רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
סִידּוּר הַסִּפְרוּת הָאֳגָדִית
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב; תרפ"ח

הספרות הקלסית שלנו— אחרי התנ"ך— היא בלי ספק הספרות האגדית, הכנוסה בתלמודים, הירושלמי והבבלי, ובמדרשים הרבים והשונים; ובמדה ידועה יתרון לה על ספרות ההלכה. שֶכֵן ספרות ההלכה בכל חשיבותה אינה אלא נחלת הלמדנים, היודעים לשחות בים התלמוד ומבינים בעמקי הסוגיות החריפות, אבל האגדה— היא מורשה קהלת יעקב, נחלת העם כולו. ויש בה גם מושם יצירה עממית, כי חלק גדול ממנה הוא מה שנקרא בשם “פוֹלְקלוֹר”: פתגמים ומשלים, “דאמרי אינשי”, “משל הדיוט”, ספורי מעשיות עממיים וכדומה; וכל זה הלא הוא ירושת קדומים, עמל דורות רבים של טובי האומה תחלתה מימי הבית השני וסופה במאה השתים עשרה!

חביבה היתה תמיד האגדה על העם ותמיד היו רבים דורשיה. חכמינו הראשונים הפליגו מאוד בשבח האגדה וראו בה יסוד היהדות. באבות דר' נתן פ' כ“ט נאמר: כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם יראת חטא. ובתנא דבי אליהו (מובא בס' חסידים רמז ת'): מי שלא למד אגדה לא טעם טעם יראת שמים. ובמדרש שוחר טוב (תה' כ"ח ה') אמר ר' יהושע בן לוי: כי לא יבינו אל פעולות ה' — אלו האגדות. ואמנם אין לשער כמה גדול כחה של האגדה: היא הוכיחה, הדריכה, לטפה, נחמה, הפיחה רוח חיים ואזרה את העם בגבורה להתקיים ולעמוד נגד כל צורריו, וביחוד נגד המינים שארבו לנפשותם. ביחוד גדלה הדרישה בימי שעבוד רומא, שאז היתה תקופת פריחתה. “בראשונה — אומרים שני גדולי בעלי האגדה, ר' יצחק נפחא ור' לוי (פסיקתא ק“א, ע”א ושהש"ר ב' ה') — היה אדם מתאוה לשמוע דבר־משנה ודבר־תלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכות, אדם מתאוה לשמוע דבר־מקרא ודבר־אגדה, ברכות ונחמות”. מה שיחסה האגדה לגולי מצרים, בימי שעבודה הקשה תחת יד פרעה, שאז היו להם מגילות שהיו משתעשעין בהן משבת לשבת, לומר שהקב”ה גואלם (רבה ותנחומא פ' שמות), אין ספק שהיה זה במציאות בתקופתם של בעלי־האגדה, בימי שעבוד רומא, שאז נתפשטו מגילות אגדיות במדה מרובה.

חכמי האגדה היו נכבדים מאוד על העם. בבבלי (סוטה מ' ע"א) מסופר, שר' חייא בר אבא ור' אבהו דרשו בזמן אחד בעיר אחת, הראשון בהלכה והשני באגדה, ואז עזב כל הקהל את ר' חייא בר אבא והלכו לבית המדרש ששם דרש ר' אבהו באגדה, ור' אבהו בחכמתו מצא לפייס את ר' חייא בר אבא הנעלב. ובב"ב (ט' ע"ב) דרשו את הכתוב: “כבוד חכמים ינחלו” (משלי ג' ל"ה) — אלו בעלי אגדה (מתוך שהן דרשנים ומושכין את הלב הכל מכבדין אותן — רש"י שם).

ומובן הדבר שרבים היו משתדלים להיות בעלי אגדה. כל שידע למשוך בשבט סופר רשם לו במגילה חדושיו באגדה וביותר מה ששמע בבית־המדרש מפי “רבנן דאגדתא” וגם השתדל להעתיק למגילתו שלו ממגילות אחרות.

רבוי העוסקים באגדה גרם במקצת גם רעה לספרות האגדית; לא לחנם התמרמר ר' יהושע בן לוי, שבעצמו היה אחד מהמצוינים שבבעלי האגדה, נגד הכותבים דברי־אגדה והקוראים בהם (ירושלמי שבת פט“ו, סופרים ט”ז ב'). הוא ראה שלתוך הספרות האגדית נדחקים ונכנסים סופרים שדעותיהם פרי־בוסר, וגם אינם יודעים להרצות כראוי מה ששומעים מפי אחרים ומביאים בזה מבוכה ושגיונות1. ולפיכך חשב לנכון להזהיר את העם, שלא ילמוד מתוך המגילות האגדיות הכתובות, אלא שילך לשמוע מפי הדרשן המומחה. אולם אזהרתו לא הועילה. הדרישה היתה יותר־מדי חזקה. הצמאון היה לוהט, צריך היה לרוות אותו במה שהוא, והמגילות האגדיות הלכו ונתרבו.

המגילות היותר עתיקות לא היו מסודרות. הן היו רשימות קצרות על ענינים שונים, שהגיעו במקרה לידי הסופר: דרשות קצרות על איזה כתובים, פתגמים, משלים (בארמית), מעשיות (גם כן עפ“י הרוב בארמית, שאח”כ באו במדרשים מאוחרים בתרגום לעברית), זכרונות הסטוריים, רמזים וכדומה. אחר כך באו מעתיקים ומחברים שסדרו את החומר הזה כל אחד לפי המטרה שהציב לו. והוסיפו וגרעו כראות עיניהם.

כבר במגילות הראשונות שנפוצו בין העם היו נוסחאות שונות, וכן נמצאו שנוים בשמות החכמים בעלי המאמרים. וזהו דבר מובן מאוד. כל אחד העלה על הכתב מתוך הזכרון, ויש שאחדים העלו דבר אחד, כל אחד לפי זכרונו וסגנונו. זה היה גם בארץ ישראל גופא, ואין צריך לומר באותן האגדות שנתגלגלו ובאו לבבל, ששם קבלו לפעמים צורה אחרת לגמרי, גון בבלי, השונה משל א"י שנוי עצום. ואם יש אגדות הנמצאות במקומות שונים בצורה סטיריאוטיפית הן, כנראה, רק אלה שנעתקו מהכתב, אבל אלה שנמסרו על־פה באו על־פי־הרוב בשנויים שונים.

ומה גרם לשנוי שמות האומרים? מאמר אחד שיצא מפי קדמון, מפי אחד התנאים, נשמע בתקופה מאוחרת פעם מפי אמורא זה ופעם מפי אמורא אחר. הדרשנים עצמם בודאי שהיו נזהרים לומר בלשון רבם ובשם אומרו. אלא שהשומעים, שרשמו אחר כך את הדרשה במגילתם, זכרו רק את שם הדורש ששמעו מפיו, וזה רשם בשם אמורא פלוני, וזה בשם אמורא אלמוני, כל אחד ממי שהוא שמע, ובאמת היוצר, בעל המאמר, היה איזה קדמון, ששני הדרשנים היו מתלמידיו, ומשום־כך מצינו הרבה מאמרים של מדרשי התנאים שנאמרו אח“כ בשם האמוראים, וזה לא נעשה מפני השבוש (גם זה קרה אמנם לעתים לא רחוקות), אלא מטעמים טבעיים, וככה אמר ר' יוחנן, שהיה מזהיר מאוד לומר דבר בשם אומרו: “אם אתה יכול לשלשל את השמועה עד משה – שלשלה, ואם לאו, תפוש או ראשון־ראשון או אחרון־אחרון” (ירושלמי שבת פ"א). ובזה יובן דבר תמוה זה, שהמאמר שאמר ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יוחנן: “ק”ד מזמורים אמר דוד ולא חתם בהם הללויה, עד שראה במפלתן של רשעים, שנא' יתמו חטאים וכו' הללויה” (ויקרא רבא פ' ד'), נמצא בילקוט בשם ר' לוי (כמובן ממקור אחר), בשוחר טוב ק“ד –ר' שמעון בר אבא, בבבלי בברכות ט' ע”ב –ר' יהודה בן ר' שמעון בן פזי –שכל אלה היו תלמידי ר' יוחנן, ואלה שרשמו רשמו לא מפי ר' יוחנן, אלא כל אחד ואחד מפי תלמיד זה או אחר. וכן מצינו דברים שנאמרו בשם רב ובשם ר' יוחנן, ששניהם בודאי שמעו מפי איזה תנא אחרון, שעוד היה חי בדורם (ע' בר' רבה, קרוב לסוף, ב“ב קכ”ג ע“א. סוכה נ”ג, מכות י"א).

מהמגילות השונות והרבות שנפוצו בין העם נתקבלו האגדות אל תוך המשנה והתוספתא והתלמודים הירושלמי והבבלי, שגם שם (מלבד מסכת אבות) נושאות עליהן חותם של מקריות. חכמי ההלכה מסדרי התלמודים רצו כנראה לגַוֵן את עבודתם, שלא לשקוע יותר־מדי במקצוע ההלכה והכניסו לפעמים את האגדה, להרגיע את הלומד ממלחמתה של תורה שבעיון ובפלפול ע“י דברי שירה וחזון. וכמו שדרשו (שה"ש רבה ב' ה'): “סמכוני באשישות – אלו ההלכות המאוששות (כלומר מוצקות וחזקות), רפדוני בתפוחים –אלו האגדות, שריחן וטעמן כתפוחים” אבל אחרי שהאגדה באה בתלמודים בדרך אגב, מובן שאי־אפשר היה לסדרה בסדר שלם. לא כן המדרשים; למסדרי המדרשים כבר היתה שיטה –לקשר את האגדות עם הפרשיות; אמנם המדרשים העתיקים, מכילתא, ספרא וספרי, שהם מדרשי התנאים, עדיין לא הבדילו בין ההלכה ובין האגדה. אבל אלה שבאו אחריהם שמו לבם עפ”י הרוב רק לאגדה. וגם המדרש “ילמדנו” (שנאבד מאתנו ורק חלק ממנו נשאר ברבות במדבר–רבה2 ובתנחומא בארבעה ספרים הראשונים), אעפ"י שהוא מתחיל בהלכה, אבל ההלכה אינה באה אלא רק בתור פתיחה, לעבור ממנה אל האגדה.

איזה מדרש הוא ראשון ואיזה הוא אחרון? קשה להגיד בברור. יש מדרשים קדמונים שבתוכם הוסיפו הסופרים המאוחרים מתקופתם המאוחרת, ויש להפך מדרשים מאוחרים שבהם נשתמרו אגדות קדמוניות. אבל בכלל אפשר לומר שהמדרשים העתיקים המה התנחומא, הפסיקתא המיוחסת לרב כהנא (הוציאה לאור בפעם הראשונה הר“ש בובר בעזרת מקיצי נרדמים ליק תרכ”ח), מדרש רבה לבראשית (אולי מפני שמדרשי התנאים היו לארבעה ספרים האחרונים, ולספר בראשית לא היה מדרש על כן היה חסרונו מורגש ומהרו להשלימו, עכשיו יצא לאור בהוצאה מדעית מתוך כ“י ע”י תיאודור), לשיר השירים (מפני החביבות שנתחבבה מגילה זו על הדרשנים ועל הקהל, שקדו לעסוק בה יותר), מדרש רות ואיכה ואח“כ גם קהלת, ובזמן קרוב לזה מדרש שמות רבה, ויקרא רבה. ואולם במדבר רבה נשלם רק במאה השתים עשרה (עי' מאמרו של הד"ר פוזננסקי “חוי הכלבי” בהגורן ספר ז' ע' 128) ודברים רבה הוא גם כן מהמאוחרים, שחלק גדול ממנו, כמו שאמרנו, לקוח מילמדנו. הפסיקתא רבתי (יצאה כמה פעמים לאור וההוצאה המובחרת היא שנעשתה עפ“י הר”מ איש־שלום עם הגהות והערות. וינא. תר"ם) מאוחרת מהפסיקתא דרב כהנא. זה נראה מתוך סגנונה, כי היא מרחיבה את דבורה ומגדילה את הציורים שבה, אבל בכל־זאת יש בה חומר קדום שהובא לתוכו ואיננו במקורות אחרים. הפסיקתות הן דרשות לשבתות מיוחדות בשנה, שבהן קשורים זכרונות לאומיים ודתיים, וכן למועדים. המסכתות הקטנות שנדפסות יחד עם הש”ס הן ג"כ בעקרן מדרשי אגדה, מלבד סופרים ושמחות (יוצא מזה אבות דר' נתן שהוא מדרש תנאים) גם הן סודרו בזמן הגאונים ואחריהם עוד המון מדרשים רבים שאי אפשר כאן לפרטם3.

ולא בפעם אחת קבלו המדרשים את צורתם שיש להם עכשיו, אלא אחרי שסדר המסדר הראשון, בא סופר אחר והעתיקו והוסיף ע“ז מתוך איזה קונטרס עתיק שמצא, או הכניס איזה חדושים ששמע או שהמציא בעצמו, ומענוָתו לא קרה את שמו על חדושיו (ומזה יצאו המאמרים הרבים שאין עליהם שם בעלים). לפעמים הוסיף אחד על הגליון איזה דבר, ובא הסופר השני שלא היה מומחה והכניס מתוך הגליון אל הפנים. למשל. בבראשית רבה ריש פ' נ”ח, מאמר ר' אבא בר כהנא על פסוק (קהלת א' ה'): “וזרח השמש ובא השמש” –עד שלא ישקיע הקב“ה שמשו של צדיק הוא מזריח שמשו של צדיק חברו. יום שמת ר' עקיבא – נולד רבנו (רבי יהודה הנשיא)… יום שמת רבנו –נולד ר' אדא בר אהבה… יום שמת ר' אדא בר אהבה –נולד ר' אבין… יום שמת ר' אבין –נולד אבא הושעיה איש טרייא… יום שמת אבא הושעיה איש טרייא –נולד ר' הושעיה… ואולם ר' אבא בר כהנא לא היה יכול לדעת מכל אלה האמוראים מר' אבין ואילך, מפני שמת לפני זה, ורק איזה סופר בא והוסיף מן הצד, ואח”כ בא סופר אחר והכניס את ההוספה לתוך הפנים (המאמר הזה נמצא בבבלי, קדושין ע“ב: בשם “אמר מר” ובנוסח בבלי, כלומר במקום שמות האמוראים הארצי ישראליים הכניס שמות אמוראי בבל, ועי' קה”ר א' ובמדרש שמואל סוף פ' א' ובהערת בובר שם).

יש שמסדרי המדרשים ובכלל בעלי האגדה לקחו זה מזה, כלומר העתיקו מתוך הספר מלה במלה, מפני שכל אחד רצה שהקובץ שלו יהיה מלא ושלם (או מפני איזה טעם אחר, כי אנו רואים שדבר אחד לקחו ודבר אחר השמיטו). ומזה יצאה לפעמים הסטיריאוטיפיות שאנו מוצאים במקורות רבים, שמאמר אחד נמצא בכולם כמעט בלי שנוי. אבל בכל זאת אין זה עוד ראיה שהאחד העתיק מחברו, שאולי לפני שניהם היה מקור אחד עתיק. בשביל לומר שזה לקח מזה וללמוד מזה, שזה קדום לזה, צריך לבקש הוכחות אחרות.

על ידי ההנחות האלה מתישבים איזה דברים תמוהים שאנו מוצאים בספרותנו העתיקה וביחוד במדרש רבה. בספר אחד (ואין צריך לומר בספרים שונים) ולפעמים גם בפרשה אחת הוכפל דבר אחד ב' וג' פעמים. למשל בבראשית רבה, א' ג" באה מחלוקת בין רבי חנינה ובין ר' יוחנן. אימתי נבראו המלאכים, ואותה המחלוקת נשתנתה גם בפ' ג' ח‘. – בריש פ’ ה' כתוב: ניקוו המים, ר' ברכיה בשם ר' אבא בר אסי אמר: יעשה מדה למים (דריש “יקוו” מל' קו ומדה) ובפ' כ“ה (קרוב לראש): ר' ברכיה בשם ר' ביבי גם כן אותה הדרשה. בב”ר סוף פ' כ“ה: אמר ר' אבא בר כהנא: אפילו נח שנשתייר מהן מדור המבול לא שהיה כדאי, אלא שמצא חן, וזה נשנה בריש פ' כ”ט ומשולש בריש פל"א: על זה אי־אפשר לומר, שהסופר שכח שהמאמר כבר נכתב וחזר וכתבו שלא מדעת, אלא שהעתיק זה מקונטריסים ומגילות שונות, ולכן העתיק כמו שמצא כתוב בלי שנוי. וזהו דבר כל כך רגיל במדרש, עד שאין מתפלאים עליו.

ביחוד אנו מוצאים דבר תמוה בויקרא רבה פ' ל“א. על הכתוב ויקרא כ”ד ב' – ויקחו אליך שמן זית זך – “ר' אבינא אמר תרתי, ור' ברכיה אמר תרתי וכו‘. ר’4 אבינא אמר הגלגל הזה של חמה –אחד משמשי הוא, ובשעה שיוצאה לעולם, אין כל בריה יכולה ליזון עיניה ממנה. ולאורך אני צריך? א”ר אחא: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר – לא באתי אלא לזכותך. ר' אבינא אמר אוחרי (כלומר דבר אחר): הברק הזה אחד מתולדת אש שלמעלה הוא, מסוף העולם ועד סופו מבהיק אורו, – ולאורך אני צריך? א“ר אחא: ה' חפץ למען צדקו וכו‘. היך דקדמוהי (כלומר: כמו שנאמר לעיל). ר’ ברכיה אומר: הגלגל הזה של עין אין אדם רואה מתוך הלבן שיש בו, אלא מתוך השחור. אמר הקב”ה: מתוך חשכה בראתי לך אורה, – ולאורך אני צריך. א“ר אחא: ה' חפץ למען צדקו וכו' (כאן קצר המעתיק באופן פשוט). ר' ברכיה אמר אוחרי: והארץ היתה תוהו ובוהו, מה כתב בתריה? – ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור. אמר הקב”ה: מתוך חשכה בראתי לך אורה, ולאורך אני צריך? א“ר אחא וכו'”. ולכאורה תמוה מאוד, למה היה צריך הסופר לחזור על דבריו של ר' אחא כמה פעמים בלי שנוי? על כרחך אתה אומר שהסופר אסף זה ממגילות שונות; בכל מגילה היה נכתב מאמר אחד של ר' אבינא ועל ידו מאמרו של ר' אחא וכן הכניס בילקוטו ובא המעתיק השני וכתב את מאמרו של ר' אחא רק ברמז. וכן בויקרא ר' כ“ד (ו') “א”ר יהודה בן פזי: מפני מה נסמכה פרשת עריות לפ' קדושים? אלא ללמדך, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה… ר' יהושע בן לוי מייתי מן שונמית, הה”ד (מ"ב ד' ט'): כי איש אלהים קדוש הוא“”. ואחרי שורות אחדות בא מאמר שכזה: “א”ר יהושע בן לוי: מפני מה נסמכה פ' עריות לפ' קדושים, אלא ללמדך, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה“. וכן בב”ר פ' י“ב: ר' פנחס בשם ר' לוי אמר: “בהבראם” – בהא בראם”. ובאותה הפרשה להלן אומר זה ר' אבהו בשם ר' יוחנן. וכיוצא בזה בבמדבר ר' י"א5 מובא שתי פעמים מאמרו של ר' יוסי בר חנינא: או לעופר האילים – “לאורזילא דאיילתא”. בספרי במדבר בפסקא הראשונה הוכפל דבר אחד שלש פעמים. ערבוביה שכזו היתה יכולה לבוא, רק מפני שהכל נעתק ממקורות שונים בלי רדקציה.

הכפלות כאלה נוהגות לא רק במאמרים קצרים, אלא גם בשיטות ובפרשיות שלמות. יש דרשות, שבכל מקום שאתה פונה הנך פוגש בהן. המאמר “הגיגית הזו במה מכסין אותה” נמצא בשבעה מקומות (עי' פסיקתא נ“ז ע”א ובהערת בובר שם). “כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים” נמצא גם כן בשבעה מקומות (ע' תנחומא ב' שמות ג') " כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה" שיטה ארוכה – ג“כ בשבעה מקומות (עי' פסיקתא ר' פ' ה' דף י“ט ע”ב ובהערת איש שלום); אבות הראשונים התקינו שלש תפלות וכו' נמצא בשמונה מקומות (עי' מדרש משלי כ“ב כ”ח ובהערת בובר שם, ובפסיקתא רבתי נ“ב ע”ב ובהערת איש שלום). והן הרבה. כל הפרשה אחרי מות שבמדרש רבה שנויה בפסיקתא וחלק גדול מזה בא גם בתנחומא. חלק גדול מפרשיות ח' ט' שבמדבר רבה לקוח מהספרי. פרשה י”ב שבבמדבר רבה לקוחה כולה מהפסיקתא, כל פ' בהעלותך, שלח, קרח, בלק, פנחס, רוב מטות מסעי לקוח מן התנחומא (פ' חוקת ישנה גם בפסיקתא ובפסיקתא רבתי וחלק גדול ממנה גם בקהלת רבה ד' כ"ג). וכן נשנו בפסיקתא רבתי פרשיות שישנן בפסיקתא דר' כהנא. וכך הולכות ונדפסות פרשיות ופסקות רבות ושלמות בכמה וכמה ספרים, ומגדילות בזה את כמות הספרים שלא־לצורך, ומבלבלים את דעת הקורא. ויש הרבה ספרי אגדה, שאם נוציא מהם מה שכבר בא בספרים שקדמום לא ישארו מהם אלא דפים אחדים6.

ואמנם צריך להגיד כי מצד אחד הביאו ההכפלות טובה רבה. ישנם מאמרים רבים שהם סתומים ומשובשים במקום אחד, ובשני הם שלמים ומתוקנים, ולפעמים שתיהן נשתבשו, אלא מתוך ההשואה אפשר להעמיד הגירסא הנכונה. ע“י7 ההשואה למשל של ספר במדבר רבה עם תנחומא במדבר יסורו כמה וכמה תמיהות, שאין לפורטן. וכן למשל בפסיקתא ריש פיסקא ותאמר ציון (קכ“ט ע”ב): “לשעבר היית מרצה אחרים בשבילי, משה כועס ואתה מרצה אותו בשבילי, ושב אל המחנה (שמות ל“ג י”א). וזה מתבאר ע”י שמות ר' פמ”ה: “א”ל הקב“ה למשה: לך והתרצה להם ושב אל המחנה – ושב אל המחנה (כלומר: ה' צוה את משה שישוב אל עמו)”. המאמר הסתום שבתנחומא וירא סי' ה' ע“ד תורה שבכתב ותורה שבע”פ מתבאר יפה ע“פ המדרש שמות רבה ריש מ”ז, וכן בשמות סוף פ' פקודי על הפסוק – (שה“ש ג־ י”א) בעטרה שעטרה לו אמו: – א“ר יצחק חזרתי בכל המקרא ולא מצאתי שעשתה בת שבע עטרה לשלמה”. ואין ע“ז במדרש שום תשובה, ואולם בשה”ש־רבה לאותו פסוק ובפסיקתא ר' ע“א נמצא שהמאמר נסתרס כאן, והתשובה באה כאן לפני השאלה, ע”ש.

המאמר התמוה שבבבלי סנהדרין כ“ד ע”א: “במחשכים הושיבני זו תלמודה של בבל”, שמתנגדי התלמוד בנו ע“ז מגדלים לנאץ את שם התלמוד, מתבאר באופן פשוט ע”י התנחומא נח סי' ג' “וזו היא תורה שבעל פה שהיא קשה ללמוד… שהיא משולה לחושך, שנא' (ישעי' ט, א'): העם ההולכים בחושך ראו אור גדול אלו בעלי התלמוד. שהקב”ה מאיר עיניהם וכו'".

וכן ע“י הכפלת הענינים במדרשים שונים אפשר לברר, מי המה בעלי המאמרים, כי הסופרים המקצרים קלקלו מאוד את הספרים בכתבם את השמות בראשי תבות, כמו ר”י, ואינך יודע מי זה: ר' יהושע או ר' יונתן, או ר' יצחק וכדומה. וכמה פעמים שבשו מר' שמואל לר' ישמעאל, מר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי לר' יהושע בן לוי, מר' יוחנן לר' יונתן ולהפך, וכל זה מתברר לפעמים ע"י השואת המקורות.

ואולם אחרי כל אלה אין אנו יכולים לומר, כי כך צריך וראוי היה להעשות, וכל מי שעינו פקוחה רואה, שלמעתיקי המדרשים לא היתה שיטה בסדרם את החומר היקר שנמצא תחת ידם, והחשיכו בזה את זוהר האגדה.

וכמו שאין סדר לתוכן האגדה, כך אין סדר לחיצוניותה. אם אחרי עמל אין־חקר יצלח בידך לעשות קוליקציה שלמה מכל ספרי האגדה שנשארו לנו לפליטה, אז יהיה לך ספרים גדולים וקטנים וקטנטנים מדפוסים שונים ומשונים, משובשים ומסורסים, על ניר גרוע. מדרשים אחדים עם פרושים רבים וארוכים, ואם תבקש לעבור על כולם, לא ישאר לך זמן לגמור את האגדה בעצמה, ולהסתפק בפירוש אחד אי־אפשר, מפני שאין גם פירוש אחד מספיק לפי דרישת זמננו. וסוף סוף גם כולם ביחד אינם מספיקים.

אמנם המפרשים כבודם במקומם מונח, הם היו גדולי־דעה ואבירי־תורה, ולולא הם אי־אפשר היו למצוא דרך באגדה. אבל עכשיו, אלה העוסקים באגדה מבקשים הערות והארות בלשניות, הסטוריות, גיאוגרפיות וכדומה.

אחדים מחכמינו השתדלו לסדר את ספרותנו האגדית כל אחד לפי המטרה שהציב לו. ר' שמעון הדרשן מפרנקפורט אסף את הדרשות ושם בילקוט שמעוני. ר' יעקב בן חביב אסף את אגדות התלמוד הבבלי בספרו עין־יעקב. החוקר הגדול ר' בנימין זאב בכר אסף וסדר המאמרים המפוזרים בספרות האגדה על פי שמות בעליהן, בסדר כרונולוגי (ספר אגדות התנאים והאמוראים שמונה כרכים, עם באורים והערות רבות). ה"ה ביאליק ורבניצקי לקטו וסדרו ספר האגדה לתת להמון העם מושג מהאגדה. ר' נ. ח. לוין חקה את מעשה ר' יעקב בן חביב ואסף והוציא לאור את אגדות הירושלמי, אבל כל אלה איננו יכולים לרוות צמאוננו ועוד נפשנו שוקקה לראות את כל אוצר האגדה, כל המדרשים לספריהם השונים מכונסים ומסודרים כמו שהם, רק נקיים משגיאות ומבוארים יפה לפי דרישת זמננו ונדפסים בדפוס יפה ובפורמט מתאים. הצורך בלי ספק מורגש מאוד, וכבר ישנה גם האפשרות להוציא עבודה זו לפועל.

תיירים גדולים כבר סללו את הדרך בכשרונות גאוניים ובעמל אין קץ. מהרד“ל ועד הרזוו”ה וביחוד צונץ, ווייס, איש שלום, באכר, בובר ושכטר ועוד רבים שאי אפשר לפורטם – כולם הכניסו מי אור אבוקה ומי אור נר, אבל איך שהוא האירו את המחשכים. צריך עכשיו רק לקבץ את כל הספרות האגדית יחד ולסדרה על יסוד החקירות המדעיות שכבר נעשו ע"י חכמינו בדור העבר.

אפריון נמטייה לה' י. ד. אייזנשטיין מניו יורק שכנס והוציא לאור את ספרי האגדה הקטנים, שהיו פזורים על שבעה ימים – בשני כרכים בדפוס יפה ועל ניר יפה. ואם אמנם אין ההוצאה הזאת עדיין מדעית שלמה. בכל זאת מכירים אנו לו טובה בעד עבודתו המועילה. ואפשר לומר שהוא הראה את הפורמט הנאות, שבו צריך להוציא את כל כרכי האגדה.

בימי המלחמה העולמית הקדשנו הרבה ישיבות ע“י האיניציאטיבה של הרי”ל ברגר ז“ל על דבר שפור ספרותנו העתיקה וסדורה המדעי. אז הוצאנו פרוספקט כללי שכבר נתפרסם. לצערנו הרי”ל ברגר נספה בימים הנוראים ההם בגלות יפו. הוא רצה להקדיש לזה את כל כחו ומרצו. חבל על דאבדין.

אולם עכשיו אני מדבר רק על דבר האגדה, מפני שלה אני נותן דין קדימה, כמו שכתבתי בראש מאמרי זה. ואני בטוח שדברי ימצאו הד בלב כל חובבי ספרותנו ויגשו להוציא את הדבר לפועל.

ואני שמח למפרע בראותי בחזון שמתוך ארון הספרים בכל בית עברי יזהירו עשרים כרכים (כך עולה המספר לפי השערתי) של ספרותנו העתיקה הרעננה האגדית, ספרותנו המקורית שאין דוגמתה בספרות העולם ושיכולה להיות מעין חי של אמונה ודעת ומקור שירה וחזון עד סוף כל הדורות. עשרים כרכים יפים, מנוקים מכל סיגי טעיות ומבוארים בבאור נוח וקל ומוארים במבואות מדעיים.

אשרי עין תראה את כל אלה!

והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.

__________


  1. אולי התכון ביחוד נגד הדרשנים המשיחיים שגם הם נטלו אומנות של הדרשה האגדית, כדאיתא ב“דור דור ודורשיו” ח‘ג 119, אבל מתוך שסתם ריב’ל דבריו נראה שהיה מתנגד בכלל לכתיבת האגדה, מטעם יותר רחב.  ↩

  2. במקור נדפס בטעות כך: “במדבר־רברים”. הערת פב"י.  ↩

  3. ביבליוגרפיה כמעט שלמה של המדרשים נמצא בספר “רב פעלים” של ר‘ אברהם בן הגר’א מוילנה. המחבר הנכבד הזה כרעיה דאבוה היה, מחונן בבקיאות עצומה ושקד על עבודתו ביושׁר לבב, אך חסר היה חוש בקרתי והסטורי, ולפיכך הכניס ברשימתו גם את הספרים ששׁמוֹתם מצא במדרשים הפסידופוגרפיים, כמו ספרא דרב ייבא סבא וכדומה. אבל תועלת הספר הזה רבה מאוד, וכדאי היה להוציאו לאור שנית עם השלמות ותקונים ע"י מומחה.  ↩

  4. במקור נדפס בטעות “ר,”. הערת פב"י.  ↩

  5. ספר במדבר רבה בכלל נראה ששני מחברים עסקו בו. עד “בהעלותך” מחבר אחד, שבא בתכנית רחבה והשתמש בדרשנות חריפה ובחדודים ביחוד בפ‘ במדבר, ובאליגוריה קיצונית ב“נשא” ביחוד בקרבנות הנשיאים, והקדיש לשתי פרשיות הללו חמש עשרה פרשיות ארוכות. אך פתאום נפסק ואחר בא והשלים השאר מהתנחומא. אך כנראה היה התנחומא שלפניו שונה מהתנחומא שלפנינו, שבכלל נשתנה הרבה ממה שהיה תחילה ע’י המעתיקים והמדפיסים.  ↩

  6. קצורים והשמטות עשו כבר מעתיקי המדרשים והפסיקתות, אלא הרבה מהם נעשו שלא כהוגן, הנה למשל בב“ר א' (סוף סי' י"א), ”באנכי דר‘ מאיר וכו’“. לא ידוע כלל למה התכון המעתיק. הרד‘ל מתאמץ לפתור החידה בחריפות יתרה, אבל אינו מניח את הדעת. – בשמות רבה א’ (סי‘ ה’) ”יוסיף ה‘ שנית ידו וכו’ וכל הענין‘.. וזהו בדברים רבה פ’ תצא. צריך היה המעתיק להשאיר את המאמר בשמות רבה ולהשמיטו בדברים רבה, אלא שעשה להפך. (בודאי היה דברים רבה כבר מעתק אצלו…) שמות רבה ריש פ‘ ט’ו, "וכל הענין בפרשיות‘ ולא ידוע לאיזו פרשיות הוא מתכון, אלא שבא הבקי הגדול הר’ש בובר וגלה, כי כונתו היא לפסיקתות. ועוד רבים כאלה וכאלה בכל ספרי האגדה ואכמ'ל ואם נוציאם עכשיו במהדורה חדשה נצטרך לפעמים להשלים את ההשמטות במקום שנעשו שלא כהוגן ולפעמים להוציא לא רק מה שהמעתיקים ההם התירו להשמיט, אלא כל מה שנכפל ללא צורך.  ↩

  7. במקור נדפס בטעות “ע”י ידי“. הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות