רקע
ס. יזהר
בּוּבְּקָה שֶׁל חֲנוֹך
איורים מאת: נעמי סמילנסקי
1.jpg

ברור שאם תכנה סוס בשם בּוּבּקה – האי אין כאן סוס אלא אהבה. ואם ראית את חנוך כשהוא נוטל את המושכות ואומר “נוּ בּוּבְּקה!” וזה עוקר את העגלה הטעונה כדי-חלב ויוצא בדהרה אל המחלבה, ועוקף בזריזות ונוטה אל הדרך וממלא את השדות והמשתלות שמעברים בשעטה ובדרדור ובשירה, וחולף ברְהָטָה מתחת חופות הפיקוסים הגדולים, ומקים שאון בין דפנות הגשר, ואת הפרד של אהרוֹנצ’יק הוא לוקח ומניח הרחק מאחריו, וגם מְשַייר קריאות של חדוָה מצלצלת על-יד פלוני שעובר, וקריאות של הלצה על-יד פלונית שעוברת, וכבר הוא מקפץ על רגבי האבן שאצל המחלבה – אם ראית כל זה, בשעה שלפנות-ערב, בשעה שלא נשאר עוד מעבודות היום אלא לחזור, להתיר וללכת להתקלח ולאכול – תסכים גם אתה כי אין כאן אלא רעוּת של אמת, ונלהבת.

בּוּבּקה יבוא אז אל אבוס מלא נחת, ואילו חנוך ייצא אל המקלחת שבחצר, הפנס בידו מזה, והמגבת והבגדים שלאחר העבודה בידו מזה, ושר והולך וצללים גדולים לצדו עולים זה על זה חליפות בעיגול האור הקטן, ושר הוא כל-כך עד שהפרות פוסקות רגע מגרוס, התרנגולות והברוָזים מתחלחלים בתוך ראשית תנומת הערב, ובוּבקה סופק בפרסותיו הגדולות לאמור: חנוך די, – לא להשתפך!"

וכבר למחרת בבוקר, בעוד אני ואתם ישנים בכל עוז – חנוך ובוּבקה יוצאים מן החצר אל עולם של השְכָמָה, כחלחל מאפִלָה שלא נעורה עדיין, וירקרק מצמרמורת-צינה קלה שלא פנתה עדיין, והתלתן הנובט רטוב עדיין, גם מן האשכוליות נוטפים טיפין, והחריצים של מסילת אופני העגלה הטבועים עמוק באדמה שֶעוטָה פלוּמת-לחות, כאילו מאליהם מוליכים את האופנים, וכל מיטבּע פרסה שמתמול-שלשום קולט לתוכו עתה את פרסתו של בוּבקה, קו לקו, ואך הרחיקו קצת בשדה פותח חנוך וממשיך במה ששר אתמול.

וכשכבר כילה חנוך לקצור ולערום את החציר, וכבר הוא יושב בראש העמיר אצל הקלשון הנעוץ בגודש, וכבר פנו וחזרו למסילה העולה הביתה, התחיל העולם מאיר, ועננים במזרח מורידים, וראשי הארנים מתלקחים ומזהיבים, והשדות הגדולים מזריחים מקרבם אור-כמוס ופותחים וצוחקים, צחוק ירוק, משובץ מעניות של חוּם ושל זהוב ושל לבנבן, צחוק ממלוא הלב, כאותו הצחוק, אם לָגַמת, של כוס חלב מַקְצֶפֶת; כצחוקה אם שמעת, של פת נקבוּבית מרוח בחמאה וריבה.

כלום סיפרתי כבר שעל עורו הלבן של בוּבקה בזוּקים1 נקודות חומות בּרוּדות וגם בזנבו חוטים אחדים אדמוניים, ושרעמתו גולשת על צוארו וזה חלק כקטיפת-אפרסק, רָטִיט ושָׁעִיעַ, ועינים לו קשובות ואזניים ונחיריים רגשניות ושרירים קפיציים? אולם חנוך, לעומת זה, אם ביום ראשון בשבת עדיין קלסתרו אדמוני וחלק, הרי עד יום ששי בשבת הריהו כבר שחור ושעיר כעֵשָׂו, ורק בערב, כרדת השבת, הוא חוזר ומווריד. צח וחלק. וחולצה לו רקוּמה ריקמה-רקמתיים ומכנסיים קצרים, וגרביים מקופלים למשעי, ונעליים מצוחצחות להפליא. ושער-ראשו רטוב מאוד ומסורק מאוד, וכבר מיד, לאחר הסעודה, מוכן הוא לצאת אל החבריה ולקפוץ ולרקוד עד אחר חצות ולשאוג במרומי קולו: זיע אל תזיע – מי כולנו ישראל!

וכאן הגענו אל סיפור המעשה: ליל שבת אחד, כשחזר חנוך מן המחולות והשירים והוא עליז ומזיע ושריריו תפוחים קצת מעמל היום והשבוע, וקצת מן הדילוגים הנלהבים שדלג אמתיים לגובה בשעת הריקוד, סחוב וגרור את חבריו שבמעגל, וקפוץ במסירות (שכן ריקוד אינו דישדוש, ואין מזייפים בריקוד כשם שאין עובדים לחצאין!) כל כך, עד שהבנות בחצאיות הכחולות, החולצות הלבנות והחגורות הרחבות האדומות צווחות ומצפצפות שֶיַרְפֶה והוא אינו חושש ואינו מניח, שטוף בדילוגים ושאגות – כשחזר חנוך זה לביתו ונכנס החדרה והעלה אש בעששית – יצא וישב על המדרגה שלפני החדר; ועישן סיגריה של הפוגה ושל מנוחה ושל מחשבה קטנה ונוחה.

2.jpg

ואחר כך, קצת אחרי שנתמוגגה אותה מחשבה קטנה ונעשתה כמעט תנומה, והגב איוָה להשען על משהו, והסיגריה היתה כבר אוּד-מועט – התנער חנוך והלך לסגור את הרפת, ולנעול את שער החצר, ונזכר כי המנעול שבור, וכי על כן כרך חוט-ברזל וריתק בו א הדלתיים, ונכנס אל האורוָה וטפח לבוּבקה בירכו החלקה ובכרסו ואמר: “נוּ, מה בובקה, ככה זה, מה?” וסבב ויצא והלך והתפשט ונכנס למיטה, ועד רגע לפני זה כבר נרדם תחתיו.

כשהתעורר חנוך, אם משום שצנחה שמיכתו, אם משום שרפתן רגיל להתעורר ולהציץ בשעון, ואם משום שהתעורר משום שהתעורר – היה לו רגע אחד של התבוננות תמוהה בעינים פקוחות אל תוך החשיכה, ונתגלתה איזו בהירות בתקרה, ואיזו אטימות בחלון, איזה שקט גדול, ולא היה ברור שום דבר, וכלום לא היה ידוע, והיתה הרגשה מיוחדת מאוד, – וכבר היה חנוך סובב על צדו ונרדם ולבוקר לא זוכר דבר, לוּלא שאז נחלץ מן החושך קול אחד הטעון הקשבה: צעדי סוס, וצליל שרשרת מצטלצלת בחצר.

חכה! כיצד? והרי בוּבקה קשור לאבוס!

מיד היה חנוך ער לחלוטין, וכבר קפץ ממיטתו וכבר הוא בחצר. בולש כה וכה, וכשפתח ואמר “בוּבקה איכָּה?” הספיק לראות את שער החצר פתוח, את בוּבקה יוצא ועל גבו מישהו מצליף בשוט ומדרבנו לדהרה – וזה בוּבקה, מתמרמר ונרתע ממכוַת-השוט, והרים פרסותיו בדהרה עצומה ונעלם.

וכל זה ארע בן-רגע, וכל זה לנגד עיניו של חנוך. וכל זה הנה-הנה היה – וכבר נגמר. מה, לעזאזל, הלא גנבו את בוּבקה! וכשאמר חנוך מלים אלה, התפלץ לבו – בוּבקה – נגנב! – והרים חנוך בבת-אחת את רגלו ואת קולו, ורץ ושיוע: “הי, תפשו, עמוד, בוּבקה, הי!”… בשארית קולו, ובקצת בילבול ובלב שותת דם.

מוזר, מוזר כל זה, מוזר ופשוט מדי היות אמת וכואב מדי היות מתקבל על הדעת, ואיום מכדי הַסְכֵם אפילו רגע שאכן ככה זה. התאספו כמה אנשים נבהלים. בא השומר מבוהל. היו כמה דברים ודיבורים. היו כמה עצות והצעות. לרתום סוס ולרדוף? בחושך?! לקחת טקסי ולרדוף? אנה?! לצלצל למשטרה – מה יעשו אלה עד אור הבוקר? ואיך גונבים סוס מתחת חוטמו של אדם! והשומר מדוע לא שמר? ומה ההפקרות?! – והשער, מדוע לא נעלת את השער כראוי?! – מה זה חוט-ברזל על השער? מה ההפקרות?! – ותשתוק: חובתך לשמור! – ושתוק אתה: חובתך לנעול שער! וככה החלו נפרדים ומתפזרים האנשים איש לביתו, והשומר יצא לטלפן, וחנוך שהיה נכון לשאת רגליו ולרוץ ולדהור אחרי בוּבקה – לא ידע לאן ילך ולאן יבוא ואיך ישכב לישון, ומה יעשה ומה לא יעשה, מה יהיה מחר, ואיך יוביל חלב, ואיך יביא תילתן, ואיך יחרוש את החלקה שלמטה, ואיך ישדד את החלקה למעלה, ומחר מה, ומחרתיים, ובוּבקה, בוּבקה, הוי בוּבקה!

סוף-סוף האיר הבוקר. הכל סחוף ואבוד והבוקר האיר כדרכו. לפרות בכלל לא איכפת כלום, כתמול שלשום מנגן קילוח החלב אל הדלי, כתמיד הזנב מתכשכש לאטו, כה וכה, והחמימות הטובה נידפת וגם ניחוח הזבל – הו אלוהים גדולים, ומה לעשות? חשוּק-שיניים מניף חנוך את כד החלב על כתפיו וכורע תחתיו הוא עוקר והולך אל המחלבה – בחרפה כזאת – כמי שנתפס בקלקלתו. כאילו הוא הגנב!

וטוב ששבת היתה, וערימת תילתן הוכנה מראש. ובצהריים מפרידים בבית את החלב לשמנת. ואפשר להסתובב ולדבר, לראות אנשים מבינים ולקחת עצה, ולנסוע למשטרה, ולבזבז שעות רבות. ולדעת, היטב-היטב, שאם לא יימצא בוּבקה למחר – נוח לו לעולם לחזור לתוהו-ובוהו!

לפנות ערב, במוצאי שבת, באו החברים אל תחת האורן הזקן, והבנות באו בחצאיות כחולות ומגוהצות וחגורות רחבות אדומות וחולצות לבנות ומגוהצות ושער סרוק כל-כך, ויפה כל-כך שחבל שלא ללטף בו קצת, וקצת לפרעו בזהירות, מבלי לקלקל את “השביל” הנאה, ועמדו הכל מעתיקים כובדם מרגל אל רגל, וידיהם בטלות בכיסים, או ממעכות לריק מחטי-אורן דקים, ועדיין לא מצאו לומר או לשיר או ללכת, ורק מנידים ראש ורוצים לומר לו לחנוך משהו טוב שמתבקש וצריך לומר לו ומתקשים לומר משהו כלשהו איזה שיהיה, ורק אומרים מפעם לפעם: “מין עסק!” או “זפת מזוּפּת!”

אבל מכל זה לא יצא כלום. בערב בא השומר. ישבו אל כוס תה. חנוך והשומר ושניים-שלושה מן המבינים. ברור: גַשָשִים שהולכים בעקבות, מהם לא תצמח טובה. ומצד שני: יום שני הוא יום השוק לבהמות בלוּד, ויום רביעי בחברון, ובפאלוג’ה ביום השבת או ביום חמישי, ועוד שוק בהמות יש בחאן-יוניס. סוס נאה ומפוטם לא יחזיקו תחת ידם זמן רב. פשוט יש לנסוע משוק לשוק ולחפש!

הנקל לומר לנוּד בשוַקים – ומי יעבוד לך כאן, והפרות והמשק והעונה הקרובה! בדיוק מחר יוצאים להכין חלקות, ולפתח תלמי השקאה – ואתה תקוע ומתוּקע, חמוץ ומחוּמץ.

אמנם היו חברים, שהציעו לחנוך ליום-יומיים, להכרחי ביותר את פירדם (וחנוך גם יודע להעריך קרבן זה!), אלא שהיו חברים אחרים שהציעו לנסוע לירושלים, או אולי לגשת לתל-אביב, ועוד אחרים לא הציעו דבר רק אמרו וחזרו ואמרו: הרי לך מין עסק שכזה!

יצרי משיאני להרחיב ולספר כל מה שסיפרו וסחו כל אותו ערב כשישבו אל כוסות התה ונגסו פת בריבה, ועישנו סיגריות, ופצחו שקדים במעיכת כפותיים, מלים קצרות ושקולות – וברור היה לכל, שאין מה לעשות אלא להשיג ממקום-שהוא מאתיים לירות ולקנות “בהמה” חדשה, שכן, משק בלא בהמה גרוע מקלשון נטול שיניים! ולא אשמע ליצרי ולא אספר כלום, אלא מה שארע לדודה שרה כששהתה בבית-הבראה שבהר.

3.jpg

שֶכֵּן הדודה שרה אמנם שהתה אותם ימים בבית-ההבראה שבהר הנשקף אל הים ואל הרוח, ואל הכחול של המרחב, ואל האור הגדול והמעומעם קצת והחריף קצת והקל קצת, בתוך אוושת אורנים צפופים, מעל מדרונות עשויים דרגות מלבלבות, יושבת בתוך קהל מבריאים אחוזי שממון ותשישות הַחְלָמָה, מלאי הקשבה אל מה שאין לב פנוי להקשיב בבית, אל תוכי-חוּבם, אל כרסם המטופחת, ואל פטפוטי שכניהם – הלוך-הלכה באותה שבת עצמה אחר-הצהריים דודתנו שרה עם קהל המבריאים להרצאה אחת על נשמת-העם בארץ-המתחדשת ועל מה-שבין השיטין של המעשים-הגדולים, הלוך הלכה בשביל המרוצף חצץ ופרחים מעבריו, ומה שמחה לקראת ברוך’קה (הוא החצרן בקבוצה) שנקרה אז לפניה, ומה שמח הוא על דודתנו שרה, ידידה ותיקה עוד מחוץ-לארץ, ותחת לשמוע את ההרצאה ישבו על הספסל הפונה אל הים ואל ההרים ואל הקרוב ואל הרחוק ודנו והעלו זכרונות לפני עשר שנים ועשרים שנה, ומלפני זה, אז, בבית, כשעוד היה בית והיה הכל אחרת כל-כך – ונעמה עליהם השעה, עד שפעם אחת נשא ברוך’קה עיניו אל אחד חבר שנעצר אצלו לומר דבר, וגם אמר מה שאמר, ועוד אמר: “לא-כלום. תפסנו סוס שם למטה.”

“סוס?” אמר ברוך’קה.

“סוס לבן,” השיבו הלה.

“לבן, מה?” חקרו ברוך’קה לדעת.

“לבן עם נקודות,” ענה החבר, והוסיף: “פתאום עבר סוס לבן בשביל. הבטנו: שני פרחחים על גבו. ‘סוס טוב’, אמרתי לאיציק. ‘סוס יפה,’ אמר איציק. ‘סוס בריא,’ אמרתי אני. ‘סוס ברזל,’ אמר איציק. ‘סוס כזה להתפאר בו,’ אמרתי אני. ‘סוס כזה – כיצד נפל בידי אלה?’ אמר פתאום איציק. הבטנו אז והבטנו. ואני אמרתי: ‘בחיי, גנוּב הוא, איציק, סוס זה גנוּב הוא, זה סוס ממשק!’ ‘סוס כזה ממשק הוא!’ אמר אז גם איציק והרים קול ושאג ‘הוי הכלבּתיים – מה הסוס הזה לכם?’ וכששמעו הללו עד מה, וראו אותנו, ככה, על השביל, לא שָהוּ ולא פָהוּ ונשמטו מן הסוס והפשילו כנף אדרתם, וקפצו לואדי ואינם עוד – והסוס, זה הלבן עם הנקודות – נשאר מעֳמָד. עייף היה, חבּיבּי שכמותו, ותפסנוהו.”

“פלאי פלאים! – אמר אז ברוך’קה –ומה הסוף?”

“הסוף? – אמר אותו חבר – לא כלום. איציק רכב אל המשטרה וימסור אותו שמה.” וכאן השגיח אותו חבר, שכבר השחית זמן לרוב ועקר נעליו הגדולות והפסיע בשביל ועבר לו, ואלו ברוך’קה ודודתנו שרה – חזרו צללו במה שהיה, היה ואינו עוד.

ועדיין לא חש איש באצבע-אלוהים שבכאן. וכי מנַין לדודה שרה שאותו סוס לבן אינו אלא בוּבקה של חנוך? וכי מנַין לברוך’קה שסוס זה אינו אלא כמעט בן-משפחה של הדודה שרה? אף אני לולא הייתי יודע כל אלה – הייתי רואה כל זה כ“בּוֹבֶּה-מַעישֶׂה”. – הגיעו בנפשכם!

וככה עמד לו סוס נאה במשטרה, סוס שבא מן ההר ובעלים אין לו, אין שואל ואין יודע דבר. עוד יום, עוד יומיים ישלחוהו השוטרים מהם-והלאה – וכי יאכל לשוא את מספוא הממשלה?

וכך נמשך הדבר עד שביום שלישי התגלגל אחד מידידיו של חנוך אל בית-ההבראה של הדודה שרה, ומעניין לעניין סיפר לה, כמובן, על חנוך ועל בוּבקה. הדודה שרה כיון ששמעה כך – מיד הבינה דבר מתוך דבר, וקפצה על רגליה. מה הבראה ומה החלמה – ורצה אל ברוך’קה. וכשנודע לו לזה – קפץ גם הוא ורץ. והיתה קצת מרוּצה בחצר הקבוצה. לבסוף נרתמה עגלה ו“יהודית”, הפרדה הלבנה, יצאה במחול-ישישים בין היצולים וגרה, במורד הגבעה את העגלה המנתרת על האבנים.

וכשחזרו וטיפסו במעלה הגבעה, אל המשק, היו דמעות של גיל נוצצות בעיני הדודה שרה, קינחה וחזרה וקינחה משקפיה והיתה בה שמחת עצב כאותה שמחת-עצבות של בן אובד שחזר הביתה, וחזרה הדודה שרה וצחצחה משקפיה.

4.jpg

וברוך’קה היה מחייך חיוך, שהתפשט ונפוץ סביב באויר המחלים והקל שבמעלה הגבעה, והאורנים היו ירוקים ממול, ירק צח ואוורירי, וגם צפוף וצונן, והגגות האדומים שהתגבהו מאחוריהם פשוט צעקו צעקות של חדוָה בתוך העולם הגדול.

אין פלא איפוא אם ביום הרביעי אחר-הצהריים, כשהיה חנוך מושך ועודר ופותח תלם להשקאה, בגופיה אפורה, בפנים שחורות, ובאו ואמרו לו ששוטרים ממתינים בבית – זקף מיד, תקע את המעדר בתלם, ויצא ובא, ממהר והולך, חופז והולך, לבסוף אפילו רץ, ורץ מהר, ורק לפני הבית כבש ריצתו, וכבש לבו, כבש נשימתו הרועשת, ולבש פנים של כתמיד, וצפה כה וכה לראות את בוּבקה, ובוּבקה לא נראה ורק השוטרים ניצבו שם, שניים מן העיירה הסמוכה. ואמרו לו בפשטות שבתחנת-משטרה פלונית, ביום כך-וכך, נמצא סוס כזה-וכזה, ושעליו, על חנוך, ליתן דעתו על כך, ואין רע בדבר אם יכין צמד תרנגולי-הודו ליום מחר, וכי שווה הוא הסוס יותר מקרבן דל זה, אות חיבה והערכה לשוטרים ידידים, שהושיעו ויושיעו וניושע כולנו אמן, הללויה!

פתאום, למחרת, לאחר שכבר נואש חנוך בפעם השבעים ושבע, לאחר שכבר החליט וגזר על עצמו לא להפתות ולא להפנות ממלאכתו הקשה (ואין זה כה פשוט לשאת שקי תילתן על השכם!) ולא לחזור ולהציץ עם כל רשרוש או צל הבא מנפתולי הכביש במרחק, וכבר התחרט על ההכנות של בוקר (אבוס מלא, שוקת מלאה, מגרדת ומקרצפת מוכנות, ואפילו… התגלח בעצם יום חמישי ולא בוש), ואחר-כך היה רגע שחָכך חנוך בדעתו אם לא מן הראוי להכין פרח או שניים או כמה. פתאום, כשכבר לא נתן לבו, והיה שקוע בהנפת החרמש, להספיק ולקצור בעוד היום גדול ולהספיק ולעמוס כל זה בשקים על שכמו, פתאום כשנטה כתפו לחכך את זיעת סנטרו באגב, ראה והנה בשביל עמוק-חריצי-האופנים טופף ובא מעדנות בוּבקה הלבן והשוטרים והשומר, ושניים שלושה אחרים בעקביו בתהלוכת אלם צוהלת!

חנוך ניצב נפעם, לבו גאה. הוא אמר: חה-חה, ואמר עוד: בוּבקה. ויצא לקראת בוּבקה, ונמלך ושהה עד שיגיעו אלה אליו, ושכח ופסע אליהם. אז שלח יד אל הרעמה השופעת של בוּבקה, מתכוון ללטפה, והשיב ידו במבוכה. ואמר לשוטרים: “כן, כן”. ורצה לומר אחרת ולא אמר. ויפה שהספיק לשתוק. פתאום חייך מסביבו. ואחר-כך קימט מצחו. ואחרי-כן קרב ידו אל צוארי בוּבקה ונגע, כמעט החליק. ומיד אחר כך היה חרישי ואמר “נוּ, בוּבקה…” ומשהו קצת רעד היכן שהוא. ובוּבקה הניע ראשו והטיח בפרסה לאמור: “חנוך! די, די חנוך!” וחנוך הרתיע כפסיעה והביט אל בוּבקה, והביט אל השדה הגדול, והביט רחוק, והיתה ריתחה בלבו, וליקק שפתיו, וגם אמר לבסוף: “נוּ, כן, ככה!…”

והשוטר שהיה לצדו גחן ולחש אל חנוך: “ואל נא תשכח אותם תרנגולי-הודו השניים!”

5.jpg

  1. כך במקור. וצ“ל ”בזוקות“ – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות