רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
לְתוֹלְדוֹת הַחִנּוּךְ וְהַהַשְׂכָּלָה שֶׁל הַיְּהוּדִים בְּרוּסְיָה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב; תרפ"ח

 

א. המוסדות החנוכיים העתיקים


ימים רבים ישבו היהודים בליטא ופולין סגורים בתחום מושבם הצר, ואת העולם הגדול היו רואים רק מבעד האשנב הקטן של הגיטו. הם היו נרדפים מכל זד ופריץ ושוטר, פעוטים היו עסקיהם ופרנסתם דלה, גם תרבותם הצטמצמה רק ביהדות, מורשת אבות.

ובהתאמה למצבם הכלכלי והתרבותי היו גם מוסדות החנוך שלהם מצֻמצמים בשלשה טפוסים: החדר1), תלמוד־התורה והישיבה. החדר – לבני אמידים פחות או יותר, תלמוד־התורה לבני עניים והישיבה – לעניים ולעשירים, הרוצים להשתלם בידיעת התלמוד והפוסקים.

טפוסו של ה“החדר” ידוע ומפֻרסם למדי ואין צורך להרחיב עליו הדבור. הרבה צדדים שליליים ישנם בו, אבל איננו רשאים להעלים עין מהצד החיובי שבו: הוא, בהסכמה עם חיי המשפחה היהודיים, נתן לעמנו את אפיו המוצק וישימהו לחטיבה מיוחדת בין כל העמים.

המיניסטר אוברוב בהרצאתו לפני הקיסר ניקולי 1 (בשנת 1841) כתב: בפלכי וילנה, גרודנה, מינסק וביאליסטוק ישנם 2500 חדרים2), ועל ידם נעשה הדבר הנפלא הזה שהיהודים, למרות כל הצרות שעברו עליהם, כולם יודעים קרוא וכתוב". ואולם אנחנו יודעים, כי החדרים נתנו לא רק את הידיעה לקרוא ולכתוב, אלא הרבה יותר מזה…

עד שנת 1844 לא התערבה הממשלה הרוסית בעניני החדרים. אמנם, עוד בשנת 1827 נתנה פקודה להמניסטריום של ההשכלה, להשגיח על כל מוסדות הלמודים שישנם בממלכה וגם על החדרים בכלל, אבל, כמו שהיה נהוג אז, נשארה הפקודה בתקפה על הניר, ומה“חדר” לא נגרע דבר, והכל היה מתנהג בו על פי המסורת העתיקה.

גרועים מהחדרים היו “תלמודי־התורה”. שם למדו רק בני עניים, המפקחים האמידים על פי הָרוב לא היו שמים לב אל המוסד הזה לשפרו ולשכללו. המלמדים שנתקבלו לתלמוד־תורה היו תמיד מן המין היותר גרוע, ושֵם תלמודעתורה היה תמיד נרדף עם השם “הֶקְדֵש”, המורה על בערות, עניות וזוהמה.

לעֻמת זאת היתה חשובה מאד ה“ישיבה”. כמעט בכל עיר ועיר היה מוסד שכזה ולריש מתיבתא היה בוחרים תמיד למדן מֻפְלָג, כי לכבוד גדול נחשב לעיר אם יש בתוכה ישיבה מפוארה. ובאיזו מקומות היו ישיבות גדולות, מרכזים חשובים לתורה, ששמה נהרו הבחורים המצֻיָנִים מכל קצות הארץ, ובראשיהן היו גאוני־ארץ, חריפי שכל ומסורים לעבודתם הקדושה בכל לבם ונפשם. כשיצאה הגזרה לקחת מהיהודים לצבא, היו פרנסי העיר מגינים תמיד על בחורי הישיבה שלא ימסרו לצבא. הלמדנים היו בבחינת האריסטוקרטיה של העם העברי, העובדת עבודת המֹח וניזונת איך שהוא מתמיכת העם, תמיכה דלה וזעומה.

ביחוד הצטיינה ברוסיה ישיבת וַלוֹז’ין, שנקראה בשם ישיבת “עץ חיים” על שם מיסדה ר' חיים יצחקין, שיסד אותה בעצתו של רבו, הגאון ר' אליהו מוילנא, בשנת תקס“ג (1803). מתחלה היו שם רק עשרה תלמידים, ור' חיים, שהיה איש אמיד, כלכלם בכספו, אבל כעבור זמן קצר נתרבו התלמידים, אעפ”י שהכניסה לישיבה זו היתה גדורה ע"י בחינות קשות; ואז פנה ר' חיים אל הנדיבים שבערים אחרות ויבקשם לעזור לישיבתו, ורבים נדרשו לו ומהנדבות המרובות הספיקו גם לבנות בית גדול מיֻחד לישיבה, שהיו בה בזמן ההוא כמאה תלמיד. מלבד ר' חיים היו קוראים שם שעורים חתנו ר' הלל מגרודנה ובנו ר' יצחק.

בישיבה זו התחילו להנהיג סדרים אחרים מאלה שהיו נהוגים בישיבות אחרות. הבחורים לא היו אוכלים “ימים” ומצפים לשלחן “בעל הבית”, אלא היו מקבלים מקופת הישיבה בימים ההם 35 קופיקות3) לשבוע, ובזה היה התלמיד מתפרנס, כמובן, בלחם צר ומים לחץ, אבל בלי בושה וכלימה. אח"כ כשנתיקרו הדירה והמזונות, הוסיפו להם, ובימים האחרונים הגיעה ההוספה עד 75 קופיקות לשבוע.

כל השנה היו לומדים בישיבה, ביום ובלילה, ורק מט“ו אייר עד ט”ו אב היה הלמוד בלילה רשות.

אחרי מותו של ר' חיים בשנת תקפ"א היה ר' יצחק בנו לראש מתיבתא, והישיבה הלכה וגדלה בזמנו, כי מלבד גדולתו בתורה, היה גם פִּקֵח בהויות העולם וידע גם להתהלך עם פקידי הרשות.

בשנת תקפ"ד נגעה יד הממשלה הרוסים בישיבה זו, כי פתאם באה פקודה מפטרבורג לסגור אותה (הסבה לא נתבררה עדיין). אך אז לא דקדקה הרשות המקומית לקים מה שנצטוה מגבוה, ובעד בצע כסף העלימה עין מהישיבה, ולא רק שלא נסגרה, כי עוד הלכה וגדלה ומספר התלמידים עלה אז למאתים.

מלבד ישיבת ולוז’ין, נודעו לתהלה, הישיבות שבקובנה, אישישוק, מיר, לומז’ה, טִלְשִׁי ןהישיבה רֶמַיְלֶס בוילנא, שנוסדה ע“י בעלי מלאכה, וישיבת ה”ארבעים" (ג"כ בוילנא) למופלגי תודה.

חיי צער חיו בחורי הישיבה. לחם לחץ אכלו ועל ספסל קשה ישנו, אבל התורה היתה מעֻזם, וכמעט שלא הרגישו בדחקם. ואולם היו בישיבה גם ימים של שמחה, כמו בחגים: בסכות ושמחת תורה, בחנוכה וביחוד בפורים, שאז היו בוחרים להם מתוך חבריהם רב לפורים (פורים־רב), שהיה מבדח את דעת חבריו בבדיחות והלצות, ולפעמים היה מבקר קשה בהלצותיו גם את מנהגי ראש הישיבה. לפני הפסח היה ראש הישיבה שולח את בחוריו אל יושבי הכפרים, והבחורים נתקבלו שם בכבוד גדול ומצאו מנוחה נעימה ושלחן מלא דֶשן.

מלבד המוסדים הטרדיציוניים הנ“ל עלינו להזכיר עוד מוסד חנוכי אחד, צנוע מאד אמנם, אבל לא חסר תועלת בזמנו: זהו האינסטיטוט של ה”שְרַיְיבֶּרִים". הכתבנים הללו היו יהודים פשוטים, לפעמים קצת משכילים, אבל מתנהגים כחרדים גמורים, והצטינו בכתב יפה – קַלִיגְרַפִי. הם היו מלמדים את הבנים ואת הבנות לקרא עברית ולועזית. הם לא היו חשובים בעיני העם, אליהם התיחסו כמעט בבוז, אבל לא היו מתנגדים להם משום ההכרה שהלא צריך לאדם מישראל לדעת לכתוב אדריסה או לחתום על איזה ניר ולפעמים גם לקרא איזו פתקא. בעד כל תלמיד היו משלמים שלשים – חמשים קופיקות בחדש. הכתבן היה מאסף קבוצה של תלמידים או של תלמידות יחד לכל שעת למוד, עד אשר באופן זה היה מוצא את פרנסתו, בדוחק גדול כמובן. אחרי אשר למד את כל נערי העיר ונערותיה לכתוב, היה לפעמים עובר אל עירה אחרת ופותח שם “בית ספר”, כביכול.

המסכנים העלובים האלה היו הראשונים להביא את ההשכלה בקרב העם. אמנם, מדת השכלתם היתה עפ"י הרב פעוטה. אבל בכל זאת טוב היה המעט מאפס; והיו ביניהם משכילים באמת, יודעי הספרות, והם הם שהעירו את לבות בני הנעורים לבקש חכמה ודעת.

ספרותנו – גם החדשה – לא נתנה לנו עדיין הרבה תאורים חיים ומקיפים ממוסדות החנוך העתיקים שלנו. החדר נזכר כמעט תמיד לגנאי. ורק אחדים מהסופרים (כהר"ז אפשטין ועוד) נסו לדבר בו ברגש של חבה וכבוד. אמנם על דבר הישיבה אנו מוצאים תאורים יפים אצל סמולנסקין ב“גמול ישרים”, אצל הד“ר ברדיצבסקי – יב”ם – ב“הכרם” תרמ“ט (הוצ' א. אטלס). וביחוד אצל אביר משוררינו רח”נ ביאליק, בשירו “המתמיד”.

באלה מוסדות החנוך נתחנכו בני ישראל עד ראשית המאה השביעית לאלף הששי, ואולם פתאום באה רוח חדשה, נתעוררו דרישות חדשות, והחנוך מתחיל לקבל צורה חדשה.


 

ב. ראשית התיסדות בתי ספר

רבים רגילים ליחס את ראשית ההשכלה העברית ברוסיה לבן־מנחם, אבל זה לא נכון כלל. באמת גם בן־מנחם בעצמו נתעורר לבקש השכלה ע“י יהודי פולני, ישראל מזַמוֹשְץ, איש גדול במתמטיקה. ובכלל, למרות כל הרדיפות שנרדפו בני ישראל, לא חדלו מהם דורשי חכמת הַחול, מצינו שגם הגר”א, זה נזיר־הנזירים, שלא יצא כל ימי חייו מד' אמות של הלכה, נתעורר מעצמו להבין את ערך המדעים האנושיים הכלליים ואמר: כפי מה שיחסר לו לאדם ידיעות שאר החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה. ר' ברוך משְקְלוֹב תרגם את אוקלידוס. (נדפס בהאג בשנת תק"מ). הפלוסוף שלמה מימון גם כן נתעורר להעמיק חקר לא ע"י משכילי ברלין. ר' שלמה דובנא היה חכם בכתבי הקדש ומדקדק גדול בטרם שהכיר את בן־מנחם. ר' יהודה בצלאל מאיביניץ תרגם ספר “מרפא לעם” של הרופא הפולני פויליצקי. ר' יוסף שיינהאק חבר ספר תולדות הטבע, וראש המשכילים שברוסיה, יצחק בֶר לוינזון, גם כן מעצמו נתעורר ללמוד שפות ומדעים. ר' יום טוב בֶּנֶט מפוֹלוֹצק היה מעצמו לצַיָר נפלא עד שהאקדמיה הברלינית כבדתו בתעודת אמן־פלא. ועוד הרבה חכמים מצֻיָנִים קמו לבני ישראל בארצות ליטא ופולין בטרם שהגיעה אליהם ההשכלה הגרמנית, מתוך דרישה אנושית פנימית.

אמנם היו איזה מקומות, ששם באה ההשכלה לכתחלה מחוץ לגבולות רוסיה, כמו באודיסה, ששם התישבו עשירים יוצאי ברודי והביאו עמהם את ההשכלה מארץ מולדתם. אולם, קרוב לשנת ת"ר באה ההשכלה לרוסיה גם מגרמניה, ותהי כאור האבוקה, שמפניו נתבטל אור הנר הקטן והצנוע של ההשכלה המקורית של יהודי המזרח.

איך שיהיה, והשאיפה לידיעות הכלליות התגברה בין יהודי רוסיה ונגעה גם במצב החנוך. הגיעה השעה לקבוע מקום גם בחנוך ללמודים הכלליים ולפשר ביניהם ובין למודי היהדות. ושאלת החנוך היתה מהרה לשאלה בוערת.

בראשונה נתעוררו ליסוד בתי ספר משכילי פולין. אין ספק שלזה גרמה השפעת הצרפתים, שהיו מושלים איזה זמן בפולין, בימי בונופרטה.

בשנת 1818 נפתח בית ספר בורשה ע“י ה”ה אברהם שטרן ויעקב טוגנדהולד. בשנת 1826 נוסד שם גם בית ספר לרבנים שנתקיים עד שנת 18634). ובשנת 1822 נוסד בית ספר באומן אשר באוקרינה. מיסדיו היו ר' הירש בֶּר הורביץ ור' משה לאנדוי; ואולם בית הספר הזה לא נתקיים הרבה מפני מתנגדיו העצומים. ר' הירש בר נאנס לעזוב את ארץ רוסיה וישתקע באנגליה, ויהי שם לפרופסור ללשונות בני קדם באוניברסיטה אשר בקמברידזש.

סמוך לזמן ההוא נפתח בית ספר בוילנא ע"י נפתלי הירץ שולמן. הוא ידע שפות עברית, גרמנית ורוסית. וכשנולדה בת לאלכסנדר הראשון בשנת 1806 שלח אליו שיר תהלה בעברית ובתרגום רוסי וגרמני, ועל ידי זה נודע לפקידי הרשות ונתנו לו רשיון לפתוח בית ספר. אך קנאים פגעו בו וילשינו עליו, כי הוא מורד במלכות, והפקידות בטלה את הרשיון בחזרה, והוא נאנס לגלות מרוסיה ובלה אחרית ימיו באמשטרדם.

בשנת 1826 נפתח בית ספר באודיסה בהשתדלות י. הורביץ והחוקר האורינטליסטן שמחה פינסקר. מנהלו הראשון היה איזה זיטֶנְפלד. אחרי שלש שנים מת, ועל מקומו נתמנה בצלאל שטרן, הוא שטרן, שהיה אחר כך חבר בקומיסיה שיסד אובַרוב, כמו שנראה להלן. בימיו התפתח בית הספר, והתלמידים ידעו היטב שפות רוסיה וגרמניה וגם היתה להם ידיעה הגונה בעברית וצרפתית וביסודות המדעים הכלליים ביחוד במקצוע המסחר. בית הספר הזה היה של הקהלה האודיסאית והיה לומדים בו ארבע מאות תלמיד. בשנת 1835 נפתח באודיסה גם בית ספר לבנות, שבו למדו כשלש מאות תלמידות דת־אל, שפות רוסיה, גרמניה וצרפת, תולדות רוסיה, כתיבת הארץ, חשבון ומלאכת יד.

אחר כך נפתח בית ספר גם בקישינוב תחת הנהלתו של הד"ר גולדנטל ואחריו של המשורר יעקב איכֶנְבוים.

אך יותר נעלה מכל בתי ספר הללו היה בית הספר הצבורי שנפתח בשנת 1838 בריגה תחת הנהלתו של הד"ר מנחם (Max) לילנטל, זה האיש, שנועד לברוא תקופה חדשה בחיי היהודים ברוסיה, (נולד במינכן בשנת 1815 ומת בצינצינטי בשנת 1882).

להבנת המצב הקולטורי של הזמן ההוא, כדאי לדעת גם את אופן פתיחת בית הספר הזה ותכנית למודיו, והנני להביא פה את נוסח הבקשה שבה פנתה הקהלה אל מניסטר ההשכלה.

הקהלה העברית בריגה שנקראה אז בשם קהלת שלוקי, ע“ש אחד מפרברי העיר, שבו ישבו היהודים (ליהודים אסור היה להתישב בריגה עצמה ורק בפרבר היתה להם קהלה), ושמנתה 227 גברים, בקשה מאת הממשלה שתרשה לה להעלות את מס הבשר 50 ק”כ מכל בהמה גסה להספקת בית הספר שרצתה לפתוח.

בבית הספר הזה תהיינה שתי מחלקות. במחלקה א' ילמדו: עברית, רוסית, גרמנית – כולן במדה שוה; ב) חשבון; ג) התפלות היותר נחוצות. ובמחלקה השניה: א) תנ“ך עם תרגומו של בן־מנחם; ב) דקדוק שלש השפות הנ”ל; ג) כתיבת הארץ; ד) חשבון; ה) הסתוריה, ביחוד של רוסיה.

המורה הראשי צריך להיות בן חוץ לארץ, בעל דת יהודית ובעל “השכלה טהורה” ושיש לו תעודה על ידיעותיו והנהגתו.

על יד המורה הראשי צריכים להיות שני עוזרים עברים מיושבי המקום ואחד מורה רוסי, שיש לו תעודה מבית ספר על ידיעתו את השפה. ספרי הלמוד צריכים להיות אלה שמשתמשים בהם בבתי ספר של הנוצרים. שעות הלמודים וסדרי ביה“ס הם על פי החוקים המקֻבלים בכלל לכל בתי הספר בממלכה. פעמים בשנה יבָחנו התלמידים “כמו שנהוג בבה”ס של הנוצרים”.

ילדי העניים, שהיו לומדים עד עכשיו בת“ת, יתקבלו בבה”ס הזה חנם ומהאמידים יקחו חמשה רובלים לחצי שנה שכר למוד ורובל אחד לשכר הדירה. מי שיש לו בבה"ס שני תלמידים אינו משלם בעד השלישי.

ביה“ס נועד לששים תלמיד, שרק החצי מהם משלמים שכר למוד. התקציב של ביה”ס אלף רו“כ לשנה, לשכר הדירה והמורים. הכנסתו שבע מאות רו”כ ממכס הבשר ושלש מאות משכר למוד.

המניסטר אוברוב הסכים לבקשת הקהלה וע“י השתדלותו נתקבל הרשיון לפתוח את בית הספר, וגם להביא מחוץ לארץ מנהל את הד”ר לילינטל.

בבקשה זו אתה מוצא שלש השפעות שונות: מסורת היהדות, שאיפה להשכלת גרמניה והמצב המדיני של הארץ בתור חלק מארץ רוסיה, מה שהובע היטב בתכנית הלמודים של ביה"ס הזה שילמדו בו “עברית, גרמנית ורוסית במדה שוה”.

בשנת 1841 נוסד בי“ס פרטי בוילנא על ידי רמ”א גינצבורג וזלקינד. שם למדו תנ“ך בתרגום גרמני5), תלמוד, רוסית וגרמנית. בזמן ההוא השתדל גם ה”אזרח הנכבד" ניסן רוזינטל לפתוח עוד בי"ס ובגלל הדבר הזה נודע להמיניסטר אוברוב, שהתחיל אז להראות את פעולתו על שדה החנוך של עם ישראל.


 

ג. התערבות הממשלה הרוסית בעניני החנוך

כאשר אמרנו בפרק שלפני זה, נגע זרם ההשכלה ביהודים גם בטרם שבאה ההשפעה מצד משכילי גרמניה. הוא היה נובע יותר מתוך תביעה פנימית להבין את העולם ומלואו בהבנה מוחשית ורציונלית. והרי תביעה זו לא פסקה באמת מישראל בכל העתים. ואלולא באה הממשלה הרוסית לאנס את היהודים לקבל את מתנת ההשכלה, כי אז היו מוצאים אותה בלי קרבנות רבים והיו שמחים עליה ונהנים ממנה. אבל אחרי שהממשלה באה להכניס את ההשכלה ביד חזקה, נהפכה האורה למארה ותקון החנוך ל“גזרה”.

ואולם איני רוצה לאמור, שההשכלה היתה באה בדרך השלום בלי שום חכוכים פנימיים והתנגדות מצדו של חלק ידוע בעמנו. החכוכים בענין זה המה גם כן מגִלויי החיים, שאי אפשר בלעדיהם, ויש שהם נעשים לגורמי התקדמות המַפרים את הרוח. אבל מכיון שבאו נכרים לשנות פנינו בחוזק יד עלה בידם לעשות את מצבנו הרע יותר קשה משהיה קודם, וגרמו לידי תלישה ועקירה של אברים רבים מגוף האומה ולידי רפיון וחולשה של אלה הנשארים נאמנים לעמם.

ממשלת רוסיה השקיפה תמיד על היהודים בעין רעה. עם ישראל היה בעיניה עם מקֻלקל ותורתו – תורת שקר (Лжеученіе), וכל זמן שלא באה פולין תחת ממשלת רוסיה לא רצתה לדעת את היהודים ולא נתנה להם לשבת בתוכה. אח“כ כשבאה פולין ואוקרינה עם יהודיהן הרבים אל תוך גוף רוסיה, התחילה הממשלה לבקש עצות איך ל”תקן" את היהודים. ובשנת 1804 הציע דֶרְזַשוין, המניסטר המשורר, לפשט את העקמומיות שבלב עם ישראל ע“י החנוך. ואז נִתן החוק, שכל בתי הספר שברוסיה פתוחים לפני ילדי היהודים. ומי שהוא מצטין בידיעותיו יכול לעלות במעלות האוניברסיטה לקנות שם מגיסטר, דוקטור וכדומה. ונמצאו שהשתמשו בחֹק הזה ונכנסו לאוניברסיטה. אז נולדה התקוה בלב היהודים להשיג שווי זכיות ע”י ההשכלה. ואוהבי העם התחילו להעיר את אחיהם לבחור בהשכלה ולזכות על ידה לחיי אזרחים חפשיים ככל האדם. הם האמינו בתֹם לבב, שהממשלה מלאה חסד ורחמים ורוצה באמת בטובת ישראל ואין הדבר תלוי אלא בהם, בבני ישראל, שיכשירו את עצמם לקבל את הטובה מידה הרחבה והנדיבה של הממשלה.

ואולם הממשלה לא חדלה מהתיחס גם למשכילי היהודים כמו שהתיחסה אל כל העם. בשנת 1816 בקש הסטודנט של האוניברסיטה בדוֹרפט שמעון בן לוי ווֹלְף, כי יתנו לו לעמוד על הבחינה לקבל תואר דוקטור, ובקשתו לא נתמלאה; ובשנת 1819 השתדלה פקידות האוניברסיטה הוילנאית להוציא מרשימת משלמי מס הגוף את הסטודנטים העברים, שגמרו את חוק למודם באוניברסיטה, והממשלה המרכזית ענתה באופן דיפלומטי, כי “כל אלה הסטודנטים אם רק יקבלו עליהם את הדת הנוצרית, לא ימצאו כל מכשול להוציא לפעל את מגמתם הטובה שבה תלויה הצלת נפשם”.

בשנת 1836 פנו הרופאים היהודים בבקשה לתת להם לעבוד אצל הממשלה וע"ז כתב ניקולי הראשון בעצם ידו: “רק בפלכי המערב”.

מובן מאליו, כי יחס כזה מצד הממשלה להיהודים הגומרים את חוק למודם באוניברסיטה לא היה יכל למשך את לבם של בני ישראל לבקש השכלה בבתי הספר הכלליים, המלאים שנאה עזה לעם ישראל. וכאשר ראתה הממשלה, כי החוק משנת 1804 הנותן את האפשרות לבני ישראל להכנס אל בתה“ס הכלליים אינו מספיק, יסדה שש ועדות (קומיטטים): בחבל קורלנד, בחבל הצפוני מערבי, בחבל הדרומי מערבי, בחבל רוסיה החדשה ובחבל רוסיה הלבנה (כל אלה המקומות שהיתה שם ליהודים ישיבת קבע), – לבקש אמצעים במה להטיב את דרכי היהודים. ובתוך כך נמצא לממשלה איש בעל מֶרֶץ – הוא המיניסטר להשכלה אוברוב. בהצעתו של אוברוב לועד שמנתה הממשלה לעניני היהודים בשנת 1841 הוא כותב: “השאלה ע”ד חנוך צעירי היהודים קשורה עם שאלת היהודים הכללית… הטובים שביהודים מרגישים כי התלמוד מקלקל את מדות העם הזה והתרופה נגד זה היא ההשכלה”, ובהצעתו הסודית למניסטר ההשכלה כתב בשנת 1844: “מטרת ההשכלה היא לקרב את היהודים אל הנוצרים ולשרש את האמונות התפלות שנשתרשו בהם ע”י התלמוד". ופעם בתם לבו הביע אוברוב בגלוי את המטרה האחרונה: “בתי הספר העבריים צריכים להסיר את הקנאות המפרידה ולקרב את היהודים ליסוד הכללי של האזרחיות, וכי האמונה בצלב איננה סמל האזרחיות של העולם כלו?…”. עד כמה היה אוברוב מרוצה בהפצת השכלה אפשר להכיר ממה שאמר: “אלו הייתי יכול להדוף את רוסיה בחמשים שנה לאחור, הייתי חושב זאת לי לזכות”.

אז בא אוברוב בכתובים עם חכמי ישראל שבמערב אירופה, שישלחו תכניות לבתי ספר, ושיודיעוהו עם זה אם ימצאו בהם כאלה שיאבו לבוא לרוסיה לשרת בתור מורים בבתי הספר שהממשלה אומרת לפתוח בשביל היהודים. החכמים יוסט, גיגר, פיליפזון, מנהימר, ד"ר אויערבך (דרשן בברלין) ועוד, בחשבם שהממשלה הרוסית רוצה רק להרבות השכלה בישראל, נתפעלו מאד מהמכתבים האלה ומהרו לשלוח מכתבי תהלה רבה לאוברוב וגם לניקולי בעצמו בעד דאגתם ליהודים. לאוברוב כתבו: כי הם רואים בו קיום הנבואה “ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים” ושהוא המשיח הגואל את ישראל.

אמנם הממשלה הרוסית מהרה התחרטה על השדוך הזה עם חכמי המערב. בודאי יראה פן יביאו לרוסיה את האידיאות שמשלו באירופה, ולפיכך לא הביאו מורים משם, ובכלל חדלה מבוא עוד עמהם במכתבי ידידות.

על פי הצעתו של הסוחר ניסן רוזינטל מוילנא שלח אוברוב לקרוא את לילינטל מריגה, שיוציא לפעולה את יסוד בתי הספר, שבדעתו לפתוח בשביל היהודים ברוסיה. אוברוב שלח את לילינטל לוילנא לחקור ולדעת את נטית רוחם של היהודים ולהכינם לתקוני החנוך. באספה של מאה נבחרים מטובי קהלת וילנא, הרצה הד“ר לילינטל את חפץ הממשלה ומסר את דברי אוברוב, כי הוא רוצה שהיהודים בעצמם יפתחו בתי ספר ולא ימתינו עד שהממשלה תכריחם לזה. בין הנאספים היו צעירים משכילים ששמחו על הדבר הזה, והזקנים ישבו עצובים ולא ידעו מה לענות, עד שקם היושב־ראש, ר' חיים נחמן פרנס, איש עשיר ומופלג בתורה, ואמר: “היודע אתה, אדוני הד”ר, את הטעם מפני מה נתעוררה הממשלה לשנות את פני החנוך בעמנו? רואים אנו עפ”י יחס הממשלה אלינו וגם אל הנוצרים (מלבד בעלי הדת היונית־הפרבוסלוית), שברצונה להקים דת אחת שתשלוט בכל הארץ, ואין כונת הממשלה כלל להיטיב את מצבנו. צריכים אנו להגיד, כי אנחנו איננו מאמינים כל כך בתקונים שהמיניסטר מבקש להנהיג בתוכנו, ולבנו מנבא לנו עתיד לא טוב“. לילינטל השיב ע”ז, כי עכשיו אי אפשר עוד להתנגד להממשלה, כי דבר פתיחת בתי הספר נמצא בידים חזקות, וכל התנגדות תוכל רק להעיר את חמת הממשלה.

אח“כ קם אחד וידרש מהד”ר לילינטל ערֻבה, שאין בדעת הממשלה להעביר את בני ישראל על דתם. ע“ז ענה ל”ט: אתם נולדתם ברוסיה ויודעים היטב, שאיני יכול לתת לכם איזו ערובה שהיא. רצון הקיסר אינו מוגבל. הוא יכול לטול היום בחזרה מה שנתן אתמול. הוא מחליף את המיניסטרים כלבוש, אותם ואת שטותיהם, ואיך אוכל אנכי, יליד חוץ־לארץ, לתת לכם ערובה? רק זאת אוכל להבטיחכם בתור יהודי, כי לא אעשה גם דבר קל להוציא את מחשבת הממשלה אל הפועל כל זמן שלא אהיה בטוח, שאין מגמתה להרוס את דתנו הקדושה.

אחר קם אחד ושאל: נניח שהממשלה לא תבוא להרוס את דתנו, אבל מי לידנו יתקע, כי האידיאות החדשות של ההשכלה לא תהרסנה בעצמן את יסודות אמונתנו? – ע"ז ענה לילינטל, כי לדעתו האמונה וההשכלה יכולות ללכת שלובות־יד.

למרות המלחמה שקשרו עליו המלמדים, שראו בפתיחת בתי הספר סכנה לפרנסתם, הצליח לילינטל בעזרת הרב גורדון והמגיד ווֹלף ועוד משכיילים אחדים, לאסוף פונד של 1500 רו"כ ליסוד בית ספר.

מוילנה נסע לילינטל למינסק, אבל שם מצא התנגדות יותר חזקה. שם נמצאו אמיצי לב שאמרו לו בדברים פשוטים וברורים, כי כל זמן שהממשלה לא תתן מתחילה ליהודים שווי זכויות, תהיה להם ההשכלה רק לאסון. כי הצעיר שאינו משכיל אינו מבזה גם פרנסת סרסור ומלוה ברבית, ומוצא תענוגו בלמוד תורה, ובוטח בד' ומסתפק במועט, אבל כשיהיה למשכיל וימצא את עצמו מנודה מכל החיים המדיניים והאזרחים, אנוס יהיה להמיר את דתו. וכל יהודי ישר לא יסכים בשום אופן להכין את בניו לשמד.

הרבה מאד סבל לילינטל במינסק. הילדים היו רודפים אחריו ומקללים אותו. בבתי המדרש היו מתאספים וקוראים תהלים ומתפללים, שיבטל ה' את הגזרה. ולא הועילה לו לילינטל בקשתו תמיד את קרבת האורטודוקסיה. ובחזירתו לוילנה מצא, כי גם שם הרימו החרדים ראש, והמשכילים שחו ראשם כי גדלה חמת העם עליהם.

כששב לילינטל לפטרבורג, הרצה לפני המיניסטר אוברוב כל מה שראה ושמע. הוא העיד, כי אמנם בין יהודי ליטה יש הרבה מופלגי תורה, אבל בוערים הם בכל מה שנוגע להשכלה הכללית. ביחוד עוצרים בעד השכלה החסידים ורביהם. ואולם יש בתוך היהודים אנשים משכילים השואפים לתקונים ברוח הממשלה. ולפיכך הציע להשתמש בתחבולות של כפיה נגד “מורדי האור” וביחוד נגד החסידים שאותם צריך לעקור משרש, ולתמוך בידי המשכילים, שיהיו לכלי שרת בידי הממשלה, לעשות ביהודים כרצונה.

ואמנם החסידים הם היו היותר אקטיביים במלחמתם נגד גזרת בתי הספר. והדבר הזה לא נעלם מהד“ר לילינטל, והוא לא אחר מהודיע לממשלה, כי החסידים שמים מכשולים על דרכו, ואין עצה אחרת אלא להראות להם חזקת היד ולהשתמש באמצעים חריפים. אולם פקידי הצאר היו יותר פוליטיקנים מהד”ר לילינטל, ונזהרו מצעדים רדיקליים. וסוף סוף, כידוע, היו פקידי הממשלה מפחדים מפני ההשכלה הכללית יותר מאשר מפני החסידות. ולפיכך בכלל היו נגד השכלת העם, ורק ליהודים התירו לעסוק בהשכלה בתור יוצא מן הכלל, כדי להחליש ע"י ההשכלה את היהדות, הנותנת לעם ישראל עוז ותעצומות.

המיניסטר הבטיח להרצות את ההשקפות האלה לפני הקיסר. ואולם את הבטחתו לא מלא לגמרי. לפניו היתה דרך כבושה וממנה לא רצה לנטות.

בהרצאה שהרצה אוברוב לפני הקיסר הציע לפתוח בערי הפלך בתי ספר לעברים משני מינים: בני 4 – 5 מחלקות שיהיו דומים בקורס הלמודים לארבע – חמש מחלקות הגימנסיה, ובתי ספר למתחילים בערי המחוז וכדומה, לפי אשר יַרְשו האמצעים. בתי ספר אלה ימלאו את מקום “החדרים”, שצריכים להִסָגֵר לגמרי; לאסור את למוד התלמוד בכל מקום, מלבד בבתי הספר של הרבנים. בתכנית בתי הספר יבוא למוד התנ“ך בתור נגוד ללמוד התלמוד. כי, לפי דעתו, מבֻסס התלמוד על הכתוב וביחוד על עקום הכתוב. ולפיכך יבטל הלמוד בתנ”ך עפ"י הפשט את הדרשות של חכמי התלמוד. וכן עשו, לפי דברי אוברוב, בבתי ספר באודיסה וקישינוב וריגה, ששם הנהיגו את למוד התלמוד רק לפנים, כדי להרחיק ממנו את לבות התלמידים. עם זה הוא מציע להשתדל, שבקהלות ישמשו רבנים משכילים מבני חוץ לארץ. והקיסר חתם על זה: “היסודות צודקים”.

אז נתנה פקודה למנות ועדה של ארבעה רבנים החשובים מאד בעיני העם (מכל חבל ממשלת גנרל־גוברנטור רב אחד), שתפרסם הכשר לבתי הספר ותסדר את ענין השכלת היהודים וחנוכם ברוח הממשלה. ולילינטל נסע שוב במלאכות הממשלה לערים: ריגה, מיטוה, קובנה, וילנה, מינסק, גרודנה, ביאליסטוק, ז’יטומיר, ברדיצ’וב, קמיניץ־פודולסק, קישינוב, אודיסה, חרסון, קיוב, צ’רניגוב, מוהילוב, ויטבסק ומשם שוב לפטרבורג. הממשלה המרכזית הודיעה לכל פקידי הרשות לקבל בכל מקום את פניו בכבוד. להוצאות הדרך קצבו לו שש מאות רובל.

נסיעותיו של לילינטל בפעם הזאת היו מעין מסע נצחון. בכל מקום נתנו לו כבוד ויקר והגישו לו אדריסאות. כבר נתפרסם בין העם שהוא קרוב למלכות וחשבו שבידו לעשות טובות לעם ישראל ולפיכך לא כדאי להקניטו. בדרכו סר לולוז’ין ונתקבל בכבוד גדול מאת ראש הישיבה ר' יצחק יצחקין. וגם לליובביץ סר להתראות עם האדמו“ר ר' מנחם מנדל שניאורזון. לילינטל השתדל מאד לקנות את לב גדולי העם שיסכימו למעשי הממשלה. אולם את הרמ”מ מצא במצב מדֻכא. הרצאתו של לילינטל פעלה, שהז’נדרמריה הפלכית באה לליובביץ ועשתה חפוש בביתו של הרמ“מ. אעפ”י שלא מצאה כלום, יסדה השגחה חשאית על הרמ“מ וביתו. מובן מאליו, כי אחרי המעשה הזה לא היה הרמ”מ יכל להאמין הרבה בממשלה ולא בבא כחה הד“ר לילינטל, אעפ”י שלא ידע כי הוא הסב ברעה אשר מצאתו.

כאשר שב לילינטל ממסעותיו נוסדה בשנת 1842 ועדה מגדולי ישראל וחכמיו: האדמו“ר ר' מנחם מנדל, הר”מ ר' יצחק מולוזין, הבנקיר המפורסם ר' יעקב יוסף בן ישראל היילפרין מברדיצ’וב, הדירקטור בצלאל שטרן מאודיסה ולילינטל. היושב ראש והמזכיר היו רוסים מפקידי המיניסטריום להשכלה. ומזכיר שני היה הסטודנט של האוניברסיטה הפטרבורגית, אריה בן יוסף מנדלשטם.

דעות חברי הועדה היו רחוקות זו מזו בתכלית. שטרן היה בכלל נגד השכלה באונס. ואם אצל הממשלה יש כבר החלטה לפתוח בתי ספר, אז טוב יותר שילמדו שם רק מדעים כלליים בלבד ולא למודי היהדות6). הרמ"מ שבתמימותו וצדקתו היה חרד מעון בטול תורה דרש, כי יקצבו ללמודי החול רק שעה אחת ביום והשאר יקדישו ללמוד התורה. ר' יצחק היה יותר נוח לפשרות וביחוד היה לבו נתון להשתמש בשעת הכושר להגן על הישיבה מהגזרות המתרגשות לבוא. ור' יעקב יוסף כסוחר פקח, עסקן צבורי ויודע את תכונת השרים, הבין כי אי אפשר לצאת נגדם במלחמה גלויה, וכל הויכוחים עוזרים לממשלה לדעת מה בלב היהודים, כדי שתוכל אחר כך לדכאם ולרוצצם, ועל כן נתן את הסכמתו למראית עין לכל מה שהממשלה דורשת. כנראה, הוא חשב שתמיד אפשר יהיה להטות בשוחד את לב פקידי המקום לבטל את הגזרה, כמו שהיה העסקן הזה נוהג תמיד לעשות גם במה שנוגע לגזרות אחרות. באחת הסכימו כולם, שאסור ללמוד את היהדות מתוך קטיחיזמוס. אותה, לפי דעתם, צריך ללמוד ממקורה ולא מאיזו פסוקים ולקוטים.

הועדה ישבה מחודש מאי עד אוגוסט והחליטה מה שהחליטה, אך הממשלה, כמובן לא התחשבה עם כל החלטותיה ועשתה את הכל ע"פ דרכה היא.


 

ד. השפעת הריב"ל על תקוני החנוך

באותו הזמן ישב בעיר קרמניץ יהודי מסכן ומלומד גדול, יצחק בר לוינזון, שהשפעתו על בני דורו היתה רבה ועצומה מאד, וגם הממשלה חלקה לו כבוד ויקר.

הרבה מאד עזר יצחק בר לוינזון להתפתחות השכלת היהודים ברוסיה. אישיותו עצמה היתה כולה אומרת כבוד להשכלה לא רק בעיני המשכילים הקיצונים, כי אם גם בעיני רבים מאלה שהיו נאמנים למסורת היהדות7).

ובאמת היה ריב"ל לחזיון נהדר ברוסיה. יהודי דתי, יודע הרבה תורה וחכמה ויחד עם זה חשוב בעיני המלכות, עד שגדולי השרים משכימים לפתחו, ובספירות הגבוהות מטים אוזן לכל עצה ובקשה היוצאת ממנו. לכל הפחות כך חשבו היהודים, אחרי שראו שאיזו פריצים הראו לו התקרבות. ולפיכך היו דבריו כדברי האורים בעיני משכילי הדור, ואם הוא החליט מי יעז להרהר אחרי החלטתו?

ספרו “תעודה בישראל” שיצא מבית הדפוס בשנת תקפ“ח ובפעם השניה בשנת תרט”ז, עשה מהפכה בתרבות עמנו. ה' נתנזון אומר בצדק, כי “הספר הזה היה הנר הראשון לרגלי ההשכלה פה במדינה לאחב”י. רבים מסופריהם ומשכיליהם הלא בפיהם ובעטם יענו, כי לנוגה זרחו הלכו ויאר להם את הדרך". וביחוד עלה ערכו של הספר הזה ומחברו בעיני כל העם אחרי שהממשלה הכירתהו לטוב ונתנה למחבר מתנת כסף ­ – אלף רֻבל.

בספר “תעודה בישראל” משתקפות שאיפות היהודים המתקדמים בזמן ההוא ומשפטיהם על מצב עמם ויחס הממשלה אל בני ישראל. ואלו הן הדרישות שהוא דורש מבני דורו:

א) ידיעת השפה העברית, ידיעה נכונה של רוח השפה ושל חוקי הדקדוק; ב) למוד חכמות החול; ג) אומנות; ד) עבודת האדמה; ה) המאת הז’רגון בשפה הגרמנית; ו) למוד השפה הרוסית; ז) חלוף הבגדים היהודיים בבגדי האירופיים; ח) שהרבנים יהיו מצֻינים גם בידיעות חיצוניות; ט) לבער את העצלות ואת ההזיה מישראל; י) לחבב את האומות על בני ישראל; יא) להגדיל ולעַלֵה את כבוד המלכות.

ריב“ל מרבה לדבר בגנות החדרים, הוא קורא להם “חדרי מות”, ועל המלמדים הוא אומר, “שהם כֻלם בורים גדולים, לא נמצא דוגמתם לרע בכל הארץ”8). וכדי להסיר את הנגע הזה הוא מיעץ9) “לייסד בתי ספר ללמוד התורה והדת, המדות והמוסר לה' ולרעהו ולמלכות ולעם שהוא יושב בקרבו, ויבחרו ספרים מיוחדים לזה וללמד את הנערים ואת הנערות מלאכה. המלמדים (לזכרים) והמלמדות (לנקבות) יהיו אנשי מדע בעלי מדות ומוסר, יראים ושלמים ובקיאים בענין גדול בנים ואפני הלמוד, כי היא מלאכה יקרה ולא כל אדם מסגל לזה, אף שהוא מלמד. ואין מן הצורך שיהיו כל העם מקטן ועד גדול כלם חכמים, כלם בעלי לשונות, כלם רופאים ופלוסופים ומשוררים. די שימצא מכל אלה אחד בעיר ושנים במשפחה. היינו מי שלבו לב חריף ודעתו רחבה ומבני עליה; ואין לשער ההפסד הרב והקלקול העצום שיגיע מזה אם ישתדלו כלם להיות מלֻמדים. די לאיש ישראל מההמון לדעת התנ”ך עם פי' מספיק, עם ידיעה מועטה בדקדוק וידע קצת דינים הכרחיים משו”ע קצת גם לשון המדינה וקצת חכמת החשבון וידע לקרוא בספר מוסר ומדות בלה“ק גם לכתוב בלה”ק קצת.

“ואולם בארבע עירות הגדולות שבמדינה זו ששם נמצאים הרבה יהודים: ורשה, וילנה, אודיסה וברדיטשוב, שם יתקנו גם כן בתי מדרש גדולים ללמד שם את בני העליה תלמוד ופוסקים בישיבה אצל גדולי הרבנים שיבחרו מהמדינה. גם ללמד כל חכמה ומדע ולשונות שונות אצל גדולי החכמים… וע”ז תהיה השגחה רבה פן יתרשלו בזה ויהיה קלקולו רב מתקונו".

את ספרו שלח ריב“ל להמיניסטר א. ס. שישקין (2 דצמבר 1827) בכתב יד וכתב לו את תוכן הספר ומגמתו, “לשרש את הבערות וקנאת הדת של הרבנים והמפרשים (כלומר: מפרשי התלמוד. א.ז.ר.) שבזה נתנו לדת היהודית נטיה מזקת ליהודים בעצמם ולארץ המולדת”. ושישקין מסר את הספר ליד הועד הנוסד מטעם הממשלה לעניני היהודים. והועד בחר בשני יהודים מומרים זנדברג ופוֹדיל, שיחוו את דעתם ע”ד הספר. המומחים הללו את פעלו של ריב"ל ואמרו: שראוי הוא שיתנו מקופת הממשלה אלף רובל להדפיסו, ואז שלח המיניסטר בלוּדוֹב (שישקין נתפטר ממשרתו) את ההצעה ליד הקיסר, וניקולי חתם: “מסכים”.

אין ספק, כי הספר “תעודה בישראל” השפיע על הממשלה בבקשה לעשות תקונים בחנוך עמנו, כי בימים ההם היתה, כאמור, השפעתו של ריב"ל רבה על גדולי השרים.

ומלבד הספר הזה לא נמנע הריב"ל בכל עת מצוא להשפיע על הממשלה, כי תמהר לגשת אל התקונים הנחוצים. ביחוד מענין מכתבו שכתב לניקולי בשנת 1836 בשפה הגרמנית.

“דרכי החנוך – כותב ריב”ל לקיסר – להשכלת נערי בני עמנו היו עד כה בשפל המדרגה, ותקותי לבני הנעורים מדור נולד. אך אז יש תקוה לקצור ברנה אשר נזרע למענם. הלמודים אשר לא היו סדרים להם יהיו מבוטלים, ותחתם יבואו למודי אמונת אבותינו, הקולעים למטרת השכל והלב ונחוצים מאוד לנערינו למען יגדלו והיו לאנשים עברים ואזרחים… למען יהיו לעת מצוא מועילים לארץ ממלכתנו במלאכת ידם, בעבודת אדמתם והליכתם לצבא. תעתועי הבל ורעות רוח, הנובעים ממקור משחת – הפנטיזם והאי־דעת… ושרשי פורה ראש ולענה אלה התלויים באמונת שוא ותפל ומדות משחתות אשר גדלו ועשו פרי זה לא כבר בשדמות ההתחסדות – לא יראו ולא ימצאו… וביתר שאת אשר יוָדע, כי זהו חפץ רוממות הדר מלכותך, אשר בידך הכוח והגבורה להביאנו למטרתנו הגבוהה והמאושרה, ובלעדי חפץ ומפעל הדרת מלכותך לא נעשה מאומה… ונצני עץ הדעת הזה אשר החלו להתפתח, יבלו כקיקיון דיונה, אשר בן לילה היה ובן לילה אבד…".

בקנאותו הנלהבה להשכיל את בני עמו ולוּ גם בכח הזרוע, לא נמנע הריב"ל מיעץ לממשלה לסגור את כל בתי הדפוס העברים ולהשאיר מהם רק אחד בוילנה ואחד בזיטומיר ולהושיב שם צנזור שלא יתן להדפיס את ספרי החסידים. וגם לבקר את כל הספרים שכבר יצאו בדפוס. ולמחוק ולהאביד את אלה הספרים שיש בהם משום אמונות תפלות ובטויים קשים כנגד הממשלה. ובזה שמעה הממשלה בעצת החכם היהודי וצותה לעשות הכל כאשר אמר. זו היתה גזרה נוראה כי הרבה מספרי ישראל נשחתו וגם נשרפו כליל. החסידים השכילו להוציא לאור את ספריהם בחוץ לארץ ולהעבירם את הגבול בתור קונטרובנדה.

המעשה המחפיר הזה עשה ריב“ל לא חלילה מרשעות, אלא מקנאות בטלנית של משכיל אדוק. הוא לא הבין ולא הרגיש שבזה הוא חותה גחלים על ראש העם כולו, כי שונאי ישראל, מהקיסר בכבודו ובעצמו עד הלבלר שבבית הפקידות, ישתמשו במלשינותו של ריב”ל לרעת עם ישראל לגזור עליו כל מיני גזרות קשות, וכמוהו לא הבינו ולא הרגישו עוד רבים ממשכילי היהודים בתקופה ההיא. הם לא הבינו כי זה מזיק להשכלה גופה, שדורשת חופש הדעות להתפתחותה, שבמקום שאין חופש דעות שם אין מקום להשכלה אמיתית, אנושית.

ואולם כעבור איזו שנים רפתה מעט התלהבותו של הריב"ל. אי אפשר היה לו להשיב ריקם פני החרדים, שפנו אליו בשם הדת והרחמנות שישתדל להעביר את רוע הגזרה. ולפיכך כתב בשנת 1848 להמיניסטר אוברוב בטון אחר:

“כדי לקנות את אמון העם – כתב ריב”ל – צריך להכניס יותר את הצד החיובי שבהשכלת אירופה, מאשר את הצד השלילי – ההתנגדות לתרבות האזיאטית, התלמודית. כי השכלת אירופה מעצמה תעשה את זאת ובלי ספק במשך זמן קצר.

כל זמן שלא יצאו ספרי למוד מאושרים מאת המיניסטריום, כדאי לעשות הנחות למלמדים, שהזקנים שבהם לא יצטרכו כלל לעמוד לבחינה, ומאת הצעירים, ידרשו רק שידעו קרוא וכתוב רוסית. ובעוד 2 – 3 שנים יבוא העם עצמו לעשות מה שהממשלה חפצה.

כמו שהגלחים הרוסים נושאים כובע (митра) על ראשיהם, כך צריך לתת ליהודים ללמוד את חוקי דתם בראש מכוסה ומכל שכן אחרי שהעם נותן לזה ערך כל כך גדול, ממש כמו הנוצרים לגלוי ראש.

כשיעשו ליהודים ויתורים אלה, אפשר לנבא מראש, כי ההשכלה תצליח, ובהצלחת ההשכלה כל אלה הדברים הפעוטים יפלו מעצמם".

אולם הממשלה, במה שנוגע לטובת היהודים, היתה “פתן חרש אשר לא ישמע לקול לחשים”…

למרות ההשפעה הגדולה שהיתה לריב“ל על בני דורו היהודים והנוצרים, לא חשב לילינטל לנחוץ לסור בעת מסעו אל הריב”ל, החכם הזקן, ולהועץ עמו על אודות תקוני החנוך, שהיה כל כך קרוב אל לבו של ריב“ל. לילינטל, כד”ר גרמני, לא היה מכבד הרבה בלבו את האוטודידקט הרוסי. במכתבו אל הרמ“א גינצבורג כתב ל”ט, כי ההערות שיש בספרו של ריב“ל יותר מענינות מפנים הספר. שהוא חושב את ריב”ל לאיש בעל ידיעות, אבל לא לאיש מדעי. ויחד עם זה היה לו לל“ט קצת פחד מפני חכמי רוסיה, שבידיעת היהדות, כמובן, לא הגיע לקרסוליהם, וסוף סוף נטל באמת למטרפסיה מהם, כי כאשר הוציא בשנת תר”ב את קונטרסו “משמיע ישועה”, יצא אז הרמ“א גינצבורג נגדו בפמפלט “מגיד אמת” בעלום השם10). ומרגש הבוז והפחד, היה ל”ט מתרחק מן המשכילים והיה תמיד מבקש את קרבת החרדים, שרצה למצוא חן בעיניהם.

אולם סוף סוף גם הוא לא נהנה מפרי עמלו. פתאום נמלט לילינטל מרוסיה ויצא לאמריקה, אעפ"י שהיה מצבו החמרי דחוק מאוד בזמן ההוא וידו השיגה רק להוצאות הדרך בצמצום.

מבארים את בריחתו בטעמים שונים. ולא מן הנמנע הוא שלבו הכה אותו על שנסתבך במעשים שאינם יפים לאיש עברי, ונעשה שותפם של צוררי ישראל.

ואת הריב“ל שכחה הממשלה ולא זכרתו. כאשר היה מוטל על ערש דוי והרבה להשתדל לפני הממשלה, כי תתמוך בידו להוציא את שאר ספריו, שלחו לו מפטרבורג אחרי הפצרות רבות ושתדלנות והכנעה – סך חמשים רובל! גם בעצותיו הטובות לא הלכה הממשלה, כי סמכה על כח ידה, וחשבה למותר להתחשב עם דרישות ה”זשידים" ואפילו המעולים שבהם, כמו שנראה להלן. לא הועילה גם השתדלותו של הר“מ מונטיפיורי שבקש מאוברוב, כי ימסור את עניני החנוך לידי היהודים, שהם בעצמם יפקחו עליהם, ושלא ימנה חלילה מומרים לנהל את בתי הספר העברים. לא שמו לב לבקשות אלה מפני שלא התאימו ל”יסודות הצודקים", שעליהם נשענה הממשלה.


 

ד. החוק של 13 ינואר שנת 1844 לספירת הנוצרים

בשלשה עשר לחודש ינואר שנת 1844 יצאה גזרת בתי הספר.

העורך דין המפורסם, אליהו אורשנסקי, כתב בספרו “חוקי רוסיא על דבר היהודים” לאמור:

“ידוע כי בימי ניקולי הראשון נתיסדה שיטה שלמה ליסוד בתי ספר לעברים… אם היו בתי ספר ההם משמשים רק לתכלית זו, להפיץ את הידיעות היסודיות של ההשכלה האנושית, כי אז היו מביאים תועלת לא רק לאזרחים היהודים, כי אם לכל המדינה… אך עבודה כזו היתה זרה לפוליטיקה הפנימית של הממשלה, שהיתה צבועה בהסתה דתית… היא רצתה רק בהמרת הדת”. הדברים האלה כתב משכיל טהור משנות השבעים, שדרישות דתיות ולאומיות היו זרות לו, אבל ההסתה לנצרות היתה שנואה עליו. והוא הכיר הכרה נכונה את כונת הממשלה בעבודתה להשכלת העברים.

ואולם בזמן שנתן החוק של 13 לינואר שנת 1844 טחו עיני המשכילים מראות את האמת ולפיכך קבלו את החוק בתרועת שמחה, ולעגו על אחיהם שהתיחסו אל החוק הזה כמו אל גזרה נוראה11).

לפי החוק של 13 לינואר יפתחו היהודים שלשה מיני בתי ספר: א) נמוכים; ב) מחוזיים; ג) לרבנות ולהוראה.

א) בבתי ספר הנמוכים יתקבלו ילדים בני שמונה, שיודעים לקרוא עברית ומבינים בה. תוכן הלמודים בבתי ספר הללו: דת ישראל, קריאה וכתיבה ברוסית והתחלת הדקדוק, קריאה וכתיבה בעברית והתחלת הדקדוק, ארבעה יסודות החשבון, ידיעת המדות, המשקלות והמטבעות וכתיבה יפה. במקומות שהיהודים עוסקים בעבודת האדמה יפתחו קורסים משלימים ללמוד יסודות המשק הכפרי והגננות ורשום גיאומטרי. בערי המחוז שיש בהן הרבה אומנים ילמדו בקורסים המשלימים גם למודי אומנות, מלבד זאת ילמדו בקורסים המשלימים גם שפת גרמניה וראשית ידיעות ההיסתוריה הרוסית והגיאוגרפיה.

ב) בבתי ספר המחוזיים, או בבתי ספר ממדרגה השניה, מתקבלים תלמידים שגמרו את חוק למודם בבתי ספר הנמוכים, או המתאימים בידיעותיהם לתלמידים הללו. תוכן הלמודים בבתי ספר אלה: דת־אל, עברית, רוסית, חשבון, גיאוגרפיה כללית וביחוד רוסית, רשום וכתיבה יפה. יחד עם זה חשבו ליסד קורסים שלימים שבהם ילמדו בוכהלטריה, גיאומטריה ומכניקה, המתאימה לצרכי התעשיה. ידיעות מתולדות הטבע, פיזיקה, חימיה בקשר עם טכנולוגיה, ציור וידיעה כללית מחוקי הארץ ודרכי המשפט, ביחוד מה שנוגע למסחר.

ג) בתי הספר מהמדרגה הראשונה הם שני בתי ספר לרבנים אחד בוילנה ואחד בז’יטומיר. שם יתקבלו תלמידים מבני עשר והלאה. מהם חפשים ומהם המתחנכים על הוצאות בתי הספר. האחרונים נתקבלו מבני המורים או מהיתומים. התלמידים הבלתי חפשים היו צריכים אחר גמרם את חוק למודם לשרת עשר שנים בתור מורים (חניך למחצה – שש שנים).

ושלשה קורסים היו בבתי הספר מהמדרגה הראשונה: א) קורס כללי, שהוא חובה לכל התלמידים בין לאלה הנועדים להיות רבנים ובין לאלה הנועדים להיות מורים; ב) קורס פדגוגי בשביל מורים; ג) וקורס רבני בשביל אלה שרוצים לשמש ברבנות. הממשלה חשבה, כי יצלח בידה להרכיב את חניכיה לרבנים בישראל, שישמעו אליהם בדברי דת ודין, כמו הגלחים חניכי הסמינר הדתי אצל הרוסים.

תוכן הלמודים: א) הספרות הרוסית וההגיון; ב) שפות גרמניה וצרפת; ג) מתמטיקה עד (Коническія сѢченія) ג) גאוגרפיה וסטטיסטיקה; ד) הסתוריה כללית ורוסית; ה) פיזיקה; ו) כתיבה יפה, רשום וציור. על דבר הלמודים העבריים אין תכנית מסוימה, אלא שהיא צריכה להעבד על ידי הקומיסיה המאושרת מטעם המלכות. והרשות נתונה מטעם הפקידות להכניס עוד מקצועות של מדע.

הקורס המיוחד לרבנים היה בן שתי שנים והשנה האחרונה היתה מיוחדת להתרגל בפסקי שאלות על ידי רב אחד מובהק כדי לקבל ממנו “סמיכה”. אחר כך יבחן התלמיד בידיעות הכלליות ויקבל תעודת רבנות מבית הספר.

הקורס למורים היה רק בן שנה אחת, והתלמידים היו נותנים גם שעורים במעמד המורים והמפקח או היו מלמדים בבתי ספר הנמוכים שבעיר. אחריות הלמודים העבריים היתה מוטלת על המפקח (אינספקטור) שנמנה מהיהודים, ואחריות כל בית הספר – על הדירקטור, שצריך להתמנות דוקא מהנוצרים או מהמתנצרים.

שני סעיפים מהחוק הזה נמסרו אז לבתי הפקידות בסוד ובאו ללמד את עקר כונת הממשלה ביסוד בתי הספר הללו, ואלו הם: את דת היהודים ועקרי אמונתם למדו בבתי הספר ממדרגה הראשונה והשניה בכמות הנאותה לגיל התלמידים ולהבנתם ולהשגיח שלא יכניסו שמה כלל את המדע העליון, או תורת הרבנים. יחד עם זה להשתדל לפי האפשרות להחליף את הלמוד של דת־אל הנהוג עכשיו בקטיחיזם, ולצמצם לאט לאט את משך זמן הלמודים הללו בהתאמה להצרכים האמיתיים; בבתי ספר לרבנים ילמדו את הלמודים העבריים במחלקת המורים במדה הדרושה להוראה בבתי הספר ממדרגה ראשונה ושניה; ובמחלקת הרבנים – עד כמה שדרוש למטרת הרבנות. ואחרי שהרבנים מהטפוס הישן, או “הסופרים” (книжники), כמו שהם נקראים בהרצאת המיניסטר לסמן של בוז, מתנגדי ההשכלה, משפיעים על בני עמם לכבד את התלמוד, על כן ייסדו אינסטיטוט של רבני־פלך שיהיו תלוים בדעת הממשלה, ובעזרתם תפשט העקמומיות שבלב היהודים, כי הרב בפלכי יזמין אספת רבנים פלכיים וימצא את התחבולות לשנות את דעות היהודים הדתיות והאזרחיות.

ובאותה שעה שהממשלה דאגה כל כך לטובת השכלת היהודים, הוציאה חוק לגרש את כל היהודים היושבים בתוך חמשים וירסטאות סמוך אל הגבול, וכן לגרש אותם מן הכפרים ולהושיבם על כרחם בערים. הגרושים הללו הביאו אסון על הרבה אלפים משפחות תמות ונקיות מכל אשמה. ומה נוראה היתה גזרת הקנטוניסטים שעל פיה גזלו ילדים קטנים מחיק אמותיהם ומסרום לעבודת הצבא ולענויי שמד. וגזרת הבגדים גם היא כמה העליבה את רגשות האדם בקרב לב היהודי. ועכשיו בכח האינסטינקט הרגישו, כי עוד סכנה גדולה נשקפת לקיום עמם מדרך החנוך שהממשלה מתוה לפניהם.

ואולם המשכילים בימי הדור ההוא לא ראו כלל את אשר לפניהם ולא הבינו כלל את היחס של הממשלה אל אחיהם בני עמם, ויחשבוה לידידה היותר נאמנה, עד שהיו המה לכלי חובלים בידה לדכא את עמנו הנדכה בימי צרה ההם.

“כרכושתא ושונרא עבדו הלולא מתרבא דביש גדא” (העכבר והחתול עשו סעודה מחֶלְבּוֹ של בַּר־מזל־רע).

שוחרי ההשכלה בוילנא, אגודה של מ"ה איש, שלחו פרוקלמציה אל כל הקהלות שתתחברנה יחד לעבודת ההשכלה, ויחד עם זה הם מראים, כי שלשה פגעים המה הסבות של המצב הרע של עם ישראל: א) שהרבנים אינם יודעים את שפת המדינה; ב) שהחנוך נמסר בידי מלמדים בוערים; ג) שהחסידות מפיצה הבלים, וצריך לרדפה ולעקרה משורש (לזה הסכימו גם לילינטל וטוגנדהולד).

חברת המשכילים שבבריסק דליטא הציעה: א) לגזור על היהודים שיתלבשו בבגדים אירופיים; ב) לגזור על נשואי־בוסר; ג) ללמד רק מתוך ספרי חנוך המאושרים מטעם הקונסיסטוריה; ד) לגזור על למוד התלמוד, מלבד בבהמ“ד לרבנים; ה) לעקור את החסידות ע”י הריסות התנורים בבתי מדרשיהם, שלא ימצאו מקום להתאסף יחד ולהפיץ משם את “תורת השקר” שלהם.

ואד“ם הכהן שר לכבוד ניקולי הראשון שיר גדול בן קל”ו בתים, ור' יצחק בר לוינזון קלסו ואמר, כי עליו יש להוסיף וממנו אין לגרוע, כי המלך הזה הוא מרגניתא דלית לה טימא. במכתבו אל מונטיפיורי כותב אד"ם הכהן, כי הסבה העקרית של הצרות הבאות על היהודים היא מפני שהם רודפים אחר המותרות ורבניהם אינם משכילים וכדומה.

את הקיסם ראו אז המשכילים והקורה נתעלמה מעיניהם… טחו עיניו של המשורר הזה מראות עד כמה גדולה ונוראה היתה עניות היהודים בליטא בכלל ובוילנא בפרט, ואם ראה שעשירים אחדים קופצים בראש ומתהדרים במלבושיהם, הטיל את האשמה על ראש העם כולו, שהיה מכוסה סמרטוטים ומשביע רעבונו בפירות רקובים ופרוסת לחם שחורה ומעופשה.

ולהוצאות בתי הספר שאמרה הממשלה לפתוח בשביל היהודים צותה לשום מכם על הנרות של שבת. היהודיה הכשרה, שבאה להדליק את נרות השבת באהבה ויראה, היתה צריכה להפריש בעד זאת איזה פרוטות, כדי שבהן תוכל הממשלה להפיץ את הנטיה לדת הנוצרית בין בני ישראל. ועוד מס אחד הוטל על הדפסת ספרי ישראל. על היהודים נאסר להדפיס את ספריהם כלומר: ספרי הדת והאמונה, בדפוסים אחרים מלבד בדפוסי וילנה וז’יטומיר, שמחזיקיהם קבלו את זכות ההדפסה במונופול, והיו משלמים בעד זכות זו כסף רב.

החוק של 13 מאי שנת 1844 אוסר לפתוח חדרים מחדש, אלא אם כן יעמוד מלמד מתחלה לבחינה לפני ועדה של מומחים, אחרי עבור 20 שנה יסגרו כל החדרים. בועדה ישבו פקידי הממשלה ושני חברים מהיהודים. בתי תלמוד־התורה מסורים, במה שנוגע לצד החמרי, בידי הגבאים, הנבחרים מתוך הקהל, ועניני הלמודים מסורים בידי פקידות ההשכלה, הגבאים אמנם בוחרים את המורים וגם את המורה הראשי, אבל הפקידות צריכה לאשר אותם. ועל המורה הראשי מוטלת ההשגחה על המורים ועל ביה"ס כולו.

רק הישיבות נשארו עוד חפשיות. בהן עדיין לא נגע אז החוק. בזה הועילה השתדלותו של ר' יצחק מולוזין, שמצא חן בעיני לילינטל והממשלה.

לפי החוק של 13 מאי אפשר לפתוח גם בתי ספר פרטיים על יסודות החוקים הכלליים. מגמת בתי ספר הללו להכין את התלמידים היהודים אל בתי הספפר הכלליים.

עוד גורם חשוב אחד היה להפצת השכלה בין יהודי רוסיה – החכירה של מכס היי"ש שנחכרה מהממשלה על ידי הברון יוזל גינצבורג וא. ורשבסקי. שני עשירים מפורסמים, שקבלו על עצמם, כמובן, בלי בחירות להיות שתדלנים בעד אחיהם לפני הממשלה. הם קבלו פקידים לעסקיהם הרבים יהודים שיודעים מעט רוסית וחשבון, לא מטעם לאומי. אלא מפני שהפקידים היהודים היו יותר נוחים בשבילם, ועליהם אפשר היה לסמוך, שיעשו את רצון אדוניהם.

לפקידים הללו היה תמיד משא ומתן עם פקידי הממשלה הנוצרים, והיו צריכים להתלבש כמוהם ולהתנהג בנימוסיהם. אחרי שהפקידים הללו קבלו לפי הערך שכר הגון, השתדלו רבים ללמוד את השפה הרוסית וחשבון כדי שיזכו להתקבל לפקידים בחכירת היי’ש.

הד“ר ראובן קלישר, שהיה רופא הצבא של הממשלה במוסקבה בשנת 1879 וסופר עברי, אמר לי באירוניה מרה: אלו באתי לסמל את השכלת היהודים ברוסיה, הייתי מצייר יהודי יושב רכוב על חבית יי”ש ונקניק בידו…


 

ה. בית מדרש הרבנים בורשה

אין בידינו חומר הסתורי על דבר אופן פתיחת בית מדרש הרבנים אשר בורשה, אבל נעלה מכל ספק, כי הדבר הזה נעשה אחרי מלחמה קשה בין החרדים ובין המתקדמים. ההצעה כל דבר פתיחת בית המדרש היתה ערוכה עוד בשנת 1818 והוא נפתח רק בשנת 1826. אמור מעתה: כשמונה שנים היו המתקדמים אנוסים לחכות עד שהממשלה הכריעה את הכף לטובתם.

בועד שנוסד מטעם הממשלה להכין את התקנות ותכנית הלמודים לבית־ספר זה היו חמשה נוצרים, ועל יד הועד היתה מועצה של חמשה חברים וחמשה סגנים להם – כולם יהודים.

ואלה הן התקנות:

מטרת בית מדרש לרבנים היא להכין מצעירי ישראל רבנים הגונים, מורים בבתי הספר למתחילים ופקידים בקהלות היהודים. הלמודים שם משני סוגים: א) דתיים, ב) מדעיים. הלמודים הדתיים: א) תנ“ך; ב) תלמוד; ג) משנה ותורה של הרמב”ם; ד) ש“ע של ר' יוסף קרא; ה) עניני מוסר לפי התנ”ך והתלמוד; ו) דרשות. – הלמודים המדעיים: א) השפה העברית; ב) השפה הפולנית; ג) ההסתוריה הכללית; ד) ההסתוריה הפולנית; ה) גיאוגרפיה; ו) מתימטיקה; ז) ידיעות הטבע. כל הלמודים הללו יהיו נלמדים חמש שנים בשלש מחלקות; בשתי מחלקות שתים, שתים שנה לכל מחלקה, ולמחלקה השלישית שנה אחת. כל הלמודים צריכים להיות בשפה הפולנית12) ורק הלמודים העבריים, כל זמן שלא ימָצאו מורים היודעים לדבר יפה פולנית, ישתמשו באלה שיודעים היטב את השפה הגרמנית. המורים לשפה הפולנית, הסתוריה ומתמטיקה צריכים להיות דוקא נוצרים, שנולדו בנצרות.

בעניני הדת החליטו שבית המדרש לרבנים צריך להתנהג בזהירות יתירה, כמהדרין מן המהדרין. על יד ביה"מד צריך להיות בית כנסת, ששמה צריכים התלמידים לבוא בימי שבת וחול, מקוה כשרה, שהתלמידים יוכלו לטבול קודם התפלה. לרבני העיר נתנה הרשות לבוא בכל עת ובכל שעה אל בית המדרש לבקר אם הכל נעשה על פי חוקי הדת.

חלק מהתלמידים היו מוצאים גם דירה ומזון בבית המדרש בשכר מועט והעניים גם בחנם. בעד זה היו צריכים אחר כך לשמש בתור רבנים איזו שנים, כמובן, בשכר.

לדירקטור של בית המדרש נתמנה ר' אברהם שטרן, חותנו של חיים זליג סלונימסקי – מתמטיק נפלא ואיש נכבד מאד בעיני היהודים וגם בעיני הנוצרים. הוא היה היהודי הראשון שנבחר לחבר בחברה הממלכתית “אוהבי המדעים” שחבריה היו כולם נוצרים פולנים. למרות זאת היה מתנהג כיהודי חרד ולא שנה גם את לבושו, לבוש יהודי־פולני.

לכאורה, אחרי שהממשלה הראתה, כי היא נזהרה מאד מפגוע ברגשות הדתיים של היהודים, ולא שכחה גם את המקוה והעמידה בראש בית הספר יהודי חרד, אפשר היה לקוות, כי מבית הספר הזה יצאו באמת אם לא רבנים גמורים, לכל הפחות יהודים מכבדים את דתם ואוהבים את עמם; חסר אמנם בתכנית הלמודים למוד ההסתוריה העברית; אבל, כידוע, לא היו היהודים החרדים נוהגים ללמוד היסתוריה עברית, ולא יכול היה אפוא דבר זה להחשב לגנאי למוסד חנוכי אורתודוקסי.

אבל מהרה נתגלה, כי בכל הענין הזה היתה מרובה אחיזת־העינים וכי עיקר תכליתו של בית המדרש הזה היה – לסיע לעבודת ההתבוללות ולשים לבוז את כל קדשי בני ישראל. כי de facto נמצא בית המדרש ברשות האקונום של המוסד הזה, אנטון איזנבוים, צעיר חרוץ ומשכיל, בקי בשפות שונות ובהסתוריה, אשר השתתף בז’ורנלים העברים הפולנים ובכלליים. ועבד בחריצות בהריסות היהדות. ובהשתדלותו של הפֶּטֶר האנטישמי Chiarini שהיה חבר בועד היהודים, נתמנה למורה בבית־המדרש איזה איזה יהודי בוכנר, שחבר ספר Die Nichtigkeit de Talmuds; ולפי הנראה היה בין המורים עוד אחד (או אולי זהו בעצמו) שהמיר את דתו13). וכל אלו נועדו לגדל רבנים בישראל!

אחרי שראה שטרן מה שנעשה בבית מדרש הרבנים, פנה אל “ועד היהודים” בלוי־דעת, כי כל זמן שלא יהיה בבית המדרש מצב אחר ונטיה אחרת עובדים אחרים אי אפשר לו לשרת בתור דירקטור. גם תכנית בית הספר צריכה להיות מעובדת בהסכמת חכמי היהודים השומרים את הדת, שעד עכשיו לא נעשה כדבר הזה. אולם “ועד היהודים” מצא, כי דברי שטרן אינם מבוססים, ואיזנבוים נשאר כמו שהיה הרוח החיה בכל אופני בית הספר.

שטרן הזקן נתפטר ממשמרתו ועל מקומו נתמנה החכם התלמודי מאיר הורוביץ שהיה קודם סגן לדירקטור. הדבר הזה הכעיס את לב איזנבוים, ולפיכך פנה אל הממשלה במכתב בקשה, כי הוא היה מסכים לשרת תחת פקידותו של שטרן, הנכבד מאוד לא רק אצל היהודים, כי אם גם אצל הנוצרים וידוע גם בתור איש מוסרי ובעל ידיעות רבות, אבל בשום אופן אינו רוצה להיות משועבד להורוביץ, שכל מעלתו היא, שהוא יודע תלמוד. ולכן משתי אלה: או שיסירו את הורוביץ ממשרת דירקטור או שיפטרו אותו, את איזנבוים ממשמרתו.

על הדרישה הזאת באה תשובה מאת הממשלה, אך לא כל כך מהר, אלא כעבור עשר שנים. ואז נתמנה איזנבוים לדירקטור (מה שהיה למעשה גם עד עכשיו), ואת הורוביץ פטרו.

הרב שלמה שורץ התאונן באזני הממשלה על איזנבוים, כי הוא אינו ראוי להיות מנהל של בית המדרש לרבנים, כי הוא ובני ביתו מחללים שבת בפרהסיא, ונותן למשרתו הגוי שישחט בעצמו את העופות להאכיל את החניכים טרפה. את דבריו הוא סומך על העדות בכתב של שמונה חניכים. גם העידו, כי אשתו של איזנבוים שולחת את בנה בשבתות לבית תפלת הקתולים לנגן שם בכנור.

על זה ענתה הממשלה: יש יסוד לחשוב את כל דברי הרב שורץ רק לאינטריגה ופרי המחלוקת הישנה שהיתה בין שתי הכתות.

למרות הקטרוגים, נתרבו תלמידי המדרש משנה לשנה: בשנת 1827 היו 25 ובשנת 1828 – 42. בשנת 1834 – 145; בשנת 1836 – 161; בשנת 1844 – 187 ובשנת 1846 – 260.

בשנת 1850 היה הצנזור יעקב טוגנדהולד לחבר הועדה לבקורת בית המדרש לרבנים, הוא כתב כי אין דעתו נוחה מבית הספר הזה. בראש בית ספר כזה – כותב טונגנדהולד – צריך לעמוד איש דתי בעל ידיעות מרובות בלמודי היהדות ומפורסם בהנהגתו המוסרית. אלו העמידו בראש הסמינר הקתולי איש שאינו יודע את הדת הקתולית, האם לא היו הקתולים הנאמנים לדתם מתנגדים לו? מלבד שאר הדברים הוא מעיר גם על ששם לומדים תנ"ך בגלוי ראש, – דבר שאצל היהודים הוא נחשב לחלול הקודש.

בשנת 1852 מת איזנבוים ואז נתמנה טוגנדהולד לדירקטור. אולם אחרי שבתו על כסא נשיאותו, לא זכר מה שכתב בבקורת המוסד הזה ולא עשה בו כל תקון, ממהלכו הרגיל לא נשתנה מאומה.

בשנת 1863 נסגר בית הספר הזה מטעם הממשלה. כמו שנראה להלן, התגברה אז בחוגי הממשלה הנטיה להפוך את הפולנים לרוסים, ולפי הנראה לא רצתה הממשלה כי בית הספר העברי הזה, שהיה פולני יותר מדאי, ימשיך את קיומו.

שלשים ושש שנה נתקיים בית מדרש הרבנים בורשה. מהתלמידים יצאו הרבה עורכי דין מפורסמים, אינז’ינרים, רופאים וכו'. נמצאו בהם אנשים שהצטינו בעבודת הספרות הפולנית ובעסקנות צבורית, אולם אף לא רב אחד, וכל האינטליגנציה הזאת היתה כולה שואפת להתבוללות. הכסף הרב שהוציא עם ישראל להספקת הבית הזה הועיל רק להותו. הוא רק הרחיק הרבה מבעלי הכשורונות, את האינטליגנציה, מההמון הסובל, שטבע בעניו ובבצת גלותו עד הנפש. תלמידי בית המדרש הנ"ל ידעו לדאוג לעצמם, לגורל עמם לא שמו לב.


 

ו. ספרי הלמוד לידיעת היהדות

כאשר נגשה הממשלה לפתוח ברוסיה בתי מדרש לרבנים ובתי ספר לעברים סתם, בקשה להזדין גם בספרי למוד, שיהיו מתאימים למגמתה, ולפיכך עשתה חוזה עם ד"ר אריה ליב מנדלשטם כי יתעסק בדבר הזה.

המשפחה מנדלשטם תופסת מקום בהסתוריה שלנו. מוצאה מזאגר, עיר היושבת על גבול גרמניה. והקולטורה הגרמנית־העברית השפיעה שם השפעה מרובה ( משם יצא גם החוקר שניאור זכס והפרופסור הירשמן ועוד). בני יוסף מנדלשטם (או מטה־השקדים) ונכדיו כולם היו מצוינים בכשרונותיהם ועבדו הרבה לטובת השכלת עמם. בנימין מנדל בן יוסף, בעל “חזון למועד”, כתב עברית יפה והיה קנאי עצום להשכלה. גם אחיו יחזקאל בן יוסף בעל ספר “השמות” השתדל להרחיק את האגדה המדרשית ולתתה לבוז ולקלסה, ותמיד היה לוחם בעד ההשכלה14). וביחוד הגדיל לעשות אריה ליב בן יוסף, יוצר ספרי למוד לבתי ספר העבריים, ושאחרי בריחת לילינטל, נתמנה הוא במקומו במיניסטריום להשכלה, בתור אפוטרופס לחנוך העם העברי.

על פי החוזה שעשה מנדלשטם עם המיניסטריום להשכלה, חבר חמשה ספרי למוד ואלו הן: א) לקוטי הרמב“ם – שתי מאות גליון בשכר מאה רובל בעד כל גליון (הלקוטים מתורגמים לשפה הגרמנית, שהיא היתה צריכה להיות שפת הלמוד בכל מקצועות היהדות). ב) תנ”ך עם באור, שש מאות גליון בשכר 50 רובל הגליון (גם זה עם תרגום גרמני). ג) לקוטי משנה – שלש מאות גליון בשכר 25 רובל הגליון. ד) אלפא ביתא עברית עם תרגילי דקדוק – שבעים גליון, מאה רובל הגליון. הסדור תפלות עם תרגום גרמני חמשים גליון בשכר 25 רובל הגליון.

בעד כל הספרים הללו שהחזיקו 1846 גליון קבל מנדלשטם סך 111,000 רובל מקופת מכס הנרות. וכסכום הזה יצא על הניר והדפוס, כי הספרים נדפסו באותיות גדולות ובהפסקים רחבים, בסך של עשרת אלפים אכסמפלרים.

ויחד עם זה אמרה הממשלה להוציא לאור את כל המשנה בתרגומו של הד"ר יוסט (עם תקונים) שיעלה 150 רובל, ומלונים גרמנים־עבריים ורוסים־עבריים בשכר ששים אלף רובל. היה בדעתה גם להוציא עתון בפקודת המיניסטריום שיעלה שלשים אלף רובל לכל שנה, אבל מהתכנית הרחבה הזאת יצא רק מלונו של מנדלשטם רוסית־עברית. השאר לא יצא לפעולה, מפני שרבים התרעמו על כל המעשה הזה, ותהי צעקת העם גדולה מאד.

אמנם על הספרים הללו באו בתור הסכמה חתימות של שנים עשר רבנים, אבל אחר כך נתברר, שהרבנים חתמו על כרחם וגם זה רק בתור התר למכור את הספרים לבתי ספר של הממשלה.

אחרי שנדפסו הספרים קבל המיניסטריון של ההשכלה מכתבי תרעומת על “יצירותיו” של מנדלשטם, והממשלה בעצמה הכירה מהר שנכשלה.

לפי דברי המתרעמים, נהג מנדלשטם בעבודתו קלות ראש יתרה, המגיעה לידי שרלטניות. הוא שכר לו בעד איזו פרוטות סופרים, שהעתיקו לו בלי כל בחינה רצינית מהרמב"ם ומהמשנה, ממה שעלה בידם בלי כל שנוי, ואת העתקות האלה המציא ליד המיניסטריום בתור חבורים מקוריים. ובאמת אין החבורים הללו מתאימים עם ההלכות המקובלות באומה (כידוע, בכמה הלכות אין נוהגים על פי פסקי הרמב"ם) ואינם לפי הבנת הילדים. הוא, למשל, הכניס גם את הענינים הנוגעים לתכונה ולחִמיה של זמן התלמוד וכדומה ואפילו אסורי ביאה.

ולמה – שאלו המתרעמים – היה צריך מנדלשטם לתרגום גרמני חדש? האם בשביל הסמרטוטנים, בעלי החנויות הפעוטות והסנדלרים אינו מספיק תרגומו של מנדלזון? ומדוע לא תרגמו לכל הפחות, לשפת רוסיה, שפת המדינה?

וכל ההוצאות המרובות הללו לשכר סופרים והדפסה לקחו ממכס הנרות, שהיה מכניס מעט מאוד ובקושי גדול15) ואחרי שהמכס הזה לא הספיק, גבתה הממשלה את שלה מאת העם בנגישות עצומות על פי שמות של מכס שונים.

מנדלשטם בקש להסיר מעליו את האשמות ולא הצליח. לא הועיל לו גם שירו של ריב"ל אשר חזק בו את ידיו, לבל ישים לב לדבת העם, כי לא לחנם שם משפחתו הוא “מטה־השקדים”. כי גם הוא, כמטה אהרן, אות הוא לבני מרי.

והעם הראה את בקרתו על פי דרכו. הוא לא רצה לקנות את הספרים הללו, ולא השתמש בהם (מלבד באור התנ"ך) גם כשנתנו לו במתנה. וכאשר ראתה הממשלה שהספרים מונחים אצלה כאבנים, הטילה לחובה על כל בתי הספר העברים לקנותם במספר אכסמפלרים מסוים וגם המלמדים הבאים לקבל תעודת מלמדות והרבנים מטעם הממשלה בערים הקטנות, מאותם שאין להם צֶנְּז של השכלה, היו צריכים לקנותם, וכך נתפשטו על פי אונס ויהיו גם הם ל“גזרה”.

אחרי איזה זמן נוספו על הספרים הללו גם “כבוד המלך” המדבר בחובת היהודי לקיסר, וקובץ דרושים, שהוציא לאור בית מדרש הרבנים בוילנה בשנת תרכ"ד, דרושים שבהם נכנסו – תחת פלפולי הבל ועקימת פסוקים בדרך הדרשנים הקדמונים – פלפולים בדקדוק וקריאות פטריוטיות, הלל ותשבחות לממשלה ולכל פקידיה ושוטרותיה; וכל זה נקרא בשם “הימוליטיקה” כביכול.

והספרים היו מונחים באסמי בתי הספר ונרקבים שם. להשתמש בהם לא היתה כל אפשרות, כמו שנראה להלן, ושנית, לא רצתה כלל הממשלה שירבו בלמודים העבריים, יהיו מה שיהיו, וכעבור איזה זמן עשתה באמת את כל הלמודים העבריים בבתי ספר העברים שלה לדבר שברשות, ולא היה עוד כל צורך בספרים עבריים.

אצל היהודים הפשוטים, אצל המלמדים והרבנים מטעם בעירות הקטנות היו החבורים הנ“ל מונחים גנוזים תחת ארונות הספרים, עלובים ונדחים, מפני שחשבו לעון להעמידם בשורה אחת עם ספרי קודש. ובארכיונים של בתי הספר לעברים מטעם הממשלה אפשר למצוא גם היום עוד כמה וכמה אכסמפלרים מהספרים ה”יקרים" ההם, וכמה מהם הלכו כבר לחנויות לכרוך בהם מלוחים (ביחוד בתרגום הגרמני).

רק אחד מכל הספרים שחבר ל. מנדלשטם הביא בשמנו תועלת רבה והוא המלון הרוסי־עברי, כל על פיו למדו הרבה את השפה הרוסית, וגם כותב הטורים האלה בכללם… אמנם הרבה מהמלים שתרגם מרוסית לעברית היו אחר כך לצחוק, אבל אנחנו לא היינו מפונקים; מה שהושיטו לנו קבלנו בתודה.


 

ז. גורל החדרים אחרי החוק של י"ג לינואר ש' 1844.

לפי החוק של 13 לינואר 1844 נשארים החדרים הקימים כמו שהם, אבל אין רשות לפתוח חדר חדש. והרוצה לפתוח חדר צריך מכאן ואילך לעמוד בבחינות לפני ועדה מיוחדת לזה. בועדה זו היו, מלבד פקידי ההשכלה מהנוצרים, גם יהודי אחד או שנים, מאלה שהממשלה סומכת עליהם.

הועדה היתה צריכה לדרוש מאת המלמד הנבחן ידיעה בתנ"ך בתרגום גרמני (הז’רגון היה בעיני המשכילים פסול לגמרי, מפני שהוא מבדיל בין ישראל לעמים. לשפה העברית סוף סוף הלא נותנים כבוד ויקר גם הגוים, ולפיכך אפשר היה עוד למצוא לה התר, אבל הז’רגון נחשב לחתיכה דאסורא. כנבלה וטרפה ממש). יחד עם זה היה צריך המלמד לדעת את דקדוק השפה העברית.

כמובן היתה זאת גזרה קשה מאד. המלמד, שמוחו טרוד מלחץ ועוני, יצטרך פתאום לשבת וללמוד את דקדוק השפה העברית וגם את השפה הגרמנית, מלבד שעצם הלמוד הזה היה בעיניו מין אפיקורסות. אולם המלמדים הנוטים להשכלה, אזרו כגבר חלציהם ולמדו מתוך תרגומו של מנדלזון מעט “דייטש” והתחילו לתרגם “בראשית” – “אַם אנפאנג”. “ברא” – “שוף” וכדומה, ויהיו למורים בבתי ספר של הממשלה ללמודים העברים; אבל מה היו יכולים לעשות המלמדים שאין דעתם פנויה ואין לבם נוטה כלל ללמוד הזה? כמובן, נסו בתחבולה הנושנה – לתת שוחד, ועל פי הרוב נראה, כי התחבולה הזאת עדין לא אבדה את כחה. באופן כזה הצליחו לצאת מן הבחינות בשלום וקבלו תעודת מלמדות. לפעמים היתה מועילה גם תחינה ובקשה. מספרים, כי במינסק נמנה בין חברי הועדה הסופר ל. לוַנדה. והנה התיצב לפניו יהודי מלמד זקן להבחן. לונדה פתח לפניו איזה דף מתנ“ך ויציע לפניו לקרוא. והזקן התחיל לדבר בז’רגון ובנגון של תנ”ך ויאמר: רבי ליב! הוי ידוע לך, שאני מלמד עני. מטופל באשה ובנים. וכל ימי למדתי רק דף גמרא ומ“פסוק” לא כלום. ועכשו חנני נא וצוה לתת לי תעודה ולא אגוע ברעב אני וביתי.

Очень хорошо (טוב מאוד) – קרא לונדה. הפקידים הרוסים שהיו באותו מעמד לא הבינו כלום מכל מה שדבר הזקן ויחתמו על התעודה.

קשה מבחינות המלמדים היו בחינות התלמידים. על פי החוק צריך היה כל מלמד להביא בסוף כל “זמן” את תלמידיו אל בית הספר העברי של הממשלה להבחן שם לפני המורים. דבר מובן מאליו הוא, כי בין המורים ובין המלמדים היתה שנאה נצחת. ולא שנאה פשוטה, אלא שנאה רוחנית, אידיאליסטית. והמלחמה ביניהם כיתה גדולה ועצומה. מצד אחד היו מורים מזוינים בטכסיסים אירופיים, בכתב ולשון, ולצדם עמדה הממשלה עם אגרוף ברזל; ומהצד השני – עניים ואביונים בלי כתב ובלי לשון; אבל לצדם של אלה היתה האומה המזוינה בסבלנות ובקשיות עורף שאין דוגמתה. אולם גדול היה עלבונם של המלמדים עם תלמידיהם, כשהיו אנוסים לעמוד לפני צורריהם לבחינה! אין ספק, כי החרדים לא נחו ולא שקטו בדבר הזה, עד שבשנת 1859 נתבטלה גזרה זו.

ואולם גם בימים שהגזרה היתה בתקפה, התחכמו המלמדים שלא לעמוד לבחינות. “הנעלמים” היו אז לחזיון תדיר. כמעט קהלות שלמות היו נעלמות מעיני הממשלה, כדי שלא תצטרכנה לשלם מס וביחוד מס הצבא, שדכא מאד את העם. ומובן, שגם ה“חדרים” היו “נעלמים”. הפקוח על החדרים והמלמדים נתן בידי מורי בתי הספר של הממשלה והרבנים מטעם הממשלה, ובכל מקום שהיה אפשר היו מפצים את המורים שיעלימו עין מן ה“חדרים”.

מתחלה רצתה הממשלה, כי חנוך הדור הצעיר ימסר רק לאלה שיגמרו את חוק למודם בבתי ספר הרבנים והמורים, ולפיכך היו כל החוקים על דבר המלמדים נתונים רק לפי שעה. בשנת 1855 נתנה כבר פקודה מוחלטת, כי אחרי עשרים שנה לא ימצא עוד חדר ומלמד בכל רחבי ארץ רוסיה. אפס בשנת 1859 אנו מוצאים שהממשלה נוטה לטובה כלפי המלמדים, כי אז נתנה פקודה שיתנו תעודת מלמדות בעד חמשים ק"כ לכל דורש, ורק שהרב מטעם הממשלה יתן תעודה למלמד, שהוא בקי בידיעת היהדות והפוליציה תתן לו תעודה על זה שמוסריותו אינה לקויה (כלומר: שאינו מתערב בענינים פוליטיים). החוק התן לכתחלה רק בתור ארכא לעשר שנים, ובמשך הזמן הזה לא ירגיזו עוד את המלמדים ממנוחתם.

בתחלת שנת השבעים התחילה הממשלה הרוסית לגרש, עד כמה שאפשר, מכל בתי הספר את השפות האחרות להנהיג תחתיהן בתור שפה שלטת את השפה הרוסית. וכמו שנראה להלן, נעשו שנויים רבים גם בנוגע לבתי הספר העבריים של הממשלה. ואולם ה"חדרים נשארו כמו שהם, ורק על האבות הוטלה החובה שילמדו את בניהם מבני שמונה ומעלה שפת רוסיה, והיו הפקידים באים אל החדרים לבחון את התלמידים אם לומדים הם רוסית, ובשביל שלא יענשו ההורים, נאלצו המלמדים להסתיר את “חדריהם”. למשל בעיר קְלֶצְק לא נרשם אז גם חדר אחד, ובשאר הערים היו רב החדרים נעלמים.

משנת 1869 חדלו באמת מתת תעודות למלמדים, אבל מהרה נוכחה גם הממשלה שאי אפשר להחליף את המלמדים במורים. בשנת 1875 כתב מיניסטר ההשכלה ד. טולסטוי, כי לא ימצא גם אחד שיש לו השכלה בינונית ומכל שכן השכלה גבוהה שיתרצה לקבל עליו משרת מלמדות. ומלבד זאת בעלי השכלה נמצאים במספר מועט ולא יספיקו לדרישה הרבה שיש ליהודים. בתוך כך היתה מבוכה גדולה שוררת בין פקידי הממשלה. הדירקטור להשכלת העם שאל את המפקד על גליל הלמודים והמפקח שאל את הדירקטור ואלו ואלו פנו אל מנהלי בתי הספר אשר לעברים. ואחד ממנהלי בתי הספר ענה שגם הוא אינו יודע, אבל הוא חושב שאסור לבחון את המלמדים בידיעת השפה הרוסית, כי אם יבחנו אותם ויתנו להם תעודה, אז יהיו כל בתי הספר ריקים. כי המלמדים הלא יאמרו אז, שהם בעצמם מורים גם את השפה הרוסית.

ומאין אפשרות לקבל תעודות על פי החוק, נתרבו החדרים הנעלמים שבעתים. ואז מצאו מורי בתי הספר כר נרחב לעבודה פוריה: לרדוף את המלמדים ולגלות את החדרים הנעלמים. והשנים הללו היו קשות מאוד בחיי החדר והמלמדות. והיו קהלות ששלמו למנהלי בתי הספר פרס קבוע, דמי “לא יחרץ”. על פי הסדר הקבוע של המשטרה צריך היה הרב מטעם הממשלה להודיע את מנהלי בתי הספר על דבר מספר החדרים ושמות המלמדים וכו' אשר בעיר. אך הרבנים, אחרי שהיו תלויים בדעת הקהלה הבוחרת בהם, היו משתמטים מגלות את החדרים, שהקהלה רוצה העלמתם, ואז הראו מורי בתי הספר, שלא היו תלויים בדעת הקהל, את מסירותם לממשלה ואת אהבתם להשכלה והיו מלשינים על המלמדים ועל הרב לפני הרשות. הרב “מטעם” שהיה צריך לעבוד שתי רשויות כאחד, את הקהלה ואת הממשלה, היה בא במבוכה ולא ידע מה לעשות.

בדוברובנה (פלך מוהילוב) היה מנהל בית הספר יהודי חרוץ, שלא נתן מנוחה לרבנים שמטעם הממשלה וזרזם, שיעשו את חובתם באמונה להודיעו בפרוטרוט על דבר החדרים. והרב, שנחלץ בין המרים, היה בוחר לו דרך דפלומטי לענות בכתב “מלתא דאשתמע לתמניא אפי”.

על דבר העירה רוסַסְני (פלך הנ"ל) כותב הרב למנהל החרוץ: “אף על פי שלא נרשם שם גם מלמד אחד – התושבים אומרים, שעניותם גורמת להם שאינם יכולים להחזיק מלמד אחד – אך אנכי איני בטוח שדבריהם אמת ועל אודות זה כתבתי כבר להפריסטאב בשנת 1871, בכתב רשום 50 N. ובקשתי עזרתו למצוא את הנעלמים”. ובשנה שלאחריה חוזר הרב הנ“ל עוד הפעם על דבריו ושונה מה שכתב אשתקד. המנהל של בית הספר הנ”ל, בראותו כי אין לו תשועה לא מן הרב מטעם הממשלה ולא מן המשטרה, כי גם היא נלאתה מעסק ב“בחדרי” היהודים, היה פונה במלשינות אל פקידי ההשכלה ומבקש מהם עזרה. וזה מה שכתב המנהל של בהי"ס בדוברובנה להדירקטור של השכלת העם:

“לעולם – רק בתור יוצא מן הכלל – אי אפשר לחשוד בידיעת איזה מדע חולוני ובפרט בידיעת השפה הרוסית את המלמד מרוסיה הלבנה, המתיחס על פי הרוב לכת החסידים… לעתים קרובות נוסעים המלמדים ללאדי, לליובביץ או לקאפוסט להשתחוות לצדיקים ואוהבים הם לבלות את עתותי המנוחה על כוס יי”ש בבתי החב“דים, ששם רוקמים ומפיצים את תורת החסידות”.

מנהלי בתי הספר ומוריהם היו הולכים יחד עם פקידי המשטרה לבקר את החדרים. ואז היה נופל פחד ורטט על כל המלמדים. השכנים היו ממהרים להביא אל המלמד את הבשורה הרעה, והמלמד היה ממהר לפזר את צאן מרעיתו ומשאיר אצלו, אם היתה לו תעודת מלמדות, רק את התלמידים הצעירים מבני שמונה, שעליהם לא היתה חלה עוד החובה להבחן בשפה הרוסית16.

וקשה להגיד: מה היה יותר נוח למלמד – שיהיה נעלם לגמרי, או להיות בעל תעודה, היו מקרים, שבעלי התעודה נענשו בעונשים יותר קשים מהנעלמים.

כל מלמד היה צריך לשלוח אל הפקידות רשימ משמות התלמידים והוריהם ואת השכר שהוא מקבל. עד כמה היו הרשימות מדויקות אפשר לשפוט מזה, כי לפיה היו בקפוסט בשנת 1872 רק י"ז תלמידים שלמדו אצל שלשה מלמדים, והאזרח הנכבד לדורותיו זמן שניאורזון משלם בעד הוראת בנו ליב ששה רובל וחצי לשנה.

החרדים עמלו הרבה להמתיק את הדינים, והממשלה, כאשר נספר להלן, חדלה מבקש עוד עזר להשכיל את היהודים. היא נוכחה, שההשכלה אינה מובילה אל אותה המטרה שהיתה רצויה לה. והתחילה לותר קצת לחרדים. ובשנת 1893 נתנה הרשות לכל מי שמכניס שלשה רובל לקבל תעודת מלמדות. אבל נאסר על המלמדים ללמד בחדרים את השפה הרוסית ואת הידיעות הכלליות, ואפילו על ידי מורה מוסמך; ורק בפולין, להפך, דרשה הממשלה שילמדו בחדרים את השפה הרוסית.

בשנת 1894 עשתה החברה הרוסית “החברה האיקונומית החפשית” יחד עם חברת מפיצי ההשכלה בין היהודים שברוסיה חשבון סטיסטי מכל החדרים ובתי ספר שיש לבני ישראל ברוסיה. ואולם חשבון מדויק לא היה אפשר למצוא, מפני שרבים הרבנים ועסקני הצבור, שאליהם פנו ראשי החברות הנ"ל בשאלותיהם לא ענו כלום, ונאנסו להסתפק באומדנא, שהיא אמנם קרובה לאמת.

על פי הסטטיסטיקה שלהם יצא, כי בשנה ההיא היו ליהודים ברוסיה כעשרים וששה אלף מלמדים שאצלם לומדים כשלש מאות אלף וארבעים ושלשה אלפים ילד. הסכום הבינוני לכל חדר – ארבעה עשר תלמיד. שכר למוד משלמים מן רובל וחצי עד חמשה לחודש. ובסך הכל מוציא העם להחזקת החדרים עד שבעה וחצי מיליון רובל בכל שנה. הילדות אינן לומדות אלא במספר מועט, כעשרת אלפים.

למוד הגמרא בחדרים היה פוחת והולך מפני שאין יד ההורים משגת להחזיק את ילדיהם שנים רבות בחדר (אפילו האדוקים שבהם), והם מסתפקים כבר במעט “פסוק”, חומש עם רש"י וכדומה.


 

ח. גורל הישיבות אחרי 18 ינואר 1844

כבר הזכרנו (בפרק ג') כי הודות לשתדלנותו של ר' יצחק יצחקין, הר"מ בולוזין, לא פגעה מדת הדין בשנת 1844 בישיבות העליונות, והן נחשבו בעיני הממשלה כבתי תפלה, ששם מתאספים גם ללמוד תורה וספרי מוסר, וראשי הישיבות המה האחראים בעד המוסדות האלה. ובכל ראש שנת הלמודים צריך ראש הישיבה להודיע לממשלה את תכנית הלמודים שילמדו בשנה זו ומי יהיה שם המורה, מלבד ראש הישיבה. אולם הדרישות הללו לא נתקיימו. הישיבה לא נחלקה למחלקות ולא נקבעו בה תכנית למודים. בשנת 1851 נתנה הממשלה פקודה, כי ילמדו בישיבות שפת רוסיה ולפיכך צריכים ראש הישיבות לעשות חוזה עם המורים בבתי הספר העבריים אשר לממשלה, כי יתנו שעורים לבחורי הישיבה בשפה הרוסית. אך ראשי הישיבה מצאו דרכים איך להפטר מצרה זו והיו נותנים איזה שוחד למורים שיכבדו וישבו בביתם, ורק כאשר היו באים איזו פקידים גבוהים לבחון, היו מושיבים לפניהם איזו תלמידים שהביאו עמם ידיעת שפת רוסיה מבית אבותם, ואותם היו בוחנים.

וישיבת ולוזין הוסיפה להחשב בתור ישיבה מרכזית, אחרי מות ר' יצחק היה חתנו ר' אליעזר יצחק לר“מ, אך הוא היה תמיד חולה ובשנת 1854 מת, ואז נתמנו ר' נפתלי צבי יהודה ברלין ור' יוסף בר סולובייציק לראשי הישיבה. ר' נפתלי צבי יהודה (הנצי"ב) היה שומר את שיטת הגר”א שלא לנטות אחרי הפלפולים, ור' יוסף בר, להיפך, הצטיין בחריפותו, ויקומו סכסוכים בין התלמידים: אלה נטו אחרי הנצי“ב ואלה אחרי הרי”ב וסדרי הישיבה נשבתו, עד שבאו רבנים ויעשו פשרה ביניהם והנצי“ב נשאר להיות ר”מ לבדו. והוא הראה אמנם שקידה וחריצות עצומה לטובת הישיבה, שהיתה נשמת אפו.

אפס בין שרי הממשלה היו אחדים שונאים את הישיבה מפני שראו בה מעוז ליהדות שנואת נפשם וסבה להתבדלות עם ישראל משאר הגוים. הם חשבו – בצדק – כי קיום הישיבות מבטל כל מה שהממשלה מבקשת לעשות, בפתחה בתי הספר להשכלת היהודים. ובעצה אחת עם השרים הללו היו גם רבים מהמשכילים היהודים בדור ההוא, כמו שנראה להלן. וסוף־סוף הצליחו צוררי הישיבה להטות את לב הממשלה לדעתם. ובששי לחודש אפריל 1858 נתנה פקודה לסגור את הישיבה. יושבי וילנה הושיטו אז בקשה לממשלה, כי תסיר את האסור מעל הישיבה הזאת, הנכבדה מאד בעיני כל היהודים, אך השר המפקח על גליל הלמודים אמר, שדוקא מפני זה שהיהודים מכבדים את הישיבה, צריך להשמידה ולבערה מן הארץ, כי היא משפיעה לרעה על היהודים ומגדלת קנאים ובוערים.

אך בכל זאת נתקימה הישיבה, ולא עוד אלא שגם נתפתחה. בשנות השבעים רבו התלמידים עד שלש מאות בשנת 1880 הגיע לארבע מאות. הנציב בעצמו עבר על ערים רבות ואסף כסף בשביל הישיבה ובנה לה ולספריה בית גדול בעל שלש קומות. בימיו היו הכנסות הישיבה עד שבעה עשר אלף רובל לשנה. מזה קבלו התלמידים תמיכה ששת אלפים רובל, למורים שלמו 3600 רובל, והשאר לספרים, להחזקת הבית וכו'. התמיכה היתה מועטה מאוד, ורבים מהתלמידים סבלו מחסור נורא, ואף על פי כן היתה הישיבה מלאה חיים ותנועה ולא רק שהחזיקה את היהדות, כי אם גם עזרה הרבה להתפתחות הקולטורה בישראל. כי שם נמצאו בחורים שונים מכל קצות הארץ ושונים גם בדעותיהם ובידיעותיהם, וכל אלה היו מתחדדים זה בזה ומשפיעים זה על זה, ומשם יצאו גאוני ארץ וחכמים וסופרים, שכולם מזכירים בדחילו ורחימו את ישיבת ולוזין ואת הנצי"ב.

קנאי המשכילים לא יכלו לראות בקיום הישיבה הזאת, ובשנת 1879 הלשינו לפני הממשלה על הנצי“ב, שהוא עובר על חוקיה17). הממשלה שלחה פקידים ועשו בקורת נמרצה ומצאו שאין ממש במלשינות זו, ואף על פי כן סגרו את הישיבה. אחרי השתדלות נמרצה מצד הנצי”ב החליט המיניסטר לפתוח את הישיבה רק בתנאי שילמדו שם גם שפת רוסיה כפי החוק. אז היו חליפות מכתבים בין צדרבוים מו“ל “המליץ” ובין הנצי”ב. צדרבוים יעץ שיקימו את מצות המיניסטר והביא ראיה מגרמניה ששם בסמינר לרבנים לומדים גם מדעי חול. והנצי"ב אמר שאי אפשר לותר על זה, כי כאשר ינהיגו את למוד שפת המדינה בישיבה ירד כל כבודה והדרה, ומגרמניה יש ראיה לסתור, כי שם באמת ידיעת התלמוד מועטה מאוד.

בשנת 1887 היתה אספת רבנים בפטרבורג על פי הצעת הפרופיסור נ. בַּקְשְט בביתו של העשיר ש. פוליאקוב ושם החליטו, כי ילמדו את בני הישיבה שפת רוסיה וחשבון (רק בתנאי, שהמורה לא ימשוך את לב התלמידים אחרי רומנים), והוראת חול זו תהיה בבית אחר, לא בבית הישיבה גופא. על זה חתמו: ר' יצחק אלחנן ספקטור, והרב ר' יחזקאל ארלאזארוב מחרקוב וגם הנצי"ב בעצמו ועוד רבנים בני־סמכא. ואולם גם זה קשה היה להוציא לפעולה. אך הבחורים בעצמם התחילו יותר ויותר לבקש ידיעות כלליות ועשו ביניהם אגודות. שאיש ילמד את חברו, ורבים נמצאו ביניהם שידעו שפת רוסיה, גרמניה ואנגליה.

אפס מהרה עבר בולמוס ההשכלה את הגבול והתלקחה מלחמה בין בחורי הישיבה ובין הנצי“ב, מתחלה בסתר ואחר כך גם בגלוי. סוף, סוף התערבה הממשלה וצותה שהישיבה תתנהג על פי פקודתה, שתהיה לה צורת בית ספר, והתלמידים ילמדו בה שפת רוסיה וחשבון והמורים יהיה בה דוקא מאלה שעמדו בבחינות וקבלו תעודת מורה, ואם לאו – תסגור את הישיבה. הנצי”ב לא רצה בשום אופן להחליף את סדרי הישיבה ולתת לה צורה חולונית – ובשנת 1892 נסגרה הישיבה מטעם הממשלה.

סגירת הישיבה הגדולה הזאת שעמדה יותר ממאה שנה ושקנתה לה שם גדול, הכאיבה מאוד את לבות שלומי אמוני ישראל ואפילו אלה שאינם אדוקים ביותר, וביחוד עשתה רושם גדול על הזקן הנצי“ב שחייו הרוחניים היו תלויים בישיבה. והוא השתדל בכל שארית כוחו להעביר את רוע הגזרה ובשביל זאת נסע לוַרשה בשנת תרס”ג, ושם עזבוהו כוחותיו וימת.

גם בישיבת מיר רצו אחדים להנהיג את למודי החול. העשיר ל. פרידלנד מפטרבורג הציע לתת תמיכה רבה לישיבה, אם יקבעו שם זמן ללמודי החול. אך הר"מ של ישיבת מיר לא הסכים.

אולם גם אחרי שנתבטלה ישיבת ולוזין, לא חדלה התורה משם ועוד צעירים רבים למאות באו שמה ללמוד לא בישיבה, אלא ב“סינגוגה” אשר בולוזין, והמפקח עליה הוא ר' רפאל, חתנו של הנצי"ב.

הישיבה הזאת נזכרת בהערצה בפי כל אלה שלמדו בה. זה היה בית ספר עליון ללמודי היהדות בשביל בעלי הכשרונות, שבקשו ללמוד תורה לשמה. ואם היו בה פגמים, לנגד זה גדול היה בה החיוב, האידיאליות של היהדות האמיתית.


 

ט. ישיבת המוסר, ישיבת חב"ד ישיבת לידה ואודיסה

הלמוד בכל הישיבות היה חלק ההלכה שבתלמוד בבלי. בו שמו כל מעיניהם, ושאר מקצועות היהדות היו עזובים לגמרי. ללמודים של רגש לא שמו לב כלל. האגדה – היו אומרים – היא רק בשביל עמי הארץ והנשים, וכן גם ספרי מוסר ודרוש. בספרי קבלה היו מפחדים לנגוע מפני גדולת קדושתם ובספרי חקירה – פן תפגם תמימות האמונה. גם ידיעת המקורות התלמודיים, תוספתא, ספרא וספרי, מכילתא וכדומה וגם התלמוד הירושלמי לא נדרשה. היו הצעות להדפיס את חלק ההלכה שבתלמוד לבד, אחרי שהלומדים אינם רוצים ללמוד את האגדה. ביחוד היתה חביבה החריפות: “לעקור הרים ולטחנם זה בזה בסברה”. ואולם היו בין ראשי הישיבות גם כאלה, שהיו מיעצים לתלמידיהם ללמוד מסכת אחת בעיון, בפרט אותה המסכת, שבה קורא הר"מ את שעורו. ומלבד זאת ילמדו עוד איזו מסכת באופן שטחי, כדי שיזכו לשם “סיני ועוקר הרים” כאחד.

אבל האדם אינו יכול להסתפק במזון שכלי בלבד. צריך הוא גם לפרנס את הרגש שבו, ולפיכך נוסדה הכתה ה“מוסרית”, כלומר: התלמידים שעסקו ביחוד בלמוד המוסר, ולא כל כך בלמוד, אלא בחביטת היצר, בסגופים, בתפלות מתוך בכיה; הנבחר מכל ספרי המוסר היה הספר “מסלת ישרים”, שנלמד בקביעות בכל יום.

יוצר השיטה הזאת היה הדרשן ר' ישראל סלנטר, איש צדיק תמים, מופלג גדול בתורה ונעלה בחסידותו ופרישותו. התבל וכל חמודותיה היו בעיניו מקור של רע והשחתה, וכל מטרת האדם – רק להכניע בקרבו את יצרו הרע על ידי סגופים ופרישות יתרה. בשנת 1880 נוסד בקובנה “כולל” לתמוך בידי אברכים פרושים; את האמצעים למטרה נתן העשיר הר“א לחמן מברלין. ואחרי שעל אוצר הכסף היה ממונה ר”י בלאַזֶר (מת לא מכבר בירושלים) שהיה תלמידו של ר' ישראל סלנטר, הטה את לב התלמידים ל“מוסר”. ועל ידו נוסדו בקובנה ובסלובודקה ישיבות של בעלי מוסר, שהתעסקו בחביטת היצר, בצעקות, בבכיות, בהתרגשות המביאה לידי אכסטז. להספקת הישיבות הללו היה מוציא ר"י בלאזר כמאה אלף רובל לשנה.

יצחק אלחנן לא התכונן מתחלה אל מעשה המוסר’ניקים, אבל רבנים אחדים ראו, כי ה“מוסריים” פונים לדרך חדשה, שיכולה להזיק ליהדות בקיצוניותה הנפרזה ובהשפילה את ערך ידיעת התלמוד והעוסקים בו; אז התחילה מלחמה בין הרבנים ובין ה“מוסריים”. ואל המוסריים נספחו אנשים שלא הצטיינו כלל במוסריותם, אלא מפני שהיו בהולים על התמיכה הרבה, ובחציפות התנפלו על הרבנים המתנגדים, והרכילות ולשון הרע התגברו בין שתי הכתות, עד שנאנס ר' יצחק אלחנן להתערב בדבר ולהרחיק את ר"י בלאזר ממשמרתו, ותקיפותם של המוסריים נתמעטה, אם לא נתבטלה. ישיבת המוסריים נקראה בשם “כנסת ישראל” והיו בה כמאתים תלמידים.

עד כמה נפל פחד המוסרניקים על מוקירי התלמוד אפשר לראות ממה שספר הר“י גרינבוים ב”הד ליטה“, תרפ”ה: שבהיותו בולוזין מצא המשגיח אותו מעיין בספר שדפיו מסומנים במספרים של הנכרים, הבין המשגיח שזהו טרפה־פסול וחטפו מידו והביאו להנצי"ב ראש הישיבה. קרא ראש הישיבה את גרינבוים, והוא אמר לו, שאמנם איננו מתנגד לספר הזה – זה היה ספר מסילת ישרים – אבל למה לו לבלות זמן בקריאת ספר זה? יותר טוב ילמוד עוד דף גמרא. זו היתה בלי ספק התנגדות גלויה נגד שיטת המוסר’ניקים.

בסוף המאה התשע עשרה יסד האדמו“ר, הר' שלום דוב שניאורזון מליובביץ. ישיבה מיוחדה בשם “תומכי־תמימים”. מטרת הישיבה הזאת היא ללמוד את תורת החסידות יחד עם תורת הנגלה. אמנם ישיבות היו גם אצל האדמו”רים הראשונים, ביחוד אצל ר' מנחם מנדל, בעל ה“צמח־צדק”, שבהן היו עוסקים הרבה בתורת החסידות.

ואולם הרש“ד סדר את הישיבה באופן יותר רציונלי. הוא חלק את הישיבה לארבע מחלקות וארבע מכינות. במכינות באים ילדים בני י”א–י“ב שנה ולומדים משמונה בבוקר עד עשר בערב. ומלבד תלמוד לומדים שם גם שתי שעות בכל יום “תניא” של האדמו”ר ר' זלמן, כדי שיהיו מילדותם דבקים בתורת החסידות, ובמחלקות העליונות לומדים ארבע שעות בכל יום חסידות, והשאר – נגלה. לא כל המחלקות נמצאות בעיר אחת, אלא בערים אחדות ודוקא בערי מצער, הרחוקות משאון הערים הגדולות ומיצרן הרע. הן נמצאות: בהורודישץ (פלך מוהילוב), בליובביץ, בשצדרין (פלך מינסק). ובשנת תרע“א נוסדה מחלקה גם בא”י בחברון. בשנת 1910 נמצאו בסך הכל כארבע מאות תלמידים בישיבה זו ומוציאים עליהם כשלשים ושבעה אלף רובל לשנה.

בשנת 1905 התגברה השאיפה ליסד ישיבות, שבהן ילמדו ידיעת היהדות יחד עם ידיעות החול. כבר הזכרנו, כי באספה הגדולה של הציונים שהיתה במינסק בשנת 1902, נתקבלה פטיציה מבחורי הישיבה שישימו לב לתקן את מצבם הנורא. הרב ר' יעקב יצחק ריינס יחד עם ה“מזרחיים” שמו לב לדבר הזה ועסקו בפתרון שאלה חמורה זו. במועצה שהיתה בלידה הוחלט ליסד ישיבה מתוקנת, שלא תהיה בה ערבוביה בענינים הכספיים ושילמדו בה את התלמוד בלי פלפולים צדדיים, ויחד עם זה ילמדו גם איזה למודים כלליים.

בשנת 1905 נפתחה הישיבה תחת הנהלתו של הרי"י ריינס.

תכנית הישיבה: היא נחלקה לשש מחלקות והתלמידים נבחנים בעברם ממחלקה למחלקה. ארבע השנים הראשונות מקדשות ללמוד התנ“ך, התלמוד ומפרשיו ושתי השנים האחרונות ללמוד הפוסקים. מלבד זאת לומדים שם תנ”ך, דקדוק ותולדות ישראל, שפת רוסיה ושאר הידיעות היסודיות בכמות של בית ספר עירוני. בשנת 1908 נתאשרה ישיבה זו על ידי הממשלה. הכנסותיה – עשרים אלף רובל לשנה. במחלקה העליונה הנהיגו גם הנהלת ספרי מסחר. מעוז ומחסה היה לישיבה הלידאית הברון דוד גינזבורג ז"ל.

יותר ליברלית מהישיבה הלידאית היתה הישיבה האודיסאית. בתקופה האחרונה עמלו בהתפתחות הישיבה הזאת הכוחות היותר נאורים שביהדות הרוסית: ר' חיים טשרנוביץ, ר' מנשה מרגלית, ר' שלום יעקב אברמוביץ, אחד העם, דובנוב ועוד, שבקשו להעלותה למדרגת בית ספר עליון, אך לא רק לשם המדע, אלא כדי לגדל יהודים תלמידי חכמים במובן היותר נעלה.

ישיבה זו נוסדה עוד בשנת 1866 (בהשתדלותו של א. צדרבוים ועוד אחרים). הממשלה דרשה, כי ילמדו בה גם שפת רוסיה וחשבון, אך במעשה לא התקיימה דרישה זו. ורק בשנת 1874 התחילו ללמוד בה גם רוסית. גרמנית, וחשבון ועוד קצת למודים כלליים, ולפי הנראה הביאה תועלת לא מעטה.

בשנת 1905 נתמנה הרב ר' חיים טשרנוביץ (הידוע בשמו הספרותי רב־צעיר) לראש הישיבה הרשמי, ואפס מסכת הפרעות שהיו אז באודיסה ועוד בכמה קהלות נדחתה פתיחת הישיבה לשנה אחת.

את מגמתו של הר"ח, ראש הישיבה, באר בנאום הפתיחה שלו: “אין אנו קוראים לישיבה זו בית מדרש לרבנים או למורים, אלא “ישיבה” מפני שהשם ההיסתורי הזה יקר לנו, ומשום שאיננו מבקשים לברוא רבנים מוכניים, בעלי מלאכה… עיקר תעודתנו יהיה – לחנך צעירים על ברכי התורה והדעת. ומקוים אנו… כי ישיבתנו, שתאחד בה תורה וחכמה, בודאי תוציא מתוכה הרבה רבנים הגונים וגם הרבה מורים טובים… החנוך וההנהגה של הצעירים צריך להיות בדרך היהדות העתיקה, היהדות האורתודוקסית… הם מחויבים לא רק ללמוד לדעת את החיים הדתיים והלאומיים המקוריים שלנו, אלא גם בפועל לחיות ברוחם של יוצרי היהדות המקורית שלנו”.

אל התכנית החדשה, שנתאשרה גם מצד הממשלה, נכנסו הלמודים הללו: א) תלמוד ופוסקים באופן מדעי על ידי הרצאות כלליות, שבמקיפות את תמצית ההלכה על יסודי המדע וההגיון וגם על ידי למוד גוף המשנה והגמרא על פי עומק פשטה, והבנת יחוסה להמשנה ולתוספתא ולתלמוד הירושלמי. ב) דברי ימי ישראל, ג) תנ"ך. ד) השפה העברית. ה) שפת רוסיה. ו) דברי ימי העמים. ז) מתמטיקה. ח) גיאוגרפיה. ט) תיאולוגיה.

הישיבה הזאת לא הצליחה. האסון שלה היה שבין המורים לא היה הסכם. ולאחרונה בא טולמטשוב שר העיר וגזר על אי־אלה מורים שאין להם תעודה לצאת מן הישיבה, וגם על המנהל ר“ח טשרנוביץ קשתה ידו. מתהלה הסיר אותו ממשרת הרבנות ואחר כך התחיל ללחוץ גם את הישיבה ואים לסגור אותה, ור”ח ראש הישיבה נאנס לעזוב את אודיסה.


 

י. בתי מדרש הרבנים בוילנה ובז’יטומיר

בשנת 1847 נפתחו ברוסיה שני בתי ספר עברים מהמדרגה הראשונה, שנקראו בשם “בתי ספר לרבנים ומורים”, – אחד בוילנה ואחד בז’יטומיר.

בבית המדרש לרבנים בוילנה היו עשר מחלקות ושמונה עשר מורים: מהם ששה נוצרים, מלבד המנהל, שעל פי החוק משנת 1844 צריך היה להיות דוקא נוצרי. בשנת תרכ“א היו שם שלש מאות תלמידים, וששים וחמשה מהם “אוכלי שולחן המלך, וכל מחסורם על הממשלה הטובה והרוממה”, כמליצת אחד הסופרים ב”הכרמל".

את המקום הכי חשוב בתוך המורים העברים של בית הספר הזה תפס המשורר אברהם דוב הכהן לבנזון (אד"ם) שנמנה להוראת השפה העברית והארמית ועמד בכהונתו משנת 1848 עד שנת 1865. המורה הזה שהיה בזמנו גדול המשוררים העברים, ידוע בתור אחד מגדולי המבארים את התנ“ך (ראה ספרו “באורים חדשים”) ואחד מגדולי המדקדקים (ר' הערותיו לספר תלמוד לשון עברי של בן־זאב בשם “יתרון לאדם”). בין חשובי המורים ראוי להזכיר את צבי הירש קצינלבויגן, האינספקטור של בית מדרש הרבנים. מחבר ס' “נתיבות עולם” על ל”ב מדות. הוא נולד בשנת תקנ“ו להורים עשירים. בבחרותו היו המשכילים הצעירים באים לבית המדרש שהיה בחצר אביו (ר' שמחה בוֹרְד’ס קלויז) ושם היו הוגים בתורה וגם בספרי השכלה, והילד צבי קלט את ההשכלה בסביבה זו, ויחד עם זה הצטיֵן בידיעת התורה כאחד הגדולים. על ספרו “נתיבות עולם” באו הסכמות מגאוני הדור ר' שמואל קצינלנבויגן ור' אבלי פַסְווֹלֶר וחדושים והוספות מר' בצלאל מו”צ דוילנה והר“מ שטרשון. בימי עלומיו נמנה ק. בין תלמידי הישיבה “ארבעים”. זו היתה ישיבה מיוחדה שנוסדה על ידי ארבעים תלמידי חכמים מפורסמים, שקבעו להם ישיבה לבד, ושמה לא נתקבלו רק מופלגי תורה. (נפטר בשנת תרכ"ח). כן צריך להזכיר את המורה מרדכי פלונגיאן שהיה גם כן גדול בתורה וחבר כמה ספרים בחקר היהדות. מורה חשוב היה גם יהודה אידל שרשבסקי, מחבר הספר “כור לזהב” פרוש על אגדות חז”ל בדרך רציונלי, ועל כולם מתנשא הרש“י פין בידיעותיו העמוקות בספרות וביחוד במקצוע ההסתוריה ובבלשנות ויחד עם זה באהבתו את עמו ואת קניניו בלב שלם. אישיותו של רש”י פין עדין לא נערכה כראוי. לצערנו לא נמצא עוד מי שיתאר את הסופר הגדול והעסקן הצבורי הלאומי הזה בכל מלוא גדלו, אף כי הוא חי בזמננו ורבים עוד זוכרים אותו.

עוד משכילים אחדים ידועים עמדו בראש המוסד הזה בתור מורים. כמו המשורר שלמה זלקינד ועוד שהיו יכולים להשפיע על התלמידים, כי יתפתחו באופן רצוי, לו היה הדבר תלוי רק בהם, אבל השקר שעליו נבנה כל המוסד הזה לא נתן גם לאנשים הללו להביא לעמם את התועלת, שהיו יכולים וגם היו רוצים להביא: מצד אחד קבלו על עצמם אנשים שהיו רחוקים לגמרי מרוח הרבנות את התפקיד לגדל רבנים, בזמן שלרבנות ברוסיה ישנה מסורת קדומה וחזקה; ואי אפשר היה בשום אופן לשנותה על פי דוגמה לקוחה מחיי היהודים הגרמנים. ומצד שני הטביעה הביורוקרטיה, שהיתה שונאה את היהודים והיהדות תכלית שנאה, את חותמה על המוסד החנוכי הזה, והסתיעה למטרה זו ביהודים המשכילים שהיו לכלי משחק בידיה.

כידוע, לא נתנה הממשלה שום ערך ללמודים העבריים והשתדלה להשניא אותם בעיני התלמידים, כי כל כונתה היתה רק לחנך פקידים טובים ונאמנים שיהיו נכונים למכור את יהדותם בנזיד עדשים. את זאת ידעו היטב המורים העברים, אבל הם היו מוכרחים לשום בעפר פיהם ולדום…

עד ראיה, הסופר המומר פרוז’נסקי, שהיה איזה זמן תלמיד בבית המדרש לרבנים בוילנה, מספר, כי “בבית־הספר לרבנים בוילנה הפקידו למנהל איש רוסי אחד בֶזְסוֹנוֹב, ארכיאולוג ממוסקבה. הוא כמעט לא ראה צורת יהודי עד שבא לוילנה, ומובן מאליו שלא ידע את היהודים וגם לא רצה לדעת אותם, ועל כן בכל הימים שהיה מנהל לא בקר אף פעם אחת את חדר המורים, כי לא נעים היה לו להפגש עם יהודים”. והמורה לשפה הרוסית ה… (רוסי) היה מתנהג בגסות עם התלמידים ומעליבם בכל עת מצוא, כשהיה שומע רעש במחלקה היה אומר: “יודע אני אתכם. רגילים אתם אל השוק, אל בית המדרש. איך אצלכם בבית המדרש? הַאוּ, הַאוּ! אוי וועה מיר – אצלי לא יהיה כדבר הזה”… ובשעה זו נמצאו תלמידים עברים, שמלאו את פיהם שחוק, כדי לעשות נחת רוח למורה הליצן.

מזה אפשר להבין איזה ערך היה למורים העברים וללמודים העברים. אצל תלמיד בן 18 – 19 היו מושיבים לפעמים ילד בן 9 – 10; התלמידים שהיו בקיאים בחלק גדול מהש“ס וידעו כבר את ה”מורה־נבוכים" ואת ה“כוזרי”, היו מוכרחים ללמוד במחלקה הראשונה מתוך הספרים שנועדו לילדים קטנים; וגם דבר זה השפיע לרעה על יחס התלמידים אל הלמודים העבריים. המפקח, צ.ה. קצנילנבויגן, שידע כי פקידי הממשלה לא יתחשבו בלמודים אלה, נהג לתת לכל התלמידים ציונים טובים, כדי שלא יָרגש ביותר היחס של בטול אל למודי היהדות; אבל המנהג הזה הכניס כמובן דימורליזציה בבית הספר. אד“ם הכהן שנה אמנם מתחלה מהמנהג הזה, ותלמידיו הראשונים ידעו באמת תנ”ך ודקדוק (את התלמוד היה שונא ומשניא), אבל אחר כך הכרח גם הוא ללכת בדרך הנ“ל. וגם גרשון קלַצְקא, כשנתקבל למורה התלמוד, נסה לשוא לשנות את הדבר. התלמידים שהתרשלו בלמודים העברים אימו פשוט על המורה, שאם לא יתן להם ציונים טובים ילשינו עליו לפני הפקידים, כי הוא שונא את הממשלה; והיו באמת מקרים שהרחיקו מורים ממשמרתם מפני נטיתם ה”יתרה" ליהדות. חשובי העיר וילנא לא יכלו לעמוד מנגד ויבואו בבקשה לפני הגנרל־גוברנטור, כי לא ירחיקו את המורים הישרים מבית הספר; אך הוא גער בהם על התערבותם בענין שאינו שיך להם. והם יצאו מאתו בבושת פנים.

כמו שאמרנו (בפרק ה') צריך היה כל חניך בית מדרש הרבנים לשמש שנה אחת את אחד מרבני העיר ולקבל ממנו סמיכה לפסוק שאלות. לתכלית זו נמנה הרב ר' ישראל גינצבורג, מו“ץ דוילנה. אך כאשר ראה הרב את יחסם המחפיר של התלמידים אל קדשי האומה ואת בורותם בעניני היהדות התפטר ממשמרתו זו; ואז מנו תחתיו את ליב לוריא מאנטוקולי, שהיה לפי עדותו של בן־יעקב מו”ץ אשר נפסל מפני הנהגתו הבלתי מוסרית; הוא היה מחלק לכל התלמידים תעודות מלאות תהלות ותשבחות, וכן יצאו בורים רבים מוכתרים בעטרת רבנות18).

ובלב העם גברה השנאה לבית הספר לרבנים. חניכי המוסד הזה שראו את התיחסות העם אליהם הרגישו כי הממשלה עומדת לצדם, התחילו לבזות את עמם והשתדלו להקניטו במעשי הפקרות.

הרב הראשי, רבי ישראל גורדון, שראה את כל זאת, פנה אל שר ההשכלה בבקשה לעשות תקונים בבית הספר; אך שר ההשכלה לא האזין לבקשתו, ומאז חדל להתערב בענין הזה; אולם כאשר עלתה צעקת העם לפני הרב, החליט לפנות ישר אל הקיסר. בבקשתו הודיע, כי החקירות והדרישות שהגנרל־גוברנטור עושה אינן מועילות, מפני שהוא פונה אל המורים, והם כמובן את האמת לא יגידו לו ועוד יוציאו דבה על אחיהם. לפי דעת הרב אין תקוה מבית מדרש רבנים, ויותר טוב לתת את האפשרות לבחורי הישיבה לרכוש להם ידיעות חולוניות בגמנסיות, שמהן יקבלו תעודה על השכלתם.

בקשת הרב שולחה בחזרה אל הגנרל־גוברנטור, וכשפנה הלז אל המורים ובקש שיחוו את דעתם, אמרו לו כי מה שכתוב בבקשה זו הוא שקר ולא יצא כלל מידי הרב, שהוא איש חכם ונבון, אלא מידי אנשים אחרים בעלי הזיה ושונאי השכלה.

כך נמשכה המלחמה מבחוץ, וגם בתוך בית הספר לא היתה נחת.

בקופת בית המדרש לרבנים היתה שארית כסף, והמיניסטריום להשכלה נתן את הרשיון לחלקה בין המורים היותר ראויים למתנה זו. הפקידות של ההשכלה בוילנה החליטה לחלק אותה בין שלשת המורים הנוצרים בבית המדרש. נגד החלטה זו ערערו המורים היהודים על יסוד זה שהם עובדים יותר זמן מחבריהם הנוצרים וכל הכסף בא ממקור ישראל וכו'; הם בקשו שיחלקו את הכסף בין כל המורים חלק בחלק, אך הממשלה לא שמה לב לטענותיהם.

העובדה הזאת מוכיחה, עד כמה היו שפלים המורים העברים בעיני הממשלה לעומת חבריהם הנוצרים. ומובן הדבר, כי היו שפלים ונבזים גם בעיני התלמידים, שידעו כי אין למורים העברים וללמודיהם כל ערך: היו תלמידים שקבלו ציונים טובים וגם נכתבו בשם רבנים, אף על פי שלא ידעו כלום מתורת ישראל.

ולא נפלא הוא שיחד עם אד"ם הכהן פין, פְלוּנְגְיַאן, זַלקינד ושֶרשבסקי היה מורה נ., שלא ידע גם לכתוב עברית כהוגן. ואנשים ישרים ומשכילים כפין וכדומה נשאו דומם את העלבון והסכימו לעבוד במוסד כזה. אכן המשכילים בני התקופה ההוא היו “מאושרים” בזה שלא הרגישו כדבעי בעלבון העם ובצערו, וראו את כל עולמם בחקירות הלשון ובכתבי הקודש, בשירים נעימים ובמליצות עתיקות. אלה היו להם חומה בצורה, שמבעדה לא ראו מה שנעשה בעצם חיי היהודים, במצוקתם הנוראה הכלכלית והמדינית.


* *

הידיעות שיש לנו על דבר בית־המדרש לרבנים בוילנה אינן מספיקות. יש אמנם ספר אנונימי ברוסית “ידיעות היסטוריות על דבר בית הספר הוילנאי לרבנים” (מחברו היה כמו שנודע אחר כך מ. רוזינסון) אבל הספר הזה לא היה לנגד עיני, וגם המחבר איננו בר סמכא וכל מה שכתב צריך בודאי להעביר בכור הבקורת. ובכן יכולים אנו לדון על רוחו הכללי, אבל לא על דבר חייו הפרטים שבו. סופרים שיצאו מבית המדרש הנ“ל וכמו כן אלה שהיו קרובים אליו כמעט שלא כתבו דבר בענין זה. לא כן על דבר בית המדרש לרבנים שבז’יטומיר, מנשה מרגלית שהיה חניך בית המדרש הנ”ל כתב על אודותו מאמר גדול ב“שחר” הרוסי19), ופה נביא את הפרטים היותר מענינים.

בכלל צריכים לאמור, כי בראש בית המדרש הזה עמדו הרבה חכמים וסופרים שעשו הרבה בשביל הספרות העברית, כמו יעקב איכנבוים, חיים זליג סלונימסקי, חיים צבי לרנר, אליעזר צבי הכהן צווייפל, פוליטשינצקי (בעל “מקרא מפורש”) ועוד; אבל גם הם לא הביאו בעבודתם הפדגוגית במוסד הזה את הברכה שהיו יכולים להביא, מפני אותן הסבות שלא הצליחו המורים בבית המדרש לרבנים בוילנה.

"תלמידי בית־הספר לרבנים בז’יטומיר, מספר מ. מרגלית, נחלקו לאינטֶרְנים – כלומר שיש להם דירה ומזונות בתוך בית־הספר, ולאכסטרנים – הבאים לבית המדרש רק ללמד. האכסטרנים, מלבד בשעות הלמוד, היו חפשים לנפשם ויכלו לבקר את רעיהם וקרוביהם, לרחוץ בנהר וגם לבקר את התיאטרון; האינטרנים היו כלואים בבית המדרש ולא היו רשאים לעשות כלום בלי רשיון הפקידות, ולפיכך היו האינטרניים מקנאים באכסטרניים.

התלמידים של כל מחלקה היו נכנעים להנהלה אחת. לכל מחלקה היה אודיטור שחובתו היה לבחון את התלמידים בטרם שיבוא המורה ולהציע אחר כך לפני המורה את הציונים שכל אחד ראוי לקבל וגם להעיד על הנהגתם. אחד האודיטורים היה לראש לכולם, וברשותו היה לבחון את התלמידים שוב ולתת ציונים. מבלי להתחשב עם הציונים הקודמים. שיטה זו הכניסה, כמובן, דימורליזציה בבית המדרש. השוחד היה למכה תמידית. התלמידים היו קונים מעשה אופים לא רק כדי לשבר את רעבונם אלא כדי להשיג בעזרתו ציון טוב. בעיני המשגיח הראשי, הנוצרי, היתה שיטה זו יפה מאוד, והוא השתדל להחזיק בה בכל תוקף. בכל שבוע היה לפניו לוח גדול של ספרות המצינות את ידיעות התלמידים, והוא בתמימותו לא ידע, כי הספרות האלה מראות לא על ידיעות התלמידים והנהגתם, אלא על מספר הכעכים והלחמניות והסוכריות הנאכלים בבית המדרש. לראש האודיטורים היה כיס גדול ורחב מאוד מלא מעשה אופה ופרות שונים. הכל ידעו את הדבר הזה, מלבד המשגיח הראשי, שהיה מאמין בתום לבב בצדקת המנהגים המקובלים בבית הספר.

השנאה בין האכסטרנים ובין האינטרנים נגלתה ביחוד בתוך בית הספר פנימה. האכסטרנים היו בני עשירים, שידם השיגה לשלם בעד מזונותיהם ודירתם וגם לשכר מורים עוזרים להכנת השעורים, האינטרנים היו בני עניים, אבל יותר מסורים ללמודים ובעלי כשרונות; לפיכך נמנו האודיטורים על פי רוב מקרבם, והם היו מתיחסים בקפדנות להאכסטרנים השנואים עליהם, ואז בא השוחד ויעש שלום בין המפלגות והמצבים.

דבר משותף לכל המפלגות היה השבט. מנהג מקובל היה אז גם בגימנזיות של הממשלה ליסר ביום קבוע את התלמידים החוטאים בשבטים; ומובן הדבר כי גם בבית המדרש לרבנים היתה נהוגה התרופה הפדגוגית הזאת, וההבדל היה רק בזה. שבגימנזיה היו מיסרים ביום השבת ובבית מדרש לרבנים בערב שבת. במחלקה השלישית עמדה הספה הידועה, ובכל יום ששי בטרם נגמרו השעורים היה המשגיח הראשי הולך ממחלקה למחלקה (עד המחלקה הרביעית, משם והלאה פסק עונש השבטים) וקורא בשם מהרשימה אשר לפניו את אותם התלמידים שנגזר דינם לקבל מלקות. כל המוזמנים באו אחר הלמודים אל המחלקה השלישית ועמדו סביב הספה. שם עמד המשרת עם אגודת שבטים בידו ועוד שני משרתים מחזיקים באלה הממאנים לקבל בהכנעה את ענשם. המשגיח הראשי, בשומו את משקפיו על עיניו קורא שוב את רשימת הנענשים, לראות אם איש לא נעדר, ואחר כך בא העונש על פי הסדר. מספר המלקות היה מעשר עד חמשים, הכל לפי מדת החטא. כל הנענשים היו צריכים להשאר במחלקה עד אשר יגמר העסק, המנהג ה“יפה” הזה נתקיים עד שנתמנה פירוגוב למפקח על גליל הלימודים בקיוב, בשנת 1860.

בבוקר היה המשגיח נכנס בשש שעות בדיוק להעיר את התלמידים האינטרנטים. היו תלמידים שהיו משכימים לקום, אבל מיד כששמעו את צעדי המשגיח היו מכבים את הנר, שוכבים ועושים את עצמם כישנים, מפני שאסור היה להקדים או לאחר. המשרת היה עומד מוכן והפעמון בידו, ועל פי פקודת המשגיח היה המשרת עובר על חדרי המשכב ומצלצל בכל כחו. התלמידים תפושי שנה היו נפעמים מהצלצול הפתאומי, שעשה עליהם רושם מכאיב במשך איזה דקים. כל התלונות נגד המנהג הרע הזה לא הועילו.

אחרי שתי שעות היה המשגיח (הנוצרי) קורא את התלמידים לתפלה. אחד התלמידים היה חזן, והשאר היו צריכים לקרוא אחריו. על פי רוב היו התלמידים חוזרים אז על שעוריהם בהסתוריה, בגיאוגרפיה וכדומה תחת להתפלל, או קראו באיזה ספר. לפעמים היו קוראים איזה חדודי לצון בגנות המשגיח וכולם שוחקים. ועל שאלת המשגיח על סבת הצחוק היו מבארים לו, כי החזן טעה בתפלתו.

התפילין של התלמידים היו שמורים תחת יד המשגיח הנוצרי. פעם אחת כשחלצו התלמידים את התפילין אחר התפלה והנה נשארו כתמים שחורים על מצחם ועל ידם. בדקו ומצאו כי המשגיח החרוץ מסר אותם לסנדלר לצחצח אותם במשחה שחורה.

לפעמים היה המשגיח בא לרגל את התלמידים בלילות פעם אחת אחרי בקור שכזה הוציאו התלמידים מתחת השולחן “מלמד” עלוב נרעש ונפחד, שהיה בא לעזור להם בהכנת שעורם בגמרא; להכניס אל תוך הבית איש מן החוץ בלי רשיון אסור היה, ועל כן היו מכניסים את המלמד בתור “קונטרבנדה”, מושיבים אותו בראש השולחן ושומעים את שעורו. וכששמעו כי המשגיח הולך ובא הושיבו את המלמד תחת השולחן. והתלמידים עמדו מסביב וסככו בעדו עד שיצא המשגיח. ואז הוציאו את המלמד המסכן ממחבואו. אחרי המקרה הזה הועידו מקום על העליה מתחת לגג בבית הסמוך לחזרה על השעור בתלמוד: שם לא היתה עוד כל סכנה נשקפת למלמד, והוא היה יכול להפיץ את תורת חכמינו בלי כל פחד…

בראש בית המדרש לרבנים בז’יטימיר עמד יהודי מומר צימרמן, שהיה בלבו אוהב ישראל. בהיותו עוד תלמיד האוניברסיטה המיר את דתו, וכשעלה למדרגת מנהל בבית המדרש לרבנים השתדל להתרחק מהמורים היהודים, כדי שלא יביטו עליו המורים הנוצרים בעין רעה; אבל כאמור לא היו היהודים שנואים עליו. ולכן היתה עבודת המורים העברים בז’יטומיר יותר קלה מאשר בוילנה.

המפקח האחראי בעד הלמודים העבריים היה מתחלה המשורר יעקב אייכנבוים (נולד בשנת תקנ“ז ומת בשנת תרכ”ב), – אדם בעל כשרונות מצוינים. פקח וחביב. הוא עמד במשמרתו חמש עשרה שנה, ואחריו נמנה למפקח חיים זליג סלונימסקי (חז"ס). יחד אתם עבדו עוד מורים מצוינים, אבל השפעתם לא היתה נכרת. לא לבד שלא עלה בידם לגדל רבנים, מהטעמים שהזכרתי קודם, כי אם אפילו מה שהיו יכולים לתת לתלמידים לא נתנו: ידיעה רחבה ועמוקה בספרות העברית. חיים צבי לרנר, למשל, היה פורמליסט גדול ודרש שידעו את ספר הדקדוק שלו על פה. אבל אחרי שהדבר היה קשה לתלמידים, התאוננו באזני המורים הנוצרים, והדירקטור בטל את ציוניו הרעים. מלבד זאת היו המורים הרוסים יותר מומחים בהוראה ומסרו את ידיעותיהם בשיטה מסוימה, בשעה שהמורים היהודים היו כולם אוטודידקטים וידיעותיהם לא היו מסודרות, וגם בהוראה לא היתה להם דרך קבועה. אליעזר צבי הכהן צוייפל, למשל, לא היה נותן שעורים, אלא דורש דרשות, מבלי שים לב לזה שהתלמידים אינם מקשיבים כלל לדבריו. את התנ"ך היה מורה פוליטשיניצקי, ידען גדול במקצועו, אבל הוא היה מתרגם את השעורים לז’רגון־גרמני משונה שלא כל אדם זכה להבינו, וכנראה לא הבינוהו הרבה גם התלמידים.

ובנוגע לתלמוד שהממשלה בקשה לעקור אותו, היה המצב כמובן גרוע עוד יותר. זה היה מעין פרודיה של שעור בתלמוד, עלול להשניאו בעיני התלמידים, שהתיחסו אל כל הלמוד הזה כמו אל גזרה. וכפי שמספרים היו מורים שחללו את כבוד התלמוד בבטוים גסים באזני התלמידים.

ואולם אם מהלמודים העבריים לא נתנו המוסדות האלה כמעט כלום, ובכמה ענינים עוד קלקלו, הנה בנדון ההשכלה הכללית הביאו תועלת רבה. החשק להשכלה היה רב ועצום בין התלמידים. באותה השקדנות הנפלאה, שבה הצטינו מתמידינו בלמוד התלמוד, היו עכשיו שוקדים על למוד הספרות הגרמנית והצרפתית; רבים מהם ידעו את הקלסיים על פה, ובמסירות נפש היו הצעירים משתדלים להכנס אל בית המדרש לרבנים, כדי לשבר שם את צמאונם להשכלה. היא היתה להם לאידיאל, שעליו היו נכונים למסור את נפשם. והנני להביא פה דוגמה אחת מאלף. למחלקה השלישית של בית המדרש לרבנים בז’יטומיר נכנס תלמיד אחד בן ארבעים. את הלמודים העבריים ידע היטב כמובן, יותר מאשר היה דרוש במחלקה העליונה; אך משאר הלמודים לא ידע מאומה, והיה צריך ללמוד מהילדים הקטנים בני י“ב, י”ג שנה דקדוק שפת רוסיה וגיאוגרפיה. כמובן, היו הכל מוכנים לעזור לו, אבל מצבו היה מגוחך, הנגינה שלו בשפת רוסיה היתה משונה, והתלמידים יחד עם המורים היו צוחקים בקול גדול כשהיה פוסק את פסוקו והוא, העלוב, היה שומע ואינו יודע, מדוע שמים אותו לצחוק. דירתו היתה בעליה של חורבה ישנה, שהפוליציה גרשה משם את השכנים מפני המפולת. החלון היה סתום בסחבות. לכלי בית לא היה זכר: רק סחבות אחדות על הארץ, שעליהן היה ישן ורועד מקור; ומשם היה הולך בבוקר בלי נטילת ידים אל בית הספר. פעם אחת שמו בַּתֵּיון שלו מעט אבק טבק במקום תה. הוא שתה. כאשר שאלוהו, מה היה טעמו של התה, ענה כי היה מר, ולפיכך היה מוכרח להוציא חתיכה שלמה של סוכר, תחת שתמיד הוא מסתפק רק בחצי החתיכה…

בזיטומיר היתה ההתנגדות לבית המדרש לרבנים מצד החרדים מתחלה חלשה מאוד. אם באיזו פנה יסדו ה“שקצים” איזו “שקאלע” – מי ישים אל זה לב? אבל מעט, מעט התחיל העם להרגיש. כי משם עולה צבא מזוין, להלחם נגד כל מה שיקר וקדוש לו.

חבל ווֹלין הוא מלא חסידים. כמעט בכל עירה היה איזה “רבי”, וה“רביים” היו נוהגים לנסוע מעיר לעיר לעשות להם נפשות ולקבל פדיונות. תלמידי בית מדרש הרבנים התחילו לשלח בהם חצי לעגם. ובדפוס נתפרסמו – ביחוד ברוסית – מאמרים שנונים נגד החסידות; גם על פה נתפרסמו הרבה שירי לעג בשפה הזרגונית בלוית מנגינות חסידיות; רבים מהם כתבו בכשרון הומוריסטי ובחדודים ועשו רושם גדול על בני ההמון, ביחוד על הדור הצעיר, להסיר את לבם מאחרי האמונה בצדיקים ובמופתיהם. ובעטיו של ל. בינשטוק, שהיה אז תלמיד בבית המדרש לרבנים בזיטומיר, אסרה הממשלה על הרביים שלא יצאו מעירם וחוצה בלי רשיון מיוחד. גם השתדלו שהצנזורה לא תתן להדפיס ספרי חסידים.

השנאה של המשכילים לחסידים היתה רבה כל כך, עד שגם הסופר א.צ. הכהן צווייפל סבל רדיפות רבות מחז"ס ומשאר חבריו על שבספרו “שלום על ישראל” חלק ראשון הפך בזכות החסידות; לא נמנעו גם מהכות אותו בלשון לפני פקידי הרשות שהוא “פַנַטיק” וכמעט שנהדף ממשמרתו. ואם על הספק כך, על הודאי – על אחת כמה וכמה.

מובן מאליו, שהחסידים לא טמנו ידם בחיקם ויצאו למלחמה נגד ה“אפיקורסים”. תלמידי בית המדרש אמנם הו מזוינים בעט ולשון, אבל החסידים היו יותר אנשי מעשה ובכח השחד היו מטים את לב הפקידים לצדם. ומפה ושם עפו כזבובי מות דלטוריות וכתבי פלסתר, וכל בתי הפקידות מלאו מהן, ושם ישראל, שגם בלאו הכי לא היה מכובד כל כך, נתחלל לגמרי.

המתנגד היותר קשה לבית מדרש הרבנים שבזיטומיר היה הבנקיר יעקב יוסף היילפרין שנזכר לעיל ע' 90; זה היה אישיות מוצקה, עמוד התוך של היהדות הווֹלינית וכדאי להתעכב עליו קצת.

בימי הגזרות של ניקולי מצאו יהודי פודוליה וּווֹלין קצת נחמה בביתו של ר' יעקב יוסף. הוא היה לאות להם, כי עוד לא כבתה גחלתם.

הגנרל־גוברנטור, בבואו לברדיטשוב, הריהו מתאכסן בבית ר' יעקב יוסף, והנהו יושב עמו ושותה תה, ושר־השוטרים זה, שמפניו מפחדים כל אנשי העיר כמפני נמר טורף, עומד בחוץ על יד הפתח באימה וביראה, כאחד השמשים. ר' יעקב יוסף הוא, אמנם, עשיר גדול, אבל העיקר הוא לא עשירותו, אלא חכמתו הגדולה, הוא חכם–מדינאי, בפטרבורג תמיד שואלים בעצתו ויש לו בגד־שרד רקום זהב – כך היו מספרים – שבו הוא מתיצב לפני הקיסר בעצמו, כאחד השרים הרואים את פני המלך.

כמובן היתה קצת הגזמה בספורי ההמון על אודות ר' יעקב יוסף, אבל הוא היה באמת איש דגול מרבבה. ביתו היה פתוח לרוחה לכל בני העם, כל מי שקרה לו איזה אסון, איזו רדיפה – היה בא ומתנה את צרתו לפני ר' יעקב יוסף, ור' יעקב יוסף אינו משיב פני איש: לזה עוזר בתמיכת כסף, לזה בהלואה, נדבה, בעצה, בהשתדלות, ולחריצותו אין חקר, והכל הוא עושה בענוה, בצניעות. פקידי המלוכה כולם נשמעים לו, והוא אינו מעליב גם את השוטר היותר קטן, הוא יודע לקנות את לב כולם. מי בלשון ערומים ומי במתנת כסף. אבל אוי לו לפקיד שאינו נשמע לו! הוא יהיה אנוס לעזוב את משרתו, וגם לא ידע מהיכן בה צרתו. טוב הוא ר' יעקב יוסף לטובים ונורא למתנגדיו. רבים הם עושי דברו ונגד רצונו מי יעמוד?

ר' יעקב יוסף חסיד גדול הוא, בשביל הרבי שלו נכון הוא ממש למסור את נפשו.

ובימים ההם על ידי מלשינותם של תלמידי בית המדרש לרבנים, נרדפו הרבנים הצדיקים מאד מהממשלה, והוא היה צריך להגן בעדם.

מכל גזרה וגזרה ידע ר' יעקב יוסף עוד בטרם נחתמה, והוא הזדרז להשתדל שתתבטל או לכל הפחות, שיעשו בה איזו קולות. הגזרות היו אז תכופות, אחת קשה מחברתה. וביחוד היתה נוראה גזרת ה“רַוְרַדִים”, כלומר: ניקולי בקש לחלק את בני ישראל לארבע מפלגות: סוחרים, אומנים, עובדי אדמה ובטלנים. ויצא כי כשמונים אחוזים מהיהודים נחשבו במפלגת הבטלנים, ואותם צריך ללחוץ בכל גזרות קשות, לתתם לעבודת הצבא, לשלחם לסיביר וכדומה (בשנת 1851).

ור' יעקב יוסף ידע את אשר נעשה, והנה מכל הפריצים בעלי האחוזות שבחבל ווֹלין ופודוליה התחילו לבוא בקשות לפטרבורג, שיבטלו את הגזרה הזאת, מפני שבזה יגרמו נזק גם להאצילים בעלי האחוזות, ואיש לא ידע, כי כל הבקשות נשלחו רק על ידי האיניציאטיבה של ר' יעקב יוסף, את מי שהיה יודע אותו בקש בעצמו ואת השאר מצא מכירים שיבקשום. ועל ידי הבקשות הללו נדחתה הגזרה ואחר כך נתבטלה כולה.


* *

וריב גדול היה בין ר' יעקב יוסף החסיד ובין תלמידי בית־מדרש הרבנים שבז’יטומיר, וכאשר לא יכלו לו, השתדלו לפסול את נאמנותו. וגם הצליחו: בימי היריד שבקיוב הפיצו שמועה כי ר' יעקב יוסף פשט את הרגל, והמלוים כולם באו פתאום ודרשו ממנו את פקדונותיהם, וכאשר לא השיגה ידו לשלם להם מיד, הושיבו אותו בבית האסורים.

אחרי איזה זמן נמלכו רבים מאויביו כי רעה רבה גרמו לעמם, בשברם את זרוע ימינו, וישלחו להגיד להאסור, כי נכונים המה להשתדל בעדו, להוציאו מבית האסורים, אך הוא ענה בבוז: איני רוצה לקבל מכם טובה.

והוא נשאר בבית האסורים, ורק כאשר גברה עליו מחלתו, יום או יומים לפני פטירתו, אחרי שגמר כבר את חשבונותיו עם העולם הזה, הוצא לחפשי שלא לרצונו**. **

בהיותי בשנת תרס“ה באודיסה שאלתי את מנדלי מו”ס אולי יגיד לי איזה פרטים על אודות היילפרן. והוא ענני: היילפרן? הלוא זהו שתארתיו בספורי “קליין מענטשעלע”.

הבינותי כי עדיין לא שככה חמת המשכיל בקרבו. מנשה מרגלית ידע להכיר אותו באופן יותר אובייקטיבי.

רוב פקידי הממשלה היו, כנהוג, שונאי ישראל ולא רצו שהיהודים יעלו במעלות ההשכלה. הם לא יכלו לסבול שהיהודים ידעו את השפה הרוסית ואת חוקי הארץ יותר מהם. תמיד היו רגילים להתיחס בבוז אל היהודי כמו אל נלעג לשון, כמו אל עבד נכנע, ופתאום והנה היהודי לבוש כבן אדם ומדבר כרוסי טהור, תובע את עלבונו. היו פקידים שפחדו מפני ההשכלה שלא יבולע על ידה לפרנסתם, כי הרגישו שהמשכילים לא יחפצו לתת שוחד, כמו שנהגו לתת היהודים הפשוטים. והיו פקידים עצלים שפשוט חסו על טרחתם ולא רצו להטריח את עצמם לפקח על עסקי הז’ידים ומוסדות ההשכלה שלהם. כל הפקידים הללו עמדו לצד החסידים והשתדלו להבאיש את ההשכלה העברית בעיני הרשות המרכזית ולבטל את המוסדות החנוכיים בהראותם על כמה טעמים מדיניים ומוסריים. ואולם מהצד השני היו בזמן ההוא פקידים ליברַלים שההשכלה היתה משוש נפשם, ואלה בקשו בכל לבם להיטיב את היחס שבין הרוסים ובין היהודים20). ויהיו אלה מחיבים את החסידים ואלה את המשכילים.

ואולם לא מצד החסידים בלבד נשמעו תלונות נגד בתי המדרש לרבנים. היו גם משכילים רבים (ובתוכם גם המשורר יל"ג) שאמרו כי בתי מדרש לרבנים אינם מתאימים לתעודתם.

אויב גדול לבתי המדרש לרבנים (וגם לבתי הספר העבריים שמטעם הממשלה בכלל) היה המומר פיאודורוב, האיש הזה מלא תפקיד גדול בהשכלת היהודים ברוסיה. שמו העברי היה צבי הירש גרינבוים. בראשונה נכנס אל המחלקות העליונות שבגימנסיה בקמניץ־פודולסק ואחר כך, כשהיה תלמיד האוניברסיטה, המיר את דתו ונקרא בשם פיאודורוב. גם אחרי המרתו לא חדל מהתעסק בעניני היהודים ויהדות, והיה בא בחליפות מכתבים עם גדולי המשכילים: ריב“ל, אייכנבוים, גוטלובר וקולישר ועוד; הוא תרגם את מסכת סנהדרין לרוסית וכתב מאמרים רבים בעתון Кіевлянинъ על דבר שיטות בתי הספר אשר ליהודים, גם כתב מאמר על דבר התלמוד וערכו הנכבד. המומר הזה התאונן על שאין אף אחד מתלמידי בתי המדרש לרבנים יוצא להגן על התלמוד נגד משטיניו. וביחוד התמרמר נגד הסופרים היהודים וַילֵינְסקי ופּוֹרטוּגַלוֹב (שגם כן נשתמדו אח"כ) שכתבו כי אין להם חלק בתלמוד. היה זמן שפיאודורוב זה בקש לעמוד בראש בית המדרש לרבנים, ואולם לבו לא נתן לו לבקש הסכם מהממשלה בטרם שהסכימו לו משכילי ישראל, ולכן פנה בתחילה בשאלה אל ריב”ל והלז ענהו, כי אמנם לא יפה לבית מדרש לרבנים שבראשו יעמוד מי שהיה יהודי. ופיאודורוב נמנע מהיות אב לרבנים, אבל, כנראה, משום זה נטר שנאה לבית המדרש לרבנים. הוא יעץ לממשלה לסגור את בתי המדרש לרבנים וגם את כל בתי הספר העבריים ולהטיל חובה על היהודים לשלוח את בניהם לבתי הספר הכלליים ועוד הוסיף עצת משומד שהממשלה תשים עונש על המסרבים ותשלול מהם זכות אזרח, וגם לא תתן להם לקחת נשים – גזרות שגם בימי ניקולי הראשון לא נשמעו כמוהן – והכל לשם ההשכלה!..

והעם מצדו נלחם בבתים האלה על פי דרכו: הקהלות מאנו לקבל את החניכים שיצאו מוכתרים בכתר רבנות בגושפנקא דמלכותא. שרי הפלך היו דורשים וחוזרים ודורשים כי יבחרו היהודים רבנים מחניכי בתי המדרש לרבנים, והיהודים היו משתמטים ואינם בוחרים בהם. בוילנה עמדו לבחירות בשנה אחת 15 קנדידטים ואף אחד לא מצא רוב דעות. וכך היה בערים אחרות, ובמקום שבחרו ברב ממין זה היו קוצבים לו שכירות פעוטה של שלשים רו"כ לשנה.

על אודות הדבר הזה התלקחה אז מלחמה בדפוס (1860 Разсвѣтъ). ה' סולובייציק האשים את הקהלות ושפך עליהן קיתון של רותחין. לנגדו יצא המלומד העברי שעל יד הגנרל־גוברנטור הקיובי, ה' הורוביץ. הוא אמר שלא בצדק מאשימים את הקהלות. לכל קהלה יש הזכות לבחור לה רב שיהיה שוה בדעות עמה, ולא שילחם נגדה. ומי המה הפנטיקים האמיתים? האם בני הקהלה או זה המשכיל לחצאין הרוצה להכריח בכחו את צאן מרעיתו שיסכימו לדעותיו בעניני אמונה? בתי ספר לרבנים אינם באמת אלא ב“ס אלמנטַריים, שקראו להם בשם גדול. מה שנוגע למדעי הרבנות אין תלמידי בתי המדרש לרבנים מגיעים אפילו לתלמיד של ה”חדר" בכתה גדולה. והשכלתם הכללית גם היא לקויה, אפילו נגד הקורס הגימנסיאלי. בידיעות כאלה באים ודורשים משרת רבנות!

" עמנו – קורא הורוביץ – אינו גדוד פראים, שצריך ללמדו עוד אלפא ביתא. זהו עם, שכמה אלפי שנה הוא עוסק בתורה. בשביל ידיעת היהדות צריך להכין פקולטט מיוחד על יד האוניברסיטה".

נגד זה בא סופר אחד בזיטומיר בהצעה לפני הממשלה שתשלול מאת היהודים את זכות הבחירה ותמנה בעצמה רבנים לקהלות כטוב בעיניה ותקצוב להם שכר כראוי. אך הרוח הליברלי שנשב אז בספירות הגבוהות לא נתן לממשלה לעשות כעצה המחוכמה הזאת. ורק אחרי עבור איזו עשרות שנים השתמשה בה באיזה מקומות, כידוע.

המלחמות שאינן פוסקות הוגיעו סוף סוף את הממשלה, וגם הפוליטיקה שלה נשתנתה; היא לא חפצה עוד שיהיו ליהודים מוסדות חנוך מיוחדים, שמרבים בהם, לפי הערך, בלמודי היהדות, ולכן, כמו שנספר להלן בעמ' 138, צותה בשנת 1873 לסגור את בתי המדרש לרבנים.

אנחנו, הרחוקים מהתקופה ההיא, כשאנו באים לסכם את מעשי בתי המדרש לרבנים צריכים אנו להגיד, כי מלבד הצדדים השליליים שהיו ברובם תוצאות המצב המדיני של אחינו בימים ההם, – היו בהם גם צדדים חיוביים: הרבה אנשים גדולים מצאו שם מקום להתפתח, ואלולי המוסדות החנוכיים הללו היה גורלם כגורל רוב בחורי הישיבה האומללים, שלמרות כשרונותיהם לא יכלו להביא תועלת לא לעצמם ולא לעמם. שם, בבתי המדרש לרבנים התאזרו בדעת ובתבונה ויצאו אחר כך לעבוד את עבודת עמם בחריצות רבה בתור רבני הקהלות וסופרים ועסקני צבור. די לנו להזכיר את החוקר הגדול הד“ר אברהם אליהו הרכבי, הסופר החביב הד”ר י.ל. קצנלסון, הד"ר י.ל. קנטור, א. פאפירנה, א. פומפיאנסקי, מנשה מרגלית וכדומה, כדי שיתעורר בנו רגש של הכרת תודה למוסדות החנוכיים האלה.

ומצינו אמנם שהיו תלמידי בית המדרש לרבנים בוילנה כאלה שלא רק לעצמם דאגו, אלא השתדלו להפיץ את ההשכלה גם בין ההמון. בשנת 1860 פנו התלמידים בעצמם אל המנהל ה' פַבלובסקי בבקשה שירשה להם ליסד בית ספר ללמד את נערי ישראל חנם. הדירקטור נתן את הרשיון בתנאי שיהיה בית הספר הזה תחת רשותו, והקצה לזה חמשה חדרים בבית המדרש לרבנים. שם נתקבלו מאתים וחמשים תלמיד, שנחלקו לשלש מחלקות ולמדו בכל יום מחמש עד שבע אחר הצהרים, וביום הששי בשבת – משלש עד חמש. הלמודים היו רוסית, גרמנית, חשבון, הסתוריה וגיאוגרפיה. באו תלמידים רבים עד שהיה צר המקום לכולם. בכלל היתה אז וילנה למטרפולין של תורה והשכלה, ומי שהיה רוצה להשתלם, היה נוסע לוילנה, ושם היה מוצא עזר ותמיכה. ובאותה מדת הצדקה, שבה היו החרדים מפרנסים את בחורי הישיבה העניים, היו גם המשכילים הנדיבים של הזמן ההוא מפרנסים את התלמידים השואפים להשכלה. הרבה בתים של אמידים היו בתי ועד לתלמידים המשכילים. בהשכלה של הזמן ההוא היתה אותה התלהבות המצויה באמונה ודת: גם היא נקנתה ביסורין ובמסירות נפש. ההשכלה, בעומק הויתה, לא היתה שאיפה חמרית, אלא שאיפה אידיאלית. אין אנו צריכים להעלים עין מקלקלת המשכילים של הדור ההוא, אבל איננו צריכים לשכוח את הטובה שהביאו, בקרבם את עמם לידי הבנת החיים בהרחיבם את חוג מבטו הצר. צריך היה רק להוסיף אל ההשכלה הזאת, שהיתה בעיקרה הומנית כללית, רגש הלאומיות, רגש היהדות, אבל לזאת התה דרושה דחיפה חדשה, שבאה אחר כך בסיבות הסתוריות ידועות.


 

יא. בתי־הספר

משנת – 1845 1855 הראתה הממשלה חריצות בנוגע להשכלת היהודים ופתחה בשבילם כמאה בתי ספר מהמדרגה הראשונה והשניה בערים שונות. המורים היו עברים, והמנהלים – נוצרים.

שכר המנהלים קצבו 250 רו“כ לשנה, מלבד דירה קטנה. מובן הדבר, כי השכר המועט יחד עם העבודה הבלתי נעימה, להיות אומן מחנך את ילדי עם זר ובזוי, לא היה יכול למשוך אל בית הספר העברי את המעולים שבמורים הרוסים (מספרם של ה“מעולים” היה בזמן ההוא מוגבל מאד), רק איזה פקידים שנדחו ממשמרתם הואילו לקבל עליהם משרת מנהל, ובית הספר העברי היה למקלט לכל “אינבליד” ו”לא יוצלח".

גרוע מזה היה גורלו של המורה העברי. שכרו היה על פי הרוב קטן מאד (מ־18 עד 26 רו"כ לחודש), ולא תמיד שלמו לו את השכר המועט הזה במועדו, כי לפעמים קרה, שהמפקחים אשר עינם היתה רעה במורה העברי לא שלמו את שכרו במשך כמה חדשים. המנהל הנוצרי גם כן לא הראה ידידות רבה למורה היהודי שהיה נכנע כעבד למנהל הזר ולמפקחים הנכבדים מאחיו.

ה' חז"ס מתאר את מצב מורי בתי הספר בדברים הללו: "המנהלים (הנוצרים) הם על פי הרוב בורים גמורים ואינם יודעים גם את שפתם, שפת רוסיה, כהוגן. אחד מהם ידעתי, אשר המורה העברי הוא משרת לו: הוא מכבד לו את הבית והחצר וכו', והמנהל נוטל לעצמו את סכום הכסף הנִתן מאת הממשלה לשכר משרת. המנהל מציע בכל שנה לפני המפקח על גליל הלמודים שיתנו למורה העברי מתנה, והלז כותב וחותם שקבל את המתנה, אף על פי שבאמת לא קבל אף פרוטה אחת…

והנה עוד מקרה המפיץ אור על מצב המורה העברי בבתי הספר של הממשלה בזמן ההוא:

לקמניץ־פודולסק בא ל“כהן פאר” מורה צעיר מֶלְמַן. הוא אך גמר את ביה“ס לרבנים וחשב שעכשו נשקף לו שדה־עבודה פוריה ואהבה וידידות מכל עברים, כי הלוא להושיע את עמו מגמתו, ויחד עם זה להיות נאמן למלך ולמולדת. אך אחיו היהודים התנכרו לו: זר היה להם האיש בבגדיו ובמנהגיו ויחשבוהו לשונא. וגם הרוסים, שאת שפתם וספרותם למד באהבה, התרחקו ממנו. הוא הרגיש את עצמו תמיד בודד ועלוב. פעם הזמין אותו רוסי אחד לנשף משפחה בבית אחד ממכיריו. להותו של המורה העברי נזדמנה שם גם אשת המנהל של אותו בית הספר אשר מלמן שמש בו, והיא התרעמה בגלוי על מציאות הז’יד ב”חברה הגונה". מלמן היה מוכרח לעזוב את האולם, ומרוב צער ועלבון החליט לעזוב גם את העולם: הוא הלך משם והטביע את עצמו בנהר.

אחרי איזו שנים, כשהיה פירוגוב המפקח על גליל הלמודים הקיובי, פנה אליו הד"ר קולישר במכתב והראה לו את הנזק הרב, שבא לבית הספר מזה שממנים בהם מנהלים רוסים. ופירוגוב הסכים לדבריו. מאז התחילו למנות מנהלים מקרב היהודים. ועל ידי זה הוטב הרבה מצב בתי ספר אחדים. אולם ברוב המקומות היה הקלקול גדול ולא נמצאו אנשים, שיכלו לתקן. גם השנאה בין העם ובין מורי בתי הספר היתה רבה מאד.

הממשלה, בבקשה למשוך את לבות חשובי העם, הוציאה פקודה (בשנת 1859) כי לכל בית ספר לעברים שמטעם הממשלה ימנו “מפקח נכבד” מתוך היהודים החשובים, ומי שיעמוד במשרה זו עשר שנים יקבל אות כבוד ואחרי חמש עשרה שנה – את התואר “אזרח נכבד”. כל חובת המפקח היתה לתת איזו נדבה לבית הספר, והעיקר ששמו יקרא על בית הספר, כדי שיתחבב בעיני העם. אולם היהודים הרחוקים מפוליטיקה לא אבו בכבוד הזה; וגם אלה שחשבו לנחוץ לצאת ידי חובתם כלפי הממשלה וכאילו כפאם שד קבלו על עצמם את השם “מפקח נכבד” – לא דרשו בּלבם את טובת בתי הספר, כי אם, להפך, השתדלו לחתור תחתיהם.

המנהל של בית הספר בדוברובנה (פלך מוהילוב) כתב (בש' 1871) אל הדירקטור של בתי הספר העממיים: “אתכבד לבקש בהכנעה להביע תודה לשניאורזון (ר' שמואל) שנדב בשביל ביה”ס שלשים רו“כ, למען ידע כי הממשלה מוקירה את ערך נדבתו וע”י זה ימהר להסכים לקבל על עצמו משרת מפקח נכבד על בית הספר שנמצא תחת רשותי, אחרי שכבר בקשתיו בעצמי ועוד הנני נכון לבקשו כשאסע שמה ליריד“. עד כמה היה ר' שמואל, הרבי של חסידי חב”ד, מסור לבית הספר של הממשלה ועד כמה רצה בקיומו והתפתחותו – מובן מאליו…

בין המורים והמפקחים היו לפעמים קרובות סכסוכים גדולים וקטנים, המוכיחים כי השנאה בין שני הצדדים היתה חזקה, ובכל שעת כושר השתדלו להניח מכשולים איש לרגלי חברו. המורים שהיו בעלי עט ולשון השתדלו להכריח את המפקחים לעשות את רצונם ע"י מלשינות והוצאת דבה על אחיהם בכלל ועל המפקחים בפרט, כנהוג “בשעת חירום”: כך כתב, למשל, מורה אחד, שלא ידע איך להנהיג משמעת בבית הספר, כי ההורים והמלמדים מסיתים את בניהם שלא ישמעו בקול המורה שיעיזו פנים נגדו. ומורה אחר מוצא שבית הספר שלו אינו מצליח מפני שבעיר יש מורה פרטי, והוא עומד על דרכו לשטן.

בפרק ז' כבר הזכרנו כמה סבלו המלמדים וההורים מהמורים של בתי הספר, וביחוד סבלו מבתי ספר הללו – התלמידים.

הלמודים היו שם קשים ובלתי מובנים: את התנ“ך היו לומדים על פי הרוב בתרגום “גרמני”, כלומר: בתרגום לזרגון מקולקל. מלמדים שטעמו קצת מההשכלה היו מתרגמים לתלמידי בתי הספר את התנ”ך על פי התרגום הגרמני של מנדלסון, בלי כל באור, מפני שלבאר דבר בגרמנית לא ידעו גם הם: ומה מאוד קשה היה לילד לשמור בזכרונו את המלה העברית ואת המלה הגרמנית בצדה, ששתיהן זרות לו ובלתי מובנות. ומה קשה היה הלמוד בחיי אדם ובהלכות הרמב“ם בתרגום גרמני, וביחוד למוד הדקדוק! אחד המורים (בעיר רוסין) מתפאר בזה שהוא גמר עם התלמידים את כל הספר תלמוד לשון עברי של בן־זאב; כמה יסורים סבלו בודאי התלמידים העלובים עד שפצחו את האגוז הקשה הזה! ובבית הספר שבמינסק – כותב ז. מינור בשנת 1864 – מחלק המורה את השנה לשתים: את חצי השנה הראשון הוא מקדיש רק לדקדוק וחצי השנה השני – לתנ”ך. מובן, כי גם למודי השפות הרוסית והגרמנית היו קשים מאוד לתלמידים, כי הסביבה דברה זרגונית ואפילו הנכרים דברו לא רוסית טהורה כי אם לֶטית או בדיאלֶקט של רוסיה הלבנה. וילדי היהודים היו מוכרחים ללמוד את השפות הזרות בלי שיטה נכונה, אלא על ידי מקל ורצועה, היש עוד להתפלא, כי האבות היהודים לא רצו למסור את בניהם לבתי הספר?

ואולם גם מטעם אחר לא היו בתי הספר רצוים בעיני היהודים. העשירים, אפילו המשכילים שבהם, לא יכלו על פי מצבם להשפיל את כבודם לתת את בניהם לשבת על ספסל אחד עם בני העניים. והעניים, אם רק נטה לבם לתת לבניהם חנוך והשכלה, היה טוב להם יותר למסור את בניהם לגימנסיה, שתלמידיה ממחלקה הרביעית והלאה פטורים מעבודת הצבא. מנהלי הגימנסיות היו על פי הרוב מגִנים על חניכיהם היהודים נגד שרירות הלב של תקיפי הקהל.

בשנת 1858 הגישו עשירי היהודים בפטרבורג ובראשם י. גינזבורג בקשה לממשלה לצוות על הסוחרים היהודים שברוסיה לשלוח את בניהם לבתי הספר הכלליים לסגור את בתי הספר המיוחדים לעברים במקום שיש בתי ספר כלליים. במקומות שישארו בתי ספר עבריים, להפחית מהתקציב הנועד ללמודים העברים ולהגביר את הלמודים הכלליים. ורק בבתי ת"ת ילמדו כנהוג מלפנים. הממשלה עשתה את רצון העשירים למחצה: צותה לפתוח לפני ילדי הסוחרים את בתי הספר הכלליים, אבל לא לקבוע את הדבר הזה חובה, כי חזקה עליה השפעת היהודים האורתודוקסים שבקשו לא להכריח את הסוחרים היהודים לשלוח את בניהם לבתי ספר כלליים. ובכן נשאר חובת הלמודים העבריים רק על הקבצנים, חניכי התלמוד תורה. העשירים נשתחררו.

מהטעמים האלה היו בתי הספר כמעט ריקים. רק כדי לצאת ידי חובה נרשמו איזה ילדים עזובים, וגם מהם בקרו את בית הספר פחות מהחצי. בויטבסק, למשל, נרשמו 79 תלמיד ומהם היו 45 חסרים תמיד. בבה“ס שבסלוצק נרשמו בכתה שאחר הצהרים 41 תלמיד, ומהם היו רק שלשה מבקרים את בה”ס בקביעות. והשאר החסירו במשך שנה 45–210 שעורים אף על פי שהשנה היתה קצרה, כי התחילה רק בחדשי יוני־יולי. בקישינוב שבה ישבו כשלשים אלף תלמידים נפתחו שני בתי ספר, שבאחד נרשמו רק 18 תלמידים ובשני 35. בשנת 1864 היה המספר הבינוני לכל בית ספר 36 תלמיד.

בכל זאת היו בתי ספר אחדים יוצאים מן הכלל ששם עשו והצליחו במדה ידועה: במקומות אחדים היתה יד המשכילים תקיפה והמורים ידעו את מלאכתם, ועבודתם עשתה פרי. ביחוד הצליח בעבודתו דוד בן אהרן לוריא ממינסק. הוא היה בן עשירים ומזרע היחס וידע שפות עברית, גרמנית וצרפתית. ותהי ראשית מעשהו לתקן את הת’ת, שאחרי מלחמה הוציאה מתחת אפוסטרופסותה של החברה קדישא. הוא השיג מורים טובים והשגיח בעצמו על מהלך העבודה. התוצאות היו טובות כל כך עד אשר אפילו האורתודוכסיה השלימה אתו. וכאשר ראו העשירים, שהיו מתחלה מתנגדים להשכלה, כי מהת“ת יוצאים בני העניים מזוינים בידיעות רבות יותר מבני העשרים, יסדו בית ספר לבני סוחרים ומסרו לה' לוריא את ההשגחה העליונה על ביה”ס הזה. בבית הספר הזה למדו רק שתי שעות ביום שפות רוסיה, גרמנית וצרפתית, ושאר שעות היום היו התלמידים לומדים ב“חדרים”. אך ביה“ס הזה לא הצליח, ואז פתח ה' לוריא בעצמו בית ספר בשביל האמידים, שבו למדו הלמודים העבריים כמו בת”ת ורק הוסיפו עליהם את למוד השפה הגרמנית. חיצוניות בית הספר היתה יפה מאוד: חדרים מרווחים, אולם גדול לשעשועים וגן יפה. שם למדו כמאה ילד ויותר. התלמידים אהבו את רבם מאוד וכדי לעשות לו נחת רוח היו שוקדים על למודיהם. בשעות הפנויות היה לוריא מאסף את התלמידים הגדולים ומשוחח אתם בדברי חכמה.

לוריא היה מורו של הסופר ל. לוַנדה, והתלמיד הזה היה מזכיר את מורו בחבה ובכבוד גדול.

בזיטומיר נפתח ע"פ האיניציאטיבה של טובי העדה בית ספר גדול וחשוב מאוד לאומנות, שנתקים בלי כל תמיכה מהממשלה עשרים ושלש שנה, והביא תועלת רבה מאוד. ואולם הממשלה, בראותה כי בית הספר הזה מעמיד יהודים אומנים יפים, חשבה לנחוץ לסגרו (בשנת 1884) בתתה טעם לדבר, כי בית ספר זה מזיק לאומנים הנוצרים.

בשנת 1864 נפתח בית ספר “עֲבוֹדָה” (трудъ) באודיסה ע"פ האיניציאטיבה של פרנסי העדה. שם היה גם אינטרנט בשביל התלמידים העניים. מלבד אומנות למדו שם גם יסודי הדת, שפת רוסיה, חשבון, רשום ועוד.

* * *

בימים ההם נתגלתה תנועה רבה גם לטובת השכלת הנשים. פה ושם נפתחו בתי ספר פרטיים לבנות. במינסק הראו חריצותם רקובשציק וחברו פונט שפתחו בית ספר לבנות, והיו הולכים מבית לבית לפתות את האמהות שתשלחנה את בנותיהן אל בית ספרם בשכר מועט מאוד. בביאליסטוק נפתח בי“ס לבנות בן שתי מחלקות בשנת 1860 על ידי אברהם כהן וליב פלונסקי וכן גם במוהילוב ובבכמוט ועוד. בביה”ס לבנות שבקישינוב (נפתח בש' 1862) למדו רוסית, עברית, גרמנית, חשבון, תולדות היהודים.

בראשית שנות השבעים התחילה הממשלה הרוסית להשתדל לעשות את השפה הרוסית שלטת בכל הארץ ולהצר את צעדי הלאומים השונים ברוסיה. ויחד עם זה נראה כי התחרטה הממשלה על שנתנה ליהודים זכויות מרובות בבתי הספר שפתחה בשבילם.

בשנת 1863 נוסדה חברת “מפיצי השכלה”. החברה הזאת שאפה לעזור להממשלה בהפצת השפה הרוסית. “לעשות את השפה הרוסית מדוברת בפי בני ישראל. בחוץ – יש מניעים גדולים מבלעדינו – כותב ועד החברה במכתב חוזר שלו, – אבל חובת החברה היא לעשות את השפה הרוסית גם לשפת התפלה של ישראל. להכניס את השפה הזאת לתוך בית הכנסת. כידוע, כל איש ואפילו אם הוא יודע שפות רבות, רק אחת מהן חביבה עליו ביותר! אחרי אשר השפה העברית כבר חדלה להיות חביבה על ישראל, צריך איפוא להנהיג תחתיה את השפה הרוסית. ואין לזאת תחבולה יותר טובה מאשר לעשות את השפה הרוסית לשפת התפלה”.

בראש החברה הזאת עמד העשיר יוזל גינזבורג. הוא היה רוח החיה בחברה זו והוזיל לפי הערך הרבה כסף מכיסו בשבילה. בלבו היה אמנם זיק אהבה לעמו ורצה בתקנתו, אבל מעשיו לא היו רצויים, כי ראה בהתבוללות ובמחיקת העצמיות של העם גאולה שלמה. והוא לא היה יחיד בדבר הזה אלא כך חשבו כל משכילי הדור. בין חברי החברה נמנו גם איזה מומרים ונוצרים, שרצו לעשות נחת רוח לגינזבורג העשיר.

בשנת 1866 פנה הגנרל־גוברנטור הוילנאי אל המומר יעקב בראפמן, שהיה מורה בסימינר לגלחים בבקשה להודיעהו על דבר מצב הקהלות העבריות ואיך צריך לסדרם. המומר הזה הציע, “שצריך לבטל את בתי הספר המיוחדים של היהודים, שהם מבדילים בין ישראל לעמים. היהודים הם גם בלי זה אלימנט מזיק למדינה ובתי ספר המיוחדים שלהם עוד מוסיפים רעה על רעתם”. ולפיכך הוא מציע “להפוך את בתי מדרש לרבנים לגימנסיות כלליות ואת בתי הספר העברים לסגור לגמרי. ומה שנוגע ללמודי הדת אפשר להשאירם בידי המלמדים לעשות בהם כחפצם. המלמדים החשוכים הם פחות מזיקים מהמורים הנאורים”.

זו היתה מלשינותו הראשונה של בראפמן ואחר כך הוסיף ללכת מדחי אל דחי (כידוע, הוא חבר את הפמפלט “הקהל” שעשה רושם גדול וגרם לגזרות רעות).

אולם בדבר בתי הספר המיוחדים לעברים ובתי המדרש לרבנים היו הרבה משכילי היהודים עמו בדעה אחת. גם המורים בעצמם התאוננו לפני הממשלה על שהושם עליהם ללמוד הרבה למודים עבריים: “וכי רבנים אנו באים לחנך? שאלו הם. וגם נגד הלמוד של השפה הגרמנית ערערו, וביחוד על תרגום התנ”ך לגרמנית. היו כאלה שהגנו על השפה הגרמנית מפני שבה כתבו יוסט וצונץ וגייגר, אבל רבים אמרו שבכל זאת יותר טוב לתרגם לרוסית.

בשנת 1865 נסגרו כמה בתי ספר מהמדרגה הראשונה ונוצר טפוס של בית ספר חדש שהוא Школы гамотноости(בתי ספר ללמוד קריאה וכתיבה רוסית) שבהם לא היה זכר ללמודים העבריים. החזקת בתי ספר הללו עלתה בזול (תשעה בתי ספר עלו 6700 רו"כ בשנה) ואף על פי כן נפתחו רק בכמות מועטה מפני שהממשלה התחילה להביט בעין רעה אל בתי הספר המיוחדים לעברים.

בשנת 1867 נאסרו הלמודים העבריים בבתי ספר אשר לנשים.

החברה “מפיצי השכלה” התיחסה ביחס שלילי אל השפה העברית ולספרותה. כשנתעוררה השאלה על דבר תמיכת הסופרים הכותבים עברית כתב י.ל. לבנדה אל ועד החברה: “איזה עתיד צפוי לחברה מתמיכת המחברים הכותבים עברית? כמדומני ש”הסך הכל" יהיה מזה שבית הועד יתמלא בכתבי יד שונים שערכם מוטל בספק; כי לנו אין צורך לחפש אחר “מחַבְּרים”. מי הוא העברי שראה את התנ“ך איננו מחבר לרצונו ומשורר לפי הבעתו? עלי להגיד שעבודת הועד במקצוע זה תהיה לגמרי לא פוריה ולא מועילה”.

גם המשורר יל"ג וש.י. אברמוביץ21), עמודי הספרות העברית החדשה חשבו שאין תכלית לשפה העבריה כשהיא לעצמה, אלא שיש בה צורך בשעת המעבר, כל זמן שלא הספיקה השפה הרוסית להכות שרשיה בחיי היהודים.

אחד היה רוזינטל, חבר אקטיבי בחברת מפיצי השכלה שהוקיר באמת את השפה העברית והוא שהשפיע שנתנו תמיכות לקלמן שולמן, למנדלקרן (בעד ספרו תולדות רוסיה). על פי הצעת הועד כתב פין ספרו “שפה לנאמנים” המדבר בשבח השפה העברית. אולם הועד מצא שאין ספר זה מתאים לתעודת החברה ולכן שלמה לו פצוי בעד עבודתו ונמנע מהוציאו לאור.

ספר חשוב אחד הוציאה החברה הזאת לאור והוא “השקפת העולם של חכמי התלמוד” שנתחבר (עפ"י התכנית של ד. חבולסון) על ידי ש.י. פין וצבי קצנלנבויגן. אולם הועד לא מצא לנחוץ להוציא לאור את האוריגינל של הספר הזה, והסתפק בהדפסת תרגומו שנעשה בעריכת י.ל. לבנדה. את האוריגינל מסר מר י.ל. גולדברג לבית הספרים הלאומי שבירושלים.

כונת החברה היתה להראות לרוסים שישנם דברים טובים, רעיונות מוסריים נעלים בספרותנו העתיקה, ואולם בראפמן יצא נגד הספר הזה בשטנה חריפה מאוד, שהיתה יותר מקובלת בעיני הממשלה מכל דברי הסנגוריה. כידוע, היה הספר הזה מצוי תמיד על שולחנו של ל.נ. טולסטוי, והוציא ממנו קטעים בשביל ספרו “מחזור הקריאה”, אבל גם הוא לא נעשה אוהב היהודים על ידי הספר הזה.

ואולם דוקא בזמן ההוא נראו נצני התחיה של הספרות העברית: שירי אד“ם ומיכ”ל. ספורי מאפו ויצחק ארטר, שירי יל"ג, העתון “המליץ” “הכרמל” – בשרו תקופה חדשה לספרות העברית, למרות משטיניה שנטו להתבוללות.

עובד חרוץ היה להשכלה המגיד מסלוצק, צבי דיינוב, שהיה עובר בערי תחום המושב, מתעטף בטלית ועומד על הבמה ודורש להשכלה על סמך פסוקים עם משלים וחדודים, כמגיד מובהק. ההמון היה ירא מנגוע בו, כי הממשלה עמדה לימינו.

הממשלה הטילה חובה על התלמידים שלומדים בחדרים שיבקרו את בתי הספר המיוחדים ליהודים בשעות שאחרי הצהרים ללמוד רוסית. וצותה על הרבנים שיפקחו על הדבר הזה שהתלמידים לא ישתמטו ממלא את הפקודה הזאת, והתחוללה שוב מלחמה בין האבות ובין המורים ופקידי הממשלה. רבים מהתלמידים נרשמו אמנם בתור מבקרי בית הספר, אבל ללמוד לא היו באים.

המפקח של גליל הלמודים שבקיוב אומר בתזכיר שלו משנת 1873, כי אין עוד לבתי ספר העבריים זכות קיום, מלפנים חשבו למשוך על ידיהם את היהודים להשכלה, ועכשיו רודפים רבים מהם אחריה גם מבלעדי בתי הספר ההם ונכנסים אל בתי הספר הכלליים.

בשנה זו חלו שנוים גדולים במצב בתי הספר העבריים: נסגרו בתי המדרש לרבנים ותחתיהם נפתחו בתי מדרש למורים אחד בז’יטומיר (שנסגר מהרה) ואחד בוילנה. שם העמידו את כל היהדות על תרגום התנ"ך לרוסית וקצת תורת הלשון העברית, וגם בזה לא דקדקו הרבה. המפקח על בית הספר למורים בוילנה היה הבלשן יהושע שטיינברג, שחבר את המלון “משפט האורים” ועוד כמה ספרים חשובים, אבל תלמידים חובבי עברית לא הצליח להקים.

על פי פקודת הממשלה מ־16 מרץ 1873 שנו את בתי ספר העבריים לבתי ספר למתחילים, שבהם ילמדו 8 שנים. תכנית הלמודים: שפת רוסיה, חשבון, היסתוריה קצרה, גיאוגרפיה של רוסיה וכתב יפה. ומהלמודים העבריים: השפה העברית (במדה מצומצמת מאוד ובעזרת תרגום לרוסית), היסתוריה ביבלית (ברוסית) ופירוש איזו תפלות (גם כן בתרגום רוסי)…

תכנית דלה ומצומצמת שכזו נחלקה לשמונה שנות למודים! זו היתה התרופה היותר טובה להשניא על התלמידים את בית הספר ולהבריחם ממנו.

בינתים התגברה בין ההמון היהודים הדרישה להשכלה. כל מי שהיתה לו איזו אפשרות השתדל להכנס אל בתי הספר התיכוניים של הממשלה. שאיפה זו לא פסקה גם אחרי שהממשלה – שדאגה מלפנים להשכלת העברים – התחילה להניח מכשולים על דרכי המבקשים השכלה, עד שגזרה שלא יקבלו מהם יותר מעשרה אחוזים. כדי למלא את דרישת החנוך ה“חדיש” נפתחו הרבה בתי ספר צבוריים ופרטיים (ביניהם גם תיכוניים), ותחת שהממשלה חדלה מפתוח בתי ספר ליהודים (במשך חמשים שנה עד שנת 1900 נתוספו רק 13 בתי ספר מטעם הממשלה) נתרבו בתי הספר הפרטיים והצבוריים עד 141 בתי ספר, שבהם התחנכו 37,407 תלמידים ותלמידות.

אחרי שנת תר"ם התחילה תקופת חבת ציון והתעוררות הרגש הלאומי, שעקבותיהן נראו גם בשדה החנוך. ואולם לזה צריך להקדיש חקירה מיוחדת.


  1. השם “חדר” נתקבל בימי הבינים, לפי דברי גירמן הוא תרגום מגרמנית “שטובע”, כי כך היו נוהגים המורים היהודים והנוצרים להקצות חדר בתוך דירתם ללמד בו את תלמידיהם.  ↩

  2. המספר, כמובן, אינו מדויק.  ↩

  3. בערך פרנק אחד.  ↩

  4. על אדות בית הספר הזה ע‘ לקמן פרק ה’.  ↩

  5. השפה הז‘רגונית היתה מאוסה בעיני הדור ההוא (ח' יצחק בר לוינזון הרבה מאד לדבר בגנותה בספרו “תעודה בישראל”), וחשבו שע"י התרגום הגרמני יצליחו לשרש אחרי הז’רגון ולטעת במקומו את השפה הגרמנית. כאשר תרגם מנחם לפין (סטנובר) בסוף המאה ה“ז את התורה לז'רגון כתב טוביה פדר נגדו בקורת חריפה בשם ”קול מחצצים" ונתן אותו למחלל הקדש.  ↩

  6. כמו שנראה להלן, החזיקו בדעה זו אחר כך איזו מורים מנוסים ולא משנאת היהדות. ב. שטרן ראה את הנולד כי בעיני היהודים יהיו הלמודים הדתיים, הנלמדים בבתי הספר, מעין רמאות בזויה ובגלל זה התרחקו גם מלמודי הידיעות הכלליות הנחוצות להם.  ↩

  7. השפעת ריב"ל על היהודים היתה גדולה מזו של מנדלזון, מפנני שהוא כתב כל ספריו עברית.  ↩

  8. אם היה קורא ריב"ל Очеркы Бурсы Помяловскаго, כי אז היה רואה שיש בעולם מורים גרועים הרבה מהמלמדים שלנו.  ↩

  9. “תעודה בישראל”, פרק קמ"ו.  ↩

  10. נגד הפמפלט הזה, שעשה רושם רע, יצא הרמא“ג בעצמו בבקורת חריפה בקונטרס ”קיקיון דיונה", דבר שמעיד על מדרגת האתיקה הספרותית, שעליה עמדו אז סופרינו.  ↩

  11. הסופר ל. לונדה הקדיש לזה ציור קריקטורי בשם “פחד בית הספר” (Школобояэнь). הוא אז לא הבין שאמנם יש ממה לפחד, כי יש בזה משום גזרת שמד.  ↩

  12. בימים ההם לא חשבה רוסיה עדין ל“רסס” את הפולנים, ורק הפולנים בקשו ל“פלן” את היהודים, והיהודים המתקדמים היו נכונים לותר על קניני לאומיותם בלב מלא הודיה..  ↩

  13. זה נראה ממכתבו של מונטיפיורי לאוברוב, שבקש ממנו שלא ימנו מומרים למורים “כמו שעשו בורשה”.  ↩

  14. הפרופיסור ד“ר מנדלשטם, מכס בן יחזקאל ז”ל, נודע למדי בתור ציוני וריטוריאלי ולאומי ויושב רש בחברת מפיצי ההשכלה בקיוב.  ↩

  15. גבית מכס הנרות מלבד העלבון הגדול שהיה בה לעם ישראל, היתה למשא כבד מנשוא, והרבה דמעות נשפכו מעיני העניים לרגלה. הגובים לקחו במשכון לא רק את הפמוטים, שבהם היו מדליקים את הנרות, אלא גם את הכר האחרון, וגם זה לא הספיק. על פי הרצאת המיניסטר גבו בשנת 1859 סך הכל ממכס הנרות כ"ג אלף רובל בקושי גדול, וכמו שמסביר המיניסטר מפני העניות הגדולה של היהודים והמסים הרבים, המוטלים עליהם ביחוד.  ↩

  16. מספרים, ששאלו את אחד התלמידים לבאר, מהו “פחד יצחק”, ולא ידע, וישאלהו הבוחן: וממי ירא לבך“ – מפני ה”סמאטריטל" (מנהל ביה"ס) ענה התלמיד.  ↩

  17. מפי עד נאמן שמעתי, כי כך היה המעשה: היה בישיבה תלמיד אחד בעל כשרונות מצוינים ומקולקל במדותיו; והגיע הדבר, שהנצי"ב נתן לו סטירת לחי ויגרשנו מבית הישיבה. מה עשה הבחור הזה? הלך וכתב בסגנון הנציב ובכתב דומה לכתבו מכתב אל ועד הריבולוציונרים הרוסים שבאנגליה, כי אחרי שנודעו מעשי הועד הטובים הוא שולח להם את ברכתו וכי על פי דין תורה צריך כל יהודי לעמוד לימינם, והוא מבקש אותם, כי ישתדלו להמציא את ספריהם להישיבה הקדושה למען תפוץ התורה הריבולוציונית בין הבחורים. וחתום על המכתב: העמוס בעבודה רבה, נפתלי צבי יהודה ברלין.

    יחד עם זה שלח הבחור מכתב מלשינות אל הגנרל־גוברנטור טוטלֶבֶּן בוילנה, כי בישיבת ולוזין שמה הריבולוציה לה קן ואת עקבותיה אפשר למצוא במכתבים הנשלחים מהישיבה לחוץ לארץ. ובימים ההם נפל פחד הריבולוצונרים על הממשלה; אחרי שהיתה ההתנקשות השנה בנפש הקיסר אלכסנדר השני. ועל כן צוה הג“ג לשום מעצור על המכתבים ולבקרם. והנה נמצא מכתבו של הנצי”ב ואז צוה לעשות חפוש קשה בביתו של הנצי“ב ובישיבה וכמובן, לא מצאו כלום, ובכל זאת נדרש הנצי”ב לבוא לוילנה ולתת דין וחשבון לפני הג'נדרמיריה. כאשר קרא הנצי“ב את המכתב אמר, שאמנם דומה הוא ממש לכתב ידו, אבל הוא מעודו לא כתב כדברים הללו. ואחרי שנוכחו הפקידים, כי ידי עול היו בדבר הזה, עזבו את הנצי”ב לנפשו. ואולם להישיבה שהיתה כקוץ בעיני הרשות מימי ניקולי, הזיק הפרסום הגדול שנעשה לה על ידי הפרוצס הזה. הממשלה הביטה בעין רעה עליה. ונוסף לזה הרבו קנאי המשכילים גם כן לשלוח בה חצי לשון בדפוס ובעל פה.  ↩

  18. על דבר הרב הזה צריך עוד חקירה מעולה כדי לעמוד כל אפיו. הנני להביא בזה מה שכתוב עליו בס‘ “עיר וילנה” של ה’ מגיד: הרב הזה בימי בחרותו נקרא העלוי מקיידַן. בקיאותו בבבלי ובירושלמי עם כל המפרשים היתה נפלאה. ספרי האלפסי, הרמב“ם והטורים היו שגורים על פיו. מלבד זאת כל הספרים אשר קרא, ואפילו בקריאה שטחית, היו חרותים על לבו. גם התמדתו אין לשער. לא ישן כי אם שלש, ארבע שעות מעת לעת. בגלל מעלותיו משך עליו קנאת גדולי התורה עוד בראשית רבנותו (מיראה פן יגדל מהם) וחי חיי צער עד שנפתח לפניו מקור מחיה מבית הדרש לרבנים, כאשר נסגר ביהמ”ד ההוא נשאר שוב בלי משען לחם והוסיף ללמוד תורה מתוך הדחק איזה שנים, עד אשר קרבהו משה רוזינסון, עשיר, חצי מיסיונר וחצי משוגע וישימהו על אוצר ספריו גדול. ועל ר‘ ליב זה אפשר לאמור שבעד פת לחם נמכר לעקר. כה הלך שחוח כל ימיו מדחי אל דחי עד שמת בשנת תרמ“ח בן ס”ו שנה, ח’ מגיד פוסל את עדותו של בן־יעקב. מתוך דבריו של ח‘ מגיד נראה, כי ר’ ליב זה, בעל הכשרונות הנפלאים, היה קרבן של עניות מנוולת וקנאת חברים אכזרית.  ↩

  19. 1895 שנת Восходъ. מלבד מאמר זה השתמשתי בעוד מקורות אחרים, שעזרו לי למלא את התמונה.  ↩

  20. ידוע לתהלה השר הממונה על גליל הלמודים בקיוב פירוגוב, שהיה רוצה באמת בהשכלת היהודים ובטובתם. גם השר טרחימובסקי, הדירקטור להשכלת העם בפלך וולין, שהתיר לקבל בבתי הספר לא רק ילדים אלא גם אנשים באים בימים.  ↩

  21. עיין הקדמתו לספרו תולדות הטבע.  ↩

המלצות קוראים
תגיות