רקע
ש' בן־ציון
יצר הרע של אביב

 

א    🔗

“הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו” אף הרבי אל עירו נסע – ולא נותר מן “החדר” ושעבּוּדו אלא שיירי מוסיקה של שיר-השירים, שנלמד לפסח – והרי הם בניגונם מרחפים באויר ועוברים כערפלי טוהר, בני חורין אלו שבמרום…

אף אברהמיל בן-חורין הוא, וגם טבעת של כסף יש לו – טבעת קידושין ממש! – אלא עדיין אין הוא יודע מה לעשות בגופו החפשי ובטבעת קידושין זו שמצא באשפה, – מקום אין לו בעולם שיהא קולטו, לא בבית ולא בחוץ.

בחוץ – שמים חדשים וחמה ברה וחדשה. אתמול אד עב ולח הקדיר וסיאב את העולם, והיום שחרית של אביב מבהיקה את העולם בזיוה וכמה יפה וכמה נעים היה אילו יצא אברהמיל לטייל תחת כפּתו של רקיע זך זה ולהסתכל בכל החצרות שבעיר… וטוב מזה אילו יצא לגמרי מתוך הישוב ורץ במגרשה של העיר כסיח רודף רוח, להתגולל בשדה, לשאוף את ריחה של האדמה הפושרת וריח דשאיה החדשים שהתחילו מבצבצים, או להִקהל שם יחד עם כל בני חורין אלו שבבני גילו, להמליך מלכים ולפקד צבאות ולאסור מלחמות… אבל קלקלה אחת יש בעולם ורפש שמה – וזה מעכב.

כל החוצות שטופים רפש אחד ואפילו שביל אחד צר אין עוד לעבור בו…

ובבית – כל מה שבו הולך ונעקר ממקומו. ערבוביה בחדרים של דברים וכלים שונים, קטנים וגדולים יחד מפוזרים ומוטלים דוקא שלא במקומם. תאמר: אדרבא, עכשיו, אם הכל עמדו “להפוך את הבית” הרי יכול הוא הבן להראות את תוקפו וגבורתו בדבר היום מיומים. אבל נשים בפרוס הפסח – מי יעמוד במחיצתן? אף אמא כך: בן-יחיד הוא לה ועכשיו גופו מיותר עליה בכל מקום שהוא. מעמוד השחר הוציאתהו מן המיטה החמה והעמידתהו על רגליו, ומאז שום מעמד אין היא מתירה לו. בחירופין וגידופין היא מטרידה אותו ומגרשתו ממקום למקום: כאן התיבה החדשה שהכינו למצות, ושם החביונה עם כְּבַש-הסלק שלפסח – קדשי קדשים אלו, סחור סחור ואליהם לא תקרב! עבר ונגע בכירים שנקלפו מטיח החמץ – מיד קול אמא מר צורח: מזיק! דבּוּק רע שלי! בחור-גמרא, לומד קידושין, ובחדר של פסח אינו יודע להזהר!… אף ינטה – זו שמינקתו היתה ותמיד לצדו היא עומדת בפני אבא ואמא – עכשיו סכנה לעמוד בד' אמותיה אף היא. שוב לא “פני חמה” ולא “עילוי” הוא לה אלא “תליין” הוא, “שטן” הוא – והריהי מאיימת עליו: “אם לא תלך מכאן – במערוך הזה את רגליך אשבור, פרא תיש!”… הזאת ינטה?

ברם ינטה, עכשיו ידה בכל ועל הכל היא נותנת כך בקול, – היא סיידה, היא טחה יחד עם הגויה והרי היא מטיחה דברים אפילו כלפי מעלה: “רבון העולמים” – היא קובלת: “פסח אתה רוצה, אבל כלום אפשר לגמור עבודת פרך זו שלך עד לסדר?!” ורבון העולמים, כנראה, אינו מצטער כלל בצערה של ינטה והריהו עושה לו בוקר של אביב בשמים ובארץ כחפצו הטוב. היום עולה ומתיפה, החמה מאירה, האויר פושר, רוח קלילה משיבה ומין תענוג, שאי אתה יודע לפרשו, בא ומתמזג ומתפשט בחללו של עולם המזדכך והריהו עומד מכחיל כלפי החלונות שנפתחו לרוָחה…

אורה ושמחה וששון ויקר בשמי חוץ, אך בבית, מקום שהנשים שולטות בו כעלות היום כן תעלה המהומה על המבוכה עד שכל החושים לוקים בהן: נגרדים כלי ברזל ונחושת והמצעות שהופשטו מכיסוייהם נחבטים במקלות, ואבק פורח ונוצות נדפות מחשיכים את העינים, – והכּל מסואב למראה מלוכלך בסיד ומטונף בטיט. בכל סיאבון – וזה גם לפיך הוא נכנס בטעם רע שהוא מעורב בריח של סיד שהורתח ושל טיט מגובל ושל פשפשים הנמלגים ברותחין… ולא עוד, אלא הנשים אפילו לסייע עמהן במלאכות נמבזות אלו אינן נותנות ומה יעשה הבן? דמעות של עלבון לו בעיניו – והרי זו ינטה מיטיבה קולה ואומרת לו: “ילד שכמותך אינו יכול למצוא עבודה ההוגנת לו, ולא שיהא מתלבט בין רגלי הנשים?”…

עבודה הוגנת לו – היכן? פשפש אברהמיל ומצא: ההגדה של פסח ודאי מוטלת היא באבק שעל ארון הבגדים ונזדרז אליה שיהא נוטלה וכורכה בנייר נקי לסדרים. טפּס ועלה ונפל משם חומש זה של נשים, “הצאינה וראינה”, לתוך העביט שהגויה ממרסת בו את הסיד. נפל, הסיד נתּז וכמעט שנסתמאו בו עיניה של הגויה… והרי צוָחה ואנחה לאָמה: “אבוי! מה לעשות במקצר ימים זה!”. רוצה היא לתפסו, והוא מדלג ומדדה בין הכלים – טרח! – הפּך נשבר ומימיו נשפכו – ואברהמיל אנה ימלט?

“תליין, גזלן!” – תזעק האם כשהיא מטפחת בשתי כפותיה על שתי כתפיו. “מה לך פה? שתה תה ולך, רשע, לבית המדרש להתפלל כבן אדם!”

לבית המדרש – הפעם דבר של טעם אמרה אמא! ומוחל הוא אברהמיל גם על חמי-שחרית, נתגנב ויצא מיד, בסידורו שלו ובקטע מקלו של אבא וחוֹצה הוא במגפיו את הרפש – ואף הטבעת עמו היא!

זו קמוצה ומוכנה היא לו בתוך ידו – שכּן בבית המדרש – ודאי ימצא את מי שהוא מחבריו ליטול הימנו עצה מה לעשות במציאה זו שתהא ל“תכלית”?…

 

ב    🔗

אפילו נער אחד מחבריו לא מצא אברהמיל בבית-המדרש. הם כולם אינם קרובים לכאן כמותו – וסגר עליהם הרפש מבּוא.

יחידי הוא מהלך בתוך המנין, מנין שני של חסידים ויהודים נאים, והוא רואה את עצמו כל כך קטן בין הגדולים הללו שהם מתנועעים ורצים מתוך אמירה כבהולים לחטוף את התפילה מן האויר… ואף הוא עומד להתפלל במנין ודוקא מתוך כובד ראש שהרי השאלה במקומה עומדת: טבעת זו שבידו מה תהא עליה?…

סוף סוף מה יעשה קטן בטבעת של קידושין? ימכרנה? למי? – מן הראוי לשפשפה יפה, למרטה במשחה זו שהשמש ממרט שם את המנורות לכבוד יום טוב. “אין הסחורה נמכרת אלא לפי מראֶיהָ” – ואם תהא הטבעת נראית כחדשה, אפשר יזדמן לו איזה בחור-חתן שיקנה… ועומד הוא אברהמיל ועיניו למשחה, אולי יעלה בידו נטילה כל שהיא ואפילו רק בראש אצבע בלבד… אך זה השמש, חייל זקן ניקולאיובי, קפדן הוא ונתן עליו פתאום בנזיפה: "לך, שקץ, להתפלל! פּשוֹל (הלאה) מכאן!

נכלם מפליג אברהמיל לצד מזרח. העטרה החדשה שעל טליתו של האברך, חתנו של ר' יהושע-השיל, משכתהו לשם. גם זו של כסף, והואיל וכספה ממורט כדי צרכו הרי נצנוצי אורה פורחים ממנו ומסקרים מבין-המקלעות כעיני זהב… ואם ישפשף את הטבעת ואפילו בלי משחה ודאי גם לה ברק יהיה. ומסתלק הוא אברהמיל לאחורי התנור, הניח את הסידור והתחיל במלאכה מתוך קנאה ממש! – אין להחמיץ!

משפשף הוא את טבעתו בעורן של מגפיו ובכנפה של הקפוטה, בזיעת אפו ימרטה – ובינתים שומע הוא בשיחתם של שני קבצנים זקנים, – אי, בני חורין! כמה ערים וכמה כפרים עברו אלו בימי חייהם! – והוא עדיין הוא משפשף ומשפשף עד שנתיגע ועמד – והרי זו שתיקה בבית המדרש… ולמה? נסתכל מאחורי התנור, ולתמהונו רואה הוא שכבר יצא הלך לו המנין כולו, ולא נשאר אלא הדיין ר' זליג בלבד, שהוא מניח עכשיו תפילין דרבינו תם…

משמע, הרבה עסק כאן בטבעתו, וזו חמימה היא ובאמת גם מעין ברק בה, אלא עדיין אינו כזה שבהעטרה. וישפשפנה עוד! ועד אימתי? עד שיחלוץ הדיין את תפיליו – ואגב יסתכל כיצד יהא הדיין כורך את רצועותיהן כ“כנפי יונה”…

ואברהמיל משפשף ומשפשף…

הדיין זה נשק את הפרוכת שעל ארון הקודש ויצא – נתרוקן בית המדרש מכל, אף השמש איננו עוד ואברהמיל מתנשם מן היגיעה ולבו נוקפו: תפילתו מה תהא עליה – – הוא שכח אפילו, היכן הוא עומד בה…

לבו ריק והוא בולע רוקו מחמת רעבון – אלא כלום תעלה על הדעת שילך לאכול בלי תפילה?… חס וחלילה! ולא עוד הרי טוב טוב לישב ולנוח כאן מעט, לישב יחידי על ספּוֹ של חלון זה שהחמה ממלאתו אורה. נתישב בחלון ופניו אל הרחבה שלפני בית המדרש…

“זמן חירותנו” – דבר גדול היא החירות: אין עול חדר, אין עול בית, שַלוַת-הַשְקֵט ואורה ואין אמא קובלת ומצעקת עליך, אלא שב והסתכל, הסתכל ודע בינתים שטבעת כסף גדולה מבריקה על בוהן ידך…

שלולית של מים נגרת במורד בתוך הרפש – מי בצה, אלא משחקים הם בקשקשי זהב כאילו מורטו עד להפליא, אף מפטפטים הם בלשון המיוחדת של מים חיים המפכים מן המעין… פרה כרסנית-דדנית, שירכותיה נפוּלות ועצמותיה בולטות כחבּורות בעד עורה המטונף, עומדת כגולם, בלי זיז כל שהוא נסמכת היא לכותל, עפעף לא תניד, גרה לא תעלה, אוזן לא תניע – אלא מתמכרת היא בכל גופה הקרוש לאורו ולחומו של יום – כי טוב האור ונעים החום.. והרי הרי! תרנגול אחד גדול מזדקר עם נשיו בקול רעש מתוך הארובה שבעליתו של חנניה שור הבר! – מרדו התרנגולים, פרצו את כלובם ויצאו ונתבדרו כשהם מהדסים ומדדים על גבי הגג בקולי קולות ומוחא התרנגול כנפיו, מכריז חירות בתרועה גדולה מראש גג ואף התרנגולות עמו תענינה:

“קע קע קחא! – זמן חירותנו, זמן חירותנו!”

חירות – ושופעת היא חירות זו גם על שנים אלו שהם עוברים לפני החלון ונושאים במוט סל גדול מלא מצות. מזהירות המצות באור החמה – ואברהמיל דומהו, מבעד לזכוכית החלון מרגיש הוא גם בריחן החם שהוא מפעפע – והרעבון צובטו בלבו כאכזר זה – צובטו עד לבכיה…

קפץ מן החלון, רוצה לומר לעצמו: חצות היום – וחזקה שגמר כבר את תפילתו יכול הוא לילך הביתה לסעודה, – אלא בינתים נכנסו שני בחורים כשהם נושאים ונותנים זה עם זה בחשק ובלחישה – וכלום אינו כדאי לשמוע ענינם מהו?

עמדו אצל שולחנו של התנור – ואברהמיל הרי זה מתגנב לאחוריהם ומעמיד את עצמו בקרבתם מוכן ומזומן לשמוע. אגב מתכונן הוא בעמידה זו גם לשמונה עשרה שיתפלל בינתים ברחש שפתים בלבד – מילא, יוַתּר הוא פעם, מחמת ספק, תפילה אחת משלו…

רוחשות שפתיו ואזניו שומעות.

אומר הוא הבחור האדמוני לחברו החיור שצוארו כרוך במטלית של צמר: “וכלום שיר השירים באמת משל הוא לכנסת ישראל? שוטה! אף זה אינו אלא דברי אהבה; שיר של אהבה בין שלמה ושולמית ואהובה דודה הרועה בשושנים”…

“הכיצד?” – תוהה החיור ופניו מתלהטים: “ובלי חופה וקידושין?”

“אי, שוטה שבעולם!” – משיבו האדמוני: “האהבה מוּתרת היתה גם בישראל – וכלום לא נאמר “ויאהב יעקב את רחל” “וישק יעקב לרחל”? ומה תאמר למעשה רבי עקיבא ובת כלבא שׂבוע? – “כי עזה כמות אהבה”, כאהבה כמיתה אינן בידי אדם”…

ועומד החיור נבוך ובולע רוקו כרעב זה שהרגיש בריח ניחוח של צלי… והאדמוני ידיו על חלציו משתרבב ומתמודד באוַת נפש עיפה, בעצימת עינים ובבת-צחוק המרמזת לאיזה דבר כמוס נחמד ונעים והריהו מושך ומקריא בקול המוֹת חלושה:

סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת –

רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים

כִּי-חוֹלַת-הוֹי – אַהֲבָה אָנִי…

ומשער לו אבהרמיל שבודאי תענוג גדול בדבר להיות חולה מחמת אהבה ורוצה הוא לשמוע עוד… בחוץ על זיזי החלונות קול צפרים שהן שורקות ורוקדות שם כאחוזות שגעון של שמחה, וכאן האדמוני מנעים בכליון נפש את הדברים:

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר…

קוֹל דוֹדִי דוֹפֵק…

פִּתְחִי-לִי, אֲחֹתִי רַעְיָתִי!

יוֹנָתִי תַמָּתִי!

והריהו מעמיד פני בישנות ומרצה מלים בקולה של נערה:

פָּשַׁטְתִּי אֶת-כֻּתָּנְתִּי

אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה?

רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי –

אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?

ונתבדח החיור ומלקלק בלשונו, מתוך הנאה הוא שוחק ואומר: “והלה, הרועה – דוקא בלי כוּתונת ונעלים הוא רוצה!” –

“טפוּ!” – רוקק אברהמיל כנגדם כב“עלינו לשבּח” ושוחק בשבילם להודיעם שנגלה סודם לו, מראה להם מרחוק בטבעתו, קורא: אינכם צריכים,אינכם זקוקים לזאת?… וקפץ וברח מפניהם עם “הסוד” – החוצה…

והרי ינטה מרחוק מתוך הרפש אליו תמהר תקרא: “כפּרתך אני תלמיד חכם שלנו! הרי נשמתנו פרחה עליך!… מה שהית כל כך בבית המדרש? למדת שם?”

“קצת”… משיב אברהמיל ומשתמט בעקימת חוטם מחבּוּקיה של זו.

 

ג    🔗

מאחורי הבית, מתחת לסולם העולה מן החצר אל פי העליה, על גבי גיגית הפוכה – שם אכל אבהרמיל את סעודתו, פת בחמאה עם ביצה בחלב, וכטוב לבו באכילה לא מצא מקום טוב לגופו אלא הסולם. שם הוא גומר את ברכת המזון בקול חזן ובלבו שמחה שנתעלה למדרגה העליונה ונסתלק מן הערבוביה שלמטה. שם בכל החצרות גרידה, חביטה, רתיחה, כביסה, גבילה בטיט ושאר עבודות פרך של נשים כבימים של “עבדים היינו לפרעה” וכאן – הוא כולו עומד “בזמן חירותנו”…

שפועי הגגות כולם שטופים אורה טהורה זו של חירות, – רפש אין עליהם. גגי נסרים, גגי רעפים וגגי פחים כגבנוני הרים במרום לפני שמש יתחממו, – ואילו יכול היה אברהמיל שיהא מקפץ ומדלג על פני העיר מגג אל גג, מגג אל גג כמו שנאמר: “מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות”!… ברם זוג חסידות זה – אינן זקוקות כלל לדילוגין אלא נמשכות הן בפישוט גפיהן וגויותיהן הצחות, נמשכות בחירוּת התכלת וסובבות על העיר, והנה ירדו הנאוות, עמדו שם בראשו של גג-סוף אחד, מפשילות את צואריהן הארוכים ומקרקשות ומקרקשות למרום עד כלות הנפש:

הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ

וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ…

הפסוקים הרי פשוטו כמשמעו הם בעולם זה של חירות! שיר השירים חדש בלי שום כוָנות של “דאָס מיינט מען” (רצונו לומר)! וכלום לא דברים של טעם אמר אותו בחור אדמוני? והרי אפשר שאפילו הפסוק “ישקני” כפשוטו היה, מין מנהג של חירות היה נהוג בזמן שבית המקדש היה קיים: פוגש נער בנערה – ונושקה… למה? מפני שהכל מוּתר ובלבד שתהא החירות שלימה ומשמחת עד כדי שׂחוק!

עולם של רחבי חירות מצהילה, וכאן כנגדו פינה חבויה, מעין מערה רזית ואפלולית יש, ה“בוידעם” – סככה זו שגג הנסרים עושה על תקרת הבית כמה סודות שרויים בצלה… ומתחבא הוא אבהרמיל בתוך האפלולית של העליה לראות ולהקשיב…

שתיקה. רק תרנגולת אחת מקעקעת שם בכלוב בין רעותיה השותקות ומסתכלות ומקשיבות אף הן… כלי הפסח עדיין עומדים הם בכיסוי לימות החג, ממתינים ומקשיבים אף הם מזויתם. ואפשר שהם גם מספרים שם זה עם זה במטמוניהם, מתחת למחצלת… אי אפשר לשתוק כל הימים, ולכן יש לשער שכל מה שבנסתר, כבסתר ה“בוידעם” כאן, מספּר בלי אומר ודברים, אלא במין חוש אחר שתוקי שבו… מאפילה השתיקה על הנעלמות שמתחת לגג, אלא בגלוי שלמעלה מצדו החיצוני של הגג, צפצוף חצוץ מתריע בקולי קולות. האנקורים השחצנים – איזו הילולה שם להם? שורקים ומקפצים, וחיטוט וחכּוּך של צפרניהם הדקות נשמע בריקוד והם אינם מרגישים כלל בשתיקה מתוקה זו הצנועה כאן “בסתר המדרגה” – –

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה…

אם לא כאן חבויה היא אותה השולמית? – חי חי העולם החיצוני בגילויוֹ, צוהל, עוסק, טורד ומטריד וכאן לפינה מוצנעת זו מתמלטים להחבא רק הרוך והנעימות, החביב, השקט והשָלֵו שבזעזועי היקום, – וזהו שמצטבר כאן, למטמון של נחת נעלמה… – וכעין גל חמים שוטף עובר בגופו של אברהמיל עד שהוא מתכוץ מתענוגו זה… מצטמצם – והריהו שומע את נשימות פיו כנשימתה של איזו בריה אחרת זולתו שבכאן – – – הס… הנה רוח קלה עוברת בחוץ – והיא לכאן אל הארובה תפעה מה בלחישה דקה, נשבה באבקת הזהב המפזזת בקו-האורה הדק כלהבת המשׂור, נדנדה את קורי העכביש בנחת – ותעלם… וטוב לו לאבהרמיל בכל השלוה הזאת עד שהוא עוצם את עיניו מרוב טובה – ונדמה לו כאילו נשאתהו אותה רוח קלושה אל איזה מקום בודד והניחתהו כתינוק באיזה חיק רך לישון בו… אלא אותו העונג המפעפע ותוסס בגופו אינו מניח לו לישון, ושוב אין אברהמיל יודע מה לעשות בנפשו ובגיל לבו, כשם שאינו יודע מה לעשות בטבעת הקידושין שלו, שהוציאה מכיסו להראותה את ה“בוידעם”…

מסתכל הוא במציאתו ומחליקה בבין שפתיו – וּתקפוֹ פתאום יצר של תשובה, קפץ על גבי הכלוב והרי ראשו מגיע ונכנס אל ארובת הגג – ומרחק רב ורחב נגלה לו משם באש!

שם מעֵבר לכל החצרות הללו, שלבנים תלויים בהן ומתנפנפים על חבלים, להלן ולמעלה מכל רוכסי הגגות השונים – מעבר לכל ישוב ורפש נשקף הר מוריק ועל ראשו פאת יער מגובבת כמראה ענן והיא נבלעת ומתמזגת בתוך ערפל דק, אד כחול אמוץ שמעבר להר ולהלן. אף הוא אברהמיל שם הוא, שם גופו מהלך ומפליג, הולך לאין סוף, הולך הלוך וקטוֹן, הלוֹך והמוֹג כסכר זה שבתוך מים חמים… הוא שט על גבי התלוליות שהן עולות מקצה האופק לבנבנות-כחלחלות וצחות כערמות של גג – ואף הן מפשירות ונמוגות מזיו של זהב מהותך שביום, נמוגות וצפות בחשאי בתהום רבה זו שלמעלה, תהומו של יום העמוקה הבהירה הריקה והטהורה במרום גבהה… לשם ולגבוה הוא נישא, וכאן, כלפי מטה, הנה עדר צאן, גולשים לצלע ההר, ירדו ומילאו מדרונו של חריץ אחד עקודים-נקודים וברודים, רחלים ועזים שעינו מבחינה ומכירה בהם מרחוק…

אברהמיל את הכל הוא רואה מארובתו והוא גופו אינו נראה לשום בריה: “רואה ואינו נראה” – שליט שאין עליו שליטה! ונפשו הומה ותוססת ומתגברת לדבּר שיר, ובניגון משלו ממרום הגג כלפי העדר יריע:

הַגִּידָה לִּי, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי,

אֵיכָה תִרְעֶה, אֵיכָה תַרְבִּיץ

בַּ-צָּהֳרָ-יִם?!

ו“שאהבה נפשי”, זו שטבעתו על אצבעה, אף היא שם תועה במרחבים הללו, “בעקבי הצאן” ולא עוד אלא אתו היא מהלכת צד בצד… שניהם קלים ואינם נוגעים בארץ, אלא שטים הם כשני עננים דקים, כשהם דבוקים זה בזה בנגיעה רכה בלבד. עמדו והרי הם מתנודדים באויר, כשתי נטיעות רכות כשהן מזדעזעות מנשימתה של רוח ענוגה… ושוב הוא מתגבר על שכרון דמיונו ובניגון של “היום תאמצנו” הוא מכריז “על גפי מרומי קרת”:

אִתִּי מִלְּבָנוֹן, כַּלָּה,

אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי!

והנה קול כלה! קול דק נעור לקראתו והוא עולה מלמטה, קול נערה צלול ורך עונה ומושך תחנונים:

אִמָּא-נָא לִבָּתִי נָא, עֲטֶרֶת רֹאשִׁי!

אָנָּא רַחֲמִינִי וְהַחֲשִׁי!

כַּבִּי נָא אִשָּׁהּ שֶׁל גֵּיהִנּוֹם מִלִּבִּי

וּתְנִי לִי אֶת שֶׁחָשְׁקָה נַפְשִׁי!

עדיל השחרחורת, בתה של חוה האלמנה הדרה בחצר הקרובה – היא היא האומרת שירה זו בשעה שהיא עומדת ומסיידת את דירתן מבחוץ. דירה קטנה זו שחלונותיה הקטנים סמוכים לקרקע, נראית כעשויה לשעשועים, ועדיל בקטנותה דיה בשרפרף זה שהיא עומדת עליו בשביל להגיע בידה עד לגג. ועדיל זו – חינו של היום שרוי עליה, ואף-על-פי ששמלתה בטיט וסיד ועטופה היא בחזיה קרועה של אמה, שפע של אורה הוצק בקווצותיה המתולתלות, שהרוח משיב בהן ומבדרן על פניה ועדיל מפשילתן לרגעים בנדנוד ממרה שבראש. הפשילה – ופניה הפורחות מזיוו של יום, נישאו למעלה כלפי אברהמיל הנשקף מארובת העליה, מצמצה עיניה וקמטה מפני הזיו את חוטמה הקטן, ושלחה לעומתו שחוק של אורה, כאומרת: מצאתיך!… ועד שהוא משיב לה בשילוח לשון, גחנה עדיל להטביל את המכבדת שבידה תוך כלי שלרגליה והריהי חוזרת לטיחה ולשירה:

נַפְשִׁי, הוֹי, נַפְשִׁי חָשְׁקָה בִיפַת תֹּאַר,

הִיא יָפָה כַלְּבָנָה זוֹרַחַת;

גּוֹר תָּגוּר לָהּ תּוֹךְ דִּירָה קְטַנָּה

וּפְרוּטָה אֵין לָהּ אַף אַחַת!

וחוזר הניגון בכלות נפש:

כֹּחוֹתַי, כֹּחוֹתַי, הוֹ הוֹלְכִים וְכָלִים,

הֵם אוֹבְדִים מֵעֵת לְעֵת, –

אִם לֹא תִתְּנִי לִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

בְּבֵיתֵךְ יְהֵא מוּטָל מֵת!

וחוזר האיום ומחמיר עוד:

בְּבֵיתֵךְ יְהֵא מוּטָל מֵת! – –

עזה כמות! ורוח נפעמה באברהמיל עד כדי להתעלל בו. רוח גבורה תקפתהו והוא מבקש לעשות מה להפליא את עדיל. הנה “קל כנשר ורץ כצבי” יהיה לעשות מה לשמה! ומה? לעלות על הגג ולקפוץ ממנו – אין הוא יכול, אבל לירד מן הסולם כמראה הבזק – אחת שתים! – וכבר נזדקר גם מעל לגדר אל חצרה של עדיל, והרי זה תפס בידה שעם המכבדת:

– “אני עדלי!” – הוא אומר בבקשה: “אני אטביל לך שלא תהיי גוחנת עוד!”

 

ד    🔗

השמעתם בישראל, בחור גמרא שלמעלה מעשר שנים, יהא מגלגל עם נערה שכמותו, והיא לא אחות ולא קרובה לו, אלא שכנה סתם, ואף-על-פי-כן הוא עומד ומשמש לפניה? – ודאי לא! אלא אברהמיל, משהחציף היום ויצא מגדרו, שכח כל דרך ארץ ונימוסין ולא עוד אלא שעדיל, באותה שעה דומה שקרובה היא לו יותר מכל הקרובות שבעולם!

“שירי, עדלי, שירי עוד!” – הוא מתחנן לה בהושיטו לידה את המכבדת שטבל. –

וזו משיבה: “כשאתה כאן – אני מתביישת”…

ובכן – ילך לו מכאן? כיצד? ומי יסייע עמה בסיוד? והריהו טובל ומושיט והיא עומדת לה על השרפרף וטחה במרום הכותל, ראשה מופשל לאחורה ופניה המוארות ונשואות למעלה שתי עינים זורחות מהן. חבויות הן בצלן של שמורות ארוכות, אך לבנוניתן ושחרוריתן כל כך עזות עד שהן מתנוצצות בנקודות של פז, וזה צוארה הפשוט חלק הוא “כמגדל השן”, ותחתית סנטרה כל כך ורוֹד ורך הוא… ומזין אברהמיל את עיניו, מסתכל ונהנה שלא מדעת בכל נפשו, הנאה של שכחה, הנאה של פרח המשתלף לאור הבוקר…

“וי!” – נאנקה פתאום עדיל מתוך שינים חרוקות.

“מה לך? אוי, מה לך, עדילי?”

ומצמצמת שפתים ומקמטת חוטם מכאב, היא גוחנת עליו מן השרפרף ומראה לו אצבע דקה שהסיד חלחל את עורה ועשה פציעה, ובקרעה רצועה מחזיתה הפרומה היא אומרת לו: “בבקשה, חבוש לי!”…

מזדרז אברהמיל ושׂשׂ להחיש מרפא, כורך ומהדק את הסמרטוט על אצבעה. ובמה יקשור? – מוציא הוא בשמחה את טבעתו, נותנה על האצבע השלוחה ומהדקה על התחבושת כשלבו מכהו בשחוק והוללות – סוף סוף מצאה הטבעת את תיקוּנה?

“של כסף היא?” – תמהה לו עדיל: “ואחזירה לך מחר, אברהמיל!”

“לא לא! לא צריך, עדילי!” – קורא אברהמיל ולוחץ כפּה: "אלא

הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְטַבַּעַת זוֹ

כְּדָת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל!"

“אמן!” – עונה זו בשחיקה צנועה, סבורה מין ברכה היא שלחש לה לרפואה.

אך אברהמיל – כאילו נפלה פתאום הגמרא קידושין על ראשו, ונדהם: וי, הרי תפסו הקידושין. ובבת ראש נזדקר וברח כמפני הדליקה…

נסתלק – ועדיל כאינה תמהה כלל לבריחתו, נתרחק והריהי חוזרת לשיר:

זֶה לִי שְלֹשָה יָמִים

שֶׁאַתָּה שָׁרוּי בְּתַרְעוּמָה;

אֱמֹר לִי אִם חָטָאתִי

לְפָנֶיךָ בִמְאוּמָה?

ואברהמיל שוב באופל העליה הוא מתחבא: תולש את פאותיו, כובש את פניו הלוהטות בכפּיו, דמעות סוכרות גרונו עד כדי חניקה וכל נפשו זועקת עליו: “מה עשית? מה עשית, רשע?! הרי קידשת לך אשה!”

הה! כאן ימות מבושה, כאן על העליה “יהא מוטל מת”!

מעיקה עליו עלטה הפולטת זיקי אש, וכמוכה אלהים, כנידון לגרדום הוא יושב וממתין לסופו… ישב עד שקול אמא התחיל צווח מלמטה: “אברהמיל, אברהמיל! – היכן אתה, מזיק?”

נסתכל לארץ והחליט לירד.

החמה היורדת צורבת את פניו הנכלמים, ואמא שוב היא צועקת:

“אברהמיל, אברהמיל”! –

והוא רוח של מרדות תקפתהו, וברדתו בסולם הריהו רוטן לעצמו בכוָנה כלפי אמא:

"ומה בכך? מה בכך? כך רציתי – וחסל! אגדל ואשאנה! – כך יאמר לאמא… אלא אבא מה יאמר? וחבריו מה יאמרו לכשיוָדע הדבר? –


וכמה שנים אחריכן נחלקו אמא וינטה בדבר. זאת אומרת: “אך ירד אברהמיל שלי מן הסולם מיד הכרתי שפני התינוק אינם כתמול שלשום”. וזאת אומרת: “לא כי, אני היא שאמרתי לך מיד: ראי נא סוֹסיל, הילד מתנועע כשכּוֹר”… אלא שתיהן שוות כי בסכנה גדולה, ה' ישמרנו, נפל הילד. שכן, מאותו ערב שבעה ימים ושבעה לילות, היה התינוק קודח, כקדוח אש המסים, על כל שונאי ציון! קודח, מתחבט ומדובב, ואביו כשהיה שומע במה זה מדובב, היו עיניו זולגות דמעה. ילד מלא תורה ודברי קידושין ופסוקי שיר השירים כמעט לא פסקו מפיו כל אותם הימים…

“ברם” – אומרת ינטה ופוסקת: “כי זכות התורה היא שעמדה לו לתלמיד חכם קטן זה לבל ידח ממנו נדח ונגדלהו לתורה, לחופה ולמעשים טובים, אמן!”

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!