כידוע שני אלמנטים נתאחדו בלבו של הרמב“ם: האמונה והפילוסופיה. הצד השוה שבהן – כבישת היצר. האמונה מצוה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, והפילוסופיה גם כן אומרת: צריך אדם להליט את השכל על יצרי הלב. ואת זה אנו מוצאים גם בסגנונו של הרמב”ם. הוא כאילו גדר בסגנונו שלא יתפרץ מהגבול של החוק הקטיגורי, שאין לו כלום עם רגשות הלב. ספרו “משנה תורה” או “היד החזקה” הוא לוחות אבן כתובים באצבע אלהים, הכל מהוקצע, מלוטש, אין גם מלה יתרה. אין מקום לסנטמנטליות, לרכרוכיות. “יקוב הדין את ההר”. ואולם לפעמים הלב העברי הגדול הזה מתחמם והרגש פורץ לו דרך. שכינת ישראל המלאה רחמים דופקת אז בעטו וממתיקה את סגנונו, ואז אנו רואים כי יש לנו עסק לא רק עם הרמב"ם הפוסק, אלא גם עם אבי הרחמים. הנה דוגמאות:

כהן שלא היה לוו דבר מכל אלו הדברים המונעין נשיאת כפים אעפ"י שאינו חכם ואינו מדקדק במצות או שהיו חבריו מרננים אחריו או שלא היה משאו ומתנו בצדק הרי זה נושא את כפיו, ואין מונעין אותו. לפי שזו מצות עשה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים ואין אומרין לאדם רשע הוסף רֶשַׁע והִמָנע מן המצות.

ואל תתמה ותאמר: ומה תועיל ברכת הדיוט זה? שאין קבול הברכה תלוי בכהנים, אלא בהקדוש ברוך הוא, שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה, והקדוש ברוך הוא ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.

(הלכות נשיאת כפים ס' ט“ו ה”ו).

מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה “שדי” ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ, אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא. שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצות אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאלו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל, שזה דבר המהנה בהבלי העולם.

(הלכות מזוזה פ“ו ה”ד).

חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ברוך הוא ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר: חונה מלאך יי' סביב ליראיו ויחלצם.

(סוף הלכות מזוזה).

סכנת נפשות דוחה את הכל ואפשר (למי שמתו אחיו מחמת מילה) למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחד מישראל לעולם.

(הלכות מילה סוף פ"א).

כשעושים דברים האלו (בשבת לחולה) אין עושין אותן לא ע“י עכו”ם, ולא על ידי קטנים, ולא על ידי עבדים, ולא על ידי נשים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם. אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יהיו בהם.

(הלכות שבת סוף פ"ב)

ולמה מברכים על הבשמים במוצאי שבת מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת, משמחין אותה ומיישיבן אותה בריח טוב.

(הלכות שבת פ' כ“ט הכ”ט).

כבוד גדול נוהגין במלך… כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרב שפל וחלל, שנאמר (תה' ק“ט כ”ב): ולבי חלל בקרבי. ולא ינהג גאות לב בישראל יותר מדי, שנאמר: לבלתי רום לבבו מאחיו, ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר: שמעוני אחי ועמי (דהי“א כ”ח ב'); ואומר: אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו' (מ"א יב' ז'). לעולם יתנהג בענוה יתרה. אין לנו גדול ממשה רבנו, והוא אומר: ונחנו מה (שמות ט"ז ח'), ויסבול טרחם ומשאם וקצפם, כאשר ישא האומן את היונק. רועה קראו הכתוב: לרעות ביעקב עמו. ודרכו של רועה מפורש בקבלה (ישעי' מ' י"א): כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'.

(הלכות מלכים סוף פ"ב).

גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלים על עפרה. וכן הוא אומר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין. שנא‘: ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון. אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא. וכן הקבור בה נתכפר לו. וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה. שנא’ וכפר אדמתו עמו. ובפורענות הוא אומר על אדמה טמאה תמות. ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו. ואע“פ כן החכמים היו מוליכים מתיהם לשם. צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק. לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו”ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה. שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. ובפורענות הוא אומר ואל אדמת ישראל לא יבואו.

(הלכות מלכים פ“ה ה”י).

*

ואין צריך לומר שאגרת תימן שלו, שהיא כולה ספוגה צער ורחמים על אחיו הנענים והנרדפים שהיו שרויים בתוך שודדים קנאים שבקשו להעבירם על דתם ולגזול מהם את שארית מחמדיהם – תורתם ואמונתם. אגרת זו כולה כתובה ברגש עמוק וחודר ללב.

ופעמים הרשה הרמב"ם, לעצמו לכתוב גם שירים.

כידוע לב הרמב“ם, לא הלך אחר דברי שירה. ואעפי”כ אנו מוצאים שלפעמים גבר בו הרגש והתיר לעצמו להביע את רגשותיו בשירים. סך הכל נמצאו ששה שירים מיוחסים להרמב"ם, ומהם הנני נותן כאן חמשה, שהם בודאי שלו.

השירים ההם נדפסו תחלה ב“קבץ על יד” (הוצ' מקיצי נרדמים 1885) ע“י מ. שטיינשניידר בתוך שאר שירי הקדמונים. ואח”כ הוציאם הרב“ז בכר לחוד ב”מאנאטשריפט פיר געשיכטע אונד וויסענשאפט דעס יודענטומס" 1909 מעמוד 581 ולהלן.

השיר הראשון “דעי הולך”, עליו העיד ר' אברהם בן הרמב"ם שהוא משל אביו. ומונק שהוציא לאור את האוריגינל של מורה הנבוכים בערבית עשה את השיר הזה למוטו בהתחלת הספר. השיר השני הוא כנראה סיום לספרו “מורה הנבוכים”.

השיר השלישי לפי דעת בכר הוא על פירוש המשניות; הרמב"ם בהכרת עצמו (כדרך החכמים בימים ההם, ר' שלמה בן גבירול ואחרים) אומר על חבורו שהוא עולה על כל המפרשים שקדמו לו. “קמה אלומתי וגם נצבה!”

השיר הרביעי מדבר בשבח ספרו “משנה תורה”, שעל ידו יכול היהודי לעלות למעלה עליונה, רק יזהר בעלותו, ולא יהיה נחפז להוציא משפט, להודיע כי כל דברי הרמב"ם שקולים ומדודים ודרושה התעמקות יתרה להבינם כראוי.

ובשיר החמישי הוא מטיף מוסר לעצמו, שיהיה “ספר המדע” שלו תמיד נר לרגלו, כי ממנו תוצאות חיים.

שיר הרמב"ם בראש ספרו מורה־נבוכים:

דֵּעִי הוֹלֵךְ לַנְחוֹת דֶּרֶךְ יָשָׁר לִסְלוֹל אֶת מַסְלוּלָהּ

הוֹי, כָּל תּוֹעֶה בִּשְׂדֵי תוֹרָה, סוּרָה וּדְרוֹךְ יַד מַעְגָּלָהּ

טָמֵא וּכְסִיל לֹא יַעֲבֹר בָּהּ, דֶּרֶך קֹדֶשׁ יִקְּרֵא לָהּ.

שיר הרמב"ם בסוף ספר מורה־הנבוכים:

קָרוֹב מְאֹד הָאֵל לְכָל קוֹרֵא, אִם בֶּאֱמֶת יִקְרָא וְלוֹ יִשְׁעֶה.

נִמְצָא לְכָל דּוֹרֵשׁ, יְבַקְּשֵׁהוּ אִם יַהֲלֹךְ נִכְחוֹ וְלֹא יִתְעֶה.

שיר הרמב"ם בסוף ספרוֹ פירוש המשׁניות (לדעת הרב"ז בכר):

בִּשְׂדִּה תְבוּנוֹת קָצְרוּ הַקּוֹצְרִים חָכְמָה, אֲשֶׁר עַל כָּל נְדִיב לֵב עָרְבָה.

גַּם אַחֲרֵיהֶם לָקְטוּ הַלּוֹקְטִים, נַפְשִׁי אֲלֵיהֶם חֻבְּרָה, קָרָבָה.

כַּמָּה אֲלֻמּוֹת אֻלְּמוּ מֵהֶם, אֲבָל קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה.

שיר הרמב"ם לספר “משנה תורה” שלו:

בִּינוּ בְדָת משֶׁה, אֲשֶׁר הִיא בֶאֱמֶת סֻלָּם אֲשֶׁר רֹאשׁוֹ עֲדֵי שָׁמָיִם,

וַעֲלוּ בְמַעֲלוֹתָיו וְאַל תֵּחְפֹּזוּ, פֶּן תִּפְּלוּ, מֶנְהוּ לְמַטָה (נ"א מטה) מָיִם;

אִם תִּגְעוּ רֹאשׁוֹ הֲרֵי תִּהְיוּ בְנֵי עֶלְיוֹן, וְאִם רַגְלָיו – בְּנֵי מִצְרָיִם.

שיר הרמב"ם על ספר המדע שלו:

שֶׁמְּעִי, נַפְשִׁי, אֶת מוּסָרִי וּקְחִי, רוּחִי אֶת מַאֲמָרִי.

סֵפֶר הַמַּדָּע הוּא הָרֹאשׁ, אִם תַּשְׂכִּילִי בּוֹ – תָּאִירִי.

מכתב אחד של הרמב"ם שנמצא בגניזה נדפס ב־Heb. Union College Annuel Wolum III, 350 וממנו הננו לוקחים דברי אחדים. הוא אומר: דעו רבותי שאין ראוי לאדם להאמין אלא באחת משלושה דברים. הראשון שתהיה עליו ראיה ברורה מדעתו של אדם כמו חכמת החשבון והגימטריאות והתקופות. והשני דבר שישיגנו האדם באחד מחמשת הרגשות, כגון שידע בודאי שזה אדום וזה שחור וכיוצא בזה בראית עינו, או שיטעם שזה מר וזה מתוק, או שימשש שזה חם וזה קר, או שישמע שזה קול צרוד וזה קול הברה, או שיריח שזה ריח ערב וזה ריח באוש וכיוצא באלו. והשלישי דבר שיקבל אותו האדם מן הנביאים או מן הצדיקים.

ושם ע' 354 (בדברו באמונת הכשדים החוזים בכוכבים): גם אלה בני אדם הנלחמים זה עם זה על מלכות גדולה כמו עדת כלבים שנלחמים על הנבלה. כנראה הרגיש היהודי הפלוסוף הזה והבין היטב בטיב המלחמות שהאנושיות עוסקת בהן, וידע את מטרתן השפלה.

*

משנה התורה של הרמב“ם ראוי להיות ספר תמידי על שלחן כל יהודי. וכמו שכִּוֵּן לזה הרמב”ם בעצמו. ע"י הספר הזה היה כל יהודי קונה ידיעה ביהדות בכל מלוא היקפה: עבודת בית המקדש, הסנהדרין, המלכים, הכל, הכל. אלא שמסביב לספר הזה עמדו בעלי תריסין – הקטיגורים והסנגורים והמפרשים – כולם שלופי חרב הפלפול וכאלו אומרים ליהודי הפשוט הקָרֵב אל “משנה התורה” סור לך מכאן עם הארץ!

ופחד הגבורים נופל על היהודי הפשוט והוא נרתע לאחור. ובאמת הספר משנה תורה, אעפ"י שיצא מתוך כור של שכל גאוני שמשל בכל נבכי התלמודים, נעשה לכתחלה בשביל היהודים הפשוטים ואפשר להגות בו בלי שום פקפוק. אולי רק צריך באיזה מקומות לבאר מלות קשות.

והרבה יש ללמוד מסגנון הרמב"ם. והלמוד בספרו היה מועיל מאד גם להתפתחות השפה.

ולא לחנם אמרו: “ממשה (בן עמרם) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה”.

אחד העם ז"ל אמר לי כי גם מתוך ספר מורה נבוכים יש להוציא כמה וכמה פרקים ולהדפיסם לחוד, כי הם נאים גם בשביל דורנו זה.

בדרך אגב הנני להעיר כי בספרי “האסלאם” 74 אמרתי, כי מה שאמרו אחדים (ברנפלד אומר את זה בודאיות גמורה כאלו הוא היה שם באותו מעמד), שהרמב“ם קבל אמונת מחמד לאיזה זמן, היא עלילת שוא. לא ידעתי כי כבר עמד ע”ז הד“ר ברלינר שהביא לזה עוד ראיה חזקה מדברי הרופא הערבי עבדאל לטיף, שהיה בזמנו של הרמב”ם וישב עמו זמן רב בקאירה, ובתולדות ימי חייו שכתב בעצמו התנפל על הרמב"ם ועל המורה נבוכים, וגם הוא לא הזכיר לו עונו שבגד בדת האסלמית. (ע' ישרון שנה י"ג ע' 596).