רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב; תרפ"ח

אדיל נודעה בעיר לְבוֹב לתהלה, כי היא היתה עשירה טובת־לב ורבת־חסד מאין כמוה. אם היתה לכל יתום נעזב, כל אומלל וקשה־יום מצאו בביתה מחסה ונחומים, ובדבריה הטובים חזקה ידי נדכא ושפל־רוח.

גם מַרְגָּריָּתה הזקנה, המשרתת בבית אדיל שנים רבות, אהבה את גברתה ותכבד אותה בכל לבה. ואף כי היתה מרגריתה בת נאמנה להדת הקתולית, בכל זאת אהבה את אדיל היהודיה, כי אשה טובה כמוה לא מצאה.

הכהן הקתולי אשר בעיר דבר תמיד על לב מרגריתה, כי לחטא גדול תחָשב לה אהבתה את “היהודיה הארורה” ובגלל העון הזה תרד לגיהנם, ונשמתה תאבד לנצח. ורק אם תשיג ידה להמיט שוֹאה על היהודים אז תכפר חטאתה ותהיה גאולה לנשמתה.

כן דבר אליה הכהן במשך זמן רב, ומרגריתה היתה אשה פשוטה ולא יכלה להבחין בין אמת לשקר, ותאמן בכל דברי הכהן, לבה היה עליה דַּוָּי על נשמתה ה“חוטאת”, אשר לא תדע מנוחה אחרי מותה, ובכל זאת לא חדלה מאהוב את גברתה היהודיה, אבל הכהן לא הרפה ממנה. יום יום הרבה לפתותה, עד כי נתפַתתה סוף סוף לכרות שוּחָה לרגלי אדיל הטובה והישרה ולרגלי כל היהודים היושבים בעיר לבוב.

באחד הימים הביא הכהן למרגריתה ילד מת, אשר הוציא מקברי בני העם, ויגזור את צוארו במאכלת. ומרגריתה שמה את הילד בעצת הכהן תחת מטת גברתה, ותכסהו בשמיכה.

בחצות הלילה התפרצו פתאם אל הבית פקידים ואנשי צבא, כהנים ונזירים, ויחפשו וימצאו תחת מטת אדיל גוית ילד מת, אשר צוארו חתוך.

ומרגריתה העידה, כי יהודים רבים נאספו בבית אדיל: רבנים ושוחטים וכל נכבדי העדה, וישחטו את הילד ויוציאו את דמו לצרך חג הפסח.

והשמועה עברה בעיר, כי היהודים שוחטים את ילדי הנוצרים, ותבער בהם חמת ההמון, ויאמר להשמידם, והרבנים והשוחטים וכל נכבדי העדה הובאו במאסר. אדיל הובאה לפני השופטים לחקור ולדרוש מפיה איך נעשתה התועבה, ומרגריתה עמדה להעיד רשעתה בפניה.

אז פנתה אדיל אל השופטים במנוחת לב ותאמר: אכן מצא אלהים את עוני: אנכי שחטתי את הילד הזה, אנכי לבדי, איש לא היה עמי.

והשופטים התיעצו, וחרצו משפטם להמית את אדיל, ואת שאר היהודים צוו להוציא לחפשי.

בעת ההיא התחרטה מרגריתה על כל אשר עשתה, ותתנפל לפני השופטים ותתודה על אשמתה, כי אדיל נקיה מעון, וכי רק הכהן פתה אותה לשים ילד מת, אשר הוציאוהו מקבר, תחת מטת גברתה.

אפס השופטים אמרו, כי גם אם הכחישה מרגריתה את עדותה, אין להשיב את גזרת המשפט ורק תרופה אחת יש לאדיל – אם היא חפצה בחיים, – להמיר את דתה, ואז יתנו לה שם אחר, אשר עליו לא יחול גזר דינם. אך אדיל אל אבתה לשמוע לעצתם. “עבריה נולדתי ועבריה אמות!” – קראה באומץ רוח. השופטים והכהנים הרבו לדבר על לבה, כי תמיר את דתה, אך היא כסלע איתן עמדה על דעתה, ובשמחה רבה הלכה על במת המזבח1 להקריב את נפשה בעד אלהיה ועמה, ותמת מות גבורים וקדושים. היא נקברה בעיר לבוב ועל מצבתה חרותים כדברים האלה: פה נקברה האשה אדיל, בת הפרנס ר' משה, שקדשה את השם ומסרה את נפשה בעדו ובעד ישראל עמו, מתה בערב שבת קדש, כ“ז אלול, שנת ה' ת”ז.


  1. במקור כתוב “המטבח” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות