רקע
נחום סוקולוב
מבעיות הלשון העברית

בכל העמים ניתן לראות, כי צורת הלשון כולה עולה, שוקעת, מתפתחת, מסתלסלת, מסתאבת יחד עמהם. על כן מראות הלשונות את רוח העמים, את מזגם ותכונתם. הלשון הצרפתית, למשל נותנת בהחלט להכיר את הכרעת רוח הלאום כלפי רוח היחיד. ישווה נא מי שיודע אף מעט בטיבן של הלשונות, את הגרמנית בבחינת חופש התרגום, בגיבוב המלים הנכריות ועוד, והכיר בה את האינדיבידואליזמוס לגבי הצרפתים, אשר קיבלו את אוצר מליהם ואת הכתיב שלהם מוועד החכמים, מהאקדימיה, יען כי הם מרוכזים. הלשון האנגלית, למשל, מראה התאמה מפליאה אל אופיו של העם הזה, שבלא אונס מחוץ הוא מחזיק בכוח המסורת את אחדות הכתיב של המלים, למרות שינויי מבטאן לאין כללים קבועים – כנימוסי הארץ היא, שאינם מבוטלים אלא הולכים ומתרקעים שיכבה על גבי שיכבה.

חוץ משאלת הסגנון, עומדת וקיימת עוד שאלת הלשון עצמה. רבים מיודעי עברית שלנו, ביחוד הזקנים והמחמירים שבהם, מתקוממים לחופש החידוש וליצירת מלים לצורך ושלא לצורך. כועסים הם על בניני השמות והפעלים הנועזים והקלוקלים, הנעשים ביחוד בארץ ישראל – במקום, ששם שימוש הלשון בשוק הוא לפעמים קודם לחקירה מתונה ועמוקה; כן גם בלשון השוק גם בלשון הספרות. אבל אין לכחד, כי הרחבת־גבולות כזאת היא הכרחית ללשון. הדרך: כיצד מתחברים ומתקשרים המושגים זה בזה, וכיצד הם מתפרדים ומתבדלים זה מזה באופן נוח וקל להבין להעם המשתמש בלשון זו, וכיצד תבוטל הוראתן הנושנה של מלים ידועות, והוראה חדשה תינתן להן – דרך זו לא ניתנה להתוות מראש, אלא הולכת ונסללת מתוך חוש לשוני פנימי.

יצירת הלשון, המתבטאה בהכרה מוסיפה והולכת, היא מוטבעת לא תמיד במלים חדשות מיוחדות, אלא יותר מזה היא מתגלה בחידושים ובהרחבתם של שיתופי רעיונות הקודמים למלים. קיומו של מושג איננו תלוי כלל במלה שמסמנתו. רוב השיטות הגדולות מעידות על זה, שיש בהן מושגים אשר רק אחר זמן ימצא להם מילול טכני. צד עיקרי אחד הוא – הלשון בפני עצמה – ההוראה הראשונה והקדומה של המלה, אבל לא פחות עיקרית היא גם ההוראה האחרונה, שמייחסים לה. הצד האחר הוא – זיקת המלים לציון הרעיון. ציון הרעיון או האידיאה, ביחסה להחיים, גם היא בעלת התפתחות ועל כן ההכרה הולכת ומתפתחת, וזוהי, בעיקר, מה שאנו קוראים בשם “יצירת הלשון”. התפתחות זו שולה את המיוחד מן המשותף ומושה את הפרט מן הכלל, אשר בו היה נבלע, ועל ידי זה נבראים מושגים חדשים, וכשהם יוצאים לאוויר העולם, הם תובעים בגדים או סימנים. נמצאת למד, שיצירת הלשון הולכת בד בבד עם התפתחות ההבחנה בדעת ובהסתכלות.

והנה, כל הימים שהבריות עסקו בלשון העברית כעסוק באוצר יקר ראוי לכבוד ולטיפוח, לא יכול שום רעיון לעלות על לב איש, כי יש יום – ונאנסו לחפש מלים חדשות, או הוראות חדשות במלים ישנות. הדבר הזה לא יכול לעלות גם על דעת אלה, אשר יצרו בלשון העברית, בימים הראשונים לפריחת ספרותה החדשה, פעלי מלאכת מחשבת בדרכה. אלה היו אבות מלאכה מפליאים של כילול ותיאור. אבל, מאז שבה הלשון העברית לתחיה, מן ההכרח היה להסתלק מן הטהרה הזאת. הן יש צורך לנו בשמות לכל דבר: לכל הדברים הנמצאים, ולכל המושגים של החיים החדשים וזהו אות לטובה: שאנו צריכים למלים, משמע, שמושגינו הולכים ומתרבים ומתפתחים! להעמקת פתרונה של שאלה זו, אני אנוס לנטות מעט הצדה למקצוע הפילולוגיה, יען כי זהו אחד מהדברים שהתפתחות תחיית ספרותנו העברית תלויה בו.

כשעלה במחשבה לפני אחד־העם להוציא אנציקלופדיה עברית “אוצר היהדות”, חשבתי אני, בעניות דעתי, וזוהי דעתי גם עתה, שעם כל הברכה והשפעה והתועלת הרוחנית של אנציקלופדיה יהדותית, שכולנו נשמח עליה בכל לב, בא מועד לחבר ולהוציא אנציקלופדיה כללית בעברית, כי החייאת השפה העברית צריכה להיעשות בכל ענפי המחשבה האנושית. ואם חכמי ישראל בארצות המערב, שכתבו בלשונות הארצות, אשר בהן ישבו, היו כותבים אך על יהדות, דבר זה היה מובן וטבעי, יען כי המקצועות הכללים עובדו על ידי אחרים בלשון המדינה, וחכמי ישראל עסקו רק במקצועם המיוחד, והוא מקצוע היהדות. לא כן בתקופת תחייתנו, כשאנו מסתכלים בשפה עברית כמו בכל שפה חיה אחרת, אנו צריכים לכתוב על הכל, כמו שהסופרים בשפות אחרות כותבים על הכל, והקוראים מוצאים הכל מוכן לפניהם בלשונם הם. משפט הבכורה צריך שיינתן לענינים יהודיים, כמו לענינים גרמניים באנציקלופדיה בשפה גרמנית וכו'. אבל לא להוציא לגמרי מן הכלל את העולם הכללי ועניניו ומדעיו, ולהצטמצם אך ורק בתחום היהדות, ולהניח ללשונות אחרות את כל השאר. אנו צריכים, – חשבתי ואני חושב עוד – להרחבת האופק ולא להגבלתו. הספרות צריכה להיות דוגמת האוניברסיטה העברית – הכל בעברית, מקום בראש למדעי היהדות אבל רק בראש – ולצידם כל המקצועות והמדעים. אחד־העם חשב אז אחרת. הוא חשב, שאין לנו כוחות מספיקים, לא בין הסופרים ולא בין הקוראים די הקם בנין תלפיות כאנציקלופדיה כללית על צד השלימות, ובאנציקלופדיה גרועה לא רצה. גם זו גם זו לא עלתה אז בידינו, כי הדור אז לא הוכשר לכך. אבל, כמו שאמר המשל הקדמוני הרומי: “בדבר גדול גם הרצייה בעצמה היא דבר גדול”. זה לא היה חילוק דעות, אלא הבדל במדרגות הבטחון. סבור הייתי שיש קהל מוכן, מעט מעט יתרבה; ואם אין לנו עדיין בעלי מקצוע גדולים די הצורך, טוב שנעשה מפעל, לוא גם לא יהיה בפעם אחת בתכלית השלמות, משלא נעשה מאומה. וצריך אני להעיר, שיותר שהתעניינתי בזה מצד נחיצות הפצת המדעים, התעניינתי בכך מצד נחיצות השלמת הלשון העברית החיה, שהיא קודמת לספרות; ואיש לא הבין את הדבר הזה כאחד־העם, אלא שהוא רצה להקדים יהדות לאנושיות – דבר שיש לו גם כן נימוקים חשובים.

משל קצר יספיק להסביר את הדבר. הגע בעצמך, שהסופר העברי הגדול, גאון טהרת הלשון וצחותה, אברהם מאפו, היה רוצה להזכיר בדבריו את הפרח ה“גענזעבלימכען” הצנוע או את הפרח ה“בערגאסטער” הנאווה, או את ה“וואונדערבלומע” הנהדרת, או את ה“קאמיללה” הנותנת ריח, או את ה“זאננענבלומע” הקשה, או את ה“גיאורינה” נוצצת הצבעים – מה היה עושה? הוא היה אנוס להעלים מאת הקורא את מה שעלה במחשבתו, ולאמור די בשם כולל, כמו “פרחים”, “ציצים” “ניצנים”, או היה כותב “שושנים”, “חבצלות”, “פיטורי ציצים” וכיוצא בזה מן ההכללות או הנטיות הצדה. מובן שראשית תפקיד כל לשון הוא – לא לערפל ולטשטש, כי אם לברר ולהבליט. אדם הראשון, קודם להתפתחות חושיו – איננו רק “מסתפק” במועט של שמות צבעים, אלא גם איננו צריך ליותר. יען כי איננו רואה יותר מן הלבן והשחור, האדום והירוק והצהוב; וכן גם איננו רואה יותר מפרחים, בכלל, ושושנים וחבצלות בפרט – ועל כן מספיק לו המילון הישן, די והותר. אבל האדם המפותח רואה מאה פעמים יותר, ובכתבו עברית הוא בא במשעול צר גדר מזה וגדר מזה; הוא רוצה לכתוב או לדבר, כמו שהיה כותב או מדבר בכל שפה אירופית חיה, וכל מה שהוא רואה בעיניו או מהרהר בלבו הוא רואה הכרח בדבר לקרוא לו שם, אלא שהצחות מעכבתו.

ומודה אני שכל אחד מאתנו מתקשה, אם לקרוא ל“גענזעבלימכען” – “פרח אווז”, ל“בערגאסטער” – אסתרת הרים“, ל”וואונדערבלומע" – “ציצת זוהר” או “פרח פלאים”, ל“קאמיללה” – “כמילה”, ל,זאננענ בלומע" – “שמשית או “חמנית”, לגיאורגינה” – “עובדת אדמה” או “אדמנית”. אנו מתקשים, אנו כוברים בכברה ומניפים בשלש עשרה נפה מהתלמוד וכו' ויש שאנו דולים פנינים ויש שאנו מעלים חידודי חרס; אבל בעלי הצחות שקדמו לנו – צריך לגלות אמת זו פעם בדברים ברורים – היו דולגים בקלות ראש על הדברים האלה, יען כי לא האמינו באפשרויות פיתוח הלשון עד למדרגה אחת עם כל הלשונות החיות של עמים בעלי תרבות, אך רצו לשמור אותה בתור שעשוע וצעצוע, ובזה נשארו אדוקים וכפותים בשיעור ידוע להשקפתם של המתבוללים וכיבודם האלילי לגבי השפה העברית בגדר היותה דבר קדוש ועתיק יומין. מובן, שאין דעתם של אוהבי העברית, המורכבת משברי פסוקים, נוחה מהעברית החדשה. אין זאת המקרא! אברהם מאפו כתב בלשון המקרא! אבל מאפו היה קורא לפרחי אווז ולאסתרות ההרים “שושנים וחבצלות”. לא היו למאפו דברים קיימים בטבע, בלתי אם הדברים בתנ"ך, על כן כתב בלשון המקרא. רבים מאתנו מהשרידים אשר שרדו מתקופת ההשכלה רגילים היו לכתוב גם הם פחות או יותר בלשון המקרא; אבל אין אנו רוצים בזה, יען כי אין אנו רוצים לכבוש אף רושם אחד, אף קוצו של יוד אחד בתיאורנו וסיפורנו מן הטבע והחיים, מן המראות והמעשים בלא מלל אותו. הכל צריך להיקרא בשם ולהיסמן בדיוק, כבכל לשון חיה אחרת. מאליו מובן, שאוצר הלשון כולו, בשלימותו, עד כמה שיספיק, צריך להיעשות למלאכה ולהימסר לשימוש. אחרי אוצר לשון המקרא יבוא אוצר הלשון הגדול של המשנה, של הגמרא, של הספרות התלמודית ושל ספרות ימי הבינים עד הזמן החדש האחרון, כשאין למצוא את המלים המבוקשות כל עיקרן, צריך ליצור אותן בהרגשת אחריות גדולה, בהרגשת לשון דקה, על ידי בקיאות בהרבה לשונות, וברוח הלשון עברית ובטעמה.

מתוך המסה על אחד־העם

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות