הסיפור פורסם לראשונה בדבר לילדים יז 33, 22 במאי 1947

היה לי חבר ושמו יואל. מיד אחרי־הצהריים היה עובר על־יד ביתנו ושורק. ואני הייתי חומק מפּני מבטיה של אמא ומתגנב ובא אצלו. אז היינו הולכים יחדיו אל הבריכה.

טעמים משלה היו לאמא שלא לתת לי ללכת אל הבריכה, אך הטעמים שלי ללכת היו כה מושכים את הלב עד שאי־אפשר היה לעמוד בפניהם. מיד היה העולם כולו בָּטֵל: השיעורים, הבית, הגינה שיש לעוֹדרה, הקישואים שיש להשקותם, הספר שבאמצע קריאתו, מוּסרה של אמא – והייתי יוצא עם יואל חברי אשר אמוֹ שלו, משוּם־מה, לא הקפידה על לכתו אל הבריכה (מה שהוסיף נופך לעין הזעומה שנתנה אמא בו בחברי יואל). ואפילו אם לפעמים, לפנות ערב, בין אור לחושך, הייתי מהרהר חרטה ולבי נוֹקפני על הצדק שבדברי אמא, עתה, בשעות אחר הצהריים, כשהיה שורק לי – הייתי פורץ ויוצא אליו, – עד שאין ספק כי גם חומת נחושת אילו הוּקפתי הייתי פורץ ובוקע: לבריכה!

כלום צריך לספר שהיום יום קיץ נאה, בין ל"ג־בעומר לשבועות, תוֹר התוּת והמישמש, כָּחוֹל ריחני, הפרדסים אפלים, משוּכּות־האקאציה ריחניות וצפופות, כרמי השקדים, שעוד נותרו, ירוקים ירק בהיר ושקדיהם מפתים, כרמים פה ושם, שרועים ובוֹהקים בחמה, גבעות אדמוניות מציצות, שדות נרחבים נפתחים, משעולי חול זהוּבים, רכים טובעניים, שהולכים בהם יחף וצורבים את הרגליים, ומתמוגגים ממשב רוח קלה שבקלה, שקופה כמעט, הלוחשת בשטף: חופש, חופש, חופש!

וכשהיינו הולכים בדרך החמה היינו גם משוחחים:

“אח – אמר יואל – כמה טוב לוּ במקום החול היה כאן נחל.”

“נחמד – אמרתי אני – היינו עושים את הדרך בשחייה.”

“איזה יופי זה נחל!” התמוגג יואל שחוטמו כבר היה מזיע ועור פניו המנומש ומכוסה בהרות־שמש היה נראה צרוּב וחרוּך.

“פי אלף מבריכה,” טענתי אני בבטחון.

“וכשיש עצים על חופו – שיחק דמיונו של יואל – ואיזו קרירות, והגלים הקטנים…”

“הכי־טוב – אמרתי אני – לאיש שיש לו איזה דונאמים על שפת נחל. עובד לו בשדה. יש לו מים. עובד ומשקה. בערב קפיצה אחת והוא בנחל… אָ!”

“ואם יחפוץ – הרי גם דגים לו! נוטל לו חכה בערב־שבת ויושב בשקט ודג לו דגים! מה חסר לו?”

“כלום לא חסר לו. נחמד לו. עצום!”

“איזה זיפת שבארץ־ישראל אין נחלים כאלה. – אמרתי אני. – על כל ברז פתוח יש שעון־מים שמודד. חסים על כל טיפה.”

ואחר־כך חדרנו באין אומר ובאין דברים בעד חוטי התיל הישנים אל כרם השקדים. מילאנו חָצנֵנו מהם, ומקליפתם הירוקה וקצת דביקה בטבוּרה, וישבנו לנוח, כביכול, ולכרסם, ואין לך נָקֵל מעבור מישיבה לשכיבת פּרקדן. עינינו בשמים הכחולים ובעלים הירוקים, המתנדנדים עד אין יודע מי הַנָע: השמים או העץ, מרגיש את עצמך כאילו אינך כלל, כאילו אינך תופש מקום כלל, כאילו אתה זורם בתוך החום של הקיץ וטוב לך, עד אין מלים.

אז היינו דנים, אגב כרסום בשקדים, לאיזה מן הבריכות נפנה. כי יש בריכות ויש בריכות… יש עמוקות וצרות, יש שטוחות ונרחבות, יש בריכות מזוהמות, ויש צלוּלות, יש מוקפות עצים, ויש מוקפות תיל דוקרני, תריס בפני רחצנים־פורחים, יש גם, אהה, יש שהבּוסתנאי (הבאַיארג’י – בערבית) – חיה טורפת הוא ולא אדם בשר־ודם, יתפוש, ירביץ, או גרוּע מכל, יטיל בגדיך למים, ואפילו, בּושה לספר, יקח בגדיך וילך, ואתה שב לך במערומיך עד בוש!

אין בקיא בהלכות בריכות ובעליהן, אורחותיהם ודרכם, מיואל חברי. אין זריז ונפתל ממנו, יודע הוא להשמיע קול יללת תן במין גאוניות כזו – עד שאינך יכול אלא להעריצוֹ. יודע הוא לחמוק בעד פרצות של פרדסים ולזנק מעל גגות של בתי־אריזה, ולדבר ערבית, ולהצחיק אנשים, ולהתפתל כה וכה, עד שאינך יכול אלא להיגרר אחריו בנשימה עצוּרה, ספק גוחך ספק חושש כיצד ייגמר כל זה. שכבנו עוד משהו וקמנו. מוטורים פעמו מסביב. זה קולו עבה וניחר וזה מצפצף דקות, והצטרפו הפעימות, והיו למין לב גדול של עולם נאה וכחול, והיינו הולכים ובסנדלינו חולף החול הזהוב והחם, ואפו המקולף של יואל נוצץ מזיעה.

“חבל שמסדרים מוטורים חשמליים לבארות. – אמר יואל כשעברנו מתחת לטראנספורמאטור האפור הגדול המנהם נהמה מסתורית ועיקשת ואינו שוֹעה אל ילדים קטנים לרגליו, אלא טרוד במשהו שמביאים לו החוטים ממרחקים, במין עצב כזה של מי שתקוע במקום אחד כל ימיו. – כשיש מוטור חשמלי אין צורך בבריכה. יש אז לחץ מספיק בלי בריכה.”

לא הבינותי בדיוק, מה משמע “לחץ מספיק”, אך זה היה ביטוי נאה מקצועי מאוד, עד שגם לבי התחמץ משהו על רעה זו המתרגשת ובאה בדמות מוטורים חשמליים. וככל שהעמקנו בין הפרדסים, והדממה התעַבְּתָה, היתה עצֶבֶת מרחישה וזוחלת אל לבי, ומין הרהורי חרטה או כדומה־להם היו עוממים בי, והיתה הדרך נמשכת בשתיקה עד שהגענו אל שער הפרדס, ומחֲרכֵּי המשוּכה אפשר היה לראות את הבריכה שרועה, חלקה, מנצנצת, ובעיקר: מלאה עד גדותיה!

יואל חברי התרוצץ קצת אנה ואנה, הציץ מעבר לגדר אל בית־האריזה, בדק לדעת היכן חמורו של הבוּסתנאי, שכּן כחמור כבעליו – אם זה איננו גם זה איננו, וקרץ לי: יאַללה! מיד שָׁפַפְנוּ אצל הפרצה, וזחלנו בנחת, ועוד קפיצה או שתים, ואנו על גדות הבריכה, זה הקיר העבה והחם שלרגליו הפּכפּוּך הצונן של המים ולוע הצינור השחור המקיא לתוכו סילון לבן וקוצף בהתלהבות קולנית שטבוּע בה קצב פעימות המוטור המצרצר גם באויר אי־בזה. ושם למטה התעלה המוליכה את מימי הבריכה אל הפרדס, זו התעלה המבזבזת מה שתורם הצינור לבריכה הצוברת, ממש כבאותן שאלות־החשבון הארורות, הלא תדעו, שני ברזים לבריכה זה פולט וזה קולט – פוּי – ברר!

את הבגדים הטמַנו – על כל צרה שלא תבוא – בנופה של גרָבִילֵאָה פורחת חום עשיר בזהוב, ומיד דהרנו ובאנו וזינקנו אל המים הטהורים. נוּ, ומה? אכן, מי שלא יודע טעמה של רחיצה בבריכה צלולה, בצהרי יום צלול, כשזה קצת אסור, וכשהכל מסביב ירוק וכחול – אי אפשר להסביר לו כלום, ממש כשם שלא תועיל אם תבוא אל סוּמא לומר לו, מה כחול ומה ירוק!

מתחילה צוללים ובוקעים את עבי המים בתוכם, ואחר ממריאים ויוצאים על פניהם, ומכים בארבות הידיים, מקיפים הקפה אחת, ומתהפכים אפרקדן אגב טפיחה זידונית בעקבי הרגליים וחוזרים וצפים חרש והשׂיער הלח מוּחלק לאחור והעיניים רטובות וכולך־כולך מלוּפף מים צחים, צוננים, ושכשוך, ופרכוּס, וחובטים קצת את הכרס במים, ומרדפים איש את רעהו, וחסרי נשימה יוצאים ומשתטחים על דופן הבריכה לאסוף־כוח ולחמם את הדם שהכחיל כמעט מצינה. מתחילה צורב הבטון הלוהט, ואחר עובר חום בכל גופך ואתה מתייבש ודעתך מתיישבת, ועוקר ומבקש מקום שיש בו צל ושמש כאחת, ומעדן עצמך בשכיבה של מה־בכך ובשיחה קלה.

משיחים היינו כמובן בשחייה, בשיוּט ובַשָטים. חברי יואל ידע המון וסיפר על כל מה שידע, ואני לא ידעתי כמעט כלום אך העמדתי פני ידען גדול לא חששתי כלל לבדות פה ושם סיפורי־מעשיות כדי שלא ייראה כאילו נופל אני ממנו בכלום.

אגב, כיצד למדתם אתם לשחות? אצלנו הדבר כך הוא: יוצאים פעם ופעמיים עם כל החבורה לראות ברחצה. סובבים על שפת הבריכה בעיניים לוהטות ובלב עגוּם. נרטבים קצת. צוחקים. חוזרים הביתה נרגשים ומחליטים החלטה. בפעם הבאה, כשסובבים כה־וכה, יקרה שפלוני יחמוד לצון ויהדוף אותך למים בבגדיך ובנעליך ובכובע שעל ראשך, ואתה צולל ואובד, בועט ומבעט ונחנק וגומע מים לרוב עד להחניק שאגת־הזוָעה שבגרונך וכמעט אמרת נואש, יתפשוך אז ויושיעוך ויעלוך על השפה וכשעיניך העששות תיפקחנה לראות וקולך לשמוע, תראה את כל עַם הבריכה צוהל וצוחק ומצביע עליך בחדוה – וצא אתה וטְעַן טענותיך! ראשית תתפשט ותתלה בגדיך על האילנות, שנית יטפחו לך בגבך לפלוט את המים ולקטום את השיעול שאחזך, ושלישית יציעו לך להתייבש רגע וללמוד לשחות.

אכן צעד ראשון הוא: “פינה”. הוה־אומר: תתפוש בדופן או בזיז או במדרגה או בכל דבר ותציע גופך החושש על פני המים ותקיש ברגליך במים עד לנָעֵר את המצולה, מרוצֶה תעלה אז להתייבש כמי שהגדיל עשות. אחר תעיז להרפות יד ועוד יד ותשתה מים ותבהל מאוד. ויעודדו אותך ותתגבר. אחר “פּינה” באה שעת “צד” שהוא – פסיעות תינוק ראשונות בצאתו מלול הזחילה: תשוט לאורך צלע הבריכה, וחברך הנאמן משקה אתך מטר עצות, נוסף למים שאתה שותה בכוח עצמך כגמל במדבר. ואחר מגיעה שעת ההפלגה: ללב הבריכה! הקרקע משתמטת. הרהורי חרטה. אבא ואמא. בוּשה אוחזת לבך. פחד צובט מעיק ואתה חייב לצאת. מציעים לך קרש ואתה דוחה באבירות, ומצטער אל אבירותך הכסילית. ולבסוף אתה נדחף ויוצא וחובט בארבעת גַפֵיך ונושף בפיך ומעַגֵל עיניך וחותר ודומה עליך כאילו הרחקת עד לבלי־שוב ובלב קר אתה רץ לחזור ולהציל חייך. כשתצא עתה להשתטח על הדופן, יהא לבך גואה ותופף: אני כבר שוחה אַיזְן.

ותוך כדי־כך הגיעה השעה לטבול טבילה חדשה. הפעם יש גם נושא: לצרף אבנים קטנות על קרקע הבריכה לראשי תבות של שמך. תאוּרה עמוּמה וזכוכיתית, ואין לה אופק, מחרישה בתוך מעי המים, מין אטימות, באין שמע, ואתה צולל ומטיל את האבן ואץ להשיב רוחך למעלה. פתאום מראה לך שזה כמשהו מן האוקיינוס, איך אניית־מפרשים גאת־חזה פורשת־מפליגה אל חופים רחוקים, או איך ארעוּ ובאו דברים רבים והרפתקאות מופלאות עד שהגיעה הספינה אלי חוף מיטיב, והיא גולשת כבדה ומיטלטלת אל מול מחי הגלים, אל חומת המֵזח הכונסת, ומתקרבת בתנודה נמשכת ובנשיקה גואה; ויש משהו מיוחד בהתקרבות זו, המביא גויעה בלב מרוב תחושת דבר שלא אוכל לומר מהו – הנה כך: אניה מקריבה אל חומת החוף, גוף אל גוף, והמים מרצדים תחת כובדה חרש.

ושוב יצאנו קפואים ונוטפי־מים, וירדנו אל בין העצים ושם בחול הזהוב, החול הגרגרי, המנופה היבש, התפלשנו בעצלתיים כתניני יאור יגעים או כלטאוֹת כאלה. וכבר היתה שעת החזרה הביתה נשקפת ממול עוטה דאגה, עצבת ואחריות כזו שלא לפי כתפינו, אח כן, צרות שנשתכחו. עוד טבילה ובת־טבילה, עוד שכשוך וצלילה אחת ואנו לובשים בגדינו לעורנו הלח, ממש בשעה שנעירת־חמור מבשרת את בוא בוסתנאי לפרדס, וזו מקפיצה אותנו דרך הפרצה שבמשוכה אל הנהר החם של הדרך החולית.

וּפעם נצטרף אלינו בלכתנו גם צבי, אותו נער ששעון לו ומסרק לו ותלמיד הוא למופת ואמו חַרדָנית, וכשיואל ואני שוחחנו שיחת־הדרך שלנו – היה הוא פוער פיו ומניד ראשו בספקנות ובהתפעלות חליפות, דבר שהוסיף נופך לשיחתנו והתלהבות למזימותינו, כי על כן החלטנו לרחוץ הפעם בבריכה תוך שנקפוץ אליה מגג בית־האריזה הסמוך. החלטה נחושה, שנתעצמה בכרם השקדים, ותפחה בין המשוכות, וגאתה משנתברר כי הלך הבוסתנאי וחמורו, ונעשתה, כידוע, למין מועקה רעה כשטיפסנו ערומים על הגג והיינו צופים פני הדבר כשלעצמו: זו הבריכה הרחוקה, והמפחידה, האכזרית, שסיפורי זועות מרחפים על פניה, על קופצים שפצחו ראשם בנקיפה בקפצם. ואימת סיוּטי נפילה תלויה על ראשינו כעננה, עד שעצמנו עינינו, ולא היתה כל דרך נסיגה, וביחוד לא לנגד עיניו הסוקרות של צבי, שכבר הפציר בנו שלא נקפוץ, דבר שהקפיץ את יואל ממקומו ודילג מיניה־וביה בראש נטוי אל המים ונבלע שם ואני אחריו, נחבט ומזועזע, ושטנו אחר־כך חרש כה וכה שמחים על שכבר היתה זו מאחורינו ודי.

אלא שיואל חברי התעקש אז לקפוץ עוד. ואני נאבקתי עם עצמי ולא הרהבתי עוז ומצאתי אלף תואנות שלא לקפוץ בשעה שהלה קפץ וקפץ, והיטיב בקפיצותיו, וכבר חזר וטיפס בפעם הרביעית, ואילו אני חושש לנפשי ושותה כלימה לרוב. מה היה עלי לעשות אם לא שאצטיין בדבר אחר?

כי על כן קרבתי אז אל צבי חברנו ובאין אומר ודברים הדפתי אותו במלבושיו אל תוך הבריכה. הלה צלל מיד כאבן, העלה בעבוּעים אחדים זעיר פה זעיר שם, והילד איננו. אימת קפאון תפשה לבי. רגע רציתי לנוס מכאן, ומשנהו קפצתי למים אחריו, אָפס ואָיִן. לא נודע כי בא אל קרבֶנָה. ככריש זינקתי אל פני המים והשקפתי סביב ו…איננו.

“יואל!!!” צרחתי צריחת בראשית; “יואל!!!” חזרתי ושאגתי באימת־זוָעה, וחזרתי וצללתי תחתי לגשש ולחפש. כשיצאתי בפעם הבאה, מזיע, עד כמה שניתן הדבר בתוך המים, זיעת קרביים וזיעת לב, ראיתי אז את יואל ושערו שמוט צונח על גבות עיניו והוא נוטף וזולג ונלעג, משום מה, פעור פה ומתנשם והצביע תחתיו בהדגשה ובאימה והתהפך מיד וצלל למטה ואני אחריו. שם למטה היה משחיר גוש, תפשנו בחפזת־סדוֹם בזרועי הגוש, טילטלנו בזרועו, משכנו כה וכה. אז התרחש איזה חירחור או איזה בליעה עצומה ואינו זוכר איך וכיצד ניתרנו ופרחנו למעלה וצבי עמנו.

(אחר־כך הסביר יואל את הדבר פשוט: ממש שם היה פתח המוצא למי הבריכה. כשחָתם ופָקַק צבי בגופו את המוצא הלז, נדבק, ממש נשאב שמה, וגובה מי הבריכה לוחץ עליו מלמעלה ולא יכול הנתק, עד שטולטל ונפרדו הדבקים וגרפנוהו שם).

אולם עתה היה צבי מוטל לפנינו על שפת הבריכה פעור־פה, ועיניו קמות חושיו מבולעים, וכן בגדיו מִסמורטטים, ולבי מכה בי דפיקות העשויות לנפץ חומת ברזל, ואני יודע־יודע: אני הֵמַתי את צבי ואני אנה בא. וכבר היה כהרף־עין שרציתי ליטול ולנוס אל ההרים ולהתפרנס מעשבים ומשוד־דרכים על מנת שבאחרית ימי אהיה נזיר קודר מְזָרֶה אימה. או שמא לצעוק צעקה מרה אל אלוהים שבשמים – אלא שיואל חברי היה גחון על אותו צבי ומטלטל זרועותיו אנה ואנה והופכו כה וכה, וזה היה מגיח מפיו ומחוטמו סילוני מים רבים.

“מה אתה עומד כגולם! – דיבר אלי יואל חריפות וקצרות – רוץ! הבא רופא, אוטו, עזרה, רוץ! מהר!”

איני יודע אם שהיתי או פרחתי, אם התלבשתי או ערום רצתי ורק הבגדים אסופים בידי, איני זוכר אם דחף אותי יואל לזרזני או אם נפלתי באגב ריצתי, זכורני רק שהייתי טס בחלל ריק ורגלי כבדות וכושלות, שעיגולים־עיגולים התפשטו בראשי ורעש חזק וקול קרא בתוכי ונדר נדרים, ומילמל מלמולים ובכי חנק גרוני, ואולי אפילו בכיתי בקול, ורצתי, רצתי, רצתי.

על־יד הטראנספורמאטור האפור שרגלו טבולה בשיח לַנְטֶנָה אדיר ופורח, הזכור בתוכי־תוכי, השיגני לפתע קול, יללת־תן משוָעת מר־צורחת, שהפנתה אותי באחת לאחור, ואז ראיתי את יואל חברי מרחוק עומד ערום ומניף כנגדי בבגדיו בצהלת שמחה ושואג: חזור! בסדר – –!

לא חזרתי. ברכי פקו. ישבתי שפוף והרגשתי איך תוכי מתרוקן מדָמו, מחייו, מכובדו, מערכו – והכל בי צנח אל בלימה. הייתי אולי כחבית ריקה שהתגלגלה מראש ההר עד שנעצרה למטה דוממת, והדים רוגעים מתרוקנים מתוכה.

לבסוף, אולי כעבור שעה, ואפשר גם כעבור שתי דקות, ראיתי אותם באים, אחד שעוּן על רעהו, מדדים לאטם לעומתי, והייתי אז כה בזוּי בעיני עצמי, עד שחפצתי מאוד להמלט מפניהם ולהחבא מעבר המשוכות והלנטנה הססגונית, מעבר לגבעות, מעבר לעולם ולבכות מרה. אך כוחי לא עמד לי לזוז. תוכחתה של אמא צפה מולי. תוכחתה של אמא־של־צבי צילצלה באזני. הייתי נדהם. הצצתי סביב וראיתי ערפל של דמעות.

אחר־כך קצת נתבהר וראיתי את העצים שממולי. כמה ברושים בשורה אחת מאובקים מאוד. והיה שם גם איקליפטוס אחד, גדול, ממש מולי. הכרתי בו מיד ידיד. ידעתי כי הוא מפלטי. ניגשתי אצלו בפיק ברכיים, התרפקתי על גזעו העבה וחטטתי בו בציפורני. זה היה כואב, אך הכאב היה דוקא נוח למדי. מתקבל מאוד על הדעת.

ועד שאלה השניים הקריבו ובאו, הטובע ומושיעו, הייתי אני, הרשע, צמוד נכלם אל גזעו של האיקליפטוס האדיר, ונשבה רוח בגופי הלח והלוהט, וקצת רוַח לי. וקצת נשאתי ראש. וראיתי מזוית עיני תהום עצומה שכמעט־כמעט נסגרה עלי לעד. ונשבעתי אז בלבי מיני שבועות חמורות. ודומני שגם נקבתי מפורש וחזרתי ונקבתי בשמו של האלוהים הגדול, ונדרתי נדרים, על בריכות רחוקות, ועל ילדים קטנים, ועל אמא ועל חברים, ולבסוף מצאתי עצמי חורט בציפורני אגודל ואצבע על קליפת האיקליפטוס, כמי שחותם על כתב־שבועה, ולא רציתי למוש ממקומי, מגזעי הטוב והמחפֶה, אשר מעבר לו, במרחק, היבהבו בחום רטוּטי הגבעות הרחוקות, האדוּמות.

ברור שאם תכנה סוס בשם בּוּבּקה – הרי אין כאן סוס אלא אהבה. ואם ראית את חנוך כשהוא נוטל את המושכות ואומר “נוּ בּוּבְּקה!” וזה עוקר את העגלה הטעונה כדי-חלב ויוצא בדהרה אל המחלבה, ועוקף בזריזות ונוטה אל הדרך וממלא את השדות והמשתלות שמעברים בשעטה ובדרדור ובשירה, וחולף ברְהָטָה מתחת חופות הפיקוסים הגדולים, ומקים שאון בין דפנות הגשר, ואת הפרד של אהרוֹנצ’יק הוא לוקח ומניח הרחק מאחריו, וגם מְשַייר קריאות של חדוָה מצלצלת על-יד פלוני שעובר, וקריאות של הלצה על-יד פלונית שעוברת, וכבר הוא מקפץ על רגבי האבן שאצל המחלבה – אם ראית כל זה, בשעה שלפנות-ערב, בשעה שלא נשאר עוד מעבודות היום אלא לחזור, להתיר וללכת להתקלח ולאכול – תסכים גם אתה כי אין כאן אלא רעוּת של אמת, ונלהבת.

בּוּבּקה יבוא אז אל אבוס מלא נחת, ואילו חנוך ייצא אל המקלחת שבחצר, הפנס בידו מזה, והמגבת והבגדים שלאחר העבודה בידו מזה, ושר והולך וצללים גדולים לצדו עולים זה על זה חליפות בעיגול האור הקטן, ושר הוא כל-כך עד שהפרות פוסקות רגע מגרוס, התרנגולות והברוָזים מתחלחלים בתוך ראשית תנומת הערב, ובוּבקה סופק בפרסותיו הגדולות לאמור: חנוך די, – לא להשתפך!"

וכבר למחרת בבוקר, בעוד אני ואתם ישנים בכל עוז – חנוך ובוּבקה יוצאים מן החצר אל עולם של השְכָמָה, כחלחל מאפִלָה שלא נעורה עדיין, וירקרק מצמרמורת-צינה קלה שלא פנתה עדיין, והתלתן הנובט רטוב עדיין, גם מן האשכוליות נוטפים טיפין, והחריצים של מסילת אופני העגלה הטבועים עמוק באדמה שֶעוטָה פלוּמת-לחות, כאילו מאליהם מוליכים את האופנים, וכל מיטבּע פרסה שמתמול-שלשום קולט לתוכו עתה את פרסתו של בוּבקה, קו לקו, ואך הרחיקו קצת בשדה פותח חנוך וממשיך במה ששר אתמול.

וכשכבר כילה חנוך לקצור ולערום את החציר, וכבר הוא יושב בראש העמיר אצל הקלשון הנעוץ בגודש, וכבר פנו וחזרו למסילה העולה הביתה, התחיל העולם מאיר, ועננים במזרח מורידים, וראשי הארנים מתלקחים ומזהיבים, והשדות הגדולים מזריחים מקרבם אור-כמוס ופותחים וצוחקים, צחוק ירוק, משובץ מעניות של חוּם ושל זהוב ושל לבנבן, צחוק ממלוא הלב, כאותו הצחוק, אם לָגַמת, של כוס חלב מַקְצֶפֶת; כצחוקה אם שמעת, של פת נקבוּבית מרוח בחמאה וריבה.

כלום סיפרתי כבר שעל עורו הלבן של בוּבקה בזוּקים¹ נקודות חומות בּרוּדות וגם בזנבו חוטים אחדים אדמוניים, ושרעמתו גולשת על צוארו וזה חלק כקטיפת-אפרסק, רָטִיט ושָׁעִיעַ, ועינים לו קשובות ואזניים ונחיריים רגשניות ושרירים קפיציים? אולם חנוך, לעומת זה, אם ביום ראשון בשבת עדיין קלסתרו אדמוני וחלק, הרי עד יום ששי בשבת הריהו כבר שחור ושעיר כעֵשָׂו, ורק בערב, כרדת השבת, הוא חוזר ומווריד. צח וחלק. וחולצה לו רקוּמה ריקמה-רקמתיים ומכנסיים קצרים, וגרביים מקופלים למשעי, ונעליים מצוחצחות להפליא. ושער-ראשו רטוב מאוד ומסורק מאוד, וכבר מיד, לאחר הסעודה, מוכן הוא לצאת אל החבריה ולקפוץ ולרקוד עד אחר חצות ולשאוג במרומי קולו: זיע אל תזיע – מי כולנו ישראל!

וכאן הגענו אל סיפור המעשה: ליל שבת אחד, כשחזר חנוך מן המחולות והשירים והוא עליז ומזיע ושריריו תפוחים קצת מעמל היום והשבוע, וקצת מן הדילוגים הנלהבים שדלג אמתיים לגובה בשעת הריקוד, סחוב וגרור את חבריו שבמעגל, וקפוץ במסירות (שכן ריקוד אינו דישדוש, ואין מזייפים בריקוד כשם שאין עובדים לחצאין!) כל כך, עד שהבנות בחצאיות הכחולות, החולצות הלבנות והחגורות הרחבות האדומות צווחות ומצפצפות שֶיַרְפֶה והוא אינו חושש ואינו מניח, שטוף בדילוגים ושאגות – כשחזר חנוך זה לביתו ונכנס החדרה והעלה אש בעששית – יצא וישב על המדרגה שלפני החדר; ועישן סיגריה של הפוגה ושל מנוחה ושל מחשבה קטנה ונוחה.

ואחר כך, קצת אחרי שנתמוגגה אותה מחשבה קטנה ונעשתה כמעט תנומה, והגב איוָה להשען על משהו, והסיגריה היתה כבר אוּד-מועט – התנער חנוך והלך לסגור את הרפת, ולנעול את שער החצר, ונזכר כי המנעול שבור, וכי על כן כרך חוט-ברזל וריתק בו א הדלתיים, ונכנס אל האורוָה וטפח לבוּבקה בירכו החלקה ובכרסו ואמר: “נוּ, מה בובקה, ככה זה, מה?” וסבב ויצא והלך והתפשט ונכנס למיטה, ועד רגע לפני זה כבר נרדם תחתיו.

כשהתעורר חנוך, אם משום שצנחה שמיכתו, אם משום שרפתן רגיל להתעורר ולהציץ בשעון, ואם משום שהתעורר משום שהתעורר – היה לו רגע אחד של התבוננות תמוהה בעינים פקוחות אל תוך החשיכה, ונתגלתה איזו בהירות בתקרה, ואיזו אטימות בחלון, איזה שקט גדול, ולא היה ברור שום דבר, וכלום לא היה ידוע, והיתה הרגשה מיוחדת מאוד, – וכבר היה חנוך סובב על צדו ונרדם ולבוקר לא זוכר דבר, לוּלא שאז נחלץ מן החושך קול אחד הטעון הקשבה: צעדי סוס, וצליל שרשרת מצטלצלת בחצר.

חכה! כיצד? והרי בוּבקה קשור לאבוס!

מיד היה חנוך ער לחלוטין, וכבר קפץ ממיטתו וכבר הוא בחצר. בולש כה וכה, וכשפתח ואמר “בוּבקה איכָּה?” הספיק לראות את שער החצר פתוח, את בוּבקה יוצא ועל גבו מישהו מצליף בשוט ומדרבנו לדהרה – וזה בוּבקה, מתמרמר ונרתע ממכוַת-השוט, והרים פרסותיו בדהרה עצומה ונעלם.

וכל זה ארע בן-רגע, וכל זה לנגד עיניו של חנוך. וכל זה הנה-הנה היה – וכבר נגמר. מה, לעזאזל, הלא גנבו את בוּבקה! וכשאמר חנוך מלים אלה, התפלץ לבו – בוּבקה – נגנב! – והרים חנוך בבת-אחת את רגלו ואת קולו, ורץ ושיוע: “הי, תפשו, עמוד, בוּבקה, הי!”… בשארית קולו, ובקצת בילבול ובלב שותת דם.

מוזר, מוזר כל זה, מוזר ופשוט מדי היות אמת וכואב מדי היות מתקבל על הדעת, ואיום מכדי הַסְכֵם אפילו רגע שאכן ככה זה. התאספו כמה אנשים נבהלים. בא השומר מבוהל. היו כמה דברים ודיבורים. היו כמה עצות והצעות. לרתום סוס ולרדוף? בחושך?! לקחת טקסי ולרדוף? אנה?! לצלצל למשטרה – מה יעשו אלה עד אור הבוקר? ואיך גונבים סוס מתחת חוטמו של אדם! והשומר מדוע לא שמר? ומה ההפקרות?! – והשער, מדוע לא נעלת את השער כראוי?! – מה זה חוט-ברזל על השער? מה ההפקרות?! – ותשתוק: חובתך לשמור! – ושתוק אתה: חובתך לנעול שער! וככה החלו נפרדים ומתפזרים האנשים איש לביתו, והשומר יצא לטלפן, וחנוך שהיה נכון לשאת רגליו ולרוץ ולדהור אחרי בוּבקה – לא ידע לאן ילך ולאן יבוא ואיך ישכב לישון, ומה יעשה ומה לא יעשה, מה יהיה מחר, ואיך יוביל חלב, ואיך יביא תילתן, ואיך יחרוש את החלקה שלמטה, ואיך ישדד את החלקה למעלה, ומחר מה, ומחרתיים, ובוּבקה, בוּבקה, הוי בוּבקה!

סוף-סוף האיר הבוקר. הכל סחוף ואבוד והבוקר האיר כדרכו. לפרות בכלל לא איכפת כלום, כתמול שלשום מנגן קילוח החלב אל הדלי, כתמיד הזנב מתכשכש לאטו, כה וכה, והחמימות הטובה נידפת וגם ניחוח הזבל – הו אלוהים גדולים, ומה לעשות? חשוּק-שיניים מניף חנוך את כד החלב על כתפיו וכורע תחתיו הוא עוקר והולך אל המחלבה – בחרפה כזאת – כמי שנתפס בקלקלתו. כאילו הוא הגנב!

וטוב ששבת היתה, וערימת תילתן הוכנה מראש. ובצהריים מפרידים בבית את החלב לשמנת. ואפשר להסתובב ולדבר, לראות אנשים מבינים ולקחת עצה, ולנסוע למשטרה, ולבזבז שעות רבות. ולדעת, היטב-היטב, שאם לא יימצא בוּבקה למחר – נוח לו לעולם לחזור לתוהו-ובוהו!

לפנות ערב, במוצאי שבת, באו החברים אל תחת האורן הזקן, והבנות באו בחצאיות כחולות ומגוהצות וחגורות רחבות אדומות וחולצות לבנות ומגוהצות ושער סרוק כל-כך, ויפה כל-כך שחבל שלא ללטף בו קצת, וקצת לפרעו בזהירות, מבלי לקלקל את “השביל” הנאה, ועמדו הכל מעתיקים כובדם מרגל אל רגל, וידיהם בטלות בכיסים, או ממעכות לריק מחטי-אורן דקים, ועדיין לא מצאו לומר או לשיר או ללכת, ורק מנידים ראש ורוצים לומר לו לחנוך משהו טוב שמתבקש וצריך לומר לו ומתקשים לומר משהו כלשהו איזה שיהיה, ורק אומרים מפעם לפעם: “מין עסק!” או “זפת מזוּפּת!”

אבל מכל זה לא יצא כלום. בערב בא השומר. ישבו אל כוס תה. חנוך והשומר ושניים-שלושה מן המבינים. ברור: גַשָשִים שהולכים בעקבות, מהם לא תצמח טובה. ומצד שני: יום שני הוא יום השוק לבהמות בלוּד, ויום רביעי בחברון, ובפאלוג’ה ביום השבת או ביום חמישי, ועוד שוק בהמות יש בחאן-יוניס. סוס נאה ומפוטם לא יחזיקו תחת ידם זמן רב. פשוט יש לנסוע משוק לשוק ולחפש!

הנקל לומר לנוּד בשוַקים – ומי יעבוד לך כאן, והפרות והמשק והעונה הקרובה! בדיוק מחר יוצאים להכין חלקות, ולפתח תלמי השקאה – ואתה תקוע ומתוּקע, חמוץ ומחוּמץ.

אמנם היו חברים, שהציעו לחנוך ליום-יומיים, להכרחי ביותר את פירדם (וחנוך גם יודע להעריך קרבן זה!), אלא שהיו חברים אחרים שהציעו לנסוע לירושלים, או אולי לגשת לתל-אביב, ועוד אחרים לא הציעו דבר רק אמרו וחזרו ואמרו: הרי לך מין עסק שכזה!

יצרי משיאני להרחיב ולספר כל מה שסיפרו וסחו כל אותו ערב כשישבו אל כוסות התה ונגסו פת בריבה, ועישנו סיגריות, ופצחו שקדים במעיכת כפותיים, מלים קצרות ושקולות – וברור היה לכל, שאין מה לעשות אלא להשיג ממקום-שהוא מאתיים לירות ולקנות “בהמה” חדשה, שכן, משק בלא בהמה גרוע מקלשון נטול שיניים! ולא אשמע ליצרי ולא אספר כלום, אלא מה שארע לדודה שרה כששהתה בבית-הבראה שבהר.

שֶכֵּן הדודה שרה אמנם שהתה אותם ימים בבית-ההבראה שבהר הנשקף אל הים ואל הרוח, ואל הכחול של המרחב, ואל האור הגדול והמעומעם קצת והחריף קצת והקל קצת, בתוך אוושת אורנים צפופים, מעל מדרונות עשויים דרגות מלבלבות, יושבת בתוך קהל מבריאים אחוזי שממון ותשישות הַחְלָמָה, מלאי הקשבה אל מה שאין לב פנוי להקשיב בבית, אל תוכי-חוּבם, אל כרסם המטופחת, ואל פטפוטי שכניהם – הלוך-הלכה באותה שבת עצמה אחר-הצהריים דודתנו שרה עם קהל המבריאים להרצאה אחת על נשמת-העם בארץ-המתחדשת ועל מה-שבין השיטין של המעשים-הגדולים, הלוך הלכה בשביל המרוצף חצץ ופרחים מעבריו, ומה שמחה לקראת ברוך’קה (הוא החצרן בקבוצה) שנקרה אז לפניה, ומה שמח הוא על דודתנו שרה, ידידה ותיקה עוד מחוץ-לארץ, ותחת לשמוע את ההרצאה ישבו על הספסל הפונה אל הים ואל ההרים ואל הקרוב ואל הרחוק ודנו והעלו זכרונות לפני עשר שנים ועשרים שנה, ומלפני זה, אז, בבית, כשעוד היה בית והיה הכל אחרת כל-כך – ונעמה עליהם השעה, עד שפעם אחת נשא ברוך’קה עיניו אל אחד חבר שנעצר אצלו לומר דבר, וגם אמר מה שאמר, ועוד אמר: “לא-כלום. תפסנו סוס שם למטה.”

“סוס?” אמר ברוך’קה.

“סוס לבן,” השיבו הלה.

“לבן, מה?” חקרו ברוך’קה לדעת.

“לבן עם נקודות,” ענה החבר, והוסיף: “פתאום עבר סוס לבן בשביל. הבטנו: שני פרחחים על גבו. ‘סוס טוב’, אמרתי לאיציק. ‘סוס יפה,’ אמר איציק. ‘סוס בריא,’ אמרתי אני. ‘סוס ברזל,’ אמר איציק. ‘סוס כזה להתפאר בו,’ אמרתי אני. ‘סוס כזה – כיצד נפל בידי אלה?’ אמר פתאום איציק. הבטנו אז והבטנו. ואני אמרתי: ‘בחיי, גנוּב הוא, איציק, סוס זה גנוּב הוא, זה סוס ממשק!’ ‘סוס כזה ממשק הוא!’ אמר אז גם איציק והרים קול ושאג ‘הוי הכלבּתיים – מה הסוס הזה לכם?’ וכששמעו הללו עד מה, וראו אותנו, ככה, על השביל, לא שָהוּ ולא פָהוּ ונשמטו מן הסוס והפשילו כנף אדרתם, וקפצו לואדי ואינם עוד – והסוס, זה הלבן עם הנקודות – נשאר מעֳמָד. עייף היה, חבּיבּי שכמותו, ותפסנוהו.”

“פלאי פלאים! – אמר אז ברוך’קה –ומה הסוף?”

“הסוף? – אמר אותו חבר – לא כלום. איציק רכב אל המשטרה וימסור אותו שמה.” וכאן השגיח אותו חבר, שכבר השחית זמן לרוב ועקר נעליו הגדולות והפסיע בשביל ועבר לו, ואלו ברוך’קה ודודתנו שרה – חזרו צללו במה שהיה, היה ואינו עוד.

ועדיין לא חש איש באצבע-אלוהים שבכאן. וכי מנַין לדודה שרה שאותו סוס לבן אינו אלא בוּבקה של חנוך? וכי מנַין לברוך’קה שסוס זה אינו אלא כמעט בן-משפחה של הדודה שרה? אף אני לולא הייתי יודע כל אלה – הייתי רואה כל זה כ“בּוֹבֶּה-מַעישֶׂה”. – הגיעו בנפשכם!

וככה עמד לו סוס נאה במשטרה, סוס שבא מן ההר ובעלים אין לו, אין שואל ואין יודע דבר. עוד יום, עוד יומיים ישלחוהו השוטרים מהם-והלאה – וכי יאכל לשוא את מספוא הממשלה?

וכך נמשך הדבר עד שביום שלישי התגלגל אחד מידידיו של חנוך אל בית-ההבראה של הדודה שרה, ומעניין לעניין סיפר לה, כמובן, על חנוך ועל בוּבקה. הדודה שרה כיון ששמעה כך – מיד הבינה דבר מתוך דבר, וקפצה על רגליה. מה הבראה ומה החלמה – ורצה אל ברוך’קה. וכשנודע לו לזה – קפץ גם הוא ורץ. והיתה קצת מרוּצה בחצר הקבוצה. לבסוף נרתמה עגלה ו“יהודית”, הפרדה הלבנה, יצאה במחול-ישישים בין היצולים וגרה, במורד הגבעה את העגלה המנתרת על האבנים.

וכשחזרו וטיפסו במעלה הגבעה, אל המשק, היו דמעות של גיל נוצצות בעיני הדודה שרה, קינחה וחזרה וקינחה משקפיה והיתה בה שמחת עצב כאותה שמחת-עצבות של בן אובד שחזר הביתה, וחזרה הדודה שרה וצחצחה משקפיה.

וברוך’קה היה מחייך חיוך, שהתפשט ונפוץ סביב באויר המחלים והקל שבמעלה הגבעה, והאורנים היו ירוקים ממול, ירק צח ואוורירי, וגם צפוף וצונן, והגגות האדומים שהתגבהו מאחוריהם פשוט צעקו צעקות של חדוָה בתוך העולם הגדול.

אין פלא איפוא אם ביום הרביעי אחר-הצהריים, כשהיה חנוך מושך ועודר ופותח תלם להשקאה, בגופיה אפורה, בפנים שחורות, ובאו ואמרו לו ששוטרים ממתינים בבית – זקף מיד, תקע את המעדר בתלם, ויצא ובא, ממהר והולך, חופז והולך, לבסוף אפילו רץ, ורץ מהר, ורק לפני הבית כבש ריצתו, וכבש לבו, כבש נשימתו הרועשת, ולבש פנים של כתמיד, וצפה כה וכה לראות את בוּבקה, ובוּבקה לא נראה ורק השוטרים ניצבו שם, שניים מן העיירה הסמוכה. ואמרו לו בפשטות שבתחנת-משטרה פלונית, ביום כך-וכך, נמצא סוס כזה-וכזה, ושעליו, על חנוך, ליתן דעתו על כך, ואין רע בדבר אם יכין צמד תרנגולי-הודו ליום מחר, וכי שווה הוא הסוס יותר מקרבן דל זה, אות חיבה והערכה לשוטרים ידידים, שהושיעו ויושיעו וניושע כולנו אמן, הללויה!

פתאום, למחרת, לאחר שכבר נואש חנוך בפעם השבעים ושבע, לאחר שכבר החליט וגזר על עצמו לא להפתות ולא להפנות ממלאכתו הקשה (ואין זה כה פשוט לשאת שקי תילתן על השכם!) ולא לחזור ולהציץ עם כל רשרוש או צל הבא מנפתולי הכביש במרחק, וכבר התחרט על ההכנות של בוקר (אבוס מלא, שוקת מלאה, מגרדת ומקרצפת מוכנות, ואפילו… התגלח בעצם יום חמישי ולא בוש), ואחר-כך היה רגע שחָכך חנוך בדעתו אם לא מן הראוי להכין פרח או שניים או כמה. פתאום, כשכבר לא נתן לבו, והיה שקוע בהנפת החרמש, להספיק ולקצור בעוד היום גדול ולהספיק ולעמוס כל זה בשקים על שכמו, פתאום כשנטה כתפו לחכך את זיעת סנטרו באגב, ראה והנה בשביל עמוק-חריצי-האופנים טופף ובא מעדנות בוּבקה הלבן והשוטרים והשומר, ושניים שלושה אחרים בעקביו בתהלוכת אלם צוהלת!

חנוך ניצב נפעם, לבו גאה. הוא אמר: חה-חה, ואמר עוד: בוּבקה. ויצא לקראת בוּבקה, ונמלך ושהה עד שיגיעו אלה אליו, ושכח ופסע אליהם. אז שלח יד אל הרעמה השופעת של בוּבקה, מתכוון ללטפה, והשיב ידו במבוכה. ואמר לשוטרים: “כן, כן”. ורצה לומר אחרת ולא אמר. ויפה שהספיק לשתוק. פתאום חייך מסביבו. ואחר-כך קימט מצחו. ואחרי-כן קרב ידו אל צוארי בוּבקה ונגע, כמעט החליק. ומיד אחר כך היה חרישי ואמר “נוּ, בוּבקה…” ומשהו קצת רעד היכן שהוא. ובוּבקה הניע ראשו והטיח בפרסה לאמור: “חנוך! די, די חנוך!” וחנוך הרתיע כפסיעה והביט אל בוּבקה, והביט אל השדה הגדול, והביט רחוק, והיתה ריתחה בלבו, וליקק שפתיו, וגם אמר לבסוף: “נוּ, כן, ככה!…”

והשוטר שהיה לצדו גחן ולחש אל חנוך: “ואל נא תשכח אותם תרנגולי-הודו השניים!”