הגר אשר בקרבך יעלה עליך

מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה.

(דברים כח, מג)

הוראת השם “מליצה” בעברית, הונחה, בעצם וראשונה, על דיבור בסגנון נשגב, אשר הוצק חן בפיו בציורים יפים ונאומים נעימים, בחן, באמרי בינה ושכל טוב. חכמת המליצה כוללת כל דרכי הדיבור, לפי חיקוי ההתפעלויות והסדרים והנעימות אשר התנו בה בעלי החכמה הזאת; כי בלבד מה שיורה שם “מליצה” בלשון עברית על הכלל, יורה גם בפרטות על כל מאמר, אשר יבואו בו דברים זכי הרעיון על סדר נאה, למען הטביעם בנפש האדם, ולשמרם בזכרונו; ויש עוד מחלקי המליצה, המאמר הנקרא בשם “חידה”, ונקרא כן על שם חידודו, להיותו מאמר סתום עד סופו, ובתוכו כעוקץ חד, אשר ירד פתאום בלב השומע כחץ; ומתנאיו, שיהי מלבד נעימותו לנפש, גם מעיר את השכל בפתע-פתאום; ובעבורו ישאיר רושם השמחה בנפש. לפי זה יהיה כל שיר וכל חידה – מליצה, אבל לא כל מליצה – שיר או חידה או משל, וזוהי כוונת הכתוב: “להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם” (משלי א‘, ו’).

והושאלה ההוראה הזאת גם לשיר-היתולים ולעג שנון, מעין השירים הקצרים, הנקראים ביוונית “אפיגרמה”, ובמובן זה בא השם “מליצה” בהכתוב: “הלא-אלה כלם עליו משל ישאו ומליצה חידות לו ויאמר הוי המרבה לא לו עד מתי ומכביד עליו עבטיט” (חבקוק ב‘, ו’), והמכוון בזה, שהעמים, שנבוכאדנצר חשב להכניע, ישאו משל וידברו אמרים צחים ושירים סתומים וקשים בפתרונם, כוללים דברי חידודים ובזיון, ומאלה מביא הנביא לדוגמה את המאמר: “הוי המרבה לא לו”, כלומר, המרבה הון ומלכות ולא לו, שהיה שולל עמים רבים, ואינו אלא מכביד על עצמו משא כמו טיט עב. המלה האחרונה הזאת היא טיפוסית לשפת המליצה, מפני שהיא מלה בלתי מורגלת, כפולה, מקדימה את התואר להשם, בדרך יוצא מכלל חוקי הלשון, וגם הכוונה היא מסותרת קצת, והיא מורה על קוצר ידו של הכובש להחזיק ברשות שלטונו את כל המדינות, שכבש בכוחו ובעוצם ידו, כי נקל לכבוש מלהחזיק ימים רבים את הנכבש, וזהו רעיון מדיני נכון, ולא רעיון מוסרי, כביאור המפרשים הקדמונים, כדרכם בקודש: לתלות בכל מלה ומלה מדברי הנביאים איזו תוכחת מוסר.

ככה ביארו גם חז"ל את השם “מליצה” באמרם: “את מוצא צדיק מוליד צדיק רשע מוליד רשע רשע מוליד צדיק וכולם יש להם מקרא ויש להם משל ויש להם מליצה… רשע מוליד רשע ויש לו מקרא ויש לו משל ויש לו מליצה. מקרא: דכתיב והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, משל: כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע. מליצה מניין מה ילדה החפושית קרץ רע ממנה” (מדרש רבה שיר השירים א'. בארמית: “קרוצי בושי מינה”); כינה את הדיבור הפשוט שבתורה בשם “מקרא”, את המשל הקדמוני – בשם “משל”, ואת המאמר הציורי, שהיה, כנראה, נאום שגור מדרכי הדיבור בהשפה הארמית בשם “מליצה”; והוא דומה להמושג החדש של “ציטאט”. ורוב המליצות הן באמת ציטאטין – דבר שלא עמדו עליו חוקרי הלשון העברית די הצורך.

זה היה מדרך חכמינו, שדרכו בעקבות בעלי המקרא שקדמו להם: בעוד שפתנו אתנו ככל גויי הארץ אשר לשונותיהם חיות הנה, היו סופרינו מוקירים את דברי אנשי הרוח אשר לפניהם, והיו לוקחים להם מכל אשר בחרו מזמרת מליצותיהם מעט דבש ומעט צרי, לרקוח בהם את דבריהם רוב טעם, יש אשר העתיקו מהם מלים או מאמרים שלמים בצורתם או בחילוף מקצתם, ויש אשר עשו כמתכונתם בשינויים רבים, במגרעות ונוספות¹: כי היו רגילים להביא דברי סופרים שקדמו להם, גם בלי אמור דבר בשם אומרו בתור דברים שעשו להם כנפים².

בהמשך הדורות, הושאל השם “מליצה” לכל דבר אמור בסדר נאה לפי רוח הלשון “לפרש תוצאות ענינם ומחלקותיהם ולהראות פני המלה כפי מליצתה”, “הם מאזני המלה ופלס משפטה ומלמד מליצתה, ומבלעדיה לא יקום פתרון”³ ור' שמואל הנגיד כתב: “לא יהי איש אחי מליצה מקורא עד אשר נדחי מליצות ישובב”⁴. ור' שלמה בן-גבירול בשירו “מליצתי” שר: “בדאגתי הדופה, ושמחתי באנחתי דחופה”. וראוי לשים לב לדברי אלחריזי: ויטווה לשוני פתיל רעיוני, ובגדי זמני בשיר אשבץ, ונדחי מליצות אשיבכם קבוצות, ומהם נפוצות יהודה אקבץ⁵. מה אלה “נדחי המליצות” שזכר רשב“ג ואחריו האלחריזי? ברור הדבר, שכוונתם ג”כ על ציטאטין ממחברים שנשכחו, ושהם ראויים להתחדש. באופן יותר כללי הפיץ אורו על מטרת המליצה ר' ידעיה הברדשי, אשר דורות הביניים שלנו עטרוהו בתואר “המליץ”, בהפליגו את ערך המליצה בתור כוח מושך את הלב, וברמזו דרך אגב על כשרון בעלי המליצה להוציא דברים מידי פשוטם ולתלות בהם כוונה זרה. הנה כי כן כתב: “דרך כל שיר לחזק דתו ולגדל אמונתו בנועם המליצה וערבות המשלים אשר תטה הנפש אליהם ויתעוררו הלבבות לקראתם”⁶, ובמקום אחר הוא תולה טיפה של מרה באנשי המליצה, באמרו “אנשי המליצה והמשוררים ישוב אצלם הכילי נדיב והנדיב מפזר”⁷; ור' שם טוב פלקירא הביע את הרעיון השלילי הזה ביתר ביאור במאמרו: “ואם דברי מליצה הוא אשר בם יפותה כל חסר לב בשקרו”⁸; החכמים ההם הוקירו גם את סגולת התחיה של המליצה העברית, והחכם הנ"ל נתן ביטוי לרעיון זה באמרו: “ויתעסקו במליצות ושירים עד אשר יבדו להם הגדות הדברים והענינים אשר היו בזמן שקדם… ויהיו הם בעלי הצחות ומליצה באותה אומה”⁹; ובמקום אחר כתב: “היתה עלי יד השיר, לחדש אמרים נושנו, ודבר השיר להשיר, וברק המליצה להיישר”¹⁰.

רק בדור האחרון, בלי שום מסורת לאומית-ספרותית קודמת, נצנץ ונתפתח ניגוד להסגנון המליצי במקראות מכתבי הקודש ו“מליצה” ו“מליץ” היו כמעט לשמות גנאי בפי מבקרים קלים והקוראים הנגררים אחריהם.

רוצה אני לשאול את חברי, הסופרים העברים, שאלת תם: האם המליצה, בכלל, היא בדורנו זה אסורה, או מותרת? ואם המליצה העברית נאסרה לבוא בקהל, מה דינה של המליצה הנכרית? כמעט רציתי לומר: “כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין?” – אבל חוששני, שמא יתפסוני במליצה תלמודית. ובכן בלי מליצות, במלים פשוטות: האם אסור לכתוב רק בסגנון של ארטר, מאפו, שמשון בלוך ומותר לכתוב בסגנונם של ז’אן פאול, וואלטר סקוט, ויקטור הוגו – שהיו מליצים כולם? ילמדונו רבותינו! הייתכן, שאדם אשר קורה בין עיניו, יאמר לחברו: קיסם בין עיניך? שונאי הציצים והפרחים של סגנון ה“מליצה” העתיקה (לא רק בספרותנו העברית, אך גם בספרויות והשפות אחרות, נפלגו הדעות ונחלקו הטעמים בנוגע לסגנון; וישנם סופרי “מליצה” וכנגדם סופרים פשטנים, ואף בין אלה האחרונים, ישנם גוונים של מקילים ומחמירים) הם נכשלים בעצמם בהדבר שהם מוחים כנגדו, ובהימלטם מ“פח” המליצה הקדמוניה, הם נופלים ל“פחת” המליצה החדשה. יש סגנון מתהדר כתוכּי בכינויים ובמונחים מדעיים; דברים פשוטים, שבני אדם דשים בעקבם, הינם פתאום מוכחלים ומפורכסים בשלטים נוצצים ומבריקים, ולבושים צורה של מומחיות מקצועית, ללא שום צורך; בימינו אלה, לא יאמר מליץ שכזה בלשון פשוטה: “אין לי כסף”, אך ידבר כחכם יושב בקתדרה, ושונה פרק בכלכלת המדינה: “אינני יכול למצוא את הגישה הנכונה, להתרת הפרובלימה של התנאים הכלכליים שלי”. המלה “גישה” נעשתה ל“אפנה”, ובכן נתמלא כל העולם “גישות”. מה זאת אומרת? מליצה! מליצה היא כל דבר שאול מאחרים, שאין הבעת-הרעיון המדוייקת צריכה לו, ושמשמש רק תכשיט ונוי. יש שהמליצה היא לקוחה מהתנ“ך, יש – מהתלמוד, – מספרי המופת של הגויים, יש מבין המונחים המדעיים של ספרי החכמה – אין הבדל בדבר. לפעמים המליצה התנ”כית, או התלמודית, היא פחות נפוחה, פחות מגוזמת ותובענית, מהמליצה המדעית. אילו, למשל, השתמש המדבר הנ“ל בהמליצה התלמודה “כלתה פרוטה מן הכיס” או “אפס כסף”, או שערי המעות ננעלו”, אזי היתה אף זו – מליצה, אבל מליצה תמימה והולמת את הרעיון יותר מ“הפרובלמות” ו“התנאים הכלכליים”, שהם משא כבד מנשוא בעד אותו משהו של עובדה אמורה כאן, שאין כסף לאדון זה. עיקם הכתוב י"ב תיבות, נכנס בעובי הקורה של מדעי האיקונומיקה, כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו, שאין לו כסף: כמה תפלה מליצה זו!

לא העמיקו כל צרכם בהבנת ענין ה“מליצה”, ולא היה נסיון מספיק ובקיאות בלשונות ובסגנונים, לאותם הפשטנים “מתנגדי המליצה” בינינו בהידור העבר, שצמצמו את כל המושג הזה במחלוקת ביתית פעוטה – בפסלם את חצאי המקראות, ואת צרופי המלים רק מהתנ“ך. הם “אסרו יונה” ו”התירו עורב“, אסרו את המליצות העבריות, שיש בהן על כל פנים בבואה של קורות העם, שיש בהן תמונות טבעיות מארצנו¹¹, שיש בהן מופת ודוגמה, לפחות, לדקדוק ולחוקי שימוש הלשון, והתירו גיבוב מליצות נכריות, נאמר, פתגמים מוכנים ויצוקים במטבע ספרותי, מכל כינוי מדעי מכל העתונות הזרה, אף מכל התיאטרון הזר. לאמיתו של דבר, שגיאה גדולה היתה מצידנו לחשוב את המתנגדים ההם, למתנגדי המליצה, בכלל. הם לא היו מתנגדי המליצה בכלל אלא מתנגדי השפה העברית, שיש בה ריח תורה וחובבי השפה העברית ההדיוטית, היבשה והמקובלת, שאין בה שום לחלוחית של מקוריות – והראייה, שהם הוסיפו להשתמש באפני דבור מליציים מכל השפות האחרות. כל ענין היה להם ל”שאלה“, ושמות המאמרים: “לשאלת…כבשים” או “לשאלת…העתודים” – רבים הם ואין מספר, יען כי בגרמנית, בלשון הלהג העתונאי, רגילים לומר: “צור פראגע”. לא יעלה הרעיון בלב סופר אנגלי או עיתונאי, לתרגם מלה במלה “צור פראגע” לאנגלית, שאף על פי שהשפה העיתונאית בכלל היא מופקרת קצת לשוק, איננה מופקרת לגמרי; רק אצלנו הכל מופקר, והותרה הרצועה. מלים כמו “המוהיקנים האחרונים”, “פסיכולוגיה פרולטרית”, “גבורה של דון קיחוט”, “פרובלימות אירוטיות”, וכל מיני “גיבוש” ו”התגבשות“, הן מושגים מקצתם מדעיים, מקצתם מליציתים, והמשתמשים בהם, מקבלים לכתחילה ל”קיימא לן", שהקורא הבינוני מכירם, מביתם, ממולדתם, והם רק מזכירים אותם מה שהם יודעים מכבר.

אבל את ה“קיימא לן” הזה, אין מתנגדי המליצות מקבלים לכתחילה, בנוגע למושגים ולדרכי החשיבה שלנו. להיפך! קיימא להו ש“גבורה של דון קיחוט” יבין הקורא היהודי הבינוני, פחות או יותר, אם מפני שקרא את החזיון הספרדי כולו או ששמע מעט אודותיו. אבל, כשנועזתי פעם לכתוב על דבר איש אחד, ש“מנהגו כמנהג בן נמשי”, בא אלי המגיה, שנתפרסם כבקי בש"ס, ונעץ בי עינים תמהות! “איזה בן נמשי”? – “יהוא”– השיבותי לו, ורק אז זכר נשכחות; אבל אינני בטוח כלל, שהקורא הבינוני יודע מי יהוא, ומה טיבו, ואלה הקוראים לעצמם “לאומיים”! כל לאומי של עם אחר, הוא בקי בשפתו הלאומית ובמאורעות לאומו. התפארת הגדולה שבשפה אין בזה, שהגרמני קרא את הרהיט, שאני כותב עליו, בשם “טיש”, והסלבי בשם “סטול”, הצרפתי בשם “טאבל”, ואני, העברי, בא קורא לו “שולחן”. בצירוף זה של אותיות, אין ענין לאומי ואין אופי מיוחד. והאופי המיוחד של השפה, הוא גנוז בעמקי יצירותיה, בשיתופיה וצירופיה עם רעיונות ומושגים ידועים. זהו הדבר, שעמי-הארצות שלנו שונאים. זהו הדבר, שקראו לו “מליצה”, מפני שהרגישו בו קצת קדושה; ואין הם רוצים בקדושה, הם רוצים רק חול שבחול. באמת, אינם רוצים בקדושה שלהם, אבל בקדושה של אחרים הם רוצים; אינם רוצים במליצות שלהם, אבל במליצות של אחרים הם רוצים, זוהי הדרך העולה לעם-הארציות; זוהי הדרך אשר בה “חם ממשמש ובא”.

באולם הקריאה של קלוב מצוין בלונדון, מסרו מיד ליד את הגליון החדש של ה“טיימס”, בשל מאמר ראשי מענינא דיומא, שהיה מצוין בחידודו וליבונו. בכל החוג ההוא אשר בו ישבו הג’נטלמנים המסובים על כורסותיהם מסביב לאח המבוערת, והיו מקבלים את העתון “דין מן דין”, וכל אחד ואחד מנענע בראשו, לאות הסכמה, נמצא רק קורא אחד, שנתקשה קצת, לא בתוכן המאמר אלא בשמו. שמו של המאמר היה “מערת עדולם”. כל הג’נטלמנים הנוצרים ידעו את פירוש השם הזה, ורק הג’נטלמן היהודי לא ידע, ופנה אלי בשאלה ע“ד פירוש השם הזה. היהודים האנגלים אינם בעלי תנ”ך כהנוצרים האנגלים. בר-נש זה היה מתבולל קצת, ואין מקשים על יהודי מתבולל. אבל עד היכן מגעת “למדנותם” של לאומיינו, וכמה מהם יודעים את המושג העברי הקורותיי, שהסופר הנוצרי בעל המאמר הראשי בה“טיימס” הציג בראש מאמרו.

הנני יושב בתוך ספרים ועתונים כתובים בכמה שפות, יש לי הרושם, שהתנ"ך סוקר לקראתי מכל פינה ופינה – מהמאמרים המדיניים. מחמת קוריוזיות רשמתי לעצמי קווים מועטים. היומן הצרפתי Temps מיום 27 יוני לשנת 1928 כותב: Une forte majprité se groupe autour du Ministé fait ā leur image – רוב חזק מתכנס מסביב להמיניסטריון העשוי כצלמם. – המלים האחרונות האלה הן מובנות רק על פי הכתוב: ויברא את האדם כצלמו. כך המושג הזה הוא שאול מהעברית שבתורה.

היומן האנגלי הגדול בניו-יורק New York Times הדפיס מאמר ראשי ביום (עשרים) 20 במרס לשנת 1920 בשם Each to his Kind – זהו התרגום ה“למינהו” מספר בראשית, וממנו לספר בן סירא (י“ג, י”ח). היומן האנגלי משיקאגו Chicago Herald Examiner מיום 12 באפריל 1923 כתב: The Mayer of Johnston seems to have been diligent in his business הכוונה “איש מהיר במלאכתו”, כמעט לא יובן בלעדי המקור (משלי כ“ב, כ”ט).

בהיומן הגדול מהעיר הנ“ל Chicago Daily Tribune מיום 13 באפריל לשנה הנ”ל כתוב: “And if it is true that charity covers a multitude of sins” המלים האלה הן מובנות רק למי שזוכר את הכתוב: “ועל כל פשעים תכסה האהבה” (משלי י', י"ב) .

הקורא את ה-New York Times מיום 12 ביוני לשנה הנ"ל לא יבין את שם המאמר הראשיIn the House of his friends אם איננו יודע את הכתוב: “המכות אשר הוכיתי בית מאהבי” (זכריה י"ג, ו').

הקורא את השבועון הגדול The observer מיום 8 בפברואר 1931 לא יבין את שם המאמר הראשי The Writing on the Wall אם איננו זוכר “פסא די-ידא וכתבא דנא רשים” (דניאל ה', כ"ד).

זה עתה קראתי סיפור מצוין מאת C.E.Montague נקוב בשם Disenchantment ובו מצאתי על עמוד 36 את המליצה העברית: stones that the builders of public opinion had confidently rejected had found their way up to the heads of corners, אשר לא יבין אותה מי שאיננו זוכר תהילים קי“ח, כ”ב. ובאותו ספר (עמוד 44) It looked like a part of Sancheribs army on which the angel had breathed, את הכתוב בספר מלכים ב' י“ט, ל”ה.

כשביקרתי בוורשה לפני איזה שנים, הציגו על הבימה הפולנית חזיון בשם Wilki w nocy כמליצת הכתוב “זאבי ערב” (צפניה ג‘, ג’), ובעתון עברי שם תורגם השם “זאבים בלילה”, ולא ידעו שהמלים האלה הן מליצת הכתוב.

בהשבועון Cosmopol קראתי מאמר גדול בשבח השיטה המטריאליסטית בהיסטוריה, והוא מביא את המשל הקדמוני האנגלי It is the belly that makes the feet amble, and not the feet the belly. והוא שאול מן המדרש בראשית ל', ושם תיבות אלה הן אך שלוש תיבות כרסא טעון רגליא.

פעם אחת היה לי ויכוח עתונאי עם בעלי הצעה אחת, שהפצירו בי, בדברנות שופעת, להסכים עליה, ולא נדרשתי להם; ותחת אשר הם באו בארוכה, בהמון אותות ומופתים, שנראו לי מדומים ומפושקים, באתי אני בקצרה, והשיבותי במאמרי בעברית “לא ירד בני עמכם”. רצונכם זוהי מליצת הכתוב, רצונכם, זוהי מלה פורחת, ומוחלטת, שלילה בלי נימוקים. לי היה הרושם, שדווקא מלים מועטות הללו מביעות את מה שרציתי לאמר: עשו מה שאתם רוצים, אני לא אשתתף, לא אני ולא כל הנוגע אלי! הרי זו מלה מקובלת, מלה שיש לה מסורת; כמו שאיש מן הגויים, שהוא רגיל יותר אצל מלים זרות, היה אומר: “נון פוססומוס” (אין אנו יכולים), שגם היא יותר ממלה – מושג ידוע אצל הקתולים, מיאון גמור. אפשר לומר, שזוהי מליצה, ובלי ספק ציטטה, אבל כשהיא באה מאליה אל הסופר או אל הדברן, אזי היא הביטוי היותר מתאים בשביל רעיונו. בשל “לא ירד בני עמכם” זה, התנפלו עלי בעלי-דבבי “כתרנגולים של בית-בוקיא” –: הנה המליץ! הנה בעל חצאי המקראות! אבל בהמשך אותו פולמוס נלהב כתבו נגדי “מתנגדי המליצה” הללו: “מה לו היקובה – שבגללה יבכה”; – ובכן מליצה זו של שקספיר ב“המלט”, הקורא העברי צריך לזכור, ו“לא ירד בני עמכם” – איננו צריך לזכור! – “היקובה” “ולא ירד בני עמכם” – שתיהן, אם רצוננו בכך, “מליצות”, אלא שהראשונה היא לקוחה מהמיתולוגיה העכו"מית, והשניה היא שאולה מכתבי הקודש, כלומר, מספרות המופת העתיקה שלנו. ובכן – הראשונה מותרת, והשניה אסורה? עולם הפוך!

“מתנגדי סגנון המליצה”, מגינים על שיטתם, בהאמתלא, ש“הדור החדש” אינו מבין את “חצאי המקראות” ואת “דברי התלמוד”. אגלה לכם סוד: לא כל היודעים את השפה הגרמנית, מבינים את צירופי המלים מספרי גיתה, שילר, היינה, קרנר, לינוי, הרדר, לסינג וכו', שכותב המאמר הראשי בה“נייע פרייע פרעססע” משתמש בהן, או את שיתופי הרעיונות ורזי הביטויים של ראסין, מולייר, מיססה, ויקטור הוגו – שהמאמרים הראשיים בה“טאן” הצרפתי שופעים וממולאים בהם. הסופרים אינם מקפידים על כך, ואינם מורידים את שפתם לדיוטה התחתונה של פשטות דלה, כתרגילי המיתודה של אולינדורף; אלא משמינים ומעדנים אותם במושגים ספרותיים שיש בהם משום “מליצה”, אף על פי ששפתם חיה בלי ספק, ואף על פי שהדיבור השגור צריך שיהא נקי ומדוייק. אבל הדיבור השגור לחוד, והדיבור הספרותי והעתונאי מן הבחור לחוד, ואם הקורא מתקשה בהבנת מלה מיוחדת – אין בכך כלום; מתוך קישורו של המאמר ישער הקורא, ואם לא ישער תיכף, הוא עתיד לשער מתוך קריאה. מובן שהכל תלוי בשיעור ובטעם, ושלא מן המידה הוא להכביד על הרעיון עבטיט של מליצה; אבל שפתנו צריכה לינוק מעסיס העבר שלה, כמו שכל שפה חיה שואבת ממעיינות העבר, כי רק על ידי זה, מתעוררים בקרב הקורא הזכרונות הקורותיים של המושגים הלשוניים, ועל יד זה מתגלה נשמת הלשון, טעמה המיוחד והסוד והצביון שלה. המלים בעצמן, אינן מספיקות לבאר להקורא דבר שאינו ידוע כלל, ובשום שפה שבעולם לא יספיק פירוש המלים לבד.

בעתון גרמני אחד קראתי, אחרי גמר הבחירות לפרלמנט, שהמנהיג של מפלגה ידועה “מוסטערט זיין העער, אונד זיעהע, איהם פעהלט קיין טויערעס הויפט”. והנה מי שאיננו יודע את השיר “גלאקקע” לשילר, לא יבין את הדברים האלה ואת שיתוף הרעיונות התלוי בהם, כלומר, הוא יבין את “פירוש המלים”, ולא יבין את השנינה התלויה ב“פירוש הענין”; וכשהסופר באותו עתון גרמני מוסיף ושואל: “אונד וואס ווירד די רעגירונג דאצו זאגען?”– ומשיב: “אונד איין נארר ווארטעט אויף אנטווארט!” – אז מי שאיננו יודע את השיר הקטן והשנון של היינה החותם בהמלים האלה, לא יבין בשום אופן מה סופר זה סח, וכל ההומור שבסיום זה יהיה לו כספר החתום, אלא שהעתונאי הגרמני סומך על הקורא שלו, שהוא יודע את החרוזים השגורים הנ"ל אם ממקורם הראשון או מן הדיבור המליצי השגור בפי אנשים יודעי ספר, ואיננו חושש שמא מצא קורא פשוט והדיוט גמור. בוודאי נמצאים גם כאלה, אבל “בשופטני לא עסקינן”, וכמעט כל סופר ועתונאי, עם כל השתדלותו לכתוב בשפה קלה ומובנת להמון העם, הוא משתדל בכל זאת לתבל את סגנונו בציטטים מספרותו הלאומית, ועל ידי זה הוא משגיר את ספרותו בפי העם ומעשיר בה את השפה המדוברת.

עוד דוגמה אחת קטנה: מי שאיננו יודע את המטבע שטבעו המבקרים לנגינות וואגנר: “מוזיק דער צוקונפט”, לוא גם יהי גרמני מלידה ומבטן, שאיננו מבין שום לשון אחרת, אלא את לשונו לבד, לא יבין את פירושן של המלים האלה, שנעשו למרגלא בפומייהו של כל הסופרים והנואמים; אלא שהוא משער, שזהו מעין הגדרה “הלכתא למשיחא”. ראיתי שמתרגמים “מוסיקת העתיד”. – מדוייק מאד, אבל בלתי מובן. אני תירגמתי מכבר “שיר העתיד לבוא”. וכמדומני, שאין זה נופל מהמקור. או לדוגמה: “רעפטיליען פאנד”, אותה קשיות-ההבנה בעצמה למי שאיננו יודע את הנעשה בהונו של מלך האנובר, והורדתו לטמיון, וההשתמשות בו ע“י ממשלת ביסמארק לשחד את העתונים; והפשטנים תירגמו את המלים האלה בפנים שונות, ובלי טעם. תרגמתין “קופה של שרצים”. אף המלים האלה אינן מבארות את כל הענין, אם הוא נעלם מהקורא הבינוני, כמו שגם המלים הגרמניות (שהן באמת זרות) אינן מבארות די-באר את כל העניין, אבל מכיון שיש להמלים האלה צירוף ויחס במימרות ידועות, הן נעשות קרובות לרוחנו. באופן זה, תירגמתי את ההגדרה הידועה בין המונחים הפוליטיים “אידינטישע נאטע” בשם “כתב הנשתוון” ולא נחה דעתי בהתרגום “רשימה זיהית” (מן זיהות-אידנטית, מה שהוא בעצמו רחוק מאד ולא כל מוחא סביל דא); וזכורני, שבספר אחד היה לי לכתוב על דבר כתב פלסטר, שהייתי קורא לו בשפה אירופית “איין פאטהאלוגישעס פאמפלעט”, מפני שתוכנו מלשינות, ומקורו רוח חולנית, וכולו מעשה שטן, וכתבתי עליו “אגרת בת מחלת”, שיתוף מלים עם המושג התלמודי על דבר הרוחות הרעות; ותפס אותי חכם אחד בעוון “מליצה!” את חטאי אני מזכיר, ואני מודה ומתוודה: נער הייתי וגם זקנתי וכל ימי על משמרתי אעמודה להשתמש בצירופים ושיתופים כאלה, כביכול “להכעיס”, תחת להשתמש במליצות זרות, לקוחות משפות זרות ומעולמות אחרים. “אאתרא דליעול ירקא, ליעול בישרא וכוורא, השתא דקשישנא לדרדקי”. דרך איש הישר בעיניו, והשגיאה לפתח כל אדם רובצת. היו לנו קוראים רבים פי עשרה מאשר עתה, שהבינו אותנו למרות ואולי בזכות מליצותינו העתיקות. וזה היה השכר לפעולותנו. לדוגמה, אני עומד ומסתכל במגיפה חדשה של “מליצה”, שחדרה לתוך לשונות העמים, ודרך קפנדריה זו התגנבה גם לשפתנו, מזמן המלחמה העולמית ואילך, והיא המליצה הצבאית, שריחה ריח שדה-מלחמה וקסרקטין, ירייה ברובים ובכלי תותח וכו' וכו'. גם אלה הם חצאי-פסוקים, אבל לא חלילה מדברי נביאים או מדברי חכמים אלא ממולטקה, מהינדנבורג, מז’פר ופוש. כולנו היינו בלי הכנות מרובות ובלי גבורה יתירה, אלא אגב שיטפא דלישנא… לגינירלים ולמפקדי תכסיס. כולנו עושים “חזית”, ו”חזית מאוחדת“. כל בטלן עושה “התקפה” או “תקיפה”; ונתמלאה השפה “ריקוניסנסים” ו”מאניברים“, “בומבות” ו”טאנקים“, הפלת פצצות מאווירונים, וחתירת טורפידין מתחת לאניות, וגזים מרעילים ומסווים-של-מגן לשמירה, “ראשו של מחנה” ו”עקבו" ו“הבטחת העקב” ו“תנועה של התקפת האויב” ו“בצרון” ו“מצור” ו“הפתעת האויב” ו“הרעבתו” ו“שיעורים של צידה” וקציבתם וקביעתם. – דם ממש מטפטף מהשפה החדשה הזאת, שהעתונאים והדברנים מתהוללים בה, ושנדבקה כקליפה רעה גם להרבה מבעלי הסיפורים והשירים החדשים. מונחיה קטלנית זו ממלאת חלק מהספרות, מהראי-נעים מהתיאטרונים וכו', ולא רק בהמקצועות הנוגעים לקורות המלחמה, אלא גם במקצועות השלום והמנוחה התחילה שולטת הלשון המדברת גדולות, לשון הצו והפקודה, וההגדרות התכסיסיות שבאמת כלום הן ענין לכאן? ויש אשר רגש ההתמרמרות תוקף אותך ואתה רוצה למחות ולקרוא תגר: לדביקות ולחיבה יתרה זו לסגנון חובלני, מה זו עושה? היתה מלחמה עולמית נוראה, היו ימים שאז, לאסוננו, היינו כולנו שקועים בלשון זו, אבל הלא, ב“ה, עברה המלחמה, ואין חזית ואין התקפה, אין ראש-מחנה ואין עקבו, למה נתמיד לחבב את המונחים החייליים האלה, בשעה שכולנו רוצים בשלום ובהתפרקות כלי הנשק? האין לנו תמונות אחרות, מתאימות יותר לציורי שלום ועבודה, ואנו מוכרחים לסמן ע”י הסמלים האלה דברים שאין להם שום יחס וקשר עמהם? או – כל הטפתנו ע"ד השלום היא דרשנות של צביעות, ובסתר לבנו אנו מתגעגעים להחזיתות וההתקפות, עד שאין אנו רוצים להסיח דעת מהן בסגנוננו? האין אנו דומים לבעלי המסעדות הצמחוניות, הנותנים להמזונות של ירקות צורה דומה לפשטידא של צלי-בשר ולארוחת עשב – תבנית של קציצות וכף-רגל עגל? הפנים, אי אפשר לעולם בלא צורה זו, והרגל-המלחמה נעשה לטבע שני! איה השכל הישר וחוש-הבקורת בעולם? אם באמת אנו רוצים להשבית מלחמות, עם הגאוותנות של רוצחי המונים, ועם הריקלמה של “גבורה”, ולעורר בקרב המון העם רגשי כבוד לגבורה ולכיבושים, לנצחונות ולהישגים ממין אחר, הלא חייבים אנו לבטל את הלהג המלחמתי שנעשה אפנה, ושבני הדור הצעיר מתעלסים בו באהבים, ומשרים על ידי זה על העולם השראה של פולחן ומזבח חדש למולך, מתוך התלהבות כלפי כל אותם ציורי הדמיון של חילות ותכסיסים, חזיות וגבורות, תחבולות קרב והוד שבתפארת “התקפות”, מה טיבה של התקפה, זולתי התנפלות גייסות על גייסות? ואיזה טעם יש בריר חלמות, לכנות בשם זה מעשה תם וישר, שאין בו “דם ואש ותמרות עשן”, אלא פנייה נכוחה ופשוטה, שאנו פונים אל הקהל, בשביל איזה דבר טוב? האם יש מליצה טפשית, יותר מגוזמת ומזוייפת מזו, שהשגירו עכשיו לעינינו סופרים טפשים בהרבה לשונות ובהרבה נוסחאות?

באמת צריך היה חבר-הלאומים לשים לב, מתוך התנגדות לרוח-מלחמה, – למידה נבערת זו; ואם אין להחבר הזה פנאי לטפל בשאלות שימוש הלשון, להיותו טרוד בהלכות טעינת כלי נשק ופריקתם, ועוד כדברים ממין זה, העומדים ברומו של עולם, צריך היה למסור שאלה זו לאנשי הרוח (ה“אינטלקטואילים”), הקובעים הסתדרות מיוחדת בשביל לעיין בדברים יותר דקים ונאצלים, שמסייעים לשלום, ושמעכבים בעדו. אבל לא על זה אני דן; וכלום אנו מתמנים אפוטרופסים להשלום הכללי ולהאורגאן בין-לאומי שלו. מענין אותנו הדבר רק מצד חידושו, בתור מליצה מזויינת, מליצה של מלחמה, ונקודת הסטירה והאירוניה של תקלה זו היא – כניסתה אלינו. עשיו רשאי להתענג בזה – “הידים ידי עשיו”, פסקה המלחמה העולמית, אבל המוח הוא לעולם משוקע במלחמות. ישמעאל אף הוא רשאי – “על חרבך תחיה”. אבל מה לנו ול“חזית”? מה לנו ול“התקפות”? מה לנו ולה“ראש” או ה“עקב” של המחנה? ומה טיבם של “אקציה”? האם גם במיתולוגיה שלנו יצאה “מין ערווה”, חמושה מכף רגלה ועד קדקדה ממוחו של ראש האלילים זיוּס? האם דמיונם של ישראל שוגה בדם ואש, וחולם תמונות של מחנות יוצאים חוצץ?

שמא תאמר, אין כאן כוונה להשחית, זהו רק דרך הלשון, זוהי רק רגילות של מה בכך, שהרי כך נוהגים העולם עכשיו לדבר ולכתוב – נעניתי לך! בוודאי אין כאן כוונה, אבל גם דעת וטעם אין כאן, ולא שום ניצוץ של הבחנה והערכה. יש כאן רק חיקוי והתדמות, יש כאן רק מתכונת העוף-המדבר. ו“על דא קא בכינא”! הסגנון הוא האדם, ויתר על כן: העם. לכל עם יש תמונות משלו; העברית היא שפת תמונות מאין כמוה. לכל עם יש שפה מליצית משלו; ואמנם צריך להימנע ממליצות יתירות, אבל – אם להשתמש לפעמים גם במליצה, הריני מבכר אפילו את ה“אץ קוצץ בן קוצץ קצוצי לקצץ” – למליצת החזיתות וההתקפות. שאין בהן לא רמז לאיזה מדרש, ולא סמל של איזו מסורת, כמו שיש אפילו להזיבוריות שבפיוטים, אלא תמונה זרה ומעוררת זוועה ברוח עמנו. כשהיהודי קורא פיוט קשה שאין להולמו, הוא מביט למטה באותו ספר, ושם הוא מוצא איזה פירוש, ורווח לו. הריהו גם רגיל בכך, שגוף הספר יהיה קשה קצת, ושיצטרך לעיין בפירוש, ולפעמים בהרבה פירושים. הוא איננו אוהב את גוף הספר שיהא קל ביותר, וכמו שפוך ומרודד על כף היד. הוא אוהב ללמוד ולא להתבדר. מי שהוא בקי בתכונת הנפש של היהודי תלמיד החכם, או הסמוך לו במדריגה, יודע, שהתענוג הרוחני של בן אדם זה, הוא, שברגע הראשון יש לפניו דבר סתום, אבל ברגע השני מתברר לו הדבר והוא בבחינת מגלה טמירין וצפנת פענח. הוא מרוצה כשמחדשים בקרבו זכרון דברים גדולים, מפני שעי“ז מקרבים אותו אל מקורו. זהו ממין שמחתו של אדם, כשהוא שב מדרך רחוקה לביתו. ביתו, ז.א. גירסא דינקותא שלו, או של אבותיו, שאיזו בת-קול הגיעה אליו מהם; ביתו ז.א. הפרשה חומש, הפרשה של נביאים, הפרק משניות, נוסח התפילה וכו', לא רק משום שזהו “דת”, אלא מפני שזהו מולדת-בית ו”תוצרת הארץ" במיטב מובן המלה, מפני שבזה היו הדורות קשורים בעצם הוויתם, הדורות שאנו נושאים וממשיכים ע"י הווייתנו אנו. כולנו מעריצים את ישראל סבא, את ישראל קדמאה. ברם אל נרמה את עצמנו ואת העולם! נשימה ידינו על ליבנו ונודה על האמת. אין אנו יודעים, וכבר קשה לנו להרגיש את גדעון או שמשון הגבור או את נחבי בן ופסי. כל זה הוא מן העתיקה (אנתיקה) הרחוקה והנשגבה. אפשר שכאשר נוסיף לחפור ולחפור במעמקי השדרות שלנו, נזכה למצוא גם את השם הגיאולוגי הזה הקבור תחת כל כך שטחים. לעת עתה יש לנו שדרות יותר קרובות אלינו.

הרעיון הזה בעצמו של תחבורת והתאמה לאומית – כשאנו מלבישים אותו בבגדו שהוא כמדו: “כל ישראל חברים”, אז המלים הפשוטות האלה משיבות אותנו לבית המדרש של עירנו, שאנחנו בעצמנו, או אבותינו היו מתפללים בו בשבת שמברכין; והש“ץ דמתא היה מסלסל בקול נגינה רכה את הסיום הזה של ברכת החודש; ומי שאין לו מהזכרונות האלה, עכ”פ יזכור, שאביו או קרובו או ידידו, כשהודיע צערו על הקטטות שבקהילה, היה מתאנח ואומר, שצריך להיות “כל ישראל חברים”, או – האם הוא נטול כל כך מהיהודים ומדרך שיחתם, עד כי גם את הפתגם היהודי השגור הזה לא שמע, אז אם היה לו מגע כל שהוא עם הספרות העברית, מצא הרבה פעמים את הפתגם הזה אצל הסופרים; ולכל הפחות ידע שיש חברה גדולה בפאריס שנקראת כן (ובלע"ז “אליאנס”); האם המלים האלה הן “מליצה”, או לא? קרוב לשער, שהן במובן ידוע “מליצה” (בצדק אמר צוויפל, שרק טענת ראובן לשמעון “מנה יש לי בידך” איננה מליצה) – אבל מליצה מעולם-המחשבה היהודי הידוע לנו (לא מעולמו של “נחבי בן ופסי” שכבר אבד עליו הכלח). ואולם “חזית” ו“התקפה” להיכן הן מובילות אותנו? איזה זכרון הן מעוררות בדעת הצבור שלנו? מה לנו ולהמיליטריזם של הגויים? מה לנו ולהמליצה או הפראזיולוגיה החיילית-המלחמתית? אין בית המדרש בלא חידוש, וידוע, שבזמן האחרון התחילה כת אחת להשטיר, ולטקס ולהצביא אי-אלה פלוגות בקרב הנוער, להלבישם ולהנעילם בתבנית אחת ולסמנם בסימנים ולתת בפיהם חיתוך דיבור של תכסיס. אם זהו בשביל התעמלות וחילוץ איברים – תבוא עליהם הברכה, משום פיתוח הכוח הגופני והתרגלות לסדר ולמשמעת. אם זהו בשביל חיקוי והתבוללות של מיליטאריזם – “מרעין בישין” הללו יעברו מהם, מפני שאין להן יסוד. ואיך שהוא, לא אל החוג המוגבל הזה פונים, כשמדברים ע"ד חזית, אלא אל העם בכלל, ולהעם בכלל, חזית זו הריהי מעין “מדרש חזית”, מדרש הנעלם.

כותב הטורים האלה היה, לפי זכרונו המדויק, העתונאי העברי הראשון שהתחיל להשתמש במלה זו בתור שוות משמעות עם “פרונט” – בציוריו מהמלחמה הרוסית-יאפאנית, בלקחו אותה משפת המשנה, ומני אז נשתגרה, ואיש לא עמד עליה בכוונה יתירה, ואני לא בקשתי לי פטנט מיוחד שהכנסתי “מחמת מלאכה” אלפי מלים כאלה שנתקבלו בחשאי, וגם מלה זו נכנסה למחזור, וכל קורא עברי יודע אותה, אבל לא הרהר אף בחלום, שעתידים להשתמש בה במובן סוציולוגי ובדברים הנוגעים אל עמנו. עכשיו נתקיים בי בייחס המלה הזאת: בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. עכשיו קוראים לחזית של הציונים לחזית של המפלגות המיוחדות, לחזית של הסופרים, להתקפה של קרן זו או אחרת. כולנו גינירלים. ו“מי שמך?” איזו זכות מונופולין יש רק לנו ללבוש בגדי שרד ולהכריז ולפקד מחנות ולהציג חזית ולהתריע על התקפות? אם חיקוי זה הוא מסוגל למגבית, למה לא יעשו כן גם תאבי-מגבית אחרים? ובכן, איידי דחדתא באים המתכנים בשם “חרדים” (חרדים לממון), והמתפארים בשם “שלומי אמוני ישראל” (“יהללוך זר ולא פיך” כתב החכם מכל אדם, ברם החרדים האלה אינם חרדים לעבור על הכלל המוסרי הגדול הזה!) עושים חיקוי על חיקוי, בחינת עוף המדבר שלמד מעוף-מדבר זולתו, והתחילו מרעישים עולם ב“חזית דתית”. תמונה של חזית, אפילו אצלנו הלאומיים אף היא מלאכותית ומגוחכת; אבל “חזית דתית” כבר עוברת אף את גבול החוכא ואיטלולא. בדמיון מצטייר קו שווה של יהודים מעוטפים בטליתות ובתפילין, ואולי לולביהן בידיהן, – או תינוקות של בית רבן, ולצידם רישי דוכנא, איש איש והחוטר דמתקריא “טייטל” בידו, מתוחים ועומדים זה בצד זה, לא זיז יוצא וזיז נכנס, אלא שורה אחת שווה ומדויקת – “חזית מאוחדת” על “שדה המלחמה”, בחצר בית הכנסת בווילנה, או ברחוב קרוכמאלנא בוורשה, דגלים מתנפנפים ברוח, חניתות וכידונים נוצצים מבריקים לאור השמש, מתופפים בתופים ותוקעים בשופרות – “התקפה”! הגבאים וקופסותיהם בידיהם מתנפלים – על מי? על החזית שכנגדם? וגם היא שורה מכונת של סתם יהודים, שהם “השה לעולה”? או התנפלות על היצר הרע? או התנפלות על האפיקורסים? בשביל מה צריכים אלה ל“חזית מאוחדת”? בשביל לברך “מזומן”, ג' יהודים דיים, בשביל תפילה בצבור, עשרה יהודים דיים: זוהי חזית הדתית האמיתית, לא זיוף מליצה נכריה, אלא דברים כהווייתם אצלנו מקדמת דנא: חזית קטנה – ג' יהודים, אם רוצים להציגם שורה אחת כאנשי צבא בעת מלחמה אין זה דבר של “דת”, אלא דבר אחר.

הרבה מן הגיחוך יש בהציור המליצי של מפלגות יהודים לאומיים, ציונים פועלים, מעמד בינוני, מורים, חלוצים וכו' מעמידים “חזית”, אבל סוף סוף רעיון המשטר וההרכב יכול בשעת הדחק להתלבש במליצה זו. ברם, אפשר למות מצחוק, כשהבריות מדברים ע“ד חזית שתמשך מ”גור" ל“בעלז” ומ“בעלז ל”אלכסנדר“. משהתחיל הז’רגון המיליטאריי שולט, יש לשער שלא יארכו הימים וידברו גם ע”ד הזדיינות והתפרקות, התקפה והגנה, התחייבות של לא-התקפה ופאקטים וספרי ברית מסחר להוצאה והכנסה של יינות מבירת “רבי” זה לבירת “רבי” אחר. עסקים, רבותי! לא דת, אלא עסקים! “ריליגיה” היא הקנקן, אבל בתוכו יש דבר אחר. יש פוליטיקה. כשריליגיה עושה פוליטיקה, אז הפועל-היוצא היא… קליריקליות, לא אותה הקליריקליות שלהם השלטת בעולם, אלא חיקוי קלוש, תולדה דתולדה, “כמו שנדפס באמשטרדם”.

כשאנו דוגלים בשם העם, וכשאנו מוחים כנגד עירובו וטמיעתו בעם זולתו, עלינו לזכור, שהתערובת של בריות מעמים שונים, איך שהיא בלתי רצויה, חניפה ונלוזה, יש תערובת אחרת, שהיא עוד הרבה יותר מסוכנת, גרועה ומזיקה, והיא – התבוללות המושגים, כלאיים של שמות וגדרים, שמביאים לידי ערבובם וטשטושם של הערכין והרעיונות, אשר השמות האלה נקראים עליהם. לכל עם ועם, יש מין “מליצה” משלו, אפילו “תנ”ך" שלו ו“חז”ל" שלו. ההתנגדות למליצה היא בעצמה גם כן מליצה. כשהתחילה שפתנו להתרוקן ממליצה שלה, התחילה מתמלאת מליצה זרה, שמזייפת גם את התוכן. בכל השתמשות במליצה זרה לא העובדה פוסלת, אלא הנימוק פוסל. הנימוק הוא תמיד התהדרות, ותמיד “תעלא בעידניה סגיד ליה”. צריך לנקוב עד תהום, כדי למצוא נימוק זה, אם ימצאו למשל, סתם “שלום” או “אחדות”, לא יעשה הדבר רושם על השוטים, מפני שהשוטים אוהבים “מלחמה”, “התקפה”, “חזית” – לפיכך מתחכמים ומשתמשים בהמלים האחרונות, מפני חביבותן על השוטים האלה. אבל התחכמות זו לא תועיל, ופשרה זו סופה מחלוקת. צריך לקרוא “שלום” בשם “שלום” ו“מלחמה” בשם “מלחמה”. צריך לקרוא כל דבר בשמו, אם הלשון מערימה, וקוראה לדבר בשם הפכו – הריהי “לשון תהפוכות”; ואין “לשון תהפוכות” אלה כלאיים של מושגים. זהו הדבר העיקרי, שבשביל להילחם בו נבראה השאיפה הלאומית של טבעיות ומקוריות, כנגד תערובת וחיקוי. אבל כשהלאומיים נכשלים בעצמם באותו דבר, שבשביל ביטולו נבראו, הרי הם דומים ל“מי שטובל ושרץ בידו”. לא יספיק הדבר אם ניזהר מנישואי-תערובת של גוף. בעיקר, היזהרו מנישואי תערובת של דעות ומושגים! – קץ למליצות שדה מלחמה! נחדל מגיוס ולגיונות! רק הגיניראלים הדמיוניים מה יעשו בלי “חזית” ובלי “התקפה”!

זכורני שפעם אחת בשבתי עוד באחת מערי השדה בפולניה בנעורי, באו אלי יהודים אחדים ופניהם צוהלים משמחה, וכמעט קשה היה להם הדיבור מרוב התרגשות. בשורה היתה בפיהם: הקרוב שלהם באמריקה, שבו היו מתגאים, ואליו היו עיניהם נשואות, לקבל ממנו תמיכה, נתמנה ל“גינירל”! דבר זה נראה לי מעט תמוה, ועל שאלתי: מנא להם דא? הוציא הגדול בהם מכיסו, בזהירות גדולה את ה“תעודה”: את המכתב הכתוב ביהודית; בעצם ידו של ה“גינירל” החדש. בראש הגליון היה שמו ותארו של הקרוב ההוא בדפוס ובמלים אנגליות “גנרל-דילר”, שפירושו: “חנוני כללי”, ר“ל מוכר סחורות שונות, והמלה “גנרל” הטעתם. צר היה לי, לפתור באכזריות את חלום אשרם הגיניראלי, ואומר בלבי: מה העולם חסר, אם התמימים האלה שבעים נחת, מקרובם שנעשה גינירל? – לכל היותר, יבקשו ממנו, שיגדיל את תמיכתם כיאות לגינירל – יהי גינירל. קצת יותר חמורה היתה טעותם של יהודים אחרים שבאו אלי פעם, גם כן בהתפארות דומה לזו, בספּרם לי שקרובם נתמנה למיניסטר באמריקה. אבל ביקורם של אלה האחרונים, לא דמה לביקורם של הראשונים. הראשונים באו רק כ”מבשרים ואומרים", והאחרונים באו בתביעה, שאני אכתוב אל המיניסטר מכתב ברכה. בימים ההם לא היה מאורע כזה מן המאורעות שבכל יום, והקרובים היו בטוחים, שהמיניסטר שלהם אברך הגון יליד לומז’א, יוכל “להביא את המשיח”. כשהלאו אותי בהפצרות, באורח גוברין יהודאין, נאלצתי לבאר להם את פשר המלה “מיניסטר”; והביאור הזה היה כמין סילון של צונן שקילח על ראשיהם. באמריקה, ובמקצת גם באנגליה, קוראים לרוב, לערב-רב, לפעמים אף לשוחט, – מיניסטר. אותו אברך נתמנה לשוחט בבופאלו! כעבור איזה שנים, הייתי בעיר זו, ופגשתי את האברך, לצערי, בשעת קלקלתו, כי העבירוהו משחיטתו. “נפילת המיניסטריון” – זאת צריכה להיות הכותרת על ידיעה או טלגרמה זו אם הגיעה לעתון מתהדר בכותרות.

עוד זכורני, שבעיר אחת בכרכי הים, התכוננתי לבקר את הרב דמתא. מכיר אני כמעט את כל הרבנים בערים הגדולות, אבל את הרב ההוא הלכתי לראות, בפעם הראשונה. אז אמר לי אחד ממכירי, שהיה גם ממכיריו של אותו הרב: כשתדבר אליו, אל תשכח לכנותו בתואר הכבוד “אימינאנס” כמו שמדברים אל הגמון קתולי (בארץ ההיא, השפה התרבותית היא הצרפתית, ופירוש המלה אימינאנס הוא כמו “הוד מעלתו”, "מופלג, “מצוין”), מפני שזהו דרך כבוד, והיהודים ניהנים מזה, שנותנים להרב שלהם את התואר, שהקתולים נותנים לכמריהם. אבל אזהרתו ומסירת מודעתו של מכירי פעלו עלי באופן מתנגד לחלוטין, החלטתי לבלי השתמש בתואר ההגמוני, וגם החלטתי, להכעיס, לבלי דבר אל הרב ההוא צרפתית, כי אם דוקא אידיש, אלא שהאידישיות שלי לקתה הפעם הזאת, מפני שלהרב ההוא היתה אידיש אחרת, והיא: לאדינו. גימגמתי קצת לאדינו, והדגשתי בדגש חזק את התואר “רב” ו“רבי”. אבל מתוך שיחתנו הוברר לי, שהוא ראוי יותר לתואר “אימינאנס”, ואז החלפתי את תואר הכבוד שלו, והתחלתי לקרוא לו “אימינאנס”. הרהרתי בלבי: אפשר כדאי לקרוא לו “פטיש החזק”, זוהי מליצה, אבל גם “אימינאנס” היא מליצה, ואין ביניהן אלא שעל “פטיש החזק” קבע המנהג היהודי את חותמו, ו“אימינאנס” היא גוזמה קתולית. לא עברו ימים מועטים, והתחילו הכיתות באותו כרך מקנתרות זו עם זו, וכולן יחד עם המרא דאתרא, והמליצה הזרה “אימינאנס”, לא עמדה לו לאותו רב, בשעת דחקו. הגמון קתולי – משנתמנה נתמנה, ואין עדתו יכולה לחלוק עליו, מפני שאין להרהר אחרי האפיפיור, על כן הוא, באמת “אימינאנס”, אבל אין פפא ואין הגמון ליהודים, אלא יש “פטיש החזק”, ובא פטיש יותר חזק והולמו. הרי שהמליצה העברית, אפילו בגבהותה איננה מתרוממת כל כך מעל להמציאות, כהמליצה הנכריה¹².

כך היה מעשה ביהודי אחד, – לא “מיניסטר” ולא “אימינאנס”, אלא שם מליצי אחר, זר בעינינו: “קירכענראט”. בעיר אחת במדינת באדין בגרמניה, הובא אלי כרטיס-ביקור כזה. טפסר שיש לו תואר זה בא לבקר אותי במלוני. בא טיפוס יהודי, פרצוף פנים עם החוטם, מאותם קלסתרי-הפנים של יהודי פרנקפורט דמיין, שפניהם דומים לפני קהילה שלמה. ככה היה גם מבטאו, וסגנונו הגרמני לעילא ולעילא אשר גם זהו סימן ליהדות. הוא בא אלי לדבר על לבי, לבל אעשה פירסום לציונות בעיר ההיא, שמא יעשה דבר זה “רשעות”. הבינותי הכל, אבל דבר אחד לא הבינותי: השם “קירכענראט”! איזו “קירכע” ואיזה “ראט”? האמנם יהודי זה משמש יועץ ב“קירכע” פרוטסטנטית? עדין לא ידעתי אז, ואך אח“כ נודע לי הדבר, ששם נהוג הדבר לקרוא לסינגוגה “קירכע” ולפרנס הקהילה “קירכענראט”. השם הזה נתקע בגרוני כעצם, לא לבלוע ולא להקיא. יצר הבלשן שבי, לימד זכות וטען. מה ההבדל? סינאגוגה אף היא מלה זרה, יוונית, ואם מותר לתרגם בית כנסת לסינאגוגה, למה לא יהא מותר לתרגם אותה “קירכע”? והסניגור הליברלי שבי, עמד גם הוא כפרקליט וטען: זהו דרך כבוד ושיווי זכיון, שאין מבדילים. אבל השכל היהודיי הפשוט שבי אמר: שקילו טיבותכם ושדי אחיזרי! חסד-לאומים זה חטאת, מפני שזה רמז, שהשם הפשוט והמוסכם סינאגוגה הוא טעון כיסוי, כמו למשל, הכינוי “איזראעליט” תחת “יוּדע” – שהשם איזראעליט” איננו רע, אך גם יפה, ויסודו בקודש, אלא שהכוונה, הגורמת להשתמש בו, היא רעה, מפני שהיא רומזת, שהשם “יוּדע” הוא שם מגונה וחרפה היא להיקרא בו, ועל כן מטים כלפי חסד, ומחפים על החרפה ו“צופנים את המרצע במרצוף”. עיקומים וציפונים כאלה גורמים, מצד אחד, לטמיעה, מפני שהפרנס דמתקריא קירכענראט עלול הוא להתחיל להאמין בעצמו שהוא באמת קירכענראט, ולהתנהג כקירכענראט, ולהפוך את בית הכנסת לקירכע בלי צלבים; ושנית סופו של רב זה, לעורר שנאה וקנאה, ככל חיקוי, שבעלי האוריגינל מואסים ומזלזלים בו, ורואים בו מעין הסגת גבול¹³.

אינני יודע בדיוק, מה מצבם של ה“קירכענראטים” משלנו, בזמן המבול הנוכחי, שבא לשחת כל בשר וכל נשמה ואפילו כל גלגול יהודי וכל זרע שם בגרמניה. של המברקים והמכתבים והפיסקאות שבעתונים, והספר החום והספר השחור עדין לא נצטרפו לתמונה של חזות-הכל, להשקפה מקפת וכוללת את הצרות הגלויות והנסתרות, לפרטיהן ולפרטי פרטיהן, ואינם אלא תצלימים כהרף-עין חטף-קודאק. בכל זאת נקל לשער, שהשוט השוטף עבר גם על ה“קירכות” ועל ה“קירכענראטים” מישראל, ושממונם והריסותם וההתעללות בהם יותר נוראים, דווקא לרגל הזיוף המליצי וההתהדרות הכנויית! פרנס שסוחבים אותו “למחנה הריכוז”, לפחות יש לו מסורת וזכות-אבות, אם לא בדורות האחרונים, אז הקודמים להם היו הגרמנים סוחבים פרנסים לבתי המאסר בתוקף עלילות שונות. אבל “קירכענראט” אין לו מסורת כלל. כלום יש היסטוריה לזה, כלום הוא יודע למה התנפלו על ה“קירכע” שלו, שהיתה חלום קצר, שנגמר “בהקיץ” פתאומי. הראשון הוא דרמה; האחרון אפילו מילדורמה איננו, אלא רעש ומהפכה!

לפני הרבה שנים ביקרתי את “בית המדרש” בווינה, כששני המאורות הגדולים רבי אייזיק הירש וייס ורבי מאיר פרידמן (איש שלום) הורו שם את שיעוריהם, זה בהלכה וזה במדרש. מעודי לא שבעתי חדווה רוחנית כזאת. פרקו של וייס היה ההיפך הגמור מהשיעורים הפלפוליים, שהייתי רגיל בהם מקודם. הרצאה בהירה, הגיון, אופק. המדרש של פרידמן היה שיר השירים של דמיון, הללויה של תמימות ומתיקות לירית. בשיחה פרטית שהיתה לי פעם עם ר' מאיר, שאלתיו, מדוע לא יקרא בית המדרש ההוא בשם “סימינר”. שני המורים האלה נקראו בשם “לקטורים”: אם “לקטורים”, וגם קרה שם כמה פעמים שבאו שמה תלמידי חכמים מחו“ל לקבל סמיכה (אני בעצמי הזדמנתי שם עם ה' זינגר מלונדון, שנסמך וחזר ללונדון ושמש ברבנות וזכה לשם טוב), מדוע איפה נגרע הבית הזה מהיות “סימינר”? על זה השיבני “לקטור פרידמן”, שהיה פיקח מצוין, בשאלה: למה אין אתה שואל, מדוע קוראים בגרמניה לבית מדרש סימינר, אלא אתה שואל להפך? התשובה היא פשוטה: נתביישו בהשם הטבעי, ויבכרו את התואר הזר. אבל יליניק-וייס-פרידמן מיאנו לשנות ממטבע שטבע העם (ילניק הוציא לאור, גם קונטרסים חשובים מאד, בשם “בית מדרש”, ורא"ה וייס המשיכם, ויוסף עליהם את “בית התלמוד” שלו). אמנם הסימינריות של גרמניה הביאו ברכה מרובה ל”חכמת ישראל“, למדעי היהדות; וכשהגיעה עכשיו תקופת הירידה, לא הועיל להן השם היפה בימי עברה, וגם עליהן עברה הכוס. לפונדק לא אחד נזדמנתי בנסיעותי עם משולחי מיר, שנפגשו יחד עם משולחי הסימינריות. זהו מה שקוראין בארצו של היטלר “גלייכשאלטונג”. זוהי במידה ידועה, התרת השאלה הכלכלית אליבא ד”סובייטים": לא שהעניים יעשו אף הם עשירים, אלא להפך, שהעשירים ייעשו אף הם עניים. הכל עניים, ואין שום הבדל בשאלה עוד. ואחרי שהושווינו בכיס, אפשר שנושווה גם בשם? ניעבד שלמא, ואנחנו והם נטייל בגן עדן של צדיקים בעולם הזה. זאת היתה הרוח הכללית בהפגישה המשיחית הזאת. התחילו לחשב את חשבון הסיכויים. צירפו חד אל חד לא רק את הישיבות ואת הסימינריות, אך גם את הקרנות, את הקופות את המפעלים וכו' וכו', אלה שכבר באו, אלה שהם בדרך לבוא, ואלה שעדיין לא זזו ממקומם, אבל מכינים את עצמם לבוא למצולה זו שאין בה דגים, למשבר זה, שנעשה קבוע, לרעבון זה, שמצרצר מכל פינה!

אחווה-לצרה זו, שותפות הכרחית זו, מזכירתנו “מעשיה” קטנה מהונגריה. מעשה ביהודי מפורסם אחד, פלוני ולוי הוא, נודע בשערים כאחד מגדולי הבורסה בבודאפסט: הימים ימי מגיפת שינוי השמות בהונגריה, וכל יהודי שהיתה הברה אשכנזית בשמו, ומניעה גדולה להתכחשות ולטמיעה, הלך ושינה את שמו לשם הונגרי; ומכיון שאדם רשאי לבחור לו שם, הריהו נוטל מן המובחר, ונתרבו בישראל ממבחר השמות ההונגרים המיוחסים – ומחלביהם. והלך האיש מבית לוי, ושינה את שמו מלוי ללוטפוי, ופירסם שלש פעמים בחלק המודעות של עתון המלכות כדת, והכל שריר וקיים. נסתלק לוי אחד מן העולם, ועל מקומו בא לוטפוי המאג’יארי החדש. והיה שם בהיקפה של הבורסה יהודי עני, בלוך שמו, והיה מתפרנס בדוחק מסרסרות קטנה סביב להבורסאים הגדולים, וביניהם היה משתכר לפעמים איזה פרוטות גם מאת הבורסאי הגדול לוי, שבין כך וכך היה ללוטפוי. והמסכן בלוך לא ידע, וכאשר פגש אותו בשער הבורסא, הקדים את פניו כדרכו בברכה: צפרא טבא, אדון לוי! אבל לוי הפך את פניו ולא החזיר לו שלום. אמר המסכן בלבו: וודאי היסח הדעת במקרה. עשיר וטרוד. נתכוון ביום המחרת, כשפגע בו עוד פעם, – צווח עליו ככרוכיה: צפרא טבא, האדון לוי! – אבל גם הפעם לא זע ולא השיב לוי דבר. “דין עסק ביש”! כנראה לוי כעס. ולא מלתא זוטרא היא דא לסרסור עני שמפסיד חלק מן הפרורים שהוא מלקט אצל העשירים. החליט העלוב להתאושש, לגשת אל העשיר ולברר את הדבר. כאשר נפגשו עוד הפעם, נגש בלוך העני אל לוי העשיר, ואמר לו: אדוני ה' לוי. אינני יודע מה פשעי ומה חטאתי שהעלמת עיניך ממני. זה פעמיים ברכתיך, ואתה כמסתיר פנים ממני! – “לא ברכתני” – “כיצד? פעמים קראתי לך צפרא טבא, אדון לוי, ובפעם האחרונה הרימותי את קולי עד שנעו אמות הסיפים”! – “כן, שמעתי, אבל אתה קראת להאדון לוי, ואני אינני לוי, אלא לוטפוי, שלש פעמים פורסם שמי החדש בעתון”! – בלוך הרכין ראשו, ויתחנן: “סליחה! אלף פעמים סליחה! באמונתי, לא ידעתי, לא קראתי את העתון, לא שמתי עין במודעות”. “אבל מכאן ואילך תדע” סיים ה' לוטפוי את דבריו, וברית חדשה כורתה. מאז והלאה, נתכוון בלוך לדייק בשמו החדש של מגינו ומשגבו. לימים פגע בו עוד הפעם בשער הבורסה, שינן את לשונו ונתן תבל בנעימת קולו וקרא בכוונה עצומה: “צפרא טבא, אדון לוטפוי!”, והיטה אליו זה ראשו, ובלעג מר על שפתיו אמר לו: “יכול אתה לקרוא לי שוב לוי, כמאז, כי הנה ירדתי מנכסי ברדת השער נעשיתי שוב לוי כאז!”

ככה יכולים אנו בעוונותינו הרבים, לחבר, כהקדמונים שלנו, את התורה עם החוכמה, את ה“משולחים” עם הפרופיסורים, ולשוב ולקרוא להסימינריון – בתי מדרש או ישיבות. הפרופיסורים יאמרו ש“הגיעו לתנאי כלכלה בלתי אפשריים”; והמשולחים יאמרו, ש“אין אף מזון סעודה אחת”. רואה אני את סגנון המשולחים מסגנון הפרופיסורים, אך מפני דבר אחד יאחזני שער: שמא ישמע הריפורטיר, שהפרופיסורים והמשולחים נתחברו, והכריז באותיות ענקיות על החזית המאוחדת החדשה ועל ה“התקפה” של בעלי מלחמות הללו – וחרד כל העם אשר במחנה, ובאחרונה, יעשה גם העם “חזית” להיקהל ולעמוד על נפשו בפני ה“התקפה”.

זה הכלל: כל שפה צריכה למלח ותבלין משלה. “נהר יוצא מעדן” העבר שלה להשקות את שדמותיה. התנגדות מוחלת למליצה היא שטות. מפני שאין לך כלי מחזיק ברכה לתרבותו של עם מן הספרות העתיקה שלו. צריך להתנגד רק להפרזת המליצה. אם שוללים מאת השפה את המלח ואת התבלין שלה, וכידוע, “אין הטבע סובל את הריקנות”, אז ממלאת השפה את חסרונה ע"י מלח סדומית ומיני תרגימא דאתיין מרחוק, מן הרקק הזה נברא הז’רגון החדש – כמו שבני אמריקה, כשנגזרה עליהם גזירת נזירות מוחלטת, גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, שלחו לשונם ללקק כל מיני מים מרים ומאררים ולשתות כוס רעל, והיו להם המים הזידוניים תחת נטפי היין הטוב, שנאסר להם, עד שצריך היה לשוב אל היין, רק בתנאי שלא יפריזו על המידה. השפה צריכה לקלוט את הטוב והיפה גם מן החוץ, אבל הכל תלוי בטעם ובמידה, ובכל האופנים למולדת בית השאת והיתרון לפני ילדי נכריים. וצריך לעצור את מגפת המליצה החדשה. אם מנהג טועה זה של חרם כנגד מליצות עבריות וגיבוב מליצות ילך ויתרחב, אז מי יודע, אם לא נגיע לכך, ששפתנו תתפרק את מליצותיה משפע ספרותה העתיקה, והספרויות והעתונים הזרים יינקו מטובם ויתעשרו מפסולתם, ונראה עוד הפעם את החזות הקשה, שחקירת דקדוק שפתנו וההתחקות על עתיקות ארצנו היו למקצועות חביבים על חכמי העמים, שעשו בהם גדולות, ונחלתנו נהפכה לזרים, ואנחנו אך מתחילים לעסוק בהם. שובו ונשובה את הבארות אשר סתמנו, נחתה ונחשוף את שפוני טמוניהן, זה ראש פינה בעבודת התחיה שלנו, עבודה שיש בה בנין האומה בעצם הוויתה ובאמיתת אופיה. ומובן שבראש העבודה הזאת צריך הבורא ניב שפתיים, ועד הלשון העברית, לעמוד – ביצירת מלים חדשות לפי טעם השפה (דבר שהוא עושה בשקידה רבה), וגם לעמוד בפרץ התבוללות המליצה והחיקוי בלשון.