רקע
ס. יזהר
על עצי זית עתיקים שנכרתו והופלו בצד הדרך

העולה היום בדרך לירושלים משער הגיא שם לב בוודאי לעשרות עצי זית עתיקים שנכרתו והופלו בצד הדרך בידי מישהו קודם שניתן היה לומר מלה, לשם איזה צורך ידוע לכרות ובסמכות כוחו לכרות.

אולי אינני טועה בסברתי כי מחלקת העבודות הציבוריות במשרד העבודה היא האחראית למבצע מיוחד זה, אגב תוכניותיה להרחבת כביש הבירה. הזיתים כבר נכרתו, בין אם לצורך ההרחבה עצמה ובין אם רק כדי לסלק כמה ענפים שׁהפריעו למודדים, או אולי גם כדי לנסות רעיון טיוטה שעלה בדעת מי שעלה וחלף.

אולם מאחר שציר תנועה מיוחד זה, שעל ייחודו ועל יופיו למותר לדבר כאן – עומד עכשיו לפני מעשה התקנתו מחדש, ומי יודע מה עוד יקומו בעלי מע"ץ ויעשו בתנופה הכבדה והמוחצת שלהם. וקודם שנדע מה ומי כבר תהיינה עובדות מוגמרות – לפיכך כדאי לדון בדבר.

הצעת החוק שלפנינו עיקרה אמנם הרחבת אזור הפקעת הקרקע לצמתי דרכים, אך כיוון שכך הרי זו צומת נכונה לדיון לא בקטע אחד ממסכת דרכים אלא במדיניות הדרכים בכללה.

מעשי מע"ץ נראים בכל פינה בארץ, רבים ממפעליה ראויים למוניטין ולשבח, לא בלי שצדדים אחדים, כגון זה שהוזכר למעלה, טעונים בירור וביקורת.

הנה למשל קטע הדרך שכבר הושלם בין הבירה ובין מוצא. הכל משבחים ומשתבחים בהקלה שניתנה לנוסעים משעה שהורחב הכביש והמכונית יכולה לשטוף לה שם למישעי, בבטחה ובנוחות. אולם משהושלמה המלאכה מתרבים יותר ויותר הקולות, שבתחילה היו בודדים ואף ניסו להזהיר מראש, והם שואלים על מראהו של הכביש הגמור, ומה עוללה כרייתו לכלל חזות הכניסה לירושלים ולמרחב שבו הונחת כמין פצע עמוק חתוך בצלע ההר מזה ושפך עצום של גושים ואבנים גלמיות מדורדר על צלעו מזה, עד שכללות הכביש המהודר הזה ניכרת כצלקת כפויה על חלל המבוא לירושלים.

*

האם היה הכרח שכך יתוכנן וכך ייעשה? האם לא היו פתרונות אחרים כדי לצמצם את הצלקת או אף למנעה מעיקרה? ואולי כביש בן שני מפלסים היה עושה שליחותו לתחבורה ולבטיחות בלי לפגוע בתואר ההר ובלב הנוף? מי החליט ומה היו השיקולים, שהכביש יהיה בן מפלס אחד ומונוטוני, שיחצוב בהר, כבנתח גבינה קיר ערום וחסר אחיזה לכסותו ואת מעיו השפוכות יגלגל במדרון? מי קבע שכך טוב יותר וכדאי יותר מכביש דו־קומה החובק את ההר באותה נוחות לנהג ולנוסע בלי לכער עד כדי כך? האמנם רק שיקולי תקציב היו כאן – ומה היה ההבדל הכספי? – או גם קוצר דמיון, כובד שגרה ומיעוט איכפת ליפה ולמכוער, כשהכביש עצמו הוא כביכול מרכז העולם והיינו־הך מה יקרה לעולם שמעבריו?

או מיהו ששלח את הדחפורים על יד מכמורת, בואכה חדרה, לעקור עצי חרוב מפוארים בצורה ובשנים כדי שתוואי הכביש יקפוץ שם ישר מן המפה אל אמצע גזעם ויחצה, בלי לשקול הצעה לכלול את החרובים ההם ביו הכבישים, בלי לעקרם, ולא עוד אלא שברגע שנמצא מי שביקש לחון את העצים ההם, נזדרזו בעלי הדבר והשכימו להוציּאם להורג.

אין אלה שאלות של מה בכך. אלה שאלות יסוד. כביש היום אינו רק עורק תנועה. הוא אלמנט בסיסי בעיצוב פני הנוף. סימן אב בפרצוף הארץ. וחלון המכונית החולפת על פני הכביש נעשה יותר ויותר הזדמנות ראיית האזרח את ארצו. יותר ויותר נוסעים שוהים זמן רב יותר על הכבישים. ומה שמגיש להם הכביש, ובאופן שמגיש להם – הוא ממש תמונת מולדתם.

ואף הוא עצמו, הכביש, צורתו, מקומו, שכלולו, אופן גמירתו ויחס האיזון בינו ובין הסביבה שאותה הוא חוצה – הוא גורם יסוד בזיקת האדם אל מקומו. לכאורה כל אלה דברים ידועים, ורק אינם משפיעים כמעט על המנצחים על מלאכת הכבישים.

למע"ץ יש כמובן מהנדסים טובים ומוכשרים, יש פועלים טובים ומסורים יש כלים גדולים ורבי־עצמה – אבל אין להם חוששני אדריכל שיידע לייעץ אותם. או אם ישנו – אין קולו נשמע כאילו נתמעך חס וחלילה אי־שם מתחת מכבש הדרכים.

מכל שאר שיקולי הנדסת הכבישים, שיקול הבטיחות לבדו נראה כמובא במנין. אבל הקשר שבין בטיחות הנסיעה לבין צורת הכביש ואיזונו עם סביבתו הוא קשר גומלין אורגני מוכח מעצמו. אדריכלות אינה איפוא בחינת קישוט המותרות, אלא בחינת לחם ומים. בלעדי הרמוניה אמיתית בין הסביבה והכביש הכביש יהיה זר למקומו, קשה להקמה ופוגע ביעודו.

*

צאו וראו עתה בכבישי הארץ – ואיני דן כעת בטיבם ההנדסי ובכושרם הפיסי לתנועה סדירה – אלא בטיבם כאבר ראשי בפרצוף הנוף שהם עוברים בו, בצורתם ובשילובם בסביבתם, באופן שטרחו לעשותם עד גמירא ממעטה האספלט ועד מעבר לתעלה – ואיך יותר מדי כבישים מגובבים להם משני עבריהם ערימות פסולת; איך שוליהם אינם גמורים בדקדוק עד תום, ותלי אבנים וגלי אשפה, קוצים ושלטי פרסומת, דוכני מכירה ושיירי עזובה, עצים נטושים וחורבות מתמוטטות, תמרורים שונים ומשונים וחביות נצחיות, בשעה שבמאמץ לא גדול – בהשוואה להשקעה שהושקעה בו – היה הופך עקוב למישור.

בימים עברו היו הכבישים כמין מהדורה מורחבת של שבילים, והיו מתמזגים בדרך עשייתם האיטית עם תוארו של הנוף. כיום הכבישים החדשים, הרחבים, המפולסים למהירות ולעומס, נופלים על הנוף בכוח אכזרי, ומכשירי עשייתם כה עצומי אונים הם, שקודם שאתה יודע, כבר גמרו לעשות את הקל ביותר: ישר וחוצה ומוחץ קדימה, מונוטוני וסימטרי ומתעלם ומתנכר לכל מה שסביבו, כאילו המכונית שתסע עליו היא יסודו של עולם. או כאילו היה הכביש מנהרה סגורה, אדישה לעולם, ורק אצים בה לתכלית תיפקודה הישיר.

אין שום הכרח שבעולם שיהיה כך; שיהיה הכביש כמין פצע בנוף המשחית תוארו. ניתן ואפשר אחרת. גם בארץ וגם בחוץ־לארץ הוכח וחזר והוכח כי אפשר כביש לתנועה מודרנית בלי לפגוע בערכי סביבתו. במֶה דברים אמורים? אם אמנם רוצים בכך, אם אמנם מתכוונים לכך, אם אמנם חושבים זאת למאמץ ראוי, אם לא דוחים את אדריכל הנוף כטרדן ואת רעיונותיו כאיזו קוסמטיקה של מותרות; אם לומדים להבין עצותיו ובכובד־ראש, אם מחייבים את ראשי העובדים לראות פעולה זו כתנאי חובה לעבודתם, אם מקציבים לכך אחוז מסויים ממחיר הכביש כדי להשלימו, לשכללו ולהחזיקו נכון.

דרך כדרך העולה לירושלים יש בה נתונים להיות דרך המעניקה שעה יפה לנוסעיה, ומישהו צריך שיהיה דואג ועושה כמיטב כוחו שלא לפגום בה ושלא לבנותה כהורסת ומטילה מום, שתהיה מותווית נכון ופטורה מהשחתה, נקייה משלטי פרסומת, מאשפה, מחביות, מקוצים, מערמות גבבה, מעמודי חשמל חורגים, מבני סרק התקועים עליה ומתחככים בה, ושלא תחפש תמיד רק את הקו הקצר, הישר והקל לפתרון קצר־טווח.

ולפיכך, צריך שיקום איזה גוף שמע"ץ תהיה חייבת – על פי חוק – להיווﬠץ בו קודם שתעשה מעשה. לא ברצותם יישמעו, וברצותם יסרבו, וקודם ששאלו איש, כבר כרתו, כבר פוצצו, כבר גמרו, אלא שיחוייבו בחוק לשמוע, לשאול ולנמק כל סירוב, ולעמוד בביקורת הציבור. שלא יוחלט על כביש חדש, או על חידוש ישן, בלי שייקבע מראש הטיפול בו ובצידיו כשלמות אחת.

*

המדינה מסרה חמישים מטר מציר הכביש לידי מע“ץ – הם אחראים לפקדון, לאחזקתו, לנקיונו ולמראהו התקין. חמישים מטר אלה לאורך מאות קילומטרים הם אחוזה עצומה ביותר, ונחלת מע”ץ היא אולי הגדולה שבנחלות, ויש עליהם איפוא אחריות כבדה וחשובה, לעשות כמיטב כוחם להחזיקה כראוי ולמופת, שכן, כל אזרחי הארץ הם אושפיזין שלהם, בהצליחם – יקנו להם ארץ יפה, בהכשלם – יישאו בעוון כיעור והכערה. חמישים מטר אלה פוגעים בדרכם באתרים קדושים, באילנות מיוחדים, במצפות הפתוחות למרחב – וצריך, לפיכך, שפס הכביש יהיה גמיש למדי ונכון למדי לקלוט ברכה זו ולא להשחיתה: פעם להקיף משהו, לסטות כלשהו, להתעקם לעתים, וכשצריך לרוץ בשני מפלסים, כאן להתקרב ושם להתרחק, פה לכלול איים של ירק, ופה לפקוח מבט למרחק, ופה לכסות ולצעף חומות עלובות, ובקצרה: להסלל מתוך ראיית האדם שיסע בו, מתוך דמיון, מתוך אהבת היפה, והמאוזן שבין הטבעי והמלאכותי. אין זה כביש לאבטומטים. אלא כביש לבני־אדם נוסעים, שאינם עװרים ולא חרשים ולא אטומים, אלא רגישים ליפה ולמכוער ומיחלים לטוב.

לעתים קרובות יקרה כי גם כשהיו הכוונות טובות ונכוחות, הסתיים הכביש ותם תקציבו, ואף עבר בינתים על גדותיו, ולענין הטיפול בצד הכביש, בשוליו, בנקיונו ובתאומו לסביבה – לא נותרה אז אלא אנחה בליבך: מה לעשות. אבל הכרח לעשות, אין מנוס מעשות, אם לא תעשה – העזובה תעשה. אם לא אתה – הממילא יעשה במקומך. והקלוקל ינצח. וכל המיליונים שהשקעת בכביש לא יצמיחו בסופו אלא עורק של כיעור וזוהמה שיצעק סביב, כשיסעו על מסלול האספלט היקר שלך.

כביש אינו רק נוחות נסיעה, אינו רק נסיעה בטוחה. הוא גם – ואולי בעיקר – חלון אל ארצו של אדם (מלבד מה שכביש מונוטוני הוא סכנת הירדמות). חיוני על כן שיסתייעו עושי הכביש במומחים לדבר כדי שתקום הרמוניה נאותה בין הכביש וסביבתו, כדי שינוצלו נכונה העצמים המיוחדם לסביבה זו והאופייניים לה, כדי שיטפלו היטב ובמדוקדק בצדי הכביש, כדי שישמרו שם ערכי הטבע, ההיסטוריה והנוף, ושישמר תקציב לכלכלת טיפול זה.

*

וצריך לראות שלא יוכל כל מי שכוחו במותניו וכל “נפוליון” איזורי של מע׳׳ץ, להפעיל את מכשיריו האדירים ולכרות עצים כחפצו, או לדחוף גבעה, או לסתום עמק, אלא יוכרח לשאול קודם אם מותר לכרות, אם מותר לחפור פצעים בהר, רק משום שכך קל לו יותר, בלי להתחשב בכלום, אלא בקלות הזו, ושלא ירוץ אחרי התוואי הישר ביותר, אם כלשהו עקום עשוי לקיים דבר שהפסדו הוא אבידה שאיך לה כפרה. אסור שיקומו פה ושם בנחלות מע"ץ כל אותם גיבורים שאינם שואלים איש אלא רק קמים ועושים ויוצרים בכל בוקר עובדות על פי מה שנראה להם כמועיל, והם אדוני הארץ.

וקודם שניתן רשות להרחיב את איזור הצומת בכביש, רבותי חברי הכנסת, מעבר למה שמותר היום – מותר לנו לשאול מה עתיד להיעשות שם, מי יהיה אחראי לצורת המרחב הגדול שיקבלו, ומי יסמיך אותם לפסוק הלכות של טעם טוב, מי ידאג למראהו של אי נרחב ומלאכותי כזה, שׂיוטל פתאום אל אמצע סביבה מסויימת, כדי שלא יפול שם זר ומוזר, כדי שלא יעקור לשם כך מה שאין הכרח לעקור, שלא יצבע אײ תנועה בירוק כדי לאחז עיני הבריות כאילו דשא צמח שם; שלא ישחית משהו שאפשר גם שלא לגעת בו כלל, או רק בקצה האצבע, כדי שלא יפעיל קודם כל כוח, אלא בינה ודמיון ואהבת הארץ – כברות הארץ שהמדינה מפקידה בידי בוני הכביש, מותר לאזרחים לשאול: מה צפוי להן? אם פצע מכאיב בטבע הארץ, או חלון נאה פתוח אל הרגשת מולדת יפה?

זאת השאלה הנכונה בבואנו לתקן את הדרכים.


יזהר סמילנסקי, דברים שנאמרו במליאת הכנסת ב־27.12.1965, והופיעו שנית במאמר בשם “על נופים ודרכים” מבט חדש, 23, 19.1.66

המלצות קוראים
תגיות