עם עצמה ממחברות־יומנה

7.9.1934, בודאפשט¹

לפני־הצהריים עלינו אל קברו של אבא. מה מעציב הדבר שבגיל כה רך שׂוּמה עלינו להכיר את בית־הקברות. אבל מרגישה אני שאבא חרד לנו ועוזר גם מעבר לגולל, ולוּ בשמו בלבד. חושבת אני שזוהי הירושה הגדולה ביותר שיכול היה להוריש לנו.

12.9.1934

היום – יום הלימודים הראשון. שוב חלפה שנה. עכשיו הכול מוזר כל־כך: מורים חדשים, ובעיקר מחנך חדש. המורה אילונה חסרה לי עד מאוד, אף כי נחמדה גם המורה בורישקה – אולם אין לחרוץ דין לפי ימים אחדים בלבד. גם המורה החדש שלנו לספרות הונגרית הוא מצויין: שמו יקלי, משורר מפורסם. ממש תענוג להשתתף בשיעורים שלו. הרגשה מוזרה היא שאני כבר תלמידת הכיתה הרביעית. בשנה הבאה – תלמידה המתייחסת על הכיתות הגבוהות. איום ונורא איך הזמן חולף. אני מקוה שגם שנת הלימודים הנוכחית תעבור עליי יפה.

20.9.1934

לפני ימים אחדים בחרו בבית־הספר במנהל היומן. הכול, מלבד שניים, הצביעו בעדי. לא התפקיד הוא ששימחני בעיקר, אלא העובדה שאהובה אני בכיתה.

אתמול, ביום הכיפורים, צמתי בפעם השנייה בחיי. לא הרגשתי כל רעב.

7.10.1934

אתמול, ה־6 לאוקטובר, והיום, יום ראשון, היינו חופשיים. לפני־הצהריים הייתה חגיגה מוצלחת למדי, ואחר־הצהריים הלכנו לבית־הכנסת. כה מוזרות הן התפילות־בציבור בשבתות. הכול עסוקים בדא ובהא, ורק לא בתפילה. הבנות משוחחות ועיניהן כלפי מטה. הבנים משוחחים גם הם, ועיניהם כלפי מעלה – זה הכול.

אני שמחה שגבהתי בזמן האחרון. גובהי כעת 1.55 מ', אך משקלי – 45 קילו. לדעתי וגם לדעת אחרים אינני נערה יפה, אבל מקווה אני שהדבר עוד ישתנה לטובה.

14.10.1943

היום באנו לכלל הסכמה עם אמא של מאגדה, שאַלמד את מאגדה. בעד 6 שעות בשבוע אקבל 15 פאֶנגאֶ. יחד עם התשלום בעד אֶרדי אני משתכרת 20 פאנגא לחודש. סכום הגון למדי. סבורה אני שאין עוד איש בכיתתי המשתכר כמוני. מעתה אלמד לרקוד ולהחליק על הקרח בכספי אני…

20.10.1934

דאלמאדי, שאבא שלה מת לפני כמה ימים, חזרה אתמול לבית־הספר. מסכנה! עצוב לה מאוד, כמובן. אבל לה לפחות היה אבא משך 13 שנה. בשיעור לפיסיקה היינו עדים למחזה נוגע עד עומק הלב. מובן שלא היה באפשרותה של דאלמאדי להתכונן לשיעור והיא רצתה להודיע על כך למורה, אבל לפי הנוהג אצלנו יש להודיע על כל דבר מספסל הישיבה. דאלמאדי המסכנה קמה ומיד פרצה בבכי. כמה רגעים עמדה אובדת־עצות ואחר־כך, בהחלטה פתאומית, יצאה מן הספסל, ניגשה למורה ובקול נמוך סיפרה לו שאבא שלה אינו עוד בחיים. וכאן נתרגשנו כולנו למראה הנוגע ללב, כאשר המורה הקשיש לחץ את ידה של הילדה הקטנה. בשורותיי אלו לא הצלחתי למסור את עומק החוויה, אבל בשעת מעשה זלגו דמעות כמעט בעיני כולנו.

18.11.1934

זה זמן רב לא עלה בידי לכתוב ביומן. יש לי המון עניינים. ג’ורי [אחיה, לימים גיורא] מצא לא מכבר את היומן שלי וקרא את כולו; התרגזתי נורא, כי הוא כל הזמן מתח אותי, אך בערב הבטיח לי בשבועה חגיגית כי לא ימשיך לדבר עליו.

ביום שישי, במלאת 15 שנה לעליית הורטי לשלטון, נערך מיסדר. כולנו היינו באותו מעמד וראינו היטב את הכול. כשעמדתי והתבוננתי בחיילים, חשבתי: הכל אמנם מרהיב עין – אבל מה יהיה אם תפרוץ מלחמה? אמא אמרה, שיש אוירה של מלחמה. מה טוב, שאחי עוד קטן. האל ישמרנו ממלחמה – הן כל הארץ תיחרב אז! וכעת בעיה קרובה יותר: אסיפת המורים ממשמשת ובאה. לא מן הנמנע שתישלח לי הביתה התראה בגלל ציוני ב“סדר וניקיון”. אך יש לקוות כי הכול יסתדר על הצד היותר טוב. חוץ מזה, אני סבורה שמצבי ביתר המקצועות משביע רצון בהחלט.

27.11.1934

לא התקבלה כל התראה, אף לא בקשר ל“סדר וניקיון”. רק בצרפתית עליי להעלות את הציון. נפלא לחשוב על כך, שבעוד פחות מחודש תתחיל חופשת “חג המולד”!

25.12.1934

ביום ראשון בקרנו בבית האופרה. הציגו את “הסַפָּר מסיביליה”. היה ערב יפה מאוד, חלוקת התפקידים הייתה מצויינת. הפגרה הארוכה הזו נפלאה. היא נמשכת מ־22 לחודש עד 7 לינואר. קיבלנו גם הרבה מתנות: מאמא את כרטיסי האופרה, מסבתא פיני 2 זוגות גרביים, מסבתא השנייה סיכה יפה לקישוט, מדודה אילוש בד חמוד לשימלת קיץ, מדודה אירמה ממחטות וגרביים בשביל סקי. וחוץ מזה – עוד שלושה ספרים יפים. אני רקמתי “מסמן־ספרים” בשביל אמא, לסבתא פיני נתתי נייר־מכתבים, ואילו לג’ורי (מתוך רמז כלשהו) קופת־חיסכון.

1.1.1935

שוב שנה חדשה. כמה מהר חולפים־עוברים הימים. אמש בחצות תקפה אותי מין הרגשה משונה. מה צופנת בחיקה השנה החדשה? – שימחה או עצב? ובלבד שלא תהיה זו שנה גרועה מאשתקד. אמש ביקרתי גם באופרה, “העטלף”, והיה יפה מאוד. אלי, עוד מעט תסתיים הפגרה.

²1935. 1. 13

היום יום ראשון, שעתי פנויה לכתוב. נבצר ממני ללכת להחליק על הקרח, כי הצטננתי. אוהבת אני להחליק והנני גם חברה במועדון הספורטיבי .B.B.T.E.

היום יום ההצבעה בחבל הסאר. התוצאות מעיינות אותי מאוד, כל הסימנים מעידים על כך שהגרמנים יזכו בו. אלי, לו הייתה נערכת הצבעה בשטח הונגרי,³ האם היו התושבים מביעים רצונם לחזור אלינו?

ב־26 לחודש תיערך מסיבת ריקודים, עם סיום הקורס. אני מתרגשת לא־מעט, וחרדה להצלחתה. לכבוד המאורע קיבלתי שימלה ורודה נאה.

30.1.1935

המסיבה התקיימה, ואני הרגשתי מצוין. היא נמשכה משבע וחצי עד עשר. ג’ורי טוען שנראיתי טוב מאוד, ואני מוצאת שהוא צודק. רקדתי הרבה, ולא רק עם חבריו של ג’רי, אלא גם עם בחורים מבוגרים יותר, הייתה זו מסיבת־הריקודים הראשונה בחיי!

מחר – חלוקת התעודות. אני חוששת שבצרפתית אקבל “טוב” בלבד, וזאת אף שאני מרגישה כי אני, כרגע, התלמידה הטובה ביותר בכיתה כולה.

7.4.1935

בבית־הספר נערכה חגיגה עם “קופות־חיסכון”. גם אני השתתפתי. הטקס הצליח יפה למדי. אני סבורה שהודות למנהל ניתן גם לתלמידי הכיתה הרביעית לקחת חלק בחגיגה.

אֶוויקה תגיע בצהריים ותישאר כמה ימים. אני מצפה לה בשימחה. ייתכן שבשנה הבאה תלמד גם היא בבית־הספר שלי, שרמתו, כמובן, גבוהה יותר מזו שבעיר־השדה דומבובאר. אני נלחמת למען זאת בכל כוחותיי, אף כי יודעת אני שזוהי אחריות כבדה. אני מקווה שאנו לא נסתכסך, אף שאני חוששת קצת. ומלבד זאת, נצטרך להיזהר מאוד שלא נבוא לידי תחרות בינינו בכל תחום שהוא, כי זה עלול להפר את שלום־הבית תוך זמן קצר.

בימים אלה גרמתי לבהלה גדולה. התקוטטתי עם ג’ורי בגלל מחברת “אנגלית” שלי; הוא החזיק בידו את העט הנובע, דבר שכנראה נשכח ממנו, ותוך כדי קטטה פגע בעט מתחת עיני. אמא נבהלה מאוד, ואני בכיתי נורא, אף שבעצם לא כאב לי כל־כך. גם ג’ורי היה מפוחד – כמובן, לילדים ולמורים לא יכולתי לספר שהתכתשתי, ולכן אמרתי שנפלתי ונחבלתי. עכשיו כבר מתחילים להיעלם סימני היוֹד, ואני שוב לא כל־כך מכוערת.

27.4.1935

היום קיבלנו בבית־הספר את “טבעות־האחווה” ועליהן חרות לאמור: “ב־1.5.1945 ניפגש!” בעוד 10 שנים! הוי, איזה זמן ארוך! כמה דברים עוד ישתנו עד לאותו יום!

31.5.1935

בבית־הספר עומדים לערוך חגיגה, וגם אני אשתתף בה. במחזה של מאדאץ' “טרגדיית האדם”, אני מגלמת את תפקיד המלאך מיכאל. תחילה נפוצו שמועות שיוזמנו גם בנים שאחרי ההצגה ייערכו ריקודים, אך השמועות הופרכו. חבל לי מאוד, כי אני אוהבת מאוד לרקוד. מצבי בבית־הספר איננו רע, חוץ מאשר בשיעורי הצרפתית. אני מתביישת בפני עצמי על שאינני מסוגלת להעלות את רמתי במקצוע היחיד הגורם לי קשיים. בעצם אין המדובר בציון גופו, הואיל והיה לי “טוב מאוד”, אלא בהעדר הרגשת־בטחון מצדי. אני מתנחמת בכך, שהבנות האחרות לומדות כולן בבית, ולכן יש להן יתרון גדול לעומתי.

יוּצי ויראן הזמינה אותי לבלות את חופשת הקיץ ליד האגם באלאטון, וקרוב לוודאי שאסע מיד אחרי הבחינות.

29.8.1935 (קיץ)

לחופשת הקיץ לא לקחתי אתי את היומן, כי חששתי שלא תהיה לי הזדמנות לרשום בו, ועוד עלולים להיתקל בו ולקרוא אותו; אף שאין בו סודות, לא הייתי רוצה שהדבר יקרה, ועל כן אני כותבת הכול לאחר מעשה.

שנת הלימודים הסתיימה ב־15.6. בתעודה היו רק ציוני “טוב מאוד”, כפי שתיארתי לעצמי, חוץ מאשר בצרפתית. בשעה שתיים כבר הסיעה אותי הרכבת. בתחנה נפגשתי עם משפחת ויראן, ושם גם נפרדתי מאמא. רק אז חדר למוחי שבמשך חודש וחצי לא אראה אותה.

ליד אגם באלאטון ביליתי 17 ימים. אם אני מסכמת הכול, אני יכולה לומר שביליתי טוב, אולם ברור שלא הייתה לי הרגשת־בית כמו בעיר דומבובאר. אל יוצי לא התקשרתי בקשרי ידידות כנים ולבביים. אני סבורה שאחותה הקטנה היא שאהבה אותי בכנות ובתום. הדודה אֶלה והדוד אֶגון היו חביבים, ושבועיים אלה היו בעיניי מעניינים ובעלי ערך, בעיקר בזכות שפע החדשות ששמעתי מפי הדוד אגון.

עולם חדש נגול לפניי. יש יצורים שלא האמנתי במציאותם, כגון נימפות וכדומה. אך באשר לאסטרולוגיה, ספיריטיזם וקשרי־הרוח – יש דברים מאלה שאני מוכנה לקבלם, כי אם יאמין בהם אדם, יהיו לו למרגוע. הקיץ קראתי את “הצפור הכחולה” למטרלינק, ושום ספר לא הוסיף לי ערכים כה חשובים כספר הזה. בין היתר נאמר שם שאין מוות, כיוון שאפשר להחיות את המתים כשנזכרים בהם. חשתי את האמת הגדולה הצפונה בדבר; ובאמת, בזוכרי את אבא, הרי כאילו השיבותי את העתים בעודנו חי. בכל־זאת לא עלה בידי לבטא היטב את אשר אני מרגישה… אבל נכון הוא, שיש לשקול תחילה למי לספר דברים כאלה. רבים הם האנשים אשר ישימו אותך ואת דברייך אלה לצחוק.

משם נסעתי לדומבובאר ב־3 ביולי. בימים הראשונים חשתי קצת בחסרונו של אגם באלאטון, שכן הוא נפלא שבנפלא. אולם בדומבובאר נפלו בחלקי כל־כך הרבה דברים נעימים ויפים, עד שהם פיצו אותי ביד רחבה. עם אוויקה הסתדרתי יפה מאוד, ויתרה מזו, נעשינו ידידות טובות מאוד. דווקא משום כך אני מצטערת כל־כך שלא התקבלה לבית־הספר שלי. השמועה הגיעה אליי עוד בהיותי בעיר פוֹנוד, והיא העציבה אותי עד כדי כך שעליתי לחדרי ובכיתי. האחרים לא ראו זאת, כמובן, אך ריחמו עליי, כי הרגישו שמציק לי דבר־מה. ואמנם זה היה הגרוע ביותר, כי אני מעדיפה להסתיר את צרותיי, ובלבד שלא ירחמו עליי.

ועכשיו אשיב ביני לבין עצמי על שאלתו של ג’ורי: האם הבנים כבר מעניינים אותי? כן! הם מעניינים אותי יותר מאשר עד כה, אולם רק באופן כללי, הואיל ובמשך כל הקיץ לא ראיתי אף בן אחד שעשוי היה למצוא כן בעיניי באמת. נכון הוא, שגם לא ניתנו לי הזדמנויות רבות להכיר בנים. האידיאל שלי בבחורים: עליו להיות נאה למראה, אך לא גנדרן, עליו לעסוק בספורט, אך להבין גם בתחומים אחרים, עליו להיות משכיל ופיקח, אך יחד עם זאת גם עליז, ואסור לו להיות חוצפן ורודף־שמלות. ובכן, נער כזה לא ראיתי עד כה.

במשך כל הקיץ כתבתי שני שירים בלבד, האחד – ליום ההולדת של אמא, והשני – ועליו התביישתי לספר לאיש – שוב על החיים. כנראה נועדתי להיות פילוסוף, כי בכול רואה אני את המיניאטורה של החיים: ביום (בוקר, צהריים וערב) בנהר (מעיין, זרימה ושפך) בשנה (אביב, קיץ, סתיו, חורף). בכל אלה יש לידה, חיים ומוות. זו הסיבה למחשבותיי התמידיות על החיים והמוות. אין זה נובע מתוך רומאנטיות של נערות החוששות שלא תתחתנה לעולם ותמותנה מוקדם, אלא הרהורים בחוקי הטבע הנצחיים, וזהו השיר:

הַחַיִּים אֵינָם אֶלָּא יוֹם קָצָר וְחוֹלֵף,

דַּף רָשׁוּם כֻּלּוֹ בְּסֵבֶל וְעָמָל.

הָאָדָם פּוֹנֶה כֹּה וָכֹה,

צְבָעִים וּדְמויוֹת אֲחָדוֹת הִבְהִיקוּ –

וִהַחַיִּים עָבְרוּ וְאֵינָם.

את שירי הראשון הראיתי לאמא. את השני עוד אשהה.

5.9.1935

לפני הצהרים היינו בבית הקברות. לדעתי, אין שום היגיון בדבר, שנעשה את הדרך הארוכה הזאת רק כדי שנוכל לשהות כמה רגעים על־יד קברו של אבא. הן במחשבתי אני תמיד אתו. תכופות אשאל את עצמי: האם הוא מרוצה ממני, האם יש בי מה שהיה אבא רוצה לראות בי? בקושי אזכור את פניו, אך אוהבת אני אותו מאוד ומרגישה כאילו הוא תמיד לידי. מאוד רוצה הייתי להיות ראויה לו גם בכתיבה.

סבורה אני כי אם אהיה פעם סופרת אוכל לכתוב רומאנים. אולם גם בזה אינני בטוחה כל־כך. אמנם לבי נוטה לכך, אך מי יודע אם מחוננת אני בכישרון רציני. אף שפועם בי רצון להצטיין – איני סבורה שמטרת חיי היא להיות סופרת, אלא – להיות מאושרת ולהעניק אושר לאחרים. אדיר הוא חפצי שעד סוף חיי אקרֵב – ולו בפסיעה קטנטונת בלבד – את הארץ לאושרה. אך זהו תחום־פעולה נרחב עד מאוד ואיני יודעת עדיין מה הייתי רוצה לעשות בו. לעתים אחשוב: אולי מורה. אבל זהו מקצוע קשה מאוד.

16.9.1935

היום קיבלתי את שיעור הנגינה הראשון בפסנתר. אמא’לי שאלתני מכבר, אם רוצה אני להמשיך ללמוד גם השנה. עניתי בחיוב, אם כי יודעת אני ששמיעתי אינה טובה, ולהתפרנס מן הנגינה לא אוכל. בכל־זאת אוהבת אני לנגן בפסנתר, והנגינה גורמת לי עונג רב. אמא מנגנת לפעמים יצירות של שופן, והנגינה כה יפה וכה נוגעת ללב, שאין לתאר במלים. יש שאני רוצה לפרוץ בבכי. בדרך־כלל נהנית אני מאוד מהיופי.

ביום ראשון שעבר בקרנו במוזיאון לאמנות. ביותר נהניתי מציוריו של מונקאצ’י. בן הפסלים השפיע עליי ביותר “אמנו” של שטרוֹבּל. ג’ורי, לעומת זה, לא היה מוכן לבוא – הטיפשון! השנה אין אנו רבים עוד, על־כל־פנים, כך היה עד עתה. גם אם לא שורה בינינו שלום־מלאכים, נדמה לי, שאוהבים אנו זה את זה.

4.10.1935

איום ונורא! אתמול פרצה המלחמה בין חבש ואיטליה. הכול רועדים שמא יתערבו האנגלים בדבר והמלחמה תינטש על־פני אירופה כולה. איום לחשוב כמה מהר נוטים בני־אדם לשכוח. הן עד היום הזה כורעים הכול תחת עול המלחמה הקודמת. למה ולשם מה הרציחה הזאת? לשם מה להוביל את הנוער לטבח? לוּ היו מניחים לוֹ ללכת בדרכי שלום, היה מביא אך ברכה לעולם. לדעתי פוליטיקה היא הדבר המכוער ביותר.

ואשר לדברים אינטימיים יותר, הנה זה ימים אחדים מחזר אחריי אחד מחבריו של ג’ורי. גם הוא תלמיד חמישית [כיתה ט‘] כמוני. היה לו די עוז לשאול אותי אם איאות ללכת לטייל אתו ביום א’. עניתי כי אלך עמו רק אם ג’ורי ילווה אלינו. אם כל מה שסיפר לי הוא אמת, הרי הוא טעון רחמים גדולים, כי חיי המשפחה שלו אינם תקינים. משהו פגום שם, ללא ספק.

25.10.1935

ביום שלישי, ב־22 לחודש זה, נערכה הצגת הבכורה של הסרט שהוסרט לפי המחזה שכתב אבא. פאול הורביגר בתפקיד הראשי הוא מצוין. הסרט היה יפה מאוד וזכה להצלחה. בכל לבי התפללתי שלא ייכשל. אמנם, גם אילו קרה הדבר, הרי לא היה זה אשמתו של אבא, כי המחזה שלו מוצלח מאוד. הצד החומרי אינו מעניין אותי.

מלבד מָאריקה, יש לי גם תלמידה חדשה. היא איננה מן הגאונים, אך לו הייתה כזאת, הן לא הייתה זקוקה לשיעורים. ביקשתי תשלום של 12 פאנגא לחודש, והוריה הסכימו מיד.

אתמול נכחתי בהצגת “סבתא” בתיאטרון העירוני. מחזה נחמד, אך מיושן במקצת.

1.11.1935

היום “יום המתים”. אף כי חג נוצרי הוא, מרבה האדם לחשוב על המתים הקרובים אל לבו. היום אחרי־הצהרים נעלה אל קברם של לוריקה ושל הדוד רובי. אלוהים אדירים, אנחנו כל־כך כפויי טובה: כבר חלפה כמעט שנה מאז דרכו רגליי בפעם האחרונה בבית־הקברות. אמנם, אינני מאמינה בכך שדבר זה עשוי לגרום להם שימחה כלשהי, או שהם אפילו יודעים על ביקורי, אך למען עצמי חשה אני כי מוטלת עליי החובה להקריב קרבן זעיר זה, כאות תודה על טוב־לבם כלפינו.

אתמול בערב הייתי עם ג’ורי בבריכה החורפית. חזינו בתחרות־השחייה בין אמריקה והונגריה. הקרב היה יפה מאוד, ואפילו הושג שיא עולמי בשחייה על גב (קיפר האמריקני). אני אמנם מוצאת שההתלהבות של ימינו מן הספורט היא מוגזמת מעט (בעיקר של ג’ורי), אך מכל־מקום, יש לברך על כך שהעיסוק בספורט נעשה נחלת הרבים, הואיל והוא בריא מאוד, בתנאי שאינו מכוון תמיד לרדיפה אחרי שיאים.

הו, כמעט שכחתי לרשום. ראינו את הסרט “סקארלאט פימפארנל”. את הרומן קראתי באנגלית. יפה מאוד. הוא נמנה בלי ספק על הסרטים היפים ביותר שראיתי בחיי. שם השחקן הראשי: לסלי הווארד. עצום!

4.11.1935

הערב הרגשתי כי אמנם כדאי לגלות טוב־לב. לפני כמה ימים משחתי בשמן את המחבט של ג’ורי, יחד עם המחבט שלי, כי התכוננתי לשים אותם ב“מחבוא חורף”. כיוון שאני נמצאת במצב כמעט־מלחמתי עם ג’ורי, לא רציתי לגלות לו את המעשה שעשיתי. היום העירה לו אמא, שלא יזכה לקבל את מעיל החורף שלו לפני שימשח בשמן את המחבט. אז פלטתי כי אין צורך בכך, כי כבר עשיתי זאת במקומו. ג’ורי הביט בי בהתרגשות רבה, ולאחר מכן נכנס אל חדר האמבטיה כדי להתרחץ. כשיצא משם ניגש אליי ואמר: “אניצ’יקה שלי, יפה מאוד מצדך שמשחת לי את המחבט”. אני חושבת שבעקבות מעשה זה שלי הושב השלום אל כנו. שמחתי נורא. שמחתי על שמשתלם להיות טובה.

14.12.1935

ברצוני להזכיר, לאחר שתיקה ממושכת, שתי חוויות. הראשונה – בהצגת “חזון האדם” למאדאץ'. המחזה עשה עליי רושם חזק, אם כי קראתיו כבר קודם לכן.⁴ הבימוי היה נהדר. מה יפה ורבת־קסם ההיסטוריה של האנושיות הנצחית! את צוללת לעומק בעיותיה וניצבת לפני השאלה: מה יהיה גורל האנושיות?

הייתי בקונצרט של ברונו ואלטר. תחילה נוגנה סימפוניה למוצארט; יפה מאוד, קלה ונעימה. אחר־כך – סימפוניה לבראהמס. היללוה מאוד בפניי, אך בעיניי מצאה חן פחות. הייתה ארוכה ומייגעת, וקשה היה להקשיב. מאוד נעמה לי טריסטאן ואיזולדה לוואגנר. אם כי אינני מוזיקלית, יכולתי ליהנות ממנה.

22.12.1935

אני מוטלה על ערש־דווי. תמיד חוששים לי, פן אהיה חולה במחלה רצינית. אך אין זה נורא כל־כך. רע הדבר לחלות, אך יש גם יתרונות בדבר. למשל: יש הרבה פנאי לקריאה ואף למחשבה. כעת, כשאני במיטתי, אני הוגה תכניות, שכאשר אתבגר, כלומר אהיה בת עשרים, אקים על־יד הבאלאטון קייטנה לילדות. בערבים אני הוגה בתכניות אלו, וכמעט כל סדר־היום כבר מוכן אצלי.

4.1.1936

לפני שהתחלתי בכתיבה דיפדפתי במה שכתבתי בראש־השנה הקודם. אז שאלתי את עצמי: מה תביא בכנפיה השנה החדשה, שנת 1935? כאילו מסכמת חשבון, יכולה אני לקבוע כי שנת 1935 הביאה אך טובות. אני מרוצה ממנה. לו ירשה אלוהים שאוכל להשקיף כך גם על 1936!… ביום רביעי אחרי־הצהריים הייתי אצל יוצי ויראן. שוחחנו. בין היתר דיברנו על הצורך ועל הקשיים שבבחירת מקצוע. גם הדוד אגון נמצא בחדר, הוא טען כי נשקף עתיד גדול למקצועות האוקולטיים, ובראש וראשונה לגרפולוגיה. כשלעצמי, אין לי רצון לפנות לכיוון זה. אמרתי לו שאני מתעניינת בעיקר בחינוך ילדים, וחוץ מזה אני אוהבת לעסוק באירגון דברים. על כך השיב, כי אחרי בחינות־הבגרות עליי לנסוע לשווייץ כדי ללמוד שם מלונאות. עוד חזון למועד!

16.1.1936

אני שוכבת במיטה. קצת התקררתי ולכן נשארתי בבית. תחילה רוצה אני לתאר את יום השבת, לא משום שהיה יפה ביותר, אלא מכיוון שאני מתכוונת למעט במחשבות עליו בימים הבאים. מעשה שהיה כך היה: הייתי מוזמנת אל זוֹיה למסיבת־ריקודים בשעות אחר־הצהרים; חוץ ממני, הכירו הכול איש את רעהו, אך אני הכרתי את זויה בלבד, והיא, למרבה הצער, לא הוכיחה את עצמה המארחת מעולה. משתתפי המסיבה שוחחו כל הזמן על נושאים שעניינו אותם בלבד. בעיקר עשו זאת בהתחלה. מצב זה, שהיה משעמם למדי בשבילי, נמשך בשעות 5–7; אז הוגש כיבוד והתחילו הריקודים. למען האמת, הרגשתי עצמי די רע, הואיל ומדי פעם נוכחתי לדעת שמזמינים אותי לרקוד באי־רצון בולט, ועם תום הריקוד עזבו אותי מיד לנפשי. בעצם, רק נער אחד או שניים היו מנומסים יותר. הבנים, כפי הנראה, סבורים שכל הבנות הן טיפשות, ואפילו אינן מסוגלות להבין את ה“פלא”, שתקליט נגמר באמצע. אך למעשה כלל איני מצטערת על שהייתי שם, כי לפחות למדתי לקח – לא לבקר במקום שבו אין מכירים אותי. פחות מכול הייתה מנומסת נערה אחת, אשר ברגע שהתיישבתי על־ידה קמה מן המקום והתרחקה ממני יחד עם שאר הנערים. אכן, שונים ומשונים הם בני־האדם!

אולם אני יכולה למסור דין־וחשבון גם על אירוע רב־ערך ומעניין הרבה יותר: הייתי בקונצרט של פורטוונגלר. נפלא! ניגנו את הפתיחה “מנפרד” של שומאן, את “סימפוניית האביב” של שומאן וכן את הסימפוניה השביעית של בטהובן. במלה אחת, זה היה עילאי!

אתמול נפל סכסוך קל ביני ובין אמא. בשעה שקראתי חומר מסוים, באה אמא וחטפה אותו מידי, טענה שאין זה מיועד בשבילי. הדבר פגע בי ביותר, מפני שזו הייתה הודעה לאמר מטעם בית־הספר, כך שראיתי זכות לעצמי לדעת את הכתוב. לאחר מכן הירהרתי בשאלה, מה הייתי עושה אני אילו קרה כדבר הזה לילד שלי. הגעתי למסקנה, שאילו היה כבר החומר נתון בידיו, לא הייתי לוקחת אותו ממנו. במקום זאת הייתי מקפידה יותר שלא להשאיר בחוץ חומר אשר לא נועד בשבילו… אינני יודעת אם אמנם אחשוב כך גם כשאגדל…

8.2.36

קנינו בית. בזה נתמלאה שאיפתה הישנה של אמא. עם זאת, היא עתה כולה דאגה, האם היטיבה לעשות. ואשר לי, אני מרוצה מאוד, כי הבית נמצא במקום מצוין, ויש גם גינה גדולה יפה.

19.4.36

היום הייתה ה“פרמיארה” [הצגת בכורה] הראשונה בחיי. הצגנו בפני המורה בורישקה. אני כתבתי את המחזה ואף ביימתי אותו, אך נדמה לי שהמורה בורישקה לא העריכה את הדבר כראוי. סבורה אני, כי המחזה טוב למדי, אם כי אין בו דבר מיוחד במינו, על־כל־פנים, לא דבר מאלף. ואשר למשלח־יד – עודני חושבת על בית־ספר לניהול בתי־מלון. ברצוני להקים מלון על־יד דראבופוק. אולם דבר יותר רציני עולה בדעתי, והוא פעולה הקשורה בילדים: מוסד דוגמת הקולג’ים האנגליים. זהו עניין חשוב ומעניין, אך עוד חזון למועד!

עוד דבר שמעסיק עתה את מחשבתי הוא החיבור בהונגרית: “איזה אדם אנוכי?” בדרך כלל, סבורה אני, כי מכירה אני את עצמי במידה שהדבר אפשרי בגיל של נערה שכמותי, ובכל זאת מתקשה אני בחיבור. איני מודה בשגיאות העיקריות שלי. הייתי רוצה לכתוב בצורה כנה ואמיתית.

נושא קשה מאוד!

9.5.1936

הנה עברנו אל ביתנו החדש. הרגשה נפלאה היא לגור בבית משלנו. מדי יום ביומו אני מגלה בו שפע של דברים יפים וטובים, שקודם לכן לא הבחנתי בהם. כמובן, המלאכה עדיין מרובה, הואיל ועברנו לגור פה רק ב־4 לחודש. אני מוזמנת הערב למסיבה, ואני מקווה שתהיה מוצלחה. יבוא גם ג’ורי. הוא כבר מגלה התעניינות הולכת וגוברת בבנות, והוא רוצה שאציג לפניו כמה מחברותי לכיתה. אגב, ג’ורי היה אתמול נחמד למדי, ואף התנהג בהגינות, שכן אחד הנערים הכריז, כי אין הוא יודע מה גבי יכול למצוא בי, משום שאין בי שום דבר מיוחד. על כן השיב לו ג’ורי שאני פקחית מאוד, אף פעם אינני מתאמצת ללמוד, ובכל־זאת יש לי רק “טוב מאוד”ים בתעודה. ענה לו אותו נער: “כן, זה משהו!” אולם אני סבורה שהפיקחות אצל בנות אינה בהכרח סגולה חיונית ביותר, והן זקוקות גם לסגולות מסוג אחר. דבר זה משתקף יפה בספר “יריד ההבלים” [לוויליאם מייקפיס תקרי]. רומאן זה מוצא חן בעיני ביותר, כי האדם מגלה בו תמיד את דיוקן עצמו, או דמויות מוכרות אחרות, ויחד עם זאת הוא גם ספר שנון מאוד.

31.5.1936

פרשת גבי נמשכת. אתמול גילה “וידוי אהבה”, פשוטו כמשמעו. אמנם, הוא עשה זאת בכתב בלבד. כפי הנראה נגזר עלי שנערים בני־גילי יתוודו בפנייי על אהבתם בכתב (ראה מקרה בובי!). ניסינו לעבוד על דפי המתימטיקה והפיסיקה, כשלפתע רשם בפנקסו, בקצרנות, את ה“וידוי” שלעיל. אני לא ידעתי מה להגיד, ולכן סגרתי חיש־מהר את הפנקס שלו. יותר מאוחר שאל אותי, אם אמנם אין לי מה להשיב. אמרתי שאין לי. גבי הוא טיפשון גדול. נער בן ט"ז איננו רשאי לכתוב דברים כאלה לנערה בת גילו, הרי זה מגוחך. בעיניי הוא איננו מוצא חן באופן מיוחד, אך כידיד אני מוכנה לקבל אותו.

זה עתה הייתי בגינתנו כדי לקטוף דובדבנים. מה מאושרת אני, לבוא לגינה שלנו ולקטוף דובדבנים שלנו. זה משמח אותי מאוד והנני אסירת־תודה לאמא על שקנתה את הבית ואת הגינה. אך את תודתי לא ביטאתי עדיין כראוי. הנה ויתרתי על הטיול לווינה (עם בית־הספר) ואת התמורה – 60 פאנגא (ל־4 ימים) – נתתי לאמא. צר היה לי על הוויתור, אבל לבסוף נתבטל הטיול ואני שמחתי מאוד על המעשה שעשיתי; שוב נוכחתי, כי תמיד טוב יותר להיות טובה.

15.6.1936

שוב מטרידות אותי מחשבות מוזרות. רוצה הייתי להיות סופרת. לפי שעה אף אני צוחקת לעצמי. איני יודעת אם מחוננת אני בכישרון, אך המחזה שהצגתי עורר אותי לכך. הוא מצא חן בעיני הכול. ואם לכתוב, הרי לאו־דווקא מחזות. הייתי מבכרת כתיבת רומאנים. הנה עלה במוחי רעיון, אם כי אין הוא ברור לי עדיין די צורכו. חשבתי על חיי שני אנשים, שני עולמות מקבילים – ואיש אינו יודע על רעהו. רוצה אני לבטא בזה עד כמה מנוגדים לפעמים האינטרסים הקושרים את האנשים זה לזה. מרגישה אני, כי אפילו אהיה מסוגלה לכתוב על כגון דא, הרי רק בתקופה יותר מאוחרת. אף־על־פי־כן, ראוי שאנסה את כוחי כבר עתה. עודני חסרה ביטחון עצמי.

18.6.1936

היום הקדמתי וקמתי כבר בשעה שש. מזג־האוויר נפלא כל־כך, עד שאין לי רצון להישאר עוד במיטה. מאחר שאמא נסעה לכמה ימים, אני קמה בבוקר כטוב בעיני. מאז ה־15 בחודש אני חיה כדג במים. אני שוחה כל יום ומשחקת טניס (בעצם אינני בטוחה שהדגים נוהגים לשחק טניס…) לדומבובאר אסע בסוף החודש בלבד.

כשהחלטתי לנהל יומן, היה מנוי וגמור אתי לרשום בו אך ורק דברים יפים ורציניים. אמרתי שבשום פנים ואופן לא אקשקש בו בלי סוף על נערים, כדרכן של יתר הבנות. אך כפי הנראה, אין להרחיק מחייה של נערה בת 15 את ענייני הבנים, למען הדיוק אצטרך לרשום פה את פרטי פרשת גבי, כפי שהיא התפתחה. אכן, הילדון לא הסתפק ב“וידוי” שהוזכר לעיל, אלא הכניס בתוך ספר שהשאיל לי (דרך־אגב, ספר טוב מאוד, “מחשבות צוחקות”) את תצלומו ורשם על גבו: “מגבי האוהב אותך לנצח”. אני לא אמרתי לו מאום בדבר התמונה. מאז, בכל פעם שאנו נפגשים (ולעתים קרובות למדי), הוא נוהג לחלק לי מחמאות, שאותן אני מקבלת במלות־תודה.

לפני כמה ימים הוא בא שוב לבקר אותי ושיחקנו פינג־פונג. אפילו אינני יודעת כיצד התגלגלה השיחה, על־כל־פנים, הייתה זאת אשמתי שהגענו לידי כך. סיפרתי לו, שלמעשה כבר היו לי שני “מחזרים”, הלא הם פאלי ובובי. כמובן, סיפרתי הכול אגב צחוק, ואפילו תיארתי את מבוכתי לרגל פרשת בובי. אז ענה לי הבחורון, אחרי מישחק הפינג־פונג, שהוא רוצה היה לראות אותי נבוכה, ושאל מה הייתי עונה לו, אילו פנה אליי בהצעה זו מקץ עשר שנים, וכו' וכו'. השיבותי לו, שהוא מתנהג כמו ילד יותר מדי. אין טעם להמשיך בדיבורים כאלה, מכיוון ששנינו בני 15 בלבד, ומוטב להמשיך בסתם ידידות.

ובכן, היומן שלי הולך ונעשה כשל כל הנערות הממוצעות בנות ה־15, בלי כל רצינות או צביון אישי.

23.6.1936

אני רושמת פה את שירי החדש, אף כי אין אני מסוגלת לשפוט אם הוא טוב באמת.

עֶרֶב

דִּמְמַת הַלַּיִל יוֹרֶדֶת אַט־אָט.

אֲנִי יוֹדַעַת זֶה סֵדֶר הָעוֹלָם לָעַד.

וְכָל עֶרֶב וְעֶרֶב זֶה חוֹזֵר חֲלִילָה.

צִפּוֹר מְזַמֶּרֶת בֵּין הָעֳפָאִים

וְאֵי־מִשָּׁם, מִשְּׁמֵי גְבוֹהִים

עֵין־אֲדֹנָי עָלַי מַשְׁקֶפֶת.

הוֹי, כַּמָּה זֶה כַּבִּיר לְלֹא־תְחוּם

וְנִפְלָא וְנֶהְדָּר וְסָתוּם

וּמָתוֹק וְנֶחְמָד,

שֶׁהִנֵּה רוּחַ, שֶׁהִנֵּה נֶפֶשׁ

כָּל חַיַּי עָלַי חוֹפֶפֶת

בְּדַרְכִּי, לְעוֹלְמֵי־עַד.

(תירגם: אביגדור המאירי)

האם אהיה אי־פעם לסופרת?

12.7.1936, דומבובאר

אני כעת בדומבובאר. טוב לי פה. עם אֶוָה אני בידידות רבה, נפלא הוא כשיש לך חברה טובה כל־כך.

מהיום הנני צמחונית. אשתדל להשפיע גם על אמא בכיוון זה. לעת־עתה רוצה אני לנסות את הדבר במשך חצי שנה. אם במשך הזמן הזה לא תשתנה דעתי, הרי אשאר צמחונית כל ימי חיי.

3.8.1936

ושוב: לא מרפה ממני השאיפה להיות סופרת. כל ערב אני מתפללת שיעניק לי אלוהים כישרון ספרותי. איני יודעת אם הדבר נובע מתוך רצון להצטיין, אבל הרגשה כה נהדרת היא, לכתוב דבר טוב. כדאי לאסור את עצמך למלחמת הכתיבה. האדם העולה על הבינוני סובל בדרך־כלל מכאובים גדולים יותר, אך הוא זוכה גם לשימחה גדולה יותר. אני נכונה ליטול על עצמי סבל נוסף, ובלבד לא לחיות חיים בינוניים. ואין הדברים אמורים בקשר לספרות דווקא. איני סבורה כי מי שזוכה לפרסום הוא שראוי לגדולה ­– אלא איש הרוח. וזו משאת־נפשי.

4.8.1936

כשחזרתי וקראתי מה שכתבתי עד עתה – כעסתי על עצמי. כל מלה נראית לי כעת כפראזה, כהעמדת־פנים. “נפש גדולה!” – מה רחוקה אני מזה! הנני נערה בת ט"ו, המפרפרת בקטנוניות החיים, והלוחמת על־פי־רוב עם עצמה. וזוהי המלחמה הקשה ביותר…

אף זה מצלצל כפראזה. כל מה שלא אחשוב – “מצלצל” בכתיבה אחרת. משום כך אולי צריך היה להפסיק לכתוב..

10.8.1936

הזמן עובר מהר עד אימה. כבר מדובר בנסיעה הביתה. למעשה, אני די מתגעגעת, ורוצה לראות את אמא. אני מצפה בקוצר־רוח להזדמנות לשוחח אתה על ענייני הצמחונות הללו; בעיקר עם טיבור [בן דודה, שלמד רפואה] רוצה אני לגלגל שיחה. אם אצליח לשכנע אותו – אשמח מאוד.

16.8.1936

נהגתי לבקר יחד עם אוויקה במטבח, כדי ללמוד את אמנות הבישול המהוללת של אילקה, ואתמול הכינותי את “ארוחת הניסיון” שלי. הבישול הצליח לא רע. הכינותי מרק־בשר, תבשיל קוסקוס, קציצות ועוגה עם קצפת. הכול עלה בידי יפה והיה טעים מאוד. לאחר המעשה הדודה אליז והדוד פישטא הגישו לי “דיפלומת־בישול” היתולית.

אני נוסעת הביתה. הידידות עם אוויקה נמשכה בצורה אידיאלית עד הסוף, ובאמת – עבר עלי קיץ נאה פה. אולם כעת אני שמחה מאוד שאראה שוב את אמא, את הבית, את הגינה ואת כל העיר בודאפשט.

21.8.1936

כשחזרתי הביתה ונכנסתי לגינה, לבית, לא העזתי להאמין שאכן כל זה שלנו. הרגשה עצומה.

גבי היה פה, דבר חסר משמעות עבורי. כעת רואה אני שלא רחשתי לו דבר מלבד ידידות, כיחסי לבחורה נחמדה (בעצם, אין זה כך בדיוק. היחסים עם בחור הם תמיד אחרים מאלה שעם בת).

פעילותי הספרותית נפסקה כליל. חוששת אני שהכול לא היה אלא הזיה אווילית, ואף־על־פי־כן זה יכול היה להיות טוב כל־כך. הרי בגיל חמש־עשרה בדרך־כלל עדיין שבעים מכתיבה.

18.9.1936

יום שני לראש־השנה. אתמול והיום היינו בבית־הכנסת. לי עצמי לא ברור עדיין מה יחסי לבית־הכנסת, לדת, לאלוהים. אשר לאלוהים (הדבר החמור ביותר), הנני שקטה ביותר. אני מאמינה בו, אם כי אינני יודעת ביטוי לכך. כן ברור לי כי מכל הדתות, הדת היהודית חופפת יותר את מחשבותיי. ואשר לבית־הכנסת – הצרה היא בזאת, שאיני מחשיבה אותו, איני מרגישה בו צורך נפשי. כי אם אחוש צורך להתפלל, הרי אוכל לעשות זאת גם בביתי אני.

27.9.1936

אני מכהנת כגזברית החוג לקצרנות וכמזכירת החוג לתנ“ך. שמחה אני לתפקידים אלה, עם כל הטירחה הכרוכה בהם. חוג התנ”ך יערוך חגיגה ב־12 בדצמבר, ואנו (כיתה vla) נהיה העורכות הראשיות. אני כבר מלאה תכניות ומקווה להצלחה טובה.

מיקי בא שוב, אך לי כבר נמאס קצת הדבר. הנושאים המשותפים לנו מעטים ביותר. הוא נראה בעיניי כבחור ריקני למדי. הייתי רוצה להכיר איזה בחור נחמד, כי מכריי הישנים משעממים אותי. גבי מלמד אותי עכשיו לשחק ברידג', מישחק מעניין, אך לעת־עתה יש לי, כמובן, רק מושג קלוש ביותר בו.

ובכן, תמה מחברת זו. כשפתחתי בה, לא האמנתי כי תתמלא אי־פעם.

2.10.1936, בודאפשט

התלבטתי בשאלה כיצד לפתוח את מחברת־היומן החדשה שלי [התחלת מחברת היומן השנייה]. שהיא עבה כל־כך, עד כי איני מסוגלת לתאר לי מתי אצליח לסיימה. לא צף במוחי שום רעיון יפה, אולם זה גם לא חשוב. אשתדל שכל רגשותיי, כל מחשבותיי ישתקפו בו בצורה שבה התעוררו וחיו בתוכי, ועל־ידי כך אחוש את היומן קרוב אלי, כאילו היה הוא “אני” שני שלי. אני יודעת שיומני הקודם אינו מכיל חומר חשוב ביותר, ואף יומני זה לא יהיה שונה ממנו בהרבה, אך אני אוהבת אותו בכל־זאת, הוא מזכרת נעימה ביותר. אפילו לא איכפת לי, אם יכיל שוב פרשיות של בנים, בדומה לחלק האחרון של יומני הקודם; סוף־סוף אף הן מהוות חלק זעיר, ואולי אפילו לא כל־כך זעיר, של חיי. ובכן, אני פותחת חגיגית את יומני, מתוך הכרה ודאית שעד שאגיע אל סיומו אהיה כבר בחורה מבוגרת, גברת צעירה.

הבחור הראשון מהיומן הקודם הנהו בבחינת “העברה”, כיוון שמיקי כבר הצהיר בינתיים, שמימיו לא אהב מישהו כפי שהוא אוהב אותי. היום היה פה שוב, ולאחר שיחה ממושכת למדי אמרתי לו שאין בדעתי להשלות אותו, אינני מאוהבת בו, אך אפשר לומר כי נעים לי בחברתו.

בעצם, אין מיקי מוצא חן בעיני במיוחד. אני מצפה מבחור למין עליונות רוחנית, דבר שאינו קיים, לדעתי, במקרה זה, של מיקי. ואפילו נתעלם מן הבחינה הרוחנית, גם לאחר מכן איני מוצאת שהוא נחמד כל־כך. משמע, שהוא כבר אינו מוצא חן בעיני. מה צר הדבר שטרם פגשתי במישהו, ששנינו, הדדית, היינו מוצאים חן זה בעיני זה. אפשר שהאשמה היא בי, אך גם אפשר שהכרתי עד כה רק בחורים מעטים, ואף אלה שהכרתים רחוקים מאוד מן ה“אידיאל” שלי.

היום היה לי שיעור באנגלית. אני מתכוונת להתמסר השנה ברצינות ללימוד האנגלית. בהתחשב עם משך הזמן שאני כבר לומדת, עודני חלשה בשיחה. והרי מלבד זאת, אני גם אוהבת את השפה.

5.10.1936

יום זה הביא בכנפיו שתי שמחות, ולא זו בלבד, אלא ששתיהן בתחום הספרות. חיבורי בספרות הונגרית הוכר כטוב ביותר בכיתה, והמנהל קרא אותו לפני התלמידים. שמחתי מאוד. המקרה השני היה בקשר לתרגומו של שיר צרפתי, אותו קראתי בכיתה, והוא מצא מאוד חן בעיני המורה אליז, וגם בעיני הבנות.

לקראת החורף מתרקמות תכניות רבות, ואיני יודעת איזו מהן תתממש בסוף. המדובר בסקי, בריקודים, אך הצטערתי מאוד על שבין שאר התכניות לא דובר גם על מתן שיעורים לתלמידים פרטיים. פרק זמן מסויים התפללתי כל ערב שאצליח להשיג תלמיד פרטי. אולם אני יודעת, שרק לאחר המבחן הראשון במתימטיקה עשוי הדבר להיות אקטואלי.

10.10.1936

היום לפני־הצהרים היינו אצל סבתא, והתבוננו בהלוויתו של ראש הממשלה. ג’ורי ואני הלכנו באי־רצון. אותי לא עניין ביותר הטקס הצבאי. טענו שאני שוות־נפש ואף מתחסדת – אך אינני מוצאת שזה נכון. הן סוף־סוף רק זרי הפרחים היו מעניינים באמת, וכמה אישים בולטים (גאֶרינג, חתנו של מוסוליני, הקנצלר שוּשניג), אולם אני לא הייתי סקרנית לראות אותם. אחרי־הצהרים ביקרנו בבית־הכנסת. חברו של ג’ורי לכיתה נשא דרשה. היה לא רע. רעיון מוצלח הוא לאפשר כל פעם לנער אחר לדרוש ברבים.

11.10.1936

הואיל והיום יום א' – אני פנויה למדי מעיסוקים. אני אוהבת כל־כך את ימי א' שבהם אין כל תכנית מוכנה מראש. בימים כאלה אני מספיקה לסדר כל מה שמצטבר במשך השבוע בגלל חוסר־פנאי. ביום ה' ביקר ב“חוג לספרות” של בית־הספר הסופר הנודע יוזף נירו. הוא היה שונה לגמרי ממה שתיארתי לי. דוד מאדאר [כינויו של עיתונאי נודע, זיגמונט סאֶלאֶשי] צודק בהחלט כשהוא אומר כי האדם, ברגע שהוא רואה דבר כלשהו, ממית את התמונה שהצטיירה עליו בדמיונו קודם לכן. קשה לי להגיד כיצד תיארתי לי אותו – אך מכל מקום – שונה לגמרי.

19.10.1936

אין לי שום דבר מיוחד לכתוב עליו, אבל עיתותי פנויות ואני אוהבת מאוד את יומני. עודני קוראת את “מלחמה ושלום” לטולסטוי, והנני מתקרבת לסופו. הרעיונות שבו ברורים לי למדי. הספר הזה נמנה על הספרים הטובים ביותר שקראתי עד היום. עלילת הסיפור מרתקת מאוד, אך בייחוד עוררה את תשומת־לבי הבחינה ההיסטורית, הדרך בה הסופר מציג ומבקר את מלחמת־החורף ב־1812, וכן מאורעות היסטוריים אחרים. דעתו של טולסטוי היא שלאנשים בודדים, והכוונה לאלה העומדים בראש הפעולה, לא יכולה להיות השפעה מכרעת על מהלך העניינים. חלק זה של הספר, הדן בשאלות השלטון, מרתק מאוד את תשומת לבי. בו נידונה הבעיה, מהו הדבר המניע את ההמונים להסכים לכך שאדם יחיד יכפה רצונו עליהם, וכעבור זמן הם עצמם מעלים אותו לגרדום! לעת־עתה לא ענה הסופר על השאלה. הוא מסתפק בכך שהוא שולל את התפיסה של ההיסטוריונים הישנים. בקוצר־רוח אני מחכה לחוות־דעתו. או שמא גם הוא עצמו אינו יודע שלטון מהו?

20.10.1936

סיימתי את הספר. טולסטוי ענה בכל־זאת על השאלה, אבל עלי להודות שלא הכל הבינותי. אמנם נכון שלא הייתה לי גם הסבלנות הדרושה, וקראתי את הסוף רק באופן שטחי. את האפילוג, שהוא החלק העיוני, אחזור ואקרא שנית, כי אי־אפשר להבינו כראוי בקריאה ראשונה…

25.10.1936

אני מאושרת. קראתי בפני אמא את שירי “מוכר הגלידה”, והוא מצא מאוד חן בעיניה. אולי בכל־זאת יש לי עוד סיכויים בשטח זה. אבל כה רבים הם הכותבים!

4.11.1936

השימחה הייתה מוקדמת מדי. אתמול נערך דיון מטעם “החוג לתנ”ך" בדבר הכנת מסיבת־חנוכה, ואני קראתי את יצירתי, “הצעת נישואין, שנת 2036” (הטקסט חובר בשביל בית־הספר).⁵ את החיבור קראתי מתוך סברה שהוא עשוי להתאים לתכנית המסיבה, אולם נוכחתי לדעת, על־פי השתיקה הצוננת שהשתררה, שהוא בכלל לא מצא חן. אני מניחה שהסמקתי מאוד, מכל־מקום פניי להטו. אבל התנהגתי בסדר, כך נדמה לי. מדאיג אותי שאני צריכה לקרוא אותו מחר גם בכיתה, ועכשיו אני חוששת שגם שם לא יקצור הצלחה רבה. יחד עם זאת, אקרא דווקא את שירי “הלך־רוח של ערב” (וייתכן שאתן לו את השם “דמדומים”) ב“חוג לספרות”. בעיני הוא טוב למדי.

14.11.1936

את הסיפור קראתי – כבר מזמן – בכיתה, הוא מצא חן. כתבתי עוד שיר: שמו – “הדמעה”.⁶ השיר נובע מחוויה אישית. שיר זה, עם השיר “ערב”, אגיש לתחרות של “החוג לספרות”.

24.11.1936

היום קבלתי תלמידה פרטית, ועליי ללמד אותה חשבון. השיעור הראשון כבר התקיים. הילדה נחמדה למדי, ואני שמחה מאוד, שסוף־סוף זכיתי לכך. בדרך הביתה כמעט ששרתי מרוב שמחה. למען האמת, אני שמחה, לא כל־כך על שאני משׂתכרת, אלא על שצלחתי להשיג את מבוקשי.

14.12.1936

ב“חוג לספרות” קראתי את השירים. הוחלט להעניק לי אות־הצטיינות, אך למעשה אינני יודעת אם הם באמת זכו להצלחה כנה.

נערכה גם המסיבה לחנוכה. השקעתי בה המון עבודה, אך הייתה הצלחה יפה למדי. ההישג הכספי הוא מצוין. ההכנסות ה“נקיות” הסתכמו ב־212 פאנגא. רוב הסכום הוקדש למטרות־צדקה. במשך הזמן השגתי גם תלמידה נוספת. אותה אני מלמדת ספרות הונגרית, גרמנית וחשבון. סדר־יומי מלא וגדוש בלימודים, בהוראה, בהחלקה על קרח ובסקי.

1.1.1937

חלפה עברה גם שנת 1936. אני מרגישה שהיא הביאה שינויים רבים בחיי הפנימיים והחיצוניים כאחד. ראשית, זכינו לברך על השנה החדשה בבית החדש אשר רכשנו לנו אשתקד. לפני שנה אפילו לא הייתי חולמת על כך. מלבד זה – בית־הספר לריקודים, גלישה ועוד. ואשר לדברים הפנימיים, לא אוכל להגדיר בדיוק מהם השינויים שחלו בי. אבל עומדת אני לפני בעיות רבות, בעיקר בקשר לבחירת מקצוע (ספרות!) ובענייני בחורים. אינני סבורה שהתקדמתי הרבה. ייתכן שבשנה הבאה אצליח בזה יותר. אבל אם אסכם: גם שנה זו הייתה יפה וטובה והיא עברה מהר מאוד…

10.1.1937

אוויקה שבילתה את רוב חופשת חג־המולד אצלנו, נסעה ביום הרביעי הביתה. היה לה קשה להיפרד מבודאפשט, כי הרגישה עצמה כאן טוב למדי. יום קודם לכן נערכה אצלנו מסיבה קטנה ועליזה; השתתפו בה מלבדנו 2 בנות ו־6 בנים, כלומר 10 בסך־הכול. קרוב לשעה עשר הלכו להם, אף כי אמא קיוותה שה“עסק” יסתיים בשמונה בקירוב. אולם דברים כאלה קורים, למעשה, באגדות בלבד.

הלימודים בבית־הספר התחדשו. השנה התחילה יפה. שמחתי בעיקר על חיבורי בספרות הונגרית, שאותו שיבח המנהל. אתמול אחר־הצהרים התקיימה מסיבה ספרותית. הלכתי בעיקר בגלל שיריו של המנהל. הם מצאו חן בעיני, אף כי תוך כדי קריאה [עצמית] ודאי הייתי מיטיבה להבין אותם. קראתי את “ליאונרדו דה־וינצי”. ספר נהדר. שום ספר אחר לא בא אל ידי, וכיוון שכמעט לא ניתנו שיעורי בית, יכולתי ליהנות מן הפגרה באין מפריע.

14.2.1937

בתעודת מחצית השנה הראשונה, קיבלתי בכול “מצוין” פרט לציור. ובינתיים מאורע כביר: לראשונה לבשתי שימלה ארוכה, טפטה כחולה. הכל מציינים שהיא הולמת אותי ושאני נראית בה יפה מאוד. עד עתה לבשתיה רק בשעת ביקור בקונצרט של הוברמן. מובן שהקונצרט זכה להצלחה הרבה יותר גדולה מאשר שימלתי הארוכה. ואכן, הקונצרט היה נהדר: סונטת האביב וסונטה של באך! נוגנו גם יצירות של בראהמס ושל שוברט. מאז לא ביקרתי בשום מקום.

25.2.1937

זה עתה חזרתי מן ה“חוג לספרות”. קראתי שם את שירי, “מוכר הגלידה”. משתתפי החוג מצאו כי זוהי יצירה טובה. אולם אני מצאתי ששני שיריה של אגי מוצלחים הרבה יותר. בעיקר השיר הראשון, “למותה של המורה”, מצא מאוד חן בעיניי, ואף קילקל לי את החשק ואת רגש הביטחון לגבי שירי אני. עד כה חשבתי שאני כישרונית למדי, אך כעת אני רואה שאגי מוכשרת ממני בהרבה. ייתכן שבתחום הפרוזה יש לי יותר סיכויים. אינני יודעת. אני חוששת להתמכר לכתיבה ולהתרגל למחשבה שאני כשרונית, אך גם אינני מסוגלת להרפות מן הכתיבה, ואף אינני רוצה לעשות כן. שלחתי שניים משיריי לאחד העיתונים. את הֻ“דמעה” ואת “מחול הרגעים”.⁷ האחרון הוא שיר חדש והטוב מכל מה שכתבתי בשירה. על כל פנים, כך נדמה לי. כעת אני מהפכת בלי סוף בשאלה אם מגיע השיר לרמת הכתיבה של אגי. אלוהים, לו הייתי כישרונית! – כל פעולה גוררת בעקבותיה פעולת־נגד; אתמול עוד הייתי כה מאושרת בגלל ענייני ספרות, ואילו היום ניטלה ממני כל שימחה. אף־על־פי־כן, אוסיף לכתוב! זוהי תגובתי הנצחית על כל חוסר־הצלחה ועל כל ייאוש רגעי.

16.3.1937

למעשה אין כל חדש. ישבתי כך־סתם ויומני לפניי. אין לי בעצם דבר אחר לעשותו. הגיעה השעה לביקורת עצמית; אינני יודעת איך יסתכם הדבר. עליי להיזהר, בעיקר, לבל אפריז בהערכת עצמי. אסור לו לאדם להיות שבע־רצון מעצמו. לאמיתו של דבר, כיום רחוקה אני מכך יותר מתמיד. אני מכירה בשגיאותיי ויודעת שרבות הן. אני מדברת מגבוה עם הבריות, ובבית אני נוהגת לעתים בחוצפה ומדברת בהכרת ערך עצמי; אמנם איני עוברת את המידה, ובסופו של דבר יש בי תמיד נכונות לביקורת עצמית, אך נדמה לי, שחסרה אני כוח מספיק לביצוע, כדי להיטיב את דרכי.

עכשיו אני רוצה ללמוד עוד זמן־מה איטלקית, ולאחר מכן אלך עם אמא להצגת “רומיאו ויוליה”. לפיכך אני צריכה לסיים כעת. הייתה זו הרגשה טובה לרשום כאן את השורות האלו.

21.3.1937

ה“קומדיה בשלוש מערכות”, כפי שאמא כינתה זאת, הסתיימה חלקית. המערכה הראשונה – מותו של זוֹלטן, ואילו השנייה – בדמותו של פטר. המערכה הראשונה הייתה נעימה למעלה מן המשוער. הוא, כלומר זולטן, לא היה שוטה, ואף לא חוצפן – בניגוד לדברי הביקורת המוקדמים, שהיו בהם כוונות־זדון. על־כל־פנים, גם אם זולטן התנהג כך כלפי האחרים, ביחסו אליי היה הגון למדי. אם כי איננו מוצא חן בעיני במיוחד, אני נמצאת בחברתו.

המערכה השנייה התחילה באיחור־מה, במקום בשעה אחת־עשרה וחצי, בשתים־עשרה וחצי, הואיל ופטר לא מצא את הדרך אל הבית. היה זה מנוגד במקצת למה שציפיתי, אולי משום שנאלצתי לחכות זמן רב, ואולי גם משום שקיוויתי ליותר מדי. וזאת לא משום שפטר אינו נער נחמד מאוד; בעיניי הוא די מוצא חן, אולם אינני יודעת מה דעתו עליי. הוא קרא את שיריי והם נראו לו. עתה כתבתי שיר קצר, המתאים באמת ליומן בלבד:

הָאָבִיב פָּצַח בְּשִׁיר,

נִשְׁמָתִי פָּצְחָה בְּשִׁיר,

קֶרֶן־הָשֶׁמֶשׁ צוֹחֶֹקֶת, שׁוֹבֶבֶת,

נִפְתַּח הַסָּגוֹל,

שַׁעַר־לִבִּי נָגֹל,

דּוֹמַתְנִי, אֳנִי מְאֹהֶבֶת.

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת, מֵאַין רֶגֶשׁ זֶה הֶחָדָשׁ,

אוּלָם עִם הָאָבִיב אֲנִי אוֹתוֹ נוֹשֶׁמֶת.

לֹא אֶשְאַל מֵאֵימָתַי, לֹא אֶשְׁאַל מַדּוּעַ,

אֲנִי – בָּאַהֲבָה אֳנִי מְאֹהֶבֶת.

(תירגם גם אביגדור המאירי)

28.3.1937

בינתיים התרחשה, כמובן, גם “מערכה ג'”. ויתרה מזו, יאני בא לבקר אותי פעם נוספת. הוא נער נבון, אפשר לשוחח אתו יפה. אולם עכשיו כבר אשים קץ ל“עליות לרגל” של הבחורים, מאחר שמתחילה שנת הלימודים, ולכן אי־אפשר להתמיד בקצב זה. מלבד זאת, כמעט שאין לי פנאי לקריאה.

15.4.1937

מזה ימים אני חשה איזו אי שביעות־רצון מעצמי, ואינני יודעת מה הגורם לכך. הן למעשה לא אירע לי שום דבר מיוחד, ובוודאי ובוודאי לא עשיתי כל מעשה רע. אינני מבינה את עצמי. ייתכן שאני עייפה. יש לי הרבה עיסוקים. אני מועסקת בכל מיני עניינים, ואני מצטערת שקיבלתי על עצמי כל־כך הרבה טרדות בתחום בית־הספר. רק על קבלת התלמידים הפרטיים אינני מתחרטת אפילו רגע אחד.

גם פרשיות הבנים נמאסו עליי. הם מוסיפים לבקר אצלי, ואני למעשה אינני יודעת מה עמדתי האמיתית ביחס אליהם. אני חוששת שאתאכזב במקצת גם מפטר; הוא מסובך מדי, אוהב לדבר גבוהה־גבוהה, וסגנונו חסר את הבלתי־אמצעיות. אפשר שלאחר כמה פגישות נוספות אוכל לחוות עליו דעה מבוססת יותר.

ובינתיים – אגי מסרה לי אחד משיריה החדשים. התאכזבתי ממנו במקצת.

25.4.1937

בימים האחרונים הייתי עסוקה מאוד – בתחום הספרותי; לרגל שיעור הספרות בפעם המאה, החלטנו על כתיבת טרילוגיה; אֶפִּיקה, ליריקה, דרמה. את שני הסוגים הראשונים כתבתי אני, והדבר עלה יפה בידי. ובטרם סיימתי את הכתיבה, פנתה אלי הדודה יהודית קיש בבקשה לכתוב נאום־פתיחה לחג העשור של בית־ספרה. היום סיימתי את הכתיבה. אמנם אינני אוהבת הזמנות כאלו, אך העיקר שהנאום גמור כעת, ואני מקווה שהוא יתאים.

1.5.1937

אתמול קיבלתי בפעם הראשונה בחיי שכר־סופרים. השיר שכתבתי לחג העשור של בית־הספר מצא חן בעיניה של הדודה יהודית והיא שלחה לי היום המחאה של 20 פאנגא. מובן, ששמחתי לכך. בימים אלה סיימתי את “פּושאֶ” לסטיפן צוויג. ספר מעניין ששבה את לבי. בעת ובעונה אחת קראתי גם את ־ Lyrische Hausa־potheke לאריך קסטנר, גם זה משהו נחמד וגדול. אני מוקסמת ממנו מאוד. הנושאים ופתרון הבעיות מובאים באופן מקורי מאוד ואמנותי. בצער רב גיליתי שהוא השתמש בכמה מרעיונותיי. וכך מתגלה לי מעט־מעט שהרבה דברים שחשבתים למקוריים וחדשים, היו ידועים כבר לקודמים.

העניינים בקשר לתלמידיי – יגעים. גם טרודי וגם מריה קיבלו ציונים רעים בחשבון. איני יודעת היכן להסתיר את פני מבושה. אבל הלא עשיתי כל מה שביכולתי. החיבור ההונגרי שלי בבית־הספר עלה יפה. המנהל רשם תחתיו: “עבודה חריפה מאוד ושלמה.” האין זה נהדר? הוי, הלוואי והייתי באמת בעלת־כישרון.

15.5.1937

באחד הימים דובר בחוג להשתלמות־עצמית על בחירת מזכירה חדשה. המורה בורישקה אמרה שיש להביא בחשבון נימוקים שונים, וביניהם גם זה שהמועמדת תהיה לדת הפרוטסטנטית. נימוק זה מובן לגמרי במוסד פרוטסטנטי. ובכל זאת – כה מדכא הדבר. אמנם איני בטוחה, אם אני מתאימה וראויה להיות מועמדת, אבל אם כך [נקבעה הבחירה] הרי איני באה בחשבון כלל. מעתה – קשה לי לקבוע את עמדתי כלפי החוג. האם עליי להמשיך לפעול להצלחתו, בשעה שידועה לי האווירה השולטת בו, או להסתלק ממנו בכלל? אם אעשה את הדבר האחרון, אבוא לידי התנגשות עם האינטרסים של הכיתה. קשה לי מאוד למצוא את הדרך הנכונה, אשר לא יהיו בה לא הכנעה ולא התנשאות, לא עמידה מן הצד וגם לא שאיפה להתבלט. במקרה כזה חייב אדם לעמוד על המשמר ולשקול כל צעד שלו, כי את שגיאותיו של היחיד טופלים מיד על הכלל.

לדעתי, אפשר ללחום באנטישמיות רק על־ידי גילוי סגולות היחיד (כמובן [הסגולות] המסריות), וזוהי המלחמה הקשה ביותר. רק עכשיו מתחילה אני להבין, מהו להיות יהודי בחברה נוצרית, אף כי לי עצמי לא איכפת הדבר כל־כך. עובדה זו, שעלינו היהודים להילחם כך על זכותנו לחיות ושאנו משיגים את מטרתנו בקושי עצום, משמשת מניע להתפתחותנו ולהיותנו מעולים וטובים יותר. אילו נולדתי נוצרייה, כל הדרכים היו פתוחות לפניי. הייתי לומדת להיות מורה, ובזה היו נפתרות כל הבעיות. לא כן עכשיו. בסופו של דבר אמצא את המקצוע המתאים ביותר לתכונותיי. אבל בשום פנים לא הייתי מסוגלת להתנצר, לא רק בגללי, אלא גם בגלל ילדיי. לא הייתי יכולה להביאם לידי מצב מחפיר כזה, שבו יצטרכו להתכחש למקורם ולהתבייש בו. לא הייתי יכולה גם לגזול מהם את האמונה, אשר הורים משומדים אינם יכולים להעניק לילדיהם. לדת, לדעתי, ערך רב בחיים, ומגוחכת הדעה המקובלת כיום שהאמונה היא משענת לחלש בלבד…

15.6.1937

היום התקיים נשף הגמר. ציוניי כולם מצוינים, אבל עוד יותר שמחה אני על שקבלתי פרס – בעד תרגום 5 פאנגא, ובעד שירי “מחול הרגעים” 10 פאנגא. בשבת השתתפתי בנשף־ריקודים. היה נעים מאוד. אני ביחסים ידידותיים עם פטר. מלבד אתו, לא רקדתי עם שום בחור אחר.

18.6.1937

אני כותבת ברכבת: תכנית נסיעתי לאיטליה קמה והייתה. בשבע בבוקר יצאנו מן התחנה הדרומית. אמא נרגשת, והפקידה אותי לחסות גברת ישובה מולי. אשה נחמדה. מרבית הזמן בילינו בשיחה. לקריאה לא נתפנינו, כל שכן משבאנו לקירבת אגם באלאטון, שחשף פעם בפעם טפח חדש מיופיו. יצאתי למסדרון לשעה קלה ליהנות מיפעת האגם הזוהר. מן התא הסמוך יצא עלם בן שבע־עשרה בקירוב, הדליק סיגריה ברשלנות אלגנטית, כשהוא אורב לרושם שגינוניו יעשו עליי. כבשתי בתוכי צחוק קל. בינתיים נתקשרה ביני ובין חברתי לנסיעה ידידות נעימה.

בקירבת הגבול היוגוסלבי הלך הכול למישרים. אנו עוברים במקומות מרהיבי־עין, שונים בצביונם מן הנוף ההונגרי. הדראווה זורמת בין הרים נישאים שלצלעותיהם צמודות בקתות קטנות. ליובלאנה. עיר יפה ורחבת־ידיים. כנסייה פראבוסלאבית ווילות יפות.

בדיקת המכס בגבול האיטלקי נתקיימה בשבע לפנות־ערב. במתיחות ציפיתי להזדמנות זו כדי לנצל את ידיעותיי באיטלקית, אך על־אף שידוליי, לא ניאותו אפילו להציץ לחבילה אחת. לטריאסט הגענו רק בערב. פה הפרתי את הבטחתי לאמא, ומשתי שעות־החנייה בתחנה, הקדשתי למעלה משעה לסיור בעיר.

לוונציה הגענו באחת בלילה.

בתחנת מילאנו קידם את פנינו קרובי, במכונית שלו הובאנו מיד אל דירתם הנאה.

20.6.1937 מילאנו

אחרי התייעצות קצרה יצאנו בבוקר למינאג’יו. במכונית מקום מרווח לכולנו. מאחור – שלוש הנשים, ולפניהן – שלושת הצעירים, ובתוכם ג’ורי הקטן. תחילה עוררה הדרך תשומת־לב בשל הכרזות שהתנוססו על הבתים, והן מימרותיו ה“עמוקות” של מוסוליני, אך בהמשך הדרך כבש את הלב הנוף המופלא של האגם קומו וסביבתו.

מרהיב־עין הוא מראה האגם, פה בתכלתו האפלה, ושם בגון הירוק־הכהה, עטור מסגרת הרים גבוהים מכוסי שלג – מראה שנחרת עמוק בקרבי.

מינאג’יו עצמה, על שפת האגם קומו, היא מקום־חמודות. נאה גם חוף־הרחצה; כרי־החול הדשואים גדושים נדנדות, מיגרשי־טניס, אך על הכול – שמש, ים והרים. באחת: נהדר!

תוך רחצה והשתזפות שיחקנו גם טניס, ובשש בערב חזרנו הביתה. טור ענק של מכוניות התנהל בכביש. שפע של מכוניות, והכבישים – ממדרגה ראשונה. יום יפה, מגוון, אך ־ עייפתי.

21.6.1937

חוויית היום – הביקור ב“דום” של מילאנו. רבות שמעתי עליו, ואף את תמונתו ראיתי. ידעתי שנבנה שיש לבן. מיגדל קטן מסמל יום חול ומיגדל גדול – יום חג. ואף זאת ידעתי, שפסלים לאין־ספור מקשטים אותו. כאילו ראיתיו בעיני רוחי. ובכל־זאת, בעומדי עתה בקצה רחבתוֹ העצומה, לנוכח הבניין המזדקר במלוא הדרו, הבטתי נפעמת, עצורת נשימה, על הכנסייה שכולה כיצירת הדמיון. התחלתי פוסעת לקראתה, ונכנסתי דרך שער הארד המשובץ תבליטים. ברגע הראשון הבחנתי באפלולית רק במיתארים של עמודי־הענק, וראיתי את החלונות הנוגהים בגוני הפסיפס. אט־אט נישאו עיניי על, לקמרונים הגותיים ולכותרות העמודים עטורי הפסלים. הממדים רחבי־הידיים צופנים בתוכם גורלות־אנוש, שתקוותיהם, ייסוריהם וחלומותיהם נוצקו בעמודים אלה. שוטטתי בכנסייה. על־גבי המזבחות דלקו נרות־קרבן, ודרך רווחי הפסיפס הבקיע זוהרו של שמש. הכול היה כאן נשגב ומדכא כאחד, רב־אומר ומופלא. ואף־על־פי־כן, לא זה אשר כבשני כולי.

שעה זו, שבה באתי בצל קורתו של ה“דום” – לא אשכח לעולם. בצאתי מן המעלית, שרוממה אותי לגובה של מאות מדרגות, נעצרה בי הנשימה, ועיניי נסתנוורו. כאילו הגעתי, אחרי עוזבי את האדמה שיופיה נתעטף ערפל, לאיזה עולם שמיימי, בו מזדהר היופי, ניגר לכל עין. התחלתי מהלכת בין מעשי־תחרים גותיים, מיגדלים גמישים, קשתות ועמודים. אילו ניתן לבטא עולם זה במוזיקה, הרי היה זה סילסול בקול כינור גבוה, – הרגשה מעין זו עברתני. מתחת לפני השמים הכחולים הבהיק השיש בלובנו. צפו ועלו מראות דמיוניים מימי הילדות: שמים כחולים, כס־מלכות לבן, מלאכים צחורי־כנף ואשנבים, שמבעדם אפשר להנחית מבט עד הארץ. מה רחוקה מפה הייתה עיר המסחר הקדחתנית, המולת חשמליות ומכוניות! מה עלובים נראו לעומת זוהר פלאי זה אורותיהם של חלונות־הראווה!

הגעתי עד למרגלות המיגדל. התחלתי עולה במדרגות הלולייניות המוליכות לפיסגה. כל פיתול מגלה לעיניך תמונה חדשה, פסלים, מעשי־תחרים, הדומים לפרחי קיר או עדינים מאלה. במדרגה האחרונה נשתהיתי, כאילו הגחתי הלום, כמתוך חלום, בסולמו של יעקב.

העפתי מבט על שעוני. עליי לחזור. נפרדתי מן המקום. על כל צעד חשתי מה צר לי לנטוש חוויה זו על אורהּ, חומהּ ושלוותהּ. דבר לא ניתן לי ליטול עמי מכל היופי הזה. ואף־על־פי־כן הרגשתי פתאום, בשעה שהייתי יורדת מטה, שאני נוטלת עמי מפה דבר־מה לזכרון־עד – געגועים לאור, לרוּם ולשלווה עילאה.

25.6.1937

ביקרנו במוזיאון “פולדי פיסורי”. שפע של מוצגים יקרי־ערך מבחינה אמנותית. ביומן האורחים רשמתי את שמי בצד חבורה בינלאומית שנזדמנה לביקור. מכאן אתה למד מי סר לכאן. מה קטן העולם; בשעה שביקרתי במוזיאון שהה שם רק קומץ אנשים השיכיים זה לזה: הונגרים. יש משהו בלשון המאחד כל־כך את הנשמות. לבי נתפעם בי בשומעי את צלילי השפה ההונגרית מפיהם…

26.6.1937

נכחנו הערב בהצגה תחת כיפת השמים. מחיר הכרטיס 4 לירות איטלקיות – זול בהחלט. זכות גדולה היא לפאשיזם שזיכה את ההמונים בהצגות זולות. הקהל העצום, כ־5 אלפים איש, היה רובו ככולו מהשכבות הדלות ביותר, ובכל זאת גילה הבנה לעניין יותר מקהל הקונצרטים היקרים ביותר אשר בבודאפשט. היה יפה, שרו בעיקר אריות, אבל רק מעטות מהן הכרתי. מעניין, שניגנו את ההימנון גם בתחילת ההצגה וגם בסופה. בשעת ההצגה מחאו ההמונים כף בהתלהבות. כך, בהמון גדול, מתגלה יותר הטמפרמנט של העם.

27.6.1937

אחר הצהרים ערכנו טיול נהדר באוטומובילים, בכיוון צ’אֶרטוזה ופאוויה. יש כאן כנסייה ומינזר נהדרים. המינזר הענקי נבנה ל־24 איש; זהו המיספר הקבוע של דייריו. בכנסייה 24 תאים מיוחדים, מובדלים, עם מזבחות עטורים שיש, תמונות מעשי־אמן קישוטי פאר. עמל ויזע של אנשים רבים־רבים הושקעו כאן. לכל נזיר דירה משלו: תא מסויד לבן, חדר־עבודה, חדר־אוכל בקומה ראשונה. חדר־שינה בקומה שנייה, לבסוף – גינה קטנה, שאותה יעבד בעצמו. כך עוברים עליהם חייהם, כשהם סגורים ומסוגרים ואינם באים במגע עם זולתם, פרט ליום ראשון, בו הם סועדים בצוותא ויכולים לשוחח ביניהם שעה אחת. איני יכולה לתאר לעצמי שבריחה זו מן העולם עשויה להועיל להם, או אפילו לאנושות.

הפרידה מצ’ארטוזה הייתה קשה, שהרי יש שם הרבה שכיות חמדה, וכך, אגב טיול־בזק עם מדריך־תיירים, כמעט שאין לראות דבר. לפעמים, בכוונה תחילה, לא הסתכלתי בכיוון שעליו הורה מדריך־התיירים; נראה בעיניי מגוחך מאוד להתבונן בפליאה יחד עם המון בני־אדם, דווקא לעבר המקום שהמדריך מצא אותו כמעניין. סוף־סוף הטעם הוא עניין אינדיבידואלי מאוד, ואי אפשר לצרור בצרור אחד את כל בני־האדם.

לא הרחק מצ’ארטוזה נמצאת פאוויה, עיירה איטלקית קטנה, ליד הנהר פו. בניינים עתיקים ותרבות עתיקה – זו האווירה השורה עליהם; העיירה שונה לגמרי מן הערים הקטנות שבהונגריה. מבחינת ההשכלה, עדיפה בלי ספק העיירה האיטלקית, אך לעומת זאת ערי הונגריה עליזות ובהירות יותר.

28.6.1937

היום ביקרתי במוזיאון השלישי של מילאנו. ה“אמברוזיאנה” – הוא יפה מאוד, אולי היפה שבשלושת המוזיאונים. שני דיוקנאות יפים להפליא של ליאונרדו, וכמה תרשימים משלו, כמה תחריטי נחושת של דירר, וכן תמונת של טיציאן ושל ציירים בעלי שם־עולם נמצאו שם. בעיני מצא מאוד־מאד חן אגרטל ירוק בעל ממדי ענק, וכן עציץ פרחים עשוי מזכוכית מוראנו ובו פרח־זכוכית. לאחר שעזבתי את “אמברוזיאנה”, סרתי שוב אל ה“דום”. נדמה לי, שכל־אימת שאביט בו, הוא ישפיע עליי כבפעם הראשונה; כל־כך הרבה מראות מושכים שם את העין, עד כי אפשר לבלות את כל החיים בין כתליו תוך כדי התבוננות. לא אגיד כי הכול שם בגדר יצירות־מופת. נדמה לי שבעיקר הכמות היא המשובחת שם, ולאו־דווקא האיכות.

1.7.1937

ביקרנו בבית הקברות המפורסם במילאנו. חשתי פגיעה ביראת־הכבוד בכך שאני סרה לבית־העלמין, כולי אחוזת סקרנות ומצלמה ביד, בעוד מביאים אליו נפטרים למנוחות; אך פה רגילים לכך. קבוצה הודית, שביקרה כאן בשעה זו, ערכה צילומים למכביר.

המבוא לבית־הקברות רב רושם. בנייני־קבר מקומרים מוליכים אותך פנימה. הכול מטופח כאן יפה, והמצבות יפות להפליא. שלוש מהן, המפורסמות ביותר, גיליתי לשימחתי בעצמי. האחת, קבוצת־פסלים סדורה במערך חלזוני, והיא ממחיזה את ה“צליבה”. המצבה השנייה עשויה שלוש מסכות המבטאות לעג, שנינה וכאב. השלישית – גוש פסלים ענקי, המסמל את העבודה: אדם חורש בשני שוורים.

הקסימני גם פסל־עירום של אשה, ששתי נזירות עומדות מאחוריה וראשיהן רכונים עליה. ולעומת אלו נקרו לפניי גם דמויות, שבלבושן מן המאה הקודמת לא לבבו ביותר. יצירות נטולות ערך אמנותי. אך הן לא יתכן שכל יצירה תהיה יצירת־מופת.

5.7.1937

אני כותבת כעת מסאן־פלאגרינו, ישובה על דשא, כשלפניי ומאחוריי הרים. פלג משכשכך בעמק, מכלול מופלא של רגשות ותמונות. רשמים רבים נצטברו בי, לאחר שני ימים קסומים, שלא זכיתי לשכמותם מעודי. אני משתדלת לרשום הכול, כדי להציל את זיכרונות היומיים האלה למשמרת.

בשבת, בתשע בבוקר, יצאנו לדרך. בבראסטיה נתעכבנו דקות ספורות בלבד. ביקרנו בכיכר הראשית, החדישה, נצטיידנו בכמה חפצים והמשכנו.

הגענו לאגם גארדא, ומכאן התחיל החלק הנפלא של הסיור. האגם כובש את הלב בקסמו כבר מראשיתו. בהמשך הדרך, בכביש הנהדר של גארדאזאנא, מיתמרים ועולים גני דקלים, וקייטנות מציצות מתוך פרדסים וחורשות לימון. מישטח האגם מעמיק פה את גונו לכחול פלאי, שאין לתארו; הרי הגדה ממול קרבים אלינו; באחת: הכול מתעטף יותר ויותר בהילה אגדתית.

על שפת האגם סעדנו, והמשכנו. את הדרך מפסיקות מנהרות, שמצד אחד הן מפולשות אל האגם, וכך הבהיקו לעינינו לסירוגין מימיו הכחולים. לא אחת עצרנו, משתאים ליופיו של הנוף. נפרדתי לפי־שעה מן האגם, כי ידעתי שמחר אשוב ואראנו. כעת אני נוסעת אל עבר ההרים.

מחוז־חפצנו בטיול היה אל קייטנות ההר, כדי שנבחר באחת מהן. בשביל תלול, מכוסה חצץ, המתפתל בין הרים קרחים, העפילה המכונית לאטה בכבדות. אך גן־העדן הזעיר, שאליו הגענו, ראוי היה למאמץ. צ’יי, זה שם המקום, שוכן במכתש הררי, על שפת אגם זעיר. רק בית־מלון בודד מצוי שם, נאה וחביב. המקום שבה את לבי. לדאבוני, בילינו שם רק חצי שעה, ולאחר־מכן חזרנו על עקבינו מרחק מסויים, ומשם פנינו אל עבר לאווארוני. מקום מפתיע במקסמי־נוף חדשים.

לאווארוני שוכנת אף היא על שפת אגם. גדולה היא מצ’יי. האווירה בה אינה משפחתית, אך גם סביבה זו מצודדת את הלב. טיול־ערבית שיכנע אותנו בכך.

בבוקר השכמתי קום ויצאתי ביחידות לערוך טיול נעים. לאחר ארוחת־הבוקר שמנו פעמינו באותה דרך נפלאה שבה באנו, ושוב הגענו לאגם גארדא. הפעם נסענו בגדה שמנגד. תוך כדי נסיעה נזדמן לנו מקום בודד נאה; ירדנו מהמכונית, פשטנו בגדינו, התרחצנו והשתזפנו בקרני־השמש עד שעה ארבע אחרי־הצהריים. איזו הנאה היא לצלול במימיו הרכים, הכחולים של האגם, להתמכר למים, כאילו היית רכון על גבי כרית ענוגה. שזופים ורוויי־אושר פרשנו מן המקום. במצב־הרוח המרומם, בו הייתי שרויה, תקפני חשק לצהול ולהריע. אסירת־תודה הייתי לכול – לכל איש ולכל דבר. ואכן עליזים צהלנו בשובנו. בערב הגענו הביתה, לאחר שני ימים נפלאים, דמויי חלום.

7.7.1937

למחרת היום היפה שביליתי בסאן־פאלאגרינו, ערכנו טיול נוסף עם גיזא, כי הוא הצטרך לחזור לשם פעם נוספת. הוא הוריד אותי בדרך, בברגאמו.

החלק העתיק של בארגאמו יפה מאוד. הוא שוכן על גבעה, ובניינו המפורסם ביותר הוא כנסייה עתיקה. מבחוץ מצאה הכנסייה חן בעיניי יותר מאשר מבפנים. לאחר ביקורי שם, שוטטתי ללא מטרה בעיר. אחר־כך ישבתי לקרוא, וגיחכתי ביני לבין עצמי על “הצלחותי”. כשירדתי, למשל באחד הרחובות, באו לקראתי שני בחורים שהרכיבו משקפיים שחורים. משהבחינו בי, הסירו משקפיהם והסתכלו בי בהתפעלות, וקישקשו באוזניי כל מיני קישקושים. הוספתי ללכת, כשאני מחייכת. עדיין אין בכך משום אי־נעימות. והיה רוכב־אופניים אחד שליווה אותי כיברת־דרך ארוכה בחלק הסואן של בארגאמו החדשה, ולא פסק מלדבר אליי. לא עניתיו, כמובן, דבר, ואף לא הבטתי לעברו, עד שהניחני לנפשי.

שונים ומשונים מנסים בדרך־כלל לעשות היכרות אתי. אינני נענית, כמובן, וצוחקת עליהם. סבורים כאן, שאם הבחורה היא לבדה, הרי היא הפקר, כיוון שבנות איטלקיות ממשפחות טובות אינן נוהגות ללכת לים ולבריכה, ועל־כל־פנים – לא לבד. המסכנות הללו – חייהן קשים, וסבורה אני שהן נהנות מחופש מועט ביותר.

היתה לי פגישה עם גיזא בבית־קפה. מוזר מאוד היה לי לשבת שם לבד, אך שקעתי בקריאה ופניתי עורף לעולם כולו.

10.7.1937

אחרי־הצהרים יצאנו לסייר את המקומות הנודעים של מילאנו שטרם ראינום. ביקרנו במוזיאון “סקאלא”. המוצג המעניין בו הוא הצ’מבלו של רוסיני.

אחר־כך שוטטנו באולם ההצגות ובבמה. זה כן זה עשויים בממדי ענק. אך עתה הם ישנים את שנת־הקיץ; הכיסאות עטויים דוק נפטלין. ושלמות ההתרשמות ניטלת מן הצופה.

מעניין, שלבמה כיוון יורדָני; ברקע מתנשא קמרון המעורר בנו, בהארה מתאימה, הרגשת אין־סוף. ראינו את המכשירים שבעזרתם מחקים את קולות הגשם, הרעם והרוח. הסתכלנו גם בפעמון ובעוגב.

לאחר ה“סקאלא”, פנינו לשתי כנסיות. אחת – “סאן אמבּרוֹג’יו”. למדנו עליה בבית הספר, כך שהיה לי עניין רב לראותה בעין. המיבנה שלה עשוי סגנון רומני, אציל ופשוט, וחצר לה מרובעת. היא נבנתה בשתי תקופות שונות, ומכאן השוני במיגדל.

והכנסיה השנייה – סנטה מריה די פיוֹרה". פה מצויה יצירתו של ליאונרדו דה וינצ’י “הסעודה האחרונה”. גוניה דהו לא מעט, אך לאין־ערוך פחות מששיערתי לשמע דברי הקינה. קלסתרי־הפנים נראים בבהירות. רק לפני זמן קצר קראתי את ספרו של מֶרֶז’קובסקי, והדבר סייע לי להבין לנישמת התמונה.

בית־המינזר גופו הוא ה“צ’ארטוזה” בזעיר־אנפין, אך בשיעור ערכו האמנותי נחות ממנה.

ראינו את הבאר של “סאן פרנצ’סקו” – פסל יפה, חי, כאילו עוד מעט היה נע. בחופזה עברנו לפני מצבת הגיבורים; ראינו את פארק הלידו, את מיגרשי הספורט ואת ארמון הבורסה, והוא מכויר וגדל־ממדים.

12.7.1937, מילאנו

זאת לי הפעם הראשונה, מאז בואי לכאן, שאני מדוכאה, אך לא בלי סיבה: חשקה נפשי לנסוע לימים מיספר לפיראנזה, אבל אמא לא נענתה למשאלתי. הדבר נודע לי אמש, בשובי ממאנאג’יו, וידיעה זו נטלה ממני את רוח העליזות ששרתה עליי כל היום. מזג־האוויר היה נפלא; רוח עזה נשבה והסעירה את פני האגם, ולי נעמה השחייה באגם מתנחשל. ארוכות התפרקדתי על גבי קרש שהגלים הרקידוהו במשובה. הרים נשקפו אליי בבהירות, ובהם “מונטי רוזה” עטור השלג.

בשובנו הביתה נצטיירו צללי ההרים על מורדי הרכס, שנתמשכו מולנו. כל הדרך לא פסקה שירה מפינו. אך בבית קידמני מכתבה של אמא: תכנית נסיעתי לפיראנזה בטלה. מה לעשות? ריטון של מורת־רוח, ולאחריו – הביתה!

אך תוך כדי כך גמלה החלטה בלבי לסור בדרך לוונציה, ולבקר בה לבדי. אין כבר שהות להימלך בדעתה של אמא; ואולי מוטב כך. קרוב לוודאי שהיא הייתה מתנגדת לתכניתי.

14.7.1937, מילאנו

אני כותבת תוך כדי אריזה, מוקפת מזוודות. מחר אסע. ימים בלתי־נשכחים ביליתי כאן. אף־על־פי־כן שמחה אני לשוב לדומבובאר, כשם שאני שמחה לביקורי בוונציה בדרכי הביתה. כעת אני מעתיקה את שיר הפרידה, שכוונתי להקדיש למארחיי, בטרם איפרד מהם. אחרי־זה, מיד, אשתדל ללכת לשכב, כי מחר צפוי לי יום יפה ומייגע גם יחד.

15.7.1937, ונציה

את מזוודתי הפקדתי במלתחה. רגש העצמאות הסב לי הנאה רבה. עליתי לספינת־קיטור המהלכת ב“קאנאל גראנדי”, שלא הפתיעני במיוחד, כי ידעתיו לפי תצלומיו. מעניין היה לראות כיצד מדרגות הארמונות גולשות ישר אל המים.

הבניינים המפורסמים מסנוורים בלובנם, ובבואתם משתקפת בראי המים. בניינים עתיקי־יומין אלה היו מתמוטטים כבר מזמן, אילולא היו משפצים אותם כפעם בפעם. בהגיעי לתחנה שמובילה ל“פראַרי”, ירדתי מן האנייה, ולאחר זמן קצר של חיפושים הגעתי אל סף הכנסייה, אך לתוכה לא ניתן לי לבוא, כי לבשתי שימלה קיצרת־השרוולים. נאלצתי לשכור סודר אדום, כדי שירשו לי להיכנס.

כנסייה זו מאכסנת ארבע יצירות ידועות ברחבי תבל: “העלייה לשמים” של טיציאן, שתי מאדונות של בליני וקברו של קאנובה. רושם כביר במיוחד עשה עליי הקבר. גם הפרסקות שבו את הלב. משיצאתי מן הכנסיה, נסעתי שוב באניית־הקיטור וירדתי בסאן־מרקו. באחת בקירוב הגעתי לארמון דוג’ה. מבעד לשער המפואר ונכנסתי לחצר. תהיתי על שתי הבארות שבחצר, עליתי במדרגות הענק. שפע של פרסקות מאת טיציאן, וירונזה וטינטוריטו וציירים אחרים. מן הנמנע לייחד תשומת־לב לכול, אלא בחטיפה.

בחדר הנשק ראיתי מכשירי־עינוי שונים, תותחים כלי־שריון. מבין הפרסקות התרשמתי במיוחד מ“גן־העדן” של טינטוריטו. בהסתכלנו בה מן הצד השני של האולם הענקי נראית הפרסקו כרפיד, ושש דמויות מיתמרות מתוכו בצוותא. מבעד לעדשה המגדלת, נפרדות הדמויות ומקנות ביופין הנאה עילאה. ברכבת לא עצמתי כמעט עין כל הלילה. איזה רגש מרומם מפעימך בנסיעה עצמאית זו.

19.7.1937, דומבובאר

אני בדומבובאר, כאן לא הייתי מסוגלה לכתוב במשך ארבעה שבועות 60 עמוד כמו באיטליה. קיבלוני בשימחה רבה. היה עליי לספר הרבה על איטליה. הכול כאן שונה. בחו"ל יכולתי לעשות ככל העולה על רוחי, אבל כאן אני נמצאת תחת השגחתה של אמא. גם האוכל אחר. אחרי המטבח האיטלקי הקל – המאכלים ההונגריים הדשנים והמשביעים הם בלתי־רגילים לטעמי. הבריכה נדמתה תחילה כקטנה עד להחריד לאחר מילאנו, אך מצד שני נהניתי מכך שלא נאלצתי לשבת בודדה, עם ספר ביד, אף כי למען האמת, גם זה לא היה רע. יש פה חברת בנות חביבה. חברת בנים לא תימצא, זה כבר ברור כעת לגמרי. אמנם ישנם כאן בחורים נוצריים, אבל המחיצות כה גבוהות שקשה להעלות על הדעת שבחור נוצרי יתחבר עם בחורה יהודייה. פעמים רבות הנך משתומם לתופעה זו והיא נדמית לך מגוחכת, אך לאמיתו של דבר זוהי מציאות מעציבה ומדאיגה.

פאלי [בן דודהּ] הגיע אתמול, זה עתה הוכתר בתואר דוקטור. הוא גרם לנו שימחה רבה, אך אנחנו מרחמים עליו בגלל המאמץ הרב שנאלץ להשקיע בהשגת התואר. עם זאת, אני סבורה כי אושר הוא לבחור אם הוא יכול ללמוד במשך חמש שנים, ללא דאגות, בערי־עולם נפלאות. מכל מקום, הישגו של פאלי יפה מאוד, והדודה אליז והדוד פישטא רשאים להתגאות בבנם, ובצדק.

22.7.1937

על קיבה ריקה אני מתיישבת עתה לכתוב, כי כל היום לא בא אוכל אל פי, בתואנה של קילקול קיבה. אני כותבת “בתואנה”, כי למעשה אני בריאה ושלמה, אולם רוצים לפטם אותי בלי סוף, כדי שאשמין, וכאמצעי־נגד אני נוקטת תכסיס של “קילקולי קיבה”. הרעיון בא לי כתוצאה מכך שאוויקה באמת קילקלה לה את הקיבה; ולא רק היא, אלא גם סבתא פיני. לכן החלטתי לערוך את המהתלה הזאת. היה לי קשה להחליט על כך, כי למעשה שקר הוא, אך לבסוף הרגעתי עצמי בכך שבעצם אינני מזיקה לאיש, ומעט הצום יועיל לקיבה. בבוקר שתיתי מים מינראליים, אמא מצאה שלשוני לבנה. כמעט פרצתי בצחוק כששמעתי את קביעתה. מזל מאין כמוהו שגם הדודה אליז גם פאלי מתאוננים על מיחושים, ולכן סבורים שאכלנו משהו שהזיק לבריאות. עליי להעיר, כי אני יודעת לשקר עד להדהים, אך אינני אוהבת זאת. זוהי הרגשה נוראה.

אתמול גמרתי לקרוא ספר מקסים ומעניין מאת ארנסט לותאר “”Dur Romanze in F. בקושי יכולתי להניחו מן היד. זהו יומן של נערה בת 15; הוא היה קרוב לרוחי מאוד, הן מצד התוכן והן מצד הסגנון. כעת אני קוראת את ספרו של נירו “בעול האלוהים”; בעיניי הוא מוצא חן למדי, אולם אני בוודאי לא הייתי כותבת כך, לו גם הייתי מסוגלת לכך. הסגנון והעולם המתואר בספר זרים לי שניהם.

עם אוויקה אני משוחחת הרבה על העתיד. יש לי רעיון ישן ושמו “מכף רגל ועד ראש”: מפעל שבו אפשר יהיה להכין, תוך יום, את כל אבזרי הלבוש הדרושים לנשים. יש להעסיק במפעל כוחות־עבודה צעירים וזריזים – בהנהלתי. יחד עם זאת מתרוצצים במוחי עוד מאות רעיונות: הקמת בית־מלון ועוד. אני חוששת שיש לי רצון לעסוק בתחומים מרובים מדי, ולכן לא אצליח הצלחה של ממש בשום תחום. אלוהים אדירים, אני כל־כך רוצה להיות סופרת, הן זהו חלומי הגדול, אולם אני סולדת מפני המחשבה שאצטרך לכתוב לפי פקודה מגבוה, לצורך פרנסה. את “דברי ההגות” שלי אני נוהגת לסיים בכך, שלמעשה עומדות לרשותי עוד שנתיים, והן באמת פרק־זמן ממושך, אך הוא יחלוף חיש־מהר, זאת אני כבר רואה.

24.7.1937

בשעות של לפני־הצהריים אנחנו נוהגות לגשת אל המטבח לשם הושטת עזרה, אף אנו עצמנו מכינות מאכלים. כאן מנהלים משק בית גדול כל־כך, עד כי יש צורך בידיים עובדות נוספות. אם פעם אצטרך לנהל את משק ביתי לבדי, לא אכין ארוחות גדולות כל־כך. חבל לבלות את כל השעות שלפני־הצהריים בבישול. וחוץ מזה, הארוחות הללו משמינות ואינן בריאות ביותר לגוף. יש להרבות במאכלים שאינם טעונים הכנה רבה, בסלטים ובתבשילים – הם חשובים לאין־ערוך מן המרק ומן העוגות. על הבשר אני מוכנה לוותר ברצון רב.

ג’ורי שולח מבאזאנסון מכתבים המעידים על שביעות רצון רבה. הוא מרגיש עצמו שם מצוין. לפי הידיעות שהתקבלו, הוא מרבה ללמוד צרפתית ונהנה מן הלימודים בבית־הספר. חופשת הקיץ באמת עלתה עד כה יפה מאוד, ונקווה שכך יהיה הכול גם בהמשך.

26.7.1937, דומבובאר

הוי, היום נתתי אינטרוויו־ראיון. אתמול אמר לי העורך־דין ס. שעורך העיתון ט.ה. רוצה להכירני, כדי שיוכל למסור בעיתונו על המשוררת הצעירה המבלה בעירו. חשבתי את הדבר למיותר לחלוטין, אבל העיתונאי הופיע פתאום לפני הצהריים, ישב עמי והייתי צריכה למסור לו אינטרוויו לפי כל הדיקדוקים. הוא שאלני כמה שאלות טיפשיות, למשל, מיהו המשורר האהוב עלי ביותר. ביקש ממני שיר. עכשיו משתאה אני לדעת איזו “דיסה” תופיע בעיתון. יש לי ניסיונות מרים במה שנוגע לעיתונים ולכתבים. אם לא יכתוב שטויות, לא אצטער על הדבר. אבל אם כן! מקווה אני שלא יהיה חצוף עד כדי כך.

28.7.1937, דומבובאר

העיתון הופיע. תחילה הוא מזכיר את אבא, ואחרי כן הוא עובר ומספר עליי בצורה הוגנת למדי. הכל יכול היה להיגמר בכי־טוב אילולא משפט אחד. הוא הכניס גם את מנהלי לתוך העניין. כתב כאילו המנהל מוקסם מאוד ממני או משהו דומה לזה. הדבר חרה לי מאוד, אם כי הסיכויים שהעיתון יגיע לידי המנהל מועטים הם. כיוון שאין זה נכון מאוד לא נעם לי הדבר.⁸

סבתא פיני שוכבת היום על ערש־דווי. היא חלשה מאוד וסובלת הרבה.

30.7.1937, דומבובאר

סבתא פיני מתה אתמול. היא סבלה יומיים, ומה מחריד היה לשמוע את דברי הרופא שאין תקווה להצילה. כולנו מיררנו בבכי; אמא רצוצה לגמרי. לא יכולתי גם לנחם אותה. הבטחתי לה רק שאעשה כל מה שביכולתי ואשאר על ידה. יודעת אני כמה גלמודה תהיה בלי סבתא. הדודה אירמה והדוד פליקס היו כבר ונסעו. יחזרו להלוויה. איני חדלה מלחשוב על מותו של אבא. נדמה לי שעדיין לא השגתי בשכלי, מה משמעות מותה של סבתא בשבילי.

היום כבר לא יכולתי לבכות. אמנם איזה רגש מדכא מוסיף ומדריך את מנוחתי, אבל זה הכול. הייתי מסוגלת כבר אפילו לצחוק. סבתא היקרה! כמה שמחה אני לכל רגע שהייתי טובה אלייך, שהסברתי לך פנים. בטוחה אני שאם גם קרה שהתנהגתי לא־כשורה, היא אהבתני בכל־זאת ולא כעסה עליי. אומרים שעד הרגע האחרון הסתכלה בתמונתו של אבא.

31.7.1937 דומבובאר

אתמול לא יכולתי להמשיך בכתיבה. כל היום התרוצצנו, אוויקה ואני, והשתדלנו לעזור כמיטב יכולתנו. הן הדודה אליז, ובעיקר אמא, אינן מסגולות עתה לעשות דבר. אמא שוכבת במיטה כמעט כל היום. אני חוששת ממה שיקרה לאחר הנסיעה הביתה. אמש הגיעה גם הדודה מאנצי; לי נדמה כי היא מחזיקה מעמד ומבליגה יפה. אך אמא אומרת כי כל הלילה הייתה מהלכת אנה ואנה בלי יכולת להירדם. כנראה גם בה פגע האסון דיו, לא קשה להבין זאת.

אני עייפה נורא, כי מזה יומיים אני משכימה־קום בשעה 6; לא משום שבאמת יש צורך בכך, אלא מכיוון שאינני מסוגלת לישון עוד. מבחינה נפשית אני בסדר גמור, ואני בעיקר חרדה לאמא. אני מהרהרת בלי הפסק בסבתא פיני. ברור לי שלא אשכח אותה אף בעתיד הרחוק, אולם החיים חוזרים אל מסלולם במהירות מדהימה, גם אם מסתלק מישהו מעולם זה. ממש קשה להאמין, רק שלשום נפטרה, והנה היום בצהריים כבר צחקנו לשמע הלצה.

אני חושבת שאמא היא השבורה ביותר, ואני יותר ויותר רואה כי הייתה זאת יהירות טיפשית מצדי להניח, ולו לרגע אחד, כי אוכל להחליף את סבתא ואפילו חלקית. הן סוף־סוף אני חסרה את הבקיאות הדרושה ואת הפנאי הדרוש. הלימודים, התלמידים הפרטיים ושיעורי הלשון יגזלו שוב את כל זמני. אך יחד עם זאת, ג’ורי ואני היינו יכולים להקל בהרבה על אמא, אילו היה מרגיש גם הוא כמוני. אני בדיוק מתכוננת לשלוח לו מכתב, אולם הפעם לפאריס. את הידיעה בדבר מותה של סבתא פיני לא אעביר אליו, וזאת לפי בקשתה של אמא. הן במילא יוכל לשוב הביתה עם הקבוצה בלבד. האם גם הוא – בדומה לי– יחוש מה גודל האבדה במותה של סבתא פיני?

1.8.1937

ב־2 אחר־הצהרים נערכה לווייתה של סבתא. באו הרבה קרובים מכל מיני מקומות. האורחים הרבים הקימו כמובן רעש גדול, ואני ואוויקה צריכות היינו להתרוצץ כל היום. הלוויה התחילה בצהריים, קצת באיחור. המחזה היה נורא. את הארון הוציאו לחצר. שם הספיד אותה הרב ואחר ליווינו את הארון.

ליאו, שהתעכב כאן, צחק בפה מלא כל־כך על סיפוריו, עד שגם אנו לא יכולנו להתאפק ופרצנו בצחוק. אלה הם החיים. הם נמשכים ורק סבתא פיני עזבה אותם. הוי, אמא יקרה, המיסכנה, מה יהיה בבית? אני עייפה ויגעה. אמנם אין זה ניכר עליי, אני רק חיוורת במקצת, וזה הכול. אמא רוצה לנסוע הביתה בשבוע הבא. גם אני הייתי נוסעת ברצון, אבל עוד אין מניחים לנו…

היו דין־ודברים היכן להביא את סבתא לקבורה – האם על־יד סבא המנוח? לבסוף הוחלט שתיקבר בדומבובאר. אף אני הייתי בדעה זאת. הלוויה והקבורה הרי נועדו למען האנשים החיים, שירצו לעלות לקברה. המת – אם אמנם יש לנשמה קיום גם לאחר המוות – יכול להיפגש עם האהובים עליו, פגישת נשמה. ואילו הגווייה, אשר תתפורר כעבור שבוע, היינו־הך הוא לה אם היא נחה על־יד אדם אהוב עליה, או על־יד אדם זר. ייתכן שמצדי זוהי תפיסה ילדותית־אגואיסטית. אולם אילו הביעה סבתא פיני את המשאלה כי תובא לקבורה בעיר יאנושהאזא, כלומר, אם תימצא צוואה מעין זו – אזי נעביר את גופתה לקבורה שם. אך אני מקווה שלא יגיעו הדברים לידי כך.

15.8.1937, בודאפשט

מאז 12 לח. ז. אנו נמצאים בבית. עוזרת אין לנו ועל־כן העבודה רבה. בבוקר אני מסדרת את החדרים, אמנם באופן שטחי למדי. אני מכינה ארוחת־בוקר, אוכלת ורוחצת את הכלים. בישלתי גם מין מאכל, אשר בצירוף לשיריים שהבאנו מדומבובאר שימש לנו ארוחת־צהריים, ולא נזקקנו למסעדה. אני שמחה מאוד לעבודה המגוונת במקצת את חיי, ומאושרת על שאני יכולה לעשותה. אמא עסוקה בשימורים, באריזה, ובקבלת אורחים. קשתה עליה מאוד השיבה הביתה, אבל נדמה לי שהספיקה כבר להירגע במקצת. אולי בכל זאת לא יהיו החיים החדשים כה קשים כפי שדימינו. אמנם כן, כאשר אשוב לבית־הספר, יקשה עליה להיות לבדה. רוצה הייתה להשיג איזו עבודה, לא לשם בילוי זמן, אלא מפני שיש צורך גדול להשתכר.

עכשיו אלך לסדר את הצילומים והרפרודוקציות שלי. עיסוק זה גורם לי הנאה רבה.

22.8.1937

ב־20 לחודש בבוקר הגיע ג’ורי הביתה, ואילו בערב בא אלינו לביקור מאחוזתו בן־דודי פארי עם אורח בלגי. לג’ורי ציפינו כבר זמן רב. הוא נראה טוב. הירבה לספר על כל מה שעבר עליו, עד אשר נאספו יתר המוזמנים. אך מאז לא עמד לרשותנו פנאי לשם שיחה. יש לנו עניינים הרבה לענות בהם, ואף כי הבנים מבקרים כל היום באתרים המפורסמים של העיר, הם גורמים לנו בכל זאת עבודה רבה.

25.8.1937

הבנים נסעו. ביום האחרון שימשתי להם מורת־דרך אל בניין הפרלמנט ואל שאר האתרים. מאז נסיעתם נתמעטה העבודה במידה ניכרת, אולם גם כך נכשלתי בכמה וכמה תקלות בגלל חוסר־זריזות. מאז ראשית פעולתי שברתי כוס מלוטשת ויפה להפליא ושתי צלחות, חוץ מזה – המלחתי את התרד יותר מדי. בקשר למקרה האחרון לא חסרו כמובן הערות עוקצניות. נדמה לי, שאמא סבורה כי אני באמת מאוהבת בפטר, אף שכעת ברור לי מעל לכול, כי לא כך הדבר. למען האמת, הוא נער נחמד ואף אין אני אדישה כלפיו, אך אנו מכירים זה את זה כבר כחצי שנה, ואף־על־פי־כן גדול המרחק בינינו. כה רבה הזרות, עד כי קשה לי להעלות על הדעת שאמנם נתקרב אי־פעם זה לזה. אנו משוחחים על ספרים ועל שאר עניינים חיצוניים. ואף שאינני מעוניינת בשיחות סנטימנטליות, גם לכדי דיבור גלוי־לב על תכניות וספקות אין אנו מגיעים.

היום לפני־הצהריים ביקרתי בתערוכת הישגי הדפוס – היא מעניינת למדי. הרבה ספרים, כרזות, בולים, תוויות ספרים, פתקי חשבונות, ניירות־כתיבה ועוד – כל אלה היו מוצגים שם. נהניתי הנאה של ממש, כי התערוכה לא הייתה מכוונת לאפיק מדעי בלבד, אלא הותאמה גם לטעמו של קהל חובב.

אחרי־הצהריים שיחקתי בפינג־פונג עם ג’ורי. אנו מצליחם לגלגל שיחה אמיתית בינינו דווקא בעת מישחק מיכני. לאחר מכן סידרתי את הרפרודוקציות שברשותי, אך טרם גמרתי את העבודה בגלל ריבוי התמונות.

30.8.1937

בעוד כמה ימים יתחדשו הלימודים. לא אוכל להגיד שאת ימי הפגרה האחרונים שלי ניצלתי כראוי. על־כל־פנים, נותר לי פחות מדי פנאי בשביל עיסוק בספורט; את זמני הפנוי המועט ניצלתי לקריאה בבית (“בית בודנברוק”) ולסידור הרפרודוקציות והתצלומים (כבר סיימתי חמישה אלבומים). אתמול ביקרתי בקולנוע לראשונה מאז מותה של סבתא פיני. ראיתי את הסרט “קאמיל, אשת־הגורל”, סרט נפלא של גרטה גארבו. עלילה עצובה אך נהדרת, וגארבו משחקת בצורה מבריקה. גם בן־זוגה, רוברט טיילור, היה מצוין.

היום לפני־הצהרים היו אצלי שלוש חברות; סיפרתי להן על חוויותיי מאיטליה והראיתי תצלומים.

5.9.1937

ראש השנה. פיקפקתי אם לכתוב היום, אבל לדעתי אין להקפיד על איסורים כאלה. האמונה, במובנה הנעלה, יש לה תוכן וצורה אחרים לגמרי.

הלימודים התחילו. אין כל שינוי, חוץ מזה שחדלתי לבקר בשיעורים ללטינית. כבר בשנה שעברה הערכתי שהם גוזלים הרבה זמן, ויודעת אני שלא איזקק להם, בין כך ובין כך אין בדעתי להירשם לאוניברסיטה. כמובן, אני שומעת עכשיו עצות נבונות, שמן הראוי כי אמשיך ללמוד, אך אני אדישה לכך. דובר גם על כך שאם לא אלמד באוניברסיטה, יהיה עלי לבחור במקצוע כלשהו. קשה לי לענות על כך. אף שרעיונות רבים ממלאים את מוחי, הנה דבר ברור אינני יודעת עדיין.

16.9.1937 בודאפשט

אירע משהו בלתי־נעים: עם הקמת החוג ל“השכלה עצמית” בכיתה, הוצעתי אף אני לתפקיד בהנהגתו. בדרך כלל משלים החוג עם נבחר הכיתה, אבל הנה הוצע מועמד אחר, בכוונה מפורשת למנוע בחירתי אני, כיהודיה. ואכן, לבסוף נבחר הלה. אילולא העמידו אותי לבחירה, לא הייתי מגיבה כלל, אבל צורה זו הייתה לה משמעות של עלבון. להבא לא אשתתף בפעולות החוג ואסיח דעתי ממנו.

למזלי, יש דברים נעימים יותר. היום התחלתי ללמד את אירמה. אתן לה שיעור פעמיים בשבוע, בשכר 20 פאנגא. זה באמת יפה. לשבת הבאה היא הזמינה אותי אליה. תהיה אצלה חברה נעימה.

פטר צילצל אליי ושאל אם הוא יכול לבקר אותי. קבענו פגישה ליום א' לפני־הצהריים.

1.10.1937

סיימתי הפעם את קריאת ספרו של אבא “הדיבר האחד־עשר” ואני כולי נתונה להשפעת הספר. על־ידי כך נעשה אבא כיום עוד יותר קרוב ללבי מאשר עד עכשיו. יודעת אני שהרומאן אינו בבואת החיים, אבל בכל זאת מכיל הוא, בהפרזות קטנות, את נעורי אבא ואת האהבה של הוריי, וזה נחמד כל־כך. רוצה אני לקרוא את שאר ספרי אבא, ובאמת כבר הגיעה השעה לכך.

6.10.1937

אתמול אחר־הצהריים טיילתי עם פטר. שוחחנו על כל מיני דברים אשר מקומם ביומני. לאחר הקדמה מהססת, הודיע לי שהוא אוהב אותי. הקשבתי לדבריו בהרגשה נעימה. דבריו לא היו לי הפתעה גדולה. אתמול, כאשר הלכתי אתו ועם עוד בחור לקולנוע, לא גרע פטר בחושך את מבטו ממני, כך שהודעתו היום לא הפתיעה אותי כלל. ניחשתי זאת גם מן הבקשה שהביע לפניי אתמול, שנהיה גם היום יחד ונפליג לטיול. גם אני הסברתי לו פנים, אם כי לא אמרתי לו שאני אוהבת אותו. ייתכן שלו הייתי אומרת לו זאת, הייתי משקרת. בכל אופן, שמחה אני. זו הפעם הראשונה שקיבלתי בהרגשה נעימה הודעה כזאת (קשה לומר שהייתי מצטערת על כך גם קודם, אבל לא היה כל עניין הדדי). אינני יודעת אם לספר זאת לאמא, סבורה אני שכן. אחר עברנו לשוחח על כל מיני דברים וזה קירב אותנו מאוד איש לרעהו.

בכלל, לא יפה מצדי שאני עומדת בקשרים גם עם בחורים אחרים. אבל עובדה היא שלא מזמן ביקר אותי שאנדור ובילינו את הזמן די טוב, ולמחרת היה כאן יאנוש, בחור יפה, אינטליגנטי. אמא מכירה היטב את הוריו והם אשר הביאו אותו.

23.10.1937

שוב לא כתבתי זה זמן רב! הרבה חדשות אין, אך תמיד אפשר להרחיב את הדיבור על זוטות. מ“אז” ביקר אצלי פטר פעם אחת בלבד, אך היום לפני־הצהריים נפגשנו שוב אצל חברה שלי. חיי בית־הספר קופאים למדי על השמרים. אינני עובדת הרבה. אני מתעניינת עתה בעיקר במקצוע ה“אנגלית”. לא מזמן קראתי מפרל באק את “מזרח ומערב”, ואילו כעת אני קוראת את “האדמה הטובה”. בשני הספרים מתוודע הקורא אל חיי הסינים. הם מעניינים ביותר. קיבלתי מכתב גם מן ה“חבר־לעט” שלי באנגליה, ועניתי לו בלא דיחוי. בתחום זה אני מצטיינת כעת בחריצות רבה. גם ענייני ה“חוג לתנ”ך" מתנהלים כהלכה, והתוצאות החיוביות תושגנה, לאט אך לבטח.

עם ג’ורי אני ביחסים טובים עתה. הוא מפתח שאיפות גדולות. לאחר שגמר להתעמק בצרפתית, “התנפל” על האנגלית. פעם בשבוע הוא מלמד אותי צרפתית במשך שעה, וכתמורה אני מלמדת אותו אנגלית. אני משתתפת בקורס לאנגלית של ה“חברה לקשרי־חוץ”, מכיוון ששם אני יכולה ללמוד דקדוק בצורה יסודית. בבית אני משוחחת בעיקר עם המורה.

15.11.1937

הה, יום האתמול, יום א', היה נפלא שבנפלא! קבענו טיול לשעות של לפני־הצהריים עם החבריא הרגילים, אולם עד הבוקר ירד שלג נהדר, וכמובן, עלה תיכף בדעתי לעסוק בסקי. טילפנתי לאֶרז’י ולבני־לווייתה, אך הם הוסיפו לצדד דווקא ברעיון הטיול, מכיוון שכלי הסקי של ארז’י לא הוכנו עדיין. לא ידעתי מה תהיה דעתם של האחרים על הרעיון, וכבר התחלתי לוותר עליו, כשיאנוש, ולאחר מכן פטר, צלצלו אליי ושאלו אם אמנם מתכוננים אנו לצאת למישחקי סקי. מרוב שימחה כמעט שיצאתי מכליי, אספתי וסידרתי את המכשירים ובשעה 11 כבר העפלנו על “הר־השוואבים”. הגענו הביתה בשעה 5. יאנוש ואחותו הקטנה הקדימו במקצת לשוב הביתה. ולכן נשארתי עוד קצת עם פטר ועם דני, שהצטרף אלינו יותר מאוחר. בסוף הייתי עייפה כהוגן, אך יחד עם זאת היה זה בילוי מפואר. בספורט הסקי הצלחתי לא רע בהשוואה לאשתקד.

חדשה מהיום: אני עתידה ללמד עוד שתיים מחברותיי לכיתה.

1.1.1938

אני מתכוונת לכתוב עכשיו על חג המולד שחל אתמול, וכן על השנה החדשה. כיוון שאמא אינה הולכת לשום מקום, החלטנו, אני וג’ורי, להישאר בבית. ברם, אמא־קיש הזמינה אותי להצגת־בכורה בתיאטרון הקומי. מן הנמנע היה לדחות הצעה מפתה זו: הצגת־בכורה בתיאטרון קומי וליל סילווסטר גם יחד. המחזה “בית מתוק” היה חיוור למדי.

העליתי בדמיוני מה שסופר לי על הצגות הבכורה של מחזות אבא. תמיד עוררו בקהל הצופים מחיאות־כפיים אוהדות וגלי צחוק נובע מלב. פתאום עלתה בי כמיהה, כי ביום מן הימים יוצגו גם מחזות שלי על הבמה, ובסיומן ייסחף הקהל בסערת תשואות, ולא ירוץ עם סיום המלה האחרונה אל המלתחה. ייתכן שאווילי מצדי להרהר בכך. אך אין סיכוי זה של סופר נראה לי נטול־ממשות. יותר ויותר אני מהרהרת בכך.

ומלים ספורות לסיכום השנה החולפת: אני מרגישה שהשנה בגרתי. ידעתי חוויות גדולות — רשמי מסעות ורשמי ספרות. לא נעדר גם הכאב: מותה של סבתא פיני. באחת: שנה עשירת אירועים. דומני, בתחום הכתיבה התקדמתי, אך לא באופי או בנדיבות־לב. אשתקד איחלתי לעצמי ביומן השתפרות, ולא היה כך. איני מתכוונת בכך לומר, שרבו ליקויי; ודאי, אלה אינם חסרים, ועליי לסלק אותם. אולי אצליח בכך השנה.

מבעד ללובן הווילון של החלון נשקף מראה נפלא. הכול אפוף לובן. העצים בחוץ עטויי לובן. השליגה עודנה נמשכת. לובן ושלל גוונים ובני־גוונים, אורות כחולים, אפרוריים, נוצצים וכהים. נפלא לאין תיאור.

ובזה אני פותחת חגיגית את יומן השנה 1938.

14.1.1938

אגב דיפדוף ביומני אני מגיעה למסקנה, שלא הבהרתי כראוי את הרקע לפרשת פטר. בקיצור: העניין קצת נמאס עליי, אני רואה שהוא מצפה ממני ליותר רגש. לא הייתי די חביבה כלפיו, והוא הרגיש בכך: סוף פסוק! אינני מתחרטת אף לרגע. חיי בית־הספר מתנהלים בינתיים על הצד היותר טוב. השגתי כמה ציונים נאים. בדרך־כלל, אני מרוצה מאוד מגורלי.

28.1.1938

אילולא הייתי עסוקה כל־כך, כפי שאני עסוקה באמת, הייתי אומרת שאך ורק אי־איכפתיות היא מצדי שטרם תיארתי את הנשף אצל מריאן. בלב שקט יכולה אני לכנותו בשם זה בגלל ממדיו הגדולים, ובגלל הברק שהתלווה אליו. אני מוצאת שהוא היה נעים ומשרה אווירה. השעות עפו להן תוך כדי ריקודים ושיחות. השעה הייתה ארבע לפנות שחר כשהגעתי הביתה. טוב שפאלי מדומבובאר נמצא כאן, ולפיכך יכולים אנו להסתובב יחד מבלי שאזדקק לליווי מיוחד.

31.1.1938

מרי, “חברתי־לעט” מאנגליה, כתבה לי בקשר לנסיעה בקיץ, אף כי קרוב לוודאי שרק בשנה הבאה תיווצר האפשרות לכך. הזמנים כה מבולבלים עתה, עד כי הייתי בוחרת לנסוע ללא דיחוי. בשבת אחר־הצהריים שוב ביקר אצלי נאדאי. אני מיטיבה לשוחח אתו. הוא בחור נבון ונחמד. לבסוף התעלינו, אגב שיחה, לספירה של חישובים דיפרנצאליים־אינטגראליים, אך כמובן לא על נושאים אלה אנו נוהגים לשוחח בדרך־כלל.

בשבת בערב עסקנו בדבר נחמד מאוד: קראנו במכתבים של אבא אל אמא. מכתבים רווי־הומור ומתוקים – תענוג לקרוא בהם. אני מתארת לי עד מה יקרים ורבי־משמעות היו לאמא! טרם סיימנו לקרוא את כולם, ייתכן שנמשיך בכך היום.

7.3.1938

באמת, שבעתי די והותר את כל הטרדות שמסביב לנשף פורים. בתור יו“ר ה”חוג לתנ“ך” ודאי לא נאה מצדי להכריז הכרזה מעין זו – אולם ההכנות כרוכות בצרות צרורות. התכנית תיערך ב־19 לחודש, ומתוך ארבע הסצינות, שאנו רוצים להציג, הספקנו להכין שתיים בלבד; וגם הן חלשות, לפי דעתי. אין לי מצב־רוח לשום דבר; הלוואי והיה כבר מסתיים כל העניין, ובכי־טוב.

עכשיו אני קוראת את ספרו של אלדוס האכסלי “כרום־צהוב”. וזהו ספר מעניין ושנון למדי. אני אוהבת את סגנונו ואף את השקפת־עולמו. העלילה כשלעצמה אינה מושכת ביותר את תשומת־הלב. קודם לכן קראתי את ספרו של קרונין “טירת הכובען”; ספר מעניין, אופנתי למדי, אך לדעתי בעל ערך מפוקפק. סיפורו של רופא. הוא מזכיר לי במקצת את סאן־מיקלה, אך חלש ממנו.

13.3.1938

היום עליי לכתוב על שני דברים: על מאורעות פוליטיים ועל הנשף של אמש. מכיון שהפוליטיקה קודמת – אתחיל בה⁹…

המאורעות עוררו גם אצלנו התרגשות רבה. בבית־הספר, ברחוב, וגם בערבים מדברים אך ורק על נושא זה. הדברים נוגעים באופן ישיר לאנשים רבים, אבל גם אלה שלא נפגעו עדיין שואלים בחרדה: האם תכריז צ’כיה על גיוס לשם הגנה על הסודטים? ומה תאמרנה אנגליה, צרפת (זה עתה פרץ משבר ממשלתי בצרפת), ולמי תצטרף איטליה? ולבסוף, מה יהיה אתנו בצלו של עם אכזר בן 70 מיליון המתפשט מזרחה? היטלר הגיע כבר לווינה. למרות כל האנטיפתיה שלי כלפיו, עליי לציין שעשה את הדברים בזריזות ובאומץ־לב. כן, כרגע השתררה דממה, מחכים לבאות ופוחדים מפני העתיד.

ומכאן – אל מאורע יפה ועליז מזה. אמש הוזמנו, כ־40 בני־נוער, אל לוסי. לאחר הפתיחה הרגילה בא תור הריקודים, מזנון, שירה – והשתרר מצב־רוח מרומם. אמנם אמא ביקשה אותי לא להרבות בריקוד, אבל מה לעשות ואני רקדתי הרבה מאוד והרגשתי עצמי מצוין.

26.3.1938

“פורים” מאחורינו. הנשף הצליח, אין להרבות דברים עליו. גם אמש רקדתי… היו שם בחורים נעימים למדי, אבל איש מהם לא מצא חן בעיני עד כדי כך שכדאי יהיה להמשיך עמו.

הסערה שהתחוללה בעקבות המאורעות המדיניים האחרונים שוככת לאט־לאט. רק עתה אפשר להבחין בגלי הסער אשר הגיעו הרחק. הדבר פגע במצבם של הרבה אנשים כאן, ויש מהם החושבים לעזוב את הארץ. הכול חוששים לבאות. קשה לתאר שיחה שלא ידובר בה על בעיה כאובה זו. כל אחד מחכה באי־שקט. אמנם אין סכנה שתפרוץ מלחמה. העניינים הסתדרו לכאורה באופן מפליא ובשקט. כנראה שהרגע היה מאוד מתאים…

4.4.1938

אני מתביישת על שלא כתבתי דברר על עולם המועקה, המתיחות וההתרגשות שבו אנו חיים עכשיו. הנה, גם כעת אני מתיישבת לכתוב רק כדי למסור דו"ח על מאורעות מוצאי־שבת. אולם כה הרבה שומעים על המתרחש באוסטריה, כה הרבה מתרגשים בגלל המצב הפנימי בארץ, עד כי בהגיע תור הכתיבה – נהפך הכול למכביד עד בלתי נשוא.

ג’ורי כמובן לא יסע בשנה הבאה לאוסטריה, כפי שתיכננו תחילה, אלא לצרפת – ולצמיתות. אך עדיין לא בטוח הדבר. אכן, אנחנו נתפזר כולנו בכל כנפות העולם! אך נחזור לסיפור על מוצאי־שבת: היינו אצל וירה, ואני הרגשתי עצמי טוב למדי. שרר מצב רוח מצוין, שנוצר הודות לריקודים, לבאר הקטן והמוצלח, וכמובן – הודות לחברה. אני נמצאת בעיקר בקירבתו של ריבאי. אני חושבת שעד כה לא הוזכר פה שמו, אף כי נפגשתי אתו פעמים אחדות. פה ושם הזדמן לנו לרקוד יחד גם קודם לכן. הפעם הרבינו בריקודים. הוא רקדן מצוין ובחור די הגון. הכריז, בין היתר, שהתנהגותי מוצאת חן בעיניו מאוד, הואיל ואיננה קולנית וכו' וכו'. רוצה היה שאחותו תהיה דומה לי ו“הרגיע” אותי, שאמנם מבחינה כמותית, ייתכן שתהיה לי פחות הצלחה מאשר לטיפוס אחר של נערות, אך לעומת זאת תגדל הצלחתי מן הבחינה האיכותית. מעניין שמריאן סיפרה לא מזמן, כי בן־דודה חיווה עלי אותה דעה עצמה, מלה במלה.

רקדתי, כמובן, מלבד עם ריבאי, גם עם המון בחורים אחרים, וכשפנינו ללכת הביתה כבר האיר היום.

24.4.1938, דומבובאר

זמן רב לא כתבתי. ביום שלישי נסעתי לדומבובאר וברכבת אירעה לי הרפתקה (אולי נאמר רק היכרות). כאשר עליתי לקרון, נזדמן בחור אחד שעזר לי להעלות את המזוודות והתיישב על ידי. נוכחתי מיד שהוא מבקש היכרות עמי, ולכן הוצאתי את ספרי והתחלתי קוראת בו: “הפרוטה והירח” לסומרסט מוהאם. ספר נהדר, ראוי לייחד עליו את הדיבור. “האם לא אפריע לך, אם אצית סיגריה?” – פנה אליי ושאל. ומיד אחרי זה: "את נוסעת לדומבובאר? (הוא שמע זאת מפי הקונדוקטור), והוסיף ושאל עוד כמה שאלות. עניתי לו קצרות ובלא־חמדה, אבל כאשר התערב בסיכסוך שפרץ בקרון בקשר לפתיחת חלון, והוא עמד בהתלהבות לצדי – מה יכולתי לעשות? מוכרחה הייתי לענות על שאלותיו. התברר שהוא לומד תיאולוגיה בבית־ספר פרוטסטנטי. בדבריו ניסה לשדל אותי שאירשם גם אני למקצוע זה. עניתי לו, שזה מסובך ובלתי אפשרי מכיוון… אבל זה לא הפריע לו להמשיך בשיחה: הוא רצה מאוד לדעת את שמי ואני סירבתי לומר לו, והוא הגיב על כך באומרו שכנראה היהודים באמת זהירים מאוד לבלי לבוא במגע חברתי עם אחרים. התפתחה שיחה סביב בעיה זו. אני שללתי את דעתו. את שמי לא גיליתי לו על אף הכול, אם כי לכאורה היה לו הדבר חשוב מאוד. הוא הבטיח שיבוא פעם ויחכה לי ליד שער בית־הספר. ביקשתיו לא לעשות זאת, ובכך נסתיים העניין.

עתה דנים בהצעת “חוק היהודים”. הייתה התרגשות עצומה, ולמעשה עודה קיימת – השאלה המנסרת היא: האם תאושר ההצעה? הכול מדברים על כך. ענפי המסחר, התעשייה, התיאטראות, בתי־הקפה – הכול קפא. נראה איך יסתיים הכול…

28.4.1938

שוב התחילו הלימודים. חדשות רבות אין. האווירה היא בלתי־שקטה בדרך כלל. ג’ורי גורם לנו דאגות רבות – מה יהיה עליו אחרי בחינות־הבגרות המתקרבות במהירות.

בזמן האחרון אני ממעטת לכתוב. ה“רומאן” מתקדם לאט מאוד. אני מצליחה לעבוד רק כשאין איש בבית. כתבתי פואמה היסטורית הקשורה בחומר הלימודים של בית־הספר. בעיניי היא מוצאת חן, וכן בעיני אלה ששמעו אותה בקריאתי.

7.5.1938

אחי ג’ורי וחבריו סיימו את בית־הספר. אחר־הצהריים נפרדו מהם בבית־הכנסת. גם בשנים קודמות נהגו כך, אבל השנה קיבל הדבר משמעות עמוקה יותר.

הפרֵדה הייתה הפעם נוגה הרבה יותר וספוגה רטט יותר מאשר עד היום. הנערים האלה יתפזרו לכל עבר ומי יודע איזה עתיד צפוי להם. איוואן נאם. הוא השתדל בנאומו לעודד את הלבבות, אך למרות זאת הורגשו הייאוש וחוסר־התקוה שביצבצו מכל מלה ומלה. איזה דברים אחרים אפשר לומר היום? בכל־אופן, היה זה ענין עצוב, עצוב. לי בוודאי, כי הן הדבר נוגע גם לג’ורי. רק עכשיו נתחוור לי מה פירושו של דבר, שמיד לאחר בחינות־הבגרות יסע לחוץ־לארץ וגורלו לא יהיה ידוע, ומי יודע מתי יחזור הביתה. לגבי אמא זה דבר מחריד. לעומת זאת, ג’ורי עצמו אופטימי למדי. צר על הנערים האלה. בכל זאת טוב להם יותר – כי הם יסעו מכאן. ומה יהיה כאן– רק אלוהים היודע. בין חבריו לכיתה יש כמה חברי צלב־החץ [אירגון הונגרי פאשיסטי]. ג’ורי אמר להם היום, שאם תגיע אלינו הרעה, עליהם לדאוג לאמא ולי. אבל הן זהו רעיון נאיבי. שאלה יעשו משהו למענו ולמעננו.

לאחר הטקס בבית־הכנסת ביליתי על מיגרש הטניס. זו לי הפעם הרביעית בעונה זו. הכל הלך למישרים.

30.5.1938

כותבת אני שוב לאחר שבת של בילוי בנעימים. אל מארי הלכתי יחד עם פאלי בשימלתי החדשה. על טפטת התכלת שמתי מוסלין, ועל החגורה זהר פרח ורוד. נחמד מאוד. הסתרקתי בעצמי, טרחתי מאוד שהתסרוקת תצליח – וכך היה. עליי להזכיר שהרבה הירהרתי בדבר, אם עליי ללכת או לא, כי משפחתה של מארי התנצרה לא מכבר, וזאת אני מתעבת מאוד. אבל לבסוף ניצח הרצון לבלות ערב אחד בנעימים. רקדתי עם כמה בחורים, והרבה רקדתי. בקיצור, הרגשתי עצמי טוב מאוד.

עוד בשורה בפי. משפחת ויראג הזמינה אותי לקייטנה שלהם ללאֶלאֶ. עליי גם לעזור להם שם במקצת. הדבר הזה קוסם לי מאוד ובשימחה איענה להזמנה. הלוואי והדבר יתגשם. התכנית לנסוע לאנגליה מתבטלת איפוא, אבל גם כך יהיה טוב. כתבתי גם שיר, “תכלת” שמו, ואוהבת אני אותו מאוד.

15.6.1938

היום סיימתי את הלימודים. בתעודה שלי – הכול מצוין. מלבד זה קיבלתי גם פרס בתחרות לצילומים: 3 פילמים. זהו הפרס השני. השנה לא השתתפתי בתחרות אחרת, כי רגזתי על החוג להשתלמות עצמית, עוד בשל המקרה ההוא בסתיו. אפשר לומר שאת השנה לא ניצלתי די. בשנה הבאה אעבוד ביתר סדר.

כדאי לסיים את יומני בסיום ראוי לשמו: קראתי את “החטא ועונשו” לדוסטוייבסקי. תיאור זה של הנפש מדבר מאוד ללבי. הרגשתי מתחת לסף ההכרה כאילו מצויים קווים משותפים למשפחה זו למשפחתנו. כמובן, רק קווים חלקיים.

הנה נגמר איפוא גם היומן הזה. [סוף מחברת־היומן השנייה] אני חושבת שהוא יצטרף אל חפצי הזיכרון היפים ביותר שלי.

23.6.1938

ובכן מתחילה אני יומן חדש [מחברת חדשה, שלישית]. זה יהיה כבר היומן השלישי. אני ניגשת אליו נרגשת במקצת. אני נזכרת בהזדמנות זו בטוֹט, מורה להונגרית בדומבובאר, שעודד אותי עוד לפני ארבע שנים לכתיבת יומן. לפי דבריו ישמש היומן מזכרת כה חביבה, שאם תפרוץ דלקה, אקפוץ קודם־כול להציל את היומן. ייתכן שצדק. כרגע אינני יכולה לכתוב יותר. סביבי המולת־אריזה, אי־סדרים. אחרי־הצהריים אני נוסעת אל משפחת ויראג ללאלא. כמה קשה יהיה להיפרד מאחי.

25.6.38, לאלא

זה לי יום שני בלאלא. בטלה אני כמעט מכל עבודה. כל היום אני מתרחצת באגם באלאטון, משחקת פינג־פונג וכו'. כאן נחמד מאוד. עם ארז’י אני ביחסים טובים ואנו משוחחות הרבה. ליומן אין לי שום דבר מיוחד. חוששת אני שיומני יהיה השנה דל בהרבה מאשר אשתקד…

28.6.1938

אחזור הביתה. אף שבושה בדבר – אינני יכולה להסתגל להליכותיה של דודה אסתר. התענוג היחיד כאן הוא הרחצה באגם. לצערי הרב עוקבת הדודה אחר כל צעדיי ואסרה עליי להתרחק מן החוף. אני, כמובן, אינני יכולה להתאפק. כאשר ראתה אותי מתרחקת קצת מן החוף, נבהלה מאוד, קיבלה דפיקות־לב והתרגזה “נורא”. כאשר רציתי לבקש את סליחתה, אמרה לי שהיא איננה מוכנה להרוס את עצביה בגללי. ובכן, החלטתי לשוב הביתה. בשעת מעשה לא נתתי לבי לחשיבות ההחלטה, אבל הרגשתי שלא אוכל לעמוד בה הרבה זמן. עליתי לחדרי, נעלתי את הדלת במפתח ופרצתי בבכי מר. התיישבתי על הרצפה, לבל ארטיב בבגד־הים שלי את מיטתי. במצב כזה רושמת אני את שורותיי. הדודה ניסתה להיכנס אליי, דפקה בדלת, אבל לא פתחתי לה. הייתי נרגזת מאוד שכך יהיה עליי לנסוע הביתה. לבסוף, לאחר שארז’י וגם הדודה הפצירו בי, פתחתי את הדלת. הדודה הסבירה לי פנים. אני מאמינה לה שעשתה זאת מתוך חרדה לשלומי. היא דרשה ממני לא לחזור על המישגה, נשקה לי וביקשה שאחדל לבכות. מובן שלזאת לא יכולתי לציית בקלות. אבל לבסוף חדלתי. כרגע עליי כבר לרדת. מקווה אני שעיניי אינן אדומות ביותר.

אני ממשיכה אחר־הצהרים. הסערה כבר שככה. כאילו השתרר שקט, אבל עקבות הסערה השאירו בי רושמן. ייתכן גם שאשאר כאן, כי מנסה אני להסביר את התקרית כרצון טוב, וכדאגה לשלומי. את המחזה הזה לא אשכח במהרה. לולא התאפקתי, הייתי בוכה גם כעת. קשה לי לתאר לעצמי שאהיה כאן יותר מאשר עד מחצית יולי, אלא אם כן תהיה יותר עבודה וגם אפשרות להתבונן וללמוד. בקיצור – יש לחשוב מה הלאה.

2.7.1938

העניין האחרון כמעט שנשתכח. הכול נשתנה לטובה, ויפה כאן. במשך יומיים למדתי לשוט בסירה וזה הסב לי עונג רב. אנו מעמידות את הסירה לא הרחק מן החוף, מתענגות בקרני השמש החמות, קוראות ומסתכלות בסירת־המפרשים 22D, העגה סביבנו ובה 2 או 3 בחורים. בכלל, אין כאן עניין רציני הקשור בבחורים. בפנסיון נמצא ברנש אשר איני סובלת אותו.

ג’ורי קיבל רישיון להעביר לחו"ל סכום כסף הדרוש לו שם. שמחה אני שהדבר עלה בידו, אך לבי דואב שיעזבני. החלטנו לצאת לתחנת־הרכבת, אם יעבור דרך כאן. לבי לבי לאמא, מה אומללה היא! אבל מה לעשות? לפי חשבוני הפשוט, זוהי לו הדרך היחידה.

4.7.1938

לא אוכל להמשיך כאן הרבה זמן. לא מחמת האנשים – הם באמת טובים אליי, אבל הבטלה היא שתגרשני מכאן. צריכה הייתי לנוח או לעבוד, וכאן אין הזדמנות לא לכך ולא לכך. עוד מוקדם להודיע על כך לאמא. ייתכן שבכל־זאת יגיעו לקייטנה יותר מבריאים, ואז אהיה גם אני עסוקה יותר. אמא הייתה נבהלת אילו נודע לה שאני מרגישה רע ושזוהי סיבת רצוני לחזור. ביקר כאן אחיה של ארז’י. דומה שהבחין כי לא הכול כשורה אצלי. על שאלתו הבטחתיו שאני מרגישה עצמי מצוין, והוספתי ואמרתי שאין אדם מסוגל לחייך תמיד. הוא, ברוב תבונה, נאלם דום. ברגע זה יכולתי לאהוב אותו. אולי רק בגלל היותי כה גלמודה. עשויה אני לפרוץ בבכי בכל רגע.

10.7.1938

מצב־רוחי השתפר בהרבה. סבורתני שיכולה הייתי להסתגל לחיים כאן, אבל כבר הודעתי לאמא על רצוני להישאר רק עד ה־15. הרבה היססתי אם לכתוב לה, לבל אפחידה. אבל עשיתי זאת, כי אינני רואה היגיון בישיבתי כאן. מובן שמאוד לא נעים יהיה לי להודיע לבני־משפחתי שאסע לפני המועד שנקבע. הלא יחסם אליי כה טוב! לא הייתי רוצה להסב להם צער. ומלבד זאת, הנה דווקא היום הייתה לי הזדמנות לעזור להם בעבודתם. חוששת אני שיחשבו כי בורחת אני מן העבודה. אבל לעת־עתה אין לי עוד תשובה מאמא.

רואה אני שלא הזכרתי את פגישתי עם אחי. יצאנו לתחנת הרכבת, עלינו לקרונו והחלפנו כמה מלים. אמנם קשה לדעת מתי נתראה, ובכל זאת, למראית־עין לא הייתה פרידתנו נרגשת. דיברנו רק על דברים של מה־בכך: על רקטות הטניס החדשות, על שיעורי האיטלקית, על שזיפותי, על ידידים משותפים ועוד. עם תזוזת הרכבת עוד הספקתי להודיע את אורכה של הבריכה במילאנו, אך מאחורי כל זאת הסתתרה ההרגשה כי ג’ורי אולי נוסע עתה לשנה אחת, ואולי לשנים רבות. הנה הוא יוצא לקראת החיים!

לאמא קשה בבית. היא כותבת שלמזלה יש לה הרבה מה לעשות וזה ממלא את כל זמנה. רוצה הייתי שגם היא תסע לקייטנה. הן לה דרושה המנוחה יותר מאשר לכולנו.

13.7.1938

זה יומיים שאני מוטלת חולה במיטה. קרוב לוודאי שהיום כבר אקום. אני מקווה שלא אוסיף לחלות. ביום ב' הרגשתי עצמי רע מאוד. עוד בלילה שלפני כן הייתה לי הרגשה שאינני בסדר. בבוקר אחזתני צמרמורת, אך מרוב קלות־דעת קמתי מן המיטה. לא רציתי שיבחינו בזה, ולכן גם עזרתי קצת לפני הצהרים במטבח. כעבור זמן קצר הייתי מוכרחה לעלות לחדרי. מדדתי את החום – 38.8 מעלות. כעבור זמן קצר עלה החום עד 39.2. דאגתי שיודיעו על כך בזהירות לדודה. בכל זאת נרדמתי, ובערב בלעתי כמה כדורים. אתמול כבר יכולתי לקרוא במשך כל היום.

ושוב נשארתי ללא ספר. אינני יודעת במה לבלות את היום. כל עוד קראתי, לא השתעממתי. לא הרגשתי צורך בקירבת אנשים. הם גם עסוקים יותר מדי. חרה לי מאוד שחליתי דווקא בשעה שהייתי יכולה להיות לעזר. הרגשה לא נעימה היא. לדעתי, הבשר הרב שאכלתי גרם לחוליי. זה שלוש שנים שלא חליתי כה קשה. קשה לומר שאכילת בשר עשויה לגרום לדלקת הגרון, אבל ייתכן שיש לכך איזו השפעה. לו אמרתי זאת למארחיי, היו חושבים אותי למטורפת־למחצה. אני נזכרת בהלצה. המפקח בבית־הספר שואל את משה הקטן שאלה: "אם אכלת אמש עוף בפפריקה ואמי בת 65, בן כמה אני? – “בן 48” – עונה משה’לה. – “זו מנין לך?” – “הדבר פשוט מאוד. בשכונתי גר משוגע־למחצה, והוא בן 24.” – כמדומה שזוהי ההלצה הראשונה שרשמתי ביומני; יש לי כעת פנאי לכך די והותר, עד כדי כך אני מתבטלת.

רואה אני שגם הקיץ לא אכתוב ביומני פחות מאשר אשתקד. רק הנושא הוא אחר. בשנה שעברה הייתי על־יד צ’ארטוזה או הגארדה. את התאריכים אינני זוכרת. לא עבר אז יום שלא נקרה לעיניי משהו יפה. נכון, גם הקיץ היו לי ימים יפים. עשיתי היכרות עם כמה אנשים, ואם איכזבו אותי במקצת, הרי זה, כנראה, משום שקיוויתי מהם ליותר מדי.

יומן זה הוא היפוכו של היומן דאשתקד. ההוא היה גדוש סיפורים על בחורים – השנה הס מלהזכירם. קיבלתי גלויה מריבאי. הוא מודיעני שב־23 לחודש יגיע הנה. אענה לו שכבר לא אהיה כאן. גם גבי נסע כבר. כמה טוב היה לו היה בקירבתי מישהו קרוב ללבי שיכולתי לשוחח אתו בשקט וברצינות. אבל אין דבר, אני רגילה בכך. בסופו של דבר אוסיף ליומני כמה דפים והכול יבוא על מקומו בשלום.

14.7.1938

אתמול עוד נשארתי במיטה. חוץ מהיומן כתבתי מכתב, גלויה ושיר. אני חושבת שהשיר טוב למדי. עוד לא קראתי לו בשם. ייתכן שאקרא לו “סערה” או בדומה לזה. אמא הראתה כמה משיריי לאלקלעי [עיתונאי, מתרגם שירים]. הוא היה מופתע והביע דעה טובה מאוד עליהם. פרטים אדע רק בבואי הביתה. הוא המליץ על עוד אדם אשר יבחן את שיריי. אבקרנו בשובי. רוצה אני לשמוע ביקורת רצינית, ולא רק תשבחות של מכריי ובני משפחתי.

נדמה לי שמחוננת אני בעט־סופר מהיר, שהדברים שאני כותבת מוצלחים. הרגשה מאוד נעימה. לפני זמן־מה הראיתי לארז’י את שיר הפרידה שלי מג’ורי [ר' עמ' 240]. לדעתי, הוא טוב בגלל פשטותו וביטויו הבלתי־אמצעי. ארז’י העירה לי: “מה טוב לו לאדם המסוגל לכתוב שיר בכל שעה שהדבר עולה בדעתו. אני כתבתי את שירי האחרון בגיל 12. מאז אין לי חשק לכך.” נראה שעליי לבחור ביתר קפדנות את האיש שראוי לדבר אתו על שירה.

את מיטתי כבר נטשתי. אני יושבת בגינה. לפני זמן קצר זכיתי לחוויה גדולה. נודעו לי הרבה דברים נסתרים על עתידי, וכל זה תמורת 60 פילר. נתגלגלה לכאן צוענייה צעירה אשר ניחשה לי בידי השמאלית. מיותר לומר שהכול רמאות ושקר. היא אמרה לי שבגיל שמונה־עשרה אתחתן; לבעלי יהיה אוטו. כעבור זמן קצר חזרה ואמרה שהוא אמנם לא יהיה עשיר, אבל נחיה חיי אושר. בן יהיה לנו. על שנת 38' לא יכלה לומר דבר יוצא מגדר הרגיל, אבל בשנת 39' אשבע הרבה נחת. היא גם ידעה לספר שכבר פעמיים הייתי מאוהבת. זה מתקבל על הדעת, אך לפי דעתי, אף אחת לא הייתה אהבה אמיתית. “קישקשה” שכאילו מישהו ביקש את ידי, שבחוץ־לארץ יש אדם החושב עליי הרבה (בזה בוודאי אין אמת!), ושבמהרה אקבל מכתב אשר יגרום לי שמחה רבה. הבה נראה מה אמת בכל אלה! רשמתי את כל הפרטים למען אוכל בזמנם לבדוק אותם. לצוענייה עיניים נהדרות. אבל אפשר להסכים להערה שנשמעה: היא מנחשת לא מן הקלפים, לא מן הידיים, אלא מן הבטן.

16.7.1938

שיעמום בלי סוף. להתרחץ אי־אפשר, וספר אין. עברו הימים השקטים שביליתי במיטה. כדאי לציין, שלאמיתו של דבר רק לעתים רחוקות מאוד אני יודעת מהו שיעמום. ועוד פחות מכן אני מזכירה את זה. ובכן, נקל לתאר מה מצבי. אבל אין דבר. מחר שוב אתרחץ בבאלאטון. ב־19 אסע הביתה, ועד אז עוד אפשר לסבול. ארז’י עסוקה מאוד וכמעט שאינני נפגשת אתה. היחסים בינינו הם הרבה פחות ידידותיים משהיו תחילה. היא מתייהרת ואני אינני סובלת זאת. בקיצור, הגיע הזמן לנסוע הביתה. אחרת יורעו היחסים, וחבל על כך.

21.7.1938, בודאפשט

ביום שלישי בערב סוף־סוף הגעתי הביתה. את הימים האחרונים בלאלא ביליתי די טוב. גבי הגיע בשבת, וכה טוב היה לי לשוחח עמו ברצינות. במוצאי־שבת הלכנו לפונדק וחגגנו את יום־הולדתי. בחצות שתינו לכבוד 17 השנים אשר מאחוריי. רקדנו מעט, וקרוב לשתיים חזרנו הביתה. ביום ראשון בבוקר בירכוני רבים. מאת גבי קיבלתי גם פרחים. בתור סיום התרחצנו בים, שיחקתי פינג־פונג, רקדתי וגם רכבתי על אופניים. אחר־הצהריים נפרדתי מבני משפחתי וב־9 בערב הגעתי הביתה. יכולה אני לקבוע שמאושרת אני להיות בבית. האווירה נעימה וידידותית. כאן אני חופשייה יותר, מסתדרת עם אמא כרגיל, קל ויפה. כמה שמחנו זו לזו! אבל שוב מדברים על נסיעה חדשה, וייתכן להרים.

25.7.1938

הדבר הוכרע. אסע לביאֶלה־ווֹדה בהרי הטטארי, מקום יפה ונחמד. תחילה לא קיבלתי זאת ברצון רב, אבל כעת הנני מלאה שימחה. נצא ב־30 לחודש, ונחזור ב־20 לחודש הבא. נשהה שם איפוא שלושה שבועות בדיוק. זה יעלה לנו 220 פאנגא, סכום גדול למדי. אבל הכסף בין כך ובין כך איבד בימים אלה את ערכו. חוששים מאוד שגם אצלנו תחזור פרשת וינה. ובאמת, הרי אין חשיבות בדבר כמה זמן נותר עוד לרוצחים. ייתכן שאסור להבין כך את הדברים, אבל מוכנים אנו לכול ונראה שזוהי שאלה של זמן בלבד. טוב שג’ורי לכל־הפחות נמצא בחוץ־לארץ – בזה יש קצת נחמה…

28.7.1938

אתמול הייתי אצל פירושקה רייכארד, חברת מערכת “ניוגאט”.¹⁰ הראיתי לה את שיריי על־פי המלצת ראֶני. נדמה לי שביקורתה הייתה הגונה. היא קידמה אותי באומרה שהשירים הפתיעו אותה, ולפי דעתה יש לי כישרון. הוסיפה ואמרה ששיריי עולים על הממוצע, והיא בטוחה שאצליח בכתיבתי. ייתכן שלאו־דווקא בשירה, כי הבחינה בשורותיי שאינני מחוננת בנפש לירית. אחרי־כן העירה על השגיאות: אריכות, אני מוותרת לפעמים על התוכן לטובת הצורה, יש שביטויי ילדותיים עדין. בסיכום – היא בטוחה בכל־זאת שיש לי כשרון. שמחתי מאוד. כמה זה מוסיף עידוד לאדם.

מחר אסע לביאלה־וודה. המקום קרוב למאטלארהאזה ולטאפליץ. מאמינה אני שארגיש עצמי שם טוב מאוד. גם אווה נוסעת אתי. יש לי כרגע פנאי לכתוב, כי השעה שבע בבוקר. אמא ישנה עדיין, ובלעדיה איני יכולה להתחיל בשום דבר.

כן, אני חייבת להזכיר את עניין דני. לא מזמן קיבלתי ממנו מכתב ובו הוא מגלה אהבתו אליי. הוא כותב שטרח לשם הישגיו בבית־הספר אך ורק למעני, וגם להבא הוא מוכן לעשות למעני הכול. מאוד השתוממתי למכתבו, כי אני מכירה אותו מצד אחר לגמרי. לא נעם לי הדבר. עניתי לו מיד. תשובתי הייתה חברית, אבל שלילית בהחלט. הסברתי לו שרואה אני בו ידיד, מכיוון שהוא ידידו של ג’ורי. אפשר לומר שהוא בחור הגון למדי, אבל אינני סובלת כמה מתכונותיו.

עוד מעט תתעורר אמא, והעבודה תתחיל.

31.7.1938, ביאלה־וודה

אתמול הגענו לביאלה־וודה. הדרך הייתה יפה מאוד, ובעיקר מחציתה השנייה: הרים ויערות, ברושים. בפופראד חיכו לנו המורה מַגדה וגם כמה בחורות. התיישבנו באוטו ונסענו לביאלה־וודה. התאכסנו בבית קטן ונחמד. מסביב הרים נהדרים, יערות שבתוכם נמתחים שבילים. נפלא. שעתי אינה פנויה לכתוב, על כן אקצר. החבריה עליזה מאוד. בו־בערב כבר יצאנו לטייל.

הבוקר קמתי בחמש ויצאתי לטייל לבדי. היה נהדר. נוף ואוויר נפלאים. ראיתי את השמש בזריחתה. שרתי. בדרך ליקטתי תות־שדה. חיפשתי תלתן בן ארבעה עלים [באמונה עממית, סימן למזל] אבל לא מצאתיו. על ספסל אחר ציירתי את מפת הונגריה עם המלים. N.N.S.¹¹

4.8.1938, ביאלה־וודה

השעה מוקדמת והחבריה עוד ישנה. התיישבתי על דשא מוצף קרני שמש חמות ואני משתדלת להעביר בזיכרוני את כל חוויות הימים שעברו. הנה ביקרנו בחוף־הרחצה של לומניץ. כמה נהדר! איזו הרגשה משחררת. עליזות וקלות את מרגישה בקירבת האגם הזה, החבוי בין ההרים. אינני יודעת¹² אם הגדרתי נאמנה למציאות, אבל דבר אחד ברור לי: זהו מחזה מרהיב! תקפתנו עליצות גדולה למראהו.

ביום שלישי טיילנו כל היום לראטצאֶנברג. בשבע בבוקר יצאנו, נחנו בהפסקות קצרות ובצהריים הגענו לפיסגה הנמצאת בגובה 2000 מ'. החלק האחרון של הדרך הוגיע ועִייף. היה עליי לשאת תרמיל כבד, והדרך הייתה מאוד לא נוחה. מה פלא שכל החבריה הייתה “הרוגה”. למעלה התפרקדנו בשמש, נחנו, אכלנו (הן זה שייך לדברים העיקריים של התכנית).

אחרי זה התחלנו לגלוש בדרך זרועה סלעים ואבנים. פנינו לאגם שטינבאך, אגם הררי קטנטן, מימיו זכים. הכול כה חמוד. רק תעיפי עין על האגם, וכבר את מרגישה בצינת המים. בקירבתו נמצא בית־מחסה. שם ישבנו, אכלנו ושתינו, ולאחר הליכה של שלוש שעות חזרנו ללומניץ. משם המשכנו ונסענו באוטו, ועייפים הגענו הביתה.

אתמול היה ערב עליז – התכוננו לקראתו במשך כל יום ד'. אוויקה ואני הצגנו את המערכון על הצעת־נישואין בארבע תקופות שונות¹³, כפי שעשינו זאת בהצגה בית הספר. יש לי הזכות לעסוק בפארודיה זו, כי גם אז היה זה רעיוני שלי. בשנת 1,000 לפנה"ס, בתקופת האבירים, בימי הסבתות ובעתיד – אלו היוו את ארבע הסצינות. אוויקה ואני שיחקנו את התפקידים. השגנו תחפושות נהדרות, ולדעת רבים היה זה המופע המוצלח ביותר. לאחר מכן נערכו ריקודים.

12.8.1938

שוב עברו ימים אחדים. גם אמא באה הנה. קשה לי לומר, אם אמנם המקום מתאים לה, אבל הרגשתה טובה מאוד. ושוב – טיול. היינו על יד מעיין־משה. מראה נהדר. ראיתי סלעים כה ענקיים שהטילו עליי פחד ממש. משם חזרנו לאגם שטיינבאך ולאחר פיתולי דרך ארוכה הגענו לגאמזה. זהו ביתם של המשוטטים והוא מתנוסס במקום נפלא. בדרך ראינו מפל־מים נהדר. המים נופלים מקיר זקוף וצבעם לבן. עייפים חזרנו הביתה בערב.

השתתפתי בהתחרות של מישחק פינג־פונג והשגתי את הריבונות. גם שמחות כאלה ישנן בחיים.

22.8.1938, בודאפשט

אני בבית. במוצאי־שבת הגענו. הקיץ חלף־עבר איפוא, ומחובתי להשלים ביומן מה שהחסרתי. אתחיל ברשמיי על הכנסייה הבנויה כולה, עד המסמר האחרון, עץ. מבחוץ נדמה שזהו בניין רגיל, אבל בעוברך את סף הדלת האחורית הנך מרגיש את נשימת ההיסטוריה. הבמה, הספסלים המקושטים בכל מיני ציורים ופיתוחים, פסלי העץ, פרסקות שדהה צבעם. הכתובות הן בגרמנית – דבר זה מעיד, לצערי הרב, שאין זו עבודה הונגרית. אמנם אין זה גורע מיופיה ולא כלום. כנסייה זו חדלה זה מכבר לשמש לתפילה. על־ידה נמצאת הכנסייה הריפורמיסטית החדשה, ובכוך צדדי אחד ראיתי את קברו של טאֶקאֶלי [גיבור הונגרי שלחם בעריצים הגרמנים], את דגלו ולוח־זיכרון שעליו חרות: “העברנו את עצמותיו למנוחה באדמה הונגרית”. מורת־הדרך שלנו היא הונגרית זקנה אחת. הכול יחד עורר בי רגש כה מעציב. חבל על חבל־ארץ זה.¹⁴

ביום שישי אחר־הצהרים החלטנו פתאום לנסוע לדובשינה. מזג־האוויר היה נוח מאוד והדרך נפלאה. נסענו בכיוון להרי טאטרי הנמוכים, כך שאת הרי טאטרי הגבוהים השארנו לאט לאט מאחורינו עד שנעלמו מעינינו כליל. מן ההרים נשקפו פה ושם כפרים קטנים. הסביבה הררית, מלאה סלעים ויערות. מדובשינה הלכנו כעשרים דקות ברגל, עד אשר הגענו למערה. לפני הכניסה לבשנו בגדים חמים, ובלווית מורה־דרך ירדנו לתוכה.

לאחר שירדנו כמה מדרגות, הגענו לאולם הגדול. נתגלתה תמונה שלא אשכחנה. קירות האולם והריצפה עשויים קרח לבן ומבהיק. נראות דמויות רבות עשויות קרח, כמו פיל וכו'. הן נהדרות, אף שאינן שלמות בתכלית. הנסיעה בחזרה הייתה שוב מלאה חוויות. עברנו את “הגן־הסלובקי”, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי אייל.

ועכשיו – לשיא היופי, לחמשת האגמים הנהדרים; עד טאטראפירד נסענו באוטו, ומשם עלינו לגאמזה ברכבת משונה אשר שיניים לגלגליה (את הכרטיס אני שומרת למזכרת). כל הגענו למפל־המים הגדול. ושוב תעינו בדרך, אבל אין להצטער על כך. עברנו סביבה נהדרת. משני הצדדים הזדקפו קירות הסלעים. חבל שחזרנו, כי רצינו להגיע לחמשת האגמים. בדרך ראינו שנית את מפל־המים, ושוב היזנתי את עיניי בהודו.

המשכנו את דרכנו במגיסטראלה. נוף יוצא מגדר הרגיל. פלג המים שלפני המפל הבהיק בעבי היער הירוק כסרט כסף. סרנו משם והלכנו בדרך צדדית. במקום אחד עברנו על־פני שלג – הרגשה מיוחדת במינה! באוגוסט! המזל שיחק לנו, וכאשר העפלנו ועלינו לפיסגה, קידמתנו השמש בכל זוהרה. אחרי זה ספגנו אמנם גם מעט ערפל וגם גשם דלף. למעלה מצאנו מחסה בבית־המשוטטים. היינו עייפים ועוד יותר מכך רעבים. הזמנו מרק, ועם כך גמרנו את הצידה שהבאנו אתנו. קר היה והתעטפנו במעילים. יצאנו לראות את חמשת האגמים. צילמתי אותם, אבל מובן ששום תמונה, אפילו המוצלחת ביותר, איננה מסוגלת למסור את כל היופי המרהיב שעין אדם קולטת אותו. ירדנו מהמגיסטראלה לאגם קאפאטאק. שם פגשנו בחור גרמני ונכנסנו עמו בוויכוח על נושא פילוסופי: היש אלוהים או אין? מיותר לומר שנפרדנו בלי להגיע למסקנה משותפת. בגלל הוויכוח התאחרנו, ובחשכה גיששנו דרך יערות. הרגשה לגמרי לא נעימה, ובכל־זאת יפה. למזלנו היה לשושנה פנס־כיס, ובעזרתו נחלצנו. רק לאחר שמונה הגענו הביתה, וכדי להגביר רושם רקדנו וגם שוטטנו.

כן, למחרת באו הדברים המעציבים. בלב קשה נפרדתי מן הטאטרי. בשבת בצהריים התיישבנו באוטו ובתרועת גיל נסענו לפופראד ומשם ברכבת לבודאפשט: שבורים ורצוצים הגענו בחצות הליל.

אסכם בקיצור: ביליתי שלושה שבועות נהדרים. מקווה אני שלא אשכחם. קשה להוסיף “לעולם”, כי לפי אוסקר ויילד (בספר [תמונתו של] דוריאן גריי), הרי זו מלה שאין מאחוריה ולא כלום, אבל למרות¹⁵ זאת אוהבות הבחורות להשתמש בה. אכתוב איפוא: ימים רבים לא אשכח, לא את הנוף בלבד, אלא את מצב־הרוח, את השקט והמנוחה ואת ההרגשה הנעלה ששררה בהרים. מאוד הייתי רוצה לנצור אותם בלבי. מי יתן!

30.8.1938, בודאפשט

הקיץ הגיע כה מהר לקצו. ב־3 לחודש יתחילו הלימודים. אני מחכה להם ברגשות מעורבים. אני מתכוננת לעבודה רצינית, אבל מאידך גיסא, הנני חושבת קצת בסלידה על כמה וכמה תופעות בלתי־נעימות הכרוכות בחוגים שבבית־הספר שלנו. הרגשה מוזרה היא לדעת שזוהי שנת הלימודים האחרונה. בבית כבר דנים על בחירת המקצוע לעתיד. לא עלה בדעתי שגם אצלי יהיה זה מלווה לבטים כה רבים. לפי שעה מדובר על מלונאות. קיימת גם אפשרות שאתמסר לכתיבה. הבעיה העיקרית היא: היכן? בבית או בחוץ־לארץ – הסידור אינו קל בשום מקום. עליי להודות שנולדנו בעולם מסובך במקצת. שוב מדברים על אפשרות של מלחמה, אבל אין זה מעניין כבר, כי זה למעלה מחצי שנה שסכנה זו קיימת, לעתים בצורה קלה ולעתים בצורה חמורה יותר. אני משתדלת לא לטפל הרבה בשאלה זו. ברור לי שעוד איזקק לעצבים הטובים שלי, וחבל להרסם כבר עכשיו.

9.9.1938

השעה 3 אחרי־הצהריים, גמרתי את כל שיעורי הבית. היום יבואו אליי בשעות אחרי־הצהריים ז’וז’י ומאנצי ובחור בשם בילא; הכרתי אותו רק אתמול, בדרך מקרה; המורה־לפסנתר לשעבר של אמא נמצאת עתה בבודאפשט, ואמא ערכה אצלה ביקור. כיוון שהדירה שוכנת בקירבת מקום למגרש הטניס, אמא שיכנעה אותי לעלות לשם אחרי המישחק. ואמנם ניגשתי אחרי מישחק־הטניס, והנה נמצא שם גם בחור זה מן העיר קלוז'. הוא יישאר פה ימים אחדים בלבד. כשקמנו ללכת, שאל אותי בעקשנות מתי יוכל לראות אותי שוב, אולם השבתי תשובה מתחמקת. אך היום בצהריים צילצל אליי, ושוב שאל אותי מתי ואיפה. עניתי לו, כי יוכל לבוא לשחק פינג־פונג היום אחרי־הצהריים. הוא ימצא פה עוד שתיים מחברותיי.

17.9.1938

קשה לבטא במלים מה מכוערת היא תקופה זו שבה אנו חיים. בלי הרף כאילו מטרידה אותנו בעיה אחת בלבד: האם תפרוץ או לא תפרוץ מלחמה? הגיוסים במדינות השונות אינם מבשרים טובות. אין פרטים על המשא־ומתן בין צ’מברלין והיטלר. העולם כולו שרוי בעצבנות. כל האנשים (לפחות אני) עייפו כבר מלחכות לבאות: המצב משתנה יום־יום. איום להעלות על הדעת שאכן תפרוץ מלחמה, אף שהדבר עלול לקרות גם בימים הקרובים ביותר. קשה לי עוד להאמין בכך. שמחה אני שג’ורי נמצא בצרפת. אמא חרדה לשלומו, וזה מובן. יקח השד את הגרמנים בסודטים ואת כל שאר הגרמנים בעולם כולו עם הפיהרר שלהם בראש… טוב לפעמים לחרף קצת. אלי, לשם מה להפוך ולסבך את העולם, כשאפשר להסתדר בו כל־כך יפה בלעדי זאת. ואולי בכל זאת אי־אפשר אחרת, כי יצר האדם רע הוא מנעוריו. גבי רואה את המלחמה באור אחר לגמרי. הוא חושב כמטריאליסט: חיי אדם ועמל דורות אינם חשובים לדידו. הוא יודע להסביר ולנמק את עמדתו כה יפה, שקשה כמעט להתנגד לו.

27.9.1938

עשרה ימים עברו מאז כתבתי בפעם האחרונה. המצב הוא ללא שינוי. נושאים ונותנים, היטלר ומוסוליני נואמים, וצ’מברלין טס הלוך וחזור. בעתונות – ידיעות על גיוסים וגם הכחשות. נערכו כבר תרגילי התגוננות נגד התקפות־אוויר. השאלה המרחפת בחלל היא השאלה הישנה־נושנה: התהיה מלחמה או לא? – לעת־עתה דומה שאנו יושבים על חבית מלאה אבק־שריפה. עודני מקווה שהשלום לא יופרע. כנראה, אינני יכולה לתאר לעצמי שבכל־זאת תהיה מלחמה. מובן איפוא שאת שני ימי ראש־השנה לא חגגנו בשקט נפשי ולא היה להם הצביון הרגיל. אנו, תור יהודים, מצבנו גרוע פי כמה. מי יודע איך יפול דבר. אלך לבית־הכנסת, אבל לא ברוב התלהבות. עורכים לנוער מין תפילה תפלה בציבור, אשר לא תצליח לעורר בנו שום רגש נעלה. בכל זאת אשתתף בה.

עמנו [רשימה מעיזבונה – נכתבה סמוך לתקופה זו]

תשומת לבי נתונה לדמיון הרב בין גורל היהדות לגורל אותם חלקי העם ההונגרי שחיים בניכר, מחוץ למולדתם, כמיעוט בארצות שכנות. נושא העלילה הוא – חיי ההונגרים בטרנסילווניה, ומלחמתם המעציבה, עמידתו ומאבקו של האי ההונגרי הזעיר בים הרומני, המכה בגליו אל חופיו. המחבר [יוסף נירו, “עמי”] מבליט דמות אחת, אדם הבורח מן הקרב. אין הוא יחיד. הבה נעשה אתו היכרות מקרוב. לפנינו המורה ההונגרי שאבדו עשתונותיו. מנת חלקו: סבל, ייסורי רעב ומחסור. תמיד קופח וסולק, וכל אלה שברו את רוחו. בכדי להשיג מישרה בבית־הספר הרומני הריהו מקבל על עצמו את הדת הפראבוסלבית, נהפך לרומני. הבה ונילווה אליו, בעקבות הספר, בדרכו רבת־הקשיים, שעליה דרכה רגלו ביום הגורלי ההוא. היגיע למטרתו? הימצא תמורה לאובדן ערך עצמו, לבסיס המוסרי שנשמט? לראשונה אנו נפגשים אתו בשעת חנוכת בית־הספר הרומני. והוא, המורה, אינו יודע היכן מקומו – לא הסאקאלים¹⁶ ואף לא הרומנים, אלה כאלה אינם רוצים לקבלו לשרותיהם. וגם בסעודה שלאחר חנוכת־הבית הוא מופיע. ושוב חוזר אותו דבר. האם היה טעם בהשפלה עצמית? הן לא זכה אלא במבטים לועגים מגנים.

ואולם הבוז שרחשו לו חבריו לשעבר כאב לו יותר מכול.

ולבסוף – האדם האומלל הזה פונה לסאקאלים ומבקש רחמים, שיקבלו אותו שוב לשורותיהם. ואין אדם מאושר יותר ממורה זה בשובו אל עמו, כשהוא חש את עצמו שוב כהונגרי.

האין זו דמות מוכרת לנו גם מקרב היהדות? – כל אלה הממירים את דתם, את עמם, בעבור מישרה, בעבור חלומות רחוקים, שלעולם לא ישיגום – תלושים יישארו מן הסביבה הנוצרית והיהודית כאחד. כי בו־ברגע שהאדם ויתר על המסגרת היהודית, נשמטה הקרקע מתחת לרגליו. ואף אם יצליח לעלות ולהתרומם בשלבי החיים החומריים – דרכו עדי אובד. דרכו רק נפילה, ירידה מוסרית.

29.9.1938

ההתרגשות הכללית במדיניות העולם הגיעה לשיאה. מחר – המועד האחרון לפינוי הסודאטים. רק אם צ’כיה תסכים לכך, לא תפרוץ המלחמה. קשה להאמין באפשרות זו. ברגע האחרון נועדו צ’מברלין, היטלר, דאלאדיאֶ, ומוסוליני, והם מנסים “להציל” את השלום. אני מתחילה כבר להאמין באפשרות של מלחמה. בכל רחבי תבל – גיוסים, תכונה. קרוב לוודאי שג’ורי עזב את צרפת. צר לי עליו, על הילד המסכן, האנוס להכריע בעצמו בעניינים כה גורליים. ייתכן גם שיבוא הביתה, או אולי יצליח להגיע לשווייצריה. לעת־עתה לא ידוע לנו דבר על שלומו ועל מעשיו. אמא, כמובן, עצבנית מאוד. לכל אחד מאתנו יש למי ולמה לדאוג.

וכעת נושא אחר לגמרי. בימים אלה שלח לי בילא מכתב מקלוז'. הוא הגדיל לעשות אף מדני. אפילו איני יודעת מה לענות לו… עסק ביש. שוב חוסר־המזל הנצחי שלי – הוא מוצא מעט מאוד חן בעיניי.

1.10.1938

יום שבת־תשובה. צריכה הייתי ללכת לבית־הכנסת. במקום זה חרזתי שיר ועכשיו אנסה קצת לפשפש במעשיי. במה להתחיל? יודעת אני ששגיתי הרבה בשנה שעברה (איני מרגישה שחטאתי), יכולה אני למנות שגיאות רבות, לא רק כלפי אלוהים, אלא גם כלפי אמא וגם כלפי עצמי, אבל אינני מסוגלת להתוודות. עז רצוני להתייחס אל אמא באופן הטוב ביותר, לשאת את יהדותי בגאווה, ובבית־הספר – לעשות חיל. מי יתן ואוכל להאמין באלוהים ולבטוח בו תמיד. יש ימים שאינני מאמינה בו, ואז אני כופה את עצמי לכך, אף־על־פי שאין זה הגיוני. כמה טוב להאמין באמונה שלמה ועזה! בוודאי, רבים הם המפקפקים. אל האמונה הצרופה מגיעים, לדעתי, רק דרך הרהורים ופקפוקים. הוי, קשה לי לכתוב היום.

16.10.1938

אני כותבת כנראה רק בשעות צרה. התאוננתי הרבה על סכנת המלחמה, אך לא הזכרתי את ועידת ארבע המעצמות ואת ההפוגה שחלה במתיחות. נראה שהשימחה הגדולה הייתה מוקדמת. אמנם גרמניה ופולין השיגו מבוקשן, אבל אנו לא קיבלנו עד כה את אדמתנו. מסרו לנו בסך־הכול שני ישובים זעירים. יותר אינם מוכנים לתת, ולכן נפסק בימים אלה המשא־ומתן בין הונגריה וצ’כיה. מחזורים חדשים נקראים אל הדגל. סימנים אחרים מעידים, כי אם לא יסתדר הדבר בדרך השלום, תימסר רשות הדיבור לתותחים. תקוותי היא שהדברים לא יגיעו לידי כך.

אוויקה הייתה אצלנו כמה ימים וגם אני “ראיתי חיים”. ביקרנו בקולנוע וגם בתיאטרון. שני הסרטים וגם הצגת תיאטרון אחת היו טובים מאוד. המחזה אשר מצא חן בעיני הוא של ב. שאו: “הדילמה של הרופא”. השוויתי את שני המחוזות וראיתי מה גדול ההבדל ביניהם. במחזהו של שאו – הדמויות חיות ונאמנות, מה שאין כן במחזה השני. גם בבימוי ובחלוקת התפקידים ראיתי הבדל עצום.

27.10.1938

אינני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית. מלה זו אומרת הרבה מאוד. אומר בקיצור מה משמעותה בשבילי: אני מרגישה שעכשיו אני יהודייה בעלת הכרה ובכל מאודי. אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ־ישראל ולהשתתף בבניינה. נקל להבין שרעיון זה לא נולד בן־לילה. לפני שלוש שנים, כאשר שמעתי בפעם הראשונה על הציונות, התנגדתי לה בכל כוחי. אבל המאורעות והתקופה בה אנו חיים קירבו אותי בינתיים לרעיון זה. כמה שמחה אני שהגעתי אליו. עכשיו חשה אני קרקע מתחת לרגליי ורואה לפניי מטרה אשר כדאי לעמול למענה. אתחיל ללמוד עברית. אבקר בחוג העוסק בכך – במלה אחת: רוצה אני לפעול במרץ. השתניתי לגמרי, וכה טוב לי ככה. האמונה נחוצה מאוד לאדם, וחשוב שתהיה לו הרגשה שחייו אינם מיותרים, אינם חולפים לריק, שהוא ממלא תפקיד. את כל אלה נותנת לי הציונות. ולא איכפת לי שאני שומעת הרבה דעות מנוגדות. העיקר בשבילי – שאני מאמינה בהגשמת הציונות. הכרתי הברורה היא כי זהו הפתרון היחיד של הבעיה היהודית, וכי המפעל הנהדר בארץ־ישראל הולך ומוקם על יסוד איתן. אני יודעת שיהיה קשה, אבל הכול כדאי.

12.11.1938

קשה לי להחליט במה לפתוח. כה רבות הן החדשות. בין ה־2 ל־10 בנובמבר קיבלנו בחזרה חלק מסלובקיה – מקומרום עד קוֹשוֹ. כניסת הצבא ההונגרי לשטח זה הייתה מלווה תרועות שימחה והתלהבות אין קץ. בהפסקות בבית־הספר האזנו לשידור הרדיו, ועל־ידי כך כאילו לקחנו אף אנו חלק בכל אלה. לפני הצהריים השתתפנו, נציגי ארבע הכיתות הגבוהות, עשרה מכל כיתה, בישיבה החגיגית של בית־הנבחרים. הדבר היה מעניין מאוד, אבל עליי להוסיף שזיקתי לציונות נותנת לי הרבה יותר מבחינה נפשית. אני לומדת עברית וקוראת הרבה על ארץ־ישראל. מלבד זאת, אני נהנית מספרו של סאצ’אני, “עם המזרח” (ספר חשוב, הוא נוגע בדברים יסודיים של חיי כל אומה). אפשר לומר שבדרך־כלל אני קוראת עכשיו הרבה יותר מאשר קודם לכן, וגם ביתר רצינות. אני מתכוננת לחיים הארצישראליים בהחלטיות ובשיטתיות. דבר זה קשה מהרבה בחינות, ועליי להודות, שלא בנקל אני משתחררת מן הסנטימנטים ההונגריים. אבל אין לי מנוס ואני מוכרחה לעשות זאת לא רק לטובתי, אלא גם לטובת היהדות. העבר של אלפיים שנה מעיד על כך. ההווה מכריח, העתיד מלא־התקווה קורא, ועל־כן – כל מי שניצוץ יהודי בלבבו אינו יכול שלא לראות את הבעיה בכל חומרתה. מטרותיי שלי אינן ברורות עדיין די־צורכן. עוד לא ברור לי באיזה מקצוע אבחר. דבר אחד רוצה אני: לעבוד לא רק לטובתי, אלא לטובת כל העם היהודי. ייתכן שלעת־עתה אין אלה אלא רעיונות ערטילאיים ומסולפים של דמיון נעורים, ובכל־זאת אני מקווה שיהיה לי הכוח הדרוש להגשימם. אמא אינה משלימה בנקל עם תכניתי, אבל מכירה אני את רוח ההקרבה העצמית שלה, אשר לא תדע גבול, ואני בטוחה שלא תפריע לעלייתי. אין צורך לומר שמאוד הייתי רוצה כי גם היא תעלה. לא יתואר ששלושתנו ניפרד ונתפזר לשלושה כיוונים. שלומו של ג’ורי טוב. בכליון־עיניים נחכה לכל ידיעה ממנו. לא מזמן ניצח בתחרות פינג־פונג שהתקיימה בליאון. גם בעיתונים קראנו על כך, ושימחתנו הייתה רבה. לפי שעה אסיים. דומני שיעבור זמן רב עד שאשוב ואכתוב. אבל אשתדל לכתוב ולפי עיקריו של סאצ’אני (מחשבות ולא מאורעות).

20.11.1938

רעיון אחד מעסיק אותי ללא הרף: ארץ־ישראל. כל מה שקשור בשאלה זו מדבר אל לבי – כל השאר אינו חשוב. מובן, שבשיטתיות לומדת אני ורק דבר אחד – עברית. אני ממשיכה בלימוד זה באינטנסיביות רבה. אני כבר יודעת מעט. למשל, הנה כמה מלים: “גם יודהת קטן עברית”.¹⁷ אווה מלמדת אותי. כמה היא נחמדה. איננה רוצה לקבל כל תשלום בעד עבודתה. אני “שוברת” את ראשי, איך אביע לה תודתי. כמו־כן אני משתתפת בחוג ללימוד עברית באמצעות הדואר. גם זה לא רע. כבר ברור לי שאבחר במקצוע חקלאי, ייתכן שאלמד לעבוד במשק חלב או בתעשיית גבינה. בחורה אחת, שכבר הייתה בא"י, השיאה לי עצה זו. היא סיפרה לי בהתלהבות רבה על החיים בארץ. כמה טוב היה להקשיב לדבריה! כל מה שיכול להסב לנו, בתורת יהודים, נחמה, שימחה ומעט יופי – מגיע משם, מארץ־ישראל. כאן המצב מחמיר והולך. בימים הבאים תתפרסם חוקה יהודית חדשה. זהו הדבר הבוער ביותר. גם את הרפורמה האגררית חושבים לפתור על חשבון היהודים. את האחוזות הנמצאות בידי יהודים יחלקו לאיכרים, אבל באחוזות הגדולות־באמת לא יגעו. אני משערת שכך יעשו.

11.12.1938

השעה 9 בבוקר. אי־סדר נורא. רק אני לבדי עדיין אינני ישנה. סוף־סוף התקיים הנשף שלי, או איך לקרוא לכך. רק בשש וחצי בבוקר שכבנו לישון.

קשה לי לקבוע אם הצליח הנשף או לא. בוודאי הייתי שמחה מאוד אילו היה מצליח, אבל דומני שגרם לי אכזבה. וחבל. הן כה שמחתי, התכוננתי, ואינני יכולה להשיג מהי הסיבה לאכזבתי הקטנה. אולי משום שלא הרגשתי עצמי טוב מלכתחילה. לא היה שם גם איש אחד שהייתי מעוניינת לבלות אתו זמן ממושך יותר. ואולי גם סיבה אחרת לכך. הזמנים נשתנו. ובעיקר חל שינוי יסודי בהשקפת עולמי. אני משקיפה עכשיו על מסיבה כזאת אחרת לחלוטין מאשר אשתקד. היא נראית לי חסרת־טעם ובמידת־מה גם מיותרת. מקרב 30 המשתתפים, מלבד בני משפחתי, עניינו אותי שלושה בלבד. חשבתי בלבי: כמה טוב היה לו יכולתי להקדיש את הוצאות הערב הזה לקרן הקיימת לישראל. התוצאה היחידה של המסיבה היא שלא איענה עוד להזמנות למסיבות. נלאיתי נשוא את חברת המשומדים הריקנית הזאת. הוי, ברצון הייתי כבר נוסעת לא“י, עוזבת את בחינות־הבגרות, הכול. לא אבין מה היה לי. קשה לי להוסיף לחיות כאן, ללמוד. אינני סובלת את החברה הישנה שלי, וכל דבר שהיה אהוב עליי עד כה – פג טעמו. איך לגמור בכל זאת את מחצית השנה האחרונה ללימודיי? מעולם לא הייתי מעלה על דעתי שכזו תהיה מנת חלקי ב”שמינית".

רואה אני שלא כתבתי על המסיבה ולא כלום, אבל אינני יכולה. היום תפליג אנייה לארץ־ישראל, בה יסעו יהודים רבים מהונגריה. חידה היא בעיניי, איך יכולתי לחיות ככה עד היום.

חזרתי וקראתי מה שרשמתי. רואה אני שהדברים מאוד פאתטיים והסגנון הוא בהשפעת יומנו של סאצ’אני. הדבר הראשון נובע מעומק לבי, ואת סאצ’אני אני מחבבת מאוד.

21.12.1938

היום התחילה הפגרה. שוב יכולה אני להתפנות לכתיבה. לפני־הצהריים למדתי עברית וקראתי. קראתי מחדש את “במבי” [לפליקס סאלטן] אשר בזמנו ליבבני־מאוד. לאמיתו של דבר, ינני יכולה להרשות לי מותרות כאלה, כי עליי עוד לקרוא ספרים רבים. כעת אני שקועה בעיקר בספרים הנוגעים לתיאור ארץ־ישראל. אתמול אחר־הצהריים ניסתה יהודית קיש, בשעת ביקורי אצלה, להשפיע עליי שאוותר על ארץ־ישראל. כמובן – ללא הצלחה. להיפך, עוד התחזקתי באמונתי. ולבסוף אמרה שייתכן כי אני הצודקת. הבטחתי להודיע לה על גורלי כשאהיה שם. נראה מי יצדק. חבל שרשמתי היום כה מעט ביומני. רוצה הייתי כבר לדעת עברית, אבל עודני רחוקה מכך. בקושי הגעתי להתחלה.

26.1.1939

לולא הייתי רואה את התאריך, אולי לא הייתי מסוגלת לדעת מתי כתבתי לאחרונה ביומן. יש לי עניינים הרבה. שלושה תלמידים פרטיים – שעתיים־שעתיים בשבוע; ומלבד זאת – עברית, אנגלית, החוג לתנ"ך, מכבייה (אירגון ציוני שבו אני מבקרת מעת לעת) וכו' וכו'. הדבר היחיד שאינו גורם לגזילת שעות אחרי־הצהריים הם הלימודים. מזה שבועות לא בא ספר־לימוד לידי. אולם בזמנים כשלנו באמת אין חשק ללמוד.

6.2.1939

הייתי חולה כמה ימים. גם היום עוד לא אבקר בבית־הספר. ברצוני לומר כמה מלים על הספר “האי הנצחי” ללודוויג לואיסון. מאוד מאוד מצא חן בעיני. ייתכן שהסיבה לכך היא שנושא הספר קרוב מאוד ללבי. אני שקועה כעת כולי בענייני היהדות, והספר הזה מגולל פרשה מעניינת מחיי עמנו. הוא מתאר חיי ארבעה דורות של משפחה יהודית אחת. ראשיתה בגיטו וסופה בניו־יורק. הדור הראשון חי באמונה עמוקה, בשלמות נפשית ובאחדות, אולם לדור הרביעי כבר אבדו הסגולות היפות הללו, עד שהחבילה מתפוררת לגמרי.

נפתולי הדור הזה, התלוש מכאן ומכאן, אופייניים עתה לכל בני עמנו. בכלל מעלה הספר בעיות סבוכות של העם היהודי, ולרוב גם נותן להן תשובה ברורה וקולעת. הייתי מייעצת לכל אלה שאינם מבינים על מה ולמה הם יהודים – ויש רבים כאלה – שיקראו את הספר הזה.

דיפדפתי ביומני ומצאתי שהזכרתי את בילא. ברצוני לסיים את הפרק הזה. בהיותו כאן ביקר אצלי כמה פעמים, ולאחר שחזר לעירו קיבלתי ממנו גם כמה מכתבים לבביים. תשובתי הייתה אדישה. בימים אלה, כשהתחילו שוב לדון בבית־הנבחרים על השאלה היהודית, קיבלתי ממנו מכתב ובו הוא כותב לי שעכשיו מובן לו מדוע אני מסתייגת ממנו. בוודאי חוששת אני כי לו, כנוצרי, עלול מוצאי היהודי להיות למיפגע, והלא… עניתי לו מיד שכנראה אינו יכול לתאר לעצמו שלנערה יהודית תהיה הכרה עצמית. אם גם ישנם “יוצאים מן הכלל” – אני אינני שייכת אליהם. כן כתבתי לו שראוי לו להתייחס ביראת־כבוד לגזע שלי. גם אלה שאותם הילל בפניי, שייכים לעם היהודי. בקיצור – הוא קיבל את שלו ובזה תם העניין.

פורים, 1939¹⁸

כל מי שהעלה בהונגריה לפני חמש שנים, או אפילו לפני שנתיים, את האידיאל הציוני – הייתה דעת־הקהל היהודית דנה אותו כבוגד במולדת, או שמה אותו לצחוק, כאילו הוא מטורף או הוזה הזיות, ובשום־פנים לא הייתה נכונה להטות לו אוזן קשבת. אך היום, וייתכן שמחמת הפורענויות, מתחילים גם יהודי הונגריה להתענין בבעיות הציונות. על־כל־פנים נדמה להם שהם עושים כזאת בשעה שהם שואלים: מה גודלה של פלשתינה, לכמה אנשים יש בה מקום, והיש מקום גם בשבילם בארץ הנבנית? אבל השאלה הנשאלת פחות מכול היא השאלה: מה מטרת הציונות ומה היסוד לרעיונה? ואני רוצה להתעכב דווקא על שאלה זו, שהיא לדעתי חשובה מכולן. כל מי אשר יבין וירגיש זאת, – היה יהיה ציוני, בלי קשר עם השאלות הנזכרות: כמה אנשים יכולים לעלות לארץ־ישראל; הישתפר או יורע מצבנו כאן; היש סיכויים בארצות אחרות, או אין. על ציונות זו הייתי רוצה לומר מלים מספר, על הציונות שאינה תלויה בזמן ובתנאים, ודווקא משום כך היא עומדת על המשמר תמיד – הציונות האבסולוטית.

אם נרצה להגדיר בקיצור את מהותה של הציונות, נוכל אולי לבטאה במשפטו של נחום סוקולוב: “הציונות היא תנועת העם היהודי למען תקומתו.” רבים ייאחזו במחשבתם בסתירה ראשונה: אין היהדות עם! – מהו שעושה איפוא ציבור מסוים לעם? – המוצא המשותף, עבר־הווה־עתיד משותפים, חוקים משותפים, שפה ומולדת. בארץ־ישראל הקדומה היו קיימים כל הערכים הללו כאחד. אחר־כך חרבה המולדת המשותפת. לאט לאט נתרפה גם קשר השפה. את ההכרה הלאומית הצילה התורה. היא, הבלתי־נראית, הניתנת להעברה, היא הייתה למגינה החזק מכול. אך אי־אפשר לתאר שבעולם מחוסר־לאומיות של ימי־הבניים, כשהדת עמדה במרכז החיים, תתגבר בין יהודי הגיטאות ההכרה הלאומית במידה כזאת שתוביל להתחדשות חיי האומה, לבנייה מחדש של הבית הישן. רק הברכה החגיגית מלאת הגעגועים – “לשנה הבאה בירושלים” – עדה לכך שעוד לא פסה האמונה בשיבה למולדת. אבל הנה באה המאה ה־19 – המאה הרת־המחשבות על זכויות האדם ותחיית הערכים הלאומיים. כל עם – החל בעמים הגדולים ביותר וגמור בשבט הבלקני האחרון – התחיל לחפש את עצמו ואת זכויותיו. הגיעה שעת ההכרעה: העוד קיים עם יהודי שמסוגל לחיות? התניענו הרוח החדשה? חלק־הארי של היהדות תובע את זכויותיו האנושיות בלבד, מקבל באהבה ובאושר את רצונם הטוב של הגויים, אולם תחת זאת הוא פושט מעליו את המיותר שבו, את ההווי הלאומי שלו. אך הנה יוצאים לדרך 100 נערים נלהבים מרוסיה ופניהם לציון. לא יעברו ימים רבים והרצל יכתוב את “מדינת היהודים” – ואלפים רבים יצטרפו לרעיון הציוני. העם היהודי קיים! – מי שסבור אחרת ידבר בשמו בלבד, אך אל נא יסיח דעתו מאלה שבשבילם היהדות היא יותר מאשר תעודת־לידה בלבד.

הציונות מושתתת על ההכרה שהשאלה היהודית בעולם היא מחלה שנגדה אין ללחום לא במלים ואף לא בטיפול שטחי, אלא יש לרפא אותה מיסודה. היהודים חיים בתנאים בלתי נורמליים, ועל־כן אין הם יכולים לחיות בהתאם לכישרונותיהם, לתכונותיהם האצילות, אינם יכולים ליצור את הערכים האנושיים הנצחיים שבעצם נועדו להם. לא נכון הוא שבגלותנו נעשינו מורים לגויים. הפכנו רק למחקיהם, עבדיהם, “שעיר לעזאזל” לשגיאותיהם – איבדנו את עצמיותנו ואת התנאים הפשוטים ביותר של החיים. כמה רעיונות גדולים, כמה אידיאלים יהודיים, נידונו לגניזה בתחומי חומות־הגיטו הנראות של החיים היהודיים בימי־הביניים ובתחומי החומות הבלתי־נראות של היהדות החדשה. אם נשווה את יצירותיהם של חצי מיליון היהודים, החיים כיום בארץ־ישראל, ליצירותיהם – בכל התחומים – של יהודי הונגריה, המונים אותו המספר, אולי נחדל להאמין שרק בגלות נוכל לטפח ערכים. הגלות, אם כן, אינה יכולה להיות מטרה.

מאין תבוא איפוא התשועה לעם היהודי? – לא נדבות אנו מבקשים, אלא את זכותנו המגיעה לנו, חירות אשר נשיגנה במו ידינו. חובותינו כבני־אדם וכעם דורשות זאת. אנו רוצים להקים בית לרוח היהודית ולעם היהודי. הפתרון כה ברור: אנו צריכים מדינה עברית. המדינה העברית היא צורך עולמי ועל כן קום תקום – אומר הרצל. היהודים הרוצים בה יקימו אותה לעצמם, והם יהיו ראויים לה. הוויתור על הציונות הוא ויתור על מסורת, על מצפון ועל צדק – ויתור על חיים אנושיים. אף לא על אחד מהם רשאים אנו לוותר, אף לו הייתה אמת בדאגה המגוחכת, כי הציונות מזינה את האנטישמיות. האנטישמיות אינה תוצאה של הציונות, אלא של הגלות, של פיזורנו. אוי לפרט או לעם המשתדל למצוא חן בעיני אויביו במקום ללכת בדרכו הוא.

על הציונות לא יכולנו לוותר, אפילו הייתה מחזקת את האנטישמיות. ולא ייפלא שהציונות מותקפת פחות מכול בנקודה זו. ולא עוד אלא שהתקווה היחידה שהאנטישמיות תיפסק או תיעצר תלויה בזה שהציונות תתגשם והעם היהודי יוכל לחיות את חייו ככל העמים. רק הציונות בהתגשמותה יכולה לתת ליהודים החיים בגולה אפשרות לבטא את אהבתם למולדתם, כי זיקתם אליה תהיה תלויה אז ברצונם, בבחירתם החופשית, ולא אנוסה וכפויה עליהם.

כשמדברים על מולדת חדשה לעם, בוחרת דעת־הקהל הציונית, כולה כאחד, בארץ־ישראל. בזה היא מעידה שמטרתה לא רק למצוא בית בשביל היהודי הנרדף באיזו פינה שהיא על־פני כדור הארץ, אלא רוצה היא במולדת – בארץ שיש אליה קשר היסטורי. אין כוונתי לדבר הפעם על העבודה שנעשתה בארץ־ישראל במשך עשרות־שנים מועטות. זה נוגע כבר להגשמה ולא לרעיון. אבל בכל־זאת חובה היא לציין שהמציאות אישרה ואימתה את הרעיון. היא העידה על רצון־החיים היהודי, על אהבת העבודה, על כישרון ליצירת מדינה והוכיחה, כי בשם ארץ־ישראל טמון כוח־קסם כזה, המסוגל לאחד את היהודים בכל תפוצותיהם. פיסת־אדמה צרה זו על שפת הים התיכון, שהיהדות הרגישה אותה אחרי אלפיים שנה כְּשֶׁלה, הספיקה להצמיח תרבות יהודית, חיים יהודיים חדשים הקשורים קשר אורגני בחיים העתיקים. ואף בצורתה המבותרת הנוכחית היא יכולה, בים הייאוש של העם היהודי, להוות אי שעליו יוקם מגדל־אור שיגיה את מחשכינו באור הערכים האנושיים הנצחיים שלנו.

10.3.1939

לא אפריז אם אכתוב שהדבר היחיד אשר עמו אני חיה ואשר מרתק אותי כולי הוא – הציונות; כל מה שיש לו איזו שייכות לדבר הזה מעניין אותי. בדברים אחרים איני מסוגלת לעסוק, ואין אני חוששת לחד־צדדיות. אני נוטלת לי עכשיו את הזכות לראות רק את עצמנו, את היהדות, את ארץ־ישראל ועתידה. המצב חמור מאוד.

השיחות על יד “השולחן העגול” בלונדון אינן יכולות להביא שום דבר ממשי. בטוחה אני שהישוב בארץ לא יוותר על זכותו, אפילו יצטרך להתגונן בנשק ביד. שלחתי בקשה לחוות־הכשרה לצעירות בנהלל. מי יתן ויקבלוני! בינתיים מתקרב התאריך של בחינות הגמר, אבל כמעט שאיני שמה לב אליהן ואינני מתכוננת. מה לי ספרות הונגרית, היסטוריה, גיאוגרפיה, תולדות האמנות? והשפה הגרמנית? – היא מזכירה לי מעשים מתועבים כה רבים. ובצרפתית הן אין צורך בארץ. נשארו איפוא האלגברה והפיסיקה, וגם העברית, אשר לדאבוני אין מלמדים אותה בבית־הספר. בהיסטוריה אנו נוגעים, במסגרת המאה ה ־19, גם בשאלה היהודית. האווירה סביבה מאוד מורעלת. בבית־הנבחרים ממשיכים בדיון על התחוקה היהודית. בינתיים התפטר ראש הממשלה אימרידי, כי התברר שגם בעורקיו נוזל דם יהודי. הפתרון הזה – כמה הוא מגוחך!

לכבוד

מנהלת בית־הספר החקלאי לצעירות בנהלל¹⁹

רצוף לבקשתי הנני לכתוב את קורות חיי:

שמי אננה סאֶנאֶש. אמי, קאטאלין ממשפחת זלצברגר, הנה אלמנת הסופר המנוח בילאַ סאנאש.

נולדתי ביום 17 ביולי שנת 1921 בבודאפשט. אני נתינת ממלכת הונגריה.

את לימודיי גמרתי בבית־ספר עממי ממשלתי בבודאפשט. משנת 1931 אני מבקרת בגימנסיה לנערות (ליציאום) ועומדת להתבגר בסוף שנת לימודים זו. את לימודיי גמרתי במשך כל השנים בהצטיינות.

מלבד השפות גרמנית וצרפתית, אותן למדתי גם בבית־הספר, אני שולטת בשפה האנגלית.

עוד בטרם הפך גורל עמנו בארץ מולדתנו לרעתנו, חשקה נפשי בחיי ארץ־ישראל והחלטתי ללמוד מקצוע אשר יאפשר לי לקחת חבל פעיל בעבודת בניין הארץ. על סמך החלטתי זו למדתי עברית, וכעת אני ממשיכה להשתלם, בתקווה ששאלת השפה לא תגרום לי כל קושי.

על כן מבקשת לענות לבקשתי בחיוב, כי קבלתי לבית־הספר הייתה גורמת לי שימחה גדולה ואושר רב, והייתי רואה בה את הצעד הראשון להגשמת מטרתי בחיים.

בברכות ציון לבביות

חנה סנש

22.4.1939

באמת קשה לי להסביר למה לא כתבתי ביומני. הן עברו כבר יותר מ־10 ימים מאז חזרתי מביקור אצל ג’ורי בליאון. הנסיעה הייתה נהדרת, הדרך נפלאה. אמנם את הדרך עד מילאנו מכירה אני מכבר, אבל יפעת הנוף מתחילה רק משם והלאה. סביבה נהדרת היא לפני הגבול ואחריו, בין צרפת ואיטליה. הרי שלג, גבעות, בקעות, פלגי מים, בקתות קטנות צפופות ועל־ידן משחירות רצועות אדמה צרות הנשמרות בדאגה רבה.

ראינו מפעלי חשמל ענקיים, דרכים מתפתלות בהרים, ויאדוקטים, מינהרות – פלאי הנוף ההררי. בדרכנו חזרה ראינו את עלות השחר. פאתי ההרים הגיחו והתרוממו מתוך האפלה, והפסגות כאילו התכסו בהילה אדומה. והגוונים האלה פשטו כעבור זמן קצר על הסביבה כולה. זריחת השמש הייתה נהדרת. אבל מה כל אלה לעומת האושר שבפגישתי עם ג’ורי.

ג’ורי אינו מסכים לחיות שם. בדעתו לעלות לארץ־ישראל. גם הוא ציוני נלהב. כמה שמחתי לשוחח אתו על הדברים האלה ולראות שאין הבדלי דעות בינינו.

ג’ורי הראה לנו בהזדמנות זו את בית־הספר היפה והמודרני שבו הוא לומד. הוי, איזו הרגשה טובה הייתה לי להתראות אתו…

18.6.1939

חודשיים לא כתבתי כמעט דבר. לא בגלל חוסר מאורעות או פנאי – פשוט לא היה חשק לכך. מחר תתקיים בחינת הגמר שלי. אם כי אינני מייחסת לעניין חשיבות רבה, הרי זה בשבילי עניין של פרסטיז’ה. בכל־זאת אני נרגשת מעט. אמנם, לפני זמן־מה סבורה הייתי שכל זה לא יעניין אותי, ובכל־זאת רוצה אני מאוד להצליח בבחינה.

הנושאים שבכתב היו: בשפה ההונגרית – “דמותו הטראגית של האיכר ההונגרי בספרותנו”. מקווה אני שהצלחתי בחיבור זה. בגרמנית – נתנו לי לתרגם משהו להונגרית. בטוחה אני שגם זה עלה בידי יפה. המורה אמר שאני נמנית עם שלושת הטובים ביותר. אמנם נחפזתי במקצת, כי צריכה הייתי ללכת להיוודע מה גורל פנייתי לנהלל. בשעה 11 וחצי הייתי צריכה להיות שם, על כן מיהרתי למסור את גיליון־הבחינה ברבע לפני אחת־עשרה. גם בצרפתית ניתנה לי עבודת תרגום.

מחר אדע אם הציון שקיבלתי אינו גרוע מאשר הציון בתעודת הכיתה (שם יש לי “מצוין”), ואם כן, אצטרך להיבחן בעל־פה.

בימים האחרונים אני מרבה באגודה [מכבייה]. כמה אני אוהבת להיות שם, כי מרגישה אני את עצמי במועדון כמו בבית. לכולנו, המבקרים שם, בעיות משותפות ונמצאים שם אנשים מאוד נבונים. מרגיע ומשמח הדבר שאלה הם פני עמנו, למרות השגיאות הרבות שלו. מעזה אני להאמין שללו, פרי הגלות הן, אם כי גם כאן, בגולה, סיגלנו לנו כמה תכונות טובות. תקוותי היא שבארץ־ישראל נצליח להשתחרר מכל המידות הרעות שדבקו בנו ונשמור רק על הערכים הטובים. לאחר הבחינות רוצה אני להתמסר הרבה יותר ל“עברית” ולציונות.²⁰

אני רוצה לקרא התנח בעברית. אני יודעת שיהיה קשה מאוד, אבל זות השפת האמת והחכי יפה ובזה רוח אמינו.

אני כותבת אכשב בלי מלון ואצמי ובודי אם הרבי שגיות, אבל בכל זאת שמחה לי, כי אני רואה, שוכל ללמוד מהר העברית. אני רוצה עוד לכתוב מאט על עודות גורא, אחי גם הוא לומד עברית ולבסוף מכתבו אחד כתב: טוב למות בעד ארצינו. בזמנים האחרונים המשפט הזה אקטואלי מעוד. כי בא"י ישנם ימים קשים. האנגלים המציו ספר לבן בתחן נורא ומובן, שכל הישוב מתנגד בבגידה הזות. – אחשב אני אומר, כי אני רוצה לשכוב כבר מוקדם, ועכשו כבר 8.

… אני רוצה לקרוא התנ“כ בעברית. אני יודעת שיהיה קשה מאוד, אבל זאת השפה האמיתית והכי יפה, ובזה רוח עמנו. אני כותבת עכשיו בלי מילון ובעצמי ובוודאי עם הרבה שגיאות, אבל זאת שימחה לי, כי אני רואה, שאוכל ללמוד מהר העברית. אני רוצה עוד לכתוב מעט על אודות גורא, אחי. גם הוא לומד עברית ובסוף מכתבו אחד כתב: טוב למות בעד ארצנו. בזמנים האחרונים המשפט הזה אקטואלי מאוד, כי בא”י ישנם ימים קשים, האנגלים המציאו ספר לבן בתוכן נורא, ומובן שכל הישוב מתנגד לבגידה הזאת. – עכשיו אגמור, כי אני רוצה לשכב כבר מוקדם, ועכשיו כבר 8.

1939, יוני (תרגום)

בשיעור האחרון לדת נפרדתי ממורתי גיאורגי במלים הבאות:

לפני שמונה שנים, בשעה שחיכינו במתיחות מעורבת בסקרנות לשיעור הראשון, נראה במרחק בלתי־מושג היום בו נבוא להיפרד ממנה, כדי להביע לה תודתנו.

היום, לאחר שמונה שנים, אנו חשים, שהזמן היה בעל שיעור עצום, לא מבחינת דפי הלוח, אלא מבחינת השינויים שחולל בנפשותינו. על שינויים נפשיים שחלו בנו, על התעצבותנו והתפתחותנו חבים אנו יותר מאשר ישוער לאותם שני השיעורים, המופיעים בלוח־השעות שלנו כמיועדים לדת. לאמיתו של דבר היו אלה שעות מוקדשות לנשמה. הם הקנו לנו את התודעה היהודית והורו לנו כי יהודים אנו וכי היהדות ירושה כבירה היא: תרבות בת ששת אלפים שנה, המגלמת את המוסר העילאי ביותר, אמונת־אלוהים מצורפת וייעוד נשגב. הואר לנו המוסר במלוא זהרו, ולמדנו לבקש אלוהים. וכה נעים היה להתנהל בדרכים של אידיאלים נישאים, בהדרכת המורה גיאורגי, אשר אצלה מישותה הבנה, טוב־לב ואמונה, ואישיותה הייתה בבואה לאותם האידיאלים שהיא הציבה לפנינו.

עדיין אין אנו יודעים להעריך כמה למדנו במשך שמונה שנים אלה. אם בעוד שנים יהדהד באוזנינו משפט־נחמה מספר הנביאים, אם נהיה שוחרי חוק, צדק ואהבה, ונתרום תרומה לאושרו של אדם; אם נעמוד בשעת קריאת ספר או נוכח פקיעתו של פרח, פנים־אל־פנים עם אלוהים, ידוע נדע שעמדנו במבחן לתורת הדת.

במקרים אלה נזכור, בהכרת טובה, את דבריה החמים ורוויי־האמונה של המורה גיאורגי.

27.6.1939

חברים יקרים![²¹]

כשהגיעה לידכם ההזמנה של ה“מכביה” בוודאי שאלתם את עצמכם: באיזו זכות ולאיזו מטרה קורא לכם הנוער הציוני? מה הוא רוצה ומה הוא יכול לומר לכם? ואני רוצה לנסות לתת את תשובתי על השאלות הללו.

מה זכותנו לקרוא לכם? – פשוט, מפני שיהודים אתם. אנו רוצים לקוות שאין כבר כיום יהודי שיתייחס באדישות למגמה הגדולה, הטהורה והגורלית ביותר של היהדות: רוצים צו לקוות שאין היום יהודי שלא יתרשם מהפלא, שעם קם לתחייה – והעם הזה הוא העם היהודי דווקא. יודעים אנו מה רבים הם הנימוקים נגד הציונות. אנו נשמעם ונשיב עליהם ברצון. יש רק דבר אחד שאי־אפשר להתגונן נגדו והוא – האדישות. והתקווה והאמונה שאין אתם אדישים, הן שעוררו בנו את הרצון לקרוא לכם.

לשם מה קראנו לכם? – איננו סבורים, שבמשך שעה־שעתיים נוכל לשכנע אתכם בצידקת הציונות. היא מורכבת ממוטיבים חזקים ומסובכים מכדי שנוכל בערב אחד למנותם, ועוד פחות מזה, תוכלו להרגישם ולקבלם. ולאו דווקא אנחנו – היוצאים כיום, לאחר שמונה שנות לימוד בבית־ספר תיכוני – לחפש דרכנו בחיים, חייבים להתאסף, כדי לשוחח על הארץ הנבנית לעם היהודי, ובראש וראשונה על־ידי הנוער היהודי, על ארץ־ישראל. אולי גם אתם, בסיימכם את חוק לימודיכם, נתכנסתם בבית־הכנסת שלכם, ואולי גם אתם נדהמתם מחוסר־התקווה ומאזלת־היד אשר שררו בכנס־הפרידה הזה. אכן, הייתה זאת פרידה של נוער יהודי אשר אבדה לו מולדתו, אשר נתייתם מאידיאל וממטרת חיים. ולא היה איש שיאמר שם: שאו ראש, זקפוהו בעוז, כי יש לכם מולדת, יש אידיאל, יש מטרת־חיים. לשווא ינעלו אלפי שערים, לשווא אלפי השפָּלות. מקום אחד ישנו בעולם, מקום בו בונים אחינו היהודים מולדת, לא לעצמם – לששים הרבבות שנמצאים שם – אלא ל־17 מיליון יהודים, והם מקבלים בעונג כל יד מושטה לעזרה. מקום אחד ישנו על כדור־הארץ, שלשם איננו מהגרים, אף לא נפלטים – אלא באים הביתה. בשעת הפרידה בבית־הכנסת לא פירשנו בשם הארץ הזאת, אבל הוא היה חרות בגלילי התורה: ועמוק, ואולי בצורה נסתרת, היה חרות אף בלבו של כל יהודי: ארץ־ישראל.

בעולם היהודי החמור והמסוער של הימים הללו, חובה היא, על כולנו, לתת איש לרעהו את אשר אנו יכולים ואת אשר יש לנו לתת.

ואנו, הנוער הציוני, אולי ביכולתנו לתת לכם דבר: אמונה, הכרה עצמית, מטרת־חיים, אידיאל, התרעננות ושלווה נפשית. הרגשנו חובה לעצמנו להציע לכם את המתנה הזאת – התקבלוה?

אך לא רק לתת היינו רוצים, אלא גם לבקש. ייתכן כי לא כולכם, הניצבים כאן, תמצאו את הדרך לארץ־ישראל, אבל בעוד כמה חודשים תתפזרו לכל קצווי תבל. בקשתנו: באשר תהיו, בשמעכם את השם “ארץ־ישראל”, אל תעברו עליו בבדיחת־ביטול או בתנועת־יד קלה. דעו: גורל הארץ הזאת קשור קשר בל יינתק בגורל היהדות, ועל־ידי־כך בגורל כולכם. ועל קיומה ועתידה של הארץ ההיא – אנו ניתן את הדין בפני ההיסטוריה. אנו נותנים את האור לארץ זו, אך האור הזה – קרינתו חוזרת עלינו. שם אנו בונים בעצמנו, וכל מה שאנו בונים שם – שלנו הוא. שם נוכל לחיות חיים יהודיים וזאת לא תהיה בושה. אף לא קבלת דין, אלא עובדה טבעית, מובנת מאליה. על זאת היינו רוצים לשוחח אתכם מעט, לשם כך הזמנו אתכם למסיבה של היום.

בשם ה“מכביה” אני מברכת אתכם באהבה.

11.7.1939

מהיום אכתוב ביומני רק עברית. הייתי צריכה להתחיל פעם ואני חושבת שמעכשיו “ילך” כבר.

עוד לא כתבתי על אודות בחינת־הבגרות שלי. באמת לא הייתי נרגשת. אולי רק בבוקר האחרון מעט. הבחינה הראשונה הייתה בגרמנית. קיבלתי לתרגם קטע מגרילפארצר, ואחרי זה הייתי צריכה לדבר על “סאפו”, היא דרמה מגרילפארצר. ידעתי היטב כל דבר. אחרי המענה הגרמני יצאתי מן הכיתה – כזה היה הסדר אצלנו. אחרי עשר דקות שבתי ומצאתי על שולחני את השאלה בספרות ההונגרית. שני נושאים ניתנו לי. ברגע הראשון נעצבתי, אבל לבסוף ראיתי כבר שאדע מה אענה והלכתי בלב נוח לפני היושב־ראש (הוא איש חכם ונעים באמת, היה עונג לעמוד במיבחן לפניו). דיברתי זמן רב ולא הגדתי עוד חצי הדברים. אז אמר אליי, שצר לו, אבל אי־אפשר להקשיב לכול. עניתי גם על השאלה השנייה. ראיתי שמורתי הייתה מאושרת מאוד. שמעתי באמת שאמרה אחר־כך לבחורות בכיתות אחרות מה טובה הייתה תשובתי. הבחינה השלישית הייתה בהיסטוריה. כאשר נכנסתי למקומי וראיתי את השאלות לא ידעתי מה יקרה. צריכה הייתי לכתוב חיבור בהונגרית על אספות הפרלמנט לרפורמה. באמת לא ידעתי מהכול, מתי נתקיימו ומה קרה להן. הדבר השני היה יותר טוב: המהפכה הצרפתית – מיקדמותיה, מהלכה ופעולתה. התפללתי שישאלני לראשונה את זה ונתתי את שתי הפתקאות ל“ראש”, כך שה“מהפכה” הייתה מעל. היה לי מזל טוב. הוא באמת שאל אותה מקודם. בלי הגזמה, ידעתי מצוין. ולא שאל השיעור השני. כך עברו שלוש הבחינות הראשונות. באלגברה ופיזיקה לא פחדתי. במשך ההפסקה, בחצי השעה, טלפנתי הביתה וגם אכלתי. לא הייתי נרגשת כלום. אבל כאשר קיבלתי השיעור באלגברה אבדה עליזותי. קיבלתי את השאלה היותר קלה מכל החומר, אבל דווקא לכן לא למדתי אותה מעולם. לבסוף ידעתי מה לומר. האחרונה הייתה הפיזיקה. אלה היו השאלות – כולן היו יפות מאוד, ואני ידעתי אותן. גמרתי בהצטיינות.

היום אין לי פנאי להמשיך, אבל אני מקווה שבמהרה אוכל לכתוב, בעיקר על הציונות. אני עובדת בה הרבה.

מחר נסע לדומבובאר.

16.7.1939, דומבובאר

ב“אריזה” הגדולה לא יכולתי לכתוב. עכשיו כבר הגענו ואני שמחה מאוד להיות מחדש פה. אתמול היה היום הראשון אחרי ניתוח הבלוטים, שהיה מותר לי לשחות, לשחק טניס, להיות בשמש, בקיצור לעשות כל אשר טוב ובריא. הרבה התענגתי מכל אלה, כי התנועה חסרה לי מאוד. בעניין העלייה אין שום חדש. אני שוכבת כל ערב וערה כל בוקר עם הרעיון, אולי אצליח, אולי אקבל סרטיפיקט. אפשר שכן, אבל עוד יש ספק ואין לי אפשרות לעשות דבר, רק לקוות ולהתגעגע לארץ. אם לא אעלה – אלך להכשרה, אבל אני מקווה עוד, מקווה תמיד. ומדוע לא? הגם הבחורות האחרות רוצות כל־כך לעלות? אני חושבת כמובן מאליו על אותן אשר מחכות כמוני לסרטיפיקט.

נו, נראה.

אתמול ראינו סרט מצוין: “מצולה”: סרט צרפתי הוא, גם אמנות ממש. אינני יודעת עברית די שאוכל לכתוב מה הרגשתי ומה היו רשמיי אחריו, אבל אני צריכה לומר, שזה היה מאורע.

17.7.1939

היום יום הולדתי. אני בת שמונה־עשרה. כל־כך קשה לדמות, שאני כבר “זקנה” כזאת. אבל אני יודעת שאלו הן השנים היותר יפות בחיי ואני מתענגת מדעת הנעורים האלה. אני שמחה על חיי, על כל הסובב אותי, מאמינה בעתיד. הרעיון שלי ממלא אותי כולי ואני מקווה שאוכל להגשים אותו בלא אכזבה. המכרים והרבה קרובים אומרים מיד שאני אתאכזב בארץ. אינני חושבת שאין לי מושג נכון על המצב בארץ, ואני יודעת כי האנשים החיים שם הם עם שגיאות וחטאים. אני אוהבת בארץ את האפשרות לעשות מדינה יהודית, מצוינת, יפה, והעתיד תלוי בזה. אני רוצה לעשות הכול, כל אשר אעצור כוח, לקרב החלום הזה אל הממשות, או להיפך, הממשות אל החלום. אני כותבת כל פעם עברית פחות מהונגרית, אבל מוטב עברית מעט מהונגרית הרבה. אולי בעוד חודשים אחדים כבר אכתוב בפחות קושי. יהיה כבר טוב.

21.7.1939

קיבלתי, קיבלתי אותו, את הסרטיפיקט, ואני מלאה שימחה ואושר. אינני יודעת מה לכתוב, אינני יכולה להאמין: אני קוראת את המכתב מבשר הבשורה פעם ושוב פעם ואין מלה לומר מה אני מרגישה. אין בי הרגשה אחרת, רק שימחה. אבל אני מבינה שאמי אינה יכולה לראות את הדבר כמוני; התרגשות גדולה זאת לה. אמי באמת גיבורה. לא אשכח לעולם קורבנה. לא הרבה אמהות היו עושות כמוה. אני צריכה להיות בארץ לסוף ספטמבר. עוד אינני יודעת מתי אסע. לא אכתוב יותר. יש רק מלה אחת אשר אני רוצה לומר לכול, לכל אלה אשר עזרו לי, ליהוה, לאמי, לכל איש: תודה.

אתמול היינו בפיטש. היה יום יפה ונעים מאוד. לא אכתוב על הטיול. כי מה זה עכשיו מול הדבר אשר קרה היום?…

22.7.1939

כל היום קראתי ספר מעניין: “העמק מזמר”, של שלום אש. הכול קרה דווקא בעמק בימי ההתחלה הקשה. שמחתי מאוד למצוא את הספר הזה וגמרתי אותו ביום וחצי. אבל קראתי עוד ספר אחד וקטע ממנו אני רוצה לכתוב ביומני, למען שלא אשכח אותו. הספר הוא תרגום של ליאון פויכטוונגר “היהודי הרומי”. אני מנסה לתרגם לעברית את הרעיון: ההיסטוריה היהודית היא ההיסטוריה של המלחמה הזאת, בה הרוח צריכה ללחום נגד המגמות האנטי־רוחניות, והמשותף בהיסטוריה היהודית הוא המשותף גם ברוח. משפט זה מצא חן אצלי, אני מרגישה כי הוא אמת. שאני מאושרת – זה מובן מאליו.

2.8.1939, בודאפשט

אני כבר בבית. לא הייתה לנו סבלנות להישאר שם יותר. באמת, ישנם דברים כל־כך רבים לסדר בבית, שאין לי פנאי לכתוב. אבל את השיר של אבא שאמי נתנה לי היום אני צריכה להעתיק לי ואני חושבת שיומני יהיה המקום המוכשר לזה.²¹

14.8.1939

אינני יודעת איך להתחיל. הדבר כל־כך נורא. אני פוחדת שאינני בריאה. עוד לא הייתי אצל רופא, עוד לא אמרתי לאמי ועוד אינני רוצה להאמין. אני עוד מקווה, שאין זה אמת, שהכול יעבור. העובדה: אני מרגישה בלבי, כאב קטן בלבי, יום אחר יום, גם עכשיו. וגם דמעות כבר בעיניי. כי זה בשבילי הדבר היותר נורא שאפשר לבטא: אם בגיל צעיר כמוני לבי כבר חולה. אבל גם אבי חי מבן שמונה־עשרה עם ההכרה הזאת, ואם גורלי ירצה – אוכל גם אני לשאת את זה. אבל לא זה הרעיון הנורא בשבילי, כי אם שאלת העלייה! אני אלך לבית־ספר חקלאי, ז"א אהיה צריכה לעבוד עבודה גופנית. קיבלתי את המקום אשר היה תשוקתי הכי גדולה וגם תשוקה לעוד הרבה בחורות. ואם אני חולה באמת, יש לי בררה לבוא לארץ כך ולחכות שהן תראינה כי אינני מוכשרת לעבודה, ובעיניהם של הציונים אהיה בחורה בלי אחריות ועם קלות־ראש הכי גדולה. אבל אם אני מוסרת עכשיו את מקומי לאחרת, אין לי יותר אפשרות לעלות לארץ ואז איבדתי את המזל הגדול הזה ואת מטרת חיי. מה לעשות? אינני יכולה לדבר עם אמי על אודות זה. אני צריכה להחליט בעצמי. ברגעים הקשים ביותר – כל אחד תמיד בעצמו. אני רוצה לבוא אל הרופא. אלי, אלי! שיהיה הכול רק הזיה, חלום רע.

21.8.1939

הייתי באמת אצל רופא, יחד עם אמי. לפני־כן טילפנתי אליו, לספר מה הדבר. לאמי אמרתי, שאני רוצה לשאול אם יש שינוי בגידול העודף של הבלוטות שהיה לי לפני שנים. רופא בדק אותי גם עם רנטגן והתוצאה היא: אני יכולה לעבוד, אין התהפכות בלב, אבל יש באמת עצבנות־לב וזה גורם את הכאב. העצבנות הזאת באה מן הדבר שהזכרתי למעלה (אינני יודעת את שמו בעברית) ואין לה חשיבות גדולה. אני מקווה שזאת היא האמת ועכשיו אני יותר נוחה. כמעט כל היום אני בעיר, לקנות חפצים ולעשות כל הדרוש. באמת יש עוד חודש, אבל אפשר שאסע כבר יותר מוקדם.

22.8.1939

במקרה פתחתי את יומני במקום שכתבתי לפני שנה בערך על ההתרגשות של המלחמה. לו רציתי, יכולתי גם עכשיו לדבר על זה, כי סכנת המלחמה שוב גדולה מאוד… במשברים כאלה, אנו, האנשים, כמו בהמות לפני שמביאים אותן לבית־המטבחיים.

רק היום קראתי בעיתון על מאורע פתאומי ונורא: הגרמנים באו לידי הסכם עם רוסיה. מבחינת הפוליטיקה הגרמנית, זה צעד אי־עקבי מאוד. הלא רק לפני חודשים אחדים הוקמה ברית האנטי־קומינטרן דווקא נגד רוסיה, ומי שדיבר שם בקול הרם ביותר הייתה, מובן מאליו, גרמניה. אך גם מה שהרדיו הרוסי דיבר על “הכלב השחום” לא היו מלי־ידידות.

8.9.1939

יש הרבה מאורעות, אבל לא היה לי פנאי וחשק לכתוב עליהם. המלחמה שפחדנו ממנה, התחילה. היא פרצה בקשר לשאלת דנציג והקורידור [המסדרון], אבל הכול יודעים שזה היה רק הגורם החיצוני, כי דנציג עצמה מקום קטן הוא ואוכלוסייתה היא אמנם גרמנית, אבל כל פולין ולבסוף כל אירופה – נתונים בסכנה. אילו רצו היו יכולים עוד להציל את השלום. אבל לא רצו. ובכן – מלחמה בין גרמניה ופולין. הגרמנים כבשו כבר חלק גדול מפולין, ואנגליה וצרפת – בנות־בריתה של פולין – גם הן נכנסו לקרב. עוד אין בידן להושיט לה עזרה של ממש, אבל הן עומדות עם הנשק ביד. איטליה עודנה נויטרלית, כמוה הונגריה ועוד כמה וכמה ארצות. כולן מכירות בכך כי המלחמה תגרום היום להרס עוד יותר נורא מאשר לפנים, והן עושות הכול כדי למנוע אותה. זוהי הפוליטיקה.

ואשר לחיינו הפרטיים – ג’ורי בצרפת ואמי אינה יודעת אם ישוב להונגריה או יישאר שם. אצלנו עוד שורר שלום, ובצרפת – מלחמה. אבל מי יודע אם גם הונגריה לא תשתתף בה; להיות חייל הונגרי כעת, אין זה דבר נעים ביותר. אבל מי יודע מה יהיה על הנוכרים בצרפת? מצבנו קשה ואין להחליט.

ועכשיו על עצמי. קיבלתי את הסרטיפיקט ואתמול קיבלתי גם את הוויזה. אני משתוקקת כבר לנסוע, אף־על־פי שנסיעה כעת על הים איננה בטוחה ביותר.²²

על משפחתנו (תרגום)

אפשר שחיבור זה היה מעניין יותר, לו הייתי מספרת כאן גם את תולדות הורי סבי²³ וסבתי, ואולי גם של הוריהם־הם.

לא אעשה כן. נתונים על אודותם כמעט שאינם, ולא היה לי מה לספר על חיי האנשים האלה, – סוחרים יהודים קטנים, פשוטים וחרוצים. רוצה אני לכתוב רק על אלה שהכרתי אותם בעצמי, שאהבתי אותם – רוצה אני, בשורות אחדות, להציב יד לזכרם.

לשם מה אספתי את הפרטים המעטים האלה – איני יודעת. ואולם מעניין אותי העבר, וחשבתי שגם אחרינו יבואו אולי אנשים שימצאו עניין בתולדותיה הפשוטות והישרות של משפחתנו.

ועוד סיבה לפניי. העתות האלה חסרות־ביטחון וחסרות־מנוחה הן, ומי ידוע, אפשר שנהיה מנותקים, רחוקים איש מרעהו, ומהונגריה. החיבור הזה יזכיר כי אבותינו חיו פה בהונגריה, ואולי יהיה בזה משום קשר כלשהו, אשר בכוח העבר המשותף יחבר את הפזורים המנותקים זה מזה.

אפשר שנכדינו יבינו את השורות האלה רק בתרגום – בעברית, באנגלית, בצרפתית, או בשפה אחרת. הלוואי ויוכלו לקרוא אותן בהונגרית!

מרת פאל זלצברגר – נולדה: יוספינה אפפל.

12 במאי 1867 – 28 ביולי 1937

סבתא פיני. מבעד לשם זה ניצבת, בפשטות ובענווה, דמות אשה בעלת לב טוב לאין־קץ, נבונה ואמיצה. בשתי המלים של השם הזה מתרכזות שבעים שנה, באושרן, ביגונן, במלחמותיהן ובתבונת־החיים שהתגבשה בהן.

בשבילנו הייתה זו סבתא פיני, מאז ומתמיד. וכל־כך קשה עתה לתאר לנו את ימי ילדותה וימי נעוריה.

היא נולדה ב־1867 בביאו־שרקן, כפר קטן במחוז שופרון במערב הונגריה. הוריה היו בעלי־אחוזה, אנשים אמידים ואצילי נפש. את ילדיהם גידלו בדאגה ובחיבה. ששה ילדים, ארבע בנות ושני בנים, איכלסו את הבית: תחילה היה בא אליהם מורה, וכשגדלו הילדים, הלכו לבתי־הספר הקרובים ורכשו להם את ההשכלה שנחשבה אז להשכלה כללית. אני מתארת לי בדמיוני את סבתא פיני, פניה רציניים כל־כך, וראשה מורכן על ספרי שירים של שילר, של גיתה והיינה, או שהיא שקועה בקריאת הרומנים של יוקאי (כל ימיה היה זה הסופר האהוב עליה ביותר); כן רואה אני את דמותה הגבוהה והחסונה כשהיא מופיעה במטבח, בגן, עוזרת בבית או מדברת בלבביות ובשימת־לב אל האיש הפשוט ביותר, או כשהיא רוקמת בטעם רב: – מאמינה אני שקווי תכונותיה, שאותן הכרתי בזמן מאוחר יותר, היו כה אופיניים לה, שבוודאי נתגלו בה עוד בהיותה נערה צעירה.

וכשבגרה נערה נחמדה זו, נבונה, חביבה, ביתית ואמידה, לא עוד החביאוה אל הכלים: לקחה אותה מרי, האחות הבכירה, ונשאה אותה לקסטהלי, והאחות אילקה – האשה הצעירה שיופיה יצא לו שם למרחקים – [לקחה אותה] לטפולצה אל נשפי הריקודים, ואז באו השדכנים, ובאו המכרים, וכולם “שידוך” נהדר בפיהם, – וכך הופעל המנגנון הגדול, שכולו היה מכוון לזה שנערה שחייתה בסוף המאה התשע־עשרה תינשא לאיש.

שאלתי פעם את סבתא פיני, איך בין המחזרים הרבים שהקיפוה, והיא הכירה אותם אך מעט מדי, יכלה לדעת את מי מהם תוכל לאהוב? היא ענתה לי, שבכל פעם הייתה שוקלת בדעתה, אם תשמח באמת לנשיקה מצעיר זה או זה. נראה שאף אחד מהמחזרים האלה לא עמד במיבחן הדמיוני הזה, עד שבא מן העיר נושהאַזה הקרובה האיש הצעיר, הרציני והחסון, פאל זלצברגר, הסוחר, שקם²⁴ ונשא את יוספינה אפפל.

יוספינה אפל (שומג)

ליאופולד זלצברגר (יאנושהאזה) (יורשי זלצברגר)

מאורשים

האשה הצעירה הסתגלה קל מהרה לסביבה החדשה. אהובה הייתה על חמותה, אולי יותר מכל אחד מאחד־עשר בניה. היא עוררה אליה אהדת כל אדם בהליכותיה הנעימות ובתבונתה הרבה. כן הייתה עוזרת בעסק התבואות של אישהּ, אך עד מהרה קשרו אותה כליל ילדיה, שנולדו ובאו לעולם בזה אחר זה. שניים מהם, עודם פעוטים היו כשמתו. נותרו לחיים הבנות: הבכירה אירמה, אחריה בהבדלי שנים אחדות: עליזה, קטרינה ומנצי. הבית רחב־הידיים מלא המיית־ילדים; העסק פורח יפה, “אבא” נוסע מדי שבוע אל הבורסה בווינה, הוא סוחר התבואות המכובד והאהוב ביותר בסביבה. הכול מוקירים את יושרו, פיקחותו והבנתו בעסק. לאט־לאט הולך ונעשה בית זלצברגר מרכז לא רק לקרובים הרבים, כי אם גם למשכילים היהודים שבמקום: הם באים לטכס עצה או לבקש עזרה, ואוזן קשובה להם תמיד.

ההרמוניה של חיי המשפחה נמשכת ללא הפרעה, בפשטות, אך בשלווה ובנחת. ערב ערב קוראים כאן יחד את הסיפורים הקלסיים, וסבתא פיני משתאה לא אחת להשכלתו הרבה של אישהּ, שרכש לו בלימודיו בווינה. אך לא הספרות בלבד מעניינת אותו; איש רב־צדדים הוא, – חושבת אשתו בהקשיבה לדבריו, – כל ענפי האמנות מושכים את לבו, וביחוד המוזיקה.

הילדות לומדות בבית־הספר העממי היהודי שבמקום; הגדולות יותר לומדות באורח פרטי בבית־הספר התיכון. הן לומדות עוד גרמנית, צרפתית ואנגלית, ומנגנות בפסנתר. הן מתלבשות בפשטות רבה. עקרון הסבתא פיני בחינוך היה: על הילדים לסגל לעצמם את הפשטות ואת הענוותנות. בעקרון זה דגלה גם בימים שמצבה הכלכלי היה מרשה לה בהחלט להוציא כסף רב.

חולפות השנים. סבתא פיני בת 38, סבא פאל – בן 54, הבת הבכירה בת 17 והצעירה ביותר עודנה בת 5, כאשר מאורע בלתי־צפוי מטיל את צלו השחור על המשפחה. ראש המשפחה מתעלף במשרדו. הסתיידות העורקים, בצורה קשה, קובע הרופא הווינאי. מנוחה ומרגוע, עליו לחוס על עצמו. אך לשווא הכול. כוחו הולך ותש. בחודשים האחרונים הוא מרותק כל הזמן אל המיטה. הדאגה מטרידה אותו: מה יהיה על אשתו שנושאת בקרבה את הילד החמישי.

ב־15 באוקטובר 1905 בא הסוף: פאל זלצברגר שבק חיים לכל חי. אירמה הבכירה היא המבינה את גודל המכה – אולי הייתה גם הקרובה ביותר מכל הבנות אל אביה – השאר יודעות רק שדבר־מה נורא קרה. ב־18 בחודש הובא האב למנוחת־עולמים. לאחר הלוויה, בו בלילה, נולדה בתה החמישית של סבתא פיני, שנשאה את שם האב המנוח: פָליקה.

ובימים הבאים: אבל כבד, חמש בנות, עסק גדול – אף גבר חזק ביותר היה נושא את כל הנטל הזה בקושי. האשה בת ה־38 עושה במרץ מפליא: מגדלת את בנותיה ומנצחת על העסק.

פליקה הקטנה גדלה ומתפתחת: זו היא ילדה פיקחית, נחמדה וחביבה, נחמת המשפחה ושימחתה. סבתא פיני יכולה להקדיש לה זמן מועט בלבד. אירמה, הבת הגדולה והרצינית והנבונה, היא המחנכת אותה. רבים הבחורים המחזרים אחרי אירמה ולבסוף נופלת הבחירה על עורך־דין מאוי־וידק, הד“ר פליקס ברטה, שהיה בא ליאנושהאזה לביקור מפעם לפעם. בת 21 היא בעוזבה את בית הוריה. הקטנות נפרדות ממנה כמו מאם קטנה; סבתא פיני מאבדת בה את היד התומכת. הנישואים לא עלו יפה. ברבות הימים נהיים היחסים מורעלים ואירמה, ברוב ייאושה, מחליטה לעזוב את אישה. עם שתי בנותיה היא שבה אל אמה. בבית חסרים עתה פני אחת האחיות, קרן אור השמש, נחמת המשפחה, פליקה, מתה ב־1921 באדמת. אך לשווא תחפש אירמה גם את עליזה, את מבטה החביב והעליז של ה”בת הגדולה“, השנייה בתור. זה שנה שהיא אשת הד”ר סטפאן שש, שהוא גם דודנה.

בבית ביאנושהאזה נותרו איפוא עם סבתא פיני רק קטרינה ומנצי. עתה שבה גם אירמה עם שתי פעוטותיה: קלרה ואווה.

בפעם הראשונה מאז מות האב הייתה עתה לסבתא פיני ההזדמנות להקדיש עצמה לביתה ולמשפחתה. את העסק חיסלה עוד ב־1913; הרופאים מייעצים לה לנוח, כי ההתרגשויות הרבות השפיעו על לבה. היא מוותרת איפוא על העבודה המפרכת [בעסק] ומשקיטה את תשוקתה לעבודה בעבודות הגן, בריקמה, במשק הבית. קיץ 1914 מבלה המשפחה יחד בבלטון־פורד. כאן באה קטרינה לידי היכרות עם עיתונאי²⁵ צעיר, בלה סנש. איש לא העלה על דעתו, ופחות מכל היה עולה הדבר על דעת שני האנשים הצעירים, כי זה ה“ילד” העליז, בעל ההומור המבריק, הוא אשר ישא לו את קטרינה לאשה.

בקיץ ההוא פרצה מלחמת־העולם [הראשונה]. סבתא פיני, שזו דרכה תמיד להשתתף בכל עבודה של גמילות־חסד, לוקחת על עצמה תפקיד חשוב בבית־החולים של הצלב האדום. אירמה וקטרינה גם הן אחיות רחמניות מתנדבות. את ימי הקיץ מבלים בבלטון־פורד והם הגיוון היחיד בארבע השנים השוממות של החיים ביאנושהאזה. הבנות, קטרינה ומנצי, קצה נפשן בחיים האלה. בגללן, בעיקר, נפרדה סבתא פיני מהבית הישן, מן החצר, מן הגן, מהאנשים, מהקברים, ונתנה את נפשה לתמורה הגדולה: ב־1918 עלו כולם לגור בבודפשט, עיר־הבירה, והמשפחה משתכנת באחת החווילות בשדרות דבּרוּ בבּוּדה. בינתיים נהפך ההון העצום (שנשאר לסבתא אחרי חיסול העסק) שהמירוהו במלווה מלחמתי, לנייר חסר־ערך. אחרי רוגזות המשטר הקומוניסטי והריאקציה שלאחריו נותרו רק חורבות העושר. באותו זמן נעשה מצבה של אירמה קשה יותר ויותר; פליקס אינו מסכים לגירושים ודורש בתוקף שאירמה והבנות תשובנה אליו. אחרי היסוסים רבים נכנעת אירמה לדרישתו. אולי לא אפריז אם אומר: היא הקריבה עצמה למען בנותיה.

ועוד בשנת 1919, בא חתן חדש למשפחה – זה האיש ה“בוהמי”, הסופר בלה סנש. סבתא פיני אוהבת לאין־קץ את האיש הצעיר הזה, בעל הרוח הטובה, שכולו נפש. והוא – אם אפשר לאמור זאת – אוהב אותה עוד יותר. והיה זה מובן, כי הלא שניהם מאותם האנשים הנדירים שיכולים לרכוש לב כל אדם. קטרינה ומשפחתה עברו לגור יחד עם סבתא פיני, ונשארו יחד עד קץ ימיה.

הבת הקטנה מנצי, בעלת השכל החריף, המשכילה והלגלגנית במקצת, נישאת לדודנה, פרנץ קוּבץ', שלא היה משכיל כמוה, אך איש אמיד. האיש, בעל אחוזה, לוקח את הנערה שנועדה לחיי העיר אל החווה, ולתימהון הכול נגלה כי מנצי עומדת איתנה גם כבעלת־משק. אם סבתא פיני תבקר אצלם בקיץ, התמצא שם חיי משפחה מאושרים? – אינני יודעת.

בשנות ה־20 עוקבת סבתא פיני לא רק אחרי גורל בנותיה וחתניה ומקילה עליהם באהבתה: גם שיבעה נכדים קטנים מביאים שימחה וחרדה כאחת. לכל אחד מן הנכדים שמורה מסבתא פיני מנה מטוב־לבה ומאהבתה. אך גדולה ביותר מנת־חלקם של גיורי ו“אֶניקו”, הלא הם סמוכים תמיד אל חיקה של סבתא פיני.

ב־1927 מת בלה, וסבתא מרגישה בתפקיד הגדול המוטל עליה: להיות לסעד לבתה במידה רבה יותר וטובה יותר מאשר עד כה. את הדאגה לחינוך שני הילדים וכן שאר דאגות היא חולקת עם בתה. אכן, החום והטוב השופעים מלבה מגיעים גם אל זרים. מי שמדבר אתה, לוּ אך פעם אחת בלבד, מוצא נחמה והקלה, וזכור יזכור את חביבותה גם לאחר שנים.

ב־12 במאי 1937 מלאו לה 70 שנה. הפרח החביב עליה ביותר, חבצלת האביב, ממלא את כל העציצים, וקרובים ומכרים, מקרוב ומרחוק, באים ומברכים אותה באהבה. אך רבים מבחינים כי מבעד שערותיה הלבנות מביטות עיניה לאות יותר, רופסות יותר מאשר לפנים.

בתחילת הקיץ היא אצל מנצי. היא מתקנת את הלבנים הקרועים, שנערמו במשך השנה, ועוזרת לבתה העסוקה בכל מה שידה מגעת. משם היא עוברת לדומבוואר, לעליזה – כאן קטרינה ואניקו, שבאו לקייטנה. אך לא ארכו ימיה שם. מיחושי גרון מפילים אותה למשכב. מה הייתה מחלתה – אינני יודעת. הרופאים לא ראו ברורות. שני ימים נשאה במכאוביה. ב־28 ביולי – וסבתא פיני איננה עוד.

הלווייתה בדומבוואר והעברתה לבית־הקברות ביאנושהאזה, אינן נוגעות לחייה־היא. אך חלק מחייה הם ההרהורים הרבים שאנו מהרהרים בה. כמה שורות מן המחזה של מטרלינק “הציפור הכחולה” עולות בזיכרוני: “מתינו שבים לחיות שעה שאנו מהרהרים בהם.” סבתא פיני היקרה, לעתים קרובות מאוד אנו מקימים אותך לחיים, בזוכרנו אותך בדיבור ובמחשבה בביתנו, בבית־הקברות – דברייך, דמותך עולים לפנינו; והנה הקימותיך לחיים גם אני, עתה בכותבי על חייך, ועוד ישיבך לחיים ההוא אשר יהרהר בך בקוראו את השורות האלה.

[1938]

23.9.1939, נהלל, ביה"ס החקלאי (תרגום)

היום עליי לכתוב שוב הונגרית, כי הרבה דברים עליי לכתוב. כה רבים הם הרעיונות המתרוצצים במוחי, עד כי שפתי העברית דלה מהביעם. היום – יום הכיפורים, וברצוני לבטא באופן בהיר את מחשבותיי. מה מאוד רוצה הייתי להנציח בלב את רשמי הימים הראשונים שלי בארץ. זה ארבעה ימים הנני נמצאת כאן. לפניי, במרחק לא גדול, מטפס “צבר” קטן על עץ זית. מסביב עצים אופיינים לא"י. הנני בעמק יזרעאל, בנהלל. סוף־סוף הגעתי הביתה, לארץ־ישראל. עוד איני מכירה את בית־הספר; אני נמצאת במקום יומיים בלבד וטרם הספקתי לראות הכול, אבל האווירה של הארץ כה טובה והאנשים כה ידידותיים! נדמה לי שהנני נמצאת בתוכם כבר הרבה־הרבה זמן. וזה כמעט נכון. הן תמיד חייתי בין יהודים. מובן שלא בין יהודים כאלה: חופשיים, עמלים, שקטים, ולדעתי גם מאושרים. אינני שוכחת לרגע שאני משקיפה על הכול מנקודת־ראות אידיאלית ושעוד נכונו לי ימים קשים. אתמול, בערב יום־הכיפורים, הרגשתי שאני נופלת מאוד ברוחי. לאחר שהשוויתי בנפשי את אשר נכון לי כאן לעומת כל מה שעזבתי שם, פיקפקתי אם כדאי היה. המטרה כאילו נעלמה מעיניי. אבל עשיתי זאת בכוונה. נתתי לרפיון־רוח להשתלט עליי. חשוב היה שתפוג פעם כל המתיחות. בסופו של דבר, לאחר שיבשו הדמעות, הרגשתי שבכל זאת היטבתי עשות. מטרת חיי, ייעודי, הם שקושרים אותי לארץ. ברצוני לא לחיות סתם, אלא למלא ייעוד. אבל הן כל מי שחי כאן ממלא ייעוד.

הנה תיאור קצר של עלייתי. נסיעתי הייתה יפה. יומיים עשינו ברכבת וחמישה ימים באנייה רומנית – “ביסאראביה”. איך אתאר את ההרגשה הנעימה שהייתה לי בנמלי תל־אביב וחיפה בין סבלים ופקידים יהודים?

אינני יכולה לכתוב בפרוטרוט על העיר חיפה, על בית העולים, על משפחת קראוס שקיבלה אותי בסבר פנים יפות. ביקרתיה על־פי המלצת ארתור טיבן. אין מלים בפי למסור את ההרגשות שעוררו בי הדרך והאוטובוס לעמק, קבלת הפנים והרשמים הראשונים בבית־הספר. הכול נהדר! מאושרת אני, שהנני יכולה להיות כאן. רצוני שגיורא יבוא הנה בזמן הקרוב ביותר ואחריו גם אמא.

2.11.1939

זמן רב לא כתבתי. אני עובדת הרבה, זה נכון, אבל גם סיבות אחרות לדבר. נראה שהדברים החדשים אשר סביבי מעסיקים אותי כל־כך, שאינני יכולה לתת את דעתי על דברים פנימיים שלי.

על חיי הייתי יכולה לכתוב הרבה. אני עובדת במכבסה עבודה פשוטה, ובגילוי־לב עליי להודות שאין בה ערך רב מבחינת לימוד. למדתי מעט לכבס ולגהץ… בשיעורים אני לומדת כבר יותר, הן מבחינת התוכן והן מבחינת השפה. החודש הזה מוקדש יותר לעבודה מאשר ללימוד מקצוע או חקלאות, וכזו היא התכנית לכל השנה הראשונה. אין דבר, אבל לפעמים אני חושבת שהייתי יכולה לנצל שנה זו ללימודים יותר חשובים.

רציתי להמשיך לכתוב בהונגרית, כי אני מרגישה שאני כותבת לא בדיוק מה שברצוני לבטא. אבל יחד עם זה אני רוצה להתגבר על הקושי ולהמשיך דווקא בעברית. אני צריכה להתרגל לזה.

השבתות הן יפות. כבר יש לי פה מכרים. אני גם מקבלת לפעמים אורחים. אני קוראת, משחקת פינג־פונג, מטיילת לקיבוצים או למקומות קרובים אחרים. וכך בכל פעם יש איזה שינוי. מאמא אני מקבלת מכתבים כסדר. אמנם בשבוע שעבר לא הגיע מכתב, אבל היום כבר הגיעה גלויה והכול אצלה כשורה. גיורא יכול להמשיך ללמוד ועוד פרטים קטנים. מובן מאליו שכל פרט מעניין אותי.

חברות שואלות אותי לעתים קרובות אם אני מתגעגעת הביתה. אני אומרת תמיד שלא, וזאת אמת. הסביבה, תנאי החיים של הבית – באמת איני מרגישה בחסרונם. אבל אמא וגיורא חסרים מאוד. לו הייתי יכולה לראות לפחות את גיורא. כל־כך הרבה זמן לא ראיתי אותו. עם אמא עוד דיברתי לפני חודש. אבל אנו רחוקות מאוד אשה מרעותה. זה הקושי היחידי. היחידי? כן, סבורה אני. כל השאר אינו ולא כלום לעומת קושי זה.

אני אוהבת את הארץ, או יותר נכון, אני רוצה לאהוב, כי אינני מכירה אותה די שאוכל לומר איזה רושם היא עושה עליי. מובן מאליו שאת ההבדל הגדול בין גלות וארץ אני מרגישה יום יום, פה בבית־ספר, בכל מקום. את החופש, את האנושיות. הו, כמה קשה לכתוב עוד הכול!…

22.11.1939 (תרגום)

אני כותבת לעתים כה רחוקות, שיומני יהיה רחוק משלמות. והלא כל־כך הרבה נתרחש לא רק סביבי, כי אם גם בתוכי. על המלחמה אינני יודעת הרבה. אירופה כה רחוקה עכשיו, ורק אמא וגיורא עוד קושרים אותי אל יבשת זו. ומה קושר אותי לארץ? כל תכניותיי, מטרותיי, כל מה שטיפחתי בעומק לבי בשנה האחרונה – אין להם עדיין יסוד איתן. לפעמים אני מרגישה כאילו שגיתי במעשיי. אילו הייתי יושבת ברגעים כאלה לכתוב, היו האותיות בוודאי נשטפות ונמחות (על־ידי הדמעות), אבל לרוב ברגעים כאלה אינני כותבת, אלא מכבסת, מטאטאה, או שמצב־רוחי אינו מניח לי לכתוב. אך כל זה נמשך רק כמה דקות או לכל היותר יום אחד בלבד. השבועות והחודשים שביליתי כאן מוכיחים על אף הכול שהיטבתי לבחור (ייתכן שזוהי אוטוסוגסטיה), לא רק מפני שאני רוכשת הרבה ידיעות בבית־הספר. אני מבחינה גם בחסרונות המוסד הזה, ובטוחה שגם מהחסרונות אלמד ולימוד זה יהיה לי למועיל, ביום מן הימים. למען האמת, לא אוכל לתאר לי שאתאים לשמש “פועלת”, במלוא מובן המלה. כשאני מהרהרת בעתיד, אני רואה את עצמי במסגרת של הוראה או דבר דומה. יחד עם זאת, אני מרגישה כאן בטוב. אני רוצה לשקוד על לימודי השפה העברית. גם עד כה התקדמתי יפה…

16.12.1939

היום אני כבר עובדת במחלבה. שמחתי מאוד להיכנס למקצוע זה, כי הרי בו רציתי לבחור. בשלושת השבועות הראשונים אעסוק רק בעבודות ניקיון, אבל גם זה טוב.

מה קרה עמי בזמן הרב שלא כתבתי? הנה היה חג החנוכה – הראשון לי בארץ. בחופשה הייתי בחיפה אצל [משפחת] קראוס. ביליתי שם שני ימים נעימים. גם בנשפים הייתי, רקדתי ושרתי הרבה. ראיתי את חיי העיר ושוב נוכחתי שלא יהיה [לי] קשה לוותר עליהם. אני מרגישה את עצמי טוב מאוד בכפר, בנהלל, גם בבית־הספר.

מאמא, מאחי, אני מקבלת מכתבים; שניהם בריאים. גם אני כותבת להם הרבה, אבל זה גוזל הרבה זמן ואני עסוקה מאוד בעבודה, בשיעורים, בדברים שונים.

מכיוון שאני כותבת יומן, וליומן מתאים לכתוב גם על ענייני בחורים, אכתוב חדשות מבחינה זו, ובקיצור. מיקי ובני כתבו אליי מהונגריה ושניהם כאחד ביקשו את ידי. מצחיק, הם כותבים כאילו היה זה דבר רציני מאוד. עניתי להם. אף רגע לא היה עליי לחשוב מה התשובה, ובאמת זה מובן, הם אינם מעניינים אותי. גם פה בארץ יש לי כבר מכרים. בנהלל באים לפעמים בחורים בערב – לטייל, לשוחח מעט. תחילה הלכתי ברצון, אבל אחרי־כן ראיתי שלא כדאי… נראה. – בימי החופשה לא רק רקדתי ושרתי, ראיתי מעט מהחיים הארצישראליים, גם קשיים ושגיאות ראיתי, אבל גם את האנשים המעניינים, ה“חלוצים” הראשונים, אשר חיים פה כבר שנים רבות. אבל לכתוב על כל אלה – חסרות עוד המלים, חסרה הקלות בשפה וחוץ מזה חסר הזמן. בעוד כמה רגעים נלך לעונג שבת, ואני צריכה לגמור.

2.1.1940 (תרגום)

ישבתי שוב לכתוב. ואכן, רק בכדי לציין את התאריך החדש ביומני. מוזר ונורא, באיזו מהירות חולפים עוברים הימים. ולמרות שהתאריך הזה [ראש השנה האזרחי] אינו מקובל בארץ כראש־השנה, אנהג בכל־זאת לפי מנהגי הישן. בשום פנים לא יזיק למסור לעצמי דו"ח קטן:

השנה האחרונה – 1939 – הביאה אתה שינויים כל־כך רבים, ולא רק בעולם הגדול, אלא גם בעולמי אני הקט. מתיחות מתמדת, התרגשות ופחד – הם־הם סימני־ההיכר של השנה החולפת. ומעל לכול – התחלת המלחמה בסתיו, התרגשות סביב חוקי היהודים ומשברים במדיניות־הפנים של הונגריה. אך יותר מאלה התקרב אליי מה שנחשב עד כה רחוק, רחוק מאוד. כוונתי להתרגשות סביב ה“מאורעות” בארץ־ישראל והקונגרסים הציוניים.

נדמה כי נעשיתי ציונית כתוצאה מן המערבולת שבחוץ־לארץ, ועקב נטיותיי הטבעיות.

מיותר להזכיר שעלייתי ארצה חוללה שינויים מכריעים בחיי. זו הייתה שנה קשה מאוד, רבת מתיחות, עצבנות ומאבק־נפש עצום. היא סיימה פרשה בחיי ופתחה בהם דף חדש. ובסיכום עליי להודות שזו הייתה לי שנה ברוכה, כי בזמן זה התחלתי לחוש ולהבין הרבה ממה שהיה סתום בשבילי כל השנים.

ולמה אצפה בשנת 1940? – אני כשלעצמי רוצה לעבוד, ללמוד, להתקדם בשפה העברית, ואם זה ניתן – לבוא במגע עם האנשים החיים בארץ ולהכירם. ואם אלוהים אוהב אותי מאוד, אולי אזכה לראות כאן את גיורא ואולי גם את אמא. ולארצנו – מי יתן ותביא השנה החדשה שגשוג וישועה. היא זקוקה להם מאוד מאוד. כן, יודעת אני ששם, “בעולם הגדול”, גם השנה הבאה לא תהיה שקטה יותר מזו שחלפה.

16.1.1940

מה לכתוב? – אני מרגישה טוב מאוד, אוהבת את עבודתי (מחלבה, תוצרת), את חיי השקטים והפשוטים, את חבריי, את לימודיי, ומביטה על סביבי בהתעניינות רבה. אבל לכתוב? על מה לכתוב? על עבודתי, חיי יום־יום אני כותבת הביתה, והמחשבות – הן די מועטות. אני מרגישה כאילו התקופה הזאת מוקדשת לקליטת רשמים, לראות, לשמוע, להרגיש, ואחריה אולי תבוא תקופה שבה אדון, ואפילו אכתוב, על הכול. כעת גם השפה חסרה. הונגרית – כבר לא. עברית – עוד לא. עכשיו אקרא. אין לי פנאי ליומן.

17.2.1940

לפני כמה ימים נפל מבטי על שני דברים: על גלויה מבודפשט, ששלחה אווה מנשף של איזו חברה, ובמקרה, מבלי להרגיש, עבר המבט אל ידיי, הפצועות מעבודה. לרגע שאלתי את עצמי את השאלה: האם לא הייתה זאת רומנטיקה טיפשית, נגד האינסטינקט, לעזוב את החיים הקלים, לבחור בחיים של עבודה קשה, של פועלת? אבל כעבור רגע נחה דעתי. אני יודעת: לא הייתי יכולה לחיות אותם החיים של הגולה; ופה בארץ־ישראל – מקומי. רק שאלה היא, אם בחרתי פה בדרך הטובה. אני חושבת שכן. אני חושבת שלא אהיה פועלת פשוטה. יש לי רצון לחפש את האפשרויות להיטיב, לגדול, לעזור, ואני מקווה שאולי תהיה לי גם יכולת לכך. מקרה פעוט מוכיח לי זאת שוב. אתמול הייתה בביתנו חנוכת חדר־הקריאה. אני אירגנתי הכול. וכמה משמח היה לראות איך פתאום נתגלה רצון עז בין החברות לעבוד, ליצור, ואיך הצליחה הפעולה. דווקא פה בארץ, אני חושבת, חשוב להעניק הרבה לאנשים במובן הרוחני, בעיקר להשפיע על מצב־הרוח, כי כמעט לכל אחד יש צרות, קשיים. קשה, קשה לכתוב על דברים כאלה בעברית. וקשה בכלל לכתוב ברור על דברים שעוד לא ברורים לי.

6.3.1940 (תרגום)

מה לכתוב? – בעולם מתרחשים כל־כך הרבה מאורעות שקשה להסבירם. רק בימים אלה אושר ה“ספר הלבן”. גל של מרירות והתנגדות גאה ברחבי הישוב.¹ הפגנות, קרבנות, עוצר. המצב חסר־תקווה. לא רק ההמונים המאוכזבים דורשים את ההתנגדות לשלטון הבריטי, אלא גם מנהיגי הישוב. אינני יודעת מדוע, אם מפני אהבת הארץ או מחמת הפחד מפני התנגשויות – אינני יכולה להסכים לעמדה זו. היא תוביל רק לשפיכות־דמים מיותרת ולא תביא את התועלת המבוקשת. לדעתי, יש להתחיל מיד בעבודה התיישבותית בממדים הרבה יותר גדולים מאשר עד היום.

והיה אם כל השטח הזה (באזורים המותרים) יהיה בידינו, והמדיניות האנגלית לא תשתנה בכל־זאת, רק אז, אם יהיה צורך בכך, נהיה רשאים לכבוש נקודות חדשות אפילו בכוח הנשק. אבל כיום אינני רואה היגיון בהתגרויות, המכוונות להראות ל“עולם” את התנגדותנו. חבל על כל טיפת דם שנשפכת לשווא. ככה אני מבינה את הדברים בשכלי הפשוט. האנשים ברובם חושבים ההיפך, וייתכן שהם צודקים. גם לי ברור שהאמצעים היחידים שיש להם השפעה בעולם זה כיום הם: התקוממות, אלימות, נשק. אבל אלה עדיין אינם בידינו, ורק מתוך ייאוש מר אנו עלולים להשתמש בהם כתחליף לחולשתנו ולמספרנו הדל. מה טוב היה לי לו יכולתי להאמין ולא לגשש באפלה בכל מה שנוגע לעתיד עמנו. הייתי פונה אז בתפילה מעומק הלב: הושע נא לעמך, לעמנו! ייתכן שאמונתי בכל זאת עמוקה, לא האמונה באלוהים, אלא בעם ובייעודה ובעתידה של ארצנו. או שמא אלו רק מלים אשר אינן נשמעות בהמולת התותחים? – מי איש וייתן תשובה על כל אלה? אני מרגישה את עצמי בודדת. לפעמים נדמה לי שבחלומי אני משוחחת על דברים חשובים, חשובים. אני כאילו מהרהרת ומכריעה בשאלות חיים וגורל ולא אבינה על מה ידובר.

25.3.1940 (תרגום)

זה לי חודשיים שאני עובדת במטבח ומהם שבועיים בבישול. על צורת העבודה אין לי פנאי לכתוב. גם אין זה חשוב בעיניי ברגע זה, בארבע וחצי לפנות־בוקר. מה שמעניין יותר, זוהי התנהגותי אני בשעת העבודה. אני בלתי־זריזה ואטית להתמיה. הדבר פשוט מפליא אותי. הן יודעת אני כי בעבודות אחרות לא הייתי נחשבת לבטלנית, והעיקר, מעולם לא עלה על דעתי כי חסרת־שכל אני. ואולי אשמת העבודה במטבח היא. בשבועיים אלה תמהתי על עצמי לעתים קורובות, עד כמה אני עובדת ללא מחשבה וללא זריזות. כל מיני הרהורים צפים ועולים במוחי. האם לא היה זה מישגה שלא הבאתי בחשבון את כשרונותיי, ושבחרתי לי שדה־פעולה שאינו מתאים לי, כנראה, ובמלים אחרות, שלא אהיה בו למועיל ביותר? כן, אמא אמרה לי זאת מראש. אף־על־פי־כן עליי להתנסות גם בעבודה זאת, כדי שאתרגל לניקיון, לסדר – דברים שלא הייתי רגילה בהם ביותר. נכון, העבודה עצמה קשה לפעמים ומייגעת, אם להביא בחשבון את כל ה“שטיפות”, ובכל זאת… בטוחה אני, שכל מי שעובר מעבודה רוחנית לעבודה גופנית, יהא זה מרצונו הטוב או מהכרח, חש כמוני. ייתכן שבכל־זאת קשה הדבר יותר במקרה הראשון, כי אז האחריות על כך מוטלת עליו, ולא על מישהו זולתו.

לא הזכרתי עוד משהו נפלא. לפני שבועיים שמענו ביגור קונצרט בניצוחו של הוברמן. ולקראת הקונצרט – “טרמפ” באוטו בכדי להגיע ליגור, טיול בהרים, התפרצות לתוך חצר הקיבוץ והתרגשות בקשר עם השגת הכרטיס. הקונצרט היה נהדר (מנדלסון, באך, שופן). בחזרה נסענו באוטו של קיבוץ שריד. הכול היה כה נחמד. פרטים כתבתי לאמא; גם סיפרתי לה על טיולנו לטבריה.

10.4.1940 (תרגום)

וכעת אוסיף עוד כמה מלים. לפעמים אני גם מהרהרת. המחשבות נובעות בעיקר מחיי היום־יום שלי, והן חוזרות תמיד ל“אידיאל” שלי. הנה בפעם האחרונה עבדתי במחסן של עצי־פרי. ביררתי אשכוליות וסידרתי אותן. את היפות והטובות שמתי למטה, ואת הפצועות והקטנות למעלה. ופתאום חשבתי: גם אלוהים ערך בצורה כזו את עמנו. למטה שם את החזקים כדי שיוכלו לשאת את העומס של בניין־הארץ, ולמעלה – נשארו החלשים. ובלבי נולדה מישאלה: אלוהים, תן שעמנו כולו יהיה פרי שלם ללא פגם, שלא תצטרך לחפש ולברור מי יכול ומי אינו יכול לשאת את הכובד. אולי אפשר היה אז לסדר את כולם זה ליד זה על מדף רחב, ולא זה למעלה מזה? איני בטוחה שהדבר ניתן להגשמה.

גם בבוטניקה מצאתי כמה דוגמאות לכך. אלו הן כנראה המסקנות היחידות משיעוריי. מוכרחה אני למסור אותן בעברית, בשפה זו אצליח יותר.

יש שתי רקמות יוצרות: הפרימרית [הראשונה] והסקונדרית [השנייה]. הפרימרית – מספר קטן של תאים הפעילים כחוד הצמיחה. והם גם שיוצרים את הרקמה הסקונדרית, את הקאמביום, שהיא שיכבה רחבה יותר של תאים, הפעילים ביצירת הרקמות הקבועות. וכך, לפי דעתי, גם בניין העם, בייחוד בקשר עם התנועה הציונית. השיכבה היוצרת הראשונה, חוד הצמיחה, הייתה – מספר קטן של אנשי־רוח שצעדו לפני העם עם אידיאולוגיה ציונית. הם (וכמובן, לא רק הם) יצרו את השיכבה היוצרת הסקונדרית, החלוצית, שהיא שיכבה יותר רחבה. ואחריהן ומסביבן נוצרות השכבות הקדומות, הבורגניות, שהן תלויות בפעולת הקאמביום, השיכבה הפרודוקטיבית.

ועוד השוואה מן הבוטניקה: למדנו על מיני תאים ששמם קליפטרה. אלה הם תאי השורש שבקצהו, החודרים ראשונים לאדמה, מפלסים דרך לשורש כולו, אבל הם עצמם נהרסים בינתיים. המורה שלנו עצמו השתמש בהשוואה זו: הם חלוצי הצמח. נדמה לי שמלים אלו לא עוררו בכיתה שום תשומת־לב. אבל אם מסתכלים פה בנהלל בפני האיכרים, אנשים צעירים לפי גילם וזקנים לפי פרצופם, רואים באופן בולט את עקבות מלחמותיהם עם האדמה. ובאמת ניתן להבין: הם התאים אשר נהרסו תוך כדי חדירתם לאדמה, בבקשם לעזור להשתרשותו של כל הצמח. האם גם אנו, דור שני של חקלאים, נהיה קליפטרה? – הזהו גורלם של כל החקלאים, איכרי כל עם? אני צריכה להודות שהשאלות האלו מעניינות אותי הרבה יותר מאשר כל הבוטניקה.

למי עליי להמשיך בהונגרית? אמנם העברית כאילו שגורה בפי. אני כותבת בנקל (ובשגיאות); אבל המלים שעלו בי הבוקר, כשעברתי על־פני השדות, היו הונגריות, ואני מפחדת ששיר עברי אף פעם לא יצא מתחת ידי. הנה ארבע שורות, ואין לי רצון להוסיף עליהן:

אַדְמָתֵנוּ הַשְּׁחוֹרָה יַחֲרֹש עַמֵּנוּ,

אֲלֻמּוֹת זָהָב יֶאֱגֹד בַּקָּמָה.

וּבַעֲטֹף שִׁבֳּלִים פְּנֵי אֲדָמָה,

מֵעֵין הַפָּז יֵאוֹרוּ פָּנֵינוּ.

עמנו, כמה יקרה לי המלה הזו! אבל האם יש לנו עם בכלל? ואם כן – היכן הוא? מה שיש לנו עתה זה עוד לא עם. אולי בכל זאת עם, אך לא לאום בהכרה. אלך לישון, עייפתי מאוד.

20.4.1940 (תרגום)

דיפדפתי וקראתי מעט ביומני. כה מעניין לעקוב אחרי כיברת־הדרך הארוכה שעברתי במשך שנה אחת… ברצוני לכתוב בעניין בחורים. לא כדאי להיכנס לפרטים, יכולה אני לדבר רק באופן כללי. לפחות חמישה או שישה בחורים ניסו לבקש את קירבתי במשך זמן היותי כאן. הסכמתי לטייל אתם בערבים, אך את כולם עזבתי בלי אומר ודברים. מאוד אשתוקק לאהבה אמיתית. וכל־אימת שאני עושה היכרות עם בחור, שואלת אני את עצמי: האם הוא האיש אשר אני מחפשת? וכאשר מתברר לי שטעיתי, מפסיקה אני מיד כל קשר אתו. אינני יכולה אחרת. או ידידות רצינית, נאמר בגלוי אהבה, או לא־כלום. אמנם נכון, מסכימה אני גם לטייל ולשוחח קצת – אלה הם דברים נחוצים מאוד. אבל מה לעשות אם הבחורים, לרוב, אינם מסתפקים בכך. ואני גם חסה על זמני.

מחרתיים אסע לירושלים. יש לי שם הרבה מכרים, ובאופן מיוחד מחכה לי אלכס. שמעתי גם מפי אחרים כי אני מוצאת חן בעיניו. אינני רוצה עוד לחוות דעה, אבל בעומק לבי שוב ההרגשה הישנה: לא. למרות שהייתי כבר רוצה לומר סוף־סוף: כן.

אמש היינו בקבוצת… השתתפתי במסיבת־פסח ובקונצרט. בינתיים התבוננתי גם באנשים: חיפשתי. אולי הוא כאן בין החוגגים, אולי קרוב הוא אליי ואנו נעבור זה על יד זה, מבלי הרגש? או אולי כה רחוק הוא, שלעולם לא ניפגש. יותר מדי אופטימית אני מטבעי, שאחשוב כך ברצינות.

14.5.1940

ישבתי ולמדתי מתוך מחברת של “חקלאות כללית”, ופתאום הציקה לי מחשבה: כמה אני סגורה כאן מהעולם! ומנין לי הסבלנות ללמוד ולהתכונן לבחינה בשעה שבאירופה מתחולל הקרב הגדול ביותר בתולדות האנושיות. והרי לפנינו ימים שיקבעו את עתיד העולם: המלחמה באירופה מתפשטת על שטחים ענקיים, ומובן הוא הפחד פן תגיע גם לארצנו. בכל העולם מתיחות. גרמניה מתחזקת מיום ליום. ואם העולם כולו עומד על־פי התהום, קשה להתעסק בשאלות קטנות, ועוד יותר קשה להאמין בחשיבות מעשה היחיד.

קשה לי להמשיך לכתוב עכשיו. בחדר מפטפטים על כל מיני דברים, ומלבד זאת אני גם עייפה. אפילו לחשוב מעט אין זמן, ולבטא את המחשבות – גם זה לא ניתן. ובייחוד בשפה העברית. אמנם השפה לא גורמת כבר קושי רב, אבל מלים וביטויים פשוטים מביעים רק מחשבות פשוטות.

בירושלים הרגשתי את עצמי טוב מאוד. הייתה חופשה נחמדה ונתגלו לי הרבה קווים חדשים מחיי העיר, אשר עוררו אותי למחשבה. בכלל, אחרי הפסקה ארוכה, שוב התווכחתי מעט. אני עמדתי כאופטימיסטית נגד… (מכבים את האור).

18.5.1940 (תרגום)

כל־כך הרבה דברים יש בעולם שאינני תופסת, אך פחות מכול יכולה אני להבין את עצמי. יש בי רצון לדעת, לבחון מה אני ומה חיי. אבל לצערי יכולה אני רק לשאול, לענות – לא… עובדה היא, אבל חסרה אני ביטחון עצמי והחלטיות. מתרוצצים בקרבי כן ולא גם יחד, משיכה ודחייה, אנוכיות והרגשת שותפות. הרע ביותר הוא שאני חושבת את עצמי כה שטחית עד שאני מתביישת לגלות את זה לעצמי. ייתכן שמרגישה אני את כל זה רק בקירבת מרים, אשר מצאה את דרכה והיא מסוגלת לחדור לעומקם של דברים, או אולי ההבדל בגיל הוא הסיבה לכך? אני מתנצלת כבר, כאילו חוששת לראות את הדברים לאמיתם; רואה אני בכלל רק את הצד הטוב, ולזה קוראה אני אופיטמיזם. זוהי בוודאי תפיסה די נוחה, אבל היא לא תסייע לי להתקדם. גם לאנשים מתייחסת אני באופן כה בלתי־טבעי, בזרות. אני הפכפכת, שטחית, ייתכן שגם לא־נימוסית. האם באמת אלה הן תכונותיי? רוצה אני להאמין שלא. אך אם כן, מה יהיה עמי?

היום הקשבתי למוזיקה. צליל הצטרף לצליל ויחד יצרו הרמוניה יפה. כל צליל לעצמו הוא כאילו חסר־טעם, ללא גוון ומטרה, אבל יחד: מוזיקה. שונים הם הקולות – פיאנו, פורטיסימו, סטקאטו וכו'. מה אני? איזה צלילים משמיעים המנענעים בתוכי? והקולות האלה – היצטרפו להרמוניה?

למדנו על צמחי־מים אשר תכליתם לשמש מזון לבעלי־חיים יותר מפותחים. האין גם תכליתנו אנו לשמש טרף לאיזה חוק יותר נעלה בטבע? הזהו ייעודנו? ואם כאלה הם הדברים, נדע לפחות שחיינו אינם מטרה לעצמם. ובזה מותר האדם מן הבהמה…

26.5.1940

כמה מלים על תורת האלקטרוליזה (או שאלת החינוך): בתוך התמיסה הכימית מתנועעים ללא כיוון מסוים אטומים טעוני חשמל. כשמכניסים זרם חשמלי, נפרדים פתאום האטומים, נעים לשני הקטבים, מוסרים את מטענם ועוזבים את הקוטב כאטומים חופשיים, משוחררים מחשמל.

וחשבתי על עמנו, על החינוך בארצנו. בעבר היה הנוער שלנו מורכב משכבות שונות, מעין תמיסה עם הרבה אלמנטים. ובכל־זאת היה לכולן קו משותף: נוער יהודי. והנה נכנסו זרמים יותר חזקים מחשמל, ומשכו את האטומים לכמה קטבים, לקטבים שעולמות מפרידים ביניהם, והנה לא נותר עוד “נוער יהודי”, “עברי” (כי האטומים מסרו את הכוח, את המתיחות שבתוכם, לקטבים, למפלגות פוליטיות), ובמקומם ישנם עתה קטבים וקבוצות אטומים שמצטברים מסביבם. ומי יודע אם האטומים לא ימסרו את המתיחות שבתוכם לקטבים האלה, ובהגיע הרגע שבו יהיו צריכים לפעול, להיטען חשמל, יסור מהם הכוח, תפוג המתיחות?

האם אנו עם חזק וגדול כל־כך שנוכל להרשות לעצמנו להפריד בין אח לאח (בין יהודי ליהודי) ולקבוע מראש דרכים המובילות לקטבים נגדיים, אשר סותרים אחד את השני? האם לא גדולה מדי האחריות לסחוף בזרם אנשים בטרם ראו בעצמם איפה הם הקטבים, לאן מובילה הדרך?!

אלקטרוליזה?… סגרתי את מחברת הכימיה.

אבל חוץ מזה עליי לכתוב שאני קוראת בספרים נהדרים: “שירי רחל”, וגם ספר משל בּוּבֶּר: “דברים על היהדות” (בגרמנית). שניהם אומרים לי כל־כך הרבה, ומובן מאליו מבחינות שונות. ברחל אני מרגישה הרבה, בבובר אני מבינה הרבה דברים שעד כה לא ידעתים, על היהדות ועל עצמי. במובן זה שבובר מבין את היהדות, אני יהודייה ממש. קריאה זו גורמת לי שימחה. האם אין עלינו ליצור תמיסה מאוחדת ומרוכזת, אשר תוכל לפעול בבוא זמנה – נוער עברי? גם עד עכשיו הרגשתי בי את היהדות, אבל לקבל הסברה על דברים פנימיים כאלה, זה הרבה יותר ממה שספר יכול לתת. ואני ממשיכה לקרוא בו עכשיו.

את הבחינה בחקלאות כללית ובתוצרת חלב עברתי, ואני מקווה שבהצלחה. אתמול הייתי בכפר־עבודה, מוסד חינוכי לילדים קשי־חינוך. מצאתי עניין רב. אמנם את החלק המעניין ביותר קשה ללמוד בביקור שטחי כזה. אני מקווה שתהיה לי עוד הזדמנות להכיר מקרוב את המוסד ואת הילדים.

4.6.1940 (תרגום)

בודאפשט / ליאון / נהלל

אלו הן שלוש הנקודות אשר מחשבותיי מעופפות ביניהן במהירות הבזק. המקומות כאילו נעלמים ורק אני, אמא וגיורא נשארים. על רקע זה מרגישה אני את כל ריגשת חיינו אלה, המלאים מתיחות. את כל הריגשה? – יודעת אני שאין זה נכון. איני מרגישה אפילו את חלק האלף ממה שעובר על אמא. היא סובלת בגלל החלומות והתכניות שלנו, אשר מי יתן ולא ייהפכו לאפר בתוך הדלֵקה העולמית הזאת. לו לפחות היה גיורא כאן! מי יודע אם לא איחר כבר את המועד. ואם כך הוא הדבר הרי אני האשמה, כי אני גרמתי לכך מתוך קלות־ראש ואפס־מעשה.

והארץ? והעתיד, והמבחנים העומדים לפנינו עם התלאות הכרוכות בהם?

מאמינה אני אמונה רבה בעתיד הארץ, גם בתוך כל אש וסערה. אינני חוששת לגורלי. לא מתוך חוסר אהבה עצמית, להיפך, מתוך אנוכיות, אך בצורה אחרת. אדם חרד פן יאונה רע לאנשים ולדברים היקרים לו מאוד, משום שסיבלם יגרום לו עצמו כאב.

בחוץ שמים כחולים מזהירים. שלום ושלווה שורים בכול. מאוד הייתי רוצה לצעוק לתוך הרדיו: הסו, לא נכון! שקר וזיוף היא תרועתכם על הרוגים ופצועים בהמונים. לא נכונות הן הידיעות על ההפצצות והחורבות. מי יעז לרצות בכך? מי יבין מהו התפקיד ההיסטורי של הטבח הזה? התרצו להפוך עולם ל“לוח חלק” ולבנות עליו עולם חדש? אבל מי יבנה, למי ולמה? אולי לשם כך שיהיה שוב מה להרוס? “בן־אדם, היאבק והאמן!”² אך לשם מה להיאבק? את השאלה השנייה אינני מעלה על דל שפתיי, כי עודני רוצה להאמין.

17.6.1940 (תרגום)

הגרמנים עומדים בשערי פאריס. קרוב לוודאי שהעיר תיפול היום. פאריס, צרפת ואחר־כך העולם כולו. מה יהיה גורלנו? אני שואלת רק אחת: עד מתי? כי בטוחה אני לגמרי, שהיטלר נפול יפול. אבל בעוד כמה זמן? שמא גם לפניו 15 שנה, כמו לנאפוליאון. היאך יכולה ההיסטוריה לחזור על עצמה? אותה הקריירה, אותם החיים, הכיבושים, כמובן במהדורה גרמנית של המאה העשרים. הוי, כמה נוראה ואיומה המהדורה ההיטלרית הזאת! גם איטליה נכנסה למלחמה והסכנה הישירה גדלה על־ידי כך פי כמה. אם נזכה לחיות עוד 15־10 שנה, נראה לשם מה היה צורך בכל אלה. או שמא נחוצות 100 שנה, עד שהחיים הופכים להיסטוריה?

29.6.1940

צרפת? גיורא? אמא? קשה לי לומר מה כואב לי יותר במאורעות הימים האלה. צרפת הסכימה לשביתת נשק מחפירה ביותר. היא כמעט חדלה להתקיים. עם גיורא נפסק כל קשר. הסרטיפיקט הגיע אליו באיחור. אינני יודעת היכן מקום הימצאוֹ. עודני מקווה. ואולי, אולי יוכל לצאת, אולי כבר בא. בכל פני בחור אני מסתכלת בתקווה נסתרת. אולי. הוי, נוראה הרגשה זו: אני האשמה, אני האחראית בעד המאורעות, עד כמה שהם נוגעים לגיורא. ומצד שני אני גם יודעת שבזמנים כאלה, של ימי מלחמה, אין אשמה. אי־אפשר לדון ולהחליט, מה טוב יותר: להיות פה או במקום אחר. ואמא… אני רואה אותה לפניי בלילות ללא שנת, איך היא קמה בבוקר מלאת דאגה, איך היא קוראת את החדשות, איך היא מחכה לדואר ואיך היא נועלת את כל הדאגות והעצב בלבה, כי אצילה היא מכדי להכביד על אחרים בטענותיה. ואני, אלף ואלף פרסאות ממנה, ואיני יכולה לשבת על־ידה, ללטף קצת את מצחהּ הכואב ולהרגיע אותה או להשתתף בדאגותיה.

אני עובדת בשדה בכיבוש קש, מגשימה או חושבת להגשים את מטרותיי. ומטרותיי בוודאי טובות, גם יפות. אבל האם מותר לשאוף למרחק, ולאבד מה שהיה קרוב? התשובה היחידה שאני נותנת לעצמי היא, שלא יכולה הייתי לחיות את החיים שחייתי קודם בהונגריה. אני חושבת שהייתי שם אומללה. ועל כל אחד לחפש את דרכו, את מקומו, את תפקידו. ואפילו אם כל העולם בוער, אם הכול הולך ומתהפך! – לא. איני יכולה לחפש הסברות, סיבות. ה“כן” וה“לא” מתרוצצים בי ואחד סותר את השני.

ואצלנו כעת עוד שקט. אבל שקט ושלווה פנימית – היכן הם? – עגלת ההיסטוריה מטלטלת את הנפשות כל־כך, עד שלא נותרת בהן גם עצם אחת שלא זועזעה.

3.7.1940, כפר־גלעדי

בכפר גלעדי אני. בבוקר יצאתי עם מרים לטיול גדול, עד מטולה. עברנו דרך נהדרת: כנרת, ואחר־כך הרים, סלעים, נקודות התיישבות בודדות. ועכשיו – כפר־גלעדי. רוח הרים, שקט. בהונגרית אולי הייתי יכולה לכתוב על תכלת ההרים והשמים, על עצים, על אנשים. זה היום הראשון לטיול, ואקווה שיהיה יפה מאוד.

5־26.7.1940

במה להתחיל? – כל כך הרבה ראיתי והרגשתי בימים האחרונים. כרגע אנו יושבות בחורשות איקליפטוסים, על־יד כפר־גלעדי. מרים עומדת וחורתת את שמה בעץ, ואני רוצה להיזכר בכול ולכתוב, עד שיבוא איזה אוטו ויקח אותנו הלאה. בשבת, השכם בבוקר, עליתי על ההרים מול כפר־גלעדי. סביבה נפלאה. וברעננות הבוקר הנפלא הבינותי למה קיבל משה את התורה על ההר. רק בהרים אפשר לקבל פקודה מלמעלה, כשרואים כמה קטון האדם, ובכל־זאת מרגישים את הביטחון בקירבת האלוהים. על ההר מתרחב האופק בכל המובנים ומבינים את סדר העולם. בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי! לשרת את הטוב ואת היפה. – האוכל?

לפני־הצהריים יצאנו עם כמה מחברי הקיבוץ לטייל. באוטו־משא של הקיבוץ עלינו למטולה, ומשם בדרכים נהדרות לתנור. חזרנו לשעת הצהריים ומיד הזדמן אוטו לדן.

מה לספר עוד על כפר־גלעדי? – קיבוץ גדול, מפותח, יפה ומסודר. מן האנשים אני רוצה לזכור את גרשון, בן־אדם נחמד. כבר בדרך הכרנו אותו והוא דאג לנו מאוד. חלוץ אמיתי, איש לבבי, שמחתי להכיר אותו.

נקודה שנייה: דן, מקום קטן, בודד בלב טבע עשיר. החברים – עולי טרנסילווניה בחלקם, קיבלו אותנו יפה. אחד מהם טיפל בנו במסירות גדולה. הוא הלך אתנו אל מקור הדן, לתל־אל־קדי, מעיין מקסים, ועל־ידו טחנה ערבית פרימיטיבית. בכלל יש לציין את היחס הטוב בין תושבי דן ובין השכנים הערבים, גם ערביי סוריה. מובן שבכל־זאת אין הם יכולים לסמוך עליהם, אבל הקשר הידידותי מוסיף להרגשת הביטחון שלהם.

לַנּוּ בדן ולמחרת יצאנו לראות את הסביבה: לסאסא, דפנה, שאר־ישוב – נקודות חדשות שמצבן עדיין קשה. האדמה טובה, מים בשפע, אבל האדמות זקוקות לסיקול וצריך לשמור עליהן מבחינה פוליטית. אך אם לא יפריעו מאורעות להתפתחותן, עתיד יפה נשקף לפניהן. קיימים כל התנאים ליצירת משק חקלאי מפותח. ביקרנו גם כמה חברות אשר גמרו את בית־הספר בנהלל. הן הסתדרו יפה מאוד, ומזה למדנו שבית־הספר נתן באמת הכשרה טובה.

למחרת חיכינו בכביש עד הערב. כמעט שהתייאשנו ולפנות ערב קצרה רוחנו ואמרנו שרק עוד רבע שעה נחכה… אמנם לא היה לנו חשק לחזור לכפר־גלעדי, גם תל־חי, אשר לפנינו, טובה ויפה יותר בתור סמל מאשר כמקום־לינה. אבל הנה: אוטו בא. אילו הייתה אמא רואה אותי עומדת באמצע הכביש ביד מורמת; בכלל, אילו הייתה רואה אותי במשך כל הטיול, מה הייתה אומרת? – הלא הכול עבר באווירה כל־כך אחרת מאשר החיים בחוץ־לארץ! ודווקא זה היה כל־כך נחמד.

בערב היינו כבר בחולתא. קבוצה צעירה, חברה נחמדה, סביבה נפלאה. אפשרות מצוינת לשחות ולשוט בסירה. אני סבורה שמיותר להוסיף: הרגשתי נהדר. זה כמעט מובן מאליו, אחרי הכול. בסירה הגענו עד המקום שהירדן נופל לים החולה, נוף טרופי, קני פאפירוס, שושני מים, פלמינגו והמים השקטים הירוקים, המשקפים את כל היופי שמסביבם. יצאנו לשוט יחד עם שני בחורים מהדייגים (20 איש מהקבוצה עובדים בדיג). אחד מהם, משה, היה “שלי”, השני – של מרים. ואמנם ראיתי, שמצאתי חן בעיניו, ואף הוא קצת בעיניי. כבחור, הוא באמת מושך, חזק, יפה, חביב ופשוט. ובערב שוב יצאנו בסירה עם עוד דייגים לראות את העבודה. הם מכירים בחושך את הדרכים בין הביצות, יודעים את מקומות המיקלט של הדגים, זורקים בביטחה את הווים. ב־10.30 חזרנו והווים נשארו במים עד אור הבוקר.

הלכנו לישון. תיכף כשנכנסתי לחדר, בא גם משה, ישב על ידי, התחיל לדבר שהוא אוהב אותי כאחות וכו' וכו', וביקש לנשק אותי. לא הרשיתי לו. כשהוא שאל אם כדאי להמשיך בקשרים בינינו, אמרתי לו מה שהרגשתי באמת: ביום האחד שבילינו יחד היה לנו טוב, אבל לאמיתו של דבר אנחנו שונים זה מזה ואין ערך שנתכתב, שנמשיך. רציתי להיפרד ממנו בלחיצת־יד, אך הוא נשק את ידי. כשהוא יצא, היה לי קשה במקצת. חשבתי על זה, האם אין זו שטות בעצם – לפחד כל־כך מהחיים? האם לא יכולתי להעניק לו ולי את הנשיקה הזאת? הלא זה לא כלום? ובכל־זאת אינני יכולה. אפילו את זו, את הנשיקה הראשונה, אני שומרת למישהו אחר, אמיתי. האם יבוא? הירהרתי באמא וידעתי שהיא הייתה שמחה לו ידעה שבכל מקום ובכל התנאים אני מתנהגת כאילו היא הייתה על־ידי.

למחרת בבוקר השכם יצאנו. הגענו לצפת, עיר עתיקה, יושבת על הר. הסביבה יפה, טיפוסי האנשים מעניינים. שעות הסתובבנו שם והסתכלנו. שבנו לראש־פינה ומשם המשכנו דרכנו לגינוסר.

ערב ולילה בילינו בגינוסר. החברה צעירה והיא נאבקת עוד בקשיים גדולים, בעיקר בשאלת הקרקע; לא הספקנו להכיר אותה היטב, כי בבוקר כבר עזבנו את המקום ולפני־הצהריים הגענו לאפיקים.

אילו הייתי יכולה לכתוב על הכול: על הכנרת, הירמוק, הירדן, על הקיבוצים הוותיקים והחדשים, על החברה הנחמדה ועל הטיולים שערכנו מאפיקים, על יעקב אשר כאילו “התאהב” בי, על הכרמים הנאים ועל השיחות על הדשא בערב, על הרכיבה אל הירמוק, על סידורי הקיבוץ – הייתי ממלאה מחברת שלמה. כך. הכול היה יפה, יפה. ארבעה־חמישה ימים בילינו שם. לבסוף עזבנו את עמק הירדן ונסענו ברכבת לעמק־יזרעאל. הצצנו קצת מרחוק ביופים של בית־אלפא, תל־עמל, עין־חרוד – והקץ לטיול. את היום האחרון ביליתי במושב מרחביה, אצל משפחת פרקש. המשפחה קיבלה את פניי יפה מאוד ולאחר הטיול בקיבוצים ספגתי אווירה משפחתית של בית פרטי. הייתה לי קצת אפשרות להשוות את שתי צורות החיים. הקיבוץ, בלי כל ספק, הוא הרבה יותר רציונלי מבחינת הכלכלה, בעל דרגה יותר גבוהה והחיים יותר קלים בו מבחינת העבודה, העמל. אבל הצד הנפשי מחייב אולי גם את המושב. ברור לפחות שלא כל אדם מסוגל לחיות בתנאי קיבוץ. אני מתארת לי שבעוד כמה שנים תיווצר גם צורה בינונית, אשר אולי תוכל לאחד את היתרונות של שתי צורות־החיים. אני מצדי נוטה לקיבוץ. גם אינני מסורה עוד לעבודה החקלאית במידה כזו שארגיש בי כוח לעבוד בלי הרף, בלי הפסקה לרגע. ובימי החופשה, כשראיתי מוסדות־חינוך בקיבוצים, התעוררה בי שוב התביעה הנושנה: ללמד. מה, איך? – לא ברור. בכל אופן השנה אני רוצה להתמסר למקצוע (לול) וללימוד השפה. מה שיבוא אחרי זה – נראה.

כל החופשה הייתה נהדרת. הרגשתי בכל לבי את יפי הנעורים, בשיר, בצחוק, במרץ, ברצון לראות ולקלוט את הכול ולשמוח עם כל מה שהוא יפה. והייתה הזדמנות רבה כל־כך לשימחה זו: טבע נהדר זה אשר עברנו אותו ואנשים נחמדים אלה אשר פגשנום. הטיול חיזק את אמונתי בארץ וגם בעצמי ובעתידנו המשותף. ולמשך שבועיים ימים שכחתי שיש מלחמה בעולם ושהמלחמה כה קרובה אלינו. הנה כבר הפציצו את חיפה פעמיים. בפעם השנייה היו קרבנות רבים. ופה, בנהלל, החיים כשהיו. בלילות – האפלה. כשמפציצים את חיפה רצות גם אנו למיקלטים.

ובעבודה: בית ושדה. פה ארבע שעות ושם ארבע שעות.

והספרים: שירי רחל – נהדרים. וקאוטסקי על סוציאליזם. הסברה יסודית של ה“הקאפיטאל” למארכס. בכלל לא הכרתי עד היום כתבים כאלה. עליי להתחיל להכיר גם את זה.

6.9.1940

וענייני בחורים… הנה בא א' לבקרני ואחר כך גם ב'… – כל־כך הייתי רוצה להחליף את כל אלה *באחד*, אחד לפי רצוני. אך את כל אלה גם יחד, ואפילו את האחד היחיד, הייתי נותנת כעת בעבור אחי שלי. אני חיה את חיי היומיומיים, ורק בערב מתפרצת לעתים הקריאה: אי־אפשר שזה יימשך כך! שנתיים עברו מאז ראיתיו, פרט לימים שהייתי בליאון, ואני חוששת שעד שניפגש שנית נהיה שוב רחוקים זה מזה, זרים. מצלצל באוזניי שמו של ספר אשר אני עצמי לא קראתיו, אבל אמא סיפרה לי פעם את תוכנו: “הנפש הכבויה”. מסופר בו איך מתרחקים אנשים אשר נפרדו לזמן רב זה מזה, וכשהם נפגשים סוף־סוף, שוב אין על מה לדבר, המבט קר, הקשר נותק. שנתיים… אבל כמה עוד? עודני מאמינה, אני רוצה להאמין…

ורשמים מהעבודה, מקציר הירק:

הירק משתטח על־פני כל השדה, המקצרה קצרה והצמחים שפלו לארץ ואין להקימם. רוצה אתה לשמור אותם מפני חום השרב, מפני הרוח הנושבת, לבל יתפזרו בכל תפוצות השדה? ערם אותם לערמה אחת גדולה; מה שיישאר מחוץ לערמה – תישא אותו הרוח. כך הוא עם עמנו, ישראל, אחרי הקציר.

ברפת יש לנו כבר מזמן מטאטא שבור המשמש לניקוי האבוסים. העבודה בו הייתה מאוד לא נוחה. במקרה כזה מתעוררת בי תמיד איזו דחיפה לשפר, על־כן החלטתי לתקן את המטאטא השבור. אחרי העבדוה התיישבתי עם חוט־ברזל, עם מקל נוסף ועם המטאטא הקיטע, והתחלתי במפעלי. כשנתקלתי בקושי, ניגשתי לחדר־העבודה ואחד הפועלים חס עליי ועל עמלי ובידיים אמונות תיקן לי את המטאטא, עד שהיה יופי ממש לראותו. שמחתי באמת: הנה הקדשתי לדבר אך זמן מועט וכולם ייהנו מזה. על האחד להתחיל, ומיד יימצאו אחרים שיהיו נכונים להמשיך, להגשים. המטאטא נעשה לי סמל של אפשרות התיקון, השיפור. שמחתי על הניצחון. המלה הראשונה שאמרתי למחרת בבוקר, בבואי לרפת, הייתה: מה דעתכם על המטאטא? – יפה מאוד, מצוין באמת.

אחרי־הצהריים מבשרת לי אחת שהמטאטא מתמוטט. הטילו עליו משא כבד מדי. לאחר יומיים כבר היה המטאטא שבור. האם אין המקולקל יכול להיתקן? האם אי־אפשר לחדש את הישן? האם אין פתרון אלא בחדש לגמרי?

ובזמן שאני רוחצת את קירות הרפת, או מוציאה זבל ושוטפת עמדה, אני מהרהרת: האם אינני גוזלת את זמני מדברים שהם הרבה יותר חשובים בשבילי? אבל מה הם הדברים היותר חשובים? קנאית אני מכדי להעמיד לפניי את השאלה. אני רוצה ללכת בדרך אשר בחרתי.

הייתי רוצה לשוחח קצת עם אמא.

ז' תשרי תשי"א³ (קטע מחיבור)

[…] את הגאולה של היהדות לא יביא משיח אחד. אמנם יש תקופות בתולדותינו המצפות לבוא המשיח בדמות אדם יחיד, אך בעצם מדובר על תקופת המשיח, שעל כל אדם לקרב אותה על־ידי מעשיו. לא תפילה, לא צום, לא קרבן על מזבח יביאו גאולה לעולם, אלא המוסר הטהור המתבטא במעשה.

“טובלים אתם ובידכם שרץ”. אוחזים במסגרת ומאבדים את התוכן. שומרים על המלה ושוכחים את הרוח. כשניגשים לפי הדין העליון צריך להחליף נפש, כי היום־יום מלא כתמים ודם.

דורנו הרגיש בזה וחשב לפתור את השאלה בבטלו את הטבילה.

אולי יבוא דור אחרינו אשר יוכל לשנות גם את מחציתה השנייה של האימרה.

11.10.1940, ערב יום הכיפורים

רצוני להתוודות, לתת דין־וחשבון לעצמי, לתת דין־וחשבון לאלוהים, זאת אומרת למדוד את חיי ומעשיי לעומת האידיאל הגבוה, הטהור ביותר אשר עומד לפניי. להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה.

אתחיל את הווידוי בשם האנושיות. אין חטא בעולם שאינו נכנס השנה לתור העוונות, שבעתיים יותר מאשר כל השנים. אין מה לענוש אותנו, כי כל צעד ומעש נענשים מיד. כולנו נענשים על חטאים שנדמה לנו שלא חטאנו או נאלצנו לחטוא. אינני רוצה לומר שרק הם, הדיקטטורים, הנם היחידים שגרמו למלחמה נוראה זו, לשבירת הרוח, לחושך הגדול, שרק הם אחראים לכול. מי איפוא האשם? כל אחד ואחד לחוד? אולי לא. אבל הכול יחד – הבניין, הסדר, המוסר הקיים – כל האנושיות כאחד. אבל דווקא אלה האשמים ביותר אינם מרגישים בזה, והיהדות נשארת לבדה עם הווידוי: “חטאנו”.

ואני… חטאתי לאמא שלא התחשבתי עמה במידה מספקת בהחלטתי. – חטאתי לאחי שזילזלתי בשאלת עלייתו. – חטאתי לארץ כשדנתי באופן שטחי ולא התעמקתי די בחוויותיה. חטאתי לאנשים באדישות, בחביבות חיצונית. – חטאתי לעצמי בבזבוז כוחות וכישרונות, בהזנחה, בחוסר התפתחות רוחנית.

ובכל זאת איני יראה לעמוד בפני הדין. חטאתי לשם מטרה ורצוני היה טוב. אם נכשלתי, אם לא הייתי די חזקה, אם לא מצאתי את הדרך, את הצורה – איני מתביישת, רק מצטערת על כך.

והתכנית לשנה החדשה – לימוד והתעמקות במקצוע, בשפה, וחיפוש הדרך: להיות בן־אדם. אני יראה שלדבר האחרון התנאים פה קשים מאוד. אך אשתדל, כי זאת היא הדרך היחידה שכדאי ללכת בה. אבל איך? – אחרי שנה אראה אם הצלחתי.

אני רוצה עוד לרשום ניסיון של שיר:⁴

בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה,

בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם,

הִנְנְיִ מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן,

לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן־אָדָם.

שַׁלְהָבוֹת הַשְּׂרֵפָה מַדְעִיכוֹת פַּנָּסִי,

אוֹר הָאֵש מְסַנְוֵר אֶת עֵינַי:

אֵיךְ אַבִּיט, אֵיךְ אֶרְאֶה, אֵיךְ אֵדַע, אֵיךְ אַכִּיר,

כְּשֶׁהוּא יַעֲמֹד לְפָנַי?

תֵּן סִימָן, אֱלֹהִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ,

כִּי בָּאֵשׁ, בַּדְּלֵקָה וּבַדָּם,

כֵּן אַכִּיר אֶת הַזִּיק הַטָּהוֹר, הַנִּצְחִי,

אֶת אֲשֶׁר חִפַּשְׂתִּיו: בֶּן־אָדָם.

2.11.1940

אני חולמת ועושה תכניות, כאילו לא אירע כלום בעולם; כאילו אין מלחמה והרס, אין אלפי מתים יום יום, אין מטוסים ומפציצים, וגרמניה, אנגליה, איטליה ויוון אינן משמידות זו את זו. רק בארץ־ישראל הקטנה שלנו, שאף היא נתונה בסכנה ושעתידה אולי להימצא במרכז חזית המלחמה – בה כאילו שקט ושלווה. ואני יושבת בתוכה וחושבת על העתיד. ומה אני חושבת על העתיד הפרטי שלי? –

אחת התכניות היפות: להיות מדריכה ללול במושבים, לנסוע ממקום למקום, לעבור במשקים, לייעץ ולעזור, לארגן, להנהיג רישום, לפתח את הענף. בערב לתת סמינריון קצר לאנשי המושב וללמדם את הדברים החשובים בענף. ודרך אגב, להכיר את האנשים, את חייהם, להסתובב קצת בארץ.

תכנית שנייה: להיות מדריכה (כנראה, רק להדריך מוכנה אני) במוסד חינוכי לילדים. נניח בשפיה או באיזה בית־ספר מחוזי לחקלאות. החלום הישן: לקשור את העבודה החקלאית בטיפול בילדים.

והשלישית – תכנית, שעליה אחשוב רק לעתים רחוקות: לא חקלאות ולא ילדים, אלא לכתוב (הרדיו למטה מנגן את הסימפוניה הבלתי־גמורה, אני צריכה להקשיב לה), לכתוב ספרים, או מחזות, או לא אדע עוד מה. לפעמים אני חושבת שיש לי כישרון, וחטא אם אזניח אותו. יש שאני אומרת לעצמי, שאם כן הדבר, הרי שיבוא לידי ביטוי, מבלי שארבה בדאגה. אם ארגיש צורך לכתוב – אכתוב. ובלבד שאשלוט בשפה. אמנם הספקתי בשנתי הראשונה בארץ הרבה, אבל עליי לרכוש יותר מזה.

וזה עוד לא הכול. יש עוד⁵ תכנית: לחיות בקיבוץ. אמנם דבר זה יכול להיות קשור בשתי התכניות האחרונות. לפעמים יש לי רצון רב לחיות בקיבוץ. ברור לי שהייתי יכולה להסתגל, אם תינתן לי אפשרות לעבוד עבודה אשר תספק אותי.

בבקרי בימי החופשה במרחביה יכולתי לתאר לעצמי שגם במושב אוכל מצוא עניין וסיפוק – אולם, לדעתי, זה מתאים לי פחות מכול. בכלל, עוד קשה לי לדעת, מה הולם את טבעי, כי אני מסתגלת בנקל לכל התנאים, לכל סביבה, ואפילו לכל עבודה.

על חיי היומיומיים, נדמה לי, לא כתבתי דבר. אפילו את עבודתי בלול, אשר מוצאת מאוד חן בעיניי, לא הזכרתי. ואף לא את חוג התנ"ך ולא את הסיום אשר חגגנו שלשום בשימחה רבה. אתמול היה יום־הולדת לפנינה ולמרים, ואף על זאת לא כתבתי, ובכלל על יחסי אליהן, על יחסי לבית־הספר, ועל הביקור בכפר־ברוך אצל משפחת וָדש, אנשים נחמדים מאוד. על הרכיבה, שהיא לי אחד התענוגים הגדולים ביותר, אך לדאבוני היא מזדמנת רק לעתים רחוקות. טוב, על כל זה אפשר לוותר כעת ביומן. אבל אי־אפשר בלא לספר על הספר, אשר לא מזמן סיימתי – “ירמיהו” לקסטין. ספר זה עשה עליי רושם כביר. ביחסו למצב היהדות הוא מאוד אקטואלי, הוא חודר ומעמיק בשאלות הדת היהודית, מבעד לדמותו של הנביא, שאי־אפשר לבלי התרשם ממנו. בשבילי היה לו ערך כפול, כי הוא נתן ביטוי לתפיסתי את הדת. עוד לפני שידעתי מה השקפתם של הנביאים ומהי הדת היהודית בכלל; לפני שהורה ולימד אותי מישהו על כל אלה, – התנגדתי באופן אינסטינקטיבי לצורות הריקות של הדת וחיפשתי את התוכן האמיתי, את המוסר הטהור המתבטא במעשה. מובן מאליו שרק חיפשתי ולא תמיד מצאתי את דרכי, אבל לכל הפחות ניסיתי. להתפלל לפי השיגרה לא יכולתי וגם היום איני יכולה ואיני רוצה. אבל את שיחת האדם עם בוראו, אשר הנביא מטיף לה, מצאתי גם אני. אני מחפשת את הקשר הפנימי והישר, ולו גם בהתלבטויות ובפקפוקים. אבל לא אשלים עם צורה מקובלת, מתה ומגובשת של מחשבה, שהיא רחוקה ממני. והספר הזה מעמיד את כל אלה כתביעה, על־כן דיבר ללבי. בכמה מובנים היה לי אותו קשר גם לספרו של בובר.

לי בכל אופן, יש סיפוק עמוק מכל ספר המדבר ישר אל לבי ועליי. ובספר זה ישנו מבט היסטורי על גורל העם היהודי על רקע דתי־מוסרי, ביחסו לברית ולאלוהים, כדרך החיים הטהורה. והדברים כתובים בצורה עיקבית, הגיונית ופשוטה כל־כך, שאתה עומד וחושב: הן כל תינוק יכול להבין את הדברים ולנהוג לפי המסקנות הנובעות מהם.

27.11.1940

אנייה עם עולים “בלתי־ליגליים” הגיעה לחופי הארץ. האנגלים לא נתנו להם לרדת, מטעמים אסטרטגיים כאילו, מחשש שמא יש בקרבם מרגלים. האנייה טבעה, חלק מהאנשים נספה. חלק ניצל והוחזר לעתלית. אני מתלבטת עם עצמי ושואלת: מהי הדרך הנכונה? מבחינה אנושית אין לשאול, אין לפקפק: הקריאה צריכה לפרוץ מאליה: הורידו אותם! וכי לא די בסבל, בייסורים שעברו עליהם? רוצים אתם שוב לשלוח אותם למושבה רחוקה עד “סוף המלחמה”? הם באו הביתה, הם רוצים לנוח, מי רשאי לעכב בעדם? ומבחינת הארץ, מי יודע? אולי באמת צודקים האומרים שהם באו מהכיבוש הגרמני [ולכן] ואולי נמצאים בתוכם אנשים העלולים לסכן את שלום הארץ, וזה בזמן שהחזית הולכת ומתקרבת אלינו. היום התווכחנו בינינו על הדברים האלה. ניסיתי לכאורה להצדיק את האנגלים, אבל אני עצמי לא האמנתי במה שאמרתי. אולי זה נובע מתוך הפחד לראות בעיניים פקוחות את מצבנו מחוסר הפתרון: להימצא בין שני אויבים עצומים בתוך ארץ קטנה. האחד שונא־ישראל והשני – בעל “הספר הלבן”. מובן שדרכנו קבועה מראש: עם אנגליה ונגד גרמניה. אבל האנגלים יודעים לנצל את מצוקתנו זאת. באפס־כוח עומדים אנו במקומנו ומחכים למאורעות. אין לעשות דבר. גם אסור היום להתחיל בפעולות. אבל בין פסיביות לפסיביות יכול להיות הבדל רב.

מכבים עכשיו את האור. אין לי פנאי להסביר את הדבר. כך שוטפים פה החיים. אין אני מספיקה להבהיר לעצמי את כל הבעיות הבוערות, להכיר אותן לעומקן ולדון עליהן. שטחית אני וריקה. חסרות לי שנים של התעמקות והתמסרות. חרדה אני פן תהיינה גם השנים הבאות כאלה, אמנם לא בגלל הגיל, אלא בגלל התנאים.

14.12.1940

האנייה עם הפליטים הפליגה לניו־זילאנד. ההפגנות וההתנגדות לא עזרו. כל הישוב תבע פה אחד להשאיר אותם בארץ. אבל האנייה הפליגה, עזבה בלילה, בסתר, את חופי חיפה. מה יש להוסיף לזה? מה ההרגשה שלנו כבני־אדם וכעם? ונשאלת השאלה: עד מתי?

שבת היום. שבת ריקה שיש בה מנוחה, אבל לא חג. קראתי קצת בספר של שלום אש: האֵם. קראתי מאמר מקצועי, ועכשיו ריק סביבי, אין לי עוד חשק לקרוא. הייתי רוצה לרכוב, או לפגוש אנשים. אולי מוזר הצירוף הזה, אבל מקורו אחד: רוצה הייתי להתפרץ מהגדרים הלאה בגופי, לעוף בין השדות, לחוש את הרוח בפניי, כמו פעם בשובי מכפר־ברוך והרוח סוערת, וברוח הייתי רוצה להתיר את הכבלים של יום־יום ולהגיד מלים שאינן נאמרות יום־יום ולפגוש אנשים שאין פוגשים אותם יום־יום. אבל מכיוון שאין לי ברֵרה, אני מסתפקת בחֶברה שלי, זו שאינה מכזיבה אותי ואינה משעממת אותי עדיין.

יש לי עניינים לספר עם עצמי וטוב לעשות זאת בכתיבה. אני מרגישה שלא אוכל לחיות ללא כתיבה. ולו רק לעצמי, ליומן. ואולי יותר מזה. מחשבה שאינה מתגבשת על הנייר, כאילו לא נוצרה. רק ברגע שביטאתיה בכתב, אני תופסת אותה במלואה.

מה אכתוב? – יש כל־כך הרבה. הייתי רוצה להציב פסל לאמא, אמא שמילדותי עד היום, אמא שהניחה לשנינו, לי ולאחי, להפליג לעולם, לחפש את דרכינו שלנו וויתרה על זכותה לעכב אותנו בצעדינו. אין זאת דמותה של אמא שלי בלבד. כל האמהות היהודיות בדורנו, או רבות מהן, שותפות לגורל זה, אבל נדמה לי, שאין רבות שגבורתן כל־כך עמוקה, ענווה, שקטה, ולכן גדולה. לו הייתי באמת בעלת כישרון גדול, הייתי אולי מבטאת את כל זה בשיר של ארבע שורות. ואם לא, אז גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה…

2.1.1941

שוב שנה חדשה. אם רצוני למסור דין־וחשבון, עליי להפריד בין שני עולמות: אחד חיצוני ואחד פנימי. החיצוני היה רועש וסוער, כולו דם, הרס ובלי תכלית. הפנימי שקט. המשך לראשיתה של דרך בניין פנימי. תחילת התבהרות של השקפות, מבט יותר חודר. רק התחלה ציינתי. בשנה החדשה אני מקווה להתקדמות במובן זה. מה לקוות מן העולם ה“הוא”. אני חושבת שיש לקוות להתגברות אנגליה, אבל איך זה ישפיע על מצבנו־אנו אין להגיד. אני מפחדת לדון על הארץ, כי רחוקה הייתי מכל הפעולות שנעשו וייתכן שמשום כך סבורה הייתי ששורר חוסר־פעילות בכל הארץ. אבל אין לי ספק שהזנחות ושגיאות לאין מספר מקלקלות את חיינו.

עוד מלה על עצמי. הייתי חולה כמה ימים בצהבת. עדיין איני בריאה לגמרי. אבל מה שמדאיג אותי יותר מכול: שוב מרגישה אני דקירות בלבי. נוראה לי המחשבה, שאולי לבי לא יהיה בריא. ולא בגלל זה שאני מפחדת למות צעירה (אמנם, אני אוהבת באמת את החיים), אלא יותר מזה מפחדת אני, שדבר זה יכול לקבוע את דרכי בחיים ולא אוכל לבחור באופן חופשי את עבודתי. עם הרופא טרם דיברתי ואני דוחה את הדבר מיום ליום. רוצה אני להרגיע את עצמי שזה לא כלום. זהו מה שנקרא “פוליטיקה של בת־יענה”…

25.2.1941

יש להתעכב במיוחד על עניינו של אלכס. אמנם נכון הוא שזה יותר עניין “שלו” מאשר משותף לשנינו. בחודש שעבר נתרחשו כמה דברים, ואם לא כתבתי עליהם אף לא מלה, אין זה רק משום שהייתי עסוקה בעבודתי באינקובטור וכו', כי אם גם משום שקשה לי לכתוב על עניינים שאינם ברורים גם לי עצמי.

אני מכירה אותו זה כשנה, אבל רק בזמן האחרון הולכות ורבות פגישותינו. ברור לי לחלוטין שאני מוצאת חן בעיניו, ושכוונתו רצינית לגמרי. מה שלא ברור לי, או אולי ברור, אך בכל־זאת טעון הסברים, הוא – יחסי אליו. אלכס הוא אדם ישר, בעל־ערך, טוב, אוהב אותי, אבל אני בטוחה לגמרי שהוא איננו מתאים לי מבחינת ההשכלה, ההשקפות, ההתעניינות. הייתי יכולה לחיות חיים יפים אתו, חיים קלים, אבל לא מאושרים.

עכשיו הוא דיבר אתי באופן רציני מאוד על זה שהוא אוהב אותי ורוצה להתחתן אתי. אמרתי לו, שחוץ מכבוד והערכה אין בי רגשות אחרים כלפיו. ובכל־זאת לא יכולתי להגיד לו זאת בביטחון מוחלט, והעניין נמשך בסימן־שאלה. הוא בא לבקר אותי כפעם בפעם, ואני ביקשתי שיחכה זמן־מה עד שאגיד לו את החלטתי הסופית.

למה ההיסוס הזה? הלא הרגשתי ביטחון כזה לשלילת ההתקשרות, ולמה עוד להמשיך? אך הדבר קשה מטעמים רבים יותר משחשבתי. אני מרגישה אחריות גדולה מדי כלפי עצמי וכלפיו, משאוכל להחליט בדבר בטרם אהיה בטוחה בעצמי לחלוטין.

ומה אתי? שאלה זו מעלה הרבה פרובלמות לגבי העתיד והן לא כל־כך ברורות לי וקשה למצוא להן פתרון. מבחינה תיאורטית – בחרתי לי חיי עבודה בכפר. רצוני להתקשר עם השיכבה העובדת בארץ. אני זקוקה להם והם זקוקים לי וזה קובע את מקומי. אך אין זו בחינה תיאורטית בלבד, כי דרכי זו משפיעה על חיי יום־יום שלי וקובעת את יחסי לתופעות, לאנשים, כבר היום. ובכל זאת אין זו עדיין הגשמה. וכשאני עומדת להחליט על עתידי, אינני רואה לפניי את דרך ההגשמה. לגבי קיבוץ אני מרגישה כאילו זה עשוי להיות ניסיון יפה ומעניין לשנה־שנתיים. אבל קשה לי לתאר את עצמי חיה כל ימיי בקיבוץ. מצד אחד, אני מרגישה את עצמי קשורה לציבור. ועם זאת, כל אדם זקוק לחופש אישי, לשקט, לאפשרות של איניציאטיבה חופשית. יש בי בלבול תכונות. פעם אני מרגישה כך ופעם להיפך. עליי לנסות בכל אופן לחיות בקיבוץ, בכדי לדעת אם חיים אלה מתאימים לי. ואם לא? – רצוני להישאר על־כל פנים בחקלאות. אך לא במושב. כי שדה־הפעולה הוא שם מצומצם מדי. ואם לא כך ולא כך – אז איך?

השקפתי, יחסי לחברה, לסוציאליזם – אף בהם ישנה התחלה של התפתחות. אין אצלי מהפכות פתאומיות, אלא התפתחות אטית. מתוך הכרה והבנה, ואולי יותר מכן – מתוך רגש. אבל תוקפו של הדבר איננו פחות משום כך. אמנם החינוך, העבר, הטבע שלי – מקשרים אותי בהרבה מובנים לחיים ההם. לא בית־קפה, שמלות או דירה מפוארת ומותרות הם המעלות בעיניי לחיים ההם. אך כשאני יושבת ומחפשת במחשבה את המעלות של החיים ההם, שאין להשיגן בחיי העבודה שבחרתי לי, הרי הדבר היחיד העולה על דעתי הוא הפנאי, הזמן החופשי ללימוד, לקריאה, למחשבה. הדבר האחרון חסר לי ביותר. זאת אומרת, בחוסר זה אני מרגישה יותר. חוסר זמן לקריאה אמנם משפיע לרעה על התפתחותי, אבל אני פחות סובלת מזה. אולם לפעמים, כשאני מרגישה כי הימים עוברים ואני מסתפקת במחשבות המצומצמות בעבודתי בלבד, שאמנם מעניינות ומעסיקות אותי, צר לי בכל־זאת להרגיש איך אובדים לי תחומי חיים ומחשבה רבים שלא רכשתי אותם ולא הכרתי אותם. חבל לי על כך, כי נדמה לי שזהו יותר מאשר הפסד אישי שלי.

הנה עולים בי רעיונות בשטח עבודתי. “המצאות” קטנות, די מוצלחות, אבל טובות להקלת העבודה. כעת אני חושבת הרבה על שיטה להחלפת קן־ההטלה האוטומטי, והשאלה באמת מעסיקה אותי. יש לי רעיון, ואיני יודעת עדיין אם אפשר להגשים אותו: לחזק גיר צבעוני, או חומר־צבע אחר, על־פי הטבעת של העוף, אשר יסמן באופן כזה כל ביצה. לכל תרנגולת יהיה סימן המיוחד לה. זה מצלצל קצת מוזר ומגוחך. אבל נדמה לי שהמחשבה אינה רחוקה כל־כך מאפשרות ההגשמה, ואני רוצה עוד קצת לחקור בזה. אבל יש ואני חושבת: העופות, ההטלה, הכלכלה של הארץ – אלה, באופן יחסי, הם בסדר, או יסתדרו גם בלעדיי. הם בנויים על בסיס בריא ונמצאים בידיים נאמנות. אבל הארגון הכללי, הפוליטי, החינוכי והחברתי – הוא כל כך מוזנח. ושטחים אלה הלא קובעים במידה כה מכריעה את גורלנו, את עתידנו. האם לא הייתי מוכשרה לתת את ידי לעזרה שם? נוכחתי לפעמים שיש לי כישרון להשפיע על אנשים, להרגיע אותם ולהלהיב אותם. האם מותר לי לסלק את התכונות האלו, להסתירן ולא להשתמש בהן? ובמקום זה להשתקע במחשבות על המצאה שתחליף את קו־ההטלה האוטומטי? איני יודעת אם זו היא ברכה או קללה: כל דבר שאני מתחילה להתעסק בו עשוי לעניין אותי ותמיד אחפש בו את אפשרויות החידוש, התיקון, ההתפתחות, בין שזה מילוי שקים ובין שזו שאלת עתיד האנושיות. אבל בתוך סבך הדברים אני מאבדת את עצמי, את עצם חיי. ואם יבוא יום שלא תהיה בי כבר הגמישות להשתנות וההתלהבות לבנות? – לפעמים⁶ נדמה לי שאני משקרת ומרמה את עצמי, משחקת משחק עם עצמי ושמחה שמכנסי חקי וחולצה כחולה הולמים אותי. שמחה שגם אני יכולה לעשות את העבודות שכל אחד מסוגל לעשות אותן ומוותרת על אותן עבודות אשר אולי רק ליחידות הכישרון לעשותן. אינני חוששת שאני מעריכה את עצמי יותר מדי ואינני מתגאה בתכונותיי החיוביות. הן לא בזכותי קיבלתי אותן, אלא מלידה הן בי, מטבע, ואני שמחה רק על כך שאני זכיתי בהן. ומחובתי, נדמה לי, לנצל אותן. האם אנצל אותן? האם דרכי היא הדרך הנכונה? יהיה עתידי אשר יהיה, לא אצטער גם לרגע על שנתיים אלו. בכל מקום שאעמוד בו – יתנו לי שנתיים אלו אפשרות להבנת כל אדם עובד וכל עבודה, יקשרו אותי לכפר העברי ברגש, ואקווה שגם בפועל.

התחלתי לכתוב על אלכס, וכל־כך התרחקתי ממנו. נדמה לי שגם בזה יש משום תשובה. וזו הבעיה העומדת כעת לפניי. להינשא ככה לאיש – בשבילי זוהי שבירת דרכי, וויתור על עצמאותי. מובן מאליו שאם את מרגישה רגש עמוק מצד אדם בעל ערך ואופי, קשה לעבור על זה מבלי להתרשם. אבל התרשמות זאת איננה אהבה. ואם כך – אין מה להסס בעצם.

כתבתי הרבה ובלי סדר. אבל כך הן בתוכי המחשבות וההרגשות. אחת סותרת את חברתה. אחת לוחמת בשנייה. ואין סביבי אדם אשר ירגיש בזה ושאהיה מעוניינת לדבר אתו על זה. מרים היא חברה טובה לי, אבל לא אוכל לברר אתה שאלות אלה. היא בדיוק כמוני, לוחמת בעצמה כמוני. בשאלה זו איש אינו יכול לבוא לעזרה. אני והחיים־המציאות, רק אנחנו בלבד נצטרך לברר את השאלה. אני מקווה שיהיה בי אומץ לב לבדוק את עצמי ולהחליט בכל רגע שיהיה [בכך] צורך.

12.4.1941

לא. איני יכולה. אני מרגישה את עצמי ככלי ריק או יותר נכון, כלי נקוב, שכל מה ששופכים לתוכו נשפך ממנו החוצה. אין טעם בשום דבר שאני עושה. זקוקה אני לאנשים, לא סתם חתיכות־בשר, אנשים קרובים לי בחשבה, ברגש. אפילו לא “אנשים”. איש אחד. אני מפחדת שיש בתוכי איזה טרמוסטט נסתר, אשר אינו מניח לי להתחמם ולהתקרר יותר מדי. והטמפרטורה החד־גונית הזאת מולידה את האפרוחים, מגדלת את העוברים בביצה, אבל הורגת את האדם הצעיר.

למה אני בודדת כל־כך? לא מזמן טיילתי על פני המושב בערב. היה לילה נפלא, כוכבים. אורות זעירים נוצצו בצדי הדרך הרחבה ובאמצעה. מצדדים הגיעו אליי קולות מוזיקה, שירה, שיחות, צחוק. ונביחת כלבים שמעתי, כאילו מרחוק, מרחוק. וגם הבתים היו רחוקים ורק הכוכבים קרובים היו. ופתאום אחזני פחד: לאן נוטים חיי? האלך כך בלילה לבדי, אסתכל בכוכבים הנוצצים ואחשוב שהם קרובים לי ולא אשמע את השירה, את השיחה והצחוק סביבי ולא אסור מהדרך להיכנס לבתים הקטנים? – במה עליי לבחור: באורות החלשים הקרובים, המסתננים אליי מבין סדקי הבתים או בברק הרחוק של הכוכבים? והגרוע ביותר: כשהייתי עם הכוכבים, התגעגעתי לאורות הקטנים; וכשסרתי לתוך אחד הבתים, כלתה נפשי אחר גופת הרקיע. יש בי איזו אי־שביעות־רצון, מעין היסוס, חוסר ביטחון וגם חוסר אמון.

לפעמים אני מרגישה את עצמי כעין שליח, שתפקיד מוטל עליו. מה הוא התפקיד – לא ברור לי (והלא לכל איש תפקידו בחיים) כאילו ארגיש חובה כלפי אחרים, כאילו אני חייבת להם דבר. ופעמים נדמה לי שכל זה שטות. מה טעם מאמציו של היחיד, ולמה זה אני?

עם הבית נפסקו קשרי המכתבים. המלחמה הולכת ומתפשטת. וגם כלפי זה אני אדישה כמעט. אני פשוט מפחדת מעצמי. הייתי רוצה לבכות או לצחוק, אבל מכל לב, ולהרגיש.

23.4.1941

יוגוסלביה נפלה. ביוון נסוגים האנגלים והיוונים. בלוב קרבות קשים שתוצאותיהם עדיין לא ידועות. בארץ־ישראל קיפאון של חוסר־אונים, חוסר הבנה ורצון. הכל מדברים על פוליטיקה. הכול יודעים שהחזית מתקרבת ואיש אינו מעז לבטא את השאלה: מה יהיה אתנו, אם⁷ הגרמנים יגיעו אלינו. המלים הכתובות על הנייר פשוטות הן, אבל כשעוצמים את העיניים לרגע ומקשיבים רק ללב, שומעים את דפיקות הפחד. לא לחיי אני מפחדת. הם יקרים לי, אבל יש יקר מהם. ברצוני או בעל־כורחי עליי לחשוב ולתאר לעצמי מה יהיה גורל הארץ אם תעמוד מול גרמניה. אני מפחדת להביט אל מעמקי התהום. אני מאמינה שלמרות חוסר הנשק, חוסר ההתכוננות, לא נמסור את עצמנו בלי התנגדות. 500,000 יכולים לעמוד מול כוח צבאי עצום. אנגליה תעזור, או יותר נכון, תעשה הכול בשביל עצמה, ואני עדיין מאמינה בניצחונה של אנגליה. אבל האם תהיה אז ארץ־ישראל? והנורא ביותר הוא לראות שאפשרות כזאת אמנם קרובה. אמנם כל אחד מקווה, משתדל להרגיע את עצמו, אבל אין הוא יכול להימנע מן המחשבות האלו. ולא קם עדיין איש אחד אשר יאחד את העם ויפסיק, לפחות לרגע, את ויכוחי המפלגות. אין איש אשר יגיד: די**! וישמעו בקולו. אני מרגישה מין אחריות: אולי עליי להגיד את המלה? – אבל אין זה מתפקידי; אין לי לא האפשרות לכך ולא ידיעות קונקרטיות, ולו היה לי האומץ, לא היו שומעים לדבריי.

מי אני ומה אני שתפקיד כזה יוטל עליי? לעשות אינני יכולה, ולא לעשות דבר, רק להסתכל מרחוק – גם כן אינני יכולה. כאילו הייתי רוצה לצעוק מתוך חלום־בלהות, ומלה אין בפי, כאילו רוצה הייתי לרוץ, ואין כוח ברגליי. אינני יכולה להשלים עם זה שהכול ילך לאיבוד, ייהרס, מבלי שתהיה לנו מעט השפעה על מהלך הדברים.

אני רוצה להאמין שהאסון לא יבוא. ואם יבוא, נעמוד נגדו בכבוד. ואם לא נעמוד – לפחות ניפול בכבוד.

“רב להם למות מות קדושים, ייעזב העולם לטמאים” – דברי שניאור הם שמצלצלים באוזניי. מה זה מות גבורה, קידוש השם? האפשר לקדש את השם כדבר נבדל מהחיים? היש דבר קדוש מן החיים?

השעה שלוש. אני צריכה ללכת לעבודה.

17.5.1941

שוררת בחיינו מין הרגשה של ארעיות. כשמתכנים תכנית, מוסיפים: אם בינתיים… ולא גומרים את המשפט. כל אחד מבין. אינני חושבת על מותי. אמנם, מבחינה אובייקטיבית, אפשרות זאת קרובה מאוד. אבל אני מרגישה כאילו יש לי עוד הרבה לעשות בחיים ובלי זה אי־אפשר למות. בוודאי כך מרגיש כל אחד, ובפרט כל צעיר אשר כבר הלך לקראת מוות ואלה אשר עוד ילכו במשך המלחמה האיומה הזאת. וכך מרגישה כל הארץ הצעירה הזאת מלאת הרצון והאהבה לעתיד.

בינתיים הייתי עם הכיתה בטיול בגליל, בעמקים – כמעט אותו הטיול, כאשתקד. לא התרשמתי ממנו הפעם באותה המידה. אולי מפני שכבר הכרתי את המקומות: הנסיעה בסך הפריעה ולא הרגשתי את עצמי טוב. גם הייתי מצוננת. והחמסין החזק – אף הוא היה בעוכרי הטיול. בקיצור: מבחינה מקצועית למדתי ממנו, אבל חוץ מזה לא הוסיף לי הרבה.

מרים שוכבת בבית־החולים, לאחר ניתוח. היא סובלת הרבה, אבל אני מקווה שיהיה כדאי אחר־כך. “אחר־כך”. זאת היא המלה אשר היום אין לה פירוש. איני אוהבת פסימיות – גם אצלי לא. על כן מוטב שאפסיק לכתוב הפעם.

14.6.1941

יוון נפלה. האי כרתים נפל. המלחמה כעת במצרים ובסוריה. לסוריה נכנס לפני שלושה ימים הצבא הבריטי, וכך נתקרבה החזית לשכנותנו. שני לילות הפציצו את חיפה ואנו ירדנו מהחדרים והקשבנו לקול פצצות ותותחים. היום הגיעה ידיעה שבליל אמש הפציצו את תל־אביב. יש פצועים, הרוגים. העיר ללא כל הגנה, הפקר. כאילו עכשיו מתחילה אצלנו המלחמה.

לפעמים יש רצון להסתכל בדברים בעין צופה למרחקים, בעין היסטורית ולא פאטאלית, לחפש הסברות לדברים אשר אין להסבירם. והנה לפניי תמונה מגן עצי־פרי:

גן עצי־פרי של עמים. עצים צעירים עומדים בו וגם זקנים, אצילים ופחות אצילים. הם אחרי הפריחה, אחרי הפרי; והחורף בא והם עומדים בשלכת. הגנן בא ורואה את הענפים היבשים, המתנוונים; הוא עושה את חשבון האביב וגוזם, מדלל, חזק, בלי רחמים.

ובאמצע הגן עץ עתיק, עבה גזע. שורשיו וענפיו מסתעפים מתחת ועל פני כל הגן. אולם יבשים הענפים, לשד החיים אינו חודר אליהם מהקרקע. עין הגנן רואה: השורשים חסונים, הגזע בריא, אציל, הוא יתן פריו. אבל צריך לגזום אותו חזק יותר מכולם. והוא מוריד בלי היסוס בדים עבים. פצעים צהובים, טריים, נשארים בעקבות המזמרה. היוכל העץ? והנה, בחיק הבדים, ישר מהגבעול, נובט לבלוב חדש. ענף קטן, קרוב לשורשים אלה, ופקעים מלאים עוטפים בתוכם את תקוות החיים החדשים. הגם אותו תגזום היד הגוזמת? האפשר שלא תכיר את החיים החדשים מתחת הקליפה האפורה? ואם תגזום – הילבלב עוד פעם גזע ישראל?

9.7.1941

עוד לא “גזמו” בארץ־ישראל. על כל פנים לעת־עתה לא. המזמרה פנתה לרוסיה, ושם מתחוללים כעת הקרבות הכי עזים מיום פרוץ המלחמה. עוד לפני שבועיים בערך התקיפה גרמניה את רוסיה, כבשה במשך זמן קצר חלק ניכר מפולניה הרוסית, מפינלנד, והתחילה להתקדם בתוך רוסיה עצמה. לפי ידיעות העיתונים והרדיו, נתקלים הנאצים עכשיו במכשולים ובהתנגדות חזקה של הרוסים. הכול יודעים שתוצאות היאבקות זו גורליות הן לעתיד העולם, ועל־כן המתיחות. ואף בארץ שכיחות ההפצצות, ונס הוא מן השמים שהן עברו לעת־עתה בלי קרבנות או בקרבנות מעטים מאוד.

מאמא קיבלתי אתמול טלגרמה דרך תורכיה, וממנה אני מבינה כמה היא חרדה ודואגת לי. איומה המחשבה, שבזמן שאני ממשיכה את חיי הרגילים בנוחיות ומנוחה – אמא בבית אוכלת את עצמה, רואה אותי בדמיונה במצבים מבהילים ואינה מוצאת מרגוע. מציק לי פשוט מוסר־כליות, שלי טוב וקל מדי, ואני מרגישה כאילו צורך לעשות דבר, קשה אמנם ודורש התאמצות, בכדי להצדיק את עצמי.

כבר קצה נפשי בלימודים בבית־הספר ובכליון־עיניים אזכה לגמר הבחינות. יודעת אני שתנאי החיים אחר־כך יהיו במובנים רבים יותר קשים. אבל “קשה” זהו דבר יחסי מאוד. להרים אבן קשֶה בגלל משקלה, אבל לא לנשום קשה עוד יותר, אף־על־פי שאין הדבר הזה כרוך בהתאמצות כלשהי…

30.7.1941, נהלל

היום מסרנו את העבודות המקצועיות. כמו־כן הייתה גם שיחה עם לוין [מורה בביה“ס החקלאי בנהלל]. הציון שקיבלתי הוא 10־9. הציון הטוב ביותר. רק עוד אחת קיבלה כמוהו, ואני באמת שמחתי עליו מאוד. תוצאות שאר הבחינות אינן מעניינות אותי ביותר. בכליון נפש אני מחכה לגמר. “מה אחרי הגמר?” – תחילה טיולים, סיבובים בין קיבוצים. קשה לי לתאר איך אתקשר למקום אחד. יש לי רגש כאילו כל הארץ היא שלי ואני של כל הארץ. אבל להתיישב במקום אחד, למסור את כל הכוחות לנקודה אחת ולחיות בה כל ימי חיי?… בכלל יש לי מין פחד מקביעות־חיים בכל המובנים. לכן עוד אינני יכולה לחשוב על התקשרות מוחלטת, כמו להתחתן (וגם הבחור חסר…) אבל אפילו המחשבה זרה לי. כעת אנו עומדים לפני סמינר של שבוע ימים בקבוצת גשר לשם הכרת מפעל צעיר של נוער עובד, ואני שמחה לקראתו. אמנם אינני חברת הנוער־העובד, אבל מתעניינת בדברים. כעת “רָבים על נפשי” מ”הנוער הציוני“, “הנוער העובד”, ה”בחרות" ואפילו “השומר הצעיר”. הם יודעים שלא החלטתי עדיין ורוצים למשוך אותי אליהם. מוזר ביותר היה לי שהגרעין מהונגריה אשר בקיבוץ דן הזמין אותי אליו. הם באו במיוחד לדבר אתי על כך ואינני יודעת מה פתאום. ייתכן שאבקר אצלם, אבל אין בדעתי להצטרף אליהם, הלא אין לי כל נימוק לכך.

איך להסביר: אינני בסדר עם עצמי. לפעמים כמעט אשנא את עצמי. אני פולטת מלה ובאותו רגע כבר מתחרטת אני שאמרתיה. אני עושה דבר ומרגישה חוסר סיפוק. אני רוצה להיות לבדי ומרגישה חסרון איש שחשובה לי חברתו. איומה לי המחשבה שבכל הארץ הזאת לא נמצא איש אשר באמת אוהב אותי, שגורלי קרוב לו. יש ידידים. יש חברים. אך מה לי מכל אלה? אני מרגישה שבמקום הזה אבד ממני הרבה מן הגמישות, מן הכוח הנפשי. אבל אני רוצה לקוות שאלה רדומים בתוכי, ורעש החיים יעורר אותם שוב. דבר אחד יש לזקוף על חשבונם: הם לימדו אותי לשנות דברים, אנשים. אינני יודעת את מי להאשים, אבל נדמה לי שלא אטעה הרבה אם אומר כי החיים התפלים, הקרים, בהם הסיבה. די לי בזה. לפניי היום עוד שתי בחינות אחרונות, ועליי להתכונן.

3.8.1941

אני מסיימת את היומן [גמר המחברת השלישית] יום לפני יציאתי מבית־הספר לטיול השנתי, ואני חושבת שיחד עם זה תסתיים גם תקופת היותי בנהלל.

נדמה לי שמסתיימת תקופה בחיי, תקופה של 20 שנות התכוננות לחיים, והנני הולכת להחזיר לחברה את אשר הושקע בי. נדמה לי שביציאתי לגשר לשבוע ימים אצעד את צעדי הראשון לקראת החיים. אמנם קשה להגדיר מה הם “חיים”. הלא גם עד עכשיו נשמתי, אכלתי, חשבתי, פגשתי אנשים ודעות, שמחתי ובכיתי, – האם אין כל אלה חיים? אבל כל הפעולות הללו היו נעדרות אחריות, דבר הנובע מהזמניוּת ומהרגשת הביטחון בקשר עם הקיום. ייתכן שבשטח זה לא ארגיש תיכף את השינוי בקיבוץ, כי מלחמת הקיום אינה עזה ובולטת בו. אבל רוצה אני לכתוב על אשר לפניי.

ומלה מסכמת על שלוש שנות היומן הזה. שנים נפלאות הן בחיי. הליכה לקראת מטרה יקרה, שינויים עיקריים באורח חיי, ערכים חדשים והרגשת כוח פנימי יחד עם התלבטויות – כל אלה היוו את תוכן השנים הללו. מה שחסרים לי מאוד: פני אמא ואחי. ולפעמים עוד מישהו שאינני מכירה אותו עדיין. זה התחולל בתוכי. ומחוץ: הרס, הרג, רעש מלחמה. אני שמעתי אותם רק מרחוק ונדמה לי שעדיין לא תפסתים בכל היקפם ואכזריותם. הדבר איום מכדי להבינו, לתארו ולהרגישו מרחוק…

25.8.1941, נהלל

אילו רציתי לשמור על הסמליות, הייתי דוחה את התחלת היומן החדש [תחילת מחברתה הרביעית] עד מועד יציאתי מבית־הספר, המתקרב ובא, אולם אחרי שלושת השבועות שהייתי בחופשה יש הרבה לרשום ולא אוותר על כך למען סמליות כלשהי. כעת בוודאי לא אספיק כבר – הנה מצלצלים לעבודה. אני מנצלת רגע פנוי בכדי לכתוב לפני העבודה כמה מלים ביומני. אתחיל בגשר.

לנו, לשמונה החברות המעוניינות ללכת לקיבוץ המאוחד, או ביתר דיוק, למפעל של הנוער העובד, נערך סמינר, לשם הכרת הדרך הקיבוצית ומפעל צעיר כאחד. מאחורי הכוונה הכללית הזאת היה רצון מיוחד מצד מארגן הסמינר, רזי,⁸ לקשור אותנו לקבוצת גשר, היות והקבוצה זקוקה מאוד לתוספת אנשים (כמו רוב המפעלים כיום…).

במתיחות רבה יצאנו בבוקר לגשר. שמחנו מאוד לקראת הימים האלה – בעצם, ימינו הראשונים בקיבוץ – וידענו מראש שהיה יהיו יפים. יש לציין מאורע קטן שקרה בנסיעתנו (נסענו בטרמפ, כרגיל). בדרך פגשנו אוטו עם שלושה קצינים מאפריקה הדרומית, מהם שניים יהודים. הם באו ממצרים לימי החופש וביקרו בעמק הירדן ובכל הארץ. אנשים הגונים מאוד, ובמיוחד אחד ששמו רוי, והם התעניינו בכל לב בנעשה בארץ. מוזרים היו להם במקצת המושגים על הקיבוץ, על הקבוצה. שאלו אלף שאלות, אבל התרשמו מאוד והרגשתם הייתה נפלאה. חשק רב לחזור למצרים לא היה להם. אני מרגישה כעת קושי לכתוב על פגישה זו כך, בלי טעם וצבע, אבל אז התרשמתי מהם מאוד מבחינה אישית וגם מיחסם לכל השאלות הקרובות לי. בטבריה גם התרחצנו בכנרת, ניגשנו יחד לדגניה והם הובילו אותנו עד גשר, וממש חבל היה להיפרד.

אבל לעניין. הגענו לגשר והסמינר התחיל, כלומר, רק למחרת. אמסור את תוכן הסמינר: הרצאות, שיחות, הקראות בקשר לדרכה של תנועת הפועלים בארץ, הקיבוץ המאוחד, הנוער העובד, שאלות הכלכלה, אירגון הקיבוץ. יצאנו כמה ימים גם לעבודה ונכחנו באספות קבוצה. התרחצנו בירדן, ערכנו טיולים והרגשתנו הייתה מצוינת. הספקתי ללמוד ולהכיר הרבה, בשים לב לזמן הקצר ששהינו פה, והתרשמתי לטובה מהמקום. יש מיספר אנשים מצוינים, שבאמת כדאי ללכת יחד אתם, וכל הקבוצה עושה רושם טוב. שני נימוקים מדברים נגד הצטרפותי: הראשון – כי הקיבוץ אולי צעיר מדי בשבילי (אין זה נימוק רציני); אך העיקר: הנקודה נמצאת 200 מ' מתחת לפני הים, החום איום ומקום ההתיישבות עתיד כנראה להיות באותה סביבה. נימוק זה, בעצם, לא צריך היה להכריע, אבל בהביאי בחשבון שהרופא היה מצווה עליי לנסוע מדי קיץ להרים בכדי לשמור על הלב, הריני מהססת. והנימוקים הנוגעים לבריאותי אולי הם מוצדקים, אבל לא לגמרי גלויים, כי גם בלעדי זה, אינני מרגישה בי כוח לוותר על מחצית חיי. זה נראה בוודאי מוגזם, אבל אמת הדבר. בחודשי הקיץ, באקלים הזה ובעבודה הזאת, אין לקוות להתעמקות והתמסרות לכל נושא אחר. ואני מרגישה שהייתי מוותרת בזה יותר מדי. כמובן, אין זו סיבה ישרה. הן הולכים מאות לנגב ולעמק בית־שאן ואפילו לים־המלח. וגם אני הייתי הולכת, אילו הייתה מקשרת אותי לשם חברה, אבל לבחור בבחירה חופשית מקום כזה, בכוונה תחילה – החלטה קשה היא לי מדי. ובכל־זאת מושכת אותי עדיין האווירה הארץ־ישראלית שבקבוצה ועוד לא הכרעתי.

משם המשכתי לחצר כנרת, לגרעין הטרנסילווני, אשר היה לפני שנה באפיקים. הם הבינו שביקורי לא סתם ביקור הוא, ואיפשרו לי במשך הזמן הקצר – כ־3 ימים שהיתי שם – להכיר במידת מה את המקום ואת אנשיו. הרושם שלי בקיצור הוא: אנשים רציניים, בעלי חינוך טוב, משכילים, אוהבי נוחיות (גם ביתיות, וזו לטובה), גלותיים עדיין, במיוחד בשפה ובתרבות. ואחרי כל אלה ייתכן שדווקא הם קרובים לי בטבעם. אבל בכוח הנגדיות אני נמשכת יותר לקבוצה שיש בה אווירה אחרת. הם חושבים אמנם להתאחד עם גרעין ארצישראלי, וזה באמת פתרון טוב להם, אבל הגרעין עדיין אינו קיים. על כל פנים אינני יודעת אם יש ערך בזה שאלך דווקא לקבוצה טרנסילוונית, היות והמוצא המשותף אינו מוסיף לי כלום ויכול רק לעכב את התקשרותי אל השפה והתרבות העברית. על כן גם יצאתי מהחצר בהרגשה: יפה, אבל לא זה. ויחד עם זה – אולי בכל זאת. כנראה, ככל שרואים יותר – קשה יותר ההחלטה.

עוד בגשר שמעתי שבירושלים יתקיים קורס של שבוע ימים למחלות עופות. החלטתי איפוא לנסוע. חזרתי לנהלל והמשכתי את דרכי להרצליה (ושם ביליתי יום נפלא, יחידה לגמרי, על שפת הים), לפתח־תקוה, ולבסוף באתי לירושלים. פֶקֶטֶה⁹ קיבל אותי כמו תמיד בסבר פנים יפות, וסידר את השתתפותי בקורס באוניברסיטה. השבוע היה באמת מלא עניין ויפה. יום־יום עליתי לאוניברסיטה, שמעתי הרצאות והשתתפתי בעבודה מעשית, בדיקה במיקרוסקופ וכו'. ובערבים – פגישה עם מכרים. תיאטרון, קולנוע, שיחה ארוכה, וכעין מסיימת, עם יוסף, ביקור ב“הדסה”, בבנייני האוניברסיטה, ביקור בסניף הנוער העובד, ובשעות הפנויות קריאה בספר מצוין: “חלף עם הרוח”.

במשך שבוע זה ראיתי ונוכחתי לדעת, מחוץ לדברים שמניתי, שאינני עוד אותה הבחורה הליברלית־חברתית מלפני שנתיים (ואולי מלפני שלוש), המסוגלת להצדיק כל חברה וכל צורת חיים שהיא. עתה לא יכולתי עוד לבלות ולשוחח עם “סתם” אנשים ללא עניין מיוחד, ולא יכולתי שלא לראות ריקנות במקום שהייתה, ואולי אפילו באופן מוגזם ובלי צדק. בעל־כורחי ביקרתי בכל רגע את פגעי החברה המרובים למדי, עד כדי לקלקל לי את התענוג החופשי. אמנם שקר יהיה אם אגיד שלא הרגשתי את עצמי בטוב במשך השבוע הזה, אבל הקול המבקר והעין בוחנת התעוררו בי כל פעם מחדש.

כעת אני שוב בנהלל ועומדת לפני עזיבה והחלטות. הכול שואלים לתכניותיי ומתפלאים שעדיין אינני יודעת מה הן. לי עצמי זה מובן שלא אחליט בזמן קצר, ובכלל איני דואגת. יש לי הרגשה פאטאלית, הנובעת מן הביטחון שאמצא את הפתרון בשעתו.

עֶמדתי מבחינה אידיאולוגית ברורה לי כעת: אני רוצה להצטרף למפעל של הנוער העובד שעתיד להיות ב“קיבוץ המאוחד”. רבים מתווכחים אתי על הבחינה החברתית ושוללים את הקיבוץ המאוחד. אבל אני כשלעצמי מעריכה אותו למרות – ואולי דווקא בגלל – הקשיים הגדולים בהם הוא נתקל ומצא את פתרונם. לאידיליה החברתית שבחבר־הקבוצות, השומר־הצעיר וכן נצ"ח איני נמשכת. יש שוב האומרים לי ששונים הדברים בתיאוריה ובמציאות, וכשאעמוד פנים אל פנים עם הקיבוץ אשנה את דעתי. נדמה לי שגם הם טועים, כמו שטעו אלה שניבאו לי דברים דומים בגולה לפני שנתיים, לפני עלייתי ארצה. – כעת שוב לעבודה בגן, והיא נחמדה מאוד.

1.9.1941, נהלל¹⁰

נדמה, שלא מזמן עמדנו בפעם הראשונה על הכביש הנהללי, בין שלושת בנייני בית־הספר החקלאי, וקשה להאמין שכעת כבר צריכה אני להגיד דברי סיכום ופרידה בשם הכיתה, לאחר שנתיים של לימודים ועבודה.

אמרתי – שנתיים של לימודים ועבודה. ואמנם, לקצת מן החברות שהגיעו הנה מן הארץ, ממשקים, שימשה תקופה זו להשתלמות נוספת בעבודה המעשית ולהנחת יסודות בידיעות חקלאיות. אבל לרוב החברות, שבאו מארצות הגולה, משמעותן של שנתיים אלו רחבה הרבה יותר. אלו היו לנו השנים הראשונות לחיינו בארץ, שנות מעברים ושינויים חשובים ויסודיים, העשויים לקבוע את דרך חייו של האדם לעתיד. דרכנו במשך שנתיים אלו הובילה מן הגולה אל ארץ־ישראל, משפה ותרבות לועזית – אל העברית, מחיי עיר – אל הכפר, מסביבה משפחתית – אל מסגרת חדשה וזרה, מלא־עבודה – אל עבודה חקלאית.

דרך זו לא תמיד הייתה קלה. היו בה מכשולים וסטיות. היו גם חילוקי־דעות. ועדיין לא נדע גם היום, אם השגנו את מטרתנו. טרם עמדנו בניסיון. חיי העבודה ידרשו את מיטב הכוחות וידיעה רבה מכל אחת מאתנו. לעמוד במבחן, למלא את כל התפקידים אשר ההתיישבות העובדת מטילה עלינו – זאת היא תעודתנו ותעודת המוסד.

אבל דבר אחד אנו יודעות כבר עכשיו – אנו יוצאות למלחמת השלום, לעבודה, ובידינו נשק חשוב מאוד, ידיעת העבודה, מקצוע חקלאי. אנו מודות לחנה [חנה מייזלס, מנהלת בית־הספר בנהלל], לכל המורות והמורים, המדריכות והמדריכים, אשר נתנו לנו את הנשק הזה. אנחנו מודות גם למושב ולכל הסביבה הקרובה, שמבלי משים לימדו אותנו בדוגמת חייהם יום־יום ובאווירה העברית השורה בהם. אנחנו מודות להורים אשר בארץ, שהבינו את ערך ההשתלמות החקלאית וידעו לוותר במשך שנתיים על עבודת בנותיהם, למען אפשר להן את ההשתלמות הזאת. אנחנו שולחות בגלי מחשבותינו את תודתנו להורינו בגולה, אשר ידעו לוותר על היקר ביותר בחייהם, למען נוכל לעמוד בראש מורם בחיים. לא במלים נודה לכולם. אם עבודתנו, כל חיינו, יהיו ברכה לסביבתנו וסיפוק לעצמנו – זאת תהי תודתנו.

וכעת ברצוני לברך את המוסד, שירבה שנים, אבל יהיה תמיד צעיר וגמיש ברוחו, למען יוכל למלא את כל התפקידים הקשים והחשובים המוטלים עליו בשעה קשה זו ובכל הזמנים.

2.9.1941, נהלל

אתמול היה נשף הגמר, סיום השנתיים, בטקס ובחגיגה. תעודתי טובה. הנשף היה מוצלח מאוד. בירכתי בשם הכיתה את המוסד, ואחר־כך לא הספקתי כמעט להושיט את היד לאלה שרצו ללחוץ אותה, כי אמרו שהברכה הייתה טובה ויפה מאוד. היו כאלה שממש בכו לשִׁמעהּ; וזאת לא הייתה בכלל מטרתי. בקיצור, היום עבר וכעת אני “בני־חורין”, אני מתחילה לארוז את חפציי ומקווה לסיים את זה בקרוב. אני יוצאת מלאת מרץ, רצון ומתיחוּת לקראת ההליכה לקיבוץ. הפקפוקים הם רק לגבי המקום. אני מקווה שאוכל להחליט על כך בקרוב ואמצא מקום יותר קבוע (קביעות מוחלטת כמעט קשה לי לתאר לעצמי).

לפני ימים מספר מלאו גם עשרים שנה לנהלל. עשרים השנים האלו חרותות על פני המושב ועל פני חבריו. מהם פרחו בתקופה זו, מהם נבלו. כאילו המיצים, לשדי החיים, היו עוברים דרך הנימים הדקים מהעובד אל הקרקע ונהפכים שם לצמח, לבעל־חיים, לכל מה שאנו קוראים בקצרה: רכוש, שהתפתחותו וגידולו מצוינים בדיאגרמה בתערוכת המושב. ואגב, התערוכה בבית־הספר במושב הייתה עלובה מאוד. התערוכה הטבעית, המושב עצמו, דיבר יותר מכל דיאגרמה ונאום…

6.9.1941, נהלל

שבוע אחרון, שבת אחרונה, אחרי־הצהריים אחרונים בנהלל. מראה החדר איום. גם מרים וגם אני אורזות. אני גמרתי כבר ומחר בבוקר אצא. בהזדמנות זו שוב ראיתי כמה חפצים מיותרים יש לי, או ביתר דיוק, כמה מהדברים שהבאתי אתי יהיו מיותרים לי בצורת החיים שבחרתי בה. על כל פנים – חשוב שמה שאני זקוקה לו ישנו, והעודף לעולם אינו מזיק. אני מנצלת את ההזדמנות האחרונה לשוחח עם מרים, לברר דברים, כי ודאי לא זמן רב עוד נוכל להימצא יחד (חוץ מבטיול המשותף הקצר אשר בתכניתנו). נדמה לי שמרים הייתה לי באמת לחברה הטובה. האם הכרתי אותה בשלמות? – קשה לומר. היו רגעים שהרגשתי כי היא רחוקה ממני. ומתחת לכסות העליונה אשר סיגלה לה על־ידי כיוון וחינוך עצמי, היה לה כאילו טבע אחר לגמרי והרגשתי סתירה ביניהם. יש שחשבתי כי ידידותנו אינה אמיתית ואינה גלויה לגמרי, כי טבעֵנו וכוונותינו דומים מדי ואנו כאילו מתחרות זו בזו. היו בינינו ויכוחים סוערים, לרבות בירורים אידיאולוגיים ארוכים, ויש שהשיחה הייתה נגמרת ברוגזה ובקוצר־רוח: “אה, אינני רוצה לדבר אתך יותר על זה”, או שאני חתמתי פתאום את הוויכוח באמצע המשפט: “די, אני רוצה לישון”; כי ויכוחים אלו היו על־פי־רוב בלילה, אחרי שעה עשר. לא פעם הרימונו קול, עד אשר השכנות היו מתחילות לצעוק: “הפסיקו!”

ויש שהרגשתי אותה כבדה וקודרת והתגעגעתי לחברה מלאת חיים יותר. אבל למרות הכול, נדמה לי שהיא הנהּ החברה הטובה ביותר שהייתה לי עד היום, ולא אדע עד מתי.

ממה נבעה ידידותנו? תנאים משותפים קירבו אותנו לראשונה. באנו לנהלל בפרק־זמן אחד. שתינו חדשות היינו, שתינו ידענו רק מעט עברית, אבל שמרנו בקנאות על השפה; שתינו באנו מסביבה דומה, מתרבות דומה, בשאיפות דומות, בחיפוש אחר אידיאלים דומים, אם גם היה בינינו הבדל גדול מאוד בהשקפות, בביטוי ובחינוך תנועתי. שתינו רצינו לתת לסביבה את אשר בנו ולקבל ממנה את אשר יש בידה לתת. מתוחות היינו וצמאות לכל אשר בארץ. לשתינו הייתה אותה גישה לעבודה, גישה מעורפלת, אידיאליסטית. שתינו רצינו לחדש חיים. – אלה היו הקווים המשותפים הראשונים אשר קירבו; והקווים הנגדיים חיזקו את הידידות, כמו הבליטה והחור של הלחצניה, אשר מחזיקים יחד את הדיסקוסים הקטנים המתאימים זה לזה. – והתכונות הנגדיות הן בקיצור אלה:

היא שוקלת יותר, מעמיקה בבעיות, גם מפריזה בזה ואוכלת את עצמה בגלל דברים חסרי־ערך; אני שטחית יותר, קלת־מבט, מוכנה לראות את הטוב והיפה בחיים. היא הייתה מעירה לי כל־אימת שהייתה רואה אותי קלה יותר מדי בדיון, בהחלטה. אני הראיתי לה את הצד העליז יותר שבחיים. היא אימפולסיבית מאוד, מתפרצת בקלות, אני מתונה יותר, מתחשבת. לה יש מבט יותר תיאורי [תיאורטי] על הדברים, אני יותר ריאלית. וכך יכולתי להמשיך עוד ועוד. אך החשוב מכל: יכולתי לפנות אליה בכל בעיה שעמדה לפניי, לספר לה את הכול. ידעתי שהיא תבין לי ותוכל לתת לי עצה, ולביקורת שלה שמחתי תמיד. גם לה הייתה גישה דומה אליי, וזה עזר הרבה לשתינו להתגבר על הקשיים הקטנים או הגדולים יותר. אבל לא רק זה. יחד הצצנו בעולם הזה, חמדנו לצון, עשינו צחוק מעצמנו ומהאנשים שמסביבנו, מתחנו ביקורת על כל העולם, ועל־פי מלה אחת, או רמז קל, הבינונו כבר האחת את כוונת חברתה. וצחקנו שתינו לבחורים, ושתינו היינו מסכימות בחפץ לב למצוא את האחד, אבל לא כל אחד אשר יבוא ויתדפק על דלתנו. ומכיוון שלא מצאנו אותו, המשכנו לצחוק לאלה שרצו להתקרב אלינו פה.

8.9.1941, פתח־תקוה

כאשר חשבתי כן היה: הפרידה לא הייתה קשה מדי, חוץ מאשר ממרים ומפנינה. כשנעלם עיגול הכפר באופק, הרגשתי שגם אליו ולכל העמק קשורה אני. וידעתי שנגמר פרק בחיי, פרק בלימודים, ההכנה. כל זה פגם במקצת את השימחה לקראת הדבר שציפיתי לו זה כבר: יציאה אל החיים. אולי פראזה היא לכנות כך את הדרך הזו, המובילה לעת־עתה רק לביקורי מכרים וידידים, אבל הרשות החופשית בהחלטות, יום־יום ובקשר לעתיד, אחריות לכל אשר אני עושה מעכשיו, הם שקובעים בחיי את פירושה של המליצה השגורה כל־כך: יציאה לחיים.

היום, בדרך מחיפה לפתח־תקווה, נסעתי עם רוויזיוניסט, אשר ניסה להסביר לי את דעותיהם הפוליטיות של חבריו. הלב פשוט דואב לראות ולשמוע איך הולך וגדל הפילוג בשם ה“אחדות”, ה“לאומיות”, “ארץ־ישראל הגדולה” (לא רק לחובתם אני אומרת זאת). הוא כמובן הדגיש יותר את הקו הפוליטי כלפי אנגליה, ובזה יש מן האמת, ולא דיבר על הבחינה החברתית־סוציאליסטית. אך השיחה הייתה מעניינת, כי עליי להודות שידיעותיי בענייני מפלגות והשקפות־עולם לקויות מאוד, ודרכי היא יותר דרך האינסטינקט או ההרגשה מאשר ההכרה…

14.9.1941, פתח־תקווה

אני כותבת מחזה. אמנם תנאים לעבודה אין כל־כך, כי רק אם יש שקט יכולה אני לעבוד.

תמיד שואלים אותי, מה אני כותבת. בכלל, האנשים חושבים, שאם אני לבדי, הריני משתעממת…

21.9.1941, נס־ציונה

ערב ראש השנה; שנתיים מאז עזבתי את הבית. שנתיים רחוקה מן הבית, מאמא; שלוש שנים כבר מאחי, ושנתיים בארץ. לו יכולתי, הייתי כותבת אולי כמה מילים לאמא. יש לי לומר לה כל־כך הרבה. קשה לי לומר מה הייתי מדברת עם אמא, לו נפגשנו. הייתי מספרת לה על השנתיים, על החלומות, על התכניות, ההתלבטויות? יכולתי להגיד לה את אשר הרגשתי אתמול, לחץ חזק וקשה, יכולתי לבכות. כי הרגשתי: שתי דרכים עומדות לפניי – לחפש את אושרי הפרטי ולהעלים עין מהשגיאות אשר מסביבי או להשקיע כוחות במלחמה הורסת וקשה בעד דברים שהם טובים ונכונים בעיניי. נדמה לי שהבררה אינה בידי. טמונות בי תכונות הקובעות את דרכי, אם גם אכיר את כל הקושי והסבל הכרוכים בה. אבל היש בי כוח וכישרון להגשים את כל אשר ארצה? והאם נכון יהיה רצוני? – אל, אם נתת אש בלבי, תן שאוכל לשרוף את הראוי להישרף בביתי, בבית ישראל. ואם נתת לי עין לראות, אם נתת לי אוזן לשמוע, תן לי גם כוח להצליף, ללטף, להרים. ותן שמלים אלו לא תהיינה מליצות בלבד, אלא תעודה לחיי. למי הדברים מכוונים? לטוב שבעולם ואשר זיק ממנו בי הוא.

על כל אלה לא הייתי מדברת עם אמא. אולי לא הייתי אומרת כלום, ובכל זאת היא הייתה מבינה אותי. אני בין אנשים הזרים לי. לא מכירים אותי, לא יודעים אותי. גם אני לא אותם. ואני מרגישה לפעמים: אין בי נפש חיה, מרגישה. אינני אוהבת איש. אני אוהבת את כל אחד, מחפשת בו את הטוב ואם אמצא – אוהב, אעריך אותו במידת־מה. אבל זה לא כלום; ממש לאהוב אהבתי את אמא, את אחי, את סבתא ואת הזיכרון של אבא. מהמורים: את אילונה נני, מהבחורים: כשהיתי ילדה קטנטונת – את פאלי וזמן קצר אולי את תומי. מהקרובים: את הדודה אליז, אולי את אווה. אבל כמה נחלשו כבר רגשות אלה. ופה בארץ אני אהבתי – רק את הארץ. והיא רחבה וגדולה מלהשיב אהבה ואין זה נותן חיים. אני בוודאי אוהבת את עצמי אולי מבלי לדעת או לחשוב על זה הרבה, רק בצורה שונה מאחרים; הרוב אומרים כי בעיניי יש ערך לדברים אחרים ועל כן קוראים לי: אידאליסטית. זה מצחיק אותי. לו רציתי להיות אחרת – לא הייתי יכולה. לא יכולתי שלא לחפש את הנכון בעיניי. ולא יכולתי שלא לנסות להגשים אותו. אין זו זכותי. זה טבעי. כל זה על עצמי. ועל העולם ההולך ונהרס סביבי – מה אגיד? על רבבות האנשים ההולכים ומתים יום־יום אקונן בערב ראש־השנה? על הסבל, אי־הצדק והכאב אדבר? למי? הוא היודע. ולי אין מה להגיד הערב.

המאמינה אני באלוהים? איני יודעת. אלוהים שלי מורכב מאוד. הוא יותר סמל וביטוי לכוחות מוסריים הקיימים בעיניי. אני מאמינה, למרות הכול, שהעולם נברא לטוב, ואין רע בעולם שלא יבצבץ בו שמץ של אור, של טוב. – מלים¹¹, כל אלה מלים. החיים ידברו, החיים יעידו. אני יודעת שדבריי הם דברי אדם שהכיר מעט מאוד מהסבל והרע אשר בעולם. הדרך עודנה לפניי.

אני לגמרי לבדי, עצמאית, אחראית בעד עצמי. זה הטוב כעת בחיי.

22.9.1941, נס־ציונה

אתמול רשמתי רק כמה מלים, רשמים, הרגשות פנימיות. כעת הייתי רוצה קצת לבדוק את רשמיי מהארץ. קשה לי לעשות זאת, כי רשמיי עוד לקויים מאוד, ורק פירורים אוכל להעלות. דבר איום בולט בארץ: מפלגתיות הורסת וחוסר אירגון גם יחד. התמרמרות גדולה וחוסר תקווה. כל איש מאשים את חברו, כל אחד מרגיש את עצמו חף מפשע ושונא את האחר. חושבים שגורמים חיצוניים משפיעים על המצב הירוד שלנו. שקר הדבר. הריקבון הפנימי הוא הגורם העיקרי, ולו היה מצבנו בפנים יותר איתן ובריא, הייתה גם עמידתנו כלפי חוץ אחרת.

אנחנו עם חולה מאוד. דרוש רופא גדול אשר יוכל לרפא אותנו. ואולי יעזרו גם השמש והאוויר הארץ־ישראלי, אבל טעות היא לחשוב שהם בלבד תרופה לכל מחלה. הדור החדש, על כל פנים, ישר וטוב באופיו מהקודמים. הם, הצעירים, מתאימים ומסוגלים להמשיך. אבל התנופה הדרושה להתחלה, להנחת היסודות, אין בהם. גל לא יכולה להיות. רק אנשי־גולה יכולים להתחיל ורק ילידי־הארץ יכולים להשלים את בניין הארץ.

אה, יותר מדי פילוסופיה ריקה. לא כדאי לכתוב כעת, אם נפלה עליי רוח כזאת. ועוד שאלה מעניינת אותי: מה יהיה עתידי? לכתוב או לעשות? או שניהם? או גם לא אחד מהם?

28.9.1941, קרית־חיים

ביום האחרון להיותי בנס־ציונה ערכנו טיול יפה לתחנת־הניסיונות ברחובות, לגבעת־ברנר ולקבוצת־שילר. התרשמנו במיוחד מתחנת־הניסיונות, גם קיבלנו הסברה מקיפה ומעניינת. את גבעת־ברנר הספקנו לראות רק באופן חיצוני.

בשובי מנס־ציונה סרתי אל הסופר אביגדור המאירי ברמת־גן. המשפט הראשון שאמר בשעה שקיבל אותי היה: “בדיוק כמו אבא!”, ולא הפסיק להתפלא עד כמה דומה אני לאבי. כנראה הכיר היטב את אבא כסופר צעיר והזכיר הרבה מזיכרונותיהם המשותפים. אחר־כך דיבר באופן כללי על התיאטרון הארץ־ישראלי, על המגמות שבו, ואמר שהמחזות של אבא, אשר יש בהם הומור לשמו, ללא טנדנציה פוליטית או סוציאליסטית, לא יתקבלו בגלל זה בתיאטרון בארץ… אמרתי לו שחברה אחת ביקשתני להראות לו כמה משיריה, כדי שיחווה דעתו עליהם. החברה – בת עשרים, באה לפני שנתיים ארצה ולמדה פה עברית. קראתי בפניו את “רגע” ו“לגליל”.¹² הוא הקשיב ואמר שזה מענין מאוד, יש לה טכניקה, ביטוי, פשטות. בקיצור, הוא חושב אותה לבעלת כישרון ורצה לקבל את “לגליל” לעיתון. אמרתי לו, ש“אין זה בסמכותי למסור את השיר” (כי לא רציתי, כמובן, למסור אותו) – ולא זה החשוב לי, אלא שמחתי לשמוע דעה אובייקטיבית מאיש מוסמך. הוא ביקש לשלוח אליו את השיר; אינני יודעת אם אעשה זאת, נדמה לי שעוד לא הגיעה השעה.

כעת אני בקריה, עוזרת קצת לאילונקה בגן, בלול, בבית, ומגיעה למסקנה שהעבודה במשק קטן אינה לפי טעמי. ובאמת זוכרת אני מילדותי, שתמיד תיארתי לי את הכול, כל אשר אעשה, בקנה־מידה גדול. כנראה שזהו אחד הקווים בתכונתי המניע אותי ללכת לקיבוץ.

אתמול שמעתי הרצאה מעניינת על מפלגת הפועלים באנגליה, לפני־הצהריים ביקרתי ב“שדות־ים”, שלשום – ערב בנוער העובד. התחלתי לקרוא את “תולדות הציונות” לביהם.

מהבית, מאחי, אין כל ידיעות.

30.9.1941, ערב יום הכיפורים

גם הערב, ערב יום הכיפורים, מחשבותיי נוהות אליהם. מה אתם? לו ידעתי לפני שנתיים בוודאות שכך יהיה הדבר – האם הייתי עוזבת אותם? – נדמה לי שכן. הלא ידעתי שאפשרות זאת קיימת, ואולי רציתי להשתיק את הפחד הזה בתקוות שוא: בעוד שני יבוא אחי, אחרי שנתיים – אמא. זה היה נימוק הכרחי כלפי עצמי, כדי להקל עליי את הצעד שלא יכולתי לבטלו בשום אופן: עלייתי לארץ. ובאמת נשאלת השאלה: באיזו זכות חושבת אני להכרחית במידה כזו את עלייתי לארץ? הלא רבבות נוער יהודים ממשיכים לחיות בגולה. התשובה היחידה – תשובה אגואיסטית בהחלט: רק פה אוכל למצוא את תוכן חיי. זה ברור לי בהחלט. ועד כמה שקשה הדבר, עליי להודות, שלזכותי תיזקף העובדה שהנני גלמודה, לבדי, כי רק כך ניתנת לי האפשרות לקבוע באופן חופשי ועצמאי את דרכי לעתיד. וכך זה בכל דבר. משלמים את המחיר בעד הכול. אבל נדמה לי שאמא היא המשלמת זה במקומי. ואני לא אוכל לפרוע את חובי אף פעם.

יום הכיפורים. לא אצום, כי אינני מרגישה צורך כזה. הערך¹³ היחידי שבצום, לדעתי – הבעת הסולידריות של כל היהודים בכל תפוצות העולם. אני מרגישה שיש לי דרכים אחרות להדגיש את השתייכותי ליהדות ואוותר על דרך זו שאינה קרובה לי. אבל על תוכן היום אשמור, אבדוק את מעשיי, אתוודה:

חטאתי באדישות, בחוסר עשייה, במלים ריקות ללא מעשה, בבזבוז זמן וכוחות, בחוסר התחשבות עם הזולת. בקלות־דעת, בחוסר אחריות. אבל דבר אחד נזקף לזכותי: חיפשתי תמיד את הדרך הישרה. השתדלתי ללכת בה והכרתי שזוהי הדרך היחידה שמן הראוי ללכת בה, לא לשם ההצלחה, אולי, כי אם לשם הביטחון הפנימי. רבים לועגים לי וקוראים לי ‘אידאליסטית’, ואומרים שאשתנה בצאתי לחיים. נראה. אבל לי נדמה שלא אשתנה בגישתי לדברים ולא באמונתי למצוא את הטעם שבדברים.

אני נזכרת: בתל־אביב ראיתי במוזיאון תמונה נפלאה – בתפילת יום־הכיפורים. נרתעים ממש אחורה מעוצמת הרושם – מכוח הביטוי שבפנים, בידיים, בגופות של האנשים העומדים בתפילה.

ועוד דבר יפה מאוד ראיתי: תערוכת אבּל פּן בתל־אביב. עיניים יהודיות בוערות כאלה, ועומק ופשטות בביטוי שלא ראיתי מעודי בתמונות. אני בטוחה, שכצייר וכיהודי כאחד, הוא בין הגדולים, והרגיזו אותי דברי הפתיחה של רוקח, ראש עיריית תל־אביב, שבהם הדגיש הרבה יותר את חשיבות עצמו מאשר של הצייר. הורגש שאין לו כל מושג על גודל היצירות. בקושי יכולתי להסתכל בפניו, יכולתי לסטור לו ממש.

הרדיו ההונגרי צועק כעת באוזניי. אני מדברת בימים האחרונים הרבה הונגרית ונמצאת בסביבה הונגרית. כבר זמן לחזור “הביתה”, לקיבוץ, לאווירה שלי. הצעד הראשון: התחדשות – או בשדות־ים או בגינוסר.

7.10.1941, קריית חיים

הייתי כשבועיים אצל אילונקה, ומחר אגש לשדות־ים, לקיבוץ. קצת מוזר הדבר לגשת לקיבוץ לגמרי זר וקשה לי להסביר אפילו לעצמי מדוע דווקא שדות־ים. כמובן, לעת־עתה אלך לתקופת ניסיון, אבל מה הן הסיבות שפניתי בראשונה למקום הזה? – חיפשתי קיבוץ צעיר של נוער עובד, בגילי בערך, העומד עוד בהתחלת דרכו, ער במובן התנועתי והחברתי. כל זה נמצא בשדות־ים, לפי מה ששמעתי. ונוסף לכך מושכת אותי תכנית ההתיישבות בקיסריה. הקושי הוא בחברה הזרה לי, לא רק בחבריה אישית, אלא גם בהרכבהּ הכללי. כך על כל פנים נדמה לי. אינני רוצה לחרוץ דין מראש. אראה בעוד זמן־מה. אבל גלויה לחלוטין חייבת אני להגיד לעצמי בתחילת הדרך. אינני מרגישה כאילו לכל ימי חיי הייתי נכנסת לקיבוץ. אני רואה צידוק לחיי הקיבוץ, ועד כמה שהכרתי אותם, אני אוהבת אותם ורצה בהם. ובכל־זאת יש לי הרגשה כאילו שלב ראשון הם בדרך ארוכה יותר. כעת אני, כמובן, מלאת־מתיחות לקראת השבועות הבאים, ואני רוצה להגיד לעצמי משהו לדרך, דבר שאחזור עליו ברגעים קשים, ושאזכור כי אמרתי וחשבתי לפני כניסתי: חשוב לדעת שהיסוד הרעיוני של הקיבוץ – חברה סוציאליסטית בונה בארץ – נכון הוא, ובמציאות יש לחפש את הדרכים להגשימו למרות כל הקשיים. הרעיונות יפים על הנייר ובספר, אבל קשה לקיים אותם בחיים. אבל אין ללכת אחרי רעיון כתוב בעיניים עצומות ולשכוח בינתיים שהרעיון הוא למען האדם, למען כל פרט, ושתפקיד עיקרי של הקיבוץ הוא לתת סיפוק לחיי חבריו. כי אין איש יכול להתקיים זמן ממושך בתור אמצעי למטרה; הוא ירגיש סיפוק רק אם הוא עצמו יצעד לקראת המטרה. ואם אפילו נעמיד סיסמה סוציאליסטית על פיסגה גבוהה לפנינו, אל נשכח שאם החבר לא ירגיש בעלייתו אוויר צח סביבו, אופק יותר רחב ונשימה יותר חופשית, אלא רק טרדות, עמל, עייפות של הליכה – לשווא דרכנו. כי מה בצע אם יגיעו אמנם אנשים להר, אבל לא יוכלו ליהנות מכל היופי אשר סביבם, כי שבורים יהיו בגוף וברוח. ועוד דבר: לעולם לא אגיד: התאכזבתי מהקיבוץ. אין לי ממה להתאכזב, חוץ מעצמי. אם לא אוכל לעמוד בחיים האלה, בי האשמה, בטבעי. רק מדבר אחד אני יראה: שמא תחסר לי הבדידות. לו ידעתי שאוכל להשיג פעם פינה שקטה לעצמי, לא הייתי מפחדת כלל, אבל אראה. למה לנחש, למה לנבא?

אני קוראת כעת את “תולדות הציונות” לאדולף ביהם.

12.10.1941, שדות־ים

הנני כבר כמה ימים כאן. קשה לסכם רשמים לאחר שלושה־ארבעה ימים¹⁴, אבל אני מרגישה שחיי קיבוץ מתאימים לי, והרגשתי טובה. השאלה היא רק אם קיבוץ זה הוא טוב בשבילי. החברה אינה מפותחת ביותר, או אולי עוד לא הספקתי להכיר אותה כראוי. במיוחד אני חוששת מהבחורות, על סמך הרושם שקיבלתי במשך יומיים עבודה במטבח. רשלנות, בזבוז ויחס לא יפה ראיתי מצדן, וזה קצת מדאיג, כי הבחורות תקבענה לא במעט את פרצופו של הישוב. ואשר לעבודה: אני עובדת כעת במטבח, אין כאן כל תקווה לעבודה אחרת, מחוץ לעבודת שירות, היות ומשק חקלאי מפותח אין בכלל. כאן אהיה נאלצת אולי לעבוד שנים רק בשירות, וחבל, זה באמת ביזבוז כוחות וזמן. אין לי כבר אותה סבלנות ל“תורים” שהייתה לי בנהלל. אז הכרתי בהכרח לעבור כל עבודה, ואילו כעת אני מרגישה צורך לעבוד בעבודה שאוכל לתת בה את המקסימות שלי. היתי רוצה לעבוד גם בתנועה. לזה תהיה לי בוודאי אפשרות גם מפה, אבל קשה להתחיל. מה שמושך אותי לכאן הוא – שיש הרבה לעשות, ויש תכנית יפה להתיישבות. התנאים קשים, אבל לא נעדרים הם תקוות ואפשרויות. השאלה העיקרית – האנשים. עליי ללמוד להכירם יותר מקרוב.

19.10.1941, שדות־ים

אתמול היינו בקיסריה בחג המים. בהזדמנות זו ראיתי בפעם הראשונה את הנקודה. היא מקסימה ונתעורר בי רצון להישאר. לא בגלל יפי הנוף בלבד; ראיתי דבר גדול בראשיתו, ויש לי רצון להשתתף בו. כן יודעת אני, שהם זקוקים לי מהרבה בחינות, ואף אני אוכל למצוא כאן הרבה. רק בחברה אני מפקפקת. היא כה רחוקה ממני לפי השכלתה (לא בהיקף, אלא בצביון) והשקפתה, שזה מפחיד קצת. המצב החברתי בכלל ירוד למדי בקבוצה, בשל קירבת העיר והעבודה בנמל. אבל מושכת ההתמסרות לחזון, ל“מפעל”. זה כמעט הכוח היחידי אשר מלכד את החברה. אני הבעתי רק רושם ואין לי עדיין זכות לחרוץ משפט. השגיאה הנושנה שלי.

13.11.1941, גינוסר

יצאתי משדות־ים ורשמים טובים אתי, והזמנות הרבה לחזור אליה. באמת אינני יודעת אם נכון הדבר ללכת מקבוצה שמרגישים בה טוב ולבקר בקבוצה שנייה ושלישית כדי להכירן. קשה להסביר את הסיבה, אבל הרגשתי מין התרחקות והתקררות כלפיהם, או יותר נכון – מצדם. אולי נהגתי באמת יותר מדי “ביתית” – על כל פנים הרגשתי שהגיע הזמן לנתק את הקשרים הקרובים לזמן יותר ממושך, כדי לחדש אותם (מאוחר יותר) כמו שהיו פעם. בכל מקום מוצאים דברים חיוביים ושליליים, ולבסוף קשה להחליט. כעת אני בגינוסר.

הייתי יומיים בתל־אביב. פגשתי את מרים ושמחתי להחליף אתה קצת רשמים על החודש שעבר מאז נפרדנו. ראיתי שתי הצגות: “בסימטאות ירושלים” ו“היהודי הנצחי”. לא התרשמתי מהן במיוחד, וגם אופן ההצגה, הפאתטיות המופרזת, הסגנון התיאטרלי לא הניחו את דעתי.

אחרי תל־אביב ערכתי קצת סיבובים: פתח־תקווה, נהלל, מרחביה (בית נחמד שם, כל פעם אני נהנית מן הפשטות והלבביות של כולם, אחד־אחד), בלפוריה, יגור. ביגור נזדמן לי לשמוע דיון מעניין באספה כללית בעניין עובדי המחצבה. לבסוף חזרתי אל אילונקה בקרית־חיים…

לגינוסר באתי בהרגשות די מוזרות. מצד אחד – סקרנות, רצון להכיר, ומצד שני ידעתי מראש שלא אשאר כאן. שדות־ים מושכת עדיין; יש בי מעין התנגדות ללכת למקום אשר עבר כבר את הקשיים הראשונים הגדולים וכעת מתחיל ליהנות מפרי השנים ההן. אין לי רצון לבוא ל“מוכן”. במשך הימים המעטים שהנני כאן, הכרתי כמובן שאין כאן שאלת “מוכן”, אלא מצב די התחלתי בכול, ובכל זאת רגש זה לא חלף. גיל החברה מתאים דווקא, והרכבהּ, נדמה, גם הוא טוב. אינני מכירה די את החברים בכדי לדון על כך. בינתיים אני חיה ועובדת כאן ולא רוצה לחשוב הרבה על החלטה סופית. נוסף עוד גורם: אולי נצא יחד, קבוצת בחורות נהלליות. אני מכירה בערך היציאה המשותפת, אבל איני מוכנה לוותר לשם זה על ההליכה למקום אשר ישא חן בעיניי. נראה איך יפול דבר כשנעמוד לפני ההחלטה. במקרה נזדמן לי לשוחח עם כמה חברות, מאלו שהן פחות מרוצות ופחות שלמות עם הקיבוץ, ומעניין לראות כמה קטנים הם לכאורה אותם הגורמים הקובעים את הרגשתו של חבר, ומה הן הטענות כלפי הקיבוץ. המסקנה שאוכל להוציא עד עכשיו מדבריהן: חסר טיפול אישי בחבר, חסרה גישה חברותית אולי, חוסר שוויון בכמה דברים – אבל במיוחד: חוסר כסף. זהו הדבר הקובע ברוב המקרים. והטענות מתרכזות בעיקר מסביב לשאלת מחסן הבגדים, נעליים, נסיעות, דירות – פשוט, הצרכים האלמנטריים של כל חבר. כנראה שחלפה כבר הרוח החלוצית, הנכונות לוויתורים. האנשים דורשים חיים מלאים, והקיבוץ, אם ברצונו לעמוד במבחן, צריך לדעת לספק אותם. הקיבוצים המבוגרים הגיעו כבר לכך במידת־מה, אבל בקיבוץ צעיר אי־אפשר בלי ויתורים…

18.11.1941, גינוסר

למעלה משבוע הנני כבר כאן, בגינוסר. קשה עדיין להוציא משפט. אפשר אולי לדבר רק על רשמים ראשוניים. בחברה מצאתי מיספר אנשים בעלי־רמה. אני בטוחה שהייתי יכולה למצוא בהם עניין וחברות – אבל החברה אינה ערה די. בכל זאת יש לי רושם שזוהי חברה טובה, ביתר דיוק: חברה המורכת מהרבה פרטים טובים, אבל עוד חסר לה ביטוי חברתי. חוסר זה מתבטא בכל השטחים של הפעולה המשותפת – החל מחדר־הקריאה ועד לאסיפה הכללית. אני מרגישה שמשפטי מעורפל ואינו מנומק דיו. זהו רושם בלבד, וגם בתורה כזה הנהו שטחי ועל כן מוטב להפסיק.

הכרה קיבוצית ברורה חסרה ודאי למיספר ניכר של חברים. הקשר שלהם לקיבוץ: אהבת המקום, קשר חברותי, ופשוט הם מרגישים כאן את עצמם טוב – גורמים העלולים לפעמים לקשור אדם למקום יותר מכל הכרה – אבל אינם מקדמים ומפתחים את חיי החברה במידה המספקת ובכיוון הרצוי. “רצוי” – מלה קשה היא. הדבר יחסי מאוד. ואולי זה הרצוי דווקא – לתת לחיים להתפתח, לפי גורמים טבעיים פשוטים בלי כוונות האידאולוגיה? – כמובן, אני מצד לא אסכים לזה וכמובן שגם הקיבוץ לא. הדרך היא באמצע – לבדוק ולקיים את דרישות הטבע והיום־יום לאור אידאולוגיה ברורה ומכוונת.

וביחס לעבודה – אין לי קשיים פיזיים. אני עובדת בכל מקום שמסדרים אותי – בגן, במכבסה, במחסן. אבל אני מרגישה כאילו “אש בקרבי”, מרגישה אני שאינני מנצלת את כוחותיי, שאני מבזבזת את עצמי. ברחבי התנועה טוענים על חוסר מדריכים לנוער ובקרוב יתחיל קורס לחודשיים להכשרת מדריכים. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שבתפקיד זה יכולתי להצליח במידה רבה. רק חשש אחד יש לי: האוכל כבר כעת, במיעוט הידיעות אשר לי, למלא את התפקיד הזה? מאידך גיסא: אם לא אצא לתנועה, גם לא אצא מחוסר־הידיעות שלי בשטח זה. כמובן, יש אפשרות לקריאה, אבל עוד יותר חשוב מזה להיות קשורה קודם־כול לנקודת התיישבות. אני כה מבולבלת בשאלה זו. אלף נימוקים מתרוצצים בי בעד ונגד וההכרעה אינה בידי; בפועל אין לי אפילו אפשרות להשתתף בסמינר הזה – הלא איש אינו מכיר אותי, ואין מי שישלח אותי או ימליץ עליי. עליי לחכות – אבל סבלנות אין.

לעיתים אני שואלת את עצמי אם בחירתי במקצוע חקלאי הייתה נכונה. תמיד אני עונה: כן. היסוד הזה, רכישת ידיעות אלמנטריות בחקלאות ובעבודה בכלל, היה הכרחי. לו יכולתי לקבל אותן בתור הכשרה קיבוצית, הייתה זו אולי מוסיפה יותר מבחינת ידיעה, אבל הייתה נוטלת ממני את אפשרות הבחירה החופשית, את יכולת ההתפתחות האטית וההכרעה העצמית בעד הקיבוץ.

בקרוב תיערכנה הבחירות בהסתדרות [לוועידה החמישית]. המלחמה המקדימה את הוועידה סוערת וגועשת. השומר הצעיר משתמש בכל האמצעים, וכמובן מפא"י גם אינה שותקת. איך שלא יהיה, טוב שנושבת רוח של ביקורת חריפה, אבל יש חשש, שהיא תחתור יותר מדי תחת כבוד ההסתדרות ותחליש אותה במקום לחזקה.

אינני מכירה די את פעולותיה, ועוד יותר את אפשרויותיה של מפא"י בכדי להעריך את שלטונה בהסתדרות, אולם עובדה שיש הזנחות ונעשו שגיאות רבות. לולא פחדתי שהשומר הצעיר יביא פילוג לארץ, הייתי מעוניינת לראות מה הם יכולים לעשות – חוץ מפראזות ודיבורים. אולם ניסיון כזה יקר מדי.

25.12.1941, שדות־ים

זה כמה ימים הנני שוב בשדות־ים והפעם לא עוד אורחת, אלא מועמדת. החלטנו, חמש חברות מהמחזור, לבוא הנה. גם אני הייתי בעד המקום הזה, אבל לגבי הקבוצה כולה קבעה החלטתה, או יותר נכון – המלצתה של רות הֶקטין ממזכירות הקיבוץ המאוחד. אותי משך עתידה של קיסריה, התפקידים אשר לפניה, המצב ההתחלתי, הרכב החברה. את טיב החברה לא הספקתי להכיר כל־כך, אבל נדמה לי שהיא חברה טובה מאוד. החשש היחידי – שהיא צעירה מדי, בייחוד הבחורים. במובן זה גינוסר הייתה אולי מתאימה יותר. ייתכן שגישה זו היא עוד ירושה מן הבית, אבל יש לה יסוד בלי כל ספק. אני נכנסת מתוך החלטה ותקווה שיהיה זה מקומי הקבוע. ובכל־זאת, לי עצמי מעניין לשמוע את קול ההיסוס התת־הכרתי: אולי בכל־זאת לא? זה מתבטא בדבר קטן־גדול – לא לקחת אתי את כל החפצים, ואני מסבירה את הדבר בזה: אחכה, עד שאהיה חברה. אבל זה מעיק עליי ואני כבר מתחרטת שנהגתי כך. מצד שני, חבל לי על המחשבה שהרבה דברים אהובים עליי – לא אשתמש בהם. אני חשה כעת על עצמי את המלחמה הפשוטה הזאת עם היצר האגואיסטי, התוקף את האדם למרות כל האידיאולוגיה, ברגע שעליו להיפרד מדבר אהוב עליו או מורגל עליו, או פחות עוד מזה – כשהוא רק יודע כי שלו הוא…

2.1.1942, שדות־ים

אנסה לכתוב מעט. אמנם ידיי קפואות כמעט מהקור, בחוץ – סערה איומה, חמישה אוהלים רובצים אחרי הלילה הזה. “שלנו” לא נפל, אבל הרוח נהמה סביבו מכל צד, החול כיסה את הכול והמיטה של התנועעה בקצב מונוטוני ללא הפסק.

ודוקא היום שבת לי. לבשתי שיכבה על גבי שיכבה, נכנסתי לאחד החדרים, כי באוהל אי אפשר להימצא, ואני חושבת לכתוב על זה שהנה, מבלי להרגיש בדבר, עברנו לשנת 1942. הרי זה כאילו אני יושבת בחדר באחד מימות אוקטובר־נובמבר, יום של גשם אפור המכביד על הנשמה, ואם גם אינו נוגע בי באופן ישיר הנה נוטל הוא כל חשק לעשות דבר. וקשה להאמין שהגשם האפור הזה ייפסק פעם. וכך הדבר עם המלחמה. היא אינה חודרת הנה, נוגעת בנו, רק סוגרת אותנו בחדרינו, גורעת מנוחיותנו, אבל אין אנו סובלים ממנה במידה שסובלים עמי אירופה. אבל לתאר שיבואו ימים של אביב, של שמש – קשה למדי. וקשה לעשות דבר גם בבית הקטן עצמו, לנקות אותו, ליַפּות אותו, ואין חשק לשום דבר. ויש פחד שהגשם יחדור גם פנימה. ומי יצא בגשם שוטף החוצה להמשיך ולבנות?

ובכל זאת, בשנה שעברה יכולתי להצטמצם ולהתרכז מסביב לשאלות הקרובות לי. קבעתי את דרכי לעתיד, בחרתי בקיבוץ הנוער העובד, בחרתי בשדות־ים, קיסריה. וכרגע אני רוצה לראות את הדברים ה“קטנים” המעצבים את פני הקיבוץ. לשם שלמות דרכי אני רוצה ריאליות בדברים הקטנים למען האידיאל הגדול.

ספק אחד גדול מלווה אותי כל הזמן בעבודה. תשע שעות ביום אני עומדת ומכבסת. ואני שואלת את עצמי: האם באמת זהו תפקידי? אני מוכנה לעשות את העבודה, אבל אני מרגישה בי כוח בלתי מנוצל והוא כל־כך מעיק! ייתכן שתקופה זו היא רק תקופת מעבר, ובכל־זאת – הנה עברו עליי קרוב לשלוש שנים בארץ, השנים הפוריות ביותר ללימודים, להשתלמות – ואמנם היו אלה גם שנות לימוד, לימוד חיים, שנים חשובות, הקובעות בחיי – אבל אני מרגישה שבהתפתחותי לא הגעתי למה שיכולתי והייתי צריכה להגיע. אין זה רק צערי שלי. אותה בעיה יש לרבבות בני נוער יהודי. אבל על כל אחד להילחם את מלחמתו הוא.

ברור לי שעם בשדות־ים בחרתי באחד הקיבוצים הקשים הן במובן החברתי והן במובן הכלכלי. אבל יחד עם זה יש לי הרגשה שכדאי הדבר ועז רצוני להקדיש את מיטב כוחי לנקודה זו. הלוואי ואצליח.

על אמא, על אחי – אני שותקת. כל־כך קשה לומר מלה. אי נבהלת מהמרחק העצום שמפריד בינינו, ולפעמים לא אוכל להאמין שנתראה עוד. ההיגיון אומר שכן, אבל אין די בזה.

7.1.1942, שדות־ים

אני מרגישה שקשה לי לכתוב. ידיי כאילו קפואות הן לאחר יום של כביסה. אני עובדת באופן קבוע במכבסה ורואה שאפילו בעבודה זו אפשר למצוא עניין וסיפוק. אבל היום קצר מדי. אחרי העבודה אין הרבה זמן וכוח להמשיך לקרוא, ללמוד, לחיות בחברה. מכל דבר רק מעט ושום דבר לא ביסודו.

אתמול הייתה ישיבה מצומצמת בקשר לענייני תרבות. הזמינו גם אותי ורוצים לבחור בי לוועדת התרבות. חשבתי שבזמן הראשון לא אשתתף בשום פעולה ובשום ועדה. גם מטעמי החברה, יש בכך זלזול בערך התפקיד וסימן לחוסר־כוחות, אם בוחרים לתפקיד זה באדם הנמצא רק זמן כה קצר בקבוצה. אבל בו בזמן אני רואה שאין הרבה אנשים המוכנים ומסוגלים לתת בשטח זה דבר, ולכן מוטב אולי שאקבל תפקיד זה.

על היקלטותי בחברה – עדיין מוקדם לדבר. למעשה, אני זרה לגמרי לאנשים, ונפגשת עמהם כמעט רק בעבודה ובחדר־האוכל. כמובן, זה תלוי בהרבה גם בי, כי את זמני הפנוי אני רוצה לנצל לקריאה.

אני קוראת ספר מצוין: “האם”, מאת מקסים גורקי; התחלתי קוראת גם בקאנט, “על השלום המוחלט”, ואף “המניפסט הקומוניסטי” נזדמן לידי. התחלתי ולא גמרתי עדיין. אין זמן.

מרים ביקרה אצלי. שמחנו מאוד לראות אשה את רעותה. היה טוב לדבר עם מישהו על הכול בגלוי ובפרוטרוט. היא הנה האדם היחידי בארץ שאני יכולה לדבר אתו על רוב הדברים המעסיקים אותי ואשר יבין לי. לפעמים אני מסתכלת רגע סביבי וחושבת כמה בודדת אני, בעצם, בין כל המכרים והחברים – האם כל אדם כך, או אני במיוחד? קראתי בפני את¹⁵ השיר שלי “גינוסר”. היא התרשמה ממנו ואמרה שהוא טוב מאוד. “המחזה”¹⁶ מתקדם כשיש לי יום חופשי וכשראשי צלול.

15.1.1942

אין לי חשק לכתוב. ישנן תופעות רבות שכבר ראיתי אותן, אך אינני רוצה עדיין להגיב עליהן בכתב, בהבעת דעה מסוימת. השאלה הקשה ביותר: החברה. אני חוששת להגיד זאת, אבל נדמה לי שאין כאן חברה, בייחוד בשבילי. אני אמנם מקווה למצוא כאן חברה במשך הזמן, אבל החברים בינם לבין עצמם גם כן אינם מהווים חברה. אנשים זרים זה לזה ותחומי־המגע ביניהם הם לאו־דווקא תמיד הכי חיוביים. אדישות רבה, חוסר אחריות, כסף פרטי ואי־שויון הנובע ממנו. חוסר חיי תרבות. חוסר ארגון כלכלי בהרבה תחומים.

כמובן, לא את הכול צריך לזקוף לחובת החברה, ואין כל ביטחון בכך שאחרים היו יכולים לעמוד אפילו בתנאים אלה. עובדות אלו אף אינן מייאשות אותי כלל. אני רוצה רק לראות אותן בעין בהירה ולעזור לתקנן במיטב יכולתי.

ייתכן שאני מגזימה לפעמים בדרישותיי. אבל אין לתאר חיי קיבוץ מבלי להשוות אותם יום־יום עם התמונה האידאלית, עם הפרינציפים. אחת מן השתיים: או שהפרינציפים נכונים ואז אנו צריכים להגשים אותם, או יותר נכון, עליהם להתגשם בחיי יום־יום; או שאין אנו מסוגלים להגשים אותם, ואז סימן הוא שהם בלתי־מציאותיים, ויש לבדוק אותם שוב לאור המציאות. שנואה על הקדוּשה השפלה הזאת, האופפת עקרונות מסוימים, והמתבטאת בזה שאיש אינו מתווכח עליהם, אבל איש גם אינו חושב להגשימם. אין חוקים קבועים לחיי הקיבוץ. מתוך התלבטויות־החיים עלינו לקבוע את דרכנו. אבל לקבל נורמות מסוימות ולא להגשים אותן – אין לזה ערך רב בעיניי.

אולי יש מן הדמיון בגישתי הראשונה הן אל הקיבוץ והן אל נהלל, שם הבחנתי תיכף בשגיאות והתכוונתי לתקן אותן, ורק לבסוף נוכחתי לדעת שאין לתקן ולשנות.

אין להשוות כמובן את המצב כאן אל המצב שם. כאן אלה הם חיים נורמליים, טבעיים, ובמשך הזמן הקצר שהייתי כאן כבר ראיתי מה יכול אדם אחד לעשות, אם הוא נכון ומסוגל לכך… אין לי איפוא נגד מה לטעון. צריך לנסות את החיים כמו שהם. נדמה לי שדבריי לא יתנו תמונה אמיתית: אין בי טיפת אכזבה או ייאוש. לא מצב־רוח ולא פחד. סתם הבעה אובייקטיבית של הדברים שנוכחתי בהם.

30.1.1942

הערב הייתה אזכרה לחבר אשר נספה לפני ימים מספר בסערה בים, כשהאנייה טבעה. היה בזה כאילו רמז לעתיד: הים עריץ, אכזרי, דורש וידרוש קרבנות מאלה החושבים לכבוש אותו. הדברים נאמרו בפשטות ודווקא משום כך נגעו ללב.

אני עובדת כל הזמן במכבסה ויום אחד¹⁷ יצאתי לעבודת־חוץ: כביסה בבית פרטי. קשה לי לתאר עכשיו, ממרחק של כמה ימים, את הרגשותיי. ראשית היה מין פחד, פשוט מפני הקושי והאחריות; שנית – זרוּת מפני אופי העבודה: שירות בבית פרטי, ודווקא כביסה, העבודה הגסה ביותר. חשבתי על אמא ועל הבית, והרגשתי מין גאווה. מתוך מה? הלא ברור לי שאלפי בחורות עברו מהתנאים הקודמים שלי לעבודה גופנית קשה; אבל הן נדחפו לכך על־ידי מכות הגורל ומתוך שאיפה מתמדת לעלות מתנאי חיים אלה הממררים את חייהן. ולנו יש את הסיפוק של חופש הברירה (ואולי גם זה רק פיקטיבי), הצדקה רעיונית, מטרה. בכביסה אמנם עושים אותה התנועה, אבל חשוב מאיזו סיבה היא נובעת, ואז ההרגשה בעבודה שונה לגמרי.

לפחד לא היה יסוד. היה אמנם יום עבודה לא קל, שמונה וחצי שעות רצופות של כביסה. אבל בעלת־הבית הייתה מרוצה מהכביסה, ואני – משכר־העבודה של 35 גרוש. בדרכי הביתה היה לי מצב־רוח מצוין. שרתי וצחקתי לעצמי והרגשתי מין סיפוק: גם זה הולך, אם צריך.

כמובן, המדובר רק ביום אחד. להמשיך בעבודה זו ברצון רב עוד ועוד לא הייתי יכולה לא פיסית ולא נפשית. בעבודת המכבסה בבית יש בכל־זאת יותר עניין. אמנם, קשה להגיד שעבודה זו נותנת לי סיפוק מיוחד. אחרי העבודה אני עייפה או שיש לי אורחים, או שאני נכנסת לחדר־האוכל. לקריאה ולכתיבה נשאר מעט זמן פנוי.

הערב אני שומרת בבית־הילדים, והודות לזה מצאתי זמן לכתוב ביומן ולהוסיף אולי גם משהו למחזה, שכתיבתו מתקדמת לאט מאוד. במשך היום חולפת בי פעמים אחדות המחשבה: איך לעצב את דמותה של יהודית? איך למלא את הבמה בזמן שהיא מנגנת? איך להחיות את הסביבה? אבל כל זה חולף בקצב של עבודה ומחשבות של חול.

על אחי ג’ורי אני חושבת הרבה וכן על אמא, מתוך איזה פחד וחוסר אמונה נורא: מי יודע אם עוד אראה אותם ומתי. וברגעים כאלה אני מרגישה בי חובה פי אלף לעשות דבר גדול וחשוב למען הארץ, הקיבוץ, אשר יצדיק לכל־הפחות את קרבן עזיבתי אותם.

4.2.1942

חזרתי מביקור קצר בקיסריה. זו הפעם השנייה שהייתי שם, והפעם התרשמתי שוב ועוד יותר מאז. האופק הזה, בכל המובנים, כלפי הים והשדות, העבר והעתיד, מרחיב את הלב ומגביר את הרצון לעשות דבר גדול ויפה. האווירה בקבוצה כאן הרבה יותר אינטימית ומלוכדת, כתוצאה מהתנאים האחרים.

לפני־הצהריים טיילתי בין החורבות; אחרי־הצהריים ב“שדות שלנו”, וביתר דיוק – אשר עתידים להיות שלנו.

ומשהסתכלתי בגלי היום הפורצים כלפי החוף בקצף וזעם, ואיך הם משתתקים בהישברם אל החוף, נעשים שטחיים ושקטים, חשבתי רגע בלבי: אולי הרעש, ההתלהבות, הקצף שלנו, אינם שונים מזה. כשהגלים באים הרי הם מלאים נוער, מעוף; על החוף הם נשברים ומשחקים עם החול הצהוב כילדים טובים… הכרתי כמה אנשים חדשים גם בקיסריה. עד עכשיו יש רק אדם אחד שאני מוצאת עניין להכיר אותו, דיויד פרדו. אני כמובן לא עושה שום דבר מיוחד למען זה, והוא בוודאי שלא. את יתר האנשים אני לא מכירה היטב ואינני נפגשת אתם הרבה. דיויד יותר בולט בחברה, גם בגלל תפקידו. על כל פנים: אין לי עדיין חברה, ויקח עוד זמן עד שתהיה. מחוץ לקיבוץ אני מנתקת אפילו את מעט הקשרים שהיו. אין זה מעניין אותי…

¹⁸1942. 3. 9

שגיתי שגיאה גדולה בכניסתי לחיי הקבוצה: בכמה אסיפות ובישיבות למזכירות דיברתי. כעת צר לי על כך מאוד. אני בטוחה שרוב החברים מפרשים את הדבר כרצון להתבלט וזה לא יקל על הקליטה, ולתקן תמיד יותר קשה מאשר לקלקל.

נדמה לי, שבהערכת האנשים אותי יש שלושה שלבים: הרושם הראשון – טוב מאוד, אבל לגמרי לא אמיתי. בזה אני כוללת את כל ההיכרויות השטחיות ואת הביקורים הבלתי־רצויים. בשלב השני – משתנה הרושם לרעה, ובשלב השלישי מכירים אותי כמו שאני באמת. אבל לא רבים מגיעים לכך. כאן בארץ מכירה אותי מרים ומעריכה אותי לפי ערכי. כאן, בקבוצה, נדמה לי שהגעתי כעת לשלב השני. קשה להסביר את יסודות ההרגשה, אבל אני חשה מין קרירות נגדי וחוסר אמון. הסיבה כעת ברורה לי: דנים אותי או כתמימה או כפטפטנית, האוהבת לדבר רמות על דברים שלא תוכל להגשים אותם, וחושבים שהמרץ וההתלהבות שהיו אצלי בתחילה, יחלפו בפגישה עם המציאות. כמובן איש לא אמר לי את הדברים האלה. אבל האדם הוא די רגיש בכדי להבחין בזה. ואיך עליי להגיב על כל זה? החלטתי, כמובן, לשמור יותר על מוצא־שפתיי, וחוץ מזה לא לעשות דבר. יחלפו ימים, עד שהאנשים יכירו אותי כמו שאני, ויעריכו אותי לפי זה – לא פחות ולא יותר.

לפעמים אני שואלת את עצמי, אם חשובה לי הערכת החברים עליי. הלא קודם כול חשוב הדבר שהערכתי שלי על עצמי תהיה ברורה. והלא אני באמת יודעת מה רבו בי המגרעות והחסרונות; כמובן, גם את תכונותיי הטובות אני יודעת. אבל אם אענה ב“לא” – אשקר. באוזניי מצלצלות שורות של אדי [משורר הונגרי נודע (1877–1919)] “אהבתי כי אהיה אהוּב…”

החלק השני של השורה “להיות למישהו”, בכלל איננו בא עוד בחשבון. עדיין איני רואה איש באופק. בפעם האחרונה אמרתי דויד? ראשית הוא “תפוס”. חוץ מזה אינני יודעת על סמך מה חשבתי עליו.

היום כיבסתי 150 זוגות גרביים. חשבתי שאשתגע. ואפילו זה אינו נכון. לא חשבתי כלום. עבדתי בלי חשבון של זמן, בתנועות אוטומטיות ובלי כל דרישה לחשוב. אלף פעמים אני אומרת לעצמי: חנה, את צריכה לחשוב. את צריכה לעשות תכנית, מה עלייך ללמוד, מה עלייך לקרוא, מה עלייך לעשות. ואני מתחילה לחשוב כמה רגעים עד ששוב אני מתרוקנת מכל מחשבה…

28.3.1942

בימים האחרונים הפסקתי כמעט לכתוב. הסיבה פשוטה – חוסר זמן. ואני יודעת מה פירוש הדבר, כי היום מורכב פשוט מ־24 שעות ואין הוא מספיק לכל מה שדרוש. אני יוצאת ב־6 בבוקר לעבודה ביגור, חוזרת ב־6 בערב. מתקלחת. אנו קוראים פרק בתנ"ך. ארוחת ערב. אחריה – או חוג, או אסיפה, או פעולה בתנועה. וספר – אין, ומחשבה – לא הרבה. עליי להודות שמהכיתה השביעית הפסקתי למעשה להתפתח לעומק. ניסיון־חיים רכשתי, ואולי זה חשוב מן הקריאה. אבל אין זה חודר לעומק. לפעמים אני מרגישה את עצמי קלה כשלפוחית של סבון מבריקה בשלל צבעים מבחוץ, ומבפנים ריקה והיא הולכת ומתרחבת עד שהיא מתפוצצת ואז מתגלה שהיא רק אוויר, ריקה מבפנים, לא כלום.

והגרוע מכול – שאיני רגילה כבר לקרוא, שאינני יכולה להתרכז בספר והוא גם אינו חסר לי. רק כשאני מדברת על ספרים, אני מרגישה כמה אני מפגרת בשטח זה, אפילו מהחברים הפרימיטיביים ביותר. והרגשת בושה זו מניעה אותי לקריאה, אולי יותר מאשר הצורך הפנימי ממש. אני מתחילה בקריאה ואיני מספיקה לגמור. אני מתפצלת לאלף כיוונים, וכשאני בוחרת בספר, יש לי הרגשה של אי־סיפוק, כי אני חושבת שאולי [זה] בכל־זאת לא זה. ובמצב כזה של חוסר זמן ומתיחות תמידית, הסכמתי ורציתי בכל זאת להיכנס להדרכה בתנועה [הנוער העובד, סניף קריית חיים]. כשהציעו לי את הדבר קיבלתיו בשימחה. אני יודעת שאין זה קל, וספק אם אצליח, אבל אני רואה בזה תפקיד וחובה. חיכיתי לזה. אולי זה יקשה ואולי איכשל, אבל לנסות אני מוכרחה, ובמיוחד בתקופה זו, שעבודתי ללא עניין, ההדרכה בנוער תוסיף לי הרבה.

והכתּיבה – על זה אינני מדברת כלל. מעט השירים שכתבתי, את רובם עיבדתי בדרך כשחיכיתי ל“טרמפ”, כי אז יש שעות של בטלה ללא עשייה, שקט, ואז אפשר להקדיש זמן גם לדברים כאלה. את “המחזה” הפסקתי בכלל. כל מה שאני כותבת – הרי זה רק מכתבים מועטים.

פעמים רבות אני זוכרת את הספר “דרכו של טיכו ברהה לאלוהים” [למקס ברוד]. אני רואה כיצד אני הולכת בדרכו של טיכו, בדרך היהודית הזאת, ואם גם ארצה לבחור בדרכו של קפלר, התבדלות מהעולם, איגואיסמוס ואריסטוקרטיה רוחנית – לא אוכל לעולם, כי המטרה והעיקר בחיים – האמת, לא כשלעצמה, אלא כפי שהיא משתקפת במציאות. ייתכן שדרך זו מוטעית היא. ייתכן שאם כל אחד יהיה דואג לעצמו – הרי זו הדרך הטבעית. מלים אלו סתמיות הן. נכון שהדרך האנוכיית היא הטבעית, אבל היהדות בחרה דווקא לא בדרך הטבעית, כי אם בדרך ההפוכה, ועל־כן הקשה, נגד הזרם. אני גם זוכרת את שיחותיי עם יוסף, הוא לימדני לראות את הקווים האלה.

והבית – כל־כך רחוק. והשלום – אפילו לדבר עליו קשה עכשיו. אנחנו חיים את הרגע כי הרי לא נוח לשאול. במידה שיש תכניות – הן לאחר המלחמה, אבל מה בינתיים – על זה אין מדברים.

די, עייפתי. אשכב לישון. רק מלה אחת על הקיבוץ: אני משוכנעת היום יותר מאשר לפני כן, שזאת היא צורת חיים נכונה, צודקת ביסודותיה. רבים הקשיים בדרך. ובוודאי עוד תעבור שלבים הרבה עד שתוכל לספק באמת שכבות רחבות. אבל המסגרת היא טובה, והכל תלוי באנשים, מה תוכן יכולים הם להכניס לתוך המסגרת.

22.4.1942

אתמול קיבלתי מכתב מהבית. כל כך קשה… היום בילבל לי את המוח בחור שאומר… [לא ברור] ואני לא יכולתי להבין אותו, כאילו היה מדבר שפה אחרת, למרות שדיבר הונגרית. פעם רציתי לכתוב ונכנסו לאוהל ולא יכולתי לכתוב. הכול כאן בסדר בקבוצה, אבל מה שחסר לי זה זמן וחדר משלי, שאוכל לסגור לפעמים מבפנים, עם שכן שקרוב אליי בכול. אני עובדת גם בתנועה, זה גוזל המון זמן, אבל גם מוסיף לי הרבה.

שוב רציתי להתחיל, למרות שכבר מאוחר בערב, אחרי אימונים בנשק, ובא יוסקה, השכן שלי, ואיני מסוגלת לכתוב כאשר מישהו נמצא באוהל. בכל זאת אני רוצה לרשום דבר שנתברר לי בזמן האחרון לגבי בניין משק־פועלים במשטר קפיטליסטי. הרי זה כאילו להוריד שמנת מחלב רזה. כי את הרווח הראשון שנשאר מעבודתנו מוריד המשטר הקפיטליסטי, ואנחנו עוד רוצים לצבור הון משכר של פועל. וכך יוצא, שאחרי הניצול מבחוץ, אנו חייבים שוב לנצל את עצמנו – להוריד את רמת־החיים בכדי לבנות משק, עתיד. וזוהי הסיבה, שלמרות האירגון הרציונלי של חיי קיבוץ, המאפשר חיסכון רב, רמת־החיים שלנו אינה יכולה להיות לעת־עתה גבוהה יותר.

אני עובדת ביגור. הפסקתי אז וכעת אני רוצה לסיים בקיצור: משש עד שש עסוקים בעבודה; ב־6 אני חוזרת, מתקלחת ומתלבשת, ב־7 אנו קוראים בחוג מצומצם פרק בתנ"ך, בישעיהו; ארוחת־ערב. והערב, אפילו אם הוא פנוי, אינו בא בחשבון לשום פעולה רצינית, פשוט מבחינת עייפות. הדבר העיקרי, שאני עוסקת בו בזמני הפנוי הוא התנועה. עבודה זו אמנם קשה לי מאוד, בגלל חסור הניסיון בשטח זה, ובכל־זאת היא נותנת לי הרבה, מספקת אותי. בפעם הראשונה אני עוסקת בעבודה המעוררת בפניי בעיות, ואני עומדת בפני חומר חי שעמו אני נאבקת ואני מרגישה בכל רגע את מידת ההצלחה או הכישלון. אפילו בעבודת הלול, שעניינה אותי בזמנה, לא הייתה לי חוויה כזו, ושמחה אני שנזדמנה לי עבודה זו.

אני חושבת לא מעט על גיוס. כל הארץ נתבעת לגיוס, למען מאמץ המלחמה ההולכת וקרבה אלינו. דעתי הייתה שבקיבוץ אני מגויסת בחזית עבודה אשר אינה קלה מהגיוס שאליו נתבעות הבחורות לצבא, ובכל־זאת יש מעין הרגשה של אי מילוי תפקיד. ואולי הסיבה היא זו, שאין עדיין בקיבוץ מתיחות מקסימלית לקראת המלחמה. הרבה בחורות בין כה וכה אינן יכולות ללכת לצבא, ואלו שיכולות, שאין קשרי־משפחה מעכבים בעדן, צריכות ללכת. אני בכל־זאת חושבת ללכת לא לצבא האנגלי, כי אם לנוטרוּת. אמנם התפקידים בצבא יכולים כיום לספק יותר, אבל החשוב, ברגע זה, הוא הביטחון שגדודים אלה משמשים את הגנת הארץ, באופן ישר, בלתי־אמצעי, בו בזמן שהצבא יכול לצאת כל רגע את הארץ.

קשה לי מאוד לכתוב על כל זה, כי הדברים הם בגדר מחשבות מתחלפות ודעה ברורה אין לי עדיין. נטייה מיוחדת לעבודות צבא, אין לי כמובן. אבל לא זאת היא השאלה. דעתי ברורה שצריך להתגייס. אילו עבדתי בעבודה הקשורה יותר במלחמה, בחקלאות או בתעשייה מלחמתית – אולי הייתי מרגישה אחרת. אבל עבודתי כרגע היא כזאת שאינה יכולה לספק במובן זה.

16.5.1942

מאז כתבתי בפעם האחרונה, חלו כמה שינויים במצבי בקבוצה. ראשית – בקשר לגיוס: בחרו בי לוועדת־הגיוס של הקבוצה, אבל יותר חשוב מזה – הוצעה מועמדותי לגיוס לפלמ"ח. כמובן, אני הצעתי את עצמי והכול היו מוכנים לקבל את ההצעה מבחינת ההתאמה. התנגדו רק בגלל היותי חדשה מדי בקבוצה, ומלבד זאת חשבו להטיל עליי תפקיד אחר.

לאחר ויכוח גדול בחרו בי למחסנאית. תחילה התנגדתי לזה בכל תוקף, לבסוף צריכה הייתי להסכים וגם שוכנעתי במידת־מה שאפשר לנסות. אני בעצמי איני יודעת אם מתאימה אני לתפקיד, אבל אנסה. אני מתחילה יחד עם עוד חברה ואני מקווה שאתה יחד אצליח.

מבחירתי יש ללמוד שני דברים: א) חוסר בחורות בקבוצה; ב) יחס טוב כלפיי מצד הקבוצה. ביתר דיוק – אמון. לזה, כמובן, שמחתי מאוד.

כעת יהיה לי קצת יותר זמן. בתנועה אמשיך לעבוד. זה גורם לי סיפוק רב.

2.6.1942

רק משפט אחד מהספר “ריחים שבורים” לח. הזז: “אין כל החושך כולו יכול לכבות נר אחד, אלא נר אחד מאיר את כל החושך.”

6.7.1942

יש ימים שנדמה הנה קרוב הקץ, הקץ למפעלנו, והשאלה היא באיזה אופן נגמור, נחתום את תעודתנו. הגרמנים בשערי אלכסנדריה. מניין תקוות־השווא שאנו נימלט? – ובכל־זאת איני יכולה להאמין שכל אשר סביבנו נידון להרס. ולא בגלל הקשר הפנימי שבו אני קשורה לארץ – אלא מפני שאני רואה גרעין בריא וחזק בתוך כל הסבך של הישוב. הרס מוחלט אי־אפשר שיבוא. אבל ייתכן שתהיה אש מטהרת ממריבות ופילוגים. כך הרגשתי.

בחג הקציר¹⁹

חג הקציר! מה נאמר בחג הקציר? הלא כולנו מכירים את שדות הזהב הרחבים והמלאים, ספוגי שמש ופז. הם מחכים לקוצר. השיבולים בקמה עומדים זקופים, אולם כבר ירכינו את ראשיהם המלאים. הם מחכים לדין. הם יודעים שהגיעה השעה. הם זכו כבר בחיבוקי האדמה, ביורה ובמלקוש, בזיעת העובד, בחמימות השמש, בלטיפת הרוח, הם הספיקו להבשיל גרעינים, להבטיח את המשך חייהם. בשלווה הם מחכים לסכין הקוצר.

והקומביין בא רעב ולועו פעור והוא בולע לחללו השחור את השיבולים הזהובות ואת אשר נוצר במשך שנה על־ידי אדמה, שמש, גשם ויגיעת־האדם, הוא הופך בן־רגע לקש ולשקים מלאים גרגרי חיטה.

ועל הטרקטור והקומביין עומד הפלח, מכוון את המכונה ולבו יעלוץ בו.

אבל כולנו שמענו גם על שדות שחורים, ספוגי חושך ואימה. מתחת לקובעי הפלדה מזדקפים ראשים צעירים במרד וייאוש. לא, הם אינם רוצים למות. עוד לא ספגו די שמש, אהבת אם; לטיפת אשה לא ידעו כמעט; ילדים טרם גידלו ואינם בשֵ לים, אינם מוכנים. עמוד הקוצר!

אבל התותח פותח את לועו השחור ובולע את החיים, הוא קוצר וקוצר והשדה האדום ירווה סבל ומוות.

והאדם העומד מאחורי התותח, לא ירגיש דבר. הוא רק חלק מהתותח.

חברים, מה עוד לומר היום – בחג הקציר?

22.8.1942

“שלומי טוב, רק שערותיי הלבינו קצת” – כותבת אמא. מהו שהלבין את שערותיה – זה מבצבץ בין השורות. עד מתי יימשך כל זה? מסווה־חיוך על הפנים, והקרובים כה רחוקים. לפעמים יש לי צורך לקרוא את הווידוי של יום הכיפורים: אָשמתי, גזלתי, כיחשתי, ניאצתי – כל החטאים כאחד וכולם כלפי אדם אחד.

נדמה לי שעד עכשיו לא התגעגעתי ממש. אבל עכשיו, יש שזה תוקף אותי ואני חרֵדה לאין סוף, אם אספיק עוד.

ערב. אינני רואה איך לכתוב.

בעצם רציתי לכתוב גם על דברים אחרים: על המחנה עם ילדי הסניף בגבת ובשיך־אבריק – שבעה עשר יום. עניין רב היה לי בדבר, אבל כעת אינני מסוגלת לכתוב על כל זה.

אני רוצה לבחון את עצמי. קרוב לשנה הנני כאן. ובטרם נכנסתי, התפללתי להישאר די גמישה, ולבחון פעם בפעם בעין פקוחה את מצבי ולהחליט מחדש. אבל למעשה לא כך. כי הנחה אחת יסודית אינה נושא לשיקול: עצם היותי בקיבוץ. הדבר כל־כך מובן מאליו בעיניי, תחת השפעת התנאים והסביבה, שאינני חושבת על דבר אחר. אני מחייבת את הקיבוץ מהרבה מאוד בחינות. אבל אני גם בטוחה שהוא צורת־מעבר עד שיקום משטר סוציאליסטי כללי. ובינתיים זאת היא הצורה היחידה המאפשרת הגשמת מטרות ציוניות וסוציאליסטיות במידה מקסימלית. אבל נדמה לי שהיה מעניין לי יותר במקום “חוכמות” לכתוב, לקרוא. אני מתרוקנת כמו חבית נקובה ואינני מסוגלת לקרוא. צילצלו לאכול ארוחת־ערב וגם חזרו מהגן. יקראו לי למחסן. אצטרך לשמוע בעניין רב על מגבות וחולצות ושאר הירקות. נדמה לי שהערב אלך לישון מוקדם או אולי אנסה לקרוא. אולי אצליח פעם.

1.10.1942

פסחתי על תאריכים. שלוש שנים בארץ. ראש־השנה. עמדתי רגע לחשוב על דרך שלוש השנים. על השנה שחלפה ועל זו שתבוא. אבל לסכם את כל זה על הנייר – קשה. כלפי הנעשה מסביב – נדמה לי שאני מתייחסת בשוויון־נפש שבא מתוך אי־ידיעת המציאות, ואני יודעת להסוותו במַעטה של שקט. כלפי עצמי אני נוהגת לא פעם בדרך של אשליה, וכלפי חוץ זה נראה כביטחון עצמי. ונוסף לכול – מנה הגונה של עקשנות ו“קונסקוונטיות של רצון”. וברגע שאני כותבת כך, אני מרגישה בכל זאת מין הכרח, שאין דרך אחרת ולא יכולתי ללכת בדרך אחרת, לו גם רציתי. בכלל, לגבי הדרך הקיבוצית רק התחזקתי במשך השנה. אבל עומדת השאלה: מה תיתן לי שדות־ים, החברה? בחגים אישרו אותי כחברה. למעשה נכנסתי כבר לפני זה לכל העניינים. אבל החברה זרה לי מאוד וזה לא ישתנה לעולם. אני מרגישה טוב, אבל חברה ממש, חברה קרובה לי, לא מצאתי עדיין או אולי בי תלוי הדבר, ולא אמצא אף פעם, הלא עד כמה שאני זוכרת לא מצאתי את זה מעולם, והידידים היחידים שמצאתי היו אולי תומי בחוץ־לארץ ומרים כאן. על כן אין לי הרבה לקוות. השאלה – אם יימצא האחד.

לו היה נכנס כעת מישהו ויושב לידי על הספה, כמעט שלא הייתי יכולה לראותו באור החלש המסתנן מבעד לפתח הפח המאפיל על מנורת הנפט; גם לדבר לא היינו יכולים, כי שני השכנים שלי ישנים כבר. השעה קרובה ל־12, ובכל־זאת, טוב היה לדבר מעט, לדעת שיש מישהו. – אינני מבינה את עצמי. אני מחפשת מישהו; אבל מי שיש אני דוחה רחוק. אפסיק. אני מתחילה לפחד מעצמי.

לפעמים אני מרגישה את עצמי עייפה, כי העבודה במחסן ובתנועה גם יחד דורשת מאמצים רבים. אני חושבת להפסיק את העבודה בתנועה, ובכלל אני מעוניינת לעבור לקיסריה בהקדם. אמנם כבר התאקלמתי כאן די טוב. אבל קיסריה מושכת אותי במיוחד וחבל לי על הזמן שאני יושבת כאן. אבל הדברים זזים אצלנו לאט ועדיין אין לקוות לכך בקרוב.

די. אלך לישון. מחר בבוקר נצא לטייל עם הילדים. צריך קצת כוח ומרץ.

14.11.1942

היום הוחלט בישיבת המזכירות על העברתי לקיסריה. אני מקבלת את הדבר ברגשות מעורבים. אמנם לחמתי על זה כל הזמן בתוקף. הקשיים ברורים לי מראש – חברה מצומצמת ולא מתאימה לגמרי. אבל ייתכן שאתמצא בה בכל זאת. מחובתי לעשות באמת איזה דבר למען קידום הדברים במקום. אין לי עדיין תמונה ברורה מה אעשה, אבל אשתדל. בשטח הפוליטיקה: ניצחונות גדולים של האמריקנים בצפון־אפריקה. ובצרפת – הגרמנים נכנסו לצרפת הבלתי־כבושה. אני חושבת הרבה על ג’ורי, אבל מה זה עוזר? אני לפעמים חושבת שכוח ההרגשה שלי כבר ירד עד כדי כך שאני לא חיה את כל הנעשה. אופק צר בידיעות ובהרגשות – זה המציין אותי. הרגשה איומה – אבל עובדה…

24.11.1942

בדרך לקיסריה

אלי, שלא ייפסק לעולם

החול והים,

זמזום של המים

ברק השמים

אמון האדם

גרעין

גרעין נפל נזרע גרגיר צהוב

לא בין סלעים, לא מרצפות רחוב

קלטו אותו. שכבת חומר שחור.

כסה אותי מפני להט וכפור –

גרעין. חיים סגורים בתוך קליפה.

מסוד אין סוף גרגיר קטן, תופח.

תחת חומר נלחץ

יחכה לרמז…

לאות אביב. לקרן אור. לשמש.

ליום.

8.1.1943, קיסריה

ההפסקות הארוכות האלה בין תאריך לתאריך אומרות דבר. פעם אין דיו בעט, ופעם אין מנורה. פעם יש רעש, יש עוד אנשים מלבדי בחדר, ופעם אין פנאי. פעם אין חשק, ופעם אין טעם לכתוב. לא מפני שחסרו מאורעות – אלה לא חסרו הן מבחוץ והן מבפנים – אלא יותר מתוך אדישות כלפי כל המתרחש.

היה זה שבוע שזיעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לאירגון עליית נוער ולהביא גם את אמא, ובמידה שידעתי את האבסורד שברעיון זה, הנה הוא נראה לי בכל־זאת לאפשרי והכרחי וחשבתי לקום ולעשות. ובסיכום, יצא דבר אחר. התעוררות להעלאת אמא ומאמץ לשם זה. שלושה ימים הייתי בתל־אביב ובירושלים לשם סידור העניין. הסיכויים חלשים כרגע, אבל מי יודע? – ובינתיים בחרו בי כאן למחסנאות [אקונומית] וכל התנגדותי לא הועילה. אין לי כל רצון לעבודה זו (השנואה עליי עוד מנהלל), אבל אין לי ברירה. חבל לי על שנים נוספות שאבזבז כוחותיי ומרצי על דבר שהוא רחוק ממני, ובכל־זאת הוא יתפוס אותי במידה שתמנע אפשרות של התפתחות בכיוון אחר.

אני מתביישת בפני עצמי בשל הקובלנות האלה, אבל אינני יכולה להשתחרר מהרגשה זו. שנים הולכות ואני מבזבזת אותן, או את עצמי, שנים המיועדות ללימוד, להשתלמות. אני בטוחה, שלו יכולתי ללמוד דבר באופן יסודי, בשלמות, הייתי יכולה להביא הרבה יותר תועלת גם לקבוצה ולמצוא יותר סיפוק. לעומת זאת מטילים עליי עבודות שונות שתמיד תובעות ממני רק לתת את אשר ב“מלאי” שלי, בלי להוסיף עליו. עד מתי אפשר כך?

שקר – עונה קול אחר. – אני לומדת – לומדת חיים. וגם זה לא. אני חיה בעולם שאני בונה אותו, בלי כל קשר עם העולם החיצוני. אני חיה כאן כטיפת שמן במים. אני בתוך המים, לפעמים צפה ועולה ולפעמים שקועה בפנים, אבל תמיד נשארת עולם בפני עצמו, בלי להתמזג עם אף טיפה אחרת.

ביקרתי את מרים לפני כמה ימים. כל־כך שמחנו להיפגש. היא באמת החברה שלי. יש לה חבר. היה לי מוזר לשמוע ממנה. הבחור הראשון אצלה. יש לי רושם שהיא הכריחה את עצמה מכל מיני שיקולים מוצדקים. כששאלתי אותה, ענתה בפשטות גמורה: “כן, אבל כמובן אין זה מחייב לא אותו ולא אותי.” אני מבינה ומצדיקה אותה – אבל לא מסוגלת לזה.

אינני יכולה לתת את עצמי בחלקים. או את הכל – גוף ונפש יחד – או כלום. ולכן כלום, כל הזמן כלום. – גבי היה כאן לא מזמן. הוא בין המכרים היותר סימפטיים שלי. אבל מצדו נדמה לי שאין כל קשר יותר קרוב, ואצלי גם כן לא הרבה.

אבל על כל זה אינני יכולה לחשוב ברגע שאני זוכרת את אמא ואת אחי. לפעמים תוקף אותי פחד איום: האם נתראה עוד? ושאלה מנקרת ונוקבת: המוּתר היה, האם היה זה דבר אחר מאשר אנוכיות ללא גבול?

פעם בעובדִי במספנה שאל אותי אליקים, ככה סתם, האם אני “טובה”. התחלתי להרהר בשאלה. אולי לא, אינני טובה. לאלה שקרובים אליי, שאוהבים אותי, שטובים אליי, אכזרית אני. רק למראית־עין טובה אני. למעשה יש לי לב קשה כאבן ליקרים לי, ואולי גם לעצמי. אינני מסוגלה להמשיך. העיניים נעצמות. בחדר הכול ישנים כבר. גם זמני הגיע.

1.2.1943

כמה זמן אפשר להתקיים בלי אוויר? כמה זמן בלי אוכל? וכמה – בלי חברה ובלי ספר? אני עושה את הניסיון המעניין על עצמי. על־פי־רוב אינני מרגישה בחסרונם של דברים אלה, כי אין לי פנאי לכך. אבל אם יש לי רגע של פנאי ובדידות – אני חשה בזה. ולמה בכל־זאת אני ממשיכה כאן? אני מנסה להוכיח לעצמי שאין זו אינרציה בלבד. ואני חושבת להישאר כאן.

די בפזמון הזה. רק אנחה אחת, שאין למי להשמיע אותה (לוּ היה אולי למי להשמיעהּ, אפשר שלא הייתה באה בכלל), ועל כן אין לי ברירה אלא²⁰ להביעה בכתב.

13.2.1943

מחדר־האוכל נשמע קול שירה, מסיבה עם חברי “מחנות־העולים” שהגיעו למשק. אין לי חשק לגשת לחדר־האוכל. אין לי מה לעשות שם. אינני יודעת מה לעשות בחברת אנשים. – שטות! שוב אותו הנושא. אינני יודעת מה היה לי. קשה הבדידות וקשה גם המגע עם אנשים. עבודתי איננה חביבה עליי, ומרגיז אותי שהיא תופסת את כל זמני. לא כדאי לכתוב על כך. לו יכולתי לגבש את מחשבותיי. אבל חדלתי מלחשוב. אני נזכרת הרבה פעמים בסקארלט בספר “חלף עם הרוח”. ברגעים הקשים היא דוחה תמיד “לפעם אחרת”, כעת אין זמן. גם אני כך. פעם אחרת אחשוב מה תוכן החיים, מה ערך החברה, מהו תפקיד האדם, מה העתיד. פעם אחרת. כעת – עבודה הכרחית, שעות – ומעט סיפוק. קצת קריאה. ושיחות סתמיות עם אנשים שלא מעניינים אותי. המקום יפה ומושך. גם התקשרתי אליו במידת האפשר בזמן קצר. אבל האם זה מספיק? אני מפחדת מהרגע שייגמר המלאי – מלאי המרץ, הכוח והרצון לתת, בלי לקבל דבר. או אולי מספיקה מנורת הנפט שממולי לשאוב ממנה אור? יש גופים שמאירים מבלי שתיפול עליהם²¹ קרן אור מגוף זר. האוכל גם אני להיות כמוהם?

לו יכולתי לראות את אמא וג’ורי. לו… – מי יודע מה חסר לי. אולי זו רק עייפות, מצב־רוח, וחבל לבזבז על כך נייר.

22.2.1943

כמה מוזרה לפעמים השתלשלות הדברים. ב־8.1 רשמתי מלים אחדות על הרעיון הפתאומי שזיעזע אותי. לפני כמה ימים ביקר כאן חבר מחצר כנרת, חבר בפלמ“ח, ולערב קבענו לשוחח על החדשות אצלו ואצלי, אבל אחרי מלים מעטות התברר שנושא השיחה אחר: מתארגנת פלוגת פלמ”ח שתפקידה…. בדיוק כמו שהרגשתי אז… הדבר הדהים אותי ממש. הזדהות כזאת! ותשובתי הייתה כמובן שאני מוכנה ללא כל היסוסים. הדבר עודנו בגדר תכנית, אולם הוא הבטיח לפנות בעניין זה לוועדת־הגיוס, כי הוא רואה אותי למתאימה לתפקיד זה מהרבה בחינות. אני מרגישה מעין גורליות בדבר, כמו אז, בזמן עליתי. גם אז לא הייתי ברשות עצמי. כבשה אותי מחשבה שלא נתנה לי מנוח וידעתי שאעלה למרות הקשיים הרבים שעמדו בדרכי. וכעת אני מרגישה שוב את המתיחות הזאת לקראת דבר חשוב והכרחי ואת הפטליוּת שבו. ייתכן שכל זה יתבדה בידיעה קצרה: העניין נדחה, או שלא יקחו אותי. אבל אני חושבת שיש בי תכונות המכשירות אותי במידה מרובה דווקא לתפקיד זה ואילחם בכל יכולתי בעדו.

בלילה קשה לי להירדם מחמת התמונות שאני בודה לעצמי. איך אנהג במצב זה – ואיך במצב אחר. איך אודיע לאמא על בואי ואיך אארגן נוער. הכל עודנו סתום כעת. נראה מה יביא העתיד.

היום אני עובדת אחרי־הצהריים. אני אוהבת את הבוקר השקט הזה, בחדר נקי וטוב, ורק לשבת לבד; לקרוא, לכתוב. כעת חיכיתי למישהו שהבטיח לבקר אצלי (אני מקוררת כהוגן, כך שזה מין “ביקור חולים”), אבל הוא לא בא וזה קצת מרגיז. על־פי־רוב אינני מחכה לביקורים, להיפך, מוותרת עליהם בחפץ לב. אבל יש בכל זאת יוצא מן הכלל.

העבודה מעניינת אותי יותר מכפי שהיה בהתחלה. אני סבורה שאמלא אותה בסדר.

הנה מצלצלים לצהריים. לא הרגשתי כי הזמן עבר כל־כך מהר. אני הולכת לעבודתי – הפעם הראשונה בתור “מבשלת”. נראה מה יצא מזה.

5.5.1943

שתיקה כה ארוכה – מה פירושה? האם לא קורה דבר? או אם קורה – האיננו מגיע לנפש? ואם מגיע – איננו מבקש לו ביטוי? יש עוד רבע שעה לעבודה. על כן אכתוב מלים מספר.

עבודתי כשהייתה. איננה אהובה עליי, אם גם יודעת אני את חשיבותה. אחרי העבודה – מעט קריאה וחלל ריק גדול: חוסר חברה וליתר דיוק, חוסר חבר. ואני יודעת: רק צעד אחד, נועז יותר, ויכולתי למצוא חבר. אבל לא את “החבר”. או אולי גם זה? כה מוזר הדבר. הבחורים דוד, מלכיאל, יוסקה לפני כן הְנס, יוסקה השני – בחורים טובים, ובכל־זאת ותמיד אותו הקול בי: לא זה. אבל האם קיים בכלל מה שאני מחפשת, האין בדוי מהראש או מהלב? ובינתיים, עוד מעט ואני בת עשרים ושתיים, ומי יאמין שטרם נשקתי לבחור? טיפשי הדבר, ועוד יותר טיפשי שהשאלה מעסיקה אותי הרבה. אני משחקת קצת עם כולם, אני חוששת שאין לי לב. צחוק־צחוק, חסר בי משהו – או שהוא טמון עמוק מאוד.

הייתי ימים אחדים בתל־אביב ובירושלים לרגל סידורים לעלייתה של אמא. אולי ישנם סיכויים קלים. מי יודע? אני את שלי עשיתי, ועתה הריני מצפה לבאות. הלוואי ונוכל להיפגש שתינו לפחות, ואולי פעם גם עם ג’ורי. כמה רחוקים הדברים!

כתיבה – אני כותבת מעט. אבל אני מרגישה יותר ויותר את התהום שבין התוכן ואמצעי הביטוי, את הגבול שלא אוכל לעוברו – את השפה העברית. תחילה זילזלתי בקושי זה. אתגבר עליו – חשבתי. והיום אני נוטה להאמין שלעולם לא אשלוט בעברית באותה מידה כמו בהונגרית.

האם זה ייאוש? – כשאני הולכת על שפת הים לבדי, אני יכולה לשיר, לבי גדוש ומצב־רוחי מצוין. הכול טוב ויפה ואין מקום לייאוש. אבל יש רגעים שאני שואלת את עצמי: מה את מקבלת מהחיים? – רק את אשר את נותנת. ואמנם אין זה מעט. אבל גם לא די. אתה נכסף לדבר נוסף. לא רק חובות, לא רק מתיחות ואידיאולוגיה – שימחה צריכים. וזו כה מעטה, כה אפסית. שימחה אמיתית, מקרב לב – אולי כבר שכחתי את טעמה.

ובכל זאת… לא, לא אוכל להסביר.

9.5.43

היום ואתמול –קצת אחרת. שמו יאיר, אני מכירה אותו רק יומיים ורק מעט. ובכל זאת נראה שזה “כן”. אני חושבת שבשבילו אין הרבה ערך לדבר. קצת רומנטיקה הוא רוצה, אבל אינני שואלת את עצמי כעת. בכל אופן, לטייל אתו על שפת הים היה טוב, להסתכל בעיניים שלו – גם כן אני אוהבת, ויותר אינני יודעת עליו עדיין.

27.5.1943

חלס, הדבר נגמר. אתמול בערב אמרתי לו שזאת הפעם האחרונה שאנחנו מטיילים. היה לי חבל, אבל שמחתי שהיה בי אומץ לעשות כך. יותר קל להפסיק עכשיו, בהתחלה. חוץ מנשיקות וטיולים בערב לא היה מה שיקשר אותנו. הוא גם לא רצה דבר אחר. ואני לא רוצה “רק” את זה. טוב שנגמר. אני כולי עסוקה כעת בשאלה אחת: הליכה. הדבר קרוב ואקטואלי. יכול להיות שבימים הקרובים יקראו לי. אני מתארת לי מצבים שונים וחושבת לפעמים: לעזוב את הארץ, את החופש… הייתי רוצה לספוג לתוכי אוויר צח, שאוכל לנשום ממנו גם במחנק הגולה ולפזר אותו סביבי בין אלה שאינם יודעים את ריח החופש. אבל כל אלה רק מחשבות הן מסביב לעוּבדה, ולא פקפוקים. ההכרח של הליכתי ברור לי. גם הקושי וגם הסכנה שבה. הרגשתי היא שאוכל למלא את התפקיד. כל מה שהיה עד היום אני רואה כהקדמה וכהכשרה לקראת התפקיד הזה…

מאי 1943

…אני רוצה להקשיב לעצמי לפעמים. מה זה? האם כך יעברו החיים? ושוב, אין זה דבר חיצוני: הדבר בתוכי. אין לי תלונה לחיים. אני מרוצה. אינני מתארת לעצמי מצב אחר, שהיה מספק אותי יותר. להיפך. התפקיד שלפניי מושך אותי מאוד. אבל אני שוכחת לצחוק: ממש, מקרב הלב. כמו שידעתי לצחוק עם ג’ורי מתוך היאבקות, או על הספה, עד שהתגלגלנו יחד לריצפה מתוך צחוק ושימחה על לא כלום, על החיים עצמם.

האם באמת הקושי, הבדידות, גרמו לכך, או שזה מיטען עוד מאז, כשעמדתי על קברו של אבא והתחלתי, בת שבע, שמונה, לכתוב שירים על הקושי שבחיים? אני מפטפטת סתם, אבל גם זה נחוץ. בין מאמרים ודיבורים ושתיקות, טוב פעם לשוחח – אם גם בעצמי. אם הייתה לי גם כן הזדמנות, לשוחח אתו. רציתי מאוד לדבר אתו. כל השבוע חיכיתי לזה. דיברנו כמה רגעים ובידי הייתה הברירה אם להמשיך אחר־כך. לא היו לי סיבות רציניות ללכת, ובכל זאת הלכתי. לא יכולתי אחרת. אי־אפשר להסביר הכול, אבל אני בכל זאת מבינה.

29.5.1943

אני מחכה ליום שיקראו לי. אינני יכולה לחשוב על דבר אחר. נדמה לי שכלפי־חוץ אין מרגישים בי שינוי. אני ממלאה את עבודתי היומיומית כרגיל. אבל יש וארגיש שאני מסתכלת כאן על הכול כאילו ממרחק. את הכול אני רואה כבר מבחינה זו: האם הוא דרוש לי לקראת התפקיד החדש או לא. אינני רוצה להתקשר לאנשים. יותר קל ללכת. – לא, זה שקר. דווקא עכשיו הייתי רוצה אדם קרוב לי. על יאיר אני עוד חושבת קצת (הוא בחופש כעת), אבל עכשיו כבר ברור לי שמה שהיה בינינו רחוק מאוד מאהבה, ואני שמחה מאוד שידעתי לשמור על גבולות.

ברגע שלקחתי את המחברת חשבתי שיש לי לכתוב הרבה סביב המחשבות שמעסיקות אותי, ובכל זאת המילים לא עולות – אפילו לפני עצמי.

יש דברים שאין לבטא אותם. האדם נוטה לטשטש אותם ומדמה לעצמו שכל עוד המלה לא נאמרה, אין הדבר קיים. אני מבקשת ומתפללת רק לדבר אחד, לבל תימשך זמן רב הציפייה, שאגיע למעשים בקרוב. והשאר – איני מפחדת מכלום. אני בטוחה בעצמי ואני מוכנה לכול.

ועובדות מעט מחיי המקום: היום התחילו 12 איש לעבוד בדיג־אורות והביאו שלל רב – 30 ארגזי דגים. חדר־אוכל חדש הולך ונבנה (צריף). הבית השלישי בבניינו. ענייני האדמות זזים באטיות רבה. אנו רוצים להעביר את בית־הילדים לקיסריה, אבל זה יידחה בודאי לזמן רב.

12.6.1943, קיסריה

בקבוצה הוחלט על גיוסי. בימים הקרובים אצא לקורס.

24.8.1943

אני כל הזמן בדרכים ובקורסים. כעת אצא לסמינר הנוער העובד. לפעמים מתעוררים ספקות: האוכל למלא את המוטל עליי? אני מנסה להאמין.

בפרשת בחורים: נדמה לי שאני אוהבת את מישהו, אבל הקשיים רבים…

הוא נשוי.

19.9.1943, סמינר הנוער העובד, חיפה

לפני ארבע שנים הגעתי לארץ. בית עולים. חיפה. הכול חדש. הכול יפה. הכול עתיד. רק דמות אחת מושכת לעבר – דמות אמא בתחנת הרכבת. ארבע שנים. לא האמנתי בשום אופן שהתהום המפרידה בינינו תהיה כל־כך רחבה. לו ידעתי… ואולי ידעתי, ולא העזתי להודות בה.

אין טעם בהרבה סיכומים. אני יושבת כעת בבית רוטנברג, בהיכל מפואר, חודש ימים בסמינר של הנוער העובד. לפני זה קורס אחר [קורס לשליחים של הקיבוץ המאוחד], ואחרי זה – איני יודעת בדיוק. המרוצה אני? קשה לענות. שנתיים חייתי בנהלל בלי הווה, לקראת… לקראת הגשמה, חקלאות, והתוכן האישי היחיד הייתה הידידות עם מרים. ואחרי זה קרוב לשנתיים בשדות־ים קיסריה. הרבה התלבטות והרבה סיפוק, אבל כל הזמן בדידות איומה. לא חבר ולא חברה. וכעת עם התפקיד החדש: שוב התכוננות לקראת דבר קשה ואחראי ושוב הרגשת ארעיות יחד עם רצון חזק ומתיחות. והדבר הקבוע – בדידות. כעת ברור לי כבר למדי, שאין זה תלוי בתנאים החיצוניים. אמנם נכון ואמת שגם בנהלל וגם בשדות־ים החברה לא התאימה לי ביותר, אבל יש גם מידה רבה של זרוּת וחוסר חברתיות בי, שמרחיקים אותי מאנשים. וקשה הדבר במיוחד כלפי בחורים. אם אני מנסה לסכם את היחסים שהיו ביני ובין חברים עד היום, הרי חוץ מידידות שטחית מאוד לא היה כלום. יש שנדמה לי כי אני אוהבת או יכולתי לאהוב את מישהו. אבל… יש הרבה “אבל”ים אובייקטיביים בדרך ואין לי די עוז להתגבר עליהם… ובינתיים יש חברים האוהבים אותי, ובמיוחד אני חושבת על משה, שהיה אתי בקורס. בחור טוב, בעל השכלה, הכרה, שבאמת רק טובות אוכל להגיד עליו, ובכל־זאת לא אוכל לאהוב אותו. הצרה הישנה של היינה, “ומי אשר יקרנו כזאת – לבו בקרבו יישבר” [מתוך “אינטרמצו לירי” להיינה]. מילא, אצלי רחוק הלב מהישבר, אבל יש דבר שמדהים אותי. אני בת 22 ואיני יודעת לשמוח. איני זוכרת מתי שמחתי באמת לקראת דבר, מתי חיכיתי מאוד לדבר, מתי הרגשתי אושר לרגעים מיספר. יש בי איזו אדישות כלפי הכול, ומסווה שקט חיצוני על הפנים. אני רוצה לפעמים להקשיב לעצמי: מה זה? האם כך יעברו החיים? – ושוב אין זה דבר חיצוני. הדבר בתוכי. אין לי תלונה לחיים. אני מרוצה, אינני מתארת לי מצב שהיה מספק אותי יותר. להיפך. והתפקיד שלפניי מושך אותי מאוד. אבל אני שוכחת לצחוק, לצחוק ממש, מקרב לב, כמו שידעתי לצחוק עם ג’ורי תוך כדי היאבקות על הספה, עד שהתגלגלנו יחד על הריצפה מתוך צחוק ושימחה, על לא־כלום, על החיים עצמם. האם באמת הקושי והבדידות גרמו לכך, או שזה מטען עוד מאז, כשעמדתי על קבר אבא, ואני בת 8־7, והתחלתי לכתוב שירים, על הקושי שבחיים? – אני מרגישה שאני סתם מפטפטת. אבל גם זה נחוץ. בין מאמרים ודיבורים ו“שתיקות” טוב פעם לשוחח, ולו גם עצמי.²²

אתמול הייתה לי הזדמנות לשוחח אתו, ובכל זאת הלכתי. רציתי מאוד לדבר אתו. כל השבוע חיכיתי לזה. דיברנו כמה רגעים ובידי הייתה הברירה להמשיך אחר־כך. לא היו סיבות רציניות ללכת. ובכל זאת הלכתי. ולא יכולתי אחרת. אי־אפשר להסביר את הכול. חבל.

אני מתגעגעת לעבודה שתיתן לי סיפוק. זה ארבע שנים שאני עובדת בעבודות שונות מתוך הכרה והסברה לעצמי, שכל זה נחוץ, אבל מבלי שיהיה לי סיפוק של ממש. רציתי בעצם להיות מורה.

לו היית צריכה היום להחליט: לעלות לארץ? – הייתי עולה. ללכת לנהלל? – לא לנהלל, אבל למשק אחר כן. קיבוץ? – כן. לשדות־ים? – אולי לא. החברה צעירה מדי בשבילי. לא רציתי להכיר בזה תחילה. וכעת הרבה דברים אחרים מקשרים אותי אליה. או אולי הקשרים האלה הם מדומים? קשה להעריך. לגיוס כעת? – כמובן. אם כן, הייתי עושה כמעט הכול מחדש. כי לא הייתה מקריות בהשתלשלות הדברים בחיי. הכול היה הכרח פנימי ובשעתו עמד למעלה מוויכוח, ללא כל אפשרות אחרת. בכל דרך אחרת הייתי אומללה. לא, זה מופרז, אבל לא הייתי שלמה עם עצמי. הציונות, הסוציאליזם – הם באינסטינקט שלי, עוד לפני שהגיעו להכרה. ההכרה רק חיזקה אותם, אבל היסוד הוא בהרגשה. טרם הכרתי שם ובטוי לדברים, כבר נאחזתי בהם. וכיום, כשאני קוראת יותר בשטחים אלה, מתברר לי יותר ויותר הגיונם הפנימי והטבעיות שהייתה בגישתי: מעט אידאולוגיה, אבל כולה מחייבת באופן אישי. ארבע שנים. בניסיון־חיים הן היו עשירות. למדתי בהן הרבה. ובמצב־רוחי – נדמה לי, זוהי אותה עצבות שלא עברתי אותה בגיל 16, וכעת נזכרתי בה. בכל אופן אני רוצה לקוות שלא יותר.

2.10.1943

זה חודש בערך מאז סיימתי את הסמינר ואני נמצאת בבית, בקיסריה. עבדתי במטבח, בגן, בכביסה, בניקוי מרצפות, כעת אני שומרת. אין לי הבדל גדול באיזו עבודה אני עסוקה. ואני שמחה להיות בבית, לראות את האנשים. אבל למעשה יש לי מעט מאוד משותף עם הרוב. זאת אומרת: המשותף הוא כל הדברים האובייקטיביים בחיי הקבוצה, ובזה דווקא מתרחש כעת הרבה: בונים, מעבירים את המחנה – רגע חשוב בחיי הקבוצה.

אני קוראת קצת בכתבי לנין; הם פותחים לפניי אופקים חדשים. בכלל, כל פעם אני נוכחת מחדש מה מעטות הידיעות שלי.

אני מתרחצת בים, מפליגה הרחק, עולה על סלע ונהנית מהים, מהאוויר, מהחול, מקיסריה העתידה והחדשה על הגבעה, אחר־כך אני קופצת שוב לים, וטוב לי, טוב!

מאחי שוב אין לי ידיעות, אבל אני מחכה לבואו. הוא בספרד. כל־כך הייתי רוצה כבר לראות אותו.

מאמא אין לי כל ידיעה, אבל עולים חדשים מספרים כי המצב בהונגריה די משביע־רצון – בינתיים.

הכתיבה נשתתקה לגמרי. נוכחתי לדעת שאמת באימרה ההונגרית “מי שאינו יודע ערבית – אל ידבר ערבית”. בכדי לכתוב צריך לדעת את השפה. והיום אני יודעת שאינני יודעת. זהו אחד הדברים המדכאים אותי: חוסר היסודיות בכל הדברים שאני עוסקת בהם, חוסר הידיעה וחוסר הפעולה. הדבר שאני זקוקה לו הוא סוף סוף עבודה שאוהב אותה ואצליח בה.

ניסיון קטן שהיה לי עם חברים חדשים שבאו כעת אלינו מוכיח לי שהתפקיד העומד לפניי מתאים לי. אבל מתי? הן יכולה לעבור שנה, ואפילו שנתיים, עד הפעולה.

בין החברים החדשים יש אחד, אֵלי. שוחחתי אתו תחילה, כמו עם רובם של החברים. כעבור ימים מספר הרגשתי שהוא מחפש אחר פגישות אתי. היום הוא מדבר בגלוי על כך שהוא אוהב אותי. הוא מכיר אותי רק שבועיים. אני סבורה, שאילו בתור בחור, היה יכול להיות כחצי־שנה רק חבר, בלי לדבר על אהבה, והיה מוצא גם נושאים אחרים שקושרים אותנו, יכולתי גם לאהוב אותו. אבל כאשר האהבה היא הנושא העיקרי למן הרגע הראשון – אין לי כל אפשרות להתקשר אליו. הוא אדם מעניין, ללא ספק, ויכולתי למצוא עניין בו, אבל קשה לי להכירו יותר קרוב, בגלל זאת. האם כל הבחורים כך, וזה מינהגם עם כל בחורה? או אולי זה מזל מיוחד שלי – ה“Blitzkrieg” [מלחמת־בזק] הזה? או אולי אני במיוחד אינני יודעת איך להתנהג במצבים כאלה? אני רואה שהיומן מלא ציטטות בכל הלשונות – יצא מזה מיגדל בבל שני.

חיפה, 25.12.1943

גיורא יקירי,

יש מכתבים הנכתבים לא על מנת להישלח. מכתבים, שמוכרחים לכתוב אותם, מבלי לשאול: האם יגיעו לתעודתם או לא?

מחרתיים אני מתחילה במשהו חדש. אולי אווילי, אולי דמיוני, אולי מסוכן. אולי אחד ממאה, אולי אחד מאלף ישלם בחייו. אולי בפחות מהחיים, אולי ביותר. אַל תשאל מה. פעם תדע מה העניין.

גיורא יקירי, עליי להסביר לך משהו, להצטדק. עליי להתכונן לאותו רגע בו תעמוד פה, בתוך גבולות הארץ, מצפה לרגע בו ניפגש אחרי שש השנים וכשתשאל: איה היא? – יענוך בקיצור: אַין, איננה!

האם תבין? האם תאמין שיותר מרצון להרפתקה, יותר מרומנטיקה ילדותית הביאוני עד הלום? האם תבין, תרגיש, שלא יכולתי לעשות אחרת, שכך מוכרחה הייתי לעשות?

ישנם מאורעות, שלאורם חיי האדם מאבדים את ערכם; האדם נהפך לצעצוע מחוסר־ערך, או שעולה התביעה: מוכרחים לעשות משהו, אפילו במחיר החיים.

ירֵאה אני, כי למשפטים ריקים נהפכות ההרגשות שכה שרפוני, בהתעטפן במלים. לא אדע אם תחוש מאחוריהן את הלבטים, את הספקות ולאחר כל משבר – את ההחלטה המחודשת.

קשה לי כי בודדה אני. לו היה לי מישהו שיכולתי לדבר אתו בגלוי ובפשטות, אילולא היה כל המשא רובץ עליי בלבד, אילו יכולתי לדבר אתך… אם יש מישהו שמסוגל להבין אותי – הרי זה אתה. אמנם, מי יודע… שש שנים – זמן כה ארוך.

אך די לי על עצמי – אולי יותר מדי. רוצה אני לומר לך מלים מיספר על המולדת החדשה, על החיים החדשים – כפי שאני רואה אותם. אין כוונתי להשפיע עליך. בעיניך תראה מה היא הארץ. אני רוצה לתאר, כיצד אני רואה אותה.

לראשונה – אני אוהבת אותה. אני אוהבת את נופיה הרבים, את האקלים המגוון, את שלל צבעי חייה; אוהבת בה את את החדש והעתיק, אוהבת אותה, כי שלנו היא! לא, עדיין לא שלנו. אך לעצמנו ובמעמקי ישותנו נחוש כי שלנו היא.

שנית – מוקירה אותה. לא את הכול. אך מכבדת ומוקירה את האנשים המאמינים במשהו, הנכונים בשם היקר להם להילחם במציאות היומיומית; מכבדת את אלה החיים את חייהם לא רק בעד רגע אחד, בעד לירָה אחת. ופה ישנם כאלה יותר מאשר בכל מקום אחר.

ולבסוף, אני מאמינה כי זהו הפתרון היחידי לנו, לכן אינני מפקפקת אף רגע בעתידהּ, למרות הקשיים והמוקשים הצפויים בדרכנו.

ואשר לקיבוץ – איני חושבת כי הוא מושלם. בוודאי עוד יעבור הרבה שלבי־התפתחות; אך אין ספק שלפי התנאים של היום, זוהי הצורה המתאימה ביותר להגשמת שאיפותינו, ההולמת ביותר להשקפותינו.

יש צורך באנשים עזי־נפש, משוחררים ממשפטים קדומים. אנשים שיכולים ורוצים לחשוב בראשיהם־הם ואינם עבדים מיכניים למחשבות קפואות. וזה – הקשה ביותר. קל לחצוב חוק לאדם: חיֵה לפיו. יותר קשה לחיות בדפוסי חיים חצובים. אך הקשה ביותר [הוא] לפלס דרכי חיים לעצמנו, אגב ביקורת עצמית מתמדת. נראה לי, שזוהי הדרך המוסרית היחידה לקבוע חוק לאדם. ורק בדרך זו יש ואפשר לבנות חיים חדשים, חיים שלמים.

לעתים אני שואלת את עצמי: מה יהא עתיד הקיבוץ, כשיפוג קסם הבניין, לאחר הלבטים וההיאבקות לחיים חדשים, כשהחיים יהיו שלווים, מאורגנים, תכניתיים? מה יניע את האיש ומה ימלא תוכן את החיים? – אין תשובה בפי. אך החזון הזה כה רחוק עוד – וכדאי לחשוב על דברים אקטואליים יותר.

אל לך לחשוב שאני רואה כל דבר כי ורוד הוא. אמונתי נובעת מתוך תנאים פנימיים, ואינה תוצאה של מציאות קיימת. אני מבחינה היטב בקשיים הפנימיים והחיצוניים כאחד. אך רוצה אני גם את הצדדים החיוביים – וכפי שאמרתי: זו הדרך ואחרת איִן.

לא כתבתי לך על מה שמעסיק אותי הרבה: אמא! איני יכולה לכתוב עליה.

דיי במכתב הזה. מקווה אני, כי לא יגיע לידיך; ואם כן, הרי רק לאחר שניפגש.

ואם בכל זאת אחרת יהיה – באהבה ללא גבול.

אחותך

תוספת:

מכתב זה כתבתי לפני הקורס לצניחה. כשנתתי לך לקרוא, לא יכולת להבין על מה מדובר בו.

סלח לי, גיורי, שהוכרחתי לשקר לך אף ברגעי אושר הפגישה. היית כל־כך חדש בחיים שלנו, שלא יכולתי לומר לך את האמת. בטוחה אני שכעת תבין לי.²³

11.1.1944

השבוע אסע למצרים. מגויסת־חיילת. על תנאי הגיוס, על הרגשותיי מסביב לזה, על החדשות לכך – ועל מה שלפניי – אין ברצוני לכתוב.

אני רוצה להאמין שנכון הוא אשר עשיתי ואעשה. את השאר יגיד הזמן.

[בקטע זה מסתיים יומנה]

[לאמא]

13.9.1939

… אכן, אמא, קשה היה הרגע, כאשר זזה הרכבת ממקומה, ולא יכולתי עוד להתאפק. לשווא הייתה לי נסיעה זו לשימחה כה גדולה, כי הנה בא הרגע, בו אדם שוכח כל חלום, כל תכנית ותקווה, ולפחות באותו רגע הרגשתי רק דבר אחד: שעליי להפרד מעלייך לזמן ארוך. פרידות אחרות לא הכבידו על לבי. אולי גם אז, כאשר עזבנו את הבית הקטן, הכאיב הדבר, כי הרי היה בו משום סמל לחיינו עד אז, אך היה זה החלק הקל ביותר של הפרידה. החלק השני? – אין טעם לתארו בפרוטרוט. אַת, את היודעת…

… כן, את החגים לא נקיים במסגרת חגיגית ביותר, ואני חוששת, אמא, שגם אצלך יעברו ימים אלה בעצבוּת. עם כל מה שמעסיקות אותי התכניות והנסיעה, הרי מחשבותי חוזרות ושבות בכל־זאת אלייך, ובנפשי אני מבלה את ימי ראש־השנה אלה אתך… אל־נא תכעסי עליי שהמכתב כה ריק, אך בשעה שיש עם לבך לומר הרבה, אין מלים בפיך, לכל היותר רק שתים: אמי היקרה!

[לאמא]

על סיפון־האנייה “ביסאראביה” 17.9.1939

האנייה עוגנת בנמל קושטא, מכונת־הכתיבה מונחת על ברכיי, וכך אני כותבת. אני מקווה שקיבלת את הטלגרמה שלי מקונסטאנצה, ולא היית שרויה בדאגה בגללי. באמת אין כל סיבה לכך, הכל עבר בשלום. בקונסטאנצה¹ לא הצלחתי לראות הרבה, כי הרכבת נכנסה ישר לשטח הנמל. משהו ראיתי מעל סיפון האנייה, אך בינתיים החשיך היום, ונראה רק הקאזינו המואר. בקושטא אני רואה יותר, כי האנייה עוגנת כאן שלוש שעות, אבל אסור לרדת לחוף. בכל־זאת אפשר לראות מיסגדים, מיגדלים, סימטאות צרות, עגלות עמוסות אבטיחים, סבלי־נמל, שוק, ועל מורד ההר בניינים מודרניים יפים. מצד שני מתגלים לעין גם בניינים רעועים. נראה שמצויים כאן ניגודים רבים.

החיים באניה הם נעימים, וגם התא הוא נוח למדי. בחרתי לי במיטה עליונה, ליד החלון. ישנתי היטב, אולי יש חלק בכך גם לעייפות. חבריי לתא הם אנשים חביבים, ביתר דיוק נשים, מארץ־ישראל ומפולין. אני מרבה לדבר עברית ומשתמשת גם בידיעותיי בשפה הצרפתית. הבוקר השכמתי קום, כי לא יכולתי להשאר במיטה בראותי את המחזה הנפלא של עלות־השמש. הסתובבתי על סיפון האנייה, בכל המחלקות. אני מתמצאת כבר באנייה, ובכל־זאת יקרה לפעמים שאיני מוצאת את תאי בתוך המון זה. רוב הנוסעים היהודים הם מארץ־ישראל, החוזרים מביקור קרובים, אך רבים ביניהם גם אנשי פולין וסלובקיה. יש גם הרבה ילדים ארצישראליים, פרצופים חמודים, מדברים רק עברית, וכך יש לי הזדמנות להתאמן בדיבור העברי. בכלל רבים מדברים עברית, ואני מנצלת כל הזדמנות כדי להתרגל לשפה החדשה. על החיים בארץ יש להם דעות וסברות שונות. מהם ילכו לקיבוץ, ומהם רבים תושבי ערים, החוזרים לביתם אי־שם בארץ; הם מקבלים את הקשיים כמות שהנם והם מרוצים. עובדה היא שכולם מצפים בכליון־נפש לרגע שנגיע לחופי הארץ. אין זה אומר שהדרך אינה נעימה ביותר. אני מאד נהנית. כעת, למשל, בשעה שבע פחות רבע, אני יושבת בכסא־מרגוע על הסיפון, ותוך כדי כתיבה אני מרימה את עיניי לפרקים, לראות את המראה הנהדר. ציודי מצוין. אני משתדלת לא להיות פרועת־שער ביותר, אך ורק מתוך התחשבות בך. אבל אל נא תכעסי, איני יכולה עוד לכתוב, הסביבה כה יפה וחבל להחמיץ אפילו רגע אחד. בקרוב נהיה באתונה.

[לאמא]

אלכסנדריה, 18.9.1939

האניה עוגנת בנמל אלכסנדריה, ואיני יכולה לראות את העיר, כי הייתי בטלנית ואיחרתי בבקשת הוויזה. בתחילה התעצבנתי מאד, כי נאמר לי שהעיר יפה ומעניינת. אך יש גם יתרון, שלא אבזבז את כספי. עלייך לדעת שהנסיעה היא יפה ונעימה. אני נהנית ממראה הים, ממזג־האוויר היפה.

החדשות הפוליטיות המגיעות אלינו מאירופה [ימי ערב הפלישה הנאצית לפולין] מעוררות התרגשות רבה באניה, כי לרוב הנוסעים יש קרובים בפולין. גם אני רוצה הייתי לראותך בקרוב בארץ. אני יודעת, אמא, שכעת אינך חושבת על כך, בכל־זאת דעתי היא שזה הפתרון הטוב ביותר.

אמש רקדנו, שרנו שירים עבריים, היה ערב נעים.

עליי לכתוב קצת גם על הרגשותיי. אכן, שרויה אני עתה, כך אני חושבת, במסע החשוב ביותר של חיי. בטוחה אני כי צדקתי בהחלטתי. מדי שוחחי עם אנשים החוזרים לארץ, המכירים כבר את החיים בה, אני מתחזקת בדעתי שאהיה מרוצה שם. בקרוב אכתוב על כך יותר.

אמא ואווי² היקרות,

נהלל, 12.10.1939

אני שמחה מאוד שאני יכולה לכתוב לשתיכן כאחת, שאווי כבר מצויה במחיצתך, אמא, ולא תהיי בודדת כל־כך. אני יודעת שיש לך עניין גם בקטנות. על כגון אלה ידובר איפוא במכתבי זה, כדי שתוכלי ליצור לעצמך תמונה כל־שהיא על חיינו כאן.

אתחיל בסדר־היום שלי. כעת, בשעה חמש וחצי, מצלצל הפעמון. שתי חברותיי־לחדר כבר זעות־נעות במיטותיהן. אף אני קמה. בחדרנו יש כיור־רחצה, אני מצחצחת את שיניי, מתרחצת, לובשת מכנסיים ארוכים, חולצה, נועלת נעליים גבוהות, שמה מטפחת על ראשי – סליחה, טעיתי: טרם הגיע תורה של מטפחת־הראש, כי רק בשש מתחיל השיעור ועדיין אין צורך בה. אני מסדרת את מיטתי. המזרן הוא נהדר, ואני ישנה נפלא, מתכסה בשמיכה וסדין, כלומר, בערב רק בסדין, ואם חלילה קר יותר, אני מוסיפה לכיסויי גם את השמיכה. עדיין לא קניתי כילה, אין לי צורך בה, כי אין יתושים בחדרנו.

בשעה שש שוב מצלצל הפעמון: עלי ללכת לשיעור. עד כה היו לנו שיעורים בארבעה מקצועות: כימיה, בוטניקה, חקלאות כללית ועצי־פרי. הוראת הכימיה והבוטניקה בידי אשה, הוראת שני המקצועות האחרים בידי גבר. לפי שעה לא אוכל לשפוט על אופן הוראתם. אני מניחה שיהיו לנו שיעורים מעניינים. חומר הלימוד בכימיה ידוע לי, החידוש הוא רק בשפה. אשר לשאר המקצועות, אשמע דברים חדשים גם מבחינת התוכן. כעת יהיה השיעור הראשון בגידול בקר; בתכנית לימודינו כלולה גם תורת־ההזנה. יש גם שיעור לעברית. אכן, תכנית־הלימודים היא מגוונת למדי. חדרי הכיתה יפים, בהירים, מיספרם הוא שלושה, ארבעה, אך זה מספיק, כי מספר הכיתות הוא רק ארבע. בכל מחזור יש א' ו־ב', מתקדמים ומתחילים, בהתאם לידיעת השפה.

כבר כתבתי שאני שייכת לכיתה א', כלומר למתקדמים. בשעת השיעורים אין נוהג לקום בשעת כניסת המורה, או בזמן מתן תשובה. היחסים שלנו עם המורים הם כאן אחרים לגמרי; אנו קוראים להם בשמותיהם הפרטיים; השפה אינה מכירה אלא “לשון אתה”, ועל־ידי כך הנימה בינינו הרבה יותר בלתי־אמצעית. בשעה שבע מסתיים השיעור הראשון, אנו הולכות לארוחת־בוקר. השבוע אני התורנית בניקוי החדר, ועל־כן זוהי עבודתי לאחר ארוחת־הבוקר. תחילה אני מטאטאה (כל אחת מאתנו מסדרת את מיטתה, מיד לאחר ארוחת־הבוקר), אני מנגבת את האבק, מסדרת את החדר, שוטפת את הריצפה (ריצפת אבן) – כל המלאכה נמשכת עד שעה שמונה, בערך. אז בא תורה של המטפחת האדומה או של המגבעת הגדולה, משקפיים כהים, אני נוהגת להשתמש גם במשחת־עור – ואני יוצאת לעבודה במטעים. במטעים עבודות שונות. מקודם עבדתי ימים אחדים במסיק זיתים; עבודה קלה, אך משעממת במקצת; מה שמוסיף לה קצת נועם, הוא הטיפוס על העצים. בזמן האחרון לא הרביתי לעבוד במקום זה; עבדתי בכרם בזיבול הקרקע. אל־נא תיבהלי, אין זה דבר בלתי־נעים כלל וכלל, גם לא עבודה קשה. לא אכחיש כי לאחר שעבדתי שעתיים וגמרתי שורה וחצי, חשתי קצת בזרועותי, אבל אף התכווצות־שרירים לא הייתה לי. בשעות אחרי־הצהריים ביררתי זיתים; עבודה קלה, קצת בטלנית, בישיבה בצל בנוחיות – כך נחתי קצת.

אנו עובדות עד שעה שתים־עשרה בשדה. החל משעה אחת־עשרה וחצי אנו שואלות, לפחות עשרים פעם, מה השעה. ובשעה שתים־עשרה, לאחר שרחצנו והסתרקנו, אנו מתיישבות ליד השולחן. התיאבון רב, ואני כשלעצמי גם במצב־רוח מרומם (מדבר זה אין לעשות הכללה). ליד כל שולחן יושבות עשר בנות, השולחן מכוסה שעוונית לבנה, רק בשבת מכסים אותו במפה לבנה. קשה לי לפרט את התפריט של ארוחת־צהריים, כי לרוב אין אני מכירה את המאכלים. הם נעימים לחכי, אבל איני יכולה לעמוד על תכונותיהם או הרכבם. משובב את הלב מרק־הפירות הקר. חשיבותו רבה, משום שאין מים על השולחן ואנו צמאות. אחרי הארוחה אפשר לשתות מים. אומרים שכאן המים טובים, אך רצוי יותר להיזהר, כל עוד לא התרגלתי להם. בשעה שתים־עשרה ןחצי גמרנו את ארוחת־הצהריים.

עבודתנו אחרי־הצהריים מתחילה בשעה אחת וחצי. כך נשארת לנו שעה למנוחה. אתמול ניצלתי זמן זה לחפיפת ראש; היום שכבתי, למדתי, קראתי את מכתביכן, שהגיעו בשעות־הצהריים, ואחרי־כן חזרתי למטעים. כל היום עבדתי בכרם, עדרנו, קשרנו את הזמורות. האמיני שהרגשה נפלאה היא, כשאת מתבוננת בשורה ארוכה כזאת שגמרת, והעבודה לא היתה קשה. עכשיו גם אין החום גדול, באתי בזמן טוב, מזג־האוויר הוא יפה, נעים; לא יכולתי לתאר לעצמי שאתן כבר מסיקות תנור, בשעה שאנו לובשות שמלות־קיץ. השמש זורחת בכל חוּמה; רק בערבים מורגש שהחורף ממשמש ובא. עצי הלימון, התאנה, האגוז נותנים את פריים. עצי־פרי אחרים עונתם חלפה כבר, אבל בעצם עוד לא התחילה עונת הפירות. אשכוליות אנו אוכלות כמו תפוחי־זהב בבית, אין צורך בסוכר, והן מרעננות: בכלל אינני מרגישה בטעמן המר.

בשעה שלוש אנו מסתערות לארוחת־מינחה, ואם בשעת הצלצול לא הגענו לחדר־האוכל, הרי ברור שלא נמצא עוד אף טיפת ריבה, כי כבר אכלוה. וזוהי צרה גדולה, כי לנו נשאר אז רק תה ולחם. זוהי הארוחה הדלה ביותר. בשעה שלוש וחצי נמשך השיעור, עד אז אנו מתקלחות ומתלבשות. (בנוגע לארון, מצבי טוב. יש לי ארון משלי, ובו הרבה מקום. אך קרוב לוודאי, שאקבל שותפה לארון). משעה ארבע וחצי עד שש וחצי אנו פנויות, וזמן זה מנוצל למטרות שונות. היום, למשל, גיהצתי כמה דברים, למדתי ועתה אני כותבת לך. עבודות תפירה וכביסה עדינה נעשות אף הן בזמן זה. רב הצורך בשעה פנויה. בשש וחצי מתחיל השיעור השלישי. לרוב אני מבינה את השיעורים כראוי, אני רושמת, מציינת את המלים הבלתי ידועות. בשעה שבע וחצי ארוחת־ ערב, אף היא מגוונת. אחרי־כן מקשיבות חברותי לחדשות ברדיו – אני איני נוהגת לעשות זאת, משום שאני מתקשה עדיין להבין, וגם אין לי עניין רב בהן. האלוהים יודע, רחוקה מכאן אירופה. יש לי עניין רק בחדשות מהונגריה ומצרפת – וכמובן חדשות הארץ. אנו שומעות מוזיקה, משוחחות מעט, לומדות. בשעה עשר וחצי אנו במיטה וכעבור רגע כולנו שקועות בתרדמה.

[לאמא]

אוקטובר 1939 (גלויה)

ייתכן שהייתי צריכה עוד לחכות, כי קשה למסור כעבור חודש ימים תמונה כוללת, אבל אנסה. אמרי למורה רוזי, שהאידיאליזם שלי עוד איתן ללא שינוי. נכון הדברים שתיארתי לי אותם רק בדמיוני מקבלים עכשיו צורה ממשית. כאן מדברים הרבה פחות ולעתים רחוקות יותר על הציונות. כאן הלא חיים בהתאם לאידיאל זה. יכולה אני להדגיש שאך ורק בהתאם לרעיון הציוני.

[לאח]

אוקטובר 1939

גיורא יקירי,

ידעתי שאמא שולחת לך את מכתביי, ובכל־זאת הנני כותבת ישר אליך, כי כה רבים הדברים לכתוב עליהם. בראש וראשונה אבקש ממך, גיורא שלי, שגם אם לאמא אתה כותב על הדברים ביִיפוי־מה, בבידוח־מה, הרי לי עליך לכתוב בכנות על מצבך, על חייך. ממכתבך הרגשתי שהנך גלמוד מאד, ידידי, החיים שם אינם שמחים ביותר. הדבר הזה מובן מאד באווירת המלחמה. כתוב בתום־לב על הכול, כי הרי ידעת, כמה אני מתעניינת בכך, ואולי ייטב גם לך, אם תאמר למישהו בלב שלם מה מעשיך ומה מחשבותיך. רואה אתה: גם אותך מעסיקה מאוד העובדה שאמא שרויה לבדה. יכול אתה לתאר לך, כמה הרגשה זו מעיקה עליי. ובכל־זאת, גיורא שלי: גם אמא תשמח אם תשאר ותמשיך בלימודיך. הלא ידעת מה פשר השימחה הזאת. מה מאושרת הייתה אמא, לו ראתה אותך ולו גם לשעה קלה!

… מלים מספר על אודותי: אני עסוקה מאוד. גם הפעם התפניתי רק במקרה לכתיבת מכתב, כי שיעור אחד לא נתקיים. אך אלה הם דברים חיצוניים. העיקר הוא שמרוצה אני מאוד, ואף רגע אחד לא התחרטתי על שעליתי. תדע, שכאשר אדם חוזר לביתו לאחר העבודה, מעדר או את על שכמו, והוא סוקר במבטו את העמק ויודע שזוהי אדמה עברית, ויודע שלפני שלושים שנה היתה בִּיצה איומה במקום הזה וכיום הוא החלק היפה והפורה ביותר של העמק – הרי זו הרגשה טובה, טובה מאוד. אך רוצה אני להיות כנה. לעבודה הזאת לא רק צד רומנטי בלבד. בשעה שאני עודרת, או מנקה, או מכבסת או מפזרת זבל, עליי להודות, שפעמים עלה במוחי הרעיון: ליותר מזה שאפתי; אולי לא הצלחתי להתבטא, כי עתה רואה אני באמת, שהעבודות האלה אינן כה פשוטות ודרושה הבנה מקצועית, ובעיקר יש להבין מה רבה חשיבותן, אבל מצד שני – תבין, גיורא שלי, למה אני מתכוונת – חושבת אני שאולי הייתי מצליחה יותר בעבודה אחרת. אבל – וזאת אני כותבת ברצינות ובתום־לב – רק לעתים רחוקות עולה הדבר במוחי, כי ידעתי שזוהי רק התחלה של העבודות האוטומטיות, ואחריהן תבואנה עבודות מעניינות יותר. אך טובות העבודות האלה כי על־ידיהן יכיר האדם את החיים כאן לאמיתם, ותעוצב מחדש ראייתו והערכתו. מבחינה גופנית, אין לי קשיים בעבודה, והאמן לי, בדרך כלל אני עושה זאת ברצון. עד כה כבר למדתי הרבה, ואני סבורה שאפשרויות הלימוד תלכנה ותגדלנה.

[לחברות ויצ"ו הצעירה בבודאפשט]

נהלל, 26.10.1939

חברות יקרות!

זה זמן רב אני מתכוננת לכתוב לכן, הן יודעת אני שאתן מצפות לאות־חיים ממני, וכן גם זאת, שאתן מתעניינות בחדשות מארץ־ישראל.

ובכל זאת היה לי קשה להחליט על הכתיבה. נדמה לי שאתן מקוות לדין־וחשבון מקיף יותר, ולאו־דווקא לתיאור פרטים אישיים. אך קשה מאוד להיענות למשאלה זו. ולא רק משום שחודש אחד הוא פרק זמן קצר, אלא גם משום שבארץ־ישראל באמת אסור לנקוט לשון של הכללות. בני־אדם, אורחות־חיים, גורלות ונופים הם מגוּוָנים כל־כך, עד כי קשה למצוא דוגמתם במקומות אחרים. בני־האדם – אכן הם־הם הקשים ביותר להכללה. לי, כפי הנראה, יש מזל רב, הואיל ועד כה נפגשתי – אמנם רשאית אני לומר זאת – אך ורק עם אנשים חביבים ולבביים מאוד; אני סבורה שאין לראות בכך יד המקרה בלבד, שכן אני שומעת מכל צד כי תושבי הארץ הם מכניסי־אורחים ומסבירי־פנים, אפילו לאנשים זרים בתכלית. הדור הראשון צביונו נקבע במידה רבה על־פי ארץ־המוצא – התרבות והמינהגים הם שונים, אולם הבדלים אלה אינם מהווים גורם של התנגשות, ואילו הדור השני כבר משוחרר מהם לחלוטין. אני שמחה על כי³ יכולה אני לכתוב זאת: הדברים האמורים לגבי הדור היהודי החדש ובן־החורין אינם מליצה ריקה בלבד; יתרה מזו, לא רק ה“צברים”, אלא כל מי שחי פה זמן ממושך והסתגל לאווירת הארץ – ניכרים בו סימנים של השתחררות. רוב בני־האדם חיים פה בתנאים הרבה יותר קשים מאשר במקומות־מושביהם הקודמים, ובכל זאת אני חושבת שאין הרבה אנשים שיהיו נכונים לחזור אל אורח־חייהם הקודם. נדמה לי שאלה ברובם נמנים דווקא עם יוצאי־הונגריה וגרמניה, אך גם כאן, כמובן, אסור לנקוט לשון של הכללה.

על טיב החיים ועל אורחות בני־האדם כאן, על־פי־רוב יש לכן ידיעות. טרם הספקתי להתוודע מקרוב אל חיי הקיבוץ, אולם כל מה שבנות הקיבוץ מספרות מצביע על חיים יפים, מלוכדים וידידותיים. נהלל עצמה – מושב. יש טוענים כי במושבים עובדים האנשים הרבה יותר קשה מאשר בקיבוצים, אף כי גם שם נעשית עבודה רצינית. אך לעומת זאת היתרונות של החיים במושב הם (על־כל־פנים, כאן בנהלל): בתים חמודים עם אינסטלציה, עם חשמל ועם משק פנים וחוץ, ומלבד זאת ההרגשה – כי הוא שלנו. אגב, התחושה של “שלנו” מהווה כאן נחלת הכול ובהקשר לקיבוץ היא אך מתרחבת; המושג נעשה מקיף יותר בעומדך במושב יהודי זה או אחר, או בנקודה כל שהיא של הארץ, ובהרגישך כי ארץ זו שלנו היא, או על־כל־פנים עתידה להיות שלנו. על כן כמובן מדברים פה הרבה פחות מאשר “בברית ציוני הונגריה”, שכן כאן הדבר נראה כה טבעי, עד כי אינו צריך להוות נושא לשיחה, ובוודאי ובוודאי לא לוויכוחים.

כשאני מהרהרת וסוקרת את חוויותיי במשך חודש ימים, קשה לי לבחור את החשוב מכול לצורך העלאה על הנייר. כמובן, רצוי מכל היה, אילו יכולתן לעלות, יחד אתי, בחוף חיפה בעל המפרץ הנהדר, והייתן מתפעלות למראה העיר על רובעיה העתיקים והחדשים, והייתן שמחות להביט על הכתובות העבריות שבשלטי החנויות ובאוטובוסים; ולאחר מכן, כמוני, הייתן עולות לאוטובוס של “אגד” והייתן נוסעות על־פני העמק, בין מבני־ עץ ארעיים של הערבים, ליד שדות־מירעה של צאן ויישובים יהודיים מודרניים, וכמו כן בקרבת שיחי־קקטוס שגובהם כמה אמות, ובקירבת בוסתנים נהדרים, עד הגיעכן הנה, לנהלל. הנה כך נאלצת אני, ולו באמצעות מכתב, להוביל אתכן על־פני בית־הספר. ואמנם יהיה זה מעשה קשה מאוד בגלל קוצר היריעה, שכן שלושת בנייני המוסד עם חדרי־מגורים, חדרי־אוכל, חדרי־לימודים, ספריה וחדר־עיון, לרבות חדרים אחרים – סקירתם דורשת זמן רב גם במציאות, קל וחומר אם נצרף אליהם גם את המשק (הבוסתן, גן־הירק, המשתלה, הרפת, הכוורת, הלולים, המחלבה, השדות שמעבר למשק עצמו והמיבנים השייכים לבית, כמו המכבסה והמטבח הנהדר); אכן, לא אוכל לתאר כל זאת במכתב.

כעת רוצה אני לכתוב מלים אחדות על החיים הפנימיים של המוסד. העיסוקים מרובים ביותר, 6 שעות עבודה מעשית ו־3 שעות עבודה עיונית, וכמו כן הכנת שיעורים. אין פנאי רב. אולם הזמן הפנוי הנותר בכל זאת, לאחר העבודה, עובר עלינו בבילוי נעים. (אל תבינו אותי שלא כהלכה, אין בכוונתי לומר שזמן העבודה אינו עובר עלינו יפה). נאה ביותר הבילוי בערב־שבת. לפני הסעודה נערכת תכנית “עונג שבת” עם שירה בציבור ומוזיקה. הארוחה טעימה מאד, ועד שעה 11 פתוח השער; פרק זמן זה מבלה איש־איש כטוב בעיניו, על־פי־רוב בצורה נעימה ביותר. הורָה, שאר ריקודים ושירה בציבור מהווים חלק בלתי־נפרד מתכנית ערב־שבת. אמת־נכון, מצב רוחן של הבנות כעת איננו עליז ביותר, הואיל ורבות מהן הן יוצאות פולין וגרמניה, ואינן מקבלות ידיעות מקרובי־משפחתן. נקל איפוא להבין כי האווירה רווּיה מועקת־מה. באחד הערבים נערכה פה גם הצגת קולנוע, ובימים אלה ביקרנו בהצגה נהדרת של “הבימה”. גם במושב נערכים ערבי־קריאה, ויש הזדמנויות לקיים חיי תרבות. אפשרויות ספורט באות לידי ביטוי בקיומו של שולחן פינג־פונג, ואכן בשבתות אנו נוהגים לשחק מישחק זה. אבל, למעשה עוסקים אנחנו די והותר ב“ספורט” גם חוץ מזאת, אם ניתן להגדיר כספורט את העבודה שאנו עושים; את השבתות אנו מעדיפים לנצל לצורך קריאה, מנוחה וטיולים.

אל נא תכעסו עלי אם גרמתי לכן מפח־נפש במכתבי זה. ייתכן שציפיתן לשמוע מפי מלים נשגבות על אודות החוויה הגדולה שבעלייה ארצה, ובמקום זאת תיארתי שפע פרטים בערבוביה, כפי שעלו בדעתי. אולם דווקא פרטים אלה, שעמם אנו חיים – כגון הדיבור העברי, העיתון, הרדיו, עבודתנו, השבתות שלנו – הם־הם המוליכים אותנו לקראת המטרה שכולנו הצבנו לנו. על כן רשאית אני להניח שגם הדברים הללו יעוררו בכך עניין.

מברכת את כולכן בברכת שלום חמה

אניקו סנש

[לאח]

7.11.1939

גיורא יקירי,

… מרבה אני לחשוב עליך ועל בדידותך. יודע אתה, לשעבר, בהיותי בבית, יכולתי רק לשער כמה קשה לך לבדך בניכר, אולם עתה מבינה אני יפה לרוחך. לי, נדמה, קל יותר, שהרי אינני בארץ נוכריה, וגם לא לבדי הנני. ובכל־זאת, לעתים קשה לי, ואז אני נזכרת בך, גיורא שלי. ואם כי מעולם לא כתבת, אף לא רמזת על כך, אדע, כי לא קלה הייתה השנה הזאת לך, וגם עתה, החודשים האלה אינם קלים לך. הלא גם ידידיך אינם שם אתך. ובגלל המלחמה, ואולי גם מבחינות אחרות, החיים שם קשים יותר. מתוך הניסיון יודעת אני כמה משמח מכתב הבא מהבית, או ממך, ועל כן סבורה אני, שבדבר זה, על־כל־פנים, לא אנהג בחסכון, גם משום שמצבי החמרי הוא כרגע טוב למדי. יש לי חמש לירות בקירוב, מלבד זאת הנני מקבלת מעות־כיס מבית־הספר, ויש סיכויים להעברת סכום ניכר. אני יודעת מה ערך לכל סכום כסף אשר עמי כאן, ואני נוהגת בחיסכון רב, כי הרי זה אמצעי ראשון להגשמת תכניות יפות לעתיד. חשיבות הדבר היא לא ביחס אליי, כי אם מבחינת בואך ובואה של אמא.

הנך רואה, גיורא, שמן הנימה הסנטימנטלית ביותר עברתי לעניינים חומריים פרוזאיים. אך אולי אין טעם, בכלל, להבעת רגשות במכתבים; מוטב היה לשבת קצת – ולשוחח הרבה מאוד, ובין הדברים הרבים יובּע ממילא הכול, כל מה שאדם מתקשה לכתוב עליו, גם משום שאין מלים לכך, וגם משום שצניעות טיפשית היא באדם, שהוא מתבייש לכתוב על רגשותיו גם אל האנשים המקורבים אליו ביותר. כך, למשל, מתביישת אני לכתוב לך שבכיתי כאן ליד המכונה [מכונת הכתיבה] ובאמת לא אוכל להגיד לך, מדוע. אהבתי את המקום, וטוב לי כאן, ולא התאכזבתי משום דבר, אבל סבורה אני כי תבין, בכל־זאת, שיש משהו אשר חסר לי מאוד: אמא ואתה, גיורא, הייתי יכולה לומר כמעט, שעכשיו אתה חסר לי יותר מאשר אמא. הלא את אמא ראיתי לפני חודשיים, ואתך זה זמן רב לא הייתי יחד, כי הרי אותם הימים בליאון, עם כל מה שהיו יפים, היו קצרים מאוד מכדי שיפסיקו את המרחק העצום הזה.

אל תכעס עליי, גיורא שלי, שכה אנוכית הנני, שכדי להקל על נפשי, אני מכבידה על לבך. ואני מבקשת ממך, שלא תאמין כי שרויה אני תמיד במצב רוח כזה. רק “מזלך” הוא שבשעה זו דווקא אני כותבת לך…

[לאמא]

נהלל, 29.11.1939

בזמן האחרון לא כתבתי על עבודתי. לא יכולתי לעשות זאת, כי עבודתי היתה משתנה יום־יום. זה כשבועיים אני עובדת בחדר־האוכל. עלי להקדים ולומר שלעבודתי זו אין כל קשר לחקלאות. אבל כדי להיכנס לחקלאות מוכרחים לעבור גם זאת. בקיצור, ב־7.30 בבוקר אני מתחילה להוריד את הכלים מן השולחנות ומוסרת אותם לנערות אשר שוטפות אותם. ב־8 השולחנות כבר פנויים מִכּלים, אבל עדיין לא נקיים. ובכן לוקחת אני מי־סבון חמים בדלי, מטלית ועוד דברים, אשר שמותיהם בהונגרית לא אדע. את כל אלה אני שמה על העגלה הקטנה ומתחילה לרחוץ את השולחנות. יודעת אני כבר גם לשטוף את הריצפה. כמה נעימה ההרגשה לראות את חדר־האוכל, לאחר שאת גמרת את העבודה, נקי ומבריק. את יודעת שבמו ידייך עשית את הדבר. לצערי נמשכת שימחה זו רק רגעים מספר, לעומת ההתרגזויות הרבות במשך השעה וחצי של שטיפת־הרצפות כמקצוע. בעוד שאת הפעולות הקודמות עשיתי בסינר כחול ומטפחת אדומה, הנה כשמתקרבת השעה 11, אני לובשת בגדי לובן ומתחילה לערוך את השולחנות ל־90 איש. ב־12 צריך להיות הכל מוכן. לאחר שהבאתי גם לחם ומרק לכל שולחן – בא שיא השימחה. אני ניגשת לפעמון, ולקול תרועת ההמונים המחכים בחוץ אני מצלצלת. הנערות פורצות לחדר־האוכל ובמשך חצי־שעה הן מספיקות ללכלך ולגמור את כל מה שהכינותי במשך היום. בחצי־שעה זו אני עוד מגישה לשולחנות את שאר האוכל, ולבסוף יושבת גם אני לאכול. אחרי הארוחה עליי לקבוע בלב שבור שבצלחות לא נשאר דבר. ובכן מתחילה אני ב־1 להוריד את הכלים מן השולחנות ולרחוץ אותם. בגמרי עבודה זו אני ניגשת לפעולת־רציחה: בעזרת “פְליט” אני עושה כלה בכל הזבובים הנמצאים בחדר־האוכל. וכשכולם מוטלים אין־אונים על הריצפה, (כנראה לא השתתפו בקורס להגנה נגד התקפה מהאוויר), אני מסתירה את מכונת־ה“פליט”. אבל לאחר רגעים מיספר עיניי רואות את הזבובים שלי קמים לתחייה וממשיכים בפעולה הלכלכנית שלהם. בכלל לא איכפת להם שאצטרך שוב לרחוץ ולנקות.

ומעכשיו הכנות לארוחת־מינחה. בסיומן אני פורסת לחם במכונה המיועדת לכך. היום הכרתי גם את הטכניקה של עבודה זו וזה מקל עלי. בכלל לא די שמישהו יראה איך וכיצד עובדים, חשוב שהאדם עצמו רוכש נסיון בכל עבודה.

כל העבודות הללו נמשכות יותר מ־8 שעות. בערך ב־3 אני חוזרת לביתנו החדש והיפה. אני מתקלחת, מתלבשת ומקבלת צורה אחרת לגמרי. למזג־האוויר השפעה רבה על התלבושת. בחורף, למשל, לובשים גם החברים וגם החברות מכנסיים, מגפיים ומעילי־עור. מראה מגוחך למדי הוא, לראות דודה שמנה וזקנה לבושה מכנסי־טרנינג ובמגפיים. תלבושת זו מתאימה מאוד לצעירות בעלות גוף יפה. הגברים בתלבושת זו דומים מאוד לאיכרים ההונגריים.

[לחוג “מכביה” בבודאפשט]

נהלל, 18.12.1939

אם כי אני ממעיטה לכתוב, אל תחשבו שאינני מרבה לחשוב עליכם. בערבי יום ג' אני נזכרת שאתם בוודאי מדברים עלינו – על הארץ־ישראליים. הרגשה נפלאה היא שגם את עצמי רשאית אני לכלול בתוכם. אני מודה ומתוודה שאך מעט מאוד עסקתי כאן בתולדות הציונות ובאידיאולוגיה; לא כמו בבית. לעומת זאת אני מרבה לדבר עברית, והתקרבתי מאוד לרעיון החלוצי ובכלל לדברים מעשיים. וזה טבעי לגמרי. בבית מתכוננים לעלייה ומניחים את היסוד לבנייה שצריכה להימשך כאן. אני מרגישה שהבאתי אתי יסוד מוּצק למדי, ואוכל לבנות עליו חיים יפים ומועילים. הוא גם יאפשר לי לקחת חלק בעבודה המשותפת הנמשכת כאן.

לאחר הנימה הנלהבת שלי בבית, בוודאי לא תרגישו במכתבי את התלהבותי הקודמת. אולי תחשבו שהתייאשתי, או לכל־הפחות שהאידיאליזם שלי פג. אבל לא התאכזבתי ואמונתי בארץ לא פגה. נכון, כעת רואה אני שאסור לדבר על ארץ־ישראל כעל ארץ החלומות. רבים הם שאינם יכולים לצייר לעצמם את הארץ אלא בשמים כחולים נצחיים. ומובן שייאושם רב, לאחר שהם נוכחים לדעת שהיא ארצית, ממשית, כמו היום: גשמים יורדים, רוח נושבת וקר למדי. כן, לא תמיד מזג־האוויר כאן יפה; וישנם קשיים כלכליים ורבות גם השגיאות; אבל אנחנו בבית, חופשיים ומטרה לנו ועתיד. אולי מיותר לכתוב מה מסוגלת הארץ לתת לנו, למה באנו אליה ומה קיבלנו בה.

[לאמא]

נהלל, דצמבר 1939

אמא, את חושבת בוודאי שמכתביי ששלחתי עד עכשיו הם שטחיים במקצת. אני כותבת תמיד רק על עבודתי, על המקום שבו אחיה ועל מה שעיניי רואות. בטוחה אני שנפשך כלה ויוצאת לשמוע ממני תשובה על שאלה המרחפת באוויר. הן הקרבת הקרבן כאשר עזבתי, ואני – כאשר נפרדתי ממך. ואת בוודאי משתוקקת לדעת: הכדאי היה? ייתכן שאין לי עדיין זכות לענות על כך. אולי רק בעוד זמן אוכל לתת תשובה מוחלטת. אבל למרות זאת אשתדל להגיד גלויות את אשר עם לבבי ברגע זה. תשובתי, אמא היקרה, היא – כן בהחלט. לא אכחיש, יש רגעים שהייתי מוכנה לשלם מחיר יקר בעד פגישה קצרה אתך. לו הרגשתי לכל־הפחות שהנכם קרובים אליי. אבל ברגעים הקשים האלה מעלה אני על דעתי, שהנה השנה או השנתיים שאני רחוקה מכם, זה המחיר בעד עלייתי ארצה. בדמיוני אני מתארת לי כמה טוב יהיה כאשר שוב נהיה יחד. מובן, לא קל לי בלעדיכם, וזה טבעי לגמרי. מראש ידעתי זאת והבאתי זאת בחשבון. אבל האמיני לי, אמא, ברצינות, לשום דבר אחר מחיי הבית איני מתגעגעת. במהירות מפליאה התרגלתי לסביבה, לצורת החיים ולעבודתי. לולא הזמן הקצר שאני כאן, הייתי מעיזה לומר שלמדתי גם לאהוב את כל אלה. ברור שאין לומר את זה באופן כללי, כי הן לאהוב אפשר רק אנשים יחידים ועבודות מסוימות. בכל אלה אין עדיין מענה על השאלה: האם כדאי היה? את התשובה החיובית נותנת לי אמונתי הבלתי־מתערערת שהדרך אשר בחרתי בה היא הדרך. אני מאמינה באמונה שלמה שרק ארץ־ישראל היא הפתרון היחיד והאמיתי, לי ולכולנו. כדאי היה לי לבוא הנה, כי כאן רכשתי לי את ההרגשה הנפלאה שהנני אדם שווה־זכויות ובביתי אני יושבת (הדבר האחרון – לעת־עתה רק בהרגשה). כדאי היה לי לבוא הנה ולרכוש את הביטחון, שבעוברי ברחוב אינני צריכה לחשוב על כך, אם כל אדם הבא לקראתי יהודי הוא או לא. ומה טוב שאיני צריכה לשקול בכל דבר קטן: האם זה מותר ליהודי או לא?

ברור, הנימוק השלילי, שאין אנטישמיות, עדיין אינו מספיק. התשובה המכרעת ניתנת בכוח העובדה שכאן בארץ מתפתחים חיים יהודיים חדשים ובריאים. הייתי מבטאה את זה כך: היהודים בגולה התעצבו כאשר לא היתה להם סיבה מיוחדת להיות עליזים. כאן, כמו בכל אומה בריאה, עליזים ושמחים כאשר חסרה הסיבה להיות עצובים.

[לאמא]

נהלל, 10.1.1940

עבודתי – מה חמודה היא. ברחצי את הפרות אני לובשת מכנסיים, חוגרת סינר־גומי ונועלת מגפיים. ולא אירא. לא תכיריני, אמא, מהרהרת אני בחברותיי לשעבר בכיתה, כיצד היו מעקמות חוטמן אילו ראוני עובדת עבודה, שלי היא מובנה מאליה. ואם פרה מתעקשת ולא תאבה לקום, להרים את רגליה, או לציית לבקשתי, למרות בעיטותי ונענועיי, מנצלת אני את העובדה שבסביבה אין מבינים הונגרית ואני מאחלת לה לפרה את אשר לא אוכל עוד לבטא בעברית – כי טרם למדתי לקלל בשפתנו. ולמזלי, אף הפרות אינן מבינות את קללותיי, וכך שורר בינינו יחס ידידותי. היום קרה לי גם “פּנצ’ר” בעבודתי, בשעה שניקיתי את תא העֶגלות. צריכה הייתי להעביר אותן מתא לתא. כפי שהוגד לי אחר־כך, עושות זאת שתי בחורות, למען לא תתפזרנה העגלות. אך אני, בלי לחשוש, פתחתי את הפשפש והתחלתי מגרשת אותן. כעבור מחצית הדקה נתפזרו העגלות לחמש (!) פינות הרפת, והחלו בהתרוצצות עצומה. יחד עם חברתי לחדר, שאף היא עובדת כאן, התרוצצנו אחריהן כעשר דקות, עד שהצלחנו לכנסן ולהביאן למקום הדרוש. הִזענו כהוגן, אבל זה היה טוב. פחות טוב היה כשניגשנו לדחוף את קרונית הזבל. מוציאות אנו את הזבל משלוש הרפתות ישר לבור־הזבל היצוק בטון. הכל פועל באופן אוטומטי – הפסים, מחליפי הקווים, הפיכת העֲגלות. אך כמובן נשארת די עבודה גם עבורנו. בקיצור, כשהגענו לערמה, שקעתי בה במגפי כה עמוק, שבקושי יכולתי להיחלץ מתוכה.

שלשו רפתות, בנויות בטון, ישנן כאן – ל־70 ראש ומעלה. בכל מקום תעלות להובלת מים, שוקת אוטומטית, וכך אין קושי לשמור על הניקיון. לכאורה, הניקיון השורר כאן אינו נופל מזה שבחדר־האוכל. אנו רוחצות את הפרות מדי יום ביומו; את מקום הפרות אנו מנקות בשעת החלפת הריפוד, כך שקנה־קש אחד לא ייראה. כל יומיים אנו שוטפות את השקתות במברשת; את הקירות ואת הריצפה מדי יום ביומו. בכל מקום מצויים, כמובן, ברזים, צינורות־גומי – הציוד יפה מאוד והיגייני. מובן שרק בבית־ספר אפשר להגיע לניקיון כזה, ובחיים יש לוותר על הרבה; אך מי שיסתגל לכל זה כאן, ישתדל להגשים אותו גם אחר כך.

למכתבי זה צירפתי פרח אחד, לא רק בכדי להראות לך מהו האביב אצלנו, אלא גם כתמורה לפרח שהייתי מביאה לקברו של אבא, אילו נמצאתי עכשיו בבית. ב־18 לחודש [יום הולדתו של אביה] אהגה בך, אמא, יותר מתמיד, אם בכלל ייתכן הדבר.

[לאמא]

נהלל, 13.1.1940

…ועכשיו רוצה אני לכתוב עוד על טיולנו האחרון, שהיה נהדר. בשש וחצי בבוקר יצאה הכיתה כולה לדרך, לעבר השדות, בשירה רוננת על השפתיים, כשאנו מצוידים במפוחיות־פה. אדמת העמק הברוכה טרם שכחה את הגשמים שירדו עליה לפני שבועיים, ועל כן נאלצנו לדשדש בבוץ, אולם דבר זה לא היה בו כדי לקלקל את הנאתנו, כלל ועיקר. קבענו פה אחד, שטיול זה כמוהו כטיול טיפוסי בחוץ־לארץ בחודש מאי. העמק יפהפה בימים אלה, ואנו עברנו בו כיברת־דרך הגונה, עד הגיענו לבסוף, בשעה עשר וחצי, למחוז חפצנו – הוא משמר־העמק. קיבוץ מעניין ויפה מאוד. המראה המושך ביותר את תשומת־הלב הוא מוסד החינוך המרכזי, מקום שם מתחנכים כל ילדי הקיבוצים של “השומר הצעיר” (גם קיבוץ זה שייך להם) בגיל 10–18. לילדים עולם אוטונומי, כמעט בלתי־תלוי בקיבוץ, עם משק, בתי־מגורים, מטבח וחדר־אוכל משלהם, וכמובן – בית־ספר. שיטת ההוראה מודרנית בתכלית. עיקר הדגש מושם בעבודה העצמית, וקבוצת של 10–14 ילד לומדות בצוותא, בהדרכת מורה, כשההוראה מתנהלת על־פי־רוב בצורת שיחות, על יסוד החומר שקראוהו תחילה. הם שוקדים על חומר לימוד השייך, פחות או יותר, למסגרת גימנסיה, בתוספת לימודי חקלאות; כתוצאה מכך כמובן סוטים בדברים מסוימים מן החומר של בתי־הספר התיכוניים. הילדים הקטנים (בנים ובנות גם יחד) עובדים שעה אחת ביום, אך מיכסת עבודה זו הולכת וגדֵלה בהתאם לגיל; הגדולים עובדים מחצית היום, ומחצית היום עסוקים בלימודים. אנו התבוננו גם בקיבוץ עצמו. בעיקר מצא חן בעיני בית־הילדים. פעם, כשלא אהיה כה עסוקה, אתאר גם אותו בפרוטרוט. את הצידה, שלקחנו אתנו לדרך, כילינו בצהריים בתאבון רב, ושבנו בקשת רחבה לעבר נהלל, בין שורת ישובים ערביים ויהודיים. היה מעניין לראות, אלו בצד אלו, את חיי הערבים ואת חיי היהודים, ובעיקר את השוני הרב שבחינוך הנוער שלהם, ליתר דיוק באי־חינוך הנוער שלהם [של הערבים], לעומת הכשרת הנוער היהודי שלנו לקראת משימות. כבר ירד ערב אפל עת הגענו הביתה, עייפים למדי, אך מאחורינו – טיול מעניין ויפה.

[לאמא]

נהלל, 20.1.1940

סיבה מעציבה גרמה לכך שהננו חופשיות אחרי־הצהריים. מתה אשתו של אחד ממורינו, תושב ותיק בנהלל – אשה מכובדת על רבים, וכפי שאומרים, אשה בעלת שיעור־קומה. היא מתה אתמול, והיום הייתה הלווייתה, בה השתתפו כל המושב ובית־הספר. מראה ההלווייה היה שונה לגמרי מן המקובל אצלנו. האנשים בבגדי־העבודה, הגברים בחלקם מכוסי־ראש, כך עברה תהלוכת־האֵבל לאורך כל הכפר, עד לבית־הקברות המרוחק. בדברי ההספד, שנאמרו בלשון העברית, כאילו ניטשטש הגבול שהיה פעם בין התפילה לבין ההספד. נדמה לי שגם הרב הספיד אותה, אך בתוך ההמון הגדול לא יכולתי לראותו. שם בין הקברים זכרתי שלפני שנה, אולי בדיוק באותה שעה (ב־18 בינואר, יום־הולדתו של אבא) עמדתי ליד קברו של אבא, ואולי בשעה זו, דווקא, היית אַת שם, אמא – והיה כה קשה לחשוב על כך, שלא גיורא ולא אני איננו אתך בשעה הזאת.

[לאמא]

נהלל, ינואר 1940

במכתביי האחרונים אך הזכרתי כי אני עובדת במחלבה, אולם לא התפניתי לכתיבת פרטים. עכשיו, מקץ השבועיים הראשונים, רוצה אני למסור דין־וחשבון מדויק, על מנת שתוכלו לעמוד על טיב עבודתנו. ובכן: בשבע וחצי בבוקר, “חמושה” בסינר־גומי נגד מים ובמגפיים, אני שמה פעמיי לעבר המחלבה הנמצאת בין המשתלה והרפת. אני רוחצת את מגפיי בדלי הניצב לפני הדלת, ולאחר מכן אני פותחת את הדלת הראשונה וסוגרת אותה מאחוריי בזהירות. כך אני נוהגת גם בדלת השנייה (אכן יכולים אתם להבין כי קיימת דלת כפולה). הדבר חשוב כדי למנוע, חס ושלום, כניסת זבוב בטעות. לכן, כשאני שוכחת לפעמים להגיף אחת הדלתות, בהתאם למינהגי הישן מן הבית, אני אצה חזרה לסוגרהּ, לשמע צעקותיהן הנואשות של הבנות. בקיצור, לאחר שעברנו את הדלת הכפולה, מגיעים אנו אל הפרוזדור (בעצם אינני יודעת איך לכנותו), והנה תיאור ציודו המדויק: כיור לצינון, מכונה לקירור החלב, מכונת צנטריפוגה להפרדה, שני דוודים גדולים להדחת הכלים וצינורות־גומי. בשבועיים הראשונים קיימים אך שני סוגי עבודה: להדליק את הפרימוס (לצורך חימום המים), לסדר את המדרכה, ליתר דיוק – חלק מן המדרכה, השייך למחלבה, אולם לא יותר מכך, אף בחצי מילימטר. לאחר מכן מגיע תור שטיפת ה“מטפחות” השייכות למחלבה ולרפת, כביסתן והרתחתן. במשך זמן זה עוסקת הנערה השנייה בשטיפת הכלים ובחלקי המכונות; עכשיו אני כבר יודעת בדיוק היכן דליי החליבה המשומנים ביותר, מתי צריך להקפיד ביותר על שמירת הכדים, ומה מספר הדיסקיות של הצנטריפוגה וכו'. היקף העבודה מותנה כמובן גם בכמות החלב ובמיספר הכדים. רב ההבדל בין ניקוי שני כדים לבין ניקוי שנים־עשר כדים. את המלאכות הנ“ל אנו מצליחות לסיים, בדרך כלל, עד שעה עשר וחצי, שכּן לשתינו כבר יש ניסיון רב. או־אז מתחיל “הניקיון הכללי”, ניקוי כל כלי או ציוד הנמצאים בהישג־היד. אחרי השעה אחת־עשרה אנו לוקחות את החלב הטרי מן הרפת, מסננות ו”מפרידות" אותו, ושוב שוטפות את הדליים ואת המכונה, ובשעה שתיים בערך (כמובן, בינתיים סעדנו לבנו בארוחת־צהרים), מגיעה גוּלת־הכותרת של ה“סימפוניה” כולה, היא שטיפת הקירות, הדלתות, ולבסוף הריצפה. אני כשלעצמי עושה ברצון את השלב האחרון של המלאכה; בצינור־הגומי הענקי אני “יורה” לעבר טיפות החלב המצויות על־פני המרצפת, וכעבור זמן קצר נשטפת הריצפה במבול מים. ואחרון אחרון – יש לקרצף את השטח במברשת ובמטאטא־גומי, עד שיתייבש כליל. כשאנו מועידות פנינו אל בית־מגורינו בשעה שתיים וחצי – הכול מבריק בניקיונו. הנה רואים אתם כי בין מעשה זה לבין עיבוד החלב עדיין רב המרחק. אך בכל זאת אני עובדת שם ברצון, אף בשל האווירה הנעימה והשקטה הנוצרת, במידה לא־מבוטלת בזכותה של יהודית, הפועלת העובדת אתי, שהיא נערה נחמדה מאוד; היא גמרה לימודיה כאן בשנה שעברה.

[לאמא]

נהלל, 28.2.1940

רחוק… בימים אלה כבר אי־אפשר להשתמש במלים שעבר זמנן. המלים קיבלו בימינו משמעות לגמרי אחרת, ולכן זהירות בשימוש במלה “רחוק”. הלא עולמות מפרידים היום בין אנשים הקרובים ביניהם קירבה רבה. לעומת זאת, האהבה בין אנשים־אחים מגשרת גם על־פני האוקינוס. ייתכן מאד, שבקילומטרים ארוכה מאוד הדרך בינינו, והגבולות בוודאי מהווים מכשול רציני – אבל בכל פעם שאני רואה בראי את שערותי הפרועות, כאילו ארגיש את מבטך המייסר. בהכירי אדם חדש, מיד עולה וצפה במוחי השאלה: מה היית אומרת את, אמא? אם עושה אני מעשה טוב, אדע שגם את מסכימה לכך. מרגישה אני שמחשבותינו נפגשות כאילו אי־שם באמצע הים. יודעת אני בעליל עד כמה מיותר לכתוב על כך, הלא את בין כך יודעת הכול. לאחר כל אלה – האם נכון לומר שאנו רחוקות זו מזו?

[לאמא]

נהלל, 31.3.1940

…פ.ג. מעלה באחד ממכתביו שאלה, שאינני רוצה להשאירה ללא מענה. ומשום שאין לי פנאי לכתוב מכתב לחוד, אכלול גם דבר זה במכתבי אלייך, אמי. ג. מתרעם על אי־דתיותו של הנוער בארץ ומעמיד את השאלה: מדוע אין האבות לוקחים את בניהם עמהם לבית־הכנסת?

אכן, השאלה מורכבת באמת; בייחוד משום שבראש־וראשונה עליי לציין כי יש כאן, כמובן, גם שיכבה אדוקה. אך נדבר על הלא־דתיים. האבות אינם יכולים בשום אופן לקחת את הילדים לבית־הכנסת, כי זהו דור, אשר דתו היחידה ואלוהיו הם העבודה, כוחו העצמי; הוא היה נתון להשפעת תנועות בלתי־דתיות באירופה, ובאורח אינסטינקטיבי דחה כל דבר אשר הזכיר לו את הגלות וכן את הדברים החיצוניים שבדת.

מלבד זאת, כאן, בחיי יום־יום, במשטר ממלכתי, קשה יותר לקיים מצוות דתיות רבות, בעוד שאפשר היה לקיים אותן בגלות. שם, למשל, לא היה כל קושי מיוחד בשמירת החג, באשר מישהו אחר עשה את המלאכה באותו יום. האשמה העיקרית בחוסר חינוך דתי היא איפוא באבות. אך עליי לומר, שכיום מרגישים גם הם במקצת בחסרון זה. גם הנוער כאילו עורג קצת לדת, וכך יש מקום לתקווה, שבין הקצוות תיפסק תנודת המטולטלת בנקודה בריאה. כי הצורה הקיימת של הדת בכח סעיפיה אינה בת־ביצוע, לדעתי, בכל אופן היא מכבידה על החיים.

והנה דוגמה אחת שמעתי על קיבוץ אחד של “המזרחי”, שבמשך תקופה ארוכה שפכו שם מדי שבת בשבתו מאות ליטר חלב. אף־על־פי שמוכרחים היו לחלוב את הפרות בשבת, לא רצו להשתמש בחלב זה, באשר ראו בזה “מוקצה”, מחמת חילול שבת. היום אין הם נוהגים כך. אך מובן שאיש מהם אינו נוסע בשבת, והלא אין יום פנוי אחר לכך. ופירוש הדבר: ריתוק מוחלט למקום. יש שאתה מבלה יום שבת בתל־אביב, אך בליל־שבת ובכל יום השבת תנסה לשווא ללכת לאיזה מקום שהוא, כי בתי־קולנוע ותיאטרון, בתי־נכות [מוזיאונים] – הכל סגור, וגם אין תנועת אוטובוסים, ובמורת־רוח הנך קובע שעובר היום, יומך החפשי, לריק. זה לא ינעם גם לך ביותר, גם אם אתה מתייחס בכבוד להשקפה הדתית.

[לאמא]

נהלל, 5.4.1940

אמא יקרה! אני כעת אחרי טיול נהדר, וישבתי מיד למסור לך את רשמיי. אמש נכספתי מאוד לנסוע מעט, לשהות יום בחיפה ולבקר את אילונקה, כמובן רק במשך השבת, כי לכך אין צורך ברישיון מיוחד. מרים לא יכלה להצטרף אליי הפעם, לכן יצאתי לבדי לכביש ושם נפגשתי עם כמה חברות מן הכיתה. כעבור זמן קצר הופיע אוטו נהדר, אבל דווקא בכיוון הפוך. לא היססתי הרבה ועצרתיו. עוד לא התאוששנו מהפתעה זו והנה נודע לנו לתמהוננו שאנו נוסעים, ובמהירות רבה, לכיווּן טבריה.

יכולתי לכתוב הרבה על נסיעה זו, או מוטב היה לקחת צייר איפרסיוניסטי, אשר יכול היה להנציח את התמונות המרהיבות המתגלות לפניך זו אחר זו. זעיר־פה זעיר־שם נתגלו לעינינו כתמי צבע משוחים־ללא־קפידה ומראות של בתים בגוון אגדי של ירוק, כחול וחום, ממש בתי־צעצועים העשויים בדייקנות של מלאכת־מחשבת, עם עצי־פרי פורחים ועם גינות. שלל הצבעים המשתקפים־מתמזגים שממול, עד־כדי־להדהים, משך את תשומת־לבנו גם בטיולנו הקודם, והנה שוב צף ועלה המראה שטרם ראיתי כדוגמתו, או ראיתיו במקומות מועטים בלבד. במבט קורן מאושר הסתכלנו זו בזו: האם מציאות היא זו, או חלום? פתאום נתגלתה לפנינו נצרת העיר – מינזרים וכנסיות מלבינים, בתי־אבן עתיקים, ערבים, נזירים ונזירות. יותר לא הספקנו לראות, כי האוטו טס־עבר את העיר. הדרך לטבריה מתפתלת ועולה בהר עד שלפתע נתגלה לפנינו משהו כחול: ים כנרת. שוב גלשנו וירדנו.

טבריה שוכנת למטה על שפת הים. ירדנו מן האוטו ונתעורר רצון עז לרוץ ולהתנפל ישר אל הכנרת ולהתרחץ בה. הכנרת הזכירה לי מאוד את אגם גארדה. אבל במקום זה השגנו אוכל, כי רעבות היינו מאוד. במחיר גרוש אחד קיבלנו כל מיני מטעמים. עמדנו בגן־הנוי ואכלנו לחמניות לבנות מצוינות, תפוזים וגלידה, וכל זה, כאמור, תמורת גרוש אחד. אחרי ששבענו החלטנו לראות את העיר והסביבה. בעזרת שוטר יהודי זקן (ואולי לא היה שוטר) אשר הכיר היטב את העיר הספקנו לראות כל מה שכדאי היה. תחילה הוביל אותנו לרובע הערבי. עברנו סימטאות צרות ומלוכלכות; גזוזטראות הבתים, משני עברי הרחוב, נוגעות כמעט זו בזו. בבתים כל מיני חורים או כוכים, ורוכלים ערבים מוכרים בהם את סחורתם. כמובן, ראינו גם חנויות יפות של ערבים. מוזר היה לשמוע בבית־קפה ערבי אחד פזמון אנגלי.

בכלל נפגשים כאן מזרח ומערב, וגם התלבושת של הערבים דומה כבר במקצת לאירופית. לפני שנה עוד לא היה יהודי מעיז לטייל כאן, אבל מאז שקטה הסביבה. ירדנו לחוף ושם ראינו מקום קדוש לנוצרים. יותר מאשר המקום מעניינים הפנים המזרחיים שראינו שם. מעולם לא ראיתי אדם בעל קמטים רבים בפניו כמו כאן, שערותיו היו לבנות כולן וזקן לו ארוך, ארוך.

אחרי כן ביקרנו ברובע של יהודי המזרח, המסודר רק מעט יותר מן הרובע הערבי. האנשים לובשים בגדים אירופיים, אבל שפתם היא ערבית. לעברית נזקקים רק בבית־הכנסת. הנוער, כמובן, מדבר עברית ונתון כבר להשפעת הישוב החדש. ראינו את בית־הכנסת, המעניין מאוד בסידוריו. אין בו עזרת־נשים, כי רק גברים משתתפים בתפילה. ביקרנו גם בבית־הכנסת האשכנזי, והוא דומה מאוד לכל בית־כנסת בגולה. אין בו שום דבר מיוחד. היה פעם בטבריה בית־כנסת גדול ויפה, אבל נשארו ממנו רק שרידי חורבות – שיטפון החריב לפני כמה שנים חלק גדול מן העיר התחתית. אין לומר שהספקנו לראות הכול, אבל השעה דחקה ואנו חזרנו לגן הנזכר. ישבנו בו כמה רגעים, בינתיים התאספו סביבנו כמעט מחצית ילדי טבריה והצלחתי לרכוש את לבם. זה מאוד שימח אותי. התחזקה בי באמונה שאולי אבחר במקצוע הקשור בילדים.

עברנו את הרובע היהודי החדש והגענו לכביש. מראה נהדר. לא הצטערתי שהאוטו איחר. אבל כאשר השעה התקרבה ל־3 והאוטו בושש לבוא, התחלנו לחשוש שמא נצטרך ללון בטבריה ולחזור רק למחרת בבוקר. זה היה גורם לנו אי־נעימות בבית־הספר וגם להוצאות גדולות. פתאום הופיע טקסי יפה ונהג צעיר אוחז בהגה. הוא כמובן לקח אותנו, והיה אדם די הגון. הוא התעכב לרגעים מספר ביער בלפור, טיילנו שם וירדנו גם לגניגר. זוהי כבר סביבה עברית. חזרנו לעמק יזרעאל שלנו ולשדותיו רחבי־הידים ושוב – בנהלל. לאחר שהזנו עינינו ביופיו הרומנטי של ים כנרת וסביבתו, שוב נגלה לפנינו העמק – חלקות־אדמה פוריות המחדשות את יופיין. אך סבורה אני, כי הארכתי מדי בתיאורי הטבע, ודווקא אלה הם החלקים שאני נוהגת לפסוח עליהם בספרים, וכידוע, לא תעשה לרעך מה ששנוא עליך, ובוודאי ובוודאי לא תעשה זאת לאמך־יולדתך. ובכן אקצר דבריי (סוף־סוף יש להתחשב גם בצנזור); כעבור זמן קצר המשכנו בדרכנו, וברוב חוצפה ירדנו מן האוטו ממש בשער בית־הספר. עוד הוספנו להדריך את נהגֵנו בנהלל, אך עד מהרה נפרדנו ממנו בהתרגשות. הוא מצדו נכון היה להסיע אותנו אפילו עד חיפה, אולם התגברנו על פיתוי זה, כי אילו עשינו זאת – לא היינו יכולות לשוב הביתה בגלל העדר תחבורה.

[לאמא]

6.5.1940

אמא יקרה! כעת הייתי צריכה לתאר, בפרטי־פרטים, טיול מוצלח שבו השתתפתי, אך מחמת קוצר זמן אמסור סקירה כללית בלבד. ביום חמישי אחר־הצהרים נסעתי לחיפה כדי לבקר שם חברה, המתגוררת על הר הכרמל; את הלילה ביליתי אצלה, ובבוקר, בערך בשעה תשע, ירדתי מן ההר ויצאתי אל הכביש המתמשך למרגלות הכרמל, לעבר תל־אביב. עד מהרה הצלחתי להשיג “טרמפ” במכונית פרטית יפה, עד לתל־אביב. הנהג היה ג’נטלמן סימפטי, ותיק בארץ, והשיחה אתו היתה מעניינת. הנה כי כן הגעתי בהצלחה לתל־אביב, ומשם המשכתי בדרכי לירושלים, בצורה דומה, כשמסיעים אותי ממש עד ביתו של הדוד מיכה⁴. נהדרת אף הדרך לירושלים; היא מתפתלת מעלה־מעלה במעקלים⁵ לולייניים, אך העיר – אל אלוהים! אין בכוחן של מלים כתובות לתאר אותה. הלא כל נקודה מנקודות העיר שונה מחברתה, וכל רובע הוא בבחינת עולם ומלואו; בצד התמונה הבלתי־משתנית זה מאות שנים של העיר העתיקה, אתה רואה את הבניינים המודרניים של המרכז, ולא הרחק משם את רובע הגיטו, ובמקום אחר: חווילות אגדיות, גנים, מינזרים, כנסיות של כל הדתות והעמים, ועל רקע זה, כמובן, פני האנשים לובשי התלבושות המתאימות; ואולי בכל־זאת תוכלי לשוות לנגד עינייך את שלל הצבעים הזה. תיאור התכנית, ולו ביובש ענייני, יגזול זמן רב מדי. ביום שישי אחרי־הצהריים הגעתי למחוז־חפצי. הדוד מיכה ובני־ביתו קיבלו את פני בלבביות נפלאה, וחלפו השעות, לרבות שעות הערב, תוך כדי שיחה, שבה לקחו חלק מפעם לפעם אנשים חדשים; ביתו של הדוד מצטיין במידת הכנסת־אורחים. למחרת בבוקר הלכתי עם מכרים לסקור את העיר העתיקה. בנוגע לפרטים, אולי מוטב שאתארם בפעם אחרת. אחרי־הצהריים נסעתי בלוויית מכרים בעלי מכוניות לאיזור של ווילות, השוכן מחוץ לעיר. גם שעות אחרי־הצהריים והערב חלפו בסימן הביקורים. למחרת בבוקר הדריכו אותי בין בנייני האוניברסיטה, ואילו אחרי־הצהריים הייתי אצל מכרים בגבעת־שאול. הם החזיקו בי ונשארתי גם לארוחת הערב, ולאחר מכן נסענו יחד העירה למקום של ריקודים; דבר שהיה, שוב, נעים מאוד. ביום שני לפני־הצהריים ביקרנו במוזיאון “בצלאל”, מקום־שם נערכה, מלבד תערוכת הקבע של חפצי אמנות יהודיים, גם תערוכה ססגונית ומעניינת של אמנות סינית־יפאנית. אחרי־הצהריים נסעתי לבית־לחם, מקום־שם ניצבת, בתוך כפר ערבי פשוט, כנסייה עתיקה ויפה. משם עברתי לתלפיות לראות את בית־הספר של “ויצו”; הוא דומה לזה שלנו, אך קטן ובעל אווירה חפשית יותר, ונדמה לי שמבחינת רמת הלימודים גם חלש יותר. למחרת, בשעות אחר־הצהריים, הלכתי לראות את מפעל החלב המרכזי של “תנובה”. היה זה בשבילי מעניין עד מאוד, שכן גם אנו עוסקים במשק באותו ענף־ייצור עצמו, אך באמצעים פשוטים בהרבה. אם כן, היה מעניין לראות את הציוד המשוכלל של המפעל. הכול ממוכן, ובקושי ניתן לראות שם בני־אדם. ממקום זה המשכתי בשיטוט: קרן קיימת, קרן היסוד, והבניינים החדישים והמפוארים של הסוכנות היהודית, שבהם הצלחתי להתבונן הן מבחוץ והן מבפנים. בגינת מלון “המלך דוד” הוכיתי בתדהמה. נדמה לי שטרם ראיתי גינה יפה מזו, אף כי המלון כולו – גם כן אין סיבה להתבייש בו… אחרי־הצהריים השתתפתי כצופה בטקס הענקת תארי הדוקטור באמפיתיאטרון של האוניברסיטה, ולאחר מכן ערכתי טיול ב“הדסה” (בית־חולים מודרני נפלא!). בהמשך לקח אותי הדוד מיכה לקונצרט יפה של תזמורת ארץ־ישראל. ביום רביעי – ביקור במוזיאון רוקפלר, שוב שיטוט בעיר העתיקה, אחרי־הצהריים קבלת־אורחים וביקור בקולנוע, וביום חמישי בבוקר הנסיעה הביתה.

[לאמא]

נהלל, 29.6.1940

…מה שנוגע לי, הכול בסדר. לפעמים אני מתפלאה עד כמה מעניין אותי כל פרט קטן בחיינו היומיומיים. העבודה בשדה מסיחה את הדעת מן המחשבות הנוגות. אני עובדת בכיבוש חציר, בקטיף תירס ועוד. נשזפתי כהוגן ואני יודעת להחזיק בידי את הקלשון, כמו בזמנו את העט. החלק היפה ביותר בעבודה הם ההקדמה והגמר. הנסיעה בעגלה הלוך וחזור. אבל יפה גם העבודה בקצב שלה ולגמרי איננה קשה. רק הנזיפות והגערות בסוסים, המסרבים לפעמים לזוז ממקומם ולהתקדם, מפריעות קצת את הקצב. יש עוד דברים פעוטים שאין סבלנות להזכירם. ימינו אלה הלא אינם מתאימים לקטנות, ועל הדברים הגדולים אין צורך לכתוב. בקשה לי אליכם, קבלו כל ידיעה על הארץ בהסתייגות רבה. אם כי שקט מוחלט שורר בארץ, נפוצו בחוץ־לארץ ידיעות מדאיגות…

[לאמא]

נהלל, 22.7.1940

…את שואלת בקשר ליום־הולדתי, אם אני מרוצה יותר מאשר בשנה שעברה ביום זה. אכן, אם אני מתעלמת מן הנקודה הקשה ביותר – היותכם רחוקים ממני – הרי אני יכולה להשיב בלב שקט: כן! אני מרגישה שבשנה זו למדתי הרבה מאד, גם מֵעבר לחומר הלימודים המקובל, ואילו הייתי צריכה להכריע שוב בין עלייה לארץ־ישראל ובין לימודים בבית־ספר – הייתי חוזרת על מעשיי, ללא היסוס. אני שמחה על שניתן לי לחיות כאן, ואני יודעת עתה כי כאשר כיניתי את ארץ־ישראל “בית”, לא נקטתי לשון של מליצה.

[לאמא]

נהלל, 12.8.1940

עוד אינני יודעת איך יפול דבר בנוגע לעבודה החקלאית. לעת־עתה יכולה אני לספר באופן כללי רק על העבודה הפיזית ועל חיי הכפר הקשורים בחקלאות. מה שנוגע לעבודה הפיזית הפשוטה, עלי לקבוע ששיניתי את עמדתי הקודמת. אמנם קשה לומר שהעבודה הזו מרתקת אותי. אני מבצעת אותה באופן מיכני. לרוב אני מוצאת את עצמי מהרהרת על דברים שאין להם כל שייכות לעבודתי. אכן, זהו מן הנמנע בעבודה אינטנסיבית, אבל לעומתה יש עבודות שמאפשרות זאת. מצד שני מוצאת אני עניין רב, דווקא עכשיו, גם בעבודות הפשוטות ביותר, ומה רב אושרי אם אני מצליחה לגומרן טוב, מהר ובסדר. זה מוכיח שאכן נוצר אצלי יחס לעבודה. הנני עושה אותה לא רק מתוך הכרח, כדי למלא את יום העבודה. הנני מרגישה את עצמי חזקה למדי במובן פיזי. תודה לאל, לא חליתי במשך כל השנה אפילו יום אחד. רק מעטים יכולים לומר זאת. ואף־על־פי שאני מסוגלת לכל עבודה פיזית, גם מבחינה גופנית וגם מבחינה רוחנית, בטוחה אני שהיא לא היתה מספקת אותי לזמן ממושך יותר. לפיכך אשתדל לקשור את עבודתי בתוכן רב, ברכישת מקצוע. לעת־עתה, נדמה לי, אבחר בענף הלול. עוד לא נואשתי מלהגשים את חלומי הישן, שאוכל גם ללמד במקצוע זה. אבל הדבר לא לבש עדיין שום צורה קונקרטית, וקשה היום לתכּן תכניות.

ואשר לחיי הכפר – הם באמת מוצאים חן בעיניי. אני אוהבת את השקט, את הישרוּת. אמנם חסרה לי עוד חברה קטנה מצומצמת, אבל העיר בכלל לא תחסר לי. ב“חופש הגדול” לא עלה אפילו על דעתי לבקר בערים, אם כי רוב מכריי נמצאים שם. נכון, בחוץ־לארץ חייתי במידה רבה חיי כפר. כל מה שמסמל את העיר לא היה מורגש ביותר בסביבתנו.

דעתי היא שהחקלאות היא הענף העיקרי בארץ, למרות שיש צורך בבעלי מקצוע מובהקים גם בתחומים אחרים. אבל הארץ ביסודה היא חקלאית, והיא גם עשירה בכל־כך הרבה תנאים טבעיים, שאין לפקפק באופיהּ החקלאי. התעשייה תתפוש בה רק את המקום השני, והיא עתידה, לדעתי, להיות קשורה בחקלאות.

[לאמא]

13.8.1940

שלשום נכנסתי למאפייה. מעניין מאוד. עבודה יפה וגם קשה למדי. אפשר ללמוד הרבה ותענוג לעבוד. לשׁים בידיים ואופים בתנור חשמלי, 30 או 60 ק"ג קמח במשך יום אחד. שתי נערות עובדות יום יום, ולגמרי באופן עצמאי, אם כי המדריכה, לאה, מינהג בידה להיות נוכחת בשעת העבודות החשובות. אנו ביחסים טובים אתה ואוהבות זו את זו, מה שמנעים מאוד את העבודה. מקווה אני שבמשך השבועיים לא תשתנה דעתי על עבודה זו, ותחת הדרכתה של לאה אשתלם באפייה עד כדי כך שאוכל להתחרות עם אופה מומחה. מלבד אפיית הלחם ולימוד העברית, עוסקת אני גם בהכנת הצגה (ביתר דיוק – נשף למחזור הגומר). זה מעמיס עלי עבודה רבה, וגיורא צדק, כנראה, כשאמר שטיפש הוא מי שמתעסק בדברים כאלה. אני מבזבזת על זה הרבה זמן וחוששת שהתוצאות תהיינה עלובות.

בשבתות, בשעות של אחר־הצהריים, אנו משחקות בכדור־יד. בערבים אנו הולכות לטייל, חוטפות לפעמים שיחה קלה עם בחורים מהונגריה הנמצאים כאן. הייתי מוכרחה לעוזבם, כי הם מדברים רק הונגרית. יש שהם מתגברים על כך למעני, אבל רובם עדיין אינם יודעים עברית. לעתים ניהלנו בינינו ויכוחים חריפים. הם המתקיפים, ואני צריכה ללמד סניגוריה על הרבה דברים. טענות להם לארץ; הם קיוו למשהו אחר. כנראה נפלו קורבן לציונות הרומנטית של הגולה, אשר רק מבטיחה ואינה דורשת כלום. המציאות כאן היא אחרת. החיים דורשים לפעמים הרבה יותר מאשר אנו מסוגלים לתת, לכל הפחות לפי הדעה המקובלת בגולה. קשה לו לאדם הרוצה רק לקבל ולא לתת.

מבינה אני יפה לנפש הבחורים האלה. הם אמנם יודעים ורוצים לעבוד, אבל אין להם הסבלנות הדרושה. קשה להם להבין את מגמתנו ההתיישבותית במושבים ובקיבוצים. הם חושבים שכל זה כאילו מכוּון נגדם. אין הם מבינים שקשה להסתדר בארץ אך ורק בגלל המצב הכלכלי הקשה השורר בה. רע הוא שאת השגיאות הם רואים בעיניים של מבקר מן החוץ. חבל שאינם מסיקים את המסקנה ההגיונית היחידה: לא לחזור על שגיאות של אחרים. במקרה זה מסתפקים אנשים רבים בקביעת העובדות, מסתגרים בד' אמותיהם, רוטנים ומבקרים קשות. לו הייתי אומרת להם את הדברים האלה, היו עונים ברורות: אין נותנים לתפוס מקום בארץ. כל אחד מחפש לו רק אפשרות לעלות בסולם החברה ואינו מתחשב באפשרויות המעטות. האם באמת כל אחד? – לא וָלא. רק אל השייכים לסוג זה, ולמזלנו אפשר לייחס אותם לשיכבה אחת בלבד. חבל שרבים מעולי הונגריה שייכים אליה. בחורים אלה עובדים כאן אצל האיכרים. הם אינם מקבלים תשלום, אלא כל מה שנחוץ לקיומם. זה יימשך כך עד שילמדו את כל העבודות החקלאיות. אפשר לומר שזהו מקום הכשרתם. אחרי זה יקבלו משכורת, כמובן אם יהיה צורך בהם. המטרה היא שיהיו פועלים חקלאיים ויתיישבו במושב, ובוודאי יהיו מהם גם כאלה אשר ילכו העירה.

[לאמא]

20.8.1940

נתחיל בעבודה. כפי שכבר כתבתי, היא מוצאת חן בעיני. אנו מתחילות בשש או שש וחצי בבוקר (זה תלוי בעבודה), לשות את הבצק שהכינונו מבעוד ערב. בינתיים אנו מזיעות כהוגן; לגמרי לא קל ללוש מ־30 קילו קמח בצק חלק ויפה. אחרי זה אנו מכינות את התבניות, מנקות ומורחות אותן בשמן. הדבר הקשה ביותר הוא לצור צורה לבצק ולהעבירו לתבניות. יש לכך טכניקה שלמה, לגמרי לא קלה. ביום השלישי לעבודתי כבר עשיתי חיל בעבודתי. טמפו די מהיר. לאה מדליקה את התנור החשמלי הנפלא (הדבר היחיד אשר אין אנו עושות). כאשר הוא מתחמם, אנו מכניסות במירדה ענקי את התבניות לתנור. השבוע אני ממלאה את התפקיד הזה, כי אני האחראית, מאחר שאני עובדת כבר שבועיים.

בעוד הלחם בתנור, אנו ממשיכות בניקיון, ואם הכול הולך כשורה, אנו גומרות גם את ה“מבּוּל”, פגע־רע זה שחוזר בכל מקום. קודם שופכים כמות עצומה של מים על הריצפה, ואחרי זה לוקחים מכל הבא ליד: מטאטא, מטליות וכו', ומתחילה פרשת אסיפת המים והניגוב. יש כמובן להיזהר שהמים לא יחזרו למקומות שיבשו כבר (לשם כך מוכרחים להכיר את מצבם הטופוגרפי של החדרים – הרים, גבעות ותעלות), בקיצור, פעולה מסובכת במקצת, אבל התוצאה היא שהריצפה בכל־זאת נקייה. בינתיים עוברת השעה מאז הוכנס הלחם לתנור (בקיץ זה יותר מדי), ולכן צר לנו עליו ואנו ניגשות להוצאתו. ותמונה מרהיבה את העין היא לראות את כיכרות הלחם ערוכים על המדף – 30–32 בסך־הכול. כמה נעימה ההרגשה בהעיפך את מבטך עליהם. אבל החלק החשוב ביותר בפרשת האפייה הוא ה“פלאֶצאֶלא”. זוהי המומחיות של לאה. כמעט מסורת היא לה שהיא לוקחת את שארית הבצק, מוסיפה בצל, שמן ומעט מלח וזוהי ה“פלאֶצאֶלא”. זוכות בה רק הנערות העובדות במאפייה.

אם עובדים בשני תנורים, העבודה היא כמובן כפולה. אתמול הכינונו בצק מצוין לצנימים, והיום ייבשנו אותם. וכך יש לי מושג גם על זה. ברצינות, צר לי שאני עובדת כאן רק שבועיים. אחרי ארוחת־הערב נלך להכין ליום המחרת. פעולה זו תימשך כמחצית השעה. זוהי עבודתי הנוכחית.

[לאמא]

ספטמבר 1940

עברה שנה מאז בואי לארץ. הזוכרת את, אמא, בתחנת הרכבת? היו אלה רגעים קשים מאוד; אז לא יכולתי לחשוב לא על תכניות ולא על עתידי. ראיתי אך ורק אותך, ובלבי הרגשה שהנני אנוכיית מאוד וגם קלת־דעת כלפי עצמי. שני אלה כאילו סותרים זה את זה, אבל סתירה זו הייתה קיימת בתוכי: חוט אחד קשר אותי לארץ, עוד לפני שהייתי כאן, וחוט חזק מאוד, שני, קשר אותי אלייך. ולולא האמונה העזה, שלמרות כל קושי ומכשול עוד נזכה להיפגש פעם שלושתנו כאן – מי יודע אם הייתי יכולה לעמוד בזה. כמה קשה לדבר ועוד יותר לכתוב על הדברים האלה. נדמה כאילו רוצה הייתי להתנצל בפנייך, והלא אין צורך בזה. יודעת אני שאם יש בעולם מישהו אשר מבין לרוחי, מסכים לצעדי וסולח לי, הלוא זו את, אמא היקרה. ובכל־זאת מרגישה אני את הצורך להודות לך היום – שנה לאחר שנפרדנו – על מעשה הגבורה שלך, שאיפשרת לי להשיג את מטרתי. מה לכתוב עוד? – מאד הייתי רוצה לנשק את ידייך.

[לאח]

30.9.1940

גיורא יקירי,

יש משום חוסר פרופורציה בכתיבת־מכתבים זו, כיוון שאני כותבת לך, ואיני מקבלת תשובה. לו ידעתי לפחות שאתה מקבל את מכתביי, לא הייתי חסה על הטירחה. כה רוצה הייתי לדעת על אודותיך הכול: איך אתה חי, מה מעשיך? אך במקום להרבות בשאלות, אשתדל למסור לך דו"ח על עצמי, ואילו על עצמך כתוב אתה, גיורא שלי. – בכול, בכול יש לי עניין. ובייחוד, היש לך סיכויים לעלייה? אנא, אל תאבד את התמדתך ורצונך, על אף הקשיים. אמנם קל יותר לכתוב מאשר לבצע, אך ידעתיך תמיד חזק למדי.

אני, בכל אופן עכשיו, כתום שנה, מרוצה בדרך שבחרתי בה. ולוּ ראיתיכם כאן, לא הייתי מאחלת לי דבר טוב מזה. כך, בלשון שאני כותבת, הדבר נראה פשוט ביותר. ואולם אין זה אלא סיכום המצטרף מפרטים הרבה. ובמרכז עומד הדבר, שאני רואה בו את המטרה ואת הטעם להיותי כאן. הרגשת הביטחון ניטלת ממני רק בשעה שאני חושבת על השנה הקשה שעברה על אמא. יש לי שמחה רבה בידיעת השפה. גם בתחום זה למדתי השנה הרבה. שנית: למדתי לעבוד. באמת, אין עבודה שהייתי אומרת עליה: בשום אופן לא אעשנה. משטיפת ריצפה ועד להוצאת זבל – בכול התנסיתי, ולא אירע לי כל רע.

אך עתה הגיע הזמן שאתחיל לעבוד במקצועי, וצר לי מאוד שטרם סידרוני לכך. בכלל יש לי מה לטעון ביחס לבית־הספר, אם כי אין ספק שמבחינה לימודית ניתן כאן לאדם הרבה, אבל בתור פנימייה הוא כאילו גזור מתוך רומאני־העלמות של המאה הקודמת (מזה עדיין לא תבין הרבה, כי לא קראת אותם).

בשטח הספורט אני נחשבת לשחיינית טובה, אם כי ה“צבריות” מיטיבות לשחות, בייחוד אלה הגדלות בקרבת מים.

האדם נוהג לכתוב על קטנות, כי קשה לכתוב על דברים חשובים וגדולים. כאן בנהלל עד כה – שקט וביטחון; בעיר מורגשת המלחמה. אני מרבה לחשוב על כך, שאולי מוטב שאמא תעלה. נדמה לי שכעת יותר קל להשיג רשיון־עלייה. מה דעתך על כך?

[לאמא]

נהלל, 25.10.1940

הפעם אכתוב על העבודה, כי מיעטתי לספר עליה. שישה לולים נמסרו לטיפולי (היו זמנים שטיפלתי ב־11). בכל אחד מהם 50–60 עופות. הלולים שברשותי הם לולי־עץ, עשויים תבנית גמישה מאוד – המצאת המורה שלנו. אפשר לפרקם, להרכיבם ולהעבירם בנקל, וכך אפשר לשמור על ניקיונם כמעט ללא עבודה. בבוקר אני מביאה מים טריים. לפני זה אני שוטפת, כמובן, את הכלים, ונותנת לעופותיי לאכול. והם מטיילים להם באופן חפשי ומדשדשים בחצרותיהם. ב־9.30 אנו מכינות תערובת, ותוך התרגשות של כולנו (שלי ושל התרנגולות) אני ניגשת לחלק את האוכל. בסיימי לפזר את האוכל, הרי הם עומדים כולם, צמודי צוואר לשוקת, בשתי שורות, ולא ימושו משם עד אשר יאזל הגרעין האחרון. אני ממלאה בינתיים מים, אוספת ביצים ומתרגזת באמת, שלמרות כל טרדותיי ההטלה מועטה, כי כעת מחליפות הן את נוצותיהן. את ההטלה אנו רושמים בדיוק, בכל לול ולול לחוד. ב־11 אנו מפסיקות, ב־2.30 אנו מתחילות מחדש. ושוב אני נותנת אוכל ומים, אוספת ביצים, ולבסוף הם מקבלים כפרפראות ירק, והוא חביב עליהם מאוד. כמעט שבולעים אותי יחד עם הירק. אנו גומרות את העבודה ב־4.30. כעת התחלנו גם בהדגרה, ולשם ניסיון הקדמנו בכך.

[לבת־דוד, אווה שוש]

נהלל, 30.10.1940

בימים אלה חגגתי את יום־השנה הראשון לעלייתי ארצה. אט־אט, מבלי משים, הפכה מיפרעת־האהבה לאהבה יציבה, אמיתית, ואני מרגישה את עצמי בארץ הזאת כבביתי אני. אהבתי את הנוף, הבריות, צורת החיים, השפה וחיי הכפר. כעת התחוור לי שבעצם לא הייתי בת כרך בבית. בבּוּדה חייתי כאילו נמצאתי בכפר, ועל כן גם לא נכספתי לחיי עיר.

קשה לומר מה אהבתי כאן. בנוף – את הרבגוניות האינסופית. מין צמחייה, מיבנה הרים, צורות וצבעים שלא תמצאים בשום ארץ. לא על הנוף בלבד חל הדבר. האוויר הוא צח והנך צופה למרחקים. בירושלים הנך משקיפה על ים המלח, מעל כל פיסגה מתגלה לפנייך נוף נהדר. והאנשים? – על יושבי הערים לא אכתוב לך, כי אינני מכירה אותם, ומלבד זאת יש לי הרושם שאינם נבדלים מיושבי ערים במקומות אחרים. אעמוד על חברי המושב והקיבוץ. פשטות מוחלטת בחיצוניות, בצורות המגע. אין מרבים ב“בקשה” ו“תודה”, נאמר העדר נימוסיות, ולעומת זאת הרבה לבביות. האמת היא שהם אינם מרגישים שאכן זוהי לבביות, כי בעיניהם טבעי הדבר שאם הגעת לקיבוץ, תסעדי על שולחנם, אפילו אם אין מכירים אותך; תפני למישהו, יראה ויסביר לך את הכול, וכו'. כמובן, אין הלבביות הזאת מצויה בכל מקום ואצל כל איש. אל תתארי לעצמך חברה אידיאלית, שכולה אנשים נהדרים. ואילו אני, מתוך ניסיוני האישי, מצאתי כל־כך הרבה לבביות מצד אנשים, כמעט או בכלל לא־מוכרים לי, ועל כן אני באה להכללה מסוימת. אין זו הסגולה היחידה. והצעירים – יש לומר שהם בריאים בגופם ובמחשבתם. קשה לציין קווים כלליים באלה, משום שחוששת אני שמא ייראו הדברים כאילו הם מכוונים לתעמולה בגולה על הדור החדש. בשעה שאני מתארת אותם, ניצבות לנגד עיניי חברותיי לכיתה, נערות עליזות, מסודרות ונבונות, או שאני שומעת את נערי הקיבוצים והמושבים שרים בשעת נסיעתם לטיול, צפופים באוטובוס, או רוקדים, ואני רואה אותם בשעת הרצאה או הצגה. ומהסתכלותי זו אני לומדת: הם נראים לי בריאים בגוף ובנפש. ללא התמונה החיה, כשהמלים נשארות על גבי הנייר – עלול כל זה להיראות מליצי מאוד. חוג התעניינותם שונה בהרבה משלנו. הדוגמה הבולטת לכך הוא ערב שבת. בזמן זה יש בדרך כלל קונצרט ברדיו, אבל הם, בני המושב, רוקדים ושרים בליווי מפוחית בגן. בחדר־הרדיו נותרו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הנערות שבאו מחו“ל. בגן נמצאות ה”צברות“. גם אנחנו מצטרפות אחרי כן למחול, לשירה. רק לעתים רחוקות הן מקשיבות לקונצרט. אמנם יש להן חוש למוזיקה, רבות מהן שרות יפה ואף אוהבות לשיר. תכנית מקובלת בלילות הקיץ היא לשבת בצוותא ולשיר. יש שירים עבריים יפים מאוד ומי שיודע שיר חדש הריהו גיבור היום. הם נהנים פחות מהמוזיקה הקרויה “רצינית”. דבר זה חל בעיקר על ילדי המושבים. בקיבוץ ניתנת לרוב השכלה מוזיקלית יותר יסודית, ומכל שכן בעיר. כמובן רבה ההתעניינות בתיאטרון, בקולנוע. בהצגות “הבימה” האולם מלא. בקולנוע מוצא עניין ביחוד הנוער, הזקנים פחות. אמצעי ההשכלה הנפוץ ביותר הנו, כמובן, הספר. מרבים לקרוא, וכמובן עברית, ועל כן יכולים להכיר מהספרות העולמית רק מה שתורגם לעברית. אין בהם נטייה מיוחדת להתפלספות, את הוויכוחים האידיאולוגיים הם משאירים לנו. ובכל־זאת, אם באת להתווכח אתם, יש עניין בשמיעת דעתם, יש להם עמדה משלהם. ההבדלה “אנחנו” ו”הם" היא טכנית בלבד, לשם הארת השוני. במציאות אנו מתקשרים ללא קשיים; רוב החדרים מעורבים ויחס של ידידות שורר בינינו. בקיבוצים רבים עלה יפה מיזוג קבוצה ארצישראלית וקבוצה מחוץ־לארץ – הוכחה שקיים שוני, אך אין ניגוד.

אני אוהבת את הדמוקרטיה המתגלית, מחוץ לבית־הספר, בכל דבר. ההגדרה דמוקרטיה ביחס לחיי קיבוץ ומושב אינה נכונה למעשה, כי אפשר לדבר על דמוקרטיה [רק] במקום בו נפגשים מַעמדות שונים. במושב אין דרגה גבוה מדרגת “חבר”… אלה החיים עוד כאן, מורים, רופאים וכיוצא בהם, אף הם חברים, או נחשבים לאותו סוג. טבעי הדבר שבקיבוץ אין כל הבדל בין החברים, משום שאין במה שייבדלו. כולם חיים באותם התנאים; ההבדל היחיד הוא במקום העבודה, אשר מצד אחד משתנה, [אך] מצד שני אינו קובע את מקומו של האדם [בחברה]. גם במסגרת הקיבוץ מתהווה הנהלה, אך פירושה אחריות יתר והשפעת יתר, ואין נובע ממנה כל יתרון אישי. הניגודים בעיר חזקים יותר והמגע בין המעמדות השונים רפה יותר. החלוקה לשכבות מיוסדת בעיקר על המצב הכלכלי, כי למעשה לא קיימים הבדלים אחרים בין הפועל ובעל ההון. הרמה התרבותית לעתים קרובות דומה.

העלאת ההשכלה מהווה כאן בעיה קשה מאוד. התיאור בגולה ש“בנרות” יש לחפש כאן אדם שאינו יודע קרוא וכתוב, הוא לדאבוננו בבחינת סיפור. אין הממשלה נושאת בעול החינוך, אמצעינו הכספיים מצומצמים, ועל כן בית־הספר הוא אחת הבעיות הקשות של החברה. רמתם של בתי־הספר הקיימים אינה כפי שהיינו מתארים לעצמנו. מצויים, כמובן, גם בתי־ספר בעלי רמה גבוהה, בתי־ספר תיכוניים בערים ובתי־ספר מחוזיים בכפרים, שהגיעו להישגים רציניים – וביניהם, בהקבלה לבית־ספר תיכוני, טיפוס חשוב של בית־ספר לגיל 10–18: לימוד עיוני שקשור בעבודה חקלאית, בחלוקה שווה ביניהם בכיתות הגבוהות. קשה היא מלאכת המורים בבתי־הספר. בהרבה מוסדות בטלו הציונים, ואם יש, הרי אין מייחסים להם חשיבות; יראת כבוד – במידה זעומה או חסרה לגמרי; אין הילדים מפחדים משום דבר ומשום איש והאמצעי היחיד, בו יכול המורה להשפיע על הילדים: אישיותו. יש אומרים ביחס לילדי הארץ שהחופש הפך להפקרות, הביטחון העצמי לשחצנות, וגילוי־הלב לחוצפה. אינני רואה שחורות עד כדי כך, ונראה לי שההערכה הזאת מפריזה ואף שטחית…

בשפה התקדמתי יפה והיא גורמת לי שמחה רבה. התחלתי להכיר את השירה העברית: אני קוראת את שירי רחל, טשרניחובסקי, שמעונוביץ, ביאליק, שניאור. לא שיערתי שהספרות העברית היא כה עשירה. היצירה הנעלה ביותר הוא התנ"ך, שעד כה לא הכרתיו כלל, ואני קוראת בו בעניין רב. יש, כנראה, טעם אחד בקריאתו במקור, ובייחוד כשלכול יש לך יחס חי: שמות מקומות ואנשים מצויים בשימוש היומיומי ועל כן אינך מרגישה במרחק־הזמנים הגדול.

כזה הוא הצד היפה, המזהיר של המטבע. נקל לשער שיש בוודאי עתים, כשלא כל־כך יפה וקל. אבל צד זה הוא בבחינת “5 דקות”, והעבודה מעבירה בקלות את האדם על־פני הקשיים. אמא בוודאי סיפרה לך מה רב התענוג שהעבודה בשדה גורמת לי. ובכל זאת אני עומדת או רוצה לעמוד על כך, לקשור את עבודתי לילדים. הנה לוח ההתעניינות שלי: מעניינים אותי הצמחים, בעלי־החיים עוד יותר, והאנשים יותר מכולם. נראה לי שתכניתי אינה רחוקה מהמציאות, כי בנוסף לבתי־הספר שהזכרתי לעיל, יש הרבה מוסדות, בהם ניתנת הכשרה חקלאית לילדים או לנערים ונערות.

עתה נוכחתי לדעת שאם התחלתי לכתוב, יש רבות לכתוב ולהיום – די בזאת.

[לחבר בתנועה בהונגריה]

נהלל, 6.12.1940

אתה מבקש ממני דין־וחשבון מפורט על ניסיונותיי במשך השנה שעברה. קשה הדבר, כי הן אפשר לראותם מבחינות שונות, וחוששת אני לצייר תמונה שטחית. מבית־הספר בלבד הלא אין להכיר את הארץ.

אילו עליתי כתיירת, הבאה ליהנות מיופיו העשיר של טבע הארץ, הייתי יכולה לספר על הרי הגליל, על הכנרת ועל חופי הירדן המכוסים צמחים נפלאים. הייתי מתארת את זריחת השמש בעמק יזרעאל, או על חוף הים, את המראה הנהדר הנשקף מן האמפיתיאטרון בירושלים.

לו היה מעניין אותי העבר המזהיר של הארץ, יכולתי לספר הרבה על רובעיה העתיקים של ירושלים, ונכון הוא שכל הארץ היא מעין גוש היסטוריה. בקושי אפשר למצוא מקום אשר איננו קשור באיזה מאורע היסטורי.

לו הייתי מתעניינת במדעי הטבע או בגיאוגרפיה, בוודאי הייתי מתפלאה איך יכול היה הטבע לכנס במקום קטן כזה צמחייה כה רבה ומגוונת, איך אפשריים ניגודים כה עצומים באקלים הארץ הקטנטונת הזאת! לו הייתי מסתכלת בעין של בעל־הון, בוודאי הייתי קובעת שבארץ טמונות אפשרויות רבות בשטח החקלאי והתעשייתי (לכך אין צורך בעיניים של בעל־הון דווקא).

אבל כיוון שלא כל אלה הביאו אותי הנה, אין בדעתי לכתוב על כך. באתי ארצה כציונית לחפש לי בית בה, ולכן עליי לענות על השאלה: מהו הדבר שנותן, שעתיד לתת לי הרגשת־בית?

ל“צברים” אין זו בעיה. להם, כמו לכל בני עם נורמלי, טבעי הוא שהאדמה שעליה הם יושבים היא מולדתם, שהשפה בה הם מדברים היא שפתם. הם גם אינם מרבים לדבר על כך, כי הן החיים הממשיים מבטאים כל זאת בעליל. ברור שיותר קשה לענות על כך לאלה אשר באו לארץ מרצונם הטוב או מאונס (לרוב קשה גם להבחין בין שני הסוגים).

שתי הנחות יסודיות לנו: ברצוננו לקבל מן הארץ – וזה טבעי, ולתת לארץ – וזוהי חובתנו. אם נוכל לקבל מן הארץ מה שהיא מסוגלת לתת ואם נדע לתת לארץ מה שהיא דורשת מאתנו – רק אז תהפוך ארץ־ישראל למולדת.

מה אנו יכולים לקבל מארץ־ישראל – קודם־כול מסגרת לחיים עצמאיים ובריאים; אחרי־כן אפשרות להבחנה יותר שקולה ושקטה לשם פתרון בעיות החברה; הרגשת חופש והישגים של תרבות חדשה; מלבד זה הרגשת־אחריות, שכל מה שמתהווה כאן וקם, נעשה לא רק מסביבנו אלא גם על־ידינו, את כל הדברים האלה הלא שׂמנו לנו למטרה עוד בגולה. ולאחר שאני נמצאת בארץ שנה, יכולה אני לקבוע שארץ־ישראל יכולה בהחלט לתת את כל אלה.

אבל היא יכולה לתת רק לאלה אשר תמורת זאת יתנו אמונה, עבודה ואהבה; לכל אלה שברור להם שהארץ אינה ארץ־הפלאים, שגם כאן יש ימי חול ורק יום אחד בשבוע הוא יום השבת, לאלה שמסוגלים להשכיח מלבם הרבה זיכרונות קרובים, ולעומת זאת להחיות בלבם זיכרונות־קדומים – רק אלה יזכו להרגשת־הבית. כל אחד מקבל כאן לפי מה שהוא נותן. אל תחשוב שזה מעט. הנה במשך אלף שנה ויותר יכולנו כבר ללמוד מה פירוש הדבר לשים תמיד על כף־המאזניים ולהיווכח, תמיד במאוחר, שהכף השנייה בכל זאת אינה זעה.

אל תחשוב שאני כותבת מלים ריקות. הרבה דוגמאות מעידות כיצד רבים־רבים מסתגלים בקלות ובמהירות לחיי הארץ, מקיימים את מיצוותיה ולומדים מהר את השפה. הם מצליחים בכך רק הודות לרצונם העז ולאהבתם לארץ.

לעומתם יש, לצערי, גם עולים תלושים מן המפעל שלנו, שנשארו זרים בשפתם ובמחשבתם. לא היה להם האומץ הדרוש ולא הרעננות להתחדשות נפשית. דבר אחד עליי לקבוע: הארץ קשה מאוד מבחינת האקלים, הכלכלה והמדיניות. את הקשיים האלה, שאין לשנותם, מוכרחים לקבל ולהסתגל אליהם. את שאר הקשיים יש להכיר היטב, כדי לדעת להתגבר עליהם.

לא אאריך. אדגיש רק עוד כמה דברים: רצוי מאוד שתלמדו עברית לפני עלייתכם. איני מפריזה בחשיבות הדבר. כדאי וראוי כל מאמץ לשם לימוד השפה, כי זה עתיד להקל על חבלי הקליטה. אין לשכוח שבמסיבות החדשות בארץ קשה מאוד להתמסר לכך.

התפקיד השני: להכיר את התנועה ולהגיע לידי הכרה ברורה לְמה אתם מחכים מן הארץ. חשוב מאוד לרכוש את היסוד, כדי להמשיך ולבנות עליו כאן. גם אני מרגישה עד כמה חסרות לי הידיעות הנחוצות בציונות. אמנם אני משתדלת כעת להשיגן, אבל לא לכל אחד ניתנת אפשרות לבלות שנתיים בבית־ספר, אשר בו בכל זאת יותר קל מאשר בחיי עבודה רגילים.

אם ישאלו אותך, אמור שבעל־מקצוע טוב בחקלאות או בתעשייה יכול בנקל להסתדר כאן. ברור שאת המקצוע הוא צריך לדעת היטב. בחנוונים, רופאים ופקידים אין צורך. הם ישנם למכביר.

[לאמא]

17.12.1940

…את צודקת, אמא. ככל שאני מרבה להעסיק עצמי בעבודתי, היא כובשת אותי יותר. דווקא ענף הלולנות נראה פשוט מאוד למבט־עין ראשון. להגיש מים, לחלק מזון, לאסוף ביצים, לנקות לולים – מה בעצם צריך פה ללמוד? כך על־כל־פנים עלולים לחשוב. רק בהדרגה מתחילים להכיר את הבעיות, את האפשרויות, את הסיבות וכמובן, לאחר מכן נוצר גם יחס שונה אל העבודה. שתי חברות לכיתה ולחדר נמצאות אתי בענף הלול, ומשום כך מכנים את חדרנו, בקיצור, “חדר קוקוריקו”.

…אנחנו מתכוננים לחגיגת “ויצ”ו". לי ניתן תפקיד נכבד למדי במחזה, על אף מיבטאי ההונגרי הבולט. במקרה שלי אין הדבר מסוכן ביותר, שכן לא תמיד מזהים את ארץ מוצאי על־פי דיבורי; אך על־פי־רוב אפשר להכיר את כל יוצאי הונגריה אחרי שני המשפטים הראשונים, ואחדים מזוהים אפילו אחרי המלה הראשונה. הואיל והטעמת השפה העברית הנה מלרעית, כמו במשפט “אני רוצה” והואיל ויוצאי הונגריה “טהורי הגזע” מבטאים זאת בנגינה מלעילית, בהתאם לכללי השפה ההונגרית, הרי שדיבורם מהווה מקור בלתי נדלה להלצות. רק הודות לכך שהמיבטא ההונגרי אינו מורגש ביותר בדיבורי, זכיתי בתפקיד. הן סוף־סוף אין לעלות על במת “התהילה העולמית”, כשבפי השחקן מיבטא משובש בתכלית.

…ומה שנוגע לשירי העברי הראשון: אַת רואה, אמא, עלייך ללמוד עברית אם ברצונך להבינו. כאן הראיתי אותו למורה לעברית, ובעיניה נשא מאוד חן, אפילו לא מצאה בו שגיאות לשון.

[לאמא]

נהלל, 28.1.1941

…כיצד אוכל להסביר לך, אמא, כי אין בהישגיי שום דבר פנטסטי או נשגב, בניגוד למה שאת מתארת. בדרך זו צועדים מאות ואלפים יחד אתי, ולמעשה קל לי יותר מאשר לרוב בני־אדם. אינני מרגישה שאני מקריבה קרבן כלשהו, שכן מרובה השימחה שבצד המעשה; אני סוברת שרק מעטים עשויים להעיד על עצמם, שהם חיים בתנאים נוחים כמוני. אך לפי שעה אין לי אפילו הזכות לדבר על כך, שכן החיים בבית־הספר עדיין אינם החיים הארצישראליים האופייניים, וייתכן מאוד שהשנים הבאות יצפנו בחובן יותר קשיים. אולם אינני חוששת מפני כך.

…בשבוע האחרון עבדתי חליפות בגן־הירק ובמאפייה, מקום שם הייתי צריכה להחליף את מדריכנו שחלה. נעים למדי לעבוד באופן עצמאי, אך העבודה תחת כיפת השמים בכל־זאת יפה יותר בעיניי, אף־על־פי שעבודות הגינה עכשיו אינן מעניינות במיוחד. הרבה עישוב, עידור, איסוף הכרובית, הכרוב, הגזר, הקולרבי והסלק – אלה הם הירקות של העונה, בצד ירקות אחרים לרוב; למעשה מצויים בעונה זו כמעט כל סוגי הירקות. נעים לעבוד בחוץ, בלי להתחשב בטיב העבודה, שכן את רשאית לחשוב הרבה ועל הכול באין מפריע, וזה איננו דבר חסר־חשיבות. גם אם יוצאים בבוקר לעבודה במצב־רוח רע, מאיזו סיבה שהיא, עד שעת הצהריים, שעת שובנו מן העבודה, בא הכול על תיקונו. דומה, האדמה והאוויר מוצצים ומסלקים מן האדם את מצב־רוחו הקודר. כמובן, קסם זה קיים כל עוד צריכים לעבוד רק שש עד שמונה שעות ביום. אני מתארת לעצמי, כי המצב משתנה מן הקצה אל הקצה כאשר העבודה נהפכת למוכנית, למעשה־של־כורח.

[לאמא]

נהלל, 25.2.1941

…כעת עבודתי נעימה מאוד, שכן אני עובדת באופן עצמאי לגמרי. אני מחלקת את זמני כרצוני, ועושה את הטוב בעיניי; במשך הזמן הנהגתי “פטנטים” לא רעים לייעול העבודה, להשלמת ציוד המחסן ועוד. אני אוהבת מאוד את העבודות הטכניות, ויש אומרים כי בתחום זה אני עובדת כדרך הבחורים; ואמנם רואה אני ששיטת עבודה זו נוקט גם המורה שלנו, בניגוד למורָה. וכי כיצד אני מבחינה בין טיפוסים גבריים לטיפוסים נשיים בתחום התעסוקה? ראשית כול, העבודה הנשית הנה רפרודוקטיבית, ופירושה שמירה על הקיים, בעוד שהעבודה הגברית היא פרודוקטיבית יותר, ומכוונת להשלמה, לפיתוח. נובע מכך, באופן אורגאני, כי העבודה הנשית שמה את עיקר הדגש על הפרטים, בעוד שהעבודה הגברית הנה בעלת מעוף. ומלבד זאת, גם בחירת האמצעים למען השגת אותה מטרה גופה, אופיינית לשני הצדדים. למשל, לשם חיזוק דלת הנסגרת בקושי, תבחר האשה חוט קשירה או חבל, בעוד שהגבר יבחר, בלי ספק, בחוט ברזל. כמובן, עוד אלפי פרטים קטנים יוצרים את ההבדל, ואין להגדירם בבירור. אך נדמה לי שבעבודתי שלי בולטים בעיקר הסימנים שתיארתים כגבריים, דבר שהצביעו עליו גם האחרים. למעשה אני שמחה על כך, אף כי הדבר איננו תלוי בי, באשר הוא מתת הטבע. נובעות מכך, כמובן, גם מגרעות מסוימות: אין לי סבלנות לטפל זמן רב בעניין אחד בפרטות, או לחזור על אותה המלאכה פעמים אחדות, אף כי אין למנוע תמיד את הצורך בכך; אולם בנקודה זו מסייע בידי ההרגל, ובלית ברירה – מסתדרים.

…מזג האוויר אגדי – הימים שטופי־אור וחמים. הטמפרטורה מגיעה ביום, בשמש, עד 25–30 מעלות. קשה להאמין שחודש פברואר עכשיו. הכול פורח ומבהיק. אחת מתכניות השבת החביבות היא לקטוף בסביבה פרחי־בר, רקפות, נרקיסים; כזה הוא תור האביב הארצישראלי. הוא מופלא עד כי אין בכוחן של מלים לתארו!

[לאמא]

נהלל, מרץ 1941

הן ידעת שכל 18 שנותיי בבודאפשט הרגשתי בה את עצמי בטוב ומעולם לא התגעגעתי לכפר. ואמנם, מעולם לא ניצלתי את תענוגות חיי העיר – פרט לקונצרט, תיאטרון או הצגה. ולא אהיה כנה אם אגיד שבשום אופן לא אוכל לחיות בעיר. אבל עכשיו איני שואפת לחיות בה. התחבבו עליי המרחקים הנשקפים מבעד החלון בכפר, והפשטות והשלווה בצורת החיים, ומרגישה אני שהם יכולים לספק אותי, אם אימצא בצוותא עם אנשים מתאימים לי. ואשר לעבודה, בעובדה, יסוד הארץ היא החקלאות. וזו זקוקה דווקא לאנשים מלומדים, לא בהתאם למושגים ששררו אצלנו בגולה לגבי איכרים. אל תדאגי, אמא, כל פעם אני מציגה לפניי מחדש את השאלה, ומשתדלת לשקול ברצינות את הבעיה: האם היטבתי לבחור במקצוע שלי? המסוגל הוא לספקני, לכשייעלם החידוש שבו? האם הולם הוא את תכונותיי ואת כשרונותיי? עד כה נוכחתי שהיטבתי לבחור. איני יודעת בדיוק באיזו צורה אמשיך להבא, אך בטוחה אני שאמצא את הפתרון הטוב ביותר, כי אותו אחפש ולא אסתפק בפתרונות־מאונס, אם תהיה לי, כמובן, אפשרות לכך. בקיצור: אני מרגישה את עצמי קשורה לעבודה זו, ויכבד עלי מאוד לוותר עליה. אך חשובה יותר היא הנקודה השלישית. לאחר היותי כאן זמן קצר הוברר לי, שהחלוקה הסוציאלית של ארץ־ישראל רבגונית היא מאוד. אמנם מבחינת המוצא והאינטליגנציה אין הבדלים יסודיים – ואף אם ישנם, לא הם קובעים חלוקה זו. מיום בואי לארץ הרגשתי את השיכבה החלוצית כקרובה לי ביותר. מתוך הכרת השקפותיהם והחומר האנושי שלהם נוכחתי לדעת, שחייהם ומושגיהם יותר בהירים, ישרים וצודקים מהערכותיי הקודמות על הרבה דברים. מכתבי היה מתארך מאוד אילו כתבתי לך על הכול. בקיצור: רוצה אני לבחור בדרך אשר תקשור אותי לשיכבה הזאת. ברגע זה אני חושבת הרבה על הקיבוץ, וכמובן, אם בהמשך הימים יתברר לי שאין הקיבוץ מתאים לי לפי טבעי, עוד שמורות לי אפשרויות [נוספות] שאשאר בחוגים הללו.

[לאח]

22.4.1941

אפשר שבעתיד הקרוב לא אוכל עוד לכתוב לך, ומכבידה עליי הידיעה, שאתם תחרדו לגורלי. אנו מוכנים לכך, שהמלחמה תתקרב עוד יותר אלינו; אך אם נגזר עלינו להיוולד בתקופת מלחמה זו, שמחה אני שהנני יושבת על אדמה שאני מרגישה אותה ומכנה אותה כמולדתי. “בתבל רבתי מלבדה לא יימצא לך מקום”…⁶ – ואת ההמשך ידעת. אמנם לא ידובר על זאת הרבה, אך כל איש ידענו ויחושנו.

חיי יום־יום זורמים אצלנו כתיקונם, ללא שינוי. מפליא הדבר, כמה מרגיעה העבודה בשדה ומשכיחה הכול. אם רק שלווה זו למדתי במשך שנתיים אלה, גם אז כדאי היה הכול. אף אם הזמן שעבר עליי כאן נראה בחיצוניותו חדגוני למדי, הרי לאמיתו של דבר היתה בו תנועה רבה וגיוון רב, רשמים חדשים והשקפת־עולם חדשה. מה טוב היה לשוחח על כל זה, גיורא שלי.

אם זמנים רעים מתרגשים לבוא עלינו, ואמא ייסרנה לבה על אשר נתנה לי לעלות לארץ, עליך, גיורא, להסביר לה שבשבילי זה היה הפתרון היחיד, האפשרות היחידה, ואף רגע אחד איני מתחרטת על צעדי, במידה שמדובר רק עליי. צר לי שבימים אלה הנכם כה רחוקים ממני. מי יתן ותעברו את הזמנים האלה שלמים ובריאים.

אל נא תחשוב שתמיד שרויה אני במצב־רוח רציני כל־כך. אתמול היה לנו ערב עליז מאוד, וגם בהזדמנויות אחרות אנו עליזות; כרגיל משתדל האדם להסיח דעתו ממחשבות המולידות מכתבים מסוג זה.

[לאמא]

דצמבר 1943

ללא כל הקדמה רוצה אני לכתוב על העיקר. כעת ניתנת אפשרות טובה שתבואו אליי. עשיתי כאן את כל הצעדים הדרושים כדי שהנסיעה תצא לפועל תוך שבועות או אולי תוך ימים אחדים.

ידעתי, יקירתי, שהדבר בא באורח פתאומי מאוד, אך אסור להתמהמה. כל יום יקר, כי אולי תיסגר הדרך, או עלולים להיווצר קשיים אחרים. גיורא יהיה כאן בעתיד הקרוב ביותר – איני יודעת אם יש צורך בנימוקים נוספים.

אמי היקרה, היי אמיצה ומהירה, בל יעכבוך שאלות חמריות. זוהי הדאגה האחרונה בימים אלה, ותוכלי לבטוח בנו, שדאגות חמריות לא תהיינה לך כאן.

מאמינה אני, יקירתי, שאין צורך בנימוקים נוספים. לא הייתי מבקשת שתעשי זאת למעננו, – עשי למענך אַת. העיקר שתבואי. מה שתוכלי להביא אתך ללא כל קושי, הביאי, אבל אף לא רגע אחד של איחור מסיבה זו. איני מסוגלת ברגע זה לכתוב על דבר אחר.

[לפרופ' פקטה]

15.1.1944

דודי היקר,

יודעת אני היטב, בי אינך מחייב את צעדי זה, וצר לי כי לא אוכל להסביר כעת ביתר פרטים את הסיבות. אני מקווה כי תשמור את הידידות הישנה גם כלפיי, “בתך החיילת”, ואשר לאמא לא נשתנו תכניותיי. להיפך: מצבי החדש יוצר אפשרויות נוחות ואשתדל כמובן לנצלן במהירות. אני תקווה כי גם אחי יהיה כאן, וייתכן מאוד כי בינתיים אגיע לחוץ־לארץ. אל נא תחשוב, דודי, כי בקלות־דעת אני ניגשת לשאלה זו. הן דודי יודע, עד כמה חיכיתי לבוא אחי ואמי. ולמרות הכול רוצה אני להאמין כי צדקתי. במסיבות אחרות אוכל כמובן להסביר יותר את כל הגורמים.

הייתי רוצה שדודי ידע בדיוק את מצבי החומרי, כדי שאמא ואחי יוכלו לקבל בבואם כסף מבלי לחכות לי, במקרה שאשהה אז בחוץ־לארץ. את סכום הכסף אשר היה רשום על שמי הכנסתי לקרן הקיבוץ המאוחד, לפי הקבלה המצורפת בזה. משם יוכלו אמא או אחי להוציא את הכסף בכל רגע, על יסוד כל הוכחה של זהותם. עוד דבר חשוב אני רוצה להודיעך, למקרה שלא אהיה בארץ או לא אוכל לקבל חופשה מיד: מזכירות הקיבוץ הבטיחה לי בצורה הרצינית ביותר, כי תעזור לאמי בכל דבר, אם בעבודה ואם בסידורים אחרים. הם יֵדעו למסור ידיעות מדויקות עליי, במקרה שלא אוכל לכתוב, מה שאינני מתארת [לעצמי]. הייתי רוצה עוד שתדע על מזוודה [שנמצאת] אצל משפחת ק., אשר יכולה להיות לעזר לאמא, ועל מזוודה בקיבוץ (קיסריה), עם ספרי אבא ודברים פרטיים אחרים…

אל נא תתפלא דודי על סגנון זה של “צוואה”, אבל היות שאפליג כנראה בקרוב מצרימה, לא הייתי רוצה כי בבואם של אחי או אמי לא ידע דודי על דברים אלה, אשר חשיבותם כה רבה בתקופה הראשונה.

סלח לי שאני מכבידה עליך בכל־כך הרבה דברים, אבל מאז היותי בארץ התרגלתי לפנות לדודי בכל צרה ודודי פינקני בחביבותו ונכונותו המתמדת.

באהבה רבה ורוב תודה –

חנה סנש

[לאח]

קהיר, ינואר 1944

גיורא יקירי,

לאחר נסיעה של עשר שעות בקירוב הגענו למחוז חפצנו. הזמן עבר די טוב, כי נסעתי עם חברים עליזים. שרנו ושוחחנו ואפילו ישנו. כיברת־דרך נהגתי אני בעצמי, כמובן לא עד הסוף, כי מלבדי היו עוד שלושה נהגים. היה לי שפע זמן להרהורים וכמובן הגיתי בך. אני מודה תמיד מחדש לגורל כי נפגשנו, ולוּ גם לזמן כה קצר.

אתה יכול לתאר לעצמך כמה מעניינים אותי רשמיך הראשונים מהארץ ומהקיבוץ. אל תיחפז להביע דעה, השתדל תחילה להכיר את הארץ, ואין זו מלאכה פשוטה (לא להכרה גיאוגרפית בלבד אני מתכוונת). כרגע קשה לי לכתוב, כי הכול נחשב ל“סוד צבאי” וחוששת אני שהצנזור ימחק. בקיצור: שלומי טוב. הרבה חיילים וחיילות כאן מארץ־ישראל ובתוכם מצויה לי חֶברה בשפע. ביום אני עסוקה, אך בערבים יש שאנו הולכים לקולנוע או שאני נשארת בחדרי וקוראת. למזלי אני גרה בעיר ולא במחנה, וכך אני מסוגלת יותר לנצל את הזמן הפנוי.

גיורא שלי, כתוב לי הרבה. הן תדע כמה עניין יש לי בכול.

השלחת טלגרמה לאמא?

בפעם הבאה אשתדל לכתוב יותר ואולי אצרף גם תמונה.

אלפי חיבוקים –

אחותך נ.ב.

ביחס לשם [שם עברי לאח] – נראה לי יותר השם גיורא מאשר גרשון.

[לאח]

קהיר, 27.1.1944

גיורא היקר

מזל הוא של“מעגן” חיילים הרבה והם נוסעים הביתה בזה אחר זה, וכך אני יכולה לשלוח לך שנית מכתב, בצירוף מתנה מקומית קטנה. כל דבר יפה שאני רואה, הייתי רוצה לשלוח לך. אך עדיין איני יודעת מה נחוץ לך, וכמובן, אינני “קפיטליסטית”. כן שלחתי לך, גיורא שלי, את העט הנובע שלי, כי קיבלתי עט חדש.

לא מזמן שוחחתי עם מישהו שחזר מתורכיה והתעניין בעלייתה של אמא. אני מקווה, שמכתבי שיכנע אותה להבין את היתרון שבעלייה מיידית. העיכוב כרגע הוא שאין אפשרות נסיעה דרך בולגריה. אבל יש תקוות־מה כי תימצא דרך.

ואשר לי – ייתכן כי בקרוב אזוז מכאן. במקרה זה בוודאי אכתוב מכתבים קצרים יותר, אך בכל־אופן אשתדל להודיע לך על שלומי. בשביל אמא אכין כמה מכתבים, ובמשך הזמן תצטרך לשולחם. בשום אופן אינה צריכה לדעת שהתגייסתי.

אני מקווה כי תשמור על כל אותן הכתובות אשר מסרתי לך בקשר עם ענייני אמא ועניינך. תשתמש בהם בשקט, בכל שעה שתהיה זקוק לכך.

באהבה רבה

אחותך

[לאח]

קהיר, פברואר 1944

…היום הייתי שוב בטיול יפה. ביקרתי את קברי המלכים בלוקסור. יצירות מעניינות ומונומנטליות. בעצם אין לי כבר סבלנות לדברים אלה. בשבוע הבא כנראה אזוז מכאן ובמתיחות אחכה להתחלת העבודה החדשה.

במקרה שאמא תגיע לארץ בזמן היעדרי, עליך להסביר לה את המצב. אני יודעת, יקירי, כי תפקיד קשה הוטל עליך, ואינני יודעת אם אמא תבין לצעדי זה. אין לי מלים לבטא עד כמה כאוּבה המחשבה ששוב אגרום דאגה ליקרה ולא נוכל להיות יחדיו. כל תקוותי היא שאתם שניכם תהיו יחד במהרה.

באהבה ללא גבול – חנה

[לאח]

(יוגוסלביה) 2.4.1944

עזבתי את מקומי הקודם. שלומי טוב ועבודתי יש בה סיפוק. הסתפק הפעם בידיעה זו. יודעת אני כי המלים הקצרות האלה אינן אומרות הרבה, אבל אתה, יקירי, אתה כתוב לי על הכול. איך אתה נכנס לחיים החדשים? כעת כבר יקל לך יותר להביע דעה; היתה לך שהות להכיר את היפה וגם את הקשה. נדמה לי כי שם האנשים נחמדים מאוד וזה עוזר הרבה ליצירת הרגשת בית.

מה מצב ה“עברית” אצלך? אתה בוודאי מתקדם יפה. מה?

אינני מקנאה בך בגלל הקיץ המתקרב. בעמק הירדן אין קופאים אז מקור, אבל הכנרת קרובה אליך. ואין זה גרוע ביותר. היש משהו מאמא?

אלפי חיבוקים – חנה.

[לאח]

(יוגוסלביה) 10.5.1944

אמנם קשרי דואר־האוויר אינם מסודרים ביותר, ובכל־זאת הגיעו אליי שלשה ממכתביך. כמה שמחתי להם. שמחה אני כי מרוצה הנך ומאושר. גם אני מרוּצה. אך צר לי שכה רחוקה אני ממך. קָרוני דברים מעניינים מאוד, אבל תצטרך לחכות זמן־מה עד שאוכל לספר לך עליהם. יקירי, גם אני כמוך מודאגת מאוד בשל אמא. הרגשה איומה היא לדעת שאיני יכולה לחוש לעזרתה. מבלי שאדע דבר מיוחד, אני מתארת לעצמי כי המצב נורא מאוד. הן יכול אתה לתאר לעצמך כמה אני חושבת על שניכם ועליה יותר משתמיד.

ואתה סלח לי על מכתבי הקצר. נדמה לי שכבר רגיל אתה לידיעות הקצרות האלה. יבוא יום ואפרע את חובי ואמלא כל אשר החסרתי עד היום.

נשיקות, מחנה שלך

[לאח]

(יוגוסלביה) 20.5.1944

ושוב מכתב קצר למען תדע ששלומי טוב. וזה הכול. נדמה לי כי כל המכרים והקרובים רוגזים עליי כי אינני כותבת להם. אבקשך, נסה להסביר להם את המצב במידה שאפשר, ואם לאו – סילחו לי בימים הבאים. כעת איני יכולה לכתוב לאמא, ומכתביך צריכים למלא גם את חסרון מכתביי. אני מרשה לך גם לזייף את החתימה שלי, בתקווה כי לא תשתמש בה “להתחייבויות כספיות גדולות”.

והן תבין מאליך, מבלי שאכתוב לך על כך, כמה הייתי רוצה לראותך, לשוחח אתך או לפחות לכתוב מכתב מפורט. אני מקווה כי מיטיב אתה לדעת זאת. את מכתביך קיבלתי באיחור רב, אבל הם מגיעים אליי בכל־זאת במוקדם או במאוחר ואני מאושרת לשמוע את הכול עליך.

נשיקות לך ודרישת־שלום חמה לחברים –

חנה

[לאח]

(יוגוסלביה) 6.6.1944⁷

גיורא יקירי!

שוב הזדמנות לכתוב אליך כמה מלים ואני מנצלת אותה, אף כי אין לי עוד מה לכתוב. החשוב ביותר: איחוליי הלבביים ליום הולדתך. אתה רואה, קיוויתי כי הפעם נחוג אותו יחדיו. טעיתי נקווה איפוא כי בשנה הבאה.

הייתי רוצה, גיורא, שתכתוב פעם למ"י מהקיבוץ שלנו (קיסריה). מזמן כבר לא כתבתי להם, אבל אני חושבת עליהם הרבה מאוד ושלומי טוב. יש סיבות [לכך] שאיני יכולה לכתוב להם מכאן.

מה חדש אצל אמא? אנא, כתוב לי על כל דבר. מכתביך מגיעים אליי, בהקדם או במאוחר, ואני תמיד כה שמחה לקרוא אותם.

יקירי, איחולים מאוד חמים ואלף נשיקות –

חנה

על סף היציאה

[ליהודה ברגינסקי]

שלום רב לך, ברגינסקי![⁵⁶]

ברצוני לכתוב לך כמה מלים לפני יציאתי. אין זאת פרידה – נפרדנו עוד בארץ. אבל אני מרגישה צורך להגיד לך כמה מלים כלחבר טוב וקרוב.

אני יודעת שיכולים להיווצר מצבים שתהיו באי־ביטחון בקשר לגורלנו, או בוודאות גמורה של מצבים קשים; ואני יודעת שאז תשאל מעצמך שאלות – ואני רוצה לענות לך למפרע. לא בשם אחרים, רק בשמי. למרות שאני יודעת שכולם מרגישים כמוני.

אני הולכת מתוך שימחה, מתוך רצון חופשי ומתוך הכרה ברורה של הקשיים. אני רואה זכות בהליכתי וגם חובה. ותעזור בכל מקום ומצב הידיעה שאתם עומדים מאחורינו.

יש לי גם בקשה אליך, שאולי מיותר שאגיד, אבל אני מוכרחה. אנחנו רגילים שמעשי החברים יהיו ידועים ברבים, כולם חיים יחד את ההצלחות והקשיים. אבל אתם מוכרחים לדעת שבעד סיפוק החברים אשר רוצים לדעת על גורלנו, אנחנו יכולים לשלם מחיר יקר מאוד. כל מלה של הערכה ופרסום – אתה יודע מה פירושה.

אינני רוצה להרבות במלים. אבל לפני הנסיעה אני מוכרחה עוד להודות לך בעד כל העזרה שקיבלתי ממך, ובעד היחס החברי בו נתת אותה.

ועל שאר הדברים נדבר כשאחזור. עד אז ברכת שלום חמה.

מהגר⁸

[לאמא]

13.3.1944⁹

אמא יקירה,

בעוד ימים ספורים אהיה כה קרובה אלייך – וכה רחוקה. סלחי לי ונא הביניני.

במיליון חיבוקים

חנה

חברי קיבוץ קיסריה,

שעה לפני היציאה,¹⁰ 13.3.1944

חברים יקרים!

בים, ביבשה, באוויר, במלחמה ובשלום.

אנחנו הולכים כולנו למטרה אחת.

כל אחד מאתנו יעמוד על מקומו –

אין הבדל בין תפקיד לתפקיד.

אזכור אתכם הרבה,

כי זה הדבר שייתן לי כוח.

בברכת חברים חמה –

חנה

א. בשנת 1000 לפנה"ס

הנפשות: האב, דיטריך

האב (מתהלך אנה ואנה): יבוא או לא יבוא? לבסוף עוד יחזור בו, ולא אוכל להיפטר מגרמנה… נוּ, סוף־סוף!

דיטריך מופיע: שלום אדון אטצל, מזג־האוויר יפה, מה? אתמול ירד גשם. היבול ודאי יעלה יפה, לפי דעתי…

האב: אדון דיטריך החביב, אני ממהר, על־כן מוטב שנעבור לעצם העניין ללא שהיות.

דיטריך: כרצונך, אדון אטצל. אם כן, בת כמה היא?

האב: בת עשרים, בערך.

דיטריך (בבהלה): כל־כך זקנה? המ…

האב: להיפך, זהו הגיל המתאים ביותר; וכוח לה, ממש כוח־סוס, כוח־שוֹר!

דיטריך: כך! ומה משקלה?

האב (בגאווה): שבעים וחמישה קילו.

דיטריך (בהסכמה): כן, זה משקל הראוי להתכבד בו. ולבשל, האם היא יודעת לבשל היטב?

האב: אם היא יודעת לבשל? אם גרמנה שלי יודעת לבשל? אכן, אדון דיטריך, עצם שאלתך יש בה כדי להעליב אותי.

דיטריך: אבקש סליחתך, אדוני, אולם בעת עיסקה עליי לנהוג בזהירות. ובכן, מה מחירה?

האב: שאלה קשה למַדי (שולף עיפרון ונייר ומחשב). שתיים ועוד שמונה פחות תשע; שבעה קוואדראט, נומרוס לגריתמי, אינטגראציה. אה, כן, מצאתי: שתי פרות בתוספת שטיח.

דיטריך: אבל, אדוני, הלא מגוחך הוא! במחיר זה אני יכול להשיג את הסחורה בכמות כפולה, כלומר שתי נשים, ואולי אפילו שתייים וחצי אצל השכן.

האב: אך לא כמו גרמנה שלי. הנישואים סוף־סוף אינם ענין של מה־בכך. יש להקפיד ביותר בעת הבחירה.

דיטריך: כמובן, כמובן. אך המחיר גבוה מדי, בכל־זאת. הן היא די זקנה, למרות הכול… לא, בתנאים כאלה עליי למשוך ידי מן העסק.

האב (אוחז בו בכוח): עוד רגע! לךָ, באופן יוצא מן הכלל, הואיל ואתה איש סימפּאטי בעיניי, לךָ אני מוכן למכור אותה במחיר מוזל. אני מוכן לוותר על השטיח.

דיטריך: נאה, נאה! בתנאי כזה אני מסכים. אם כן, מחותני היקר, מחר אבוא עם המוהר, כלומר עם כל הסחורה כולה.

ב. בתקופת האבירות (ימי הביניים)

הנפשות: קוניגונדה, גוטפריד, ליאו

קוניגונדה (יושבת ליד שולחן וספר בידה): הה, המועקה מכרסמת בלבי. היכן גוטפריד, האביר רב־החסד? אפשר הוא נהרג במלחמה? אזי אצטרך להינשא לליאו האכזרי. הו, לבי! (נשמעת שעטת־סוס) הו, מה שומעות אוזניי? לבי לוחש לי כי אהובי קרב ובא.

גוטפריד (נכנס לחדר, נשאר עומד לפני קוניגונדה ולאחר מכן כורע ברך מולה): את חרבי אני מניח לרגלייך, הו, מלכת חיי.

קוניגונדה: לבי לחש לי כי בוא תבוא, גוטפריד האביר רב־החסד.

גוטפריד: אכן באתי. גברה זרועי על סכנות אלף, כשזיכרון פנייך האלוהיים משווה כוח לי (מטביע נשיקה ארוכה על ידה).

ליאו (מתפרץ לחדר): הו, מה רואות עיניי!

קוניגונדה: אלוהים אדירים, זה ליאו האכזרי.

ליאו: צדקת, הגבירה. אמנם אנוכי ליאו האכזרי. עליו להיענש!

גוטפריד: את חרבי! קדימה לקראת המאבק!

קוניגונדה: לבי נשבר בקרבי.

ליאו: אל בחפזונך, גבירה יקרה (הם נאבקים. גוטפריד נופל ארצה).

קוניגונדה (בצעקה): גוטפריד, האביר רב־החסד! ליאו, אתה אכזר מכל האדם, אתה הרגת אותו. הוֹ, מה יהא עליי? לא נותר לי אלא לכלוא את לבי האומלל והשבור בין כותלי מינזר שוקטים. שלום לכם, חיי העולם הזה!

ג. בשנת 1836

הנפשות: לינה והאדון מאקס שניידר

לינה (יושבת ליד שולחן ומחזיקה עבודת ריקמה בידיה, אחר שולפת ראי ומתבוננת בו; לבסוף מתקנת את תסרוקתה): עליו לבוא עוד מעט. בעצם, מה הוא רוצה להגיד לי? כבר רמז, קודם לכן, על איזה דבר חשוב. כן, אולי… לא, לא! בכל זאת לא! הוא כליל־השלמוּת, וגבוה ממני משכמו ומעלה, על כן לא ייתכן שיאהב אותי. הוא כה חכם, ואני בסך־הכול נערה מטופשת.

שניידר (נכנס): את שוב עובדת בחריצוּת, לינה שלי החביבה. אף רגע אחד לא תוותרי על העבודה.

לינה: לא, אינני יכולה להשתנות. זהו טבע אצלי.

שניידר: יפה, זה טבע טוב ויפה. (מחזיק בידו פרחים, אך שוכח להגישם.)

לינה: הוֹ, איזה פרחים יפים. האם הם בשבילי?

שניידר: רואה את, בנוכחותך אני כה מבולבל, עד כי שוכח אני למסור את הפרחים האלה, שהם דלי־ערך לעומתך.

לינה: אדון מאקסי שניידר, כיצד יכול אתה לומר מלים כאלו. אלה בדיוק הפרחים האהובים עליי ביותר. הם כל־כך ריחניים! סלח־לי לרגע, אך אשים אותם במים. (יוצאת)

שניידר: איזו נערה! ביתית, מיטיבה לפרוט על פסנתר. יש לה נדוניה יפה, נאה וחביבה. הוֹ, כיצד אוכל להביע באוזניה את משאלתי? קשה מאוד. האם היא אוהבת אותי? אני תמיד כה הססן וחששן, בעוד שקצין עז־מצח זה מיטיב להבין את תפקידו.

לינה (חוזרת): עליך לטעום מן העוגה, אדון שניידר. היום אפיתי אותה.

שניידר: אם כן, היא בוודאי טעימה מאוד לחך ומתוקה, מתוקה ממשך כמוך, העלמה לינה. לא, היא ודאי אינה יכולה להיות מתוקה כמוך. (טועם) עצום! נפלא! האם רשאי אני לקחת עוד פרוסה? (מוסיף לאכול)

לינה: אני באמת שמחה שהעוגה טעינה לחכך.

שניידר (ניגש קרוב): לינה החביבה. עלי להגיד לך דבר.

לינה: האומנם, האדון מאקסי שניידר?

שניידר: את אינך יכולה להעלות על דעתך מה הדבר, לינה… ואולי כן?

לינה: לא, אדון שניידר.

שניידר: אם כך, עליי לדבר! (במהירות) לינה החביבה, אני אוהב אותך, ואני רוצה לשאת אותך לאשה.

לינה (בפליאה): אדון שניידר! (בחביבות) אדון מאקסי שניידר!

שניידר: ומהי תשובתך, לינה? (אוחז בידה.)

לינה: אני, אני באמת אינני יודעת מה להשיב. אני כל־כך מופתעת. אתה יודע מה? דבר עם אמא שלי, בבקשה!

שניידר: לינה, האם רשאי אני לנשק אותך?

לינה: אבל, אדון שניידר, האם זה דחוף כל־כך? (מושיטה פניה לנשיקה אגב צחוק.)

שניידר: רק על המצח. (נושק לה. לינה יוצאת במרוצה.)

ד. בשנת 2036

הנפשות: הבן, הנערה, אמו של הבן, אביו של הבן

האב (מסתכל בשעונו): מה זה, מדוע רוברט לא חזר עדיין? אינני יכול לשאת את חוסר־הדיוק שלו. האם אינך יודעת היכן הוא נמצא?

האם: אני סבורה שנסע למַאדים לבלות שם את סוף־השבוע. אתה יודע, הוא נוסע עם הנערה שכבר ביקרה אצלנו פעמים מיספר. נערה נחמדה מאוד, אני סבורה שיש לה כוונות רציניות.

האב: כל זה טוב ויפה. אך רוברט בכל־זאת יכול היה לשוב הביתה בזמן. הלא הוא יודע שאנחנו נוהגים לסעוד ארוחת־ערב בשעה 20, והנה עכשיו השעה היא 20 ו־9 דקות ו־6 שניות.

האם: אנחנו יכולים לבדוק את מעשיו שם, לשם כך אפשר להשתמש בקלות בטלוויזיה. בבקשה ממך, קלוֹט נא את תחנת “המאדים”!

האב (מכוון את המקלט): הביטי, הנה הוא שם! באמת הוא נמצא בחברתה של אותה נערה. דרך אגב, הם יהווּ זוג נאה בהחלט.

האם (מסתכלת גם היא): גם אני רוצה לראות. הבט, נערה זו בדיוק עכשיו נשקה לרוברט. אני סבורה שכבר עת לגשת להכנת הכלים לתינוק.

האב: אם כך, סבורני, שאין טעם לצפות לשובו לארוחת־הערב.

האם: בסדר גמור. הכנתי ארוחה טעימה מאוד, המאכלים האהובים עליך ביותר; תרנגולת צלויה עם ויטמין (שולפת קופסה מן המגירה ומגישה לו גלולה.)

האב: (נוטל כוס מים מעל השולחן ובולע את הגלולה): זה היה באמת טעים ביותר. נחמד מצדך שחשבת עליי. ואת, את אינך אוכלת?

האם: לא, תודה. אתמול נשקלתי והתברר לי שעליתי במשקל ב־2 גרמים.

הבן (נכנס): שלום! סליחה על האיחור הקטן, אולם הרגשתי נפלא. וחוץ מזה, לא באתי לבדי, אלא בחברתה של נערה נחמדה מאוד; אבל אתם מכירים אותה… שמה יהודית. היא כבר ביקרה אצלנו פעמים מיספר.

האב: ואיפה אותה נערה?

הבן: היא תבוא תיכף, היא מַחנה את החללית במוסך.

האם: אך לי ידוע יותר מזה, עם מי התנשקת על ה“מאדים”?

הבן: ראיתם אותי? אני תיכף אמרתי ליהודית, שבימינו אי־אפשר להתנשק באין מפריע, כבימים עברו. אין לאדם פרטיוּת בגלל הטלוויזיה הזאת. אך הנה מתקרבת יהודית. עזבו אותי לבד! אני סבור שהיא מתכוונת להצהיר הצהרה באוזניי.

(האב והאם יוצאים. הנערה נכנסת לחדר.)

הנערה: נו, איך הרגשת בטיול?

הבן: תודה, זה באמת היה נעים מאוד.

הנערה: בקיצור, לא התחרטת על שנבעת אתי?

הבן: לא ולא. אפילו בלי קיצור…

הנערה: ואתה מוכן לנסוע גם בפעם אחרת?

הבן: אתך… ברצון רב.

הנערה: גם למסע ממושך וארוך יותר?

הבן: בא בחשבון.

הנערה: למסע ארוך, ארוך מאוד־מאוד, וממושך מאוד־מאוד?

הבן: אלוהים אדירים, איזה אורך?

הנערה: אולי… לכל החיים.

הבן: אינני יורד לסוף דעתך.

הנערה: אתה קשה־תפיסה, חביבי. האם לא שמת לך לכך, שהצעתי לך הצעת־נישואין?

הבן: הלא אנחנו בקושי מכירים איש את רעותו.

הנערה: לשם היכרוּת יהיה לנו פנאי בשפע גם לאחר החתונה. ענה, אם כן, תיכף ומיד, והגד “הן”, למען נהיה מאושרים!

הבן: אני באמת אינני יודע מה להשיב, את יודעת מה, דברי עם אמא שלי!