[לאמא]

13.9.1939

… אכן, אמא, קשה היה הרגע, כאשר זזה הרכבת ממקומה, ולא יכולתי עוד להתאפק. לשווא הייתה לי נסיעה זו לשימחה כה גדולה, כי הנה בא הרגע, בו אדם שוכח כל חלום, כל תכנית ותקווה, ולפחות באותו רגע הרגשתי רק דבר אחד: שעליי להפרד מעלייך לזמן ארוך. פרידות אחרות לא הכבידו על לבי. אולי גם אז, כאשר עזבנו את הבית הקטן, הכאיב הדבר, כי הרי היה בו משום סמל לחיינו עד אז, אך היה זה החלק הקל ביותר של הפרידה. החלק השני? – אין טעם לתארו בפרוטרוט. אַת, את היודעת…

… כן, את החגים לא נקיים במסגרת חגיגית ביותר, ואני חוששת, אמא, שגם אצלך יעברו ימים אלה בעצבוּת. עם כל מה שמעסיקות אותי התכניות והנסיעה, הרי מחשבותי חוזרות ושבות בכל־זאת אלייך, ובנפשי אני מבלה את ימי ראש־השנה אלה אתך… אל־נא תכעסי עליי שהמכתב כה ריק, אך בשעה שיש עם לבך לומר הרבה, אין מלים בפיך, לכל היותר רק שתים: אמי היקרה!

[לאמא]

על סיפון־האנייה “ביסאראביה” 17.9.1939

האנייה עוגנת בנמל קושטא, מכונת־הכתיבה מונחת על ברכיי, וכך אני כותבת. אני מקווה שקיבלת את הטלגרמה שלי מקונסטאנצה, ולא היית שרויה בדאגה בגללי. באמת אין כל סיבה לכך, הכל עבר בשלום. בקונסטאנצה¹ לא הצלחתי לראות הרבה, כי הרכבת נכנסה ישר לשטח הנמל. משהו ראיתי מעל סיפון האנייה, אך בינתיים החשיך היום, ונראה רק הקאזינו המואר. בקושטא אני רואה יותר, כי האנייה עוגנת כאן שלוש שעות, אבל אסור לרדת לחוף. בכל־זאת אפשר לראות מיסגדים, מיגדלים, סימטאות צרות, עגלות עמוסות אבטיחים, סבלי־נמל, שוק, ועל מורד ההר בניינים מודרניים יפים. מצד שני מתגלים לעין גם בניינים רעועים. נראה שמצויים כאן ניגודים רבים.

החיים באניה הם נעימים, וגם התא הוא נוח למדי. בחרתי לי במיטה עליונה, ליד החלון. ישנתי היטב, אולי יש חלק בכך גם לעייפות. חבריי לתא הם אנשים חביבים, ביתר דיוק נשים, מארץ־ישראל ומפולין. אני מרבה לדבר עברית ומשתמשת גם בידיעותיי בשפה הצרפתית. הבוקר השכמתי קום, כי לא יכולתי להשאר במיטה בראותי את המחזה הנפלא של עלות־השמש. הסתובבתי על סיפון האנייה, בכל המחלקות. אני מתמצאת כבר באנייה, ובכל־זאת יקרה לפעמים שאיני מוצאת את תאי בתוך המון זה. רוב הנוסעים היהודים הם מארץ־ישראל, החוזרים מביקור קרובים, אך רבים ביניהם גם אנשי פולין וסלובקיה. יש גם הרבה ילדים ארצישראליים, פרצופים חמודים, מדברים רק עברית, וכך יש לי הזדמנות להתאמן בדיבור העברי. בכלל רבים מדברים עברית, ואני מנצלת כל הזדמנות כדי להתרגל לשפה החדשה. על החיים בארץ יש להם דעות וסברות שונות. מהם ילכו לקיבוץ, ומהם רבים תושבי ערים, החוזרים לביתם אי־שם בארץ; הם מקבלים את הקשיים כמות שהנם והם מרוצים. עובדה היא שכולם מצפים בכליון־נפש לרגע שנגיע לחופי הארץ. אין זה אומר שהדרך אינה נעימה ביותר. אני מאד נהנית. כעת, למשל, בשעה שבע פחות רבע, אני יושבת בכסא־מרגוע על הסיפון, ותוך כדי כתיבה אני מרימה את עיניי לפרקים, לראות את המראה הנהדר. ציודי מצוין. אני משתדלת לא להיות פרועת־שער ביותר, אך ורק מתוך התחשבות בך. אבל אל נא תכעסי, איני יכולה עוד לכתוב, הסביבה כה יפה וחבל להחמיץ אפילו רגע אחד. בקרוב נהיה באתונה.

[לאמא]

אלכסנדריה, 18.9.1939

האניה עוגנת בנמל אלכסנדריה, ואיני יכולה לראות את העיר, כי הייתי בטלנית ואיחרתי בבקשת הוויזה. בתחילה התעצבנתי מאד, כי נאמר לי שהעיר יפה ומעניינת. אך יש גם יתרון, שלא אבזבז את כספי. עלייך לדעת שהנסיעה היא יפה ונעימה. אני נהנית ממראה הים, ממזג־האוויר היפה.

החדשות הפוליטיות המגיעות אלינו מאירופה [ימי ערב הפלישה הנאצית לפולין] מעוררות התרגשות רבה באניה, כי לרוב הנוסעים יש קרובים בפולין. גם אני רוצה הייתי לראותך בקרוב בארץ. אני יודעת, אמא, שכעת אינך חושבת על כך, בכל־זאת דעתי היא שזה הפתרון הטוב ביותר.

אמש רקדנו, שרנו שירים עבריים, היה ערב נעים.

עליי לכתוב קצת גם על הרגשותיי. אכן, שרויה אני עתה, כך אני חושבת, במסע החשוב ביותר של חיי. בטוחה אני כי צדקתי בהחלטתי. מדי שוחחי עם אנשים החוזרים לארץ, המכירים כבר את החיים בה, אני מתחזקת בדעתי שאהיה מרוצה שם. בקרוב אכתוב על כך יותר.

אמא ואווי² היקרות,

נהלל, 12.10.1939

אני שמחה מאוד שאני יכולה לכתוב לשתיכן כאחת, שאווי כבר מצויה במחיצתך, אמא, ולא תהיי בודדת כל־כך. אני יודעת שיש לך עניין גם בקטנות. על כגון אלה ידובר איפוא במכתבי זה, כדי שתוכלי ליצור לעצמך תמונה כל־שהיא על חיינו כאן.

אתחיל בסדר־היום שלי. כעת, בשעה חמש וחצי, מצלצל הפעמון. שתי חברותיי־לחדר כבר זעות־נעות במיטותיהן. אף אני קמה. בחדרנו יש כיור־רחצה, אני מצחצחת את שיניי, מתרחצת, לובשת מכנסיים ארוכים, חולצה, נועלת נעליים גבוהות, שמה מטפחת על ראשי – סליחה, טעיתי: טרם הגיע תורה של מטפחת־הראש, כי רק בשש מתחיל השיעור ועדיין אין צורך בה. אני מסדרת את מיטתי. המזרן הוא נהדר, ואני ישנה נפלא, מתכסה בשמיכה וסדין, כלומר, בערב רק בסדין, ואם חלילה קר יותר, אני מוסיפה לכיסויי גם את השמיכה. עדיין לא קניתי כילה, אין לי צורך בה, כי אין יתושים בחדרנו.

בשעה שש שוב מצלצל הפעמון: עלי ללכת לשיעור. עד כה היו לנו שיעורים בארבעה מקצועות: כימיה, בוטניקה, חקלאות כללית ועצי־פרי. הוראת הכימיה והבוטניקה בידי אשה, הוראת שני המקצועות האחרים בידי גבר. לפי שעה לא אוכל לשפוט על אופן הוראתם. אני מניחה שיהיו לנו שיעורים מעניינים. חומר הלימוד בכימיה ידוע לי, החידוש הוא רק בשפה. אשר לשאר המקצועות, אשמע דברים חדשים גם מבחינת התוכן. כעת יהיה השיעור הראשון בגידול בקר; בתכנית לימודינו כלולה גם תורת־ההזנה. יש גם שיעור לעברית. אכן, תכנית־הלימודים היא מגוונת למדי. חדרי הכיתה יפים, בהירים, מיספרם הוא שלושה, ארבעה, אך זה מספיק, כי מספר הכיתות הוא רק ארבע. בכל מחזור יש א' ו־ב', מתקדמים ומתחילים, בהתאם לידיעת השפה.

כבר כתבתי שאני שייכת לכיתה א', כלומר למתקדמים. בשעת השיעורים אין נוהג לקום בשעת כניסת המורה, או בזמן מתן תשובה. היחסים שלנו עם המורים הם כאן אחרים לגמרי; אנו קוראים להם בשמותיהם הפרטיים; השפה אינה מכירה אלא “לשון אתה”, ועל־ידי כך הנימה בינינו הרבה יותר בלתי־אמצעית. בשעה שבע מסתיים השיעור הראשון, אנו הולכות לארוחת־בוקר. השבוע אני התורנית בניקוי החדר, ועל־כן זוהי עבודתי לאחר ארוחת־הבוקר. תחילה אני מטאטאה (כל אחת מאתנו מסדרת את מיטתה, מיד לאחר ארוחת־הבוקר), אני מנגבת את האבק, מסדרת את החדר, שוטפת את הריצפה (ריצפת אבן) – כל המלאכה נמשכת עד שעה שמונה, בערך. אז בא תורה של המטפחת האדומה או של המגבעת הגדולה, משקפיים כהים, אני נוהגת להשתמש גם במשחת־עור – ואני יוצאת לעבודה במטעים. במטעים עבודות שונות. מקודם עבדתי ימים אחדים במסיק זיתים; עבודה קלה, אך משעממת במקצת; מה שמוסיף לה קצת נועם, הוא הטיפוס על העצים. בזמן האחרון לא הרביתי לעבוד במקום זה; עבדתי בכרם בזיבול הקרקע. אל־נא תיבהלי, אין זה דבר בלתי־נעים כלל וכלל, גם לא עבודה קשה. לא אכחיש כי לאחר שעבדתי שעתיים וגמרתי שורה וחצי, חשתי קצת בזרועותי, אבל אף התכווצות־שרירים לא הייתה לי. בשעות אחרי־הצהריים ביררתי זיתים; עבודה קלה, קצת בטלנית, בישיבה בצל בנוחיות – כך נחתי קצת.

אנו עובדות עד שעה שתים־עשרה בשדה. החל משעה אחת־עשרה וחצי אנו שואלות, לפחות עשרים פעם, מה השעה. ובשעה שתים־עשרה, לאחר שרחצנו והסתרקנו, אנו מתיישבות ליד השולחן. התיאבון רב, ואני כשלעצמי גם במצב־רוח מרומם (מדבר זה אין לעשות הכללה). ליד כל שולחן יושבות עשר בנות, השולחן מכוסה שעוונית לבנה, רק בשבת מכסים אותו במפה לבנה. קשה לי לפרט את התפריט של ארוחת־צהריים, כי לרוב אין אני מכירה את המאכלים. הם נעימים לחכי, אבל איני יכולה לעמוד על תכונותיהם או הרכבם. משובב את הלב מרק־הפירות הקר. חשיבותו רבה, משום שאין מים על השולחן ואנו צמאות. אחרי הארוחה אפשר לשתות מים. אומרים שכאן המים טובים, אך רצוי יותר להיזהר, כל עוד לא התרגלתי להם. בשעה שתים־עשרה ןחצי גמרנו את ארוחת־הצהריים.

עבודתנו אחרי־הצהריים מתחילה בשעה אחת וחצי. כך נשארת לנו שעה למנוחה. אתמול ניצלתי זמן זה לחפיפת ראש; היום שכבתי, למדתי, קראתי את מכתביכן, שהגיעו בשעות־הצהריים, ואחרי־כן חזרתי למטעים. כל היום עבדתי בכרם, עדרנו, קשרנו את הזמורות. האמיני שהרגשה נפלאה היא, כשאת מתבוננת בשורה ארוכה כזאת שגמרת, והעבודה לא היתה קשה. עכשיו גם אין החום גדול, באתי בזמן טוב, מזג־האוויר הוא יפה, נעים; לא יכולתי לתאר לעצמי שאתן כבר מסיקות תנור, בשעה שאנו לובשות שמלות־קיץ. השמש זורחת בכל חוּמה; רק בערבים מורגש שהחורף ממשמש ובא. עצי הלימון, התאנה, האגוז נותנים את פריים. עצי־פרי אחרים עונתם חלפה כבר, אבל בעצם עוד לא התחילה עונת הפירות. אשכוליות אנו אוכלות כמו תפוחי־זהב בבית, אין צורך בסוכר, והן מרעננות: בכלל אינני מרגישה בטעמן המר.

בשעה שלוש אנו מסתערות לארוחת־מינחה, ואם בשעת הצלצול לא הגענו לחדר־האוכל, הרי ברור שלא נמצא עוד אף טיפת ריבה, כי כבר אכלוה. וזוהי צרה גדולה, כי לנו נשאר אז רק תה ולחם. זוהי הארוחה הדלה ביותר. בשעה שלוש וחצי נמשך השיעור, עד אז אנו מתקלחות ומתלבשות. (בנוגע לארון, מצבי טוב. יש לי ארון משלי, ובו הרבה מקום. אך קרוב לוודאי, שאקבל שותפה לארון). משעה ארבע וחצי עד שש וחצי אנו פנויות, וזמן זה מנוצל למטרות שונות. היום, למשל, גיהצתי כמה דברים, למדתי ועתה אני כותבת לך. עבודות תפירה וכביסה עדינה נעשות אף הן בזמן זה. רב הצורך בשעה פנויה. בשש וחצי מתחיל השיעור השלישי. לרוב אני מבינה את השיעורים כראוי, אני רושמת, מציינת את המלים הבלתי ידועות. בשעה שבע וחצי ארוחת־ ערב, אף היא מגוונת. אחרי־כן מקשיבות חברותי לחדשות ברדיו – אני איני נוהגת לעשות זאת, משום שאני מתקשה עדיין להבין, וגם אין לי עניין רב בהן. האלוהים יודע, רחוקה מכאן אירופה. יש לי עניין רק בחדשות מהונגריה ומצרפת – וכמובן חדשות הארץ. אנו שומעות מוזיקה, משוחחות מעט, לומדות. בשעה עשר וחצי אנו במיטה וכעבור רגע כולנו שקועות בתרדמה.

[לאמא]

אוקטובר 1939 (גלויה)

ייתכן שהייתי צריכה עוד לחכות, כי קשה למסור כעבור חודש ימים תמונה כוללת, אבל אנסה. אמרי למורה רוזי, שהאידיאליזם שלי עוד איתן ללא שינוי. נכון הדברים שתיארתי לי אותם רק בדמיוני מקבלים עכשיו צורה ממשית. כאן מדברים הרבה פחות ולעתים רחוקות יותר על הציונות. כאן הלא חיים בהתאם לאידיאל זה. יכולה אני להדגיש שאך ורק בהתאם לרעיון הציוני.

[לאח]

אוקטובר 1939

גיורא יקירי,

ידעתי שאמא שולחת לך את מכתביי, ובכל־זאת הנני כותבת ישר אליך, כי כה רבים הדברים לכתוב עליהם. בראש וראשונה אבקש ממך, גיורא שלי, שגם אם לאמא אתה כותב על הדברים ביִיפוי־מה, בבידוח־מה, הרי לי עליך לכתוב בכנות על מצבך, על חייך. ממכתבך הרגשתי שהנך גלמוד מאד, ידידי, החיים שם אינם שמחים ביותר. הדבר הזה מובן מאד באווירת המלחמה. כתוב בתום־לב על הכול, כי הרי ידעת, כמה אני מתעניינת בכך, ואולי ייטב גם לך, אם תאמר למישהו בלב שלם מה מעשיך ומה מחשבותיך. רואה אתה: גם אותך מעסיקה מאוד העובדה שאמא שרויה לבדה. יכול אתה לתאר לך, כמה הרגשה זו מעיקה עליי. ובכל־זאת, גיורא שלי: גם אמא תשמח אם תשאר ותמשיך בלימודיך. הלא ידעת מה פשר השימחה הזאת. מה מאושרת הייתה אמא, לו ראתה אותך ולו גם לשעה קלה!

… מלים מספר על אודותי: אני עסוקה מאוד. גם הפעם התפניתי רק במקרה לכתיבת מכתב, כי שיעור אחד לא נתקיים. אך אלה הם דברים חיצוניים. העיקר הוא שמרוצה אני מאוד, ואף רגע אחד לא התחרטתי על שעליתי. תדע, שכאשר אדם חוזר לביתו לאחר העבודה, מעדר או את על שכמו, והוא סוקר במבטו את העמק ויודע שזוהי אדמה עברית, ויודע שלפני שלושים שנה היתה בִּיצה איומה במקום הזה וכיום הוא החלק היפה והפורה ביותר של העמק – הרי זו הרגשה טובה, טובה מאוד. אך רוצה אני להיות כנה. לעבודה הזאת לא רק צד רומנטי בלבד. בשעה שאני עודרת, או מנקה, או מכבסת או מפזרת זבל, עליי להודות, שפעמים עלה במוחי הרעיון: ליותר מזה שאפתי; אולי לא הצלחתי להתבטא, כי עתה רואה אני באמת, שהעבודות האלה אינן כה פשוטות ודרושה הבנה מקצועית, ובעיקר יש להבין מה רבה חשיבותן, אבל מצד שני – תבין, גיורא שלי, למה אני מתכוונת – חושבת אני שאולי הייתי מצליחה יותר בעבודה אחרת. אבל – וזאת אני כותבת ברצינות ובתום־לב – רק לעתים רחוקות עולה הדבר במוחי, כי ידעתי שזוהי רק התחלה של העבודות האוטומטיות, ואחריהן תבואנה עבודות מעניינות יותר. אך טובות העבודות האלה כי על־ידיהן יכיר האדם את החיים כאן לאמיתם, ותעוצב מחדש ראייתו והערכתו. מבחינה גופנית, אין לי קשיים בעבודה, והאמן לי, בדרך כלל אני עושה זאת ברצון. עד כה כבר למדתי הרבה, ואני סבורה שאפשרויות הלימוד תלכנה ותגדלנה.

[לחברות ויצ"ו הצעירה בבודאפשט]

נהלל, 26.10.1939

חברות יקרות!

זה זמן רב אני מתכוננת לכתוב לכן, הן יודעת אני שאתן מצפות לאות־חיים ממני, וכן גם זאת, שאתן מתעניינות בחדשות מארץ־ישראל.

ובכל זאת היה לי קשה להחליט על הכתיבה. נדמה לי שאתן מקוות לדין־וחשבון מקיף יותר, ולאו־דווקא לתיאור פרטים אישיים. אך קשה מאוד להיענות למשאלה זו. ולא רק משום שחודש אחד הוא פרק זמן קצר, אלא גם משום שבארץ־ישראל באמת אסור לנקוט לשון של הכללות. בני־אדם, אורחות־חיים, גורלות ונופים הם מגוּוָנים כל־כך, עד כי קשה למצוא דוגמתם במקומות אחרים. בני־האדם – אכן הם־הם הקשים ביותר להכללה. לי, כפי הנראה, יש מזל רב, הואיל ועד כה נפגשתי – אמנם רשאית אני לומר זאת – אך ורק עם אנשים חביבים ולבביים מאוד; אני סבורה שאין לראות בכך יד המקרה בלבד, שכן אני שומעת מכל צד כי תושבי הארץ הם מכניסי־אורחים ומסבירי־פנים, אפילו לאנשים זרים בתכלית. הדור הראשון צביונו נקבע במידה רבה על־פי ארץ־המוצא – התרבות והמינהגים הם שונים, אולם הבדלים אלה אינם מהווים גורם של התנגשות, ואילו הדור השני כבר משוחרר מהם לחלוטין. אני שמחה על כי³ יכולה אני לכתוב זאת: הדברים האמורים לגבי הדור היהודי החדש ובן־החורין אינם מליצה ריקה בלבד; יתרה מזו, לא רק ה“צברים”, אלא כל מי שחי פה זמן ממושך והסתגל לאווירת הארץ – ניכרים בו סימנים של השתחררות. רוב בני־האדם חיים פה בתנאים הרבה יותר קשים מאשר במקומות־מושביהם הקודמים, ובכל זאת אני חושבת שאין הרבה אנשים שיהיו נכונים לחזור אל אורח־חייהם הקודם. נדמה לי שאלה ברובם נמנים דווקא עם יוצאי־הונגריה וגרמניה, אך גם כאן, כמובן, אסור לנקוט לשון של הכללה.

על טיב החיים ועל אורחות בני־האדם כאן, על־פי־רוב יש לכן ידיעות. טרם הספקתי להתוודע מקרוב אל חיי הקיבוץ, אולם כל מה שבנות הקיבוץ מספרות מצביע על חיים יפים, מלוכדים וידידותיים. נהלל עצמה – מושב. יש טוענים כי במושבים עובדים האנשים הרבה יותר קשה מאשר בקיבוצים, אף כי גם שם נעשית עבודה רצינית. אך לעומת זאת היתרונות של החיים במושב הם (על־כל־פנים, כאן בנהלל): בתים חמודים עם אינסטלציה, עם חשמל ועם משק פנים וחוץ, ומלבד זאת ההרגשה – כי הוא שלנו. אגב, התחושה של “שלנו” מהווה כאן נחלת הכול ובהקשר לקיבוץ היא אך מתרחבת; המושג נעשה מקיף יותר בעומדך במושב יהודי זה או אחר, או בנקודה כל שהיא של הארץ, ובהרגישך כי ארץ זו שלנו היא, או על־כל־פנים עתידה להיות שלנו. על כן כמובן מדברים פה הרבה פחות מאשר “בברית ציוני הונגריה”, שכן כאן הדבר נראה כה טבעי, עד כי אינו צריך להוות נושא לשיחה, ובוודאי ובוודאי לא לוויכוחים.

כשאני מהרהרת וסוקרת את חוויותיי במשך חודש ימים, קשה לי לבחור את החשוב מכול לצורך העלאה על הנייר. כמובן, רצוי מכל היה, אילו יכולתן לעלות, יחד אתי, בחוף חיפה בעל המפרץ הנהדר, והייתן מתפעלות למראה העיר על רובעיה העתיקים והחדשים, והייתן שמחות להביט על הכתובות העבריות שבשלטי החנויות ובאוטובוסים; ולאחר מכן, כמוני, הייתן עולות לאוטובוס של “אגד” והייתן נוסעות על־פני העמק, בין מבני־ עץ ארעיים של הערבים, ליד שדות־מירעה של צאן ויישובים יהודיים מודרניים, וכמו כן בקרבת שיחי־קקטוס שגובהם כמה אמות, ובקירבת בוסתנים נהדרים, עד הגיעכן הנה, לנהלל. הנה כך נאלצת אני, ולו באמצעות מכתב, להוביל אתכן על־פני בית־הספר. ואמנם יהיה זה מעשה קשה מאוד בגלל קוצר היריעה, שכן שלושת בנייני המוסד עם חדרי־מגורים, חדרי־אוכל, חדרי־לימודים, ספריה וחדר־עיון, לרבות חדרים אחרים – סקירתם דורשת זמן רב גם במציאות, קל וחומר אם נצרף אליהם גם את המשק (הבוסתן, גן־הירק, המשתלה, הרפת, הכוורת, הלולים, המחלבה, השדות שמעבר למשק עצמו והמיבנים השייכים לבית, כמו המכבסה והמטבח הנהדר); אכן, לא אוכל לתאר כל זאת במכתב.

כעת רוצה אני לכתוב מלים אחדות על החיים הפנימיים של המוסד. העיסוקים מרובים ביותר, 6 שעות עבודה מעשית ו־3 שעות עבודה עיונית, וכמו כן הכנת שיעורים. אין פנאי רב. אולם הזמן הפנוי הנותר בכל זאת, לאחר העבודה, עובר עלינו בבילוי נעים. (אל תבינו אותי שלא כהלכה, אין בכוונתי לומר שזמן העבודה אינו עובר עלינו יפה). נאה ביותר הבילוי בערב־שבת. לפני הסעודה נערכת תכנית “עונג שבת” עם שירה בציבור ומוזיקה. הארוחה טעימה מאד, ועד שעה 11 פתוח השער; פרק זמן זה מבלה איש־איש כטוב בעיניו, על־פי־רוב בצורה נעימה ביותר. הורָה, שאר ריקודים ושירה בציבור מהווים חלק בלתי־נפרד מתכנית ערב־שבת. אמת־נכון, מצב רוחן של הבנות כעת איננו עליז ביותר, הואיל ורבות מהן הן יוצאות פולין וגרמניה, ואינן מקבלות ידיעות מקרובי־משפחתן. נקל איפוא להבין כי האווירה רווּיה מועקת־מה. באחד הערבים נערכה פה גם הצגת קולנוע, ובימים אלה ביקרנו בהצגה נהדרת של “הבימה”. גם במושב נערכים ערבי־קריאה, ויש הזדמנויות לקיים חיי תרבות. אפשרויות ספורט באות לידי ביטוי בקיומו של שולחן פינג־פונג, ואכן בשבתות אנו נוהגים לשחק מישחק זה. אבל, למעשה עוסקים אנחנו די והותר ב“ספורט” גם חוץ מזאת, אם ניתן להגדיר כספורט את העבודה שאנו עושים; את השבתות אנו מעדיפים לנצל לצורך קריאה, מנוחה וטיולים.

אל נא תכעסו עלי אם גרמתי לכן מפח־נפש במכתבי זה. ייתכן שציפיתן לשמוע מפי מלים נשגבות על אודות החוויה הגדולה שבעלייה ארצה, ובמקום זאת תיארתי שפע פרטים בערבוביה, כפי שעלו בדעתי. אולם דווקא פרטים אלה, שעמם אנו חיים – כגון הדיבור העברי, העיתון, הרדיו, עבודתנו, השבתות שלנו – הם־הם המוליכים אותנו לקראת המטרה שכולנו הצבנו לנו. על כן רשאית אני להניח שגם הדברים הללו יעוררו בכך עניין.

מברכת את כולכן בברכת שלום חמה

אניקו סנש

[לאח]

7.11.1939

גיורא יקירי,

… מרבה אני לחשוב עליך ועל בדידותך. יודע אתה, לשעבר, בהיותי בבית, יכולתי רק לשער כמה קשה לך לבדך בניכר, אולם עתה מבינה אני יפה לרוחך. לי, נדמה, קל יותר, שהרי אינני בארץ נוכריה, וגם לא לבדי הנני. ובכל־זאת, לעתים קשה לי, ואז אני נזכרת בך, גיורא שלי. ואם כי מעולם לא כתבת, אף לא רמזת על כך, אדע, כי לא קלה הייתה השנה הזאת לך, וגם עתה, החודשים האלה אינם קלים לך. הלא גם ידידיך אינם שם אתך. ובגלל המלחמה, ואולי גם מבחינות אחרות, החיים שם קשים יותר. מתוך הניסיון יודעת אני כמה משמח מכתב הבא מהבית, או ממך, ועל כן סבורה אני, שבדבר זה, על־כל־פנים, לא אנהג בחסכון, גם משום שמצבי החמרי הוא כרגע טוב למדי. יש לי חמש לירות בקירוב, מלבד זאת הנני מקבלת מעות־כיס מבית־הספר, ויש סיכויים להעברת סכום ניכר. אני יודעת מה ערך לכל סכום כסף אשר עמי כאן, ואני נוהגת בחיסכון רב, כי הרי זה אמצעי ראשון להגשמת תכניות יפות לעתיד. חשיבות הדבר היא לא ביחס אליי, כי אם מבחינת בואך ובואה של אמא.

הנך רואה, גיורא, שמן הנימה הסנטימנטלית ביותר עברתי לעניינים חומריים פרוזאיים. אך אולי אין טעם, בכלל, להבעת רגשות במכתבים; מוטב היה לשבת קצת – ולשוחח הרבה מאוד, ובין הדברים הרבים יובּע ממילא הכול, כל מה שאדם מתקשה לכתוב עליו, גם משום שאין מלים לכך, וגם משום שצניעות טיפשית היא באדם, שהוא מתבייש לכתוב על רגשותיו גם אל האנשים המקורבים אליו ביותר. כך, למשל, מתביישת אני לכתוב לך שבכיתי כאן ליד המכונה [מכונת הכתיבה] ובאמת לא אוכל להגיד לך, מדוע. אהבתי את המקום, וטוב לי כאן, ולא התאכזבתי משום דבר, אבל סבורה אני כי תבין, בכל־זאת, שיש משהו אשר חסר לי מאוד: אמא ואתה, גיורא, הייתי יכולה לומר כמעט, שעכשיו אתה חסר לי יותר מאשר אמא. הלא את אמא ראיתי לפני חודשיים, ואתך זה זמן רב לא הייתי יחד, כי הרי אותם הימים בליאון, עם כל מה שהיו יפים, היו קצרים מאוד מכדי שיפסיקו את המרחק העצום הזה.

אל תכעס עליי, גיורא שלי, שכה אנוכית הנני, שכדי להקל על נפשי, אני מכבידה על לבך. ואני מבקשת ממך, שלא תאמין כי שרויה אני תמיד במצב רוח כזה. רק “מזלך” הוא שבשעה זו דווקא אני כותבת לך…

[לאמא]

נהלל, 29.11.1939

בזמן האחרון לא כתבתי על עבודתי. לא יכולתי לעשות זאת, כי עבודתי היתה משתנה יום־יום. זה כשבועיים אני עובדת בחדר־האוכל. עלי להקדים ולומר שלעבודתי זו אין כל קשר לחקלאות. אבל כדי להיכנס לחקלאות מוכרחים לעבור גם זאת. בקיצור, ב־7.30 בבוקר אני מתחילה להוריד את הכלים מן השולחנות ומוסרת אותם לנערות אשר שוטפות אותם. ב־8 השולחנות כבר פנויים מִכּלים, אבל עדיין לא נקיים. ובכן לוקחת אני מי־סבון חמים בדלי, מטלית ועוד דברים, אשר שמותיהם בהונגרית לא אדע. את כל אלה אני שמה על העגלה הקטנה ומתחילה לרחוץ את השולחנות. יודעת אני כבר גם לשטוף את הריצפה. כמה נעימה ההרגשה לראות את חדר־האוכל, לאחר שאת גמרת את העבודה, נקי ומבריק. את יודעת שבמו ידייך עשית את הדבר. לצערי נמשכת שימחה זו רק רגעים מספר, לעומת ההתרגזויות הרבות במשך השעה וחצי של שטיפת־הרצפות כמקצוע. בעוד שאת הפעולות הקודמות עשיתי בסינר כחול ומטפחת אדומה, הנה כשמתקרבת השעה 11, אני לובשת בגדי לובן ומתחילה לערוך את השולחנות ל־90 איש. ב־12 צריך להיות הכל מוכן. לאחר שהבאתי גם לחם ומרק לכל שולחן – בא שיא השימחה. אני ניגשת לפעמון, ולקול תרועת ההמונים המחכים בחוץ אני מצלצלת. הנערות פורצות לחדר־האוכל ובמשך חצי־שעה הן מספיקות ללכלך ולגמור את כל מה שהכינותי במשך היום. בחצי־שעה זו אני עוד מגישה לשולחנות את שאר האוכל, ולבסוף יושבת גם אני לאכול. אחרי הארוחה עליי לקבוע בלב שבור שבצלחות לא נשאר דבר. ובכן מתחילה אני ב־1 להוריד את הכלים מן השולחנות ולרחוץ אותם. בגמרי עבודה זו אני ניגשת לפעולת־רציחה: בעזרת “פְליט” אני עושה כלה בכל הזבובים הנמצאים בחדר־האוכל. וכשכולם מוטלים אין־אונים על הריצפה, (כנראה לא השתתפו בקורס להגנה נגד התקפה מהאוויר), אני מסתירה את מכונת־ה“פליט”. אבל לאחר רגעים מיספר עיניי רואות את הזבובים שלי קמים לתחייה וממשיכים בפעולה הלכלכנית שלהם. בכלל לא איכפת להם שאצטרך שוב לרחוץ ולנקות.

ומעכשיו הכנות לארוחת־מינחה. בסיומן אני פורסת לחם במכונה המיועדת לכך. היום הכרתי גם את הטכניקה של עבודה זו וזה מקל עלי. בכלל לא די שמישהו יראה איך וכיצד עובדים, חשוב שהאדם עצמו רוכש נסיון בכל עבודה.

כל העבודות הללו נמשכות יותר מ־8 שעות. בערך ב־3 אני חוזרת לביתנו החדש והיפה. אני מתקלחת, מתלבשת ומקבלת צורה אחרת לגמרי. למזג־האוויר השפעה רבה על התלבושת. בחורף, למשל, לובשים גם החברים וגם החברות מכנסיים, מגפיים ומעילי־עור. מראה מגוחך למדי הוא, לראות דודה שמנה וזקנה לבושה מכנסי־טרנינג ובמגפיים. תלבושת זו מתאימה מאוד לצעירות בעלות גוף יפה. הגברים בתלבושת זו דומים מאוד לאיכרים ההונגריים.

[לחוג “מכביה” בבודאפשט]

נהלל, 18.12.1939

אם כי אני ממעיטה לכתוב, אל תחשבו שאינני מרבה לחשוב עליכם. בערבי יום ג' אני נזכרת שאתם בוודאי מדברים עלינו – על הארץ־ישראליים. הרגשה נפלאה היא שגם את עצמי רשאית אני לכלול בתוכם. אני מודה ומתוודה שאך מעט מאוד עסקתי כאן בתולדות הציונות ובאידיאולוגיה; לא כמו בבית. לעומת זאת אני מרבה לדבר עברית, והתקרבתי מאוד לרעיון החלוצי ובכלל לדברים מעשיים. וזה טבעי לגמרי. בבית מתכוננים לעלייה ומניחים את היסוד לבנייה שצריכה להימשך כאן. אני מרגישה שהבאתי אתי יסוד מוּצק למדי, ואוכל לבנות עליו חיים יפים ומועילים. הוא גם יאפשר לי לקחת חלק בעבודה המשותפת הנמשכת כאן.

לאחר הנימה הנלהבת שלי בבית, בוודאי לא תרגישו במכתבי את התלהבותי הקודמת. אולי תחשבו שהתייאשתי, או לכל־הפחות שהאידיאליזם שלי פג. אבל לא התאכזבתי ואמונתי בארץ לא פגה. נכון, כעת רואה אני שאסור לדבר על ארץ־ישראל כעל ארץ החלומות. רבים הם שאינם יכולים לצייר לעצמם את הארץ אלא בשמים כחולים נצחיים. ומובן שייאושם רב, לאחר שהם נוכחים לדעת שהיא ארצית, ממשית, כמו היום: גשמים יורדים, רוח נושבת וקר למדי. כן, לא תמיד מזג־האוויר כאן יפה; וישנם קשיים כלכליים ורבות גם השגיאות; אבל אנחנו בבית, חופשיים ומטרה לנו ועתיד. אולי מיותר לכתוב מה מסוגלת הארץ לתת לנו, למה באנו אליה ומה קיבלנו בה.

[לאמא]

נהלל, דצמבר 1939

אמא, את חושבת בוודאי שמכתביי ששלחתי עד עכשיו הם שטחיים במקצת. אני כותבת תמיד רק על עבודתי, על המקום שבו אחיה ועל מה שעיניי רואות. בטוחה אני שנפשך כלה ויוצאת לשמוע ממני תשובה על שאלה המרחפת באוויר. הן הקרבת הקרבן כאשר עזבתי, ואני – כאשר נפרדתי ממך. ואת בוודאי משתוקקת לדעת: הכדאי היה? ייתכן שאין לי עדיין זכות לענות על כך. אולי רק בעוד זמן אוכל לתת תשובה מוחלטת. אבל למרות זאת אשתדל להגיד גלויות את אשר עם לבבי ברגע זה. תשובתי, אמא היקרה, היא – כן בהחלט. לא אכחיש, יש רגעים שהייתי מוכנה לשלם מחיר יקר בעד פגישה קצרה אתך. לו הרגשתי לכל־הפחות שהנכם קרובים אליי. אבל ברגעים הקשים האלה מעלה אני על דעתי, שהנה השנה או השנתיים שאני רחוקה מכם, זה המחיר בעד עלייתי ארצה. בדמיוני אני מתארת לי כמה טוב יהיה כאשר שוב נהיה יחד. מובן, לא קל לי בלעדיכם, וזה טבעי לגמרי. מראש ידעתי זאת והבאתי זאת בחשבון. אבל האמיני לי, אמא, ברצינות, לשום דבר אחר מחיי הבית איני מתגעגעת. במהירות מפליאה התרגלתי לסביבה, לצורת החיים ולעבודתי. לולא הזמן הקצר שאני כאן, הייתי מעיזה לומר שלמדתי גם לאהוב את כל אלה. ברור שאין לומר את זה באופן כללי, כי הן לאהוב אפשר רק אנשים יחידים ועבודות מסוימות. בכל אלה אין עדיין מענה על השאלה: האם כדאי היה? את התשובה החיובית נותנת לי אמונתי הבלתי־מתערערת שהדרך אשר בחרתי בה היא הדרך. אני מאמינה באמונה שלמה שרק ארץ־ישראל היא הפתרון היחיד והאמיתי, לי ולכולנו. כדאי היה לי לבוא הנה, כי כאן רכשתי לי את ההרגשה הנפלאה שהנני אדם שווה־זכויות ובביתי אני יושבת (הדבר האחרון – לעת־עתה רק בהרגשה). כדאי היה לי לבוא הנה ולרכוש את הביטחון, שבעוברי ברחוב אינני צריכה לחשוב על כך, אם כל אדם הבא לקראתי יהודי הוא או לא. ומה טוב שאיני צריכה לשקול בכל דבר קטן: האם זה מותר ליהודי או לא?

ברור, הנימוק השלילי, שאין אנטישמיות, עדיין אינו מספיק. התשובה המכרעת ניתנת בכוח העובדה שכאן בארץ מתפתחים חיים יהודיים חדשים ובריאים. הייתי מבטאה את זה כך: היהודים בגולה התעצבו כאשר לא היתה להם סיבה מיוחדת להיות עליזים. כאן, כמו בכל אומה בריאה, עליזים ושמחים כאשר חסרה הסיבה להיות עצובים.

[לאמא]

נהלל, 10.1.1940

עבודתי – מה חמודה היא. ברחצי את הפרות אני לובשת מכנסיים, חוגרת סינר־גומי ונועלת מגפיים. ולא אירא. לא תכיריני, אמא, מהרהרת אני בחברותיי לשעבר בכיתה, כיצד היו מעקמות חוטמן אילו ראוני עובדת עבודה, שלי היא מובנה מאליה. ואם פרה מתעקשת ולא תאבה לקום, להרים את רגליה, או לציית לבקשתי, למרות בעיטותי ונענועיי, מנצלת אני את העובדה שבסביבה אין מבינים הונגרית ואני מאחלת לה לפרה את אשר לא אוכל עוד לבטא בעברית – כי טרם למדתי לקלל בשפתנו. ולמזלי, אף הפרות אינן מבינות את קללותיי, וכך שורר בינינו יחס ידידותי. היום קרה לי גם “פּנצ’ר” בעבודתי, בשעה שניקיתי את תא העֶגלות. צריכה הייתי להעביר אותן מתא לתא. כפי שהוגד לי אחר־כך, עושות זאת שתי בחורות, למען לא תתפזרנה העגלות. אך אני, בלי לחשוש, פתחתי את הפשפש והתחלתי מגרשת אותן. כעבור מחצית הדקה נתפזרו העגלות לחמש (!) פינות הרפת, והחלו בהתרוצצות עצומה. יחד עם חברתי לחדר, שאף היא עובדת כאן, התרוצצנו אחריהן כעשר דקות, עד שהצלחנו לכנסן ולהביאן למקום הדרוש. הִזענו כהוגן, אבל זה היה טוב. פחות טוב היה כשניגשנו לדחוף את קרונית הזבל. מוציאות אנו את הזבל משלוש הרפתות ישר לבור־הזבל היצוק בטון. הכל פועל באופן אוטומטי – הפסים, מחליפי הקווים, הפיכת העֲגלות. אך כמובן נשארת די עבודה גם עבורנו. בקיצור, כשהגענו לערמה, שקעתי בה במגפי כה עמוק, שבקושי יכולתי להיחלץ מתוכה.

שלשו רפתות, בנויות בטון, ישנן כאן – ל־70 ראש ומעלה. בכל מקום תעלות להובלת מים, שוקת אוטומטית, וכך אין קושי לשמור על הניקיון. לכאורה, הניקיון השורר כאן אינו נופל מזה שבחדר־האוכל. אנו רוחצות את הפרות מדי יום ביומו; את מקום הפרות אנו מנקות בשעת החלפת הריפוד, כך שקנה־קש אחד לא ייראה. כל יומיים אנו שוטפות את השקתות במברשת; את הקירות ואת הריצפה מדי יום ביומו. בכל מקום מצויים, כמובן, ברזים, צינורות־גומי – הציוד יפה מאוד והיגייני. מובן שרק בבית־ספר אפשר להגיע לניקיון כזה, ובחיים יש לוותר על הרבה; אך מי שיסתגל לכל זה כאן, ישתדל להגשים אותו גם אחר כך.

למכתבי זה צירפתי פרח אחד, לא רק בכדי להראות לך מהו האביב אצלנו, אלא גם כתמורה לפרח שהייתי מביאה לקברו של אבא, אילו נמצאתי עכשיו בבית. ב־18 לחודש [יום הולדתו של אביה] אהגה בך, אמא, יותר מתמיד, אם בכלל ייתכן הדבר.

[לאמא]

נהלל, 13.1.1940

…ועכשיו רוצה אני לכתוב עוד על טיולנו האחרון, שהיה נהדר. בשש וחצי בבוקר יצאה הכיתה כולה לדרך, לעבר השדות, בשירה רוננת על השפתיים, כשאנו מצוידים במפוחיות־פה. אדמת העמק הברוכה טרם שכחה את הגשמים שירדו עליה לפני שבועיים, ועל כן נאלצנו לדשדש בבוץ, אולם דבר זה לא היה בו כדי לקלקל את הנאתנו, כלל ועיקר. קבענו פה אחד, שטיול זה כמוהו כטיול טיפוסי בחוץ־לארץ בחודש מאי. העמק יפהפה בימים אלה, ואנו עברנו בו כיברת־דרך הגונה, עד הגיענו לבסוף, בשעה עשר וחצי, למחוז חפצנו – הוא משמר־העמק. קיבוץ מעניין ויפה מאוד. המראה המושך ביותר את תשומת־הלב הוא מוסד החינוך המרכזי, מקום שם מתחנכים כל ילדי הקיבוצים של “השומר הצעיר” (גם קיבוץ זה שייך להם) בגיל 10–18. לילדים עולם אוטונומי, כמעט בלתי־תלוי בקיבוץ, עם משק, בתי־מגורים, מטבח וחדר־אוכל משלהם, וכמובן – בית־ספר. שיטת ההוראה מודרנית בתכלית. עיקר הדגש מושם בעבודה העצמית, וקבוצת של 10–14 ילד לומדות בצוותא, בהדרכת מורה, כשההוראה מתנהלת על־פי־רוב בצורת שיחות, על יסוד החומר שקראוהו תחילה. הם שוקדים על חומר לימוד השייך, פחות או יותר, למסגרת גימנסיה, בתוספת לימודי חקלאות; כתוצאה מכך כמובן סוטים בדברים מסוימים מן החומר של בתי־הספר התיכוניים. הילדים הקטנים (בנים ובנות גם יחד) עובדים שעה אחת ביום, אך מיכסת עבודה זו הולכת וגדֵלה בהתאם לגיל; הגדולים עובדים מחצית היום, ומחצית היום עסוקים בלימודים. אנו התבוננו גם בקיבוץ עצמו. בעיקר מצא חן בעיני בית־הילדים. פעם, כשלא אהיה כה עסוקה, אתאר גם אותו בפרוטרוט. את הצידה, שלקחנו אתנו לדרך, כילינו בצהריים בתאבון רב, ושבנו בקשת רחבה לעבר נהלל, בין שורת ישובים ערביים ויהודיים. היה מעניין לראות, אלו בצד אלו, את חיי הערבים ואת חיי היהודים, ובעיקר את השוני הרב שבחינוך הנוער שלהם, ליתר דיוק באי־חינוך הנוער שלהם [של הערבים], לעומת הכשרת הנוער היהודי שלנו לקראת משימות. כבר ירד ערב אפל עת הגענו הביתה, עייפים למדי, אך מאחורינו – טיול מעניין ויפה.

[לאמא]

נהלל, 20.1.1940

סיבה מעציבה גרמה לכך שהננו חופשיות אחרי־הצהריים. מתה אשתו של אחד ממורינו, תושב ותיק בנהלל – אשה מכובדת על רבים, וכפי שאומרים, אשה בעלת שיעור־קומה. היא מתה אתמול, והיום הייתה הלווייתה, בה השתתפו כל המושב ובית־הספר. מראה ההלווייה היה שונה לגמרי מן המקובל אצלנו. האנשים בבגדי־העבודה, הגברים בחלקם מכוסי־ראש, כך עברה תהלוכת־האֵבל לאורך כל הכפר, עד לבית־הקברות המרוחק. בדברי ההספד, שנאמרו בלשון העברית, כאילו ניטשטש הגבול שהיה פעם בין התפילה לבין ההספד. נדמה לי שגם הרב הספיד אותה, אך בתוך ההמון הגדול לא יכולתי לראותו. שם בין הקברים זכרתי שלפני שנה, אולי בדיוק באותה שעה (ב־18 בינואר, יום־הולדתו של אבא) עמדתי ליד קברו של אבא, ואולי בשעה זו, דווקא, היית אַת שם, אמא – והיה כה קשה לחשוב על כך, שלא גיורא ולא אני איננו אתך בשעה הזאת.

[לאמא]

נהלל, ינואר 1940

במכתביי האחרונים אך הזכרתי כי אני עובדת במחלבה, אולם לא התפניתי לכתיבת פרטים. עכשיו, מקץ השבועיים הראשונים, רוצה אני למסור דין־וחשבון מדויק, על מנת שתוכלו לעמוד על טיב עבודתנו. ובכן: בשבע וחצי בבוקר, “חמושה” בסינר־גומי נגד מים ובמגפיים, אני שמה פעמיי לעבר המחלבה הנמצאת בין המשתלה והרפת. אני רוחצת את מגפיי בדלי הניצב לפני הדלת, ולאחר מכן אני פותחת את הדלת הראשונה וסוגרת אותה מאחוריי בזהירות. כך אני נוהגת גם בדלת השנייה (אכן יכולים אתם להבין כי קיימת דלת כפולה). הדבר חשוב כדי למנוע, חס ושלום, כניסת זבוב בטעות. לכן, כשאני שוכחת לפעמים להגיף אחת הדלתות, בהתאם למינהגי הישן מן הבית, אני אצה חזרה לסוגרהּ, לשמע צעקותיהן הנואשות של הבנות. בקיצור, לאחר שעברנו את הדלת הכפולה, מגיעים אנו אל הפרוזדור (בעצם אינני יודעת איך לכנותו), והנה תיאור ציודו המדויק: כיור לצינון, מכונה לקירור החלב, מכונת צנטריפוגה להפרדה, שני דוודים גדולים להדחת הכלים וצינורות־גומי. בשבועיים הראשונים קיימים אך שני סוגי עבודה: להדליק את הפרימוס (לצורך חימום המים), לסדר את המדרכה, ליתר דיוק – חלק מן המדרכה, השייך למחלבה, אולם לא יותר מכך, אף בחצי מילימטר. לאחר מכן מגיע תור שטיפת ה“מטפחות” השייכות למחלבה ולרפת, כביסתן והרתחתן. במשך זמן זה עוסקת הנערה השנייה בשטיפת הכלים ובחלקי המכונות; עכשיו אני כבר יודעת בדיוק היכן דליי החליבה המשומנים ביותר, מתי צריך להקפיד ביותר על שמירת הכדים, ומה מספר הדיסקיות של הצנטריפוגה וכו'. היקף העבודה מותנה כמובן גם בכמות החלב ובמיספר הכדים. רב ההבדל בין ניקוי שני כדים לבין ניקוי שנים־עשר כדים. את המלאכות הנ“ל אנו מצליחות לסיים, בדרך כלל, עד שעה עשר וחצי, שכּן לשתינו כבר יש ניסיון רב. או־אז מתחיל “הניקיון הכללי”, ניקוי כל כלי או ציוד הנמצאים בהישג־היד. אחרי השעה אחת־עשרה אנו לוקחות את החלב הטרי מן הרפת, מסננות ו”מפרידות" אותו, ושוב שוטפות את הדליים ואת המכונה, ובשעה שתיים בערך (כמובן, בינתיים סעדנו לבנו בארוחת־צהרים), מגיעה גוּלת־הכותרת של ה“סימפוניה” כולה, היא שטיפת הקירות, הדלתות, ולבסוף הריצפה. אני כשלעצמי עושה ברצון את השלב האחרון של המלאכה; בצינור־הגומי הענקי אני “יורה” לעבר טיפות החלב המצויות על־פני המרצפת, וכעבור זמן קצר נשטפת הריצפה במבול מים. ואחרון אחרון – יש לקרצף את השטח במברשת ובמטאטא־גומי, עד שיתייבש כליל. כשאנו מועידות פנינו אל בית־מגורינו בשעה שתיים וחצי – הכול מבריק בניקיונו. הנה רואים אתם כי בין מעשה זה לבין עיבוד החלב עדיין רב המרחק. אך בכל זאת אני עובדת שם ברצון, אף בשל האווירה הנעימה והשקטה הנוצרת, במידה לא־מבוטלת בזכותה של יהודית, הפועלת העובדת אתי, שהיא נערה נחמדה מאוד; היא גמרה לימודיה כאן בשנה שעברה.

[לאמא]

נהלל, 28.2.1940

רחוק… בימים אלה כבר אי־אפשר להשתמש במלים שעבר זמנן. המלים קיבלו בימינו משמעות לגמרי אחרת, ולכן זהירות בשימוש במלה “רחוק”. הלא עולמות מפרידים היום בין אנשים הקרובים ביניהם קירבה רבה. לעומת זאת, האהבה בין אנשים־אחים מגשרת גם על־פני האוקינוס. ייתכן מאד, שבקילומטרים ארוכה מאוד הדרך בינינו, והגבולות בוודאי מהווים מכשול רציני – אבל בכל פעם שאני רואה בראי את שערותי הפרועות, כאילו ארגיש את מבטך המייסר. בהכירי אדם חדש, מיד עולה וצפה במוחי השאלה: מה היית אומרת את, אמא? אם עושה אני מעשה טוב, אדע שגם את מסכימה לכך. מרגישה אני שמחשבותינו נפגשות כאילו אי־שם באמצע הים. יודעת אני בעליל עד כמה מיותר לכתוב על כך, הלא את בין כך יודעת הכול. לאחר כל אלה – האם נכון לומר שאנו רחוקות זו מזו?

[לאמא]

נהלל, 31.3.1940

…פ.ג. מעלה באחד ממכתביו שאלה, שאינני רוצה להשאירה ללא מענה. ומשום שאין לי פנאי לכתוב מכתב לחוד, אכלול גם דבר זה במכתבי אלייך, אמי. ג. מתרעם על אי־דתיותו של הנוער בארץ ומעמיד את השאלה: מדוע אין האבות לוקחים את בניהם עמהם לבית־הכנסת?

אכן, השאלה מורכבת באמת; בייחוד משום שבראש־וראשונה עליי לציין כי יש כאן, כמובן, גם שיכבה אדוקה. אך נדבר על הלא־דתיים. האבות אינם יכולים בשום אופן לקחת את הילדים לבית־הכנסת, כי זהו דור, אשר דתו היחידה ואלוהיו הם העבודה, כוחו העצמי; הוא היה נתון להשפעת תנועות בלתי־דתיות באירופה, ובאורח אינסטינקטיבי דחה כל דבר אשר הזכיר לו את הגלות וכן את הדברים החיצוניים שבדת.

מלבד זאת, כאן, בחיי יום־יום, במשטר ממלכתי, קשה יותר לקיים מצוות דתיות רבות, בעוד שאפשר היה לקיים אותן בגלות. שם, למשל, לא היה כל קושי מיוחד בשמירת החג, באשר מישהו אחר עשה את המלאכה באותו יום. האשמה העיקרית בחוסר חינוך דתי היא איפוא באבות. אך עליי לומר, שכיום מרגישים גם הם במקצת בחסרון זה. גם הנוער כאילו עורג קצת לדת, וכך יש מקום לתקווה, שבין הקצוות תיפסק תנודת המטולטלת בנקודה בריאה. כי הצורה הקיימת של הדת בכח סעיפיה אינה בת־ביצוע, לדעתי, בכל אופן היא מכבידה על החיים.

והנה דוגמה אחת שמעתי על קיבוץ אחד של “המזרחי”, שבמשך תקופה ארוכה שפכו שם מדי שבת בשבתו מאות ליטר חלב. אף־על־פי שמוכרחים היו לחלוב את הפרות בשבת, לא רצו להשתמש בחלב זה, באשר ראו בזה “מוקצה”, מחמת חילול שבת. היום אין הם נוהגים כך. אך מובן שאיש מהם אינו נוסע בשבת, והלא אין יום פנוי אחר לכך. ופירוש הדבר: ריתוק מוחלט למקום. יש שאתה מבלה יום שבת בתל־אביב, אך בליל־שבת ובכל יום השבת תנסה לשווא ללכת לאיזה מקום שהוא, כי בתי־קולנוע ותיאטרון, בתי־נכות [מוזיאונים] – הכל סגור, וגם אין תנועת אוטובוסים, ובמורת־רוח הנך קובע שעובר היום, יומך החפשי, לריק. זה לא ינעם גם לך ביותר, גם אם אתה מתייחס בכבוד להשקפה הדתית.

[לאמא]

נהלל, 5.4.1940

אמא יקרה! אני כעת אחרי טיול נהדר, וישבתי מיד למסור לך את רשמיי. אמש נכספתי מאוד לנסוע מעט, לשהות יום בחיפה ולבקר את אילונקה, כמובן רק במשך השבת, כי לכך אין צורך ברישיון מיוחד. מרים לא יכלה להצטרף אליי הפעם, לכן יצאתי לבדי לכביש ושם נפגשתי עם כמה חברות מן הכיתה. כעבור זמן קצר הופיע אוטו נהדר, אבל דווקא בכיוון הפוך. לא היססתי הרבה ועצרתיו. עוד לא התאוששנו מהפתעה זו והנה נודע לנו לתמהוננו שאנו נוסעים, ובמהירות רבה, לכיווּן טבריה.

יכולתי לכתוב הרבה על נסיעה זו, או מוטב היה לקחת צייר איפרסיוניסטי, אשר יכול היה להנציח את התמונות המרהיבות המתגלות לפניך זו אחר זו. זעיר־פה זעיר־שם נתגלו לעינינו כתמי צבע משוחים־ללא־קפידה ומראות של בתים בגוון אגדי של ירוק, כחול וחום, ממש בתי־צעצועים העשויים בדייקנות של מלאכת־מחשבת, עם עצי־פרי פורחים ועם גינות. שלל הצבעים המשתקפים־מתמזגים שממול, עד־כדי־להדהים, משך את תשומת־לבנו גם בטיולנו הקודם, והנה שוב צף ועלה המראה שטרם ראיתי כדוגמתו, או ראיתיו במקומות מועטים בלבד. במבט קורן מאושר הסתכלנו זו בזו: האם מציאות היא זו, או חלום? פתאום נתגלתה לפנינו נצרת העיר – מינזרים וכנסיות מלבינים, בתי־אבן עתיקים, ערבים, נזירים ונזירות. יותר לא הספקנו לראות, כי האוטו טס־עבר את העיר. הדרך לטבריה מתפתלת ועולה בהר עד שלפתע נתגלה לפנינו משהו כחול: ים כנרת. שוב גלשנו וירדנו.

טבריה שוכנת למטה על שפת הים. ירדנו מן האוטו ונתעורר רצון עז לרוץ ולהתנפל ישר אל הכנרת ולהתרחץ בה. הכנרת הזכירה לי מאוד את אגם גארדה. אבל במקום זה השגנו אוכל, כי רעבות היינו מאוד. במחיר גרוש אחד קיבלנו כל מיני מטעמים. עמדנו בגן־הנוי ואכלנו לחמניות לבנות מצוינות, תפוזים וגלידה, וכל זה, כאמור, תמורת גרוש אחד. אחרי ששבענו החלטנו לראות את העיר והסביבה. בעזרת שוטר יהודי זקן (ואולי לא היה שוטר) אשר הכיר היטב את העיר הספקנו לראות כל מה שכדאי היה. תחילה הוביל אותנו לרובע הערבי. עברנו סימטאות צרות ומלוכלכות; גזוזטראות הבתים, משני עברי הרחוב, נוגעות כמעט זו בזו. בבתים כל מיני חורים או כוכים, ורוכלים ערבים מוכרים בהם את סחורתם. כמובן, ראינו גם חנויות יפות של ערבים. מוזר היה לשמוע בבית־קפה ערבי אחד פזמון אנגלי.

בכלל נפגשים כאן מזרח ומערב, וגם התלבושת של הערבים דומה כבר במקצת לאירופית. לפני שנה עוד לא היה יהודי מעיז לטייל כאן, אבל מאז שקטה הסביבה. ירדנו לחוף ושם ראינו מקום קדוש לנוצרים. יותר מאשר המקום מעניינים הפנים המזרחיים שראינו שם. מעולם לא ראיתי אדם בעל קמטים רבים בפניו כמו כאן, שערותיו היו לבנות כולן וזקן לו ארוך, ארוך.

אחרי כן ביקרנו ברובע של יהודי המזרח, המסודר רק מעט יותר מן הרובע הערבי. האנשים לובשים בגדים אירופיים, אבל שפתם היא ערבית. לעברית נזקקים רק בבית־הכנסת. הנוער, כמובן, מדבר עברית ונתון כבר להשפעת הישוב החדש. ראינו את בית־הכנסת, המעניין מאוד בסידוריו. אין בו עזרת־נשים, כי רק גברים משתתפים בתפילה. ביקרנו גם בבית־הכנסת האשכנזי, והוא דומה מאוד לכל בית־כנסת בגולה. אין בו שום דבר מיוחד. היה פעם בטבריה בית־כנסת גדול ויפה, אבל נשארו ממנו רק שרידי חורבות – שיטפון החריב לפני כמה שנים חלק גדול מן העיר התחתית. אין לומר שהספקנו לראות הכול, אבל השעה דחקה ואנו חזרנו לגן הנזכר. ישבנו בו כמה רגעים, בינתיים התאספו סביבנו כמעט מחצית ילדי טבריה והצלחתי לרכוש את לבם. זה מאוד שימח אותי. התחזקה בי באמונה שאולי אבחר במקצוע הקשור בילדים.

עברנו את הרובע היהודי החדש והגענו לכביש. מראה נהדר. לא הצטערתי שהאוטו איחר. אבל כאשר השעה התקרבה ל־3 והאוטו בושש לבוא, התחלנו לחשוש שמא נצטרך ללון בטבריה ולחזור רק למחרת בבוקר. זה היה גורם לנו אי־נעימות בבית־הספר וגם להוצאות גדולות. פתאום הופיע טקסי יפה ונהג צעיר אוחז בהגה. הוא כמובן לקח אותנו, והיה אדם די הגון. הוא התעכב לרגעים מספר ביער בלפור, טיילנו שם וירדנו גם לגניגר. זוהי כבר סביבה עברית. חזרנו לעמק יזרעאל שלנו ולשדותיו רחבי־הידים ושוב – בנהלל. לאחר שהזנו עינינו ביופיו הרומנטי של ים כנרת וסביבתו, שוב נגלה לפנינו העמק – חלקות־אדמה פוריות המחדשות את יופיין. אך סבורה אני, כי הארכתי מדי בתיאורי הטבע, ודווקא אלה הם החלקים שאני נוהגת לפסוח עליהם בספרים, וכידוע, לא תעשה לרעך מה ששנוא עליך, ובוודאי ובוודאי לא תעשה זאת לאמך־יולדתך. ובכן אקצר דבריי (סוף־סוף יש להתחשב גם בצנזור); כעבור זמן קצר המשכנו בדרכנו, וברוב חוצפה ירדנו מן האוטו ממש בשער בית־הספר. עוד הוספנו להדריך את נהגֵנו בנהלל, אך עד מהרה נפרדנו ממנו בהתרגשות. הוא מצדו נכון היה להסיע אותנו אפילו עד חיפה, אולם התגברנו על פיתוי זה, כי אילו עשינו זאת – לא היינו יכולות לשוב הביתה בגלל העדר תחבורה.

[לאמא]

6.5.1940

אמא יקרה! כעת הייתי צריכה לתאר, בפרטי־פרטים, טיול מוצלח שבו השתתפתי, אך מחמת קוצר זמן אמסור סקירה כללית בלבד. ביום חמישי אחר־הצהרים נסעתי לחיפה כדי לבקר שם חברה, המתגוררת על הר הכרמל; את הלילה ביליתי אצלה, ובבוקר, בערך בשעה תשע, ירדתי מן ההר ויצאתי אל הכביש המתמשך למרגלות הכרמל, לעבר תל־אביב. עד מהרה הצלחתי להשיג “טרמפ” במכונית פרטית יפה, עד לתל־אביב. הנהג היה ג’נטלמן סימפטי, ותיק בארץ, והשיחה אתו היתה מעניינת. הנה כי כן הגעתי בהצלחה לתל־אביב, ומשם המשכתי בדרכי לירושלים, בצורה דומה, כשמסיעים אותי ממש עד ביתו של הדוד מיכה⁴. נהדרת אף הדרך לירושלים; היא מתפתלת מעלה־מעלה במעקלים⁵ לולייניים, אך העיר – אל אלוהים! אין בכוחן של מלים כתובות לתאר אותה. הלא כל נקודה מנקודות העיר שונה מחברתה, וכל רובע הוא בבחינת עולם ומלואו; בצד התמונה הבלתי־משתנית זה מאות שנים של העיר העתיקה, אתה רואה את הבניינים המודרניים של המרכז, ולא הרחק משם את רובע הגיטו, ובמקום אחר: חווילות אגדיות, גנים, מינזרים, כנסיות של כל הדתות והעמים, ועל רקע זה, כמובן, פני האנשים לובשי התלבושות המתאימות; ואולי בכל־זאת תוכלי לשוות לנגד עינייך את שלל הצבעים הזה. תיאור התכנית, ולו ביובש ענייני, יגזול זמן רב מדי. ביום שישי אחרי־הצהריים הגעתי למחוז־חפצי. הדוד מיכה ובני־ביתו קיבלו את פני בלבביות נפלאה, וחלפו השעות, לרבות שעות הערב, תוך כדי שיחה, שבה לקחו חלק מפעם לפעם אנשים חדשים; ביתו של הדוד מצטיין במידת הכנסת־אורחים. למחרת בבוקר הלכתי עם מכרים לסקור את העיר העתיקה. בנוגע לפרטים, אולי מוטב שאתארם בפעם אחרת. אחרי־הצהריים נסעתי בלוויית מכרים בעלי מכוניות לאיזור של ווילות, השוכן מחוץ לעיר. גם שעות אחרי־הצהריים והערב חלפו בסימן הביקורים. למחרת בבוקר הדריכו אותי בין בנייני האוניברסיטה, ואילו אחרי־הצהריים הייתי אצל מכרים בגבעת־שאול. הם החזיקו בי ונשארתי גם לארוחת הערב, ולאחר מכן נסענו יחד העירה למקום של ריקודים; דבר שהיה, שוב, נעים מאוד. ביום שני לפני־הצהריים ביקרנו במוזיאון “בצלאל”, מקום־שם נערכה, מלבד תערוכת הקבע של חפצי אמנות יהודיים, גם תערוכה ססגונית ומעניינת של אמנות סינית־יפאנית. אחרי־הצהריים נסעתי לבית־לחם, מקום־שם ניצבת, בתוך כפר ערבי פשוט, כנסייה עתיקה ויפה. משם עברתי לתלפיות לראות את בית־הספר של “ויצו”; הוא דומה לזה שלנו, אך קטן ובעל אווירה חפשית יותר, ונדמה לי שמבחינת רמת הלימודים גם חלש יותר. למחרת, בשעות אחר־הצהריים, הלכתי לראות את מפעל החלב המרכזי של “תנובה”. היה זה בשבילי מעניין עד מאוד, שכן גם אנו עוסקים במשק באותו ענף־ייצור עצמו, אך באמצעים פשוטים בהרבה. אם כן, היה מעניין לראות את הציוד המשוכלל של המפעל. הכול ממוכן, ובקושי ניתן לראות שם בני־אדם. ממקום זה המשכתי בשיטוט: קרן קיימת, קרן היסוד, והבניינים החדישים והמפוארים של הסוכנות היהודית, שבהם הצלחתי להתבונן הן מבחוץ והן מבפנים. בגינת מלון “המלך דוד” הוכיתי בתדהמה. נדמה לי שטרם ראיתי גינה יפה מזו, אף כי המלון כולו – גם כן אין סיבה להתבייש בו… אחרי־הצהריים השתתפתי כצופה בטקס הענקת תארי הדוקטור באמפיתיאטרון של האוניברסיטה, ולאחר מכן ערכתי טיול ב“הדסה” (בית־חולים מודרני נפלא!). בהמשך לקח אותי הדוד מיכה לקונצרט יפה של תזמורת ארץ־ישראל. ביום רביעי – ביקור במוזיאון רוקפלר, שוב שיטוט בעיר העתיקה, אחרי־הצהריים קבלת־אורחים וביקור בקולנוע, וביום חמישי בבוקר הנסיעה הביתה.

[לאמא]

נהלל, 29.6.1940

…מה שנוגע לי, הכול בסדר. לפעמים אני מתפלאה עד כמה מעניין אותי כל פרט קטן בחיינו היומיומיים. העבודה בשדה מסיחה את הדעת מן המחשבות הנוגות. אני עובדת בכיבוש חציר, בקטיף תירס ועוד. נשזפתי כהוגן ואני יודעת להחזיק בידי את הקלשון, כמו בזמנו את העט. החלק היפה ביותר בעבודה הם ההקדמה והגמר. הנסיעה בעגלה הלוך וחזור. אבל יפה גם העבודה בקצב שלה ולגמרי איננה קשה. רק הנזיפות והגערות בסוסים, המסרבים לפעמים לזוז ממקומם ולהתקדם, מפריעות קצת את הקצב. יש עוד דברים פעוטים שאין סבלנות להזכירם. ימינו אלה הלא אינם מתאימים לקטנות, ועל הדברים הגדולים אין צורך לכתוב. בקשה לי אליכם, קבלו כל ידיעה על הארץ בהסתייגות רבה. אם כי שקט מוחלט שורר בארץ, נפוצו בחוץ־לארץ ידיעות מדאיגות…

[לאמא]

נהלל, 22.7.1940

…את שואלת בקשר ליום־הולדתי, אם אני מרוצה יותר מאשר בשנה שעברה ביום זה. אכן, אם אני מתעלמת מן הנקודה הקשה ביותר – היותכם רחוקים ממני – הרי אני יכולה להשיב בלב שקט: כן! אני מרגישה שבשנה זו למדתי הרבה מאד, גם מֵעבר לחומר הלימודים המקובל, ואילו הייתי צריכה להכריע שוב בין עלייה לארץ־ישראל ובין לימודים בבית־ספר – הייתי חוזרת על מעשיי, ללא היסוס. אני שמחה על שניתן לי לחיות כאן, ואני יודעת עתה כי כאשר כיניתי את ארץ־ישראל “בית”, לא נקטתי לשון של מליצה.

[לאמא]

נהלל, 12.8.1940

עוד אינני יודעת איך יפול דבר בנוגע לעבודה החקלאית. לעת־עתה יכולה אני לספר באופן כללי רק על העבודה הפיזית ועל חיי הכפר הקשורים בחקלאות. מה שנוגע לעבודה הפיזית הפשוטה, עלי לקבוע ששיניתי את עמדתי הקודמת. אמנם קשה לומר שהעבודה הזו מרתקת אותי. אני מבצעת אותה באופן מיכני. לרוב אני מוצאת את עצמי מהרהרת על דברים שאין להם כל שייכות לעבודתי. אכן, זהו מן הנמנע בעבודה אינטנסיבית, אבל לעומתה יש עבודות שמאפשרות זאת. מצד שני מוצאת אני עניין רב, דווקא עכשיו, גם בעבודות הפשוטות ביותר, ומה רב אושרי אם אני מצליחה לגומרן טוב, מהר ובסדר. זה מוכיח שאכן נוצר אצלי יחס לעבודה. הנני עושה אותה לא רק מתוך הכרח, כדי למלא את יום העבודה. הנני מרגישה את עצמי חזקה למדי במובן פיזי. תודה לאל, לא חליתי במשך כל השנה אפילו יום אחד. רק מעטים יכולים לומר זאת. ואף־על־פי שאני מסוגלת לכל עבודה פיזית, גם מבחינה גופנית וגם מבחינה רוחנית, בטוחה אני שהיא לא היתה מספקת אותי לזמן ממושך יותר. לפיכך אשתדל לקשור את עבודתי בתוכן רב, ברכישת מקצוע. לעת־עתה, נדמה לי, אבחר בענף הלול. עוד לא נואשתי מלהגשים את חלומי הישן, שאוכל גם ללמד במקצוע זה. אבל הדבר לא לבש עדיין שום צורה קונקרטית, וקשה היום לתכּן תכניות.

ואשר לחיי הכפר – הם באמת מוצאים חן בעיניי. אני אוהבת את השקט, את הישרוּת. אמנם חסרה לי עוד חברה קטנה מצומצמת, אבל העיר בכלל לא תחסר לי. ב“חופש הגדול” לא עלה אפילו על דעתי לבקר בערים, אם כי רוב מכריי נמצאים שם. נכון, בחוץ־לארץ חייתי במידה רבה חיי כפר. כל מה שמסמל את העיר לא היה מורגש ביותר בסביבתנו.

דעתי היא שהחקלאות היא הענף העיקרי בארץ, למרות שיש צורך בבעלי מקצוע מובהקים גם בתחומים אחרים. אבל הארץ ביסודה היא חקלאית, והיא גם עשירה בכל־כך הרבה תנאים טבעיים, שאין לפקפק באופיהּ החקלאי. התעשייה תתפוש בה רק את המקום השני, והיא עתידה, לדעתי, להיות קשורה בחקלאות.

[לאמא]

13.8.1940

שלשום נכנסתי למאפייה. מעניין מאוד. עבודה יפה וגם קשה למדי. אפשר ללמוד הרבה ותענוג לעבוד. לשׁים בידיים ואופים בתנור חשמלי, 30 או 60 ק"ג קמח במשך יום אחד. שתי נערות עובדות יום יום, ולגמרי באופן עצמאי, אם כי המדריכה, לאה, מינהג בידה להיות נוכחת בשעת העבודות החשובות. אנו ביחסים טובים אתה ואוהבות זו את זו, מה שמנעים מאוד את העבודה. מקווה אני שבמשך השבועיים לא תשתנה דעתי על עבודה זו, ותחת הדרכתה של לאה אשתלם באפייה עד כדי כך שאוכל להתחרות עם אופה מומחה. מלבד אפיית הלחם ולימוד העברית, עוסקת אני גם בהכנת הצגה (ביתר דיוק – נשף למחזור הגומר). זה מעמיס עלי עבודה רבה, וגיורא צדק, כנראה, כשאמר שטיפש הוא מי שמתעסק בדברים כאלה. אני מבזבזת על זה הרבה זמן וחוששת שהתוצאות תהיינה עלובות.

בשבתות, בשעות של אחר־הצהריים, אנו משחקות בכדור־יד. בערבים אנו הולכות לטייל, חוטפות לפעמים שיחה קלה עם בחורים מהונגריה הנמצאים כאן. הייתי מוכרחה לעוזבם, כי הם מדברים רק הונגרית. יש שהם מתגברים על כך למעני, אבל רובם עדיין אינם יודעים עברית. לעתים ניהלנו בינינו ויכוחים חריפים. הם המתקיפים, ואני צריכה ללמד סניגוריה על הרבה דברים. טענות להם לארץ; הם קיוו למשהו אחר. כנראה נפלו קורבן לציונות הרומנטית של הגולה, אשר רק מבטיחה ואינה דורשת כלום. המציאות כאן היא אחרת. החיים דורשים לפעמים הרבה יותר מאשר אנו מסוגלים לתת, לכל הפחות לפי הדעה המקובלת בגולה. קשה לו לאדם הרוצה רק לקבל ולא לתת.

מבינה אני יפה לנפש הבחורים האלה. הם אמנם יודעים ורוצים לעבוד, אבל אין להם הסבלנות הדרושה. קשה להם להבין את מגמתנו ההתיישבותית במושבים ובקיבוצים. הם חושבים שכל זה כאילו מכוּון נגדם. אין הם מבינים שקשה להסתדר בארץ אך ורק בגלל המצב הכלכלי הקשה השורר בה. רע הוא שאת השגיאות הם רואים בעיניים של מבקר מן החוץ. חבל שאינם מסיקים את המסקנה ההגיונית היחידה: לא לחזור על שגיאות של אחרים. במקרה זה מסתפקים אנשים רבים בקביעת העובדות, מסתגרים בד' אמותיהם, רוטנים ומבקרים קשות. לו הייתי אומרת להם את הדברים האלה, היו עונים ברורות: אין נותנים לתפוס מקום בארץ. כל אחד מחפש לו רק אפשרות לעלות בסולם החברה ואינו מתחשב באפשרויות המעטות. האם באמת כל אחד? – לא וָלא. רק אל השייכים לסוג זה, ולמזלנו אפשר לייחס אותם לשיכבה אחת בלבד. חבל שרבים מעולי הונגריה שייכים אליה. בחורים אלה עובדים כאן אצל האיכרים. הם אינם מקבלים תשלום, אלא כל מה שנחוץ לקיומם. זה יימשך כך עד שילמדו את כל העבודות החקלאיות. אפשר לומר שזהו מקום הכשרתם. אחרי זה יקבלו משכורת, כמובן אם יהיה צורך בהם. המטרה היא שיהיו פועלים חקלאיים ויתיישבו במושב, ובוודאי יהיו מהם גם כאלה אשר ילכו העירה.

[לאמא]

20.8.1940

נתחיל בעבודה. כפי שכבר כתבתי, היא מוצאת חן בעיני. אנו מתחילות בשש או שש וחצי בבוקר (זה תלוי בעבודה), לשות את הבצק שהכינונו מבעוד ערב. בינתיים אנו מזיעות כהוגן; לגמרי לא קל ללוש מ־30 קילו קמח בצק חלק ויפה. אחרי זה אנו מכינות את התבניות, מנקות ומורחות אותן בשמן. הדבר הקשה ביותר הוא לצור צורה לבצק ולהעבירו לתבניות. יש לכך טכניקה שלמה, לגמרי לא קלה. ביום השלישי לעבודתי כבר עשיתי חיל בעבודתי. טמפו די מהיר. לאה מדליקה את התנור החשמלי הנפלא (הדבר היחיד אשר אין אנו עושות). כאשר הוא מתחמם, אנו מכניסות במירדה ענקי את התבניות לתנור. השבוע אני ממלאה את התפקיד הזה, כי אני האחראית, מאחר שאני עובדת כבר שבועיים.

בעוד הלחם בתנור, אנו ממשיכות בניקיון, ואם הכול הולך כשורה, אנו גומרות גם את ה“מבּוּל”, פגע־רע זה שחוזר בכל מקום. קודם שופכים כמות עצומה של מים על הריצפה, ואחרי זה לוקחים מכל הבא ליד: מטאטא, מטליות וכו', ומתחילה פרשת אסיפת המים והניגוב. יש כמובן להיזהר שהמים לא יחזרו למקומות שיבשו כבר (לשם כך מוכרחים להכיר את מצבם הטופוגרפי של החדרים – הרים, גבעות ותעלות), בקיצור, פעולה מסובכת במקצת, אבל התוצאה היא שהריצפה בכל־זאת נקייה. בינתיים עוברת השעה מאז הוכנס הלחם לתנור (בקיץ זה יותר מדי), ולכן צר לנו עליו ואנו ניגשות להוצאתו. ותמונה מרהיבה את העין היא לראות את כיכרות הלחם ערוכים על המדף – 30–32 בסך־הכול. כמה נעימה ההרגשה בהעיפך את מבטך עליהם. אבל החלק החשוב ביותר בפרשת האפייה הוא ה“פלאֶצאֶלא”. זוהי המומחיות של לאה. כמעט מסורת היא לה שהיא לוקחת את שארית הבצק, מוסיפה בצל, שמן ומעט מלח וזוהי ה“פלאֶצאֶלא”. זוכות בה רק הנערות העובדות במאפייה.

אם עובדים בשני תנורים, העבודה היא כמובן כפולה. אתמול הכינונו בצק מצוין לצנימים, והיום ייבשנו אותם. וכך יש לי מושג גם על זה. ברצינות, צר לי שאני עובדת כאן רק שבועיים. אחרי ארוחת־הערב נלך להכין ליום המחרת. פעולה זו תימשך כמחצית השעה. זוהי עבודתי הנוכחית.

[לאמא]

ספטמבר 1940

עברה שנה מאז בואי לארץ. הזוכרת את, אמא, בתחנת הרכבת? היו אלה רגעים קשים מאוד; אז לא יכולתי לחשוב לא על תכניות ולא על עתידי. ראיתי אך ורק אותך, ובלבי הרגשה שהנני אנוכיית מאוד וגם קלת־דעת כלפי עצמי. שני אלה כאילו סותרים זה את זה, אבל סתירה זו הייתה קיימת בתוכי: חוט אחד קשר אותי לארץ, עוד לפני שהייתי כאן, וחוט חזק מאוד, שני, קשר אותי אלייך. ולולא האמונה העזה, שלמרות כל קושי ומכשול עוד נזכה להיפגש פעם שלושתנו כאן – מי יודע אם הייתי יכולה לעמוד בזה. כמה קשה לדבר ועוד יותר לכתוב על הדברים האלה. נדמה כאילו רוצה הייתי להתנצל בפנייך, והלא אין צורך בזה. יודעת אני שאם יש בעולם מישהו אשר מבין לרוחי, מסכים לצעדי וסולח לי, הלוא זו את, אמא היקרה. ובכל־זאת מרגישה אני את הצורך להודות לך היום – שנה לאחר שנפרדנו – על מעשה הגבורה שלך, שאיפשרת לי להשיג את מטרתי. מה לכתוב עוד? – מאד הייתי רוצה לנשק את ידייך.

[לאח]

30.9.1940

גיורא יקירי,

יש משום חוסר פרופורציה בכתיבת־מכתבים זו, כיוון שאני כותבת לך, ואיני מקבלת תשובה. לו ידעתי לפחות שאתה מקבל את מכתביי, לא הייתי חסה על הטירחה. כה רוצה הייתי לדעת על אודותיך הכול: איך אתה חי, מה מעשיך? אך במקום להרבות בשאלות, אשתדל למסור לך דו"ח על עצמי, ואילו על עצמך כתוב אתה, גיורא שלי. – בכול, בכול יש לי עניין. ובייחוד, היש לך סיכויים לעלייה? אנא, אל תאבד את התמדתך ורצונך, על אף הקשיים. אמנם קל יותר לכתוב מאשר לבצע, אך ידעתיך תמיד חזק למדי.

אני, בכל אופן עכשיו, כתום שנה, מרוצה בדרך שבחרתי בה. ולוּ ראיתיכם כאן, לא הייתי מאחלת לי דבר טוב מזה. כך, בלשון שאני כותבת, הדבר נראה פשוט ביותר. ואולם אין זה אלא סיכום המצטרף מפרטים הרבה. ובמרכז עומד הדבר, שאני רואה בו את המטרה ואת הטעם להיותי כאן. הרגשת הביטחון ניטלת ממני רק בשעה שאני חושבת על השנה הקשה שעברה על אמא. יש לי שמחה רבה בידיעת השפה. גם בתחום זה למדתי השנה הרבה. שנית: למדתי לעבוד. באמת, אין עבודה שהייתי אומרת עליה: בשום אופן לא אעשנה. משטיפת ריצפה ועד להוצאת זבל – בכול התנסיתי, ולא אירע לי כל רע.

אך עתה הגיע הזמן שאתחיל לעבוד במקצועי, וצר לי מאוד שטרם סידרוני לכך. בכלל יש לי מה לטעון ביחס לבית־הספר, אם כי אין ספק שמבחינה לימודית ניתן כאן לאדם הרבה, אבל בתור פנימייה הוא כאילו גזור מתוך רומאני־העלמות של המאה הקודמת (מזה עדיין לא תבין הרבה, כי לא קראת אותם).

בשטח הספורט אני נחשבת לשחיינית טובה, אם כי ה“צבריות” מיטיבות לשחות, בייחוד אלה הגדלות בקרבת מים.

האדם נוהג לכתוב על קטנות, כי קשה לכתוב על דברים חשובים וגדולים. כאן בנהלל עד כה – שקט וביטחון; בעיר מורגשת המלחמה. אני מרבה לחשוב על כך, שאולי מוטב שאמא תעלה. נדמה לי שכעת יותר קל להשיג רשיון־עלייה. מה דעתך על כך?

[לאמא]

נהלל, 25.10.1940

הפעם אכתוב על העבודה, כי מיעטתי לספר עליה. שישה לולים נמסרו לטיפולי (היו זמנים שטיפלתי ב־11). בכל אחד מהם 50–60 עופות. הלולים שברשותי הם לולי־עץ, עשויים תבנית גמישה מאוד – המצאת המורה שלנו. אפשר לפרקם, להרכיבם ולהעבירם בנקל, וכך אפשר לשמור על ניקיונם כמעט ללא עבודה. בבוקר אני מביאה מים טריים. לפני זה אני שוטפת, כמובן, את הכלים, ונותנת לעופותיי לאכול. והם מטיילים להם באופן חפשי ומדשדשים בחצרותיהם. ב־9.30 אנו מכינות תערובת, ותוך התרגשות של כולנו (שלי ושל התרנגולות) אני ניגשת לחלק את האוכל. בסיימי לפזר את האוכל, הרי הם עומדים כולם, צמודי צוואר לשוקת, בשתי שורות, ולא ימושו משם עד אשר יאזל הגרעין האחרון. אני ממלאה בינתיים מים, אוספת ביצים ומתרגזת באמת, שלמרות כל טרדותיי ההטלה מועטה, כי כעת מחליפות הן את נוצותיהן. את ההטלה אנו רושמים בדיוק, בכל לול ולול לחוד. ב־11 אנו מפסיקות, ב־2.30 אנו מתחילות מחדש. ושוב אני נותנת אוכל ומים, אוספת ביצים, ולבסוף הם מקבלים כפרפראות ירק, והוא חביב עליהם מאוד. כמעט שבולעים אותי יחד עם הירק. אנו גומרות את העבודה ב־4.30. כעת התחלנו גם בהדגרה, ולשם ניסיון הקדמנו בכך.

[לבת־דוד, אווה שוש]

נהלל, 30.10.1940

בימים אלה חגגתי את יום־השנה הראשון לעלייתי ארצה. אט־אט, מבלי משים, הפכה מיפרעת־האהבה לאהבה יציבה, אמיתית, ואני מרגישה את עצמי בארץ הזאת כבביתי אני. אהבתי את הנוף, הבריות, צורת החיים, השפה וחיי הכפר. כעת התחוור לי שבעצם לא הייתי בת כרך בבית. בבּוּדה חייתי כאילו נמצאתי בכפר, ועל כן גם לא נכספתי לחיי עיר.

קשה לומר מה אהבתי כאן. בנוף – את הרבגוניות האינסופית. מין צמחייה, מיבנה הרים, צורות וצבעים שלא תמצאים בשום ארץ. לא על הנוף בלבד חל הדבר. האוויר הוא צח והנך צופה למרחקים. בירושלים הנך משקיפה על ים המלח, מעל כל פיסגה מתגלה לפנייך נוף נהדר. והאנשים? – על יושבי הערים לא אכתוב לך, כי אינני מכירה אותם, ומלבד זאת יש לי הרושם שאינם נבדלים מיושבי ערים במקומות אחרים. אעמוד על חברי המושב והקיבוץ. פשטות מוחלטת בחיצוניות, בצורות המגע. אין מרבים ב“בקשה” ו“תודה”, נאמר העדר נימוסיות, ולעומת זאת הרבה לבביות. האמת היא שהם אינם מרגישים שאכן זוהי לבביות, כי בעיניהם טבעי הדבר שאם הגעת לקיבוץ, תסעדי על שולחנם, אפילו אם אין מכירים אותך; תפני למישהו, יראה ויסביר לך את הכול, וכו'. כמובן, אין הלבביות הזאת מצויה בכל מקום ואצל כל איש. אל תתארי לעצמך חברה אידיאלית, שכולה אנשים נהדרים. ואילו אני, מתוך ניסיוני האישי, מצאתי כל־כך הרבה לבביות מצד אנשים, כמעט או בכלל לא־מוכרים לי, ועל כן אני באה להכללה מסוימת. אין זו הסגולה היחידה. והצעירים – יש לומר שהם בריאים בגופם ובמחשבתם. קשה לציין קווים כלליים באלה, משום שחוששת אני שמא ייראו הדברים כאילו הם מכוונים לתעמולה בגולה על הדור החדש. בשעה שאני מתארת אותם, ניצבות לנגד עיניי חברותיי לכיתה, נערות עליזות, מסודרות ונבונות, או שאני שומעת את נערי הקיבוצים והמושבים שרים בשעת נסיעתם לטיול, צפופים באוטובוס, או רוקדים, ואני רואה אותם בשעת הרצאה או הצגה. ומהסתכלותי זו אני לומדת: הם נראים לי בריאים בגוף ובנפש. ללא התמונה החיה, כשהמלים נשארות על גבי הנייר – עלול כל זה להיראות מליצי מאוד. חוג התעניינותם שונה בהרבה משלנו. הדוגמה הבולטת לכך הוא ערב שבת. בזמן זה יש בדרך כלל קונצרט ברדיו, אבל הם, בני המושב, רוקדים ושרים בליווי מפוחית בגן. בחדר־הרדיו נותרו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הנערות שבאו מחו“ל. בגן נמצאות ה”צברות“. גם אנחנו מצטרפות אחרי כן למחול, לשירה. רק לעתים רחוקות הן מקשיבות לקונצרט. אמנם יש להן חוש למוזיקה, רבות מהן שרות יפה ואף אוהבות לשיר. תכנית מקובלת בלילות הקיץ היא לשבת בצוותא ולשיר. יש שירים עבריים יפים מאוד ומי שיודע שיר חדש הריהו גיבור היום. הם נהנים פחות מהמוזיקה הקרויה “רצינית”. דבר זה חל בעיקר על ילדי המושבים. בקיבוץ ניתנת לרוב השכלה מוזיקלית יותר יסודית, ומכל שכן בעיר. כמובן רבה ההתעניינות בתיאטרון, בקולנוע. בהצגות “הבימה” האולם מלא. בקולנוע מוצא עניין ביחוד הנוער, הזקנים פחות. אמצעי ההשכלה הנפוץ ביותר הנו, כמובן, הספר. מרבים לקרוא, וכמובן עברית, ועל כן יכולים להכיר מהספרות העולמית רק מה שתורגם לעברית. אין בהם נטייה מיוחדת להתפלספות, את הוויכוחים האידיאולוגיים הם משאירים לנו. ובכל־זאת, אם באת להתווכח אתם, יש עניין בשמיעת דעתם, יש להם עמדה משלהם. ההבדלה “אנחנו” ו”הם" היא טכנית בלבד, לשם הארת השוני. במציאות אנו מתקשרים ללא קשיים; רוב החדרים מעורבים ויחס של ידידות שורר בינינו. בקיבוצים רבים עלה יפה מיזוג קבוצה ארצישראלית וקבוצה מחוץ־לארץ – הוכחה שקיים שוני, אך אין ניגוד.

אני אוהבת את הדמוקרטיה המתגלית, מחוץ לבית־הספר, בכל דבר. ההגדרה דמוקרטיה ביחס לחיי קיבוץ ומושב אינה נכונה למעשה, כי אפשר לדבר על דמוקרטיה [רק] במקום בו נפגשים מַעמדות שונים. במושב אין דרגה גבוה מדרגת “חבר”… אלה החיים עוד כאן, מורים, רופאים וכיוצא בהם, אף הם חברים, או נחשבים לאותו סוג. טבעי הדבר שבקיבוץ אין כל הבדל בין החברים, משום שאין במה שייבדלו. כולם חיים באותם התנאים; ההבדל היחיד הוא במקום העבודה, אשר מצד אחד משתנה, [אך] מצד שני אינו קובע את מקומו של האדם [בחברה]. גם במסגרת הקיבוץ מתהווה הנהלה, אך פירושה אחריות יתר והשפעת יתר, ואין נובע ממנה כל יתרון אישי. הניגודים בעיר חזקים יותר והמגע בין המעמדות השונים רפה יותר. החלוקה לשכבות מיוסדת בעיקר על המצב הכלכלי, כי למעשה לא קיימים הבדלים אחרים בין הפועל ובעל ההון. הרמה התרבותית לעתים קרובות דומה.

העלאת ההשכלה מהווה כאן בעיה קשה מאוד. התיאור בגולה ש“בנרות” יש לחפש כאן אדם שאינו יודע קרוא וכתוב, הוא לדאבוננו בבחינת סיפור. אין הממשלה נושאת בעול החינוך, אמצעינו הכספיים מצומצמים, ועל כן בית־הספר הוא אחת הבעיות הקשות של החברה. רמתם של בתי־הספר הקיימים אינה כפי שהיינו מתארים לעצמנו. מצויים, כמובן, גם בתי־ספר בעלי רמה גבוהה, בתי־ספר תיכוניים בערים ובתי־ספר מחוזיים בכפרים, שהגיעו להישגים רציניים – וביניהם, בהקבלה לבית־ספר תיכוני, טיפוס חשוב של בית־ספר לגיל 10–18: לימוד עיוני שקשור בעבודה חקלאית, בחלוקה שווה ביניהם בכיתות הגבוהות. קשה היא מלאכת המורים בבתי־הספר. בהרבה מוסדות בטלו הציונים, ואם יש, הרי אין מייחסים להם חשיבות; יראת כבוד – במידה זעומה או חסרה לגמרי; אין הילדים מפחדים משום דבר ומשום איש והאמצעי היחיד, בו יכול המורה להשפיע על הילדים: אישיותו. יש אומרים ביחס לילדי הארץ שהחופש הפך להפקרות, הביטחון העצמי לשחצנות, וגילוי־הלב לחוצפה. אינני רואה שחורות עד כדי כך, ונראה לי שההערכה הזאת מפריזה ואף שטחית…

בשפה התקדמתי יפה והיא גורמת לי שמחה רבה. התחלתי להכיר את השירה העברית: אני קוראת את שירי רחל, טשרניחובסקי, שמעונוביץ, ביאליק, שניאור. לא שיערתי שהספרות העברית היא כה עשירה. היצירה הנעלה ביותר הוא התנ"ך, שעד כה לא הכרתיו כלל, ואני קוראת בו בעניין רב. יש, כנראה, טעם אחד בקריאתו במקור, ובייחוד כשלכול יש לך יחס חי: שמות מקומות ואנשים מצויים בשימוש היומיומי ועל כן אינך מרגישה במרחק־הזמנים הגדול.

כזה הוא הצד היפה, המזהיר של המטבע. נקל לשער שיש בוודאי עתים, כשלא כל־כך יפה וקל. אבל צד זה הוא בבחינת “5 דקות”, והעבודה מעבירה בקלות את האדם על־פני הקשיים. אמא בוודאי סיפרה לך מה רב התענוג שהעבודה בשדה גורמת לי. ובכל זאת אני עומדת או רוצה לעמוד על כך, לקשור את עבודתי לילדים. הנה לוח ההתעניינות שלי: מעניינים אותי הצמחים, בעלי־החיים עוד יותר, והאנשים יותר מכולם. נראה לי שתכניתי אינה רחוקה מהמציאות, כי בנוסף לבתי־הספר שהזכרתי לעיל, יש הרבה מוסדות, בהם ניתנת הכשרה חקלאית לילדים או לנערים ונערות.

עתה נוכחתי לדעת שאם התחלתי לכתוב, יש רבות לכתוב ולהיום – די בזאת.

[לחבר בתנועה בהונגריה]

נהלל, 6.12.1940

אתה מבקש ממני דין־וחשבון מפורט על ניסיונותיי במשך השנה שעברה. קשה הדבר, כי הן אפשר לראותם מבחינות שונות, וחוששת אני לצייר תמונה שטחית. מבית־הספר בלבד הלא אין להכיר את הארץ.

אילו עליתי כתיירת, הבאה ליהנות מיופיו העשיר של טבע הארץ, הייתי יכולה לספר על הרי הגליל, על הכנרת ועל חופי הירדן המכוסים צמחים נפלאים. הייתי מתארת את זריחת השמש בעמק יזרעאל, או על חוף הים, את המראה הנהדר הנשקף מן האמפיתיאטרון בירושלים.

לו היה מעניין אותי העבר המזהיר של הארץ, יכולתי לספר הרבה על רובעיה העתיקים של ירושלים, ונכון הוא שכל הארץ היא מעין גוש היסטוריה. בקושי אפשר למצוא מקום אשר איננו קשור באיזה מאורע היסטורי.

לו הייתי מתעניינת במדעי הטבע או בגיאוגרפיה, בוודאי הייתי מתפלאה איך יכול היה הטבע לכנס במקום קטן כזה צמחייה כה רבה ומגוונת, איך אפשריים ניגודים כה עצומים באקלים הארץ הקטנטונת הזאת! לו הייתי מסתכלת בעין של בעל־הון, בוודאי הייתי קובעת שבארץ טמונות אפשרויות רבות בשטח החקלאי והתעשייתי (לכך אין צורך בעיניים של בעל־הון דווקא).

אבל כיוון שלא כל אלה הביאו אותי הנה, אין בדעתי לכתוב על כך. באתי ארצה כציונית לחפש לי בית בה, ולכן עליי לענות על השאלה: מהו הדבר שנותן, שעתיד לתת לי הרגשת־בית?

ל“צברים” אין זו בעיה. להם, כמו לכל בני עם נורמלי, טבעי הוא שהאדמה שעליה הם יושבים היא מולדתם, שהשפה בה הם מדברים היא שפתם. הם גם אינם מרבים לדבר על כך, כי הן החיים הממשיים מבטאים כל זאת בעליל. ברור שיותר קשה לענות על כך לאלה אשר באו לארץ מרצונם הטוב או מאונס (לרוב קשה גם להבחין בין שני הסוגים).

שתי הנחות יסודיות לנו: ברצוננו לקבל מן הארץ – וזה טבעי, ולתת לארץ – וזוהי חובתנו. אם נוכל לקבל מן הארץ מה שהיא מסוגלת לתת ואם נדע לתת לארץ מה שהיא דורשת מאתנו – רק אז תהפוך ארץ־ישראל למולדת.

מה אנו יכולים לקבל מארץ־ישראל – קודם־כול מסגרת לחיים עצמאיים ובריאים; אחרי־כן אפשרות להבחנה יותר שקולה ושקטה לשם פתרון בעיות החברה; הרגשת חופש והישגים של תרבות חדשה; מלבד זה הרגשת־אחריות, שכל מה שמתהווה כאן וקם, נעשה לא רק מסביבנו אלא גם על־ידינו, את כל הדברים האלה הלא שׂמנו לנו למטרה עוד בגולה. ולאחר שאני נמצאת בארץ שנה, יכולה אני לקבוע שארץ־ישראל יכולה בהחלט לתת את כל אלה.

אבל היא יכולה לתת רק לאלה אשר תמורת זאת יתנו אמונה, עבודה ואהבה; לכל אלה שברור להם שהארץ אינה ארץ־הפלאים, שגם כאן יש ימי חול ורק יום אחד בשבוע הוא יום השבת, לאלה שמסוגלים להשכיח מלבם הרבה זיכרונות קרובים, ולעומת זאת להחיות בלבם זיכרונות־קדומים – רק אלה יזכו להרגשת־הבית. כל אחד מקבל כאן לפי מה שהוא נותן. אל תחשוב שזה מעט. הנה במשך אלף שנה ויותר יכולנו כבר ללמוד מה פירוש הדבר לשים תמיד על כף־המאזניים ולהיווכח, תמיד במאוחר, שהכף השנייה בכל זאת אינה זעה.

אל תחשוב שאני כותבת מלים ריקות. הרבה דוגמאות מעידות כיצד רבים־רבים מסתגלים בקלות ובמהירות לחיי הארץ, מקיימים את מיצוותיה ולומדים מהר את השפה. הם מצליחים בכך רק הודות לרצונם העז ולאהבתם לארץ.

לעומתם יש, לצערי, גם עולים תלושים מן המפעל שלנו, שנשארו זרים בשפתם ובמחשבתם. לא היה להם האומץ הדרוש ולא הרעננות להתחדשות נפשית. דבר אחד עליי לקבוע: הארץ קשה מאוד מבחינת האקלים, הכלכלה והמדיניות. את הקשיים האלה, שאין לשנותם, מוכרחים לקבל ולהסתגל אליהם. את שאר הקשיים יש להכיר היטב, כדי לדעת להתגבר עליהם.

לא אאריך. אדגיש רק עוד כמה דברים: רצוי מאוד שתלמדו עברית לפני עלייתכם. איני מפריזה בחשיבות הדבר. כדאי וראוי כל מאמץ לשם לימוד השפה, כי זה עתיד להקל על חבלי הקליטה. אין לשכוח שבמסיבות החדשות בארץ קשה מאוד להתמסר לכך.

התפקיד השני: להכיר את התנועה ולהגיע לידי הכרה ברורה לְמה אתם מחכים מן הארץ. חשוב מאוד לרכוש את היסוד, כדי להמשיך ולבנות עליו כאן. גם אני מרגישה עד כמה חסרות לי הידיעות הנחוצות בציונות. אמנם אני משתדלת כעת להשיגן, אבל לא לכל אחד ניתנת אפשרות לבלות שנתיים בבית־ספר, אשר בו בכל זאת יותר קל מאשר בחיי עבודה רגילים.

אם ישאלו אותך, אמור שבעל־מקצוע טוב בחקלאות או בתעשייה יכול בנקל להסתדר כאן. ברור שאת המקצוע הוא צריך לדעת היטב. בחנוונים, רופאים ופקידים אין צורך. הם ישנם למכביר.

[לאמא]

17.12.1940

…את צודקת, אמא. ככל שאני מרבה להעסיק עצמי בעבודתי, היא כובשת אותי יותר. דווקא ענף הלולנות נראה פשוט מאוד למבט־עין ראשון. להגיש מים, לחלק מזון, לאסוף ביצים, לנקות לולים – מה בעצם צריך פה ללמוד? כך על־כל־פנים עלולים לחשוב. רק בהדרגה מתחילים להכיר את הבעיות, את האפשרויות, את הסיבות וכמובן, לאחר מכן נוצר גם יחס שונה אל העבודה. שתי חברות לכיתה ולחדר נמצאות אתי בענף הלול, ומשום כך מכנים את חדרנו, בקיצור, “חדר קוקוריקו”.

…אנחנו מתכוננים לחגיגת “ויצ”ו". לי ניתן תפקיד נכבד למדי במחזה, על אף מיבטאי ההונגרי הבולט. במקרה שלי אין הדבר מסוכן ביותר, שכן לא תמיד מזהים את ארץ מוצאי על־פי דיבורי; אך על־פי־רוב אפשר להכיר את כל יוצאי הונגריה אחרי שני המשפטים הראשונים, ואחדים מזוהים אפילו אחרי המלה הראשונה. הואיל והטעמת השפה העברית הנה מלרעית, כמו במשפט “אני רוצה” והואיל ויוצאי הונגריה “טהורי הגזע” מבטאים זאת בנגינה מלעילית, בהתאם לכללי השפה ההונגרית, הרי שדיבורם מהווה מקור בלתי נדלה להלצות. רק הודות לכך שהמיבטא ההונגרי אינו מורגש ביותר בדיבורי, זכיתי בתפקיד. הן סוף־סוף אין לעלות על במת “התהילה העולמית”, כשבפי השחקן מיבטא משובש בתכלית.

…ומה שנוגע לשירי העברי הראשון: אַת רואה, אמא, עלייך ללמוד עברית אם ברצונך להבינו. כאן הראיתי אותו למורה לעברית, ובעיניה נשא מאוד חן, אפילו לא מצאה בו שגיאות לשון.

[לאמא]

נהלל, 28.1.1941

…כיצד אוכל להסביר לך, אמא, כי אין בהישגיי שום דבר פנטסטי או נשגב, בניגוד למה שאת מתארת. בדרך זו צועדים מאות ואלפים יחד אתי, ולמעשה קל לי יותר מאשר לרוב בני־אדם. אינני מרגישה שאני מקריבה קרבן כלשהו, שכן מרובה השימחה שבצד המעשה; אני סוברת שרק מעטים עשויים להעיד על עצמם, שהם חיים בתנאים נוחים כמוני. אך לפי שעה אין לי אפילו הזכות לדבר על כך, שכן החיים בבית־הספר עדיין אינם החיים הארצישראליים האופייניים, וייתכן מאוד שהשנים הבאות יצפנו בחובן יותר קשיים. אולם אינני חוששת מפני כך.

…בשבוע האחרון עבדתי חליפות בגן־הירק ובמאפייה, מקום שם הייתי צריכה להחליף את מדריכנו שחלה. נעים למדי לעבוד באופן עצמאי, אך העבודה תחת כיפת השמים בכל־זאת יפה יותר בעיניי, אף־על־פי שעבודות הגינה עכשיו אינן מעניינות במיוחד. הרבה עישוב, עידור, איסוף הכרובית, הכרוב, הגזר, הקולרבי והסלק – אלה הם הירקות של העונה, בצד ירקות אחרים לרוב; למעשה מצויים בעונה זו כמעט כל סוגי הירקות. נעים לעבוד בחוץ, בלי להתחשב בטיב העבודה, שכן את רשאית לחשוב הרבה ועל הכול באין מפריע, וזה איננו דבר חסר־חשיבות. גם אם יוצאים בבוקר לעבודה במצב־רוח רע, מאיזו סיבה שהיא, עד שעת הצהריים, שעת שובנו מן העבודה, בא הכול על תיקונו. דומה, האדמה והאוויר מוצצים ומסלקים מן האדם את מצב־רוחו הקודר. כמובן, קסם זה קיים כל עוד צריכים לעבוד רק שש עד שמונה שעות ביום. אני מתארת לעצמי, כי המצב משתנה מן הקצה אל הקצה כאשר העבודה נהפכת למוכנית, למעשה־של־כורח.

[לאמא]

נהלל, 25.2.1941

…כעת עבודתי נעימה מאוד, שכן אני עובדת באופן עצמאי לגמרי. אני מחלקת את זמני כרצוני, ועושה את הטוב בעיניי; במשך הזמן הנהגתי “פטנטים” לא רעים לייעול העבודה, להשלמת ציוד המחסן ועוד. אני אוהבת מאוד את העבודות הטכניות, ויש אומרים כי בתחום זה אני עובדת כדרך הבחורים; ואמנם רואה אני ששיטת עבודה זו נוקט גם המורה שלנו, בניגוד למורָה. וכי כיצד אני מבחינה בין טיפוסים גבריים לטיפוסים נשיים בתחום התעסוקה? ראשית כול, העבודה הנשית הנה רפרודוקטיבית, ופירושה שמירה על הקיים, בעוד שהעבודה הגברית היא פרודוקטיבית יותר, ומכוונת להשלמה, לפיתוח. נובע מכך, באופן אורגאני, כי העבודה הנשית שמה את עיקר הדגש על הפרטים, בעוד שהעבודה הגברית הנה בעלת מעוף. ומלבד זאת, גם בחירת האמצעים למען השגת אותה מטרה גופה, אופיינית לשני הצדדים. למשל, לשם חיזוק דלת הנסגרת בקושי, תבחר האשה חוט קשירה או חבל, בעוד שהגבר יבחר, בלי ספק, בחוט ברזל. כמובן, עוד אלפי פרטים קטנים יוצרים את ההבדל, ואין להגדירם בבירור. אך נדמה לי שבעבודתי שלי בולטים בעיקר הסימנים שתיארתים כגבריים, דבר שהצביעו עליו גם האחרים. למעשה אני שמחה על כך, אף כי הדבר איננו תלוי בי, באשר הוא מתת הטבע. נובעות מכך, כמובן, גם מגרעות מסוימות: אין לי סבלנות לטפל זמן רב בעניין אחד בפרטות, או לחזור על אותה המלאכה פעמים אחדות, אף כי אין למנוע תמיד את הצורך בכך; אולם בנקודה זו מסייע בידי ההרגל, ובלית ברירה – מסתדרים.

…מזג האוויר אגדי – הימים שטופי־אור וחמים. הטמפרטורה מגיעה ביום, בשמש, עד 25–30 מעלות. קשה להאמין שחודש פברואר עכשיו. הכול פורח ומבהיק. אחת מתכניות השבת החביבות היא לקטוף בסביבה פרחי־בר, רקפות, נרקיסים; כזה הוא תור האביב הארצישראלי. הוא מופלא עד כי אין בכוחן של מלים לתארו!

[לאמא]

נהלל, מרץ 1941

הן ידעת שכל 18 שנותיי בבודאפשט הרגשתי בה את עצמי בטוב ומעולם לא התגעגעתי לכפר. ואמנם, מעולם לא ניצלתי את תענוגות חיי העיר – פרט לקונצרט, תיאטרון או הצגה. ולא אהיה כנה אם אגיד שבשום אופן לא אוכל לחיות בעיר. אבל עכשיו איני שואפת לחיות בה. התחבבו עליי המרחקים הנשקפים מבעד החלון בכפר, והפשטות והשלווה בצורת החיים, ומרגישה אני שהם יכולים לספק אותי, אם אימצא בצוותא עם אנשים מתאימים לי. ואשר לעבודה, בעובדה, יסוד הארץ היא החקלאות. וזו זקוקה דווקא לאנשים מלומדים, לא בהתאם למושגים ששררו אצלנו בגולה לגבי איכרים. אל תדאגי, אמא, כל פעם אני מציגה לפניי מחדש את השאלה, ומשתדלת לשקול ברצינות את הבעיה: האם היטבתי לבחור במקצוע שלי? המסוגל הוא לספקני, לכשייעלם החידוש שבו? האם הולם הוא את תכונותיי ואת כשרונותיי? עד כה נוכחתי שהיטבתי לבחור. איני יודעת בדיוק באיזו צורה אמשיך להבא, אך בטוחה אני שאמצא את הפתרון הטוב ביותר, כי אותו אחפש ולא אסתפק בפתרונות־מאונס, אם תהיה לי, כמובן, אפשרות לכך. בקיצור: אני מרגישה את עצמי קשורה לעבודה זו, ויכבד עלי מאוד לוותר עליה. אך חשובה יותר היא הנקודה השלישית. לאחר היותי כאן זמן קצר הוברר לי, שהחלוקה הסוציאלית של ארץ־ישראל רבגונית היא מאוד. אמנם מבחינת המוצא והאינטליגנציה אין הבדלים יסודיים – ואף אם ישנם, לא הם קובעים חלוקה זו. מיום בואי לארץ הרגשתי את השיכבה החלוצית כקרובה לי ביותר. מתוך הכרת השקפותיהם והחומר האנושי שלהם נוכחתי לדעת, שחייהם ומושגיהם יותר בהירים, ישרים וצודקים מהערכותיי הקודמות על הרבה דברים. מכתבי היה מתארך מאוד אילו כתבתי לך על הכול. בקיצור: רוצה אני לבחור בדרך אשר תקשור אותי לשיכבה הזאת. ברגע זה אני חושבת הרבה על הקיבוץ, וכמובן, אם בהמשך הימים יתברר לי שאין הקיבוץ מתאים לי לפי טבעי, עוד שמורות לי אפשרויות [נוספות] שאשאר בחוגים הללו.

[לאח]

22.4.1941

אפשר שבעתיד הקרוב לא אוכל עוד לכתוב לך, ומכבידה עליי הידיעה, שאתם תחרדו לגורלי. אנו מוכנים לכך, שהמלחמה תתקרב עוד יותר אלינו; אך אם נגזר עלינו להיוולד בתקופת מלחמה זו, שמחה אני שהנני יושבת על אדמה שאני מרגישה אותה ומכנה אותה כמולדתי. “בתבל רבתי מלבדה לא יימצא לך מקום”…⁶ – ואת ההמשך ידעת. אמנם לא ידובר על זאת הרבה, אך כל איש ידענו ויחושנו.

חיי יום־יום זורמים אצלנו כתיקונם, ללא שינוי. מפליא הדבר, כמה מרגיעה העבודה בשדה ומשכיחה הכול. אם רק שלווה זו למדתי במשך שנתיים אלה, גם אז כדאי היה הכול. אף אם הזמן שעבר עליי כאן נראה בחיצוניותו חדגוני למדי, הרי לאמיתו של דבר היתה בו תנועה רבה וגיוון רב, רשמים חדשים והשקפת־עולם חדשה. מה טוב היה לשוחח על כל זה, גיורא שלי.

אם זמנים רעים מתרגשים לבוא עלינו, ואמא ייסרנה לבה על אשר נתנה לי לעלות לארץ, עליך, גיורא, להסביר לה שבשבילי זה היה הפתרון היחיד, האפשרות היחידה, ואף רגע אחד איני מתחרטת על צעדי, במידה שמדובר רק עליי. צר לי שבימים אלה הנכם כה רחוקים ממני. מי יתן ותעברו את הזמנים האלה שלמים ובריאים.

אל נא תחשוב שתמיד שרויה אני במצב־רוח רציני כל־כך. אתמול היה לנו ערב עליז מאוד, וגם בהזדמנויות אחרות אנו עליזות; כרגיל משתדל האדם להסיח דעתו ממחשבות המולידות מכתבים מסוג זה.

[לאמא]

דצמבר 1943

ללא כל הקדמה רוצה אני לכתוב על העיקר. כעת ניתנת אפשרות טובה שתבואו אליי. עשיתי כאן את כל הצעדים הדרושים כדי שהנסיעה תצא לפועל תוך שבועות או אולי תוך ימים אחדים.

ידעתי, יקירתי, שהדבר בא באורח פתאומי מאוד, אך אסור להתמהמה. כל יום יקר, כי אולי תיסגר הדרך, או עלולים להיווצר קשיים אחרים. גיורא יהיה כאן בעתיד הקרוב ביותר – איני יודעת אם יש צורך בנימוקים נוספים.

אמי היקרה, היי אמיצה ומהירה, בל יעכבוך שאלות חמריות. זוהי הדאגה האחרונה בימים אלה, ותוכלי לבטוח בנו, שדאגות חמריות לא תהיינה לך כאן.

מאמינה אני, יקירתי, שאין צורך בנימוקים נוספים. לא הייתי מבקשת שתעשי זאת למעננו, – עשי למענך אַת. העיקר שתבואי. מה שתוכלי להביא אתך ללא כל קושי, הביאי, אבל אף לא רגע אחד של איחור מסיבה זו. איני מסוגלת ברגע זה לכתוב על דבר אחר.

[לפרופ' פקטה]

15.1.1944

דודי היקר,

יודעת אני היטב, בי אינך מחייב את צעדי זה, וצר לי כי לא אוכל להסביר כעת ביתר פרטים את הסיבות. אני מקווה כי תשמור את הידידות הישנה גם כלפיי, “בתך החיילת”, ואשר לאמא לא נשתנו תכניותיי. להיפך: מצבי החדש יוצר אפשרויות נוחות ואשתדל כמובן לנצלן במהירות. אני תקווה כי גם אחי יהיה כאן, וייתכן מאוד כי בינתיים אגיע לחוץ־לארץ. אל נא תחשוב, דודי, כי בקלות־דעת אני ניגשת לשאלה זו. הן דודי יודע, עד כמה חיכיתי לבוא אחי ואמי. ולמרות הכול רוצה אני להאמין כי צדקתי. במסיבות אחרות אוכל כמובן להסביר יותר את כל הגורמים.

הייתי רוצה שדודי ידע בדיוק את מצבי החומרי, כדי שאמא ואחי יוכלו לקבל בבואם כסף מבלי לחכות לי, במקרה שאשהה אז בחוץ־לארץ. את סכום הכסף אשר היה רשום על שמי הכנסתי לקרן הקיבוץ המאוחד, לפי הקבלה המצורפת בזה. משם יוכלו אמא או אחי להוציא את הכסף בכל רגע, על יסוד כל הוכחה של זהותם. עוד דבר חשוב אני רוצה להודיעך, למקרה שלא אהיה בארץ או לא אוכל לקבל חופשה מיד: מזכירות הקיבוץ הבטיחה לי בצורה הרצינית ביותר, כי תעזור לאמי בכל דבר, אם בעבודה ואם בסידורים אחרים. הם יֵדעו למסור ידיעות מדויקות עליי, במקרה שלא אוכל לכתוב, מה שאינני מתארת [לעצמי]. הייתי רוצה עוד שתדע על מזוודה [שנמצאת] אצל משפחת ק., אשר יכולה להיות לעזר לאמא, ועל מזוודה בקיבוץ (קיסריה), עם ספרי אבא ודברים פרטיים אחרים…

אל נא תתפלא דודי על סגנון זה של “צוואה”, אבל היות שאפליג כנראה בקרוב מצרימה, לא הייתי רוצה כי בבואם של אחי או אמי לא ידע דודי על דברים אלה, אשר חשיבותם כה רבה בתקופה הראשונה.

סלח לי שאני מכבידה עליך בכל־כך הרבה דברים, אבל מאז היותי בארץ התרגלתי לפנות לדודי בכל צרה ודודי פינקני בחביבותו ונכונותו המתמדת.

באהבה רבה ורוב תודה –

חנה סנש

[לאח]

קהיר, ינואר 1944

גיורא יקירי,

לאחר נסיעה של עשר שעות בקירוב הגענו למחוז חפצנו. הזמן עבר די טוב, כי נסעתי עם חברים עליזים. שרנו ושוחחנו ואפילו ישנו. כיברת־דרך נהגתי אני בעצמי, כמובן לא עד הסוף, כי מלבדי היו עוד שלושה נהגים. היה לי שפע זמן להרהורים וכמובן הגיתי בך. אני מודה תמיד מחדש לגורל כי נפגשנו, ולוּ גם לזמן כה קצר.

אתה יכול לתאר לעצמך כמה מעניינים אותי רשמיך הראשונים מהארץ ומהקיבוץ. אל תיחפז להביע דעה, השתדל תחילה להכיר את הארץ, ואין זו מלאכה פשוטה (לא להכרה גיאוגרפית בלבד אני מתכוונת). כרגע קשה לי לכתוב, כי הכול נחשב ל“סוד צבאי” וחוששת אני שהצנזור ימחק. בקיצור: שלומי טוב. הרבה חיילים וחיילות כאן מארץ־ישראל ובתוכם מצויה לי חֶברה בשפע. ביום אני עסוקה, אך בערבים יש שאנו הולכים לקולנוע או שאני נשארת בחדרי וקוראת. למזלי אני גרה בעיר ולא במחנה, וכך אני מסוגלת יותר לנצל את הזמן הפנוי.

גיורא שלי, כתוב לי הרבה. הן תדע כמה עניין יש לי בכול.

השלחת טלגרמה לאמא?

בפעם הבאה אשתדל לכתוב יותר ואולי אצרף גם תמונה.

אלפי חיבוקים –

אחותך נ.ב.

ביחס לשם [שם עברי לאח] – נראה לי יותר השם גיורא מאשר גרשון.

[לאח]

קהיר, 27.1.1944

גיורא היקר

מזל הוא של“מעגן” חיילים הרבה והם נוסעים הביתה בזה אחר זה, וכך אני יכולה לשלוח לך שנית מכתב, בצירוף מתנה מקומית קטנה. כל דבר יפה שאני רואה, הייתי רוצה לשלוח לך. אך עדיין איני יודעת מה נחוץ לך, וכמובן, אינני “קפיטליסטית”. כן שלחתי לך, גיורא שלי, את העט הנובע שלי, כי קיבלתי עט חדש.

לא מזמן שוחחתי עם מישהו שחזר מתורכיה והתעניין בעלייתה של אמא. אני מקווה, שמכתבי שיכנע אותה להבין את היתרון שבעלייה מיידית. העיכוב כרגע הוא שאין אפשרות נסיעה דרך בולגריה. אבל יש תקוות־מה כי תימצא דרך.

ואשר לי – ייתכן כי בקרוב אזוז מכאן. במקרה זה בוודאי אכתוב מכתבים קצרים יותר, אך בכל־אופן אשתדל להודיע לך על שלומי. בשביל אמא אכין כמה מכתבים, ובמשך הזמן תצטרך לשולחם. בשום אופן אינה צריכה לדעת שהתגייסתי.

אני מקווה כי תשמור על כל אותן הכתובות אשר מסרתי לך בקשר עם ענייני אמא ועניינך. תשתמש בהם בשקט, בכל שעה שתהיה זקוק לכך.

באהבה רבה

אחותך

[לאח]

קהיר, פברואר 1944

…היום הייתי שוב בטיול יפה. ביקרתי את קברי המלכים בלוקסור. יצירות מעניינות ומונומנטליות. בעצם אין לי כבר סבלנות לדברים אלה. בשבוע הבא כנראה אזוז מכאן ובמתיחות אחכה להתחלת העבודה החדשה.

במקרה שאמא תגיע לארץ בזמן היעדרי, עליך להסביר לה את המצב. אני יודעת, יקירי, כי תפקיד קשה הוטל עליך, ואינני יודעת אם אמא תבין לצעדי זה. אין לי מלים לבטא עד כמה כאוּבה המחשבה ששוב אגרום דאגה ליקרה ולא נוכל להיות יחדיו. כל תקוותי היא שאתם שניכם תהיו יחד במהרה.

באהבה ללא גבול – חנה

[לאח]

(יוגוסלביה) 2.4.1944

עזבתי את מקומי הקודם. שלומי טוב ועבודתי יש בה סיפוק. הסתפק הפעם בידיעה זו. יודעת אני כי המלים הקצרות האלה אינן אומרות הרבה, אבל אתה, יקירי, אתה כתוב לי על הכול. איך אתה נכנס לחיים החדשים? כעת כבר יקל לך יותר להביע דעה; היתה לך שהות להכיר את היפה וגם את הקשה. נדמה לי כי שם האנשים נחמדים מאוד וזה עוזר הרבה ליצירת הרגשת בית.

מה מצב ה“עברית” אצלך? אתה בוודאי מתקדם יפה. מה?

אינני מקנאה בך בגלל הקיץ המתקרב. בעמק הירדן אין קופאים אז מקור, אבל הכנרת קרובה אליך. ואין זה גרוע ביותר. היש משהו מאמא?

אלפי חיבוקים – חנה.

[לאח]

(יוגוסלביה) 10.5.1944

אמנם קשרי דואר־האוויר אינם מסודרים ביותר, ובכל־זאת הגיעו אליי שלשה ממכתביך. כמה שמחתי להם. שמחה אני כי מרוצה הנך ומאושר. גם אני מרוּצה. אך צר לי שכה רחוקה אני ממך. קָרוני דברים מעניינים מאוד, אבל תצטרך לחכות זמן־מה עד שאוכל לספר לך עליהם. יקירי, גם אני כמוך מודאגת מאוד בשל אמא. הרגשה איומה היא לדעת שאיני יכולה לחוש לעזרתה. מבלי שאדע דבר מיוחד, אני מתארת לעצמי כי המצב נורא מאוד. הן יכול אתה לתאר לעצמך כמה אני חושבת על שניכם ועליה יותר משתמיד.

ואתה סלח לי על מכתבי הקצר. נדמה לי שכבר רגיל אתה לידיעות הקצרות האלה. יבוא יום ואפרע את חובי ואמלא כל אשר החסרתי עד היום.

נשיקות, מחנה שלך

[לאח]

(יוגוסלביה) 20.5.1944

ושוב מכתב קצר למען תדע ששלומי טוב. וזה הכול. נדמה לי כי כל המכרים והקרובים רוגזים עליי כי אינני כותבת להם. אבקשך, נסה להסביר להם את המצב במידה שאפשר, ואם לאו – סילחו לי בימים הבאים. כעת איני יכולה לכתוב לאמא, ומכתביך צריכים למלא גם את חסרון מכתביי. אני מרשה לך גם לזייף את החתימה שלי, בתקווה כי לא תשתמש בה “להתחייבויות כספיות גדולות”.

והן תבין מאליך, מבלי שאכתוב לך על כך, כמה הייתי רוצה לראותך, לשוחח אתך או לפחות לכתוב מכתב מפורט. אני מקווה כי מיטיב אתה לדעת זאת. את מכתביך קיבלתי באיחור רב, אבל הם מגיעים אליי בכל־זאת במוקדם או במאוחר ואני מאושרת לשמוע את הכול עליך.

נשיקות לך ודרישת־שלום חמה לחברים –

חנה

[לאח]

(יוגוסלביה) 6.6.1944⁷

גיורא יקירי!

שוב הזדמנות לכתוב אליך כמה מלים ואני מנצלת אותה, אף כי אין לי עוד מה לכתוב. החשוב ביותר: איחוליי הלבביים ליום הולדתך. אתה רואה, קיוויתי כי הפעם נחוג אותו יחדיו. טעיתי נקווה איפוא כי בשנה הבאה.

הייתי רוצה, גיורא, שתכתוב פעם למ"י מהקיבוץ שלנו (קיסריה). מזמן כבר לא כתבתי להם, אבל אני חושבת עליהם הרבה מאוד ושלומי טוב. יש סיבות [לכך] שאיני יכולה לכתוב להם מכאן.

מה חדש אצל אמא? אנא, כתוב לי על כל דבר. מכתביך מגיעים אליי, בהקדם או במאוחר, ואני תמיד כה שמחה לקרוא אותם.

יקירי, איחולים מאוד חמים ואלף נשיקות –

חנה

על סף היציאה

[ליהודה ברגינסקי]

שלום רב לך, ברגינסקי![⁵⁶]

ברצוני לכתוב לך כמה מלים לפני יציאתי. אין זאת פרידה – נפרדנו עוד בארץ. אבל אני מרגישה צורך להגיד לך כמה מלים כלחבר טוב וקרוב.

אני יודעת שיכולים להיווצר מצבים שתהיו באי־ביטחון בקשר לגורלנו, או בוודאות גמורה של מצבים קשים; ואני יודעת שאז תשאל מעצמך שאלות – ואני רוצה לענות לך למפרע. לא בשם אחרים, רק בשמי. למרות שאני יודעת שכולם מרגישים כמוני.

אני הולכת מתוך שימחה, מתוך רצון חופשי ומתוך הכרה ברורה של הקשיים. אני רואה זכות בהליכתי וגם חובה. ותעזור בכל מקום ומצב הידיעה שאתם עומדים מאחורינו.

יש לי גם בקשה אליך, שאולי מיותר שאגיד, אבל אני מוכרחה. אנחנו רגילים שמעשי החברים יהיו ידועים ברבים, כולם חיים יחד את ההצלחות והקשיים. אבל אתם מוכרחים לדעת שבעד סיפוק החברים אשר רוצים לדעת על גורלנו, אנחנו יכולים לשלם מחיר יקר מאוד. כל מלה של הערכה ופרסום – אתה יודע מה פירושה.

אינני רוצה להרבות במלים. אבל לפני הנסיעה אני מוכרחה עוד להודות לך בעד כל העזרה שקיבלתי ממך, ובעד היחס החברי בו נתת אותה.

ועל שאר הדברים נדבר כשאחזור. עד אז ברכת שלום חמה.

מהגר⁸

[לאמא]

13.3.1944⁹

אמא יקירה,

בעוד ימים ספורים אהיה כה קרובה אלייך – וכה רחוקה. סלחי לי ונא הביניני.

במיליון חיבוקים

חנה

חברי קיבוץ קיסריה,

שעה לפני היציאה,¹⁰ 13.3.1944

חברים יקרים!

בים, ביבשה, באוויר, במלחמה ובשלום.

אנחנו הולכים כולנו למטרה אחת.

כל אחד מאתנו יעמוד על מקומו –

אין הבדל בין תפקיד לתפקיד.

אזכור אתכם הרבה,

כי זה הדבר שייתן לי כוח.

בברכת חברים חמה –

חנה