יושבת־ראש נכבדה, חברי הכנסת. יש נושאים מסעירי ציבור שכל־כך קל להאשים בהם ולדבר אז גדולות, וכל־כך קשה להציע דבר־מה שצריך לעשות, ולדבר אז קטנות. נושא זה שלפנינו הוא אחד מאלה. קל להיות כאן תוקף ומוכיח בשער, וקשה, עד אכזבה, להיות בעל עצה ותושיה.
נושא הנוער הוא נושא בעל זקן, ומובטחת לו, מסתבר, זיקנה נצחית. ייתכן כי הואיל ו“נוער” תיבה אחת, מדמים כי יש כאן גם שאלה אחת עם פתרון אחד בצדה, וזה אולי מקור קוצר־הרוח והנגישה שנוגשים מצדדים שונים בכל אלה המוחזקים בעיניהם יודעי דבר, או אחראים לדבר: למה כאלה פני הנוער שלנו ולמה אין עושים כלום. ואילו לאמיתו יודעים הכל כי עולם ומלואו בתיבה זו האחת, כל מה שמובא במנין כשדנים על אדם ועל עולם. וצריך שתהיינה אלף ידיים חזקות למי שינסה לעשות כאן משהו ושתוכלנה להיות באלף מקומות בבת־אחת ולנסות להתערב בבית ההורים, בבית־הספר, במקום העבודה, במועדון כשישנו וברחוב כשאיננו, בענין שמוצאים בחיים, בסרטי הקולנוע, ביצרי המתבגרים, במגרשי הספורט, באולמות הבידור, בין משוטטים ועבריינים, בחדרי מעצר של המשטרה ובחדר־וחצי צפוף־נפשות שאין בו גם מקום לבכות בחופשי. אין פינה ואין מקום ואין דבר ואין זמן שאי־אפשר היה לכאורה לעשות שם משהו טוב כדי לתקן, להתערב, לשמוע, לייעץ, לנחם או להטיל מרות. ומה איננו משפיע על צעיר? – החל בבית ההורים ובילדות שהיתה לו, ועבור אל מעמדו בחברה, אל סיכוייו להתקדם, דרגת השכלתו, מנת תרבותו, סמכות בעלי הסמכא עליו, הדוגמות שהוא רואה לפניו במעשים טובים ושאינם כל־כך טובים, באופנת הלבוש, ביחסי המשק, במקומה של הדת, במצעדי הלהיטים, אפילו בהפרחת הלווינים. אבל עוד יותר במה עושים אמא־אבא וכל הדודים בשבת אחר הצהריים, ומתי וכמה הפסידו במשחק הקלפים.
ולפיכך מי שבא לדון בעניני הנוער, חייב קודם כל להציץ בראי ולראות מה צורת עצמו לפני שיפתח דבריו; מה הוא, מה שכניו, מה קדם למה שהוא מתאונן עליו היום, מה עשה הוא ומה היה נכון לעשות, וכמה לתת משלו ומכוחו כדי שאמנם יהיה ויתקיים מה שנראה בעיניו “רצוי”. אם אין “רצוי” זה אלא, כרגיל, איזה ציור מטושטש של זכר ימיו הטובים שחלפו, הדי זמירות טובות שפעם היו לו, ואי־נחת עצמית ממה שהוא כעת ומן המקום שאליו הגיע – משמשים בו בערבוביה ועושים את התוכחה: למה הנוער הוא כזה, לגניחת סרק שטעמה בגניחתה, וכהקלה שמביאה נגיחה ללב איש יהודי, ומיד מחפשים סביב מישהו שיהיה אשם במקומך, ויקח מעלינו את המכשלה הזו ויפטור אותנו, ויהיה לנו שקט ונחיה בלתי־מופרעים כאשר אנחנו, במה שאנחנו, וכפי שיש לנו.
אם כך או כך, זו שאלה קשה, מאותן שאינן נפתרות לעולם במחי דיון אחד, גם כשהכוונות טובות וגם כשהרוחות נסערות, ובייחוד לא אז. לא רק מפני שקשה למצוא כאן פתרון טוב אחד, אלא מפני שאין כזה בנמצא. מועדון לנוער הוא דבר טוב; מועדון לבדו אינו כלום; עבודה מעניינת – יסוד חשוב, עבודה לבדה אינה עושה מאליה את השעות הפנויות שלאחר העבודה: שיכון נכון – תנאי גדול, שיכון נכון לבדו אינו עושה טעם בחיים. אין לנו איפוא אלא רק לנסות להתקרב אל משהו טוב, שתוך כדי כך ישתנה ויתבע ניווט מחדש, מאתנו והלאה. אין זה פוטר מעשיית כל אחד מאלה, אבל התוחלת שמייחלים כי למחרת עשייתם השלמה והנכונה כבר הכל פתור ושלום עלינו – היא תוחלת מוגזמת מאד.
רבים רשמו חוות־דעתם בשולי בחינת מצבו של הנוער. הרבה דברים חכמים כבר נאמרו בעולם בכלל ואצלנו כפרט, ולא נשאר כמעט דבר חכמה שלא נאמר ישר והפוך, מלא וחסר. כבר דיברו על השתנות העולם היציב שמתמול־שלשום, ועל התערערות כמה מוסכמות יקרות, שנחשבו זמן רב כערכים החלטיים וקדושים, וכאמת־מידה רוממה להתנהגות ולכיסופים.
דיברו הרבה על מצב המשפחה בימינו, התא היסודי בחברה, ששוב אינה מה שמקובל היה לחשוב שהיא היא: איה שולחן בית אבא, איה הנימוסים הנאים והמידות הטובות, איה כבוד אם ואב, ואיה סמכותם – כשם שהצביעו על הורים, מתרבים והולכים, העוזבים ביתם בבוקר בבוקר. שניהם כאחד כל בוקר לעבודה, לעשות להם רמת חיים לא פחות מאצל השכנים, ועל הורים עייפים השבים מקץ יום העבודה ואינם מבקשים כעת אלא לא רעש, לא בעיות, ולא עוד טרחה.
דיברו כמובן על בית־הספר, על מה לומדים בו ועל מה אין לומדים בו; על מה מחנכים בו ועל מה אין מחנכים בו, והדברים ארוכים וידועים. דיברו לא מעט על הרחוב שאליו נמלט הצעיר מן הבית הצר שבשיכון הצר ומן המושגים הצרים על מה שעליו לעשות בכוחו הצעיר – איזה מין רחוב הוא זה, מה יש בו הרבה ומה אין בו כלל; דיברו על השפעת כלל המציאות, כלל החיים, כלל מראה התקופה וזיו פני החברה. לא מה היא אומרת בפניה המתחסדות, בשבתות ובימים טובים, אלא אל מה באמת היא מתכוונת ברצינות ובהשקעת כל הכוחות ומיטב הימים – מופת לילדים ושיעור לדוגמה שאין לו מתחרה: מה באמת רוצים האנשים ועל מה הם מתים ברוצם להשיג? דיברו על מראה פני כלל העולם שבו האנשים חיים היום בגבולותיו הרחבים ביותר, במה שידוע עליו וממנו, מפי העתון, מפי הסינמה, מפי השכנים, מפי האופנות, האופנועים, הדיסקוטקים, ומה הנפוץ בו ביותר ומה אמת־המידה להיות נפוץ ביותר, ומהו ומיהו המודל שמחקים אותו בסיטונות וביחידות, ובעקבות מי יוצאים אחרי רבים להטות, ואולי גם זה: מה מראה פני מנהיגי הדור, איך הם, מי הם, ובמי הם, וכל עסקי העסקנים והמותר והאסור שלהם, וכבוד פרנסי העדה ואיזה כבוד עדיף מכבוד, ומה המגע בין אדם לאדם, בין בני־אדם לבני־אדם, בין בני עדה זו לבני עדה זו ובין בני אמונה זו לבני אמונה זו, וביניהם לבין בני בלי כל אמונה. ועל מה רגשו לבסוף בני הנעורים שיצאו פה ושם להפוך מהפכות של הוללות ורעש ברחובות, למה הם רצים שם בפראות במכוניות גנובות, למה הם דורסים את השלווה, למה צווחים ומתגעשים, ששים אל סכנות עשויות בידיהם, מתגרים בשומרי החוק, מפירים בבריונות כללי אזרחות טובה ומבהילים את כולנו. – האם זו מרירות? – מרירות על מה? האם זו מחאה? – מחאה כנגד מה? האם זו סתם בריונות? – מה פירוש סתם בריונות ואיך נולדה סתם בריונות? האם אין זו אלא ריקנות? – ריקנות ממה ובשל מה? האם אין זו אלא דלות מתמרדת? – דלות ממה וכנגד מה? או אולי אין בכל זה אלא מציאת סיפוק הרסני החוגג חוויית הסיכון וההרס כשאין לאל ידו לחוג את חוויית הבניה? נהנה מכוחו לפרק, עד שיידע ליהנות מכוחו להקים? האם יש כאן מרי על השטוח והשומם המחכה לו למתבגר מיד למחרת שימו עול אחריות על צוואריו? האם זה ביטוי של מעמד מקופח או של פרטים נחשלים שלא הסתגלו יפה למציאות? ואולי לא כך אלא עולה מכאן יללה אל סמכות שניטלה מעולמם, סמכות אבהית שמכבדים אותה, שיש מורא כבוד בפניה, שיש הדרת כבוד לפניה, זו שעשויה לתת לאדם הצעיר יתר ודאות ויתר ענווה בעולם מבולבל ודוהר זה שמסביבו?
האם בני עניים מתמרמרים כאן על קיפוח בנכסים ובהזדמנות, או מתהוללים בני עשירים שיש להם יותר מדי מן המוכן ורק לא קצת טעם חיים? או אלה הם נכווי תקופת הטכנולוגיה חסרת השם הפרטי? ומה טעם החבורות המתגודדות הללו, הלבושים לאחר יום העבודה, כולם כאחד מדים שווים ושחורים, מסורקים בדומה ומנועלים בדומה, כדי להיות זהים בלי יוצא דופן, בנים במדים שלהם, בנות בשלהן ובהפגנת אופנועים ומכונות מתמודדים עם משהו שאין להם עצמם מושג מלא עליו, אלא רק הרגשה עוקצת וחריפה שכך יפה להם, שכך הם יפים יותר, אפילו אם ירגז מי שירגז, ואדרבא. ומה צריך איפוא לעשות? האם צריך להכות אותם באגרופים או ללטף אותם ניחומים?
אם כך או כך, אין כאן דבר אחד ולא שאלה אחת מוגדרת בסייג אחד שאפשר לבודדה, ולעסוק בה לבדה, כשם שלא ניתן לכבות פינה אחת באמצע שדה בוער. אלא זה מצב שלם המכיל את הבמה ואת הנפשות הפועלות כאחת. מצב הנוער הוא לפיכך מצב החברה כולה. הוא בבואת המדינה ותרבותה, הוא השתקפות העולם, ועם זאת הוא גם מצב פינה אחת ומוגדרת ברחוב מגורים מסויים. ואל רחוב המגורים הזה חוזר צעיר אחד מעבודתו או מלימודיו, או מן הצבא, ובא אל החדר וחצי הצר והממולא עד שאינו עשוי להכיל כלום מחוץ לאכילה, שתיה, לינה. ומיד הוא פורץ ונמלט לרחוב.
ואיך הוא הרחוב? זאת כולנו יודעים. איש לא שיער כי יהיה הרחוב בעל ייעוד כזה לקלוט את נפלטי השיכון הצר, ולא הכינו רחוב נכון, רחוב כפי שהללו מחפשים למצוא להם.
אבל למה באמת לא להכין ולתת להם רחובות נכונים? פתוחים, נרחבים, עם רחבות נרחבות, עם ככרות פתוחות וחופשיות, עם מרחבים מוכנים נכון לקלוט ולספק צורך נכון, שהרי בתנאים המצויים אצלנו הרחוב הוא צורך חי ואמיתי. למה לא לתת להם רחוב נכון? רחוב שמגרשיו פנויים, פארקים, גנים, דרכים לא סלולות ומקומות מפגש וחופש תנועה, באוויר, במוצל, מחוץ למחנק הדירה הקמוצה הכפוי עליהם.
אולי מוזר יהיה לשמוע כי אין רק שלילה בכל מה שאנחנו מנסים לגנות היום. אין שלילה בצעירות, במרץ, בכוח, בבריאות, בחיפוש־פורקן. יש שלילה כשמקום דחוק בולם מוצא חופשי לביטוי טבעי; יש שלילה בכך שהדוגמות למציאות הפורקן נעשות אלימות ופרועות, ועברייניות. אבל היתקלות בגדרות במקום שאין צורך בגדר, אינה אלא גירוי לנגח.
העיר איננה מתוכננת נכון, השכונה עוד פחות ופרברים אחדים עוד פחות מן הפחות. שינוי שיטת השיכונים, דילול השכונה, תכנון ככרות גדולות ופתוחות, שדות חופשיים בתוך כל הדונמים היקרים ההם, שרבים מן המספסרים בהם בלהטנות, גונחים, על הנוער שבימינו. האפיק הגרוע עושה את הזרם להרסני.
אבל רוב המשתתפים בדיון הזה מנסים לחפש קודם כל מי מן המוסדות הקיימים צריך ויכול לעשות כאן משהו. מסתבר כי כל משרדי הממשלה מעורבים בעניני הנוער ואין אף רשות אחת מיוחדת להם ולפיכך טבעי הדבר שנעצרים אצל שער בית־הספר. וכאן כדאי לומר דברים אחרים שאולי לא יהיו מקובלים. בסמינר שנערך בחודש שעבר באוניברסיטה בירושלים על “תפקידי החינוך במניעת עבריינות הנוער” – סיכם הפרופסור פרנקנשטיין, והוא אחד מבני הסמכא המובהקים בענין זה, את שבוע הדיונים באומרו: “שומה עלינו שלא להגזים בציפיותינו לכוחו המונע של החינוך”. דברים לא־צפויים מפי מחנך זהיר ואחראי, בענין שרבים דווקא נוהגים לדבר בו בהכללות מוגזמות ובייחול כל־יכול. הוא מזכיר בדבריו תכונות מלידה, תנאי סביבה, נטיות אישיות, מונה היעלמותם של מעצורים פנימיים, התפוררות המסגרות המחנכות הטבעיות, פיתויים של גורמים חיצוניים, ועוד כהנה כוחות הרסניים שאין לבית־הספר שליטה בהם וידיו קצרות מעמוד בפניהם. אפילו כשהוא בית־ספר טוב, מוריו נאמנים ומסורים לעבודתם, עושים עבודתם מתוך השראה ואמונה חינוכית – כל שכן כשאינו כזה, ואיך הוא באמת, הרי אנו יודעים. את בית־הספר המצוי ואת כוחו לעזור בענין שלפנינו וטיב פעולתו הוא מגדיר כמעשה של “טעות טראגית” ובמלים אלה:
“כתוצאה מהשמרנות הנוקשה של מתכנני תכניות הלימוד והמבצעים אותן, הולך ורב מספר התלמידים שאינם מסוגלים להפיק תועלת מבית־הספר; שאינם מגיעים דרך הלימוד לחוויית ההישג וההתקדמות; שאינם מגלים בלמידתם הזדמנות לבטא את עצמיותם; תלמידים אלה מתייחסים אל הלמידה כאל דבר־מה המוטל עליהם מבחוץ ועל כורחם ושממנו יש להימלט מוקדם ככל האפשר: התחברות עם ילדים או צעירים הדומים להם מחוץ לכותלי בית־הםפר לשם רדיפה אחרי תחליפי סיפוק, התכוונות בלעדית של תודעתם לערכים חיצוניים; מעשי נקם מודעים או בלתי־מודעים המכוונים כנגד החברה המאכזבת בכללותה; – בקיצור, עבריינות כאמצעי להתגבר על הרגשת הריקנות המלווה את אותם צעירים העוזבים את מסגרות הלימוד המאכזבות, עבריינות כנסיון למלא את החלל הריק – זו היא התוצאה הבלתי־נמנעת כמעט מכשלונו של בית־הספר”.
עד כאן דבריו התמציתיים של הפרופ' פרנקנשטיין, דברים קשים ומדוייקים. את עיקר החבלה בנפש הצעיר שלפנינו רואה איפוא אותו מלומד ב“חלל הריק הנוצר מתמת העדר חוויית הקביעות ביחסי הילד אל הוריו ומחמת העדר ההכוונה האבהית וההגנה האימהית”.
עזבנו על כן את חצר בית־הספר וחזרנו שוב אל דלת הבית הפרטי, בית ההורים, ופנימה אל המשפחה. שם זה מתחיל. שם זה נקבע ושם אבדן עצות גמור. מה עליהם לעשות? וכי יש למישהו פתרון יפה למשפחה? בית־הספר, המועדון, מגרשי הספורט, אולמות התרבות ומועדוני המפלגות – גבורה זו מחוץ לכוחם. אבל הם עצמם, בית־הספר, המועדון, הספורט, המפלגות – מעוצבים דווקא על־פי אותה התחלה, שאין בכוחם לשנותה, מה עושים איפוא כדי שהעולם הקטן, אמא־אבא־ילד, יהיה מתחיל נכון ומעניק “חוויית קביעות” לנפש המפוחדת, חונן ונותן הרגשת בטחון וכוח להתגבר על החלל הריק שיימצאו בו כשייצאו אל העולם הגדול, שאין בו בטחון ולא קביעות ורק חלל ריק סביב.
מה יש בכוחנו לעשות כאן? אין שאלה אחרת, זאת השאלה. כי כאן המקום, וזאת השעה לעשות. כל השאר – טיפול מאוחר במחלות כרוניות. ואילו כאן שעת החינוך הגדולה, בטרם קרה דבר. וזה מקור ההכנה הטובה ביותר או המשחיתה ביותר, לכל ההמשך הבא אחריו, לרבות דיון זה שאנו עומדים פה, בלי לדעת היטב מה לעשות.
יוצא שאין מנוס, אלא לעסוק בבתים הפרטיים. משהו מרתיע אותנו מכך, בגלל הפרטיות ובגלל אימה מפני תכנון־יתר שיחדור כל־כך פנימה. אבל בעיקר מרתיע – מי יוכל לעשות כל זה ולהרים משא אין־סוף זה. ואף־על־פי־כן, פשוט אין מוצא אחר. הדרך המרומזת כאן איננה אלא אותו טיפול כפול בילד הרך ביותר ובהוריו הצעירים, בו ובהם כאחד.
המשפחה המתחילה, והחיים המתחילים, הם הנושא שלפנינו.
השילוב הזה, הורים וילד – הוא הדבר. נושא זה עדיין לא למדנו למדי, לא די עסקנו בו, למרות כל מיני התחלות, וכמעט ואין לנו בו כלום. גן־הילדים עצמו צריך כעת לבוא אל מוקד הזרקור החינוכי. גן־הילדים, והגן שקודם לגן, והגיל שקודם לגן, כלומר: הוריו של הילד הרך. פירושו: שנוסף לגננות ולמורים בגיל גן־הילדים נצטרך לסוג מדריכים חדש, שעוד לא היה לנו כמותם: מדריכים לתקופה שלפני הגן ולהדרכת ההורים המטופלים בפעוטות.
מסתבר כי לא העוני הישיר הוא הגורם העיקרי לעזובה, למופרעות ולהתפרעות, אלא העוני בבטחון, בהרגשה החיים המופחדת, הרפיפות והרגשת מקומו המלא תחת השמש וייחודו האישי של אדם; דלות, גם כשהוריו עשירים, כל שכן כשהם עניים. לבוא איפוא עד בין ההורים, ולהתעסק אתם בחינוך, ולהראות להם איך ומה. שם בביתם שלהם, אתם, בכוחם. להקים מדריכים למשפחות צעירות שיורו פרק בתרבות טיפוח הילד, וכשם ש“טיפת חלב” חוללה בשעתו נפלאות בחינוך לבריאות הגוף – אפשר לקוות לתוצאות מעודדות בחינוך לטיפוח הנפש הרכה של הילד. רעיון זה אינו עוד בחזקת טעון עיון, אלא בבחינת אומר ועושה.
ועד שמביאים לפנינו בחורים מבוגרים וגברתניים המפילים אימתם, אני מציע לחזור אל התינוקות. ובמקום להתחיל באותן חבורות מתהוללות שצריך להניע שמים וארץ ומוסדות כל החברה כדי להצליח ביניהן במשהו – אני מציע להעתיק את נקודת הכובד אל ההתחלה המבטיחה, אל ימי הילדות הרכים. כל הפתרונות לאנשים צעירים – קשים הם ושל ארעי. ואילו של הרכים – יהיו של קבע.
שאלותיו של בחור מגודל – רציניות הן, וחמורות מאד. אבל הן בשר מבשר החברה כולה, וככל מה שהחברה כולה טורחת, מנסה ומצליחה או נכשלת. ואילו הילד הרך, שקודם גיל הגן, הוא והוריו הצעירים הם נושא אחד. הם הם שאלת החינוך היסודית. הם ההתחלה, הם המוצא, הם ראש הדרך, ורק צריך להזכיר להורים איך עושים חינוך.
כלום כדאי להזכיר גם איך יותר מדי מצוקות רבות ושונות בחיינו אנו באים לפתור היום על־ידי בנין בתים? בונים מועדונים, מקימים מיתקנים, באים באמצעי בידור, וסבורים שבכך פטרנו נפשנו מאחריות. מועדון ומיתקנים ושעשועים הם דברים טובים. אבל קודם להם הטיפול הישיר במקור הכל: בילד ובהוריו; בבני־אדם אלה, ולא במבנים. בהם עצמם, ובידי עצמם. שפירושו: להתחיל היום להכשיר לשם כך אנשים שיחשבו על זה, שיתכוננו לזה, שילמדו אמנות לא־ידועה זו, שאם מצליחים בה – זוהי הצלחה בסיסית בכל. ואם חלילה נכשלים בה… אבל אין כל סיבה שלא להצליח, במידה זו או אחרת, אם רק נתחיל נכון, אם לא נוחה התחלה זו, אם נפתח מהר ונלמד איך עושים זאת, ונתחיל לעשות, ונמשיך ונלמד אגב עשייה.
אני מציע איפוא לראות מעשים אלה כנכונים ביותר בשאלה שלפנינו: לטפל בילדים הקטנים ביותר בעודם רכים ביותר. לעסוק בהוריהם הצעירים בעודם הורים צעירים, ולהפעיל בכל אזור, שכונה או ישוב, שיטה קהילתית מקפת, הרואה לפניה כלל מציאות ולא רק פרטים, ולנסות להניע כוחות האזרחים הגרים שם, תושבי אותו אזור עצמם, בטוב הגנוז בהם, שהרי בכל מקום ומקום גנוז טוב המחכה לגילוי. ובעידוד הנהגתם שלהם לבנות קהילה חיה שתדע לבטא רצונה ותפעל בדרכה שלה ובאחריותה המתעוררת לרווחתה שלה ולסדריה הטובים.
אבל לא למותר יהיה אולי להזכיר כאן בסוף, כי אין הכרח תמיד לראות בכל מעשי הוללות חטא ושומו־שמיים וסכנה לדור, למדינה וליהדות רחמנא לצלן. כי אין צעיר בכל מקום ומקום, ואפילו בכפר שאנן וטובע בירק ובשקט, אין צעיר שאין בו יצר לעולל מעללים שאינם תמיד תכלית יישוב־הדעת ושמירת הסדר הציבורי הטוב. ואין זה סימן חלילה לירידה ולמדרון, אלא לרוחות מתפרצים המחפשים להם מוצא, כמין ביטוי, מעוות לפעמים, שצריך להקשיב למהותו, ביטוי לנעוריהם, ולשובבותם, אבל גם למריים. ובלי להתערב יתר על המידה, בלי לרצות לתכנן הכל עד תכלית כל תכנון, ולא לפקח על הכל, ולא ליישר את כל יוצאי־הדופן ולהדפם פנימה אל בין הדפנות – אם ניתן לפני אנשים צעירים אלה הזדמנות יפה לביטוי חיים; אם יהיו לפניהם יעדי חיים המגרים לחינוך; אם יהיו הם שותפים בנטילת האחריות – חזקה עליהם שמעז ייצא מתוק.
יזהר סמילנסקי (רפ"י), דברי־הכנסת, 29.12.1965
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.