מועטים מאד הם הרשמים שנשארו בספרותנו התלמודית והמדרשית מחיי האשה העבריה במאות הראשונות שאחרי חורבן הבית. אמנם לפעמים יכולים אנו להכיר מאיזה מאמרים נגטיביים, שהיו בזמן ההוא, נשים שאזרו חיל לעלות מתוך הסביבה, שהשתדלה תמיד לטשטש את צורתן העצמית, ולהתחרות עם הגברים גם בידיעת התורה. מאמריו העזים של ר' אליעזר בן הורקנוס, שהיה גדול בקנאותו למסורת, ובכלל למשטר הישן והמקובל, מעידים שהיו בזמנו איזו נשים שדרשו לעצמן זכות ללמוד תורה, כמו שישנה לגברים: “יִשָׂרְפוּ דברי תורה ואל יִמָסְרוּ לנשים!” החליט ר' אליעזר¹. מתוך הטון של דבריו ניכר שהיו בזמנו אשה או נשים, שהתפרצו ללמוד תורה. וכן מאמריו: “אין חכמה לאשה אלא בפלך”²; ו“המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תפלות”³.

ואמנם מצינו אשה אחת, שחיתה בדור הסמוך, בימי גזרת אנדריאנוס ואחריהם, שהצטיינה בעוז רוחה וגם יצאה מן הספֵירה המצומצמת, הגובלת את האשה, ועלתה בידיעת התורה להיות כאחד מבעלי ההלכה. זו היתה ברוריה (? Valeria) בתו של התנא הקדוש ר' חנינא בן תרדיון ואשתו של ר' מאיר, שמצינו אותה באה במחלוקת עם אחיה בדבר הלכה של טומאה. וכשהציעו הדברים לפני ר' יהודה בן בבא, אמר: יפה אמרה בתו (של ר' תרדיון) מבנו⁴. מזה שהיא למדה וידעה בהלכות טומאה וטהרה —שכבר לא היתה בהן כל כך דרישה מעשית רבה, אחרי חורבן הבית, — אנו יכולים להבין, כי גדול היה כוחה בשאר ההלכות שהיו דרושות לחיי ההוה. בבבלי נשמרה אגדה מוגזמה (כדרך האגדות שנתגלגלו ועברו מארץ־ישראל לבבל) שברוריה דביתהו (אשתו) של ר' מאיר למדה שלש מאות הלכות ביום משלש מאות מורים, ואת ספר יוחסין (באור לדברי הימים) למדה בשלש שנים ועדיין לא יצתה ידי חובתה⁵. מכל זה אנו רואים שברוריה היתה חכמה גדולה בכל מקצעות התורה.

כגדולתה בתורה כך היתה גדולה במדותיה התרומיות. אמונתה הגדולה בהשגחה האלהית הרימה אותה מעל להאהבה הטבעית שיש בלב האם לבניה, ויחד עם זה היתה מסורה לבעלה בכל נפשה. האגדה מספרת, כי פעם ביום השבת, בשעה שר' מאיר ישב ודרש בבית המדרש, מתו פתאום שני בניה במגפה, והיא העלתה אותם אל העליה, והשכיבתם במטה, ופרשה עליהם סדין. לאחר תפלת מעריב שב ר' מאיר הביתה ושאל: היכן הם הילדים? השיבה ברוריה: הלכו להם. נתנה על ידו כוס להבדיל. שוב שאל ר' מאיר? בני היכן הם? והיא שוב השיבה, שהלכו אל השכנים. היא הציעה לפניו את השלחן, והוא סעד וברך, אחר כך פנתה אליו ברוריה: רבי, שאלה יש לי לשאול: אחד הפקיד על ידי פקדון, היום הוא בא ובקש את פקדונו, האחזירנו לו? ענה ר' מאיר: מה את שואלת, בתי? וכי שאלה היא זו שהמקבל פקדון צריך להשיבו? לקחה אותו בידו והעלתה אותו אל העליה והראתה לו את שני בניה שוכבים במטה מתים; התחיל ר' מאיר לבכות, וברוריה אמרה לו: מה רבי בוכה? בעל הפקדון בא וקבל פקדונו, וכי לא כך נאמר: ה' נתן ה' לקח, יהי שם ה' מבורך⁶.

עדינות רוחה נשקפת מתוך מעשה זה: היו שכנים רעים לר' מאיר שהיו מצערים אותו ור' מאיר בקש מהקב"ה שימותו. אמר לו ברוריה: מה דעתך משום דכתיב (תה', ק“ד ל”ד): יתמו חטאים מן הארץ? מי כתיב “חוטאים” — חטאים כתיב (היא דורשת חַטָּאִים=חֲטָאִים). ועוד ראה מה כתוב בסוף הפסוק — “ורשעים עוד אינם”, כין שיִתַּמּוּ חֲטָאִים (ממילא) “ורשעים עוד אינם”. התפלל עליהם שיחזרו בתשובה ולא יהיו עוד רשעים⁷.

היא נכנסה בשיחה פילוסופית עם נוצרי אחד (“מינא” לפי כתב יד מינכן) שאמר לה: כתוב (ישע‘, נ"ד א’): רני עקרה לא ילדה. משום דלא ילדה רני? אמרה לו: שוטה! ראה מה שכתוב בסוף הפסוק: כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'. ומה שנאמר “לא ילדה” פירושו, שלא ילדה בנים לגיהנום כמוכם⁸.

בדעתה את יתכונותיה היתה ברוריה מלאה התמרמרות נגד המאמרים המשפילים כבוד האשה ובכלל על הריגוריזם הקיצוני. ופעם כשפנה אליה ר' יוסי הגלילי בשאלה: איזה הדרך ללוד, ענתה היא בעקיצה של אירוניה חדה: גלילי, שוטה! וכי אינך יודע שחכמים אמרו: אל תרבה שיחה עם האשה? היה לך לומר: “באיזה ללוד” — ודי⁹.

ברוריה דקדקה באופן הלמוד שילמדו בקול רם, להשמיע לאוזן מה שהפה מוציא. ופעם כשראתה שאחד מהתלמידים קורא בלחישה, בטשה בו ואמרה: הלא כתיב (ש“ב, כ”ג): ערוכה בכל ושמורה. אם ערוכה ברמ"ח אברים של אדם משומרת היא, ואם לאו אינה משומרת¹⁰.

נכראה, שרצונה החזק להתרומם למדרגה אנושית שוה עם כל האדם גרמה לה צער גדול ויסורים רבים. רבים לא יכלו סלוח לה בעד העזה שכזו. בכלל היה גורלה טרגי מאד. הוריה נהרגו ע"י הרומאים, ואת אחותה מסרו לקובה של זונות. אחיה, לפי דברי האגדה, יצא לתרבות רעה ונהרג, והיא הצדיקה עליו את הדין. בעלה רבי מאיר גם כן לא מצא קורת רוח ושלוה בארץ־ישראל. גם הוא היה חכם יותר מדי. גם הוא עמד כצור על דעתו ולא שם לבו למה שהבריות אומרים. לא נתרחק מאלישע בן אבויה רבו, גם אחרי שנודע שהוא בגד בעמו, לא חלק כבוד ביותר לנשיאות. ובעד זה היה נרדף כל הימים, עד שהיה אנוס לצאת מארץ־ישראל ולקבוע דירתו בבבל.

ואולי זו היתה הסבה שהאגדות נתחלקו: יש מהן שמרבות לספר בשבח ר' מאיר וברוריה ויש שמספרות בגנותם. וסוף סוף אנו יודעים, שהחכמים לא קבעו הלכה כר' מאיר וגם לפעמים העלימו את שמו וכתבו במקומו “אחרים אומרים” (לפי דעת אחדים רמז שהיה תלמיד לאלישע בן אבויה, שנקרא גם בשם “אחר”).

ונמצאה עוד אגדה, שברוריה היתה לועגת למה שאמרו חכמים “נשים דעתן קלות”¹¹, ור' מאיר אמר לה שסופה להודות באמתותו של מאמר זה. מה עשה? פקד על אחד מתלמידיו לנסותה לדבר עברה, והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית, וכשנודע לה, חנקה עצמה ור' מאיר ברח מבושתו¹².

זוהי אגדה, שבודאי אין לה כל יסוד, אלא שבאה להבאיש את זכרונה של ברוריה, שהעיזה לחשוב, שגם לנשים יש דעה קבועה, ואין לזלזל בה.

ומי יודע אם לא מסבה זו כסתה האגדה במעטה חרפה את כל המשפחה של ר' חנינא בן תרדיון, שאת עוון חכמתה של ברוריה נשאו גם הם¹³…

ומה שנוגע למצב האשה בזמננו עכשיו, נזכרתי בדברי אחד הרביים של זמננו שאמר, כי הכתוב “יוסיף דעת יוסיף מכאוב” הוא מצות עשה: חייב אדם להוסיף דעת, וממילא להוסיף מכאוב. החכמה והמכאוב יצאו כרוכים מן השמים, ומכל שכן לאשה, שאין לה מחסור במכאובים גם בלאו הכי. אבל אחרי שאין זו מצות עשה שהזמן גרמא, על כן גם הן חייבות בה. תחכמנה ותסבולנה!…

כידוע שני אלמנטים נתאחדו בלבו של הרמב“ם: האמונה והפילוסופיה. הצד השוה שבהן – כבישת היצר. האמונה מצוה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, והפילוסופיה גם כן אומרת: צריך אדם להליט את השכל על יצרי הלב. ואת זה אנו מוצאים גם בסגנונו של הרמב”ם. הוא כאילו גדר בסגנונו שלא יתפרץ מהגבול של החוק הקטיגורי, שאין לו כלום עם רגשות הלב. ספרו “משנה תורה” או “היד החזקה” הוא לוחות אבן כתובים באצבע אלהים, הכל מהוקצע, מלוטש, אין גם מלה יתרה. אין מקום לסנטמנטליות, לרכרוכיות. “יקוב הדין את ההר”. ואולם לפעמים הלב העברי הגדול הזה מתחמם והרגש פורץ לו דרך. שכינת ישראל המלאה רחמים דופקת אז בעטו וממתיקה את סגנונו, ואז אנו רואים כי יש לנו עסק לא רק עם הרמב"ם הפוסק, אלא גם עם אבי הרחמים. הנה דוגמאות:

כהן שלא היה לוו דבר מכל אלו הדברים המונעין נשיאת כפים אעפ"י שאינו חכם ואינו מדקדק במצות או שהיו חבריו מרננים אחריו או שלא היה משאו ומתנו בצדק הרי זה נושא את כפיו, ואין מונעין אותו. לפי שזו מצות עשה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים ואין אומרין לאדם רשע הוסף רֶשַׁע והִמָנע מן המצות.

ואל תתמה ותאמר: ומה תועיל ברכת הדיוט זה? שאין קבול הברכה תלוי בכהנים, אלא בהקדוש ברוך הוא, שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה, והקדוש ברוך הוא ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.

(הלכות נשיאת כפים ס' ט“ו ה”ו).

מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה “שדי” ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ, אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא. שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצות אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאלו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל, שזה דבר המהנה בהבלי העולם.

(הלכות מזוזה פ“ו ה”ד).

חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ברוך הוא ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר: חונה מלאך יי' סביב ליראיו ויחלצם.

(סוף הלכות מזוזה).

סכנת נפשות דוחה את הכל ואפשר (למי שמתו אחיו מחמת מילה) למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחד מישראל לעולם.

(הלכות מילה סוף פ"א).

כשעושים דברים האלו (בשבת לחולה) אין עושין אותן לא ע“י עכו”ם, ולא על ידי קטנים, ולא על ידי עבדים, ולא על ידי נשים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם. אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יהיו בהם.

(הלכות שבת סוף פ"ב)

ולמה מברכים על הבשמים במוצאי שבת מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת, משמחין אותה ומיישיבן אותה בריח טוב.

(הלכות שבת פ' כ“ט הכ”ט).

כבוד גדול נוהגין במלך… כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרב שפל וחלל, שנאמר (תה' ק“ט כ”ב): ולבי חלל בקרבי. ולא ינהג גאות לב בישראל יותר מדי, שנאמר: לבלתי רום לבבו מאחיו, ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר: שמעוני אחי ועמי (דהי“א כ”ח ב'); ואומר: אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו' (מ"א יב' ז'). לעולם יתנהג בענוה יתרה. אין לנו גדול ממשה רבנו, והוא אומר: ונחנו מה (שמות ט"ז ח'), ויסבול טרחם ומשאם וקצפם, כאשר ישא האומן את היונק. רועה קראו הכתוב: לרעות ביעקב עמו. ודרכו של רועה מפורש בקבלה (ישעי' מ' י"א): כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'.

(הלכות מלכים סוף פ"ב).

גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלים על עפרה. וכן הוא אומר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין. שנא‘: ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון. אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא. וכן הקבור בה נתכפר לו. וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה. שנא’ וכפר אדמתו עמו. ובפורענות הוא אומר על אדמה טמאה תמות. ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו. ואע“פ כן החכמים היו מוליכים מתיהם לשם. צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק. לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו”ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה. שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. ובפורענות הוא אומר ואל אדמת ישראל לא יבואו.

(הלכות מלכים פ“ה ה”י).

*

ואין צריך לומר שאגרת תימן שלו, שהיא כולה ספוגה צער ורחמים על אחיו הנענים והנרדפים שהיו שרויים בתוך שודדים קנאים שבקשו להעבירם על דתם ולגזול מהם את שארית מחמדיהם – תורתם ואמונתם. אגרת זו כולה כתובה ברגש עמוק וחודר ללב.

ופעמים הרשה הרמב"ם, לעצמו לכתוב גם שירים.

כידוע לב הרמב“ם, לא הלך אחר דברי שירה. ואעפי”כ אנו מוצאים שלפעמים גבר בו הרגש והתיר לעצמו להביע את רגשותיו בשירים. סך הכל נמצאו ששה שירים מיוחסים להרמב"ם, ומהם הנני נותן כאן חמשה, שהם בודאי שלו.

השירים ההם נדפסו תחלה ב“קבץ על יד” (הוצ' מקיצי נרדמים 1885) ע“י מ. שטיינשניידר בתוך שאר שירי הקדמונים. ואח”כ הוציאם הרב“ז בכר לחוד ב”מאנאטשריפט פיר געשיכטע אונד וויסענשאפט דעס יודענטומס" 1909 מעמוד 581 ולהלן.

השיר הראשון “דעי הולך”, עליו העיד ר' אברהם בן הרמב"ם שהוא משל אביו. ומונק שהוציא לאור את האוריגינל של מורה הנבוכים בערבית עשה את השיר הזה למוטו בהתחלת הספר. השיר השני הוא כנראה סיום לספרו “מורה הנבוכים”.

השיר השלישי לפי דעת בכר הוא על פירוש המשניות; הרמב"ם בהכרת עצמו (כדרך החכמים בימים ההם, ר' שלמה בן גבירול ואחרים) אומר על חבורו שהוא עולה על כל המפרשים שקדמו לו. “קמה אלומתי וגם נצבה!”

השיר הרביעי מדבר בשבח ספרו “משנה תורה”, שעל ידו יכול היהודי לעלות למעלה עליונה, רק יזהר בעלותו, ולא יהיה נחפז להוציא משפט, להודיע כי כל דברי הרמב"ם שקולים ומדודים ודרושה התעמקות יתרה להבינם כראוי.

ובשיר החמישי הוא מטיף מוסר לעצמו, שיהיה “ספר המדע” שלו תמיד נר לרגלו, כי ממנו תוצאות חיים.

שיר הרמב"ם בראש ספרו מורה־נבוכים:

דֵּעִי הוֹלֵךְ לַנְחוֹת דֶּרֶךְ יָשָׁר לִסְלוֹל אֶת מַסְלוּלָהּ

הוֹי, כָּל תּוֹעֶה בִּשְׂדֵי תוֹרָה, סוּרָה וּדְרוֹךְ יַד מַעְגָּלָהּ

טָמֵא וּכְסִיל לֹא יַעֲבֹר בָּהּ, דֶּרֶך קֹדֶשׁ יִקְּרֵא לָהּ.

שיר הרמב"ם בסוף ספר מורה־הנבוכים:

קָרוֹב מְאֹד הָאֵל לְכָל קוֹרֵא, אִם בֶּאֱמֶת יִקְרָא וְלוֹ יִשְׁעֶה.

נִמְצָא לְכָל דּוֹרֵשׁ, יְבַקְּשֵׁהוּ אִם יַהֲלֹךְ נִכְחוֹ וְלֹא יִתְעֶה.

שיר הרמב"ם בסוף ספרוֹ פירוש המשׁניות (לדעת הרב"ז בכר):

בִּשְׂדִּה תְבוּנוֹת קָצְרוּ הַקּוֹצְרִים חָכְמָה, אֲשֶׁר עַל כָּל נְדִיב לֵב עָרְבָה.

גַּם אַחֲרֵיהֶם לָקְטוּ הַלּוֹקְטִים, נַפְשִׁי אֲלֵיהֶם חֻבְּרָה, קָרָבָה.

כַּמָּה אֲלֻמּוֹת אֻלְּמוּ מֵהֶם, אֲבָל קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה.

שיר הרמב"ם לספר “משנה תורה” שלו:

בִּינוּ בְדָת משֶׁה, אֲשֶׁר הִיא בֶאֱמֶת סֻלָּם אֲשֶׁר רֹאשׁוֹ עֲדֵי שָׁמָיִם,

וַעֲלוּ בְמַעֲלוֹתָיו וְאַל תֵּחְפֹּזוּ, פֶּן תִּפְּלוּ, מֶנְהוּ לְמַטָה (נ"א מטה) מָיִם;

אִם תִּגְעוּ רֹאשׁוֹ הֲרֵי תִּהְיוּ בְנֵי עֶלְיוֹן, וְאִם רַגְלָיו – בְּנֵי מִצְרָיִם.

שיר הרמב"ם על ספר המדע שלו:

שֶׁמְּעִי, נַפְשִׁי, אֶת מוּסָרִי וּקְחִי, רוּחִי אֶת מַאֲמָרִי.

סֵפֶר הַמַּדָּע הוּא הָרֹאשׁ, אִם תַּשְׂכִּילִי בּוֹ – תָּאִירִי.

מכתב אחד של הרמב"ם שנמצא בגניזה נדפס ב־Heb. Union College Annuel Wolum III, 350 וממנו הננו לוקחים דברי אחדים. הוא אומר: דעו רבותי שאין ראוי לאדם להאמין אלא באחת משלושה דברים. הראשון שתהיה עליו ראיה ברורה מדעתו של אדם כמו חכמת החשבון והגימטריאות והתקופות. והשני דבר שישיגנו האדם באחד מחמשת הרגשות, כגון שידע בודאי שזה אדום וזה שחור וכיוצא בזה בראית עינו, או שיטעם שזה מר וזה מתוק, או שימשש שזה חם וזה קר, או שישמע שזה קול צרוד וזה קול הברה, או שיריח שזה ריח ערב וזה ריח באוש וכיוצא באלו. והשלישי דבר שיקבל אותו האדם מן הנביאים או מן הצדיקים.

ושם ע' 354 (בדברו באמונת הכשדים החוזים בכוכבים): גם אלה בני אדם הנלחמים זה עם זה על מלכות גדולה כמו עדת כלבים שנלחמים על הנבלה. כנראה הרגיש היהודי הפלוסוף הזה והבין היטב בטיב המלחמות שהאנושיות עוסקת בהן, וידע את מטרתן השפלה.

*

משנה התורה של הרמב“ם ראוי להיות ספר תמידי על שלחן כל יהודי. וכמו שכִּוֵּן לזה הרמב”ם בעצמו. ע"י הספר הזה היה כל יהודי קונה ידיעה ביהדות בכל מלוא היקפה: עבודת בית המקדש, הסנהדרין, המלכים, הכל, הכל. אלא שמסביב לספר הזה עמדו בעלי תריסין – הקטיגורים והסנגורים והמפרשים – כולם שלופי חרב הפלפול וכאלו אומרים ליהודי הפשוט הקָרֵב אל “משנה התורה” סור לך מכאן עם הארץ!

ופחד הגבורים נופל על היהודי הפשוט והוא נרתע לאחור. ובאמת הספר משנה תורה, אעפ"י שיצא מתוך כור של שכל גאוני שמשל בכל נבכי התלמודים, נעשה לכתחלה בשביל היהודים הפשוטים ואפשר להגות בו בלי שום פקפוק. אולי רק צריך באיזה מקומות לבאר מלות קשות.

והרבה יש ללמוד מסגנון הרמב"ם. והלמוד בספרו היה מועיל מאד גם להתפתחות השפה.

ולא לחנם אמרו: “ממשה (בן עמרם) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה”.

אחד העם ז"ל אמר לי כי גם מתוך ספר מורה נבוכים יש להוציא כמה וכמה פרקים ולהדפיסם לחוד, כי הם נאים גם בשביל דורנו זה.

בדרך אגב הנני להעיר כי בספרי “האסלאם” 74 אמרתי, כי מה שאמרו אחדים (ברנפלד אומר את זה בודאיות גמורה כאלו הוא היה שם באותו מעמד), שהרמב“ם קבל אמונת מחמד לאיזה זמן, היא עלילת שוא. לא ידעתי כי כבר עמד ע”ז הד“ר ברלינר שהביא לזה עוד ראיה חזקה מדברי הרופא הערבי עבדאל לטיף, שהיה בזמנו של הרמב”ם וישב עמו זמן רב בקאירה, ובתולדות ימי חייו שכתב בעצמו התנפל על הרמב"ם ועל המורה נבוכים, וגם הוא לא הזכיר לו עונו שבגד בדת האסלמית. (ע' ישרון שנה י"ג ע' 596).

אדיל נודעה בעיר לְבוֹב לתהלה, כי היא היתה עשירה טובת־לב ורבת־חסד מאין כמוה. אם היתה לכל יתום נעזב, כל אומלל וקשה־יום מצאו בביתה מחסה ונחומים, ובדבריה הטובים חזקה ידי נדכא ושפל־רוח.

גם מַרְגָּריָּתה הזקנה, המשרתת בבית אדיל שנים רבות, אהבה את גברתה ותכבד אותה בכל לבה. ואף כי היתה מרגריתה בת נאמנה להדת הקתולית, בכל זאת אהבה את אדיל היהודיה, כי אשה טובה כמוה לא מצאה.

הכהן הקתולי אשר בעיר דבר תמיד על לב מרגריתה, כי לחטא גדול תחָשב לה אהבתה את “היהודיה הארורה” ובגלל העון הזה תרד לגיהנם, ונשמתה תאבד לנצח. ורק אם תשיג ידה להמיט שוֹאה על היהודים אז תכפר חטאתה ותהיה גאולה לנשמתה.

כן דבר אליה הכהן במשך זמן רב, ומרגריתה היתה אשה פשוטה ולא יכלה להבחין בין אמת לשקר, ותאמן בכל דברי הכהן, לבה היה עליה דַּוָּי על נשמתה ה“חוטאת”, אשר לא תדע מנוחה אחרי מותה, ובכל זאת לא חדלה מאהוב את גברתה היהודיה, אבל הכהן לא הרפה ממנה. יום יום הרבה לפתותה, עד כי נתפַתתה סוף סוף לכרות שוּחָה לרגלי אדיל הטובה והישרה ולרגלי כל היהודים היושבים בעיר לבוב.

באחד הימים הביא הכהן למרגריתה ילד מת, אשר הוציא מקברי בני העם, ויגזור את צוארו במאכלת. ומרגריתה שמה את הילד בעצת הכהן תחת מטת גברתה, ותכסהו בשמיכה.

בחצות הלילה התפרצו פתאם אל הבית פקידים ואנשי צבא, כהנים ונזירים, ויחפשו וימצאו תחת מטת אדיל גוית ילד מת, אשר צוארו חתוך.

ומרגריתה העידה, כי יהודים רבים נאספו בבית אדיל: רבנים ושוחטים וכל נכבדי העדה, וישחטו את הילד ויוציאו את דמו לצרך חג הפסח.

והשמועה עברה בעיר, כי היהודים שוחטים את ילדי הנוצרים, ותבער בהם חמת ההמון, ויאמר להשמידם, והרבנים והשוחטים וכל נכבדי העדה הובאו במאסר. אדיל הובאה לפני השופטים לחקור ולדרוש מפיה איך נעשתה התועבה, ומרגריתה עמדה להעיד רשעתה בפניה.

אז פנתה אדיל אל השופטים במנוחת לב ותאמר: אכן מצא אלהים את עוני: אנכי שחטתי את הילד הזה, אנכי לבדי, איש לא היה עמי.

והשופטים התיעצו, וחרצו משפטם להמית את אדיל, ואת שאר היהודים צוו להוציא לחפשי.

בעת ההיא התחרטה מרגריתה על כל אשר עשתה, ותתנפל לפני השופטים ותתודה על אשמתה, כי אדיל נקיה מעון, וכי רק הכהן פתה אותה לשים ילד מת, אשר הוציאוהו מקבר, תחת מטת גברתה.

אפס השופטים אמרו, כי גם אם הכחישה מרגריתה את עדותה, אין להשיב את גזרת המשפט ורק תרופה אחת יש לאדיל – אם היא חפצה בחיים, – להמיר את דתה, ואז יתנו לה שם אחר, אשר עליו לא יחול גזר דינם. אך אדיל אל אבתה לשמוע לעצתם. “עבריה נולדתי ועבריה אמות!” – קראה באומץ רוח. השופטים והכהנים הרבו לדבר על לבה, כי תמיר את דתה, אך היא כסלע איתן עמדה על דעתה, ובשמחה רבה הלכה על במת המזבח¹ להקריב את נפשה בעד אלהיה ועמה, ותמת מות גבורים וקדושים. היא נקברה בעיר לבוב ועל מצבתה חרותים כדברים האלה: פה נקברה האשה אדיל, בת הפרנס ר' משה, שקדשה את השם ומסרה את נפשה בעדו ובעד ישראל עמו, מתה בערב שבת קדש, כ“ז אלול, שנת ה' ת”ז.

(הגאון מווילנא והרב מלאדי).

במלאת מאה שנה לפטירתו של הרב.

(ה' תקע“ג־תרע”ג).

א. הגאון מוילנא

גלות ישראל למה היא דומה? למדבר גדול ונורא, מדבר רחב לאין סוף ולאין קץ. לשוא תבקש העין פִּנַת־צל ואמת־מים להצהיל את העין ולשובב את הנפש. נחש, שרף ועקרב בו וחום קודח גם בעץ שקט ודממה. ובקום הסער, והרס והחריב הכל בלא חמלה.

ובמה נתקימה כנסת ישראל? על מה חי העם כל הימים, ואיך עמד בו רוח להלָחם על עצמו? מה היתה נחמתו בעניו, אם לא אהבת התורה החַמה, הפנימית אשר מלאה את כל לבבו, ועל מי היתה גאותו, אם לא על גאוני התורה, על בחירי העם, אשר קמו לו בכל דור ודור, ואשר אליהם נשא את עיניו ונפשו כאל שרידי ההוד והקדושה שהשאיר לו אֵל לפליטה?

גדולה היתה אהבת התורה בישראל, בשמחה רבה מסרו את נפשם עליה. למדו בחדרים, למדו בישיבות, למדו בכל בתי המדרש, למד כל איש בביתו. והתורה הצילתם. היא היתה גאונם ומשושם. היא מלאה את לבבם, ואורה המתוק שפך חן וחסד על חייהם הקשים.

וביחוד הצטינה העיר ווילנא, שעליה היו ממליצים בצדק: “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים דליטא”. זה דורות רבים אשר לא רק הרבנים הגדולים, שישבו בה על כסא הרבנות, כי אם גם הרבה “בעלי בתים” היו בה מֻפלגי תורה, שעלו בחריפותם ובקיאותם על כמה רבנים. ואפילו בעלי מלאכה שבה היו כמעט כלם למודי ה' ואחרי עבודתם הקשה כל היום היו נכנסים בערב לשמוע שעורים בגמרא ובמדרשים ובשאר ספרי־קדש.

* *

ובשנת תפ"ז עברה שמועה בעיר, כי בשבת ידרוש בבית־הכנסת הגדול – נער בן שבע, בהסכמת הרב ופרנס־העיר.

ילד בן שבע יעמוד לדרוש בבית־הכנסת הגדול בעיר ווילנא, לפני רבנים ודיָנים ושאר חכמי התורה!

היו לפעמים ילדים, שעברו לפני התיבה, והפליאו את העם בקולם הערב, אבל בזה אין החידוש גדול כל כך. הן זהו כשרון טבעי: גם הצפור יודעת לזמר בצאתה מקלפתה. אבל “להגיד חילוק”, ענין אחר לגמרי. פה צריכים גם כשרונות גאוניים, בלתי מצויים, גם יגיעה ושקידה רבה. “לא יגעת ומצאת, אל תאמין” – אמרו חכמים.

בית הכנסת היה מלא מפה לפה. הכל רצו לשמע את דרשת הילד הנפלא. והנה הוא עולה על הבמה. נער בריא, יפה, ועיניו זכות ומאירות. הוא מביט אל הקהל בלי מֹרך לב, אך גם בלי גאוה, כאילו זה חזיון רגיל, ואין בו כל דבַר פלא. השמש דופק בשלחן, והילד מתחיל: “תנו־רבנן”…

והקהל מחריש ומשתאה, ובולע כל מלה.

והילד דורש בסוגיה עמוקה מאד, שכל הלומדים מתחבטים בה, והוא מעמיק לשאול ואחר כך הוא פותר את כל השאלות בהסברה כל כך קלה וישרה, וקול הדורש נעים כקול העֻגב.

הרב הזקן ר' אבלי, אב בית־דין דקהלת ווילנא הקדושה, שומע גם הוא, וכלו מלא התפעלות, ומעיניו זולגות דמעות גיל.

“אשרך ישראל מי כמוך!” – חושב הזקן בלבו.

כשגמר הילד את הדרשה, נגש הרב אל אבי הילד ובקש אותו, כי יבוא עם בנו אליו לשלש סעודות.

רצה הרב לתהות על קנקנו של הדרשן הצעיר הזה, עד כמה הוא מבין את הענין העמוק שדרש בו.

והאב המאושר הביא את הילד אל בית הרב. שם נתאספו גדולי החכמים, כדרכם בכל שבת ושבת. והרב בחן את הילד והנה את אשר לא פלל מצא: הוא לא רק מבין מה שלמדו אביו, כי אם הוא יכול לחדש מדעתו חדושים נפלאים.

* *

הילד הזה היה רבנו אליהו בן ר' זלמן, שנודע אחר כך בשם הגאון מווילנא, או בקצור בשם הגר"א.

בבית תלמיד חכם עני נולד רבנו אליהו בשנת ת"פ. אביו ר' זלמן ואמו טרינה התפרנסו מכסף הצדקה, שעזב אבי אמו הזקן, ר' משה רבקש, בעל “באר הגולה”, לתמיכת תלמידי חכמים עניים.

חמשה בנים נולדו לר' זלמן, וכלם היו למדנים מפורסמים, אך בנו הבכור, ר' אליהו, עלה על כלם גם בכשרונותיו הגדולים וגם באהבת התורה אשר בערה כנר אלהים תמיד בלבבו.

רק בימי ילדותו למד ר' אליהו מפי אביו. וכשהגיע לשנות עשר כבר לא היה איש בווילנא, אשר יעלה עליו בידיעותיו. שנים אחדות למד בתור חבר עם רבנים ישישים, ואחר כך קראו לו חבריו אלה, הרבנים הישישים, בשם רבנו.

צדיק ועָנו היה ר' אליהו. רק שאיפה אחת כבירה היתה לו – לעסוק בתורה, ובכל ימי חייו לא היה דבר אשר ייקר לו מתלמודו. תמיד היה יושב בבית־המדרש מעוטף בטלית ותפילין והוגה בספרים, לבדו או בחברת תלמידים. החיים היו זרים לו. וכדי שלא יבלבלהו שאון העיר, היה סוגר ביום את תריסי החלונות ולומד לאור הנר. ובלילה היה גם כן מתגבר כארי ולומד. ורק כשתי שעות במעת־לעת הי המחליף מעט כח בשֵנה.

נשמתו כֻלה היתה כל כך מסורה ללמוד התורה, שגם עם אשתו ובניו לא הרבה שיחה; וכאשר שב בנו פעם מדרך רחוקה, נתן לו ר' אליהו רק שלום והעיר אותו, כי בדרך ודאי שהיה אנוס לבטל מלמוד התורה, ולפיכך הוא צריך עכשיו להשלים מה שהחסיר.

כמלאת לו עשרים שנה הלך ר' אליהו בגולה, כמנהג החסידים בימים ההם, אך בכל מקום בואו כבר נודע שמו לתהלה וקבלו אותו בכבוד גדול. וכעבור חמש שנים שב לווילנא וישב בבית המדרש, שבו בלה את כל ימי חייו בתורה ועבודה.

לפרנסתו קצבה לו העדה סכום כסף מצומצם מאד, אך השמש, שהיה מביא את כסף הקצבה, מעל בשליחותו. ולא רצה ר' אליהו לגלות את הדבר, שלא יבֻלַע לפרנסת השמש. וכאשר רעבו ילדיו ללחם, יעץ את אשתו שתכניסם לבי השכנים בעת שהמה אוכלים, ואז יאכילו השכנים גם אותם. והוא בעצמו עם אשתו הצדקנית סבלו רעב. ורק כאשר חלה השמש, התודה על עוונו.

ר' אליהו לא רצה לקבל עליו רבנות. ביראו פן יפריעוהו אנשי קהלתו מלמוד התורה לעסקי הצבור, ובחר לו חיי בודד, נזיר ופרוש מהעולם כלו.

והנזיר הבודד הזה, הבורח מן השררה ומן הפרסום, היה מאליו לרבן של כל בני הגולה. כל חכמי הדור נתבטלו מפניו, כלם סמכו על דבריו כמו על דברי האורים והתומים.

גאונים רבים היו בזמנו: הגאון ר' אריה ליב, בעל “שאגת אריה”, שהיה רב בוַלוזין ובכמה קהלות גדולות; הגאון ר' יהונתן אייבשיץ, בעל “כרתי ופלתי” ועוד ספרים רבים; הגאון ר' יעקב יהושע, בעל “פני יהושע”, רב בפרנקפורט על נהר מֶיְן; הגאון ר' יחזקאל לנדא, בעל “נודע ביהודה”, ועוד רבים; וכל הגאונים הללו שחו ראשם לפני הבודד הווילנאי.

והוא הן לא חבר כמעט כל ספר מלבד הקונטרס “איל משולש” על הנדסה. שחבר בילדותו, בהיותו חס על עתו שלא להוציאה לבטלה. – כתיבת ספרים היתה בעיניו כדבר מותר, ורק בשולי הגליונות היה רושם לעצמו לזכרון הערות. והם, הגאונים שמנינו, חברו ספרים גדולים וחשובים מאד, ואף על פי כן נכנעו כלם מפניו.

עד כמה גדול היה הגאון בעיני בני דורו נוכל להבין מתוך דבריו של ר' חיים מולוזין. הוא בעצמו היה גאון תלמודי, תלמיד מובהק של בעל “שאגת אריה, ור' חיים זה כותב ע”ד הגר"א כדברים האלה:

“לבי יהגה אימה מדי דברי בו, בהעלותי על זכרוני עודנו בחיים חיתו… כאחד מצבא המרום במרום… הוא יתברך, למען צדקו… אחד היה האדם הגדול, אשר כמוהו לא נהיה מכמה וכמה דורות שלפניו”.

ובמכתבו ע“ד הישיבה שיסד בולוזין כותב עליו ר' חיים: “רבנו הגדול, נ”ע, היתה משנתו סדורה לו הלכה ברורה בכל התורה כלה, בלי שום ספיקא קמיה. במקרא, במשנה, בש”ס בבלי וירושלמי ומכילתא, ספרא וספרי, תוספתא, מדרשים וזהרים וכל דברי התנאים והאמוראים, הנמצאים בינינו, – בכלם זכה להיות חלקו בהם להכריע בין הספקות המתילדים".

העדר הספק בכל מקצועות התורה – זהו כמעט ממעלת הנבואה. זה היה האור הגדול, המקיף, אשר האיר את כל סתום מאליו, ברוח־הקדש. לפי שכלו הבהיר היתה הדרך הנכונה תמיד גלויה וידועה. תמיד היה מוצא את הגירסא הנכונה, ולא רצה לבקש ארחות עקלקלות, לתרץ את השגיאה ע“י פלפולים רחוקים. ופעם אחת בא לפניו איש והראה לו בכתב איזה פלפול ארוך, והגר”א קרא בו ואמר: צר לי מאד שהוצאת זמנך לבטלה בחבור הפלפול הזה. הלא פה פשוט נפלה שגיאה. תתקת את השגיאה, ואז הכל יעלה יפה ואין כל צורך בפלפולים.

ובכל אהבתו לתורה לא נמנע רבנו אליהו מחבב גם את המדעים הכלליים. ובפירוש אמר, כי אם תחסר לו ליהודי יד אחת בחכמת העולם, תחסרנה לו מאה ידות בחכמת התורה. והיה מבקש את מקורביו, היודעים שפות זרות. שיתרגמו לעברית מספרי חכמי העמים. ובעצמו ידע את ההנדסה, את התכונה ואת הדקדוק. אולם הפלוסופיה, וביחוד חקירת הדת, היתה שנואה בעיניו. היהדות היתה בעיניו לאמת גמורה ומחלטת, שלא יפול בה כל ספק, ואינה זקוקה לבחינה שכלית ולא עזר ותומך מצד ההגיון; ולפי דעתו, לא לכבוד הוא ליהדות אם באים לבחנה או אפילו לתמכה בהגיוני הפלוסופיה.

ואין צריך לומר, שכל מקצעות התורה היו יקרים בעיניו וחביבים עליו במדה שוה. הלומדים בזמן ההוא לא היו עוסקים ב“פסוק” (תנ"ך). הלמוד הזה נחשב בעיניהם ללמוד קל הערך. לא כן היה הגר“א: הוא שקד גם על למוד התנ”ך גם בקבלה עסק בחפץ לב. ביחוד היה חשוב בעיניו “ספר יצירה”, וה“זוהר”. וגם בזה גלה חדשות רבות.

היה זמן שרצה לעלות לארץ ישראל, וכבר היה מוכן לדרך, אך מאיזו סבה בלתי ידועה לנו, לא הוציא חפצו לפעֻלה, ושב מדרכו לווילנא.

עד כמה גדולה היתה נפש הגאון ועד כמה גדולה היתה צדקתו, אנו למדים מתוך המכתב אשר שלח מדרכו לביתו בתור צואה. קטן ובזוי היה העולם והבלי העולם בעיניו לעומת עבודת ה'. הכל נשכח מלבו. והוא זוכר רק את חובות הנפש ורק על המדות הטהורות הוא מזהיר ומצוה.

“באתי לבקש מאתך מאד – כותב ר' אליהו לאשתו – בבקשה גדולה ועצומה ושטוחה, שתדריך את בנותיך מאד שלא יצא מפיהן קללה ושבוע וכזב ומחלוקת. רק הכל בשלום, באהבה, ובחבה ונחת”. מיראה מפני עון לשון הרע, הוא מיעץ אותה לחשוך רגלה אפילו מבית הכנסת, “כי מבית הכנסת אי אפשר להנצל מקנאה ולשמוע דברים בטלים ולשון הרע, וכל שכן בשבת ויום־טוב, שמתאספות לדַבר, יותר טוב שלא תתפללי כלל. וגם בתך טוב שלא תלך לבית הכנסת, כי שם היא רואה בגדים טובים ומתקנאת ומספרת בבית… והנה יש לי כמה ספרי מוסר עם לשון אשכנז, תקראנה בהם תמיד וכל שכן בשבת, קדש הקדשים, לא תתעסקנה אלא בספר מוסר… ובפרט אם נזכה לבוא לארץ ישראל, כי שם צריך מאד ללכת בדרכי ה'”.

ולאמו הוא כותב:

“אהובתי אמי! ידעתי שאינך צריכה למוסר שלי, כי ידעתי כי צנועה את, אף על פי כן יקראו לפניך את האגרת הזאת, כי הם דברי אלהים חיים. ומבקש אני מאד ממך שלא תצטערי בשבילי, כאשר הבטחת לי, ואי”ה, אם אזכה להיות בירושלים אצל שערי השמים, אבקש בעדך, כאשר הבטחתי, ואם נזכה נתראה יחד כלנו… וגם באתי לבקש מאשתי, שתכבד את אמי, ככתוב בתורה. ובפרט לאלמנה, שעון פלילי מאד לצערה אפילו בתנועה קלה, וגם לאמי בקשתי שיהא שלום ביניכן, ואשה את רעותה תשמח בדברים טובים, כי זה מצוה גדולה לכל אדם… ואף אם אחת מכן תעשה שלא כהוגן, תמחלו זה לזה ותחיו למען ה' בשלום. וכן לאמי בקשתי שתדריך את בני ובנותי בדברים רכים שיקבלום ותשגיח עליהם. ולבני ולבנותי אני מצוה שיכבדו אותה, וגם ביניהם לא ישמע ריב וכעס כלל, אלא הכל בשלום. ובעל השלום יתן לכם ולבני ולבנותי וחתני ואחי וכל ישראל חיים ושלום".

כמה טהר נפש וצניעות בדברים הפשוטים האלה!

ב. הרב מלאדי

ובימים ששמשו של הגר"א האיר מווילנא על כל אופק היהדות, דָרך כוכב צנוע, מירכתי רוסיה הלבנה, מהעירה הקטנה לוזניה, פלך ויטבסק, והוא הלך והתגדל, הלך ונתעלה, עד שהיה גם הוא לשמש מזהיר.

הכוכב הזה היה ר' שניאור זלמן, אבי המשפחה שניאורסון, הנודעה לשם, כי מתוכה קמו עמודי החסידות בישראל.

ר' שניאור־זלמן נולד קרוב לשנת תק“ח לאביו ר' ברוך (ממשפחת מהר"ל מפראג) ולאמו מרת רבקה. גם הוא הצטין בילדותו בכשרונות גדולים ובהיותו בן שלש עשרה כתב עליו רב העירה, רבי יעקב, “החכם המופלא תנא ופליג, החתן מו”ה שניאור זלמן”. במלאת לו חמש עשרה שנה, השיאוהו אבותיו אשה. כדרך היהודים בימים ההם, שהיתה לו לרעיה נאמנה כל ימי חייו.

בשבתו בבית חותנו שקד מאד על תורת הנגלה ועסק גם בקבלה, ובהיותו בן עשרים עלה על לבו לגלות למקום תורה. צרה היתה בשבילו העירה הקטנה שישב בה, וחוג הלומדים אשר שם. רוחו הנעלה שאפה לגדולות.

אבל אנה ילך? היה זמן שחשב ללכת לווילנא, כי כבר שמע מגדולת הגר"א, אך אחר כך נמלך: בתורה הנגלית עסקתי במדה הגונה – חשב הוא בלבו – שכלי מוצא מזונו למדי, אבל הלב עדיין ריק, צריך לבקש מזון בשבילו.

והוא שמע את שֵמַע ר' בֶּר, המגיד ממיזריטש, שתלמידים גדולי תורה ויראה באים לשמוע את תורתו בקבלה, ותשוקה עזה בערה בו, ללכת גם הוא שמה.

אולם הורי אשתו התנגדו לדבר הזה. ענין החסידות, שהיה דבר חדש בישראל, היה חשוד בעיניהם כדברי כפירה ואפיקורסות. אך הוא עמד על דעתו ואשתו הצנועה הסכימה לחפצו. רק תנאי התנתה עמו, שלא ישכחנה, כאשר יתרחק ממנה, ואחרי שנתים שוב ישוב אליה.

ור' זלמן לא לקח מאומה מלבד ששה רובל מאחיו ר' מרדכי להוצאות הדרך הרחוקה, ומקלו ותרמילו, וילך מיזריטשה.

בדרך, כאשר אזל הכסף מכיסו, היה עובד עבודות פשוטות לפרנס את עצמו ויגיע כפיו, וכך היה הולך לו לאט לאט ומתקרב אל מחוז חפצו.

* *

החסידות, בתור זרם רוחני חדש, הביאה חיים חדשים בתוך עם ישראל. ידיעת התורה הנגלית עלתה אז למרום הפסגה, כמעט קשה היה למצא איזו שאלה יסודית, שלא התחבטו בה כבר הלומדים והראו בה את כל חריפות שכלם. אבל הנשמה הרחבה של היהדות לא יכלה להצטמצם במקצוע ההלכה התלמודית בלבד. וזאת היתה הסבה, שרוב הלומדים שלנו היו אנשים יבשים וזועפים, מפני שהרגישו בנפשם, אם גם לא בהכרה ברורה, כי נשמתם פגומה. ונטיעים רבים יבשו בכרם ישראל ולא נשאו כל פרי מאפיסת ליח החיים, מאפס מרחב ואויר חפשי.

ומצב העם בין הגויים בימים ההם היה רע מאד, ודרוש היה איזה כח רענן, חדש. שיתן בלב ישראל אומץ וגבורה לעמוד נגד הסערות, שסערו עליו לבלעו – איזה כח חדש, שיכניס תנחומים חמים בנפש העם הסובלת.

ואת הכח הזה יצרה החסידות.

על כנפי הרגש והדמיון העלתה החסידות את הנפש הקודרת של היהודי והרימתו מעל לכל המציאות החשכה המנֻולת, אל היכלי זוהר ושמחה ונועם עליון.

וְיָסְפוּ עִנָוִים בַה' שִׂמְחָה,

וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בְּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ.

אם אי אפשר היה לגאול את הגוף מכבלי הגלות, הצליחה החסידות לגאול את הנפש, שתשחק לכל בלהות הזמן, כי "כֻּלָא קַמֵיה כְּלָא חֲשִׁיבָא ". ובכל מקום שחסידים התאספו שם, היתה אורה ושמחה, בטחון ותקוה.

החסידות היתה גאולת הלב משעבוד הרבנות היבשה והקרה.

יוצר החסידות היה ר' ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט). אחריו הרחיב העמיק את שיטתו תלמידו ר' בר, המגיד ממיזריטש.

אל ר' בר, שהיה בעצמו מופלג בתורה הנגלית, התאספו תלמידים שהיו גדולי תורה, כמו ר' אברהם מקליסק בעל “חסד לאברהם”, ר' מנחם מנדיל מויטבסק בעל “פרי הארץ” (שניהם עלו ביחד לארץ־ישראל) ר' משולם זוסיא מאניפולי ואחיו ר' אלימלך בעל “נעם אלימלך”, ר' נחום מטשרנוביל, ר' לוי יצחק מברדיטשוב בעל “עבודת הלוי”, ר' פנחס הורביץ בעל “ההפלאה”, ר' ישראל מקוזניץ, בעל “עבודת ישראל”, ר' זאב מזיטומיר, בעל “אור המאיר” ועוד רבים, שהיו אחרי כן לצדיקים מפורסמים, שאליהם נתקשרו מאות אלפי חסידים בקשר של אהבה ואמונה.

אך הגדול מכלם בהשפעתו ובאישיותו המזהירה היה ר' שניאור זלמן.

* *

כאשר בא ר' זלמן למיזריטש, קבל אותו ר' בר בשמחה רבה. בעינו הבהירה ראה, כי ברכה בצעיר הזה, הבא להסתופף בבית מדרשו.

ר' שניאור זלמן ישב בבית ר' בר ולילות כימים היה שוקד על תורת ה' בנגלה ונסתר בשקידה עצומה, ור' בר היה קובע בשבילו שעור מיוחד בקבלה, נוסף על השיעורים עם שאר התלמידים, בראותו כי שאר רוח לו.

על לב ר' בר עלה רעיון טוב לסדר את כל פסקי הדינים שיש בפוסקים הראשונים והאחרונים בלשון צחה ובהסברה קלה, לבאר טעמה של כל מצוה, חלוקי הדעות שיש בכמה פרטים, ואיך צריך לקבוע את ההלכה.

הרעיון הזה טוב היה מצד עצמו, כי ה“שלחן ערוך” של ר' יוסף קבע רק את ההלכה בלי כל טעם, ומלבד זאת מימי ר' יוסף עד זמנו של ר' בר הלא עברו כמאתים שנה והרבה הלכות נתוספו מהפוסקים האחרונים. גם היה בזה אולי רצון להראות לכל ישראל, כי אין החסידות באה להבנות מחורבנה של התורה הנגלית, כי אם אדרבא: החסידות באה להוסיף, להגדיל את ערך הנגלה והצד המעשי של הדת, ולא החסידים מתנגדים למסרת העם וקדשיו, כי אם להפך: אלה הנלחמים בחסידים המה ה“מתנגדים”.

והוצאת הרעיון הזה לפעולה מסר ר' בר בידי ר' שניאור זלמן, ובחירה זו היתה מוצלחת מאד. ר' שניאור זלמן, מלבד ידיעתו הגדולה בכל חדרי תורה, היה מחונן בסגנון יפה מאד ובכשרון נפלא. והעבודה הזאת היתה חביבה עליו מאד, מפני שגם הוא היה נכסף (ואת זה הוא מטעים בהקדמת הספר), לזַכות את ישראל, שיוכלו כל אחד ואחד לרוות את צמאונו, לידע הלכה ברורה בטעמה. במשך שנתי שנים (תקל“א־תקל”ב) גמר סדור שלחן ישראל “אורח חיים”, והוא אז כבן עשרים וארבע. ואחר כך סדר גם חלק מ“יורה דעה” ואיזו הלכות מ“חשן משפט”, ועוד נשארו ממנו תשובות אחדות, שהשיב לחכמי דורו בכמה שאלות קשות.

ומלבד עסקו בתורה לא הניח ר' שניאור זלמן את ידו גם מחכמות אחרות – לא לשם החכמה עצמה, אלא בשביל הבנת התורה ועבודת ה'; וילמד את חכמת ההנדסה והתכונה וחשבון המשולשים הכדוריים וגם את ידיעת הטבע והגיאוגרפיה והדקדוק – בכל אלה היתה לו ידיעה הגונה, לפי מצב החכמה בימים ההם. ובדבר שהיה נעלם ממנו בידיעות הטבע לא בוש לשאול את המומחים שלמדו באוניברסיטה. ובימים ההם כבר נמצאו ברוסיה רופאים אחדים, שגמרו את האוניברסיטה, ורבי שניאור־זלמן התרועע עמם וסמך על חות דעתם בפסקי הלכה.

גם בקול עָרב חננו ה' ובשעה שהיה מגיע לידי התפעלות מתוך צמאון ודבקות באלהים, היה שר בפיו נגונים ערבים בלי דבורים, וכך היה נוהג גם באמצע התפלה. כלל הוא בידי החסידים, כי “מה שאי אפשר להשיג בכלי השכל שבמח לעצם עמקו והעלמו, זאת אפשר להשיג על ידי שיר”, יליד הרגש הטהור, הנובע ממעמקי הנפש. ונגון אחד בן ארבע בבות מיחסים לו ומקובל הוא אצל החסידים כתרופה לעורר את הלב לעבודת ה', ונקרא בשם “דבקות הרבי”.

* *

רק לזמן קצר שב רש"ז לביתו לפקוד את נוהו, את אשתו החסידה, שהיתה עמו בדעה אחת ללכת בדרך הקודש, אשר בחר לו. אחר כך שב עוד הפעם אל רבו ר' בר וישב אצלו עד יום מותו (תקל"ג).

כשנפטר ר' בר היה זקן תלמידיו, ר' מנחם מנדל מוויטבסק, ממלא מקומו. ואף על פי שהרש"ז לא היה נופל ממנו בתורה ויראה, חלק כבוד לזקנה ויהי לו לר' מנחם מנדל, לתלמיד מקשיב. אך מהרה תרפו את ר' מנחם מנדיל געגועים עזים לארץ אבותינו ויעל הוא ועמו שנים מחבריו (ר' אברהם מקליסק ור' ישראל מפולוצק) לארץ ישראל ויתישבו בטבריה. ר' שניאור זלמן לוָם עד מוהילוב וישב שם זמן קצר ומשם הלך לעיר מולדתו לוזנה. ושמה היו החסידים באים אליו מקצוי ארץ לשאלו בעניני עבודת ה' ולשמוע תורה מפיו.

הרבה הועילו לפרסומו מכתבי ר' מנחם מנדל מוויטבסק, שהריץ מארץ־ישראל אל החסידים מוקירי שמו וגם מכתבי ר' אברהם מקליסק. במכתב אחד כותב רמ“מ לאמר: אהובינו אחינו! מה אנחנו שואלים מכם כי אם לאהבה את אהובנו הרב, אשר נפשנו קשורה בנפשו, כבוד קדושת מורנו ורבנו הר”ר שניאור זלמן, הגדול מאחיו – גדלהו מכל אחיו, כלכם חייבים בכבודו". וכך כתב גם כן ר' אברהם מקליסק. ואמנם כעבור זמן קצר נתמנה ר' שניאור זלמן לנשיא כל החסידים שבגלילות רוסיה הלבנה וליטא.

ור' שניאור־זלמן השתדל מאד, כי המתישבים בארץ ישראל ימצאו די מחיה לכלכלת נפשם, וביחוד חבריו הצדיקים הגדולים. ומכתבו המדבר בשבח ארץ ישראל ובמצוה הרבה להחזיק בידי המתישבים בה מלא רגשי קדש בוערים בשלהבת יה ופועלים גם עם על לב כל קוראיהם.

היה זמן שהוא בעצמו חשב לעלות לארץ ישראל, אבל מפני איזו סבה אי־אפשר היה גם לו להוציא רצונו אל הפועל.

בן הרש"ז ובין חסידיו היה קשר של אהבה נפלאה, שהגיעה ממש עד מסירות נפש. מכתביו החוזרים שהיה שולח פעם בפעם אל החסידים נכתבו בסגנון יפה וחם, שמתוכו נשקפה נפשו הטהורה והמלאה אהבה ועדינות. ואולם כשבאו אליו איזו חסידים לדרוש ממנו עצה בעניני העולם הזה ולהגיד להם עתידות, חרה לו מאד ומהר לשלוח מכתב־חוזר לחסידים שיחדלו מהטרידו בשאלות כאלה.

הרש“ז היה שונא את המותרות, את הקשוט ואת הפרכוס ולא בקש עושר. כשנכנס ר' נחום, נכדו של הרש”ז, אליו ביום חתונתו לקבל ממנו ברכה לפני החופה והוא לבוש אדרת שער עם צוארון מעור שועלים, כעס הרש"ז ויקרא את אשתו ויצו עליה להסיר את הצוארון באמרו: הלא הצוארון אינו בא אלא לשם נוי בעלמא ולפיכך יש בו משום מותרות, ומי שמתרגל במותרות סופו לצאת לתרבות רעה.

מדת הרחמים והצדקה שקננה בלבו של הרש“ז היתה עצומה מאד ובמכתביו היה מעורר את הקהלות לרחם על הסובלים עוני ומחסור ולהתנהג עמם לפנים משורת הדין. וכן היתה גם מדת אהבתו של הרש”ז לכל אחד ואחד מישראל, אפילו לאלה שרדפו אותו והסבו לו יסורים גדולים. כי בימים ההם התלקחה המלחמה הגדולה בין החסידים והמתנגדים ורבות סבלה נפש הרב הטהורה ממריבת־אחים זו. אך גם שנאת־חנם זו לא עצרה כח להאפיל על רוחו הישרה ואור האהבה לא כבה בה גם בנשוב הרוחות הרעות.

אלה היו מאורי העם בימים הרעים ההם – אשר נחמוהו בצר לו והתוו לו דרך הקודש.

ג. המחלקת והשלום

איתני היהדות האלה, הגאון והרב – היו שניהם מצוינים במדותיהם וחייהם הטהורים. שניהם היו בנים יקרים לעמם, שניהם היו עבדי ה', במובן היותר נעלה של המושג הזה; שניהם עסקו בתורה לשמה במסירות נפש; שניהם היו בטוחים באמִתָּם ולא נרתעו משַנות כמה מנהגים וגם את נוסח התפלה; שניהם היו חובבים את המדעים האנושיים; שניהם אהבו את ארץ ישראל באהבה עזה וחשבו לעלות אליה, ואם לא עלתה בידם לעלות שמה בעצמם, גרמו הם, שאחרים עלו שמה וכוננו את הישוב בא"י.

דומה, שבין שני האנשים הנעלים האלה אי אפשר היה שיקום איזה נדנוד של מחלוקת, שיעלה איזה צל של שנאה.

אבל השטן מצא גם פה בקעה להתגדר בה. גם פה מצא עלילה להתעלל בבני אדם היותר גדולים, היותר קדושים ולסכסך את העם איש ברעהו.

המחלוקת הזאת הביאה רעה רבה לבני ישראל, כי המעט להם שסבלו מרדיפות הגוים מבחוץ עוד היה עליהם לסבול ממחלקת אחרים מבפנים; והחורבן הפנימי נורא הוא לפעמים יותר מכל צרות ויסורים, הבאים מן החוץ. מריבת אחים גוררת אחריה תמיד ירידה מוסרית גדולה, המביאה את שתי המפלגות יחד לידי התנונות שלימה.

כבר הזכרנו, כי רבים הביטו על החסידות בעין חשד, כאילו יש בה שאיפה להריסת היהדות.

על מה נוסד החשד הזה?

מוצקה היתה היהדות בליטא. חוקיה ומנהגיה היו חזקים כברזל. זה היה מבצר עתיק ועז אשר כל הרוחות שבעולם לא יכלו לזיזו ממקומו.

והנה באה החסידות והעבירה קו בקורת על היהדות המוצקה הזאת: לא התורה כשהיא לעצמה היא העיקר, כי אם התורה לשמה; ואין ערך לתפלה שהאמרה מן השפה ולחוץ, תפלה בלי כונה פנימית וטהרה פנימית; ושנואים היו עליה ביחוד הלומדים הגאים עם אצילותם הקרה, הלומדים שהתיחסו בבטול להמון העם הפשוט, והעצבות הקודרת של הסגפנים, אשר שפכו על כל החיים רוח כהה ושממון.

שמעו זאת הלומדים ויחרדו. הם חשבו, שהחסידות להרוס באה ולא לבנות, והם זה לא כבר עמדו במלחמה נוראה עם המחזיקים בשבתי־צבי וביחוד עם בעלי ברית יעקב פרנק, שגם הם סמכו תחלה על הקבלה, ואחר נטו אחרי רגשות לבם והרחיקו בלכתם עד שהמירו את דתם ויהיו לצוררים נוראים לישראל. והנה באים אלה החדשים, הקוראים לעצמם בשם חסידים, ובשם הקבלה עלו למלחמה על היהדות המקובלת.

ביחוד קשה היה להמתנגדים הזועפים לראות בשמחת החסידים, שמתאספים לפעמים ומבלים איזו שעה בנגונים וגם ברקודים. זרים ומוזרים היו להם דרכי החסידים, התלהבות השמחה שלהם, שהביאה אותם לפעמים לידי כך, שהיו מהלכים על ידיהם ורגליהם למעלה. דבר זה לא היה מובן להם כלל. אנשים זקנים משתובבים כמו ילדים ממש!…

הם לא הבינו כי זאת היתה התפרצותו של רגש האדם הטבעי, נגוד כלפי השלשלאות של המנהגים הקפואים.

וכשמבקשים למצא און, אז, כמובן, מוצאים. בקשו ומצאו על פי איזו רמזים בספרי החסידים שדעותיה של החסידות סותרות את הדעות המקובלות באומה, ויש בה איפוא משום חשש מינות, וצריך להלחם בה.

ואנשי רכיל ומוציאי דבה מצאו כר נרחב לפעולתם, ומרגלים לשם שמים פרצו בארץ ואיש לרעהו ספר על מעשי החסידים – דברי און שלא היו כלל במציאות; והתמימים שבמתנגדים האמינו לדברים הללו ויחשבו, שבאמת סכנה גדולה נשקפת ליהדות מהחסידות, וחשבו להם לחובה לצאת נגדה למלחמה.

בפינסק כהן בתור רב החסיד ר' לוי יצחק מברדיטשוב, תלמידו של ר' בר ממיזריטש, המתנגדים הקנאים פגעו בו על שהוא נמנה בין החסידים והורידוהו מכסא הרבנות, ויושיבו תחתיו איש אחר שלא הצטיין בידיעת התורה, אלא בנרגנות וקנאות, ושמו ר' אביגדור.

החסידים לא יכלו לראות ברעה אשר מצאה את רבם וחברם ובהשתדלותם הורד הרב הקנאי ר' אביגדור משאתו וישלמו לו כגמולו. ועל ידי זה נתגברה, כמובן, המחלוקת עוד יותר.

ר' אביגדור זה, שהיה איש לשון ובעל מרץ, בא לווילנא ודבר סרה באזני הגאון ר' אליהו ובאזני חשובי העיר על החסידים וכי ספריהם הם ספרי מינות, והגר"א בתם לבו האמין בדבריו, ועל פי עצת ר' אביגדור וחבריו יצא במכתב גלוי והחרים את החסידים בחרם חמור ונורא, ואסר להתחתן בהם.

ומלחמה נוראה התלקחה אז בין החסידים ובין המתנגדים: איש ירד לחיי רעהו, הבנים בעטו באבותם והאבות התאכזרו לבניהם; הלא היא המלחמה, אשר נמשכה ימים רבים ואשר הורידה פלאים את שתי המפלגות גם יחד, – מלחמת המתנגדים והחסידים.

* *

הגר“א היה איש פלא גם בבריאות גופו. הנזירות והשקידה הנפלאה לא החלישו את כחו ועד ימי זקנה ושיבה לא ידע מחלה. רק אחרי שמלאו לו שבעים שנה חלה פעמים אחדות, ובחליו לא רצה לדרוש ברופאים. ורק היה מבקש את המטיף המצוין ר' יעקב מדובנה אשר היה ממתיק תמיד את דרשותיו במשלים יפים שיבוא אליו לשעשע את נפשו במיטב משליו המחודדים והגר”א שב מדי פעם בפעם לבריאותו ולתורתו.

אולם בראשית שנת תקנ“ח הרגיש, כי עוד מעט יעזוב את העולם הזה ובערב יום הכפורים קרא לבניו ונכדיו וישם את ידו על ראש בנו הגדול ר' אברהם, ויבך. חרדה גדולה נפלה על כל העומדים שם, כי הגר”א לא היה נוהג מעודו לברך את בניו בערב יום הכפורים, ויראו גם הם בזה אות, כי רבם היקר עומד להפרד מהם: ביום הכפורים לא עצר הזקן הקדוש כח להתפלל עם הצבור ויתפלל בחדרו לבדו, ואך לעת קריאת התורה ושמונה עשרה התחזק ויכנס לבית מדרשו. אחר הצום חזקה עליו מחלתו, וכל העיר לבשה קדרות. בכל בתי הכנסיות נתאספו אנשי העיר להתפלל בעד שלום החולה היקר. ביום השני, שלישי לחול המועד סכות בבקר, ברך על האתרוג, והלולב בשמחה, ורגעים אחדים הביט עליהם באהבה כאילו היה קשה עליו להפרד מהם. ובי“ט תשרי תקנ”ח עלתה נפשו הטהורה השמימה. ויהי אבל גדול לישראל. הכל הרגישו, שהדור נתיתם במותו.

כאשר נודע דבר מותו של הגר“א להרב ר' שניאור זלמן, מהר לשלוח מכתב חוזר אל כל החסידים שלא יזלזלו חלילה בכבוד הגר”א, “שלא הניח כמותו בישראל”, ולא יאשימו אותו ברדיפות החסידים, כי לא הוא היה אשם בדבר הזה, אלא מקצת אנשים לא טובים שהעידו בפניו עדות שקר לחרחר ריב.

ור' אביגדור לא נח ולא שקט עד שהלשין על החסידים באזני הממשלה, וביחוד על הרב ר' שניאור זלמן, כי הוא מאסף כסף ושולח לחוץ לארץ לחזק את ידי שונאי הממשלה הרוסית. ובימים ההם היתה שעת חירום ברוסיה. הפולנים התקוממו נגד הרוסים וייסדו אגודות־סתרים של מורדים, ותחשוב הממשלה, כי גם אגודת החסידים היא כאחת מהן. ולכן נתפס ר' שניאור זלמן והובא לפרטבורג והושב בבית האסורים.

הרבה אגדות יפות מספרים החסידים על דבר ישיבת הרב בבית האסורים, המעידות עד כמה היה זה מאורע חשוב להם ועד כמה היה גדול הרב וחביב בעיניהם.

הממשלה בקשה מאת הרב, שיבאר לפניה את מהות החסידות, והרב מסר בהרצאה קלה את דעות החסידים העיקריות בקונטרס מיוחד, אשר תרגמו אותו לצרפתית; וסוף, סוף נוכחה הממשלה, שאין בשטת החסידות כל ענין מדיני ותצו להוציאו לחפשי. בעת ההיא ישב הרב בבית־האסורים וקרא תהלים ובהגיעו לפסוק “פדה בשלום נפשי”, נכנס שר בית הסוהר לבשר אותו, כי מטעם המלך הוא יוצא לחפשי. זה היה בי“ט כסלו, והיום הזה נחשב אצל חסידי חב”ד ליום חג. ומנהג יפה אצלם, כי ביום הזה כל באי בית התפילה מחלקים ביניהם את הש“ס לגל אחד מסכת מיוחדת, וכלם יחד גומרים בשנה את כל הש”ס ועושים סיום בי"ט כסלו.

השמחה רבתה מאד אצל החסידים בצאת רבם לחפשי, אבל הרש"ז היה ירא מאד, פן יתגאו החסידים בנצחונם ויגדילו את אש המחלקת ומהר לשלוח להם כתב חוזר להזהירם על השלום ועל הענוה. המכתב הזה הוא כלו מרגלית יקרה, כי מתוכו אנו שומעים קול צדיק וענו, שלבו מלא אהבה אמתית לכל ישראל, מבלי הבדל בין חסיד למתנגד, ואפילו לרודפיו.

“הנה מודעת זאת – כותב הרש”ז – ענין חמר המחלקת ושנאת חנם, אשר כל כן ראוי לכל החיל אשר נגע יראת ה' בלבו וחרד על דברו, ליזהר מאד מלהיות גורם בנזקין ח“ו בתכלית הזהירות עד קצה האחרון, אשר נלאיתי נשוא להעלות במכתב¹ נקודת לבבי האמתית – לעורר בלב כל סיעת מרחמינו² אהבה גם לאחינו אשר לא מאנשי שלומנו הם, בכלל אהבת כל בני ישראל, כמצֻוָּה עלינו, אשר לזאת גם בשנה דאשתקד, אחר פטירת כבוד הגאון ז”ל מווילנא, כתבתי אזהרה נוראה, שלא לספר אחר מטתו של תלמיד חכם שום שמץ דופי ושמצה דשמצה, בלי שום הוראת התר בעולם… וגם – לרבות שאר תלמידי חכמים ולומדי תורה, יברך ה' הקטנים עם הגדולים, ואף שאינם מסיעת מרחמינו".

אחרי שהיה מצבו של הרש“ז איתן, והחסידים לא פחדו עוד מרדיפות, שם הרש”ז פניו אל גדולי התורה מהמתנגדים לבקש שלומם, להתפיס עמהם ולהוכיח להם, שהחסידות בנויה על יסודות התורה, וכל המחלוקת מתפרנסת רק מחסרון הכרה ודבת שוא. ראשונה נסע לעיר טשאוס להגאון הזקן ר' משה חפץ ומשם הלך לאושצה אל השר ר' יהושע צייטלין, שהיה גדול בתורה וחשוב מאד בעיני הממשלה, ועוד לגדולי תורה אחדים, וסוף סוף נוכחו גם המתנגדים, כי החסידים הם יהודים נאמנים כמותם ולחנם הם מריבים זה בזה, אז התחילו להתחתן שוב עם החסידים. ובאספה הגדולה, שהיתה בעיר שקלוב ע“ד עניני כלל ישראל אנו מוצאים גם את הרש”ז יושב בתוך הנבחרים יחד עם גדלי ישראל מהמתנגדים.

בשנת תקס“ב התישב הרב בלאדי וישב שם עשר שנים. בשנת תקע”ב עלה נפוליון הראשון עם צבאות חילו לרוסיה, והרב ברח אז ממקומו ויהי נודד עם צבאות רוסיה עד הגיעו להרי אורל, ומשם חזר לקורסק. הפחד והנדודים הכשילו את כחו ובשנת תקע"ג נפטר בפלך קורסק, ובניו הוליכו את גויתו לעיר הַדְיַטְש שבפלך פולטבה ויקָבר שם.

ד.על החסידות

המחלוקת הזאת שהביאה כל כך נזק לעם ישראל, גרמה בכל זאת גם טובה רבה ליהדות. אין רע בלי טוב.

הקנאה לתורה הנגלית שנתעוררה אצל המתנגדים, בפחדם מפני החסידים הנוטים כלפי הנסתר שבתורה, העירה אותם להרבות בישראל את ידיעת התורה הנגלית. נתרבו הישיבות, ועל פי עצת הגר"א יסד ר' חיים תלמידו ישיבה בעיר וואלוזין, שהיתה במשך מאה שנה מרכז גדול ונכבד מאד לחכמת ישראל והעמידה הרבה רבנים וסופרים גדולים, שנעשו אחר כך תפארת היהדות.

וגם החסידים התעמקו יותר ברעיון החסידות והצליחו לברוא ספרות שלמה, שהעשירה את השפה העברית ואת המחשבה העברית ברעיונות עמוקים ומקוריים ובשירה של אגדות יפות ונגונים נפלאים, לוקחי לב ומשמחי נפש.

בימינו, שהספרות העברית קבלה השפעה מרובה מן השירה והמחשבה הכללית, סגנון החסידים ודרכי המחשבה המיוחדות שלהם אולי נראים לנו זרים מעט, ואולם השקפת העולם המקורית ופניני השירה והמחשבה, הפזורות בספרות החסידות בצורת מאמרים קצרים ואפוריזמים שנונים ונוקבים עד התהום, וכל רוח החדוה הפנימית, הבנת החיים האנושית והצדקת החיים הנובעת ממנה השפיעו הרבה על מיטב משוררינו ומספרינו החדשים. כלם הרגישו, כי החסידות הכניסה הרבה רעננות לתוך היהדות.

ואולם להרש"ז שיטה מיוחדת בחסידות ועל אדותה נרחיב קצת הדבור.

שטת הרש“ז בנויה אמנם על היסוד שהניח הבעש”ט, אבל הבנין הוא בנינו של הרש"ז והבדל גדול אנו רואים בין היסוד ובין הבנין.

הבעש"ט היה עממי. הוא היה קרוב להמון העם, ידע את חייהם הקשים, את יסוריהם ומכאוביהם של האנשים הפשוטים והתמימים, שאין להם פנאי ויכולת ליהנות מזיו התורה, כמו הלמדנים, אשר למוד התורה וההכרה שהם בחירי־העם שִׁפְּרָה את העוני והמחסור שבחייהם.

וימצא הבעש“ט תנחומים גם להמון העם, כי גם איזה מצוה קלה שהאדם עושה בשמחה ובתום לבו לשם ה', גורמת נחת רוח להשי”ת יותר ממעשי מצוות רבים ומלמוד של כמה כרכים בש"ס.

ידועה היא האגדה היפה, שהיא יכולה לשמש פירוש לכל התורה החסידית של הבעש“ט. פעם בא כפרי אחד עם הארץ עם בנו ליום הכפורים לעיר מיזיריטש, ששם ישב הבעש”ט. בן הכפרי שמע את כל הקהל מתפלל, אבל הוא בעצמו לא ידע גם לקרוא מלה עברית. והנה הרגיש בו אביו, כי הוא מחפש איזה דבר בכיסו. שאלו אביו, מה הוא מחפש. ויאמר הנער: חליל יש לי ואני רוצה לשרוק לשם ה'. מנע אותו אביו מעשות את הדבר הזה פעם ושתים. אך אחר כלות תפלת נעילה לא יכול הנער להתאפק, ויוציא את החליל וישרק בקול שריקה גדולה. הקהל נבהל, אך הבעש"ט נתמלא שמחה בשמעו את השריקה ואמר, כי היא שקולה כנגד כל התפלות, בהיותה התפרצות הרגש האמתית שבלב.

הבעש"ט היה נתון כלו להמון העם. הוא התאמץ להעלותם שלא ישפלו בעיני עצמם. זאת היתה חתירה תחת הלמדנים, שחשבו רק את עצמם לסָלתה ושמנה של האומה. ובזה אמנם קנה את לב ההמון, והחסידות נתפשטה בפלכי וולין ופודוליה במקום שאין החריפות התלמודית מצויה.

אבל הרש"ז החריף הליטאי, לא היה יכול לותר על אצילות הנשמה של היחידים, בחירי העם, שהאלהים חנן אותם ברוח יתרה.

ואם תורת הבעש"ט היא בעיקרה תורה עממית, דימוקרטית, – שפוך על תורת הרב זוהר מיוחד, זוהר הרעיון האצילי.

ספר “התניא” שחבר הרש"ז נחשב בצדק לספר קלאסי של החסידות. חמשים ושלשה פרקים בו, הקשורים זה בזה בקשר פנימי. בספר זה הצליח להלביש את החריפות של “קצות החשן” בלבוש של חסידות. הרגש הטהור נתמזג בו עם השכל החריף.

הרש“ז מורה אותנו, כי נפשות ישראל גם הן נבדלות זו מזו, ולכל אחת יש מדרגה שלה. אמנם כלן הן חלק אלוה ממעל, אבל יש מדרגות רבות במדת הצמצום של החלק האלהי הזה הבא לשכון בלב. ולפיכך אי אפשר לבטל את יתרון הדעת והשכל, שבא בתור כשרון – מתנת אלהים – וע”י שקידה בלמודים – עבודת האדם.

רואים אנו אמנם, כי “אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים את נפשם על קדושת ה' על הרוב וסובלים ענויים קשים, שלא לכפור בה' אחד ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה'…” ולפיכך יקרה וחביבה היא מאד כל נפש מישראל, תהיה מה שתהיה; אבל בכל זאת מי שהוא עובד את ה' מתוך הכרה והתבוננות, כשהוא מתעמק בשכלו להסתכל באור ה', אז בודאי מעלתו יותר גדולה וחשובה, ובפרט כשהוא עוסק בתלמיד תורה, שהוא רצונו, יתברך, וחכמתו, המלובשים בהלכות התורה.

על ידי הרש“ז היתה החסידות לענין של חקירה ופלפול, שנתרחב אחר כך ע”י בניו ונכדיו ותלמידיו. והליטאים התורנים החריפים מצאו בשיטה זו טעם לשבח ויקבלוה בשמחה ובעונג.

כדאי להעיר דרך אגב, שגם נכדו של הבעש"ט, ר' נחמן מברסלב, היה גם כן מצדד בזכות אצילות־הרוח. הוא היה אומר, כי גם לעתיד לבוא, כאשר ישפך ה' את רוחו על כל בשר, בכל זאת לא אצל כלם תהיה השגה שוה, כמו שנאמר: “ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים”: כמו במים שמכסים את הים, אם נדון על פי השטח שלמעלה נוכל לחשוב, כי מדת המים שוה היא בכל המקומות ובאמת אינו כן, כי יש מקומות שאפשר לעברם ברגל ויש עמוקים בלי סוף, כך הם ההשגה שתהיה לעתיד לבוא רק בשטח העליון יהיה שויון גמור, אבל לא בעומק.

אולם מה שר' נחמן מברסלב אמר בתור שיחה יפה, כדרכו, הביא הרש“ז לידי שטה שלמה בספרו ה”תניא".

הספר הזה השפיע גם על ר' חיים מוואלוזין. זה אפשר להכיר מתוך ספרו “נפש החיים”, שמכוּון להתנגד לחסידות, ואף על פי כן קל מאד לראות, שגם הוא היה מושפע מאד מסגנונו ומדותיו של בעל ה“תניא”.

ואמנם כך היא דרכה של כל אידיאה נשגבה, שגם המתנגדים לה נכנעים במדה רבה מפניה, והיא נקלטת בעצמה ומוחם גם למרות חפצם.

את ר' מנחם מנדל שניאורסון האדמו“ר מלובאויץ לא זכיתי לראות. הוא נסתלק בשנת תרכ”ו, אבל עיר מולדתי – לאַדי – קרובה מאד ללובאויץ, כשלשים ק"מ, וכל הנעשה בלובאויץ היה ידוע ליושבי עירתי.

לר' מנחם מנדל היו חסידים רבים שנהרו אליו לשמוע תורה ולקבל עצה וברכה – מפלכי מוהילוב, ויטבסק, קובנה, צרניגוב. אליו באו לא רק בשביל ענינים רוחניים, אלא בשביל כל עניני הקהלות, המשפחה או לשמוע שקול דעתו בעניני מסחר. להמונים שהתפרנסו בצער וסבלו מעול הגלות היתה להם עצת הצדיק וברכתו לעוגן של הצלה, בהאמינם באמונה שלמה במה שנאמר במדרש שוחר טוב א': כל עצה שהיא לשם שמים סופה להתקים ומצלחת. הוא היה מיישר את ההדורים בעניני רבנות, שובי"ם, שדוכים ונכנס גם בעובי הקורה להתר עגונות.

ופלא הדבר, כי למרות שהיה מרבה תמיד בתפלה ומקבל פני האורחים הרבים ומדבר עם כל אחד ואחד ב“יחידות”, מצא זמן גם לעסוק בתורה הנגלית והרזית ולחבר כל כך הרבה חבורים בנגלה ובנסתר. הרבנים היו פונים אליו בשאלות והוא היה מברר אותן ומושיב להם תשובות כמה שמצינו בספרו שאלות ותשובות “צמח צדק”, ועוד כתב באורים רבים למשנה ודרושי חסידות רבים מאד (יצאו מהם רק חלק קטן על ספר בראשית שהוציא לאור הסוחר החסיד ר' חיים אליעזר ביחובסקי ז“ל בשנת תרע”ג) וספר “דרך פקודיך” (טעמי מצות על פי דרך הקבלה) וספר מיוחד בחקירה כלומר בפילוסופיה של ימי הבינים.

שמעתי אומרים כי גם הספר “לקוטי תורה” של אדמו“ר הזקן ר' שניאור זלמן נערך גם כל על ידו. ויש אמנם הוכחות מתוך סדור הספר הזה שאחרי כל סעיף באה תמציתו בשם “קצור”, וגם הציונים הרבים, כי כך היה דרכו של הרמ”מ לציין עין שם ועין שם, כדרך הגר"א בנגלה.

אנכי ראיתי שמונה כרכים עבים כתב יד מהרמ“מ. כתב ידו, כמו שכלו, היה ברור ויפה, נחמד לעין. אלה היו החלק שנפל בירושה להרש”ז וכאלה הלא היו ירושה גם לשאר הבנים. הוא ידע היטב את הפילוסופיה של ימי הבינים ונדפס מאמר ארוך שלו בחקירה.

הוא, כמו זקנו הרש“ז, נתן לבו לטובת ישוב א”י, והיה מפקח על גבית הכספים ע“י שדרי”ם מיוחדים.

כידוע נמנה הרמ“מ שלא בטובתו מהממשלה בקומיסיה לעניני החנוך בפטרבורג בשנת תר”ב ¹). והוא היה העומד בכל תוקף שלא לבטל את התינוקות מתלמוד תורה, ולא נטה מדעתו כחוט השערה. את הפוליטיקה לא ידע ולא רצה לדעת.

עד יומו האחרון לא מש מאהלה של תורה. באחרית ימיו כאשר גברה חולשתו שכר לו איש לקרוא לפניו משניות. ובכל שבת היה דורש לפני הקהל כדרכו תמיד, אף כי קולו כבר נחבא. ובשכבו על מטתו היה מקבל פני האורחים ומקשיב לדבריהם בתשומת לב, כמו בהיותו בריא.

השמועה ע“ד פטירת הרמ”מ הגיעה ללאדי בערב פסח, בשעה שכל העם היה בבית הכנסת. אז תיכף אחר התפלה קרעו כלם את בגדיהם, חלצו את נעליהם וישבו כשעה דומם על הקרקע. הספדים לא היו, כי אין החסידים נוהגים להספיד ואפילו את גדולי גדוליהם. כששאלו חסיד אחד למה אין החסידים נוהגים להספיד? ענה: מפני שעל פי הדין המת אסור בהנאה – והמספיד נהנה. ובאמת זוהי מפני שאתם לכל מיני דיקורציות ואפילו כשהן נעשות לשמה.

בדברנו על דבר הרמ"מ עלינו להזכיר את תלמידו הגדול ר' הלל פאריצ’ער. הוא היה נוסע בערי רוסיה הקטנה (באוקריינה) ומפיץ שם את תורת רבו. הוא היה חסיד מופלג. פעם נכנסה לחדרו אשה זקנה והוא קפץ ממקומו ויצא מן החדר. שאלוהו: רבי! מה נבהלת מפני אשה זקנה זו? והוא ענה: לא מפניה נבהלתי, אלא מפני גזרת חכמים, שאסרו על היחוד.

ממנו נשאר בדפוס בירוא לקונטרס ההתפעלות של האדמו"ר ר' דובער.

תלמיד חבר היה לרמ“מ ר' יצחק אייזיק עפשטיין הרב דק”ק הומיל, דרשן גדול בחסידות, מחבר ספר “חנה אריאל”, דרושים על התורה ומאמר “ארבע כוסות” שנדפסו בהוצאת ה' ביחובסקי הנ"ל² .

כשנפטר רמ“מ ז”ל נתפרדו בניו ויצאו מלובאויץ לערים אחרות להיות שם רביים. ר' ליב לקאפוסט, ר' ישראל נח לניזשין, ר' שניאור זלמן ללאדי ורק ר' שמואל הבן הצעיר נשאר לכהן בליובאויץ³ .

כאשר נודע לבני לאדי כי ר' שניאור זלמן נוסע ובא לשכון כבוד בעירם, מהרו כל אנשי העיר לקראתו (זה היה בירח אב שנת תרכ"ח) ובתכם גם אני הילד בן ארבע עשרה והגענו עד הכפר אשר על ידו עובר הנהר דנִיפֶּר.

מי שלא ראה שמחתנו אז לא ראה שמחה מימיו! נדמה לי כי גם השמש האירה אז באור לגמרי אחר ממה שהיא נוהגת להאיר בכל יום. השבלים המלאות עמדו בלי נוע ביראת הכבוד בתקוה לפגוש את האדם המורם מעם, גם גלי הדניפר שקטו ורק זעזוע קל נראה על פני הנהר, כחרדת קודש. ואנו כלנו עינינו נשואות אל הדרך.

והנה קרבה המרכבה ומתוך העם התפרץ קול תרועת שמחה וקריאת שלום עליכם! וכלנו פצחנו בשירה ורצנו מי לפני המרכבה ומי אחריה. אמנם המרכבה לא מהרה ללכת, ואפשר היה ללוות אותה בלי עמל. וכשהגיעה המרכבה העירה, פתחו החסידים את הסוסים ומשכו אותה בעצמם עד בואם אל האכסניא.

אמנם ברכה אבה הביא הרש"ז לעירתנו לא רק במובן הרוחני, אלא גם במובן הגשמי. האורחים הרבים שהיו באים אליו הכניסו חיים וזרם של פרנסה: העגלונים, בעלי האכסניות והחנונים כאלו קמו לתחיה. ביחוד רבו האורחים בימי אלול ותשרי, אז היתה העירה הומה מאדם רב.

נזכרתי באחד העגלונים של עירתנו זלמן בונם עם עגלתו, שעליה סוכה לא הדורה, חמתה מרובה מצלתה, ורתומה לשני נשרים־פגירות. והוא יושב על דוכנו וקורא בספר תהלים… הסוסים מתנהלים לאטם ואדונם לא ידחקם, כי יודע הוא את נפש בהמותיו המתענות בכל אשר מתענה הוא.

בעגלה יושבים צפופים כעשרה אנשים ביניהם, “גבירים” לבושים שמלות יקרות ועל חזיהם שרשרות זהב, ועמהם יחד חסידים עניים לבושים בגדים ישנים, מזוהמים. אבל ההבדל של מצבם אינו משפיע להפריד בין אחים, יודעים הם כלם כי חסידים הם, הולכים להקביל את פני הרבי וכלם עליזים ושמחים ולא ניכר דל לפני עשיר.

חוק הוא לעשיר כי לא יסע לבדו ללאדי, כי יקח עמו על הוצאותיו גם איזה חסידים, אלה שיודעים לחזור על דרשות הרבה. העשיר החסיד יודע את ערכו ואת ערך החסיד ה“בַר־דעת” בחסידות. והחסיד העני הלא יודע כי “כולא קמיה כלא חשיבא” ואינם מחניפים לעשיר, ומתיחסים אליו כמו חסיד לחסיד.

– רב לך למרר בבכי, מתנגד זקן! – יקרא אחד החסידים אל זלמן בונם העגלון – שתה אתנו כוס יין והיית לראש ולא תהיה לז… ובדברו ימלא לו את הכוס. הסוסים הרגישו בדבר ועמדו למען יבוא היי"ש ישר אל גרון אדונם ולא ישפך החוצה.

– החסידים אינם אוהבים את העצבות. אמר חסיד אחד. – פעם עבר אחד מאתנו לפני התיבה בראש השנה וקרא “אדם יסודו מעפר” בניגון של ריקוד. שאלוהו: השמחה מנין? וענה החסיד: פשוט. אם היה האדם יסודו מזהב וסופו לעפר אז היה צריך לבכות, אבל אחרי שיסודו מעפר וסופו לעפר ובינתים שומעים דבר חסידות ולוקחים מעט משקה – והבכיה אפוא למה? מה הפסדת בן אדם?

– יפה דרשת, אמר זלמן בונם.

– ואם כן תשתה עוד כוס.

– שלמה המלך עליו השלום, – ענה זלמן בונם – אמר בחכמתו: דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאותו.

– טפש! – אמר החסיד – כוס היין היא בבחינת שליח מצוה, שאיננו נזוק לא בהליכתו ולא בחזירתו…

הרש"ז לא היה גבה הקומה, אבל פניו היו יפים ועדינים. כעבור שנה מיום בואו ללאדי באו רבנים והלבישוהו בגדי משי לבנים, סימן לכהונה ברבִּיות. הוא היה תמיד סגור בביתו, יושב על התורה ועל העבודה, ורק בימי הקיץ היה נוסע בין מנחה למעריב אל מחוץ העיר לשאוף רוח.

בכל חתונה היו מעמידים את החופה על יד בית הרבי, והוא היה יוצא אז מחדרו ומסדר הקדושין. נעים היה לשמוע איך הוא מטעים את הברכות בקולו הערב וניבו היפה.

בכל יום היה מתפלל ביחידות בחדרו הסמוך להיכל שבו היה בית־כנסת קבוע, ורק בימי השבתות והמועדים היה מתפלל עם הצבור, וקורא מפטיר. לפני עליתו לתורה לא היו קוראים: יעמוד ר'… כדרך שקוראים לכולם, אלא הוא היה נגש בעצמו ומברך. ונגונים קבועים היו לו קודם הדרשה כל שבת, בתפלת “ימים הנוראים”. ובהלל של סכות. בהיכל היה עובר לפני התיבה בראש השנה וביום הכפורים אברך אחד, ישראל מויטבסק, ולפעמים היה החזן עומד באמצע התפלה שותק ומאזין עם כל הקהל לנגינת הרבי ולדבקותו, החודרת אל הלב.

בשבת היה דורש שלש פעמים. אחת אחרי קבלת שבת והיא היתה מעין פתיחה; שנית בבקר לפני התפלה, זו היתה הדרשה, היסודית, ובשלש סעודות – באור הדברים על פי הקבלה.

בבקר לפני הדרשה היו החסידים שרים מנגוני החסידים, מאותם הנגונים שיש בהם השתפכות הנפש ויחד עם שמחה פנימית המביאה לידי אכסטז. והנה נפתח חדרו של הרב, והשמש הולך לפני הרבי לפנות את הדרך. השרים נשתתקו. וכל העם, לרבות הרבנים, נשאר עומד, והרבי לבדו נגש וישב על הכסא, על יד השלחן באמצע ההיכל. בימים הראשונים לבואו ללאדי היו מעמידים כסא שני לדודי ר' יצחק חימינואר, שהיה תלמודי גדול; הוא אמנם היה “מתנגד”, אבל חלק כבוד לרבי, והיה הולך בכל שבת לשמוע את דרשתו. יפה היה לראות את שני הזקנים הללו יושבים וכל העם נצבים צפופים על ידם. נשיאי התורה הנגלית ותורת הנסתר כרתו ברית שלום ביניהם, וכל הקהל ראה בכבודם. וכך היה הדבר נהוג עד שנפטר דודי ז"ל.

יפה ונהדר היה מחזה הליכת הרבי עם החסידים אל הנהר ל“תשליך”. לימים הנוראים היה תמיד בא קהל עצום ויחד עמם כל יושבי העיר לאדי. בשובם היה הקהל פותח בנגון, שרים והולכים עד שבאים לבית הרבי ואז היה הרבי דורש לפניהם מענינא דיומא. מחזה שכזה היה מזכיר את ימי ראשי הגולה שבבבל.

מקור מחיתו היה מנדבות העשירים, אשר הגישו לו בבואם ללאדי או אשר מסרו ליד השד"ר, שהיה מחזר על המקומות ששם חסידים יושבים. אולם גם הוא כאביו לא היו תובעים בפה.

כשהיו נכנסים אליו הגישו אליו את בקשתם בכתב, בצירוף איזה פרוטות, שנקראו בשם “פדיון”. בכסף הפדיונות היה מפרנס את הבחורים והאברכים שהיו יושבים בלאדי איזה זמן ומקדישים את זמנם ללמוד תורה בנגלה ובחסידות. מהם היו מקבלים מהרבי חמישים קופיקות תמיכה לכל שבוע, וגם עד רובל אחד. מאלה האברכים היו מקבלים גם סמיכה לרבנות מאת הרבנים שהיו באים ללאדי.

יושבי העיר היו חושבים חובה לעצמם להכניס איזה אורח חסיד לאכול על שלחנם בימי השבתות והמעדים. ואם רבו האורחים העניים היה הרבי מפרנסם מכיסו.

למרות מצב בני ישראל הירוד ברוסיה הביאה החסידות שמחת חיים בלב החסידים; במדה ידועה היתה בה רוח ריבולוציונית. לא ניכר שוע לפני דל. רק אוטוריטט אחד היה להם הוא הרבי, שהוא היה הכח המאחד את כלם.

בשנת תרפ“ז מלאו שבעים שנה לקיומו של הדו־ירחון מאנאטסשריפט הנ”ל, שהעשיר את מדע היהדות עושר גדול.

אותו יסד הד"ר ר' זכריה פרנקל בשנת 1851 בדרזדן, ומשם עבר למקומות אחרים, ומהם לברסלוי.

ר' זכריה פרנקל היה תלמיד חכם ותיק, גדול בתורה, וביחד עם זה בעל ידיעות מרובות במדעי החול. ולאשרו נמצאה אצלו הסינתיזה לאַחד את חכמת היהדות וחכמת החול, שתעזורנה אשה רעותה, פתגמו היה: “רצינות המדע מזדווגת יפה עם רצינות האמונה”. דרכי המשנה ומבוא הירושלמי שכתבם עברית נחשבים בצדק לספרים קלסיים.

ובזמן ההוא שיסד הרז"פ את ירחונו דרושה היתה התאמצות יתרה, ממש מסירות נפש, כדי להציל את היהדות הגרמנית מכליון. לרגלי המהפכה שהיתה בגרמניה בשנת 1848 באה פתאום מהפכה גם במהלך המחשבה של יהודי גרמניה. הם חשבו כי הנה שעת הגאולה באה, ומהיום יתאחדו כל העמים באחדות גמורה, והם, היהודים, היו הראשונים לותר על יהדותם ובלבד להכנס לתוך החברה האנושית ולהטמע בתוכה.

ר' זכריה פרנקל בעינו הבהירה ראה את התקלה המתרגשת ובאה מפזיזות זו ונתן את לבו לבצר את חומת היהדות, שבעדה נלחם מבית ומבחוץ, וחבר ספרים יקרים, והעמיד תלמידים רבים. מעשה גדול היה יסודו של המאנאטסשריפט, שהיה למרכז המדע של היהדות והצליח לאסוף סביבו אנשים גדולים, סופרים חכמים, בעלי כשרון ממדרגה גבוהה, שעזרו עמו יחד לשם המטרה הנשגבה שהקימו להם – הצלת היהדות ושגשוגה.

במשך שבע עשרה שנה היה הרז“פ העורך הראשי וגם העובד הראשי במאנאטסשריפט. מן 517 גליונות שהוציא לאור היה החלק הרביעי – 127¹/₂ גליון – פרי עבודתו העצמית. מכל חבריו לא נמצא אחד דומה לו בחריצות ורבוי הגוָנים הספרותיים. רק אחד היה מחבריו, שעלה עליו ברוחב ההקף וקלות הפריון, ובכלל לא היה שפל הרבה במעלה מהרז”פ, זהו ההיסטוריון, אשר עדיין לא קם כמוהו, ד“ר צבי גרץ ז”ל, אשר היה עוזרו של הרז"פ בחייו, ובמותו נעשה הוא לעורך ראשי של המאנאטסשריפט. והספיק להוציא עוד 20 כרכים. מן 684 גליונות שהוציא גרץ לאור, 179 גליונות היו פרי רוחו של גרץ עצמו. וכמה גדולים וחשובים היו מאמריהם של פרנקל וגרץ שנדפסו במאנאטסשריפט!

ודו־ירחון זה נתחבב על כל חכמי המערב, כל אחד חשב לו לחובה להביא אליו מנחה מפרי חכמתו, והננו לתת כאן רשימה קטנה משמות חכמי ישראל שהשתתפו בדו־ירחון זה:

בשנת 1852 נלוו בתור סופרים עוזרים: ברנהרד בעער, דוד קאססעל, יצחק קאֶמפף, וואלף לאנדאו ושניאור זקש.

בשנת 1853 – אהרן יילינק, מאיר ווינער ויוסף צעדנער.

בשנת 1854 – אליקים כרמולי, לוי הרצפלד, דוב אופנהיים ויעקב רייפמאן.

בשנת 1855 – עמנואל יואל, רפאל קירכהיים, יעקב לוי, אד. שמידעל, ברוך (בנדיקט) צורקמן.

בשנת 1856 – שלמה זלמן חיים הלברשטאם, מאיר קייזערילנג, ל. לויזון.

בשנת 1857 ליאופולד דוקעס ולוי זאאלשיטץ.

בשנת 1858 – עמנואל הֶכט, מארכוס יאסטראוו וגרשון וואלף.

בשנת 1859 – לצרוס אַדלר.

בשנת 1860 – ברנהרד זאמבער.

בשנת 1862 – אברהם ברלינר.

ועוד כחמשים סופרים חכמים נתנו מפרי רוחם לדו־ירחון זה רק לא בתמידיות כראשונים.

כידוע יסד האז“פ בברסלוי בשנת 1854 בית מדרש לרבנים. ובו גִדֵּל חכמים רבים גדולי תורה ומדע, שהזכירו את רבם תמיד בהערצה גדלה ובחבה, כי גם הוא היה מתיחס אל תלמידיו כאב רחום אל בניו. והוא משך אותם להשתתף בדו־הירחון שלו. ומשנת 1856 כמעט בכל שנה נתוסף מתוך התלמידים לכל הפחות homo novus אחד. מהם היו כאלה שפרסמו פרי חכמתם בהיותם עוד צעירים מאד (רב"ז בכר – בן תשע עשרה וכן מ. לאנדסברגר). ונמצאו ג”כ עובדים בו יחד אב ובנו, כמו שמואל בק וליאו בק. שלמה בראנן ומרדכי בראנן, יעקב גוטמן ויוליוס גוטמן ועוד רבים.

וגם בנוגע למקומות מושבותיהם של הסופרים המשתתפים בדו־הירחון הזה היה מעין קבוץ גליות: משיקאגו שבמערב עד שנגחאי שבמזרח, מפטרפורג שבצפון עד טֶלמזון באלג’יר, הסמוכה למארוקו בדרום. באירופה ישבו מהם 286 (מהם 175 בגרמניה, 46 באוסטריה, 21 בהונגריה, 10 ברוסיה, 8 בצרפת, 6 באנגליה, 4 בארץ השפלה, 4 בשוויץ, 3 באיטליה, 2 בשודיה, 2 בבלגיה, 3 בדניה, 1 בבולגריה).

הרשימה הזאת לקוחה בעיקרה מהרצאה שהרצה מ. בראנן בשנת 1906 כשמלאו לדו־הירחון יובל שנים לקיומו (כחמש שנים היתה הפסקה באמצע).

משנת 1887 עד שנת 1892 נפסקה הוצאת המאנאטסשריפט מפני חולשתו של גרץ.

אחרי מותו של גרץ בשנת 1893, קבלו עליהם את עריכת דו־הירחון הזה הד“ר מרדכי בראנן, שנעשה גם לראש בית מדרש הרבנים בברסלוי ועמו יחד הד”ר דוד קופמן. שני החכמים האלה אעפ“י שלא היו שוים בגדולת המדע להרז”פ ולהר"צ גרץ רבותיהם, אבל גם הם היו בעלי כשרונות גדולים ולבם מלא אהבה לעם ישראל ולתורתו, ודו־הירחון היה גם אז חביב ומקובל בעיני החכמים.

בשנת 1899 מת הד“ר קופמן ומהכרך 44 נעשה בראנן לעורך יחידי. בימי המלחמה העולמית כאשר גברה המצוקה, היה הד”ר בראנן מוכרח לצמצם את העתון, והדבר הזה הסב לו צער גדול, ובשנת 1920 הלך גם בראנן למנוחות. אבל דו־הירחון הזה לא נפסק וגם עתה הוא יוצא לאור בעריכת הד"ר היינימאן.