23.9.1939, נהלל, ביה"ס החקלאי (תרגום)

היום עליי לכתוב שוב הונגרית, כי הרבה דברים עליי לכתוב. כה רבים הם הרעיונות המתרוצצים במוחי, עד כי שפתי העברית דלה מהביעם. היום – יום הכיפורים, וברצוני לבטא באופן בהיר את מחשבותיי. מה מאוד רוצה הייתי להנציח בלב את רשמי הימים הראשונים שלי בארץ. זה ארבעה ימים הנני נמצאת כאן. לפניי, במרחק לא גדול, מטפס “צבר” קטן על עץ זית. מסביב עצים אופיינים לא"י. הנני בעמק יזרעאל, בנהלל. סוף־סוף הגעתי הביתה, לארץ־ישראל. עוד איני מכירה את בית־הספר; אני נמצאת במקום יומיים בלבד וטרם הספקתי לראות הכול, אבל האווירה של הארץ כה טובה והאנשים כה ידידותיים! נדמה לי שהנני נמצאת בתוכם כבר הרבה־הרבה זמן. וזה כמעט נכון. הן תמיד חייתי בין יהודים. מובן שלא בין יהודים כאלה: חופשיים, עמלים, שקטים, ולדעתי גם מאושרים. אינני שוכחת לרגע שאני משקיפה על הכול מנקודת־ראות אידיאלית ושעוד נכונו לי ימים קשים. אתמול, בערב יום־הכיפורים, הרגשתי שאני נופלת מאוד ברוחי. לאחר שהשוויתי בנפשי את אשר נכון לי כאן לעומת כל מה שעזבתי שם, פיקפקתי אם כדאי היה. המטרה כאילו נעלמה מעיניי. אבל עשיתי זאת בכוונה. נתתי לרפיון־רוח להשתלט עליי. חשוב היה שתפוג פעם כל המתיחות. בסופו של דבר, לאחר שיבשו הדמעות, הרגשתי שבכל זאת היטבתי עשות. מטרת חיי, ייעודי, הם שקושרים אותי לארץ. ברצוני לא לחיות סתם, אלא למלא ייעוד. אבל הן כל מי שחי כאן ממלא ייעוד.

הנה תיאור קצר של עלייתי. נסיעתי הייתה יפה. יומיים עשינו ברכבת וחמישה ימים באנייה רומנית – “ביסאראביה”. איך אתאר את ההרגשה הנעימה שהייתה לי בנמלי תל־אביב וחיפה בין סבלים ופקידים יהודים?

אינני יכולה לכתוב בפרוטרוט על העיר חיפה, על בית העולים, על משפחת קראוס שקיבלה אותי בסבר פנים יפות. ביקרתיה על־פי המלצת ארתור טיבן. אין מלים בפי למסור את ההרגשות שעוררו בי הדרך והאוטובוס לעמק, קבלת הפנים והרשמים הראשונים בבית־הספר. הכול נהדר! מאושרת אני, שהנני יכולה להיות כאן. רצוני שגיורא יבוא הנה בזמן הקרוב ביותר ואחריו גם אמא.

2.11.1939

זמן רב לא כתבתי. אני עובדת הרבה, זה נכון, אבל גם סיבות אחרות לדבר. נראה שהדברים החדשים אשר סביבי מעסיקים אותי כל־כך, שאינני יכולה לתת את דעתי על דברים פנימיים שלי.

על חיי הייתי יכולה לכתוב הרבה. אני עובדת במכבסה עבודה פשוטה, ובגילוי־לב עליי להודות שאין בה ערך רב מבחינת לימוד. למדתי מעט לכבס ולגהץ… בשיעורים אני לומדת כבר יותר, הן מבחינת התוכן והן מבחינת השפה. החודש הזה מוקדש יותר לעבודה מאשר ללימוד מקצוע או חקלאות, וכזו היא התכנית לכל השנה הראשונה. אין דבר, אבל לפעמים אני חושבת שהייתי יכולה לנצל שנה זו ללימודים יותר חשובים.

רציתי להמשיך לכתוב בהונגרית, כי אני מרגישה שאני כותבת לא בדיוק מה שברצוני לבטא. אבל יחד עם זה אני רוצה להתגבר על הקושי ולהמשיך דווקא בעברית. אני צריכה להתרגל לזה.

השבתות הן יפות. כבר יש לי פה מכרים. אני גם מקבלת לפעמים אורחים. אני קוראת, משחקת פינג־פונג, מטיילת לקיבוצים או למקומות קרובים אחרים. וכך בכל פעם יש איזה שינוי. מאמא אני מקבלת מכתבים כסדר. אמנם בשבוע שעבר לא הגיע מכתב, אבל היום כבר הגיעה גלויה והכול אצלה כשורה. גיורא יכול להמשיך ללמוד ועוד פרטים קטנים. מובן מאליו שכל פרט מעניין אותי.

חברות שואלות אותי לעתים קרוובת אם אני מתגעגעת הביתה. אני אומרת תמיד שלא, וזאת אמת. הסביבה, תנאי החיים של הבית – באמת איני מרגישה בחסרונם. אבל אמא וגיורא חסרים מאוד. לו הייתי יכולה לראות לפחות את גיורא. כל־כך הרבה זמן לא ראיתי אותו. עם אמא עוד דיברתי לפני חודש. אבל אנו רחוקות מאוד אשה מרעותה. זה הקושי היחידי. היחידי? כן, סבורה אני. כל השאר אינו ולא כלום לעומת קושי זה.

אני אוהבת את הארץ, או יותר נכון, אני רוצה לאהוב, כי אינני מכירה אותה די שאוכל לומר איזה רושם היא עושה עליי. מובן מאליו שאת ההבדל הגדול בין גלות וארץ אני מרגישה יום יום, פה בבית־ספר, בכל מקום. את החופש, את האנושיות. הו, כמה קשה לכתוב עוד הכול!…

22.11.1939 (תרגום)

אני כותבת לעתים כה רחוקות, שיומני יהיה רחוק משלמות. והלא כל־כך הרבה נתרחש לא רק סביבי, כי אם גם בתוכי. על המלחמה אינני יודעת הרבה. אירופה כה רחוקה עכשיו, ורק אמא וגיורא עוד קושרים אותי אל יבשת זו. ומה קושר אותי לארץ? כל תכניותיי, מטרותיי, כל מה שטיפחתי בעומק לבי בשנה האחרונה – אין להם עדיין יסוד איתן. לפעמים אני מרגישה כאילו שגיתי במעשיי. אילו הייתי יושבת ברגעים כאלה לכתוב, היו האותיות בוודאי נשטפות ונמחות (על־ידי הדמעות), אבל לרוב ברגעים כאלה אינני כותבת, אלא מכבסת, מטאטאה, או שמצב־רוחי אינו מניח לי לכתוב. אך כל זה נמשך רק כמה דקות או לכל היותר יום אחד בלבד. השבועות והחודשים שביליתי כאן מוכיחים על אף הכול שהיטבתי לבחור (ייתכן שזוהי אוטוסוגסטיה), לא רק מפני שאני רוכשת הרבה ידיעות בבית־הספר. אני מבחינה גם בחסרונות המוסד הזה, ובטוחה שגם מהחסרונות אלמד ולימוד זה יהיה לי למועיל, ביום מן הימים. למען האמת, לא אוכל לתאר לי שאתאים לשמש “פועלת”, במלוא מובן המלה. כשאני מהרהרת בעתיד, אני רואה את עצמי במסגרת של הוראה או דבר דומה. יחד עם זאת, אני מרגישה כאן בטוב. אני רוצה לשקוד על לימודי השפה העברית. גם עד כה התקדמתי יפה…

16.12.1939

היום אני כבר עובדת במחלבה. שמחתי מאוד להיכנס למקצוע זה, כי הרי בו רציתי לבחור. בשלושת השבועות הראשונים אעסוק רק בעבודות ניקיון, אבל גם זה טוב.

מה קרה עמי בזמן הרב שלא כתבתי? הנה היה חג החנוכה – הראשון לי בארץ. בחופשה הייתי בחיפה אצל [משפחת] קראוס. ביליתי שם שני ימים נעימים. גם בנשפים הייתי, רקדתי ושרתי הרבה. ראיתי את חיי העיר ושוב נוכחתי שלא יהיה [לי] קשה לוותר עליהם. אני מרגישה את עצמי טוב מאוד בכפר, בנהלל, גם בבית־הספר.

מאמא, מאחי, אני מקבלת מכתבים; שניהם בריאים. גם אני כותבת להם הרבה, אבל זה גוזל הרבה זמן ואני עסוקה מאוד בעבודה, בשיעורים, בדברים שונים.

מכיוון שאני כותבת יומן, וליומן מתאים לכתוב גם על ענייני בחורים, אכתוב חדשות מבחינה זו, ובקיצור. מיקי ובני כתבו אליי מהונגריה ושניהם כאחד ביקשו את ידי. מצחיק, הם כותבים כאילו היה זה דבר רציני מאוד. עניתי להם. אף רגע לא היה עליי לחשוב מה התשובה, ובאמת זה מובן, הם אינם מעניינים אותי. גם פה בארץ יש לי כבר מכרים. בנהלל באים לפעמים בחורים בערב – לטייל, לשוחח מעט. תחילה הלכתי ברצון, אבל אחרי־כן ראיתי שלא כדאי… נראה. – בימי החופשה לא רק רקדתי ושרתי, ראיתי מעט מהחיים הארצישראליים, גם קשיים ושגיאות ראיתי, אבל גם את האנשים המעניינים, ה“חלוצים” הראשונים, אשר חיים פה כבר שנים רבות. אבל לכתוב על כל אלה – חסרות עוד המלים, חסרה הקלות בשפה וחוץ מזה חסר הזמן. בעוד כמה רגעים נלך לעונג שבת, ואני צריכה לגמור.

2.1.1940 (תרגום)

ישבתי שוב לכתוב. ואכן, רק בכדי לציין את התאריך החדש ביומני. מוזר ונורא, באיזו מהירות חולפים עוברים הימים. ולמרות שהתאריך הזה [ראש השנה האזרחי] אינו מקובל בארץ כראש־השנה, אנהג בכל־זאת לפי מנהגי הישן. בשום פנים לא יזיק למסור לעצמי דו"ח קטן:

השנה האחרונה – 1939 – הביאה אתה שינויים כל־כך רבים, ולא רק בעולם הגדול, אלא גם בעולמי אני הקט. מתיחות מתמדת, התרגשות ופחד – הם־הם סימני־ההיכר של השנה החולפת. ומעל לכול – התחלת המלחמה בסתיו, התרגשות סביב חוקי היהודים ומשברים במדיניות־הפנים של הונגריה. אך יותר מאלה התקרב אליי מה שנחשב עד כה רחוק, רחוק מאוד. כוונתי להתרגשות סביב ה“מאורעות” בארץ־ישראל והקונגרסים הציוניים.

נדמה כי נעשיתי ציונית כתוצאה מן המערבולת שבחוץ־לארץ, ועקב נטיותיי הטבעיות.

מיותר להזכיר שעלייתי ארצה חוללה שינויים מכריעים בחיי. זו הייתה שנה קשה מאוד, רבת מתיחות, עצבנות ומאבק־נפש עצום. היא סיימה פרשה בחיי ופתחה בהם דף חדש. ובסיכום עליי להודות שזו הייתה לי שנה ברוכה, כי בזמן זה התחלתי לחוש ולהבין הרבה ממה שהיה סתום בשבילי כל השנים.

ולמה אצפה בשנת 1940? – אני כשלעצמי רוצה לעבוד, ללמוד, להתקדם בשפה העברית, ואם זה ניתן – לבוא במגע עם האנשים החיים בארץ ולהכירם. ואם אלוהים אוהב אותי מאוד, אולי אזכה לראות כאן את גיורא ואולי גם את אמא. ולארצנו – מי יתן ותביא השנה החדשה שגשוג וישועה. היא זקוקה להם מאוד מאוד. כן, יודעת אני ששם, “בעולם הגדול”, גם השנה הבאה לא תהיה שקטה יותר מזו שחלפה.

16.1.1940

מה לכתוב? – אני מרגישה טוב מאוד, אוהבת את עבודתי (מחלבה, תוצרת), את חיי השקטים והפשוטים, את חבריי, את לימודיי, ומביטה על סביבי בהתעניינות רבה. אבל לכתוב? על מה לכתוב? על עבודתי, חיי יום־יום אני כותבת הביתה, והמחשבות – הן די מועטות. אני מרגישה כאילו התקופה הזאת מוקדשת לקליטת רשמים, לראות, לשמוע, להרגיש, ואחריה אולי תבוא תקופה שבה אדון, ואפילו אכתוב, על הכול. כעת גם השפה חסרה. הונגרית – כבר לא. עברית – עוד לא. עכשיו אקרא. אין לי פנאי ליומן.

17.2.1940

לפני כמה ימים נפל מבטי על שני דברים: על גלויה מבודפשט, ששלחה אווה מנשף של איזו חברה, ובמקרה, מבלי להרגיש, עבר המבט אל ידיי, הפצועות מעבודה. לרגע שאלתי את עצמי את השאלה: האם לא הייתה זאת רומנטיקה טיפשית, נגד האינסטינקט, לעזוב את החיים הקלים, לבחור בחיים של עבודה קשה, של פועלת? אבל כעבור רגע נחה דעתי. אני יודעת: לא הייתי יכולה לחיות אותם החיים של הגולה; ופה בארץ־ישראל – מקומי. רק שאלה היא, אם בחרתי פה בדרך הטובה. אני חושבת שכן. אני חושבת שלא אהיה פועלת פשוטה. יש לי רצון לחפש את האפשרויות להיטיב, לגדול, לעזור, ואני מקווה שאולי תהיה לי גם יכולת לכך. מקרה פעוט מוכיח לי זאת שוב. אתמול הייתה בביתנו חנוכת חדר־הקריאה. אני אירגנתי הכול. וכמה משמח היה לראות איך פתאום נתגלה רצון עז בין החברות לעבוד, ליצור, ואיך הצליחה הפעולה. דווקא פה בארץ, אני חושבת, חשוב להעניק הרבה לאנשים במובן הרוחני, בעיקר להשפיע על מצב־הרוח, כי כמעט לכל אחד יש צרות, קשיים. קשה, קשה לכתוב על דברים כאלה בעברית. וקשה בכלל לכתוב ברור על דברים שעוד לא ברורים לי.

6.3.1940 (תרגום)

מה לכתוב? – בעולם מתרחשים כל־כך הרבה מאורעות שקשה להסבירם. רק בימים אלה אושר ה“ספר הלבן”. גל של מרירות והתנגדות גאה ברחבי הישוב.¹ הפגנות, קרבנות, עוצר. המצב חסר־תקווה. לא רק ההמונים המאוכזבים דורשים את ההתנגדות לשלטון הבריטי, אלא גם מנהיגי הישוב. אינני יודעת מדוע, אם מפני אהבת הארץ או מחמת הפחד מפני התנגשויות – אינני יכולה להסכים לעמדה זו. היא תוביל רק לשפיכות־דמים מיותרת ולא תביא את התועלת המבוקשת. לדעתי, יש להתחיל מיד בעבודה התיישבותית בממדים הרבה יותר גדולים מאשר עד היום.

והיה אם כל השטח הזה (באזורים המותרים) יהיה בידינו, והמדיניות האנגלית לא תשתנה בכל־זאת, רק אז, אם יהיה צורך בכך, נהיה רשאים לכבוש נקודות חדשות אפילו בכוח הנשק. אבל כיום אינני רואה היגיון בהתגרויות, המכוונות להראות ל“עולם” את התנגדותנו. חבל על כל טיפת דם שנשפכת לשווא. ככה אני מבינה את הדברים בשכלי הפשוט. האנשים ברובם חושבים ההיפך, וייתכן שהם צודקים. גם לי ברור שהאמצעים היחידים שיש להם השפעה בעולם זה כיום הם: התקוממות, אלימות, נשק. אבל אלה עדיין אינם בידינו, ורק מתוך ייאוש מר אנו עלולים להשתמש בהם כתחליף לחולשתנו ולמספרנו הדל. מה טוב היה לי לו יכולתי להאמין ולא לגשש באפלה בכל מה שנוגע לעתיד עמנו. הייתי פונה אז בתפילה מעומק הלב: הושע נא לעמך, לעמנו! ייתכן שאמונתי בכל זאת עמוקה, לא האמונה באלוהים, אלא בעם ובייעודה ובעתידה של ארצנו. או שמא אלו רק מלים אשר אינן נשמעות בהמולת התותחים? – מי איש וייתן תשובה על כל אלה? אני מרגישה את עצמי בודדת. לפעמים נדמה לי שבחלומי אני משוחחת על דברים חשובים, חשובים. אני כאילו מהרהרת ומכריעה בשאלות חיים וגורל ולא אבינה על מה ידובר.

25.3.1940 (תרגום)

זה לי חודשיים שאני עובדת במטבח ומהם שבועיים בבישול. על צורת העבודה אין לי פנאי לכתוב. גם אין זה חשוב בעיניי ברגע זה, בארבע וחצי לפנות־בוקר. מה שמעניין יותר, זוהי התנהגותי אני בשעת העבודה. אני בלתי־זריזה ואטית להתמיה. הדבר פשוט מפליא אותי. הן יודעת אני כי בעבודות אחרות לא הייתי נחשבת לבטלנית, והעיקר, מעולם לא עלה על דעתי כי חסרת־שכל אני. ואולי אשמת העבודה במטבח היא. בשבועיים אלה תמהתי על עצמי לעתים קורובות, עד כמה אני עובדת ללא מחשבה וללא זריזות. כל מיני הרהורים צפים ועולים במוחי. האם לא היה זה מישגה שלא הבאתי בחשבון את כשרונותיי, ושבחרתי לי שדה־פעולה שאינו מתאים לי, כנראה, ובמלים אחרות, שלא אהיה בו למועיל ביותר? כן, אמא אמרה לי זאת מראש. אף־על־פי־כן עליי להתנסות גם בעבודה זאת, כדי שאתרגל לניקיון, לסדר – דברים שלא הייתי רגילה בהם ביותר. נכון, העבודה עצמה קשה לפעמים ומייגעת, אם להביא בחשבון את כל ה“שטיפות”, ובכל זאת… בטוחה אני, שכל מי שעובר מעבודה רוחנית לעבודה גופנית, יהא זה מרצונו הטוב או מהכרח, חש כמוני. ייתכן שבכל־זאת קשה הדבר יותר במקרה הראשון, כי אז האחריות על כך מוטלת עליו, ולא על מישהו זולתו.

לא הזכרתי עוד משהו נפלא. לפני שבועיים שמענו ביגור קונצרט בניצוחו של הוברמן. ולקראת הקונצרט – “טרמפ” באוטו בכדי להגיע ליגור, טיול בהרים, התפרצות לתוך חצר הקיבוץ והתרגשות בקשר עם השגת הכרטיס. הקונצרט היה נהדר (מנדלסון, באך, שופן). בחזרה נסענו באוטו של קיבוץ שריד. הכול היה כה נחמד. פרטים כתבתי לאמא; גם סיפרתי לה על טיולנו לטבריה.

10.4.1940 (תרגום)

וכעת אוסיף עוד כמה מלים. לפעמים אני גם מהרהרת. המחשבות נובעות בעיקר מחיי היום־יום שלי, והן חוזרות תמיד ל“אידיאל” שלי. הנה בפעם האחרונה עבדתי במחסן של עצי־פרי. ביררתי אשכוליות וסידרתי אותן. את היפות והטובות שמתי למטה, ואת הפצועות והקטנות למעלה. ופתאום חשבתי: גם אלוהים ערך בצורה כזו את עמנו. למטה שם את החזקים כדי שיוכלו לשאת את העומס של בניין־הארץ, ולמעלה – נשארו החלשים. ובלבי נולדה מישאלה: אלוהים, תן שעמנו כולו יהיה פרי שלם ללא פגם, שלא תצטרך לחפש ולברור מי יכול ומי אינו יכול לשאת את הכובד. אולי אפשר היה אז לסדר את כולם זה ליד זה על מדף רחב, ולא זה למעלה מזה? איני בטוחה שהדבר ניתן להגשמה.

גם בבוטניקה מצאתי כמה דוגמאות לכך. אלו הן כנראה המסקנות היחידות משיעוריי. מוכרחה אני למסור אותן בעברית, בשפה זו אצליח יותר.

יש שתי רקמות יוצרות: הפרימרית [הראשונה] והסקונדרית [השנייה]. הפרימרית – מספר קטן של תאים הפעילים כחוד הצמיחה. והם גם שיוצרים את הרקמה הסקונדרית, את הקאמביום, שהיא שיכבה רחבה יותר של תאים, הפעילים ביצירת הרקמות הקבועות. וכך, לפי דעתי, גם בניין העם, בייחוד בקשר עם התנועה הציונית. השיכבה היוצרת הראשונה, חוד הצמיחה, הייתה – מספר קטן של אנשי־רוח שצעדו לפני העם עם אידיאולוגיה ציונית. הם (וכמובן, לא רק הם) יצרו את השיכבה היוצרת הסקונדרית, החלוצית, שהיא שיכבה יותר רחבה. ואחריהן ומסביבן נוצרות השכבות הקדומות, הבורגניות, שהן תלויות בפעולת הקאמביום, השיכבה הפרודוקטיבית.

ועוד השוואה מן הבוטניקה: למדנו על מיני תאים ששמם קליפטרה. אלה הם תאי השורש שבקצהו, החודרים ראשונים לאדמה, מפלסים דרך לשורש כולו, אבל הם עצמם נהרסים בינתיים. המורה שלנו עצמו השתמש בהשוואה זו: הם חלוצי הצמח. נדמה לי שמלים אלו לא עוררו בכיתה שום תשומת־לב. אבל אם מסתכלים פה בנהלל בפני האיכרים, אנשים צעירים לפי גילם וזקנים לפי פרצופם, רואים באופן בולט את עקבות מלחמותיהם עם האדמה. ובאמת ניתן להבין: הם התאים אשר נהרסו תוך כדי חדירתם לאדמה, בבקשם לעזור להשתרשותו של כל הצמח. האם גם אנו, דור שני של חקלאים, נהיה קליפטרה? – הזהו גורלם של כל החקלאים, איכרי כל עם? אני צריכה להודות שהשאלות האלו מעניינות אותי הרבה יותר מאשר כל הבוטניקה.

למי עליי להמשיך בהונגרית? אמנם העברית כאילו שגורה בפי. אני כותבת בנקל (ובשגיאות); אבל המלים שעלו בי הבוקר, כשעברתי על־פני השדות, היו הונגריות, ואני מפחדת ששיר עברי אף פעם לא יצא מתחת ידי. הנה ארבע שורות, ואין לי רצון להוסיף עליהן:

אַדְמָתֵנוּ הַשְּׁחוֹרָה יַחֲרֹש עַמֵּנוּ,

אֲלֻמּוֹת זָהָב יֶאֱגֹד בַּקָּמָה.

וּבַעֲטֹף שִׁבֳּלִים פְּנֵי אֲדָמָה,

מֵעֵין הַפָּז יֵאוֹרוּ פָּנֵינוּ.

עמנו, כמה יקרה לי המלה הזו! אבל האם יש לנו עם בכלל? ואם כן – היכן הוא? מה שיש לנו עתה זה עוד לא עם. אולי בכל זאת עם, אך לא לאום בהכרה. אלך לישון, עייפתי מאוד.

20.4.1940 (תרגום)

דיפדפתי וקראתי מעט ביומני. כה מעניין לעקוב אחרי כיברת־הדרך הארוכה שעברתי במשך שנה אחת… ברצוני לכתוב בעניין בחורים. לא כדאי להיכנס לפרטים, יכולה אני לדבר רק באופן כללי. לפחות חמישה או שישה בחורים ניסו לבקש את קירבתי במשך זמן היותי כאן. הסכמתי לטייל אתם בערבים, אך את כולם עזבתי בלי אומר ודברים. מאוד אשתוקק לאהבה אמיתית. וכל־אימת שאני עושה היכרות עם בחור, שואלת אני את עצמי: האם הוא האיש אשר אני מחפשת? וכאשר מתברר לי שטעיתי, מפסיקה אני מיד כל קשר אתו. אינני יכולה אחרת. או ידידות רצינית, נאמר בגלוי אהבה, או לא־כלום. אמנם נכון, מסכימה אני גם לטייל ולשוחח קצת – אלה הם דברים נחוצים מאוד. אבל מה לעשות אם הבחורים, לרוב, אינם מסתפקים בכך. ואני גם חסה על זמני.

מחרתיים אסע לירושלים. יש לי שם הרבה מכרים, ובאופן מיוחד מחכה לי אלכס. שמעתי גם מפי אחרים כי אני מוצאת חן בעיניו. אינני רוצה עוד לחוות דעה, אבל בעומק לבי שוב ההרגשה הישנה: לא. למרות שהייתי כבר רוצה לומר סוף־סוף: כן.

אמש היינו בקבוצת… השתתפתי במסיבת־פסח ובקונצרט. בינתיים התבוננתי גם באנשים: חיפשתי. אולי הוא כאן בין החוגגים, אולי קרוב הוא אליי ואנו נעבור זה על יד זה, מבלי הרגש? או אולי כה רחוק הוא, שלעולם לא ניפגש. יותר מדי אופטימית אני מטבעי, שאחשוב כך ברצינות.

14.5.1940

ישבתי ולמדתי מתוך מחברת של “חקלאות כללית”, ופתאום הציקה לי מחשבה: כמה אני סגורה כאן מהעולם! ומנין לי הסבלנות ללמוד ולהתכונן לבחינה בשעה שבאירופה מתחולל הקרב הגדול ביותר בתולדות האנושיות. והרי לפנינו ימים שיקבעו את עתיד העולם: המלחמה באירופה מתפשטת על שטחים ענקיים, ומובן הוא הפחד פן תגיע גם לארצנו. בכל העולם מתיחות. גרמניה מתחזקת מיום ליום. ואם העולם כולו עומד על־פי התהום, קשה להתעסק בשאלות קטנות, ועוד יותר קשה להאמין בחשיבות מעשה היחיד.

קשה לי להמשיך לכתוב עכשיו. בחדר מפטפטים על כל מיני דברים, ומלבד זאת אני גם עייפה. אפילו לחשוב מעט אין זמן, ולבטא את המחשבות – גם זה לא ניתן. ובייחוד בשפה העברית. אמנם השפה לא גורמת כבר קושי רב, אבל מלים וביטויים פשוטים מביעים רק מחשבות פשוטות.

בירושלים הרגשתי את עצמי טוב מאוד. הייתה חופשה נחמדה ונתגלו לי הרבה קווים חדשים מחיי העיר, אשר עוררו אותי למחשבה. בכלל, אחרי הפסקה ארוכה, שוב התווכחתי מעט. אני עמדתי כאופטימיסטית נגד… (מכבים את האור).

18.5.1940 (תרגום)

כל־כך הרבה דברים יש בעולם שאינני תופסת, אך פחות מכול יכולה אני להבין את עצמי. יש בי רצון לדעת, לבחון מה אני ומה חיי. אבל לצערי יכולה אני רק לשאול, לענות – לא… עובדה היא, אבל חסרה אני ביטחון עצמי והחלטיות. מתרוצצים בקרבי כן ולא גם יחד, משיכה ודחייה, אנוכיות והרגשת שותפות. הרע ביותר הוא שאני חושבת את עצמי כה שטחית עד שאני מתביישת לגלות את זה לעצמי. ייתכן שמרגישה אני את כל זה רק בקירבת מרים, אשר מצאה את דרכה והיא מסוגלת לחדור לעומקם של דברים, או אולי ההבדל בגיל הוא הסיבה לכך? אני מתנצלת כבר, כאילו חוששת לראות את הדברים לאמיתם; רואה אני בכלל רק את הצד הטוב, ולזה קוראה אני אופיטמיזם. זוהי בוודאי תפיסה די נוחה, אבל היא לא תסייע לי להתקדם. גם לאנשים מתייחסת אני באופן כה בלתי־טבעי, בזרות. אני הפכפכת, שטחית, ייתכן שגם לא־נימוסית. האם באמת אלה הן תכונותיי? רוצה אני להאמין שלא. אך אם כן, מה יהיה עמי?

היום הקשבתי למוזיקה. צליל הצטרף לצליל ויחד יצרו הרמוניה יפה. כל צליל לעצמו הוא כאילו חסר־טעם, ללא גוון ומטרה, אבל יחד: מוזיקה. שונים הם הקולות – פיאנו, פורטיסימו, סטקאטו וכו'. מה אני? איזה צלילים משמיעים המנענעים בתוכי? והקולות האלה – היצטרפו להרמוניה?

למדנו על צמחי־מים אשר תכליתם לשמש מזון לבעלי־חיים יותר מפותחים. האין גם תכליתנו אנו לשמש טרף לאיזה חוק יותר נעלה בטבע? הזהו ייעודנו? ואם כאלה הם הדברים, נדע לפחות שחיינו אינם מטרה לעצמם. ובזה מותר האדם מן הבהמה…

26.5.1940

כמה מלים על תורת האלקטרוליזה (או שאלת החינוך): בתוך התמיסה הכימית מתנועעים ללא כיוון מסוים אטומים טעוני חשמל. כשמכניסים זרם חשמלי, נפרדים פתאום האטומים, נעים לשני הקטבים, מוסרים את מטענם ועוזבים את הקוטב כאטומים חופשיים, משוחררים מחשמל.

וחשבתי על עמנו, על החינוך בארצנו. בעבר היה הנוער שלנו מורכב משכבות שונות, מעין תמיסה עם הרבה אלמנטים. ובכל־זאת היה לכולן קו משותף: נוער יהודי. והנה נכנסו זרמים יותר חזקים מחשמל, ומשכו את האטומים לכמה קטבים, לקטבים שעולמות מפרידים ביניהם, והנה לא נותר עוד “נוער יהודי”, “עברי” (כי האטומים מסרו את הכוח, את המתיחות שבתוכם, לקטבים, למפלגות פוליטיות), ובמקומם ישנם עתה קטבים וקבוצות אטומים שמצטברים מסביבם. ומי יודע אם האטומים לא ימסרו את המתיחות שבתוכם לקטבים האלה, ובהגיע הרגע שבו יהיו צריכים לפעול, להיטען חשמל, יסור מהם הכוח, תפוג המתיחות?

האם אנו עם חזק וגדול כל־כך שנוכל להרשות לעצמנו להפריד בין אח לאח (בין יהודי ליהודי) ולקבוע מראש דרכים המובילות לקטבים נגדיים, אשר סותרים אחד את השני? האם לא גדולה מדי האחריות לסחוף בזרם אנשים בטרם ראו בעצמם איפה הם הקטבים, לאן מובילה הדרך?!

אלקטרוליזה?… סגרתי את מחברת הכימיה.

אבל חוץ מזה עליי לכתוב שאני קוראת בספרים נהדרים: “שירי רחל”, וגם ספר משל בּוּבֶּר: “דברים על היהדות” (בגרמנית). שניהם אומרים לי כל־כך הרבה, ומובן מאליו מבחינות שונות. ברחל אני מרגישה הרבה, בבובר אני מבינה הרבה דברים שעד כה לא ידעתים, על היהדות ועל עצמי. במובן זה שבובר מבין את היהדות, אני יהודייה ממש. קריאה זו גורמת לי שימחה. האם אין עלינו ליצור תמיסה מאוחדת ומרוכזת, אשר תוכל לפעול בבוא זמנה – נוער עברי? גם עד עכשיו הרגשתי בי את היהדות, אבל לקבל הסברה על דברים פנימיים כאלה, זה הרבה יותר ממה שספר יכול לתת. ואני ממשיכה לקרוא בו עכשיו.

את הבחינה בחקלאות כללית ובתוצרת חלב עברתי, ואני מקווה שבהצלחה. אתמול הייתי בכפר־עבודה, מוסד חינוכי לילדים קשי־חינוך. מצאתי עניין רב. אמנם את החלק המעניין ביותר קשה ללמוד בביקור שטחי כזה. אני מקווה שתהיה לי עוד הזדמנות להכיר מקרוב את המוסד ואת הילדים.

4.6.1940 (תרגום)

בודאפשט / ליאון / נהלל

אלו הן שלוש הנקודות אשר מחשבותיי מעופפות ביניהן במהירות הבזק. המקומות כאילו נעלמים ורק אני, אמא וגיורא נשארים. על רקע זה מרגישה אני את כל ריגשת חיינו אלה, המלאים מתיחות. את כל הריגשה? – יודעת אני שאין זה נכון. איני מרגישה אפילו את חלק האלף ממה שעובר על אמא. היא סובלת בגלל החלומות והתכניות שלנו, אשר מי יתן ולא ייהפכו לאפר בתוך הדלֵקה העולמית הזאת. לו לפחות היה גיורא כאן! מי יודע אם לא איחר כבר את המועד. ואם כך הוא הדבר הרי אני האשמה, כי אני גרמתי לכך מתוך קלות־ראש ואפס־מעשה.

והארץ? והעתיד, והמבחנים העומדים לפנינו עם התלאות הכרוכות בהם?

מאמינה אני אמונה רבה בעתיד הארץ, גם בתוך כל אש וסערה. אינני חוששת לגורלי. לא מתוך חוסר אהבה עצמית, להיפך, מתוך אנוכיות, אך בצורה אחרת. אדם חרד פן יאונה רע לאנשים ולדברים היקרים לו מאוד, משום שסיבלם יגרום לו עצמו כאב.

בחוץ שמים כחולים מזהירים. שלום ושלווה שורים בכול. מאוד הייתי רוצה לצעוק לתוך הרדיו: הסו, לא נכון! שקר וזיוף היא תרועתכם על הרוגים ופצועים בהמונים. לא נכונות הן הידיעות על ההפצצות והחורבות. מי יעז לרצות בכך? מי יבין מהו התפקיד ההיסטורי של הטבח הזה? התרצו להפוך עולם ל“לוח חלק” ולבנות עליו עולם חדש? אבל מי יבנה, למי ולמה? אולי לשם כך שיהיה שוב מה להרוס? “בן־אדם, היאבק והאמן!”² אך לשם מה להיאבק? את השאלה השנייה אינני מעלה על דל שפתיי, כי עודני רוצה להאמין.

17.6.1940 (תרגום)

הגרמנים עומדים בשערי פאריס. קרוב לוודאי שהעיר תיפול היום. פאריס, צרפת ואחר־כך העולם כולו. מה יהיה גורלנו? אני שואלת רק אחת: עד מתי? כי בטוחה אני לגמרי, שהיטלר נפול יפול. אבל בעוד כמה זמן? שמא גם לפניו 15 שנה, כמו לנאפוליאון. היאך יכולה ההיסטוריה לחזור על עצמה? אותה הקריירה, אותם החיים, הכיבושים, כמובן במהדורה גרמנית של המאה העשרים. הוי, כמה נוראה ואיומה המהדורה ההיטלרית הזאת! גם איטליה נכנסה למלחמה והסכנה הישירה גדלה על־ידי כך פי כמה. אם נזכה לחיות עוד 15־10 שנה, נראה לשם מה היה צורך בכל אלה. או שמא נחוצות 100 שנה, עד שהחיים הופכים להיסטוריה?

29.6.1940

צרפת? גיורא? אמא? קשה לי לומר מה כואב לי יותר במאורעות הימים האלה. צרפת הסכימה לשביתת נשק מחפירה ביותר. היא כמעט חדלה להתקיים. עם גיורא נפסק כל קשר. הסרטיפיקט הגיע אליו באיחור. אינני יודעת היכן מקום הימצאוֹ. עודני מקווה. ואולי, אולי יוכל לצאת, אולי כבר בא. בכל פני בחור אני מסתכלת בתקווה נסתרת. אולי. הוי, נוראה הרגשה זו: אני האשמה, אני האחראית בעד המאורעות, עד כמה שהם נוגעים לגיורא. ומצד שני אני גם יודעת שבזמנים כאלה, של ימי מלחמה, אין אשמה. אי־אפשר לדון ולהחליט, מה טוב יותר: להיות פה או במקום אחר. ואמא… אני רואה אותה לפניי בלילות ללא שנת, איך היא קמה בבוקר מלאת דאגה, איך היא קוראת את החדשות, איך היא מחכה לדואר ואיך היא נועלת את כל הדאגות והעצב בלבה, כי אצילה היא מכדי להכביד על אחרים בטענותיה. ואני, אלף ואלף פרסאות ממנה, ואיני יכולה לשבת על־ידה, ללטף קצת את מצחהּ הכואב ולהרגיע אותה או להשתתף בדאגותיה.

אני עובדת בשדה בכיבוש קש, מגשימה או חושבת להגשים את מטרותיי. ומטרותיי בוודאי טובות, גם יפות. אבל האם מותר לשאוף למרחק, ולאבד מה שהיה קרוב? התשובה היחידה שאני נותנת לעצמי היא, שלא יכולה הייתי לחיות את החיים שחייתי קודם בהונגריה. אני חושבת שהייתי שם אומללה. ועל כל אחד לחפש את דרכו, את מקומו, את תפקידו. ואפילו אם כל העולם בוער, אם הכול הולך ומתהפך! – לא. איני יכולה לחפש הסברות, סיבות. ה“כן” וה“לא” מתרוצצים בי ואחד סותר את השני.

ואצלנו כעת עוד שקט. אבל שקט ושלווה פנימית – היכן הם? – עגלת ההיסטוריה מטלטלת את הנפשות כל־כך, עד שלא נותרת בהן גם עצם אחת שלא זועזעה.

3.7.1940, כפר־גלעדי

בכפר גלעדי אני. בבוקר יצאתי עם מרים לטיול גדול, עד מטולה. עברנו דרך נהדרת: כנרת, ואחר־כך הרים, סלעים, נקודות התיישבות בודדות. ועכשיו – כפר־גלעדי. רוח הרים, שקט. בהונגרית אולי הייתי יכולה לכתוב על תכלת ההרים והשמים, על עצים, על אנשים. זה היום הראשון לטיול, ואקווה שיהיה יפה מאוד.

5־26.7.1940

במה להתחיל? – כל כך הרבה ראיתי והרגשתי בימים האחרונים. כרגע אנו יושבות בחורשות איקליפטוסים, על־יד כפר־גלעדי. מרים עומדת וחורתת את שמה בעץ, ואני רוצה להיזכר בכול ולכתוב, עד שיבוא איזה אוטו ויקח אותנו הלאה. בשבת, השכם בבוקר, עליתי על ההרים מול כפר־גלעדי. סביבה נפלאה. וברעננות הבוקר הנפלא הבינותי למה קיבל משה את התורה על ההר. רק בהרים אפשר לקבל פקודה מלמעלה, כשרואים כמה קטון האדם, ובכל־זאת מרגישים את הביטחון בקירבת האלוהים. על ההר מתרחב האופק בכל המובנים ומבינים את סדר העולם. בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי! לשרת את הטוב ואת היפה. – האוכל?

לפני־הצהריים יצאנו עם כמה מחברי הקיבוץ לטייל. באוטו־משא של הקיבוץ עלינו למטולה, ומשם בדרכים נהדרות לתנור. חזרנו לשעת הצהריים ומיד הזדמן אוטו לדן.

מה לספר עוד על כפר־גלעדי? – קיבוץ גדול, מפותח, יפה ומסודר. מן האנשים אני רוצה לזכור את גרשון, בן־אדם נחמד. כבר בדרך הכרנו אותו והוא דאג לנו מאוד. חלוץ אמיתי, איש לבבי, שמחתי להכיר אותו.

נקודה שנייה: דן, מקום קטן, בודד בלב טבע עשיר. החברים – עולי טרנסילווניה בחלקם, קיבלו אותנו יפה. אחד מהם טיפל בנו במסירות גדולה. הוא הלך אתנו אל מקור הדן, לתל־אל־קדי, מעיין מקסים, ועל־ידו טחנה ערבית פרימיטיבית. בכלל יש לציין את היחס הטוב בין תושבי דן ובין השכנים הערבים, גם ערביי סוריה. מובן שבכל־זאת אין הם יכולים לסמוך עליהם, אבל הקשר הידידותי מוסיף להרגשת הביטחון שלהם.

לַנּוּ בדן ולמחרת יצאנו לראות את הסביבה: לסאסא, דפנה, שאר־ישוב – נקודות חדשות שמצבן עדיין קשה. האדמה טובה, מים בשפע, אבל האדמות זקוקות לסיקול וצריך לשמור עליהן מבחינה פוליטית. אך אם לא יפריעו מאורעות להתפתחותן, עתיד יפה נשקף לפניהן. קיימים כל התנאים ליצירת משק חקלאי מפותח. ביקרנו גם כמה חברות אשר גמרו את בית־הספר בנהלל. הן הסתדרו יפה מאוד, ומזה למדנו שבית־הספר נתן באמת הכשרה טובה.

למחרת חיכינו בכביש עד הערב. כמעט שהתייאשנו ולפנות ערב קצרה רוחנו ואמרנו שרק עוד רבע שעה נחכה… אמנם לא היה לנו חשק לחזור לכפר־גלעדי, גם תל־חי, אשר לפנינו, טובה ויפה יותר בתור סמל מאשר כמקום־לינה. אבל הנה: אוטו בא. אילו הייתה אמא רואה אותי עומדת באמצע הכביש ביד מורמת; בכלל, אילו הייתה רואה אותי במשך כל הטיול, מה הייתה אומרת? – הלא הכול עבר באווירה כל־כך אחרת מאשר החיים בחוץ־לארץ! ודווקא זה היה כל־כך נחמד.

בערב היינו כבר בחולתא. קבוצה צעירה, חברה נחמדה, סביבה נפלאה. אפשרות מצוינת לשחות ולשוט בסירה. אני סבורה שמיותר להוסיף: הרגשתי נהדר. זה כמעט מובן מאליו, אחרי הכול. בסירה הגענו עד המקום שהירדן נופל לים החולה, נוף טרופי, קני פאפירוס, שושני מים, פלמינגו והמים השקטים הירוקים, המשקפים את כל היופי שמסביבם. יצאנו לשוט יחד עם שני בחורים מהדייגים (20 איש מהקבוצה עובדים בדיג). אחד מהם, משה, היה “שלי”, השני – של מרים. ואמנם ראיתי, שמצאתי חן בעיניו, ואף הוא קצת בעיניי. כבחור, הוא באמת מושך, חזק, יפה, חביב ופשוט. ובערב שוב יצאנו בסירה עם עוד דייגים לראות את העבודה. הם מכירים בחושך את הדרכים בין הביצות, יודעים את מקומות המיקלט של הדגים, זורקים בביטחה את הווים. ב־10.30 חזרנו והווים נשארו במים עד אור הבוקר.

הלכנו לישון. תיכף כשנכנסתי לחדר, בא גם משה, ישב על ידי, התחיל לדבר שהוא אוהב אותי כאחות וכו' וכו', וביקש לנשק אותי. לא הרשיתי לו. כשהוא שאל אם כדאי להמשיך בקשרים בינינו, אמרתי לו מה שהרגשתי באמת: ביום האחד שבילינו יחד היה לנו טוב, אבל לאמיתו של דבר אנחנו שונים זה מזה ואין ערך שנתכתב, שנמשיך. רציתי להיפרד ממנו בלחיצת־יד, אך הוא נשק את ידי. כשהוא יצא, היה לי קשה במקצת. חשבתי על זה, האם אין זו שטות בעצם – לפחד כל־כך מהחיים? האם לא יכולתי להעניק לו ולי את הנשיקה הזאת? הלא זה לא כלום? ובכל־זאת אינני יכולה. אפילו את זו, את הנשיקה הראשונה, אני שומרת למישהו אחר, אמיתי. האם יבוא? הירהרתי באמא וידעתי שהיא הייתה שמחה לו ידעה שבכל מקום ובכל התנאים אני מתנהגת כאילו היא הייתה על־ידי.

למחרת בבוקר השכם יצאנו. הגענו לצפת, עיר עתיקה, יושבת על הר. הסביבה יפה, טיפוסי האנשים מעניינים. שעות הסתובבנו שם והסתכלנו. שבנו לראש־פינה ומשם המשכנו דרכנו לגינוסר.

ערב ולילה בילינו בגינוסר. החברה צעירה והיא נאבקת עוד בקשיים גדולים, בעיקר בשאלת הקרקע; לא הספקנו להכיר אותה היטב, כי בבוקר כבר עזבנו את המקום ולפני־הצהריים הגענו לאפיקים.

אילו הייתי יכולה לכתוב על הכול: על הכנרת, הירמוק, הירדן, על הקיבוצים הוותיקים והחדשים, על החברה הנחמדה ועל הטיולים שערכנו מאפיקים, על יעקב אשר כאילו “התאהב” בי, על הכרמים הנאים ועל השיחות על הדשא בערב, על הרכיבה אל הירמוק, על סידורי הקיבוץ – הייתי ממלאה מחברת שלמה. כך. הכול היה יפה, יפה. ארבעה־חמישה ימים בילינו שם. לבסוף עזבנו את עמק הירדן ונסענו ברכבת לעמק־יזרעאל. הצצנו קצת מרחוק ביופים של בית־אלפא, תל־עמל, עין־חרוד – והקץ לטיול. את היום האחרון ביליתי במושב מרחביה, אצל משפחת פרקש. המשפחה קיבלה את פניי יפה מאוד ולאחר הטיול בקיבוצים ספגתי אווירה משפחתית של בית פרטי. הייתה לי קצת אפשרות להשוות את שתי צורות החיים. הקיבוץ, בלי כל ספק, הוא הרבה יותר רציונלי מבחינת הכלכלה, בעל דרגה יותר גבוהה והחיים יותר קלים בו מבחינת העבודה, העמל. אבל הצד הנפשי מחייב אולי גם את המושב. ברור לפחות שלא כל אדם מסוגל לחיות בתנאי קיבוץ. אני מתארת לי שבעוד כמה שנים תיווצר גם צורה בינונית, אשר אולי תוכל לאחד את היתרונות של שתי צורות־החיים. אני מצדי נוטה לקיבוץ. גם אינני מסורה עוד לעבודה החקלאית במידה כזו שארגיש בי כוח לעבוד בלי הרף, בלי הפסקה לרגע. ובימי החופשה, כשראיתי מוסדות־חינוך בקיבוצים, התעוררה בי שוב התביעה הנושנה: ללמד. מה, איך? – לא ברור. בכל אופן השנה אני רוצה להתמסר למקצוע (לול) וללימוד השפה. מה שיבוא אחרי זה – נראה.

כל החופשה הייתה נהדרת. הרגשתי בכל לבי את יפי הנעורים, בשיר, בצחוק, במרץ, ברצון לראות ולקלוט את הכול ולשמוח עם כל מה שהוא יפה. והייתה הזדמנות רבה כל־כך לשימחה זו: טבע נהדר זה אשר עברנו אותו ואנשים נחמדים אלה אשר פגשנום. הטיול חיזק את אמונתי בארץ וגם בעצמי ובעתידנו המשותף. ולמשך שבועיים ימים שכחתי שיש מלחמה בעולם ושהמלחמה כה קרובה אלינו. הנה כבר הפציצו את חיפה פעמיים. בפעם השנייה היו קרבנות רבים. ופה, בנהלל, החיים כשהיו. בלילות – האפלה. כשמפציצים את חיפה רצות גם אנו למיקלטים.

ובעבודה: בית ושדה. פה ארבע שעות ושם ארבע שעות.

והספרים: שירי רחל – נהדרים. וקאוטסקי על סוציאליזם. הסברה יסודית של ה“הקאפיטאל” למארכס. בכלל לא הכרתי עד היום כתבים כאלה. עליי להתחיל להכיר גם את זה.

6.9.1940

וענייני בחורים… הנה בא א' לבקרני ואחר כך גם ב'… – כל־כך הייתי רוצה להחליף את כל אלה *באחד*, אחד לפי רצוני. אך את כל אלה גם יחד, ואפילו את האחד היחיד, הייתי נותנת כעת בעבור אחי שלי. אני חיה את חיי היומיומיים, ורק בערב מתפרצת לעתים הקריאה: אי־אפשר שזה יימשך כך! שנתיים עברו מאז ראיתיו, פרט לימים שהייתי בליאון, ואני חוששת שעד שניפגש שנית נהיה שוב רחוקים זה מזה, זרים. מצלצל באוזניי שמו של ספר אשר אני עצמי לא קראתיו, אבל אמא סיפרה לי פעם את תוכנו: “הנפש הכבויה”. מסופר בו איך מתרחקים אנשים אשר נפרדו לזמן רב זה מזה, וכשהם נפגשים סוף־סוף, שוב אין על מה לדבר, המבט קר, הקשר נותק. שנתיים… אבל כמה עוד? עודני מאמינה, אני רוצה להאמין…

ורשמים מהעבודה, מקציר הירק:

הירק משתטח על־פני כל השדה, המקצרה קצרה והצמחים שפלו לארץ ואין להקימם. רוצה אתה לשמור אותם מפני חום השרב, מפני הרוח הנושבת, לבל יתפזרו בכל תפוצות השדה? ערם אותם לערמה אחת גדולה; מה שיישאר מחוץ לערמה – תישא אותו הרוח. כך הוא עם עמנו, ישראל, אחרי הקציר.

ברפת יש לנו כבר מזמן מטאטא שבור המשמש לניקוי האבוסים. העבודה בו הייתה מאוד לא נוחה. במקרה כזה מתעוררת בי תמיד איזו דחיפה לשפר, על־כן החלטתי לתקן את המטאטא השבור. אחרי העבדוה התיישבתי עם חוט־ברזל, עם מקל נוסף ועם המטאטא הקיטע, והתחלתי במפעלי. כשנתקלתי בקושי, ניגשתי לחדר־העבודה ואחד הפועלים חס עליי ועל עמלי ובידיים אמונות תיקן לי את המטאטא, עד שהיה יופי ממש לראותו. שמחתי באמת: הנה הקדשתי לדבר אך זמן מועט וכולם ייהנו מזה. על האחד להתחיל, ומיד יימצאו אחרים שיהיו נכונים להמשיך, להגשים. המטאטא נעשה לי סמל של אפשרות התיקון, השיפור. שמחתי על הניצחון. המלה הראשונה שאמרתי למחרת בבוקר, בבואי לרפת, הייתה: מה דעתכם על המטאטא? – יפה מאוד, מצוין באמת.

אחרי־הצהריים מבשרת לי אחת שהמטאטא מתמוטט. הטילו עליו משא כבד מדי. לאחר יומיים כבר היה המטאטא שבור. האם אין המקולקל יכול להיתקן? האם אי־אפשר לחדש את הישן? האם אין פתרון אלא בחדש לגמרי?

ובזמן שאני רוחצת את קירות הרפת, או מוציאה זבל ושוטפת עמדה, אני מהרהרת: האם אינני גוזלת את זמני מדברים שהם הרבה יותר חשובים בשבילי? אבל מה הם הדברים היותר חשובים? קנאית אני מכדי להעמיד לפניי את השאלה. אני רוצה ללכת בדרך אשר בחרתי.

הייתי רוצה לשוחח קצת עם אמא.

ז' תשרי תשי"א³ (קטע מחיבור)

[…] את הגאולה של היהדות לא יביא משיח אחד. אמנם יש תקופות בתולדותינו המצפות לבוא המשיח בדמות אדם יחיד, אך בעצם מדובר על תקופת המשיח, שעל כל אדם לקרב אותה על־ידי מעשיו. לא תפילה, לא צום, לא קרבן על מזבח יביאו גאולה לעולם, אלא המוסר הטהור המתבטא במעשה.

“טובלים אתם ובידכם שרץ”. אוחזים במסגרת ומאבדים את התוכן. שומרים על המלה ושוכחים את הרוח. כשניגשים לפי הדין העליון צריך להחליף נפש, כי היום־יום מלא כתמים ודם.

דורנו הרגיש בזה וחשב לפתור את השאלה בבטלו את הטבילה.

אולי יבוא דור אחרינו אשר יוכל לשנות גם את מחציתה השנייה של האימרה.

11.10.1940, ערב יום הכיפורים

רצוני להתוודות, לתת דין־וחשבון לעצמי, לתת דין־וחשבון לאלוהים, זאת אומרת למדוד את חיי ומעשיי לעומת האידיאל הגבוה, הטהור ביותר אשר עומד לפניי. להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה.

אתחיל את הווידוי בשם האנושיות. אין חטא בעולם שאינו נכנס השנה לתור העוונות, שבעתיים יותר מאשר כל השנים. אין מה לענוש אותנו, כי כל צעד ומעש נענשים מיד. כולנו נענשים על חטאים שנדמה לנו שלא חטאנו או נאלצנו לחטוא. אינני רוצה לומר שרק הם, הדיקטטורים, הנם היחידים שגרמו למלחמה נוראה זו, לשבירת הרוח, לחושך הגדול, שרק הם אחראים לכול. מי איפוא האשם? כל אחד ואחד לחוד? אולי לא. אבל הכול יחד – הבניין, הסדר, המוסר הקיים – כל האנושיות כאחד. אבל דווקא אלה האשמים ביותר אינם מרגישים בזה, והיהדות נשארת לבדה עם הווידוי: “חטאנו”.

ואני… חטאתי לאמא שלא התחשבתי עמה במידה מספקת בהחלטתי. – חטאתי לאחי שזילזלתי בשאלת עלייתו. – חטאתי לארץ כשדנתי באופן שטחי ולא התעמקתי די בחוויותיה. חטאתי לאנשים באדישות, בחביבות חיצונית. – חטאתי לעצמי בבזבוז כוחות וכישרונות, בהזנחה, בחוסר התפתחות רוחנית.

ובכל זאת איני יראה לעמוד בפני הדין. חטאתי לשם מטרה ורצוני היה טוב. אם נכשלתי, אם לא הייתי די חזקה, אם לא מצאתי את הדרך, את הצורה – איני מתביישת, רק מצטערת על כך.

והתכנית לשנה החדשה – לימוד והתעמקות במקצוע, בשפה, וחיפוש הדרך: להיות בן־אדם. אני יראה שלדבר האחרון התנאים פה קשים מאוד. אך אשתדל, כי זאת היא הדרך היחידה שכדאי ללכת בה. אבל איך? – אחרי שנה אראה אם הצלחתי.

אני רוצה עוד לרשום ניסיון של שיר:⁴

בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה,

בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם,

הִנְנְיִ מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן,

לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן־אָדָם.

שַׁלְהָבוֹת הַשְּׂרֵפָה מַדְעִיכוֹת פַּנָּסִי,

אוֹר הָאֵש מְסַנְוֵר אֶת עֵינַי:

אֵיךְ אַבִּיט, אֵיךְ אֶרְאֶה, אֵיךְ אֵדַע, אֵיךְ אַכִּיר,

כְּשֶׁהוּא יַעֲמֹד לְפָנַי?

תֵּן סִימָן, אֱלֹהִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ,

כִּי בָּאֵשׁ, בַּדְּלֵקָה וּבַדָּם,

כֵּן אַכִּיר אֶת הַזִּיק הַטָּהוֹר, הַנִּצְחִי,

אֶת אֲשֶׁר חִפַּשְׂתִּיו: בֶּן־אָדָם.

2.11.1940

אני חולמת ועושה תכניות, כאילו לא אירע כלום בעולם; כאילו אין מלחמה והרס, אין אלפי מתים יום יום, אין מטוסים ומפציצים, וגרמניה, אנגליה, איטליה ויוון אינן משמידות זו את זו. רק בארץ־ישראל הקטנה שלנו, שאף היא נתונה בסכנה ושעתידה אולי להימצא במרכז חזית המלחמה – בה כאילו שקט ושלווה. ואני יושבת בתוכה וחושבת על העתיד. ומה אני חושבת על העתיד הפרטי שלי? –

אחת התכניות היפות: להיות מדריכה ללול במושבים, לנסוע ממקום למקום, לעבור במשקים, לייעץ ולעזור, לארגן, להנהיג רישום, לפתח את הענף. בערב לתת סמינריון קצר לאנשי המושב וללמדם את הדברים החשובים בענף. ודרך אגב, להכיר את האנשים, את חייהם, להסתובב קצת בארץ.

תכנית שנייה: להיות מדריכה (כנראה, רק להדריך מוכנה אני) במוסד חינוכי לילדים. נניח בשפיה או באיזה בית־ספר מחוזי לחקלאות. החלום הישן: לקשור את העבודה החקלאית בטיפול בילדים.

והשלישית – תכנית, שעליה אחשוב רק לעתים רחוקות: לא חקלאות ולא ילדים, אלא לכתוב (הרדיו למטה מנגן את הסימפוניה הבלתי־גמורה, אני צריכה להקשיב לה), לכתוב ספרים, או מחזות, או לא אדע עוד מה. לפעמים אני חושבת שיש לי כישרון, וחטא אם אזניח אותו. יש שאני אומרת לעצמי, שאם כן הדבר, הרי שיבוא לידי ביטוי, מבלי שארבה בדאגה. אם ארגיש צורך לכתוב – אכתוב. ובלבד שאשלוט בשפה. אמנם הספקתי בשנתי הראשונה בארץ הרבה, אבל עליי לרכוש יותר מזה.

וזה עוד לא הכול. יש עוד⁵ תכנית: לחיות בקיבוץ. אמנם דבר זה יכול להיות קשור בשתי התכניות האחרונות. לפעמים יש לי רצון רב לחיות בקיבוץ. ברור לי שהייתי יכולה להסתגל, אם תינתן לי אפשרות לעבוד עבודה אשר תספק אותי.

בבקרי בימי החופשה במרחביה יכולתי לתאר לעצמי שגם במושב אוכל מצוא עניין וסיפוק – אולם, לדעתי, זה מתאים לי פחות מכול. בכלל, עוד קשה לי לדעת, מה הולם את טבעי, כי אני מסתגלת בנקל לכל התנאים, לכל סביבה, ואפילו לכל עבודה.

על חיי היומיומיים, נדמה לי, לא כתבתי דבר. אפילו את עבודתי בלול, אשר מוצאת מאוד חן בעיניי, לא הזכרתי. ואף לא את חוג התנ"ך ולא את הסיום אשר חגגנו שלשום בשימחה רבה. אתמול היה יום־הולדת לפנינה ולמרים, ואף על זאת לא כתבתי, ובכלל על יחסי אליהן, על יחסי לבית־הספר, ועל הביקור בכפר־ברוך אצל משפחת וָדש, אנשים נחמדים מאוד. על הרכיבה, שהיא לי אחד התענוגים הגדולים ביותר, אך לדאבוני היא מזדמנת רק לעתים רחוקות. טוב, על כל זה אפשר לוותר כעת ביומן. אבל אי־אפשר בלא לספר על הספר, אשר לא מזמן סיימתי – “ירמיהו” לקסטין. ספר זה עשה עליי רושם כביר. ביחסו למצב היהדות הוא מאוד אקטואלי, הוא חודר ומעמיק בשאלות הדת היהודית, מבעד לדמותו של הנביא, שאי־אפשר לבלי התרשם ממנו. בשבילי היה לו ערך כפול, כי הוא נתן ביטוי לתפיסתי את הדת. עוד לפני שידעתי מה השקפתם של הנביאים ומהי הדת היהודית בכלל; לפני שהורה ולימד אותי מישהו על כל אלה, – התנגדתי באופן אינסטינקטיבי לצורות הריקות של הדת וחיפשתי את התוכן האמיתי, את המוסר הטהור המתבטא במעשה. מובן מאליו שרק חיפשתי ולא תמיד מצאתי את דרכי, אבל לכל הפחות ניסיתי. להתפלל לפי השיגרה לא יכולתי וגם היום איני יכולה ואיני רוצה. אבל את שיחת האדם עם בוראו, אשר הנביא מטיף לה, מצאתי גם אני. אני מחפשת את הקשר הפנימי והישר, ולו גם בהתלבטויות ובפקפוקים. אבל לא אשלים עם צורה מקובלת, מתה ומגובשת של מחשבה, שהיא רחוקה ממני. והספר הזה מעמיד את כל אלה כתביעה, על־כן דיבר ללבי. בכמה מובנים היה לי אותו קשר גם לספרו של בובר.

לי בכל אופן, יש סיפוק עמוק מכל ספר המדבר ישר אל לבי ועליי. ובספר זה ישנו מבט היסטורי על גורל העם היהודי על רקע דתי־מוסרי, ביחסו לברית ולאלוהים, כדרך החיים הטהורה. והדברים כתובים בצורה עיקבית, הגיונית ופשוטה כל־כך, שאתה עומד וחושב: הן כל תינוק יכול להבין את הדברים ולנהוג לפי המסקנות הנובעות מהם.

27.11.1940

אנייה עם עולים “בלתי־ליגליים” הגיעה לחופי הארץ. האנגלים לא נתנו להם לרדת, מטעמים אסטרטגיים כאילו, מחשש שמא יש בקרבם מרגלים. האנייה טבעה, חלק מהאנשים נספה. חלק ניצל והוחזר לעתלית. אני מתלבטת עם עצמי ושואלת: מהי הדרך הנכונה? מבחינה אנושית אין לשאול, אין לפקפק: הקריאה צריכה לפרוץ מאליה: הורידו אותם! וכי לא די בסבל, בייסורים שעברו עליהם? רוצים אתם שוב לשלוח אותם למושבה רחוקה עד “סוף המלחמה”? הם באו הביתה, הם רוצים לנוח, מי רשאי לעכב בעדם? ומבחינת הארץ, מי יודע? אולי באמת צודקים האומרים שהם באו מהכיבוש הגרמני [ולכן] ואולי נמצאים בתוכם אנשים העלולים לסכן את שלום הארץ, וזה בזמן שהחזית הולכת ומתקרבת אלינו. היום התווכחנו בינינו על הדברים האלה. ניסיתי לכאורה להצדיק את האנגלים, אבל אני עצמי לא האמנתי במה שאמרתי. אולי זה נובע מתוך הפחד לראות בעיניים פקוחות את מצבנו מחוסר הפתרון: להימצא בין שני אויבים עצומים בתוך ארץ קטנה. האחד שונא־ישראל והשני – בעל “הספר הלבן”. מובן שדרכנו קבועה מראש: עם אנגליה ונגד גרמניה. אבל האנגלים יודעים לנצל את מצוקתנו זאת. באפס־כוח עומדים אנו במקומנו ומחכים למאורעות. אין לעשות דבר. גם אסור היום להתחיל בפעולות. אבל בין פסיביות לפסיביות יכול להיות הבדל רב.

מכבים עכשיו את האור. אין לי פנאי להסביר את הדבר. כך שוטפים פה החיים. אין אני מספיקה להבהיר לעצמי את כל הבעיות הבוערות, להכיר אותן לעומקן ולדון עליהן. שטחית אני וריקה. חסרות לי שנים של התעמקות והתמסרות. חרדה אני פן תהיינה גם השנים הבאות כאלה, אמנם לא בגלל הגיל, אלא בגלל התנאים.

14.12.1940

האנייה עם הפליטים הפליגה לניו־זילאנד. ההפגנות וההתנגדות לא עזרו. כל הישוב תבע פה אחד להשאיר אותם בארץ. אבל האנייה הפליגה, עזבה בלילה, בסתר, את חופי חיפה. מה יש להוסיף לזה? מה ההרגשה שלנו כבני־אדם וכעם? ונשאלת השאלה: עד מתי?

שבת היום. שבת ריקה שיש בה מנוחה, אבל לא חג. קראתי קצת בספר של שלום אש: האֵם. קראתי מאמר מקצועי, ועכשיו ריק סביבי, אין לי עוד חשק לקרוא. הייתי רוצה לרכוב, או לפגוש אנשים. אולי מוזר הצירוף הזה, אבל מקורו אחד: רוצה הייתי להתפרץ מהגדרים הלאה בגופי, לעוף בין השדות, לחוש את הרוח בפניי, כמו פעם בשובי מכפר־ברוך והרוח סוערת, וברוח הייתי רוצה להתיר את הכבלים של יום־יום ולהגיד מלים שאינן נאמרות יום־יום ולפגוש אנשים שאין פוגשים אותם יום־יום. אבל מכיוון שאין לי ברֵרה, אני מסתפקת בחֶברה שלי, זו שאינה מכזיבה אותי ואינה משעממת אותי עדיין.

יש לי עניינים לספר עם עצמי וטוב לעשות זאת בכתיבה. אני מרגישה שלא אוכל לחיות ללא כתיבה. ולו רק לעצמי, ליומן. ואולי יותר מזה. מחשבה שאינה מתגבשת על הנייר, כאילו לא נוצרה. רק ברגע שביטאתיה בכתב, אני תופסת אותה במלואה.

מה אכתוב? – יש כל־כך הרבה. הייתי רוצה להציב פסל לאמא, אמא שמילדותי עד היום, אמא שהניחה לשנינו, לי ולאחי, להפליג לעולם, לחפש את דרכינו שלנו וויתרה על זכותה לעכב אותנו בצעדינו. אין זאת דמותה של אמא שלי בלבד. כל האמהות היהודיות בדורנו, או רבות מהן, שותפות לגורל זה, אבל נדמה לי, שאין רבות שגבורתן כל־כך עמוקה, ענווה, שקטה, ולכן גדולה. לו הייתי באמת בעלת כישרון גדול, הייתי אולי מבטאת את כל זה בשיר של ארבע שורות. ואם לא, אז גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה…

2.1.1941

שוב שנה חדשה. אם רצוני למסור דין־וחשבון, עליי להפריד בין שני עולמות: אחד חיצוני ואחד פנימי. החיצוני היה רועש וסוער, כולו דם, הרס ובלי תכלית. הפנימי שקט. המשך לראשיתה של דרך בניין פנימי. תחילת התבהרות של השקפות, מבט יותר חודר. רק התחלה ציינתי. בשנה החדשה אני מקווה להתקדמות במובן זה. מה לקוות מן העולם ה“הוא”. אני חושבת שיש לקוות להתגברות אנגליה, אבל איך זה ישפיע על מצבנו־אנו אין להגיד. אני מפחדת לדון על הארץ, כי רחוקה הייתי מכל הפעולות שנעשו וייתכן שמשום כך סבורה הייתי ששורר חוסר־פעילות בכל הארץ. אבל אין לי ספק שהזנחות ושגיאות לאין מספר מקלקלות את חיינו.

עוד מלה על עצמי. הייתי חולה כמה ימים בצהבת. עדיין איני בריאה לגמרי. אבל מה שמדאיג אותי יותר מכול: שוב מרגישה אני דקירות בלבי. נוראה לי המחשבה, שאולי לבי לא יהיה בריא. ולא בגלל זה שאני מפחדת למות צעירה (אמנם, אני אוהבת באמת את החיים), אלא יותר מזה מפחדת אני, שדבר זה יכול לקבוע את דרכי בחיים ולא אוכל לבחור באופן חופשי את עבודתי. עם הרופא טרם דיברתי ואני דוחה את הדבר מיום ליום. רוצה אני להרגיע את עצמי שזה לא כלום. זהו מה שנקרא “פוליטיקה של בת־יענה”…

25.2.1941

יש להתעכב במיוחד על עניינו של אלכס. אמנם נכון הוא שזה יותר עניין “שלו” מאשר משותף לשנינו. בחודש שעבר נתרחשו כמה דברים, ואם לא כתבתי עליהם אף לא מלה, אין זה רק משום שהייתי עסוקה בעבודתי באינקובטור וכו', כי אם גם משום שקשה לי לכתוב על עניינים שאינם ברורים גם לי עצמי.

אני מכירה אותו זה כשנה, אבל רק בזמן האחרון הולכות ורבות פגישותינו. ברור לי לחלוטין שאני מוצאת חן בעיניו, ושכוונתו רצינית לגמרי. מה שלא ברור לי, או אולי ברור, אך בכל־זאת טעון הסברים, הוא – יחסי אליו. אלכס הוא אדם ישר, בעל־ערך, טוב, אוהב אותי, אבל אני בטוחה לגמרי שהוא איננו מתאים לי מבחינת ההשכלה, ההשקפות, ההתעניינות. הייתי יכולה לחיות חיים יפים אתו, חיים קלים, אבל לא מאושרים.

עכשיו הוא דיבר אתי באופן רציני מאוד על זה שהוא אוהב אותי ורוצה להתחתן אתי. אמרתי לו, שחוץ מכבוד והערכה אין בי רגשות אחרים כלפיו. ובכל־זאת לא יכולתי להגיד לו זאת בביטחון מוחלט, והעניין נמשך בסימן־שאלה. הוא בא לבקר אותי כפעם בפעם, ואני ביקשתי שיחכה זמן־מה עד שאגיד לו את החלטתי הסופית.

למה ההיסוס הזה? הלא הרגשתי ביטחון כזה לשלילת ההתקשרות, ולמה עוד להמשיך? אך הדבר קשה מטעמים רבים יותר משחשבתי. אני מרגישה אחריות גדולה מדי כלפי עצמי וכלפיו, משאוכל להחליט בדבר בטרם אהיה בטוחה בעצמי לחלוטין.

ומה אתי? שאלה זו מעלה הרבה פרובלמות לגבי העתיד והן לא כל־כך ברורות לי וקשה למצוא להן פתרון. מבחינה תיאורטית – בחרתי לי חיי עבודה בכפר. רצוני להתקשר עם השיכבה העובדת בארץ. אני זקוקה להם והם זקוקים לי וזה קובע את מקומי. אך אין זו בחינה תיאורטית בלבד, כי דרכי זו משפיעה על חיי יום־יום שלי וקובעת את יחסי לתופעות, לאנשים, כבר היום. ובכל זאת אין זו עדיין הגשמה. וכשאני עומדת להחליט על עתידי, אינני רואה לפניי את דרך ההגשמה. לגבי קיבוץ אני מרגישה כאילו זה עשוי להיות ניסיון יפה ומעניין לשנה־שנתיים. אבל קשה לי לתאר את עצמי חיה כל ימיי בקיבוץ. מצד אחד, אני מרגישה את עצמי קשורה לציבור. ועם זאת, כל אדם זקוק לחופש אישי, לשקט, לאפשרות של איניציאטיבה חופשית. יש בי בלבול תכונות. פעם אני מרגישה כך ופעם להיפך. עליי לנסות בכל אופן לחיות בקיבוץ, בכדי לדעת אם חיים אלה מתאימים לי. ואם לא? – רצוני להישאר על־כל פנים בחקלאות. אך לא במושב. כי שדה־הפעולה הוא שם מצומצם מדי. ואם לא כך ולא כך – אז איך?

השקפתי, יחסי לחברה, לסוציאליזם – אף בהם ישנה התחלה של התפתחות. אין אצלי מהפכות פתאומיות, אלא התפתחות אטית. מתוך הכרה והבנה, ואולי יותר מכן – מתוך רגש. אבל תוקפו של הדבר איננו פחות משום כך. אמנם החינוך, העבר, הטבע שלי – מקשרים אותי בהרבה מובנים לחיים ההם. לא בית־קפה, שמלות או דירה מפוארת ומותרות הם המעלות בעיניי לחיים ההם. אך כשאני יושבת ומחפשת במחשבה את המעלות של החיים ההם, שאין להשיגן בחיי העבודה שבחרתי לי, הרי הדבר היחיד העולה על דעתי הוא הפנאי, הזמן החופשי ללימוד, לקריאה, למחשבה. הדבר האחרון חסר לי ביותר. זאת אומרת, בחוסר זה אני מרגישה יותר. חוסר זמן לקריאה אמנם משפיע לרעה על התפתחותי, אבל אני פחות סובלת מזה. אולם לפעמים, כשאני מרגישה כי הימים עוברים ואני מסתפקת במחשבות המצומצמות בעבודתי בלבד, שאמנם מעניינות ומעסיקות אותי, צר לי בכל־זאת להרגיש איך אובדים לי תחומי חיים ומחשבה רבים שלא רכשתי אותם ולא הכרתי אותם. חבל לי על כך, כי נדמה לי שזהו יותר מאשר הפסד אישי שלי.

הנה עולים בי רעיונות בשטח עבודתי. “המצאות” קטנות, די מוצלחות, אבל טובות להקלת העבודה. כעת אני חושבת הרבה על שיטה להחלפת קן־ההטלה האוטומטי, והשאלה באמת מעסיקה אותי. יש לי רעיון, ואיני יודעת עדיין אם אפשר להגשים אותו: לחזק גיר צבעוני, או חומר־צבע אחר, על־פי הטבעת של העוף, אשר יסמן באופן כזה כל ביצה. לכל תרנגולת יהיה סימן המיוחד לה. זה מצלצל קצת מוזר ומגוחך. אבל נדמה לי שהמחשבה אינה רחוקה כל־כך מאפשרות ההגשמה, ואני רוצה עוד קצת לחקור בזה. אבל יש ואני חושבת: העופות, ההטלה, הכלכלה של הארץ – אלה, באופן יחסי, הם בסדר, או יסתדרו גם בלעדיי. הם בנויים על בסיס בריא ונמצאים בידיים נאמנות. אבל הארגון הכללי, הפוליטי, החינוכי והחברתי – הוא כל כך מוזנח. ושטחים אלה הלא קובעים במידה כה מכריעה את גורלנו, את עתידנו. האם לא הייתי מוכשרה לתת את ידי לעזרה שם? נוכחתי לפעמים שיש לי כישרון להשפיע על אנשים, להרגיע אותם ולהלהיב אותם. האם מותר לי לסלק את התכונות האלו, להסתירן ולא להשתמש בהן? ובמקום זה להשתקע במחשבות על המצאה שתחליף את קו־ההטלה האוטומטי? איני יודעת אם זו היא ברכה או קללה: כל דבר שאני מתחילה להתעסק בו עשוי לעניין אותי ותמיד אחפש בו את אפשרויות החידוש, התיקון, ההתפתחות, בין שזה מילוי שקים ובין שזו שאלת עתיד האנושיות. אבל בתוך סבך הדברים אני מאבדת את עצמי, את עצם חיי. ואם יבוא יום שלא תהיה בי כבר הגמישות להשתנות וההתלהבות לבנות? – לפעמים⁶ נדמה לי שאני משקרת ומרמה את עצמי, משחקת משחק עם עצמי ושמחה שמכנסי חקי וחולצה כחולה הולמים אותי. שמחה שגם אני יכולה לעשות את העבודות שכל אחד מסוגל לעשות אותן ומוותרת על אותן עבודות אשר אולי רק ליחידות הכישרון לעשותן. אינני חוששת שאני מעריכה את עצמי יותר מדי ואינני מתגאה בתכונותיי החיוביות. הן לא בזכותי קיבלתי אותן, אלא מלידה הן בי, מטבע, ואני שמחה רק על כך שאני זכיתי בהן. ומחובתי, נדמה לי, לנצל אותן. האם אנצל אותן? האם דרכי היא הדרך הנכונה? יהיה עתידי אשר יהיה, לא אצטער גם לרגע על שנתיים אלו. בכל מקום שאעמוד בו – יתנו לי שנתיים אלו אפשרות להבנת כל אדם עובד וכל עבודה, יקשרו אותי לכפר העברי ברגש, ואקווה שגם בפועל.

התחלתי לכתוב על אלכס, וכל־כך התרחקתי ממנו. נדמה לי שגם בזה יש משום תשובה. וזו הבעיה העומדת כעת לפניי. להינשא ככה לאיש – בשבילי זוהי שבירת דרכי, וויתור על עצמאותי. מובן מאליו שאם את מרגישה רגש עמוק מצד אדם בעל ערך ואופי, קשה לעבור על זה מבלי להתרשם. אבל התרשמות זאת איננה אהבה. ואם כך – אין מה להסס בעצם.

כתבתי הרבה ובלי סדר. אבל כך הן בתוכי המחשבות וההרגשות. אחת סותרת את חברתה. אחת לוחמת בשנייה. ואין סביבי אדם אשר ירגיש בזה ושאהיה מעוניינת לדבר אתו על זה. מרים היא חברה טובה לי, אבל לא אוכל לברר אתה שאלות אלה. היא בדיוק כמוני, לוחמת בעצמה כמוני. בשאלה זו איש אינו יכול לבוא לעזרה. אני והחיים־המציאות, רק אנחנו בלבד נצטרך לברר את השאלה. אני מקווה שיהיה בי אומץ לב לבדוק את עצמי ולהחליט בכל רגע שיהיה [בכך] צורך.

12.4.1941

לא. איני יכולה. אני מרגישה את עצמי ככלי ריק או יותר נכון, כלי נקוב, שכל מה ששופכים לתוכו נשפך ממנו החוצה. אין טעם בשום דבר שאני עושה. זקוקה אני לאנשים, לא סתם חתיכות־בשר, אנשים קרובים לי בחשבה, ברגש. אפילו לא “אנשים”. איש אחד. אני מפחדת שיש בתוכי איזה טרמוסטט נסתר, אשר אינו מניח לי להתחמם ולהתקרר יותר מדי. והטמפרטורה החד־גונית הזאת מולידה את האפרוחים, מגדלת את העוברים בביצה, אבל הורגת את האדם הצעיר.

למה אני בודדת כל־כך? לא מזמן טיילתי על פני המושב בערב. היה לילה נפלא, כוכבים. אורות זעירים נוצצו בצדי הדרך הרחבה ובאמצעה. מצדדים הגיעו אליי קולות מוזיקה, שירה, שיחות, צחוק. ונביחת כלבים שמעתי, כאילו מרחוק, מרחוק. וגם הבתים היו רחוקים ורק הכוכבים קרובים היו. ופתאום אחזני פחד: לאן נוטים חיי? האלך כך בלילה לבדי, אסתכל בכוכבים הנוצצים ואחשוב שהם קרובים לי ולא אשמע את השירה, את השיחה והצחוק סביבי ולא אסור מהדרך להיכנס לבתים הקטנים? – במה עליי לבחור: באורות החלשים הקרובים, המסתננים אליי מבין סדקי הבתים או בברק הרחוק של הכוכבים? והגרוע ביותר: כשהייתי עם הכוכבים, התגעגעתי לאורות הקטנים; וכשסרתי לתוך אחד הבתים, כלתה נפשי אחר גופת הרקיע. יש בי איזו אי־שביעות־רצון, מעין היסוס, חוסר ביטחון וגם חוסר אמון.

לפעמים אני מרגישה את עצמי כעין שליח, שתפקיד מוטל עליו. מה הוא התפקיד – לא ברור לי (והלא לכל איש תפקידו בחיים) כאילו ארגיש חובה כלפי אחרים, כאילו אני חייבת להם דבר. ופעמים נדמה לי שכל זה שטות. מה טעם מאמציו של היחיד, ולמה זה אני?

עם הבית נפסקו קשרי המכתבים. המלחמה הולכת ומתפשטת. וגם כלפי זה אני אדישה כמעט. אני פשוט מפחדת מעצמי. הייתי רוצה לבכות או לצחוק, אבל מכל לב, ולהרגיש.

23.4.1941

יוגוסלביה נפלה. ביוון נסוגים האנגלים והיוונים. בלוב קרבות קשים שתוצאותיהם עדיין לא ידועות. בארץ־ישראל קיפאון של חוסר־אונים, חוסר הבנה ורצון. הכל מדברים על פוליטיקה. הכול יודעים שהחזית מתקרבת ואיש אינו מעז לבטא את השאלה: מה יהיה אתנו, אם⁷ הגרמנים יגיעו אלינו. המלים הכתובות על הנייר פשוטות הן, אבל כשעוצמים את העיניים לרגע ומקשיבים רק ללב, שומעים את דפיקות הפחד. לא לחיי אני מפחדת. הם יקרים לי, אבל יש יקר מהם. ברצוני או בעל־כורחי עליי לחשוב ולתאר לעצמי מה יהיה גורל הארץ אם תעמוד מול גרמניה. אני מפחדת להביט אל מעמקי התהום. אני מאמינה שלמרות חוסר הנשק, חוסר ההתכוננות, לא נמסור את עצמנו בלי התנגדות. 500,000 יכולים לעמוד מול כוח צבאי עצום. אנגליה תעזור, או יותר נכון, תעשה הכול בשביל עצמה, ואני עדיין מאמינה בניצחונה של אנגליה. אבל האם תהיה אז ארץ־ישראל? והנורא ביותר הוא לראות שאפשרות כזאת אמנם קרובה. אמנם כל אחד מקווה, משתדל להרגיע את עצמו, אבל אין הוא יכול להימנע מן המחשבות האלו. ולא קם עדיין איש אחד אשר יאחד את העם ויפסיק, לפחות לרגע, את ויכוחי המפלגות. אין איש אשר יגיד: די**! וישמעו בקולו. אני מרגישה מין אחריות: אולי עליי להגיד את המלה? – אבל אין זה מתפקידי; אין לי לא האפשרות לכך ולא ידיעות קונקרטיות, ולו היה לי האומץ, לא היו שומעים לדבריי.

מי אני ומה אני שתפקיד כזה יוטל עליי? לעשות אינני יכולה, ולא לעשות דבר, רק להסתכל מרחוק – גם כן אינני יכולה. כאילו הייתי רוצה לצעוק מתוך חלום־בלהות, ומלה אין בפי, כאילו רוצה הייתי לרוץ, ואין כוח ברגליי. אינני יכולה להשלים עם זה שהכול ילך לאיבוד, ייהרס, מבלי שתהיה לנו מעט השפעה על מהלך הדברים.

אני רוצה להאמין שהאסון לא יבוא. ואם יבוא, נעמוד נגדו בכבוד. ואם לא נעמוד – לפחות ניפול בכבוד.

“רב להם למות מות קדושים, ייעזב העולם לטמאים” – דברי שניאור הם שמצלצלים באוזניי. מה זה מות גבורה, קידוש השם? האפשר לקדש את השם כדבר נבדל מהחיים? היש דבר קדוש מן החיים?

השעה שלוש. אני צריכה ללכת לעבודה.

17.5.1941

שוררת בחיינו מין הרגשה של ארעיות. כשמתכנים תכנית, מוסיפים: אם בינתיים… ולא גומרים את המשפט. כל אחד מבין. אינני חושבת על מותי. אמנם, מבחינה אובייקטיבית, אפשרות זאת קרובה מאוד. אבל אני מרגישה כאילו יש לי עוד הרבה לעשות בחיים ובלי זה אי־אפשר למות. בוודאי כך מרגיש כל אחד, ובפרט כל צעיר אשר כבר הלך לקראת מוות ואלה אשר עוד ילכו במשך המלחמה האיומה הזאת. וכך מרגישה כל הארץ הצעירה הזאת מלאת הרצון והאהבה לעתיד.

בינתיים הייתי עם הכיתה בטיול בגליל, בעמקים – כמעט אותו הטיול, כאשתקד. לא התרשמתי ממנו הפעם באותה המידה. אולי מפני שכבר הכרתי את המקומות: הנסיעה בסך הפריעה ולא הרגשתי את עצמי טוב. גם הייתי מצוננת. והחמסין החזק – אף הוא היה בעוכרי הטיול. בקיצור: מבחינה מקצועית למדתי ממנו, אבל חוץ מזה לא הוסיף לי הרבה.

מרים שוכבת בבית־החולים, לאחר ניתוח. היא סובלת הרבה, אבל אני מקווה שיהיה כדאי אחר־כך. “אחר־כך”. זאת היא המלה אשר היום אין לה פירוש. איני אוהבת פסימיות – גם אצלי לא. על כן מוטב שאפסיק לכתוב הפעם.

14.6.1941

יוון נפלה. האי כרתים נפל. המלחמה כעת במצרים ובסוריה. לסוריה נכנס לפני שלושה ימים הצבא הבריטי, וכך נתקרבה החזית לשכנותנו. שני לילות הפציצו את חיפה ואנו ירדנו מהחדרים והקשבנו לקול פצצות ותותחים. היום הגיעה ידיעה שבליל אמש הפציצו את תל־אביב. יש פצועים, הרוגים. העיר ללא כל הגנה, הפקר. כאילו עכשיו מתחילה אצלנו המלחמה.

לפעמים יש רצון להסתכל בדברים בעין צופה למרחקים, בעין היסטורית ולא פאטאלית, לחפש הסברות לדברים אשר אין להסבירם. והנה לפניי תמונה מגן עצי־פרי:

גן עצי־פרי של עמים. עצים צעירים עומדים בו וגם זקנים, אצילים ופחות אצילים. הם אחרי הפריחה, אחרי הפרי; והחורף בא והם עומדים בשלכת. הגנן בא ורואה את הענפים היבשים, המתנוונים; הוא עושה את חשבון האביב וגוזם, מדלל, חזק, בלי רחמים.

ובאמצע הגן עץ עתיק, עבה גזע. שורשיו וענפיו מסתעפים מתחת ועל פני כל הגן. אולם יבשים הענפים, לשד החיים אינו חודר אליהם מהקרקע. עין הגנן רואה: השורשים חסונים, הגזע בריא, אציל, הוא יתן פריו. אבל צריך לגזום אותו חזק יותר מכולם. והוא מוריד בלי היסוס בדים עבים. פצעים צהובים, טריים, נשארים בעקבות המזמרה. היוכל העץ? והנה, בחיק הבדים, ישר מהגבעול, נובט לבלוב חדש. ענף קטן, קרוב לשורשים אלה, ופקעים מלאים עוטפים בתוכם את תקוות החיים החדשים. הגם אותו תגזום היד הגוזמת? האפשר שלא תכיר את החיים החדשים מתחת הקליפה האפורה? ואם תגזום – הילבלב עוד פעם גזע ישראל?

9.7.1941

עוד לא “גזמו” בארץ־ישראל. על כל פנים לעת־עתה לא. המזמרה פנתה לרוסיה, ושם מתחוללים כעת הקרבות הכי עזים מיום פרוץ המלחמה. עוד לפני שבועיים בערך התקיפה גרמניה את רוסיה, כבשה במשך זמן קצר חלק ניכר מפולניה הרוסית, מפינלנד, והתחילה להתקדם בתוך רוסיה עצמה. לפי ידיעות העיתונים והרדיו, נתקלים הנאצים עכשיו במכשולים ובהתנגדות חזקה של הרוסים. הכול יודעים שתוצאות היאבקות זו גורליות הן לעתיד העולם, ועל־כן המתיחות. ואף בארץ שכיחות ההפצצות, ונס הוא מן השמים שהן עברו לעת־עתה בלי קרבנות או בקרבנות מעטים מאוד.

מאמא קיבלתי אתמול טלגרמה דרך תורכיה, וממנה אני מבינה כמה היא חרדה ודואגת לי. איומה המחשבה, שבזמן שאני ממשיכה את חיי הרגילים בנוחיות ומנוחה – אמא בבית אוכלת את עצמה, רואה אותי בדמיונה במצבים מבהילים ואינה מוצאת מרגוע. מציק לי פשוט מוסר־כליות, שלי טוב וקל מדי, ואני מרגישה כאילו צורך לעשות דבר, קשה אמנם ודורש התאמצות, בכדי להצדיק את עצמי.

כבר קצה נפשי בלימודים בבית־הספר ובכליון־עיניים אזכה לגמר הבחינות. יודעת אני שתנאי החיים אחר־כך יהיו במובנים רבים יותר קשים. אבל “קשה” זהו דבר יחסי מאוד. להרים אבן קשֶה בגלל משקלה, אבל לא לנשום קשה עוד יותר, אף־על־פי שאין הדבר הזה כרוך בהתאמצות כלשהי…

30.7.1941, נהלל

היום מסרנו את העבודות המקצועיות. כמו־כן הייתה גם שיחה עם לוין [מורה בביה“ס החקלאי בנהלל]. הציון שקיבלתי הוא 10־9. הציון הטוב ביותר. רק עוד אחת קיבלה כמוהו, ואני באמת שמחתי עליו מאוד. תוצאות שאר הבחינות אינן מעניינות אותי ביותר. בכליון נפש אני מחכה לגמר. “מה אחרי הגמר?” – תחילה טיולים, סיבובים בין קיבוצים. קשה לי לתאר איך אתקשר למקום אחד. יש לי רגש כאילו כל הארץ היא שלי ואני של כל הארץ. אבל להתיישב במקום אחד, למסור את כל הכוחות לנקודה אחת ולחיות בה כל ימי חיי?… בכלל יש לי מין פחד מקביעות־חיים בכל המובנים. לכן עוד אינני יכולה לחשוב על התקשרות מוחלטת, כמו להתחתן (וגם הבחור חסר…) אבל אפילו המחשבה זרה לי. כעת אנו עומדים לפני סמינר של שבוע ימים בקבוצת גשר לשם הכרת מפעל צעיר של נוער עובד, ואני שמחה לקראתו. אמנם אינני חברת הנוער־העובד, אבל מתעניינת בדברים. כעת “רָבים על נפשי” מ”הנוער הציוני“, “הנוער העובד”, ה”בחרות" ואפילו “השומר הצעיר”. הם יודעים שלא החלטתי עדיין ורוצים למשוך אותי אליהם. מוזר ביותר היה לי שהגרעין מהונגריה אשר בקיבוץ דן הזמין אותי אליו. הם באו במיוחד לדבר אתי על כך ואינני יודעת מה פתאום. ייתכן שאבקר אצלם, אבל אין בדעתי להצטרף אליהם, הלא אין לי כל נימוק לכך.

איך להסביר: אינני בסדר עם עצמי. לפעמים כמעט אשנא את עצמי. אני פולטת מלה ובאותו רגע כבר מתחרטת אני שאמרתיה. אני עושה דבר ומרגישה חוסר סיפוק. אני רוצה להיות לבדי ומרגישה חסרון איש שחשובה לי חברתו. איומה לי המחשבה שבכל הארץ הזאת לא נמצא איש אשר באמת אוהב אותי, שגורלי קרוב לו. יש ידידים. יש חברים. אך מה לי מכל אלה? אני מרגישה שבמקום הזה אבד ממני הרבה מן הגמישות, מן הכוח הנפשי. אבל אני רוצה לקוות שאלה רדומים בתוכי, ורעש החיים יעורר אותם שוב. דבר אחד יש לזקוף על חשבונם: הם לימדו אותי לשנות דברים, אנשים. אינני יודעת את מי להאשים, אבל נדמה לי שלא אטעה הרבה אם אומר כי החיים התפלים, הקרים, בהם הסיבה. די לי בזה. לפניי היום עוד שתי בחינות אחרונות, ועליי להתכונן.

3.8.1941

אני מסיימת את היומן [גמר המחברת השלישית] יום לפני יציאתי מבית־הספר לטיול השנתי, ואני חושבת שיחד עם זה תסתיים גם תקופת היותי בנהלל.

נדמה לי שמסתיימת תקופה בחיי, תקופה של 20 שנות התכוננות לחיים, והנני הולכת להחזיר לחברה את אשר הושקע בי. נדמה לי שביציאתי לגשר לשבוע ימים אצעד את צעדי הראשון לקראת החיים. אמנם קשה להגדיר מה הם “חיים”. הלא גם עד עכשיו נשמתי, אכלתי, חשבתי, פגשתי אנשים ודעות, שמחתי ובכיתי, – האם אין כל אלה חיים? אבל כל הפעולות הללו היו נעדרות אחריות, דבר הנובע מהזמניוּת ומהרגשת הביטחון בקשר עם הקיום. ייתכן שבשטח זה לא ארגיש תיכף את השינוי בקיבוץ, כי מלחמת הקיום אינה עזה ובולטת בו. אבל רוצה אני לכתוב על אשר לפניי.

ומלה מסכמת על שלוש שנות היומן הזה. שנים נפלאות הן בחיי. הליכה לקראת מטרה יקרה, שינויים עיקריים באורח חיי, ערכים חדשים והרגשת כוח פנימי יחד עם התלבטויות – כל אלה היוו את תוכן השנים הללו. מה שחסרים לי מאוד: פני אמא ואחי. ולפעמים עוד מישהו שאינני מכירה אותו עדיין. זה התחולל בתוכי. ומחוץ: הרס, הרג, רעש מלחמה. אני שמעתי אותם רק מרחוק ונדמה לי שעדיין לא תפסתים בכל היקפם ואכזריותם. הדבר איום מכדי להבינו, לתארו ולהרגישו מרחוק…

25.8.1941, נהלל

אילו רציתי לשמור על הסמליות, הייתי דוחה את התחלת היומן החדש [תחילת מחברתה הרביעית] עד מועד יציאתי מבית־הספר, המתקרב ובא, אולם אחרי שלושת השבועות שהייתי בחופשה יש הרבה לרשום ולא אוותר על כך למען סמליות כלשהי. כעת בוודאי לא אספיק כבר – הנה מצלצלים לעבודה. אני מנצלת רגע פנוי בכדי לכתוב לפני העבודה כמה מלים ביומני. אתחיל בגשר.

לנו, לשמונה החברות המעוניינות ללכת לקיבוץ המאוחד, או ביתר דיוק, למפעל של הנוער העובד, נערך סמינר, לשם הכרת הדרך הקיבוצית ומפעל צעיר כאחד. מאחורי הכוונה הכללית הזאת היה רצון מיוחד מצד מארגן הסמינר, רזי,⁸ לקשור אותנו לקבוצת גשר, היות והקבוצה זקוקה מאוד לתוספת אנשים (כמו רוב המפעלים כיום…).

במתיחות רבה יצאנו בבוקר לגשר. שמחנו מאוד לקראת הימים האלה – בעצם, ימינו הראשונים בקיבוץ – וידענו מראש שהיה יהיו יפים. יש לציין מאורע קטן שקרה בנסיעתנו (נסענו בטרמפ, כרגיל). בדרך פגשנו אוטו עם שלושה קצינים מאפריקה הדרומית, מהם שניים יהודים. הם באו ממצרים לימי החופש וביקרו בעמק הירדן ובכל הארץ. אנשים הגונים מאוד, ובמיוחד אחד ששמו רוי, והם התעניינו בכל לב בנעשה בארץ. מוזרים היו להם במקצת המושגים על הקיבוץ, על הקבוצה. שאלו אלף שאלות, אבל התרשמו מאוד והרגשתם הייתה נפלאה. חשק רב לחזור למצרים לא היה להם. אני מרגישה כעת קושי לכתוב על פגישה זו כך, בלי טעם וצבע, אבל אז התרשמתי מהם מאוד מבחינה אישית וגם מיחסם לכל השאלות הקרובות לי. בטבריה גם התרחצנו בכנרת, ניגשנו יחד לדגניה והם הובילו אותנו עד גשר, וממש חבל היה להיפרד.

אבל לעניין. הגענו לגשר והסמינר התחיל, כלומר, רק למחרת. אמסור את תוכן הסמינר: הרצאות, שיחות, הקראות בקשר לדרכה של תנועת הפועלים בארץ, הקיבוץ המאוחד, הנוער העובד, שאלות הכלכלה, אירגון הקיבוץ. יצאנו כמה ימים גם לעבודה ונכחנו באספות קבוצה. התרחצנו בירדן, ערכנו טיולים והרגשתנו הייתה מצוינת. הספקתי ללמוד ולהכיר הרבה, בשים לב לזמן הקצר ששהינו פה, והתרשמתי לטובה מהמקום. יש מיספר אנשים מצוינים, שבאמת כדאי ללכת יחד אתם, וכל הקבוצה עושה רושם טוב. שני נימוקים מדברים נגד הצטרפותי: הראשון – כי הקיבוץ אולי צעיר מדי בשבילי (אין זה נימוק רציני); אך העיקר: הנקודה נמצאת 200 מ' מתחת לפני הים, החום איום ומקום ההתיישבות עתיד כנראה להיות באותה סביבה. נימוק זה, בעצם, לא צריך היה להכריע, אבל בהביאי בחשבון שהרופא היה מצווה עליי לנסוע מדי קיץ להרים בכדי לשמור על הלב, הריני מהססת. והנימוקים הנוגעים לבריאותי אולי הם מוצדקים, אבל לא לגמרי גלויים, כי גם בלעדי זה, אינני מרגישה בי כוח לוותר על מחצית חיי. זה נראה בוודאי מוגזם, אבל אמת הדבר. בחודשי הקיץ, באקלים הזה ובעבודה הזאת, אין לקוות להתעמקות והתמסרות לכל נושא אחר. ואני מרגישה שהייתי מוותרת בזה יותר מדי. כמובן, אין זו סיבה ישרה. הן הולכים מאות לנגב ולעמק בית־שאן ואפילו לים־המלח. וגם אני הייתי הולכת, אילו הייתה מקשרת אותי לשם חברה, אבל לבחור בבחירה חופשית מקום כזה, בכוונה תחילה – החלטה קשה היא לי מדי. ובכל־זאת מושכת אותי עדיין האווירה הארץ־ישראלית שבקבוצה ועוד לא הכרעתי.

משם המשכתי לחצר כנרת, לגרעין הטרנסילווני, אשר היה לפני שנה באפיקים. הם הבינו שביקורי לא סתם ביקור הוא, ואיפשרו לי במשך הזמן הקצר – כ־3 ימים שהיתי שם – להכיר במידת מה את המקום ואת אנשיו. הרושם שלי בקיצור הוא: אנשים רציניים, בעלי חינוך טוב, משכילים, אוהבי נוחיות (גם ביתיות, וזו לטובה), גלותיים עדיין, במיוחד בשפה ובתרבות. ואחרי כל אלה ייתכן שדווקא הם קרובים לי בטבעם. אבל בכוח הנגדיות אני נמשכת יותר לקבוצה שיש בה אווירה אחרת. הם חושבים אמנם להתאחד עם גרעין ארצישראלי, וזה באמת פתרון טוב להם, אבל הגרעין עדיין אינו קיים. על כל פנים אינני יודעת אם יש ערך בזה שאלך דווקא לקבוצה טרנסילוונית, היות והמוצא המשותף אינו מוסיף לי כלום ויכול רק לעכב את התקשרותי אל השפה והתרבות העברית. על כן גם יצאתי מהחצר בהרגשה: יפה, אבל לא זה. ויחד עם זה – אולי בכל זאת. כנראה, ככל שרואים יותר – קשה יותר ההחלטה.

עוד בגשר שמעתי שבירושלים יתקיים קורס של שבוע ימים למחלות עופות. החלטתי איפוא לנסוע. חזרתי לנהלל והמשכתי את דרכי להרצליה (ושם ביליתי יום נפלא, יחידה לגמרי, על שפת הים), לפתח־תקוה, ולבסוף באתי לירושלים. פֶקֶטֶה⁹ קיבל אותי כמו תמיד בסבר פנים יפות, וסידר את השתתפותי בקורס באוניברסיטה. השבוע היה באמת מלא עניין ויפה. יום־יום עליתי לאוניברסיטה, שמעתי הרצאות והשתתפתי בעבודה מעשית, בדיקה במיקרוסקופ וכו'. ובערבים – פגישה עם מכרים. תיאטרון, קולנוע, שיחה ארוכה, וכעין מסיימת, עם יוסף, ביקור ב“הדסה”, בבנייני האוניברסיטה, ביקור בסניף הנוער העובד, ובשעות הפנויות קריאה בספר מצוין: “חלף עם הרוח”.

במשך שבוע זה ראיתי ונוכחתי לדעת, מחוץ לדברים שמניתי, שאינני עוד אותה הבחורה הליברלית־חברתית מלפני שנתיים (ואולי מלפני שלוש), המסוגלת להצדיק כל חברה וכל צורת חיים שהיא. עתה לא יכולתי עוד לבלות ולשוחח עם “סתם” אנשים ללא עניין מיוחד, ולא יכולתי שלא לראות ריקנות במקום שהייתה, ואולי אפילו באופן מוגזם ובלי צדק. בעל־כורחי ביקרתי בכל רגע את פגעי החברה המרובים למדי, עד כדי לקלקל לי את התענוג החופשי. אמנם שקר יהיה אם אגיד שלא הרגשתי את עצמי בטוב במשך השבוע הזה, אבל הקול המבקר והעין בוחנת התעוררו בי כל פעם מחדש.

כעת אני שוב בנהלל ועומדת לפני עזיבה והחלטות. הכול שואלים לתכניותיי ומתפלאים שעדיין אינני יודעת מה הן. לי עצמי זה מובן שלא אחליט בזמן קצר, ובכלל איני דואגת. יש לי הרגשה פאטאלית, הנובעת מן הביטחון שאמצא את הפתרון בשעתו.

עֶמדתי מבחינה אידיאולוגית ברורה לי כעת: אני רוצה להצטרף למפעל של הנוער העובד שעתיד להיות ב“קיבוץ המאוחד”. רבים מתווכחים אתי על הבחינה החברתית ושוללים את הקיבוץ המאוחד. אבל אני כשלעצמי מעריכה אותו למרות – ואולי דווקא בגלל – הקשיים הגדולים בהם הוא נתקל ומצא את פתרונם. לאידיליה החברתית שבחבר־הקבוצות, השומר־הצעיר וכן נצ"ח איני נמשכת. יש שוב האומרים לי ששונים הדברים בתיאוריה ובמציאות, וכשאעמוד פנים אל פנים עם הקיבוץ אשנה את דעתי. נדמה לי שגם הם טועים, כמו שטעו אלה שניבאו לי דברים דומים בגולה לפני שנתיים, לפני עלייתי ארצה. – כעת שוב לעבודה בגן, והיא נחמדה מאוד.

1.9.1941, נהלל¹⁰

נדמה, שלא מזמן עמדנו בפעם הראשונה על הכביש הנהללי, בין שלושת בנייני בית־הספר החקלאי, וקשה להאמין שכעת כבר צריכה אני להגיד דברי סיכום ופרידה בשם הכיתה, לאחר שנתיים של לימודים ועבודה.

אמרתי – שנתיים של לימודים ועבודה. ואמנם, לקצת מן החברות שהגיעו הנה מן הארץ, ממשקים, שימשה תקופה זו להשתלמות נוספת בעבודה המעשית ולהנחת יסודות בידיעות חקלאיות. אבל לרוב החברות, שבאו מארצות הגולה, משמעותן של שנתיים אלו רחבה הרבה יותר. אלו היו לנו השנים הראשונות לחיינו בארץ, שנות מעברים ושינויים חשובים ויסודיים, העשויים לקבוע את דרך חייו של האדם לעתיד. דרכנו במשך שנתיים אלו הובילה מן הגולה אל ארץ־ישראל, משפה ותרבות לועזית – אל העברית, מחיי עיר – אל הכפר, מסביבה משפחתית – אל מסגרת חדשה וזרה, מלא־עבודה – אל עבודה חקלאית.

דרך זו לא תמיד הייתה קלה. היו בה מכשולים וסטיות. היו גם חילוקי־דעות. ועדיין לא נדע גם היום, אם השגנו את מטרתנו. טרם עמדנו בניסיון. חיי העבודה ידרשו את מיטב הכוחות וידיעה רבה מכל אחת מאתנו. לעמוד במבחן, למלא את כל התפקידים אשר ההתיישבות העובדת מטילה עלינו – זאת היא תעודתנו ותעודת המוסד.

אבל דבר אחד אנו יודעות כבר עכשיו – אנו יוצאות למלחמת השלום, לעבודה, ובידינו נשק חשוב מאוד, ידיעת העבודה, מקצוע חקלאי. אנו מודות לחנה [חנה מייזלס, מנהלת בית־הספר בנהלל], לכל המורות והמורים, המדריכות והמדריכים, אשר נתנו לנו את הנשק הזה. אנחנו מודות גם למושב ולכל הסביבה הקרובה, שמבלי משים לימדו אותנו בדוגמת חייהם יום־יום ובאווירה העברית השורה בהם. אנחנו מודות להורים אשר בארץ, שהבינו את ערך ההשתלמות החקלאית וידעו לוותר במשך שנתיים על עבודת בנותיהם, למען אפשר להן את ההשתלמות הזאת. אנחנו שולחות בגלי מחשבותינו את תודתנו להורינו בגולה, אשר ידעו לוותר על היקר ביותר בחייהם, למען נוכל לעמוד בראש מורם בחיים. לא במלים נודה לכולם. אם עבודתנו, כל חיינו, יהיו ברכה לסביבתנו וסיפוק לעצמנו – זאת תהי תודתנו.

וכעת ברצוני לברך את המוסד, שירבה שנים, אבל יהיה תמיד צעיר וגמיש ברוחו, למען יוכל למלא את כל התפקידים הקשים והחשובים המוטלים עליו בשעה קשה זו ובכל הזמנים.

2.9.1941, נהלל

אתמול היה נשף הגמר, סיום השנתיים, בטקס ובחגיגה. תעודתי טובה. הנשף היה מוצלח מאוד. בירכתי בשם הכיתה את המוסד, ואחר־כך לא הספקתי כמעט להושיט את היד לאלה שרצו ללחוץ אותה, כי אמרו שהברכה הייתה טובה ויפה מאוד. היו כאלה שממש בכו לשִׁמעהּ; וזאת לא הייתה בכלל מטרתי. בקיצור, היום עבר וכעת אני “בני־חורין”, אני מתחילה לארוז את חפציי ומקווה לסיים את זה בקרוב. אני יוצאת מלאת מרץ, רצון ומתיחוּת לקראת ההליכה לקיבוץ. הפקפוקים הם רק לגבי המקום. אני מקווה שאוכל להחליט על כך בקרוב ואמצא מקום יותר קבוע (קביעות מוחלטת כמעט קשה לי לתאר לעצמי).

לפני ימים מספר מלאו גם עשרים שנה לנהלל. עשרים השנים האלו חרותות על פני המושב ועל פני חבריו. מהם פרחו בתקופה זו, מהם נבלו. כאילו המיצים, לשדי החיים, היו עוברים דרך הנימים הדקים מהעובד אל הקרקע ונהפכים שם לצמח, לבעל־חיים, לכל מה שאנו קוראים בקצרה: רכוש, שהתפתחותו וגידולו מצוינים בדיאגרמה בתערוכת המושב. ואגב, התערוכה בבית־הספר במושב הייתה עלובה מאוד. התערוכה הטבעית, המושב עצמו, דיבר יותר מכל דיאגרמה ונאום…

6.9.1941, נהלל

שבוע אחרון, שבת אחרונה, אחרי־הצהריים אחרונים בנהלל. מראה החדר איום. גם מרים וגם אני אורזות. אני גמרתי כבר ומחר בבוקר אצא. בהזדמנות זו שוב ראיתי כמה חפצים מיותרים יש לי, או ביתר דיוק, כמה מהדברים שהבאתי אתי יהיו מיותרים לי בצורת החיים שבחרתי בה. על כל פנים – חשוב שמה שאני זקוקה לו ישנו, והעודף לעולם אינו מזיק. אני מנצלת את ההזדמנות האחרונה לשוחח עם מרים, לברר דברים, כי ודאי לא זמן רב עוד נוכל להימצא יחד (חוץ מבטיול המשותף הקצר אשר בתכניתנו). נדמה לי שמרים הייתה לי באמת לחברה הטובה. האם הכרתי אותה בשלמות? – קשה לומר. היו רגעים שהרגשתי כי היא רחוקה ממני. ומתחת לכסות העליונה אשר סיגלה לה על־ידי כיוון וחינוך עצמי, היה לה כאילו טבע אחר לגמרי והרגשתי סתירה ביניהם. יש שחשבתי כי ידידותנו אינה אמיתית ואינה גלויה לגמרי, כי טבעֵנו וכוונותינו דומים מדי ואנו כאילו מתחרות זו בזו. היו בינינו ויכוחים סוערים, לרבות בירורים אידיאולוגיים ארוכים, ויש שהשיחה הייתה נגמרת ברוגזה ובקוצר־רוח: “אה, אינני רוצה לדבר אתך יותר על זה”, או שאני חתמתי פתאום את הוויכוח באמצע המשפט: “די, אני רוצה לישון”; כי ויכוחים אלו היו על־פי־רוב בלילה, אחרי שעה עשר. לא פעם הרימונו קול, עד אשר השכנות היו מתחילות לצעוק: “הפסיקו!”

ויש שהרגשתי אותה כבדה וקודרת והתגעגעתי לחברה מלאת חיים יותר. אבל למרות הכול, נדמה לי שהיא הנהּ החברה הטובה ביותר שהייתה לי עד היום, ולא אדע עד מתי.

ממה נבעה ידידותנו? תנאים משותפים קירבו אותנו לראשונה. באנו לנהלל בפרק־זמן אחד. שתינו חדשות היינו, שתינו ידענו רק מעט עברית, אבל שמרנו בקנאות על השפה; שתינו באנו מסביבה דומה, מתרבות דומה, בשאיפות דומות, בחיפוש אחר אידיאלים דומים, אם גם היה בינינו הבדל גדול מאוד בהשקפות, בביטוי ובחינוך תנועתי. שתינו רצינו לתת לסביבה את אשר בנו ולקבל ממנה את אשר יש בידה לתת. מתוחות היינו וצמאות לכל אשר בארץ. לשתינו הייתה אותה גישה לעבודה, גישה מעורפלת, אידיאליסטית. שתינו רצינו לחדש חיים. – אלה היו הקווים המשותפים הראשונים אשר קירבו; והקווים הנגדיים חיזקו את הידידות, כמו הבליטה והחור של הלחצניה, אשר מחזיקים יחד את הדיסקוסים הקטנים המתאימים זה לזה. – והתכונות הנגדיות הן בקיצור אלה:

היא שוקלת יותר, מעמיקה בבעיות, גם מפריזה בזה ואוכלת את עצמה בגלל דברים חסרי־ערך; אני שטחית יותר, קלת־מבט, מוכנה לראות את הטוב והיפה בחיים. היא הייתה מעירה לי כל־אימת שהייתה רואה אותי קלה יותר מדי בדיון, בהחלטה. אני הראיתי לה את הצד העליז יותר שבחיים. היא אימפולסיבית מאוד, מתפרצת בקלות, אני מתונה יותר, מתחשבת. לה יש מבט יותר תיאורי [תיאורטי] על הדברים, אני יותר ריאלית. וכך יכולתי להמשיך עוד ועוד. אך החשוב מכל: יכולתי לפנות אליה בכל בעיה שעמדה לפניי, לספר לה את הכול. ידעתי שהיא תבין לי ותוכל לתת לי עצה, ולביקורת שלה שמחתי תמיד. גם לה הייתה גישה דומה אליי, וזה עזר הרבה לשתינו להתגבר על הקשיים הקטנים או הגדולים יותר. אבל לא רק זה. יחד הצצנו בעולם הזה, חמדנו לצון, עשינו צחוק מעצמנו ומהאנשים שמסביבנו, מתחנו ביקורת על כל העולם, ועל־פי מלה אחת, או רמז קל, הבינונו כבר האחת את כוונת חברתה. וצחקנו שתינו לבחורים, ושתינו היינו מסכימות בחפץ לב למצוא את האחד, אבל לא כל אחד אשר יבוא ויתדפק על דלתנו. ומכיוון שלא מצאנו אותו, המשכנו לצחוק לאלה שרצו להתקרב אלינו פה.

8.9.1941, פתח־תקוה

כאשר חשבתי כן היה: הפרידה לא הייתה קשה מדי, חוץ מאשר ממרים ומפנינה. כשנעלם עיגול הכפר באופק, הרגשתי שגם אליו ולכל העמק קשורה אני. וידעתי שנגמר פרק בחיי, פרק בלימודים, ההכנה. כל זה פגם במקצת את השימחה לקראת הדבר שציפיתי לו זה כבר: יציאה אל החיים. אולי פראזה היא לכנות כך את הדרך הזו, המובילה לעת־עתה רק לביקורי מכרים וידידים, אבל הרשות החופשית בהחלטות, יום־יום ובקשר לעתיד, אחריות לכל אשר אני עושה מעכשיו, הם שקובעים בחיי את פירושה של המליצה השגורה כל־כך: יציאה לחיים.

היום, בדרך מחיפה לפתח־תקווה, נסעתי עם רוויזיוניסט, אשר ניסה להסביר לי את דעותיהם הפוליטיות של חבריו. הלב פשוט דואב לראות ולשמוע איך הולך וגדל הפילוג בשם ה“אחדות”, ה“לאומיות”, “ארץ־ישראל הגדולה” (לא רק לחובתם אני אומרת זאת). הוא כמובן הדגיש יותר את הקו הפוליטי כלפי אנגליה, ובזה יש מן האמת, ולא דיבר על הבחינה החברתית־סוציאליסטית. אך השיחה הייתה מעניינת, כי עליי להודות שידיעותיי בענייני מפלגות והשקפות־עולם לקויות מאוד, ודרכי היא יותר דרך האינסטינקט או ההרגשה מאשר ההכרה…

14.9.1941, פתח־תקווה

אני כותבת מחזה. אמנם תנאים לעבודה אין כל־כך, כי רק אם יש שקט יכולה אני לעבוד.

תמיד שואלים אותי, מה אני כותבת. בכלל, האנשים חושבים, שאם אני לבדי, הריני משתעממת…

21.9.1941, נס־ציונה

ערב ראש השנה; שנתיים מאז עזבתי את הבית. שנתיים רחוקה מן הבית, מאמא; שלוש שנים כבר מאחי, ושנתיים בארץ. לו יכולתי, הייתי כותבת אולי כמה מילים לאמא. יש לי לומר לה כל־כך הרבה. קשה לי לומר מה הייתי מדברת עם אמא, לו נפגשנו. הייתי מספרת לה על השנתיים, על החלומות, על התכניות, ההתלבטויות? יכולתי להגיד לה את אשר הרגשתי אתמול, לחץ חזק וקשה, יכולתי לבכות. כי הרגשתי: שתי דרכים עומדות לפניי – לחפש את אושרי הפרטי ולהעלים עין מהשגיאות אשר מסביבי או להשקיע כוחות במלחמה הורסת וקשה בעד דברים שהם טובים ונכונים בעיניי. נדמה לי שהבררה אינה בידי. טמונות בי תכונות הקובעות את דרכי, אם גם אכיר את כל הקושי והסבל הכרוכים בה. אבל היש בי כוח וכישרון להגשים את כל אשר ארצה? והאם נכון יהיה רצוני? – אל, אם נתת אש בלבי, תן שאוכל לשרוף את הראוי להישרף בביתי, בבית ישראל. ואם נתת לי עין לראות, אם נתת לי אוזן לשמוע, תן לי גם כוח להצליף, ללטף, להרים. ותן שמלים אלו לא תהיינה מליצות בלבד, אלא תעודה לחיי. למי הדברים מכוונים? לטוב שבעולם ואשר זיק ממנו בי הוא.

על כל אלה לא הייתי מדברת עם אמא. אולי לא הייתי אומרת כלום, ובכל זאת היא הייתה מבינה אותי. אני בין אנשים הזרים לי. לא מכירים אותי, לא יודעים אותי. גם אני לא אותם. ואני מרגישה לפעמים: אין בי נפש חיה, מרגישה. אינני אוהבת איש. אני אוהבת את כל אחד, מחפשת בו את הטוב ואם אמצא – אוהב, אעריך אותו במידת־מה. אבל זה לא כלום; ממש לאהוב אהבתי את אמא, את אחי, את סבתא ואת הזיכרון של אבא. מהמורים: את אילונה נני, מהבחורים: כשהיתי ילדה קטנטונת – את פאלי וזמן קצר אולי את תומי. מהקרובים: את הדודה אליז, אולי את אווה. אבל כמה נחלשו כבר רגשות אלה. ופה בארץ אני אהבתי – רק את הארץ. והיא רחבה וגדולה מלהשיב אהבה ואין זה נותן חיים. אני בוודאי אוהבת את עצמי אולי מבלי לדעת או לחשוב על זה הרבה, רק בצורה שונה מאחרים; הרוב אומרים כי בעיניי יש ערך לדברים אחרים ועל כן קוראים לי: אידאליסטית. זה מצחיק אותי. לו רציתי להיות אחרת – לא הייתי יכולה. לא יכולתי שלא לחפש את הנכון בעיניי. ולא יכולתי שלא לנסות להגשים אותו. אין זו זכותי. זה טבעי. כל זה על עצמי. ועל העולם ההולך ונהרס סביבי – מה אגיד? על רבבות האנשים ההולכים ומתים יום־יום אקונן בערב ראש־השנה? על הסבל, אי־הצדק והכאב אדבר? למי? הוא היודע. ולי אין מה להגיד הערב.

המאמינה אני באלוהים? איני יודעת. אלוהים שלי מורכב מאוד. הוא יותר סמל וביטוי לכוחות מוסריים הקיימים בעיניי. אני מאמינה, למרות הכול, שהעולם נברא לטוב, ואין רע בעולם שלא יבצבץ בו שמץ של אור, של טוב. – מלים¹¹, כל אלה מלים. החיים ידברו, החיים יעידו. אני יודעת שדבריי הם דברי אדם שהכיר מעט מאוד מהסבל והרע אשר בעולם. הדרך עודנה לפניי.

אני לגמרי לבדי, עצמאית, אחראית בעד עצמי. זה הטוב כעת בחיי.

22.9.1941, נס־ציונה

אתמול רשמתי רק כמה מלים, רשמים, הרגשות פנימיות. כעת הייתי רוצה קצת לבדוק את רשמיי מהארץ. קשה לי לעשות זאת, כי רשמיי עוד לקויים מאוד, ורק פירורים אוכל להעלות. דבר איום בולט בארץ: מפלגתיות הורסת וחוסר אירגון גם יחד. התמרמרות גדולה וחוסר תקווה. כל איש מאשים את חברו, כל אחד מרגיש את עצמו חף מפשע ושונא את האחר. חושבים שגורמים חיצוניים משפיעים על המצב הירוד שלנו. שקר הדבר. הריקבון הפנימי הוא הגורם העיקרי, ולו היה מצבנו בפנים יותר איתן ובריא, הייתה גם עמידתנו כלפי חוץ אחרת.

אנחנו עם חולה מאוד. דרוש רופא גדול אשר יוכל לרפא אותנו. ואולי יעזרו גם השמש והאוויר הארץ־ישראלי, אבל טעות היא לחשוב שהם בלבד תרופה לכל מחלה. הדור החדש, על כל פנים, ישר וטוב באופיו מהקודמים. הם, הצעירים, מתאימים ומסוגלים להמשיך. אבל התנופה הדרושה להתחלה, להנחת היסודות, אין בהם. גל לא יכולה להיות. רק אנשי־גולה יכולים להתחיל ורק ילידי־הארץ יכולים להשלים את בניין הארץ.

אה, יותר מדי פילוסופיה ריקה. לא כדאי לכתוב כעת, אם נפלה עליי רוח כזאת. ועוד שאלה מעניינת אותי: מה יהיה עתידי? לכתוב או לעשות? או שניהם? או גם לא אחד מהם?

28.9.1941, קרית־חיים

ביום האחרון להיותי בנס־ציונה ערכנו טיול יפה לתחנת־הניסיונות ברחובות, לגבעת־ברנר ולקבוצת־שילר. התרשמנו במיוחד מתחנת־הניסיונות, גם קיבלנו הסברה מקיפה ומעניינת. את גבעת־ברנר הספקנו לראות רק באופן חיצוני.

בשובי מנס־ציונה סרתי אל הסופר אביגדור המאירי ברמת־גן. המשפט הראשון שאמר בשעה שקיבל אותי היה: “בדיוק כמו אבא!”, ולא הפסיק להתפלא עד כמה דומה אני לאבי. כנראה הכיר היטב את אבא כסופר צעיר והזכיר הרבה מזיכרונותיהם המשותפים. אחר־כך דיבר באופן כללי על התיאטרון הארץ־ישראלי, על המגמות שבו, ואמר שהמחזות של אבא, אשר יש בהם הומור לשמו, ללא טנדנציה פוליטית או סוציאליסטית, לא יתקבלו בגלל זה בתיאטרון בארץ… אמרתי לו שחברה אחת ביקשתני להראות לו כמה משיריה, כדי שיחווה דעתו עליהם. החברה – בת עשרים, באה לפני שנתיים ארצה ולמדה פה עברית. קראתי בפניו את “רגע” ו“לגליל”.¹² הוא הקשיב ואמר שזה מענין מאוד, יש לה טכניקה, ביטוי, פשטות. בקיצור, הוא חושב אותה לבעלת כישרון ורצה לקבל את “לגליל” לעיתון. אמרתי לו, ש“אין זה בסמכותי למסור את השיר” (כי לא רציתי, כמובן, למסור אותו) – ולא זה החשוב לי, אלא שמחתי לשמוע דעה אובייקטיבית מאיש מוסמך. הוא ביקש לשלוח אליו את השיר; אינני יודעת אם אעשה זאת, נדמה לי שעוד לא הגיעה השעה.

כעת אני בקריה, עוזרת קצת לאילונקה בגן, בלול, בבית, ומגיעה למסקנה שהעבודה במשק קטן אינה לפי טעמי. ובאמת זוכרת אני מילדותי, שתמיד תיארתי לי את הכול, כל אשר אעשה, בקנה־מידה גדול. כנראה שזהו אחד הקווים בתכונתי המניע אותי ללכת לקיבוץ.

אתמול שמעתי הרצאה מעניינת על מפלגת הפועלים באנגליה, לפני־הצהריים ביקרתי ב“שדות־ים”, שלשום – ערב בנוער העובד. התחלתי לקרוא את “תולדות הציונות” לביהם.

מהבית, מאחי, אין כל ידיעות.

30.9.1941, ערב יום הכיפורים

גם הערב, ערב יום הכיפורים, מחשבותיי נוהות אליהם. מה אתם? לו ידעתי לפני שנתיים בוודאות שכך יהיה הדבר – האם הייתי עוזבת אותם? – נדמה לי שכן. הלא ידעתי שאפשרות זאת קיימת, ואולי רציתי להשתיק את הפחד הזה בתקוות שוא: בעוד שני יבוא אחי, אחרי שנתיים – אמא. זה היה נימוק הכרחי כלפי עצמי, כדי להקל עליי את הצעד שלא יכולתי לבטלו בשום אופן: עלייתי לארץ. ובאמת נשאלת השאלה: באיזו זכות חושבת אני להכרחית במידה כזו את עלייתי לארץ? הלא רבבות נוער יהודים ממשיכים לחיות בגולה. התשובה היחידה – תשובה אגואיסטית בהחלט: רק פה אוכל למצוא את תוכן חיי. זה ברור לי בהחלט. ועד כמה שקשה הדבר, עליי להודות, שלזכותי תיזקף העובדה שהנני גלמודה, לבדי, כי רק כך ניתנת לי האפשרות לקבוע באופן חופשי ועצמאי את דרכי לעתיד. וכך זה בכל דבר. משלמים את המחיר בעד הכול. אבל נדמה לי שאמא היא המשלמת זה במקומי. ואני לא אוכל לפרוע את חובי אף פעם.

יום הכיפורים. לא אצום, כי אינני מרגישה צורך כזה. הערך¹³ היחידי שבצום, לדעתי – הבעת הסולידריות של כל היהודים בכל תפוצות העולם. אני מרגישה שיש לי דרכים אחרות להדגיש את השתייכותי ליהדות ואוותר על דרך זו שאינה קרובה לי. אבל על תוכן היום אשמור, אבדוק את מעשיי, אתוודה:

חטאתי באדישות, בחוסר עשייה, במלים ריקות ללא מעשה, בבזבוז זמן וכוחות, בחוסר התחשבות עם הזולת. בקלות־דעת, בחוסר אחריות. אבל דבר אחד נזקף לזכותי: חיפשתי תמיד את הדרך הישרה. השתדלתי ללכת בה והכרתי שזוהי הדרך היחידה שמן הראוי ללכת בה, לא לשם ההצלחה, אולי, כי אם לשם הביטחון הפנימי. רבים לועגים לי וקוראים לי ‘אידאליסטית’, ואומרים שאשתנה בצאתי לחיים. נראה. אבל לי נדמה שלא אשתנה בגישתי לדברים ולא באמונתי למצוא את הטעם שבדברים.

אני נזכרת: בתל־אביב ראיתי במוזיאון תמונה נפלאה – בתפילת יום־הכיפורים. נרתעים ממש אחורה מעוצמת הרושם – מכוח הביטוי שבפנים, בידיים, בגופות של האנשים העומדים בתפילה.

ועוד דבר יפה מאוד ראיתי: תערוכת אבּל פּן בתל־אביב. עיניים יהודיות בוערות כאלה, ועומק ופשטות בביטוי שלא ראיתי מעודי בתמונות. אני בטוחה, שכצייר וכיהודי כאחד, הוא בין הגדולים, והרגיזו אותי דברי הפתיחה של רוקח, ראש עיריית תל־אביב, שבהם הדגיש הרבה יותר את חשיבות עצמו מאשר של הצייר. הורגש שאין לו כל מושג על גודל היצירות. בקושי יכולתי להסתכל בפניו, יכולתי לסטור לו ממש.

הרדיו ההונגרי צועק כעת באוזניי. אני מדברת בימים האחרונים הרבה הונגרית ונמצאת בסביבה הונגרית. כבר זמן לחזור “הביתה”, לקיבוץ, לאווירה שלי. הצעד הראשון: התחדשות – או בשדות־ים או בגינוסר.

7.10.1941, קריית חיים

הייתי כשבועיים אצל אילונקה, ומחר אגש לשדות־ים, לקיבוץ. קצת מוזר הדבר לגשת לקיבוץ לגמרי זר וקשה לי להסביר אפילו לעצמי מדוע דווקא שדות־ים. כמובן, לעת־עתה אלך לתקופת ניסיון, אבל מה הן הסיבות שפניתי בראשונה למקום הזה? – חיפשתי קיבוץ צעיר של נוער עובד, בגילי בערך, העומד עוד בהתחלת דרכו, ער במובן התנועתי והחברתי. כל זה נמצא בשדות־ים, לפי מה ששמעתי. ונוסף לכך מושכת אותי תכנית ההתיישבות בקיסריה. הקושי הוא בחברה הזרה לי, לא רק בחבריה אישית, אלא גם בהרכבהּ הכללי. כך על כל פנים נדמה לי. אינני רוצה לחרוץ דין מראש. אראה בעוד זמן־מה. אבל גלויה לחלוטין חייבת אני להגיד לעצמי בתחילת הדרך. אינני מרגישה כאילו לכל ימי חיי הייתי נכנסת לקיבוץ. אני רואה צידוק לחיי הקיבוץ, ועד כמה שהכרתי אותם, אני אוהבת אותם ורצה בהם. ובכל־זאת יש לי הרגשה כאילו שלב ראשון הם בדרך ארוכה יותר. כעת אני, כמובן, מלאת־מתיחות לקראת השבועות הבאים, ואני רוצה להגיד לעצמי משהו לדרך, דבר שאחזור עליו ברגעים קשים, ושאזכור כי אמרתי וחשבתי לפני כניסתי: חשוב לדעת שהיסוד הרעיוני של הקיבוץ – חברה סוציאליסטית בונה בארץ – נכון הוא, ובמציאות יש לחפש את הדרכים להגשימו למרות כל הקשיים. הרעיונות יפים על הנייר ובספר, אבל קשה לקיים אותם בחיים. אבל אין ללכת אחרי רעיון כתוב בעיניים עצומות ולשכוח בינתיים שהרעיון הוא למען האדם, למען כל פרט, ושתפקיד עיקרי של הקיבוץ הוא לתת סיפוק לחיי חבריו. כי אין איש יכול להתקיים זמן ממושך בתור אמצעי למטרה; הוא ירגיש סיפוק רק אם הוא עצמו יצעד לקראת המטרה. ואם אפילו נעמיד סיסמה סוציאליסטית על פיסגה גבוהה לפנינו, אל נשכח שאם החבר לא ירגיש בעלייתו אוויר צח סביבו, אופק יותר רחב ונשימה יותר חופשית, אלא רק טרדות, עמל, עייפות של הליכה – לשווא דרכנו. כי מה בצע אם יגיעו אמנם אנשים להר, אבל לא יוכלו ליהנות מכל היופי אשר סביבם, כי שבורים יהיו בגוף וברוח. ועוד דבר: לעולם לא אגיד: התאכזבתי מהקיבוץ. אין לי ממה להתאכזב, חוץ מעצמי. אם לא אוכל לעמוד בחיים האלה, בי האשמה, בטבעי. רק מדבר אחד אני יראה: שמא תחסר לי הבדידות. לו ידעתי שאוכל להשיג פעם פינה שקטה לעצמי, לא הייתי מפחדת כלל, אבל אראה. למה לנחש, למה לנבא?

אני קוראת כעת את “תולדות הציונות” לאדולף ביהם.

12.10.1941, שדות־ים

הנני כבר כמה ימים כאן. קשה לסכם רשמים לאחר שלושה־ארבעה ימים¹⁴, אבל אני מרגישה שחיי קיבוץ מתאימים לי, והרגשתי טובה. השאלה היא רק אם קיבוץ זה הוא טוב בשבילי. החברה אינה מפותחת ביותר, או אולי עוד לא הספקתי להכיר אותה כראוי. במיוחד אני חוששת מהבחורות, על סמך הרושם שקיבלתי במשך יומיים עבודה במטבח. רשלנות, בזבוז ויחס לא יפה ראיתי מצדן, וזה קצת מדאיג, כי הבחורות תקבענה לא במעט את פרצופו של הישוב. ואשר לעבודה: אני עובדת כעת במטבח, אין כאן כל תקווה לעבודה אחרת, מחוץ לעבודת שירות, היות ומשק חקלאי מפותח אין בכלל. כאן אהיה נאלצת אולי לעבוד שנים רק בשירות, וחבל, זה באמת ביזבוז כוחות וזמן. אין לי כבר אותה סבלנות ל“תורים” שהייתה לי בנהלל. אז הכרתי בהכרח לעבור כל עבודה, ואילו כעת אני מרגישה צורך לעבוד בעבודה שאוכל לתת בה את המקסימות שלי. היתי רוצה לעבוד גם בתנועה. לזה תהיה לי בוודאי אפשרות גם מפה, אבל קשה להתחיל. מה שמושך אותי לכאן הוא – שיש הרבה לעשות, ויש תכנית יפה להתיישבות. התנאים קשים, אבל לא נעדרים הם תקוות ואפשרויות. השאלה העיקרית – האנשים. עליי ללמוד להכירם יותר מקרוב.

19.10.1941, שדות־ים

אתמול היינו בקיסריה בחג המים. בהזדמנות זו ראיתי בפעם הראשונה את הנקודה. היא מקסימה ונתעורר בי רצון להישאר. לא בגלל יפי הנוף בלבד; ראיתי דבר גדול בראשיתו, ויש לי רצון להשתתף בו. כן יודעת אני, שהם זקוקים לי מהרבה בחינות, ואף אני אוכל למצוא כאן הרבה. רק בחברה אני מפקפקת. היא כה רחוקה ממני לפי השכלתה (לא בהיקף, אלא בצביון) והשקפתה, שזה מפחיד קצת. המצב החברתי בכלל ירוד למדי בקבוצה, בשל קירבת העיר והעבודה בנמל. אבל מושכת ההתמסרות לחזון, ל“מפעל”. זה כמעט הכוח היחידי אשר מלכד את החברה. אני הבעתי רק רושם ואין לי עדיין זכות לחרוץ משפט. השגיאה הנושנה שלי.

13.11.1941, גינוסר

יצאתי משדות־ים ורשמים טובים אתי, והזמנות הרבה לחזור אליה. באמת אינני יודעת אם נכון הדבר ללכת מקבוצה שמרגישים בה טוב ולבקר בקבוצה שנייה ושלישית כדי להכירן. קשה להסביר את הסיבה, אבל הרגשתי מין התרחקות והתקררות כלפיהם, או יותר נכון – מצדם. אולי נהגתי באמת יותר מדי “ביתית” – על כל פנים הרגשתי שהגיע הזמן לנתק את הקשרים הקרובים לזמן יותר ממושך, כדי לחדש אותם (מאוחר יותר) כמו שהיו פעם. בכל מקום מוצאים דברים חיוביים ושליליים, ולבסוף קשה להחליט. כעת אני בגינוסר.

הייתי יומיים בתל־אביב. פגשתי את מרים ושמחתי להחליף אתה קצת רשמים על החודש שעבר מאז נפרדנו. ראיתי שתי הצגות: “בסימטאות ירושלים” ו“היהודי הנצחי”. לא התרשמתי מהן במיוחד, וגם אופן ההצגה, הפאתטיות המופרזת, הסגנון התיאטרלי לא הניחו את דעתי.

אחרי תל־אביב ערכתי קצת סיבובים: פתח־תקווה, נהלל, מרחביה (בית נחמד שם, כל פעם אני נהנית מן הפשטות והלבביות של כולם, אחד־אחד), בלפוריה, יגור. ביגור נזדמן לי לשמוע דיון מעניין באספה כללית בעניין עובדי המחצבה. לבסוף חזרתי אל אילונקה בקרית־חיים…

לגינוסר באתי בהרגשות די מוזרות. מצד אחד – סקרנות, רצון להכיר, ומצד שני ידעתי מראש שלא אשאר כאן. שדות־ים מושכת עדיין; יש בי מעין התנגדות ללכת למקום אשר עבר כבר את הקשיים הראשונים הגדולים וכעת מתחיל ליהנות מפרי השנים ההן. אין לי רצון לבוא ל“מוכן”. במשך הימים המעטים שהנני כאן, הכרתי כמובן שאין כאן שאלת “מוכן”, אלא מצב די התחלתי בכול, ובכל זאת רגש זה לא חלף. גיל החברה מתאים דווקא, והרכבהּ, נדמה, גם הוא טוב. אינני מכירה די את החברים בכדי לדון על כך. בינתיים אני חיה ועובדת כאן ולא רוצה לחשוב הרבה על החלטה סופית. נוסף עוד גורם: אולי נצא יחד, קבוצת בחורות נהלליות. אני מכירה בערך היציאה המשותפת, אבל איני מוכנה לוותר לשם זה על ההליכה למקום אשר ישא חן בעיניי. נראה איך יפול דבר כשנעמוד לפני ההחלטה. במקרה נזדמן לי לשוחח עם כמה חברות, מאלו שהן פחות מרוצות ופחות שלמות עם הקיבוץ, ומעניין לראות כמה קטנים הם לכאורה אותם הגורמים הקובעים את הרגשתו של חבר, ומה הן הטענות כלפי הקיבוץ. המסקנה שאוכל להוציא עד עכשיו מדבריהן: חסר טיפול אישי בחבר, חסרה גישה חברותית אולי, חוסר שוויון בכמה דברים – אבל במיוחד: חוסר כסף. זהו הדבר הקובע ברוב המקרים. והטענות מתרכזות בעיקר מסביב לשאלת מחסן הבגדים, נעליים, נסיעות, דירות – פשוט, הצרכים האלמנטריים של כל חבר. כנראה שחלפה כבר הרוח החלוצית, הנכונות לוויתורים. האנשים דורשים חיים מלאים, והקיבוץ, אם ברצונו לעמוד במבחן, צריך לדעת לספק אותם. הקיבוצים המבוגרים הגיעו כבר לכך במידת־מה, אבל בקיבוץ צעיר אי־אפשר בלי ויתורים…

18.11.1941, גינוסר

למעלה משבוע הנני כבר כאן, בגינוסר. קשה עדיין להוציא משפט. אפשר אולי לדבר רק על רשמים ראשוניים. בחברה מצאתי מיספר אנשים בעלי־רמה. אני בטוחה שהייתי יכולה למצוא בהם עניין וחברות – אבל החברה אינה ערה די. בכל זאת יש לי רושם שזוהי חברה טובה, ביתר דיוק: חברה המורכת מהרבה פרטים טובים, אבל עוד חסר לה ביטוי חברתי. חוסר זה מתבטא בכל השטחים של הפעולה המשותפת – החל מחדר־הקריאה ועד לאסיפה הכללית. אני מרגישה שמשפטי מעורפל ואינו מנומק דיו. זהו רושם בלבד, וגם בתורה כזה הנהו שטחי ועל כן מוטב להפסיק.

הכרה קיבוצית ברורה חסרה ודאי למיספר ניכר של חברים. הקשר שלהם לקיבוץ: אהבת המקום, קשר חברותי, ופשוט הם מרגישים כאן את עצמם טוב – גורמים העלולים לפעמים לקשור אדם למקום יותר מכל הכרה – אבל אינם מקדמים ומפתחים את חיי החברה במידה המספקת ובכיוון הרצוי. “רצוי” – מלה קשה היא. הדבר יחסי מאוד. ואולי זה הרצוי דווקא – לתת לחיים להתפתח, לפי גורמים טבעיים פשוטים בלי כוונות האידאולוגיה? – כמובן, אני מצד לא אסכים לזה וכמובן שגם הקיבוץ לא. הדרך היא באמצע – לבדוק ולקיים את דרישות הטבע והיום־יום לאור אידאולוגיה ברורה ומכוונת.

וביחס לעבודה – אין לי קשיים פיזיים. אני עובדת בכל מקום שמסדרים אותי – בגן, במכבסה, במחסן. אבל אני מרגישה כאילו “אש בקרבי”, מרגישה אני שאינני מנצלת את כוחותיי, שאני מבזבזת את עצמי. ברחבי התנועה טוענים על חוסר מדריכים לנוער ובקרוב יתחיל קורס לחודשיים להכשרת מדריכים. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שבתפקיד זה יכולתי להצליח במידה רבה. רק חשש אחד יש לי: האוכל כבר כעת, במיעוט הידיעות אשר לי, למלא את התפקיד הזה? מאידך גיסא: אם לא אצא לתנועה, גם לא אצא מחוסר־הידיעות שלי בשטח זה. כמובן, יש אפשרות לקריאה, אבל עוד יותר חשוב מזה להיות קשורה קודם־כול לנקודת התיישבות. אני כה מבולבלת בשאלה זו. אלף נימוקים מתרוצצים בי בעד ונגד וההכרעה אינה בידי; בפועל אין לי אפילו אפשרות להשתתף בסמינר הזה – הלא איש אינו מכיר אותי, ואין מי שישלח אותי או ימליץ עליי. עליי לחכות – אבל סבלנות אין.

לעיתים אני שואלת את עצמי אם בחירתי במקצוע חקלאי הייתה נכונה. תמיד אני עונה: כן. היסוד הזה, רכישת ידיעות אלמנטריות בחקלאות ובעבודה בכלל, היה הכרחי. לו יכולתי לקבל אותן בתור הכשרה קיבוצית, הייתה זו אולי מוסיפה יותר מבחינת ידיעה, אבל הייתה נוטלת ממני את אפשרות הבחירה החופשית, את יכולת ההתפתחות האטית וההכרעה העצמית בעד הקיבוץ.

בקרוב תיערכנה הבחירות בהסתדרות [לוועידה החמישית]. המלחמה המקדימה את הוועידה סוערת וגועשת. השומר הצעיר משתמש בכל האמצעים, וכמובן מפא"י גם אינה שותקת. איך שלא יהיה, טוב שנושבת רוח של ביקורת חריפה, אבל יש חשש, שהיא תחתור יותר מדי תחת כבוד ההסתדרות ותחליש אותה במקום לחזקה.

אינני מכירה די את פעולותיה, ועוד יותר את אפשרויותיה של מפא"י בכדי להעריך את שלטונה בהסתדרות, אולם עובדה שיש הזנחות ונעשו שגיאות רבות. לולא פחדתי שהשומר הצעיר יביא פילוג לארץ, הייתי מעוניינת לראות מה הם יכולים לעשות – חוץ מפראזות ודיבורים. אולם ניסיון כזה יקר מדי.

25.12.1941, שדות־ים

זה כמה ימים הנני שוב בשדות־ים והפעם לא עוד אורחת, אלא מועמדת. החלטנו, חמש חברות מהמחזור, לבוא הנה. גם אני הייתי בעד המקום הזה, אבל לגבי הקבוצה כולה קבעה החלטתה, או יותר נכון – המלצתה של רות הֶקטין ממזכירות הקיבוץ המאוחד. אותי משך עתידה של קיסריה, התפקידים אשר לפניה, המצב ההתחלתי, הרכב החברה. את טיב החברה לא הספקתי להכיר כל־כך, אבל נדמה לי שהיא חברה טובה מאוד. החשש היחידי – שהיא צעירה מדי, בייחוד הבחורים. במובן זה גינוסר הייתה אולי מתאימה יותר. ייתכן שגישה זו היא עוד ירושה מן הבית, אבל יש לה יסוד בלי כל ספק. אני נכנסת מתוך החלטה ותקווה שיהיה זה מקומי הקבוע. ובכל־זאת, לי עצמי מעניין לשמוע את קול ההיסוס התת־הכרתי: אולי בכל־זאת לא? זה מתבטא בדבר קטן־גדול – לא לקחת אתי את כל החפצים, ואני מסבירה את הדבר בזה: אחכה, עד שאהיה חברה. אבל זה מעיק עליי ואני כבר מתחרטת שנהגתי כך. מצד שני, חבל לי על המחשבה שהרבה דברים אהובים עליי – לא אשתמש בהם. אני חשה כעת על עצמי את המלחמה הפשוטה הזאת עם היצר האגואיסטי, התוקף את האדם למרות כל האידיאולוגיה, ברגע שעליו להיפרד מדבר אהוב עליו או מורגל עליו, או פחות עוד מזה – כשהוא רק יודע כי שלו הוא…

2.1.1942, שדות־ים

אנסה לכתוב מעט. אמנם ידיי קפואות כמעט מהקור, בחוץ – סערה איומה, חמישה אוהלים רובצים אחרי הלילה הזה. “שלנו” לא נפל, אבל הרוח נהמה סביבו מכל צד, החול כיסה את הכול והמיטה של התנועעה בקצב מונוטוני ללא הפסק.

ודוקא היום שבת לי. לבשתי שיכבה על גבי שיכבה, נכנסתי לאחד החדרים, כי באוהל אי אפשר להימצא, ואני חושבת לכתוב על זה שהנה, מבלי להרגיש בדבר, עברנו לשנת 1942. הרי זה כאילו אני יושבת בחדר באחד מימות אוקטובר־נובמבר, יום של גשם אפור המכביד על הנשמה, ואם גם אינו נוגע בי באופן ישיר הנה נוטל הוא כל חשק לעשות דבר. וקשה להאמין שהגשם האפור הזה ייפסק פעם. וכך הדבר עם המלחמה. היא אינה חודרת הנה, נוגעת בנו, רק סוגרת אותנו בחדרינו, גורעת מנוחיותנו, אבל אין אנו סובלים ממנה במידה שסובלים עמי אירופה. אבל לתאר שיבואו ימים של אביב, של שמש – קשה למדי. וקשה לעשות דבר גם בבית הקטן עצמו, לנקות אותו, ליַפּות אותו, ואין חשק לשום דבר. ויש פחד שהגשם יחדור גם פנימה. ומי יצא בגשם שוטף החוצה להמשיך ולבנות?

ובכל זאת, בשנה שעברה יכולתי להצטמצם ולהתרכז מסביב לשאלות הקרובות לי. קבעתי את דרכי לעתיד, בחרתי בקיבוץ הנוער העובד, בחרתי בשדות־ים, קיסריה. וכרגע אני רוצה לראות את הדברים ה“קטנים” המעצבים את פני הקיבוץ. לשם שלמות דרכי אני רוצה ריאליות בדברים הקטנים למען האידיאל הגדול.

ספק אחד גדול מלווה אותי כל הזמן בעבודה. תשע שעות ביום אני עומדת ומכבסת. ואני שואלת את עצמי: האם באמת זהו תפקידי? אני מוכנה לעשות את העבודה, אבל אני מרגישה בי כוח בלתי מנוצל והוא כל־כך מעיק! ייתכן שתקופה זו היא רק תקופת מעבר, ובכל־זאת – הנה עברו עליי קרוב לשלוש שנים בארץ, השנים הפוריות ביותר ללימודים, להשתלמות – ואמנם היו אלה גם שנות לימוד, לימוד חיים, שנים חשובות, הקובעות בחיי – אבל אני מרגישה שבהתפתחותי לא הגעתי למה שיכולתי והייתי צריכה להגיע. אין זה רק צערי שלי. אותה בעיה יש לרבבות בני נוער יהודי. אבל על כל אחד להילחם את מלחמתו הוא.

ברור לי שעם בשדות־ים בחרתי באחד הקיבוצים הקשים הן במובן החברתי והן במובן הכלכלי. אבל יחד עם זה יש לי הרגשה שכדאי הדבר ועז רצוני להקדיש את מיטב כוחי לנקודה זו. הלוואי ואצליח.

על אמא, על אחי – אני שותקת. כל־כך קשה לומר מלה. אי נבהלת מהמרחק העצום שמפריד בינינו, ולפעמים לא אוכל להאמין שנתראה עוד. ההיגיון אומר שכן, אבל אין די בזה.

7.1.1942, שדות־ים

אני מרגישה שקשה לי לכתוב. ידיי כאילו קפואות הן לאחר יום של כביסה. אני עובדת באופן קבוע במכבסה ורואה שאפילו בעבודה זו אפשר למצוא עניין וסיפוק. אבל היום קצר מדי. אחרי העבודה אין הרבה זמן וכוח להמשיך לקרוא, ללמוד, לחיות בחברה. מכל דבר רק מעט ושום דבר לא ביסודו.

אתמול הייתה ישיבה מצומצמת בקשר לענייני תרבות. הזמינו גם אותי ורוצים לבחור בי לוועדת התרבות. חשבתי שבזמן הראשון לא אשתתף בשום פעולה ובשום ועדה. גם מטעמי החברה, יש בכך זלזול בערך התפקיד וסימן לחוסר־כוחות, אם בוחרים לתפקיד זה באדם הנמצא רק זמן כה קצר בקבוצה. אבל בו בזמן אני רואה שאין הרבה אנשים המוכנים ומסוגלים לתת בשטח זה דבר, ולכן מוטב אולי שאקבל תפקיד זה.

על היקלטותי בחברה – עדיין מוקדם לדבר. למעשה, אני זרה לגמרי לאנשים, ונפגשת עמהם כמעט רק בעבודה ובחדר־האוכל. כמובן, זה תלוי בהרבה גם בי, כי את זמני הפנוי אני רוצה לנצל לקריאה.

אני קוראת ספר מצוין: “האם”, מאת מקסים גורקי; התחלתי קוראת גם בקאנט, “על השלום המוחלט”, ואף “המניפסט הקומוניסטי” נזדמן לידי. התחלתי ולא גמרתי עדיין. אין זמן.

מרים ביקרה אצלי. שמחנו מאוד לראות אשה את רעותה. היה טוב לדבר עם מישהו על הכול בגלוי ובפרוטרוט. היא הנה האדם היחידי בארץ שאני יכולה לדבר אתו על רוב הדברים המעסיקים אותי ואשר יבין לי. לפעמים אני מסתכלת רגע סביבי וחושבת כמה בודדת אני, בעצם, בין כל המכרים והחברים – האם כל אדם כך, או אני במיוחד? קראתי בפני את¹⁵ השיר שלי “גינוסר”. היא התרשמה ממנו ואמרה שהוא טוב מאוד. “המחזה”¹⁶ מתקדם כשיש לי יום חופשי וכשראשי צלול.

15.1.1942

אין לי חשק לכתוב. ישנן תופעות רבות שכבר ראיתי אותן, אך אינני רוצה עדיין להגיב עליהן בכתב, בהבעת דעה מסוימת. השאלה הקשה ביותר: החברה. אני חוששת להגיד זאת, אבל נדמה לי שאין כאן חברה, בייחוד בשבילי. אני אמנם מקווה למצוא כאן חברה במשך הזמן, אבל החברים בינם לבין עצמם גם כן אינם מהווים חברה. אנשים זרים זה לזה ותחומי־המגע ביניהם הם לאו־דווקא תמיד הכי חיוביים. אדישות רבה, חוסר אחריות, כסף פרטי ואי־שויון הנובע ממנו. חוסר חיי תרבות. חוסר ארגון כלכלי בהרבה תחומים.

כמובן, לא את הכול צריך לזקוף לחובת החברה, ואין כל ביטחון בכך שאחרים היו יכולים לעמוד אפילו בתנאים אלה. עובדות אלו אף אינן מייאשות אותי כלל. אני רוצה רק לראות אותן בעין בהירה ולעזור לתקנן במיטב יכולתי.

ייתכן שאני מגזימה לפעמים בדרישותיי. אבל אין לתאר חיי קיבוץ מבלי להשוות אותם יום־יום עם התמונה האידאלית, עם הפרינציפים. אחת מן השתיים: או שהפרינציפים נכונים ואז אנו צריכים להגשים אותם, או יותר נכון, עליהם להתגשם בחיי יום־יום; או שאין אנו מסוגלים להגשים אותם, ואז סימן הוא שהם בלתי־מציאותיים, ויש לבדוק אותם שוב לאור המציאות. שנואה על הקדוּשה השפלה הזאת, האופפת עקרונות מסוימים, והמתבטאת בזה שאיש אינו מתווכח עליהם, אבל איש גם אינו חושב להגשימם. אין חוקים קבועים לחיי הקיבוץ. מתוך התלבטויות־החיים עלינו לקבוע את דרכנו. אבל לקבל נורמות מסוימות ולא להגשים אותן – אין לזה ערך רב בעיניי.

אולי יש מן הדמיון בגישתי הראשונה הן אל הקיבוץ והן אל נהלל, שם הבחנתי תיכף בשגיאות והתכוונתי לתקן אותן, ורק לבסוף נוכחתי לדעת שאין לתקן ולשנות.

אין להשוות כמובן את המצב כאן אל המצב שם. כאן אלה הם חיים נורמליים, טבעיים, ובמשך הזמן הקצר שהייתי כאן כבר ראיתי מה יכול אדם אחד לעשות, אם הוא נכון ומסוגל לכך… אין לי איפוא נגד מה לטעון. צריך לנסות את החיים כמו שהם. נדמה לי שדבריי לא יתנו תמונה אמיתית: אין בי טיפת אכזבה או ייאוש. לא מצב־רוח ולא פחד. סתם הבעה אובייקטיבית של הדברים שנוכחתי בהם.

30.1.1942

הערב הייתה אזכרה לחבר אשר נספה לפני ימים מספר בסערה בים, כשהאנייה טבעה. היה בזה כאילו רמז לעתיד: הים עריץ, אכזרי, דורש וידרוש קרבנות מאלה החושבים לכבוש אותו. הדברים נאמרו בפשטות ודווקא משום כך נגעו ללב.

אני עובדת כל הזמן במכבסה ויום אחד¹⁷ יצאתי לעבודת־חוץ: כביסה בבית פרטי. קשה לי לתאר עכשיו, ממרחק של כמה ימים, את הרגשותיי. ראשית היה מין פחד, פשוט מפני הקושי והאחריות; שנית – זרוּת מפני אופי העבודה: שירות בבית פרטי, ודווקא כביסה, העבודה הגסה ביותר. חשבתי על אמא ועל הבית, והרגשתי מין גאווה. מתוך מה? הלא ברור לי שאלפי בחורות עברו מהתנאים הקודמים שלי לעבודה גופנית קשה; אבל הן נדחפו לכך על־ידי מכות הגורל ומתוך שאיפה מתמדת לעלות מתנאי חיים אלה הממררים את חייהן. ולנו יש את הסיפוק של חופש הברירה (ואולי גם זה רק פיקטיבי), הצדקה רעיונית, מטרה. בכביסה אמנם עושים אותה התנועה, אבל חשוב מאיזו סיבה היא נובעת, ואז ההרגשה בעבודה שונה לגמרי.

לפחד לא היה יסוד. היה אמנם יום עבודה לא קל, שמונה וחצי שעות רצופות של כביסה. אבל בעלת־הבית הייתה מרוצה מהכביסה, ואני – משכר־העבודה של 35 גרוש. בדרכי הביתה היה לי מצב־רוח מצוין. שרתי וצחקתי לעצמי והרגשתי מין סיפוק: גם זה הולך, אם צריך.

כמובן, המדובר רק ביום אחד. להמשיך בעבודה זו ברצון רב עוד ועוד לא הייתי יכולה לא פיסית ולא נפשית. בעבודת המכבסה בבית יש בכל־זאת יותר עניין. אמנם, קשה להגיד שעבודה זו נותנת לי סיפוק מיוחד. אחרי העבודה אני עייפה או שיש לי אורחים, או שאני נכנסת לחדר־האוכל. לקריאה ולכתיבה נשאר מעט זמן פנוי.

הערב אני שומרת בבית־הילדים, והודות לזה מצאתי זמן לכתוב ביומן ולהוסיף אולי גם משהו למחזה, שכתיבתו מתקדמת לאט מאוד. במשך היום חולפת בי פעמים אחדות המחשבה: איך לעצב את דמותה של יהודית? איך למלא את הבמה בזמן שהיא מנגנת? איך להחיות את הסביבה? אבל כל זה חולף בקצב של עבודה ומחשבות של חול.

על אחי ג’ורי אני חושבת הרבה וכן על אמא, מתוך איזה פחד וחוסר אמונה נורא: מי יודע אם עוד אראה אותם ומתי. וברגעים כאלה אני מרגישה בי חובה פי אלף לעשות דבר גדול וחשוב למען הארץ, הקיבוץ, אשר יצדיק לכל־הפחות את קרבן עזיבתי אותם.

4.2.1942

חזרתי מביקור קצר בקיסריה. זו הפעם השנייה שהייתי שם, והפעם התרשמתי שוב ועוד יותר מאז. האופק הזה, בכל המובנים, כלפי הים והשדות, העבר והעתיד, מרחיב את הלב ומגביר את הרצון לעשות דבר גדול ויפה. האווירה בקבוצה כאן הרבה יותר אינטימית ומלוכדת, כתוצאה מהתנאים האחרים.

לפני־הצהריים טיילתי בין החורבות; אחרי־הצהריים ב“שדות שלנו”, וביתר דיוק – אשר עתידים להיות שלנו.

ומשהסתכלתי בגלי היום הפורצים כלפי החוף בקצף וזעם, ואיך הם משתתקים בהישברם אל החוף, נעשים שטחיים ושקטים, חשבתי רגע בלבי: אולי הרעש, ההתלהבות, הקצף שלנו, אינם שונים מזה. כשהגלים באים הרי הם מלאים נוער, מעוף; על החוף הם נשברים ומשחקים עם החול הצהוב כילדים טובים… הכרתי כמה אנשים חדשים גם בקיסריה. עד עכשיו יש רק אדם אחד שאני מוצאת עניין להכיר אותו, דיויד פרדו. אני כמובן לא עושה שום דבר מיוחד למען זה, והוא בוודאי שלא. את יתר האנשים אני לא מכירה היטב ואינני נפגשת אתם הרבה. דיויד יותר בולט בחברה, גם בגלל תפקידו. על כל פנים: אין לי עדיין חברה, ויקח עוד זמן עד שתהיה. מחוץ לקיבוץ אני מנתקת אפילו את מעט הקשרים שהיו. אין זה מעניין אותי…

¹⁸1942. 3. 9

שגיתי שגיאה גדולה בכניסתי לחיי הקבוצה: בכמה אסיפות ובישיבות למזכירות דיברתי. כעת צר לי על כך מאוד. אני בטוחה שרוב החברים מפרשים את הדבר כרצון להתבלט וזה לא יקל על הקליטה, ולתקן תמיד יותר קשה מאשר לקלקל.

נדמה לי, שבהערכת האנשים אותי יש שלושה שלבים: הרושם הראשון – טוב מאוד, אבל לגמרי לא אמיתי. בזה אני כוללת את כל ההיכרויות השטחיות ואת הביקורים הבלתי־רצויים. בשלב השני – משתנה הרושם לרעה, ובשלב השלישי מכירים אותי כמו שאני באמת. אבל לא רבים מגיעים לכך. כאן בארץ מכירה אותי מרים ומעריכה אותי לפי ערכי. כאן, בקבוצה, נדמה לי שהגעתי כעת לשלב השני. קשה להסביר את יסודות ההרגשה, אבל אני חשה מין קרירות נגדי וחוסר אמון. הסיבה כעת ברורה לי: דנים אותי או כתמימה או כפטפטנית, האוהבת לדבר רמות על דברים שלא תוכל להגשים אותם, וחושבים שהמרץ וההתלהבות שהיו אצלי בתחילה, יחלפו בפגישה עם המציאות. כמובן איש לא אמר לי את הדברים האלה. אבל האדם הוא די רגיש בכדי להבחין בזה. ואיך עליי להגיב על כל זה? החלטתי, כמובן, לשמור יותר על מוצא־שפתיי, וחוץ מזה לא לעשות דבר. יחלפו ימים, עד שהאנשים יכירו אותי כמו שאני, ויעריכו אותי לפי זה – לא פחות ולא יותר.

לפעמים אני שואלת את עצמי, אם חשובה לי הערכת החברים עליי. הלא קודם כול חשוב הדבר שהערכתי שלי על עצמי תהיה ברורה. והלא אני באמת יודעת מה רבו בי המגרעות והחסרונות; כמובן, גם את תכונותיי הטובות אני יודעת. אבל אם אענה ב“לא” – אשקר. באוזניי מצלצלות שורות של אדי [משורר הונגרי נודע (1877–1919)] “אהבתי כי אהיה אהוּב…”

החלק השני של השורה “להיות למישהו”, בכלל איננו בא עוד בחשבון. עדיין איני רואה איש באופק. בפעם האחרונה אמרתי דויד? ראשית הוא “תפוס”. חוץ מזה אינני יודעת על סמך מה חשבתי עליו.

היום כיבסתי 150 זוגות גרביים. חשבתי שאשתגע. ואפילו זה אינו נכון. לא חשבתי כלום. עבדתי בלי חשבון של זמן, בתנועות אוטומטיות ובלי כל דרישה לחשוב. אלף פעמים אני אומרת לעצמי: חנה, את צריכה לחשוב. את צריכה לעשות תכנית, מה עלייך ללמוד, מה עלייך לקרוא, מה עלייך לעשות. ואני מתחילה לחשוב כמה רגעים עד ששוב אני מתרוקנת מכל מחשבה…

28.3.1942

בימים האחרונים הפסקתי כמעט לכתוב. הסיבה פשוטה – חוסר זמן. ואני יודעת מה פירוש הדבר, כי היום מורכב פשוט מ־24 שעות ואין הוא מספיק לכל מה שדרוש. אני יוצאת ב־6 בבוקר לעבודה ביגור, חוזרת ב־6 בערב. מתקלחת. אנו קוראים פרק בתנ"ך. ארוחת ערב. אחריה – או חוג, או אסיפה, או פעולה בתנועה. וספר – אין, ומחשבה – לא הרבה. עליי להודות שמהכיתה השביעית הפסקתי למעשה להתפתח לעומק. ניסיון־חיים רכשתי, ואולי זה חשוב מן הקריאה. אבל אין זה חודר לעומק. לפעמים אני מרגישה את עצמי קלה כשלפוחית של סבון מבריקה בשלל צבעים מבחוץ, ומבפנים ריקה והיא הולכת ומתרחבת עד שהיא מתפוצצת ואז מתגלה שהיא רק אוויר, ריקה מבפנים, לא כלום.

והגרוע מכול – שאיני רגילה כבר לקרוא, שאינני יכולה להתרכז בספר והוא גם אינו חסר לי. רק כשאני מדברת על ספרים, אני מרגישה כמה אני מפגרת בשטח זה, אפילו מהחברים הפרימיטיביים ביותר. והרגשת בושה זו מניעה אותי לקריאה, אולי יותר מאשר הצורך הפנימי ממש. אני מתחילה בקריאה ואיני מספיקה לגמור. אני מתפצלת לאלף כיוונים, וכשאני בוחרת בספר, יש לי הרגשה של אי־סיפוק, כי אני חושבת שאולי [זה] בכל־זאת לא זה. ובמצב כזה של חוסר זמן ומתיחות תמידית, הסכמתי ורציתי בכל זאת להיכנס להדרכה בתנועה [הנוער העובד, סניף קריית חיים]. כשהציעו לי את הדבר קיבלתיו בשימחה. אני יודעת שאין זה קל, וספק אם אצליח, אבל אני רואה בזה תפקיד וחובה. חיכיתי לזה. אולי זה יקשה ואולי איכשל, אבל לנסות אני מוכרחה, ובמיוחד בתקופה זו, שעבודתי ללא עניין, ההדרכה בנוער תוסיף לי הרבה.

והכתּיבה – על זה אינני מדברת כלל. מעט השירים שכתבתי, את רובם עיבדתי בדרך כשחיכיתי ל“טרמפ”, כי אז יש שעות של בטלה ללא עשייה, שקט, ואז אפשר להקדיש זמן גם לדברים כאלה. את “המחזה” הפסקתי בכלל. כל מה שאני כותבת – הרי זה רק מכתבים מועטים.

פעמים רבות אני זוכרת את הספר “דרכו של טיכו ברהה לאלוהים” [למקס ברוד]. אני רואה כיצד אני הולכת בדרכו של טיכו, בדרך היהודית הזאת, ואם גם ארצה לבחור בדרכו של קפלר, התבדלות מהעולם, איגואיסמוס ואריסטוקרטיה רוחנית – לא אוכל לעולם, כי המטרה והעיקר בחיים – האמת, לא כשלעצמה, אלא כפי שהיא משתקפת במציאות. ייתכן שדרך זו מוטעית היא. ייתכן שאם כל אחד יהיה דואג לעצמו – הרי זו הדרך הטבעית. מלים אלו סתמיות הן. נכון שהדרך האנוכיית היא הטבעית, אבל היהדות בחרה דווקא לא בדרך הטבעית, כי אם בדרך ההפוכה, ועל־כן הקשה, נגד הזרם. אני גם זוכרת את שיחותיי עם יוסף, הוא לימדני לראות את הקווים האלה.

והבית – כל־כך רחוק. והשלום – אפילו לדבר עליו קשה עכשיו. אנחנו חיים את הרגע כי הרי לא נוח לשאול. במידה שיש תכניות – הן לאחר המלחמה, אבל מה בינתיים – על זה אין מדברים.

די, עייפתי. אשכב לישון. רק מלה אחת על הקיבוץ: אני משוכנעת היום יותר מאשר לפני כן, שזאת היא צורת חיים נכונה, צודקת ביסודותיה. רבים הקשיים בדרך. ובוודאי עוד תעבור שלבים הרבה עד שתוכל לספק באמת שכבות רחבות. אבל המסגרת היא טובה, והכל תלוי באנשים, מה תוכן יכולים הם להכניס לתוך המסגרת.

22.4.1942

אתמול קיבלתי מכתב מהבית. כל כך קשה… היום בילבל לי את המוח בחור שאומר… [לא ברור] ואני לא יכולתי להבין אותו, כאילו היה מדבר שפה אחרת, למרות שדיבר הונגרית. פעם רציתי לכתוב ונכנסו לאוהל ולא יכולתי לכתוב. הכול כאן בסדר בקבוצה, אבל מה שחסר לי זה זמן וחדר משלי, שאוכל לסגור לפעמים מבפנים, עם שכן שקרוב אליי בכול. אני עובדת גם בתנועה, זה גוזל המון זמן, אבל גם מוסיף לי הרבה.

שוב רציתי להתחיל, למרות שכבר מאוחר בערב, אחרי אימונים בנשק, ובא יוסקה, השכן שלי, ואיני מסוגלת לכתוב כאשר מישהו נמצא באוהל. בכל זאת אני רוצה לרשום דבר שנתברר לי בזמן האחרון לגבי בניין משק־פועלים במשטר קפיטליסטי. הרי זה כאילו להוריד שמנת מחלב רזה. כי את הרווח הראשון שנשאר מעבודתנו מוריד המשטר הקפיטליסטי, ואנחנו עוד רוצים לצבור הון משכר של פועל. וכך יוצא, שאחרי הניצול מבחוץ, אנו חייבים שוב לנצל את עצמנו – להוריד את רמת־החיים בכדי לבנות משק, עתיד. וזוהי הסיבה, שלמרות האירגון הרציונלי של חיי קיבוץ, המאפשר חיסכון רב, רמת־החיים שלנו אינה יכולה להיות לעת־עתה גבוהה יותר.

אני עובדת ביגור. הפסקתי אז וכעת אני רוצה לסיים בקיצור: משש עד שש עסוקים בעבודה; ב־6 אני חוזרת, מתקלחת ומתלבשת, ב־7 אנו קוראים בחוג מצומצם פרק בתנ"ך, בישעיהו; ארוחת־ערב. והערב, אפילו אם הוא פנוי, אינו בא בחשבון לשום פעולה רצינית, פשוט מבחינת עייפות. הדבר העיקרי, שאני עוסקת בו בזמני הפנוי הוא התנועה. עבודה זו אמנם קשה לי מאוד, בגלל חסור הניסיון בשטח זה, ובכל־זאת היא נותנת לי הרבה, מספקת אותי. בפעם הראשונה אני עוסקת בעבודה המעוררת בפניי בעיות, ואני עומדת בפני חומר חי שעמו אני נאבקת ואני מרגישה בכל רגע את מידת ההצלחה או הכישלון. אפילו בעבודת הלול, שעניינה אותי בזמנה, לא הייתה לי חוויה כזו, ושמחה אני שנזדמנה לי עבודה זו.

אני חושבת לא מעט על גיוס. כל הארץ נתבעת לגיוס, למען מאמץ המלחמה ההולכת וקרבה אלינו. דעתי הייתה שבקיבוץ אני מגויסת בחזית עבודה אשר אינה קלה מהגיוס שאליו נתבעות הבחורות לצבא, ובכל־זאת יש מעין הרגשה של אי מילוי תפקיד. ואולי הסיבה היא זו, שאין עדיין בקיבוץ מתיחות מקסימלית לקראת המלחמה. הרבה בחורות בין כה וכה אינן יכולות ללכת לצבא, ואלו שיכולות, שאין קשרי־משפחה מעכבים בעדן, צריכות ללכת. אני בכל־זאת חושבת ללכת לא לצבא האנגלי, כי אם לנוטרוּת. אמנם התפקידים בצבא יכולים כיום לספק יותר, אבל החשוב, ברגע זה, הוא הביטחון שגדודים אלה משמשים את הגנת הארץ, באופן ישר, בלתי־אמצעי, בו בזמן שהצבא יכול לצאת כל רגע את הארץ.

קשה לי מאוד לכתוב על כל זה, כי הדברים הם בגדר מחשבות מתחלפות ודעה ברורה אין לי עדיין. נטייה מיוחדת לעבודות צבא, אין לי כמובן. אבל לא זאת היא השאלה. דעתי ברורה שצריך להתגייס. אילו עבדתי בעבודה הקשורה יותר במלחמה, בחקלאות או בתעשייה מלחמתית – אולי הייתי מרגישה אחרת. אבל עבודתי כרגע היא כזאת שאינה יכולה לספק במובן זה.

16.5.1942

מאז כתבתי בפעם האחרונה, חלו כמה שינויים במצבי בקבוצה. ראשית – בקשר לגיוס: בחרו בי לוועדת־הגיוס של הקבוצה, אבל יותר חשוב מזה – הוצעה מועמדותי לגיוס לפלמ"ח. כמובן, אני הצעתי את עצמי והכול היו מוכנים לקבל את ההצעה מבחינת ההתאמה. התנגדו רק בגלל היותי חדשה מדי בקבוצה, ומלבד זאת חשבו להטיל עליי תפקיד אחר.

לאחר ויכוח גדול בחרו בי למחסנאית. תחילה התנגדתי לזה בכל תוקף, לבסוף צריכה הייתי להסכים וגם שוכנעתי במידת־מה שאפשר לנסות. אני בעצמי איני יודעת אם מתאימה אני לתפקיד, אבל אנסה. אני מתחילה יחד עם עוד חברה ואני מקווה שאתה יחד אצליח.

מבחירתי יש ללמוד שני דברים: א) חוסר בחורות בקבוצה; ב) יחס טוב כלפיי מצד הקבוצה. ביתר דיוק – אמון. לזה, כמובן, שמחתי מאוד.

כעת יהיה לי קצת יותר זמן. בתנועה אמשיך לעבוד. זה גורם לי סיפוק רב.

2.6.1942

רק משפט אחד מהספר “ריחים שבורים” לח. הזז: “אין כל החושך כולו יכול לכבות נר אחד, אלא נר אחד מאיר את כל החושך.”

6.7.1942

יש ימים שנדמה הנה קרוב הקץ, הקץ למפעלנו, והשאלה היא באיזה אופן נגמור, נחתום את תעודתנו. הגרמנים בשערי אלכסנדריה. מניין תקוות־השווא שאנו נימלט? – ובכל־זאת איני יכולה להאמין שכל אשר סביבנו נידון להרס. ולא בגלל הקשר הפנימי שבו אני קשורה לארץ – אלא מפני שאני רואה גרעין בריא וחזק בתוך כל הסבך של הישוב. הרס מוחלט אי־אפשר שיבוא. אבל ייתכן שתהיה אש מטהרת ממריבות ופילוגים. כך הרגשתי.

בחג הקציר¹⁹

חג הקציר! מה נאמר בחג הקציר? הלא כולנו מכירים את שדות הזהב הרחבים והמלאים, ספוגי שמש ופז. הם מחכים לקוצר. השיבולים בקמה עומדים זקופים, אולם כבר ירכינו את ראשיהם המלאים. הם מחכים לדין. הם יודעים שהגיעה השעה. הם זכו כבר בחיבוקי האדמה, ביורה ובמלקוש, בזיעת העובד, בחמימות השמש, בלטיפת הרוח, הם הספיקו להבשיל גרעינים, להבטיח את המשך חייהם. בשלווה הם מחכים לסכין הקוצר.

והקומביין בא רעב ולועו פעור והוא בולע לחללו השחור את השיבולים הזהובות ואת אשר נוצר במשך שנה על־ידי אדמה, שמש, גשם ויגיעת־האדם, הוא הופך בן־רגע לקש ולשקים מלאים גרגרי חיטה.

ועל הטרקטור והקומביין עומד הפלח, מכוון את המכונה ולבו יעלוץ בו.

אבל כולנו שמענו גם על שדות שחורים, ספוגי חושך ואימה. מתחת לקובעי הפלדה מזדקפים ראשים צעירים במרד וייאוש. לא, הם אינם רוצים למות. עוד לא ספגו די שמש, אהבת אם; לטיפת אשה לא ידעו כמעט; ילדים טרם גידלו ואינם בשֵ לים, אינם מוכנים. עמוד הקוצר!

אבל התותח פותח את לועו השחור ובולע את החיים, הוא קוצר וקוצר והשדה האדום ירווה סבל ומוות.

והאדם העומד מאחורי התותח, לא ירגיש דבר. הוא רק חלק מהתותח.

חברים, מה עוד לומר היום – בחג הקציר?

22.8.1942

“שלומי טוב, רק שערותיי הלבינו קצת” – כותבת אמא. מהו שהלבין את שערותיה – זה מבצבץ בין השורות. עד מתי יימשך כל זה? מסווה־חיוך על הפנים, והקרובים כה רחוקים. לפעמים יש לי צורך לקרוא את הווידוי של יום הכיפורים: אָשמתי, גזלתי, כיחשתי, ניאצתי – כל החטאים כאחד וכולם כלפי אדם אחד.

נדמה לי שעד עכשיו לא התגעגעתי ממש. אבל עכשיו, יש שזה תוקף אותי ואני חרֵדה לאין סוף, אם אספיק עוד.

ערב. אינני רואה איך לכתוב.

בעצם רציתי לכתוב גם על דברים אחרים: על המחנה עם ילדי הסניף בגבת ובשיך־אבריק – שבעה עשר יום. עניין רב היה לי בדבר, אבל כעת אינני מסוגלת לכתוב על כל זה.

אני רוצה לבחון את עצמי. קרוב לשנה הנני כאן. ובטרם נכנסתי, התפללתי להישאר די גמישה, ולבחון פעם בפעם בעין פקוחה את מצבי ולהחליט מחדש. אבל למעשה לא כך. כי הנחה אחת יסודית אינה נושא לשיקול: עצם היותי בקיבוץ. הדבר כל־כך מובן מאליו בעיניי, תחת השפעת התנאים והסביבה, שאינני חושבת על דבר אחר. אני מחייבת את הקיבוץ מהרבה מאוד בחינות. אבל אני גם בטוחה שהוא צורת־מעבר עד שיקום משטר סוציאליסטי כללי. ובינתיים זאת היא הצורה היחידה המאפשרת הגשמת מטרות ציוניות וסוציאליסטיות במידה מקסימלית. אבל נדמה לי שהיה מעניין לי יותר במקום “חוכמות” לכתוב, לקרוא. אני מתרוקנת כמו חבית נקובה ואינני מסוגלת לקרוא. צילצלו לאכול ארוחת־ערב וגם חזרו מהגן. יקראו לי למחסן. אצטרך לשמוע בעניין רב על מגבות וחולצות ושאר הירקות. נדמה לי שהערב אלך לישון מוקדם או אולי אנסה לקרוא. אולי אצליח פעם.

1.10.1942

פסחתי על תאריכים. שלוש שנים בארץ. ראש־השנה. עמדתי רגע לחשוב על דרך שלוש השנים. על השנה שחלפה ועל זו שתבוא. אבל לסכם את כל זה על הנייר – קשה. כלפי הנעשה מסביב – נדמה לי שאני מתייחסת בשוויון־נפש שבא מתוך אי־ידיעת המציאות, ואני יודעת להסוותו במַעטה של שקט. כלפי עצמי אני נוהגת לא פעם בדרך של אשליה, וכלפי חוץ זה נראה כביטחון עצמי. ונוסף לכול – מנה הגונה של עקשנות ו“קונסקוונטיות של רצון”. וברגע שאני כותבת כך, אני מרגישה בכל זאת מין הכרח, שאין דרך אחרת ולא יכולתי ללכת בדרך אחרת, לו גם רציתי. בכלל, לגבי הדרך הקיבוצית רק התחזקתי במשך השנה. אבל עומדת השאלה: מה תיתן לי שדות־ים, החברה? בחגים אישרו אותי כחברה. למעשה נכנסתי כבר לפני זה לכל העניינים. אבל החברה זרה לי מאוד וזה לא ישתנה לעולם. אני מרגישה טוב, אבל חברה ממש, חברה קרובה לי, לא מצאתי עדיין או אולי בי תלוי הדבר, ולא אמצא אף פעם, הלא עד כמה שאני זוכרת לא מצאתי את זה מעולם, והידידים היחידים שמצאתי היו אולי תומי בחוץ־לארץ ומרים כאן. על כן אין לי הרבה לקוות. השאלה – אם יימצא האחד.

לו היה נכנס כעת מישהו ויושב לידי על הספה, כמעט שלא הייתי יכולה לראותו באור החלש המסתנן מבעד לפתח הפח המאפיל על מנורת הנפט; גם לדבר לא היינו יכולים, כי שני השכנים שלי ישנים כבר. השעה קרובה ל־12, ובכל־זאת, טוב היה לדבר מעט, לדעת שיש מישהו. – אינני מבינה את עצמי. אני מחפשת מישהו; אבל מי שיש אני דוחה רחוק. אפסיק. אני מתחילה לפחד מעצמי.

לפעמים אני מרגישה את עצמי עייפה, כי העבודה במחסן ובתנועה גם יחד דורשת מאמצים רבים. אני חושבת להפסיק את העבודה בתנועה, ובכלל אני מעוניינת לעבור לקיסריה בהקדם. אמנם כבר התאקלמתי כאן די טוב. אבל קיסריה מושכת אותי במיוחד וחבל לי על הזמן שאני יושבת כאן. אבל הדברים זזים אצלנו לאט ועדיין אין לקוות לכך בקרוב.

די. אלך לישון. מחר בבוקר נצא לטייל עם הילדים. צריך קצת כוח ומרץ.

14.11.1942

היום הוחלט בישיבת המזכירות על העברתי לקיסריה. אני מקבלת את הדבר ברגשות מעורבים. אמנם לחמתי על זה כל הזמן בתוקף. הקשיים ברורים לי מראש – חברה מצומצמת ולא מתאימה לגמרי. אבל ייתכן שאתמצא בה בכל זאת. מחובתי לעשות באמת איזה דבר למען קידום הדברים במקום. אין לי עדיין תמונה ברורה מה אעשה, אבל אשתדל. בשטח הפוליטיקה: ניצחונות גדולים של האמריקנים בצפון־אפריקה. ובצרפת – הגרמנים נכנסו לצרפת הבלתי־כבושה. אני חושבת הרבה על ג’ורי, אבל מה זה עוזר? אני לפעמים חושבת שכוח ההרגשה שלי כבר ירד עד כדי כך שאני לא חיה את כל הנעשה. אופק צר בידיעות ובהרגשות – זה המציין אותי. הרגשה איומה – אבל עובדה…

24.11.1942

בדרך לקיסריה

אלי, שלא ייפסק לעולם

החול והים,

זמזום של המים

ברק השמים

אמון האדם

גרעין

גרעין נפל נזרע גרגיר צהוב

לא בין סלעים, לא מרצפות רחוב

קלטו אותו. שכבת חומר שחור.

כסה אותי מפני להט וכפור –

גרעין. חיים סגורים בתוך קליפה.

מסוד אין סוף גרגיר קטן, תופח.

תחת חומר נלחץ

יחכה לרמז…

לאות אביב. לקרן אור. לשמש.

ליום.

8.1.1943, קיסריה

ההפסקות הארוכות האלה בין תאריך לתאריך אומרות דבר. פעם אין דיו בעט, ופעם אין מנורה. פעם יש רעש, יש עוד אנשים מלבדי בחדר, ופעם אין פנאי. פעם אין חשק, ופעם אין טעם לכתוב. לא מפני שחסרו מאורעות – אלה לא חסרו הן מבחוץ והן מבפנים – אלא יותר מתוך אדישות כלפי כל המתרחש.

היה זה שבוע שזיעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לאירגון עליית נוער ולהביא גם את אמא, ובמידה שידעתי את האבסורד שברעיון זה, הנה הוא נראה לי בכל־זאת לאפשרי והכרחי וחשבתי לקום ולעשות. ובסיכום, יצא דבר אחר. התעוררות להעלאת אמא ומאמץ לשם זה. שלושה ימים הייתי בתל־אביב ובירושלים לשם סידור העניין. הסיכויים חלשים כרגע, אבל מי יודע? – ובינתיים בחרו בי כאן למחסנאות [אקונומית] וכל התנגדותי לא הועילה. אין לי כל רצון לעבודה זו (השנואה עליי עוד מנהלל), אבל אין לי ברירה. חבל לי על שנים נוספות שאבזבז כוחותיי ומרצי על דבר שהוא רחוק ממני, ובכל־זאת הוא יתפוס אותי במידה שתמנע אפשרות של התפתחות בכיוון אחר.

אני מתביישת בפני עצמי בשל הקובלנות האלה, אבל אינני יכולה להשתחרר מהרגשה זו. שנים הולכות ואני מבזבזת אותן, או את עצמי, שנים המיועדות ללימוד, להשתלמות. אני בטוחה, שלו יכולתי ללמוד דבר באופן יסודי, בשלמות, הייתי יכולה להביא הרבה יותר תועלת גם לקבוצה ולמצוא יותר סיפוק. לעומת זאת מטילים עליי עבודות שונות שתמיד תובעות ממני רק לתת את אשר ב“מלאי” שלי, בלי להוסיף עליו. עד מתי אפשר כך?

שקר – עונה קול אחר. – אני לומדת – לומדת חיים. וגם זה לא. אני חיה בעולם שאני בונה אותו, בלי כל קשר עם העולם החיצוני. אני חיה כאן כטיפת שמן במים. אני בתוך המים, לפעמים צפה ועולה ולפעמים שקועה בפנים, אבל תמיד נשארת עולם בפני עצמו, בלי להתמזג עם אף טיפה אחרת.

ביקרתי את מרים לפני כמה ימים. כל־כך שמחנו להיפגש. היא באמת החברה שלי. יש לה חבר. היה לי מוזר לשמוע ממנה. הבחור הראשון אצלה. יש לי רושם שהיא הכריחה את עצמה מכל מיני שיקולים מוצדקים. כששאלתי אותה, ענתה בפשטות גמורה: “כן, אבל כמובן אין זה מחייב לא אותו ולא אותי.” אני מבינה ומצדיקה אותה – אבל לא מסוגלת לזה.

אינני יכולה לתת את עצמי בחלקים. או את הכל – גוף ונפש יחד – או כלום. ולכן כלום, כל הזמן כלום. – גבי היה כאן לא מזמן. הוא בין המכרים היותר סימפטיים שלי. אבל מצדו נדמה לי שאין כל קשר יותר קרוב, ואצלי גם כן לא הרבה.

אבל על כל זה אינני יכולה לחשוב ברגע שאני זוכרת את אמא ואת אחי. לפעמים תוקף אותי פחד איום: האם נתראה עוד? ושאלה מנקרת ונוקבת: המוּתר היה, האם היה זה דבר אחר מאשר אנוכיות ללא גבול?

פעם בעובדִי במספנה שאל אותי אליקים, ככה סתם, האם אני “טובה”. התחלתי להרהר בשאלה. אולי לא, אינני טובה. לאלה שקרובים אליי, שאוהבים אותי, שטובים אליי, אכזרית אני. רק למראית־עין טובה אני. למעשה יש לי לב קשה כאבן ליקרים לי, ואולי גם לעצמי. אינני מסוגלה להמשיך. העיניים נעצמות. בחדר הכול ישנים כבר. גם זמני הגיע.

1.2.1943

כמה זמן אפשר להתקיים בלי אוויר? כמה זמן בלי אוכל? וכמה – בלי חברה ובלי ספר? אני עושה את הניסיון המעניין על עצמי. על־פי־רוב אינני מרגישה בחסרונם של דברים אלה, כי אין לי פנאי לכך. אבל אם יש לי רגע של פנאי ובדידות – אני חשה בזה. ולמה בכל־זאת אני ממשיכה כאן? אני מנסה להוכיח לעצמי שאין זו אינרציה בלבד. ואני חושבת להישאר כאן.

די בפזמון הזה. רק אנחה אחת, שאין למי להשמיע אותה (לוּ היה אולי למי להשמיעהּ, אפשר שלא הייתה באה בכלל), ועל כן אין לי ברירה אלא²⁰ להביעה בכתב.

13.2.1943

מחדר־האוכל נשמע קול שירה, מסיבה עם חברי “מחנות־העולים” שהגיעו למשק. אין לי חשק לגשת לחדר־האוכל. אין לי מה לעשות שם. אינני יודעת מה לעשות בחברת אנשים. – שטות! שוב אותו הנושא. אינני יודעת מה היה לי. קשה הבדידות וקשה גם המגע עם אנשים. עבודתי איננה חביבה עליי, ומרגיז אותי שהיא תופסת את כל זמני. לא כדאי לכתוב על כך. לו יכולתי לגבש את מחשבותיי. אבל חדלתי מלחשוב. אני נזכרת הרבה פעמים בסקארלט בספר “חלף עם הרוח”. ברגעים הקשים היא דוחה תמיד “לפעם אחרת”, כעת אין זמן. גם אני כך. פעם אחרת אחשוב מה תוכן החיים, מה ערך החברה, מהו תפקיד האדם, מה העתיד. פעם אחרת. כעת – עבודה הכרחית, שעות – ומעט סיפוק. קצת קריאה. ושיחות סתמיות עם אנשים שלא מעניינים אותי. המקום יפה ומושך. גם התקשרתי אליו במידת האפשר בזמן קצר. אבל האם זה מספיק? אני מפחדת מהרגע שייגמר המלאי – מלאי המרץ, הכוח והרצון לתת, בלי לקבל דבר. או אולי מספיקה מנורת הנפט שממולי לשאוב ממנה אור? יש גופים שמאירים מבלי שתיפול עליהם²¹ קרן אור מגוף זר. האוכל גם אני להיות כמוהם?

לו יכולתי לראות את אמא וג’ורי. לו… – מי יודע מה חסר לי. אולי זו רק עייפות, מצב־רוח, וחבל לבזבז על כך נייר.

22.2.1943

כמה מוזרה לפעמים השתלשלות הדברים. ב־8.1 רשמתי מלים אחדות על הרעיון הפתאומי שזיעזע אותי. לפני כמה ימים ביקר כאן חבר מחצר כנרת, חבר בפלמ“ח, ולערב קבענו לשוחח על החדשות אצלו ואצלי, אבל אחרי מלים מעטות התברר שנושא השיחה אחר: מתארגנת פלוגת פלמ”ח שתפקידה…. בדיוק כמו שהרגשתי אז… הדבר הדהים אותי ממש. הזדהות כזאת! ותשובתי הייתה כמובן שאני מוכנה ללא כל היסוסים. הדבר עודנו בגדר תכנית, אולם הוא הבטיח לפנות בעניין זה לוועדת־הגיוס, כי הוא רואה אותי למתאימה לתפקיד זה מהרבה בחינות. אני מרגישה מעין גורליות בדבר, כמו אז, בזמן עליתי. גם אז לא הייתי ברשות עצמי. כבשה אותי מחשבה שלא נתנה לי מנוח וידעתי שאעלה למרות הקשיים הרבים שעמדו בדרכי. וכעת אני מרגישה שוב את המתיחות הזאת לקראת דבר חשוב והכרחי ואת הפטליוּת שבו. ייתכן שכל זה יתבדה בידיעה קצרה: העניין נדחה, או שלא יקחו אותי. אבל אני חושבת שיש בי תכונות המכשירות אותי במידה מרובה דווקא לתפקיד זה ואילחם בכל יכולתי בעדו.

בלילה קשה לי להירדם מחמת התמונות שאני בודה לעצמי. איך אנהג במצב זה – ואיך במצב אחר. איך אודיע לאמא על בואי ואיך אארגן נוער. הכל עודנו סתום כעת. נראה מה יביא העתיד.

היום אני עובדת אחרי־הצהריים. אני אוהבת את הבוקר השקט הזה, בחדר נקי וטוב, ורק לשבת לבד; לקרוא, לכתוב. כעת חיכיתי למישהו שהבטיח לבקר אצלי (אני מקוררת כהוגן, כך שזה מין “ביקור חולים”), אבל הוא לא בא וזה קצת מרגיז. על־פי־רוב אינני מחכה לביקורים, להיפך, מוותרת עליהם בחפץ לב. אבל יש בכל זאת יוצא מן הכלל.

העבודה מעניינת אותי יותר מכפי שהיה בהתחלה. אני סבורה שאמלא אותה בסדר.

הנה מצלצלים לצהריים. לא הרגשתי כי הזמן עבר כל־כך מהר. אני הולכת לעבודתי – הפעם הראשונה בתור “מבשלת”. נראה מה יצא מזה.

5.5.1943

שתיקה כה ארוכה – מה פירושה? האם לא קורה דבר? או אם קורה – האיננו מגיע לנפש? ואם מגיע – איננו מבקש לו ביטוי? יש עוד רבע שעה לעבודה. על כן אכתוב מלים מספר.

עבודתי כשהייתה. איננה אהובה עליי, אם גם יודעת אני את חשיבותה. אחרי העבודה – מעט קריאה וחלל ריק גדול: חוסר חברה וליתר דיוק, חוסר חבר. ואני יודעת: רק צעד אחד, נועז יותר, ויכולתי למצוא חבר. אבל לא את “החבר”. או אולי גם זה? כה מוזר הדבר. הבחורים דוד, מלכיאל, יוסקה לפני כן הְנס, יוסקה השני – בחורים טובים, ובכל־זאת ותמיד אותו הקול בי: לא זה. אבל האם קיים בכלל מה שאני מחפשת, האין בדוי מהראש או מהלב? ובינתיים, עוד מעט ואני בת עשרים ושתיים, ומי יאמין שטרם נשקתי לבחור? טיפשי הדבר, ועוד יותר טיפשי שהשאלה מעסיקה אותי הרבה. אני משחקת קצת עם כולם, אני חוששת שאין לי לב. צחוק־צחוק, חסר בי משהו – או שהוא טמון עמוק מאוד.

הייתי ימים אחדים בתל־אביב ובירושלים לרגל סידורים לעלייתה של אמא. אולי ישנם סיכויים קלים. מי יודע? אני את שלי עשיתי, ועתה הריני מצפה לבאות. הלוואי ונוכל להיפגש שתינו לפחות, ואולי פעם גם עם ג’ורי. כמה רחוקים הדברים!

כתיבה – אני כותבת מעט. אבל אני מרגישה יותר ויותר את התהום שבין התוכן ואמצעי הביטוי, את הגבול שלא אוכל לעוברו – את השפה העברית. תחילה זילזלתי בקושי זה. אתגבר עליו – חשבתי. והיום אני נוטה להאמין שלעולם לא אשלוט בעברית באותה מידה כמו בהונגרית.

האם זה ייאוש? – כשאני הולכת על שפת הים לבדי, אני יכולה לשיר, לבי גדוש ומצב־רוחי מצוין. הכול טוב ויפה ואין מקום לייאוש. אבל יש רגעים שאני שואלת את עצמי: מה את מקבלת מהחיים? – רק את אשר את נותנת. ואמנם אין זה מעט. אבל גם לא די. אתה נכסף לדבר נוסף. לא רק חובות, לא רק מתיחות ואידיאולוגיה – שימחה צריכים. וזו כה מעטה, כה אפסית. שימחה אמיתית, מקרב לב – אולי כבר שכחתי את טעמה.

ובכל זאת… לא, לא אוכל להסביר.

9.5.43

היום ואתמול –קצת אחרת. שמו יאיר, אני מכירה אותו רק יומיים ורק מעט. ובכל זאת נראה שזה “כן”. אני חושבת שבשבילו אין הרבה ערך לדבר. קצת רומנטיקה הוא רוצה, אבל אינני שואלת את עצמי כעת. בכל אופן, לטייל אתו על שפת הים היה טוב, להסתכל בעיניים שלו – גם כן אני אוהבת, ויותר אינני יודעת עליו עדיין.

27.5.1943

חלס, הדבר נגמר. אתמול בערב אמרתי לו שזאת הפעם האחרונה שאנחנו מטיילים. היה לי חבל, אבל שמחתי שהיה בי אומץ לעשות כך. יותר קל להפסיק עכשיו, בהתחלה. חוץ מנשיקות וטיולים בערב לא היה מה שיקשר אותנו. הוא גם לא רצה דבר אחר. ואני לא רוצה “רק” את זה. טוב שנגמר. אני כולי עסוקה כעת בשאלה אחת: הליכה. הדבר קרוב ואקטואלי. יכול להיות שבימים הקרובים יקראו לי. אני מתארת לי מצבים שונים וחושבת לפעמים: לעזוב את הארץ, את החופש… הייתי רוצה לספוג לתוכי אוויר צח, שאוכל לנשום ממנו גם במחנק הגולה ולפזר אותו סביבי בין אלה שאינם יודעים את ריח החופש. אבל כל אלה רק מחשבות הן מסביב לעוּבדה, ולא פקפוקים. ההכרח של הליכתי ברור לי. גם הקושי וגם הסכנה שבה. הרגשתי היא שאוכל למלא את התפקיד. כל מה שהיה עד היום אני רואה כהקדמה וכהכשרה לקראת התפקיד הזה…

מאי 1943

…אני רוצה להקשיב לעצמי לפעמים. מה זה? האם כך יעברו החיים? ושוב, אין זה דבר חיצוני: הדבר בתוכי. אין לי תלונה לחיים. אני מרוצה. אינני מתארת לעצמי מצב אחר, שהיה מספק אותי יותר. להיפך. התפקיד שלפניי מושך אותי מאוד. אבל אני שוכחת לצחוק: ממש, מקרב הלב. כמו שידעתי לצחוק עם ג’ורי מתוך היאבקות, או על הספה, עד שהתגלגלנו יחד לריצפה מתוך צחוק ושימחה על לא כלום, על החיים עצמם.

האם באמת הקושי, הבדידות, גרמו לכך, או שזה מיטען עוד מאז, כשעמדתי על קברו של אבא והתחלתי, בת שבע, שמונה, לכתוב שירים על הקושי שבחיים? אני מפטפטת סתם, אבל גם זה נחוץ. בין מאמרים ודיבורים ושתיקות, טוב פעם לשוחח – אם גם בעצמי. אם הייתה לי גם כן הזדמנות, לשוחח אתו. רציתי מאוד לדבר אתו. כל השבוע חיכיתי לזה. דיברנו כמה רגעים ובידי הייתה הברירה אם להמשיך אחר־כך. לא היו לי סיבות רציניות ללכת, ובכל זאת הלכתי. לא יכולתי אחרת. אי־אפשר להסביר הכול, אבל אני בכל זאת מבינה.

29.5.1943

אני מחכה ליום שיקראו לי. אינני יכולה לחשוב על דבר אחר. נדמה לי שכלפי־חוץ אין מרגישים בי שינוי. אני ממלאה את עבודתי היומיומית כרגיל. אבל יש וארגיש שאני מסתכלת כאן על הכול כאילו ממרחק. את הכול אני רואה כבר מבחינה זו: האם הוא דרוש לי לקראת התפקיד החדש או לא. אינני רוצה להתקשר לאנשים. יותר קל ללכת. – לא, זה שקר. דווקא עכשיו הייתי רוצה אדם קרוב לי. על יאיר אני עוד חושבת קצת (הוא בחופש כעת), אבל עכשיו כבר ברור לי שמה שהיה בינינו רחוק מאוד מאהבה, ואני שמחה מאוד שידעתי לשמור על גבולות.

ברגע שלקחתי את המחברת חשבתי שיש לי לכתוב הרבה סביב המחשבות שמעסיקות אותי, ובכל זאת המילים לא עולות – אפילו לפני עצמי.

יש דברים שאין לבטא אותם. האדם נוטה לטשטש אותם ומדמה לעצמו שכל עוד המלה לא נאמרה, אין הדבר קיים. אני מבקשת ומתפללת רק לדבר אחד, לבל תימשך זמן רב הציפייה, שאגיע למעשים בקרוב. והשאר – איני מפחדת מכלום. אני בטוחה בעצמי ואני מוכנה לכול.

ועובדות מעט מחיי המקום: היום התחילו 12 איש לעבוד בדיג־אורות והביאו שלל רב – 30 ארגזי דגים. חדר־אוכל חדש הולך ונבנה (צריף). הבית השלישי בבניינו. ענייני האדמות זזים באטיות רבה. אנו רוצים להעביר את בית־הילדים לקיסריה, אבל זה יידחה בודאי לזמן רב.

12.6.1943, קיסריה

בקבוצה הוחלט על גיוסי. בימים הקרובים אצא לקורס.

24.8.1943

אני כל הזמן בדרכים ובקורסים. כעת אצא לסמינר הנוער העובד. לפעמים מתעוררים ספקות: האוכל למלא את המוטל עליי? אני מנסה להאמין.

בפרשת בחורים: נדמה לי שאני אוהבת את מישהו, אבל הקשיים רבים…

הוא נשוי.

19.9.1943, סמינר הנוער העובד, חיפה

לפני ארבע שנים הגעתי לארץ. בית עולים. חיפה. הכול חדש. הכול יפה. הכול עתיד. רק דמות אחת מושכת לעבר – דמות אמא בתחנת הרכבת. ארבע שנים. לא האמנתי בשום אופן שהתהום המפרידה בינינו תהיה כל־כך רחבה. לו ידעתי… ואולי ידעתי, ולא העזתי להודות בה.

אין טעם בהרבה סיכומים. אני יושבת כעת בבית רוטנברג, בהיכל מפואר, חודש ימים בסמינר של הנוער העובד. לפני זה קורס אחר [קורס לשליחים של הקיבוץ המאוחד], ואחרי זה – איני יודעת בדיוק. המרוצה אני? קשה לענות. שנתיים חייתי בנהלל בלי הווה, לקראת… לקראת הגשמה, חקלאות, והתוכן האישי היחיד הייתה הידידות עם מרים. ואחרי זה קרוב לשנתיים בשדות־ים קיסריה. הרבה התלבטות והרבה סיפוק, אבל כל הזמן בדידות איומה. לא חבר ולא חברה. וכעת עם התפקיד החדש: שוב התכוננות לקראת דבר קשה ואחראי ושוב הרגשת ארעיות יחד עם רצון חזק ומתיחות. והדבר הקבוע – בדידות. כעת ברור לי כבר למדי, שאין זה תלוי בתנאים החיצוניים. אמנם נכון ואמת שגם בנהלל וגם בשדות־ים החברה לא התאימה לי ביותר, אבל יש גם מידה רבה של זרוּת וחוסר חברתיות בי, שמרחיקים אותי מאנשים. וקשה הדבר במיוחד כלפי בחורים. אם אני מנסה לסכם את היחסים שהיו ביני ובין חברים עד היום, הרי חוץ מידידות שטחית מאוד לא היה כלום. יש שנדמה לי כי אני אוהבת או יכולתי לאהוב את מישהו. אבל… יש הרבה “אבל”ים אובייקטיביים בדרך ואין לי די עוז להתגבר עליהם… ובינתיים יש חברים האוהבים אותי, ובמיוחד אני חושבת על משה, שהיה אתי בקורס. בחור טוב, בעל השכלה, הכרה, שבאמת רק טובות אוכל להגיד עליו, ובכל־זאת לא אוכל לאהוב אותו. הצרה הישנה של היינה, “ומי אשר יקרנו כזאת – לבו בקרבו יישבר” [מתוך “אינטרמצו לירי” להיינה]. מילא, אצלי רחוק הלב מהישבר, אבל יש דבר שמדהים אותי. אני בת 22 ואיני יודעת לשמוח. איני זוכרת מתי שמחתי באמת לקראת דבר, מתי חיכיתי מאוד לדבר, מתי הרגשתי אושר לרגעים מיספר. יש בי איזו אדישות כלפי הכול, ומסווה שקט חיצוני על הפנים. אני רוצה לפעמים להקשיב לעצמי: מה זה? האם כך יעברו החיים? – ושוב אין זה דבר חיצוני. הדבר בתוכי. אין לי תלונה לחיים. אני מרוצה, אינני מתארת לי מצב שהיה מספק אותי יותר. להיפך. והתפקיד שלפניי מושך אותי מאוד. אבל אני שוכחת לצחוק, לצחוק ממש, מקרב לב, כמו שידעתי לצחוק עם ג’ורי תוך כדי היאבקות על הספה, עד שהתגלגלנו יחד על הריצפה מתוך צחוק ושימחה, על לא־כלום, על החיים עצמם. האם באמת הקושי והבדידות גרמו לכך, או שזה מטען עוד מאז, כשעמדתי על קבר אבא, ואני בת 8־7, והתחלתי לכתוב שירים, על הקושי שבחיים? – אני מרגישה שאני סתם מפטפטת. אבל גם זה נחוץ. בין מאמרים ודיבורים ו“שתיקות” טוב פעם לשוחח, ולו גם עצמי.²²

אתמול הייתה לי הזדמנות לשוחח אתו, ובכל זאת הלכתי. רציתי מאוד לדבר אתו. כל השבוע חיכיתי לזה. דיברנו כמה רגעים ובידי הייתה הברירה להמשיך אחר־כך. לא היו סיבות רציניות ללכת. ובכל זאת הלכתי. ולא יכולתי אחרת. אי־אפשר להסביר את הכול. חבל.

אני מתגעגעת לעבודה שתיתן לי סיפוק. זה ארבע שנים שאני עובדת בעבודות שונות מתוך הכרה והסברה לעצמי, שכל זה נחוץ, אבל מבלי שיהיה לי סיפוק של ממש. רציתי בעצם להיות מורה.

לו היית צריכה היום להחליט: לעלות לארץ? – הייתי עולה. ללכת לנהלל? – לא לנהלל, אבל למשק אחר כן. קיבוץ? – כן. לשדות־ים? – אולי לא. החברה צעירה מדי בשבילי. לא רציתי להכיר בזה תחילה. וכעת הרבה דברים אחרים מקשרים אותי אליה. או אולי הקשרים האלה הם מדומים? קשה להעריך. לגיוס כעת? – כמובן. אם כן, הייתי עושה כמעט הכול מחדש. כי לא הייתה מקריות בהשתלשלות הדברים בחיי. הכול היה הכרח פנימי ובשעתו עמד למעלה מוויכוח, ללא כל אפשרות אחרת. בכל דרך אחרת הייתי אומללה. לא, זה מופרז, אבל לא הייתי שלמה עם עצמי. הציונות, הסוציאליזם – הם באינסטינקט שלי, עוד לפני שהגיעו להכרה. ההכרה רק חיזקה אותם, אבל היסוד הוא בהרגשה. טרם הכרתי שם ובטוי לדברים, כבר נאחזתי בהם. וכיום, כשאני קוראת יותר בשטחים אלה, מתברר לי יותר ויותר הגיונם הפנימי והטבעיות שהייתה בגישתי: מעט אידאולוגיה, אבל כולה מחייבת באופן אישי. ארבע שנים. בניסיון־חיים הן היו עשירות. למדתי בהן הרבה. ובמצב־רוחי – נדמה לי, זוהי אותה עצבות שלא עברתי אותה בגיל 16, וכעת נזכרתי בה. בכל אופן אני רוצה לקוות שלא יותר.

2.10.1943

זה חודש בערך מאז סיימתי את הסמינר ואני נמצאת בבית, בקיסריה. עבדתי במטבח, בגן, בכביסה, בניקוי מרצפות, כעת אני שומרת. אין לי הבדל גדול באיזו עבודה אני עסוקה. ואני שמחה להיות בבית, לראות את האנשים. אבל למעשה יש לי מעט מאוד משותף עם הרוב. זאת אומרת: המשותף הוא כל הדברים האובייקטיביים בחיי הקבוצה, ובזה דווקא מתרחש כעת הרבה: בונים, מעבירים את המחנה – רגע חשוב בחיי הקבוצה.

אני קוראת קצת בכתבי לנין; הם פותחים לפניי אופקים חדשים. בכלל, כל פעם אני נוכחת מחדש מה מעטות הידיעות שלי.

אני מתרחצת בים, מפליגה הרחק, עולה על סלע ונהנית מהים, מהאוויר, מהחול, מקיסריה העתידה והחדשה על הגבעה, אחר־כך אני קופצת שוב לים, וטוב לי, טוב!

מאחי שוב אין לי ידיעות, אבל אני מחכה לבואו. הוא בספרד. כל־כך הייתי רוצה כבר לראות אותו.

מאמא אין לי כל ידיעה, אבל עולים חדשים מספרים כי המצב בהונגריה די משביע־רצון – בינתיים.

הכתיבה נשתתקה לגמרי. נוכחתי לדעת שאמת באימרה ההונגרית “מי שאינו יודע ערבית – אל ידבר ערבית”. בכדי לכתוב צריך לדעת את השפה. והיום אני יודעת שאינני יודעת. זהו אחד הדברים המדכאים אותי: חוסר היסודיות בכל הדברים שאני עוסקת בהם, חוסר הידיעה וחוסר הפעולה. הדבר שאני זקוקה לו הוא סוף סוף עבודה שאוהב אותה ואצליח בה.

ניסיון קטן שהיה לי עם חברים חדשים שבאו כעת אלינו מוכיח לי שהתפקיד העומד לפניי מתאים לי. אבל מתי? הן יכולה לעבור שנה, ואפילו שנתיים, עד הפעולה.

בין החברים החדשים יש אחד, אֵלי. שוחחתי אתו תחילה, כמו עם רובם של החברים. כעבור ימים מספר הרגשתי שהוא מחפש אחר פגישות אתי. היום הוא מדבר בגלוי על כך שהוא אוהב אותי. הוא מכיר אותי רק שבועיים. אני סבורה, שאילו בתור בחור, היה יכול להיות כחצי־שנה רק חבר, בלי לדבר על אהבה, והיה מוצא גם נושאים אחרים שקושרים אותנו, יכולתי גם לאהוב אותו. אבל כאשר האהבה היא הנושא העיקרי למן הרגע הראשון – אין לי כל אפשרות להתקשר אליו. הוא אדם מעניין, ללא ספק, ויכולתי למצוא עניין בו, אבל קשה לי להכירו יותר קרוב, בגלל זאת. האם כל הבחורים כך, וזה מינהגם עם כל בחורה? או אולי זה מזל מיוחד שלי – ה“Blitzkrieg” [מלחמת־בזק] הזה? או אולי אני במיוחד אינני יודעת איך להתנהג במצבים כאלה? אני רואה שהיומן מלא ציטטות בכל הלשונות – יצא מזה מיגדל בבל שני.

חיפה, 25.12.1943

גיורא יקירי,

יש מכתבים הנכתבים לא על מנת להישלח. מכתבים, שמוכרחים לכתוב אותם, מבלי לשאול: האם יגיעו לתעודתם או לא?

מחרתיים אני מתחילה במשהו חדש. אולי אווילי, אולי דמיוני, אולי מסוכן. אולי אחד ממאה, אולי אחד מאלף ישלם בחייו. אולי בפחות מהחיים, אולי ביותר. אַל תשאל מה. פעם תדע מה העניין.

גיורא יקירי, עליי להסביר לך משהו, להצטדק. עליי להתכונן לאותו רגע בו תעמוד פה, בתוך גבולות הארץ, מצפה לרגע בו ניפגש אחרי שש השנים וכשתשאל: איה היא? – יענוך בקיצור: אַין, איננה!

האם תבין? האם תאמין שיותר מרצון להרפתקה, יותר מרומנטיקה ילדותית הביאוני עד הלום? האם תבין, תרגיש, שלא יכולתי לעשות אחרת, שכך מוכרחה הייתי לעשות?

ישנם מאורעות, שלאורם חיי האדם מאבדים את ערכם; האדם נהפך לצעצוע מחוסר־ערך, או שעולה התביעה: מוכרחים לעשות משהו, אפילו במחיר החיים.

ירֵאה אני, כי למשפטים ריקים נהפכות ההרגשות שכה שרפוני, בהתעטפן במלים. לא אדע אם תחוש מאחוריהן את הלבטים, את הספקות ולאחר כל משבר – את ההחלטה המחודשת.

קשה לי כי בודדה אני. לו היה לי מישהו שיכולתי לדבר אתו בגלוי ובפשטות, אילולא היה כל המשא רובץ עליי בלבד, אילו יכולתי לדבר אתך… אם יש מישהו שמסוגל להבין אותי – הרי זה אתה. אמנם, מי יודע… שש שנים – זמן כה ארוך.

אך די לי על עצמי – אולי יותר מדי. רוצה אני לומר לך מלים מיספר על המולדת החדשה, על החיים החדשים – כפי שאני רואה אותם. אין כוונתי להשפיע עליך. בעיניך תראה מה היא הארץ. אני רוצה לתאר, כיצד אני רואה אותה.

לראשונה – אני אוהבת אותה. אני אוהבת את נופיה הרבים, את האקלים המגוון, את שלל צבעי חייה; אוהבת בה את את החדש והעתיק, אוהבת אותה, כי שלנו היא! לא, עדיין לא שלנו. אך לעצמנו ובמעמקי ישותנו נחוש כי שלנו היא.

שנית – מוקירה אותה. לא את הכול. אך מכבדת ומוקירה את האנשים המאמינים במשהו, הנכונים בשם היקר להם להילחם במציאות היומיומית; מכבדת את אלה החיים את חייהם לא רק בעד רגע אחד, בעד לירָה אחת. ופה ישנם כאלה יותר מאשר בכל מקום אחר.

ולבסוף, אני מאמינה כי זהו הפתרון היחידי לנו, לכן אינני מפקפקת אף רגע בעתידהּ, למרות הקשיים והמוקשים הצפויים בדרכנו.

ואשר לקיבוץ – איני חושבת כי הוא מושלם. בוודאי עוד יעבור הרבה שלבי־התפתחות; אך אין ספק שלפי התנאים של היום, זוהי הצורה המתאימה ביותר להגשמת שאיפותינו, ההולמת ביותר להשקפותינו.

יש צורך באנשים עזי־נפש, משוחררים ממשפטים קדומים. אנשים שיכולים ורוצים לחשוב בראשיהם־הם ואינם עבדים מיכניים למחשבות קפואות. וזה – הקשה ביותר. קל לחצוב חוק לאדם: חיֵה לפיו. יותר קשה לחיות בדפוסי חיים חצובים. אך הקשה ביותר [הוא] לפלס דרכי חיים לעצמנו, אגב ביקורת עצמית מתמדת. נראה לי, שזוהי הדרך המוסרית היחידה לקבוע חוק לאדם. ורק בדרך זו יש ואפשר לבנות חיים חדשים, חיים שלמים.

לעתים אני שואלת את עצמי: מה יהא עתיד הקיבוץ, כשיפוג קסם הבניין, לאחר הלבטים וההיאבקות לחיים חדשים, כשהחיים יהיו שלווים, מאורגנים, תכניתיים? מה יניע את האיש ומה ימלא תוכן את החיים? – אין תשובה בפי. אך החזון הזה כה רחוק עוד – וכדאי לחשוב על דברים אקטואליים יותר.

אל לך לחשוב שאני רואה כל דבר כי ורוד הוא. אמונתי נובעת מתוך תנאים פנימיים, ואינה תוצאה של מציאות קיימת. אני מבחינה היטב בקשיים הפנימיים והחיצוניים כאחד. אך רוצה אני גם את הצדדים החיוביים – וכפי שאמרתי: זו הדרך ואחרת איִן.

לא כתבתי לך על מה שמעסיק אותי הרבה: אמא! איני יכולה לכתוב עליה.

דיי במכתב הזה. מקווה אני, כי לא יגיע לידיך; ואם כן, הרי רק לאחר שניפגש.

ואם בכל זאת אחרת יהיה – באהבה ללא גבול.

אחותך

תוספת:

מכתב זה כתבתי לפני הקורס לצניחה. כשנתתי לך לקרוא, לא יכולת להבין על מה מדובר בו.

סלח לי, גיורי, שהוכרחתי לשקר לך אף ברגעי אושר הפגישה. היית כל־כך חדש בחיים שלנו, שלא יכולתי לומר לך את האמת. בטוחה אני שכעת תבין לי.²³

11.1.1944

השבוע אסע למצרים. מגויסת־חיילת. על תנאי הגיוס, על הרגשותיי מסביב לזה, על החדשות לכך – ועל מה שלפניי – אין ברצוני לכתוב.

אני רוצה להאמין שנכון הוא אשר עשיתי ואעשה. את השאר יגיד הזמן.

[בקטע זה מסתיים יומנה]