לנכדי הצעיר, מיתר

ערב אחד ישבתי לי לבדי

על שפת בריכת־הדגים.

על פני המים התעופפו וצפו להם

המון עופות־מים, שבכל פעם טבלו ראשיהם

בבריכה וצדו במקור דגון מסכן, מפרפר.

פתאום ראיתי, לא הרחק ממני,

בריכייה עומדת לה לבדה, כמוני.

מטפטפת מים כולה, נרגזת,

פעם מביטה לבריכה,

ופעם לתוך השיחים, הקנה והסוף,

שעל שפת הבריכה.

הרגשתי שהיא עצובה ועצבנית

ומחפשת מאוד משהו, או מישהו.

בבריכה שטו להן בנחת

עופות־אמהות שאימנו את אפרוחיהן בשחייה.

פתאום צייץ אפרוח

שצץ מתוך השיח.

קטנטן, קרח, מקורו פעור,

מתקדם לאט, צועד רועד מקור,

כך התקרב לו עד לבריכייה הנרגזת…

והיא? הבריכייה?

סימרה בכעס את כל נוצותיה

וצרחה על האפרוח:

• לך לך, אתה לא האפרוח שלי

אני לא אמא שלך,

האפרוח שלי הלך לאיבוד!

אבל האפרוח לא הבין מה היא צורחת.

ניגש אליה עוד ועוד, קרוב קרוב, בנחת.

אז ניקרה הבריכייה בראשו בכעס,

הפנתה לו גב וזנב,

קפצה קפיצה,

ניתרה ניתור,

ופתאום –

הפנתה ראשה אחורה והיביטה באפרוח

הרועד מקור ומצייץ־בוכה, בלא כוח.

ראיתי, שהיא חושבת לה, הבריכייה,

שדווקא אולי ינעם לה מאוד,

אם ידבק הקטן הזה אל בטנה, בין הנוצות…

והאפרוח –

כאילו הבין בדיוק מה היא חושבת,

שוב קיפץ, דילג, דילג, קיפץ

וכבר נדחק לו בין נוצותיה, דבוק אליה

כאילו מתחנן:

• בריכייה רחמנייה,

לי אין אמא

ולך אפרוח אין,

היי לי את אמא ואני לך בן!

אז חיטטה הבריכייה במקורה בחיבה

בראשו של האפרוח,

צדה לו זבוב, מחתה לו מקור

וציפצפה לו באהבה:

• טוב, אפרוחון מסכן,

לי אבד הבן

ולך אמא אין

היה לי אתה בן

ואני אהיה לך לאם.

אמן.

אז פרשה הבריכייה כנפיה על האפרוח,

ישבה תחתיה בנוח,

האפרוח לא נראה, לא נשמע,

כי חם לו שם ורך

וטוב לו כל־כך, כל־כך…