בשנותינו הצעירות והיפות חיבבנו כלבים,

ואומנם היו לנו כלב וכלבה, כסדרם.

כשהרעילו לנו את האחד, או כשהשנייה נהרגה בניר־עם לשם הלכה עם נחום, בהפצצה מן האוויר ממטוס מצרי, או כשנדרס הכלב השלישי במקרה רע מתחת לגלגלי משאית, מיד בא במקומה כלב חדש.

לכל כלב סיפור־חיים ומוות משלו, וסיפוריהם משולבים בסיפורינו.

למעשה, עסקו בפרנסת הכלבים רק רות ואני,

כי זה היה אז סדר הדברים:

א. אבא היה חשוב־מדי, עסוק מדי, או לא־בבית־מדי;

ב. רן שהוא הבכור, כבר אז תלמיד תיכון, וכבר עובד;

ג. יוסף ניגן בפסנתר בכל רגע פנאי שהיה לו;

ד. איל וצחקי עדיין צעירים מדי, ועדיין לא־אחראים־די;

ה. לעומתם, הייתה רות עדיין תלמידה בכיתות יסוד, אבל כבר נערונת נמרצת, אחראית ונושאת בעול־מאין כמוה.

ו. ואמא היא אמא, ודי לחכימא ברמיזא…

לבסוף, נמאס לנו שתינו סדר הדברים הזה,

שכל הגבריליקים ישתעשעו לה עם הכלבים,

ואנחנו שתינו ניסחב עם שיירים כל הימים.

אמרנו די, ודי.

מה שאמרנו היה בפסק זמן שלא היה לנו כלב,

והבנים ואביהם החלו לעורר את הבעיה.

־ כדאי שנשיג איזה כלב גזעי, ערבי, או זאב בעל ציפורן, או איזה בוקסר בעל פרצוף־אימים. (כלבי שעשועים קטנטנים ומסולסלים לא היו לפי טעמנו).

ואז אמרנו שתינו: – לא ולא –

הבנים התחננו והתחנחנו, הבטיחו הבטחות,

אבל אנחנו: – לא, לא, לא. לא יקום ולא יהיה.

ואז מישהו היציע “חוזה לגידול כלבים” כפתרון לכל צרה:

אחרי שאיל קיבל הסבר מקיף מהו “חוזה”,

התנדב לכתוב אותו, שחור על גבי לבן.

וכך התאספנו ערב אחד, במרפסת שלנו, בצל הצפצפה,

מול הגויאבה, האגס, השיזף, התות והתאנה, שהיקיפו את הדשא שלנו,

וקיבלנו לעיון את החוזה שכתב איל:

מסעיפי החוזה התברר כשמן על פני מים שיוסף,

שאומנם ניגן בפסנתר אבל לא היה גדול דיו,

בשביל להיות פטור לגמרי, מעונשו של גידול כלב,

ולא קטן דיו, כדי שלא יסמכו עליו.

הוא הבין מייד, שאם אמא ורות

באמת תתנהגנה כפי שהן אומרות,

כל העול ייפול רק עליו ועל צווארו…

ואז, כולנו חתמנו על החוזה, מלבד יוסף.

במקום לחתום הוא כתב: “משוגע מי שרוצה כלב”…