הסיפור פורסם לראשונה בדבר לילדים יז 33, 22 במאי 1947
היה לי חבר ושמו יואל. מיד אחרי-הצהריים היה עובר על-יד ביתנו ושורק. ואני הייתי חומק מפּני מבטיה של אמא ומתגנב ובא אצלו. אז היינו הולכים יחדיו אל הבריכה.
טעמים משלה היו לאמא שלא לתת לי ללכת אל הבריכה, אך הטעמים שלי ללכת היו כה מושכים את הלב עד שאי-אפשר היה לעמוד בפניהם. מיד היה העולם כולו בָּטֵל: השיעורים, הבית, הגינה שיש לעוֹדרה, הקישואים שיש להשקותם, הספר שבאמצע קריאתו, מוּסרה של אמא – והייתי יוצא עם יואל חברי אשר אמוֹ שלו, משוּם-מה, לא הקפידה על לכתו אל הבריכה (מה שהוסיף נופך לעין הזעומה שנתנה אמא בו בחברי יואל). ואפילו אם לפעמים, לפנות ערב, בין אור לחושך, הייתי מהרהר חרטה ולבי נוֹקפני על הצדק שבדברי אמא, עתה, בשעות אחר הצהריים, כשהיה שורק לי – הייתי פורץ ויוצא אליו, – עד שאין ספק כי גם חומת נחושת אילו הוּקפתי הייתי פורץ ובוקע: לבריכה!
כלום צריך לספר שהיום יום קיץ נאה, בין ל"ג-בעומר לשבועות, תוֹר התוּת והמישמש, כָּחוֹל ריחני, הפרדסים אפלים, משוּכּות-האקאציה ריחניות וצפופות, כרמי השקדים, שעוד נותרו, ירוקים ירק בהיר ושקדיהם מפתים, כרמים פה ושם, שרועים ובוֹהקים בחמה, גבעות אדמוניות מציצות, שדות נרחבים נפתחים, משעולי חול זהוּבים, רכים טובעניים, שהולכים בהם יחף וצורבים את הרגליים, ומתמוגגים ממשב רוח קלה שבקלה, שקופה כמעט, הלוחשת בשטף: חופש, חופש, חופש!
וכשהיינו הולכים בדרך החמה היינו גם משוחחים:
“אח – אמר יואל – כמה טוב לוּ במקום החול היה כאן נחל.”
“נחמד – אמרתי אני – היינו עושים את הדרך בשחייה.”
“איזה יופי זה נחל!” התמוגג יואל שחוטמו כבר היה מזיע ועור פניו המנומש ומכוסה בהרות-שמש היה נראה צרוּב וחרוּך.
“פי אלף מבריכה,” טענתי אני בבטחון.
“וכשיש עצים על חופו – שיחק דמיונו של יואל – ואיזו קרירות, והגלים הקטנים…”
“הכי-טוב – אמרתי אני – לאיש שיש לו איזה דונאמים על שפת נחל. עובד לו בשדה. יש לו מים. עובד ומשקה. בערב קפיצה אחת והוא בנחל… אָ!”
“ואם יחפוץ – הרי גם דגים לו! נוטל לו חכה בערב-שבת ויושב בשקט ודג לו דגים! מה חסר לו?”
“כלום לא חסר לו. נחמד לו. עצום!”
“איזה זיפת שבארץ-ישראל אין נחלים כאלה. – אמרתי אני. – על כל ברז פתוח יש שעון-מים שמודד. חסים על כל טיפה.”
ואחר-כך חדרנו באין אומר ובאין דברים בעד חוטי התיל הישנים אל כרם השקדים. מילאנו חָצנֵנו מהם, ומקליפתם הירוקה וקצת דביקה בטבוּרה, וישבנו לנוח, כביכול, ולכרסם, ואין לך נָקֵל מעבור מישיבה לשכיבת פּרקדן. עינינו בשמים הכחולים ובעלים הירוקים, המתנדנדים עד אין יודע מי הַנָע: השמים או העץ, מרגיש את עצמך כאילו אינך כלל, כאילו אינך תופש מקום כלל, כאילו אתה זורם בתוך החום של הקיץ וטוב לך, עד אין מלים.
אז היינו דנים, אגב כרסום בשקדים, לאיזה מן הבריכות נפנה. כי יש בריכות ויש בריכות… יש עמוקות וצרות, יש שטוחות ונרחבות, יש בריכות מזוהמות, ויש צלוּלות, יש מוקפות עצים, ויש מוקפות תיל דוקרני, תריס בפני רחצנים-פורחים, יש גם, אהה, יש שהבּוסתנאי (הבאַיארג’י – בערבית) – חיה טורפת הוא ולא אדם בשר-ודם, יתפוש, ירביץ, או גרוּע מכל, יטיל בגדיך למים, ואפילו, בּושה לספר, יקח בגדיך וילך, ואתה שב לך במערומיך עד בוש!
אין בקיא בהלכות בריכות ובעליהן, אורחותיהם ודרכם, מיואל חברי. אין זריז ונפתל ממנו, יודע הוא להשמיע קול יללת תן במין גאוניות כזו – עד שאינך יכול אלא להעריצוֹ. יודע הוא לחמוק בעד פרצות של פרדסים ולזנק מעל גגות של בתי-אריזה, ולדבר ערבית, ולהצחיק אנשים, ולהתפתל כה וכה, עד שאינך יכול אלא להיגרר אחריו בנשימה עצוּרה, ספק גוחך ספק חושש כיצד ייגמר כל זה. שכבנו עוד משהו וקמנו. מוטורים פעמו מסביב. זה קולו עבה וניחר וזה מצפצף דקות, והצטרפו הפעימות, והיו למין לב גדול של עולם נאה וכחול, והיינו הולכים ובסנדלינו חולף החול הזהוב והחם, ואפו המקולף של יואל נוצץ מזיעה.
“חבל שמסדרים מוטורים חשמליים לבארות. – אמר יואל כשעברנו מתחת לטראנספורמאטור האפור הגדול המנהם נהמה מסתורית ועיקשת ואינו שוֹעה אל ילדים קטנים לרגליו, אלא טרוד במשהו שמביאים לו החוטים ממרחקים, במין עצב כזה של מי שתקוע במקום אחד כל ימיו. – כשיש מוטור חשמלי אין צורך בבריכה. יש אז לחץ מספיק בלי בריכה.”
לא הבינותי בדיוק, מה משמע “לחץ מספיק”, אך זה היה ביטוי נאה מקצועי מאוד, עד שגם לבי התחמץ משהו על רעה זו המתרגשת ובאה בדמות מוטורים חשמליים. וככל שהעמקנו בין הפרדסים, והדממה התעַבְּתָה, היתה עצֶבֶת מרחישה וזוחלת אל לבי, ומין הרהורי חרטה או כדומה-להם היו עוממים בי, והיתה הדרך נמשכת בשתיקה עד שהגענו אל שער הפרדס, ומחֲרכֵּי המשוּכה אפשר היה לראות את הבריכה שרועה, חלקה, מנצנצת, ובעיקר: מלאה עד גדותיה!
יואל חברי התרוצץ קצת אנה ואנה, הציץ מעבר לגדר אל בית-האריזה, בדק לדעת היכן חמורו של הבוּסתנאי, שכּן כחמור כבעליו – אם זה איננו גם זה איננו, וקרץ לי: יאַללה! מיד שָׁפַפְנוּ אצל הפרצה, וזחלנו בנחת, ועוד קפיצה או שתים, ואנו על גדות הבריכה, זה הקיר העבה והחם שלרגליו הפּכפּוּך הצונן של המים ולוע הצינור השחור המקיא לתוכו סילון לבן וקוצף בהתלהבות קולנית שטבוּע בה קצב פעימות המוטור המצרצר גם באויר אי-בזה. ושם למטה התעלה המוליכה את מימי הבריכה אל הפרדס, זו התעלה המבזבזת מה שתורם הצינור לבריכה הצוברת, ממש כבאותן שאלות-החשבון הארורות, הלא תדעו, שני ברזים לבריכה זה פולט וזה קולט – פוּי – ברר!
את הבגדים הטמַנו – על כל צרה שלא תבוא – בנופה של גרָבִילֵאָה פורחת חום עשיר בזהוב, ומיד דהרנו ובאנו וזינקנו אל המים הטהורים. נוּ, ומה? אכן, מי שלא יודע טעמה של רחיצה בבריכה צלולה, בצהרי יום צלול, כשזה קצת אסור, וכשהכל מסביב ירוק וכחול – אי אפשר להסביר לו כלום, ממש כשם שלא תועיל אם תבוא אל סוּמא לומר לו, מה כחול ומה ירוק!
מתחילה צוללים ובוקעים את עבי המים בתוכם, ואחר ממריאים ויוצאים על פניהם, ומכים בארבות הידיים, מקיפים הקפה אחת, ומתהפכים אפרקדן אגב טפיחה זידונית בעקבי הרגליים וחוזרים וצפים חרש והשׂיער הלח מוּחלק לאחור והעיניים רטובות וכולך-כולך מלוּפף מים צחים, צוננים, ושכשוך, ופרכוּס, וחובטים קצת את הכרס במים, ומרדפים איש את רעהו, וחסרי נשימה יוצאים ומשתטחים על דופן הבריכה לאסוף-כוח ולחמם את הדם שהכחיל כמעט מצינה. מתחילה צורב הבטון הלוהט, ואחר עובר חום בכל גופך ואתה מתייבש ודעתך מתיישבת, ועוקר ומבקש מקום שיש בו צל ושמש כאחת, ומעדן עצמך בשכיבה של מה-בכך ובשיחה קלה.
משיחים היינו כמובן בשחייה, בשיוּט ובַשָטים. חברי יואל ידע המון וסיפר על כל מה שידע, ואני לא ידעתי כמעט כלום אך העמדתי פני ידען גדול לא חששתי כלל לבדות פה ושם סיפורי-מעשיות כדי שלא ייראה כאילו נופל אני ממנו בכלום.
אגב, כיצד למדתם אתם לשחות? אצלנו הדבר כך הוא: יוצאים פעם ופעמיים עם כל החבורה לראות ברחצה. סובבים על שפת הבריכה בעיניים לוהטות ובלב עגוּם. נרטבים קצת. צוחקים. חוזרים הביתה נרגשים ומחליטים החלטה. בפעם הבאה, כשסובבים כה-וכה, יקרה שפלוני יחמוד לצון ויהדוף אותך למים בבגדיך ובנעליך ובכובע שעל ראשך, ואתה צולל ואובד, בועט ומבעט ונחנק וגומע מים לרוב עד להחניק שאגת-הזוָעה שבגרונך וכמעט אמרת נואש, יתפשוך אז ויושיעוך ויעלוך על השפה וכשעיניך העששות תיפקחנה לראות וקולך לשמוע, תראה את כל עַם הבריכה צוהל וצוחק ומצביע עליך בחדוה – וצא אתה וטְעַן טענותיך! ראשית תתפשט ותתלה בגדיך על האילנות, שנית יטפחו לך בגבך לפלוט את המים ולקטום את השיעול שאחזך, ושלישית יציעו לך להתייבש רגע וללמוד לשחות.
אכן צעד ראשון הוא: “פינה”. הוה-אומר: תתפוש בדופן או בזיז או במדרגה או בכל דבר ותציע גופך החושש על פני המים ותקיש ברגליך במים עד לנָעֵר את המצולה, מרוצֶה תעלה אז להתייבש כמי שהגדיל עשות. אחר תעיז להרפות יד ועוד יד ותשתה מים ותבהל מאוד. ויעודדו אותך ותתגבר. אחר “פּינה” באה שעת “צד” שהוא – פסיעות תינוק ראשונות בצאתו מלול הזחילה: תשוט לאורך צלע הבריכה, וחברך הנאמן משקה אתך מטר עצות, נוסף למים שאתה שותה בכוח עצמך כגמל במדבר. ואחר מגיעה שעת ההפלגה: ללב הבריכה! הקרקע משתמטת. הרהורי חרטה. אבא ואמא. בוּשה אוחזת לבך. פחד צובט מעיק ואתה חייב לצאת. מציעים לך קרש ואתה דוחה באבירות, ומצטער אל אבירותך הכסילית. ולבסוף אתה נדחף ויוצא וחובט בארבעת גַפֵיך ונושף בפיך ומעַגֵל עיניך וחותר ודומה עליך כאילו הרחקת עד לבלי-שוב ובלב קר אתה רץ לחזור ולהציל חייך. כשתצא עתה להשתטח על הדופן, יהא לבך גואה ותופף: אני כבר שוחה אַיזְן.
ותוך כדי-כך הגיעה השעה לטבול טבילה חדשה. הפעם יש גם נושא: לצרף אבנים קטנות על קרקע הבריכה לראשי תבות של שמך. תאוּרה עמוּמה וזכוכיתית, ואין לה אופק, מחרישה בתוך מעי המים, מין אטימות, באין שמע, ואתה צולל ומטיל את האבן ואץ להשיב רוחך למעלה. פתאום מראה לך שזה כמשהו מן האוקיינוס, איך אניית-מפרשים גאת-חזה פורשת-מפליגה אל חופים רחוקים, או איך ארעוּ ובאו דברים רבים והרפתקאות מופלאות עד שהגיעה הספינה אלי חוף מיטיב, והיא גולשת כבדה ומיטלטלת אל מול מחי הגלים, אל חומת המֵזח הכונסת, ומתקרבת בתנודה נמשכת ובנשיקה גואה; ויש משהו מיוחד בהתקרבות זו, המביא גויעה בלב מרוב תחושת דבר שלא אוכל לומר מהו – הנה כך: אניה מקריבה אל חומת החוף, גוף אל גוף, והמים מרצדים תחת כובדה חרש.
ושוב יצאנו קפואים ונוטפי-מים, וירדנו אל בין העצים ושם בחול הזהוב, החול הגרגרי, המנופה היבש, התפלשנו בעצלתיים כתניני יאור יגעים או כלטאוֹת כאלה. וכבר היתה שעת החזרה הביתה נשקפת ממול עוטה דאגה, עצבת ואחריות כזו שלא לפי כתפינו, אח כן, צרות שנשתכחו. עוד טבילה ובת-טבילה, עוד שכשוך וצלילה אחת ואנו לובשים בגדינו לעורנו הלח, ממש בשעה שנעירת-חמור מבשרת את בוא בוסתנאי לפרדס, וזו מקפיצה אותנו דרך הפרצה שבמשוכה אל הנהר החם של הדרך החולית.
וּפעם נצטרף אלינו בלכתנו גם צבי, אותו נער ששעון לו ומסרק לו ותלמיד הוא למופת ואמו חַרדָנית, וכשיואל ואני שוחחנו שיחת-הדרך שלנו – היה הוא פוער פיו ומניד ראשו בספקנות ובהתפעלות חליפות, דבר שהוסיף נופך לשיחתנו והתלהבות למזימותינו, כי על כן החלטנו לרחוץ הפעם בבריכה תוך שנקפוץ אליה מגג בית-האריזה הסמוך. החלטה נחושה, שנתעצמה בכרם השקדים, ותפחה בין המשוכות, וגאתה משנתברר כי הלך הבוסתנאי וחמורו, ונעשתה, כידוע, למין מועקה רעה כשטיפסנו ערומים על הגג והיינו צופים פני הדבר כשלעצמו: זו הבריכה הרחוקה, והמפחידה, האכזרית, שסיפורי זועות מרחפים על פניה, על קופצים שפצחו ראשם בנקיפה בקפצם. ואימת סיוּטי נפילה תלויה על ראשינו כעננה, עד שעצמנו עינינו, ולא היתה כל דרך נסיגה, וביחוד לא לנגד עיניו הסוקרות של צבי, שכבר הפציר בנו שלא נקפוץ, דבר שהקפיץ את יואל ממקומו ודילג מיניה-וביה בראש נטוי אל המים ונבלע שם ואני אחריו, נחבט ומזועזע, ושטנו אחר-כך חרש כה וכה שמחים על שכבר היתה זו מאחורינו ודי.
אלא שיואל חברי התעקש אז לקפוץ עוד. ואני נאבקתי עם עצמי ולא הרהבתי עוז ומצאתי אלף תואנות שלא לקפוץ בשעה שהלה קפץ וקפץ, והיטיב בקפיצותיו, וכבר חזר וטיפס בפעם הרביעית, ואילו אני חושש לנפשי ושותה כלימה לרוב. מה היה עלי לעשות אם לא שאצטיין בדבר אחר?
כי על כן קרבתי אז אל צבי חברנו ובאין אומר ודברים הדפתי אותו במלבושיו אל תוך הבריכה. הלה צלל מיד כאבן, העלה בעבוּעים אחדים זעיר פה זעיר שם, והילד איננו. אימת קפאון תפשה לבי. רגע רציתי לנוס מכאן, ומשנהו קפצתי למים אחריו, אָפס ואָיִן. לא נודע כי בא אל קרבֶנָה. ככריש זינקתי אל פני המים והשקפתי סביב ו…איננו.
“יואל!!!” צרחתי צריחת בראשית; “יואל!!!” חזרתי ושאגתי באימת-זוָעה, וחזרתי וצללתי תחתי לגשש ולחפש. כשיצאתי בפעם הבאה, מזיע, עד כמה שניתן הדבר בתוך המים, זיעת קרביים וזיעת לב, ראיתי אז את יואל ושערו שמוט צונח על גבות עיניו והוא נוטף וזולג ונלעג, משום מה, פעור פה ומתנשם והצביע תחתיו בהדגשה ובאימה והתהפך מיד וצלל למטה ואני אחריו. שם למטה היה משחיר גוש, תפשנו בחפזת-סדוֹם בזרועי הגוש, טילטלנו בזרועו, משכנו כה וכה. אז התרחש איזה חירחור או איזה בליעה עצומה ואינו זוכר איך וכיצד ניתרנו ופרחנו למעלה וצבי עמנו.
(אחר-כך הסביר יואל את הדבר פשוט: ממש שם היה פתח המוצא למי הבריכה. כשחָתם ופָקַק צבי בגופו את המוצא הלז, נדבק, ממש נשאב שמה, וגובה מי הבריכה לוחץ עליו מלמעלה ולא יכול הנתק, עד שטולטל ונפרדו הדבקים וגרפנוהו שם).
אולם עתה היה צבי מוטל לפנינו על שפת הבריכה פעור-פה, ועיניו קמות חושיו מבולעים, וכן בגדיו מִסמורטטים, ולבי מכה בי דפיקות העשויות לנפץ חומת ברזל, ואני יודע-יודע: אני הֵמַתי את צבי ואני אנה בא. וכבר היה כהרף-עין שרציתי ליטול ולנוס אל ההרים ולהתפרנס מעשבים ומשוד-דרכים על מנת שבאחרית ימי אהיה נזיר קודר מְזָרֶה אימה. או שמא לצעוק צעקה מרה אל אלוהים שבשמים – אלא שיואל חברי היה גחון על אותו צבי ומטלטל זרועותיו אנה ואנה והופכו כה וכה, וזה היה מגיח מפיו ומחוטמו סילוני מים רבים.
“מה אתה עומד כגולם! – דיבר אלי יואל חריפות וקצרות – רוץ! הבא רופא, אוטו, עזרה, רוץ! מהר!”
איני יודע אם שהיתי או פרחתי, אם התלבשתי או ערום רצתי ורק הבגדים אסופים בידי, איני זוכר אם דחף אותי יואל לזרזני או אם נפלתי באגב ריצתי, זכורני רק שהייתי טס בחלל ריק ורגלי כבדות וכושלות, שעיגולים-עיגולים התפשטו בראשי ורעש חזק וקול קרא בתוכי ונדר נדרים, ומילמל מלמולים ובכי חנק גרוני, ואולי אפילו בכיתי בקול, ורצתי, רצתי, רצתי.
על-יד הטראנספורמאטור האפור שרגלו טבולה בשיח לַנְטֶנָה אדיר ופורח, הזכור בתוכי-תוכי, השיגני לפתע קול, יללת-תן משוָעת מר-צורחת, שהפנתה אותי באחת לאחור, ואז ראיתי את יואל חברי מרחוק עומד ערום ומניף כנגדי בבגדיו בצהלת שמחה ושואג: חזור! בסדר – –!
לא חזרתי. ברכי פקו. ישבתי שפוף והרגשתי איך תוכי מתרוקן מדָמו, מחייו, מכובדו, מערכו – והכל בי צנח אל בלימה. הייתי אולי כחבית ריקה שהתגלגלה מראש ההר עד שנעצרה למטה דוממת, והדים רוגעים מתרוקנים מתוכה.
לבסוף, אולי כעבור שעה, ואפשר גם כעבור שתי דקות, ראיתי אותם באים, אחד שעוּן על רעהו, מדדים לאטם לעומתי, והייתי אז כה בזוּי בעיני עצמי, עד שחפצתי מאוד להמלט מפניהם ולהחבא מעבר המשוכות והלנטנה הססגונית, מעבר לגבעות, מעבר לעולם ולבכות מרה. אך כוחי לא עמד לי לזוז. תוכחתה של אמא צפה מולי. תוכחתה של אמא-של-צבי צילצלה באזני. הייתי נדהם. הצצתי סביב וראיתי ערפל של דמעות.
אחר-כך קצת נתבהר וראיתי את העצים שממולי. כמה ברושים בשורה אחת מאובקים מאוד. והיה שם גם איקליפטוס אחד, גדול, ממש מולי. הכרתי בו מיד ידיד. ידעתי כי הוא מפלטי. ניגשתי אצלו בפיק ברכיים, התרפקתי על גזעו העבה וחטטתי בו בציפורני. זה היה כואב, אך הכאב היה דוקא נוח למדי. מתקבל מאוד על הדעת.
ועד שאלה השניים הקריבו ובאו, הטובע ומושיעו, הייתי אני, הרשע, צמוד נכלם אל גזעו של האיקליפטוס האדיר, ונשבה רוח בגופי הלח והלוהט, וקצת רוַח לי. וקצת נשאתי ראש. וראיתי מזוית עיני תהום עצומה שכמעט-כמעט נסגרה עלי לעד. ונשבעתי אז בלבי מיני שבועות חמורות. ודומני שגם נקבתי מפורש וחזרתי ונקבתי בשמו של האלוהים הגדול, ונדרתי נדרים, על בריכות רחוקות, ועל ילדים קטנים, ועל אמא ועל חברים, ולבסוף מצאתי עצמי חורט בציפורני אגודל ואצבע על קליפת האיקליפטוס, כמי שחותם על כתב-שבועה, ולא רציתי למוש ממקומי, מגזעי הטוב והמחפֶה, אשר מעבר לו, במרחק, היבהבו בחום רטוּטי הגבעות הרחוקות, האדוּמות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.