רקע
עמנואל אולסבנגר
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: תרשיש; 1960

מן הפרשה השישית של הצ’האנדוגיא־אופאנישאדאוֹם![2]

נעַר הָיָה וּשְׁמוֹ שְׁוֵטַקֵטוּ וְהוּא מִבְּנֵי בֵּית־אָרוּנָא. אָמַר לוֹ אָבִיו: צֵא, שְׁוֵטַקֵטוּ, וְהָלַכְתָּ בְּדַרְכֵי הַלוֹמְדִים אֶת־תּוֹרַת־הַבְּרַהְמַן1. כִּי הִנֵּה, מַחְמַדִּי, אֵין בְּמִשְׁפַּחְתֵּנוּ אִישׁ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מְלֻמָּד2, וְיִקָּרֵא בְּרָהְמִין בִּזְכוּת לֵדָתוֹ בְּלְבָד.

יָצָא שְׁוֵטַקֵטוּ בִּהְיוֹתוֹ בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וּבִהְיוֹתוֹ בֶּן עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁנִים שָׁב, אַחֲרֵי אֲשֶׁר לָמַד אֶת־כָּל־הַוֵּדוֹת3, וְהָיָה מִתְגָּאֶה וּמִתְנַשֵּׂא כִּי חָשַׁב אֶת־עַצְמוֹ חָכָם וְיוֹדֵעַ הַכֹּל.

אָמַר לוֹ אָבִיו: שְׁוֵטַקֵטוּ, הִנֵּה מִתְגָּאֶה וּמִתְנַשֵּׂא אַתָּה, מַחְמַדִּי, וְחוֹשֵׁב אֶת־עַצְמְךָ חָכָם וְיוֹדֵעַ הַכֹּל. הַאִם שָׁאַלְתָּ לְאוֹתוֹ לֶקַח אֲשֶׁר בּוֹ נִשְׁמַע הַלֹא־נִשְׁמַע, מֻכָּר הַלֹא־מֻכָּר, נוֹדַע הַלֹא־נוֹדַע?

אֵיךְ אֵפוֹא לֶקַח זֶה?

כַּאֲשֶׁר מֻכָּר מִגּוּשׁ חֹמֶר אֶחָד כָּל הֶעָשׂוּי מִחֹמֶר, וְאֵין הַשִּׁנוּי כִּי־אִם בַּשֵׁם הַנּוֹבֵעַ מִן הַשָּׂפָה, מַחְמַדִּי, וְהָאֱמֶת כִּי הַכֹּל חֹמֶר;

כַּאֲשֶׁר מֻכָּר מֵעֲדִי־נְחשֶׁת אֶחָד כָּל הֶעָשׂוּי מִנְּחֹשֶׁת, וְאֵין הַשִּׁנּוּי כִּי־אִם בַּשֵׁם הַנּוֹבֵעַ מִן הַשָּׂפָה, מַחְמַדִּי, וְהָאֱמֶת כִּי הַכֹּל נְחֹשֶׁת;

כַּאֲשֶׁר מֻכָּר מִצְּבַת־צִפָּרְנַיִם אֶחָד כָּל הֶעָשׂוּי מִבַּרְזֶל, וְאֵין הַשִּׁנּוּי כִּי־אִם בַּשֵּׁם הַנּוֹבֵעַ מִן הַשָּׂפָה, מַחְמַדִּי, וְהָאֱמֶת כִּי הַכֹּל בַּרְזֶל ־ כֵּן הַלֶּקַח הַזֶּה מַחְמַדִּי!

אֵין זֹאת כִּי הַנִּכְבָּדִים הָהֵם לֹא יָדְעוּ אֶת זֹאת, אֲדוֹנִי; כִּי לָמָּה לֹא יַגִּידוּ לִי וְהֵם יוֹדְעִים? וְעַתָּה, אֲדוֹנִי, הַגִּידָה־נָא לִי זֹאת אַתָּה.

אָמַר לוֹ: יְהִי כֵן, מַחְמַדִּי,

בְּרֵאשִׁית, מַחְמַדִּי, הָיָה הַהֹוִי4, אֶחָד לְלֹא שֵׁנִי. יֵשׁ אָמְנָם אוֹמְרִים ‘בְּרֵאשִׁית הָיָה הָאִי־הֹוִי, אֶחָד לְלֹא שֵׁנִי; מֵאִי־הֹוִי זֶה נוֹלַךְ הָהֹוִי’. אַךְ אֵיךְ יִהְיֶה כָּזֹאת, מַחְמַדִּי? אֵיךְ יִוָּלֶד הֹוִי מֵאִי־הֹוִי? אֶלָּא: בְּרֵאשִׁית, מַחְמַדִּי, הָיָה הַהֹוִי, אֶחָד לְלֹא שֵׁנִי.

אָמַר זֶה: ‘אֶרְבֶּה וְאֶפְרֶה’, וְהוֹלִיד אֶת הַלַּהַט. אָמַר לַהַט זֶה: ‘אֶרְבֶּה וְאֶפְרֶה’, וְהוֹלִיד אֶת הַמַּיִם. לָכֵן, מִדֵּי יִחַר לְאָדָם אוֹ מִדֵּי יַזִּיעַ נוֹלָדִים מִן הַלַּהַט עוֹד מַיִם.

אָמְרוּ הַמַּיִם הַלָּלוּ: ‘נִרְבֶּה וְנִפְרֶה’, וְהוֹלִידוּ אֶת הַמָּזוֹן. לָכֵן בַּאֲשֶׁר יוֹרֵד גֶשֶׁם שָׁם עוֹלֶה מָזוֹן לָרוֹב. כִּי מִן הַמַּיִם נוֹלָד עוֹד מָזוֹן לְמַאֲכָל.

הִנֵּה הַדַּק הַזֶּה, הוּא נֶפֶשׁ5 כָּל־הַיְקוּם כֻּלּוֹ, הוּא הָאֱמֶת, הוּא הַנֶּפֶשׁ, זֶהוּ אַתָּה6, שְׁוֵטַקֵטוּ! – ‘יוֹסֶף־נָא אֲדוֹנִי לְלַמְּדֵנִי!’ אָמַר אָבִיו: יְהִי כֵן, מַחְמַדִּי'.

כַּאֲשֶׁר עוֹשׂוֹת הַדְּבוֹרִים דְּבָשׁ, מַחְמַדִּי, בְּאָסְפָן מִשְׁרוֹת מֵעֵצִים שׁוֹנִים וּמְאַחֲדוֹת אוֹתָן לְמִשְׁרָה אֶחָת, וְכַאֲשֶׁר אֵינָהּ עֵרָה בְּכָל־אֵלֶּה הַבְחָנָה: אֲנִי הַמִּשְׁרָה מִן הָעֵץ הַזֶּה, אֲנִי הַמִּשְׁרָה מִן הָעֵץ הַהוּא, כֵּן, מַחְמַדִּי, כָּל־הַיְצוּרִים בִּשְׁקִיעָתָם בַּהֹוִי אֵינָם יוֹדְעִים: בַּהֹוִי שָׁקַעְנוּ.

אִם נָמֵר, אִם אַרְיָה, אִם זְאֵב, אִם חֲזִיר־בָּר, אִם תּוֹלַעַת, אִם בַּעַל־כָּנָף, אִם זְבוּב, אִם יִתּוּשׁ – בְּכָל אֲשֶׁר הֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה כֵּן הֵם חוֹזְרִים לִהְיוֹת. הִנֵּה הַדַּק הַזֶּה, הוּא נֶפֶשׁ כָּל־הַיְקוּם כֻּלוֹ, הוּא הָאֱמֶת, הוּא הַנֶּפֶשׁ, זֶהוּ אַתָּה, שְׁוֵטַקֵטוּ! – ‘יוֹסֶף נָא אֲדוֹנִי לְלַמְּדֵנִי!’ אָמַר לוֹ אָבִיו: יְהִי־כֵן, מַחְמַדִּי'.

נְהָרוֹת אֵלֶה, מַחְמַדִּי, הוֹלְכִים בַּמִּזְרָח מִזְרָחָה וּבַמַּעֲרָב מַעֲרָבָה, מִיָּם אֶל יָם הֵם הוֹלְכִים, וְנַעֲשִׂים יָם; וְכַאֲשֶׁר הֵם שָׁם [בַּיָּם] אֵינָם יוֹדְעִים: אֲנִי זֶה, אֲנִי זֶה; כֵּן, מַחְמַדִּי, כָּל־הַיְצוּרִים אֵינָם יוֹדְעִים בַּעֲלוֹתָם מִן הַהֹוִי: מִן הַהֹוִי עָלִינוּ.

אִם נָמֵר, אִם אַרְיֵה, אִם זְאֵב, אִם חֲזִיר־בָּר, אִם תּוֹלַעַת, אִם בַּעַל־כָּנָף, אִם זְבוּב, אִם יִתּוּשׁ – כְּכָל אֲשֶׁר הֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה כֵּן הֵם חוֹזְרִים לִהְיוֹת. הִנֵּה הַדַּק הַזֶּה, הוּא נֶפֶשׁ כָּל־הַיְקוּם כֻּלוֹ, הוּא הָאֱמֶת, הוּא הַנֶּפֶשׁ, זֶהוּ אַתָּה, שְׁוֵטַקֵטוּ! – ‘יוֹסֶף נָא אֲדוֹנִי לְלַמְּדֵנִי!’ אָמַר לוֹ אָבִיו: ‘יְהִי־כֵן, מַחְמַדִּי’.

הָעֵץ הַגָּדוֹל הַזֶּה, אִם יַכּוּהוּ בְּשָׁרְשׁוֹ יִזַּל דָּמוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ חַי, יַכּוּהוּ בְּגִזְעוֹ יִזַּל דָּמוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ חַי, יַכּוּהוּ בְּצַמַּרְתּוֹ יִזַּל דָּמוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ חַי; כָּל־עוֹד הוּא חָדוּר נַפְשׁוֹ הַחַיָּה עוֹמֵד הוּא אֵיתָן, רָווּי וְרַעֲנָן.

כִּי יִטְּשׁוּ הַחַיִּים עָנָף מַעֲנָפָיו ־ יִיבַשׁ זֶה, יִטְּשׁוּ שֵׁנִי ־ יִיבַשׁ זֶה, יִטְּשׁוּ שְׁלִישִׁי יִיבַשׁ זֶה; יִטְשׁוּ אֶת־כֻּלּוֹ יִיבַשׁ כֻּלּוֹ. כָּזֹאת דַּע־לְךָ, מַחְמַדִּי, גּוּף זֶה מֵת עִם עֲזִיבַת הַחַיִּים. אַךְ הַחַיִּים אֵינָם מֵתִים.

הִנֵּה הַדַּק הַזֶּה, הוּא נֶפֶשׁ כָּל־הַיְקוּם כֻּלוֹ, הוּא הָאֱמֶת, הוּא הַנֶּפֶשׁ, זֶהוּ אַתָּה, שְׁוֵטַקֵטוּ! – ‘יוֹסֶף נָא אֲדוֹנִי לְלַמְּדֵנִי!’ אָמַר לוֹ אָבִיו: ‘יְהִי־כֵן, מַחְמַדִּי’.


הָבֵא־נָא פְּרִי מִשִּׁקְמַת־נְיַגְרוֹדהָא זוֹ. – הִנֵּה הוּא, אֲדוֹנִי. פְּצַח אוֹתוֹ. – כְּבָר הוּא פָּצוּחַ, אֲדוֹנִי.

מָה אַתָּה רוֹאֶה בּוֹ? – אֶת הַגַּרְעִינִים הַדַּקִיקִים הָאֵלֶּה, אֲדוֹנִי.

פְּצַח אֶחָד מֵהֶם. – כְּבָר הוּא פָּצוּחַ, אֲדוֹנִי.

מָה אַתָּה רוֹאֶה בּוֹ?– לֹא מְאוּמָה, אֲדוֹנִי.

אָמַר לוֹ: הַדַּק הַזֶּה אֲשֶׁר לֹא תּוּכַל לִרְאוֹתוֹ, מַחְמַדִּי, מִן הַדַּק הַזֶּה עוֹלָה שִׁקְמַת הַנְּיַגְרוֹדהָא הָעֲצוּמָה; הַאֲמִינָה מַחְמַדִּי.

הִנֵּה הַדַּק הַזֶּה, הוּא נֶפֶשׁ כָּל־הַיְקוּם כֻּלוֹ, הוּא הָאֱמֶת, הוּא הַנֶּפֶשׁ, זֶהוּ אַתָּה, שְׁוֵטַקֵטוּ! – ‘יוֹסֶף נָא אֲדוֹנִי לְלַמְּדֵנִי!’ אָמַר לוֹ אָבִיו: ‘יְהִי־כֵן, מַחְמַדִּי’.

‘שִׂים מֶלַח זֶה בַּמַּיִם וּבֹא אֵלַי מָחָר!’ כֵּן עָשָׂה. אָמַר לוֹ: ‘מֶלַח זֶה אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֶמֶשׁ בַּמַּיִם אוֹתוֹ הָבֵא לִי!’ חִפֵּשׂ אוֹתוֹ וְלֹא מָצָא. כִּי עַל־כֵּן נָמֵס הָיָה.

טְעַם מִן הַקָצֶה הַזֶּה! מָה הַטַּעַם?' ‘מָלוּחַ!’ 'טְעַם מִן הָאֶמְצַע! מָה הַטַּעַם? ‘מָלוּחַ!’ ‘טְעַם מִן הַקָּצֶה הָאַחֵר! מָה הַטַּעַם?’ ‘מָלוּחַ!’ ‘הַנַּח וּבֹא אֵלַי’. עָשָׂה כִּדְבָרָיו. אָמַר לוֹ: ‘אָכֵן, אֵין אַתָּה רוֹאֶה אֶת הַהֹוֶה כֹּה בֶּאֱמֶת, מַחְמַדִּי, אַךְ הוּא אָמְנָם פּה’.

הִנֵּה הַדַּק הַזֶּה, הוּא נֶפֶשׁ כָּל־הַיְקוּם כֻּלוֹ, הוּא הָאֱמֶת, הוּא הַנֶּפֶשׁ, זֶהוּ אַתָּה, שְׁוֵטַקֵטוּ! – ‘יוֹסֶף נָא אֲדוֹנִי לְלַמְּדֵנִי!’ אָמַר לוֹ אָבִיו: ‘יְהִי־כֵן, מַחְמַדִּי’.

כְּאִישׁ, מַחְמַדִּי, אֲשֶׁר קָשְׁרוּ אֶת עֵינָיו וְהוֹצִיאוּהוּ מֵאֶרֶץ הַגַּנְדְהָארִים וּנְטָשׁוּהוּ בִּמְקוֹם אֵין אָדָם, וְהוּא נִקְלַע שָׁם מִזְרָחָה אוֹ צָפוֹנָה, דָּרוֹמָה אוֹ מַעֲרָבָה, בַּאֲשֶׁר הוֹלִיכוּהוּ בְּעֵינַיִם קְשׁוּרוֹת, נְטָשׁוּהוּ בְּעֵינַיִם קְשׁוּרוֹת; וְיָבוֹא אֶחָד וְיַתִּיר אֶת הַקֶּשֶׁר (מֵעַל עֵינָיו) וְיֹאמַר לוֹ: בְּעֵבֶר זֶה אֶרֶץ־הַגַּנְדְהָארִים, בְּעֵבֶר זֶה לֵךְ! וְהוּא, בַּאֲשֶׁר הוֹרוּהוּ וְלִבּוֹ נָבוֹן, יִשְׁאַל מִכְּפָר אֶל כְּפָר וְיַגִּיעַ לְאֶרֶץ הַגַּנְדְהָארִים. כֵּן יוֹדֵעַ אַף אִישׁ אֲשֶׁר קִבֵּל הַנְהָגָה מִמּוֹרֶה: בָּזֶה אֲנִי נָתוּן אַךְ כָּל זְמַן שֶׁלֹא אֶגָּאֵל, וְאָז אַגּיעַ אֶל הָאַחְדּוּת עִם יְסוֹד הַהֹוִי

הִנֵּה הַדַּק הַזֶּה, הוּא נֶפֶשׁ כָּל־הַיְקוּם כֻּלוֹ, הוּא הָאֱמֶת, הוּא הַנֶּפֶשׁ, זֶהוּ אַתָּה, שְׁוֵטַקֵטוּ! – ‘יוֹסֶף נָא אֲדוֹנִי לְלַמְּדֵנִי!’ אָמַר לוֹ אָבִיו: ‘יְהִי־כֵן, מַחְמַדִּי’.

אִישׁ אֲשֶׁר תָּקָפַתּוּ קַדַּחַת, יְסוֹבְבוּהוּ בְּנֵי בֵּיתוֹ וְיִשְׁאֲלוּהוּ: הֲתַכִּירֵנִי? הֲתַכִּירֵנִי? וְכָל־עוֹד לֹא יֵאָסֵף קוֹלוֹ אֶל רוּחוֹ, רוּחוֹ אֶל הַנֶּשֶׁם, הַנֶּשֶׁם אֶל הַלַּהַט, הַלַּהַט אֶל הָאֱלֹהוּת הָעֶלְיוֹנָה, הוּא יַכִּיר;

אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָסֵף קוֹלוֹ אֶל רוּחוֹ, רוּחוֹ אֶל הַנֶּשֶׁם, הַנֶּשֶׁם אֶל הַלַּהַט, הַלַּהַט אֶל הָאֱלֹהוּת הָעֶלְיוֹנָה, לֹא יַכִּיר;

הִנֵּה הַדַּק הַזֶּה, הוּא נֶפֶשׁ כָּל־הַיְקוּם כֻּלוֹ, הוּא הָאֱמֶת, הוּא הַנֶּפֶשׁ, זֶהוּ אַתָּה, שְׁוֵטַקֵטוּ! – ‘יוֹסֶף־נָא אֲדוֹנִי לְלַמְּדָנִי!’ אָמַר לוֹ אָבִיו: ‘יְהִי־כֵן, מַחְמַדִּי’.

מוֹלִיכִים אָדָם מֻחְזָק בְּיָדָיו, מַחְמַדִּי, וְקוֹרְאִים: הוּא שָׁדַד, הוּא גָּנַב, לַבְּנוּ אֶת הַגַּרְזֶן![9] אִם עָשָׂה אֶת הֶעָוֶל הַזֶּה, הוּא הִכְחִישׁ אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה, בְּדַבְּרוֹ כַּחַשׁ, בַּעֲטוֹתוֹ כַּחַשׁ, אוֹחֵז הוּא בַּגַּרְזֶן הַמְּלֻבָּן, נִכְוֶה וּמְמִיתִים אֹתוֹ;

אַךְ אִם לֹא עָשָׂה אֶת הֶעָוֶל הַזֶּה, הֲלֹא צִדֵּק אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה, בְּדַבְּרוֹ צֶדֶק, בַּעֲטוֹתוֹ צֶדֶק, אוֹחֵז הוּא בַּבַּרְזֶן הַמְּלֻבָּן וְאֵינוֹ נִכְוֶה, וְהוּא נִגְאָל;

זֶה אֲשֶׁר מִכֹּחוֹ לֹא נִכְוָה הַהוּא, הוּא נֶפֶשׁ כָּל־הַיְקוּם כָּלוֹ, הוּא הָאֱמֶת, הוּא הַנֶּפֶשׁ, זֶהוּ אַתָּה, שְׁוֵטַקֵטוּ.


זֹאת לָמַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת, לָמַד לָדַעַת.7



  1. בְּרַהְמַן – היסוד האלוהי;  ↩

  2. בְּרָהְמִין – בן הכת העליונה, היא כת הכהנים והחכמים.  ↩

  3. כתבי הקודש הקדומים של הודו;  ↩

  4. הֹוִי (מלשון היה על משקל יֹפִי) – היש המוחלט.  ↩

  5. בחרתי במלה ‘נפש’ לתרגום המושג ההודי ‘אטמאן’, ועשיתי כן על פי הרמב“ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ד, שם הוא מבדיל בין הנשמה, ההולכת ונפסדת עם מות הגוף, ובין הנפש הקיימת לעד גם אחר מות הגוף. וראה גם פירוש רש”י לירמיה נח ז: ‘נשבע ה’ צבאות בנפשו': בנפשו ־ אינשימישימוס בלע"ז; והכוונה ל־ensoimême בלשון הצרפתית (בו בעצמו), ובלשון צרפת העתיקה enseymesme, בספרדית ensemismarse ובאיטלקית immedesimarsi.  ↩

  6. זהו אתה־‘טאַט טְוַאם אַסִי’, האמרה המפורסמת, אשר עליה מבוססת תורת האי־שנייות ההודית (אדואיטא).  ↩

  7. החזרה מראה על סוף הפרק.  ↩

המלצות קוראים
תגיות