רקע
עמנואל הרוסי
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עמיחי; תשכ"ז 1966

 

חַמְסִין

בְּאָרְחוֹת הַגְּמַלִּים רוּחַ־פֶּרֶא שׁוֹבָב

מְהַדֵּס בַּמִּדְבָּר זֶה יוֹמַיִם.

וְהוּא תָּר וְחוֹקֵר וּמְחַפֵּשׂ אַךְ לַשָּׁוְא–

לוּ שְׁלוּלִית, לוּ בִּצּוֹנֶת שֶׁל מָיִם.


בִּנְקִיק־סֶלַע נִכְנָס, וּפוֹגֵש תַּן כָּחוּשׁ,

בִּמְאוּרָה – נְחָשִׁים שָׁם יִרְחָשׁוּ.

מֵחֶבְלֵי הַצָּמָא אָז לְפֶתַע יָחוּשׁ

כִּי הַלֵב בְּקִרְבּוֹ כַּנָּחָשׁ הוּא.


וְהִנֵּה מִכָּל עֵבֶר וְצַד לִקְרָאתוֹ 

מִתְקָרְבִים מִן הַתֹּהוּ וָבֹהוּ

אַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה רוּחוֹנִים כְּמוֹתוֹ.

וּשְׁחוֹרִים וּצְמֵאִים הֵם כָּמֹהוּ.


מִתְקָרְבִים – וְלַקְּרָב. וְהַקְּרָב – מִלְחָמָה,

קוֹל עֲנוֹת וְאָבָק עַד שָׁמָיִם.

אֲיֻמָּה הִיא שִׂנְאַת הָאַחִים בַּשְּׁמָמָה,

וְקָשָׁה קִנְאָתָם מִשֶּׁל קַיִן.


לֹא חוֹלוֹת עַל גַּלֵּי זִלְעָפָה נִשָּׂאִים –

כַּשִּׁילִים מְנַפְּצִים רֹאשׁ וּזְרוֹעַ,

רְמָחִים וְחִצִּים הֵם בִּידֵי הַנִּצִים,

עֵת קָמִים הָאַחִים דָּם לִפְרֹעַ.


יוֹם תָּמִים לֹא תִּזְרַח הַּחַמָּה בָּעוֹלָם.

יוֹם תָּמִים וְנַפְשָׁם אַךְ לַטֶּרֶף.

וּשְׁבוּרִים הֵם כֻּלָּם וּפְצוּעִים הֵם כֻּלָּם,

יִצְנְחוּ בְּלִי־אֱיָל לִפְנוֹת עֶרֶב.


אָז יָרֵחַ יֵצֵא כַּשַּׁמָּשׁ הַקָּרוּא.

וְִהִדְלִיק מְדוּרָה אֲדַמְדֶּמֶת.

וְקָרְבוּ הָאַחִים לַמְּדוּרָה, וְסִפְּרוּ

זֶה לָזֶה אַגָּדוֹת מִנִּי קֶדֶם.


וּפָתַח הָאֶחָד: לִי סִפֵּר הַיַּנְשׁוּף,

כִּי אֵי‏־שָׁם יֵשׁ מִדְבָּר רְחַב־יָדַיִם:

וְמִגְּבוּל עַד אֵין־גְּבוּל הוּא כָּרְאִי הַשָׁקוּף,

וּמִקֵּץ עַד אֵין קֵץ כֻּלוֹ מָיִם.


תִּתְלַקֵּק כָּל לָשׁוֹן לְסִפּוּר הַשָּׁרָב.

– יָה, אַיֵּה אֶרֶץ־פֶּלֶא?–יִשְׁאָלוּ.

וְעָנָה: מְקוֹמָהּ בִּפְאַת מַעֲרָב.

– רְחוֹקָה? – מְעוּף שָׁבוּעַ וָמָעְלָה.


אָז נִדְלַק הַשּׁוֹבָב וְאָמַר אֶל אֶחָיו:

לוּ, אַחַי, לוּ אַתֶּם עֹז תָּהִינוּ –

וְיָצָאנוּ מָחָר אֶל פְּאַת מַעֲרָב

וְסָבָאנוּ מֵימָיו וְשָׁתִינוּ.


נַעֲנִים הָאַחִים, וְהוֹזִים נִים־לֹא־נִים:

כֵּן יְהִי! נַחֲלִיף לַיְלָה כֹּחַ,

וְעִם שַׁחַר נָקוּם רְעוּלֵי־הַפָּנִים

וְנֵצֵא מַעֲרָבָה לִשְׂמֹחַ.


וְשָׁקֵט הַמִּדְבָּר. אַךְ יָרֵחַ שָׁמַע,

אָץ מִקֶּדֶם אָדֹם וְיָגֵעַ.

וּמְגַלֶּה לוֹ לַיָּם, כִּי בְּלֵב הַשְּׁמָמָה

מִתְרַחֵשׁ – אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ!


חֲמִשִּׁים רוּחוֹנִים, חַמְסָנֵי עֲרָבָה,

יִתְנַפְּלוּ, יִשְׂרְפוּ, יַחֲנֹקוּ,

וְהוֹבִישׁוּ אוֹתְךָ וְהָפְכוּ חֳרָבָה,

כִּי הָרֶצַח לָהֶם לֶחֶם־חֹק הוּא.


אַךְ הַיָּם הוּא וָתִיק וְשָׁקֵט וְרָחָב,

וּמֵרֹאשׁ עֲתִידוֹ הוּא יוֹדֵעַ.

פֻּרְעָנוּת וּסְעָרָה זוֹ מְנַת כָּל יָמָיו –

הֲיִפְחַד מֵחַמְסָן וּפוֹרֵעַ?


הוּא יוֹדֵעַ: מָחָר יַעֲלֶה רֹב אָבָק

וְכִסָּה רְקִיעֵי הַשָּׁמָיִם.

וְעָלוּ חֲמִשִּׁים וְהֵחֵל מַאֲבָק

שֶׁל רוּחוֹת הַמִּדְבָּר עִם הַמָּיִם.


וּפָשְׁטוּ הָרוּחוֹת וְשָׁתוּ לִרְוָיָה.

וְסָבְאוּ וְשָׁכְרוּ – בְּלִי תּוֹחֶלֶת.

אֶשְׁתָּקַד וְלִפְנֵי אֶשְׁתָּקַד כָּךְ הָיָה,

כַּכָּתוּב בְּסִפְרוֹ שֶׁל קֹהֶלֶת.


וְצָנְחוּ הָרוּחוֹת עֲיֵפִים לְשָׁכְרָה,

וְאַחַר מִטְעָנָם עוֹד יָרִיקוּ.

וּלְאַחַר הַשָּׁרָב – לֹא אַחַת כְּבָר קָרָה –

הַשָּׁדוֹת בַּמָּטָר שׁוּב יוֹרִיקוּ. 


וְשָׁקֵט הוּא הַיָּם וְכָחֹל וְשָׁקוּף.

בִּדְמָמָה יְקַדֵּם פְּנֵי הַשַּׁחַר.

וְלוֹחֵשׁ גַּל אֶל גַּל, וְלוֹחֵשׁ שׁוּב וָשׁוּב:

הָהּ, אַשְׁרֵינוּ, אַשְׁרֵינוּ שֶׁכָּכָה…


עמ 57.png
המלצות קוראים
תגיות