א. חצי אי סיני בכלל    🔗

בין לשונות הים סוּאֶץ וַעֲקַבָּה (עציון גבר) מתרומם חצי־האי סיני. שם תראינה עיניך רק הרים והרי־הרים מאונָכִים¹ ושחורים, זועפים ושוממים וביניהם עמקים ובקעות עצובות, שעליהן מפוזרות רגבי סלעים ועצמות פגרים, ורק במקומות מועטים מעינות מפכים ועל ידם מעט צמחים דלים, ושם הלאה עוד הפעם סלעי־עד וצורי נצח שבין חגויהם העמוקים כתהום, חבוים רזי עולם וסתרי בראשית… המקום ההוא נקרא חצי־אי סיני, ושם על אחד ההרים קרה לפני ארבעת אלפים שנה החזיון הנפלא, מעמד הר סיני, חזיון נשגב, שכמוהו לא היה ואחריו לא יהיה.

הֲשָמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹך הָאֵש כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶחִי?

קשה היה מאוד בימים הקדמונים לתירים לעלות על הר סיני. גם בימינו אלה לא קל הוא הדבר, לא נעים לעבור דרך מדברות שוממים, לטפס ולעלות על סלעים נוראים ומאונכים ולרדת מהם. (הירידה היא קשה יותר מהעליה, ובכל רגע צפוי היורד להתגלגל ממרומי מעלה לעמקי תהום, עד שיפזרו עצמותיו, כשעיר המשתלח). ויחד עם זה לסבול רעב וצמאון, להט שמש יומם וקרח בלילה. ומלבד זה היו הבֶּדוּיִם הפראים, שוכני הארץ, מלסטמים את הארחות העוברות ולוקחים מהן את רכושן לפעמים יחד עם נפשות בעליהן. אמנם התירים היו שוכרים להם אנשים מילידי הארץ לְלַוֹתָם, אבל לפעמים היו צריכים להִישָּׁמֵר גם משומריהם.

אך התשוקה לדעת ולהכיר את מקום הנפלא הזה גברה כל כך בלב החכמים, עד שקבלו על עצמם באהבה ענויי הדרך והסכנה הצפויה לחייהם, ובלבד לראות את המקום בעיניהם.

באיזו חבה, באיזו שקידה התעסקו החכמים בחקירת המקום הקדוש ההוא! לכל מיני האבנים והמעינות לכל הצמחים והחיות, לאדם ולבהמה, בכל הסתכלו. חקרו ודרשו ורשמו הכל לזכרון, כל אחד בא והוסיף לחקור ולא סמך על מה שעשו אחרים² ואם החכמים ההם, חכמי אומות העולם, שאבותיהם לא עמדו על הר סיני – כך, אנו בני בניהם של יוצאי מצרים, שעמדו על הר סיני וראו בכבוד ה', – על אחת כמה וכמה.

תקופת דור המדבר היא התקופה היותר מזהירה בדברי ימי ישראל, אז זכו לגלוי אלהות, לרועה נאמן שכמוהו לא קם בכל הדורות. ואבות לבנים היו מספרים את הנסים והנפלאות, שעשה אז ה' לעמו בחירו, ונביאי ישראל היו מזכירים בגעגועים את הימים היפים האלה:

זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרָיִךְ, אַהֲבַת כְּלֻלוֹתָיִּךְ,

לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה (ירמיה, ב')

אך לרוב בני עמנו, שאינם יכולים לראות בעיניהם את המקומות הקדושים, הנני נותן ציור מסע זה במקום שזכה להיות אכסניה לה' ולשבטי ישראל בעלותם ממצרים.

 

ב. עין משה אלים. מרה.    🔗

בחודש האביב שכרתי לי בסואץ תשעה אנשים מהבדוים ההריים, ילידי הארץ, ובראשם השיך אחמד, איש תואר כבן ארבעים שנה ונשוא פנים אצל שבטי הבדוים, ועמנו עשרה גמלים לרכיבה לתור את חצי האי סיני.

הפחה אשר במצרים נתן בידי תעודה, כי לא יגע איש בנפשי או ברכושי, ואם יפול משערותי ארצה, ענוש יעָנשו בכל חומר הדין.

הגמלים נטענו. הבדוים הצעירים טפסו ועלו על הגמלים, והזקנים הבריכו את גמליהם וישבו להם והגמלים התנערו ויקומו בטלטלם את רוכביהם טלטלה חזקה.

ואולם אנכי עוד עמדתי והסתכלתי בים.

מחזה נפלא נגלה לנגד עיני: לשון הים מוקף מלמעלה בהרים ומתחת בצללי הרים, הנראים כהפוכים בתוך המים, ראשיהם למטה ורגליהם למעלה. ההרים שמצד מזרח, הרי ערב. מוזהבים בקרני שמש, רמים הם וראשיהם נראים כשִני המגֵרה, חדודים חדודים.

– נסעה, אדוני, ונלכה, אמר השיך.

טפסתי על הגמל ונלך.

אנחנו שמנו פעמינו הנגבה, ומהרה הגענו עד מעין אחד המסתתר תחת צל תמרים אחדים, המעין ההוא נקרא עין משה (בערבית עַיֻן מוּסַא). על יד המעין צומחים גם ירקות שונים, אכן המים ששם מלוחים מעט, אבל יותר נעימים ממי סואץ.

כמהלך חצי שעה עברנו בשפלה והגענו למקום שרוחב הים הוא שם רק כמיל וחצי. מסורת היא בפי הערבים, כי שם קרע ה' את הים לפני בני ישראל, ושם טבע כל חיל פרעה, ושם כמעט שלא נטבע נפוליון מלך צרפת עם פרשיו, כי בקשו לעבור ברגל, ופתאום גאו המים, וכמעט ששטפום.

כעבור עשרים שעה הגענו עד ואדי גַרוּנְדֵל³, שם יש צמחים רבים, תמרים ועוד אילנות שונים. החוקרים אומרים, כי שֵם המקום ההוא בתורת משה הוא אֵלִים, ששם היו שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים.

ביום השלישי למסענו אזלו המים מכלינו. השמש עמדה במרומי השמים וצמאנו מאוד. פתאום נגלה לפני באר כמאה צעדים מן הדרך, מהרתי לבַשר זאת להשיך, אך הוא נענה בראשו ואמר: מקוללת היא, מֵימֶיהָ מרים,

– אין דבר, אמרתי – צריך לנסות אולי סרה הקללה.

– כמו שחַוַגָ’ה רוצה, אני אינני מיעץ, אמר השיך.

דפקתי בגמל ובאתי כעבור רגעים אחדים אל הבאר, וראיתי והנה המים זכים כבדולח, מהרתי ואשאב מהם בכלי ואגיש אל פי והנה הם מרים מאוד, ולא רק אני כי גם הגמל נשף בהם ולא אבה לשתותם.

– ומה חוג’ה? שאל הערבי בלעג בשובי אל האורחה.

– צדקת, אדוני, מרים הם, אמרתי אליו, – היש פה עוד בארות כאלה?

– לא, אדוני, רק הבאר הזאת.

זכרתי מה שכתוב בתורה: “ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה, כי מרים הם. על כן קרא שמה מרה: וילונו העם על משה לאמר: מה נשתה? ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים”.

אכן עכשיו לא נמצא לנו עוד איש שימתיק לנו את המים המרים, ואנחנו נאנסנו לנסוע הלאה צמאים לדרכנו.

אין להתפלא כלל על בני ישראל שהיו מתלוננים תמיד במסעותיהם בחצי אי סיני על חוסר המים, כי גם אם היו מוצאים בארות בכל חנויותיהם, במה נחשבו מי הבארות נגד מי שיחור, יאור מצרים, הקלים והנעימים? גם מי שאר נהרות לרפש נחשבו בעיני המצרים.

אחרי מהלך של חצי שעה באנו אל מעין מים זכים המפכים מבין הסלעים. אולם גם טעם המים האלה לא היה נעים כלל, אבל בשעת הדחק שברנו בהם את צמאוננו. חפצתי למלא את הכלי מים. אך הערבי אמר, כי אם ילינו המים בכלי והיו מרים כמו מי מרה.

מנחל גרונדל הלכנו לצד מערב ואחרי שתי שעות הגענו להר חַמֵי פרעה. שם בתחתית ההר יוצא מעין חם, חום המים עולה עד חמשים ושש מעלות ריאומוּר, וקרוב לו יש עוד מעינות כאלה, אבל לא כל כך חמים.

לפי הנראה, היו במקומות ההם מרחצאות, ומלכי מצרים היו באים שם להתרחץ, ועל כן נקראו המעינות על שמם “חמי פרעה”.

התיָר ריפֶּל מצא, שמלבד המעינות החמים היוצאים בהר, יש מהם המפכים מתוך קרקע הים, והם מחממים את הסלעים הקרובים אליהם עד כדי ששים מעלות במדת ריאומור, ובגלל זה אין בקרבת המקום ההוא כל דג וסרטן, אף על פי שבכלל הם רבים מאוד בים סוף.

 

ג. נחל הכתבות    🔗

משם באנו לנחל מֻכַּתַּב.

אבני ההר המה אבני חול יפות מאוד כמעט שחורות, ובתוכן עוברות קוים כגידים מצבע אחר.

בנחל מפוזרות אבנים גדולות, שעליהן יש כתבות שונות רבות מאוד רובן בכתב שהיה נהוג במצרים מלפנים, הידוע בשם הירוגליפים, או כתב החרטומים, שבמקום אותיות אלפא ביתא היו מצירים תבנית צפרים וחיות, יש ביניהן גם כתבות יוניות ובתוכן גם שמות ערביים וגם השם ארפכשד נמצא שם. יש כתבת אחת שבה נזכרה חניַת ישראל במדבר סיני.

בצל האבנים הגדולות יפה מאוד המנוחה לעוברי דרכים. ואולי מפני זה נמצא רוב הכתבות מצד הצל.

גם ישעיה הנביא מהלל את נועם הצל של האבנים.

וְהָיָה אִישׁ כְּמַחֲבֵא רוּחַ וְסֵתֶר זָרֶם

כְּפַלְגֵי מַיִם בְּצָיוֹן,

כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה. (ישעיה ל’ב, ב').

במקום אחד יש שם מערה, שעל הקיר מחוקים שם הירוגליפים, אכן גם במקומות אחרים הרחק מן הדרך נמצאות כתבות רבות.

כל זה מוכיח, כי המקומות ההם היו מלפנים מרובים באוכלסים.

אף כי הלכנו בעמקים, בכל זאת היינו הולכים ועולים למעלה אל גובה ההרים. הנחלים שעברנו בהם היו לפעמים הולכים וצרים עד עשר רגל. והדרך סגורה בין שני קירות אבן, סלעים רמים לפעמים עד אלפים אמה.

באנו אל תוך נחל אל־שיך.

הקרקע שם כמו בכל מרכז האי סיני מאבן שַחַם (גרניט) אדום בעל גרגרים עבים, רגבי הסלעים נראים על פי הרוב כעומדים זקופים, מאונכים זה בצד זה, אבל יש שהם כמו מושלכים ונערמים במצבים שונים, זה שוכב וזה מוטה, וכדומה. מהמעינות הנמצאים בנחל זה יוצאים מים זכים וערבים מאוד, תחת שבכל המקומות הנמוכים אשר לפני הנחל הזה הם מרים או מלוחים.

בכל הדרך מפוזרים שברי סלעים, שנסחבו הנה בימות הגשמים, בכח הזרם היורד מן ההרים ועובר על פני הנחלים.

לא בקו ישר עובר הנחל אלא הולך ומתעקל פעם הנה ופעם הנה, פעם מתרחב ופעם הולך ומצר, ויש שהוא פונה פתאום כמו אות דלי"ת.

אחרי נסיעה של עשר שעות הנחל פונה דרומית מזרחית. – במקום ההוא יש יער עב וירוק של עצי טוֹרְף או תַּמַריסקים.

שם ראינו הרבה גמלים רועים, אך אהלי האנשים לא נראו, כי רגילים המה הבדוים להסתיר את אהליהם בתוך חריצי ההרים.

בעברנו הלאה ראינו אבן אחת חלקה, וגבוהה כחמש רגל והיא טובה מאוד לישיבה.

הנה כסא משה! אמר השיך אלי בהראותו על האבן. – קבלה היא בידינו, כי על האבן הזאת ישב הנביא מוּסַה.

כרגע ירדו הערבים מעל גמליהם ויקרבו אל האבן וינשקוה, ויפזרו עליה צמחים ירוקים.

______________

ישבנו שם מעט ואחר כך עלינו על הגמלים ונסע הלאה.

עוד שש או שבע שעות ואנחנו נעמוד בתחתית הר סיני.

– מה שֵם ההר שנגד עינינו? שאלתי את אחמד. – האומנם הר סיני?

– כן, אדוני, גֶ’בֶל (ג’בל–הר בערבית) מוּסַה! אמר השיך אלי.

– האומנם? כל כך קרוב? שאלתי בתמהון.

– אל נא תהי אָץ כל כך, ענה השיך בלגלוג. עוד תבקש לסעוד את לבך בטרם תגיע אל ההר. כך הוא דרכו של הר גדול: נדמה לך, כי קרוב הוא אליך מאוד. ובאמת עוד תצטרך לנסוע חמש או שש שעות עד שתגיע לרגלו.

בדרך הלאה ירדו הערבים מעל הגמלים ויאספו עפר.

– למה לכם העפר הזה?

– הוא טוב לרחיצה כסבון, ענו הערבים, – וגם רפואה הוא לחמורים לרחוץ בו את המקום הנלקה מטעינת המשאות.

אחר כך נודע לי, כי את העפר ההוא מאספים ומובילים כסחורה לערי החוף ומשתמשים בו כמו בסבון, וגם בני ישראל היו מלפנים משתמשים באדמה זו או מעין זו לחפיפת הראש, כמו שמצינו במשנה (נזיר ו' ג'): לא יחוף באדמה. ויש אומרים שזהו הנתר, שנזכר בירמיהו ב' כ"ב.

והנה הגענו עד מישור אַל־רָאָה, מצפון להר סיני, מישור גדול ורחב ידים. פה, ואולי גם המצד השני בנחל סֶבַיָא שמצד דרום, עמדו בני ישראל בזמן קבלת התורה, מעלה יתרה יש לנחל סביא כי רק משם אפשר לראות מה שנעשה על ראש הר סיני, ואולם תחת זאת יתרון לו לואדי אל־ראה, מפני ששם המישור גדול מאד, והמספיק לרבבות אנשים, ונחל סביא יכול להספיק רק למספר מצומצם.

נחל אל־ראה גבוה מהים כארבעת אלפים רגל, אבל נגד הרי הסלעים המקיפים אותו הוא דומה לעמק.

כהמשך מעמק אל־ראה הוא עמק יתרו. לפי המסורת, שם רעו בנות יתרו את צאן אביהם, ושם על יד הבאר נפגש משה עם צפורה, בברחו מפני פרעה.

 

ד. הר סיני    🔗

אחרי ארבעים שעה של עליה כבדה ומיגעה, הגענו עד מרומי הר סיני, הגבוה כשבעת אלפים רגל.

נשאתי עיני למרום ושפתי דובבו התפלה הנשגבה:

אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם, מן השמים השמעתם קולך ונגלית עליהם בערפלי טוהר גם העולם כולו חל מפניך ובריות בראשית חרדו ממך.

הנה הוא המקום הנפלא בזכרונות הקדומים הקשורים בו, ויחד עם זה הוא נפלא במחזות הטבע המתגלים שם גם היום לעין כל רואה.

מראה כבוד ה' אתה רואה בתוך הטבע עצמה.

הנה תמונה נהדרה של ישימון תחת שמי התכלת של ערב! קבוצת הרי סיני והרי סֶרְבַּל מתנשאים בתבנית קוֹנוּסים בודדים ובראשיהם פגימות, פגימות, וההרים נראים כמכוסים בערפל ובינותם חריצים עמוקים צרים, עד שאי אפשר להביט אל תוכם. וכלפי דרום ומזרח נשקף הים, החובק את חצי האי.

גובה הרי סרבל לצד דרום הוא קרוב לעשרת אלפים רגל, אחדים מהם עומדים כקיר זקוף על יד הים, ששם מגיע עומק המים עד אלף ומאתים רגל.

הנני עומד משתאה ומחריש ודמיוני נושא אותי לזמן קדום, לימי בראשית. אז היה במקום הזה ים של לַבָּה בוערת, גלי הלבה התנשאו למעלה כאותם ההרים שהם לנגד עינינו ומחיק הארץ היו עולים סלעים גדולים, שנהפכו בִן־רגע לנוזלים יוקדים.

והנה ה' גוער בו ויקרא: הס! וכרגע חדלה התנועה, נערמו הגלים והיו לטרָשים קשים קימים עדי־עד. עומדים הם לוחות האבן הענקים והפירמידים האדירים, כמו שיצאו מתחת יד הבורא.

מסביב אין כל כפר או מבצר, אין נהר או מפל מים, המית יער ולחש עץ לא יפריע את הדממה, ורק זכרונות העבר, זכרונות קדושים חופפים על הכל, ונדמה לך, כי מתוך הדממה העמוקה אתה מקשיב רזי עולם ולחש מלאכים, שנאני־שחק, העולים ויורדים על המקום הגדול והקדוש הזה.

ועל יד הר סיני עומד הר האלהים, הר חורב. בשרשם אחד המה שני ההרים האלה ורק למעלה מתחלקים לשנים.

גם ההר הזה חביב עלינו בזכרונות קדומים. – שם רעה משה את צאן יתרו חותנו ושם נגלה אליו ה' בלבת אש מתוך הסנה וישלחהו להוציא את עצמו ממצרים.

והנה אתה רואה שם נקיק עמוק באחד הסלעים, מסורת היא בידי אנשי המקום ששם נסתר משה בשעה שעבר ה' על פניו כמו שכתוב: ויאמר ה' הנה מקום אתי ונצבת שם על הצור והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי. (שמות ל’ג כ’א⁴).

אל הר חורב נמלט גם אליהו הנביא בברחו מחמת איזבל אשת אחאב ושם נתיחדה אליו השכינה וצותה עליו:

צא ועמדת בהר לפני ה‘, והנה ה’ עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה‘, ואחר הרוח רעש לא ברעש ה’ ואחר הרעש קול דממה דקה. (מלכים א' י’ט⁵).

שעה רבה עמדתי שם, כמו אחוז בחבלי קסם, שם הנך מרגיש את סוד ה' אף שהוא עמוק מהבינו.

גם הר חורב תלול מאוד, ואלולי נחצבו בו מדרגות, אי אפשר היה לעלות עליו.

ובתחתית הר חורב ראיתי סלע כבד, העומד לו לבדד. אומרים כי בסלע הזה הכה משה במטה להוציא ממנו מים, והמקום ההוא נקרא “מסה ומריבה” “על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה'”.⁶ הסלע הוא שחם אדום וגדלו כשלשת אלפים רגל מעקבות. בסלע הזה יש כשנים עשר סדקים והערבים אומרים, כי קבלה בידם שמן הסלע הזה הוציא משה מים לשנים עשר שבטים, לכל שבט ושבט דרך סדק מיוחד.

 

ה. המן    🔗

ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחוספס דק ככפור על הארץ. ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא.⁷

הנס הגדול הזה עשה ה' לישראל בעת לכתם במדבר. עכשיו אין נסים כאלה, אבל עוד נשאר זכר לנס המן.

בסביבות הר סיני יורד המן בבוקר בחודש אלול כטל או ככפור ונתלה כטפות בעשבים ובאבנים ובענפי האילנות וטעמו מתוק כדבש והערבים מאספים אותו לפני זריחת השמש, כי אחרי כן הוא נמס. מראהו לבן כשלג וגדלו כקטנית ומורחים אותו על גבי הפת כדבש, ובקור הוא נקפא כשעוה. ולזה קוראים נם כן מן.

ואולם יש חכמים אומרים כי את המן הזה מלקטים רק מעצי טוֹרְף (el torphe) או תמריסקין הצומחים בנחל אל־שיך ובפארן וגרונדל. הוא נגלה בעצם ימי הקיץ בימים היותר חמים, שאז יוצאות טפות המן כעין שרף מקליפת החוטר של העצים ומענפיהם, והטפות נעשות לגרגרים דומים לפנינים ונופלים על הארץ, והרוח לפעמים מנשר את עלי העצים היבשים ומכסה בהם על המן.

סכום כל המן הנלקט בשנה הוא מחמש עד שש מאות ליטרא. הרוב ממנו נאכל לבדוים והשאר נמכר לאורחים. זמן הלקט כששה שבועות. אמנם גם בשאר מקומות בערב נמצאים עצי טוֹרְף, אבל המן לא נמצא עליהם אלא בקרבת הר סיני בלבד.

יש חכמים שמבארים זאת, כי העצים ההם מחזיקים בקרבם לחלוחית במדה יותר גדולה משאר העצים, ומפני זה גם בזמן שמשאר העצים העלים נובלים ונופלים מחום השמש הלוהט, עצי הטורף עוד מתהדרים בלבושם הירוק.

בחדשי אדר וניסן האויר מלא ריח נעים, הנודף מהשבטים הדקים הצומחים מעצי הטורף, ומהם נוטף אחרי כן בימי הקיץ נטפי המן.

 

ו. יושבי הארץ    🔗

מלפנים ישבו בחצי אי סיני מאות אלפים איש. ארבע אומות שונות: מדין, עמלק, בני ישמעאל ואדום.

עדים המה הכתבות הרבות הנמצאות על הסלעים בואדי מֻכַּתַּב על רבוי האוכלסין שישבו שם מלפנים. וכל העמים ההם, לפי הנראה מדברי התורה והנביאים, חיו חיים טובים, והיו להם עדרים רבים, וביחוד היתה מבורכת ארץ אדום, כברכה שברך יצחק את עשו הוא אדום: משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל (בראשית כ“ז ל”ט); ועל עדרי מדין מעיד הכתוב, כי בני ישראל לקחו ממדין שלל צאן כשש מאות אלף ושבעים וחמשה אלפים (במדבר ל“א ל”ב) ועכשיו נתמעטו שם האוכלוסין, אינם מגיעים לששת אלפים נפש, וגם המועט הזה אינו מוצא במה להחיות את נפשו, מפני הסבות שנבאר להלן.

אדוני הארץ נחשבים התּוֹבָרים, אומה ערבית מבני הבדוים, כמו הישמעלים והמדינים בני אברהם, נחלקה גם אומה זו לשנים עשר שבט, עד הימים האחרונים היתה רק להם הזכות ללוות את התירים, הבאים לבקר את חצי אי סיני, ותמיד היו נכונים להגן על זכותם זו בחרף נפש.

כמו שיעץ יתרו למשה למנות על העם שופטים, שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמשים ושרי עשרות, ורק את הדבר הקשה יביאון אל משה, כך נוהגים התוברים גם עכשיו, השֶׂיכים המה השופטים וכולם יחד נמצאים תחת ממשלת השיך העליון. אולם באספות עם אין לשיך דעה יותר מכרעת מאשר לאחר, כל תקפו של השיך הוא רק תוקף מוסרי, שהעם ברצונו הטוב נכנע לו ומקבל מרותו.

התוברים הם הדלים בין שבטי הבדוים. עדריהם קטנים ודלי בשר, וגמלים יש להם במספר מועט מאוד, גם להשיך היותר עשיר אין יותר משמונה גמלים. רק לאהלים אחדים יש יותר משני גמלים, ולפעמים שנים או שלשה אהלים שותפין בגמל אחד.

בגדי הגברים הם רק שלשה: א) כתונת פסים של צמר על־פי־רוב קרועה ומטולאה, ושרווליה לבנות או כחולות; ב) חגורה רחבה כשלש אצבעות, שבה תלוי פִגְיוֹן והוא סכין רחב ועקום; ג) כֵּפִיָה חבושה לראש בסמרטוט (רק לשיכים יש מצנפות יקרות) ועל הכפיה “פתילים”, כעין חשוק שמהדק בו את הכפיה אל הראש, על שכמו תלויה רצועת עור עבותה, שאליה קשורים כלי זינו וקופסת אבק שרפה, לשתים או שלוש יריות ובידיהם נַבּוּטים–מקלות עם ראשים עבים. כמעט כולם הולכים תמיד יחף, והנשים גם כן לבושות כתונת שחורה מצמר כבשים ועל הראש מטפחת שחורה או כחולה, שבה היא מכסה ראשה ופניה, רק נקבים נעשו במטפחת נגד העינים לראות בהן. בצמותיהן הן תולות קשוטים מצדף (פרלמוטר). בחטמן – נזם ועל זרועותיהן צמידים עשוים מקרן או מזכוכית. הנשים נחשבות בעיני בעליהן כבהמות משא. גם בשביל ילדיהם אינם מרבים לדאוג. רצים הם, הילדים, ערומים בחוץ וגדלים כפראים, כגורי החיות שבשדה.

מלפנים היו התוברים מתפרנסים רק מבזה ושוד, והעסק הזה הצליח בידם. סכנה גדולה היתה נשקפת תמיד לעוברי הדרכים מפני הפראים ההם, כי לפעמים היו מתנפלים בעזות נוראה גם על שיירה גדולה ובוזזים אותה, ובהיותם תמיד אורבים לעוברי דרכים ומזומנים תמיד למלחמה, לא שמו לבם כלל לעבודת האדמה וגדול הצאן. אלו היו אוספים את המים היורדים בימות הגשמים ומשקים בהם את עצי התמרים היו העצים נותנים להם פירות במידה רבה, אך הם חושבים לבזיון לעצמם להתעסק בדברים בזוים כאלה. ומלבד שלא השתדלו להשביח את אדמתם, עוד חטבו את היערים בלי חמלה וכך הלכה הארץ הלוך וחרב. עד כי נהפכה לשממה.

עד היום הם מבזים את כל אלה שהם קשורים אל מקומם, כמו את הפלחים העוסקים פשוט בעבודת האדמה וכל מלאכה בזויה בעיניהם, גם החבלים הנעשים מסיב הדקלים והמצעות הנעשות מענפי התמר אינם עושים בעצמם כי אם קונים מאחרים.

כשגברה יד האירופיים התחילה פרנסת הבזה והשוד להתמעט. מתחלה היו מקבלים מהעוברים ושבים איזה מס קבוע ונותנים להם לעבור בשלום. לאט לאט מצאו האירופיים דרכים אחרות איך להגן על עצמם ולעצור בעד משובת הבדוים הפראים, ובכל זאת עוד לא חדלו הבדוים מבַזות המלאכה ועבודת האדמה ועל כן הם הולכים ודלים.

המלאכה הרגילה אצלם היא עשית פחמים, אולם עד הימים האחרונים לא נמצא אצלם גם גרזן יפה. וכורתים את העץ עוד באופן פראי: מדליקים אש בשרשים ואחר כך שוברים ומפילים אותו באבנים. כשמראים להם על הנזק הרב הבא מכריתת העצים הם רגילים לאמור: אללה דואג בשביל העצים. מעשית פחמים הם מרויחים מחמשה עד תשעה פרנקים לחודש, ובזה צריכים להתפרנס משפחה שלמה… יש בהן עניים ששוברים את רעבונם רק בדגים, שעות רבות הם עומדים על שפת הים וצדים את הדגים, בוקעים אותם ומדיחים במי הים ומניחים בשמש להתיבש ואוכלים אותם בלתי מבושלים, מעט מהדגים הם מוכרים, וגם מאספים צדפים למכירה, ומזה הם ממלאים את יתר צרכיהם המעטים.

אף שהאקלים של חצי אי סיני מבריא מאוד, כי חפשי הוא מקדחת ומשאר המחלות המצויות באסיה, אף על פי כן אין בין הבדוים אנשים זקנים אלא במספר מועט מאוד, לפי הנראה ימיהם מתקצרים מחוסר מזונות ומלבושים, שיגינו על גופם מפני חליפות האויר, המשתנה פתאום מקור לחום ומחום לקור. זולת זאת הם משמידים זה את זה במלחמות. לרגלי איזה דבר קל מתלקחת מלחמה בין השבטים והמשפחות, ודמי אדם נשפכים כמים.

אחמד ספר לי על דבר המלחמות שהיו בין שבטי הערבים ספורים רבים ושונים, וספור אחד קצר הנני למסור פה להבין על ידו את היחס שבין השבטים הערבים.

ארבע משפחות של השבט מֶזינָה, שישבו מלפנים בהֶדְשַס במזרח מֶדינה, רבו בבני שבטם בארץ מולדתם וכשיראו מפני הנקמה ברחו משם לחצי אי סיני, ויבקשו מאת השבט הַסְצוֹבוֹלי מגן ומרעה לבהמתם, הסצובוליים נאותו לקבל את הנמלטים, אך בתנאי שישלמו להם מס מצאנם, כמו שהיה משלם השבט התפל והנבזה החִתי, שהיה משועבד להסצובוליים. אבל המֶזינים חסו על כבודם ולא רצו לקבל עליהם תנאים משפילים את ערכם, אז הלכו מהם ובאו אל השבט אַלֵיגַט, היושב גם הוא בחצי אי סיני, האליגטים קבלו את המזינים בכבוד ואחוה ונתנו להם לרעות בכל ארץ אחוזתם, אז התלקחה מלחמה נוראה בין הסצובולים ובין האליגטים מלחמה שארכה ארבעים שנה, עד שהכריעו האליגטים את הסצובולים. לפי המסורת של הבדוים כל כך הרבה נפלו מהשבט הסצובולי עד כי שנים רבות אחרי כן היה הרוח נושא ומפזר את צפרני ההרוגים על פני המדבר.

 

ז. נמוסי התושבים וחגיהם    🔗

פעם בשנה יש לבדוים חג גדול לכבוד אללה וְנַבִּיא מוּסה (כלומר: לכבוד ה' ומשה נביאו). בתחתית הר סיני יש להם בית מסגד, ושמה מתאספים הבדוים ותוקעים שם את אהליהם, בראשונה הם מתחרים זה עם זה במרוץ הגמלים, אחרי כן הם מקריבים גמל לקרבן. מפילים אותו לארץ ומהפכים את ראשו לאחור ואז כל הנאספים מתפללים בכונה, והשיך שוחט את הגמל בחרבו, ורבים ממהרים לקבל בכליהם את הדם. אז ישאו זקני השבט את הדם אל בית המסגד וזורקים “לכבוד אללה ונביא מוסה”, ואת הבשר מבשלים ואוכלים, אומרים: כי בשר הגמל הוא רך ונעים לחיך. אחר כך יושבים ושותים קהוה ומוצצים עשן מתוך נרגילותיהם (כלי ידוע עשוי לקטורת) עד הלילה.

זאת היא כעין הקדמה לחגיגת העם.

ואולם כשתי שעות אחרי שקיעת החמה מתחילה החגיגה האמיתית. הגברים והנשים באים כנופיות, כנופיות, ותחת כפת השמים הטהורים, הזרועים כוכבים נוצצים מַתחילה הזמרה והרקוד, הנשים מלובשות בבגדים שחורים עטופות ראש ומכוסות פנים, מרקדות בתנועות יפות, וכולם יחד מזמרים ומוחאים כף, לפעמים יִלָוֶה אל הזמר והמחול גם כלי זמר פשוטים, כמו התוף והחליל.

בנחל אל־שיך יש קבר של שיך־צלח, מסביב לקבר יש אילנות ודשאים, ובזה מצטיין המקום ההוא מכל הסביבה הַנְשַמָה אשר מסביב. גם אל המקום ההוא באים הבדוים לחוג פעם בשנה. שלשה ימים הם שוכנים יחד שם, מתחרים זה עם זה במרוץ הגמלים, זובחים כבשים, מזמרים ומרקדים, לוקחים מעפר הקבר וזורקים על ראש הגמלים, למען תנוח גם עליהם ברכת הצדיק.

את הכבשים שהם מביאים לקרבנות הם מביאים אל דלת האוהל אשר על הקבר, שם כורתים את אזניהן ובדמן ימשחו על הדלת, ואחר כך שוחטים אותן. זהו שארית מהמנהגים שנשארו אצל הערבים מהתקופה הקדמוניה שלפני מחמד. כי הרבה מנהגים של עבודת אלילים נשתרשו בהמון ולא פסקו גם אחרי שקבלו את הקוראן.

הבדוים מאמינים בהבלים רבים ושונים. ואמונת הבליהם היתה למכשול גדול לחוקרים התרים את הארץ, כי עבודת התירים נחשבה בעיניהם כמעשה כשפים והשתתפות עם רוחות טמאות.

פעם מצאנו בדרך מערה גדולה חצובה בסלע, במערה היו שתי מחלקות כל אחת שמונה אמות ארכה ושבע רחבה, הערבים לא רצו בשום אופן ללון במערה זו, כי אמרו ששם משכן לרוחות טמאות, ואנכי בחרתי ללון דוקא שם, בלילה כמובן לא קרה לי דבר, רק נחש אחד, בראותו את האש, קרב ועבר עלי מבלי הזיק אותי, בבוקר כשספרתי זאת לפני הערבים אמרו כי לפי הנראה כרתי ברית עם השטן…

כשהיו רואים הבדוים המלוים אותי שאני מציר או רושם בספרי איזה דבר, היו מחרפים אותי, כי חשדוני שאני בוגד ומרגל, כי אני מבקש להחריב בלהטי את מעיניהם ולהביא רקב באילנותיהם וליבש את מקום מרעם, כי כל מגמתי היא לעצור בעד הגשם ולהשחית את הארץ, בכל כחי השתדלתי להראות להם את טעותם, הוכחתי להם בכל הוכחות שבעולם כי לבי חושב רק טוב להם, וסוף סוף, אחרי פתוים ורִצויים רבים אמר לי השיך: אפשר שאתה הנך איש טוב וישר, אך לפני שנים אחדות באו הנָה אנשים אחדים וצִיְרו את הכל ורשמו בפנקסאותיהם, ומאז נעצר הגשם, וחיות־הבר מבחר צידנו – נדדו מהמקום הזה, ואין לנו עכשיו במה לפרנס נפשנו.

ואחרי כל הויכוחים ופתויים ראיתי, כי המה מאמונתם לא זזו, כי מעשה כשפים בדבר, ומפני זה הייתי צריך לרשום בפנקסי בסתר תחת כנף מעילי, שלא ירגישו בעבודתי וביחוד הייתי צריך להִזהר מאוד להביט בגנבה אל הקומפַּס, כי איך אפשר שאין מעשה כשפים בכלי המוזר הזה, שאתה מניע אותו הנה והנה, והוא בעקשנות מוחלטת מראה רק על הצפון והדרום?…

כל דבר הייתי מוכרח לחקור מפיהם כמה פעמים, ובאופנים שונים כדי לעמוד על האמת, על הכל יש להם תשובה מוכנת: אבל על פי הרוב אינה אלא בדותא בעלמא. ההגזמה וההפלגה שגורות תמיד בפי הבֶדוי, כששאלתי את אחד מהם: כמה אחים לך? לקח מלא קומצו חול ופזר ואמר: רבים הם, כמספר גרגרי החול שבקומץ הזה. והשני הראה לי על הכוכבים מלמעלה ואמר: כמספר אלה מספרם, “ממש כאותן הברכות שברך ה' את ישראל: כחול שעל שפת הים וככוכבי השמים לרוב”.

הבדוים הפראים לפעמים אינם יודעים כלל את ערך הסחורות היקרות שהם בוזזים, אחד הבדוים גנב חרוזי מרגליות וחשב שהם גרעינים ראוים לאכילה, לקח ובשל אותם בקדרה, כשראה שאינן מתרככות על ידי הבשול, בקש להשליכן החוצה, אבל בעת ההיא סר אליו איש אירופי מעיר עזה וקנה ממנו את המרגליות בעד איזה דבר מועט.

אולם נחטא לאמת אם נאמר שאין לערבים גם מדות טובות, ביחוד גדולה אצלם מדת הכנסת אורחים. בעד מצוה זו הם נכונים לתת כל מה שיש להם, גם העני שחי בשקל אחד הוא עם משפחתו שבוע שלם, נכון לשחוט בשביל אורח את כבשתו האחרונה. הם חושבים לעצמם לכבוד גדול אם אורח סר אליהם ונהנה משולחנם ומגינים על האורח בחרף נפש. כל זמן שהוא תחת צל קורתם.

נסיתי פעם אחת להושיט לאכסנאי שלי שקל כסף וארא כי פניו מתכרכמים, עד מות חרה לו על הדבר הזה. כמו העלבתיו עלבון גדול מנשוא, בקשתי להפיג את כעסו בדברי טעם, כי כך נוהגים אצלנו באירופה אך הוא זמן רב לא האמין לדברי. הערבים אינם יכולים גם להעלות על הדעת, שאדם יבזה את עצמו כל כך לקבל שכר בעד המצוה היקרה הזאת – הכנסת אורחים.

זאת היא, לפי הנראה, ירושתו של הבדוים ממדתו של אברהם אבינו, שהיה יושב על פתח אהלו ומצפה לאורחים.

* * *

צער גדול הוא לראות שהמקום הקדוש הזה נעשה קן לעניות הדעת ולדלדול הרוח. במקום שבו מלפנים ארץ ושמים נשקו, יתהלכו דלי אדם, כמעט פראים.

ומי יודע? אולי עוד מוטל על עם ישראל גם התפקיד הזה להחיות גם את השממון הזה, כמו שהם מחיים את ארץ אבותם, ולהשיב להר סיני את גדולתו הקדומה.