיצא לטייל קמעה ונבוכו. ראה הרב מבוכתם, הבין כי הם בושים בדבר־עבירה, ביקש להוכיחם במקל־נועם, אמר:טעות היתה בידכם שאמרתם היום בתפילה: אתה חוננתנו וטעות גוררת טעות.

(מפי אלמוני)

והיא בדיחה, היוצאת לכמה נוסחאות, וראה מרדכי בן הלל הכהן, המספר מילדותו מעשה בתשעה־באב, שחל בשבת, ויצא הוא וחבריו לקטוף הברקנים, שזריקתם בשעת אמירת הקינות מנהג, ובעצם־המלאכה תפס אותו אחיו בקלקלתו והביאוֹ לפני אביו, כששני כיסיו מלאים ברקנים. הודה הילד: קטפתי אבל מותר לי… נשאל: מותר לך? האם אתה גוי? השיב הילד: אמרתי אתה חוננתנו – מותר לי. שאל האב: אמרת אתה חוננתנו? השיב הילד: כן, במוסף, הבוקר. הכל צחקו, אך הילד סיפר בנחת, כי בשעת־קריאת־התורה אמר לכל הילדים, כי יאמרו במוסף אתה חוננתנו, כדי שיוכלו בעוד יום לקטוף ברקנים. הידיעה, כי אמירת אתה חוננתנו היא סגולה, קבלה היא לו מידי השמש, זלמן היון. כשהיו יושבים בשבת לשולחן הסבא ומאחרים באמירת־תורה, היה זלמן מגיש נרות. וכשהילדים היו קוראים לו: גוי־שבת, היה מדחם ואומר: גשו הלאה, כבר אמרתי אתה חוננתנו. ובכן נסתייעו גם הילדים באותה סגולה. (אין מאַמע לשון, געקליבענע שריפטן, ווילנא, 1935, עמ' 6־7).

ולידתו של החידוד בשיכחת האמירה של אתה חוננתנו במעריב של מוצאי שבת, והיא כמאריכה את השבת. וראה י.ח.ברנר: כשאיש קורא לעבר חדר המיטות לאשה: “ערב טוב, אניוטה! שבוע טוב! (בלצון): אַל תשכחי לומר: אתה חוננתנו (בחשאי…… (“לעת עתה”). והוא חידוד ישן והאגדה החסידית מזמנת את הבעש”ט ואת ר' יחזקאל לנדא והבעש"ט מתגרה בו ששכח אמירת אתה חוננתנו.

ולדרכו של רב להוכיח בהומור דק על חילול שבת ראה בהיפך־בדיחתנו רבניצקי, יידישע וויצן סי' 100, מעשה בר' דוד פרידמן, רבה של קארלין, שיצא בשבת בשעת־מנחה לטייל בעיבורה של עיר וראה סיעה של אברכים מעשנים סיגריות, משראו רבם בושו, אמר להם: הוי, ילדים, הפעם הקדמתם לעשות הבדלה.

492     מעשה בבחור, שיצא בשבת לרחובה של וילנה וסיגריה עשנה בפיהו, עברה אשה זקנה וראתה אותו בכך. אמרה:

– כמה נאים פניך, ואילו היית נערה והיו כל הבחורים כרוכים אחריך, והנה נטלת פנים כאלה ביום השבת וסיאבת אותם בסיגריה.

(מפי שלמה פארבר)

493     מעשה בקהילת זמיגרוד, שפרנסתה על יריד־הסוסים, ומת שר־המחוז הזקן, שהיה מיטיב עם ישראל, ובא תחתיו שר מחוז צעיר, שהיה צוררם וגזר גזירה, כי יריד־הסוסים יהא ביום־השבת. ראו יהודי־העיר פרנסתם מקופחת ניסו בשידולים ושוחד ונסעו לצדיקי הדור והעלו חרס בידם. מה עשו, כשהגיע יום השבת התפללו ואכלו סעודתם ופשטו בגדי־שבת ויצאו לשוק וניגשו אחד אחד לגוי שלו ושאלו:

– שער בנפשך, כי לא שבת היום ואתה עומד פה עם סוסך ואני לפניך ושואלך, מה דמי־קנינו, מה היית אומר לי?

וכשהשיב הגוי מה שהשיב, נשאל:

– ושער בנפשך כי לא שבת היום ואני שומע מה שאמרת לי ואני מפחית כך וכך ממה שקצבת, מה היית אומר לי?

וכך היו ממשיכים את הדיבור כמה שעות עד מוצאי שבת ואמרו:

– ועתה תמחול, שאכנס לביתי לשעה קטנה.

נכנסו והבדילו ונטלו צרור המעות ויצאו לשוק וקנו איש איש סוסו.

(מפי אברהם כהנא)

494     מעשה בר' מאיר ברומר, אביו של ר' אהרן העילוי מקמינקא, שישב בליל־שבתו לשולחנו וראה הנרות מדעיכים והולכים וחש בחריכת־עשנם, אמר לאשתו:

– חמימות גדולה כל כך ואני יושב בשטריימיל, הא לך את השטריימיל!

אמר והשליך כנגדה את השטריימיל, שהשיב בעפיפתו רוח, שכּיבּה את הנרות.

לימים שידכו לו לבנו נערה מבלזא, עלה זכר מעשה השטריימיל לפני רבה, קרא לאבי־הנערה ואמר לו:

– גוזרני עליך, שלא תשתדך בו, שסופו שמד.

(מפי ר' יעקב סאמט)

והבאתי מעשה זה בספרי: כוכב נידח (תש"י, עמ' 17־18) והוא חידוד פשוט, וראה מרדכי בוכנר המביא מעשה חברי אגודת “בני ציון” בעירו, שבאו מחוגי־החסידים והיו חובשים קולפאקים בשבת. היו בעיר מתלוצצים, כי בלילי־שבתות, באין גוי לכבות את העששית, הריהם זורקים את הקולפאקים שלהם זה כנגד זה, עד שהרוח המתנפנפת מכבה את האור (ספר כזשאנאוו, רגנסבורג, תש"ח־ט‘, עמ’ 199).

495     מעשה בדרשן, שבא לקהילה בגרמניה ודרש ברוב תוכחות בגנותם של חילול שבת ומחלליה. למחרת חזר על פתחי סוחרי־העיר ונתנו לו סכומים ראויים, ואחד מהם הגדיל ונתן לו חמשים מאַרק. לימים חזר ודרש באותו ענין, אלא שהפיג חומרת־דבריו על דרך מאמרם: עשה שבתך חול ואַל תצטרך לבריות, ועל דרך האנחה: מה נעשה ואנו בגולה ואנוס רחמנא פטריה. למחרת חזר על פתחי סוחרי־העיר ונתנו לו סכומים מועטים, וההוא שהגדיל הקטין ביותר. תמה הדרשן ואמר:

– זה מקרוב נתת לי חמשים מאַרק ועתה נתת לי מארק אחד?

השיב:

– בדרשתך הראשונה החמרת את הדינין, התחילו מחללי־שבת מרתתים וסגרו חנויותיהם בשבת, ואני, שלא נצטרפתי אליהם, באו כל הקונים אלי ונשכרתי הרבה, ומן הדין היה, שתהא נשכר גם אתה; בדרשתך האחרונה המתקת את הדינים וחזרו בהם מחללי־שבת וחזרו ופתחו חנויותיהם בשבת והפסדתי הרבה, ומן הדין שתהא מפסיד גם אתה.

(מפי אברהם כהנא)

פאַולי מביא מעשה בדרשן, שדיבר בגנותם של מלוי־בריבית, בא לפניו אחד מהם ונתן לו זהוב. תמה הדרשן על אותה הנדיבות, ביאר לו המלוה: המלוים־בריבית מרובים, עתה אחרי דרשתך יתמעטו וייטב לי. ומ. גידמאן העיר, כי הלצה זו שגורה בפי יהודי־אשכנז כמעשה ברב, שדרש בגנותם של הפותחים חנויותיהם בשבת, ובא לפניו אחד החנוונים האלה ונתן לו לרב שכרו ביד נדיבה. שכן דרשותיו ממעטות את מחללי השבת, והיה המסחר בשבת לו לבדו (= ליבאוויטש, השומע יצחק, סי' רל"ב). וחידודנו על דרך ההרחבה של המוטיב וגיוונו.

496     מעשה ביהודי מבולל שנקרא בשבת לעלות לתורה וכשקרא לפניו הקורא ברכת מי שבירך והגיע לענין בעבור שנדר, הוציא ההוא ארנקו מכיסו ואמר:

– אני דרכי לשלם במזומנים.

(מפי אייזיק סדומי)

497     מעשה ביהודי מתושבי־ניו־יורק, שהעלה אליו מעיר־ילדותו בפולין את אחיו, ירא ושלם. שבת ראשונה לאחר סעודה שניה הוציא את אחיו לטיול ברחובות העיר וגניה. באו בגן, ראה הירא והשלם יושבים על ספסליו, מעשנים סיגריות ומעיינים בעתונים אידיים. אמר:

– אמת מה שאומרים הבריות, כי אמריקה היא מדינה יהודית. אילולא הייתי רואה בעיני, לא הייתי מאמין: יושבים להם גויים וקוראים יהודית!

(מפי משה שטרקמאן)

ב

498     מעשה באדם, שנהפך עליו הגלגל ונמאסו עליו חייו ואמר ליפטר מהם ויהי מה. אמר בלבו: הרי האוכל ביום־הכיפורים חייב כרת, אֵשב ואוֹכל ואני נטרד מעולמי ונחלץ מצרותי. אמר ועשה, והנה הוא רואה עצמו חי וקיים. תמה הרבה, ונסע לשאול עצת צדיק, לומר לו תמיהתו וצערו. שמע הצדיק דבריו, אמר:

– ענין כּרת חל על האוכל ביום־כיפור ומבקש לחיות, אך לא על האוכל בו ומבקש למות.

(מפי אברהם כהנא)

499     א) מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של אפיקורסים, שבבוא יום־הכיפורים הם שוכחים מנהגם כל ימות־השנה ורצים לבתי־תפילה ומקיימים דיני־היום כהלכתם ואין רגלם זזה מבית־הכנסת. אמר עמנואל הרוסי:

– היתה לי דודה, שראתה עצמה פוקרת, ואפילו ביום־הכיפור הסתפקה במה שישבה בחוץ בסמוך לבית־הכנסת, אלא שהיתה אומרת: כשיתפללו על בריאות ופרנסה קראוני ואכנס פנימה כי בשתי אלה מוטב לא לשחק.

(מפי עמנואל הרוסי)

ב) מעשה באשה שחלתה ביום־הכיפורים, ואמר הרופא, כי אם אין מסיעין אותה מיד לעיר הסמוכה, חייה בסכנה. באו לפני הרב ופסק, כי פיקוח־נפש הוא והתיר לבעל־העגלה להסיעה. אמר בעל־העגלה:

– רבי, היתרך היתר, אבל אין אני יכול בשום פנים ליסע בצינה זו, מבלי לעשן מקטרתי.

אמר הרב:

– נו, מילא.

– אמר בעל־העגלה:

– רבי, היתרך היתר, אבל אין אני יכול בשום פנים ליסע על לב ריקן, שמחמת חולשה יישמטו המושכות מידי.

אמר הרב:

– נו, מילא.

אמר בעל־העגלה:

– רבי, היתרך היתר, אבל אין אני יכול בשום פנים ליסע ושפתי יבשות, לוּ טיפה אחת יי"ש.

אמר הרב:

– נו, מילא.

יצא בעל־העגלה לדרך, אמר:

– מי יודע כמה היתרים יש לו לרב שלנו ליום־הכיפורים וסירב לגלות לפני… הוי, גנב שכמותו…

(מפי דב בן־ליש)

ג

500     מעשה באשה יראת שמים בקוסוב, שהיתה יום־יום מתפללת ותפילתה כל הכתוב בסידור. היו אומרים לה:

– דודה, היום אין אומרים תפילה זו וזו.

היתה משיבה:

על יותר אין רבונו־של־עולם ברוגז.

(מפי אייזיק סדומי)

ודיוק אמירתה: פאַר מער איז דער אייבערשטער נישט ברוגז, והוא בהיפך הכתוב: לא תוסיפו ולא תגרעו, ובהיפך מאמריהם: כל המוסיף גורע, כל יתיר כנטיל דמיא.

501     מעשה באשה יראה, שבניה התמשכלו, והתחילו דשים בעקבם מצוות קלות, ופעם אחת העירתם משנתם, לאמור:

– ילדים, ילדים, כל העולם כולו כבר אמרו הושענות ואתם עודכם ישנים.

עמדה בתה הגדולה לסייע בידה, לאמור:

– באמת, באמת, כל העולם כבר אמרו הושענות, ביסמארק כבר אמר הושענות, טולסטוי כבר אמר הושענות, ברנרד שאו כבר אמר הושענות, איבסן כבר אמר הושענות, מאטרלינק כבר אמר הושענות, כל העולם כולו כבר אמרו הושענות, ואתם עודכם ישנים.

(מפי גוסטה שפירא־פרנס)

וראה מ.ד. בראנדשטטר: "הטמנת חמין ־ ־ הוא בודאי דבר גדול, כי על־כן מובא הוא בכל ספרי הפוסקים הראשונים והאחרונים ומובא גם בה“חיי אדם” עצמו, ועל־כן כל העולם כולו טומנין חמין מערב שבת לערב שבת" (“זלמן גוי”).

ד

502     מעשה בתלמיד חכם במינסק, שנודע כסתם־מקשן, שהיה בא לביתו של הרב שמחה אסף להקיפו בקושיות, והיה הרב וזוגתו מאירים לו פנים ומכבדים אותו במאכלות החביבים עליו, עד שנעשה מאורחי־הקבע בביתם. לימים בא ולבושו משונה – לא קפוטה ארוכה, אלא מעיל קצר. שאלו לו:

– שינוי זה למה?

השיב:

– היום יום חם ולבשתי את החזיה שלי.

(מפי הרב פרופ' שמחה אסף)

ח

503     מעשה בחבורה שדיברו בשלושה רגלים, מה רגל מעוּלה ומשובח מחבריו. אמר ראובן:

– פסח מעולה ומשובח שבהם – מצות ביעור חמץ מחייבת חידושו של בית וחידושם של כלים, ונודעת חביבות ליל הסדר ומנהגיו ומאכליו…

אמר שמעון:

– סוכות מעולה ומשובח שבהם – הישיבה בסוכה המיופה והקשוטה וארבעת המינים ואמירת הושענות וחג העצרת ושמחת תורה…

אמר לוי:

– שבועות מעולה ומשובח שבהם – פסח איני יכול לאכול מה שאני רוצה, סוכות איני יכול לאכול היכן שאני רוצה, ואילו שבועות יכולני לאכול מה שאני רוצה והיכן שאני רוצה, ואפילו מתי שאני רוצה.

(מפי מנחם גלרטר)

ואפילו מתי שאני רוצה – כל שאר ימים טובים עיקר הסעודה בשר והמבקש לאכול לאחריה סעודת חלב חייב להמתין חמש עד שש שעות, ואילו שבועות סעודה ראשונה של חלב ולאחר שעה סעודה של בשר.

ועיקרו של החידוד ישן, וראה ר' שמואל אריה, המכונה זיינבל לייב צאהלן: “לא כל העתים שוות בענין טוב הלב, כי הנה בחג הפסח לא כל אשר תאוה הנפש האוכלת תוכל לאכול וכל שישנו בבל תאכל, חמץ לא יבוא אל פיו ולפעמים יקרה כי ימצאו חיטה או שעורה בתבשיל, אזי כל המאכלים שנתערבו ישליכו אתהן מחוץ לעיר וכולם עצבים. ובחג הסוכות לא בכל מקום אשר יבחר יוכל לשבת לאכילה, כי אם בצל סוכה, ופעמים רבות יתקשרו השמים בעבים לעת האוכל ועיניהם נשואות השמימה ופחד יפחדו, אם לא יהיה דלף טורד, כלל הדבר אשר ישנו פה איננו פה, גדר מזה וגדר מזה ויש בזה ובזה להקל ולהחמיר, שלא לאכול את שאינו ראוי לאכול או מקום אשר יאכלו שם ועלית שמה והבאת שמה והנפש לא תמלא מהם. אמנם חג השבועות והיה לאכלה כל מאכל ונאכלין בכל מקום, ובכל פינה ופינה וכל טוב בידם וכל אשר ישאל מהם ולא יחסר דבר ויקח חמאה וחלב ובן־הבקר ויאכלו” (שלמה מול אדר, סיפור ב‘, שער מתגורר, פראג 1818, שער י’, עמ' ב').

ו

504     מעשה בחבורה שדיברו על הצומות, מה מהם צום קשה ומה מהם צום קל, אמר אחד מהם:

– העולם אומרים, כי תשעה באב תעניתו קשה ועשרה בטבת תעניתו קלה ואני סובר בהיפך מהופך.

החבורה, שידעו אותו אפיקורס גמור, תמהו עליו ואמרו:

– מה אתה סח? הרי העולם נותנים טעם לאמירתם, דהיינו שתשעה באב, שהוא בקיץ, יומו ארוך, ואילו עשרה בטבת, שהוא בחורף, יומו קצר.

השיב:

– היא הנותנת, והראיה: תשעה באב, שיומו גדול, אני אוכל בו אכילה גדולה אחת ואחרת ועוד שעתי פנויה להוסיף כהנה וכהנה, ואילו עשרה בטבת, שיומו קצר, אך אכלתי אכילה קטנה וכבר חלף היום ואיננו.

(מפי ד"ר אשר בבלי)

505     מעשה באדם, שעמד בכלל המקוננים בתשעה באב, ובכיוֹ כמעין המתגבר. אמרו לו:

– כולנו מצירים על חורבן הבית וצרת־רבים חצי נחמה ואתה אין צער כצערך.

השיב:

– צרת־רבים מצטרפת לה צרת־יחיד, כגון דאגת פרנסה.

אמרו לו:

– כולנו עמך באותה צרה.

השיב:

– אבל צרה יתרה באה עלי לעת זקנה, מיחוש שיניים.

אמרו לו:

– ובכן, מה לך מקונן על החורבן, לך וקונן על שיניך.

(מפי דב בן־ליש)

ובמקום האידי: קלאָגן אויף די ציין (= לקונן על השיניים) וכן: שרייען אויף די ציין (= לצעוק על השיניים) הגדרה לקינה וצעקה מופלגות ביותר).

ז

506     מעשה בר' שמואל סאלאנט, רבה של ירושלים, שבא אליו יהודי עשיר מאמריקה, שבא לימי הפסח לתור את המקומות הקדושים. שאל אותו הרב:

– והיכן אתה מתאכסן?

השיב:

– במלונו של הגרמני.

נבהל הרב ואמר:

– הרי הוא מאכילך חמץ.

השיב:

– יסלח רבנו, אבל לפי אורח־חיי איני יכול לדקדק בכל המצוות, וכן הסתלקתי מקצת מנהגות של אכילה, כגון לביבות של ערב יום־כיפור והושענא רבא, תופינים של חנוכה, מצוֹת של פסח, חמיטות של שבועות ואפילו אזני־המן של פורים.

(מפי ד"ר אשר בבלי)

ח

507     מעשה בחבורה שדיברו בענין הכתוב: תורת ד' תמימה, ונדרש להם בכמה פנים. אמר ר' יעקב אֶפּל:

– ובעיני נראה ביותר הפירוש: תורת ד' תמימה – דהיינו כל כמה שלא תלמד ממנה, כאילו לא התחלת, שכן היא כמין פת מופלאה, שכל כמה שלא תהא נוגס הימנה אינה חסרה ובשלימותה היא עומדת.

(מפי מנחם גלרטר)

508     מעשה בחבורה, שדיברו על אותם בני־תורה שבדרכם הנגלה לעיני הבריות הם מקפידים ביראתם ובדרכם הנסתר מעיני הבריות אינם מקפידים בה, ושוכחים שיש היודע הנגלות והנסתרות כאחת. אמר מי שאמר:

– מאי איש צדיק בדורותיו? ככתוב: ונח מצא חן, דהיינו שהיה שוה מפנים ומאחור, כי נח למפרע חן.

(מפי אבי מורי)

וענין נח נדרש הרבה, וכן ר' ישראל מרוז’ין שאמר על שום מה נכפלה תיבה נח, שנדע, כי אין די בנח אחד להיות צדיק – צריך להיות נוח למקום ונוח לבריות (מפי מנחם גלרטר). ואף בענין נח־נוח יש כמה דרושים, מהם של ליצנות כגון מנין שחייב אדם להתבסם בפורים – שנאמר במגילה ונוח בארבעה עשר, דהיינו אותו יום חייב אדם להיות נח, כלומר שיכור. וא.ב. גוטלובר, בשירו על בעל הגימטריות, האומר על מי ששמו נח: “אם תטה אזן ונתת כסף אז חן יוצק עליך / והיית לי אתה כשר, כרוזן / אפס אם תקפץ ידך ימח שמך” (הבוקר אור תרל"ט ובאסופת אפרים דודזון ס' 883). נח־אזן־חן—ימח = 58).

וראה יהודה אלחריזי: “ויאמר: בחר בלב רחב. ויען אחר ויאמר: חון לדל נוח” (מחברות איתיאל לאלחריזי, מהדורת יצחק פרץ, עמ' 136).

ט

509     א) מעשה בזאב צ’ארנצקי, שבא לאמריקה ונזדמן עם דודתו, זקנה בת שמונים ומעלה, וישבה עמו ועם בנה וסיפרה מנפלאות בית־קוצק. ישב בנה וחיוף מרפרף על שפתיו, ואילו זאב אנס עצמו, משום דרכי־כבוד, מן החיוך. אמרה לו:

– נראה, שאתה אפיקורס גמור, כי הוא לפחות מחייך, ואתה אפילו אינך מחייך.

(מפי זאב צ’ארנצקי)

ב) מעשה במי שהציץ ונפגע ונעשה כופר באין־סוף וביש מאין ואמרו עליו, כי כל טענה, שמביאין לפניו הוא סותרה ואין אדם יכול לעמוד בפניו, אמר מלמד:

– הניחו לי ואני מוכיחו והוא מודה לי על כרחו.

בא המלמד לפני אותו כופר ואמר לו תוכחתו, השיב לו:

– מה אעשה ואיני מאמין.

שאל לו המלמד:

– ואיך אתה מפרנס כתוב מפורש: בראשית ברא אלהים וגו'?

השיב:

– איני מאמין בו.

חזר המלמד ושאל:

– ואיך אתה מפרנס מה שרש"י אומר על אותו כתוב?

השיב:

– איני מאמין בו.

אמר המלמד:

– וי לך ולשנותיך, עתה שוב אין לך תקנה.

(מפי משה פלמון)

510     א) מעשה בחבורה של אפיקורסים, שהתוכחו מי מהם הפליג ביותר באפיקורסותו, התפארו אחד אחד בעבירותיו, אמר הזקן שבחבורה:

– נאה נאה, כל אחד ואחד מכם קופה של עבירות תלויה מאחוריו, אבל אַל תשכחו כי עבירותיכם מתמול־שלשום, ואילו אני אכלתי חזיר בשכבר־הימים, כשהדבר עוד היה אסור.

(מפי משה גורארי)

ב) מעשה בראובן, שנכנס למספרה ומצא שם את שמעון, שהוחזק שומר־מצוות והנה הוא יושב והגלב מגלחו. שאל ראובן:

– ואיסור הגילוח מה יהא עליו?

השיב שמעון:

– אני מברך על הגילוח ומכשירו.

שאל ראובן:

– כיצד?

השיב שמעון:

– ברוך – – אשר גאלנו וגאל את אבותינו הוא יגאלנו…

והוא שחוק בתיבה האידית: גאָלען שהוראתה לגלח.

511     מעשה בראובן ושמעון, סוחרים שבאו מעיירתם לכרך גדול ושכרו להם חדר בבית־מלון, עמדו שניהם להתפלל מעריב, סיים ראובן ושמעון ממשיך. אומר ראובן:

– הנה אני מצוה להעלות תה.

זוקף שמעון אצבע בנענוע של לאָו להרמיזו, שלא יבלבל תפילתו, מוסיף ראובן ואומר:

– הנה אני מצוה להעלות אוכל…

חוזר שמעון וזוקף אצבע בנענוע של לאו להרמיזו, שלא יבלבל תפילתו. מוסיף ראובן ואומר:

– הנה אני מצוה להעלות ארמית נאה…

זוקף שמעון תוך כדי תפילה אצבעיים.

(מפי פייבוש בקר)

ויסוד המימיקה החד מתקהה בנוסח שמביא מרדכי בוכנר, והם מעשה בשני סוחרים בכשאנוב, שבאו בתחילת הלילה לוינה ועמדו בחדר מלונם להתפלל מעריב, ואחד שהקדים לסיים יצא בחפזון, והאחר, שלא יכול היה להפסיק בשמונה עשרה, שאל ברמז: נו, אח? כלומר כיוון לשאול להיכן הוא הולך. השיב הנשאל? לבקש מי שאפשר לעבור עמה עבירה. אומר המתפלל: נו אח, שתים (ספר כזשאנאוו, רגנסבורג, תש"ח־ט' עמ' 190).

י"א

512     מעשה ברב זקן ואשתו זקנה כמותו, שישבו על האצטבה שלפניהם, אמרה הזקנה:

– לפי שאין אדם יודע יומו, ראוי שנבדוק אם הקפדנו על כל העשהין והלאוין, וביחוד אם לא נשמטה מידנו מצוה מכלל המצוות ונספיק לקיימה.

אמר לה:

– באמת מצוה גדולה החמצנו אותה ועליה דוקא אנו עתידים ליתן ראשונה דין־וחשבון.

שאלה:

– דהיינו?

השיב:

– דהיינו כשאדם בא לעולם הבא, הרי בכלל השאלות הראשונות שהוא נשאל כלולה השאלה, אם נשא ונתן באמונה, ואני לא עסקתי מעודי במשא ומתן, ומה יהא עלי?

אמרה:

– הנה אני מוציאה צרור המעות השמור עמי ותלך ותעשה משא ומתן.

נטל הרב את הצרור וביום הששי יצא לשוק וראה אדם עומד ועל ידו סוס. שאל לו:

– אם סוסך לממכר, הריני מוכן לקנותו ואמור לי מה מחירו.

השיב אותו אדם:

– באמת סוסי שוה חמשה עשר רובל, אבל לפי שיום הששי היום ואני מבקש לקנות צרכי שבת ואני בהול לחזור לביתי, שלא אחלל השבת, אני מוכן למכרו בעשרה רובל.

אמר הרב:

– ובשביל שאתה מבקש כיבודה של שבת ונזהר מחילולה, עלי להרויח חמשה רובל? חס ושלום, אם הסוס שוה חמשה עשר רובל הריהם לפניך והסוס קניני.

הביא הרב את הסוס לביתו וסיפר לה לרבנית כל מעשה קנייתו. שמעה ואמרה:

– באמת, נשאת ונתת באמונה.

יצא שבוע ימים ושוב יצא הרב, ביום הששי, לשוק, ועמד וסוסו עמו. בא אדם וביקש לקנותו ושאל:

– מה דמיו?

השיב הרב:

– דמיו כשויוֹ.

אמר אותו אדם:

– באמת שויו עשרה רובל, אבל לפי שסוסי מת בדרך ואני צריך סוס אחר ואני נחפז לשבות בביתי שהנחתי בו אשתי חולה, אני מוכן ליתן חמשה עשר רובל.

אמר הרב:

– ובשביל שאתה מבקש לשבות בביתך ואשתך חולה, עלי להרויח חמשה רובל? חס ושלום, אם הסוס שוה עשרה רובל, תּנם והסוס קנינך.

הביא הרב את עשרת הרובל לביתו וסיפר לה לרבנית כל אותו מעשה, שמעה ואמרה:

– באמת, נשאת ונתת באמונה.

לאחר שעה קלה שאלה:

– הרהרתי והרהרתי, ועלתה בי קושיה ואיני יודעת להתירה.

שאל הרב:

– דהיינו?

השיבה:

– דהיינו: על מה, בעצם, מתפרנסים הסוחרים?

(מפי אברהם יערי)

513     מעשה בר' עוזר וייצמן (אביו של חיים וייצמן), שכשישב בעיירה מוטילי היה זהיר ביותר במצוות, אולם משהשתקע בפינסק ובניו ובנותיו למדו באסכולות שלהם, שוב לא היה מדקדק כל־כך. שאלו לו:

– בנוהג שבעולם, צעיר מיקל בדברים שבין אדם למקום, משהזקין הוא מחמיר בהם, ואילו אתה בהיפך מהופך?

השיב:

– ומה חפצו של אדם מישראל? לא, שיהא שרוי במחיצה אחת עם בניו? והנה עתה, שודאי לי שבני יורשים גיהנום, הרי אם אני נוהג ביראה כדרכי קודם, מה סופי? אשב בודד ככלב בגן־עדן?

(מפידוד פיאסצקי)

(א– ן) ומביא מעשה בזקנה אדוקה, שבניה הם מעסקני מפא“י (= מפלגת פועלי ארץ ישראל), ונשאלה, בעד מי הצביעה בבחירות, השיבה: בעד מפא”י. נשאלה: ועל מה לא נתת קולך למפלגת דתיים, כלום אי אַת יראה ליתן את הדין על כך. השיבה: ולוּ כדבריך, מוטב לי להיות עם ילדי בגיהינום מלישב גלמודה בגן עדן (“דבר”, גל. 1917).

י"ב

514     מעשה בחבורה, שישבו בניו־יורק וגילגלו בחגים ומועדים, אמר מי שאמר:

– יום כיפור הוא החג הגויי ביותר שבאמריקה.

נשאל:

על שום מה?

השיב:

– הגויים של כל ימות השנה הולכים אותו יום לבית הכנסת.

(מפי משה שטרקמאן)

וראה מאמרו של משה שטרקמאן על ספרי: קערת צימוקים (אידישער קעמפער), ועיקרו של החידוד שחוק־ההחלפה של הכינוי גוי – גוי ממש, יהודי, שדרכו ונימוסיו כגוי, ומ. א. ויזן, חכמה און חריפות, סי' 16, מביא משמו של הרב ד"ר יישכר־בר לוונשטין: יום כיפורים־יום כפורים־יום כמו פורים, כשם שביום פורים נוהגים יהודים להתחפש כגויים כך ביום כיפורים נוהגים גויים להתחפש כיהודים.

וחיים בלוך (דאָס יידישע פאָלק און זיינער אנעקדאָטע), מביא הענין משולב במעשה שהיה בר' ברוך ממז’יבוז, שהיה שרוי בעצבות ביום הפורים ונקרא הרשלי אוסטרופולר, והוא שאל לו לרבי בענין יום כפורים שהוא כמו פורים, ולא ידע הרבי להשיב, אמר הרשלי: יום פורים מתחפשים בו היהודים כגויים, ויום כיפורים מתחפשים בו גויים ביהודים, שהם באים לבית הכנסת ומעמידים פני יראים. שמח הרבי לדבריו, פניו הבהיקו ומיד נשמעה זמרת שושנת יעקב צהלה ושמחה. ואילו יצחק אשכנזי באסופתו מביא ענין זה שלא בשם אומרו.

לענין ההתחפשות בפורים עצמו, ראה מה שמביא יהודה ייטלש: כן עושים המתחפשים בלבוש יהודים, לא מפני הרבות השמחה, הוסיף גילה, כי אם לקיים את הכתוב במגילה: ורבים מעמי הארץ מתיהדים (ליבאוויטש, השומע יצחק, ח“ג, סי' ר”ד).

וראה מה שמביא יהושע זינגר לענין השאלה: על שום מה מברכין ברכת שהחיינו לאחר כל נדרי, והתשובה: כי ביום הכיפורים רואים בבית הכנסת פנים חדשות, שאין רואים אותן כל השנה כולה (דער יידישער זשורנאל, טורונטו, גל. 13456). ואילו נחום חייקין מביא מעשה בשמש, שהכריז במוצאי יום כיפור, כי בשנה הבאה, אם ירצה השם, תהיה תפילת כל נדרי בשעה כך וכך. שאלו לו, מה ראה ונחפז כל כך, השיב: רבותי, בין המתפללים שלנו מצויים הרבה שאינם באים לבית התפילה אלא ביום כיפורים בלבד, הריני להודיעם מועד התפילה לשנה הבאה (טאָג, גל. 14003).

515     מעשה באיש־עסקים בניו־יורק שמת עליו אביו, וסידר לו לויה נאה ושכר רב, שיקשור עליו הספר, וטמנו במבחר־הקברים. כשחזרו המלוים מבית־החיים אמר הבן לרב:

– הלא כבוד הרב יודע, כי אני טרוד בעסקים גדולים, ואיני יכול להיפנות מהם אפילו לשעה קטנה, שעל כן לא אוכל לבוא יום־יום פעמיים לבית־הכנסת לאמירת־קדיש, והריני מוכן לשלם כל אשר יושת עלי, לו מצאת לי איש ראוי, שהיה מקיים מצוה זו.

אמר לו הרב:

– טוב, אבקש עני הגון, כי יאוֹת ויעשה זאת.

הוסיף הבן ואמר:

– ואם כבר מצאתי חן בעיניך, אולי תוכל לשית עצה בענין אֵבל־השבעה, שגם הוא קשה עלי מחמת ריבוי־עסקי, ואשלם ככל אשר אידרש.

אמר הרב:

– אם אותו עני הגון יסכים, אדרבה ואדרבה.

לא יצאה שעה גדולה ולביתו של האָבל בא בעל זקן נאה והודיעוֹ, כי הרב שלחו והוא מוכן, כנגד שכר של כך וכך, לומר קדיש ולישב שבעה. שמח איש־העסקים, הוציא כסכום הנדרש, מסרוֹ לבעל הזקן ואמר לו:

– ומחרתיים אני בא אצלך לביקור־אבלים.

(מפי משה גורארי)

י"ג

516     מעשה בזקן ירא־שמים, שבא לראות בנו בקיבוץ מקיבוצי־העמק, התבונן בדרכו שלו ושל חבריו, שאכילתם בגילוי ראש ובלא ברכה לפניה ואחריה, ואינם יודעים תפילה מהי, ורוב המצוות נדושות בעקבם, אמר:

– מעודי הייתי מקשה על הכתוב: ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, שחז"ל אומרים, שהוא כתוב בתפילין של הקדוש ברוך הוא; כי אם ישראל – על שום מה יקראנו גוי, ואם גוי – על שום מה יקראנו ישראל? אלא שהכתוב דייק ואמר: כישראל, דהיינו לא ישראל ממש אלא כמו ישראל, ומנהגיהם מנהגי גוי, ואם תשאל היכן, הרי בגלויות־ישראל אפשר יישוב קצתם יראים וקצתם חילופם, מה שאין כן כאן, שאתה מוצא ישוב שלם של ישראל והוא גוי אחד, שעל־כן דייק הכתוב: בארץ.

(מפי אלמוני)

וענין גוי אחד נתפרש בבדיחתנו כדרך הפתגם האידי: מאכן פון אלע גויים איין גוי(= לעשות מכל הגויים גוי אחד). ולענין השחוק הזה ראה ש. ארנסט, המביא בכלל מקורות ההתנגדות לתיאטראות, נוסח התראה של “קול מחזיקי הדת” (תרפ"ח, שנה א‘, חוב’ ג'), הסותר את הסברה, כי חסיד העושה עוולות גרוע מחסיד שאינו מאריך פיאותיו: “אמנם ההולכים בדרכי החסידות אומרים פוק חזי מאי עמא דבר, שהחוש והנסיון יכחיש סברה זו כי אם (עם) זקן מגודל ופיאות ארוכים ומכ”ש (ומכל־שכן) עם קאפטין ושטריימיל אי אפשר ליכנס בתיאטראות ובמוזי ולישב בסוד משחקים משא“כ (מה שאין כן) מי שאין לו עיכוב מהזקן והפיאות, יכול ליכנס לסעאטער ולהושיט ידו לנקבות… וא”כ (ואם כן) שפיר מרומז דרך זה באות ד' מתיבת אחד שהכל גוי אחד: א’שכנזים, ח’סידים, ד’ייטשען. נכנסים לביהמ“ד (לבית המדרש), להטעאטער, להרבי, להצירקוס, פוסחים על שתי הסעפים”. (ארכיוו פאר דער געשיכטע פון יידישן טעאטער און דראמע, 1930, כרך א‘, עמ’ 17).

517     מעשה בשני שלוחי הרבנות, שיצאו לבדוק עניני־הכשרות במשקי־העמק, באו לרמת־דוד וראו בחצרה את פסל דוד המלך הפורט על פי נבל. עבר בחור בגילוי־ראש וראה אותם מתבוננים, אמר:

– אתם ודאי מהרהרים על האיסור של מעשה פסל, ואילו היה בידכם הייתם מעבירים אותו מן העולם.

אמר האחד:

– לאו דוקא, אנו מהרהרים, מה פרק תהלים הוא מחבר עתה, ודומה עלינו, כי הוא הפרק: באו גויים נחלתך…

(כנ"ל)

י"ד

518     מעשה במי שישב ולגלג על דברי־חכמים. אמר לו מי שאמר:

– ברך את השם, שאין אתה עדיין בגיהנם.

השיב:

– הריני מברכו גם על שאיני עדיין בגן־עדן.

(מפי אברהם כהנא)

519     מעשה בסוחר גדול שעמד לסיים עסק, שהיה עשוי להשפיע עליו עושר מופלג, אולם סמוך לסיומו אמרו לו:

– עסק זה הוא מונופולין לנוצרים בלבד.

בא אותו סוחר לפני רבו וסיפר לו כל אותו ענין, שמע הרבי ואמר:

– ובמה אוכל להושיעך?

השיב:

– לוּ התיר לי רבנו להשתמד לחצי שנה ו…

לא כילה הסוחר דבריו והרבי פוכר ידיו לאמור:

– אוי ואבוי מה אתה סח, הרי אביך יתהפך בקברו.

השיב הסוחר:

– אי לזאת איני חושש, כי משאעשה אותו עסק, אהא צריך שותף ואצרף את אחי, וגם הוא יהא חייב להשתמד קצת, ויחזור אבינו ויתהפך ושוב יהא מוטל למישרים.

(מפי אבי מורי)

והוא חידוד פשוט בכמה לשונות וראה, למשל, בדרך שיר אוסקאַר אֵברהארדט והוא מעשה בגנן שנמאסה עליו עבודתו ומכר גנו ושדה־האספרגוס, בא דודו ומוכיחו בדברים קשים: אם אביך המנוח ישמע על עוולתך, כי מכרת גנו ושדהו יתהפך בקברו. משיב הבן: יתהפך לו, אולם בקרוב אמכור שדה אחרת, ויתהפך שנית בקברו, והרי ישכב כבראשונה (געדיכטע אין פראנקפורטער מונדאַרט, חוברת א‘, ליפסיא־פראנקפורט, עמ’ 23). וההבדל שבין נוסחה זו ונוסחתנו שוני הפירוש של נחלת־אבות.

והביטוי: אבא (אמא או סבא) יתהפך בקברו הוא שגור הרבה בפי סופרים המתארים דרך שיחה של יהודים. וראה, למשל, ליאופולד קומפרט: וואַס מעכ’ט דער דעדע זאג’ען וענן דאַס וויסט? אין זיין גראַב מעכ’ט ער זיך אומדרעהען אונד אַך אונד וועה שרייען איבער זיין איניגעל וואַס זאָ שלעכ’ט געווארדען איזט (מבחר כתבים, מהדורת ברלין 1882, כרך א‘, עמ’ 34), כלומר: מה היה סבא אומר אילו ידע זאת? בקברו היה רוצה להתהפך ולצעוק אוי ואבוי על נכדו שהרשיע כל־כך. וכן: מיין גוטער פ’אַטער מוסס זיך יאַ צעהן מאַהל אים גראַבע הערומדרעהען, ווענן ער וויסס, וויע עס אין אונזערעם האוזע צוגעהט (שם, כרך ה‘, עמ’ 60), כלומר אבי הטוב מוכרח עשר פעמים להתהפך בקברו, אם הוא יודע, מה מתרחש בביתנו.

וראה י.ל. קצנלסון: “הנה זה מלאו לי שבעים שנה ועד הנה עוד לא למדתי לראות תמיד את הדברים כמו שהם, ועדיין אני רואה לפעמים עולם הפוך: עליונים למטה ותחתונים למעלה. ובגשתי היום לכתוב זכרונותי על הספר, פחד יאחזני ורעדה, פן לא יצלח בידי לתאר לפני קוראי את התמונות כמו שהן, כי אם מהופכות: עליונים למטה ותחתונים למעלה. ואולם האנשים אשר יהיה לי עסק עמהם בזכרונותי כמעט כולם עברו מעולם העכור הזה אל עולם האמת. ולוּ גם היו מהופכים פה, כבר הספיקו שם להתישר ולהתיצב בצביונם האמיתי…” (“מה שראו עיני ושמעו אזני”, תש"ז, עמ' 4).

520     מעשה במר דורנבוש מאנשי פשמישל, שהמיר את דתו, כדי לזכות בכהונה שיש עמה פרנסה בשפע. לימים ירד ממדרגתו והיה מהלך רעב וקרוע ובלוא. שאלו:

– מה חידשת בהמרתך?

השיב:

– חידוש גדול חידשתי – קודם לא היה לי במה לפרנס עצמי בשבת שלכם ועתה אין לי במה לפרנס עצמי בשבת שלהם.

(מפי אברהם כהנא)

וראה הבלטת העוקץ, רבניצקי: יידישע וויצן סי' 76, מעשה במשומד אביון שנשאל, מה תיקן בשמד שלו, אם קודם היה קבצן ולא היה לו ליום שבת שלנו, ועתה הוא קבצן ואין לו ליום שבת שלהם, השיב: טובים גם חיי שעה. כלומר, ההפרש של יום אחד. ובדומה לכך ראה יהושע מרדכי רוזנבלום מעשה ביריד שהיו בו רוב גניבות ואכר אחד חזר ממנו, בידו מחרוזת כעכים והוא מלא שמחה. שאלה אשתו לפשר שמחתו, אמר: שכני פלוני נגנב סוסו בבוקר, שכני אלמוני נגנבה פרתו בצהריים, ואילו אני עצמי נגנבו עגלתי וסוסי רק בשעה מאוחרת בערב (“עירי טשעכנאווצי”, תל־אביב, תשי"א, עמ' 21).

א

521     א) מעשה בחבורה, שדיברו על שרשם של פתגמים, שאל מי ששאל:

– ומה שרשו של הפתגם: קודם כל בריאות ואחר־כך פרנסה.

השיב מי שהשיב:

– בשתי המלים הראשונות של התורה: בראשית – בריא!

(מפי אברהם דרום)

ב) מעשה בחבורה, שדיברו על אלה הבהולים על תארים כגון שזכו בתואר־דוקטור למקצוע פלוני, הם יגיעים וטורחים עד שהם זוכים בתואר־דוקטור למקצוע אלמוני, וסופם שהם חייבים לומר מה שאמר פאוסט על עצמו, דהיינו שהם בהמות כבתחילה. אמר דוד תמר:

והעיקר שאין הם חשים, כי הם מקיימים בעצמם לגבי עצמם קללה ראשונה שבתורה: וקוץ וד“ר־ד”ר תצמיח לך ואכלת את עשב־השדה.

(מפי דוד תמר)

522     מעשה בחבורה שדיברו בענין דרכם של ישראל שלא להשיב על שאלה אחת אלא בשאלה אחרת. הזכירו מיני פירושים לכך ועיקרם, כי שאלה ראשונה שנשאל בן־אדם היתה: אי הבל אחיך? והתשובה היתה דרך שאלה: השומר אחי אנוכי?

שאל מי שׂשאל:

– והרי ישראל בני־שת הם ולא בני־קין.

השיב מי שהשיב:

– אמנם, אינם בני קין, אבל הן בני־תורה.

(מפי אלמוני)

ודיוקה של ההגדרה: בן־אדם מחויב, שכן שאלה ראשונה שנשאל אדם היתה: אַיכּה, ואליו שאלה ראשונה שנשאל בן־אדם (=קין) היתה: אי הבל אחיך.

523     מעשה במי שישב בבית־אוכל והוגשו דגים, עסק בהם בידיו, אמרו לו:

– למה לא יסתייע במזלג?

השיב:

– כתוב במפורש הוא: ובכל דגי הים בידכם ניתנו.

(מפי א. ח. אלחנני)

524     מעשה ושאל מי ששאל:

– צא וראה, עשרה דורות יצאו מאדם עד נח והם לא היו להוטים אחרי השתיה והוא היה להוט אחריה, והוא הדין בדורות מנח עד לוט, שהם לא היו להוטים אחרי השתיה והוא היה להוט אחריה.

השיב מי שהשיב:

– נח אינו פליאה, שנאמר במגילה: ונוח בארבעה עשר והוא כנודע יום הפורים שאמרו עליו חייב אדם לבסומי, ואף לוט אינו פליאה, מי שאשתו נציב מלח – צמא, והצמא – שותה.

(מפי אייזיק סדומי)

525     מעשה בחבורה שדרשו בענין מלחמת העולם ואמר מי שאמר:

– מלחמת גוג ומגוג היא, אך אין ידוע מי גוג ומי מגוג.

ביאר מי שביאר:

– גוג היא גרמניה של היטלר ובני־בריתה שכן תיבה גוג נוטריקון ג’נב ו’ג’זלן, ואילו מגוג היא אנגליה ובני־בריתה, שכן מגוג נוטריקון: מ’ער ג’נב ו’י ג’זלן (=יותר גנב מאשר גזלן).

(מפי הרצל ברנר)

וי. ל. ברוך מעיר בענין מלחמת ישראל וערב, כי דורשי רשומות יכולים למצוא בשם ראש צבא הערבים קאוגז’י רמז לשם גוג בחילוף קו“ף בגימ”ל והוא מתסייע בדעתו של רש"י פין כי השם גוג נגזר מן השם קוקז (“מן הספרות של דם ואש”, “הבוקר”, גל. 4289).

526     מעשה בר' הירש ראַטה מלמד־גמרא בקולומיאה, שאמר:

– כה הרבה הייתי מתיגע בפרשת דינה שאינה פרשה מפוארה ביותר. – מילא, שמעון ולוי ביקשו לנקום חרפת־אחותם והרגו את אנשי־שכם – ניחא; אבל מה שרימו אותם ופתום למול את בשרם ובהיותם כואבים נפרעוּ מהם – לא ניחא. אלא משעיינתי יפה־יפה הבנתי, שכך אמרו שמעון ולוי: אם אנו הורגים עיר של גויים, מיד כל אומות העולם עושות יד אחת ועוקרות שם ישראל מן העולם, שעל כן נפתה אותם שימולו עצמם, ויהיו כבני ישראל, ושום אומה באומות־העולם לא תנקוף אפילו אצבע קטנה.

(מפי ד"ר שלמה ביקל)

527     מעשה ונתגלגל הדיבור על דרכם של בני־עמנו להרבות אסיפות, באופן שכל אסיפה תחילתה והמשכה דיבורי־דיבורים וסופה החלטה לכנס אסיפה אחרת. אמר מי שאמר:

– אסיפה ראשונה של בני ישראל היתה פטירתו של יעקב אבינו, שפתח ואמר: האספו ואגידה לכם ואחר הוסיף: היקבצו ושמעו בני יעקב, ומעשה אבות סימן לבנים.

(מפי פייבוש בקר)

פתגם פשוט הוא: די פארזאמלונג האט באשלאסן צו באשליסן (=האסיפה החליטה להחליט). וראה פרץ סמולנסקין: “לאסוף אסיפות לא דבר יקר הוא בעיר כסילה (=שקלוב) כי כמעט בכל שבוע יתאספו מנהלי העיר למען התיעץ, ותמיד יגמרו אומר באסיפה, כי יקראו אסיפה בשבוע הבא וכן יעשו גם בשבוע הבא, הן לא יקחו שכר מקופות־העדה חנם, מבלי עשות כל מאומה” (“קבורת חמור”)… וכן מרדכי בראנדשטטר: "והנה מיהרנו תיכף ומיד ונקרא עצרה ואסיפה גדולה, ובאותה אסיפה גמרנו להיאסף כנהוג בכל תפוצות הגולה, וגם בהאסיפה השנית וגם בשלישית לא באנו לכלל מסקנא, גם־כן כנהוג בכל דבר גדול הצריך מתינות הרבה והכנה. ואך בהתאסף כל הקהל בפעם הרביעית נמנינו כולנו וגמרנו – – ". (“בית ר' גומפל גלוסקא הקבלן”).

528     מעשה בבעלי־עגלה שבעיירה, שראו עצמם מקופחים בבית הכנסת הגדול, עמדו וקבעו לעצמם בית־תפילה משלהם, ונעלו אותו בפני למדנים. פעם אחת נזדמן שם עובר־אורח, חששו שמא למדן הוא, אמרו לבחון אותו, פתחו לפניו חומש וציוו:

– קרא ופרש!

ראה לפניו פרשה קשה, פרשת ויחי, פתח וקרא:

– ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה – ארור אפם – הריר מנטף מחטמם כי עז – ממש כדרך העזים המלחכות ירק ועברתם – והאֶבר שלהם, כי קשתה – כמוהו כקשת.

שמעו קריאתו ופירושו, צעקו:

– תלמיד חכם אתה, ואין לך דריסת רגל…

(מפי דב בן ליש)

529     מעשה בבור, שנתמנה פרנס על הציבור ובא לבקר דרכם של המלמדים, בא לביתו של מלמד, מצאו יושב ומאמן את תלמידיו בתרגילי כתיבה ובכללם הכתוב: לא יחרץ כלב לשונו. אחר כשבא לבדוק כתיבתם מצא האחד שכתב: לא יחרץ קלף לשונו – פרץ המלמד בצחוק, ביקש גם אותו פרנס לראות הכתוב וכשהמלמד הראהו צירוף צחוקו לצחוקו וקרא:

– אוי ואבוי תיבה קלף הוא כותב בלמ"ד!

(מפי יעקב רוט)

ובדומה לכך ליפטון סי' 1464, מעשה בר' הניך מאלכסנדר שניתנה לו פיתקה, כי יתפלל על אשה חולנית אסתר וכתבו: עתטער, אמר: עלובים הללו, רי“ש שבאסתר נפתלו עמה ולא יכלו לה. וקרובה לבדיחתנו, אך לא חדה כמותה, נוסחה, שמביא מ. א. ויזן, חכמה און חריפות סי' 42, והוא מעשה ביהודי המספר בבית המדרש, כי קיבל גלויה מיהודי כפרי ובה נכתבה המלה הכתובה כ”ף למ“ד פ”א והכוונה היא למלה כלב. כל קהל־השומעים צוחקים, ויותר מכל צוחק יהודי הנודע כבור גמור. ביקש אחד מהקהל לידע, מה טעם רואה אותו בור לצחוק, שאל אותו לכך. השיב הבור: ועל שום מה לא אצחק? שאדם לא יודע, כי כלב כותבים באות ק“וף ולא באות כ”ף. ולדעתנו בדיחתנו יסודה קדום, כלומר בזמן שבו ניקודה של תיבת קלף כמו תיבה כלב בשני סגול.

ונודעת תשובתו החרוזה של רבנו תם לר' אפרים ב"ר יצחק: ואם תשלח קלף אשיב תשובות אלף (ספר הישר סי' נ'). וכך היה גם הניקוד של צבת בצבת עשייה וראה ר' זכריה אלצהרי: וילך הנוצרי ובידו צבת / והוא צועק מכאב שנים כי לא יכול לשבת (מהדורת ח. שירמן, ידיעות לחקר השירה העברית, תרצ“ז עמ' קצ”ב) ובימינו כך ניקודה של תיבה: צות וראה נ. אלתרמן: “והיו הכותבים מבינים אז בצות / זה יבוא! בחבית סוכנות רויטר יושבת” (הטור השביעי, עמ' 40). וכן אומר, כי המימרה: עד דערקענט נישט קיין צירה פון (פאר) קיין אלף (=שאינו מבחין בין צירה לאלף) שהיא גלגול של חברתה: ער דראקענט נישט קיין צלם פון (פאר) קיין אלף (=אינו מבחין בין צלב לאלף), וראה שלמה אטינגר: א צלם פאר אַן אלף (סערקעלע, מהדורת יוהניסבורג, עמ' 44), א צלם פון אַן אלף (מהדורת מכס ווינרייך, עמ' 352). וכן ח. נ. ביאליק: “בחור כהלכה ועדיין אינו יודע להבחין מה בין צלב לאלף” (“מאחורי הגדר”), גם יסודה אולי קדום, והתיבה צלב נקראת בשני סגול ונמצאת מחריזה לתיבה אלף – אגב לענין קריאתה של אות אלף ראה חידה עליה, שפירסם יוסף פלש שנאמר בה: “הנני פלא לחכם לב / אך יש אחד מאלף / אשר יבין ויקרא אותי” (בכורי העתים, תקפ"ז, עמ' 132). ואמנם, ביאליק בתרגומו כותב מזה: "הנה הצור אשר ביקשתי והנה גם הצֶלֶב) (“וילהלם טל”), ומזה “על יד כל צְלָב וצְלָב תעמד והתנפלת ארצה” (שם).

530     מעשה בחבורה שדיברו בענין עצתו של יתרו למשה רבנו בפרשת אתה תחזה, אמר מי שאמר:

– מעשה שהיה כך היה, אמר יתרו: ואתה תחזה מכל העם אנשי־חיל, יראי־אלהים, אנשי אמת, שונאי־בצע. שמע משה, כי חותנו אינו מטיל וא"ו החיבור בין ארבעת הסוגים, הבין כי עליו לצאת ולבקש סוג סוג לפי סדרו. יצא וביקש יראי אלהים – לא נמצאו לו; יצא וביקש אנשי־אמת – לא נמצאו לו. אמר: אם כן, הבו לי שונאי־בצע, שכן שונאי־בצע הם ממילא אנשי־אמת, יראי־אלהים ואנשי חיל.

(מפי מנחם גלרטר)

531     מעשה באדם, שצבר ממון ולפי שכל בני אדם היו מוחזקים לו גנבים, לא ידע מה יעשה בממונו ויהא בטוח בו. נצנצה בלבו מחשבה כי יפקידו למשמרת בידי הדיברה השביעית. וכך עשה, הלך לבית הכנסת, פתח ארון הקודש, הוציא ספר תורה, פרש יריעתו עד שתגיע לעשרת הדברות, נטל ממונו והניחו על גבי התיבות: לא תגנוב. היה הממון מוטל עד לפני פרשת יתרו, עד שבא המגיה להגיה את הספר והממון האפיל על שתי התיבות ולא ידע אם הן מוגהות. משהזיזו נזכר עניותו המופלגת ואמר בלבו:

– לוּ, לפחות, היה ממון מוטל על גבי אותיות אחרות הייתי אומר – הפקר הוא.

הזיזו לפרשה הבאה וכך היה מזיזו שבוע שבוע, עד שהגיע לפרשת מטות, והניחו על גבי התיבות: מחציתם תקחו. אמר:

– כשהיה הממון מונח על גבי הלאו – קיימתי, עתה שהוא מונח על גבי העשה – הריני מקיים.

נטל המחצית האחת, הזיז את המחצית האחרת לפרשה שלאחריה וכך היה מזיזו שבוע־שבוע עד שהגיע לפרשת שמות והניחוֹ על גבי התיבות; ולא תותירו ממנו עד בקר. אמר:

– כשהיה הממון על גבי העשה קיימתי, עתה שהוא מונח על גבי הלאו – אני מקיים.

אמר ונטל המחצית האחרת.

(מפי אבי מורי)

המוטיב הוא רב נוסחאות והנוסחה שלנו היתה, כנראה, רווחת בסביבי־ברודי, וכראיה בידי הרחבתה בפולמוס דברים של ר' ברוך ורבר בעל “עברי אנכי” כנגד שארו ר' יוסף כהן־צדק בעל “המבשר” ו“הנשר” והוא פולמוס שנסתיים בבריחתו של כהן־צדק ללונדון, ושם נעזר ר' ברוך ורבר בנוסחה אחרת של חידודינו. ולענין שינויי־הנוסחאות ראה מעשה הרבי ר' שמחה בונים מפסישחא, שאמרו כי גנב־העיר, יעקב קראדקע, מגנב את חסידיו; ביקש לידע, אם אמת הדבר, אמר לשמש כי ישאיר לליל מוצאי־שבת את החלונות פתוחים ולא יסיר את פמוטות־הכסף מעל השולחן ויניח עליו חומש בעשרת הדיברות בלאו: לא תגנוב. משראה הגנב את החלונות הפתוחים ואת הפמוטות עומדים, נכנס בחשאי ונטלם, אולם בצאתו ראה את הלאו: לא תגנוב, נטל לחומש ועלעל בו ופתחו בפסוק: כי ימך אחיך ומטה ידו עמך וחזקת בו (מנשה אונגר), דער טאָג, גל. 93084).

ונוסח נאה מביא יצחק שעהן, משמו של הרב ר' אברהם הירש קליין והוא מעשה במלמד עני, שהוצרך להשיא בתו ולא היתה פרוטה בכיסו, שמע בעל־בית צרתו של המלמד, נכנס אצלו ושלא לביישו בנתינה הכניס לתוך חומשו שטר בן עשרים וצירף פתקה, כי זה חלקו לחתונה, ושלא יקחנוּ אחר הטיל את השטר על גבי לא תגנוב. אותו יום נכנס לבית המלמד איש עני, ראה חומש על השולחן, התחיל מעלעל בו, מצא את השטר והפתק, נזכר כי גם הוא צריך להשיא בת ואין לו פרוטה, נטל את השטר והחליפו לשני שטרות בני חמשה, את השטר האחד שם בכיסו ואת השטר האחר הניח בחומש על גבי הכתוב: ואהבת לרעך כמוך. כשמצא המלמד את הפתק על גבי התיבות לא תגנוב, ולא מצא את השטר בן־עשרים, כמעט שהתמוגג מצער, אך כשהוסיף לעלעל ומצא את השטר בן־עשר, אמר לנפשו: אני שהשטר בן־עשרים לא היה עדיין בידי, לא קיימתי מצוה של ואהבת לערך כמוך, ואילו הוא, שהשטר בן עשרים כבר היה בידו, קיים את המצוה, באמת אדם כשר הוא (די יידידע וועלט, טורונטו, כרך 38, גל. 36).

ונוסח אחר; מעשה ביהודי, שבא לעיירה בערב שבת סמוך להדלקת הנרות. לפי שהיה בידו שטר בן עשרה רובל ולא ידע היכן יצניעו עד לאחר שבת, נכנס לבית־המדרש, פתח חומש והניח את השטר בפרשת עשרת הדיברות ליד הדיברה: לא תגנוב. במוצאי־שבת בא ליטול את שטרו, לא מצאו במקומו בחומש, הוסיף לדפדף ומצא שטר בן חמשה רובלים ליד הכתוב: ואהבת לרעך כמוך. אמר היהודי לנפשו: הגנב טוב ממני, שאני לא חשבתי עליו לטובה והוא חשב עלי לטובה (די שטימע, מכסיקו, מדור לאך א ביסל, 13 במרס 1943).

ולענין סילוק עשרת הדיברות ראה יוסף אלמנצי, בשירו על הרופאים: “רופא רשע! פיקודי אֵל בזית / מאסת תורתו, אף משפט־גבר / לא תרצח, לא תנאף כעב מחית / גם שמת לא תגנוב במחילות קבר” (נזם זהב" מהדורות מחבות לספרות, עמ' 38).

וצירוף כתובים שונים כדי חטיבה בדוחה מצוי גם בעמים. וראה, למשל, רוברט רסלר, המביא בשירו מעשה בכומר שבאו אצלו, בסמוך לשעת־צהריים, שלושה פרחי־כמורה רעבים והיה צר לו להתחלק עמהם בראש החזיר הצלוי ואמר להם, כי לא יזכו בסעודה אלא אם יאמרו כתובים נאותים מן האוונגליון. אחז האחד בחזיר ואמר: ויכרות לו אזנו שמאל, החזיק אחריו האחר ואמר: ויסטור על לחיו, סיים האחרון ואמר: והוא נעלם מעיניהם (באסופת לודוויג זיטנפלד: שלע’זכ’עס קוועלבירנדעל, ברסלא, 1950, עמ' 106).

532     מעשה בחבורה שגלגלו באוטו של ביסמארק ומטבעות לשונו ובכללם אמירתו: אין לך עם הפורע מסים מרצונו. אמר מי שאמר:

– ומה חידוש חידש? והרי הכתוב אומר: ויקחו לי תרומה. וכבר הקשו שהיה לו לומר: ויתנו לי תרומה. והתירוץ הוא, שאין אדם נותן מרצונו, צריך ליקח ממנו.

(מפי מנחם גלרטר)

533     מעשה בבחור, שכל שידוך שהביא לפניו השדכן היה מדחה אותו וסופו עמד לישא נערה שחמד אותה ליפיה ולא נטל פרוטה נדוניה. אמר לו השדכן:

– עבירה גמורה היא.

שאל הבחור:

– עבירה כיצד?

– השיב השדכן:

– נאמר בפירוש: כי תשא ראש בני ישראל לפקודיהם, כלומר כי תשא אשה, תזכור כי ראש בני ישראל – מה שנחשב עיקר בעיני היהודים, הוא לפקודיהם – שהם סופרים ומונים.

(מפי אברהם דרום)

534     מעשה ושאל מי ששאל:

– מה טעם ומעות חטין לפסח ואינם נגבים לסוכות – הרי עני שאין לו, מה לו ניסן מה לו תשרי?

השיב מי שהשיב:

– חג הפסח נאמר בו: שבעת ימים מצוֹת תאכלו ואכילה צריכה מעות, ואילו חג־הסוכות נאמר בו: בסוכות תשבו – ואין ישיבה צריכה מעות.

(מפי אייזיק סדומי)

535     מעשה בבור, שבימי עניו היה יושב מאחורי התנור בבית־הכנסת, ומששיחק לו מזלו והעשיר, היה משחד את השמש בסכומות הגונים, והושיבו תחילה בספסל רחוק קצת מכותל־המזרח, אחר־כך בספסל קרוב יותר אליו, ובאחרונה הושיבוֹ לפני עמוד בכותל־המזרח ממש, עד שנמצא עומד בסמוך לרב־דמתא. אמר לו השמש:

– עתה שכבודו מתפלל במקום כבוד זה, ראוי שישאל את רבנו דבר־תורה…

ייגע אותו בור מוחו, מה ישאל מפי הרב, ובאחרונה נצנצה בו שאלה אחת. בא לפני הרב, כשסידורו פתוח והצביע על הכתוב בו: והיה עשב בשדך, שואל:

– ימחל רבנו, תימה היא בעיני, האיך התגלגל עשו שהוא גוי לתוך קריאת־שמע?

השיב לו הרב:

– באמת מקומו היה תחילה בברכת אשר יצר, אולם משהתחכם ושחד את השמש זכה ונכנס לתוך קריאת־שמע.

(מפי ד"ר אריה בריסקר)

וחידוד זה כמה נוסחאות לו. וראה מעשה בהדיוט שנתעשר והתחיל מתחכך בין הגבירים. קנה לו בבית המדרש מקום ליד הרב והיה מטרידו ברוב קושיות של עם־הארץ. הרב לא יכול להעיז פנים כנגדו והיה משיב לו. פעם אחת שאל את הרב: רבי, עשיו גוי שכזה, פושע־ישראל שכזה, מהיכן הוא לקריאת־שמע שנאמר בה: ונתתי עשב בשדך? הרהר הרב ואמר: לעולם אין הוא צריך בקריאת שמע, אך לפי שעשיו היה גביר, קנה לו מקום בקריאת שמע. (יידישער פאָלקלאָר, בעריכת י. ל. כהן, וילנא, 1938, מדור החידודים סי' 37, עמ' 207). וכאן אין מוטיב של שיחוד השמש ואילו רבניצקי עושה את המוטיב הזה מרכז והוא מביא, יידישע וויצן, סי' 559, מעשה בבור שנתעשר ובא לבית הכנסת הגדול לשמוע חזן והשמש נהג בו דרך ארץ והושיבוֹ ליד הרב. לפני קריאת התורה גחן על הרב, הראה באצבע בסידור שלו את התיבות: עשב בשדך בקריאת שמע ושאל: הסבירני, רבי, מהיכן כאן דודנו עשיו? השיב הרב: אותה קשיא הייתי מקשה, אתה יודע למי? לשמש שלנו, וכן נוסח קלמן ברודסקי, (טאָג גל. 13349), ואילו רבניצקי סי' 558 וכן מ. אשרוביץ (פורוורטס גל. 19678) מביאים מעשה בכפרי מגושם ועשיר שבא לשבות בעיר וכשבא לבית־המדרש הושיבוֹ השמש ליד הרב, שהתרעם על כך בלבו, אך החריש, ישב הכפרי במקומו בערב שבת ואף בשבת ולא אמר דבר, אולם בתפילת מנחה כשאמר: אדם ובהמה תושיע ד', שאל לו לרב, כיצד מעמידים אדם ליד בהמה. השיב הרב: גם אני התקשה בכך, תמחול ותשאל לשמש. ובדומה לכך נוסח שעיה נאטובסקי (טאג, גל. 13405) ונוסחתו נאחדו בו שני המוטיבים כחטיבה מנומקה יותר.

ואם בנוסחאות אלו בא על ביטויו הניגוד בין תלמיד־חכם הרואה את המזרח מגיע לו ומתרעם על הבור העשיר הנדחק גם הוא אליו, הרי נוסחה אחרת מביאה על הביטוי את הניגוד בין תלמידי חכמים עניים הנדחקים לספסלים אחרונים ובין הבורים העשירים שכבשו להם את המזרח; וראה רבניצקי, יידיעשע וויצן, ס' 233, מעשה בבעל־עגלה שקנה לו מקום במזרח וכשנשאל אחד הבעלי־בתים היושבים בספסלים האחרונים, מהיכן בעל עגלה למזרח, הוא משיב: המזרח מלא סוסים והם צריכים בעלי־עגלה.

וראה משה בישוף המביא מעשה בגביר והוא בור שראה בהגדה של פסח: כורך מצה ומרור, שאל לו לרב: מה ענין קורח המנוול אצל ההגדה הקדושה? השיב לו: הנה למשל, אתה יש לך מושב במזרחו של בית־הכנסת שלנו, ועל שום מה, על שום שנתת ממון הרבה. כך עשה גם קורח העשיר, נתן ממון הרבה וכתבו אותו בהגדה (טאג, גל. 13573).

536 מעשב במלוה בריבית, שהיה נוהג לפתות את הבריות למיקח־מלואות וכשהגיעה שעת־הפרעון ולא היה בידם לפרוע היה מאריך להם מועדי־התשלום, וכל כנגד מיני משכון, אם קטנים או גדולים, ובהמשך הימים לה היו הלווים חשים, כיצד כל נכסיהם נשמטים קמעה־קמעה מתחת ידיהם ונעשים קנינו, ובאחרונה כשראו אותו יורשם בחייהם, היו מן הצועקים ואינם נענים. פעם אחת בא מוכיח לעיר, שמע על תעלולי המלווה, ביקש לקיים בו הוכח תוכיח את עמיתך. שאל:

– וציוויי התורה ואיסוריה הם לך בטלים ומבוטלים?

השיב המלוה:

– חס ושלום; אדרבה, כל אותה עשייה, שבידי, שאתה מתעבר עליה כל־כך איני עושה בה אלא כדי לקיים כתוב מפורש שבתורה.

נשאל:

– הכיצד?

השיב:

– לא כתוב מפורש הוא בתורה: לא יחדל אביון מקרב הארץ – והוא הוא הכתוב שעליו מושלכים כל חיי וטירחתם.

שאל המוכיח:

– תימה תימה, כתב בתורה: לא יהיה בך אביון – אין אתה בהול לטרוח עליו, כתוב בה: לא יחדל אביון מקרב הארץ – אתה בהול לטרוח עליו?

השיב:

– ראשית הכתוב: לא יהיה בך אביון שוברו בכתוב: כי יהיה בך אביון, שונית אפילו לשיטתך, אפשר בימינו אלא ואדם מישראל יקיים את כל המצוות?

(מפי פייבוש בקר)

וראה מ. ד. באנדשטטר, מביא דברי מלוה־בריבית, המדבר בגנות החוק, המגביל שיעורה: “רבונו של עולם, אם כך יהי הדבר נוהג, ונתנו את הכסף כאבני־גיר בחוצותינו וזהב כעפר לכל יהיה, ומה תעשה לתורתך שכתבת בה: לא יחדל אביון מקרב הארץ?” (באנק למסחר ולחרושת המעשה").

537     מעשה בחבורה, שדיברו מה בין ראשונים לאחרונים, אמר ראובן: – בימי החומש היו האָבות שומעים דבר־אלהים ומשה רבנו דיבר עמו פה אל פה ופנים אל פנים, ובימי הנבואה נשמע דבר ה' בחזון, ובימי הגמרא נסתם הקול אך לא נסתמה בת־קול, ואילו עתה אין קול ואין חזון ואין קשב. ניכר, לא כאבות וכנסיאים ותנאים הם הרבנים שלנו.

אמר שמעון:

– הרי כתוב מפורש הוא: רב לכם, לא אוסיף דבר אליכם…

(כנ"ל)

538     מעשה בחבורה, שדיברו על ישראל, שככל שנגלה בהם איש־סגולה הם בהולים לרמוס אותו ולכבות אשו ואורו. אמר מי שאמר?

– הלא דברי־הכתוב הוא" דרך כוכב. מי? יעקב!

(מפי אלמוני)

ולשון הכתוב: דרך כוכב מיעקב.

539     מעשה בגבאי, שפיתה את המשרתת שלו ונתעברה ממנו, ונקרא לעלות לתורה בפרשת ראה.

קרא בעל הקורא:

– ואף לאמתך תעשה בן.

ביקשו הקהל להעירו, שיתקן קריאתו, צעקו:

– כן, כן!

חזר בעל הקורא וקרא:

– כן כן!

(מפי א. סדומי)

ולשון הכתוב: ואף לאמתך תעשה כן.

540     מעשה ששאל מי ששאל:

– צא וראה, שני בני אדם המדברים דברים של ענין – לא יצאה שעה קטנה וכבר כלה דיבורם והכל מחוור להם, ואילו שני בני אדם המדברים דברים של בלבול, כבר יצאו שעות הרבה ואין דיבורם כלה, אף שהכל מעומעם להם, מה טעם?

– השיב מי שהשיב:

– הלא כתוב מלא הוא: ולא קרב זה אל זה – כל הלילה.

(מפי אברהם כהנא)

541     מעשה בחבורה, שדיברו בדרכה של עניווּת, אלה בשבחה ואלה בגנותה אמר מי שאמר:

– העולם אומרים, כי חייב אדם להיות ענוו, ושכרו הרבה. ואינו כן, כתוב: ונהי בעינינו כחגבים ואין לך עניות גדולה מזו, אך מה השכר: וכן היינו בעיניהם – הקטנת עצמך יקטינוך אף אחרים.

(מפי מנחם גלרטר)

ופשוטה גם תוספת טעם: ושנית, כל אותו ענין ממעשי מרגלים.

542     מעשה בדרשן שדרש בענין הנאמר בברכת משה: יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו ואמר כי הכוונה היא למרדכי שנאמר בו: ורצוי לרב אחיו ושמו נדרש מרא דכיא שהוא תרגום מור דרור וענין מור כענין שמן שנאמר במגילה: ששה חדשים בשמן המור.

הפסיקו מי שהפסיקו:

– הרי רצוי אחיו נאמר באָשר ורצוי לרוב אחיו נאמר במרדכי שהיה משבט בנימין, ומה נתבלבלו לך השבטים?

השיב:

– עיקרה של המגילה פורים ועיקרו של פורים שתיה ועיקרה של שתיה ביסום ועיקרו של ביסום בלבול שאמרו חייב אדם לבסומי עד דלא ידע וכו' ומי שהתיר בלבול חמוּר – בין אויבים כמרדכי והמן הוא שמתיר בלבול קל – בין אחים כאשר ובנימין.

(מפי אלמוני)

ב

543     מעשה ושאל מי ששאל:

– ענין יעל ודרכה בסיסרא תמוה ביותר: מים שאל חלב נתנה – מה ראתה להיטיב עם שונא ישראל?

השיב מי שהשיב:

– מים שאל – כדרכו של גוי ביקש יי“ש בן תשעים מעלות כמספר מים, חלב נתנה – כלומר יי”ש בן ארבעים מעלות כמספר חלב, והיא שהרגתו.

(מפי א. אף הברמן)

וראה ח. הזז, המשים בפי ר' פינחס דברים בשבחו של יין שרוף, שאין הקפה התורכי שווה לו: “הכזה הוא יי”ש ארצהו? יכול ידמה לו וישוה לו ויערוך לו לקצת מ“היכא תיתי” שלנו? לצַו’לֶה אחד שלנו, או אפילו לזנ’לה אחד שלנו? “עשיר ורש נפגשו”). פירוש צו – יין שרוף בן צ“ו (=96) מעלות; פירוש זן – יין שרוף בן נ”ז (=57) מעלות)

544     מעשה בר' יוסף קופצ’ובסקי, איש גראייבה, שדיבר על אלה, הנוטלים גדולה לעצמם, אמר:

– הבריות כועסים עליהם ובאמת כל אשמתם שינוי מועט בטעמים, שהם קוראים על עצמם: הלא אם קטן אתה – בעיניך ראש שבטי ישראל אתה.

(מפי א. מ. גניזזובסקן)

והכתוב הוא: אם קטן אתה בעיניך – ראש שבטי ישראל אתה, והחידוד שבשינוי־הטעם בו נודע והובא בכמה דוכתי, תוספת חידוד כדרך ישראל בן יהודה פיין, הכותב על הרב ד"ר קליין: אם קטן – אתה בעיניך ראש אלפי אתה (נגינות בן יהודה, באלטימור, 1907, עמ' 179) שכן קליין תרגמו קטן.

545     מעשה בר' מנדל מלר שהיה אומר, שאין לך כל דבר ודבר, שלא ימצא רמזו במקרא, ופעם אחת ישב בבית בנו, דב קמחי, בירושלים והשעה שעת־לילה, ופתאום כבה אור־החשמל, והיו הוא ובנו אנוסים להעלות אחר נרות, והיו מהלכים בחדר איש ונר בידו. שאל בנו:

– אבא, ומעשה זה גם הוא רמזו בכתוב:

השיב:

– ודאי, אב – נר בן – נר.

(מפי אברהם יערי)

וראה ר' יהודה סומו, המביא לענין איש שלום שמו ובנו: “ואם אז באזנינו שמענו אב־שלום נתלה באלה, הן עתה בעינינו נראה בן שלום תלוי באלה” (צחות בדיחותא דקידושין, מהדורת ח. שירמן, עמ' 101).

ג

546     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של העתונים ועיתונאיהם, אמר ראובן:

– בוקר־בוקר אני מוטל את העתון וקורא בו מיני ענינים וידיעות – ולמחרת אני רואה, כי רובם כזב.

אמר שמעון:

– דרכם של העתונאים, שהם מקיימים את הכתוב: הוי משכימי בבוקר שקר ירדופו.

(מפי אברהם כהנא)

והכתוב הוא: הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו.

547     מעשה בחבורה, שדיברו בענין בוריס, מלכה של בולגריה, מתומכי היטלר, שהוצא להורג. שאל מי ששאל:

– ואם בוריס מורה, מה? מעט בוריס יש לו להיטלר באירופה?

השיב מי שהשיב:

– אבל כבר אמר הנביא: ותרבי לך בוריס – נחתם עוונך.

(מפי אלמוני)

ולשון הכתוב הוא: ותרבי לך בורית נכתם עוונך.

548     מעשה בעסקן, מעסקני קרן־היסוד, שחזר על פני עיירות ולא עלתה בידו אלא להתרים מעטים, שכן הרבים קפצו ידם; אמר:

– צא וראה, כמה הטרחתי גרוני, לפתוח ידם ולהחם לבם, אך מה אעשה וידם קפוצה ולבם יבש, ויפים להם דברי המשורר: אכן חזיר העם, חזיר יבש כעץ.

(מפי ישראל ווינלז)

והוא שחוק בדברי ביאליק: חציר העם חציר יבש כעץ ויסודם דברי הנביא: אכן חציר העם, וכבר שימש דרך חידוד. וראה עמנואל הרומי: “ויגש השנים עשר ויאמר: אדוני, זה כמה עמדתי נפעם / איך אמר ישעה אכן חזיר העם / וכן: כל בשר חזיר / ואיך פה קדוש ונזיר / יקרא עם קודש חזירים / ובזה השם לא נקראנו בכל הארבעה ועשרים ספרים / ואען ואומר: חלילה שהנביא בשם חזירים יקראנו / רק על אכילת חזיר יוכיחנו / וכבר פירש זה הדבר / באמרו: אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר / כי היהודים ההמה האמללים / היו קונים החזירים המלוחים והיבשים מהערלים / וזה נגלה מחרכּי הפסוק מציץ / האומר: יבש חזיר נבל ציץ” (מהדורת א. מ. הברמן, עמ' 628).

549     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של התלמידים, שאינם טורחים על הלימוד ושימורו אלא עד קבלת תעודת־הגמר, ולאחריה שוב אינם נזקקים לו. אמר דוד תמר:

– הרי כתוב מפורש הוא: צור תעודה – חתום תורה.

(מפי דוד תמר)

ולשון הכתוב: צור תעודה חתום תורה בלימודי. ראה יוחנן טברסקי המספר, כי חיים צ’מרינסקי בהיותו באודיסה “מכין עצמו לבחינת הבגרות. אמנם התורה נקראת תעודה אבל התעודה היא לא תמיד תורה, ואולם פתח הוא לשער” (הפועל הצעיר, כרך כ"ב, גל. 20).

550     מעשה בחבורה של לצים, שדיברו על שלמה המלך ואלף נשותיו, שאל מי ששאל:

– בספרו אחד, שיר השירים, הוא מרמז עליהן ואומר: עלמות אין מספר, בספרו אחר, קהלת, הוא מרמז עליהן ואומר: אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי, ולא כן בספרו שלישי, משלי.

אמר ר' אלתר קלייטניק:

– אף במשלי כן, אלא שנשתבש הכתוב, שכן אמר בפרק אשת חיל: רבות בנו עשו חיל אני עליתי על כולן.

(כנ"ל)

והחידוד בכפל משמעות של הפועל עלה: א) כעליה ממש, ב) כיתרון. וראה עוזי ושות‘: “ולא אבוא למנות שבחי חוברת זו, שאיכותה עולה על כמותה כעלות הרוכב על סוסו והצדיק על מיטתו” (“הארץ”, גל. 9562). וראה בשימוש בתיבה מעלה בכפל הוראה: א) לשון הפעיל של עלה, ב) מעלה שם עצם בהוראת יתרון. וכן ר’ יהודה אלחריזי “כראותך איש אין יושר בו / ורק בעושר נפשו יקרה / אַל תשת לב אל גאוותו / כי מעלתו מעלת גירה”. וכתונו ר' עמנואל הרומי: “הפרוטה איננה תהילה / וגירה איננה מעלה” (ליבאוויטש, השומע יצחק, סי' רס“א, רס”ב). וכאן תוספת שחוק: גרה בכפל הוראה: 1) לשון הלח של לעיסת בהמה, 2) לשון מטבע.

551     מעשה בחבורה, שדיברו על פלוני השטוף במקח־שוחד, אמר ראובן: – והרי הוא מקצר ימיו בידים ממש, שאמר החכם: ושונא מתנות יחיה.

אמר שמעון:

– כבר הוכיחו לו לפלוני, השיב כלשון הכתוב ההוא, לאמור: שיינע מתנות? איך יע! (מתנות נאות? אני כן)

אמר ראובן:

– כל מזלו שהוא ליטאי, אבל מה היה עושה אילו היה פולני או גליצאי?

השיב שמעון:

– הוה אומר: מה שמותר לליטאי מותר גם לי, ולא עוד אלא בכפל־כפלים, שכך לשון הכתוב: ושונה מתנות – יחיה.

(מפי אלמוני)

והרבה מיני שחוק נצמחו מחילופיה של שי“ן ימין ושי”ן שמאל וראה, למשל, פרץ ורניק המספר בזיכרונותיו בענין החזן ר' חיים וואסרצוג, הנקרא “הלומז”אי", שהניח את וילנא והלך ללונדון וכשחזר לוילנא וביקש לשוב לכהונתו ודחו אותו יריביו משוב זקנותו אמרו: ששים שונאים (=שנים) עומדים לו לשטן (“מארגן־זשורנאל”, 9 בספטמבר 1951).

552     מעשה בחבורה שדיברו על ימות־המשיח, שאל מי ששאל:

– לעתיד לבא כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, כדרך שהיו לפני דור הפלגה. והנה פירושה של שפה אחת מובן ומוחוור, פירושם של דברים אחדים מה?

השיב מי שהשיב:

דברים אחדים, משמע דברים מעטים, כי עתה לפני שנות המשיח נוהגים בני אדם להרבות דברים וכבר נאמר: ברוב דברים לא יחדל פשע, ואילו לעתיד ינהגו בני אדם למעט דברים, דהיינו הן־הן לאו־לאו.

(מפי אשר קליינשפיז)

553     מעשה בחבורה שדיברו בענין מוסוליני שלאחר הדחתו ובענין חתנו צ’יאנו לאחר בריחתו. שאל מי ששאל:

– מן הענין לדעת, מה היתה השיחה האחרונה של צ’יאנו, כציר הותיקן, ובין האפיפיור?

השיב מי שהשיב:

– ודאי ברוח המקרא, כזה: ויאמר האפיפיור אל צ’יאנו: ההיטב חרה לך על הקיקיון אשר בן עשרים שנה היה ובן־לילה אבד? ויאמר צ’יאנו: חרה לי עד מות.

(מפי אלמוני)

554     מעשה בחבורה שנקראו למסיבה, הוגש לפניהם תה, התחילו מטפלים בכוסות ולא נשמע הנואם. אמר מי שאמר:

– יפה הטה, במה דברים אמורים, אם מקוים בו: הטה אזנך ושמע.

(מפי יהודה יערי)

ולשון הכתוב: הטה ד' אזנך ושמע.

555     מעשה בחבורה שדיברו על דרכם של האבות העושים עצמם אסקופה נדרסת לבניהם, אמר מי שאמר:

– הם מקיימים דבר ה' בפי הנביא, בפנותם אל בניהם לאמור: דרסוני וחיו.

(מפי אלמוני)

והכתוב הוא: דרשוני וחיו. ולענין החוק דרש – דרס ראה קערת צימוקים הערה לסי' 916, וניתן להוסיף וראה מאיר מוהר: אל תדרוש אל המתים – אל תדרוס את המתים – דרוש אל החיים" (הפועל הצעיר, שנה מ"ד, גל. 40).

556     מעשה באב, ששלח את בנו לעיר אחרת, שילמד בישיבה ויזכה בסמיכה להוראה. לימים בא האב לראות מעשי־בנו, והנה מצאו שיכור מתנודד ברחוב ושני בחורים אוחזים לו מתחת לזרועותיו. שפך עליו תוכחתו, וקונן:

– וסמיכה – תראנה כראותך את אזנך שמאל.

אמר אחד הבחורים:

– אדרבה שתי סמיכות בידו – כי הוא מקיים: ויין יסמך לבב אנוש, ואנו מקיימים בו: סמך יסמך רעים אהובים…

(מפי אלמוני)

השחוק הוא בשינוי הכתובים: ויין ישמח לבב אנוש ולשון הברכה: שמח ישמח רעים אהובים ונוסח שלא על דרך שחוק: הוא מקיים סמכוני באשישות ואנו מקיימים בו: סומך נופלים. והחלפת סמך–שין שמאל, שיסודה בכתובים (כעש־כעס), שכין־סכין, תפש־תפס וכדומה) מצויה בחידודים המיוחסים לבורים, כגון למי שנשאל מה פירוש מונחי הדקדוק נסמך ונפרד אמר: נסמך = פירושו פרייליך (=שמח), נפרד פירושו אָבגעשיידט (=בדל, נפטר).

557     מעשה בתלמיד־חכם שנשא אשה בת אדם אמיד שמסחרו זפת, כשעמדו הוא וכלתו תחת החופה בירכו הרב באריכות ימים ואמר:

יתקיים בך: אורך ימים בימינה בסמאָלא עושר וכבוד.

(מפי מרדכי בונה)

הכתוב: אורך ימים בימינה שמאלה עושר וכבוד נדרש בכמה פנים וראה ז. שניאור שעשה בו שימוש של פיוט “מהר מהר העפילה / פה לך נתן ילדה גדולה / שבימינה קיץ ירוק / ואשר חורף קר בשמאלה” (בעמק, שירים, מהדורת עם עובד, כרך א‘, עמ’ ק"ד).

ובבדיחתו שחוק של כפל לשון שמאלה־סמאלה והיא תיבה סלאבית ופירושה זפת, ועל פיה שם משפחה: סמוליאר דהיינו זפתים. וראה שימושו של השחוק שלנו על דרך רצינות: הסופר אליעזר סמוליאר שקרא עצמו שמאלי. ואגב, בדומה לשם משפחה זה הוא דיכטיאר, והוא בסלאווית עוסק בעטרן, והיו בבני משפחה זו שקראו עצמם דיכטער, שענינו בגרמנית משורר.

558     א) מעשה באחד מגדולי הצדיקים שאמר:

– מימרה היא המהלכת בעם: אי־הליכה אינה גוררת חרטה, ויש המצרפים לכך את הכתוב בתהילה: אשרי יושבי ביתך, אבל יש אי־הליכה, שמן הדין שתהא גוררת חרטה, והיא אי־הליכה לצדיק, ולכך כיוון הכתוב בתהילה: והם, (היושבים אין דער היים, כלומר בבית) לא ידעו דרכי.

(מפי אברהם כהנא)

ב) מעשה בר' משה הויזר, המכוּנה גלינר, שלימד שיעור לבעלי־מלאכה, אמר:

– צאו וראו אמיתת מאמרם: מצוה גוררת מצוה. שאמר דוד המלך: יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. יעלזו חסידים בכבוד, דהיינו ישמחו בחתונתם, שאמר הנביא: על כל כבוד חופה, (מצוה גוררת מצוה: ירננו על משכבותם, דהיינו שיאמרו שירי המעלות ליולדת, מצוה גוררת מצוה: וחרב פיפיות בידם, דהיינו שיקיימו ברך הנולד מצות מילה.

(מפי ר' משה הויזר)

וכתוב זה בתהלים נדרש גם דרוש של הדיוטות כגון, יעלזו חסידים בכבוד, כלומר החסידים יאכלו כבד וכו'. ויש המוסיפים דרוש בענין עבירה גוררת עבירה על דרך מה בין ראשונים ואחרונים, וכן למשל: הראשונים שהיו מוזהרים בחופה וקידושין סדרם: תחילה חתונה, אחר־כך ברית־מילה, אחר־כך פדיון הבן, ואילו האחרונים שאינם מוזהרים בחופה קידושין, סדרם הפוך: תחילה ברית מילה, אחר כך חתונה, וכשמגעת שעת פדיון הבן כבר הם לאחר הגט.

559     מעשה בבחור, שאהב נערה פלונית שהכל ראו רישעותה גדולה והוא ראה יפיה גדול, ולפי שאביו לא הסכים לשידוך, ברח עמה לעיר אחרת והעמידו חופה. אך לא יצאו ימים מרובים, חזר לבית אביו, וכולו תחנונים:

– אבי, הצילני, תן לי דמי־כתובה, והריני נותן לה גט ונפטר מאותה צרה.

אמר אביו:

– נאה נאה, אך מה אירע לך, שלא ראית בה תחילה מה שראו הכל?

פתח בנו ותיאר לו הלילות, שבהם היה מטייל עם פלונית, וביותר תיאר זיוה של הלבנה, שכוחה קסמה כבר נודעים מפי משוררים ושיריהם.

אמר אביו:

– כל ימי לא הבנתי דברי המשורר האלוהי: יומם השמש לא יכבה וירח בלילה – מילא, שמש שאורה עז ולוהט הכל יודעים מכתה קשה, אבל ירח שאורו קלוש וצונן מה מכתו? עתה הבינותי.

(מפי הרב ד"ר יהושוע עוזר פרוסט)

ואוסקאר אברהרדט מביא מעשה באיש ואשה, המטיילים משועממים ואדישים והיא מזכירה אותו לילה רחוק שבו התוודה בפניה על אהבתו והיא שואלתו, אם עודו זכור לו והוא משיב כלשון הפתגם: כן, הלילה אינו ידיד האדם (געדיכ’טע אין פ’ראנקפורטער מונדארט, חוברת א' ליפסיא־פ’רנקפורט, עמ' 6)

560     מעשה בר' ישראל משה מלמד בטולטשין, שאומנותו לא היה בה כדי לפרנסו וצירף לה אומנות אחרת – מכירת־פתקי־גורל. ביקש לידע מה מספרים זכו בהגרלה פנה לחברו, מלמד ומוכר פתקים גם הוא, היושב בעיר הגדולה, כי יודיעו על כך. כשבא חברו להודיעו, כי מספרים קרובים למספריו זכו בפיס הגדול ואילו מספריו שלו לא זכו ולא כלום, ניסח הודעתו על יום נפול הפור לאמור:

יפול מצדך אלף ורבבה מימינך – ואליך לא יגש.

(מפי י.גבאי)

וליבאוויטש, השומע יצחק, ח“ג סי' מ”ב מעשה בסוחר שטרי גורל שפגם בכבוד צדיקם של חסידים ואחר־כך כשאותו צדיק בא לעיר, בא לפניו אותו סוחר והעמיד פנים של מבקש ברכה למסחרו, אמר לו הצדיק: יפול מצדך אלף ורבבה מימינך ואליך לא יגש. הכוונה: המספרים מימין ומשמאל של שטרותיך יזכו בגורלם אלפים ורבבות, ואליך לא יגש המספר המאושר, רק בעיניך תביט ושילומת רשעים תראה.

ושימוש מבודח אחר באותו כתוב הוא מעשה ברב שנתלה בכמה רבנים, שנדרשו לברך את החיילים היהודים, היוצאים בכלל צבאות הצאר למלחמה, אמרו להם: הנה אתם יוצאים בתוך חיילים אחרים שאינם בני ברית, ולואי ויקוים בכם: יפול מצדך אלף ורבבה מימינך – ואליך לא יגש.

561     מעשה בר' הירש צוקר, נדבן גדול שלא היה מכלל הבקיאים, ששאל לו לחזן הסומא בברודי:

– אני מחזור גדול לפני ומשתבש, ואתה אין אפילו מחזור קטן לפניך ואינך משתבש – הכיצד? השיב לו:

– כתוב מפורש הוא: ואין מחזור ליראיו.

(מפי אבי מורי)

והשחוק הוא בכתוב: ואין מחסור ליראיו. והובא החידוד בנוסח מגומגם ב“יידישע פּרעסע” להילדסהיימר. ולענין השחוק הזה (חסר – חזר) ראה ר' שם־טוב פלקירא: “ואל תרבה בתשמיש כחסרים / אשר טבעם כטבע החזירים” (בתי הנהגת הנפש, הוצ' מחברות לספרות, עמ' 76), ובימינו ראה נ. אלתרמן על העדר צירים בישובות הכנסת: “אך בכל זאת: אם יש בה מאה ועשרים / שליחי־עם נבחרים כשורה, / ומאה ושבעה מתוכם חסרים – / זוהי כבר חסירות גמורה” (“גרעון של ממש”).

562     מעשה ברבי מורי שדיבר על אותו שנשאל, מה אדם עקיב ומה חילופו והשיב: היום כך ומחר כך – הרי אדם שאינו עקיב; היום כך ומחר כך – הרי אדם שהוא עקיב. אמר אבי מורי:

– ולימוד גדול אנו למדים מתשובתו, דהיינו שהכל תלוי בדגש, וכך אתה מוצא בכתובים, למשל: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך – אם הוא מכוון לאוכלים ואינם עושים כך קריאתו: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך – אם הוא מכוון לעושים ואינם אוכלים כך קריאתו: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.

(מפי אבי מורי)

וראה דרוינוב סי' 2949 המביא בדומה לחידוד שלנו להגדרת ההבדל בין מי שדעתו תקיפה ובין מי שדעתו קלה.

563     מעשה בבוּר, שעלה לגדולה ונתעשר הרבה והתחילו נוהגים בו כבוד ונתמנה גבאי־בבית־המדרש ולימים נתגדל בלבו עד שהיה יורד לפני התיבה ולימים מינה עצמו בעל־קורא ובעל־תוקע. תחילה היו בעלי־הבתים מתאפקים למשמע שיבושיו בתפילה ובקריאה, לבסוף נמלא חלל בית־המדרש צחוקם. פעם אחת, בשעת קריאת התורה, גבר הצחוק ביותר, בא אותו גבאי לפני הרב בגערה:

– מה כבוד הרב יושב ומחשה, האם התורה מצוה לבייש אדם ברבים?

השיב הרב:

– מה אעשה והחכם מכל אשם אמר: בוּר קרא – ויחפירהו.

(מפי אבי מורי)

ולשון הכתוב: בוֹר קרא ויחפרהו, והשחוק בוֹר – בוּר מצוי. ולענין השחוק כרה – קרא ראה מעשה המלבי"ם, שנשאל לענין תקנת רבינו גרשום מאור הגולה על איסור פתיחה של מכתב וקריאתו; ומה דין התקנה בימינו, שנוהגים מכתבים גלויים ופתוחים? הישב: כבר אמרה הגמרא: על הפתיחה הוא חייב על הקריאה לא כל שכן. והוא שחוק במאמר הגמרא לענין כי יפתח איש בוֹר, שאמרה: על הפתיחה הוא חייב על הכרייה לא כל שכן (ב“ק נ”א, ע"א).

564     מעשה בגבאי שעמד לבנות בית־יתומים בקהילתו ופנה לבני עירו מעבר לים, שירימו תרומותיהם, והללו נתעוררו ושלחו סכומים גדולים, והוא כבר השיא בהם בתו אחת ובתו אחרת, ולא התחיל בבנין. לימים בא אחד המתנדבים מעבר־לים, הראה לו הגבאי את המגרש, שעליו עתיד לעמוד אותו בית־יתומים. שאל האורח בתמיהה:

– צא וראה, כמה כבר אכל הבית הזה ועדיין אין אפילו אבן אחת.

היה שם לץ אמר:

– הוא שאמר החכם מכל אדם: אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי אבן.

(מפי אבי מורי)

והשחוק הוא בכתוב: זה דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. הביטוי: הבית וכדומה אוכל כלומר מכלה, הוא ביטוי שגור, וראה זלמן שזר מעשה בבנין תלמוד תורה בעיר מולדתו, שנמשך שנים, “אמרו בעיר כאלפיים רובל כבר “אכל” הבנין ודאי יאכל עוד אלף עד אשר ייגמר. ואני לא הבינותי היטב את המליצה כיצד “אוכל” הבנין כסף” (“כוכבי בוקר” תש"י, עמ' 28).

ולענין חילופי און – אבן ראה ר' עמנואל הרומי, שכתב כשחוק לענין הכתוב: השמר אל תפן אל און לאמור: אם אתה חכם ונבון, מה פירוש אל תפן אל אבן, ואען ואומר זה ידוע אף לקטנים, כי בעת שישליכו הנערים האבנים, אין לפנות אז, פן ישחיתו הפנים.

565     מעשה באריה מלך החיות, שחלה את חליו, וכינס את עבדיו וציום להריח ריח פיו לומר מהו. בא לפניו החמור והריח את ריחו הרע, אמר בשמחה:

– אשריך שנתקיים בך: דבש וחלב תחת לשונך ואשרינו שנתקיים בו: וריח אפך כלבנון.

שמע האריה דברי כחשו, טרפו ואכלו לאמור:

– ואילו אתה מתקיים בך: ותקות חנף תאבד.

בא לפניו הכלב והריח את ריחו הרע, אמר בבכיה:

– אוי לך שנתקיים בך: ועלה באשו ותעל צחנתו ואוי לנו שנתקיים בך: זבובי־מות יבאיש יביע.

שמע האריה דברי חוצפתו, טרפו ואכלו לאמור:

– ואילו אתה נתקיים בך: למה יקלל הכלב המת את האריה החי.

בא לפניו השועל, עשה עצמו כמי שלקה בנזלת ופתח ברוב עיטושים, אמר:

– עד שאני בא לבחון מה נתקיים בל נתקיים בי: כתר לי זעיר.

(מפי פייבוש בקר)

עוקצה של תשובת השועל על דרך הכתוב: כתר לי זעיר, היא במה שהתיבה כּתר (=חכה, המתן) היא למשמע־אוזן כתיבה: קאטאר (=נזלת). ואולי השחוק הוא כפול, כלומר במה שהתיבה: זעיר (=קטן) היא למשמע אוזן כתיבה הגרמנית: זעהר (=מאד). וראה מה שמביא ליבאוויטש, משמו של ר' ביינוש מניקלשפורג, השומע יצחק, ח“ג, סי' קכ”ד: כתב לי זעהר שלושה או שני שבועות – כך התחננו היהודים אל הגנראל, ששם משפחתו היה זעהר ושגזר עליהם מתן חמש מאות אלף מעות ואם לאו – יתנם להרג.

ובדיחתו היא נוסחה מחוכמה (שחוק הכתובים) של משל, שניתן לו גם ניסוח בלשוננו, כפי שמביאה א. א. הברמן במהדורת משלי איזופיטו ושם מעשה האריה, שהוצרך לילך לדרך רחוקה ובחרו החיות את הזאב למלך ונשבע שלא ימית בעל־חי אלא במידת הדין והיושר. יצא הזאב לתור במלכותו ולא היה לו מה יאכל עד שחלה, פגע בו הצבי נתבקש להריח ריח פיו, הריח הצבי ואמר: ריח רע יוצא מפיך, אמר הזאב, כי לפי שדיבר רע במלך ראוי להרגו בדין והרגו ואכלו; לימים חזר הזאב ורעב פגע בכבש ונתבקש גם הוא להריח ריח פיו, ידע הכבש מה שעלתה לצבי, אמר: ריח פיך כריח השדה, אמר הזאב, כי לפי שדיבר שקר לפני המלך ראוי להרגו בדין והרגו ואכלו, לימים חזר הזאב ורעב פגע בשועל, ונתבקש גם הוא להריח ריח פיו, השיב השועל: “גם אני חליתי משום הריח, שאבד ממני מסיב הקור” (חוד חידה ומשול משל, תדפיס מסיני, ניסן תש"י, עמ' 10). השינוי, המעביר את התפקיד מן האריה לזאב, נימוקו עמו – הערמה על תנאי שמירת הדין, ואינו בנוסחאות אחרים.

להערת המהדיר שם, כי לא מצא מקור למשל זה כבר העיר אלכסנדר שרייבר (סיני, קס“א–קס”ב) כי מקורו ברומולוס הוצ' אסטרליי, וכן העיר על מאמרו של דב הלר: דאס העברעאישע אונד אראבישע מערכאן (המשל העברי והערבי) שנדפס באסופת בולטה–פוליבקה פרק ד'). ולשם השוואה של הנוסחאות אעיד על הנוסחה המובאת בפראשמויזלר של רולנהגן, וכן אעיר כי בדורות אחרונים נעזר במוטיב זה על דרך שיר אדוארד לבית באוארנפלד במשלו: האריה החולה, והוא כנוסחה שלנו, אלא שהנדרשים להריח את ריחה של מערה הם שלושה: החמור – הוא אומר את האמת, כי המערה כריח־הסירחון והוא נטרף מיד; התיש – הוא אומר שקר כי המערה כריח־בושם ואף הוא נטרף; השועל – הוא משתמט בחולי־הנזלת; האריה נותן לו צלע־החמור לאמר: מי שיכול להכחיש את הריח, סימן שחטמו עדין בתכלית.

566     מעשה בחקרן, שחיבר פירוש על חמש מגילות, ישב ושקד על פירושו לשיר השירים, הגיע לכתוב: שני שדיך כשני עפרים, ראה דרושם: שני שדיך אלה משה ואהרון, נטל עטו וכתב:

ואני אומר: שני שדיך אלה דוד ויונתן.

הביט ברוב הנאה במה שכתב והוסיף:

וזה חידוש נפלא.

(מפי משה גורארי)

567     מעשה בבעל־עגלה, שהיה מתבל דבריו בפסוקים ודורשם כחומר, וסיפר על נסיעה אחת, שהתחבט בה הרבה, אמר:

– אותה נסיעה נתקיים בי ובסוסי הכתוב: ענה בדרך כוחי קצר ימי.

נשאל:

– דהיינו?

השיב:

– דהיינו שיצאתי לדרך וכבר הפלגנו בה והנה סוסי נעצר ואינו זז. אומר אני לו: עינה, כלומר לשון זרוז: אי־נוּ! והוא כאילו לא אמרתי דבר. אומר אני לו: בדרך, כלומר איך אתה עושה לי כך באמצע הדרך? והוא גונח ואומר: כוחי, כלומר כלום נסיעה זו היא לפי כוחי? רואה אני כי כלו כל הקצין, הריני זורק את השוט, פוכר אצבעותי ונאנח: קיצר ימי!

(מפי ד"ר יהודה אבן־שמואל)

ומה שמיוחס לסוס מיוחס לבעל העגלה וראה יל"ג: "העני שבתהלים, אשר התאונן על בעל העגלה שלו וקרא: “ענה בדרך כוחי קיצר ימי!” (“קפיצת הדרך”).

568     מעשה במי שהקשה על הסתירה שבין המגילה האומרת, כי אסתר היתה יפת־תואר ובין המדרש האומר, שירקרקת היתה. השיב מי שהשיב:

– אחשורוש, שטיפש היה, סבור היה, כי היא יפת־תואר, ואליו מרדכי, שפיקח היה, ידע את האמת, ושעל־כן אמר לה: אל תדמי בנפשך, ורמז לה: אַל תדמי, כלומר אלטע דאמע, דהיינו מטרונה זקנה.

(מפי ד"ר א. ב. כהן)

וראה שחוק דומה במחזה יעקב אורלנד (“העיר הזאת”), שבו מתאונן רחמים על קפדנותה של אשתו לאמור: “נכנס לה זבוב בראש שלה ושמו נקיון – – לא נותנת לחיות – – אל תעמוד, אתה מלוכלך; אל תשב, אתה מביא אבק; אל תזוז, אל תצעק, אל תבכה, אל תנשום, אל תחיה, אל תמות, אל – –; אל – – מין אלטע באבע שכזאת”.

569     מעשה בקהילת קורוּליופ’קה, שהיה בה אדם אחד ונקרא בפי כל: מרדכי המן. נזדמן שם עובר אורח, ותמה:

– אי מרדכי לא המן, אי המן לא מרדכי.

אמרו לו:

– מעשה שהיה כך היה: אותו אדם מעיקרו מרדכי שמו ולפי שאימתו היתה מוטלת על הילדים, שביקשו ליהנות מעצי־האגסים שבגנו, והיה חובלם במקלו, אמרו להפרע ממנו. מה עשו, ארבו בליל־הסדר לחלונו לציד שיבוש מפיו ולעשות לו פומבי. שיחק להם מזלם, כי כשהגיע מרדכי לענין דיינו, צעק מתוך בכייה גדולה:

– אלו האכילו את המן… אוי ואבוי המן הרשע… דיינו!

(מפי צבי שטוק)

570     מעשב בחבורה, שישבו לפני הרב והיתה להם תרעומת עליו. אמר אחד:

– רבנו, תמיהה בעיני, כי עשר המכות נזכרו שלא במקומם, בהגדה של פסח ולא במקומה בפרשת תולדות.

שאל הרב:

– בפרשת תולדות למה?

זקף האיש אצבעו כנגד הרב ואמר:

– שהרי פרשה זו נאמר בה: ויתן לך.

זקף הרב אצבעו כנגד הדובר ואמר:

– אילו נכתבו בויתן לך, היא ניחא, אולם לדקדוקו של דבר הוצרכו להכתב בהגדה של פסח.

שאל האיש:

– בהגדה של פסח למה?

השיב הרב, בזקפו אצבעו כנגד השאר:

כי שם נאמר: לך ולך, לך כי לך, לך אף לך…

(מפי ד"ר א.ב. כהן)

ובדיחה זו ניסוחיה שונים, וכן, למשל, מעשה בעני, שבא לפני פסח לקבץ נדבות ובא לחברה לצים, שאל אחד מהם: על שום מה נאמרו עשר מכות בהגדה ולא בפרשת ויתן לך? השיב לו העני: אילו המכות נאמרו בפרשת ויתן לך, הרי הכוונה היתה לך בלבד, אך מכיוון שנאמרו בהגדה של פסח הרי הכוונה לכולכם, שכן נאמר בפיוט שבה: לך ולך לך כי לך לך אף לך (ב. טפר “טאג” גל. 12841). וראה א. שטיינמן: “אנו נותנים את עצמנו, את כל עצמנו לבריאה במתנה שלימה, בהתמכרות גמורה, זורקים עצמנו לתוך חיק הבריאה: הנני כולי שלך! אפילו קורטוב איני עודי שלי בלבד, לך אף לך” (“מנוחה ושמחה”).

571     מעשה בשואל ששאל:

– מהיכן, שכלה וחתן אינם רשאים לדבר זה לזה בלשון אתה ואַת?

השיב המשיב:

שנאמר: ליבבתיני אחותי כלה, ותרגומה: דו האָסט מיר געהערצט.

(מפי אלמוני)

והוא שחוק: הערצען פירושו כפול, כפשוטו (מלשון הערץ = לב) ללבב, וכדרושו (דרך שיבוש של איהרצען לדבר לשון איהר = אתם) כלומר לדבר לשון אתם. ובעברית נעשה נסיון לגזור פועל אָתם וראה ל. וילנר: ואני דיברתי אליך בכבוד ואתמתיך (ספרי שעשועים, כרך ג' 1847). וכן יהודה שטיינברג: “מפני מה היא מאתמת את אבא ואאב מאתם אותה” (דוקטור אורלוב, 1905).

ד

572     מעשה בר' מוידיל זינגר, שהיו לו חמשה בנין ושנים מהם לא היתה דעתו נוחה מהם. פעם אחת אמר:

– אני נתקיים בי מאמר ההגדה: כנגד ארבעה בנים דיברה תורה.

אמרו לו:

– והרי חמשה לך ומה ראית להחסיר?

השיב:

– לא החסרתי, אלא שהרשע הוא אצלי מכופל.

(מפי מנדל זינגר)

והשימוש בארבעה בנים שבהגדה על דרך החידוד הוא מצוי וראה פ. י. כהן בענין תלמיד חכם, שדרש על עצמו את כל ארבעתם: אני חכם שנאמר: לא לחכמים לחם; אני רשע שנאמר: לווה רשע ולא ישלם; אני תם שנאמר – כי אם תם הכסף; אני שאינו יודע לשאול – שאיני יכול ללוות (ראבבינישער הומאָר, עמ' 71).

וראה יצחק שעהן המביא חידוד על חוקת סוגי הציונים לפי ארבעת הבנים שבהגדה: חכם – הנוסע לישראל, על הוצאות הכלל, חוזר, מניח שיערכו לו באנקיט, נואם בשבח המדינה ושומעיו נהנים; רשע – הנוסע לישראל, גם הוא על הוצאות הכלל, חוזר ומספר, כי מתים שם ברעב ומתכתשים ביניהם ושומעיו קנטים; תם – הנוסע, על הוצאותיו שלו, חוזר ומספר הכל כתומו ולתומו; שאינו יודע לשאול – הנוסע לישראל ולא ראה בה כלום ואינו יודע כלום, שכן לא היה אלא במלונו ובבית קרוביו. (געהערט און געזאן, די אידישע וואלט, כרך 39, גל. 16).

והרב ד"ר משה רום מביא חלוקה ישנה יותר, לפי יחסם של הבנים לתפילה: והוא מעשה באב שאמר: ארבעה בנים לי – אחד אינו מתפלל, שני אינו ידוע להתפלל, שלישי אינו רוצה להתפלל, רביעי אומר שאין צריך להתפלל (אפריקאנער אידישע צייטונג, כרך כ"א, גל. 17).

573     א) מעשה בראובן שנאנח לאמור:

– לא טוב בעולם הזה, ויפה אמרו חכמינו: נוח לו לאדם שלא נברא…

נאנח שמעון וענה:

– ודאי, אולם היש הרבה כאלה?

(מפי ד"ר שלמה ביקל)

ב) מעשה בראובן שנאנח לאמור:

– לא טוב בעולם הזה, ויפה אמרו חכמינו: נוח לו לאדם שלא נברא…

נאנח שמעון ונענה:

– ודאי; אבל כמה זוכים לכך, אולי אחד מאלף?

(מפי מרים מלצר)

ומנואל שניצר מביא מעשה במי שביקר חולה אנוש והשתדל לנחמו. דיבר עמו על האושר והמזל בזה ובבא, אולם החולה מר־הנפש אומר: “אושר… מה הוא אושר? מאושר הוא אך האדם שלא נולד כלל”. שטות – אומר מנחמו – זה הוא אושר, אשר בין מאה אנשים זכה בו, לכל המרובה, אחד". (רבי לאך, איין קולטורדאָקומענט אין אנעקדאָטן, 1922, עמ' 199).

574     מעשה בחבורה, שדיברו בגנותם של אלא שכבודו של אדם הוא להם כאסקופה הנדרסת. אמר אייזיק סדומי:

– אַל תלבין פני חברך ברבים ואף – אַל תשחיר אותם, הנח ויהיו כעינם.

(מפי אייזיק סדומי)

אל תשחיר כדרך האידיש: עמיצן פארשווארצן דאָס פנים, ופירושו לבייש, וראה כפשוטו בפתגמים: די יידן זענען פ’ארשווארצט גאוואָרן; (פ’ארשווארצט איז פרעה’ס םנים),

575     מעשה בחבורה של תימנים, שישבו ודיברו על עשירות ועשירים, אמר אחד:

– והרי כבר אמרו חז"ל: איזהו עשיר השמח בחלקו!

השיב לו אחר:

– איזהו עשיר השמח בחלקו?

(מפי אברהם פרנס)

ונמצא גם בחידודיהם של בני־אשכנז. וראה אפרים דוידזון, שחוק פינו סי' 1023.

576     מעשה בבן־עניים שהיה במעלת גאונים בתורה וביראה והיו עשירי־הדור מבקשים להשתדך בו וזכה בו אחד מהם ועשה חתונה כיד המלך, ואחרי הסעודה כטוב לב האורחים ביין באה בהם רוח של משובה והתנצחות והתחילו מדברים במעלת היחוס והעשירות, לקנטר את החתן. אמר ראובן:

– וכבר אמר החכם מכל אדם: בצל החכמה בצל הכסף.

אמר שמעון:

– וכבר אמרו האומרים: תורה וגדולה במקום אחד.

אמר לוי:

– וכבר מנו המונים מידות של זכייה ברוח־הקודש: חכם וגיבור ועשיר.

אמר יהודה:

– וכבר הליצו המליצים: ענף עץ אבות.

אמר החתן:

– והלכה כהילל.

לא הבינו כוונתו, העמידו פנים של קושיה. הוסיף ואמר:

– הוא שאמר: הזהרו בבני העניים שמהם תצא תורה, והדקדוק הוא בתיבה: מהם, דהיינו שהתורה יוצאת מהם ולא מאבותיהם החכמים והעשירים והוא זכותם שלהם עצמם ולא זכות ייחוסם. והראיה, בסיום התפילה, בתפילת עלינו, כשאנו מגיעים למלים: ולא מהם – אנו יורקים.

(מפי אבי מורי)

וראה ר' מרדכי רובינשטיין, המביא “בשם גדול אחד שלא היה לו ייחוס למשפחתו שפירש מאמר חכמינו ז”ל: הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, ירצה שבני עניים שאבותיהם היו עניים בדעת אך הנה מהם עצמם תצא תורה ולא מצד אבותיהם הקודמים להם". (הקדמת ספר נעמנה, ירושלים, תש"ד).

577     מעשה בבחור עני, שלא היה לו במה יפדה עצמו מועדת־הגיוס ולא רצה לילך לצבא ולאכול טריפות ונבלות, העמיד פני משוגע ועשה בפני הועדה מעשי־תעתועים, עמדו ופטרו אותו. שאלו לו חבריו:

– כיצד מצליח אדם לעשות עצמו משוגע?

השיב:

– צריך שיהא קצת משוגע, בא הקדוש־ברוך־הוא ומרחם עליו ועושה אותו כולו משוגע כמאמרם: אם אתם פותחים לו כפתחו של מחט הוא פותח לכם כפתחו של אולם.

(כנ"ל)

וחידוד זה מביא מרדכי בוכנר: ספר כזשאנאָוו, רגנסבורג תש“ח, עמ' 193, אולם הוא חסר עוקצו, הסמיכה על מאמר חז”ל. וראה ח. נ. ביאליק: “ויאמר לו אלהים: דוד, הבמעשה־ידי תתן דופי? בי נשבעתי, כי יבוא יום וביקשת לך את השגעון בכל לבבך, וגם צעוק תצעק אלי לתת לך ממנו, ולו אך מעט. – – ויזכור דוד את דבר אלהים על השגעון ויאמר: כי יתן והיה לעבדך מעט מן הדבר הזה?” ("דוד והמשוגע?).

578     מעשה בחבורה, שדיברו בענין מלחמת־ישראל והמשא־ומתן עם צבאות הערבים שנעשה באופן שהאלוף יגאל ידין נשא ונתן עם מצרים וסגן־האלוף משה דיין נשא ונתן עם עבר־הירדן. אמר מי שאמר:

– סידור זה נעשה, שידעו הכל, כי יש ידין ויש דיין.

(מפי אלמוני)

ולשון חז“ל: לית דין ולית דיין. ולשון: יש ידין ויש דיין הובא לעניננו ככותרת ב”מעריב" ואילו רו“ן (“הארץ” גל. 8914) נקט לשון המימרה כמקורה וכתב: שלא יוכלו להגיד המלעיזים כי לית דין ולית דיין”.

579     מעשה בר' יוסל ז’ופּ, מליצני ברודי, שנזדמן ללבוב וראה לויה של אחד מחשובי הקהילה ומנהגי־הלויה כדרך המשכילים – הארון מוטל בעגלה מהודרה ושני סוסים מיופים מושכים אותו והקהל חבושים צילינדרים ופוסעים בדממה. עשה פנים של ברייה, ספק כפיו וזעק:

– הוי ארון הוי הודו!

(מפי אבי מורי)

ר' יוסל ז’ופּ המכונה גם יוסל ברודר, (וראה עליו נ. מ. גלבר תולדות יהודי ברודי). המלחמה בהולכת מתים בעגלה, שנתגלעה בברודי וניתנו לו פנים של זעף בתוכחתו של ר' שלמה קלוגר (ראה תולדות שלמה לנכדו, ובספרי: ממחוז הילדות), ניתנו לו פנים של שחוק בחידודו של ר' יוסל ז’ופּ. וכל עצמו של החידוד החלפת אות רי“ש בחברתה הקרובה לה למראה דל”ת, שכן לשון הגמרא הוא: הוי אדון הוי הודו. וראה בוקי בן־יגלי, המספר על שליט בטהרן, שאסף ספרי היהודים וצווה לקברם "ובבוא המסע עד קצה גבול רחוב היהודים וירימו כולם את קולם ויבכו ויספדו לו: הוי ארון הוי הודו (“קבורת נשמות”).

580     מעשה בחבורה של בטלנים שישבו בין מנחה למעריב מאחורי התנור בבית המדרש וגילגלו בענין עשירי־ישראל ועשירותם.

שאל ראובן:

– קיימא לן, שכל העשירות הגדולה היא בידי הבארון רוטשילד, ומהיכן עשירותו של הבארון הירש?

השיב שמעון:

– שני מיני עשירות הם בעולם – כל מיני ממון שהניח קורח באוצרותיו ואלה נטל רוטשילד; וכל מיני ממון שהניחו כל הדורות על קרן הצבי – ואלה נטל הירש; וסימנך, כשלמדנו חומש בחדר היינו אומרים: צבי – דער הירש.

(מפי פייבוש בקר)

וראה מ. ד. ברנדשטטר, דברי אשה: “וכה נניח אנחנו את מעותינו, כשאמרי אנשי, על קרן של ר' צבי”, ותיקון בעלה: “זוגתי תחיה תירא, פן נניח אנחנו מעותינו על קרן הצבי”. (באנק למסחר ולחרושת המעשה").

וכן ראה שלמה אטינגר הנותן בפי סרקלה המתפארת ביחוסה: און דער חם צביעס שוואגערס זיידע און מיין עלטער זיידע זענען גוועזן פ’ון מוטערס צד לייבליכע מחותנים, (סערקעלע, מהדורת ורשא, תרל"ו, עמ' 9), כלומר וסב גיסו של חם צביעות ואבי סבי היו מצד אמא מחותנים ממש. וכמובן, כך נתסרס לה שם חכם צבי.

581     א) מעשה במורה בגימנסיה הגרמנית בברודי שבחן תלמיד יהודי בגיאוגרפיה ושאל אותו:

– וועלכע זעען קענען זי אין אייראָפּא, כלומר מה אגמים אתה יודע באירופה:

התלמיד שלא ידע באותו ענין עד מה, השיב במרוצה:

– זה כפרתי, זה חליפתי, זה תמורתי, זה התרנגול…

(מפי ג"ר א. דובשיץ)

ב) מעשה בגוי שהתפאר במסעיו ופירש שמות הימים שהפליג בהם, אמר:

– ראיתי נאָרדזעע וראיתי זידזעע… (=ראיתי ים צפון וראיתי ים דרום).

אמר לו יהודי:

– עם זאת ספק בעיני, אם ראית הלילה הזה

(מפי ד"ר ישעיה פגי)

והשחוק הוא בדמיון שבין התיבה העברית זה (ההוא) ובין התיבה הגרמנית זעע (בזכר אגם, בנקבה ים).

582     מעשה באדם, שהתאונן על אשתו שאין פיה נסגר וכבר דעתו מעומעמת עליו מרוב דיבורה, אמר:

– אשתי נטלה עשרים ושבעה קבין של דיבור.

אמרו לי:

– מה אתה סח הרי בסך הכל ירדו עשרה קבין ותשעה נטלו נשים.

השיב:

– אבל מה אעשה ואשתי מדברת בשלוש לשונות?

(מפי ד"ר אשר בבלי)

וראה ענין השאלה, על שום מה כפל־לשון, עברי ואידיש, והתשובה: יהודים צרותיהם מרובות כל־כך, שהדיבור עליהן לא די לו בלשון אחת (די שטימע, מכסיקו, מדור: לאַך אַ ביסל, 1941)

583     מעשה בחבורה שגלגלו בענין הכתוב: ואהבת לרעך כמוך, שדרשו אותו חכמינו: ברור לו מיתה יפה, שאל מי ששאל:

– מיתה יפה כיצד?

השיב מי שהשיב:

– ארבע מיתות בית דין, שרפה – בנר של הבדלה, סקילה – באתרוגים מהודרים, הרג – בסכין של מילה, חנק – בציצית כשרה.

(מפי אלמוני)

ולענין ההלכה (כתובות ל“ז ע”ב) היו שפירשו: ואהבת לרעך לשון רָעים שבך שנתחייבו מיתה, ברור להם מיתה יפה (הערת רמ“ה ביד רמה על סנהדרין וראה אליעזר אריה פינקלשטיין מבוא למסכתות אבות ואבות דרבי נתן, ניו־יורק תשי”א, עמ' נ'). ויצחק אשכנזי, אוצרות פון אידישען הומאָר, סי' 35, מביא בברכת ראש השנה למפלגת המזרחי: כי מפלגת אגודת ישראל תלחם בה בסכיני־מוהלים, תתלנה על ציצית פסולה ובאחרונה תטביענה בכף־מי־מקואות בהסכמת האפיפיור.

584     מעשה בראובן ושמעון, שדיברו על מאמר חז"ל: עני חשוב כמת, אמר ראובן:

– אינו כן, והראיה תן לעני ליטרא בשר ולוג יין אם לא יזללם ויסבאם כהרף עין, תן למת ליטרא בשר ולוג יין אם יגע בהם אפילו מקץ שנה תמימה.

אמר שמעון:

– במה ניכר אדם אם הוא איננו מת או מת? בא הרופא ומניח נוצה מתחת לאַפו, היא פועלת – סימן שהוא חי, היא אינה פועלת – סימן שהוא מת. במה ניכר אדם, אם הוא איננו עני או עני? הוא נוטל נוצה וחותם שטר; הנוצה פועלת – סימן שאינו עני, אין הנוצה פועלת – סימן שהוא עני. שעל־כן אמרו חז"ל: עני חשוב כמת.

(מפי שמואל זינגר)

נוצה כמו Penna פּען פירושה כפשוטה גם עט, שתחילתו כנודע נוצה המתוקנת לכך. ויש גם פירושים מבודחים אחרים בין במטבע קצר ובין במטבע ארוך. וכן, למשל, מביא יהושע זינגר מעשה בעני שבא לעיירה ובא לבית הכנסת ונכנס הרב עמו לכלל שיחה וראה כי הוא בן־תורה, שמע על כך הגבאי וקראו לביתו לליל שבת וסעד על שולחנו ואף ישן בביתו. למחרת עמדו הגבאי ואשתו לילך לתפילה ראו כי אורחם עודו ישן, העירו אותו ואמרו לו, כי יוכל ליטול לו חמין ולבוא לבית הכנסת. בשעת התפילה ולאחריה תמה הגבאי, שהאורח לא בא וכשחזרו הוא ואשתו לביתם התישבה להם תמהתם – האורח גנב מביתם ממון וכלים יקרים ונעלם. בא הגבאי לפני הרב וסיפר לו כל אותו מעשה, אמר הרב, כי עתה נתחוורה לו כוונת מאמרם: עני חשוב כמת – כשם שמת אסור להניחו בלא שמירה, אף עני כך. (“דער אידישער זשורנאל”, גל. 13588).

וענין בחינת הנוצה נשלב גן בפולמוס המשכילים על הלנת המתים וראה שימושו המבודח בפי א. ד. גוטלובר, השם בפי קברן דברים אלה: “האמינו לי, כי שקר וכזב הוא, כי יהודים נקברים בטרם מועד – שקר! אין יהודי נקבר בטרם מועד. האמינו לי, הנוצה הוא הטוב שבסימנים. אם הנוצה אינה זעה, על שום מה ייקבר. ודאי, אילו הנוצה היתה אך זעה, שוב לא היו ממהרים כל־כך לקבור. בחיי, אבות אבותינו לא היו משוגעים, שהיה מתרחש בימיהם, כי היו סוטרים כלאחר־יד את המת, אם היה זע אחרי מותו; כי ממה נפשך: מה אתה, מה אתה זע? לך למנוחתך. אלא מאי? שמא לא מת כלל? – שקר! – אין זה באפשר, הרי הניחו לו נוצה על אפו. אלא מאי, הרי זה הלא־טוב, רוח טומאה, רחמנא ליצלן! ובכן, הרי לך סטירה ולך…” "דער גלגול, איין הומאָריסטישע ערציילונג, והוא עיבוד של גלגול נפש ליצחק אַרטר וראוי להשוות).

585     מעשה ונתגלגל הדיבור על דרכי־הריקלמה של המורים לסטינוגרפיה, המבטיחים ללמדה בשעה קצרה ביותר. אמר יעקב מימון:

– הללו נתעלם מהם כלל גדול בתורה הזאת: דרכה שהיא נלמדת ביד אחת אך לא על רגל אחת.

(מפי יעקב מימון)

והחזרת ההוראה המושאלה לפשוטה מעשה החיילים הנכים קטועי יד או רגל שהוציאו עתון־היתול בשם: על רגל אחת.

ולענין שחוק יד – רגל, הרי בכמה לשונות פשוט מעשה בבחור, שרצה לשאת אהובתו לאשה ואביה סירב: הראשון ביקש את ידה והאחרון כיבד אותו ברגלו.

586     מעשה בחבורה, שדיברו על סיבוכי המדינות בעולם ועל סכנת פצצת־האטום והרס־העולם, אמר משה מרדכי שוויצר:

– חכמינו אמרו: שית אלפי שנין הוה עלמא, חוששני כי העולם שלנו לא ידקדק בחשבון ויחסרו מעט.

(מפי אברהם דרום)

587     מעשה בחבורה שגילגלו בתפיסה, הרואה את הדורות פוחתים והולכים והזכירו דעתם של חז"ל בסוגיה זו. אמר מי שאמר:

– באמת, קשה לעמוד על דעתם, שמכאן אמרו: אם הראשונים כמלאכים – אנו כבני־אדם, אם הראשונים כבני־אדם – אנו כחמורים; ומכאן אמרו: הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם, חוה בפני אדם כקוף בפני אדם אדם בפני שכינה קוף בפני אדם, מה אנו, הדורות האחרונים: חמורים או קופים?

השיב מי שהשיב:

– היא־היא הבחירה החפשית.

(מפי אלמוני)

למנגנונה של הבדיחה, שעוקצה לגבולה של חירות הרצון, ראה מה שמביא רודא־רודא משמו של איש פרוסיה המזרחית: “רואה אתה, מידה היא המהלכת אצלנו: הפקיד הקטן מוכרח להיות שרוי בשלום עם ממונה־הרשות. האזרח מבקש להיות שרוי בשלום עם ממונה־הרשות. הבדל־הגוונים זה בין מוכרח ובין מבקש היא־היא החירות האזרחית שלנו”. (“קראָקאָדילטרערען”, הוצאת צ’ולנאי, ברלין, 1933, עמ' 229).

ה

588     מעשה ששאל מי ששאל:

– נאמר על רב שהיה רגיל לישב בשערי טבילה והיו הנשים יוצאות, נשאל אם אינו ירא מפני יצר הרע, השיב: דמיין באפאי כי קאקי חיוורי, כלומר שהן דומות בעיניו כאווזים לבנים. ושאלה היא, מה אווזים דווקא?

השיב מי שהשיב:

– כל בהמה ועוף שאתה שוחטם יש בהם חלקים שהם יפים לשימוש, אם של אכילה אם של לבישה וכדומה, ויש בהם שאינם יפים לשימוש. ואילו אווז הכל פה בו לשימוש: הבשר – לבישול, השומן – לטיגון, – הכרעיים – לקרישה, המעיים – לצליה, העצמות – לדישון, הנוצרות – לקולמוסים, הפלומה – לכסתות והכל כיוצא בזה, פרט לחרטום שאינו יפה אלא לקשקוש. ואם תדייקו תמצאו, כי אף האשה כך.

מפי משה שלמי)

589     מעשה בחבורה, שדיברו על ישראל ותכונותיו, אלא מפליגים לשבח ואלה מפליגים לגנאי, אמר מי שאמר ברוב התרגשות:

– ואני לאלה שאמרו: ישראל אם אינם מלכים בני מלכים הם.

השיב מי שהשיב:

– אַל תתרגש כל כך, שמא תחזק את אלה שאמרו: מאבי־מלך נתעברה שרה.

(מפי ד"ר אשר בבלי)

590     מעשה בשני בחורי־ישיבה, ראובן ושמעון, שטיילו ברחוב של כרך, ראה ראובן חבורה של נערות נאות. אמר:

– צא וראה כוחו של יצר הרע, שאפילו שלמה המלך, כשביקש לדמות אהבת האבות לבורא, אמר: על כך עלמות אהבוך.

נתן שמעון עינו בחבורת הנערות, אמר:

– עלמות אלו דין שתבערנה כנרות.

שאל ראובן:

– כל כך למה?

השיב שמעון:

– כי כמותן כנרות חנוכה: הנערות הלו קודש הן ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד.

(מפי אלמוני)

והחידוד נערות־נרות פשוט והובא בכמה דוכתי, וראה מ. ד. ברנדשטטר: “אכן נודע הדבר – קרא ר' מאיר’ל ל. בקול גדול, הנערות הללו קדשות הן ואין לנו רשות להשתמש בהן ואף לא לראותן בלבד, ולנו להודות ולהלל לשמו הגדול והקדוש שיצאנו מדין עריבות שלהן ואין אחריותן עלינו עוד” (דברים כהוויתן).

591     מעשה בחבורה שדיברו על השחוק של חילופי אותיות, שמשוררינו בתקופת ספרד היו מצוינים בו, נאנח מי שנאנח:

– ועתה אין אתה מוצא לו שיור.

ניחמו ר' מיכל רבינוביץ:

– אבל שיור־מעט אתה מוצאו באחינו הספרדים, כשהם יוצאים בראש השנה מבתי המדרשות שלהם, ומבקשים לברך זה את זה ברכת תזכו לשנים רבות הם מברכים דרך הלצה ברכת תזנו לנשים רבות.

(מפי ר' מכיל רבינוביץ)

וראה ר' קלונימוס בן קלונימוס המביא חידודי־ברכות, כגון: “תבלה ותחדש זבובים ויתושים / תבלה ותחדש כנים ופרעושים” (“אבן בוחן”). ולחידודינו ראה נפתלי הירץ ווייזל: “הלבעבור חלק מצער תשחית נקמתך / אל אזני נשים רכות נשמיע סודך” (שירי תפארת).

592     מעשה באשה, שבאה לפני רופא וקבלה על מיחושי־אצטומכה. אמר לה:

– לכי לבית המרקחת וקני לך את התרופה הקרויה בפי העם נר, וככל שיתחדשו המיחושים תשתמשי בנר זה.

לימים באה ואמרה:

– אכן, הנר מביא הקלה־פורתא, אולם זו עקה שצריך לחדשו ולחזור ולחדשו.

שאל הרופא:

– ומה היית רוצה, שאתן לך נר־תמיד?

(מפי ד"ר י. רותם)

נר – כינוי לתרופה המכוּנה בּלאַדוֹנה.

593     מעשה בחבורה שישבו בבית המדרש וגלגלו במלחמת רוסיה ויפאן. אמר ראובן:

– מצביאם של צבאות רוסיה, קורופּאטקין, אמר כי יכבוש את קוריאה ויכפה על יפאן את השלום בבירתם טוקיו, והנה אך הגיע צבאו לנהר יאלה ונבוֹס תבוסה ניצחת.

אמר שמעון:

– כן, כן, כמותו כאותו שביקש להיות בעל־קורא ובעל־תוקע והנה אך הגיע ליעלה ואבדו עשתונותיו.

(מפי ד"ר אשר בבלי)

ובראשית מלחמת אמריקה־קוריאה ב־1950 היתה פשוטה בדיחה: חוששני כי סטאלין יהא חייב לקרוע קריעה על קוריאה (יצחק שעהן, די אידישע וועלט, כרך 38, גל. 28)

594     מעשה בחבורה, שדיברו על קלקולם של הבריות ועל מידת היושר שנתעקרה, אמר מי שאמר:

– יפה מאמר הבריות: יושר מת.

נשאל:

– אנו אומרים בתפילה: סתרו יושר ואתה אומר על סתרו של השם כי מת.

השיב:

– מה אעשה ותיבה יושר נוטריקון י’תגדל ו’יתקדש ש’מיה ר’בה.

(מפי מנחם גלרטר)

ולשון הפתגם: יושר איז געשטאָרבען (=יושר מת). ובדומה לו: ישור איז אויף יענער וועלט (=יושר הוא בעולם הבא). וכן: נישטאָ קיין יושר, והוא כלשון הפיוט: סתרו יושר, וראה י. ח. ברנר: “פטור־נו, תמיד אין מקום, תמיד גערות, חרפות, זלזולים, פגעים – והיושר נעדר, היושר נעדר” (“שכול וכשלון”).

595     מעשה בבחור זקן, שכל שידוך שניסו לשדכו לו, לא יצא לכלל־פעולה, ועמד ברווקותו. קבל:

– גם אביון אני וגם פנוי ומה יהא בסופי?

שאל אותו ר' שלום ברש:

– בן כמה אתה?

השיב:

– בן שלושים וארבע.

אמר לו ר' שלום:

– דל בכיסו ודל בשנותיו ועודו רווק – אין לו תשועה.

(מפי אשר ברש)

596     מעשה במי שבא לפני רב וביקש היתר הוראה. ניסה הרב לבוחנו, נטל מיני מאכל והגישם לפניו, שאמר בלבו, כי מתוך ברכתו של זה יבין הבחנתו בברכות. לא ידע ההוא מה ברכה יברך, נפטר לצרכים קטנים חזר והתחיל מעמעם בלשונו ושוב נפטר לצרכים קטנים.

אמר הרב:

– עתה נתחוור לי מאמרם: רואה אדם יסורים באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול־תורה. וכוונתו על דרך הליצנות: פיש־פיש ולא מצא.

(מפי משה ראטינר)

והמספר ייחס החידוד לר' יוסף שאול נתנזון והוא רחוק ובאמת נתלה ברבנים שונים, וודאי היא בדותה של ליצנים סתם, והשחקו בכפל־הקריאה פשפש (חיפש), פיש־פיש (באידיש נזהא להסכת־רגלים). וראה ר' יצחק יהודה, משלי ערב, סי' 315: ליד הקשר יתעטש (מלמטה) הנגר, והפירוש כשהנגר נתקל בקשרים הקשים הוא מתרגש, שופך קדרתו, מתעטש והוא נבוך ואינו יודע מה יעשה.

וענין פּיש־פּיש הוא גם קריאה של תמיהה או התפעלות ופשוטה המימרה, כי אין בין צדיק וצדיק אלא פיש אחד, דהיינו פלוני חסיד אומר על רבו: רבי שלי יחיה פּיש־פּיש; נענה לו אלמוני חסיד ואומר על רבו שלו: רבי שלי יהיה פּיש־פּיש־פּיש. ומובן כי השחוק הוא בכפל המשמעות של התיבה. ולענין שימושה ראה מ. ד. בראנדשטטר הכותב: “פּישש פּיששש לויתן זה דג־רקק הוא, שמעתי אומרים שהחתן איננו לא דוקטור ולא כלום” (“מקריניצא”). וכן, ההומוריסטן, החותם יוסל גרינר, הכותב בסטירה שלו בשם: אַ צדיק אין פּעלץ (=צדיק בפרווה): “זיי קענען זיך נישט אָפּרייסן פ’ון רבינס טיש / ווער שמועסט אונזער טשערמאן – איז דאָך גאָר פּש–פּש–פּש” (פערוורסט, 28 במאי 1950), כלומר: אין הם יכולים להנתק מעל שולחן רבי, כל־שכן היושב־ראש שלנו הוא עד מאד פּש–פּש–פּש.

597     מעשה בבית כנסת בוילנה שנזדמן בו לשבת חזן שעשה תפילתו בנעימה שכולה כקסם אחד ובנוסח שכולו כשיבוש אחד. אמר אליקום צונזר:

– אַזוי ווי תורה האָט קיין שאץ נישט אַזוי האָט דער ש"ץ קיין תורה נישט.

(מפי בנו קלמן צונזר)

ושיעורו: כשם שהתורה אין לה מידת הערכה כך השץ הזה אין בו תורה, והשחוק הוא בתיבה ש"ץ (=שליח ציבור) הנשמעת כתיבה שאץ (אוצר, ערך) וכבר שעשע בו, אולם לצד השבח, ר' אהרן ילינק בדבריו על החזן לשמה זולצר.

598     מעשה בחבורה שדיברו בענין דרכה של אידיש, שאל מי ששאל:

– מה טעם חתן נקרא בה לשון איידים וחותן נקרא בה לשון שווער.

השיב מי שהשיב:

– מעשה בחותן שהבטיח לחתנו נדוניה של עשרים אלף זהוב, כשהגיעה שעת פרעונה אמר: לא דובים ולא יער, הבטחתי חמשת אלפים בלבד. קראו החתן לדין תורה, שמע הרב טענת החתן נסמך על לשון חז“ל: המוציא על חבריו עליו הראיה, ופסק: עדים! אחר שמע טענת החותן נסמך על לשון חז”ל: המודה במקצת ישבע, ופסק: שווער!

(מפי אייזיק סדומי)

עיקרו של החידוד הוא בשווי־הצלצול של התיבה האידית: איידים (=חתן), ושל התיבה העברית: עדים, ובכפל ההוראה של התיבה האידית: שווער מלשון שוועהר (=חותן), מלשון שווערען (=להשבע).

599     מעשה בליצן, שבא לדרוש במשנה האשה הנקנית, אמר:

– האשה נקנית בשלוש דרכים: בכסף, בשטר, בביאה – מאי כסף? דינר, דהיינו רעם, ואם דינר הוא רעם, הרי שטר הוא ברק וביאה היא קשת. ואם תשאל, מה בין הקשת שבשמים ובין הקשת הזאת, אומר לך: ראשית, קשת ראשונה לאחר הגשם וקשת אחרונה לפני הגשם. ושנית, קשת ראשונה ברכתה זוכר הברית וקשת אחרונה ברכתה זיכער אַ ברית.

(מפי אבי מורי)

השחוק הוא בדמיון־הצלצול של התיבה דינר = מטבע, והתיבה האידית דינער או דונער = רעם, וכן של התיבה העברית זוכר מלשון זכירה והתיבה האידית זיכער = וודאי; התיבה ברית שימושה כפול, ראשונה כקיצור ברית קשת ואחרונה כקיצור ברית מילה, ואף הקשת עצמה משמעותה כפולה גם כקשת בשמים, גם כלשון נקיה. וראה מה שדרשו לענין הכתוב ותשב באיתן קשתו.

והשעשוע זכר־זיכער הוא גיוון דו־לשוני לשחוק בשורש זכר עצמו לצד הזכירה והזכרות (קשת ראשונה – זוכר הברית, קשת אחרונה – זכר וברית). וראה מרדכי בוכנר המביא מעשה בבורים, שלא הניחו לתלמיד־חכם שיתפלל בבית־כנסתם, וכשהגיעה שבת זכור לא ידעו מה קורין בתורה, אמר להם אחד, קורין פרשה אשה כי תזריע וילדה זכר, עשו כדבריו, אך למחרת הודיעו לו, כי לפי שהוא תלמיד חכם, הריהו מנודה מהם (ספר כזשאַנאָוו, רגנסבורג, תש“ח – תש”ט, עמ' 182).

וראה מעשה בבצלאל בליץ, סופר יהודי בארגנטינה, שכתב על ש. ניגר, כי אינו אלא שניים, שעל הראשון אין הוא מקטרג ועל האחרון הוא מקטרג. כתב על כך ש. ניגר: "לראשון אין לו לבליץ טענות, אולם כשהוא מגיע לאחרון, הרי כאחד עם הבליץ (=ברק) בא דונער (=רעם) ואין אלא לומר הברכה: שכוחו וגבורתו מלא עולם, לרבות ארגנטינה (“דער טאָג”, ניו־יורק, גל. 13040).

600     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכן של נשים להפחית משנותיהן ולהעמיד עצמן צעירות מכפי גילן. אמר מי שאמר:

– וכבר רמוז ענין זה במאמרם: נשים דעתן כלות, דהיינו הללו אפילו הן נשים, כלומר נשואות וקשישות, דעתן הרי סבורות הן כי עודן כלות, כלומר פנויות וצעירות.

(מפי אייזיק סדומי)

והוא לפי מאמרם: נשים דעתן קלות, וכנראה הוא"ו שבתיבה קלות שרוקה. ולענין השחוק כלה – קלה מצוי.

601     מעשה בחבורה, שדיברו על ילידי־מהרין, שבאו בימי ההשכלה ולאחריה לגליציה והרבו בה טמיעה ואפיקורסות, אמר ר' יעקב שמואל פ’אדנהכ’ט:

– צא וראה, כל פסולת שנתגלתה בדורות אחרונים דבקו בה הללו ונעשו כרוזיה, לקיים: כל מרעין – בישין.

(מפי ר' יעקב שמואל פ’אדנהכ’ט)

מרעין בישין כפשוטו: חלאים רעים; כפלפולו: בני־מהרין – רעים, ונקלטו בו האשמות בין לפני ההשכלה (שבתאות, פראנקיזם) בין בימי ההשכלה (מורים בבתי־הספר בגליציה, מסוגם של אלה שהביא הרץ הומברג). והכינוי הפשוט: מוראַבטשיקים, ואילו לשון מרעין עשוי כקרי מאַרדין והוא וכמותו מעררין הקרוי הישן לבני מהרין. ור' יעקב עמדין, שהיה שונאם כותב (בספרו: עדות ביעקב): אין עשה טוב אין גם אחד בגימטריא מעררין, ושלמה נובל סובר, שהכתיב המשונה מעררין הוא, כמובן, לשם הגימטריא, (יווא־בלעטער, כרך כ"ה, עמ' 138), ולדעתי אפשר וכיוון לקרי שבפי בני מהרין וביהם וראה, למשל, ליאופולד קומפרט הכותב: דער ווער אאוסגערופ’ען אין גאנץ פעהם (בעהמען), מאררן (מעהרען) אונד אונגערן. (כתביו המקובצים, מהדורת ברלין 1882, כרך א‘, עמ’ 41).

602     מעשה בחברה, שדיברו על הפתגמים החדים, המיוחסים לר' מנדל מקוצק כגון: אין לך דבר ישר כסולם עקום, וכדומה. אמר ר' יהודה לייב לויטץ:

– וניתן להוסיף: אין לך דבר שחור כתכריכים לבנים.

(מפי בנו דב בן־ליש)

וראה המובא כדרך פּרדוכס מעשה האֵם האומרת לבתה שקומתה עקומה מלידה: שרה יקירתי, עמדי ישר, שכבוד הרופא יוכל לראות עד כמה אַת עקומה (מייסעס אונד שנאהקעס וכו‘, בודפשט, עמ’ 30).

ז

603     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם כשהם קונים סחורה משובחה שמחירה יקר הם מספרים על כך, כשהם קונים סחורה גרועה שמחירה זול, אין הם מספרים על כך. אמר ר' אלתר קלייטניק:

– גמרא מפורשת היא: יחוסא דבאָוועל – שתיקותא.

(מפי אבי מורי)

ולשון הגמרא: יחוסא דבבל שתיקותא. ותיבה אידית באַוועל (פּאָוועל, פּ’ָאפ’על, פּופ’על) פירושה גריעות ונתלית בסחורה, ובפילולוגיה עממית נזדווגו, לפי דמיון הצלצול, באָוועל – בבל כענין אחד, וראה, למשל, מ. ד. ברנדשטטר ואחרים.

604     מעשה בכפרי, ששאל את בנו, שלמד מפי מלמדים:

– אמור נא לי, בני, הרי חלה אסורה בפסח וכיצד כתב בעל־ההגדה: בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו?

השיב הבן:

– ראה גם ראה אבא, ההגדה אומרת: בכל ודור ודור עומדים עלינו הגויים ואומרים לכלותנו, כלומר שיש לנו חלות, אבל הקדוש־ברוך־הוא מצילנו, כלומר הוא אומר: מצה לנו.

(מפי אייזיק סדומי)

ויצחק אשכנזי, אוצרות פון אידישען הומאָר, סי' 73 מביא המובא בכמה דוכתי, מעשה ברבי ר' צבי אלימלך מדינוב שהיה נוהג לשמוע כמה דברי־בדיחה קודם סדר של פסח. פעם אחת סיפרו לו חסידיו מה ששמעו אחורי חלונו של סנדלר, שאמר את ההגדה ופירושה כך: והיא – משה רבנו שעמדה לאבותינו ולנו – הוא שסייע לדורות קודמים ולדורנו, ולא אחד בלבד – לא רבי אחד, עמד עלינו – קם כנגדנו, לכלותנו – לחלות ולהתפלל עלינו, אלא שבכל דור ודור בכל דור ודור לעצמו עומדים – קמים רביים חדשים עלינו לחלותנו – לחלות ולהתפלל עלינו, והקדוש ברוך הוא – אל עליון, מצילנו מידם – מציל אותנו מיד כל הרביים.

605     מעשה בבעל אחוזה, ששלח שני עגלוניו, שני אחים, ליריד, שיקנו לו סוסים. לימים כתב לו הבכור שבהם מכתב וכך לשונו:

– אני סוס ואחי סוס, אני סוס היפּ הופּ, אחי סוס לא נגע ולא פגע, המכה מסראקע עושה שלום במרומיו.

לא הבין בעל האחוזה את המכתב, הלך אצל למדן, עיין ופירש:

– אני סוס – אני קניתי סוס, אחי סוס – ואחי קנה סוס, אני סוס היפּ הוֹּפ – אני קניתי סוס משובח ומפואר ואחי סוס לא נגע ולא פגע – ואחי קנה סוס שערכו כקליפת השום, המכה בסראקע – כשחובטין עכוזו, עושה שלום במרומיו – הריהו נוהג כדרך האומר מלים אלה בקדיש, כלומר הוא חוזר לאחוריו.

(מפי אברהם אימבר)

606     מעשה בחבורה שגלגלו בלשון האמירה הפשוטה: ענין נשרף האב איך ניט צו פערקויפען (= ענין נשרף אין לי לממכר). אמר מי שאמר:

– אמירה זו יסודה במעשה שהיה, והוא מעשה בעני הגון, שלא היה לו במה ישיא בנותיו, נכנס אצל רב העיר ואמר לו צערו, אמר לו הרב: אתן לך כתב־המלצה ותצא על פני המדינה ותקבץ להכנסת כלה. אמר האיש: בושה היא בי. נאנח הרב ואמר: אתן לך המלצה שאתה נשרף. נאות האיש ונטל כתב־ההמלצה ונדד מקהילה לקהילה ובא בפני הנדיבים לעוררם לצדקה. היה בהם איש עשיר ונדיב, ראה כתב־ההמלצה, התחיל חוקר ודורש, מה נשרף וכיצד נשרף. סיפר לו האיש, כי באמת אינו נשרף, אלא בת יש לו והגיעה לפרקה ואין בידו להשיאה, אלא מחמת הבושה וכו' וכו'. אמר האיש: ניכרים דברי אמת, ונתן לו בעין יפה. לא יצאה שנה וחזר ובא בעל כתב־ההמלצה, תמה עליו העשיר: הרי כבר נתתי לך ובעין יפה נתתי. אמר האיש: אמנם, נדבתך עמדי לי לעשות שידוך הגון ובתי הגדולה, ברוך השם, תחת ההינומה, אבל מכלל בת גדולה אתה שומע כי יש קטנה הימנה, וגם היא הגיעה לפרקה ואמרתי בלבי, כי משיצאתי לנוד על פני הקהילות אמשיך נדודי עד שאקבוץ הסך הנצרך גם למענה. אמר העשיר: ניכרים דברי אמת, ונתן לו בעין יפה. לא יצאה שנה וחזר ובא בעל כתב־ההמלצה, תמה עליו העשיר: הרי כבר נתתי לך וכפליים נתתי ובעין יפה נתתי. אמר האיש: אמנם, נדבתך עמדה לי לעשות שידוכים הגונים ובנותי הגדולות, ברוך השם, תחת ההינומה, אבל מכלל בנות גדולות אתה שומע כי יש קטנה מהן, וגם היא הגיעה לפרקה ואמרתי בלבי, מקל הנדודים ביד לא אניחנו עד שאזכה ואראה גם אותה תחת החופה אמר העשיר: ניכרים דברי אמת, ולא נתן כלום. עמד האיש פיו אילם ועיניו תמהות. אמר העשיר: רואה אני עיניך תמהות, על שאיני נוהג בך כדרך שנהגתי קודם. האמינה לי, כי גם עתה הייתי רוצה לתת לך, אבל איני יכול, שכן נהפך עליו הגלגל וירדתי מנכסי ואין בידי אלא סכום של כך וכך, ואני וכן לתתו לך, אם אתה נותן לי כתב־ההמלצה שלך, ששוב אינו נצרך לך, שהרי בסכום שאני נותן לך אתה משיא בת־זקוניך, ואני יהא לי הכתב כמשען־לחם כאשר היה לך זה שלוש שנים. ננער האיש ממקומו, נענע ראשו נענוע של לאו ואמר: ענין נשרף אין לי לממכר.

(מפי שמשון מלצר)

607     א) מעשה בר' אפרים בנו של ר' יצחק תאומים, רבה של קריסניפולי, שדיבר בענין השבת, אמר:

– השבת הוא, כנודע, מכבד אורחים: נזדמן לו ראש חודש, מיד הוא מכבדו בתפילת־מוסף, מוותר הוא על תכנת שבת ומפנה מקום לאתה יצרת; כל־שכן כשמזדמן לו חג, מיד הוא מכבדו גם בשחרית גם במוסף. שעל־כן תימה הוא מה שהוא נוהג בראש־השנה. הרי ראש־השנה עיקר־מצותו תקיעת־שופר והנה כשהוא חל בשבת, אין השבת מניח לו לתקוע. והטעם, שהשבת אומר: א גאסט וואס בלאזט זיך בין איך נישט מחוייב מכבד צו זיין.

(מפי ר' ישעיהו הלוי איש הורויץ)

תרגום המימרה בצריך ידיעה, כי התיבה בלאָזן פירושה כפול: א) נפוח, ב) תקוע. לאמור: אורח התוקע אין אני חייב לכבדו, אורח הנופח עצמו, כלומר מתנפח אין אני חייב לכבדו. וכפל־הוראה זה הבשיל כמה וכמה חידודים וראה קערת צימוקים, הערה לס' 113.

ב) מעשה בחבורה שגלגלו בפתגם הפשוט בפי העם על מי שלמדנותו מופלגת והוא מפזרה אילך ואילך: די תורה גיסט זיך פון אים ווי סמאָלע, כלומר: התורה משתפכת ממנו כזפת. שאל מי ששאל:

– אם התורה משולה כזפת, מה רואה בעל העגלה ליטול זפת שמחירה מרובה לזפת בה אופני עגלתו, מוטב ויטול תורה שמחירה מועט ויזפת בה אופני עגלתו.

השיב מי שהשיב:

– אם יזפת את האופנים בתורה, יש מקום לחשוש, שהסוס יעמוד על כל פסוק ופסוק.

(מפי שלמה שפאן)

וחיים קריינדל מביא מעשה בבעל־עגלה שהוליך רב לעיירה ושמח כי הרב ישמיע בודאי בדרך תורה ואילו הרב, שחשש כי בעל־העגלה לא יבין תורה, שאל אותו לסוסו, כמה הוא ברשותו ובכמה דמים קנאו ואם הוא מרוצה ממנו וכיוצא באלה. בעל העגלה השיב לכל קושיותיו של הרב, אולם באחרונה נמאס עליו הדיבור וכשהרב שאל אותו, מה סוס היה לו קודם, השיב בכעס: הסוס הקודם הציק כל־כך בתחבולות הרבניות שלו, שייריתיו ונפטרתי הימנו (טאָג, גל. 13417).

ח

608     מעשה בחבורה, שגלגלו במודרניזציה של תארים וכינויים, שאל מי ששאל:

– ושמו של חמור נושא ספרים בדורנו כיצד?

השיב מי שהשיב:

– דוקטור חמורים קאַוּזאַ.

(מפי אלמוני)

והוא שחוק בתואר: דוקטור הונוריס קאַוזאֹ (= דוקטור משום כבוד) ובדומה לשחוק זה התואר המיוחס לליצן: דוקטר הומוריס קאַוזאַ.

609     מאשה באכסטרן, שעמד להבחן בדת על־ידי הרב־דמתא. לא רצה להטריח את הרב וביקש להביאו בכרכרה. אמר לו הרב:

– ווער וועגענט – געווינט.

(מפי ד"ר יוסף מלוך)

והוא שחוק בפתגם: ווער וואגט – געוויננט (= המעיז זוכה) על דרך שחוק בתיבה וואגען שפירושה כפול א) להעז, ב) עגלה, ועיקרה ביצירת פועל וואגענען = ליסע בעגלה. והפתגם הוא אח לקבוצה שלימה המניחה מקום למיני שחוק דומים: וואגען געוויננט, וואגען פערליערט (= העזה זוכה, העזה מפסידה), פריש געוועגט האלב געוואננען (= העזת בערות, זכית למחצה), ועל פיהם מביא י. פ. הבל: פ’ריש געוואַגט איז אַאוּך האלב פ’ערלאָרען (= נזדרזת להעיז, אף הפסדת למחצה), שלעכ’ט געוואַגט גאנץ פ’ערלאָרען (=הריעות להעיז, הפסדת לחלוטין).