(מלוקט מדברי חסידי עולם)

 

א    🔗

הפרח ממלא תפקיד מֶכַני בצמח כשאר אבריו: הגרעין, הגזע, הענף, העלה והפרי. וכשימלא הפרח תפקידו, יבול ועליו ישרו והיו לדֹמן.

ואף על פי כן מראה הפרח הנהדר אומר ללבך לגמרי אחרת. הוא כולו אומר: הביטה בן אדם! דע שיש בעולם, מלבד מכַנִיות, גם יופי ונשגב ושלל צבעַי הם עֵדָי.

אגדה יֶשְנה על אדות בת מלכה שנשבתה בין האויבים ונסגרה בארמון ברזל. והנה בא מלאך וקרא לה מבעד החלון ובשר לה, כי אביה קרוב לבוא לחלצה מן המיצר.

– ומי יעיד, כי אמת בפיך? – שואלת האומללה הכבולה.

– הנה טבעת המלך, – עונה השליח.

והיא, הבת־מלכה, מביטה ובעיניה נוצצות דמעות־שמחה ותקוה.

הפרח היפה הוא המלאך השלוח אלינו ממרום. היופי שבו הוא טבעת המלך. והאדם הכבול בעניניו הארציים מביט אל הפרח, ולבו מתמלא תקוה. כי קרוב אליו אבי היופי והנשגב שיחלצהו מן המיצר ויעלנו מעלה־מעלה.

 

ב    🔗

אם תסתכל בשירה וראית בה אותיות, נקודות, מלות, קצב ומדה, וידעת כל אלה לבושי השירה המה ולא עצם השירה.

אמנם, אין שירה בלי אלה הלבושים החיצוניים, אבל רוח השירה היא למעלה מכל אלה הלבושים, והיא מגעת באין סוף.

זוהי אחת מן הסתירות שאנו נפגשים בעולם על כל צעד. ואתה סוף־סוף מכיר שיש בעולם חיצוניות ופנימיות, גופים ונשמות, גבול ואין סוף.

 

ג    🔗

קשה לתינוק ללמוד שמות האותיות והנקודות, קריאת המלים הבודדות, מפני שאינו יודע שהן כולן מתאחדות ומביעות איזה משפט, איזה רעיון.

קשה היא לאדם עבודת ההשתלמות, כי הדרך ארוכה ומיגעת. אבל היא ארוכה ומיגעת למי שחושב כל צעד כדבר נפרד בעצמו; כל צעד, כל זמן שהוא נפרד לבדו, אין בו אלא עמל והתלבטות.

לא כן למי שרואה בכל צעד חלק מהדרך המוליכה אל המטרה הנשגבה; הוא טועם למפרע מעין עולם הבא, מתענוג האושר של השגת המטרה.

איש שכזה לא יתאונן על עמלו, כי עמלו יחיה וישמח.

 

ד    🔗

הביטה, בן אדם, אל הילד. איך שהוא משתדל לקום על רגליו ולהתהלך, כמה פעמים הוא נופל וקם, נופל וקם. לפעמים גם נפצע, אעפי"כ לא יחדל מנסיונותיו. הוא אינו יודע יאוש, הטבע מלחש לו באזנו: חזק והתחזק, סוף הנצחון לבוא.

כך גם אנו הגדולים, מכירים אנו בכל היסורים שאנו פוגשים על דרך החיים. מכירים אנו גם את ריחוק המעשה והמטרה. אפשר לפי זה לנפול במרה שחורה. אך החיים מתגברים על זה. לפנינו מאיר אידיאל של שלמות ומושכנו, ואנו מתחזקים והולכים בצעדי אוֹן קדימה.

 

ה    🔗

יש אומרים שהאדם צריך להכניע את הטבע. חושבים הם שהטבע שונא לאדם.

חלילה! אין הדבר כך. הטבע הוא בכלל רֵעַ האדם, ידידו הנאמן. הוא משמחו בקוי אורו, מטהרו בפלגי מימיו, מעדנו בעדנת בשמיו, משעשעו ביפי פרחיו, שולח גלי רוח זכים לריאתו.

כל המתנות הטובות הללו מידי הטבע באות לנו.

ואם יש בטבע דברים מזיקים, גם המה מביאים תועלת לנו – להבחין בין הטוב ובין הרע. אילולא המות, לא היה ערך לחיים.

 

ו    🔗

אנו צמאים לידידות, לאהבה.

אבל איך אפשר למצוא ידידות בזמן שהאדם נחשב למכונה המביאה רוחים? איך אפשר למצוא אהבה בזמן שהאדם הוא זאב טורף? הורג בעלי חיים שקטים ושלוים, אוהבי חיים כמוהו, הורג גם אנשים, וְלַכֹל הוא מוצא היתר.

אפשר שאיש יאהב אשה אהבת בשרים, אפשר שאדם יתרועע לחברו בתקוה לקבל ממנו תמיכת כסף, כבוד ונשיאות, אבל ידידות, אהבה אמתית איך תִשְׁכֹּנָה בין קַנִיּבַּלִים?

 

ז    🔗

ואם ישאלך אדם: במה קונים אהבה אמתית, ידידות אמתית, יופי וטהרה? וענית ואמרת: ביסורים.

היסורים הם המטבע הקשה, שאנו משלמים בה בעד כל הטוב היפה והנשגב.

ואנו איננו רוצים להיות קבצנים, פושטי יד, מקבלי נדבה, אנו רוצים לשלם בעד הכל – ביסורים שאנו מקבלים עלינו באהבה.

חביבים עלינו יסורים, כי בלעדיהם אין התפתחות ואין שמחה ואין קנין רוחני וגשמי.

 

ח    🔗

השאיפה להשתלמות עצמית פרטית היא בודאי מדה יפה. אם אין פרט אין כלל. במה דברים אמורים? אם הפרט אינו נבדל מהכלל. המתרחק מהעולם בשביל הצלת נפשו הפרטית יאבד את התוכן האנושי שבו, והוא נעשה עבד לקליפה. חושב הוא בלבו: “אני את נפשי הצלתי” – והוא כולו מלא שנאת הבריות, גאוה וחלאה נצחת.

 

ט    🔗

כל זמן שהמנורה אינה דולקת, היא חוסכת את השמן בתוכה שלא יגרע ממנו כלום. וכך היא עומדת בחשכת קמצנותה לבדה, נפרדת מכל מה שמסביב לה. אבל כשהיא דולקת, אז היא ממלאה את תפקידה, מפיצה אור ויש יחס וקשר בין מה שמסביב לה, והיא עולה בשמחה בלהבה.

כמנורה זו הוא האדם.

כל זמן שהאדם שומר על הפרט שלו שלא יגרע ממנו משהו, אז הוא עומד בנגוד לתפקיד האדם, ובקרבו ומסביב לו תשור חשכת אפלה. ורק כשהוא אוחז במדת האהבה והנדיבות, אז נשמתו מפיצה אורה, והוא ממלא את תפקידו האנושי, ורָוַח לו ולאחרים.

והשמן מה יהא עליו?

אל נא ידאג הרבה לשמן, בלבד שיהיה אור. ואם אחרי הפיץ המנורה את אורה תכבה מאין שמן – אין בכך כלום. היא עשתה את תפקידה ודי. אבל אוי לה, אם היא שומרת על השמן ומסביב אפלה!

גם הקמצן סוף סוף מוכרח לתת דבר מה גם בחייו, אבל אוי לו, לנתינתו ולמקבלה! משל למה הדבר דומה? – לפרי בוסר הנתלש מן העץ, לעץ יכאב, הפרי לא יצלח, והתולש אינו נהנה, לא כן מתנת נדיב. היא כפרי מבושל הנופל מאליו מן העץ. הוא לא רק שאינו מצטער על נתינתו אלא שמח בה והנוטלה מתברך.

הכל תלוי במעשים טובים אבל הם טובים רק אם נעשים מלב טוב.

 

י    🔗

אלה החושבים את אשרם הפרטי למטרת חייהם – מעמידים בסכנה את קיום החברה האנושית. כי על ידי צרות־עין יחדל שווי המשקל של החברה האנושית, והעולם בא לידי הרס וחורבן. נלחם פרט בפרט, קבוץ בקבוץ, ממלכה בממלכה. כל ההתחכמות של חכמי המדינה לא תועיל. הם ממציאים חוקים על גבי חוקים, חוזים על גבי חוזים, וההרס הולך וגובר. יחד עם השאיפה לאושר הפרטי מתפתחת תאות השררה, האכזריות, האנרכיה, והאנושיות נעשית כולה לעדר של קַנִיבָּלִים, האוכלים איש בשר רעהו.

 

יא    🔗

ה' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, הוא תמיד יוצר. גם האדם על פי עצם תכונתו יש בו ממדת קונו: גם הוא מבקש ליצור. העבודה של האדם היוצר היא ע"פ טבעה עבודה של שמחה.

ראו נא את הילד איך הוא מבקש תמיד תנועה ועבודה. ילדי האכרים עוסקים בשמחה בשדה, בגן, בנטיעה ובבנין. הם מרגישים חברוּת ורעוּת גם לחיות ולבהמות, שותפים בעבודה.

אוי להם לבני אדם שקלקלו דרכם ועשו את ברכת העבודה לקללה! עובדים העניים יותר מכפי כחם תחת שוט הרעב, והעשירים משתעממים מרוב בטלה, והם ממציאים להם עבודות מלאכותיות, תענוגים לא טבעיים להפיג את השעמום. והעולם המלא חיים ואורה נהפך לחושך ומות.

 

יב. תפלה    🔗

ה' אלהי, הבורא והיוצר! הבה לנו מכחך הגדול ומרצונך הכביר להשתתף עמך במעשה בראשית.

כנהר הזורם תמיד בשמחה, כפרח הזולף את בשמיו באהבה ובנדיבות כך נהיה גם אנו ששים ושמחים תמיד בעבודת היצירה.

תן בנו כח לאהב את החיים בשמחתם ודאגתם, בעליתם ובירידתם! תן לנו עוז, עינים לראות ואזנים לשמוע ולב להרגיש את גדולת היצירה שלך, שגם אני זכיתי להיות חלק ממנה. נְטע נא בקרבנו את החפץ לחיות חיים מלאים, חיי עבודה ישרה, חיי אהבה ורעוּת עם בני עמנו, עם כל בני האדם, עם כל מה שיצרת בעולמך. טַהר נא אותנו מכל אליליות ונעבד אותך בלב שלם. בשמחה נקבל את מתנותיך הגדולות ובשמחה נחלקן בינינו ובין רעינו.

הנה במקום שהאכר פולח את האדמה הקשה שם תִּגָלה אהבתך ונדבת ידך בירק דשא ושבלי הקמה, ובמקום שהוא חוצב אבנים וסולל דרכים שם תשרה שכינתך, שכינת הסדר וההרמוניה.

הַשְׁכֵּן בתוכנו, אבינו ומורנו, את מדת החסד והנדיבות, שבה יצרת עולמך, את אהבת הסדר וההרמוניה שאותם השלטת בכל חוקי היצירה. האירה פניך אלינו ונִוָשע! האירה פניך ונִגָאֵל!